© כל הזכויות שמורות. החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.
הקדמה לספר זה 🔗
א
בשנת תשל"ו יצא לאור על ידי אגודת הסופרים העברים, בעריכתי ובהוצאת “דביר” ספרו של יעקב שטיינברג “שירים, סיפורים, מחזות”, שלא כונסו במהדורת “כל כתביו”. במבוא לספר הובטח לקורא, “שאחריו תבוא גם אסוּפת רשימותיו, שנשארו עד כה מחוץ לכל כינוס”. ספר זה מקיים את ההבטחה במלוֹאה, שכן טרחנו וליקטנו את כל המסות הקטנות והגדולות (בלשונו של שטיינברג: רשימות ), שהיו מפוזרות בעיתונים ובכתבי-עת שונים בארץ, ולאחר בדיקה ועריכה הן נכללו בספר זה, שהוא אחרון לכינוס כתביו.
רובן המכריע מגיע בפעם הראשונה לידי אסופה ומיעוטן היה משוקע בספריו הראשונים, שהמחבר לא כינסם גם לאחר שהוציא את שלושת ספריו בשנת תרצ“ז. וכבר הבעתי את השערתי מפני מה הניח שטיינברג חטיבות-יצירה אלה בלא כינוס, ואחזור עליה בשינוי-מה ובתוספת-מה. לדעתי, כמה טעמים לדבר. ראשית, רבים מן הדיוקנאות עיצב כשבעליהם היו עדיין בחיים, ולא רצה לפרסמם, אם מפני שקצת דברים נאמרו לשעתם וראה צורך לגוֹנזם או להשהותם, ואם מפני ששינה דעתו או יחסו אליהם. לדוגמה ישמשו לנו שתי מסות, האחת על אליעזר שטיינמן, שמחמת שיבוש הזמנים והמאורעות בשילהי מלחמת העולם הראשונה הגיעה השמועה לארץ שהוא נפטר, ושטיינברג כתב עליו הערכה, כפי שכותבים על נפטר. הרשימה הזאת היא רבת-ענין גם עכשיו, וראויה לכינוס, שכן היא עומדת על ערכו וטיבו של שטיינמן כשהיה עוד סופר צעיר, כמעט בראשיתו. והדוגמה השניה: יעקב פיכמן. רשימה זו שנתפרסמה בספרו בשנת תרפ”ח, לא התאימה ליחסו אליו בעת כינוס כתביו ולא בשנה שלפני מותו, שהתחיל להכין בה כינוס קטן, שלא הספיק להוציאו לאור, ואני סיימתי אחרי מותו את עריכתו והוצאתיו לאור בשם “רשימות אחרונות”. ואין אלה אלא שתי דוגמאות בולטות, כי ידועות לי כיוצא בהן. שנית, אפשר שהיו דברים, שלא חשב אותם ראויים לבוא בספר, ואילו לנו קנה-מידה אובייקטיבי יותר ואנו רשאים להעריכם כראויים לכך. שלישית, שטיינברג לא היה זריז בכינוס דבריו, משום שעצלות היתה בו ולא רצה לפנות את עצמו מכל עניניו ולעסוק בחיפוש אחרי רשימותיו בעלים-בלים, לצחצחם, לערכם מחדש ולצרפם לספר. ואילו עשיית המלאכה על ידי שליח – היתה למורת-רוחו, שהרי אפילו ההגהה צריכה היתה להיעשות בידיו. ואם קרה המקרה שמנע ממנו להגיה בעצמו את מאמרו הגהה אחרונה, לא היה יושב בשלווה עד שיצא הדבר מתחת מכבש-הדפוס והניח את דעתו. ולאחר שמניתי כל הטעמים האלה, נראה לי, שלא אטעה אם אומר, שגורם עיקרי בהשארת רבות מיצירותיו מחוץ לכינוס היה – חוסר אפשרות חמרית. קרוב הייתי להכנת אותה מהדורה של שלושה ספרים וראיתי במו עיני את לבטי הועד הציבורי להוצאת כתביו, שנאלצו לצמצם את כמות החומר הנכלל.
תהי הסיבה מה שתהיה, עובדה היא, שעשרות שנים היה חלק גדול מיצירתו של שטיינברג מחוץ למחזור החיים, ורבים אף לא העלו על דעתם, שאי-שם מוטל אוצר כזה כבת-מלכה רדומה. והרי הקורא עתיד להיווכח, שהאצור בספר זה איננו מפּלי-יצירה או נובלות-יצירה, הנחותים במעלתם מאלה שבספריו הקודמים והם נאספו כאן לפנים משורת הדין וההבחנה. המסות הללו יעידו לפניו, שלא זו בלבד שכולן ניתנו מרועה מהימן אחד, אלא שאינן נופלות בטיבן מכל השאר, ורק מזלן גרם שלא הן אלא אחרות נבחרו לצאת לאור ראשונה. כאלה היו “שירים אחרונים”, שאשר ברש ליקט והוציא אחרי מות שטיינברג, כאלה היו “רשימות אחרונות”, שכותב הטורים האלה ליקט והוציא באותה תקופה, וכמותם גם בספר זה “דיוקנאות וערכים”.
