רקע
דוד בן־גוריון
משמרות - עבודה
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות

מוקדש לזכר חיים ארלוזורוב

 

א. עבודה עברית

אדר תרצב

א. בראשית ההתיישבות

השנה ימלאו 50 שנה ליסוד מושבותינו הראשונות על ידי שבי־ציון –אם להוציא מהכלל את פתח־תקווה, שהנסיון הראשון ליסודה נעשה ארבע שנים לפני כך (בשנת תרל"ח) על ידי קבוצת יהודי ירושלים, את בית־הספר החקלאי במקווה־ישראל שהוקם על ידי חכי“ת בשנת תר”ל (1870), וגן מונטיפיורי על יד יפו שנרכש בשנת תרט"ו (1855).

לפני חמישים שנה – בשנת תרמ"ב – הונח היסוד לראשון־לציון ביהודה, זכרון־יעקב בשומרון וראש־פינה בגליל, ובשנת היובל אין אנו יכולים עדיין להתברך בלבנו שהשאלה היסודית הקובעת את ערכו, כבודו, שלומו ועתידו של מפעל התיישבותנו בארץ, – יתר על כן – את גורל הציונות כולה, – את גורל הציונות כולה, – שאלת העבודה העברית, כבר נפתרה.

והשאלה טרם נפתרה לא מפני שבמשך כל התקופה הזאת חסרה ההכרה בחשיבותה המכרעת של העבודה העברית בתקומת־העם בארצי. רבים מראשוני חובבי־ציון, כגון הרב צבי הירש קלישר, זאב יעבץ, מרדכי אליאסברג, י. ל. פינסקר ואחרים ראו בעבודת האדמה, בעמל כפיים, בשינוי מבנה־החיים הכלכליים של העם את היסוד והעיקר בתחייתנו הלאומית.

בוועידה הראשונה של חובבי־ציון בקטוביץ (י“ח חשוון תרמ”ה) ציין י. ל. פינסקר בנאום הפתיחה שלו, כי “המעמד הנורא של העם היהודי לא ישתנה לטובה בלתי אם על ידי שינוי מקום וארחות חיים, אם נסול להם מסילה חדשה במשלוח־יד ויגיע־כפיים. – כל הגויים יושבים איש על אדמתו, מרבית בני העם, המה אכרים, – מעמל כפיהם יראו טובתם ושכר פעולתם נכון לפניהם – בני העמים האלה עוסקים בעבודה אשר תוצאותיה נראות לעינים והנם נושאים פרי תועלת במובנו הישר – עם ישראל היה לאיש הרוח, בעל הגיון או סוחר סופר ושוקל, וע”י זה נתמוטטו גם כוחותיו הגופניים וידל מאוד… עלינו איפוא לחגור את שארית כוחנו לצאת למרחב – עד היום עבדנו עבודת עבד וציר מוציא ומביא דברים שבין אדם לחברו ומדינה לרעותה. נשובה נא היום אל אמנו הזקנה, הארץ אשר ברחמים גדולים תחכה לנו להאכילנו מפריה ולהשביענו מטובה. תאחז נא ידנו באת ובמחרשה תחת אשר החזקנו עד היום באמת הסוחרים ובמאזני כנען"….

ולא רק הוגי־דעות ודַבּרי התנועה בגולה – בארץ גופא עמדו רבים על ערכה החיוני, הסוציאלי והלאומי, של העבודה כמה וכמה שנים לפני העליה השניה, שגוללה ביד רמה את דגל העבודה.

כשנקנתה באדר תרמ“ו אדמה נוספת בראשון־לציון – אדמת עיון – נתחייבו הקונים על פי דרישת הנדיב הידוע “כי לא יקחו עובדים רק מאחינו”. ב”יומן אחר הביל“ויים” מספר הד"ר חיסין על הימים ההם: “בתחלה היו רבים מפקפקים אם אפשר לסמוך על הפועל העברי, אם יעמוד בנסיון, והיו בטוחים שעבודתו תהיה גרועה. אך למעשה היהודים עובדים יותר יפה מהערביים”.

הפועלים העברים “נתרבו” במושבה –מספרם הגיע עד 30־20 איש, ובשנת תרמ"ז נוסדה “אגודת הפועלים”, במטרה:

א) "כי הועד שלהם יחפש תמיד אחרי עבודה, למען לא יאלצו ללכת בטל,

ב) מי שאין לו עבודה יעזרוהו מעט,

ג) להיות בצוותא חדא, לבשל מאכלים במקום אחד,… זה היה ארגון הפועלים הראשון בתולדות התיישבותנו החדשה בארץ.

ביום 21 במרס 1887 ציין חיסין ביומנו הנ"ל: “מתוך הכרה מלאה בתפקידו הרב של הפועל העברי במפעל ההתיישבות ומתוך הבנת התעודה הנשגבה החלה האגודה לסדר במרץ את עניניה”…

ב. רעיון “הארץ והעבודה” בשנת תרנ"ב

עם התגברות העליה בשנות תר“נ –תרנ”א ועם ייסוד המושבות רחובות וחדרה נתרבה מספר הפועלים, ונעשה נסיון מצד פועלי רחובות בקיץ תרנ"א לאחד את כל פועלי הארץ לאגודה אחת בשם “הארץ והעבודה”, במטרה כפולה:

א) “להשגיח על כל דרכי הפועלים וחייהם בהווה, הן בחמריות והן ברוחניות, ולהיטיב בזה את מצבם בתור פועל ומדותיהם בתור יהודי ואדם ישר; ב) לדאוג גם לאחרית תקוותם, כי יוכל כל פועל עברי אחר זמן ידוע של עבודתו בא”י –עפ“י תנאים ידועים –לבוא אל המנוחה ואל הנחלה פה בארץ אבותינו”.

בתקנות שחיברו מייסדי האגודה ניתן ביטוי בהיר, קולע ועמוק, כמעט קלסי, לרעיון העבודה, והדברים שנאמרו בשנת תרנ“ב לא נתיישנו עדיין גם בשנת תרצ”ב.

בהקדמה מנתחים מחברי התקנות את שתי צורות ההתיישבות, הפילנתרופית והמסחרית –ומגלים את ליקוייהן. והם מנסים להתוות תכנית חדשה להתיישבות עובדת.

  1. “המתיישבים הראשונים באו הנה בכסף או בידים ריקניות, אך כולם באו לשם עבודה בגוף, ועלינו להגיד ישרם, כי עשו משלחתם באמונה, אפס, כי הנסיונות הראשונים, כמחוייב מן הטבע, לא הצליחו בידם ויכל ממונם ובתוהו ויגיעתם לריק, –ויהיו נזקקים לתמיכה, והחובבים בחו”ל סמכתם רוח נדיבה ויהיו נותנים וחוזרים ונותנים לתמוך בידי החלוצים למען יבואו אל מטרתם, ואף עלה בידי הנותנים חלק גדול מחפצם, אפס אל תכלית חפצם לא באו, כי אם נביא בחשבון את היצירה הרבה לעומת השיבה לא נמצא נחת, –כמה ממונות נשקעו בתמיכה ולא ראינו בהם סימן ברכה, ואדרבא, בבחינת מה שהביאו גם קללה לעולם, כי בסיבתם פרצה השחתת המדות בין הנתמכים ותטע בקרבם הנטיה לקבצנות…

  2. “השנה האחרונה חדשה נהיתה בעולם הישוב. בני רכוש היושבים בחו”ל התעוררו לקנות אדמה בארץ לעבדה ולטעה. אך לא בעמל כפיהם, כי אם בכוח ממונם. ויתאחדו לאגודה והיא הפקידה מתוכה פקידים לפקח על העבודה הנעשית ע"י אחרים –השיטה החדשה הביאה בכנפיה גם מגרעת חדשה. בכלל השיטה הזאת בא ענין הישוב לכלל סחורה. יגיע כפים וזיעת אפים מקשרים את הצורה ליוצרה בעבותות של גידים ועצבים אשר לא ינתקן בלי סכנת נפש, אך קשר הממון אל הסחורה אינו אלא עניבה הנשלפת על נקלה. הממון הוא דבר שמקבל צורה ופושט צורה בלי שום קושי. מה שהיום דינר הוא למחר קרקע ולמחרתו הוא חוזר להיות דינר. לכן אין אנו רואים בכל בעלי הרכוש האלה מישבים קבועים, מישבים באמת. אבל אנו רואים בהם בעלי חשבון העושים סחורה בישוב בזמן שהשעה משחקת לו לתת פרי טוב לעוסקים בו, ורעה גדולה מזו, כי על ידי בעלי הרכוש לא נבוא לעולם להתכלית שאנו מבקשים: לתכלית הרבות יושבים מבני ישראל על אדמת הקודש.

  3. “שאלת הפועלים –השאלה הזאת הכי נכבדה בשלשתן. כי לא רק שאלה חברתית היא, אבל גם וביתר שאת שאלה לאומית, שאלת הישוב בכללו. הנסיון הורה לנו, כי בלי פועלים עברים אין תקומה להמושבות. הפועלים הערבים אינם אלא משענת קנה־רצוץ להמושבות, הן מבחינת מספרם והן מבחינת יתרון העבודה. ולא זו בלבד, אלא יש כאן בית־מיחוש פן כמקרה הכסיל, אשר החיה את הארי המת, גם אנו יקרנו. הפועלים העברים המה להישוב, מה שהדם הוא לגוף אדם בריא; המה יתנו לו חיים, והמה ישמרוהו מרקבון וכליון”…

העורך של השורות היקרות אשר ליחן לא נס גם לאחר ארבעים שנה, היה ידידם ומדריכם של חלוצי ביל"ו, אחד המעולים שבעסקני חיבת ציון וסופריה המובהקים, אשר עד היום לא נערך עדיין כראוי לו –יחיאל מיכל פינס המנוח.

על תקנות האגודה, אשר סיסמתה היתה “בעד ארצנו ועמל כפינו” היו חתומים בתור “חברי הועד לפי שעה” –אריה ליב גורדון, מאיר דיזנגוף, משה רטנר ואהרן אייזנברג.

מייסדי האגודה מתחו ביקורת חריפה גם על העליה העובדת שקדמה להם: “הסערה הבאה מצפון בשנים האחרונות העלתה אלינו המונים חנונים וסרסורים, מוזגים ורוכלים, מלמדים ושמשים, סופרים ושוחטים. ויהיו בין לילה כולם לפועלים. איש איש מהם נטל רכושו בידו וילך לאחת המושבות –חובבי הישוב שמחו עליהם –אך גם שמחתם זאת היתה עד ארגיעה. כי לא עברו ימים מעטים וכל ההמונים האלה כלעומת שבאו כן שבו ללכת ולא נשארו מהם בלתי אם מתי מעט. –רבים מן החוזרים הללו לא היו לכתחילה ראויים לאותו דבר, כי ילידי בהלה היו; אבל אמת גם זאת כי היו גם בתוך השבים כמה וכמה אשר היו ראויים לעבודה, וגם רצו בה ובארץ מאוד מאוד –ובכל זאת שבו על עקבם או הלכו לארץ החדשה, כי תנאי החיים המשתררים פה ביחס אל הפועלים הכריחום לכך….אם חפצנו להביא המשתררים פה ביחס אל הפועלים הכריחום לכך….אם חפצנו להביא פועלים עברים הנה, עלינו לשנות את תנאי החיים ביחס אל הפועלים שינוי גמור, –עלינו להנעים להם את העבודה עצמה ועלינו לתת לפניהם גם תקוות ומטרות אשר תמשוכנה אותם אל עבודתם לא רק במושכות אהבה, כי אם גם במושכות התועלת” ויש צוֹרך “להעמיד שבט מיישבים בארץ, מיישבים נאמנים הקשורים אל אדמתם כאדני השדה, מיישבים העשויים להתרבות ולמלא את הארץ, מיישבים אשר לא בפזרון כספם אך בעמל כפם ובזיעת אפם יבואו לתכליתם”, ולשם כך “הפועלים העברים העובדים עבודתם עבודת שדה וכרם במושבות אשר בא”י בתור שכירי יום ועמהם שאר חובבי הישוב מייסדים יחד חברה, אשר דגלה עליה “בעת ארצנו ועמל כפינו”, וזה שמה לפי תכליתה: “הארץ והעבודה”, לתת יד לרבים מבני ישראל אשר אין עשרם אלא בכוח ידיהם וכשרון פעלם להתיישב אף המה בארץ ולהתקיים עליה:

א) בהגן החברה עליהם בכל הדברים הנוגעים לגופם ולרוחם,

ב) בתתה אחרית ותקווה לעבודתם להנחיל להם בארץ יש ואחיזה לקנין עולם".

התכניות של “הארץ והעבודה” לא נתקיימו. לרגל המשבר בארץ והסכסוכים הפנימיים נתפרדה החבילה, ובראשית הקיץ תרג"ב בטלה האגודה.

ג. מצב העבודה במושבות הברון

הפועלים העברים התפזרו איש לעברו. מאתים הפועלים אשר עבדו עד קיץ תרנ"ב בראשון נשארו רק מעטים. “אם כי המלאכה לא היתה כבדה, עזבוה מרבית הפועלים, כי לא יכלו נשוא הנזרות והסייגים שנתחדשו עליהם חדשים לבקרים, וגם יד המחלות הויה בם וינוסו על נפשם” (י. גולדמן ב“פרי הארץ” של ז. יעבץ, יפו, תרנ"ב).

בשנת תרנ“ח היו בראשון רק 97 פועלים, ורק שלושה מהם עבדו בחקלאות, השאר היו עסוקים ביקב ובבתי מלאכה שונים. “החלק היותר גדול מהם כבר בעלי אשה ובנים ושכרם ליום הוא רק 1,5 –1,7 פרנק. וכמובן יחיו חיי צער ודוחק במאד. להפועלים המתחילים בעבודה שאינם מרויחים גם הסך הנ”ל יתמוך וועד הפועל של חברת התמיכה ביפו בסך 1 גרוש וחצי ליום…” (לוח א“י של לונץ, שנה ד' תרנ”ח). העבודה החקלאית נעשתה כמעט כולה רק על ידי פועלים ערבים. כך היה המצב גם בזכרון־יעקב. “המושבה הגדול ז”י – בה יעבדו זה כעשר שנים כאלפיים פועלים ערבים – והערבים האלה מרוב התערבותם תמיד עם היהודים במושבה כבר נעשו מעט מעט בני תרבות… רבים ישאלו בצדק: מדוע ימצאו בז“י עבודה כאלפים פועלים ערבים, ומדוע לא תינתן העבודה לעניים המרודים מאחינו באה”ק, אשר בטח גם הם היו מסתפקים במועט" (חיים דוב משפיה בלוח א“י תרנ”ח).

כשביקר הברון (רותשילד) בחורף תרנ“ט את הארץ דרש מאת האיכרים להעסיק בכרמיהם פועלים עברים, “כי תושיעו איש את אחיו, וזכרתם כי גם אתם עניים הייתם, ועל תעזבו את אחיכם ואל תתנו רק לאחרים” –אולם הדברים לא הועילו. אחוז הפועלים היהודים במושבות היה אפסי –וגם אלה כמעט שלא יכלו להתקיים. כשהעביר הברון את המושבות הנתמכות על ידו לרשות יק”א בשנת תר"ס נמצאו במושבות 532 משפחות פועלים (מלבד 57 שעזבו בקיץ את הארץ). “מרביתם עובדים בארץ זה 12 שנה, וכחמישים מהם עובדים מראשית יסוד הישוב הזה כ־18 שנה. במספר הנזכר יש 360 בעלי אשה ובנים, והנשארים פנויים, ומספר נפשותיהם הוא 1600. 170 מהם עובדים ביקבים, והנשארים עובדי אדמה – הראשונים יקבלו שכר עבודתם מן 8 עד 24 גרוש1 ליום, ושכר האחרונים משתנה לפי המקום. בגליל –מן 4 עד 6 גרוש, וביהודה מן 6,2 עד 9 גרוש ליום, הכל לפי מצב העובד ושנות עבודתו – על פי השיטה החדשה (הפסק התמיכה) לא תהי כמעט כל עבודה לפועלים במושבות, ומה איפוא יהי גורלם עתה? –אולי יאלצו כולם לקחת את מקל הנודדים בידם ולעזוב את הארץ היקרה להם, אשר למענה סבלו כל עמל ותלאה”… (לוח א“י, ו’–תר”ס).

ואמנם חלק גדול מהפועלים האלה, הוכרחו לעזוב את הארץ –בעזרה הכספית שניתנה להם על ידי הפקידות החדשה – פקידות יק"א, על מנת שלא ישארו בארץ. הסופר א. ש. הרשברג שביקר אז (תרס"א) בארץ מספר:

“יחס הקולוניסטים אל הפועלים העברים אינו נותן כבוד לראשונים. כמעט כולם מבכרים את הפועל הערבי על העברי בעבודות היכולות להעשות בידי הראשון, בשביל שלבב הפועל העברי גם בבעליו מבני עמו; והאיכר העברי גם הוא אינו יכול להשתמש באחיו הפועל בתשמישים גסים שאינם נכנסים בגבול עבודתו החקלאית. בראשונה היו אנוסים להשתמש בפועלים עברים לעבודות מיוחדות, כמו הזמירה, ההרכבה, הצריכות איזה כשרון וידיעה קודמת, אבל לאט לאט סיגלו לעצמם גם הערבים את העבודות האלה, ושוב אין להם צורך בפועל עברי; גם מסתפקים הפועלים הערבים, אשר צרכי פרנסתם מעטים, בשכר מצער משכר הפועלים העברים, וממתינים המה לבעליהם בקבלת שכרם עד הבציר, דבר שאי־אפשר ליהודי… גם מתרעמים הפועלים, כי הקולוניסטים פוסעים על ראשיהם בגאווה, לא יתנום לחוות דעה בעניני צבור, שהמה משתמשים בהוצאותיו, כמו ברחובות ועוד. וגדולה תלונתם על הפקידים, גם של חובבי ציון, כי חורשים המה רעה עליהם… למשל ב”נס־ציונה" יש באר של “חובבי ציון” ובלכת הפועלים לדלות מים ממנה, צריכים היו לעבור דרך מושב הקולוניסטים ויחסמו לה את הדרך לפניהם בגדר אבנים גדול, עד כי נאנסים הפועלים להקיף את הדרך עד בואם אל הבאר"…

מאותה שנה (תר"ס) נשאר לנו המיפקד הראשון של פועלי המושבות, אשר סודר על ידי עסקן הסתדרות הפועלים (שקדמה לעליה השניה) א. קומרוב. בשתים עשרה מושבות נמצאו 472 פועלים: בזכרון־יעקב 161 (מהם 81 פועלי יקב), בראשון־לציון 103 (מהם 80 פעולי יקב), בפתח תקווה 52, בראש־פנה 40, בעקרון 25, ברחובות 22, בחדרה 20, בנס־ציונה 16, ביסוד־המעלה 14, במתולה 12, במחנים 4, במשמר־הירדן 4.

*

שבע מהמושבות האלה – זכרון־יעקב, יסוד־המעלה, מתולה, פתח־תקווה, עקרון, ראשון־לציון, ראש־פינה, נתמכו על ידי הברון ביד רחבה. במאמר “הישוב ואפוטרופסיו” עשה אחד־העם חשבון, כמה עלו שבע מושבות אלו ל“נדיב הידוע” עד תחילת 1900, שבה עברו לרשות יק"א:

“כ־360 קולוניסטים יש לו, להנדיב, בכל המושבות –ובשבילם הוא מוציא בכל שנה (כפי הבודז’ט האחרון של הפקידות בשנת 1899) כ־1.500.000 פרנק2, שזה עולה יותר מ־4000 פרנק למשפחה, מלבד הוצאות שני היקבים בראשון־לציון וזכרון־יעקב, המגיעות כם הן לסך של 1.200.000 פרנק בשנה, סך שרק חלק קטן ממנו חוזר ונכנס על ידי מכירת היין. ואם נזכיר עם זה, כי בשנים האחרונות נתמעטו ההוצאות–הנה תהיה לנו הרשות לשער, כי בשנים הקודמות היה הבורז’ט השנתי עוד יותר “עשיר”. ולפי זה נראה שאין שום הפרזה בהערכת הבקיאים מבני א”י, כי עלה הישוב להנדיב עד שנת 1900 לא פחות מארבעים מיליון פרנק. והנה –כל מקורי הכלכלה, הנמצאים עתה בכולן יחד (אדמת זרע, כרמים, עצי פרי וכו') מספיקים, באופן היותר טוב, לכלכל בדרך טבעית, בלי תמיכה ובלי “הכנסות” מדומות, לא יותר ממאה משפחות. אילו היה איפוא הנדיב רוצה ויכול בשנה ההיא להעמיד תיכף את המושבות על בסיס טבעי על ידי הרחקת המשפחות היתרות– היה צריך לרשום בפנקסו חשבון נפלא מאוד: במחיר 40.000.000 (ארבעים מיליון) פרנק הגיע לבסוף, אחרי עמל 18 שנה לראות 100 משפחות מפרנסות עצמן בעבודתן: כל משפחה עלתה לו, איפוא, ארבע אלף פרנק" (“על פרשת דרכים”, כרך ב', “הישוב ואפוטרופסיו”).

זכרון־יעקב לבדה, שהחזיקה אז (עם בנותיה –שפיה ובת־שלמה) כמאה איכרים, עלתה לנדיב עד שנת 1900 ביותר מעשרה מיליון פרנק. באותו מאמר כותב אחד־העם: “עוד בשנת 1899 היה הבורז’ט השנתי של זכרון־יעקב (מלבד היקב) כשבע מאות וחמשים אלף פרנק. ומזה נוכל ללמוד כי הסך הכללי שיצא לבטלה במושבה זו במשך כל השנים (18 שנה!) –הוא בכל אופן יותר מעשרה מליון” (שם) וכמה עלתה מושבה זו לפקידות החדשה מאז ועד היום, זה שלושים ושתים שנה? ומושבה זו שעלתה לעם היהודי אולי יותר מכל ההתיישבות העובדת – תחוג השנה את חג יובלה מבלי שעובד בתוכה כמעט אף פועל עברי אחד…

ד. מה מצאה העליה השניה?

לפני יותר מחצי יובל שנים (1906־1904) עלו לארץ חלוצי העליה השניה ודגל העבודה בידם. מה מצאנו אז בארץ?

בימים ההם עוד לא היו הקרנות הציוניות – אפילו הקרן הקיימת טרם פעלה בארץ – ואיש לא חלם עדיין על התיישבות עובדת. “עבודה עצמאית” ו“הלאמת הקרקע” עדיין לא מצאו להם מהלכים אפילו בקרב הפועלים, וכל המושבות הקיימות –עשרים וחמש במספרן –עמדו על טהרת “הייזמה הפרטית” –כלומר רכוש פרטי ועבודה שכירה, אם כי עיקר ההון בא לא מהמתיישבים הפרטיים, אלא מהכלל או מיחידים שתרמו מהונם לשם הכלל (כמו הברון רותשילד), והעבודה השכירה היתה רובה ככולה עבודה לא עברית.

