רקע
איתמר בן-אב"י
mנחלת הכלל [?]
tשירה
פרטי מהדורת מקור: ירושלים: (האור); תרע"ד 1914.

 

I

הכרתיה ביום קיץ,

ביום קיץ

בשדה מחוץ לעיר –

כשממעל צחקה שמש,

צחקה שמש

ובאויר דרך אביב.

ראיתיה ביום ההוא,

ביום ההוא

בטילה בינות חטה

וראשה עטור־גלים,

עטור־גלים

שחורים מאד וסרוטים.

היא היתה אז קטנה,

אז קטנה

ושנותיה אמרו תריסר.

אך כבר מאד יפה־פיה

יפה־פיה

ומפותחה כבר כעלמה.

בליל־עיניה בלעה מרחב,

בלעה מרחב

של צחוק־האשר מסביבה.

וברוך־שפתיה נשקה עולם

נשקה עולם –

כלו פרחים ופרפרים.

 

II

וכה דמתה,

כה דמתה בלטיפותה

ובאור שלמתה הלבנה –

לבת מלאך,

לבת מלאך אשר ירדה

לקטף חיים על אדמה.

וכן עברו,

כן עברו שעות רבות

עד אין־עוד שמש במרומים:

והיא עוברה,

היא עוברה בים הפז

ומתחרה בצפרים.

אז אגש

אז אגש עד למקומה

אחוז הקסם אשר קסמה

ופי דובב –

ופי דובב לה מחמאות

והמון דברים ובקשות.

אך הילדה,

אך הילדה אז סבבה

על עקֵבה פתאם כל־כך:

"מה לי ולך?

מה לי ולך" – קולה קורא

ותֵעלם – עם בת־קולה.

 

III

ומאז,

מאז השמש על פני השדה –

יום על לילה ולילה על יום

לשוא בקשתיה בגעגועי.

בשדות ובגנים,

ברחובות ההומיים

אחרות עברו וטילו בגאון.

במרוצת השנים,

תוך ארצי או מחוץ,

אחרות קרצו ואמרו לי “בוא”.

רק היא, הילדה –

רק ילדת החטה

לא היתה, לא היתה!

מה לי ולריבות־הזהב?

מה לי ולנערות־הדם:

עלמות־רקמה, עלמות משי ובוץ,

עגלות הבשר וחורות הפנים,

מזהירות הכשרון ויודעות הגנדור

מה לי – ולַנערות כלן

אם את לבי הסוער והרוצה חיים

כבר כבשה הילדה

לא ידעתי אף שמה?

איה?

אתם הפרפרים שלויתם אותה

ואתן הצפרים, במרומי הרקיע

שצפצפתם לראשה בקטפה פרחים,

והפרחים אתם, וגם את החטה,

והאויר כלו מסביב, מסביב,

עם הטבע הרחוקה, היפה

אמרו־נא לי כלכם: איה?

איה?

ומה שמה? ומה עושה היא כעת?

אבותיה מי ואן ביתה הטמיר?

היודעת היא דבֵר בלשוני היפה?

השואפת היא כמוני לעתיד מזרחי?

איה?

הגידוני־נא, ואטוס לקראתה,

ואעבר הרים, ואחצה נחלים,

ואטפס מדרגות, ואחדר חלונות,

אף אקרע דלתות ואמחץ מחיצות

לכרע לברכיה – שעודן ילדותות.

איה?

כי אהבתיה כבר, הוי אהבתיה מה –

אהבה עוד זכה, עוד רצופה וחמה,

ורצוני לדעתה, לשבות את לבבה

ולגלות לה בלט מה היא אהבה…

IV

זבוב, זבוב קטן,

על הקיר הלבן,

אמר: אנה תעוף?

מה לך ולקיר?

מה לך לַלבן?

אמר: התאבה למות…

עכביש גדול, בזוית השחורה

טוה כבר את קוריו הדקים.

הריהו צועד ברגליו הגסות –

הוא צועד מחורו ולחוץ.

הוא כעור ואיום

וארור הוא משד

ושחור הוא, ושעיר, ואכזר,

ועינו נעוצה למולו כל־כך,

– אל הטרף שיפל בפחו.

זבוב, זבוב קטן,

אתה עף ומטפס

ונקרב אל הפח הארור.

שים־נא לב, הוי זבובי,

אַל כנפיך תעיף

פן תמעד ותפל אל הפח.

ותעבר קו־שמש מחלון החדר

ותמחץ את מטת־הקורים.

ראה זאת הזבוב, וילך שולל

בחשבו שקו־שמש – הוא זהב.

וזבובי המסכן הסתער אחריו,

אחרי קו־השמש הנוכל,

וישָר עמדו בקורים הסתבך

ועכביש־עזאזל לכדו.

הנה למה עפת,

זבוב, זבוב קטן,

הנה למה באת לעולם.

זבובי האמלל,

הוי! זבובי הלטיף:

בוכֵני לך תמרורים.

כי אני הוא הזבוב

וקו־השמש – ילדתי,

ילדתי שתגדל עוד ותיף.

והעכביש השחור,

העכביש הארור,

גורלי הוא המר בעתיד.

 

V

לברח, לנוס ולא לשוב עוד,

לשכח, לנשות ולא לזכר כלום,

להיות בַמרחק, באדמת הנכר,

לשבע מכל ולרוות עד צואר,

לטבל באוקינוס של חשמל־תענוג:

התגלגל כשכור והשתכר כגלגל, –

הוי! כי רק זה עוד אוכל.

