ירושלם אבנים בנויה
ותבערה בה – מאורע.
הירח מלא, הלילה כיום, האויר קריר ולטיף – נלך־נא לטיל!
חשבתי, ואצא החוצה.
ובו ברגע, מבלי משים, כאלו שכחתי כי השעה מאוחרת וכבר עמדה הלבנה במחצית השמים – העיפותי עיני מזרחה: שם אור גדול, אור מרחף ואדום תפס את מרחבי כל האפק.
– הירח בגיחו ממואב – נזעקתי – מהרו לראותו בכל גבורתו!
אך עד מהרה נוכחתי כי טעיתי, ועוד טרם הספיקו בני הבית לצית וכבר הבינותי שלא הירח היה זה המראה היפה, אף לא מחזה טבעי אחר פתאם ולפתע, אלא אש, אש גדולה ואדירה, אש בירושלם כל־כך נדירה ושהרגשתיה כרגע מלאת־סכנה.
– תבערה! תבערה!
כי אמנם, זו היתה תבערה ובשקט הליל שכלו מיורח הנה החלו קולות להוליד בנות־קול: המולה רועמת נרגשה באויר, המולת אנשים בהולים, נחפזים ולעומתה – תנועה חזקה ופתאמית, כעין יללה של רוח תוך יער הומה, כעין סערה של חרף על פני ים זועף.
זו היתה תבערה, ובירושלם שלי הטובה, הרדומה; בירושלם המשוללת משאבות וצנורות, מְכבים ומימות; בירושלם הבוטחת בחלמיש אבניה ובלא=אכזב מזלה המתמיד – עלולה כל אש להחנק בראשיתה או להתפתח ולהיות לחורבן: או תאכל האש את סביבתה הקטנה, את המרכז שם נולדה ועלתה ושבעה – ותכלה אז ותכבה. או ינשב הרוח וילבה את האש, והיתה אז האש ללהבה גדולה, ואכלה הלהבה על ימין ועל שמאל – את הגגות האדומים, את מסגרות החלונות, את כל מה שעץ וכל מה שצמר – והניחה רק שלדי אבנים…
*
– תבערה! תבערה!
וכאלו עברני חשמל חיצוני, כן זזתי ממקומי ואשא את רגלי: לאן?… הידעתי?… לאשר תרצינה בחפצן החבוי, לאשר תובילנה אותי בכחן – מזרחה, מזרחה תמיד, עד שאגיע למקום השרפה.
אך הנה: לא לבדי הייתי. גם אחרים רצים ואצים, וכלם, לעשרות ולמאות, ביצריותם הבטוחה ובריח העשן שהדריכם וסחבם – כלם אתי יחד אל המטרה נתכונו:
– אל האש! אל האש!
– לא מפה!
– משם!
– לא זו הדרך!
– מכאן!
וזה לזה יעץ, וזה לזה הורה:
– הנה כבר הבית העולה לשמים!
– הנה הדבר, הנה המקום: מה נורא! מה איום ושגיא!
־־־־־־־־־־־־
השניות היו לי דקים וכל דק היתה כשעה. בשם כל הרוחות – מתי נגיע? וכמו להרגיזנו קם אז ממולנו רוח קדים אמתי, רוח שהתנפח והכביד את מרוצתנו עד לאין כח ונשימה.
וארגז תחתי.
ופתאם, בהטותי הצדה, יחד עם פלגי העם אשר לפני, אל תוך סמטה צדדית – ויסטר אור מבהיק את עינינו הרהובות וחום עצום על כתפינו ירד: לפנינו, בכל גדלותו, בכל גאונו הפראי רתח וקדח הדבר.
לא! מימי לא ראיתי כמחזה ההוא.
מימי!
וגם עתה, בישבי תוך חדרי השקט, בין קירות בטחוני, לאור היום הלבן – עוד הרשם עמוק, ומרעיד, ומבלבל כמו ברגע התגלית הגדולה…
־־־־־־־־־־־־
…כי ראיתי דבר מה – איך אגיד? איך אמר? – ראיתי דבר־מה שכלו תנועה, שכלו פחד שחור ואדום ובתוך הפחד הרותח הזה בוקה ומבוקת גיהנם. להבות גדולות מבריקות מנחשת התפרצו בכל עוז אל הגג וכלשונות עמלק וגלית, כן לחכּו באשן את הכל לפניהן והבקיעו דרכן השמימה. ובעלותן תכופות, זו ליד זו, לאכו, חרכו, זמזמו ושרקו –, לעסו, צפצפו, וצרחו וקדחו, ושבתו לרגע ושוב השתטחו, ואכלו, ובלעו, וחרקו ותמרו.
ונביט למעלה:
שם חנתה, באויר הסוער, עננה כבדה עד מאד. כי מרגע לרגע נזרק השמימה עשן עצום ורחב, אך לא עשן שחור, לא עשן פשוט העולה ונעלם מיד: בתמרותיו התמידיות מתערב הרמץ, רמץ חם, ובוער, ויוקד, והרמץ מתפזר בפעולתו של הרוח לאלפי ניצוצות מזהירות, והניצוצות אז עוטות על הסביבה כלה כמבול ככבים שנופלים.