סיכום קצר ודולה ממצב ההתיישבות בראשית העליה השניה יתן בשורות הבאות שנכתבו בסיוון תרפ"ז:

“ההתיישבות העברית עלתה בסכום של 90.000.000 פרנק (קרי: תשעים מיליון) –וכמעט כל הסכום הזה (חוץ מהסכומים שנשארו בידי הפקידים במזומנים…) נכנס אל הישוב הנכרי! חלק מן ההון הזה –מחיר הקרקע, מחיר חמרי בנין –היה צריך להיכנס בידי אחרים בהכרח ע”פ התנאים הטבעיים של התיישבותנו, שהרי לא לגזול את הארץ באנו. אבל החלק הגדול נכנס לידי אחרים שלא בהכרח אלא ברצון. ולא נהיה כלל מן המגזימים, אם נאמר, כי חצי הקפיטל הנ“ל עבר לידי הערבים בתור תשלום עבודתם! ואם יש לנו כיום בא”י בערך אלף איכרים – כל אחד מהם מכלכל במספר הבינוני, שלוש משפחות של ערביים. נמצא שהערבים מקבלים כיום מידינו בעד עבודתם קרוב למיליון פרנק שנה בשנה. ומן הסכום הגדול הזה אינו חוזר ליהודים כלום – שכן הפועל הערבי אינו צריך לקנות מאת העברי העירוני, וכל מה שהוא מקבל במושבה הרי הוא מכניס אל כפרו. מכאן הווי אומר, שעם כל איכר יהודי שאנו מוסיפים בא"י, אנו מוסיפים חיים ופרנסה לשלוש משפחות של ערביים….

….וידע נא ישראל, כי בעלי־הבתים העברים לא ישיבו את הארץ לישראל בלי הפועלים העברים" (ההדגשה במקור). את הדברים האלה כתב לא פועל, לא סוציאליסט, לא יריב מושבע של האכרים, אלא עסקן ישובי וותיק, איכר בעצמו, מראשוני המתיישבים אשר הכרתו הציונית לא סולפה עדיין מפני חשבונות מעמדיים – מ. סמילנסקי.

תשעים מיליון – אלף אכרים – שלושה אלפים פועלים ערבים – אלו היו התוצאות של עשרים וחמשת השנים הראשונות להתיישבותנו בארץ – על בסיס “היזמה הפרטית”… כל איכר, שהעביד במשקו שלושה פועלים זרים – עלה באופן בינוני 90.000 פרנק זהב – או למעלה מ־56600 לא"י בוולוטה הנוכחית (וכל זה – מבלי לקחת בחשבון את הבדלי המחירים שלפני 25 – 50 שנה).

אין זה מתפקידי לספר כאן על קורותיה ולבטיה של העליה השנייה מאז ועד היום – זה יותר מעשרים וחמש שנה – במלחמתה הנואשת והנועזת, רבת סבל והגבורה, עשירת־האכזבות והכיבושים על זכות העבודה של הפועל העברי בארץ. אולם למען נעמוד על השינויים אשר נתהוו בכיוון זה מאז ועד עכשיו –והבנת השינויים האלה חשובה בשביל פעולתנו העתידה – אציין עובדות מספר, קצרות אך מאלפות, שמתוכן אפשר לעמוד על המצב בראשית מלחמתנו ומה שמלחמה זו נתנה לנו.

בסוף קיץ תרס"ז (1907) כותבים מפתח־תקווה:

“הימים ימי בציר ענבים, והמהומה גדולה: אין פועלים… לא עברים, כמובן, – פשוט חסרים פועלים ערבים. רצים יצאו דחופים ומבוהלים להכפרים הרחוקים ובאו בתחנונים לפני הערבים: הצילו את הישוב ותנו לנו את ילדיכם הקטנים לימים אחדים… –ומה נהדר היה המראה כשיצאו מכפר־סבא (הערבי) כשלושים נפש ילדים וילדות מבני ארבע ומעלה, והמפקד לפניהם”…

חיפה בתחילת תרס"ח.

“מספר הפועלים האשכנזים העובדים פה עולה לארבעים. בעיקר ממציאים את העבודה “עתיד” (בית חרושת לסבון) והסדנה המיכנית של מילר”.

נס־ציונה, שבט תרס"ח.

"אדמת וואדי־חנין מסוגלה מאוד לפרדסים. הפרדסנים שלנו מעסיקים פועלים רבים
מספר הפועלים הערביים עולה יותר ממאתים, מספר הפועלים היהודים עולה לתשעה, מהם חמישה איכרים ובני איכרים וארבעה מהפועלים החדשים. אחד מאלה האחרונים הוא רק משגיח על העבודה…"

ירושלים, אדר ראשון תרס"ח.

“כשהיה הרצל בירושלים לפני שמונה שנים נטע במוצא ארז – וטבעי מאוד הדבר, שאחדים ממוקיריו של מנהיגנו החליטו להציג לו זכרון על המקום הזה: בית מקלט לסופרים זקנים, סנטוריום וכדומה. ואפ”ק הלווה סכום כסף, וכבר הקיפו אותו גדר וחצבו בור – אבל מה גדול העלבון, שאפילו את הזכרון למנהיגנו בונים לא־יהודים, ובראש הבונים עומד הבנק הלאומי – הבנק התנה תנאי של עבודה עברית, אך הקבלן, ש. ב., טען ש“ביקש לעבודתו פועלים ובנאים יהודים ומצא למרות כל עמלו רק אחד…”

יער הרצל בלוד (בן־שמן), אדר ראשון תרס"ח:

“לפני שנתיים חפרו פה הערביים את הבורות והעמידו את הגבולין של האדמה הזאת (אדמת הקרן הקיימת!), ועכשיו ניגשו הערבים לנטוע את המשתלה בשביל יער הרצל –מה גדולה זכותה של אומה זו, שמלאכתה –ואפילו מלאכה כזאת –נעשית על ידי אחרים!…”

בגליל התחתון, אדר ב' תרס"ח:

“בשנה הנוכחית עולה מספר הפועלים העברים העובדים במושבות הגליל התחתון יותר מאשר אשתקד, אך –רובם עובדים כעת אצל הפקידות. על כל איכר שבמושבות הגליל נמצא פועל ערבי שגם משפחתו גרה במושבה, ובמושבות ימה וסג’רה ישנם איכרים לא מעטים שלכל אחד ישנם 2 – 3 פועלים ערבים, עד כי ברוב המושבות מכריע מספר המשפחות הערביות את מספר המשפחות העבריות…”

פתח־תקווה, תרס"ח:

“אמנם בנוגע ליתר המושבות אפשר להגיד, כי מספר הפועלים שבפתח־תקווה עולה על פני מספר הפועלים שבמושבה אחרת, אך כשנשים לבנו, כי בפ”ת עובדים לרוב מאלף עד אלף וחמש מאות ערבים, נבין כי 12 או 13 מניינים של פועלים יהודים אינו גדול כלל…"

עין־גנים, אדר ב' תרס"ח:

“המתנחלים בפדזשה (עין־גנים) פנו לקבלן יהודי בפ”ח, כי יבנה להם באר ע“י אומנים יהודים. האחרון ענה, כי אומנים יהודים אין, ולכן אינו יכול לקבל עליו עבודה זו. המתנחלים שלחו שליח מיוחד לוואדי־חנין וראשון־לציון, ששם ישבו גם כן קבלנים יהודים לבניית בארות, אבל גם האחרונים הודיעו שבלי ערבים לא יחפרו הבאר”.

בשומרון וגליל, ניסן תרס"ח:

“בכל הגליל ובתוכם גם חדרה וזכרון –נמצאים עתה 82 פועלים עברים, מלבד פועלי היקבים: בחדרה 7, בזכרון־יעקב 3, בשוויה 1, באום ג’מל (בת שלמה) 1, בסגרה 43, במסחה 6, בימה 4, במלחמיה 7, במתולה 8”.

יפו, בית־הספר לבנות, תרס"ח:

בתמוז (תרס"ח) התחיל הוועד האודיסאי של חובבי־ציון לבנות את בית־הספר לבנות ביפו. הדרישות מוועד הבניה שיבנה על ידי פועלים יהודים לא הועילו. הבניין נמסר לקבלן בתנאי שיקבל עד כמה שיהיה אפשר 50 אחוז יהודים. אך הקבלן מצא לו אמתלאות שונות לקפח את שכר הפועלים היהודים, עד אשר לא יכלו לעמוד בפני ידו הקשה ועזבו את העבודה כולם כאיש אחד.

מ. דיזנגוף, שהיה אחראי לבנין בית־הספר לבנות, יצא ב“הצבי” במכתב גלוי שבו ניסה להוכיח שהיהודים אינם מסוגלים לעבוד…

פתח־תקווה, תמוז תרס"ח:

“השמועה, שנתאמתה גם על ידי חקירת המועצה הפלשתינאית, כי איכרים אחרים מפ”ת מתעתדים להביא פועלים מצריים לעבודה, עוררה התמרמרות גדולה בין כל השדרות".

פתח־תקווה, תמוז תרס"ט:

“לפני ארבע שנים החלה תקופת הפועלים העברים הצעירים מספרם הגיע אז רק לאיזה עשרות. אחרי שתי שנים של עבודה עלה מספרם ל־250. המספר הזה נמשך עד לפני שנה וחצי, ומני אז הולך מספרם ופוחת. לפני שנה נמצאו פה רק 100 איש, ועכשיו נשארו לא יותר מ־30־25, שהחצי מהם עובדים בקביעות בפרדסו של מר ק. – הפרדס היחידי שנעבד רק בידים עבריות. באותו זמן עבדו בפתח־תקווה לכל הפחות 1200 פועלים ערביים”.

תל־אביב, תמוז תרס"ט:

“כידוע קיבלה החברה “אחוזת בית” (כך נקראה התחילתה תל־אביב) הלוואה בערך רבע מיליון פרנק מכסף הקרן הקיימת. יכולנו, איפוא, לקוות שכל העבודות מהפרבר הזה תימסרנה בודאי לידי עובדים יהודים… אולם התוצאות הן כבר ידועות: אבן הפינה שביסוד הראשון מהפרבר העברי ביפו הונחה על ידי פועלים נכרים. בשבוע האחרון– הלכו אחדים מהנגרים היהודים לבקש שימסרו להם את עבודת הנגרות, ענה על זה אחד מחברי הוועד של “אחוזת בית”, כי אצלם אין הבדל מי שיקח את העבודה ושלא יטרידו אותם יותר”…

יפו, חשוון תר"ע:

“הולך ונגמר הרובע היהודי (תל־אביב) הנבנה בהלוואת הקופה הלאומית. מן הנץ השחר עד גימגומי לילה מלא המגרש הגדול תנועה וחיים. נשמעת הלמות פטישים –אבל בין כל הקירות, כמעט, לא תישמע כלל שירה עברית, מלה עברית בשעת הבניין העברי, כי את כל הבניינים תפסו הנכרים –ורק שנים שלשה בתים (מלבד הגימנסיה) נבנים על ידי יהודים…”

פרדסי הפקידות, חשוון תר"ע:

“כל העבודות העיקריות בפרדסי הברון בפתח תקווה ובוואדי־חנין, במקווה־ישראל, בגן מונטיפיורי וכו' נעשות על ידי נכרים. אחרי המקרה הידוע בוואדי־חנין, שעקרו שם מספר גדול של עצים, פנינו לפקידות בדרישה, כי תגדיל את מספר הפועלים העברים, אך היא השיבה את פנינו ריקם”.

ה. היחס לעבודה העברית לפני חצי־יובל

נמצאו כמובן גם אז:אידיאולוגים“, אשר ניסו להצדיק את החרם נגד הפועל העברי בנימוקים פוליטיים. האימרה “שלטון הפועלים” ו”דיקטטורה" לא היו אז שגורים בפי הציבור הבעלביתי, אבל בעצם הטענות נגד הפועלים היהודים לא חל כל שינוי.

“דבר דברתי עם הטובים בבני המושבות –כך כתב אז א. בן־יהודה –ונתברר לי כי לא תעבורנה שנים מעטות ולא יהיה אף פועל יהודי אחד בכל המושבות. לא מפני רוע העבודה של הפועל היהודי, ואף לא מפני יוקר עבודתו ישתמטו בני המושבות מהשתמש בפועלים יהודים, אלא מפני דרכיהם ומנהגיהם ותביעותיהם של הפועלים היהודים ביחס לנותני העבודה” –כי האיכר “איננו יכול בשום אופן להכניס את צוארו בעול התביעות של הפועל היהודי בשמה ובכוחה של האורגניזציה”…

דברים אלה נאמרו בזמן שלא היתה קיימת עדיין הסתדרות כללית, אף לא הסתדרות חקלאית, ולא ידעו כלל מה זאת לשכת־עבודה, ולפועלים לא היו כל מוסדות של עזרה או לקבלנות –וכל שאיפתם של צעירי ישראל, אשר עזבו את הוריהם, בית־ספרם, חייהם המסודרים בארצות מגוריהם ועלו לארץ –היתה לעבוד עבודת שכיר במושבה הפרטית בפרנק וחצי או שני פרנקים ליום למען השיב את עבודת היהודים על אדמת־ישראל לידים עבריות.

היום שומעים לעתים קרובות, שלפנים אפשר היה לעבוד עם הפועלים היהודים, לפנים היו יחסים טובים – כמעט ששררה אידיליה בין האיכרים ובין פועליהם. באספת הנבחרים השניה לפני שש שנים, בטרם נתבדלה התאחדות האיכרים מאירגון היישוב, ניסה מ. סמילנסקי להוכיח לנו, ש“בימים ההם”, כשיוסף אהרונוביץ היה יושב ברחובות, היו ימים טובים ליחסים שבין האכרים והפועלים היהודים, אולם עכשו נתקלקלו היחסים, לאחר שי. אהרונוסיץ וברל כצנלסון הפסידו כביכול את השפעתם על פועלי המושבות, ו“האיכרים הפשוטים” שרויים בפחד מהפועלים היהודים ש“כוונותיהם אינם מתאימות לישוב ולצרכיו”.

אבל מה נעשה אנחנו, בני העליה השניה, שזכורים לנו עדיין היטב “הימים הטובים ההם” – כשאיכרי פ"ת פגשו אותנו בחרם, וועד המושבה אסר לא רק מסירת עבודה, אלא גם השכרת חדר או מתן עזרה רפואית לפועל היהודי…

ולא מישהו מאתנו, אלא מ. סמילנסקי עצמו כתב בימים ההם (אלול תרס"ח): “אנחנו יודעים על דבר החרם הפתח־תקוואי. אבל אין זה סוד, כי בלעדי החרם הגלוי הזה יש גם “חרמות” נסתרים – מהם פסיביים ומהם אקטיביים. ומי אינו יודע על דבר אותו “הלחש” שמלחשים על כל אוזן של כל “בעלי יכולת”, כי אותם הפועלים באו להחריב את עולמנו, לסתור את בניינו ולהילחם כנגד כל הקדוש על יסוד איזה מעשה בודד או איזה הכרה של צעיר שוטה או גם רשע…”

כזה היה מצב העבודה ואלה היו היחסים בימי העליה השניה.

ו.סיכום ומסקנות של אחד העם בשנת תרע"ב

כשבא אחד־העם לפני עשרים שנה בפעם השלישית לארץ וניסה לסכם לעצמו תוצאות הפעולה הישובית במשך שלשים שנה, הגיע מתוך הסתכלותו במצב העבודה למסקנה מבהילה:

“נסיון של שלשים שנה בחיי המושבות צריך להביאנו סוף סוף לידי הכרה, כי מושבות עבריות אפשר להן להתקיים בא”י, ואפשר שירבו וירבו… יכול יהודי להיות “פרמר” חרוץ, “בעל־בית” כפרי, מעין בועז בשעתו, המתפרנס מעבודת האדמה ובקי בה ושקוע בה. בבוקר בבוקר הוא יוצא לשדהו או לכרמו, להשגיח על פועליו, החורשים או הזורעים אדמתו, הנוטעים או מרכיבים את גפניו, ואינו נמנע גם מלעבוד בידיו ממש יחד עם פועליו כשרואה צוקך בדבר, אבל מה בצע בכל זה לבנין “המקלט הבטוח”? מפלגה “עליונה” של איכרים כאלה, התלויה בעבודת אחרים, אינה יכולה לשמש יסוד לבנין כזה. היסוד בחיי כל מדינה הוא ההמון הכפרי, הפועלים והאיכרים העניים, המתפרנסים בדוחק מעבודת ידיהם בשדה, אם בחלקה קטנה שלהם, או בשדות “המפלגה העליונה”, וההמון הכפרי שבא"י לא לנו הוא בהווה, וקשה לצייר לעצמנו, איך ייברא לנו בעתיד, אף אם ירבה מספר מושבותנו בכל פינות הארץ. בהווה הלא ידוע, כי העבודה במושבותינו נעשית ברובה על ידי בני הכפרים הערביים שמסביב, מהם שכירי יום, הבאים בבוקר ושבים בערב לכפריהם, ומהם פועלים תמידיים, היושבים במושבה עם נשיהם וטפם וכולם יחד עובדים בשבילנו עבודת “המקלט הבטוח”.

– – נשארה איפוא אך תקווה אחת: אלה הפועלים הצעירים (עד כאן ההדגשה של אחד־העם), הבאים מחו“ל במחשבה תחילה להקריב חייהם על מזבח האידיאל הלאומי, “לכבוש את העבודה” בא”י ולברוא במושבותינו, אשר ישנן כבר ואשר יווסדו בעתיד, אותו ההמון הכפרי החסר בהן עד כה. לא לחינם עומדת בעת האחרונה “שאלת הפועלים” כמעט במרכז כל שאלות הישוב. הכל מרגישים, שבה באמת כלולה שאלה יותר גדולה: שאלת המטרה של הציונות בכללה. אם לא יצליחו גם הפועלים האלה למלאות את החסרון סימן הוא, כי האידיאליסמוס הלאומי גם הוא קצר כוח הוא לברוא את התכונות הנפשיות הדרושות לכך, ועלינו איפוא להשלים עם הרעיון, שהישוב הכפרי שלנו בא“י, אף אם יתרחב ברבות הימים עד קצה גבול האפשרות, יישאר תמיד יישוב “עליון” של מועט קולטורי מפותח, שכוחו במוחו והונו, אבל ההמון הכפרי המרובה, שכוחו בעבודת ידיו, לא לנו יהיה גם אז. ודבר זה משנה לגמרי את מהותה ומטרתה של הציונות. (ההדגשות אינן במקור)… אפשר לברוא במושבות “אנשי אדמה” מטופס עליון, שמלאכתם נעשית רובה על ידי אחרים, ואולי אפשר לברוא גם מפלגת פועלים קטנה להעבודות “הדקות”, שהן קלות יותר ושכרן מרובה, אבל אי־אפשר לברוא המון כפרי –המון ממש – שיכבוש את העבודה הגסה והקשה, הנוטלת הרבה ונותנת מעט, אשר אך עליה יכול המון כפרי לעמוד בטלפיו ורבבותיו. בפתח־תקווה, למשל, אפשר שיתפרנסו מן העבודות הדקות לכל היותר 400־300 פועלים, בעוד שהעבודה הפשוטה יש שמעסקת שם פועלים לאלפים…” (“סך הכל”, על פרשת דרכים, כרך ד', י“ז אדר תרע”ב).

ז. מסקנה שנתבדתה

מתוך הנחות אלה בדבר מצב העבודה העברית ועתידה הסיק אחד העם מסקנה איומה, אבל הגיונית, מוכרחת: הציונות המדינית אינה אפשרית, כי בלי עם עובד לא תיכון שום מדינה ולא יקום שום “מקלט בטוח” (היום היו אומרים “בית לאומי”). אולם אחד־העם לא חלה ולא הרגיש שהנחות אלה, הסותרות לציונות המדינית, הורסות בבת אחת גם את הציונות הרוחנית שלו. "מרכז לאומי רוחני ליהדות, מרכז של תורה וחכמה, של לשון וספר, של עבודת גוף וטהרת נפש, מיניאטורה אמתית של עם ישראל כמו שהיה צריך להיות, – כיצד ייתכן דבר זה בישוב “עליון” התלוי בעובדים מבני עם אחר, שיעשו בשבילו את המרכז הרוחני?… כיצד יכולה מושבה שמלאכתה נעשית לא בידי יהודים, להיות “טבועה בחותם עברי ומוקפת אויר עברי לאומי”? ומה טיבה המוסרי, החברתי והלאומי, של “מפלגה עליונה של איכרים” המתפרנסת מעמל נכרים? האומנם דמות מכוערת, עקרה, מסכנה ונידונה לכליה של בעל־בית מנצל, המוקף במשקו עובדים מבני עם אחר – זוהי דמות “עם ישראל כמו שהיה צריך להיות”?…

שאלות מרות כהנה וכהנה אפשר היה לשאול את בעל המרכז הרוחני, שלא ראה ולא האמין באפשרויות העבודה העברית בהמון, כי היהודי “הפיקח” ו“בן־התרבות” שלו אינו יכול לראות את עולמו בעבודה, שעובד האדמה ועבד האדמה הם בעיניו היינו הך, שמוסר היהדות והצדק המוחלט, אשר עליהם העמיד את השקפת עולמו, אינם נפגעים כלל מ“הטופס היפה” של “בן תרבות” הניהנה “מפרי הקולטורה של זמנו הנאת הגוף והנפש” מבלי שישתתף בעצמו ביצירת הקולטורה הזאת השתתפות גוף ונפש.

לאשרנו אנו יכולים עכשיו, לאחר עשרים שנה, לציין בבטחון שהפרוגנוזה הפסימית של אחד־העם בדבר העבודה העברית נתבדתה. אנו מתאספים עכשיו בעיר, שכל עבודתה, בין דקה וקלה, ובין גסה וקשה, נעשית במאה אחוזים בידים עבריות. אם תל־אביב נעשתה לשם תהילה וגאון, לא רק בישוב אלא בעם העברי כולו, הרי זה לא מפני שיש בה חנויות יהודיות, או בנקים יהודים, או ראש עיריה יהודי –דברים אלה תמצאו בכמה וכמה ערים ועיירות – אלא מפני שעיר זו מצטיינת בדבר שאין דוגמתו בשום עיר אחרת בארץ ובעולם – זוהי עיר העבודה העברית. העולים החדשים מקבלים את העובדה הגדולה הזאת כדבר טבעי, המובן מאליו, ונדמה להם שכך היה “לעולמים”, אבל גם עיר זו לא נולדה מהולה. ולא רק בראשית יסודה, כאשר סיפרתי קודם, אלא גם לאחר המלחמה נתקיים בעיר זו “האידיאל הלאומי” הגדול שלו נלחם עכשיו בהתלהבות קנאית כזו מ. סמילנסקי –עבודה מעורבת. והיה נחוץ זעזוע הדמים של מאי 1921, למען שתל אביב תיהפך לעיר עברית ממש, לעיר העבודה העברית.

אולם לא רק בעיר זו אנו רואים עכשיו את הדבר שאחד־העם לא יכול היה להאמין באפשרותו – גם במושבות זכינו סוף סוף לאלפי פועלים עברים, העסוקים בכל העבודות הפשוטות והקשות.

כשכתב אחד העם את “הסך הכל” שלו – בשנת תרע"ב – היו במושבות כשש מאות פועלים יהודים (פ"ת 147, רחובות 126, חדרה 100, ראשון־לציון ובאר־יעקב 64, בן־שמן 49, חולדה 29 – במושבות הגליל עשרות אחדות).

