…ובישבי כה עגום, כה שחור וזועף

על דשא העשב בגן,

ובחשבי מחשבות של יאוש ואבדן

חרף האויר החם, הלבן, –

בא פרפר וינוח על רגלי האחת,

ויניף את כנפיו הלבנות,

וקרניו, על ראשו, שִחֲקו בבינה

ופיו לי הגה אז סודות.

ולאט כך הנחתי את ידי עליו,

ואתפס את היצור הקטן;

הקרבתיו לשפתי ובִנְשיקה הרעדתיו

ותכם אַבְקָתו את פנַי.

בגני רחצה שמש ובעשב החדש

רבבות חיים התרקמו,

ועם צלצול הפעמון, ממרחק־השעון

רגשותי גם הם צלצְלו…

"שמע פרפר: התדע מהי אהבה,

מה היא נפש אמולה כנפשי?

התדע מה לאמר, שהלב מתפלץ

ושאין כל מַרפא לשִבְרו?

האח, פרפרי! לא ידעת כלום,

כי רק לעוף אתה מבין,

לעוף ולחיות יום אחד, יום־אביב

ולמות מבלי כל יגון;

לכן, כל־עוד אִתְך נשמתך הקלה,

וכנפיך לרצונך יציתו,

כל עוד מפרחים לפרחים תנסר

והאויר אל־על ירימך –

לך־נא העירה, אל מקום ילדתי,

אל יפתי הרעה,

ואם פגשת בדרך בית רם ונשא,

וידעת, כי זהו ביתה.

החלון משקיף תמיד אל פרדס והרים,

ואליו היא יושבת.

על ראשה תלתלים, בעיניה להבות

והיא תופרת וחולמת.

חדור לחדרה, וסוב־נא אותה

ופרפר על ברכיה;

התיצב על ראשה, ואחר על ערפה

ולסוף – בין שדיה.

ושמע שם הלב, איך הולם ודופק

לאחר שהיא אוהבת,

והתרומם לאזנה, ולאט לה לאט

כי אותי היא מוכרחת.

כי גלמוד אני, ואמלל, ולא יודע מה

ונודד בעולם,

כי הולך אני למות, וזכרונה בלבי

וכי לא טוב היא עושה.

כי נכון אני לשוב, אם תרצה ותפקד,

לשוב ולכרע לרגליה,

ולבקש סליחתה עבור עונה כנגדי,

כי השתגעתי אחריה…"

*

כך דברתי אליו, ומבין האצבעות

את פרפרי אז שחררתי.

ויפרפר הרשע עם אבק־כנפיו

הוי, לאן? – בל ידעתי.

אם מצא שליחי את מעון־אהבתי?

אם גלה יסורַי באזניה?

כי מאז שחררתיו עוד לא שב פרפרי,

כי עודני ערירי בלעדיה…