קושטא: פקדה הממשלה לחוג ברוב פאר את שנתה הראשונה של החשמה.
שנה עברה בכל זאת, והעובדה כשהיא לעצמה הוא הנצחון היותר מבריק להחשמה העותומנית הצעירה.
עוד לפני ארבעה חדשים – מי לא יזכר? – ביום השלשה־עשר אפריל, נדמה לנו רגע אשר הכל התמזמז, התפורר. ביום השחור ההוא שמענו כי החשמה, אשר מלאה את לבותינו תקוות כל־כך וכל־כך אמונה – נסרחה, נסחבה ארצה. שמענו, שאותו הצבא, אשר קרע את הדרור מידי השולטן האדום, הפך לו, לדרור הזה, את ערפו וירם את נשקו כנגדו. הדם נשפך ברחובות הבירה, וכל הנאמן למשטר החדש, מהוזיר הגדול והמורשים כלם עד שרי־החיל וההדיוטים שבעם – נרדפו לעין השמש. מאות מהם ואולי אלפים תֻכו לרגלי המשמרים שכורי־הנצחון. מתוך ארמונו הגדול והלבן השקיף עבד־אלחמיד הזקן, בעיניו הרעבות, למחזה ההרג המתגלגל לפניו, ולאזניו הדואגות הגיעה אותה גניחת־העם, אותה אנקת־האמללים, אותה בקשת־התחנונים שאליהן התרגל בשלש ושלשים שנות מלכותו, – ויצחק, כי מזלו רפרף מחדש על ראשו…
אך כוזב, אך רמאי היה הכוכב הלזה. העם נאנח רק רגע קל, ולקול קריאת גבורי גבוריו, שנקבצו מכל כנפות הארץ להגן על הדרור התורקי – התעודד העם שוב ובימים אחדים, בהרף־עין כמעט, עמד מחמוד־שבקת לפני שערי הבירה: עבד־אלחמיד – איהו? איננו! כי למראה העננה שעלתה בשמיו הסתתר השפן במחבואי־ארמונו. שם דמע דמעותיו, שם פנה לאלהיו, שם התפלל עם נשותיו ועם בניו הקטנים:
– הצילנו, אלהים!…
*
בו ברגע, וכמו בקסם נפתחו הדלתות, ולתוך אולם הבוכים – חדר שליח־החשמה והדרור. בחרבו הנוצצה, בכפתוריו כזהב ובעיניו כאש קרא האדם:
– הוד מלכות! בפקודת העם וברצון הצבא הלום אני בא: ילך אחרי…
– לאן? – שאל, ורעידת־המות אחזה את העריץ בחלשתו הפנימית, – לאן?
– לעזאזל!
אנחה איומה קרעה את האולם: בכו הנשים, בכו הילדים, בכו הסריסים, בכה גם חמיד – כל המשטר הקודם, כל הקללה שעברה וכל שלש ושלשים השנה שעד כה נסתחבו בכו בכיה כללית ואחת.
אז יאמר השליח באדיבות חשמאית:
– סליחה, הוד מלכות, לא לעזאזל בכל משמעת המלה, לא למָות, כי אם לחיים בגלות – לסלוניקי, הוד מלכות!
– השבע, כי רק זאת.
– בי אני!
וכשור העיף הלז, המובל לשחיטה, כן עקב עבד־אלחמיד החור את שליחם של החשמה והדרור. ועוד בו בלילה נתחב ברכבת, ולמחרתו כבר היה בגולה –: בסלוניקי היהודית…
כך נפל הטירון, ואתו יחד משטר הגזל והרקבון. כך נצלה החשמה, ושנתה הראשונה נמלאה זה היום.
*
שנה עברה בכל־זאת והיום, בירושלם או ביפו, בסלוניקי או בקושטא, באזמיר או בבגדד, במכה או בארזרום – בכל קצוי זו הממלכה הענקית, בכל פנה ששם עותמנים – היום יחוגו את חג החשמה.
ילדתנו איכי?
ילדה קטנה, אך בריאה וחזקה. ילדה הוללה, אך חמודה ואהובה. ילדה שהרינו כלנו, בגברינו ובנשותינו, ואפילו בילדינו, נא בואי ונחזה בך!
את, חשמתנו הטובה.
עודך קטנה, ילדתנו החביבה. קטנות, זעירות שערותיך. קטנות, תמימות עיניך. קטנות גם ידיך, קטנות גם רגליך. כלך לא יותר מבובה, ממשחק־ילדים.
אך תגדלי, אך תפרחי, אך תחזקי – מיום ליום, משנה לשנה. ראיתיך, ושנותיך כבר עשרים: רמה ותמורה בתלתלים עד לגבה־מתניך, במצח רמה מעל לברק־עיניך, בדם עלומים על שָני־שפתיך, בשתי שדים חזקות על חזך הבתול ואהבתנו הקודחה, אהבתנו המשותפת תעלה אז אליך. במבטך העמוק נשאב כחות לעתידנו ומתוך זוג שדיך המלאות נמוץ אמונה בתעודתנו. ואת, את חשמתנו בת־העשרים, את הסמל לכל עבודתנו – את תניפי את הדגל לקראתנו, אותו הדגל האדום כדם, אותו השש היפה והנורא גם יחד של עממי־עותמון בהודם.
חשמה! הוי, חשמה – אהבנוך.
