לו אהבתיני, אלתי, כאשר אהבתיך אני,

לו נבוכות בימים והשתגעת בלילות;

לו המה לבך מסערת־דמים

ועיניך, בעפעפיהן, לו נרטבו בדמעות;

לו חלמת אשר־עד והקיצות בבהלה

ובמוחך העיף לו עברו ברקים, –

האח, כי אז אולי הבינותיני…

*

לו ידעת, אלתי, מה היא נפש אהובה,

לו כמוני, גם את, אליה השתוקקת;

לו זרמו רגשותיך אך לעמת נקודה

והנקודה הלזו לו הלמה על ראשך;

לו בכית מתוך כעס וצחקת מתוך שגעון

ועל לחייך שתים לו נטבע חורון, –

האח, כי אז ודי הבינותיני.

*

לו כמוני גם את, הוי, את, אלתי, –

לו כמוני שאפת לחיים שתופים;

לו זרועותיך לי הושטת, כזרועותי אני לך

ושפתותיך, בלהבה, לו כמהו שפתותי;

לו היית אַת אשה – כגבר אני,

לו עברה בבשרך סמרמרת־תאוה, –

כי אז הבינותיני!

*

לו בדמיונך התמים תארתיני כגבור,

לו היו לך תלתלי מה שתלתליך – לי;

למבטי הנועץ לו רעדת ונרתעת,

ובכל־זאת נכנעת, ובכל זאת הסכמת;

לו נתת לי שם־חבה ושערותי לו לטפת

ולקול פקודתי לו כרעת לברכַי, –

האם לא אהבתיני, אז?

*

אך לא ידעת אהבה ואותי לא הרגשת,

לא הגיעה שאיפתי עד לשבל־שמלתך.

לא הועילו בכיותי, לא תקפוך חלומַי,

ובחורון־פני לא גלית מאומה.

ודמי בלבי, כי השתקשקו ופרצו,

ובעיני הכלות כי יקדו להבות,

ובכל גויתי, התוססת חיים,

כי עברו זעזועים מבשרי יאוש ומות, –

את נשארת דוממה, ביפיך האלהי,

על בהט־מצחך כל קמט לא נחרש,

בעיניך לא עברה עננה,

שפתותיך, כמו תמיד, התנועעו לאט,

שערותיך, בברק־היום, שקטו והשתפכו,

ידך לא סמנה אות־חן,

חזך לא הכה גלים

ובבדידותך הרצונית יפית, נשגבת מאד:

היית כאלילה, מאבן או משיש,

שמלתך הלבנה נהדקה לגופך

ומנוחה חמודה פזרת על סביבך.

עמדת ופקדת, ולא דברת דבר,

ולא נחמת אותי, ותהיי אכזריה,

ובראותך כי שלפתי סכין מתערה,

כי נקרבתי אליך לקרע את סגור־לבך,

כי הרימותי את הנשק לערער את דמיך, –

ואויה! מעל האדמה שעליה עמדת

ושעליה נשענתי ברכזי חמותי,

כמו התרוממת לאט, כמו התרככת,

כמו שונית פתאם ותהיי לאויר

ובבוז קר ואדיש – אז נעלמת…

כי את, אלתי, לא אהבתיני!