במיפקד שסידר המישרד הארצישראלי לאחר שנה (מאי 1913) הגיע מספר הפועלים בכל המושבות ל־801, מהם היו 650 פועלים, 151 פועלות (416 אשכנזים, 310 תימנים, 64 ספרדים, 11 בני עדות אחרות).– מלבד 170 פועלים במשקי הקרן הקיימת (כנרת 23, דגניה 28, בן־שמן 56, חולדה 23, גן־שמואל 6).

בתקופת גמר המלחמה (בשנות תרע“ז – תרע”ט) מנו מושבות יהודה 607 פועל, מושבות השומרון –145, מושבות הגליל התחתון – 125, הגליל העליון –6, כל המושבות יחד 883 (במספר זה לא נכללו פקידים ובעלי אומניות חפשיות), ומשקי הפועלים מנו 410 עובד (בן־שמן 98, כנרת 85, מרחביה 56, נחלת־יהודה 41, דגניה 27, כרכור 24, מחניים 22, תל־עדשים 20, איילת־השחר 15, כפר־גלעדי 31 ותל־חי 10).

במיפקד הראשון לאחר המלחמה שסודר על ידי ההסתדרות הכללית (י“ז אלול תרפ”ב) נימנו במושבות 1968 (לרבות פקידים ועובדים אחרים). במיפקד השני של ההסתדרות (כ“ב אלול תרפ”ו) נמנו 4682 פועלים (3745 פועלים, 937 פועלות) –ויחד עם 631 נשי העובדים – 5313 איש. מהם היו עסוקים בחקלאות – 2029 פועלים, 432 פועלות, יחד 2511 (53% מכל הפועלים), השאר היו פועלי בניין ועבודות ציבוריות, חרושת ומלאכה, פקידות ושֵרות.

במרס 1930 – לפי המיפקד שסודר על ידי הסוכנות וההסתדרות ביחד – נמצאו במושבות 7748 פועלים (מלבד נשי עובדים): במושבות יהודה 4454, שרון – 1157, שומרון –1602, גליל 425. מהם עבדו בחקלאות 4982 – 64,7% (מזה בפרדסנות 4231). בבניין ועבודות ציבוריות 820 – 10,6%; בחרושת ומלאכה 676 – 8,8%; בפקידות 346 –4,5%.

ח. פלא העבודה העברית

כיום מונים במושבות למעלה משמונת אלפי פועלים, ועם נשי העובדים – למעלה מעשרת אלפים, וכהנה וכהנה בערים. הוקם מעמד עובד עברי בעיר ובכפר, בבנין שכונות וערים שלמות, בסלילת דרכים וכבישים, בחיצוב בסלע וסיתות אבנים, בחפירת תעלות וקידוח בארות, בניקוז ויבוש, בסבָּלות ובהובלה, בכל עבודת שדה וגן למיניה ובכל מלאכה וחרושת לענפיהן – ואין עבודה בארץ אשר תיבצר מידי הפועל היהודי.

ולא רק שזכינו לרבבות פועלים בכל ענפי המשק –לעינינו קם פלא אשר גם רבים בתוכנו לא האמינו באפשרותו הקרובה: גושים טריטוריאליים שלמים הבנויים על טהרת העבודה העברית במאה אחוזים. לא רק בהתיישבות העובדת על קרקע הלאום ועל יסוד העבודה העצמית – אלא בהתיישבות ההון הפרטי, על אדמת הפרט, בעבודה שכירה. כמה רחוקים אנו מהימים כשלא יכלו למצוא אומנים יהודים לבנות באר במושב הפועלים, ובית ספר עברי הוקם בעבודה לא עברית, ובהנחת היסודות לעיר העברית הראשונה כמעט שלא שותף הפועל היהודי… דברים אשר לא יאמנו עכשיו כי יסופרו…

עמק הירדן ויזרעאל, גוש השרון ותל־אביב, אלפי הפועלים היהודים בשדות יהודה, שומרון וגליל ובבתי המלאכה והחרושת בעיר הארץ הזימו את הנבואות השחורות של שוללי העבודה העברית ותקוות התקומה הלאומית הכרוכה בה.

איך קם הפלא הזה?

הפלא הגדול שחוללה ההתיישבות היהודית בארץ הוא לא בשינוי פני הארץ ובנין הריסותיה – עם כל גדלו של המפעל הזה.

הקמת עיר פורחת, על רחובותיה הסלולים ובתיה, מוסדותיה ומכוניה שופעי החיים והתרבות, על גבי חולות נעזבים וריקים, התקנת פרדסים וכרמים ושדות בר על אדמת שממה וביצות, מוכת רזון או אכולת קדחת ממארת, חישוף אוצרות טבע גנוזים ב“ים המות” והפיכת זרמי־נהר למקור אורה וכוח –בכוח ההון והמדע, אפשר לעשות כהנה וכהנה בערבות אפריקה השחורה ובקצה הקוטב הצפוני. אין כמעט ארץ בעולם אשר ההון היהודי והמוח היהודי אין להם חלק במפעלי הטכניקה והחרושת אשר שינו פני תבל. הפלא הגדול, היחיד במינו, שקם בארץ – זהו העובד העברי אשר ידו בכל מלאכת השדות והגנים, הכרמים והפרדסים, בתי החרושת והמלאכה, המסילות והכבישים, מכוני החשמל והמים, המחצבה והנמל. העובד העברי אשר כמוהו לא היה לנו עד היום הזה בכל ארצות הגולה, ואשר עד לפני שנות מספר לא האמינו רבים וכן שלמים באפשרות קיומו פה.

ואמנם היה יסוד לקטני־האמונה. אם יש ארץ שאינה נוחה לפי תנאיה האובייקטיביים במצבה הקיים לצמיחת מעמד עובד עברי – הרי זוהי ארץ־ישראל. בכל הארצות סובל הפועל היהודי משני גורמים שליליים: התנכרות המעביד היהודי לעובדים מבני עמו והלחץ של הסביבה הבלתי יהודית – בלא הבדל מעמד… האנטישמיות הכלכלית – גם של הפועל וגם של נותן העבודה הבלתי יהודי – וחוסמת ברוב הארצות את הדרך לפועל היהודי לענפי העבודה העיקריים, גם חלק גדול של המעבידים היהודים בכל הארצות נגועים באנטישמיות זו. ולא איכרי פתח־תקווה המציאו הראשונים את החרם נגד הפועל היהודי.

אולם בארץ־ישראל קיים גורם שלישי נוסף, גורם אובייקטיבי רב־אונים, העושה כמעט לנמנע את העבודה העברית בארץ זו: מציאות רזרבה ענקית של עבודה זולה, בלתי מאורגנת, חסרת־הכרה, מעוטת־צרכים, ואמונה על שיעבוד והכנעה וניצול בלי גבול. אחד מסופרי “המגיד” מנה לפני 50 שנה את שבחי א“י, ואת אחד מיתרונותיה העיקריים לגבי ישוב ארץ ישראל ראה בעובדה, כי “עובדים ערביים בה למכביר ושכרם מצער”… ה”מכביר" ו“המצער” האלה היו בעוכרי העבודה העברית מאז ועד היום הזה.

ואם במשך עשרות שנים לא מצא הפועל היהודי משען־עבודה נאמן במשק היהודי שצמח וגדל בארץ, הרי זאת לא רק מפני רוע־לבב המעביד העברי ושנאתו לפועל היהודי, כמו בארץ אחרת, אלא מפני מציאות אובייקטיבית: השפע והזול של העבודה הבלתי יהודית הנוחה לניצול.

מה היה, איפוא, הכוח אשר הקים מעמד עובד עברי בארץ, על אף ההתנכרות והחרם, על אף המציאות האובייקטיבית המכשילה? מה חולל, איפוא, את הפלא הגדול הזה?

ט. המצפון הלאומי

אומרים: המצפון הלאומי. המצפון של המעביד היהודי, המחייב אותו להעסיק פועל יהודי מתוך הכרה ציונית. אני אהיה האחרון לכפור במצפון לאומי. מה ששמענו הערב מפי ז’וכוביצקי היה, נדמה לי, ביטוי של מצפון לאומי. איני יודע באיזו מידה הוא דיבר כבא כוח האיכרים, אבל דיבר בכל אופן כאחד האיכרים, וכך יוכל לדבר רק מי שהמצפון הלאומי מדבר מתוך גרונו.

וז’וכוביסצקי אינו יחיד. יש עכשיו עשרות ומאות איכרים המקיימים באמונה את מצוות העבודה העברית, ומהם לא חדשים שמקרוב באו, אלא גם איכרים וותיקים שנתנסו כבר בכל הנסיונות ויודעים את כל קשייה וחומרותיה של העבודה העברית.

ואולי הגילוי הכי נהדר של מצפון לאומי של איכר ראינו בדוגמה שנזכרה מקודם בדברי – בבעל הפרדס היחיד שעוד לפני עשרים וארבע שנים קיים את משקו על טהרת העבודה העברית – ה' קרול מפתח־תקווה. בימינו אלה, לאחר קיומה של ההתיישבות העובדת בעמק, שגילתה את יכלתו החקלאית של הפועל היהודי, לאחר מציאות אלפי פועלים במושבות, לאחר “התעברותה” הגמורה של תל אביב וגוש השרון – לא קשה לדבר על עבודה עברית כמו שדיבר ז’וכוביצקי, וגם לקיים מה שהוא מקיים. אולם בשעה שבכל הארץ היתה שוררת התנכרות כללית לפועל העברי, כשלא רק המעשה הציוני, אלא גם ההלכה הציונית לא הכירו עדיין במצוות העבודה, ואחד מטובי ההוגים של חיבת־ציון גם כָּפר בפירוש באפשרות העבודה העברית ולא ראה בה כלל תנאי הכרחי לתחיית היהדות ולהקמת המרכז הרוחני – בשעה כזו היה דרוש מצפון לאומי ער ונאמן לשחות נגד הזרם הכללי ולקיים בעקשנות ובקנאות את מצוות העבודה העברית במאה אחוזים, על אף הלעג והזלזול שהדבר הזה פגש בסביבת האיכרים. אני בטוח שבבוא הזמן לכתוב את תולדות הישוב היהודי יירשם האיש הזה כאחד מגבורי המפעל ההתיישבותי. אין זו גבורה גדולה לחרף את הנפש בשעת סכנה או ברגע של התלהבות, אולם דרושה גבורה מוסרית להתמיד יום יום בקיום מצווה ציונית פרוזאית, שאין עליה עדיין הגושפנקה הרשמית של התנועה, ואשר בעיני כל הסביבה של המעבידים היא נלעגת ונקלה. אולם גילוי הירואי זה של מצפון לאומי היה יחיד בזמנו ויוצא מן הכלל. עשרות ומאות של איכרים שבאו לארץ בשם הרעיון הציוני, ואשר נתיישבו בארץ בעזרת התנועה הציונית – התכחשו למצפון זה, ורבים מהם עודם מוסיפים עד היום הזה להחרים את הפועל היהודי.

בזכרון־יעקב ובראש־פנה אין כמעט דריסת רגל לפועל יהודי. בפתח־תקוה, נס־ציונה, ראשון־לציון, חדרה ורחובות ישנם עשרות פרדסים שהעבודה העברית נחרמה בהם. בפתח תקווה בלבד מנו ביום 13.4.31 108 פרדסים על שטח של 4898 דונם שרגל פועל יהודי לא דרכה בהם. ב־4 לפברואר 1930 עבדו בחמש המושבות הנ"ל עבודה חקלאית 2733 פועלים יהודים ו־3078 פועלים ערבים. בפברואר שנה זו עבדו בחמש מושבות לאה 4230 פועלים יהודים (בתוך זה גם פועלי בניין ועבודות ציבוריות) וכ־4000 פועלים ערבים (רק בחקלאות בלבד).

והן בין מחרימי העבודה העברית וצורריה ישנם רבים שבאו לארץ בשם הרעיון הלאומי, ועדיין הם דוגלים גם עכשיו בציונות ובבניין הארץ – ואין “מצפונם” נוקפת ואין “לאומיותם” נפגעת מנשול הפועל היהודי.

הציונות של המעבידים לא עמדה להם לקיים את העבודה העברית, ולא על “מצפונם הלאומי” נשליך את יהבנו. כוחות אחרים עמדו לעבודה העברית.

י. אירגון פועלים

ויש אומרים: אירגון הפועלים. כאחד מאלה שהקדישו כמה משנותיהם לאירגון־פועלים במידת מה ודאי לא תחשדו בי שאיני מעריך את החשיבות החיונית והיכולת החיובית של אירגון פועלים. כל מי שמכיר קצת את תנאי העבודה שלנו יודה, שבלי אירגון לא ייתכן קיומו של הפועל העברי בארץ. בכל מקום קשה להיות פועל, שבעתיים קשה להיות פועל יהודי. שבעים ושבע– פועל יהודי בארץ־ישראל.

מעבר לעבודה בלתי רגילה, בארץ עליה שעומדת בתחילת בניינה ובסיסה הכלכלי הוא עדיין רופף, בשוק עבודה מצומצם שאינו בטוח ואינו קבוע, אבל עלול להיות מוצף תמיד עבודה זולה, נוכח מעביד מתנכר ועוין שאינו זקוק כלל לפועל היהודי –בתנאים אלה, נדמה לי, לא עבד עדיין שום פועל יהודי. ומבלי אירגון מעמדי אמיץ, מבלי עזרת חברים נאמנה, מבלי אחריות הדדית ונסיון קיבוצי והדרכה מרוכזת, מבלי מוסדות עצמיים מקצועיים,] משקיים ותרבותיים, מבלי מכשירי כיבוש משותפים – לא היה הפועל היהודי נאחז כאן בעבודה, לא היה שומר על צלמו האנושי, לא היה מגלה כישרון יצירה ולא היה ממלא את העבודה שהוטלה עליו במפעל הציוני בארץ. וכל מי שגורם עבודה עברית ואינו גורם עבודה עברית מאורגנת, אינו אלא מתעתע. יותר מאשר באיזו ארץ שהיא תלוי גורל העבודה העברית בארץ־ישראל בגורל אירגונה. ואף־על־פי־כן אין אני מאמין שרק בכוח אירגוננו עשינו בארץ מה שעשינו. במה נבאר את הפלא שבתוך ים־עבודה זולה ובלתי מאורגנת קיימים איים של עבודה יקרה ומאורגנת. ולא בענפי עבודה “דקים” הדורשים תבונה או מומחיות מיוחדת –אלא בכל אותן העבודות הפשוטות והגסות הנעשות בלי קושי והבדל מיוחד על ידי הפועל הזול. היעלה על הדעת להניח שאילו היו מזדמנים – דרך מקרה – פועלים גרמנים או אנגלים לארץ זו היו מצליחים להתבצר באלפיהם בעבודה פשוטה ולשמור על רמת חייהם הגבוהה על אף מציאות המוני פועלים זולים בארץ? ההיה עומד להם לשם כך כוח האירגון בלבד?

בתנועת הפועלים בעולם לא ראינו אף דוגמה אחת מעין זו. בכל מקום שיש בו פועלי שתי רמות חיים נידונים הפועלים ה“עליונים” להצטמצם בענפי עבודה “מיוחסים” –יחוס־חוק או יחוס־מקצוע, אבל לא ראינו דוגמה שפועל יקר ומאורגן יכבוש עבודות הנעשות באותו מקום על ידי פועל זול ובלתי מאורגן – וישמור על רמת חייו הגבוהה וכיבושיו הסוציאליים.

יא. כוח העליה

מהו, איפוא, הכוח שעמד לעבודה העברית בא"י?

זה היה הכוח הדינמי של העליה. אם יכול היה הפועל היהודי להתגבר על התנכרות המעביד היהודי ועל המציאות האובייקטיבית החותרת תחת קיומו – אין זאת אלא בכוח הלחץ המתגבר של צורך היסטורי חיוני של המוני ישראל בגולה, שאין להם קיום בהווה ולא תקווה לעתיד, אלא במעבר לחיי עבודה מעורים בקרקע מולדת. כוח עצום וכביר – אם כי נעלם וסמוי מן העין, כוח רצון־הקיום של האומה העברית הצמאה לארץ ולעבודה, לחרות ולקוממיות, כוח עשוי לבלי חת ובלתי נרתע מפני כל מכשול, הוא־הוא שדפק על ראשי החלוצים וציווה עליהם לכבוש את העבודה בארץ, כי זוהי שאלת החיים של העם. לא בכוח עצמם – אלא בכוח השליחות ההיסטורית אשר לקחו על עצמם חלוצי העבודה – לסול דרך לשיבת המוני ישראל לארצם – חוללו את הפלא הגדול שעליו גאוות המפעל הציוני ומאתו תקוות עתידנו בארץ.

וכשם שהפועל העברי בארץ הוא פרי העליה, שליחה ונושא דברה – כן גם העליה תלוייה בגורל העבודה העברית בארץ. לא לחנם ולא במקרה נלחמים צוררי הפועל היהודי ושוטניו בעליה. בדברי בא כוחה המדיני של הסוכנות על גורמי סגירת השערים בשנה האחרונה שמענו על ההשפעה הנפסדת של עמדת “בוסתנאי” בשאלה זו.

וכל מי שמדבר גבוהה על עליה רבתי, על התיישבות עממית, על ציונות גדולה– ואינו דואג באמת ובתמים, בפועל ממש ובמעשי יום יום לעבודה עברית – להתבצרותה, להרחבתה עד קצה גבול היכולת של המשק העברי ושאר האפשרויות שישנן בארץ – הרי זה מתעתע ומאחז עינים.

ושאלת העבודה העברית עומדת עכשיו בכל חריפותה וטרגיותה הפאטאלית– כאשר לא עמדה אף פכם במשך כל חמישים השנים של התיישבותנו החדשה. ולא לרגל “מאורעות הקטיף” של החורף –אלא מפני שלב־ההתפתחות המכריע שאליו הגיע משק המטעים העברי, בתקופה הקרובה יוכרע גורל העבודה העברית בהתיישבות ההון הפרטי. לשבט או לחסד, ויחד אתה יוכרע גורל התיישבות זו גופא – וגורל העליה היהודית בתקופה הקרובה.

יב. כמה פועלים ידרוש משק הפרדסים?

במושב הראשון של אספת הנבחרים השניה, שנתכנס לפני שש שנים (טבת תרפ"ו), כשדנו על מצב הכלכלי של הישוב ונתעוררה, כמובן, שאלת הרחבת העבודה העברית במושבות, ניסה ראש התאחדות האיכרים ה' מ. סמילנסקי להוכיח במספרים, שיכולת הקליטה של המושבות הגיע לנקודת השובע, ואין כל אפשרות להוסיף פועלים יהודים בשנים הקרובות, ולא עוד אלא יש בעצם עודף של כמה מאות פועלים, שמן הראוי היה להוציאם מהמושבה. גם נבואה זו נתבדתה, ויכולת הקליטה של המושבה הלכה והתרחבה מאז ועד היום.

לפי ידיעות ממקורות מוסמכים, היו באותה שנה (1924) ברשות היהודים פרדסים נושאי פרי בשטח של 10.500 דונם, (בשנת 1901– 900 דונם, בשנת 1914 – 9200 דונם). בשנת 1926 החלה התרחבות מתמדת של מטעי הדר חדשים על ידי יהודים.

בשנת 1926 נוטעו 5000 דונם חדשים

בשנת 1927 נוטעו 5500 דונם חדשים

בשנת 1928 נוטעו 8000 דונם חדשים

בשנת 1929 נוטעו 15000 דונם חדשים

בשנת 1930 נוטעו 14500 דונם חדשים

בשנת 1931 נוטעו 6000 דונם חדשים

__________________

ס"ה - 54000 דונם חדשים

תוסיפו 10.500 דונם פרדסים ישנים מלפני 1926 –הרי 64.500 דונם. השנה עומדים לנטוע לפי ידיעות שקיבלתי ממשרד התאחדות האיכרים –11.000 דונם, לפי ידיעות ממקורות מוסמכים אחרים – כ־17.000 דונם, באופן שבקרוב יגיע שטח מטעי ההדר היהודים ל־80 אלף דונם בערך3. (שטח הפרדסים הערבים הוא 50.000, ועד סוף שנת הנטיעה יגיע השטח הערבי עד 55.000 דונם).

מה הוא מספר הפועלים שיידרשו לעיבוד הפרדסים הללו? אם כי עבדתי בזמני בפרדסים, איני מומחה למשק הנטיעות, אולם קבלתי מספרים בדוקים ומבוררים מבעלי סמך מומחים, ואחריות המספרים עליהם.

שטח הפרדסים שלפני 1926 היה כולו נושא פרי והיה נטוע לפי השיטה הישנה בצפיפות, והצריך פועל קבוע אחד במשך שנת העבודה לכל 10 דונם, מלבד העבודות העונתיות. הפרדסים הצעירים שניטעו מאז אינם נושאי פרי עדיין ברובם המכריע ושיטת עיבודם נשתכללה, ופועל קבוע אחד יהיה מסוגל לעבד 15 דונם עד שיגיעו לשנתם העשירית. מאז ואילך ידרשו גם אלה באופן ממוצע פועל ל־10 דונם בערך. לאחר שכל השטחים הללו, הנטועים והעומדים להינטע, יתבשלו וישאו פירות, יהיו דרושים לעיבודם בקביעות ובעונות המיוחדות:

  1. ל־10.500 דונם מהנטיעה שלפני 1926, על פי החשבון של פועל אחד לכל דונם –1050 פועלים קבועים.

  2. ל־70 אלף דונם מהנטיעה החדשה, עפ"י חשבון של פועל אחד לכל 15 דונם –4670 פועלים קבועים במשך עשר השנים הראשונות, ואחר כך 6000 –7000 פועלים קבועים.

  3. לעונת הקטיף והאריזה במשך ארבעה חדשים (דצמבר –מרס), פועל אחד לכל 5 דונם (לאריזה ולקטיף), נוסף על הפועלים הקבועים –16.000 פועלים עונתיים.

יוצא לנו, איפוא, שמשק מטעי ההדר בלבד – מבלי לחשוב את הנטיעות האפשריות של השנים הבאות –ידרוש 7000 –8000 פועלים שנתיים בקביעות, ועוד 16.000 פועלים למשך ארבעת חדשי הקטיף.

לזאת יש להוסיף את העבודה בשאר ענפי המשק –כרמים, שקדים, זיתים ואדמת פלחה, וכן גם מלאכה, עבודות ציבוריות ובנין, פקידות ושירות העתידות להתרחב בעקב גידול משק המטעים וריבוי הישוב. כאן אי אפשר לקבוע מראש את מספר הפועלים ההכרחיים, אולם מגידולו המהיר של הישוב החקלאי היהודי בתקופה האחרונה אפשר לעמוד על ריבוי העבודה.

בשנת 1901 התקיימו 18 מושבות על שטח של 225.000 דונם עם ישוב של 4750 נפש.

בשנת 1914 היו כבר 43 מושבות על שטח של 408.742 דונם עם ישוב של 11.900 נפש.

בשנת 1922 מנו 70 מושבות על שטח של 649.000 דונם עם ישוב של 15.000 נפש בערך.

