רקע
איתמר בן-אב"י
mנחלת הכלל [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: ירושלים: (האור); תרע"ד 1914

– מחיי מורה בארץ –

…הפעם לא התאפק, אוה לא! דמעות עגולות זלגו מעיניו וכלן היו חמות, ומרות: הנגמר באמת? היֵחשב כבר למת?

אדום היה מבטו, חור היה מצחו ותלתלי שערותיו הסתבכו, זעפו משחור; איזה רעיון אכזרי היה עליו לסבל – לסבל מהיום ולנצח: לא להיות יותר מורה, לא להיות מחנך, לא לראות תלמידות, תלמידים: האפשר?

* *

עוד אתמול טיל “הנער” ממערב לעיר, שם, על שפת הים: בידיו אחז מכתב, מכתב־אָשרו, ואל זרועו הכבירה נשענה “הילדה” – כן, הילדה אשר אהב. אז עמדה השמש באפק לרגע, אז הבריקו המים בתכלת־לבן, אז עפו בשמי־הערב צפרים קטנות: הוא היה מאשר, ומשגע משמחה.

– רות – קרא בקול – התראי המכתב?

“הילדה” רעדה כמו מקור: תמול בכתה “היא” ולא “הוא”…

– רות הוסיף בהן – הקראת את הפקודה? הידעת כי אני אסע להיות מורה במושבה, מורה יחידי – לאמר מנהל?

ותרם את ראשה למול ראש הצעיר; היא היתה ברגע ההוא מלאך: שקד היתה כל עין – שחור, מזהיר יוקד; אדום היה הפה, ושיש היתה כל שן; הלחיים היו לבנות מקדחת פנימית, השערות היו פרועות מרוח ומחום, ומרגלה עד קדקדה היא פרפרה.

ויבהל, ויזעק:

– מה לך? רות מה – לך?

– “אל תסע!” – היתה התשובה, שגססה על פני הים.

– לא אסע?… אבל, רות, הלא גם את תהיי אתי; הלא גם את תחיי מעתה את חיי האדאל. רות, ראי את שפתי: הלהם יש שפם? רות הביטי בפני: הלהם יש קמטים? לא, יפה שלי, לא! אני צעיר, כמעט עוד ילד, ואת דומה לי בכל: החיים ארוכים לפנינו, והמות – הוי רחוק! נסע־נא, רות שלי, אל הגליל הגבוהה; נדור־נא שם בהר, נועיל־נא שם לדור, נזרע־נא עוד עברית, תמיד עברית ועברית. ותינוקות יגדלו, יהיו לאנשים: ומוחות יתפתחו, יעשו לגאונים; וידים תרחבנה, תטיֵבנה האדמה; והכל, על ידינו, ישאף אך לקדמה. – אז ידעת מה נעשה: אקח ידך, אבחר אצבע, אלביש טבעת, אתן נשיקה, ותהיי את לי, רות יפה, ואני – לך: רות, אל תבכי – אל תבכי, – רות!…

…שקעה השמש ותרתיח המים: נקודות חשך התרבו מסביב. נפל גם החם ששלט ביום; רוח קרה הדפה רוח מדבר; מזרח קרוב הואר פתאם, ויפו קבלה את הלבנה הגדולה…

אז שקטה מעט רות ותחבק את “המורה”: "איזה דברן אתה, איזה קוסם! כן, אסע אתך לשם… לשם… לבית־הספר “שלך”…

על לחיה, הורודה כעת, צללה “הנשיקה”…

* *

הם שבו, רות – לביתה, הוא לחדרו, ויישן: ויישן בחלום, ויישן בבריאות עד שהגיע “המחר”: המחר הטבול בשמש, המחר המוסב בריח: בריח פרחים מגנים, בריח פירות מפרדסים…

…דפיקה על הדלת, ותלגרם אדום: עוד? למה?… מלים אחדות… “מלים של רשעה”: ועתה – “הנגמר באמת? היחשב כבר למת?… למת, הוא בדמיו הצעירים העובדים, השוטפים… למת, הוא העברי הקטן אשר רק החל לגדל”?…

ודמעה נפלה, – אחריה רצועה, – אחריה נחל אמתי: נחל מים רבים, חמים, מאַידים, מרים… – לא! הוא לא יכל לסבל את הרעיון המנקר: "לא להיות יתר מורה!"…

* *

בן־רם התעודד לפתע, וימחה עיניו: הישתק? בן־רם לקח העט, הניר, הדיו: אולי יכתב?…

ומה שהיה לבן, חלק, מבריק – נהפך ויהי למכתב, אבל למכתב של אש, למכתב של דם!:

יפו, אייר אתתלה לחורבן.

