רקע
איתמר בן-אב"י
תמונה מרחקית
mנחלת הכלל [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: ירושלים: (האור); תרע"ד 1914

לפי תלגרם מפריז בתשעה ועשרים לספטמברו 1902

“מה מספרים העתונים?”

– כי בליל יום השלישי עוד היה שאנן זה ביתו הבודד של זולה. מסביבו המתה פריז בקליחתה הרגילה, ההמון נדחק ונדחף אל כל פנות עיר־האור הענקית, אל כל התאטרונים המוארים, אל כל הגנים הצוהלים. בת־קול החיים, בכל עזוזם התקיף, התעלתה למרומי הרקיע הזך, ושם – מה דוממים, מה שקטים, מה שלוים ורצינים היו המזרות באורתם הקרצנית הדלה: שום דבר באויר מסביב לא בשר, לא יכול לבשר צרה קרובה וקרֵבה…

זולה הסופר, זה חולם החלומות היותר גדול, זה האיש הישר בכל בור לבבו, זה אוהב האמת שהכין לה את דרכה בלבות אלפי ההמון – ישב אל שלחנו, כמו תמיד. ידו האחת דפדפה בספרים, מצחו הרחבה נחרשה בקמטים והנירות הלבנים, תחת ידו השניה, נשתחרו בשורות קצת גסות. הוא כתב, הוא כתב כיום־יום מנהגו בשפע, בכח, באמונה. הוא מלא את מסתו היומית אשר הטיל על עצמו: עוד פרק לספרו, עוד קטע, עוד מחזה, עוד ספור…

ויצלצל הפעמון אז עשר גם אחת:

– צריך ללכת לישן!

זו היתה אשתו שככה לו קראה, אשתו הטובה שדאגה לשלומו, אשתו שלא אבתה לראותו יעף וכורע תחת סבל הכתיבה.

– נלך!

וילכו שניהם לחדר המטות: הוי מי יגיד, מי יגלה את רעיונות הגאון ברגעים ההם שלפני השנה? איזה עולם עתידי לא בנה? אי־אלה אישים לא יצר בדמיונו ומה היצרים, מה הרגשות שלא בקש להם ארשת שפתים?

ויישנו…

אך בחדר הסגור מחלון ועד פתח נבקע צנורו של הגז. אדים ארסיים, שחורים, מתרפסים נדפו קט לקט. החדר המסכן נתמלא כך בהם, ובים החומץ־הפחמי הארור נבלע שארית האבחמץ. אז יחל המות למשל ממשלתו ומגלו מוכן כבר לקצר…

פתאם נעורה הגבירה זולה, נעורה כאחוזת בלהות: ראשה היה כבד, כבד מברזל, ידיה היו קרות וגלודות מאד, אבל בגרונה, הנחר כבר מגז, מצאה עוד די כח לקרא ולצוות:

– אמיל, פתח החלונות, אנו נחנקים!

ויתרומם אמיל מעל משכבו, עוד צלול במחו המתון, ומבלי מחשבה, ומבלי כל חשש קפץ הרצפתה מיד…

אך המות עמד ומגלו בידו: השבלת זולה בשולה!

ויפסע הגאון פסיעה רק קלה, – ופרקדן נפל ארצה ומת…

דממה… דומיה… לא קול ולא תנודה…

דממה…

רק אשתו של זולה לאט עוד נוחרה: לא חושבה, לא יודעה, לא רוצה מאומה.

דממה…

ופריז שבחוץ המתה בתמידות, והחיים הגדולים שם חייכו וזרמו…

־־־־־־־־־־־־

האיר הבקר, בקר נפלא. המשרתים זה לזה אומרים:

– מה מוזר הדבר: ריח גז יש בבית. הנשאר צנור לא־סגור?

ויעברו בדאגה מחדר לחדר, ובהגיע התור לחדר המטות – כמו דחפם המות בעָצמה.