בנובמבר 1931 מנו כ־110 נקודות חקלאיות על שטח של 1.200.000 עם ישוב של 46.465 נפש.4

שאלת העבודה השכירה מופיעה רק במושבות ההון הפרטי, ומבחינה זו יש ענין רב במספרים שנתפרסמו ב“בוסתנא” משנה זו (גליון ל"ד):

“מהשטח הכללי של אדמת המושבות הנמצאות באיזור ההדרים עולה בחלקם של בעלי הון פרטי 74%. מהנטיעות בכלל תפסו אלה של בעלי הון פרטי כ־88 אחוז. מהשטח הכללי של הפרדסים בכל איזור ההדרים מהווים הפרדסים של בעלי רכוש פרטי 91,7 אחוזים”.

באיזור זה מונה העתון 37 מושבות של בעלי הון פרטי:

ביהודה 17 עם שטח 94.758 ועליו נטיעות בכלל 62.026 דונם, מאלה פרדסים 35.381 דונם.

בשרון 16, עם שטח של 69.790 דונם ועליו נטיעות בכלל 20.100 דונם, מהן פרדסים 17.801 דונם.

בשומרון 4 מושבות, על שטח 68.343 דונם, עליו נטיעות בכלל 15.076 דונם, מהן פרדסים 6.678 דונם.

בס"ה 37 מושבות, שטח 232.891 דונם, נטיעות 104,231 דונם, מהן פרדסים 59.860.

מספרים אלה מתייחסים לשנת תר"ץ. מאז נוספה אדמה ונתרבו הנטיעות וגדלה העבודה.

לא נטעה אם נקבע שהמשק הזה ידרוש לעיבודו לא פחות מעשרים אלף פועלים קבועים פחות או יותר. מספר הפועלים היהודים הנמצאים כעת במושבת הוא כ־8000. ונשאלת שאלת הגורל: שנים־עשר אלף הפועלים הנוספים היבואו מתוך העליה היהודית – או ים העבודה הזולה ישטוף את המושבה היהודית וימחוק את צלמה היהודי?

יג. מלחמה על העבודה –וסילופה

ענף אחד של העבודה במושבה נכבש כיום כולו בידי הפועל היהודי – זהו ענף הבניין. גם במושבות העבודה “המעורבת” נעשה עכשיו הבנין כולו בידים עבריות. ואף כיבוש זה הוא בערך חדש והושג רק לאחר מלחמות קשות שעלו לפועל היהודי ביוקר רב. עוד לפני שש שנים פרצה במושבת רחובות המתפארת – ולא לגמרי בלי צדק – ביחסה החיובי לעבודה העברית, תיגרה קשה בגלל בניין אחד שניבנה בלב המושבה בלי פועל יהודי אחד. מקרה זה ראוי להיזכר משני טעמים:

א) בתיגרה זו נסתיימה המלחמה על עבודה עברית בבניין במושבה,

ב) אמצעי המלחמה שבהם השתמשו מנשלי הפועל היהודי במקרה זה יש בהם להעמידנו על הסכנה הפוליטית החמורה הכרוכה בשאלת העבודה.

מ – ב, בעל בית המריבה, ועוד שנים מחבריו הגישו למושל המחוז ביפו “תזכיר” בשם תשעים מתושבי רחובות, שבו סוּפר על היחסים הטובים ששררו במשך עשרות שנים בין בני המושבה ובין שכניהם הערבים, על העבודה שהשכנים מצאו תמיד ברחובות, ועל התועלת שהפיקו מהמושבה וכו', עד שבאו בזמן האחרון הפועלים היהודים והם מגרשים את הערבים מהמושבה, משתמשים נגדם בכל אמצעי אלמות, מתעללים בהם ועוד כהנה וכהנה, ובזאת הם מעוררים שנאה בין היהודים ובין הערבים ומסכנים את שלום הארץ; בכל אלה אשמים הסתדרות העובדים ומנהיגיה; ובעלי התזכיר דורשים מהמושל לאחוז באמצעים נגד הפועלים והסתדרותם ולהבטיח את חיי הפועלים הערבים ושלומם במושבה.

עלילה זו על ציבור הפועלים לא מצאה אוזן קשבת אפילו אצל הפקידות האנגלית, שאינה מתייחסת באהדה מיוחדת לפועל העברי והסתדרותו. – במשפט שנערך על “אסירי פתח־תקווה” (17 הפועלים אשר נאסרו ב־15 לדצמבר 1927 מתוך משמרות תובעי עבודה על יד פרדסיהם של ס – ר, א – ל, ופ – ל, לאחר שכמה פועלים ופועלות הוּכּוּ על ידי השוטרים מכות אכזריות עד שפך דם) נאלץ ה' מילר, סגן המושל ביפו, אשר ניצח על המכות והמאסרים, לאחר שנשאל ונחקר ע"י באי כוח הנאשמים, להעיד בשבועה שלא היה בפתח תקווה כל סכסוך בין פועלים יהודים וערבים ולא ידוע לו שום מקרה של סכסוכים כאלה במשך זמן כהונתו (ראה “דבר” גליון 789). וסגן מושל זה היה זמן רב מושל רמלה, ותחת פקודתו עמדה רחובות ושאר מושבות הדרום במשך כמה שנים, וגם בשעת מאורע הבנין של מ –ב.

עד עכשיו היתה המלחמה על זכות העבודה העברית במושבה ריב פנימי, ריב בין תובע העבודה היהודי ובין המעביד היהודי. לפעמים קיבלה מלחמה זו צורות קשות ומזעזעות. במקרים רבים נסתיימה הצגת משמרות שקטה, המותרת גם לפי החוק הממשלתי, בפציעת הפועלים ומאסרם ע"י השוטרים שהובהלו למושבה על ידי הוועדים החקלאיים של האיכרים. – ובכל מקרה כזה היתה עתונות הפרדסנים מרימה צעקה על מעשי אלמות של הפועלים. מקרה חדרה בחורף זה הוא טיפוסי.

עוד כחדשיים לפני הקטיף פנתה לשכת העבודה בחדרה לנ. ר. בדבר העבודה בפרדסו. הסוחר הערבי, שלו נמכר הפרי, הביא מיפו פועלים ערבים. ביום 1 בנובמבר יצאה לפרדס משמרת של פועלים. הפרדסן נ. ר. טען: “מה אתם רוצים ממני? אינני ציוני”. נקראה משטרה. למחרת יצאה שוב משמרת, ושוב הובהלה המשטרה. כשיצאה המשמרת ובאה המשטרה ביום השלישי, הודיע הקצין, שאם לא יתפזרו אחרי 3 צפצופים יקבלו מכות. ניתן צפצוף אחד – והמכות החלו מיד. השוטרים הערבים הכו על ימין ועל שמאל במגלבים ובאלות. פועלים אחדים צנחו ארצה מעוצם המכות, ואעפי"כ המשיכו להכות בהם. ארבעה פועלים נאסרו. המושבה היתה כמרקחה. רבים הלכו לבית נ. ר. וניפצו שמשות ביתו.

השופט הממשלתי בחיפה, שלפניו הובאו אסירי חדרה, ציין בפסק דינו שניתן ביום 5.11.31:

"בתאריך 3.11.31 התקהלו מספר של 50 – 60 פועלים מפועלי חדרה שהנם מחוסרי עבודה על יד הפרדס של האיכר נ.ר. שפירותיו נמכרו לחוכר שאקר גליינה ושהביא פועלים מיפו לקטיף.

ההתקהלות הזאת היתה בבחינת משמר פועלים בכדי להכריח באיזה אופן שהוא את בעל הפרדס נ.ר. לסדר פועלים מקומיים בעבודה.

  • – – מעדות העדים ודברי הנאשמים בשבועה ברור שלכתחילה לא היתה למתקהלים כוונה רעה כל שהיא, זולת המטרה ללחוץ ע"י דמונסטרציה על בעל הפרדס לסדר אותם בעבודה.

אין ספק שאחדים מהנאשמים הוכו, ולא הוכח כל צורך לכך, ואשר לעצם הפיזור יכול היה זה להיעשות בצורה אחרת לגמרי יותר נוחה למשטרה ולמתקהלים“. שמונה ימים אחרי פסק דין זה, ביום 13.11.31 הופיעה משלחת של התאחדות האיכרים עם ה' מ. סמילנסקי בראשה בפני מר קרוסבי, מ”מ נציב מחוז הדרום. בחוזר שנשלח ע"י מרכז התאחדות האיכרים לוועדים החקלאיים מסופרים הדברים הבאים על “ראיון” זה: "בראיון הסביר מר סמילנסקי למושל את מצב הענינים שנתעורר בקשר עם הקטיף במושבות….מר ס–קי סיפר לו את כל הפרטים על המאורע שקרה בחדרה. בשיחה נמסרו לו גם העובדות של מעשי האלמות בפתח־צקווה ובנס־ציונה והובע החשש שפרעות כאלה יכולות עוד להתרחש במושבות אחרות. מר ס–קי השתדל לבאר לו את כיוון ההשתלטות של הסתדרות העובדים בשוק העבודה שמתבלט בעיקר בזמן האחרון…

“מר ס–קי עורר גם את שאלות המשמרות והראה על ההבדל שישנו בין משמרות מסוג זה והמשמרות שכרגיל מעמידים בשעת שביתה באיזה בית חרושת, והציע משום כך להכריז על משמרות כאלה כבלתי חוקיות. אי־קיום המשמרות היה יכול בהרבה מאד לעזור בהחזקת השקט במושבות… מר סמילנסקי ציין כי – יש רשות גמורה לפרדסנים לדרוש מהממשלה שהיא תשמור בעזרת המשטרה באמצעים הציבוריים על זה שלא ייפגע במה שהוא חופש האיכר לשלוט במשקו. מר ס– קי דיבר גם כן כנגד נטית הממשלה לבוא אחרי האלמות לתווך ולעשות פשרה (ההרגשה אינה במקור). חובת הממשלה היא לדאוג במוקדם שלא יקרו מעשי אלמות ובעיקר למנוע את המשמרות הגורמים תמיד לבסוף להפרעות”… הודעת השופט הממשלתי בפסק דינו ו“ראיון” זה של ראשי האיכרים עם המושל לא מנעו את הוועד החקלאי בחדרה לפרסם ב“בוסתנאי” גליון ל“ג מיום 2.12.31 את הדברים הבאים:…”אם ביום השלישי, 3 בנובמבר, קיבלה המשטרה פקודות, איזה שקיבלה, ועשתה פעולות, איזה שעשתה – לא בעל־הפרדס ולא מישהו אחר מהאיכרים יכולים להיות אחראים עבור פעולות המשטרה, שדרכה להנהיג סדר…

…ברור. שבכל מקרה של התנפלות, השתמשות בכוח, משמרות וכו' יפנו האיכרים, מהיום והלאה, אל משטרת א"י“. למען האמת יש להוסיף שבמקרים ידועים היו גם הפועלים במקום מגדישים את הסאה בהתרגזותם ומלחמתם הצודקת, ולא תמיד ידעו לאחוז בזהירות יתרה ומידת טקט מספיקה, כאשר קרה החורץ בסכסוך הקטיף בבנימינה. “מאורעות” אלה שהולכים וחוזרים כמעט בכל עונת קטיף לרגל נישול הפועל היהודי מהעבודה כל זמן שהיו מצטמצמים בתוך כתלי הישוב העברי ופוגעים רק ביחסים שבין הפועל והמעביד היהודי לא היתה סכנתם מרובה. אולם עם גידול משק המטעים, המאפשר בשנים הקרובות חדירת אלפי פועלים זולים, לא־יהודים למושבה העברית והתאזרחותם במשק היהודי, מתייצבת מלחמת הפועל העברי על זכותו לעבודה בפני סכנה פוליטית חמורה. כשדנו בוועד הלאומי על “מאורעות הקטיף” בפתח תקווה לפני ארבע שנים (טבת תרפ"ח) – הצבעתי על הסכנה הזאת. –”פינה זו של שטח המטעים עומדת בתקופה הקרובה להיות מרכז ההתיישבות העברית. אנו לא נחכה עד שההון השואף רק לבצע ירכז במקומות אלה פועלים זולים לאלפים ולרבבות מכל קצווי ארץ ומחורן ומסוריה וממצרים, ואנחנו נבוא אחר כך ונצעק חמס. אין אנו רוצים להלחם בפועל הערבי, ולא ניתן להפוך את מרכזי ההתיישבות העברית לשדה קטל בין הפועל העברי והערבי. נגד סכנה זו אנו נלחמים ונילחמם. האפנדים היהודים בפתח־תקווה מכניסים את העבודה הזולה גם בנקודות ההתיישבות החדשות, ואם בשעה מכרעת זו לא יעמוד כל הישוב היהודי בארץ וכל התנועה ציונית בעולם על המשמר – נאחר את המועד". מאז נאמרו הדברים האלה עברו ארבע שנים, מספר הפועלים היהודים במושבות גדל, אבל לא בהקבלה מלאה לגידול שטח המטעים. עם שובו של העם היהודי לארצו לא יעלה על דעת מי שהוא שייתכן לעקור מן הארץ את התושבים אשר התיישבו בתוכה לאחר שהעם היהודי הורחק מעל אדמתו. את הישוב הערבי אנו מקבלים כעובדה קיימת, ואנו בונים את עתידנו על יסוד יצירת אפשריות קיום ומקורות פרנסה חדשים, לא במקום אלה שישנם, אלא נוספים עליהם, למען השריש בארץ המוני ישראל ולמען הושיב על יד הישוב הערבי את העם העברי. אבל אם גם במקורות העבודה החדשים שאנו יוצרים בארץ לא נאחיז מלכתחילה את העליה העברית, אלא נרכז סביבם המוני עובדים בלתי יהודים – אנו עושים כל מפעלנו פלסתר ומערערים עד היסוד את עתידנו בארץ. לאחר שבמשק היהודי יתבצר המון עובד לא יהודי, לאלפים ולרבבות, לא נוכל ולא נעיז עוד לעקרנו ממקומו, כמו שאין אנו מעלים על דעתנו לדחוק מהארץ את יושביה הנוכחיים.

ואם הישוב היהודי בארץ, שאינו קיים אלא בזכות היותו שליח העם, ואין לו זכות־קיום ותקוות־קיום מבלי עליה שתהפוך אותו לעם – ואם התנועה הציונית המתיימרת לדבר בשם העם ורצון תקומתו, לא יראו עכשיו את שאלת העבודה בכל משמעותה הנוקבת ולא ימצאו לה פתרון נאמן – המה עתידים ליתן את הדין בפני ההיסטוריה העברית.

יד. שאלת העבודה העונתית

מספר הפועלים הנדרשים לקטיף הולך וגדול משנה לשנה. הנטיעות החדשות עודן צעירות, ורובן אינן נושאות פרי, אך כבר בשנת 1931 נערך יבול הפרדסים היהודים ב־1.400.000 תיבה תפוחי זהב ראוייות למשלוח. בשנת 1932 מעריכים את היבול ב־1.720.000 תיבה. בשנת 1933 – ב־2.250.000. בשנת 1934 – 3.220.000. בשנת 1935 – ב־4.470.000 תיבה. בשנת 1936 –5.570.000. ובעונת המשלוח 1936־37 יגיע, לפי דעת מומחים, היבול של הפרדסים היהודים בלבד ל־6.000.000 תיבה.

משנה לשנה יגדל איפוא מספר הפועלים שיידרשו לקטיף ולאריזה (בשביל קטיף ואריזת אלף תיבות דרושים שני פועלים למשך העונה) ואם בעוד מועד לא יימצא הפתרון המלא לעבודה עברית, יקשה –ואול חלילה יימנע – הפתרון, לאחר שאלפי פועלים לא יהודים נוספים יתאזרחו במושבות היהודיות.

בלי מאמצים מאורגנים של הישוב וקודם כל של המושבות עצמן – אין פתרון מספיק ומלא לשאלה. כאשר ראינו תופסת העבודה העונתית חלק גדול בכל עבודת המטעים. עונת הקטיף תדרוש, כשכל הפרדסים הנטעים ישאו פרי, 16־10 אלף פועלים נוספים על הפועלים הקבועים – למשך ארבעה חדשים. אם כי עבודות אחדות באריזה משתלמות בשכר גבוה בערך אין להניח שפועל יהודי יוכל להתקיים במשך כל השנה משכר עבודת ארבעה חדשים. אלפי הפועלים שיידרשו לעונת הקטיף – אינם יכולים להיות מחוסרי עבודה במשך שמונת חדשי השנה שבין קטיף וקטיף. ואם גם ישתמשו בעונה זו בעבודת ילדים ונוער לומר, מבני המושבה או העיר הקרובה מהחוגים שאינם נזקקים לעבודה במשך כל השנה – עוד יידרשו לקטיף כמה אלפי פועלים שקיומם הוא רק על העבודה. ולמען אפשר עבודה עברית בתנאים אלה מן ההכרח יהיה לסדר את כל שאר העבודות במושבה – בניין, עבודות ציבוריות, מלאכות ותעשיות שונות וכן גם כמה וכמה עבודות חקלאיות הנתונות לסידור חפשי בזמן שעבודת הפרדסים אינה רווחת. לעונת הקטיף ייפנו כל הפועלים משאר העבודות, וכל מלאכה הסובלת דיחוי תיעשה אך ורק בעונה “המתה”. הפרובלימה של העבודה העונתית, שהולכת ומחמירה, ניתנת לפתרון אם רק יימצא הרצון מצד הגורמים המעוניינים.

טו. נימוקים נגד עבודה עברית

מה מעכב את הבטחת העבודה העברית המלאה? ראש התאחדות האיכרים, ה' מ. סמילנסקי, מונה שלושה עיכובים: כלכלי, פסיכולוגי ופוליטי. ואלה הם דבריו (“בוסתנאי”, ל“ב, ט”ו כסלו תרצ"ב):

“השילינג לתיבה תפוחי זהב, ההוצאות העודפות של עבודה עברית לגבי עבודה ערבית, מכביד עלינו כבר עתה ועלול להכשילנו עם ירידת המחירים, הנידונים לירידה וודאית. והעודף הזה יגדל עם ההתחייבות למאה אחוז עבודה עברית. אין אנו יכולים ואין אנו צריכים. אסור לנו להקים קיר סיני בינינו ובין שכנינו ולהודיע להם: עד פה תבואו ולא תוסיפו. אנו לא נקים קיר כזה… –העבודה החקלאית עבודה של יצירה היא. ועבודת יצירה זו לא תיעשה ללא יחסים נפשיים בין החקלאי ופועלו, ללא אימון הדדי… מי שראוי לעבודה חקלאית, מי שיכול להתמסר לה ומי שמסוגל לאהוב אותה הוא יכול והוא צריך לקבלה, ורק הוא (ההדגשה במקור)”.

באיזו מידה קיימים “יחסים נפשיים” ו“אימון הדדי” בין האיכר היהודי ופועלו הערבי –ידוע בלי ספק לסמילנסקי לא פחות מאשר למי שהוא אחר. כשנפגשו לפני שנים אחדות באי־כוח ההסתדרות עם הוועד החקלאי של אחת המושבות הגדולות בעניני עבודה, הסביר ראש הוועד למה הוא מוכרח להעדיף פועל ערבי על פועל היהודי: “אם יעבוד אצלי פועל יהודי והעבודה תיגמר ביום ד', לא יתנני לבי להשאירהו ערב שבת בלי פרנסה ולפטרהו מהעבודה, אבל כשאני שוכר פועל ערבי והעבודה נגמרת – אני משלחהו בלי שהיות”…

וסמילנסקי בעצמו כתב פעם:

"… אנכי מוצא עוז בנפשי להגיד שאוהב אנוכי את הערבי. מוצא אנוכי בו הרבה דברים הלוקחים את לבי… אבל אין כל זה שולל מפני את היכולת להבין את הסכנה הכרוכה בפועל הערבי העובד במושבותינו למפעלנו הישובי. אוהב אנוכי את הערבי בכפרו – אבל בתוך מושבותינו על כרמינו ושרותינו רואה אנוכי בו אויב מסוכן העלול לשלול מאתנו פעם את שארית נחמתנו ואת אחרית תקוותנו…

אנוכי מכיר פחות או יותר את הערבי, את שיחותיו ואת התייחסותו אל מפעלנו, ובשביל זאת אומר הנני: כל זמן שעבודתנו במושבותינו לא תיעשה על ידינו הרינו עומדים על גוש להבה, אנו ותקוותנו…

ובשביל כך רואה אנכי את ענין רכישת העבודה על ידי העברים לדבר העומד במקום הראשון של עבודתנו הישובית ואיני יכול להסיח את דעתי מעובדה זו בשביל כל עבודה אחרת" (“הפועל הצעיר”, אלול תרסח).

כנראה שבינתיים, לאחר שעברו עלינו מאז ההתנפלויות על מסחה וסיג’רה, מאורעות תל־חי, ירושלים 1920, מאי 1921, אבגוסט 1929, רציחות יגור, והוברר למר סמילנסקי שהסכנה שדיבר עליה – אינה קיימת יותר…

הנימוק העיקרי הוא כמובן, הנימוק הכלכלי – עודף שכר של הפועל היהודי “העלול להכשיל” את משק הפרדסים. אין ספק בדבר שעבודה העברית היא יקרה מהעבודה הערבית, אם כי בכמה נסיונות של עבודה בקבלנות על בסיס שכר־עבודה ערבי הוכח, כי הפועל היהודי מסוגל לארגן את העבודה בצורה משוכללת כזו המגדילה מצד אחד את התוצרת ומצד השני את שכר הפועל, ועבודה המחצבה בעתלית תוכיח. אולם כמעט בכל הפרדסים העבודה נעשית יומית, וכאן קיים הבדל בשכר העבודה – הבדל אשר יעמוד בלי ספק עוד כמה וכמה שנים, עד שהפועל הערבי יתרומם לדרגת החיים והאירגון של הפועל היהודי.

מה גדול הבדל זה ומה ערכו במשק?

לפי דעת מומחים עולה נטיעת פרדס ועיבודו במשך חמש השנים הראשונות 58 לא“י הדונם (מלבד קרקע ובאר): שנה א' – הכשרה, אינסטלציה, גדר, שתילים, חמרים שונים, מים, הנהלה והשגחה ועבודה –26 לא”י, שנה ב' –10 לא“י, שנה ג' וד' 9 לא”י כל שנה, שנה ה' 9,5.

בהוצאות אל נכללו הוצאות של 75 ימי עבודה (20 בשנה א‘, 15 בשנה ב’, 12 בשנה ג‘,;13 בשנה ד’, 15 בשנה ה') לפי חשבון עבודה עברית –20 גרוש ליום, הרי זה 15 לא“י או 25% מכל הוצאות העיבוד. בתוך 75 ימי עבודה אלה יש 15 ימי עבודה מקצועית (טיפול בעצים, סימון ועוד), שגם פרדסנים ערבים יש שהם מקבלים לעבודה זו פועל יהודי. ההבדל בין עבודה עברית וערבית הוא בעיקר ב־60 ימי עבודה. הפרש בין שכר עבודה עברית 60X20=12 לא”י) ובין שכר עבודה ערבית (60X12=7.20) הוא 4,80 לא"י, או קצת פחות מ־8% של הוצאות העיבוד –מבלי לקחת בחשבון את מחיר הקרקע, ואם לחשוב גם את הקרקע והבאר (בערך 20 לא"י הדונם) יהיה ההפרש רק 6% של כל ההוצאות.