קטנה עודך, אך את לשוננו תביני; קטנה עודך, אך את רגשותינו תרגישי. ראי: מהבקר עד הערב נחוג אותך היום. ראי: בדגלים לרבבות נקשט את ארצך, את כל הארץ כלה, מים התיכון עד ים פרס, מים השחור עד האוקינוס ההודי, מהאדריה ועד הים האדום. ראי: בזמרה ובשיר, ברקודים ובשגעונות, ביין ובפרחים נקדם את פניך. מהבקר עד הערב נחשב רק בך, מהבקר עד הערב נדבר רק בך ונשתעשע עליך.
ובלילה, לכשתלכי את, חשמתנו, לישן את שנתך לשנה; בלילה, לכשתחלמי חלומותיך על התקופה הסוערה שעברה או על התקופה התקותית הבאה – אנחנו עוד נעור, אנחנו עוד נזוז. על פני הבתים, בכל ערי תורקיה, על פני התרנים, בכל ספינותיה, על פני המגדלים והמבצרים אשר לרמי הרריה, נצית לך אנחנו אש גדולה, אש מזהירה. במליונים עששיות ובמליונים פנסים, באלפי אבוקות ובאלפי לפידים, באורות אדומים ובאורות תכולים, בפצצות שלוות ובכדורים מדומים – נאיר לכבודך את ליל היקום. הירח יעבר, יעלם באפק: אין דבר! האש שלנו תהיה הלבנה, תהיה המאור שבלילה הזה. לא נכבנה עד אם יאיר הבקר, וגם אז עוד נעממנה, עוד נשמרנה בקרבנו.
כי אהבנוך, – חשמתנו!
*
מה! הריך בוכה, קטנה? מה! הריך מעוה את פניך ועל שפתיך מעוג? הוי, מה לך חשמתנו, – הגידי; מה לך?
אני מבין: למרות ימיך הרכים, את חודרת אל הכל. את יודעת הרבה וזוכרת עוד יתר וזכרונותיך, השנה, עגומים כל־כך.
אני מבין!
כי לא המכה שקבלת מידו של חמיד האדום, לא החצים שקלעו משמרים אדוקים ללבך הדואב, – לא אלה ממררים כעת את שעת שמחתך. את זוכרת את אלפי הארמנים השחוטים; את זוכרת את ריב העמים בקרבך – ולבך הקטן מתקדר.
בובתנו, אל תבכי. הן אמנם, היו רגעים ושמך הלטיף, זה שמך הכביר והאהוד נסחף בטיט, באשפה. בשמך נתלו אנשים, שלא היה צריך לתלותם, חקקו חקים שלא היה צריך לחקקם ובשמך החזיקו במנהגים שלא היה צריך להחזיקם. אחדים מהמורשים ששלחת לבית־הנבחרים, השחירו את פניך מאד, אחדים פקפקו בישרת הארמנים, אחרים חשדו את הערבים הטובים ואחרים – זרו שנאה על ראשי היהודים. כל זה – בשמך. בשל זה את בוכה – הלא כן? כי ידע ידעת, אשר עולה היא כל זאת, ידע ידעת כי כלנו גם יחד עותמנים: אם תורקים, אם יהודים, אם ארמנים ואם ערבים. ידעת גם כן, כי לכלנו זכות אחת נתנה, לכלנו, – בלתי יוצא מן הכלל. ידעת גם כן כי כלנו, מבלי הבדל, הרינוך, אותך היקרה, וילדנוך, וטפחנוך, וגדלנוך ולולא אחדות עממיך כי אז אולי לא נולדת, או נולדת בעלת־מום.
ידעת כל זה, ולכן את בוכה: האין זאת, חשמתנו?
צדקת; אך אל־נא היום, יום מולדך הקדוש. אל־נא היום, יום החג לכלנו. היום צחקי, היום התהוללי, היום השתובבי כמונו. אנחנו נוגנים – למה לא תרקדי? אנחנו שרים – האם לא תגילי? אנחנו מאירים – איכה לא תזהירי? את הצער הניחי, את הכעס עצרי, ומחר, בשוב העבודה והמלחמה לקדמותן – או אז תתרגזי ותטיבי.
הבינות, חשמתנו?
יען קטנה את, לכן בגדו בך אחדים. יען קטנה את, לכן לא ציתו רבים לקול פקודתך. אך הלא תגדלי, תאמצי. תעברנה עוד שנה, עוד שנתים, עוד עשר. תהיי נערה, תהיי גם אשה. ואז, כי תפקדי – מי לא ישמע, מי לא יקים? אז כי תרצי – מי לא יאמר הן?
חשמה, הבינות?
אל־נא, אל־נא תבכי: הנה חָור ככב השחר, הנה זרחה גם השמש. השומעת את, מעל מגדל דוד, קול־חצוצרה? הידעת כי החל החג, כי החלה השמחה? עוד מעט קט ויקלעו המקלעים, ותזמר התזמרת, וירעש ההמון בירושלם – ובכל תורקיה כלה. קומי חשמה! עורי חשמה! לכי לפנינו, ברגליך הקטנות, בראשך המתלתל ובעיניך התמימות.
לכי לפנינו ורקדי!
חשמה, שמחי! כי כל בניך, העותמנים כלם, בתורקיה הגדולה, שמחים היום אתך. חשמה עלזי נא היום, כי לדאגתך יש – מחר.
– תרה… תתה – תתה־תתה, – תם־תם!
ה' אב אתתם
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.