– אין ספק: שם נפתח הצנור, או נבקע גם פתאם ונשאר.

וידפקו.

אך בפנים רק גז ודממה.

וידפקו.

אך מפנים לא יצאה כל תשובה.

אז יבינו האמולים את כל רחב הדבר, את כל תקף האסון הברור, וכשנאנסו הדלתות והמות נחמק, וכשהשתפכה אורת חיים על רצפת הקללה – נתגלה מחזה כל הלילה: שם שכב הסופר, ופניו עוותים, ומצחו קודרה, ועיניו אמוצות תוך עפעפיו הכבדות. ועל ידו מימין, ועל ידו משמאל, שני כלביו היפים, שני כלביו הקטנים, שמתו נאמנים גם הם.

־־־־־־־־־־־־

הזהיר הבקר בשמש ספטמברו, שמש סתיו באלפי קסמיה, ובפריז הגדולה שקפצה משנתה קול פרץ, קול עף, קול חדר לכל חור:

– אמיל זולה מת! אמיל זולה מת!

הגיעו צהרים, צהרים יוקדים, ובעולם הסואן מעבודה קודֵחה, תלגרם תרע במליון גליונות:

– אמיל זולה מת!

הוי, כדור הרעם! הוי, בשורת האיד! איך אפשר הדבר, איך אפשר?

אך בכיתה של האשה, שהמות שכחה והושבה לתחיה, שם אבדה ואשרה את הכל.

הוא מת! הוא, זולה, שכלו היה סמל־החיים… הוא, זולה, שכל־כך המית אחרים בחייו – הוא מת!

איזה אסון למשפחה, לצרפת, לתבל. איזו התרגשות בלבות מאות, אלפי הנפשות שקראו את ספריו הכתובים באש. איזה בכי נסתר החמיר ביחוד את עיני העם היהודי הגדול…

־־־־־־־־־־־־

בפרובנס הצרפתית, הדומה כל־כך להגליל העברי, – שם נולד זולה לפני שנתים וששים שנה. ממזרח התנשאו לעיניו הררי האַלְפ בשלגם הלבן והנצחי ובדרום געשו, שחקו בלי סוף גליים־התיכון התכול. אביו האיטלקי כמו הטביע בו שירה כלה היה ואמו הצרפתית העניקתהו את החיים, את החן ואת הכח לחלום ולפעל גדולות – שיש בכל בן זו צרפת.

כך גדל, בין טבע שכלה שיר ובין הורים שכלם חיים – עד הגיעו לשנתו השבע עשרה. אז יעש גם זולה כהרבה לפניו – ויסע לפריז היפה, הגדולה, וכבר חלם אז כבוש העולם.

אך אמללים ומרים, עניים ומרודים היו הימים הראשונים. ברחובות זו פריז המפוארה כל־כך התגלגל זולה ברעבונו: לא ידע את תענוגי הבחרות, לא העיז לעשות כאחרים, ואם נפלה בידו נחשת טבועה בראשו של נפוליון – מהר לקנות בה עוד נר שיאיר את אדרונו החשוך ושירשה לו כתיבת עוד מאמר מפוצץ.

בדרך נדודיו ביום, מימין ומשמאל תמיד, נוצצו בתי ממכר הספרים בזכוכיותיהם המקושטות כל טוב. ויעמד זולה לפניהן, לא פעם, לא מאה פעמים. ובתאוה, ובקנאה הביט אל הכריכות מעור הארגמן, אל הכתבות הזהובות והבולטות: הה! לכתב ספרים, לראותם נדפסים ונושאים גם את שמו! ועיניו הנוצצות הבריקו משמחה לזיק רעיונו הנמהר.