אדוני, מנהל המושבה!

אנשים בשרו לי כי אדוני שב מנסיעתו לארפה. מיד נצנץ רעיון במוחי: לפנות אליו בדבר הנוגע לי, לאמר בדבר מורותי בס.

יזכר־נא כי אז, עת שלח אלי תלגרם ראשון בבקשה ממני להיות מורה במושבתו הקטנה – יזכר־נא, כי אז נמצאתי אני ביפו, בבית־ספר לבנות. מצבי לא היה רע כלל, וקויתי לימים יותר טובים. אולם העיר לא מצאה חן בעיני והמחשבה כי תהיה לי אפשרות, אם רק אחפץ בה, לנסוע לכפר מלא עץ ועשב, שמים ומים, סלסלה את לבי מאד. והנה תלגרם שני הגיע: הפעם, כמעט החלטתי לצית לקריאות התכופות האלה: “כן, אסע למושבה!”

לא עניתי מיד, יען עוד חשבתי, יען עוד פקפקתי, עוד חפצתי לדעת אם בית ספר הבנות, שאהבתי אחר חצי שנה של עבודה בו, לא ימשך אותי אחריו בכח, בעז חרף כל קסמי מושבה בגליל. ויום – מסבות שונות – כתבתי את אשר כתבתי: הסכמתי!

אז החלותי לחלום חלומות חדשים. ובאמת, היש דבר יותר נעים, יותר לטיף מהיות מורה טוב במושבה נחמדה? היש יותר גאוה ללב יהודי – איזה שיהיה – מזו של חיים בכפר חפשי כמעט, לפחות ברוח; מזו של חיים בין אנשים העמלים תמיד בעד מטרת העם כלו?

ויאמין־נא לי, אדוני היקר, אני בנפשי נדרתי נדר, כי היה אהיה בן־אדם, כי היה אהיה מורה־מופת, כי היה אהיה רע הילדים ביום ובלילה. יאמין־נא, אדוני הנכבד, כי אני בראשי החלטתי לעשות מהתלמידים עברים נלהבים, אוהבי הארץ, אוהבי העבודה, אוהבי החיים והעתיד. הייתי מאשר, יען חזיתי שדה פעולה לי; גאון היה בי, יען כבר בדמיוני ראיתי את שלשים “הגבורים” הקטנים, את שלשים האכרים העתידים, שהיו פותחים אדמה, מחיים הרים, מעינות ונחלים, בקעות ונהרים יחד!

באיזו שמחה קבלתי כל מכתב מס. אמרתם: “תהיה מנהל, תקבל עד מאה שקל לחדש ובית” – לא חפצתי יתר! הלא אפשר בזה לחיות וגם לקמץ… העיקר היה אצלי העבודה – עבודה של נער עברי “מהראשונים” בעד העברית יניקת אמו, בעד העברית הזקנה שחפצתי – בכל מה שיש בי – לתת לכל יתר בני־עמי־אחי, כקטנים, כגדולים!

ואדוני בא ליפו; האם לא ראני, האם לא דבר לי? שוחחנו על הכל; אבל, הלא סוף סוף נשאר בינינו כי “אני הייתי המורה־המנהל של ס.” אדוני, בפיו לא הרס מאומה, מאומה!

הכינותי לדרך, ופתאם תלגרם! כן, מה עוד? הישלמו לי פחות; הפרצה מגפה; ההתפוררה כל ס – כפר חלומותי?

לא! לא! לא!

איך לא הבינותי? – זו היתה פקודה חדשה, גדולה נוראה אחרונה וקשה: “בן־רם אל־נא ירהיב לבא לס”….

מובן כי לא באתי. ישבתי בו ביום בחדרי שבור, הרוס, נחרב! בשניה אחת – מה אני אומר? – ברגע קל אחד נתבקע, התפלץ כל בניני: אין יותר בית קטן בכפר; אין אילן, אין שדות: אין פרחים מצבעים לרבבות, אין אפילו ילדות וילדים שילמדו מפי לאמר: “אמא! אבא!”…

וכל זה למה ומדוע? כל זה איכה נהיה?

