רקע
איתמר בן-אב"י
"אפיקורוס"
mנחלת הכלל [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: ירושלים: (האור); תרע"ד 1914

 

הן זהו ספור כה עתיק־עולמים

ובכל־זאת מה חדש תמיד,

ומי שקרהו זה ספור־הקסמים

נשבר בו לבו כזכוכית־הצמיד…

היינה


 

א.

…כבר קצתי משמע את נאצות אחי: “אפיקורוס!, אפיקורוס!” בלבי בוערת אש, בגופי רותח דם ומוכן אני להלחם באויבי: מה! יען אני נולדתי בשנות חפש־דעות; יען בקרבי אין אף זיק של אמונה תפלה; יען לא אחוש אהבה לז’רגון אני הָחרמתי, אני נגרשתי מתוך עמי! אבל הרואה עם הגלות את קומתי הגבוהה? המרגיש הוא בשחורותַי הקודחות? המבין הוא זרם שפתי הקשה? הלא הכל בי קורא, נזעק אף צורח: יהודי!

כן, יהודי אני מלידה, מחנוך מנדר; יהודי אני שהציץ מציון, שנשם טבעיות, שגדל בעברית ופוצץ אפוצץ כל פה הגוזל ממני את יהדותי.

השמעת ידיד?

כי חפצתי לחיות, ולפעל, ולהועיל; כי חפצתי משפחה שתזריע נפשות; חפצתי בנים ענקים ועזים ובנות יפה־פיות היודעות אהבה ובה בעת – גם נקמה… הבינות? שנותי הכבירות רצות, בורחות: למה אחבק ידים? מדוע אוחיל לשוא? לאהב אני רוצה ולהשיג כל מאויי – מחר עוד אסור לרחוב היהודים!

– לרחוב היהודים, הוי אמלל! המון משגע, מתינוק עד זקן, ירגמך באבנים, יסחבך בצחנה…

– ירגמני? יסבחני? אותי? לא! לא! הם יותר מדי פחדנים ומוגי־לב אלה אחי של הרחוב הנרפש. אני גבוה וחי, אני חזק־איתן, לי כבע אנגלי לבן ורם, לי מקל ביד וגאותי בלבי: מי יגש אלי? מי יעיז? מי? אף לא אחד!

החלטתי מוצקה איפוא: עוד מחר אסור לרחוב היהודים!

 

ב.

… התאמין?

מדי יום, – עשר פעמים הולכתי להרחוב המפורסם.

גבי המוצק נכפף שם לאט: הוי! סבלתי. כי בעיני השואפות מטרה הבטתי לפני בכח. ראיתי את השביל הצר והבורח, את זה השביל המתפתל עד בלי הרף. ראיתי את שתי השורות העקומות של הבנינים הכבדים, הזקנים והבקועים מרוב שנים. מימין מרתפים ותאים שחורים; משמאל אדרונים וקֵלרים אפלים, וכלם יחד עמוסים מהמפתן הנאלח ועד להכפה הנמוכה והעכבישית פירות נרקבים, ירקות בלים, דגים־מלוחים עכורים, גבינה וחמאה באושות ולצדם – כן, לצדם ערמות כל טיט וכל רפש. ובַשביל הלח הלזה, מקצה לקצה, תחת רצועה קטועה של שמים דחוקים בין גגות ובתים – נחל ארוך, נחל תמידי של המוני אנשים ונשים, זקנים וטף המפטפטים, צוחקים, צווחים ורועשים, זורמים, גונחים, מקללים ומגלגלים בדרכם הלוך וחזור את בוץ הקרקע המהול בקלפות כמושות ובעצמות פרורים, בנירות קמוטים ובשארית כל לכלוך. אף קו־שמש מזהיב אחד לא חודר לתוך הגתו הנורא. אפלה, לכלוך ובלבול – הנה מעון ישראל אפילו בירושלם…

