רקע
איתמר בן-אב"י
בקעת החיים
mנחלת הכלל [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: ירושלים: (האור); תרע"ד 1914

לו יכלתי…

הוי! לו יכלתי, כי אז שנאתי את עמי; לו יכלתי, כי אז קללתיו מעמקי לבי.

ואיככה לא?

עם שלם מאבד עצמו לדעת, ממותת את רוחו וגלותו השחורה נמשכת גם פה, על אדמת אבותיו! בחוץ הכל שמש, הכל אור וחיים: בחוץ הכל מושך ומקסים, עם רעננות חדשה ופרחי עוד אביב, ואחי היהודי כולא את גופו בחוריו היותר חשוכים ובסדקיו היותר מגועלים… הרי צוהלת הטבע בכל סביבתו, הרי יוצאים כל בני הארץ לעלז ולשאף. בעגלות, על סוסים, ביערות, על פני הרים – הכל שותים בצמא ממעין אלהים. אף עורבים ישכחו פגרים, וסנוניות אתם מתערבות, וגדרונים מנסרים בחדוה, וארנבות ממחבואם מגיחים, ונמלות בקרניהן מתלטפות, ודבורים בזמזומם, ומליוני הזבובים והפרפרים בלהט גוניהם החולפים – הכל רוקד, סובב, זורם, הומה. רק אחי היהודי את מצחו מקמיט, רק הוא מחשיך את עיניו, וגבו לא יישר, ופיו לא יצחק ואף לזמירת זו הטבע המקלחת את מזמור החיים בכל גבורתם ושיאם אין די כח ואון להוציאו מתוך חללו זה הצר, המנול אותו כליל ושולל ממנו את צלם האדם החי…

והלא קרן אורה אחת, נשימה קלה של אויר זך ובהיר, רגע קטן של חרות רוחנית מספיקים להפּך גם אותו, לו אך מעט, ולעשותו אדם ככל האדם.

־־־־־־־־־־־־

הנה שם, על הדרך החדשה היורדת ירדנה, לא רחוק מהר הבית ומגבולות ירוש, יש בקעה קטנה, נטועה זיתים כלה. אומרים כי מכאן זרמו גלי הקדרון, והתגלגלו, והשתפכו עד לתהומות ים המלח. יש אומרים גם־כן כי דמיהם של המכבים הרוו את אדמתה, כי יהודה הגדול רעץ פה אויבים, כי בן־ככב בלם כאן לביא וכי היפה אגריפינה בטיטוס פה פגשה. אגדות כל אלה, אך אולי גם אמת. כי בסלע הגבעה הגובלת את הגיא מערה טמירה חצובה, ובמערה הלזו קרוב לעשרים־וחמש פעם מאה שנה, – כבר שוכב, כבר נרדם רבי שמעון הצדיק.

זאת היא בקעת החיים, זאת היא “יהודיה” בלשונם של הערבים, ופה היום חג יהודי, חג עממי שנתי – החג העממי החי האחד אשר עוד בידינו מאז.

“לג בעמר”, או “שמעון הצדיק” –

היום, באמצע האביב…

־־־־־־־־־־־־

וראו־נא עכשיו את הבקעה הזאת: כל ירושלם כמו כנוסה בתוכה. מארבע פנות העיר השוקקה, מתוׂך שכונותיה היותר נרחקות המונים המונים אליה נוהרים. עם נחת הבקר שהתחיל, עם שמש הצהרים ולשונות אשה, עם אבק העגלות ותמרותיהן – אחת היא: הדרך מלאה! וכאילו עד אין סוף נמשכת שלשלת הזורמים: קבוצות קבוצות מתעקבות, משפחות שלמות שלובות זו בזו, יחידים שאך עתה הכירו איש אישו, פלחים וערבים מסביבות העיר, סיירים לכל העמים ולכל הלשונות, אנשי־חיל ושרי־צבא וגונים בולטים, ושגעון של צבעים, ערבוביה של קולות, צחוק אדיר מתפוצץ, קריאות כעס או תמהון והכרזות המוכרים מגדנות וממתקים, פירות וגרעינים, זכרונות ומזלות…

– ליהודיה! ליהודיה!

־־־־־־־־־־־־

ובמקום ה“מטרה”, בבקעת הזיתים ההוללה – כבר נלכד כל השטח לפני העם. אף מקום קטן למושב בטוח אין יותר חפשי. הכל נחלק, הכל מיושב, הכל אחוז לבלי תת מעתה ועד יחדל היום… כל אילן ואילן היה ליסוד ולמרכז, שמסביבו נתאחזה משפחה, שלרגליו נשתטחה כנופיה. והריהם פזורים, זרועים למטות ולעמים: הספרדים קצת מערבה, שמנה עד עשרה אילנות. לימינם האשכנזים בפרודם המפורסם: פולנים, ליטאים, רוסים וגליצים, רומינים, אוסתרים ואונגרים. מהם והלאה החלבים, מעטים אך חזקים וחסונים מסביב לזוג אילניהם. על ידם התימנים, בקדרות־פניהם, בשמחתם על גאולתם ובתפלותיהם הארכות. נבדלים קצת הצדה – הבוכרים הנה שם, לא על יד אילן, כי אם באמצע השטח הרחב, מאין חשש פן תכם השמש או יסתער עליהם סוס: יושבים במעגל, על שטיחים מפרס, וקדרה עצומה פוערת פיה למולם, מעניקה את ארזה ומגנדרת בבשרה. והיהודים־הפרסים תקעו אהל רופף, ונשותיהן החולמות, ברזון עצמיהן, מישנות ילדות בוכיות ועוד המון מטות ושבטים מתוך זה עם היהודים, בלי שמות מיוחדים, אך במנהגים שלהם, ועוד מאות ואלפים עומדים ועוברים, אמללים שלא תחבו יתדם ולא השיגו מנוחתם.