בשנה הששית מתחיל הפרדס לשאת פרי, ומכניס בערך 3 לא"י מדונם. הפרי מתרבה משנה לשנה, עד השנה העשירית, ומשנה זו ואילך הוא נותן באופן בינוני 120 תיבות לדונם.

משנה ו' עד שנה ט' יש בפרדס 15 ימי עבודה לשנה בדונם (מחוץ לקטיף), מהשנה העשירית ואילך 30־20 ימי עבודה (בלי קטיף ואריזה).

ההפרש בין עבודה עברית וערבית בפרדס נושא פרי בן עשר ומעלה הוא 2.4 לא"י (עבודה יהודית 30X20=600 לא“י, עבודה ערבית 30X12=3.60 לא”י) או שני גרוש לתיבת תפוחי־זהב עד הקטיף (בפרדסים הצעירים, שהעבודה תמעט בהם, יהיה ההפרש רק 13 וחצי מיל לתיבה).

הקטיף של תיבת תפוחי זהב בעבודה עברית עולה 22־20 מיל ובעבודה ערבית 14־12 מיל –הפרש של 8 מיל לתיבה. האריזה בעבודה עברית עולה 38־40 מיל התיבה, בעבודה ערבית 35־33 מיל, הפרש של 5 מילים. האורז הערבי מקבל כמעט אותו השכר של אורז יהודי. ההפרש הוא רק בשכר של הפועלים הבלתי מקצועיים.

יוצא, איפוא, שההפרש בין עבודה עברית וערבית לתיבה הוא 33 מיל (20 מיל בעיבוד הכלל, 8 מילים בקטיף, 5 מילים באריזה,)

מאחרי המלחמה ועד השנה הזאת היה המחיר הממוצע של תיבת תפוחי־זהב “על העץ” (מבלי הוצאות הקטיף אריזה והמשלוח) 6 שילינגים –300 מיל. ההכנסה הממוצעת מדונם (120 תיבה) היתה 36 לא“י. לאחר ניכוי הוצאות העיבוד (בעבודה עברית עד 16 לא"י) נשארה הכנסה נקיה – 20 לא”י, ואם בעבודה ערבית –22,4 לא"י.

ההפרש של שני גרוש לתיבה או 2.40 לא"י לדונם הוא ההפרש שבין עבודה עברית טהורה ועבודה ערבית טהורה. אם לקבל את שיטת סמילנסקי בדבר עבודה עברית ברוב מכריע – נגיד שני שלישים –ירד ההפרש עד 7 מילים לתיבה או 84 גרוש לדונם.

זהו התוכן הממשי של הנימוק הכלכלי.

בפרדסים הצעירים, שעבודת־כפים תמעט בהם, יקטן ההפרש, כאמור. במקום 14 –15 לא“י עיבוד כל דונם (ובתוכם 30 ימי עבודה) יעלה העיבוד של הפרדסים מהנטיעה הצעירה רק 12 לא”י הדונם, ובתוכם רק 20 ימי עבודה. הכנסה הממוצעת לא תקטן על ידי כך.

בגלל הפרש זה, שאינו עולה על החלק העשרים מההכנסה הנקיה (פחות מלירה אחת בעשרים), דורש ראש התאחדות האכרים ליצור במושבות מוקש העבודה המעורבת העלול לגרום למלחמות עבודה קשות על שטח סוציאלי ולאומי כאחד, שבתנאים הפוליטיים שאנו נתונים בהם אין לשער את חומר סכנתם…

ויותר משיש במלחמה נגד העבודה העברית חשבון כלכלי – יש בה חשבון “סוציאלי” – שנאה מעמדית לפועל היהודי בעל־ההכרה. הפועל הערבי דרוש למעביד “הלאומי” כשוט נגד הפועל היהודי “המחוצף”. מר סמילנסקי אינו מכסה כלל על הנימוק הזה. “באותה שעה שנעמוד על התחייבות של מאה אחוז עבודה עברית, יגיע בזמן קצר שכר העבודה לגובה שיפילנו. – שני פרדסים שכנים, אחד מהם העומד על עבודה מעורבת עם רוב עברי – הכל בו כשורה, ובפרד שני, שעבודתו כולה עברית– משא ומתן תדירי” (מ. סמילנסקי, ב“בוסתנאי” גליון ל“ב, ש”ז).

כמה גדולה הצדקה שעשה הקב“ה לפרדסנים היהודים בהגלותו את עם ישראל מארצו, ובהושיבו בה נכרים “למכביר”. אילו חס ושלום לא היתה א”י נחרבת ועמנו היה נשאר נטוע במולדתו – לא היתה התאחדות האיכרים יכולה לעמוד בפני הגזרה של א"י יהודית…

“הפחד” מהפועל היהודי דוחף את סמילנסקי לקשור לנצח את גורל ההתיישבות היהודית עם עבודה לא יהודית. אבל אין הוא מסתפק רק בזאת. גם את האחוז של פועלים יהודים, שסמילנסקי מחייב גם עכשיו – רוב מכריע של פועלים יהודים – צריכים להעמיד על פועלים “יותר בטוחים” – פועלי בית“ר, תימנים, אבל לא פועלי ההסתדרות, אלה שמעיזים להלחם על זכותם לעבודה ואלה שמעיזים גם לתבוע זכויות במושבה, שאותה הם בונים בעבודתם. “האיכרים צריכים לבכר בעבודתם את כל אותם האלמנטים שאינם מאורגנים בהסתדרות – בית”רים, פועלים תימנים ודומיהם” – זו היתה הוראה חשאית שראש התאחדות האיכרים שלה בתחילת חורף זה (5.11.31) לכל נאמניו במושבות. בין דבִּרי ההתאחדות יש שמרחיקים ללכת. איכר צעיר מבנימינה, שנפלט מתנועת החלוץ, דורש לא רק סגירת שערי העבודה לפועלים אלה – אלא גם סגירת שערי הארץ. “ברור כיום לכולנו הוא כותב ב”בוסתנאי" – פניו של הפועל העברי לא לעבודה ולחם, כמו שהוא מצהיר, פניו לשלטון, לדיקטטורה משקית וחברתית על המשק ובעליו. המלחמה בכיוון זה מלחמת־קיום היא לציבור האיכרים. ובמלחמת־חובה זו לא נצליח, לדעתי, אף באחת מאותן הדרכים, שהלך בהן הציבור עד כה. –– גם הלשכה הנייטרלית אין בה משום פתרון. שורש הרעה בשיטת העליה וכיוונה בהווה. שינוי כיוון העליה היא היא הדרך הרדיקלית היחידה לשינוי הרכב ציבור העובדים בארץ. ישנם כיום בגולה המונים מחוסרי לחם ועבודה, שהיו מאושרים למצוא עבודה ולחם בתנאים ובסביבה העברית הקיימים בארץ. את הסרטיפיקטים יש לחלק בין המוכשרים מתוך ההמונים האלה, ולא בין האידיאולוגים של אירגוני הנוער"… (“בוסתנאי” ל“ד, י”ט כסלו תרצ"ב).

בוועידת התאחדות האכרים, שנתכנסה לפני חדשיים בתל־אביב הועמד איכר זה להרצות על שאלת העבודה. ובה הרחיב את הדיבור… על הפרולטריזציה של המוני היהודים, ומשום כך – אל פחד! יבואו הרבה יהודים לא“י בתור פועלים, ולא יהיה צורך בפועלים מ”אנשי סגולה“. הפועלים הפשוטים יתאימו את עצמם לחוק הברזל של המשק ויורידו את רמת חייהם. הדבר העיקרי שעל התאחדות האכרים לעשות הוא “להכין את הפועלים מסוג זה עוד בחו”ל, ולהילחם נגד הסתדרות העובדים עד חרמה”.

ההיסטוריה חוזרת. לפני 45 שנה, בשנת תרמ"ז, בימי שלטון הפקידות של הברון במושבות, פרץ בראשון לציון “מרד” שאיחד את רוב האיכרים הופועלים נגד הפקיד אוסובצקי (פרטי הדבר מסופרים ב“יומן אחד הביל”ויים" של חיסין ובחוברתו של דוב לובמן על “ראשון לציון” בספרית הקה"ק לנוער). לאחר שהפקיד הביא משטרה תורכית למושבה נגד “המורדים” – ובכן גם קריאת המשטרה לא נתחדשה על ידי התאחדות האיכרים –גרשו האיכרים את הפקיד מהמושבה, למורת רוחו של הברון. עסקני חיבת־ציון שחששו פן יפסיק הברון את תמיכתו, נחלקו אז בדעותיהם: הטובים שבהם עמדו לימין האיכרים, אך נמצאו גם תומכים לפקידות. ואחד מהם, סופר וגדול במקצועו, שמתוך הוקרת זכרו לא אגלה את שמו, כתב אז נגד האיכרים את הדברים האלה:

“אין עושים איכרים ממשכילים, שתחת עבודת אדמה הם עובדים את הרעיון… מין האנשים האלה אינן מסוגלים להדבר שלקחו עליהם… יש בישראל אלפי עניים ואביונים, פשוטים, גסים, שאינם יודעים רק לעבוד עבודת עבד רק למצוא לחם לפי טפם ואינם מוצאים. העבדים האלה הם יהיו איכרינו. ורק מהם תיבנינה המושבות לעבודת האדמה…. להכין מושבות לא נוכל בלתי אם באנשים המסוגלים להיכנע לפני פקיד ומצווה, ובכלל רק באנשים שאינם יודעים חיים אחרים, בלתי אם חיים פשוטים”…

הסופר ההוא לא ידע אז, שהאידיאל הגדול שלו לבנות מושבות בעבדים עתיד להתקיים על ידי “האיכרים המשכילים” עצמם… הוא טעה עוד טעות אחת. הוא רצה לחפש את העבדים במקום שאינם –בתוך עם ישראל, ואיכרינו בעלי הנסיון ידעו לקחת אותם במקום מציאותם הערבית –“למכביר ובשכר מצער”.

אולם ישנה גם מציאות אחרת, שמנשלי הפועל היהודי מתעלמים ממנה: מציאות העם היהודי המחוייב בגזרת רצון קיומו ההיסטורי לשוב לארצו, לא על מנת להיות בה עבד – אלא עם יוצר ובן חורין על אדמת מולדתו. רק בזכות מציאות זו ניתנה האפשרות ליהודים לרכוש נחלה בארץ. המיליונים אשר הוצאו ע"י נדיבים וחובבי ציון ליסוד המושבות הישנות ולכלכלתן במשך עשרות שנים, מאמצי העם היהודי ומלחמתו הפוליטית להבטחת זכות התיישבותנו בארץ, התגבורת הכלכלית הישובית והפוליטית שהעליה מוסיפה לנקודות הקיימות – רק אלה הם שהקימו והחזיקו את המושבות.ולכל אלה יש רק מטרה אחת: ריבוי היהודים הרוצים לבנות את הארץ ולהיבנות בה בעבודתם. זוהי ההצדקה המוסרית והפוליטית היחידה להתנחלותנו על הקרקע. ההון הפרטי שהרבה את אפשרויות העבודה ליהודים בארץ הגדיל לעשות, ולפועל היהודי אין כל יסוד וטעם להמעיט את ערכו ותועלתו לישוב. אבל המתנחל שרכש לו את אדמתו בהונו הפרטי בלבד –יכול לעשות זאת רק בזכות המפעל הציוני. מבלי כוחות העם היהודי, מבלי עזרתו והגנתו הגלוייה והסמוייה מן העין, העומדת מאחורי הישוב – לא תהיה ליהודי בארץ לא מנוחה ולא נחלה.

חלוצי ההגשמה שבאו לארץ לעבדה ולשמרה לא ישלימו את נישול העבודה העברית מהמשק שהוקם בזכות העם, ואם באיזו אמתלא שהיא תיגזל מהם העבודה – יילחמו ולא יירתעו. ולא כמחוסרי־עבודה – אלא כשליחי־עם. גם אם כל הפועלים הנמצאים בארץ יהיו מסודרים בעבודה לששה ימים בשבוע ולמשך כל שבועות השנה – לא יסתלקו ממלחמת העבודה העברית ולא יוותרו אף אל מקום אחד במשק היהודי, כי מאחוריהם עומדים המונים המצפים לעליה ולעבודה.

טז. עבודה עברית ואירגון משותף

מי שהוא שיסע אותי בקריאה: ואירגון משותף? כן, אנו הלוחמים לעבודה עברית מלאה בכל רחבי המשק היהודי מחייבים את האירגון המשותף.

אין אנו מחייבים אירגון משותף מתוך וויתור על עבודה עברית מלאה, ולא אירגון משותף מתוך חוסר־אמונה באפשרותה הריאלית והצדקתה המוסרית של עבודה עברית. אנו מחייבים אירגון משותף מתוך עמידה על בסיס עבודה עברית מלאה ומתוך אמונה באפשרותה הגמורה. אנו מחייבים אירגון משותף בין הפועל היהודי שייבנה את המשק היהודי ובן הפועל הערבי העובד במשק הערבי וכן גם אירגון משותף בין כל הפועלים העובדים במשק הממלכתי, העירוני והארצי הכללי.

הרביזיוניסטים והקומוניסטים רואים סתירה בין מלחמתנו לעבודה עברית ובין פעולתנו לאירגון משותף. שניהם תובעים או – או: או מלחמה לעבודה עברית, או אירגון משותף.

ואמנם, אם הפועל היהודי אין לו תפקיד אחר בארץ, אלא להיות סוכן של “המהפכה הסוציאלית” בקרב הפועלים והפלחים הערבים – אין לו כל צורך להלחם על עבודה, כי “התקציב הממלכתי” להפיכת המשטר בעולם ימלא ביד רחבה את כל מחסוריו. אבל היהודי הבוחל ב“סוכנות”זו, והוא רוצה להיות פועל הקיים על עבודתו, ולא רק פועל בודד וארעי אלא להוות מעמד פועלים המיועד ומוכשר ליהפך לעם עובד – לפועל זה אין תפקיד רבולוציוני יותר חיוני ופורה מאשר המלחמה על ריבוי אפשריות העבודה, המבטיחות את קיומו, גידולו, כוחו ועתידו.

כמו כן המדינאים של הציוֹנות “הצרופה” היודעים להקים בהבל־פיהם מדינה עברית משני עברי הירדן בלא עבודה חלוצית, בלא פעולה ישובית, בלא מאמצי בניין, בלא התנדבות עם – אין להם כל צורך לטפל ב“קטנות” כאלה כגון עבודה עברית או תיקון תנאי העבודה בארץ. מדינאים אלה בוטחים ב“משטר” – במקרה זה לא משטר סוציאליסטי, כמובן, אלא “משטר קולוניזטורי” – שיוקם על יד שלטון הממונה, ויסדר כבמקל קסמים את עניני המדינה העברית על הצד הכי טוב, ויפתור מאליו את כל השאלות והבעיות, ובתוכן גם שאלת היחסים עם השכנים.

אנו אין לנו הבטחון הרביזיוניסטי במשטר־הפלאים ורב־החסדים של כוח ממלכתי חיצוני. ציונותנו אנו לימדתנו להישען קודם כל על מאמצינו הפנימיים, ולשאלות המסובכות אנו מחפשים פתרון בכוחנו אנו. ובכוחנו זה אנו רוצים גם לנסות פתרון יחסי שכנים – בדרך זו של קשרי חברים וענינים משותפים בין עובדי שני העמים.

אנו רואים זכות לעצמנו בהתחלת הפעולה לאירגון הפועל הערבי, ואנו רואים חובה לעצמנו להמשיך בפעולה זו, במידת יכולתנו, אם כי לא באנו הנה כמיסיונרים ואנשי “תעודה”. עלינו לארץ לבנות את חיינו ולהקים בעבודתנו בית היוצר לאומה העברית, ודווקא משום כך אני רואים צורך וחובה להושיט יד חברים לעובד הערבי, לעזור לאירגונו ולהרמת מצבו. מתוך סולידריות מעמדית בן־לאומית ומתוך הכרה ציונית ישובית אנו רוצים שהפועל הערבי יעבוד בתנאים לא גרועים מהפועל היהודי. ולא רק אנו, הפועלים, מעוניינים בזה. כמו שנחוץ שהפועל הערבי לא יתחרה בפועל היהודי בזול עבודתו, כן נחוץ שהפלח הערבי לא יתחרה באכר היהודי בזול תנובתו, ובעל־בית־החרושת הערבי לא יתחרה בחברו היהודי בזול תעשיתו.

המעונין מי שהוא בישוב העברי –מלבד מספר פרדסנים הרוצים לנשל את הפועל היהודי מהעבודה – שבמשק הפרדסים הערבי ישלטו תנאי עבודה שכר גרועים וירודים מאלה שבמשק היהודי?

ה“אירגון המשותף” אינו סותר את ה“עבודה העברית”, אלא משלים אותה. העבודה העברית אינה שוללת את האירגון המשותף, אלא מאפשרת אותו. בלי עבודה עברית אין אירגון משותף ואין אירגון נפרד. העבודה היא תנאי קודם לקיומו, לפעולתו ולאירגונו של הפועל. המלחמה לעבודה קודמת בזמן, בתכיפות, בחשיבות לכל מלחמה אחרת.

הפועל היהודי לא “כבש” שום עבודה מתוך הורדת שכר והרעת תנאי העבודה. להיפך: ברוב המקרים (וברוב מכריע) נעשה הכיבוש רק מתוך העלאת השכר והשבחת תנאי העבודה. כניסת פועל ערבי למקום עבודה יהודי כרוכה תמיד בהנמכת השכר. כניסת פועל יהודי למקום עבודה ערבי כרוכה בהרמת השכר. משום כך אין כל אפשרות שכיבוש העבודה יגרור דחיקת הפועל הערבי ממקומו. הפועל היהודי יכול לכבוש רק את מקום העבודה המגיע לו –מקום העבודה שנוצר בכוח ההתיישבות והעליה העברית ולשמן. ז. א. העבודה במשק היהודי וחלק מתאים מתאים במשק הארצי הכללי, הממלכתי והעירוני.

התאחזותה של העליה העברית בעבודה אינה נעשית על חשבון המשק הערבי והפועל הערבי. שדה העבודה של הפועל היהודי לא נכבש במשק הפלשתינאי הקיים, אלא נוצר מחדש בכוח ההתיישבות היהודית. משק היהודי הנבנה במאה אחוזים בעבודה עברית אינו פוגע בפועל הערבי. ההתיישבות היהודית אינה ממעטת את מקורות העבודה של הערבים, אלא מגדילה אותם בדרך בלתי ישרה, אם גם היא מעסיקה רק פועלים יהודים במפעליה. אפילו הופ־סימפסון לא יכול להתעלם מעובדה זו. פועלי מלאכה נחשלת עלולים לסבול במקרים ידועים מפיתוח ענפי משק מפותחים יותר. בנין רכבת ותחבורת אוטומובילים עלולים לפגיע בנהגי גמלים וחמורים, כערבים כיהודים. אולם תוספת מקורות פרנסה וענפי משק חדשים אינה מסוגלת להמעיט בדרך כלל את אפשרויות העבודה של העובדים הקיימים, גם אם לענפי משק החדשים יוכנסו פועלים נוספים מתוך העליה. ומשק הפרדסים יוכיח.

בשנת 1914 היו בארץ כשלושים אלף דונם מטעי הדר, מזה כ־21,000 דונם ערבים, וכ־9000 דונם יהודים. שטח הפרדסים בשנה זו מגיע ל־115 אלף דונם, בערך. מהם כ־65.000 יהודים וכ־59.000 ערבים. שטח הנטיעות היהודי גדל פי שבעה, אך גם שטח הנטיעות הערבי גדל פי שנים וחצי. אילו היו כל הפרדסים היהודים מעסיקים במאה אחוז פועלים יהודים לא היתה נטיעה נוספת זו פוגעת אף בפועל ערבי אחד, להיפך, היתה מוסיפה עבודה לפועלי הנמל, לנהגים, לנמלים, לפקידים, מחוץ לעבודה הנוספת של המטעים הערבים.

מה אומרת איפוא בשבילנו הפוליטיקה של עבודה עברית ואירגון משותף במשק הפרדסים?

יש ששים וחמשת אלפים דונם יהודים, חמשים אלף דונם ערבים. השטח הראשון נועד לפועל היהודי. בשטח השני עובד הפועל הערבי. שבעת אלפי הפועלים בשטח הראשון, המקבלים 20 גרוש ליום מעוניינים שחמשת אלפים הפועלים העובדים בשטח השני יקבלו אף הם 20 גרוש ליום. ולשם כך הם עוזרים לאירגונם, ויוצרים על כל שטח הפרדסים הארצישראלי אירגון משותף של פועלי ההדר, שלתוכו נכנסים הפועלים היהודים במשק היהודי והפועלים הערבים במשק הערבי – למען הבטיח בכוחות משותפים תנאי עבודה הוגנים, ובמידת האפשרות שווים, בכל משק ההדר. פעולה משותפת זו תהיה לברכה לא רק לפועלי שני העמים, אלא גם לתועלת הישוב בכללו, כיהודי וכערבי, ורק הפרדסנים הרוצים לנצל עבודה זולה דווקא, או פוליטיקנים המתפרנסים מסכסוכים גזעיים בארץ –יצטערו על פעולה זו. אין לנו כל יסוד להשתתף בצערם.

יז. שליחות מעמד הפועלים

האיכרות המתנכרת ושכיריה, פליטי התנועה אשר מכרו את עטם ומצפונם בעד בצע כסף, ונביאי־השקר של הציונות “הגרגשית” משליכים שיקוצים על הציבור העובד, הסתדרותו, מפעליו, שאיפתו ומגרים נגד הפועלים את האינסטינקטים המעמדיים הכי אפלים של היהודי ה“בעל ביתי” שאינו מכיר ומעריך את הכוח החדש – כוח העבודה, הצומח לעם היהודי על קרקע המולדת מתוך הבראת מבנה־חייו הכלכליים והסוציאליים.

פחות מכל מעוניין הפועל היהודי בסכסוכי־עבודה ובכל ההפסד החמרי והפוליטי הכרוך בהם. את התעודה העליונה של דורנו רואה ציבור הפועלים בשני דברים: בניין ועליה, בנין ארץ ועלית עם. וכל מה שמחטיא תעודה זו, מכביד עליה ומתנגד לה, הרי זה פסול ומזיק. אולם בנין ועליה לא ייתכנו בלי עבודה, וכל זמן שהעבודה העברית לא תיקבע כאבן השתייה של התיישבותנו בארץ, כל זמן שברחבי המשק היהודי, וביחוד בחקלאות, לא תובטח בשלמותה העבודה העברית, לא בתורת חסד וצדקה, אלא כעובדה טבעית, מוכרחת ומובנה מאליה, לא יפרוק הפועל את אזַנו.

רוצים אנו להבטיח את העבודה העברית בדרכי שלום ומתוך הסכם הדדי, אך אם לא יהיה לנו מוצא אחר – נילחם, וה“משמרות” לא יהיו האמצעי האחרון במלחמתנו.

ה“בוסתנאי” שם את אנשי המשמרות לפורעים ובעלי אגרופים ומכריז נגדם מלחמת קודש.