מפי התפרצה המלה ל“עזאזל!” ועיני התוהות דומעות: במי אביט? בזקנים השחורים והלבנים שבעוד יום ובעוד שנה יחד יעברו אל הר הזיתים? בנשים הקמוטות והגסות ששום קו בפניהן, שום תנועה בשמלותיהן לא יעידו על מינן? בצעירים ופאותיהם הארוכות, ולחייהם הצמוקות, ומהלכם הגוסס מפסיעה לפסיעה – רק צללים של צעירים, רק דמיון מטעה והזיַת־המוח? או בילדים המנוולים, החורים עוד מאבות־אבות, הלִמודים לגלות, לנדבה, לבטלנות משנותיהם היותר רכות?

וההמון הסחוף הזה עובר, עובר תמיד, נמחק וחוזר שנית בשאון של מים דולפים. רק מרגע לרגע טפוס שכלו תמהון, או ילד שלא ראה כל עולם – עומדים, מראים עלי באצבע ומשקיפים אלי ביראת־כבוד הכרחית. ופתאם לחישה עוברת ונמסרת מפה לאזן: הם הכירוני, הם ידעו מי אני, ומלה ידועה קורעת את האויר: האפיקורוס!

האפיקורוס אני – השואף, לחיים עבריים־שלמים, קדמונים־חדשים ובריאים־רעננים. האפיקורוס אני – שלא ידעתי מילדותי כל הכנעה בפני מי שיהיה וכל פגיעה בכבודה של אמתי. אני, ולא העם הזה, הנגרף לעינַי מבלי הרף, מאין כל מטרה ובלי כל זיק של גאון, מאין עבריות עקיבה ובלי כל הבנת החיים ועתידם… אני, ולא העם הזה הצולל בשפלותו גם בארצי ההררית, תחת שמי המזרח המבריק…

וזהו עמי החולם גאולה, כבוש העולם וחרם אכזרי על כל כופר בדת: עמי – שאינו מוצא כל נחיצות לשאף לאויר יותר צח, להתענג על טבע יותר עשירה, להתגלגל בריח העשבים והפרחים ולהתעלס עם רבבות הצפרים והפרפרים…

הוי, עמי האומלל, אתה אשר ברחובך השחור והצר – אם יש אפיקורוס אמנם, אם יש אפיקורוס גדול ואמתי על פני כדור הארץ הברוכה אתה הוא, עמי, האפיקורוס הזה – אתה ולא אחר!

אפיקורוס!

 

ג.

ועתה, שמע־נא ידיד: את העם הזה, את האפיקורוס הנורא, הכופר בכל עקרי חייו הנפלאים, הרוצה במותו ובחרבנו, בהתנונותו לעולמים – אני, המנודה, בכל־זאת אהבתיו. אהבתיו כאהב הבן את אביו, אהבתיו כאהב הערבי את סוסו או את מדברו, אהבתיו כאהב הומרוס האלהי את איי־ימיו הירוקים. ומדי פעם, בראותי את כל הדלות היהודית אף על הררי הציון, בעברי על פני כל החלאה הגלותית אל זו שמש דרורנו – ארגז תחתי מחימה עצורה ומאין־יכולת הציל.

הוי, מה לעשות לעם הזה, שיתעורר ויקום? מה לעשות לו, שישוב מחליו ויהי ככל העמים? הוי, למה עור הוא ברצון? למה אוהב הוא את שכל העולם שנא, שנא עד מות? הן שם, מחוץ לחומת השנים, חומת דוד בתפארתה מלפנים, חומת הגלות במצבה כיום – יש מרחב עוד שומם, עוד ריק. הלא קרוב להעיר העתיקה ולסביבותיה המגויתות מתנערת תבל חדשה… פּה, ברחוב הרטוב והרקוב, זורם נחל של רפשים, של חיים־מתים, ושם, רק דקים אחדים מכאן, הן שמש ואור, הן חפש ודרור, הן אפשרות אין־סופית פשוטים על פני כל וכבר התעורר שם הקול שבעתיד יעבר ירדן, ידלג תיכון ויעורר מליונים של עברים – לתחיה.