פתאם, ויאיר ככבו בשמים: זולה נכנס כמזכיר לבית־ממכר ספרים, – לאותו בית הספרים שלידו עמם ויחלם, כי יבוא היום ויפורסם גם שמו מזכיר… כותב מכתבים יבשים… מצרף ספירות לספירות… מבטל שעותיו בשביל כלום…

אך לא! לא לכלום בא לכאן. מתוך שכחה הביא אתו יום אחד חוברת כתובה בידו: “ספורים לנינון”! – כך רשם על מכסה החוברת, ובשעת הערבים, בין עבודה לעבודה העיף בה את עיניו בגנבה.

– מה עושה זולה? – כך רעש האולם מקול קורא פתאם. אדון הבית היה זה שעבר, ועיניו מזרות אש.

– מה עושה זולה?

ויחשב זולה כי בא סופו, וירעד בכל גופו הכחוש.

– תן החוברת אשר בידך – ודע כי בפעם הבאה אם ככה תוסיף – תגורש!

זולה נתן, ויחשב: היום אמות!

ולמחרתו, כששב לעבודתו, לא מת עדין, ואולם רועד כלו, כבר היה האדון על ידו:

– זולה! הא לך נפוליונים, כמה שתרצה נפוליונים – אם רק תרשני להדפיס את ספרך…

ו“סופו” של זולה היה תחילתו.

*

כי אדון הספרים התענין בחוברת ומחו החד גלה בה את הכשרון.

זה היה גאון המוציאים לאור, מגלה פלובר ומופסן – החריף שרפנתיה.

ומאז קשט שם חדש בעולם הגדול:

– זולה! זולה! זולה!

ויכתב זולה ספר על ספר וחבור על חבור, עוד אחד ועוד אחד, יחידים וקבוצות,, ה“רוגון מקר” בעשרים כרכיו, “שלש הערים” בשלשה חבורים ואחרי־כן, אחרי השערוריה הדרייפוסית הרועשה, נגש לכתב את האבנגליון החדש – בארבעה כרכים עבים.

ויכתב זולה את ספר ה“רביה”, ואחריו חבר את ספר “העבודה”, ואחריו גמר את ספר ה“צדק” שכל אחד מהם מורה בשמו על תכנו, ובלילות האחרונים לחייו היפים וביחוד בלילה העגום ההוא על יד שלחנו, כשצלצל השעון עשר ואחת, כשקראה לו אשתו לחדול מעבודה, וכשהלכו שניהם לישון את שנתם – הכין זולה את תחילתה של האונגליה הרביעית, את ה“אמת” – וימת זולה באמת!


*

והיום – פריז, צרפת, התבל נושאות עין למקום מנוחת הגאון: מליוני איש בוכים על אמיל זולה כי איננו!

איננו?.. מי אמר?

בזכוכיות בתי־מסחר הספרים ספרי מי נוצצים בזהב יותר מבריק, בארגמן יותר בולט?

– הלא שלשים ספרי זולה!

בדפי העתונים והירחונים, שבכל הלשונות, שם מי כתוב שחור באותיות יותר גדולות, שם מי נותן מקום לבקרת מפורטה וללמוד מועיל ורב?

האם לא שמו של זולה?

ובבתים היותר נסתרים הזקנים הלבנים, העובדים האמללים, הצעירים הנואשים, הצעירות האוהבות ודרייפוס הזכאי, וכל אוהבי האמת, והעם היהודי הגדול – למי עיני כל אלה דומעות?

– לזולה!

כן, אחרי מותו זולה עוד חי.

אמנם את הרביעי באונגליות, את הספר האחרון שהיה עתיד לשאת את שם ה“צדק” לא הספיק זולה לגמר. באמצע רעיונותיו לבנותו, באמצע תקוותיו לתת להאנושות המתפתחת אידאל רם הכולל “רביה”, “עבודה”, “אמת” “וצדק” בא הגז ויחניקנו. ואולם, אם “רביה”, “עבודה” “ואמת” כבר יש – הצדק יבוא מאליו!

וזהו נצחונו של זולה היותר שלם והיותר נעים למנוחתו הנצחית בקבר.

ר“ח תשרי אתתל”ד


המלצות קוראים
תגיות