“בעלי אגרופים” אלה עמדו על “המשמרות” עוד לפני “מאורעות הקטיף”: בהגנת מסחה, סגרה, חדרה, רחובות, תל חי, חולדה ירושלים – וגם נפלו חלל, וחבריהם שנשארו בחיים לא נרתעו לאחור –והמשיכו.

ואם על משמרת הרכוש היהודי ידעו לעמוד באמונה ובחרוף נפש – על משמרת העבודה העברית על אחת כמה וכמה. את אלה לא יפחידו במגלבי משטרה, ולא ב“חרמות גלויים ונסתרים”, אף לא “בלחש שילחשו על אוזן בעל יכולת, כי אותם הפועלים באו להחריב את עולמנו, לסתור את בנייננו ולהילחם כנגד כל הקדוש”…

פועלי א"י ודאי אינם מלאכים ולא נקיים משגיאות.

יש פועלים שאמונתם הציונית נסדקה והם מנסים להטליא את הסדר באימרות בוסר “רבולוציוניות”. יש פועלים אחרים שיכלתם הנפשית והשכלית אינה מגעת כדי עמידה בפני המציאות הקשה והמסובכת, והם מסתירים ראשם בחול פראזות עקרות וטפלות. ויש גם מוגי לב ושפלי־רוח הבורחים מהמערכה, ואפילו נותנים יד לאויב.

וגם הפועלים הנאמנים לתנועה – והם רוב בניו ורוב מנין של פועלי א“י – הם רק בני בשר ודם. לא כל פועל זוכר במשך 24 שעות ביום שהוא נושא שליחות היסטורית. לא כל מעשיו מכוונים תמיד באחריות ציונית וסוציאליסטית. לא פחות ממי שהוא בארץ אני מכיר בחולשות, בליקויים ובחסרונות שלנו, של פועלי א”י, ועם הכרה זו אני אומר באמונה שלמה: כלל הפועלים בארץ, הציבור העובד כיחידה מאורגנת – ובציבור זה אני כולל לא רק חברי ההסת', אלא גם “הפועל המזרחי”, הפועל התימני וכל גוש פועלים נאמן לעבודה ולבניין הארץ – אין באומה היהודית גוף ער, נאמן, אחראי, חרד ומוכן להגשמה כמוהו.

וציבור זה מתוך דאגתו להתפתחות הבריאה של המשק בארץ רוצה בסידור יחסים קבועים ונורמליים את המעבידים, והוא יודע את ההפסד הישובי והסכנה הפנימית והחיצונית הכרוכים במלחמות העבודה. הסתדרות העובדים היא אחת הסתדרויות הפועלים המעטות בעולם שהשקיעה חלק כה גדול מכוחותיה ומרצה בהקמת משקים, ושטיפלה ומטפלת במשקים אלה בכל כך דאגה ואהבה.

אנו חרדים לא רק למשק עובד, אלא גם למשק פרטי המשמש מקלט לעבודה עברית.

הפועל היהודי כפועלי כל הארצות נושא בלבו חזון השחרור הסוציאלי ומאמין שיום יבוא – ובעולם כולו וגם בא"י יכון משטר חדש, משטר העבודה. גם הפועל הערבי, שמעבידים חסרי תרבות רואים בו עכשיו בהמת עבודה, יתעורר ויתן יד למלחמת האנושיות העובדת ולחזון שחרורה. העבדים לא יישארו עבדים לעולם וועד. הזכויות שתובע הפועל היהודי – זכויות אדם, עובד ואזרח – תביעות אלו ידרוש גם הפועל הערבי מחר או מחרתיים. איני יודע – ואין איש יודע – באיזו צורה ידרוש הוא את זכויותיו – אבל רק מוכי סנוורים יכולים לדמות שהפועל הערבי יסכים לנצח להיות משולל זכויות ומנוצל כאשר הוא היום, ושלא ידרוש אף פעם את האדמה והמשק אשר ידו תעבד. משק עברי הבנוי על עבודה עברית יישאר תמיד יהודי, ויהיה המשטר בעולם ובארץ מה שיהיה. משק יהודי אשר ייבנה על עבודה לא עברית יימחה זכרו היהודי בהגיע התור למשטר העבודה.

אנו חיים עכשיו במשטר הרכוש, ובמשטר הקיים עלינו לבנות את הארץ. ואני רואה דרך וצורך –למרות הניגודים הקיימים בין העובד והמעביד –להבטיח את ענייני המשק מצד אחד וענייני העבודה מצד שני על ידי מו"מ והסכם בין שני הצדדים, על היסודות הבאים:

  1. הבטחת העבודה העברית במשק היהודי לא בצורת חסד, אלא כחובה שאין להרהר אחריה.

  2. קביעת תנאי עבודה הוגנים לפועל בגדר יכלתה המשקית של החקלאות והבטחת טיב העבודה והתוצרת לפי נורמה מסויימת.

כל צד מחויב להכיר בזכויות ובאינטרסים של הצד שכנגד.

האיכר רוצה להיות שולט במשקו – אבל משק זה זקוק לעבודה שכירה, והעבודה נעשית רק על ידי אדם חי שנקרא פועל. גם לפועל זה יש משק וזהו כוח עבודתו. כוח זה הוא הונו היחידי, ועליו הוא קיים, ומשק זה של הפועל אינו יכול להיות נתון אך ורק לשרירות לבו של המעביד. ויותר משאנו פונים לרגש הצדק של המעביד, נראה לנו שגם המעביד מעוניין במניעת סכסוכי עבודה וזעזועים קשים במושבה ובמשק. איני חושב שאפשר להימנע מכל סיכסוך – אולם אפשר להעמיד את הסיכסוך על המינימום. בכל מפעלי החרושת הכי גדולים בארץ הגענו לידי הסכמים עם המעבידים, אם בכתב ואם בעל פה. הושלטו סדרי עבודה ויחסים המבטיחים את המינימום הרצוי לשני הצדדים. ניהלנו גם מו“מ לפני הקונגרס האחרון עם התאחדות בעלי התעשיה – שלשבחה יש לציין שאינה מפקפקת כלל בחיוב העבודה העברית – ובשאלות העיקריות גם באנו לידי הסכם הדדי; ואם המו”מ לא נתחדש ולא בא לידי גמר, הרי זאת לא מפני סירובה של ההסתדרות הכללית. לבסוף אני מציין את ההסכם אשר סודר בין ההסתדרות החקלאית ובין שתי נקודות חקלאיות – מגדיאל ורעננה. בחוזי־עבודה אלה אנו רואים את הדרך לפתרון שאלת היחסים בין המעביד ובין העובד, במידה שהדבר ניתן לפתרון במשטר הקיים.

ויש רק שתי אפשרויות: הסכם או מלחמה. אנו רוצים בהסכם, – אבל אם עניני העבודה וזכויות העובד לא יסודרו מתוך הסכם – נאלץ להילחם.

הפועל העברי לא ישכח ולא יטשטש את הזכות ההיסטורית הגדולה של הראשונים, אשר לפני חמישים שנה הניחו את היסוד להתיישבות החדשה ולחקלאות העברית בארץ. אם יש מי־שהוא ראוי לשם הכבוד הנערץ, אשר נתמעך מרוב שימוש בימינו, אבל העתיד להיזכר ברטט־קדושה ואהבה בדורות הבאים, השם “חלוצים”, – הרי הם אלה שהעפילו לפני יובל שנים לתקוע יתד ראשונה בחולות־יהודה השוממה והעזובה ולחדש אחרי אלף ושמונה מאות שנים את הברית בין ישראל וארצו. שום משנה שנעשה אחר כך אין בכוחו להעיב את שיוו וערכו של “מעשה בראשית” זה. השם היקר “ביל”ו" שלאורו עלינו לארץ אנחנו, בני העליה השניה והשלישית, לא ידעך בלבנו אף פעם. אולם דווקא מפני שכבוד הראשונים יקר לנו, לא נשלים את חילול מפעלם בעקב משטר הבצע אשר הפך את המושבות הראשונות לקני־עבדות ומסחר בפרי עמל זרים. היורש הנאמן של ביל"ו – הפועל היהודי –הציל את מפעל ההתיישבות מפשיטת רגל מוסרית ופוליטית והעמיד את זכותנו לאדמה ולמולדת על הבסיס האחד והמיוחד המקנה לעם זכות לאדמה ולמולדת – על בסיס העבודה. והמלחמה הממושכת ורבת־הסבל על זכות העבודה טרם נסתיימה.

בעלי “המנוחה והנחלה” אשר הבצע הרעיל והעריל את לבבם, פגשו את חלוצי העבודה בלעג וקלס –כשהיו מועטים, במשטמה ופחד – כשנעשו מרובים.

במשך עשרות שנים כבש הפועל כיבוש רב. אך עוד רבה הדרך לפניו: מחרימי העבודה העברית ומנהיגיהם עודם נלחמים נגד הפועל העברי בחרמות ובדילטוריות, במגלבי־שוטרים ועלילות־שוא, ועדיין הם מתעטפים בטלית ציונית ומכריזים על “החטא” הציוני ו“הסכנה” הלאומית שבעבודה עברית מלאה. והקיטרוג על חלוצי ההגשמה הציונית הולך ומתגבר באשר הפועלים היהודים יש העוז בלבם לא להתחנן, אלא להילחם על זכותם לעבודה, להילחם על חובת המשק היהודי לקלוט עולים יהודים עד קצה גבול יכלתו ולאַזרח אותם בזכויות שוות ומלאות במושבה היהודית. והפרדסנים היהודים שרק הבצע נגד עיניהם מתחכמים לחסום את הדרך למושבה העברית בפני הפועל היהודי “פן ירבה”…

מלחמת הפועלים בארץ לא היתה ולא תהיה מלחמה של אינטרסים מעמדיים בלבד. מלחמת המעמדות בא"י היא ביסודה ובמהותה מלחמה בין שליחי הציונות המתגשמת ובין מתנכריה ושונאיה. הכוח שגילה הפועל היהודי במלחמתו הקשה בארץ במשך עשרות שנים נוכח מכשולים וקשיים, שלא ידע שום ציבור פועלים בעולם – את הכוח הזה שאב לא רק מתוך אירגונו המעמדי וחזונו הסוציאלי, אלא מתוך השליחות הלאומית אשר הטיל על עצמו בהכרה וברצון, מתוך הכרה שמאחורי עבודתו ומלחמתו עומד צורך היסטורי של אומה המתאבקת על קיומה ומצפה לגאולה. מתוך אמונה ציונית עמוקה שלא נזדעזעה ולא נפחתה, מתוך ביטחון גמור בצדקת תביעתו וחיוניותה הנוקבת – התביעה לעבודה עברית מלאה ולזכות אזרח לעובד על אדמת המולדת – יעמוד הפועל היהודי במלחמתו את כל המתנכרים הנגלויים והנסתרים, מבחוץ ומבפנים, ובכוח אירגונו המעמדי, ביצירתו המשקית ושליחותו הלאומית יבצר וירחיב את העבודה העברית עד נצחונה המלא והמוחלט.

תל־אביב, כ“ד אדר א' תרצ”ב

עיקרי הדברים שבהרצאה זו נאמרו באספת־הנבחרים ליהודי א“י, בכ”ד אדר א' תרצ“ב, ונתפרסמו ב”דבר" גליונות 2067, 2068, 2069, 2072. במהדורה שיצאה ע"י הועד הפועל נערכו הדברים מחדש על ידי המרצה.

 

ב. קטרוג מבפנים

אדר תרצב, (“דבר” 2099)

(נאום ההאשמה במשפט נס־ציונה5

א. התנקשות בזכות העבודה

זוהי הפעם הראשונה שהוועד הפועל השתמש בסמכותו להביא משפט חברים על הפרת משמעת לפני בית הדין העליון כפוסק ראשון ואחרון. אין זה מקרה ראשון של הפרת משמעת בהסתדרות, ולא בכל מקרה רואה ההסתדרות צורך להשתמש בכוחה המשפטי נגד המפירים. ואם הפעם ראה הועד הפועל חובה להתערב ולהביא את הדבר מיד לפני המוסד המשפטי העליון, הרי זאת לא רק מפני חומר ההפרה שבמקרה נס־ציונה ־ הנסיון המאורגן מצד שתי סיעות פוליטיות במקום להשתמש בכוח ואלמות נגד סידור העבודה, נגד פועלים מאורגנים ונגד מוסדות ההסתדרות החקלאית, אלא בעיקר מפני הרקע

נכלל במשימה 4/6

הפוליטי והאידיאולוגי של “המאורעות”: המזימה להתנקש בזכות־העבודה של הפועל היהודי, השיטה הפרובוקטיבית נגד ההסתדרות ומפעלה, וההסתה נגד העליה וההתיישבות היהודית מצד אנשי הפרקציה והנגררים אחריה.

ל“מאורעות נס־ציונה” כמעט אין דוגמה בתולדות ההסתדרות. אני יכול להעלות בזכרוני רק מקרה אחד הדומה מכמה בחינות לענין נס־ציונה: זהו דבר “וועדת־האירגון” שהוקמה בתל־אביב לפני תשע שנים ע"י הפרקציה (מ.פ.ס.), פועלי ציון שמאל ומספר בעלי מקצוע מאגודת הבנין, חדורי שאיפות צחיסטיות־ריאקציוניות, אשר חברו יחד להתחרות במוסדות המוסמכים של ההסתדרות בתל־אביב. ההסתדרות לא ראתה אז כל צורך לאחוז באמצעים נגד “וועדת האירגון”, כי ידעה מראש שהברית המשולשת הזאת תתפורר מתוכה ברגע שתונח לנפשה. וכך הווה. בעלי “המקצוע” רצו לנצל את האופוזיציה “השמאלית” בשביל האינטרסים הצחיסטיים שלהם, וכשראו שאין עזרת “המהפכנים” האלה מספיקה–נמלטו מוועדת האירגון, וכיום אנו מוצאים אותם בשורות קבלני תל־אביב הנלחמים נגד ציבור הפועלים המאורגן. פועלי ציון שמאל ומ.פ.ס. החלו להאשים אחד את משנהו בבגידה ובפרובוקציה, והפועלים אשר ברגע הראשון הותעו על־ידי הסיסמאות “המהפכניות” של בעלי־הברית עמדו על הפרצוף האמיתי של מארגני “המרד” –וחזרו להסתדרות. רוב אנשי “הועדה” נפלטו מציבור הפועלים או גם מהארץ, ואחד השרידים המעטים שנשארו בכתלי ההסתדרות מופיע במשפט זה כסניגורם של חלק מהנאשמים – זהו הח' יצחקי.

הפשע בנס־ציונה לא קיבל היקף כל־כך רחב כמו “מרד” וועדת־האירגון, אבל הוא עולה עליו במזימתו הפלילית, ובמשפט זה אנו מתכוונים לא רק להביא את כל אלה שחטאו נגד האירגון והמוסר הפועלי–לדין ההסתדרות, אלא גם להוקיע לפני ציבור הפועלים בנס־ציונה ובארץ את הפרובוקציה של הפרקציה נגד הפועל היהודי, עבודתו והסתדרותו.

בישיבות הראשונות של המשפט ניסתה הסנגוריה לטשטש את המזימה הפרקציונית ולתת לכל הענין אופי של התפרצות מחוסרי־עבודה נגד חלוקת־עבודה בלתי צודקת. אולם הכרוזים שהפיצו בזמנם העידו את כחשם, ובישיבה האחרונה שינו פתאום את הקו התכסיסי, כאילו על פי צו, ושבא תור עדותם של הנאשמים עצמם – הוסר הלוט. ובקביעת העובדות ואפיין האמיתי אשען עיקר על דברי הנאשמים.

ב. מה קרה בנס־ציונה?

המפלגה הנקראת “פוע”צ שמאל" קראה אספה פומבית להילחם נגד כניסת חברי הקיבוץ המאוחד לנס־ציונה, שהוחלט עליה במרכז החקלאי ובמועצת פועלי נס־ציונה. יו"ר האספה, הח' יבלונקה, סיפר לנו במשפט שהוא קרא לציבור לא רק למחות נגד החלטת מוסדות ההסתדרות אלא גם להשתמש בכוח נגד כניסת הקיבוץ. בגמר האספה נבחרה “וועדת פעולה” בת שלושה. כפי שהעיד אחד מחברי הוועדה היה מתפקידה “להפריע בכל האמצעים לכניסת הקיבוץ. היה דרוש מוסד אכסקוטיבי אחר, היות והמוסדות הרשמיים לא מבטאים את דעת הציבור. בוועדת הפעולה היו לנו כל האמצעים כשרים”.

לפי עדות רבים מהנאשמים היתה הוועדה צריכה ומחוייבת לארגן “משמרות” ולהשתמש בכוח נגד חברי הקיבוץ – אולם “וועדת הפעולה” מתכחשת לפעולה זו. “המשמרות” שיצאו להפריע במשך שלושה ימים (מ־25 עד 27 בינואר ש"ז) לחברי הקיבוץ בעבודה נתארגנו כביכול מאליהן, “באופן ספונטני וסטיכי” – על ידי הציבור עצמו. אבל כשאנו בודקים את הרכב המשמרות אנו מוצאים דבר משונה: כמעט כל אנשי המשמרות, כמו כן חברי וועדת־הפעולה, שייכים לסוג מיוחד שבקרב פועלי נס־ציונה" “מי שהיו”, למי שהיו חברים בקיבוצי השומר הצעיר, 11 מקיבוץ “עבודה”, 7 מקיבוץ השוה“צ, 6 מקיבוץ ג־ד. בין כל גיבורי המלחמה נגד כניסת הקיבוץ המאוחד יש רק שני “בודדים”. מכל ארבע מאות הפועלים הבודדים הנמצאים בנס־ציונה, שלא היו אף פעם בהשוה”צ, לא השתתף אף אחד מלבד סמולר, חבר פוע“צ שמאל, בפעולה “הספונטנית והסטיכית”. האומנם מקרה פשוט הוא הדבר הזה? “המשמרות” חזרו שלושה ימים בזה אחר זה, ואותם האנשים שהשתתפו ב”משמרת" הראשונה באו גם ל“משמרת” השניה, וכן גם לשלישית, מלבד אחדים שבאו רק פעם אחת, ואחדים – רק פעמיים. והסנגוריה רוצה שנאמין שכל זה סודר מאליו, על ידי הציבור עצמו. ביום הרביעי נפסקו המשמרות לא מפני שחל שינוי בעבודה, או מפני שהקיבוץ עזב את המושבה – אלא מפני שגיבורי ה“משמרות” ראו לתמהונם שההסתדרות אינה מורכבת ממזכיר הלשכה בלבד, אלא יש עשרות חברים המוכנים לשמור על כבוד ההסתדרות. עם בוא עשרות הפועלים לשמור על מקום עבודתם של חברי הקיבוץ נתפזרו “המשמרות” ולא יספו.

ג. מה זאת פרקציה?

איני רוצה להתעכב על שאלת ההשתמשות בכוח מצד בעלי “המשמרות” נגד חברי הקיבוץ שנשלחו לעבודה על ידי הלשכה, לא מפני שאני מפקפק בעדות החברים שסיפרו על מעשי האלמות, אלא מפני שאין זאת הנקודה המרכזית במשפט.

הדבר העיקרי בענין נס־ציונה זהו תפקיד “הפרקציה” ומזימותיה. אבל לפני גשתי לנקודה זו עלי להגדיר מה זאת פרקציה. אחדים מהסניגורים והנאשמים נתחלחלו בשמעם את שם הפרקציה ולא חסכו כל זלזול מאלה שניסו להסיר מפניהם את המסווה.

מה זאת פרקציה?

במילה פרקציה – בעברית סיעה – כשהיא לעצמה אין כל טעם של גנאי, בכל כינוס וועידה יש פרקציות, ולפעמים יש פרקציות גם באגודות ובמפלגות; אולם בלשון פועלי א“י ובמלון ההסתדרותי קיבלה מילה זו הוראה מיוחדת, המסמנת סוג מסויים של אנשים המנהלים פעולת־איבה נגד מעמד הפועלים העברי בארץ. אין ההסתדרות קוראת בשם פרקציה למי שיש לו יחס מסויים לאגף זה או שני בתנועת הפועלים העולמית, ולא לזה שנוקט עמדה מיוחדת לגבי איטליה הפשיסטית או רוסיה הסובייטית, או למי שמחייב או שולל את המשטר הקיים בארץ, או למי שתומך בממשלת א”י והאימפריה הבריטית או מתנגד להן. בשם פרקציה מתכוונים בהסתדרות לחבר אנשים מתחפשים על מנת לרמות את פועלי א“י ולהעלים מהם את מזימותיהם ותככיהם הפליליים, לאויבי העם היהודי ומעמד הפועלים בארץ, למשטינים על העליה העברית, למעלילים על תנועת הפועלים הארצישראלית. מועצת ההסתדרות שנתאספה בירושלים בכ”ג־כ“ח ניסן תרפ”ד הגדירה את “הפרקציה” במלים הבאות" “מועצת ההסתדרות הכללית של העובדים העברים בא”י מכריזה, כי חבר־האנשים המתחפש בשם פרקצית הפועלים בתוך ההסתדרות, הוכיח בכל תכסיסיו ותעלוליו, כי אויב הנהו לעם העברי ולמעמד הפועלים בא“י. המועצה מוקיעה את השיטנה נגד העליה ואת הוצאת הדיבות על תנועת הפועלים העברית בארץ, המכוונת להונאת עולם הפועלים הבין לאומי”. ועידת פועלי א“י שנתכנסה בקיץ תרפ”ז אישרה את ההכרזה הזאת. מהזמן ההוא נוסף עוד סימן מובהק אחד לפרקציה, אך עליו אעמוד אחר כך.

בכל הסימנים שניתנו בפרקציה על ידי ההסתדרות אין כל דבר פסול מבחינת הממשלה הארצישראלית. להיפך, רבים מפקידי א"י ושליחי משרד המושבות – רוב חברי ועדת שאו, הופ־סימפסון ועוד – עושים בנאמנות רבה את שליחות הפרקציה ביחס לעליה היהודית וביחס לתנועת הפועלים בארץ. ולשוא מעמידים הפרקציונרים פני “מעונים” כשמזכירים אותם בשמם המפורש. זוהי אחת מתחבולות־הרמיה של “חבר המתחפשים”.

ד. השטנה הפרקציונית של ה“אור”

על טיבה האמיתי של הפרקציה – מבחינת מה שיש בה ומה שאין בה – אפשר לעמוד באופן הכי טוב על פי כלי־המבטא שלה, ביתר דיוק: אחד מכלי המבטא שלה – הקורא לעצמו בשם “האור”.