ושבור מכאב, וסוער ברוחי נשען אני אז, באמצע הרחוב הארור, אל כתל גוהה, את כתל לח־זקן, זקן כעמי הנצחי, זקן כמאות הקמוטים העוברים על פני. ראשי הסובב יעף, יגע ומט, לבי הסואן אומר לנפל בקרבי וידי האחת בוערת פתאם; כי אמנם דמעה צורבה נתכה עליה, דמעה שזלגה וירדה מעיני האבלה – ותשרפנה…

 

ד.

… היה רביעי לפני צהרים, ושנית עומד אני ברחוב העכור. בגבוה, מן הרצועה הדקה, מציצה לקראתי שמש, שמש קטנה וחסרת אונים: קרניה נבלעות כלן במרומי הגגות ואף אחת מהן לת תגיע עדי. אבל העם, בכל צלליו, ילדים אחדים וצעירים באים־מהר־בימים הכעיסוני הפעם ביתר שאת. למה? הראו בי דבר מוזר יותר מאשר בימים הקודמים? או הגברה בהם חצפתם על אשר ראוני שקט ואדיש לכל תעלוליהם? אחד מהם כמעט שנגע בי וירצה להמעיד את כבעי ואני – מלבד מבטי הנועץ והשופך גפרית – לא זזתי, לא הרימותי אף יד על החצוף הלז. הנני רואה: אתה תמה, אתה משתומם על קרירות נפשי זו. הן מתנגדת היא להחלטתי הראשונה. הן הבטחתי להסתער על הפוגעים בי, לנפץ את ראשם לרגבים ולעשות בהם כלה בחמתי הצעירה והבוערה.

ואולם, ידיד, האודה? במעט הימים שבליתי כאן, ברחוב היהודים הזקן, למדתי לרכך את רגשותי ביחס להעם הסואן מסביבי. למדתי להבין שלא בכח, כי אם ברוח אשיג כאן את מבוקשי. הן סוף־סוף עמי הוא זה העם למרות כל לכלוכו ורפיונו, למרות כל כעורו וירידתו. עמי הוא, ואיככה אשימנו לשמצה באגרופַי ובגאותי?

הבינות, ידיד?

לכן הנחתי להם, להלועגים, לעבר על פני ולהתעלל בי קצת. ינבחו להם – עד ייעפו… אנכי לדבר אחר השתוקקתי, אנכי לנפש עדינה כמהתי, שאת שחור מבטה עוד הרגשתי מהיום הראשון לסורי אל הרחוב הזה…

– לנערה?

– כן, לנערה, ידיד, לעבריה צעירה ויפה, אשר אבחר בה מתוך העם הזה לחברתי בחיים, לאשת־מלחמתי בכל מעשַי לעתיד. אליה, אל היהודית הקטנה, העדינה, הרכה שנולדה בתוך החשך המבהיל מסביב ותאיר בו כככב נוצץ בחשכת הלילה הנורא – אליה נִשאה נפשי ומפניה כה התמדתי לעמד על עמדי זה כבר היום העשירי…

– ומה מראה לנערת־לבבך: הגד?

– סבלנות, ידיד, סבלנות ושמע: בהיותי כה עומד ומביט לעמתי, בהיותי כה מתרגש מהמראה למולי, ותדמענה עיני ותזלגנה דמעות. והנה כל דמעה מדמעותי נהפכה ותהי ליהלום מזהיר, מפזז ועליז אשר איֵד חיש למול המעל, ובקרבי התרוצצו אז גלי חשמל, זרמי דמים רותחים אשר השיבו לי אֱיל, אשר נטעו בי תקוות חדשות. וארגיש מסביבי, כאילו נבלע רחוב היהודים ואיננו, כאילו נמחק כל המראה העגום, ורוָחה פזורה על ימין ועל שמאל. אנכי כאילו נמצאתי בשדה עוטה עשב או ביער שוכב למעין. אזני שתים יקדו ועד כף רגלי התרגשתי: כי מתוך המולה סואנת ומתמדת שמעתי הפעם מלה במלה, הגה בהגה, קול בקול – לחן ידוע לי כל־כך, לחן אהוב לי מכל:

מדממת הליל עמך אשיח,

לך תרן בת שירתי;

בעזובת החרש תחת השיח

בואי אלי רעיתי.