חיים! חיים!

שנים! שנים!

תנועה בלי סוף ובלי גבול.

צבעים! צבעים!

נשים! נשים!

תמונה כלה קסם וסוד, –

הוי! כי רק זה עוד אוכל.

 

VI

ויעברו הימים, ויעברו השנים

ודמעה לדמעה שירדה,

דמעה לדמעה אז ספרה

את ריקות לבבי הדואב.

ונטפו הדמים, ונשרו השערות,

וקמט לקמט במצחי –

קמט לקמט אז באר

את עָצמת מכאובי המתמיד.

"– ברבור־ברבורי, בלבנת מפרשיך

ובשחור־עשנך המתמר –

אתה שאז באת ומהרת עדי

והסעתני על גבך עד הלום,

אתה, ברבורי, היפה בספינות,

שוב! נא שוב־נא אלי…

נלאיתי נשוא את ברזל־מגדלה

של הפריז ביפי־עֵרומה.

ושנאתי מאד את האנגלית השחורה,

זו לונדון – בעשן כבשנה.

עיפתי גם הוי! מחשבון־הרחובות

של ברלין בצבאות ישותה

וסלדה הוי! נפשי אף לרומא גם היא

למרות כל עברה־עתידה.

ברבור־ברבורי, בלבנת מפרשיך

ובשחור־עשנך המתמר

ממזרח מחבואָך, מארצי הרחוקה

שוב! נא שוב־נא אלי…"

 

VII

ותחזר הברבור,

ותתנני עליה

ותפנה את ערפה

לארפה.

ותחגר הברבור

כל כחות גלגליה

ותשא חרטומה

ליהודה.

הרוח רועם,

וכועס וזועם,

וחובט הכנפות הלבנות.

הים אז סוער,

ושורק וגוער

ומעלה זרמי־עננות.

הרוח נטמע,

בוכה ומילל

ורוצה להתקיל הספינה.

הים אז נשמע,

נשבר ומקלל

וחושב להצליל אז אותה.

רוח לגל:

“התנפץ לרסיסים!”.

גל אז לרוח:

“הנני אם תתמיד”.

ורוח מתמיד,

וגל מתנפץ,

ורוח מזעיק,

וגל מסתער,

וטורח בעוז,

ורותח כדם,

וצורח הכל

וקודח מאד,

וקדֵרת גיהנם – אז הים.

וגל־לגל,

וגל־לגל,

עשרים, מאה,

מאות, רבבות,

גלים, גלים,

רבים תמיד:

עולים, יורדים

ומשתגעים,

נושקים, חובקים

ומתפתלים.

קופצים, חולקים

ומשתפכים,

רצים, אצים

ונחפזים.

בורחים, תופסים

ונפרדים,

נופלים, זורמים

ונמחקים,

קושרים, חזורים

ומתחדשים,

מכים, דוחים

ומרעידים: –

תמיד, תמיד,

שעות, שעות,

תמיד…

 

VIII

וברבורי?

לא! לא יחת וכלל לא יפחד –

זה ברבורי האהוד:

הולך ישר, חוצה הים,

כובש דרכו, לועג סביבו

וכבר הנה, וכבר הנה –

הכרמל!

אז גל לרוח: די!

אף רוח לגל: די!

ואין עוד רוח, ואין עוד גל

ומנוח וחשמל:

הכרמל הוא בזהב־שמשו.

 

IX

…"מה העינים אשר בנמל?

מה השער שחציה תלתלים?

מה הידים שכל־כך לבנות?

מה השדים שכבר מלאות?

מי זאת – יפת הגבות?

מי זאת, שצחוקה על שפתה?

מי זאת – האחת בין כלן,

בתהום־מבטה ובסוד־רצונה?

– עלמה חמודה, ובכל־זאת ילדה,

מצחה כה תמימה וכה חי מהלכה:

נערה? או עלמה? או אולי רק שדה?

או מלאך־אלהים שעל ארץ יָרְדה?…

הכרתיה האח: שלום יפתי!

הוי את, בת־הקיץ,

ילדת החטה –

האין את היא? הגידי! הודי!

אך הילדה,

הילדה אז סבבה

על עקֵבה פתאם כל־כך:

"מה לי ולך?

מה לי ולך" – קולה חוזר

ותעלם עם בת־קולה.

אכ־ז־ריה!

 

X

על הגג, מול חלוני, שתי יונים מתעלסות,

שתי יונים לבנות, ושתיהן צעירות.

לאחת אין שנה, לשניה אך שנתים,

האחת נערה, השניה כבר אדם.

ויון ליונה אז יאמר: “שלום!”

וסובב הוא אותה והוגה לה הגה:

"יונתי, – הוא אומר – התרצי רצה,

התרצי שאהיה אהובך, אדונך?"

היונה תמאן, ובגלי־החמה,

חמה מזהירה מתכלת־רקיע,

מרחיצה היא כנפיה ומגנדרת קצת,

ושותקת, ומתחמקת, ובורחת ברח.

לא יכפת ליון: הוא מוסיף אהבתו,

הוא הוגה לה הלאה ורוקד מסביבה:

"– יונה־יונתי, נא אל תשתגעי,

כי אם לא ברצונך, או אז בכחי!"

באויר מנסרות צפרים לעשרות,

על הגג משתפכה שארית החרסה.

אני מביט לפני: היונה נכנעה

והיון הגאה אהבתה אז לקח…


המלצות קוראים
תגיות