־־־־־־־־־־־־

…השעה שלש: החג רועש כעת בכל תקפו ועזו. הסעודות העקריות זה עתה החלו, המנות היפות מפה לפה עוברות: הך סכין בקערות, נעץ מזלג בנתחים, צלצל בכפות והקיש הכוסות! זו היא כרה ענקית, זה הוא טבח כללי ונורא, מהול בריחות של יינות, בקריאות “לחיים” שבכל הלשונות, בשירים ונגינות, בבת־קול טמבורים ותפים, כנורים ומצלתים. ובאויר הרועד, לאור היום המבהיק ולירק הזיתים בדוריותם הרעננה – זהו מחזה אין־דומה של תנועה, של שאיפה, של רצון החיים, של נטיה לתענוג ולשחרור; זהו אות ומופת, שעוד לא מת העם, שעוד דמיו בעורקיו, שעוד אפשר לעוררו ולהשיבו לקדמותו…

־־־־־־־־־־־־

השמש יורדת, היא רוצה אל הים – מעבר לבקעה מערבה, לאחרי ההרים הנושאים את ירוש.

בבקעה המלאה, הבלומה כל־כך הרי הגיעה התנועה לנקודת הרתיחה. עשרים אלף איש קבוצים כן יחד, ברובם יהודים, אך בינותם גם נוצריות ונוצרים, ומושלמים למאות, ונשותיהם על הגבעה, שליד הכניסה, ב“שרשפיהן” השחורים והלבנים, הסגולים והשחומים ובצעיפיהן החטובים על פניהן הכסויות – מוסיפים עוד גונים למאות הגונים. הבחורים מטילים בגבורה, ממערב הבקעה ועד מזרחה, וסובבים ושבים, וחוזרים וסובבים. בעינים בוערת אש ויוקדת ביקודות, ומלהיבה את הסביבה, ומבקשת התקרבות. והנערות, כל יפה־פיות זו העיר, כשחורות הצורבות, כלבנות הקוסמות, ותכולות העינים, וורודות הלחי, ועגולות הבשר, ודקות המתן, והיודעות לצחק, והלמודות אהבה, והרוצות ללכד לבבות ומחות – כל אלו הלומה הן באו, להתראות לנערים, לגרות ולפקד…

ובהפגשם כן יחד, חסוני עלמינו ונשגבות יפותינו כמו רועדת הסביבה וכמו מוכה בחשמל. קדחת אחזה בהם, קדחת ההתבקשות, וברקים ורעמים מאלפי העינים כמו קורעים את גלי המרחב…

זהו מרוץ איתן של הדמים היהודים הרותחים, השואפים לחיים חדשים עם כל תוצאותיהם כלן.

־־־־־־־־־־־־

ירדה השמש, וכמעט שאיננה. רק כדור כהה ועגול עוד מציץ לו מן האפק. עוד שבריריו האחרונים מזהיבים את אמירי האילנות, את ראשי הגבעות, את חלק האנשים שנשאר בבקעה, שם, למול המזרח ופה, לעמת היציאה, לעמת הדרך אשר בה זרמו מן הבקר, תחל הנדידה לשוב. די! כבר עבר החג ומעכשיו ועד שנה ארכה אחר־כך. עבודה, דאגה, רצינות, התכלאות. והילדים מפרידים את חבלי המרגוחות, שבהן התרגחו בין זית לזית מהחל הבקר ועד בוא הליל, והנשים מתקנות את פתיחת שמלותיהן שנבקעו בחדות הבלבול, והבחורים משתדלים ללוות בתולות, לפתר קצת נבואות, לרקם רקמת עתיד והנחשלים האחרונים מאזינים בכל כח לסודות הזיתים באושתם החרישית ולבת־קול השעות שעברו ואינן:

– זיתים ישישים, אתם בני האלף, להתראות בשנה הבאה!

־־־־־־־־־־־־

נגמר: כים נמוג, כנחשול חי שאי־אפשר להשביחו חזר העם ירושלמה בערב. נגמר: אין תנועה, אין שמש, אין המולת אלפים.

נגמר!

רק המתפללים המועטים שנשארו, אל מערת־הצדיק – עוד מבקשים סליחה בשביל העם שחטא וחיה… רק עורבים שחורים, שנמלטו כל היום אל נקרות הסביבה, מסתערים על שארית הסעודות, ובסביבה – בתים בודדים מוארים כבר באש קלה, ובדרום, על עשרים הרריה, מתלילת הירושלם גם היא.

נגמר: הס בכל, ובקעת החיים דוממה.

־־־־־־־־־־־־

הוי, לו יכלתי כי אז שנאתי את עמי; לו יכלתי כי אז קללתיו מעמקי לבי.

– מדוע אין הוא רוצה לחיות?

מדוע?

הן פה, ביהודיה, ראוהו עיני, האמנם רק רגע, משתעשע, מתנער, מתילד; הן פה ראיתיו כאשר היה לפנים, בריא וקצת שמרוני, אף יודע לחיות.

אם יש בו כח לחיות רגע, יש גם תקוה כי יחיה הרבה.

– שמעון, הוי, שמעון, קראנו אליך תדיר!

ל“ג לעמר אתתל”ד


המלצות קוראים
תגיות