אחת אחת גססו המלים האלהיות הללו לאזני: שירה (חרות ומולדת)… חרש (אילנות וצפרים)… שיח (עלים ופרחים)…! אלהים אלהי: האפשר שאת כל הזמירה הזאת זמרה לי פה היא – הנערה שאליה געגועי? פה? פה ברחוב היהודים? איזה נצחון ללשוני העברית? עברית! עברית הוגה טבע, מדברת, משתוררת, מקללת! עברית שבה נהרגו גדולי אבותינו לפני אלפים שנה ושעליה הקריבו את נפשם גבורי אבותינו שבדור הזה… והיום הנה־הננה פה, בגיתו־הז’רגון, בתוך זה עמי הקורא בשם “אפיקורוס” לכל אותם, כמוני, אשר לָעברית נולדו. היום הנה־הננה פה, בפיה של רק יחידה אולי, אך מחר, בעוד פחות מדור אחד – היה תהיה בטח בפיהם של כל בני הרחוב העגום הזה, בפיהם של כל בני עם ישראל בארץ־ישראל. הוי! מה גדול האשר…

 

ה.

…הזדעזעתי; ומתוך דמעותי הבטתי אליה ביתר שאת וראיתיה יושבת, צעדים אחדים ממני, על ספסל גבוה בחשכת הפתק למולי. פתק אמנם – אך הנקי, המסודר, המרווח שבכל פתקי הרחוב. ויושבת היא כה, ומרגע לרגע, בין עבודה לעבודה, בין מכירה לפלוני, בין תשובה לאלמוני ובין תפירה לתפירה חטופה משלחת היא את עיניה – אל מי, אם לא אלי, העומד והמביט בה? אל מי, אם לרגעים לא גם אל רצועת השמים, בברק שמשם הבלתי־נראית, זה סמל־הדרור היחיד אשר לרחוב הצר?

יושבת היא כה, ענודה לראשה מִנְוָל לבן עשוי תחרים כלו, ועיניה אז שחורות כשחור הדיו הסינית. חליקתה התכולה דקה מאד ומצירת היטב את רוך כתפיה, את פתיחת־חזה, את מרום זרועותיה הלבנות כל־כך ואת תחילת־שדיה בשחרורן מכל מחוך ומניעה. הוי! מה יפה היתה כה לעיני, מה גלמה אז בחורונה את עתיקות זה העם שאליו באתי ברצוני, מה ספרה לי נפלאות ביָפיה הנסתר עבור העתיד הגדול שרציתי לנשם: כי יופי שחור היה יָפיה בשחור הסביבה העצורה.

ממרחק־עמדתי התחננתי אליה בעיני המגעגעות:

– שירי! התמידי שירך!

וכאילו הבינתני צחקה, ובצחוקה גלתה את שניה – כל שן ושן פנין לבן, קטן; וכאילו רִצַתני שוררה, וכל בית ובית מתוך כרמיל־שפתיה הגיע עדי וירעיש את לבי, ויתן בי עוז, ויקרא לי: קום! קום הוי, עלם, ולך אליה, ומשה־נא אותה מתוך התהום הזאת למרחקי הזיו והאור שמחוץ לחומת העיר.

 

ו.

– ואתה נשארת עומד, מבלי כל מעשה?

– סבלנות, ידיד, סבלנות: כי ברגע ההוא, ברגע גמרה את שירתה, ברגע זרקה אלי את החרוז האחרון של שירת גורדון היפה: “בואי־נא הצליחיני”, וכמו נכנסה אש־עיניה לבשרי, ותכוני, ותערערני, ותשגעני. וכמו הונחה עלי רוח ביד פוקדת ותזיזני ממקומי אליה: לא! כל פחד, כל מגור לא משלו בלבי, וישר הגעתי לחנותה.