כל זה ברעם, מבלי כל ידיעה קודמת.

הכך מתנהגים עם צעיר נלהב לשפתו ולארצו – ושנדר – השומע אדוני? – נדר בדמו להיות באמת לתועלת למושבה, לחברה, לכל היקר לנו? קוראים לי לבא מיד, לבא בלי אחור, ולסוף – משלחים אותי כמו את עבד, כמו את גוזל ושד!

לדרש פצוי בעד שחמסו ממני: חלומות שמים, חלומות נצח, וזמן, ועבודה, ותקוות, ושמחה, ונסיעות, וגליל הררית, וחיים חפשים בכפר־יער; לדרש פצוי לפי כל הנזקים האלה – האם אשתגע? הלא תשובה תגיע: “קבל מאה פרנק”! – מאה פרנק? העצם שיגרם כלב, השירים שתחטט חיה נבזה!…

מיד אומר אני: לא חפצתי בזה! או צודק אני, ואזי שנית תקראוני להיות מורה, ואזי שנית תמנוני ללמד לקטנים. ולא – אין צרך לי גם באלפי זהב.

כי מי האשם: אני או עושי מצותו?

מכבדו בן־רם.

* *

…רות מצאתהו דומע: צהרים של ארץ־ישראל יקדו, שרפו החדר:

– בן־רם, בן־רם מה קרה?

היא היתה חורה, רות המסכנה, מבלי נטף דם על מצח ולחי; רק שערותיה הארוכות, רק עיניה הגדולות הבליטו שחור וחיים:

– בן־רם, הגד, מה היה?

– רות, הוי רות – התראי “המכתב”?

הוא אמר, ויגיש לה מכתבו; הוא הגיש, ויספר: הידעת הצרה? השמעת הנבלה? רות, אני לא אסע… לא אסע לס… רות, אני משתגע מיגון!…

ושניו הבריאות השתקשקו, וראשו המתלתל צנח: “לא להיות יתר מורה, לעולם, לתמיד…”

האויר הזדעזע בעירום החדר: היא נפלה עליו, היא יללה ורק אז התעורר בן־רם ויקם; רק אז הרים את שתי ידיה הלבנות וישלבן אל צוארו המגדלי: הוא החל ללטפנה, הוא החל לנחמנה:

רות שלי, מה לך?

היא לא ענתה, רק נאנחה.

– אל תבכי “הילדה”, אל תבכי. אנא, ראי אותי כעת, ראי את דמי השבים אלי, ראי את מבטי השואף נקמה, ראי את פי הנוגע שפתיך – ראי־נא רות, וקומי. לא אסע – אם כן, לא־לא! אלך לי להיות מורה במקום אחר, באיזו עיר גדולה או נמל סואן. או אשכח המורות, אשכח הילדים, ואציב לי בחיים מגמה חדשה. כן, רות, מגמה חדשה, יען כפויי טובה הם פקידינו: יען אכזרים הם, ורשעים ונרקבים; יען מוצצים הם את דם כל צעיר; יען דורשים הם חנוך שיקלקל את הדור. מה להם כשרון, מה להם נדר, מה להם הבטחות העברים הטובים? יגדלו הילדים צרפתים ופראים, יחנכו הקטנים על ידי “עבד” ו“בור”, ודי יהי להם בחיים פה בארץ… – ואני ואת יקרה – יחד נדאה אל ארץ גדולה. שם נלמד עוד הרבה, שם נרכש המדע, שם נבין איך להלחם בעד אידאל. ונשוב לארצנו – הלא כן, רות נאה? – נשוב בנצחון, נשוב באמונה: הכל יכרע לפנינו אוה! הכל, הכל…

– רות, את עוד בוכה?…

לא, רות, לא צריך לבכות… ואז, כשכח יהי לנו, כח והשפעה; כשנמליך בארצנו את העברית שלנו; כשנישר לפנינו את דרך עבודתנו, הלא ידעת, רות, שלי, מה נעשה: נתחבק לגמרה, נתחתן לנצח: רות, אל־נא תבכי…

ובעינים נפלאות של תום ושל חום; בנשיקה עמוקה, ומתוקה, וצורבת גמרה רות לבכות ותקרא:

"וצעירים לא יסבלו מפנינו – לא!…

ראשון־לציון, ניסן, אתתל"ה


המלצות קוראים
תגיות