־־־־־־־־־־־־
…ובעודי כך מביט אל מבול הדליקה על מאות ראשינו הזהירים, בעודי מתבונן למשחק הניצוצות – כשהם עפים, וטסים, ודאים, כשהם רוצים לעלות ואינם יכולים, כשהם נבקעים, מתחצים, מתפרדים ומשתגעים, ולאט לאט יורדים, ולאט לאט שוקעים, ושורפים אז כתף, או פנים, או לבוש, ונוקמים ככה את נקמת מיתתם החפוזה – הבהיקה האש פתאם בעוז מחודש ורוגז, הלהבות התגרו זו בזו והתחרו במרוץ המהירות, וארגמן השלהבה אשר לפנינו הפך ויהי כך לים, לים שתוכו גלי אש ושפתו לבה אדומה.
־־־־־־־־־־־־
– קרק!
השמעת? כי הנה התערער הגג, ויתפורר ברסיסים לתהום הבערה הגונחת בהמולה שאגנית ומרעידה.
– קרק!
השמעת? כי הנה גם הכתל אשר בימין התמוטט, ויפל מלא קומתו אף הוא. וראה־נא עתה: בקע גדול נבקע לפניך. לא עוד יש מחסום בפני הגלים השטניים, לא עוד יש דיֵק לעצור את הנחשול. לב הים בכל דמיו לעיניך סואן:
קרק! קרק! קרק!
־־־־־־־־־־־־
…האש חכי־נא: עוד דק, עוד רגע. חכי־נא עד יקום העם ויגביל מעשיך. חכי־נא ימָצאו גבורים אשר יחניקוך במעיך: חכי־נא.
אך לשוא: כי למה תחדל האש, והעם פוער פה, והעם עומד כבער וכשוטה ומביט, ומביט. הנהו כאן – ירושלם כלה. כל אחד מהעם הוא כח בפני עצמו. חבר כח לכח והיה זה למרץ, חבר מרץ למרץ והיה זה לפעולה, והפעולה תמגר את האש, והאש לא תרים את ראשה במאות לשוניה הלוחכות.
הראיתם ערמת נמלות, כשהן עובדות לעתיד? הראיתם אותן, הקטנות, הדלות, הזעירות? וגש אז אליהן, קח מדלק והדליקנו, וזרק כך האש אל הערמה. זרק, אלא תירא! וראית אז אותן, את מאות הנמלות – איך הן רצות, איך הן חשות, איך הן עולות כצבא על המדלק באשו. והן מתות אחת אחת, והן נופלות ונעלמות, ואחריהן באות אחרות לבלי גבול, בסערה, כל אחת לתת מגופה, מרוקה – כדי לכבות את אוד המדלק ולהציל את הערמה…
ואת, ירושלם: עירך אבנים בנויה, בטחת בחלמיש אבניך ובמזל עברך. אין משאבות ואין מכונות, אין מימות ואין מכבים – והאש מוסיפה את שלה…
קרק! קרק!
־־־־־־־־־־־־
זה עתה נפל עוד כתל, זה עתה התרסקו הרעפים האחרונים של האגף השמאלי לתוך האש הנוקמה – וכבר היה הבנין העקרי לזכרון של ימים עברו, ותעבר השלהבה אל הבתים שעל ידו:
קרק! קרק!
־־־־־־־־־־־־
רק בשמים, במרומים הרחוקים, אור ושלוה: שם מתמידה הלבנה את טיולה סביב ארצנו. הריה באגתה, קטנה ועגולה. מה חורים כה פניה הערב דוקא: גבותיה ועיניה ומצחה ואפה כאילו אינם, כאילו נמחקו כליל. ובכל־זאת הצחוק היא צוחקת, הלעג היא לועגת:
– האנשים המסכנים האלה – דובבת היא בסוד – האנשים הקטנים האלה! נדהמים הם מהמחזה הפעוט בככר הצרה. הוי מסכנים! קטנים! חלשים! אני את ירושלם ראיתי, כשהציתה טיטוס באשו, ואת המקדש הגדול והנשגב כששרפוהו גבורי העברים. את רומא ראיתי, כשצוה נרון הקסר להעלותה על המוקד לפניו בשביל תענוגו הבהמתי ואת מוסקובה גם היא – כשעלתה כלה בעשן לעיני נפוליון הגאה שרצה להכניעה לרגליו…
ותוסף הלבנה את דרכה…
־־־־־־־־־־־־
קרק! קרק!
ההתאמצות האחרונה לעמד בפני האש עלתה גם היא בתהו:
קרק! קרק!
הכל נפל, נפל, ומהבנין הגאה של הסביבה המידית, מפאר האדריכלות של אתמול לא נשאר בלתי אם שלד עגום של אבנים שחורות, ואכולות בכבשן האש.
הכל תם ונשלם. את אשר יכלה האש לעכל עכלה ואחרי שלש שעות של לחיכה ולעיסה נוראה החלה לגהר, להתמתח, לנוח ולהרדם. האכלנית הבוערה נכנעה, כמו שנכנע גם גבור הגבורים בשעת שכרונו, כמו שנכנע גם ענק הנחשים בעכלו את כבשתו.
האש נכנעה ואנכי, סמור ונעוץ בקסם נסתר, עוד עמדתי, עוד הבטתי אל השאר, אל החרבן החי, אל האודים הצוננים, אל הלהבות הגוססות ואל הלחיכה הצריחה הרפויה.
כי גם בי יש מאותה הנפש הנרונית השואפת למחזות מחרידים; כי יפה היה החורבן האדום דוקא מפני נוראותו…
ה' חשון אתת"ם
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.