– שמעי־נא: אהבתיך!

ותרומנה שתי עיניה בליל־יָפין לקראתי, וברצינות מרעידה שאלה:

– מי אתה?

– עברי!

– ומה רצונך פה?

– אהבתיך!

– לא אמת!

כמוכה־רעם עמדתי על עמדי: לא אמת?

אך היא תלחש לי אז ביקוד שפתיה: לו אהבתני עלם, כי אז לא הרחפתני בסכנה. לו אהבתני, כי אז לא באת עד כה, עד לפתח חנותי. הידעת, כי בת מות אני?

כל קרבי בי חמרו, ואשאל אז בחום:

– ומה אעש?

– בוא אלי הלילה, עם תחילת הככבים, חמשה צעדים מכאן, והגדתיך.

עודני עומד אחוז בקסם רעיונה, ותקרא לי אז:

– ועתה: לך! לך!

אך אני לא ציתתי, לא יכולתי לצית ואוסיף לספג לתוכי את קרני זיוה, את רוח רעננותה, את כל נפשה הרועדה…

פתאם – ויד שדופה צנחה על כתפותי ותזעזעני: הוי, אפיקורוס, מה לך פה?

חימה נוראה תקפתני, הרימותי את מקלי, רציתי להכות את הנבל שהרעישני, אך הנערה אז לחשה לי ברעד כל גופה:

– אבי הוא זה! לך! ברח! ברח, אם אהבתני!

ואברח… כן, אני הגאה, החזק ברחתי, ברחתי ככל אשר יכולתי, ברחתי כאחרון השפנים בפני קטן הצידים, כשהאויר רועד מסביבי מקולות קוראים:

– האפיקורוס! הצורר! הרשע!

ובשובי לביתי עוד נדמה לי כי שמעתי הד־קול:

אפי־קורוס!

 

ז.

…כנסוך ירח הייתי משך כל העת עד לבוא שעות הערב. כל דמַי בי געשו מאלפי רגשות, ולא ידעתי מה פעלתי. רק כשנגלה סוף־סוף, באפק המזרחי, הככב הראשון בחרונו הדק – ואשא את רגלי אל רחוב היהודים: האמצאנה? מי יודע אם לא לנצח אבדתיה? מי יודע מה עשה בה אביה? ובמחשבות אלו ירדתי את המדרגות המבריקות מרוב צעדי היום והמובילות בחפזון אל הרחוב הצר.

חשך עבות, חשך־מצרים אמתי שלט ברחוב, ורק פנס קטן אחד סמן לי את המקום שאליו הועידתני הילדה. מהרתי לשם, ובלב רועד והומה כים נמוג, כן חכיתי, חכיתי, חכיתי… איש לא הפריע את המנוחה הלילית מסביב… פתאם, וצעקה נוראה קרעה את אוירו הדומם של הרחוב הבודד. קפצתי ואקשיב בחלחלה. והנה נהפכה הצעקה לבכיה, לבכיה נוראה, ליללה מרגיזה ומרעידה. אינני יודע מדוע, אך לבי אמר לי, כי ילדתי היא היא שבכתה… בצעדים מדודים התכונתי לעמת הפנה משם יצאו הבכיות. החלטתי לבוא לעזרתה ויהי מה, והנה קולות חזקים, דלתות נפתחות בעוז ונסגרות בסערה, קללה נמרצת מפנים, אנשים מבוהלים יוצאים ובו ברגע, ממש למול עיני – הילדה: פרועת שער, גלוית חזה, יחפת רגלים ופניה כאש תבערה.

– מה לך? – שאלתי וכל מעי המו.

– נברח! נברח!

– מה קרה?

– נברח! נברח!