עתון פרקציוני זה מופיע בארץ כדת וכדין, תחת חסותה הרשמית של הממשלה האימפריאליסטית. בעתון זה אנו מוצאים את כל הסימנים המובהקים שמנתה מועצת ההסתדרות בפרקציה – התחפשות, שנאה לעם היהודי, להסתדרות, שיטנה נגד העליה, עלילות על תנועת הפועלים. הדבר היחיד שלא תמצאו בו גם אם תחפשו בנרות – זוהי פגיעה כלשהי בממשלה או אפילו ביקורת קלה נגדה. אילו היו סוכני הממשלה מוציאים את “האור” לא היו יכולים להיות יותר לויאליים כלפי הממשלה והאימפריאליזם הבריטי מעורכי עלון פרקציוני זה. עלון זה אמנם מטפל כמעט אך ורק בשנטז' פוליטי – אבל כל השנטז' הזה מכוון אך ורק נגד מעמד הפועלים העברי וההסתדרות ונגד המפעל הציוני בארץ. אין זה אמנם העתון היחיד בארץ המוקדש לניבול תנועת הפועלים בארץ – ב“חזית העם” הרביזיוניסטי יש לו חבר הגון לו, וקשה להכריע מי משניהם מנוול יותר, אולם “האור” של הפרקציה הוא העתון היחיד בארץ, גם בין עתוני היהודים וגם בין עתוני הערבים, שאינו מוצא אף פעם פגם במעשי הממשלה, ולא עוד אלא שהוא לפעמים מלמד עליה זכות – בכל מקרה שהממשלה פוגעת בעניני היהודים… כך למשל מצא הספר הלבן של פספילד את סניגורו הנלהב ב“האור”, כמו כן העלילות של שאו וסימפסון מצאו תמיכה ב“האור”, ורק פעם אחת מצאתי ש“האור” הרשה לעצמו לבקר – אמנם בסגנון רך– את מעשי הממשלה האנגלית, זה היה כשמקדונלד הכריז באיגרתו שאין הממשלה האנגלית מוצאה פגם בתנועת הפועלים הארצישראלית. זה היה החטא היחיד שמצא אורגן הפרקציה בכל פעולות האימפריאליזם הבריטי – להסיר את לזות־השפתים של פספילד מהסתדרות העובדים הכללית בארץ. ואם “המתחפשים” הללו רוגזים כל כך על כל מי שקורע את האפר מעל פניהם, אין זאת מתוך פחד השלטון – למשטיני הפועל ואויבי העם היהודי לא יאונה כל רע מממשלת־הארץ – אלא מתוך פחד ציבור הפועלים אשר יקיא אותם מתוכו ברגע שיראה אותם במערומיהם הפרובוקציוניים. ורק מתוך הצורך החברתי להוקיע בפני פועלי א"י את הפרצוף האמתי של “חבר המתחפשים” אשר ידם היתה בשערוריית נס־ציונה ולגלות את תככיהם ומזימותיהם המכוונים לחתור תחת יסוד קיומנו – ניטפל הועד הפועל למשפט זה.

ה. “דין עליה לא”י כדין הפרת שביתה"*

גם במשפט זה ניסו המשטינים להתחפש ולהציג בפני השופטים את המלחמה נגד ההסתדרות כהתפרצות “סטיכית” של מחוסרי עבודה. אולם לאחר חקירה ובירורים במשך שבע ישיבות נאלצו להסיר את הלוט, ובישיבה האחרונה גילו את כל קלפיהם – מלבד אחד. לגילוי הקלף האחרון שלהם לא עמד להם האומץ – אך את הקלף הזה אגלה אני במשך דברי. בשבת האחרונה (19.3.32) הודו ראשי המדברים מסיעת “הבלתי תלויים” שלא מחוסרי עבודה התפרצו נגד כניסת פועלים נוספים לנ.־צ., אלא כאן היתה מלחמה נגד עלית פועלים יהודים לארץ. חבר “ועדת הפעולה” הלפרין הגיד ברורות שהכנסת פועלים יהודים לארץ דינה כהפרת־שביתה ויש ללחום נגדה בכל האמצעים. כל פועל יהודי שעולה לארץ דוחק רגלי פועל ערבי.

עד הסנגוריה מונסטיר, מסיעת “הבלתי תלויים” הרחיק ללכת בעדותו. אין ליהודי זכות לבוא לארץ הזאת, לעבוד כאן, להתיישב על אדמה פנוייה. כל פועל יהודי שעובד כאן גוזל את העם הערבי, כל יהודי שמתיישב אפילו על אדמה פנויה מנשל את העם הערבי. הפועל היהודי העולה לארץ אינו אלא משמש את הבורגנות היהודית המתכוונת לגזול את הארץ מהערבים ולהשתלט עליהם. רק המעמד הבורגני מעונין בקיום פועלים יהודים כאן.

העד הזה לא שיקר כאשר עשו אחרים מחבריו ולא אמר כמותם שהפועל היהודי מוריד את שכר העבודה ומנמיך את רמת החיים למען כיבוש העבודה. הוא הודה שהפועל היהודי מעלה את שכר־העבודה בארץ – אבל השכר הגבוה שהוא מקבל אינו אלא שוחד שמשלמת לו הבורגנות היהודית למען ישרת אותה. וקבלת שכר גבוה לדעת מונסטיר אינה אלא קורופציה. מונסטיר זה – שהתפאר שהיה ארבע שנים בקיבוץ השוה"צ בגליציה ושנה אחת בקיבוץ בארץ – ענה על שאלתי שגם הוא מקבל שוחד ומשתתף בקורופציה. עד היכן מגיעה המשטמה הסדיסטית של האנשים האלה לפועל היהודי. הם נכונים לנבל את עצמם ובלבד שיוכלו לנבל על ידי כך את מעמד הפועלים היהודי בארץ.

ו. אנטישמיות פרקציונרית

כששאלתי את מונסטיר אם הוא מכיר בזכות כל אדם להגר מארץ לארץ? התשובה היתה: כן. חזרתי ושאלתי: אם המהגר מחוייב לעסוק רק בחנוונות או יש לו זכות גם לעבודה – ושוב היתה תשובה חיובית. שאלתי אם רק לעבוד בעיר או גם בכפר? ומונסטיר התיר גם את העבודה בכפר. אולם על שאלתי אם זכות זו יש גם ליהודי המהגר לא“י – ענני מונסטיר: לא. מה שמותר לכל אדם בכל ארץ, אסור ליהודי בא”י – והנימוק: היהודים אינם מהגרים, אין ליהודים צורך לבוא לארץ. כאן בא"י כל יהודי הבא לעבוד בכפר ובעיר הוא עושק ומנשל, וגם כשהוא מעלה את השכר ויוצר תנאי עבודה יותר טובים אינו אלא מקבל שוחד ומשמש את הבורגנות.

תורה אנטישמית זו העלימו שליחי הפרקציה בשעה שהלכו יחד עם שליחי פוע“צ שמאל לאסוף חתימות אצל פועלי נס־ציונה נגד הכנסת הקיבוץ המאוחד, והתפקיד העיקרי של משפט זה היה להוכיח שרק תרמית היתה כל ההתחפשות בתואנת חוסר־העבודה, המלחמה שאירגנה כאן הפרקציה נגד כניסת הקיבוץ המאוחד לא היתה תלוייה במצב העבודה בנס־ציונה אלא זוהי מלחמה נגד זכותו של הפועל היהודי לעליה ולעבודה, מלחמה נגד עצם קיומו של הפועל היהודי – מלחמה המתנהלת בארץ ע”י דבָּרי האפנדים היהודים, שליחי המופתי וסוכני הקומאינטרן.

לאחר ההצהרות האידיאולוגיות של סיעת הבלתי תלויים ומסדרי “המשמרות” יהיו מובנים יותר לציבור הפועלים דברי ההסתה והפרובוקציה של כרוזי “המתחפשים”.

הסניף המקומי של פרקצית הפועלים בנס־ציונה מכריז באחד מהפסקווילים שלו על שלוש צרות: “הרעב המוחלט של עשרות אלפים פלחים, השתלטות האימפריאליזם והציונות”; באותו הכרוז הוא משטין על “הפוליטיקה שהמפלגות הפועל־ציוניות מנהלות בהסתדרות היא של כיבוש עבודה ונישול הפלח מאדמתו – כל פועל יהודי צריך לדעת ולהבין שהפועל והפלח הערבי מדוכא במובן הלאומי והסוציאלי בידי האימפריאליזם האנגלי והציונות”. והוא מודיע בגלוי ש“המפלגה הקומוניסטית בקראה להמונים הערבים להתקוממות אנטי־אימפריאליסטית ולמהפכה אגררית היא קוראה אותם גם לכבוש בכוח את הקרקעות של הקולוניזטורים הציונים”.

“סיעת הפועלים הבלתי תלויים” פירסמה בתחילת פברואר ש“ז (אחרי “מאורעות” נ.־צ.) כרוז שבו היא מודיעה על תפקידה במועצה: “סיעתנו במועצה – אחד תפקידה; לגלות בפני ציבור הפועלים את כל מעשי ההתעללות והבגידה של ההסתדרות באינטרסים של הפועלים הערבים והיהודים גם יחד –אנחנו מוקיעים בזה בפני ציבור הפועלים את מעשי הטירור והפרובוקציה האלו של ההסתדרות בעזרת פוע”צ”.

ז. בעלי הברית

אנשי הסיעה הזאת המכתירים את פוע“צ בתואר כבוד של פרובוקטורים וטרוריסטים נגד פועלים לא נמנעו בכל זאת לפעול יחד עם פוע”צ נגד ההסתדרות, והלפרין, ב“כ הסיעה, סיפר לנו בעדותו שהוא ידע על הטירור והפרובוקציה של פוע”צ עוד מזמן היותו ציוני וחבר נאמן של השומר־הצעיר ־ ודבר זה לא הפריע להלפרין להיבחר באספת פוע“צ ב”וועדת פעולה" יחד עם בא־כח מפלגת הפרובוקציה והטירור. עובדה זו לבדה דיה לשפוך אור על הפרצוף המוסרי של בעלי הברית האלה. ושמא תחשבו שהפרקציונרים נתעו לכתחילה ע“י ההכרזות של פוע”צ שמאל ע“ד אירגון בין לאומי־ אינכם אלא טועים. בכרוז הפרקציה שהופץ עוד לפני המאורעות נאמרו הדברים האלה: “כל פועל צריך לדעת ולהעריך שלכל ההכרזות של השומר הצעיר ופוע”צ על אירגון בין לאומי– הן דמגוגיה שפלה המכוונת לצוד נפשות…” שני הצדדים ב“וועדת הפעולה” ידעו איפוא היטב איש את אחיו בשעה שכרתו את הברית…

גם פוע“צ, כמובן, לא טמנו ידם בצלחת ובאחד הכרוזים שלהם שנתפרסם בתחילת פברואר ש”ז הם כותבים על בעלי־בריתם: “ידוע ידענו: מלחמתנו זו תרכז סביבה את רוב מניינו של ציבור הפועלים ואחריה ייגררו גם אותם האלמנטים “הבלתי תלויים” אשר ישתדלו לנסות להעביר אותה על פסי המלחמה נגד הפועל היהודי ואירגונו. לא טעינו. הכרוז הראשון של הפרקציה התכוון כבר להכשיל כל פעולה המופנית ברור נגד מפא”י ולשם הגנת עניני הפועל, ופותח כבר בלשון השגורה של התנפלות על הפועל היהודי, “היורד לחייו” של הפועל הערבי בסגנון הידוע של האפנדיות הפוגרומים".

וחכמים אלה שראו הכל מראש וידעו ששותפיהם הפרקציונרים ישתמשו במלחמה זו נגד הקיבוץ– כבאמצעי פרובוקציה נגד הפועל היהודי בכללו, נכנסו בכל זאת ל“וועדת פעולה” שלפרקציה היה בה רוב של שני שלישים.

ח. פרצופה של “ועדת הפעולה”

ואם למי שהוא נשאר עוד איזה ספק שהוא בתפקיד שהוטל על “וועדת הפעולה” שנבחרה באספת פוע"צ שמאל – הרי הכרוז הבא של “הוועד המרכזי של פרקצית הפועלים”, המוקדש למשפט נ.־צ. אינו מניח כל מקום לפקפוקים:

“בשעה שעשרות אלפים פועלים ערבים ויהודים הנם מחוסרי עבודה (באורגן הרשמי של פ. ק. פ. “מלחמת מעמדות” ניתן המספר המדוייק של מחוסרי העבודה בחודש פברואר 1932: ארבעים אלף!) וסובלים רעב ממש, בשעה שמשק־הפלחים הולך לאיבוד על ידי מדיניות השוד הציונית והמסים האימפריאליסטיים, בשעה זו אחזה ההסתדרות במלחמת־הסתה והשמדה מוגברת נגד הפועל הערבי מצד אחד ונגד האגף הרבולוציוני של ציבוּר הפועלים היהודי שאינו רוצה להרתם בעגלת השוד והכיבוש של ההסתדרות מצד שני. המאמרים ב”דבר" החל ב“דבר היום” וגמור בכל המספרים על “קיפוח זכות הפועל היהודי” מלאים דברי הסתה והשמדה נגד הפועל הערבי…. היא מגייס את מחנותיה הפשיסטיים מהקיבוצים והקבוצות השונים להתקיף את הפועל הערבי.

“חברים, אל תפלו ברוחכם, אל תיבהלו מאמצעי הטירור, ממאמרי ההסתה הפרובוקציוניים של דבר” ושל פוע"צ שמאל. בצרו והרחיבו את חזית־המלחמה נגד ההנהגה הפשיסטית של ההסתדרות ונגד כנופיות הקיבוצים הפשיסטיים עוזריה. למלחמה נגד כיבוש העבודה, נגד העליה ונגד כל מגיניה ומטיפיה מימין ומשמאל!

“תפקיד מכוער באופן מיוחד ממלאים פוע”צ שמאל. תחת לחץ ההשראה הרבולוציונית של הפועלים נאלצו להיגרר אחרי הפעולה, אבל כמובן לא על מנת לעזור, אלא על מנת להפריעה ולשברה… כל הכעס שלהם הוא רק על זה, שקיבוצי הכיבוש הם של מפא“י ולא של פוע”צ"…

הנה לשם מה נוצרה וועדת הפעולה – להילחם נגד העליה ונגד הפועל היהודי. “המתחפשים” אמנם גילו את הדבר רק לאחר מעשה, לאחר שההסתדרות הבריחה את “המשמרות” – אבל פוע“צ אלו המתפארים שראו הכל מראש וידעו לכתחילה מהי כוונת “הבלתי־תלויים” – לשם מה נכנסו הם ל”וועדת הפעולה" ול“משמרות”?

ט. סילוף הרעיון של “כיבוש העבודה”

לפני גשתי לגילוי הקלף האחרון של הפרקציה, אשר גם במשפט זה ניסו להסתירו – עלי לעמוד על טיבו ומהותו של “כיבוש העבודה”, אשר נגדו נערכה המלחמה בנס־ציונה ע“י הפרקציה ופוע”צ.

בנס־ציונה נשמע בפעם הראשונה הפירוש המסולף למלחמתו העיקרית של הפועל העברי בארץ –למלחמה על זכות העבודה, מה שקוראים בשם “כיבוש עבודה”. על מלחמה זו טָפלה הפרקציה אשמה של הורדת שכר מצד הפועל היהודי כדי לעמוד על ידי זה בפני התחרות של הפועל הערבי הזול. איני יודע מה יש כאן יותר: עלילת זדון או עם־הארצות או – שתיהן יחד. האמת מחייבת לציין שסילוף זה של מפעל “כיבוש העבודה” אינו המצאת הפרקציה. מנהיגם ומחנכם של קבוצי נס־ציונה אשר מתוכה יצאו הנאשמים, הח' מ. בורנשטיין, כותב בחוברת “דפי השומר הצעיר” לרגל משפט נס־ציונה את הדברים האלה: “הרחבת שטח העבודה העברית המאורגנת ו”כיבוש עבודה" אינם מושגים סינונימיים. הרחבת שטח העבודה העברים המאורגנת – היא תפקיד; כיבוש העובדה – שיטה, אחת השיטות. – – השיטה של “כיבוש עבודה”, השיטה של השלמה עם מחירים ירודים באופן ישר או בעקיפין ושל הנמכת רמת החיים היום היא שיטה הגוזרת על הפועל העברי ניווּן, הפחתת כוחו וארגונו בחזית הקשה ודזרציה. זכות העבר של “כיבוש עבודה” איננה תעודת הכשר לשיטה הזאת בימינו – – ההסתדרות הכניסה פועלים נוספים לנס־ציונה – זה זכותה וחובתה כאחת. – – אולם מעשה איוולת ובלבול עשתונות הוא להתנגד להכנסת פועלים נוספים – מתוך שהם נצטוו לנקוט את שיטת “כיבוש עבודה”. עד כאן דברי מדריכם של קיבוצי השוה"צ בנס־ציונה.

י. איך נאבק הפועל היהודי על זכות עבודה

איני יכול לתאר לי עלילה יותר כוזבת על תנועת הפועלים הא“יית מסילוף זה של “כיבוש העבודה”. לא רק בארץ כי אם גם בגולה עומד הפועל היהודי לפני תפקיד קשה של כיבוש עבודה. לפני שנים אחדות הייתי נוכח בוורשה בקונגרס פועלים יהודים שנקרא על ידי כל המפלגות: הבונד, “האדומים”, פועלי ציון שמאל, פועלי ציון־צ.”ס. למלחמה על זכות העבודה לפועל היהודי. דַבָּרי כל המפלגות קָבלו על קיפוחו והחרמתו של הפועל היהודי בעבודות הממשלה והעיריות. איני, יודע אם מאמצי הקונגרס הצליחו. איני גם בטוח אם מפלגות הפועלים היה להן הרצון והעוז להתמיד במלחמה זו. נדמה לי, שהחרם והקיפוח בכל המפעלים הנזכרים לא פסק ולא נתמעט. אם הדבר הוא ככה – אין זה מוסיף כבוד רב למפלגות הפועלים בפולין ואין זה מעיד על נאמנותם הרבה לצרכים החיוניים של מעמד הפועלים היהודי. גם באמריקה הולך הפועל היהודי ונדחק מעמדותיו גם באותם המקצועות שתפס בה מקודם מקום מכריע – כמקצועות המחט, ואיני יודע אם לתנועת הפועלים היהודית בעולם יש תפקיד יותר חיוני ומכריע מהמלחמה הזאת על “כיבוש העבודה”. אין זה המקום לברר מדוע מלחמת העבודה העברית בגולה אינה מצליחה, ומדוע דווקא בא“י כבשה כיבושים רבים. אולם לא רק בהצלחתה היחסית שונה מלחמת העבודה בארץ מזו שבגולה. הסימן המובהק המייחד את “כיבוש העבודה” בא”י ע“י הפועל היהודי בארץ הוא זה – שכאן כובש הפועל היהודי לא רק עבודה – אלא גם תנאי עבודה יותר טובים. יחד עם חדירתו לעבודה מעלה הפועל היהודי את רמת החיים של העובד, מרים את שכר העבודה ומשפר את תנאיה. כל הקושי הפנימי הכרוך בארץ בכיבוש העבודה הוא ההכרח של הפועל היהודי לדרוש שכר יותר גבוה תנאים יותר נוחים מאלה המקובלים בכל המשקים בלי יוצא מן הכלל שבהם עסוק הפועל הבלתי יהודי. לא היה ולא יכול היה להיות, לא בעבר ולא בהווה, כיבוש עבודה מתוך “הנמכת רמת החיים”. השיטה של הורדת מחירים והנמכת רמת החיים שבורנשטיין וחבריו מלמדים עליה זכות בעבר – היא פרי דמיונו הפולמוסי של מדריך קיבוצי השוה”צ בנס ציונה. בתוקף צו קיומו נאלץ הפועל היהודי – בהווה ובעבר – להילחם בבת אחת על עבודה ותנאי עבודה יותר טובים; תנאי העבודה שהפועל היהודי מצא בארץ, תנאי העבודה שבהם חי הפועל הערבי, לא יכלו באופן אובייקטיבי להתקבל ע“י הפועל היהודי. כאן פעל לא רק הבדל בהכרה מעמדית. ההבדלים ברמת־החיים שבין הפועל הגרמני והפועל האמריקני אינם פרי הבדלים שבהכרה ובאירגון. הפועל הגרמני אינו נופל בהכרתו המעמדית ובאירגונו המקצועי מהפועל האמריקני. להיפך, אולם היו הבדלים אובייקטיביים, כלכליים, בין אפשרויות המשק האמריקני, פריונו וצרכיו ובין אפשרויות המשק הגרמני, פריונו וצרכיו. תנאי העבודה של הפועל הערבי בארץ הם פרי המשק וההווי הכלכלי הא”י, ופועל יהודי בן סביבה אחרת וצרכים אחרים לא יכול היה להיקלט בתנאים אלה, ולא רק מפני הכרתו המעמדית, אלא מתוך צו טבעי פנימי הוכרח הפועל היהודי בבואו לארץ להילחם לא רק על עבודה, אלא בעת ובעונה אחת גם על הרמת תנאי העבודה. ושוב – המציאות הכלכלית בארץ הציבה גבולות ידועים למלחמה זו, ורק “מרכסיסט” כבורנשטיין רואה בכל ההתחבטויות הקשות הללו פרי הבדלי דעות אידיאולוגיים בלבד.

הסניגורים של הפרקציה סיפרו על מעשה בעבודה קבלנית לפני 4 או 5 שנים בנ.־צ., שבה השתכרו הפועלים למטה מהמינימום של הפועל הערבי, ומכאן הסיקו מסקנה שכיבוש העבודה פירושו הורדת שכר־העבודה למען התחרות בפועל הערבי. איני יודע את המקרה המדובר – כפי שמסרו לי החברים היה מעשה בחפירות בורות בקבלנות, שבימים הראשונים השתכרו הפועלים רק 4־3 גרוש ליום, כי נתקלו באדמת סלעים, וחלק מהפועלים עזב מיד את העבודה. אולם הלשכה המשיכה והביאה את העבודה לידי גמר והפועלים השתכרו 20־15 גרוש ליום. ייתכן, שמקרה כזה היה לא רק בנס־ציונה, אבל מי שלוקח את המקרים הבודדים הללו ומעלה אותם למדרגה של “שיטה” וקובע אחר כך שזוהי שיטת “כיבוש עבודה” של פועלי ארץ א“י או של מפלגת פועלי א”י – מסלף בכוונת זדון את מלחמת הקיום הקשה והגדולה שעמדה ועומדת ותעמוד עוד זמן רב לפנינו בארץ – מלחמה אשר עליה תקוותו וגם גאוותו של הפועל היהודי. אנו גאים שב“כיבוש העבודה” אשר התחיל עוד לפני העליה השניה ואשר יתמיד ויגבר עם כל גל חדש של עולי עבודה לארץ – היה תמיד, בכל הזמנים, כרוך בכיבוש תנאי עבודה יותר טובים. כשפועלים יהודים בשנות ה־90 למאה ה־19, עבדו במושבות הברון ב־6 גרוש ליום, עבדו הפועלים הערבים רק ב־4־3 גרוש ליום. כשאנחנו עבדנו בפ"ת לפני יותר מעשרים וחמש שנה בשמונה גרוש ליום, עבדו הערבים ב־6־5 ליום. וכשאנשי העליה השלישית עובדים עכשיו בעשרים גרוש ליום, עובדים הערבים ב־12־10 גרוש ליום. בכל הזמנים עבד הפועל היהודי בשכר יותר גבוה – באשר לא יכול אחרת, ומפני זה לא רצה אחרת.

ואילו היה אורנשטין מאמין בעלילה זו על שיטת הורדת שכר והנמכת רמת החיים שהוא מיחס לכובשי העבודה, – לא היתה לו רשות לכתוב באותה רשימה, שרק “מעשה איוולת ובילבול עשתונות הוא להתנגד להכנסת פועלים נוספים – מתוך שהם נצטווּ לנקוט את שיטת כיבוש עבודה”. אם חברי הקיבוץ הוכנסו לנס־ציונה בצו להנמיך את רמת החיים וכו', – לא היתה מלחמת הפרקציה ושותפיה נגד כניסתם “מעשה איוולת” – אלא מעשה מוצדק של פועלים בעלי הכרה מעמדית.