בספר זה מצויים גם חידושי נושאים ותוכן. גאלריה של סופרים עברים, שלא בא זכרם ב“כל כתבי”, ישנם כאן (סמולנסקין, פייארברג, טשרניחובסקי, פרישמן, יעקב כהן, ש. בן-ציון, אלישבע, יעקב לרנר ועוד). קבוצת סופרי-מופת ביידיש בולטת כחטיבה מעניינת ומאלפת. סוגיות כגון הבקורת, התרגומים, סופרי-לעז ועוד, תופסות חלק ניכר בספר. ואם נוסיף על כך בקורת ספרים מקוריים ומתורגמים, קצת רשימות בשאלות הזמן וכן דברי פולמוס, שטעמם לא פג וערכם חי וקיים – יתגלה לנו ייחודו של ספר זה, שאיננו תוספת על העיקר אלא תוספת של העיקר.
ב
לא אעמוד על ייחודו של שטיינברג ביצירתו ולא על ערכו. זאת עשיתי במונוגראפיה מיוחדת, שאף היא יצאה לאור ב“דביר”, ובמקצת נגעתי בכך בספר הקודם “שירים, סיפורים, מחזות”. אבל מן הצורך לתאר אופן ליקוטו של ספר זה וסידורו.
כינוס דבריו המפוזרים של שטיינברג היא מלאכה דקה ורבת יגיעה ואחריות. ואפשר שגם בשל כך היה ירא לגשת אליה. הוא היה רגיל לחזור-ולפרסם רשימה אחת פעמיים ואף שלוש פעמים. בעיקר עשה זאת בשעת מצוקה חמרית, כשלא היה בידו דבר חדש. שכר-סופרים בעד רשימה שנדפסה מחדש היה עדיף בעיניו משכר-סופרים בעד רשימה חדשה, שנכתבה שלא לשמה, אלא מחמת המציק והמזמין. כי מכל משמר היה שומר על טהרת עטו. לפיכך אירע, ששלף פרק או קטע מתוך סיפור או רשימה והדפיסם, לאחר שנים, בבמה אחרת. פעמים שהיה מתקנה קצת ולעתים קרובות הניחה כהווייתה. נמצא, שהמלקט המכנס היה חייב לקרוא כל דבר ולחזור ולקרוא, ואחר כך להשוותו למסות המכונסות ב“כל כתבי”, השוואה בתר השוואה, כדי לקנות לו ודאות, שאינו מכליל דברים, שכבר מצויים בכינוס הקודם הגדול. ואף על פי שהמלקט מקווה, שלא אירעה לו כל תקלה בבחירה זו, דין הוא להודות, שפה ושם השאיר ביודעין משפט או כמה משפטים, המצויים במקומות אחרים, לשם שלמות המסה והבנתה הנכונה; שאילו השמיטם היה פוגם בה. ההנחה היתה: מוטב לחזור על כמה מלים, או משפטים, המסבירים את כל המסה כולה, שהיא חדשה, ולא לקטוע חיבורה ולעמעם תוכנה בשל קפדנות יתרה. הוא הדין לשמות. אם המחבר שינה את שמה בהדפסה חוזרת של קטע מן הרשימה, העמידה העורך על חזקתה הקודמת. על כל פנים, כל שינוי שם סומן ב“ציונים ביבליוגראפיים” בסוף הספר.
מה שנכלל בספר זה כולו מקור ונדפס בארץ. יש בו דברים מוקדמים ומאוחרים, מתקופת בואו ארצה עד ימיו האחרונים, אך אין בהם כלום מימי הנערות והבחרות, ולא תרגומים מיידיש או מלשונות אחרות. אין ספק שגם אלה טעונים כינוס, כדרך שצורך הוא להוציא לאור את שיריו וסיפוריו לנוער. אולם אלה הם סוג מיוחד, שאף הוא מכונס ועומד, אלא שאין לערבב את התחומים והוא מחייב אסופה לעצמה.
ג
הנה כי כן, נסתיים כינוס יצירתו השלמה של יעקב שטיינברג, והיא נתונה עתה לפנינו בכל שיעור קומתה וצביונה. הספר הזה מחזק את הערכתנו הגבוהה עליה ומחדש את זיקתנו הייחודית ליוצרה. היא אף מבטלת את ההרגשה – שנהפכה למשפט קדום – כי שטיינברג מיעט בכתיבה ומנת-יצירתו טובה אבל קטנה. הוברר, שיבולו הספרותי בעברית וביידיש, במקור ובתרגום, רב הוא גם בכמותו. אבל איתרע מזלו; חוקרי יידיש, וייוו“א בתוכם, טינה לא-כבושה היתה בלבם על שטיינברג, מפני שנטש את כתיבתו ביידיש נטישת-עולם. הם גזרו על עצמם שתיקה ולא זכרו לו את חסד היותו אחד מסופרי יידיש החשובים והמבטיחים ביותר. בעטיוֹ של יחס מעוות ומוזר זה לא נחקר וכמעט לא נכתב עליו דבר נחשב ביידיש, ומכון ייוו”א עצמו לא היה משיב אפילו לשואליו עליו. מסופקני, אם טופח בו איזה מדור מיוחד ראוי לשמו של שטיינברג ולערכו. והסופרים העברים אף הם ראו משום-מה ב“כל כתבי שטיינברג”, שהופיעו ב“דביר”, מעין גמר-חתימה, שאין אחריה אלא שיירים של מה בכך. עכשיו נתמלא החסרון, נתרתקה השלשלת, ומכאן ואילך יהא מבהיק זיו דמותו השלמה בספרותנו.
© כל הזכויות שמורות. החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.