אמרה, ותאחז בידי, ובכח גבר סחבתני אחריה: קחני־נא אתך, קחני!

נסיתי להשקיטה, להביא מנוחה בלבה. אך קול צעדים פחוזים, קולות אנשים רודפים, קולות פיות מקללים הבינוני ברגע את הכל.

נברח! נברח! – הוסיפה היא, ועיניה תחנונים לאור הפנס הכהה.

ותחבוק זרועי את מתנה הדק, וחיש הבאתיה אל סמטה צדדית ידועה לי מכבר – אשר משם אך דקים מעטים והננו בפרבר הארמנים… צעדיה וצעדי הכו ברצפה ורוממו בנות־קול. אל ידי החבוקה לחזקה הילדה, כשאנחנו מוסיפים את דרכנו, הרגשתי את לבה הדופק ורק מרגע לרגע חודד רתת בשנינו, כי ממרחק קרוב התמידו קריאות:

– תפסוה! הנבלה! החצופה! את האפיקורוס היא רוצה! תפסוה! הכוה!

ולכשהיינו כבר מחוץ לחומה, ברוח המרחב, בבטחון הדרור והעתיד עוד שמענו קול בודד קורא: נגמר! איננה! האפיקורוס לקחה אתו! נבלה! שערוריה!…

 

ח.

עיפתי, – אך ידידי ישאלני: ומה קרה אז?

ואשיב: ספורי הגיע לסופו. חסידה – כך היה שמה העברי של בת הרחוב היהודי – מצאה בבית אמי את המנוחה היאותה. אהבתיה כאח – הוי! כי שגיתי: אהבתיה רב יותר מאהבת אח: לא עברו חדשים, ותגדל כצמח ותיף כפרח, ותהי לעלמה בכל משמעת המלה. לא! מעולם לא ראיתי זוג עינים כעיניה – שחורות כפחם היותר שחור. לא! מעולם לא ראיתי מבט עמוק כמבטה, ועצוב ומסתרי גם בשלותו. ותגדל חסידה, ותיף למאד, ובאחד הימים – נעלמה.

– נעלמה?! לאן?

אל תשאלני: לבי ריק מאז כתוך רמון מבלי גרעיניו. נפשי עגומה מאז כלהבה אחרונה מאין גחלים. רק פעם אחת הגיעני מכתב ממנה – על ידי שלישי, ולא רשום עליו המקום משם נכתב, ולא התאריך אף לא המען – בשביל תשובה. קראתיו – וארגיש כי אמנם לנצח אבדתיה…

– המכתב הזה – איהו?

– בארגזי, אך גם בלבי: רק חמש שורות, לא יותר, וידעתין בעל פה:

"לאפיקורסי!

סלח, אך הוכרחתי לנסע. עלי ללמד, להשכיל. מצאתי לי גואל דוקא בתוך משפחתי. זקני הוא, איש אמיד ששב מהגולה. שלום, אפיקורסי הטוב. לך אני חיבת הכל. יבוא אולי יום ונתראה, ואז אולי יחד – אם אך תזכרני עוד– נעבד שכם אחד, יד אחת לטובת זה עמי, אשר ברחוב היהודים, כי רק מאפיקורסיו תבוא לו גאולתו…

והחתימה: אפיקורסתך".

* *

– אתה בוכה? – שאל ידידי.

– אני בוכה? – השיבותי כבת־קול מנבכי מרחקים.

– למה הבכי? המתן וקוה!

אך תשובתי:

– לקוות? אפשר… אך חוששני מאד פן לא תשוב הילדה, פן לא תשוב חסידה. חוששני פן תלמד שם, בעולם הגדול והיהודי, כי קשה־ערף עד מאד הוא זה עמי הירושלמי וכי לשוא ננסה לעוררו מתרדמתו: הוא יישן ויישן לבלי סוף.

– ואז?

– אז נגמרו גם חיי…

– הוי, אפיקורוס!

חשון, אתתל"ד


המלצות קוראים
תגיות