בא כוח סיעת “הבלתי תלויים”, מי שהיה מחניכי אורנשטיין, לא אחז בתורת הסלף של רבו בעבר, ולא העלים את ידיעתו שהפועל היהודי משביח תנאי העבודה ומעלה את השכר – הוא פשוט פוסל את הפועל היהודי וזכות עבודתו גם כשהוא מעלה את השכר. כל אדם רשאי לבוא לא“י ולעבוד בה –”מחוץ ליהודים" – זוהי תורת הפרקציה.

יא. האם “כיבוש העבודה” ענין מפלגתי?

השותפים של הפרקציה בענין נ.־צ. מסיעת פוע“צ אינם פוסלים כמובן את הפועל היהודי הם גם אינם דוגלים – בכל אופן במשפט זה – בתורת אורנשטיין, ש”כיבוש עבודה" פירושה הורדה והנמכה וכו', אלא מצאו פסול אחר: “כיבוש עבודה” הוא רק ענין מפלגתי, עמדה של מפלגת פועלי א“י, ואין חובתה חלה על חברי ההסתדרות. והיות שחברי הקיבוץ הוכנסו לשם כיבוש עבודה, והיות, שזהו רק ענין מפלגתי – אין חברי פוע”צ שמאל מחוייבים לקבל מרות המפלגה – ומותר להם מפני כך להילחם נגד כניסת הקיבוץ. אילו גם היתה הנחת פוע“צ שמאל נכונה, ולא ההסתדרות אלא המפלגה בלבד היתה דוגלת בכיבוש העבודה, קשה לראות את סמיכות הפרשיות בין הנחה זו ובין המעשה הפלילי של חבריהם שניסו להוריד מהעבודה פועלים שבאו למקום על פי החלטת המוסדות המוסמכים של ההסתדרות. האם בגלל שדעותיהם של חברי הקיבוץ שונות מדעותיהם של פוע”צ שמאל, מותר למנוע מהם עבודה, ובאמצעים כאלה?

אולם פוע“צ יודעים היטב שטענתם ביסודה היא כוזבת. המלחמה על העבודה העברית, “כיבוש העבודה” אינה עמדת המפלגה בלבד – אלא עמדתה של תנועת פועלי א”י מראשית היותה ועד היום הזה. לא היה כינוס של פועלי א“י שלא דן על המלחמה לעבודה עברית ולא קיבל החלטות ברורות בענין זה. אם יש דבר אחד העובר כחוט השני בכל תולדותיה של תנועתנו – הרי זה כיבוש העבודה. היו חילוקי דעות בקרב פועלי א”י. שתי מפלגות הפועלים הראשונות שקמו בארץ, ושנתמזגו בימינו בתוך מפלגת פועלי א“י, נחלקו הרבה שנים בשאלות אידיאולוגיות, נוסחאות עיוניות, דרכים תכסיסיים, אולם בדבר אחד היו תמיד מאוחדות: במלחמה על עבודה עברית. לפני עשרים וחמש שנה – בקיץ תרס”ו – כשלא היתה עדיין קיימת בארץ עתונות פועלים, פירסמו פועלי ציון (להבדיל מפוע"צ שמאל שחבריהם יושבים כאן על ספסל הנאשמים) כרוז על כיבוש העבודה במלים אלה:

“התעודה היותר נכבדה, שאליה אנחנו כולנו, בלי הבדל מפלגה ומעמד, צריכים לשאוף במומנט הנוכחי היא, ראשית, לצעירים הבאים הנה בתור פיונרים מבלי להתיאש בתקוותם היחידה והיקרה למצוא פה עבודה, שתוכל לפחות במידה ידועה להבטיח את קיומם בא”י, ושנית – לכבוש לידי היהודים את כל מקצועות העבודה והתעשיה שכבר יש להם מקום בא“י”.

לא ארבה בציטאטות ממקורות אחרים, אביא רק עוד החלטת הועידה החקלאית האחרונה, שנתכנסה בראשית יולי 1931, ושבה השתתפו כבר גם פוע"צ שמאל:

“הוועידה הרביעית של הסתדרות הפועלים החקלאית מכריזה ומדגישה, כי המלחמה המתנהלת זה חצי יובל על זכותו המלאה של הפועל העברי לעבודה במשק העברי הוא צו של הצורך הציוני להשריש ישוב עברי עובד בא”י, להקים מעמד פועלים עברים, להרחיב את כוח הקליטה של הארץ, להגביר את העליה ולהציל מהתנוונות ומכליה את המוני ישראל הנדחקים והמוחרמים מן העבודה בארצות פיזוריהם.

"הפועל היהודי נלחם על חלקו הצודק בעבודת הממשלה והעיריות ובעבודות ההון הבין לאומי ועל זכותו המלאה במשק היהודי, כציבורי כפרטי, הניזון אף הוא מהונה ואונה של תנועת השחרור וההצלה הלאומית, כל עוד המשק הערבי סגור על מסגר בפני הפועל העברי, יש לראות כל מקום עבודה במשק היהודי כאפשרות קיום יחידה בשביל הפועל והעולה היהודי.

זכות העבודה העברית במשק היהודי אינה ניתנת לשיעורים ולאחוזים. כל המקצץ בה מסכן את קיומו של העובד היהודי, נוטל ממלחמתה את נשמתה וכלי זינה, מתכחש לעבודה העברית, מטשטש את התחומים בין עבודה עברית לבין משקי עבודה זולה ועלול להשמיט את הקרקע מתחת כל הישגי הפועל היהודי שנכבשו בקרבנות מרובים תוך מלחמת עשרות שנים.

– – אין הועידה יכולה ואינה רשאית להסיח את הדעת אפילו רגע אחד, מן העובדה האכזרית, כי בתוך המשק החקלאי המבוסס והפורח קיימים הרבה מבצרי החרמה הנעולים כליל בפני הפועל והעולה היהודי. הוועידה תובעת מכלל הפועלים מאמצים בלתי פוסקים בשטח החדירה למשק היהודי".

זוהי העמדה – ועמדה ברורה שאינה נותנת מקום לשום סילופים וסירוסים – של ההסתדרות בשאלת כיבוש עבודה, ונגד עמדה זו אירגנה הפרקציה מלחמה – מלחמת הסתה ומעשי אלמות, ופוע"צ שמאל עזרו על ידה.

אולם אין זה הכל.

באי כח סיעת “הבלתי תלויים” הודוּ סוף סוף שלא נגד חברי הקיבוץ מכוונת מלחמתם – אלא נגד זכותו של הפועל והעולה היהודי לעבוד ולהתיישב בארץ זו. אולם הם בכל זאת לא גילו עוד הכל – ועכשיו עלי לגלות את הקלף האחרון שלהם, שכל־כך התאמצו להעלימו מאתנו במשפט זה.

יב. הסתה לפרעות ביהודים

לאחר שמונסטיר הרצה לפנינו על תורת הפרקציה בדבר העליה והעבודה וההתיישבות העברית המנשלת את הפלחים והפועלים הערבים וגוזלת את אדמתם ועבודתם, שאלתיו, אם לא ידוע לו שאלו היו טענות המופתי וסיעתו בוועדת שאו. מונסטיר ענה בשלילה. כששאלתיו, אם ידועות לו פרעות אב 1929 – ענה, שידועות לו התנגשויות בין יהודים ובין הערבים. וכאשר דרשתי ממנו לענות לי הן או לאו על שאלתי, אם ידוע לו שבאבגוסט 1929 נערכו פרעות נגד היהודים – ענה בשלילה. מונסטיר בא לארץ לפני המאורעות, ובשעת המאורעות היה עדיין חבר הקיבוץ וציוני. אז הוא ידע מה קרה בחברון ובצפת, אולם בינתיים קרה אתו דבר מה והוא יצא מהקיבוץ ונתן ידו לאלה שהיו היחידים בעולם כולו ששלחו את ברכתם לפורעי צפת וחברון. והם לא מסתפקים בברכות בלבד. הם קוראים לפרעות. לפני ימים אחדים התקיים בפורים קרנבל. דבר כזה קיים בכל ארץ – ולא שמענו בשום מקום שמישהו יילחם נגד חגיגות עממיות אלו. אולם חבריו של מונסטיר חושבים אחרת. מה שמותר לכל העולם – אינו מותר ליהודים בא“י, ולפני הקרנבל נפוצו ע”י הפרקציה כרוזים לערבים הקוראים לפרעות בתל־אביב. אנו יודעים שבקרנבל השתתפו המוני ערבים ואם למרות הצטופפות ההמונים עבר החג בלי כל פגע – אין זאת אשמת הפרקציה. הם מצידם עשו כל מה שאפשר שחג עממי שגם המוני ערבים לקחו בו חלק – ייהפך לחגא. יש בידי הכרוז של הפרקציה שבו נאמרו הדברים האלה:

“מהו איפוא תפקידם של הפועלים והפלחים הערבים ושל הפועלים היהודים המהפכנים? תפקידם הוא לבוא לת”א ולהפגין ולמחות נגד הקרנבלים האלה. נגד העליה הציונית, נגד האימפריאליזם האנגלי ועוזריו, נגד הצהרת בלפור, נגד האכספרופריאציה של אדמת הפלחים ונגד כיבוש העבודה, נגד רעב ההמונים וחוסר העבודה.

פועלים ערבים! בואו לת“א, ראו איך הציונים עורכים את חגיהם הלאומיים על חשבון הפלח הנגזל והפועל הערבי וגם הפועל היהודי; תמחאו ותפגינו מנגד הקרנבלים הפליליים האלה. הלאה הקרנבלים הציוניים, הלאה עלית־השוד הציונית”.

רק ילד לא יבין פירוש ההפגנות והמחאות האלה שלהן קוראת הפרקציה.

אולם הם יודעים לדבר גם בשפה יותר ברורה, שאינה מניחה כל ספק במזימותיהם הפוגרומיות. בידי יש כרוז שהופץ ע“י הפרקציה ונחתם ע”י המוסד הכי מוסמך בעיני הכנופיות הללו, ובו נאמרו הדברים האלה:

“דער אראבישער פעלאך קען באקומען באדען און פריי ווערן פון שטייערען נאר ווען ער וועט פארני כטען די ציוניסטישע קאלאניזאטארען און גרונדבעזיצער, וועלכע האבען דעם באדען ביי אים צוגערויבט. נידער מיט דעם אימפריאליזם, ציוניזם און פעאדאלען”.

(הפלח הערבי יקבל קרקע וישתחרר מעול המסים רק לאחר שישמיד את בעלי הקרקעות והמיישבים הציוניים אשר גזלו ממנו את אדמתו. הלאה האימפריאליזם, הציונות והפיאודלים").

זוהי המזימה ואלה הם אמצעי המלחמה של הכנופיות הפרקציונריות המתחפשות בשמות שונים. אילו היתה באה מועצת ההסתדרות עכשיו לקבוע את מהותה של הפרקציה, היתה צריכה להוסיף על הסימנים הקודמים סימן מובהק חדש, המציין את שלב התפתחותו האחרון של חבר־המתחפשים האלה הנקרא בשם “בלתי־תלויים”, פרקצית הפועלים ועוד: סוכנות לארגון פרעות ביהודי א"י וחרחור ריב לאומי בין היהודים והערבים וביחוד בין המוני העובדים בשני העמים.

לסוכנים אלה ולעוזריהם במלחמה נגד עבודה עברית אין מקום בהסתדרות, ובית הדין העליון של ההסתדרות נדרש להוציאם לצמיתות מהסתדרות העובדים הכללית.

נס־ציונה, כ“ה אדר ב תרצב, [”דבר" 2099]

 

ג. תשובה מבחוץ

אייר תרצב, (“דבר” 2123)

התביעה לעבודה עברית מלאה במשק היהודי נראית בעיני ר' ב. כמופלאת ומעוררת תמהון6, לא באשר הוא שולל זכות העבודה המלאה של הפועל היהודי (אין זו מוטלת לדעתו בספק כלל), אלא מפני שיש בה סתירה להבנה והסכם עם הערבים.

החתום מטה אין דעתו שונה בהרבה מדעתו של ר' ב. בדבר חשיבות ההבנה הזאת, אם כי אינו מסכים לתורת המוקדם והמאוחר של ר', ב.

בניגוד לר' ב. הקובע ש“עלינו להקדים את שאלת היחסים, כלומר את שאלת האפשרות של הבנה והסכם עם הערבים לפני כל שאלה אחרת” (ההדגשה שלי), אני סובר שאפשרויות ההבנה מתרבות עם התרַבות הישוב היהודי בארץ, ותגבורת מתמדת של הישוב בכל התנאים קודמת לכל. לא מוקדם ומאוחר יש כאן, אלא פרוצס ממושך שבו גורמים שונים כרוכים זה בזה.

אולם טעותו העיקרית של ר' ב. מונחת לדעתי, ביחסו לשאלת העבודה. מדבריו של ר' ב. יש ללמוד שהעבודה הערבית במשק יהודי עלולה לשמש אמצעי להבנה הדדית ולקירוב הלבבות. ההיסטוריה של הישוב היהודי מפריכה הנחה זו. ההתקפות על היהודים בארץ אירעו בעיקר בישובים המעורבים ובמקומות עבודה ערבית (פתח־תקווה, רחובות, חדרה, ירושלים, חברון, צפת וכו'). לא ראינו בשום מקום בעולם, שפועלים לא יהודים העובדים אצל בעלי־בתים יהודים ישמשו גורם להפחתת האנטישמיות. בכל ארץ מאשימים את היהודים שהם מנצלים את עם־הארץ. על יסוד מה סובר ר' ב. שכאן ישתנו היוצרות?

ושהיוצרות לא ישתנו יוכיח הקטע הבא מתזכיר הוועד הפועל הערבי שנשלח בשנת 1925 לחבר־הלאומים וועדת המנדטים בגנף:

"סעיף 6 של המנדט אומר בין השאר: “ממשלת א”י תקל את עלית היהודים בתנאים נאותים, מתוך הבטחה שהזכויות והעמדה של שאר חלקי האוכלסין לא יפגעו.

“פלשתינה היא ארץ חקלאית גמורה, והיהודים בכל רחבי תבל הם בעיקר סוחרים ונושכי נשך”. “עלית היהודים בתנאים נאותים” לא תיתכן מבלי שהמצב הכלכלי בארץ ישתנה, ומארץ חקלאית תיהפך לארץ מסחרית או מבלי שהיהודים ייעשו עם חקלאי.

ברור שא"י הנה ומוכרחה להשאר ארץ חקלאית, והיהודים הוכיחו את חוסר כשרונם לעבוד את האדמה מבלי תמיכה כספית מן החוץ.

"תנועת היהודים לשוב לאדמה החלה לפני 50 שנה, כשנוסדו בארץ המושבות היהודיות. הקומוניסטים היהודים היו תמיד נתמכים, ועבודתם נעשתה רובה, אם לא כולה, על ידי הפועל הערבי.

– – – באיזה דרך אומרת איפוא מועצת חבר־הלאומים לזווג את שני התנאים הסותרים הכלולים בסעיף הנ“ל של המנדט, היינו: אי־כשרון היהודים לעבוד את האדמה בארץ חקלאית גמורה כארץ־ישראל ועליה יהודית בתנאים נאותים?”

(פרוטוקול ועדת־המנדטים בישיבתה השביעית, אוקטובר 1925, עמוד 163).

פירושים למותר.

תל־אביב, י אייר, תרצב [“דבר” 2123]

 

ד. לקראת הים

סיוון תרצב, (“במעלה” 12)

אלפים ורבבות עוזבים שנה שנה בכל ארץ וארץ את הכפר השאנן והדל, פונים עורף לחיים הפשוטים והקפואים על יד המחרשה, נוטשים את צריפי התבן והחמר במרחבי השדה, ונוהרים העירה, להסתופף בצל החומות הגבוהות מרובות האוכלסין, ליהנות מאורות הכרך וקסמיו, ולנסות מזלם במרכזי התעשיה והמסחר עשירי־המאורעות והתהפוכות. בריחה מהאדמה יקראו לתופעה חברתית זו, אשר לא פסחה כמעט אף על ארץ אחת כגזירת חוק ולא יעבור.

והנה לעינינו קם פלא: בני עם עירוני הולכים ושבים לכפר.

ילדי עם זקן וכושל, גמולי מאדמה במשך דורות, עתיקי מטבע ומעבודה, חניכי הספר והמסחר – העפילו ועלו לארץ נשמה והרוסה דבקו בצמאון נעורים באדמת קדומים ויהיו לאנשי השדה.

יחידים בודדים בהתחלה, עשרות ומאות לאחר כך, הגיעו במשך דור אחד לאלפים, – ומאחוריהם מחנות של רבבות המתפרצים לעלות ולהאחז בקרקע.

בלעג ובמנוד־ראש ליוו “אנשי מעשה” פיקחים את החולמים התמימים והנועזים. היהי כדבר הזה אשר בן־כרך יהפוך לאיש־השדה, וחובש ספסל בית־המדרש יאחז באת ומחרשה, ונודד עולם יכה שורש באדמה – וכל זאת בארץ רזה ודלה המקשיחה תנובתה גם מעובדה המנוסה יליד־המקום?

והדבר הנפלא הזה היה – לעינינו ובתוכנו. על גדות הירדן ועל חוף ים התיכון, בהרי גליל ובמישורי יהודה, בשפלה ובעמק יעבדו את אדמתם במושבות ישראל החדשות למאות ולאלפים בני העיירות והכרכים, אשר מרדו בחוקים המקובלים וגזרו על עצמם גזירה חדשה – גזירת גואלי־מולדת ובוניה, ונחלצו ושבו לאדמה ולעבודתה, ומקצה הארץ ועד קצה לא יימָצאו ולא יירָאו שדות וכרמים, גנים ופרדסים, רפתות ולולים, אשר ישוו בפריונם ובתנובתם, בשיכלולם וביתרונם, לאלה שנוצרו והוקמו בידי בני־עיר אלה שחזרו לכפר.

כממעיין־סתרים איתן שנבקע פתאום זינקו כוחות נעלמים לא שיערם איש וישתפכו על פני אדמה נטושה ונכספה, ומתוך טרשים וביצות צמחו כפרים צעירים ברוכי שדות ושטופי גנים, כי יד אוהבת ומחוננת נגעה בהם, יד בורחי העיר החורגת.

הרפתקה גדולה זו היתה לנס, גם חיים ותעודה לרבבות חלוצים בכל התפוצות, העמלים להכשיר עצמם למפעל האדמה – ראש המאוויים לבוני ארץ.

זכרונות עבר, געגועי מולדת, תקוות־דורות, תמרורי גולה, חיי בלימה, אימת כליון, משטמה ובוז, מאוויי יצירה, חזון־תקומה – כל אלה חברו בנשמת הנוער היהודי ויצקו בלבו גבורת־רצון ועוז־אמונה, כי יש לאל ידו להתחיל מבראשית ולחדש נעורי עם בלה וארץ חרבה – ויהיו לכובשי אדמה.

החוש הנאמן של מחדשי־מולדת נחה אותם לכפר, לשדה, כי בלי אחיזה איתנה בקרקע לא ייכון עם. ועדיין מפעל האדמה בראשיתו, גם אחרי הכיבושים המפרים של דור חלוצים, ועוד מאמצים רבים וממושכים יידרשו עד אשר יבוצע הדבר הגדול והקשה, דבר השרשת עם רוכל באדמת מכורתו.


*

אולם האדמה לבדה לא תקלוט ולא תכיל את כל שבי־הגולה. קטנה הארץ ורבים שוחריה גם לא ריקה היא לגמרי. לא נדחוק רגלי השכנים היושבים בארץ מדורות, ולא נפגע באשר להם. על חשבון אחרים לא נבנה את עצמנו. למען הכשיר כאן מקלט־עד לעם נודד ומחוסר ארץ עלינו להערות את כל המקורות הסתומים של הארץ, לחשוף את אוצרותיה הגנוזים ולנצל את כל אפשרויותיה החבויות והפנויות. עלינו ליצור בארץ יכולת כלכלית חדשה, מורחבת ומוגברת, בכל ענפי החקלאות, הבנין, החרושת והמלאכה, למען קיים ברווחה תרבותית ובקוממיות לאומית עם גדול ורב אשר ישוב לארצו. יד־החרוצים שעשתה גדולות ונפלאות בשדה־החקלאות – ואם כי רק החלה, – נתכנו לה עלילות גם בשדות־כלכלה אחרים. מפעלי החשמל וים־המלח עֵדים המה לאפשרויות גנוזות בחיק הארץ ולמתת־הברכה הצפונה במאמצי יצירה מעפילים. קטנה הארץ ומדולדלת, כאילו גם דלה. אולם מבנֶהָ הגיאולוגי היחיד במינו, סגולותיה הפיסיות והאקלימיות רבות־התמורות, עמדתה הגיאוגרפית המגשרת חלקי־תבל מסתירים בחובה אפשרויות גדולות ועצומות, המצפות לגואלן.

עם כל מאמץ חלוצי חדש, עם כל הסתערות חדשה של יכולת־יצירה באות לידי גילוי חדש ברכותיה הנעלמות. ויותר מאשר בחקלאות אנו עדיין עומדים בראשית בשאר שטחי הפעולה, ורבות עדיין המתנות הגלויות והנסתרות של ארצנו אשר כמעט לא נגעה בהן יד.

ואחת המתנות הגדולות – אם לא הגדולה בכולן – שארצנו נתברכה בהן בשפע וכמעט בלי גבול, מבלי שטיפחה בהן עד היום יד־האמונים של שבי־גולה – זהו הים.


*

מגבול צור בצפון עד נחל מצרים בדרום משתרע לכל אורך ארצנו באורך של מאות קילומטרים ים אדיר ורחב־ידים, אשר אבותינו קראו לו הים הגדול והעמים קוראים לו הים התיכון. כי אמנם מחוץ לאוקינוסים הענקיים, הגדול בימים הוא, ובתוך שלושת חלקי תבל הוא רובץ. כבריח התיכון הוא מקשר ומבריח את אירופה, אסיה ואפריקה, ומוצאו מצד אחד לאוקינוס האטלנטי, דרך מיצר גיברלטר, ומצד שני – לאוקינוס ההודי, דרך תעלת סואץ.

אלפי שנים היה ים זה מרכז ההיסטוריה האנושית. על גדותיו נולדו היצירות הלאומיות של יהודה, יוון ורומא, אשר הונחו ביסוד התרבות של המין האנושי. עם גילוי אמריקה והעברת מרכז הכובד ההיסטורי לחופי האוקינוס האטלנטי, ירד הים התיכון מגדולתו הראשונה, אולם תקומת עמי המזרח באסיה המערבית והתיכונית, וקשרי הגומלין בין אסיה ואירופה המתגברים בימינו, מחזירים לים הגדול את ערכו ההיסטורי הרב, אם לא הראשון, כאשר בימי קדם.

הים הגדול הזה נחשב לתחום המערבי של ארצנו. זוהי טעות נפסדת, שעלינו לעקור משרשה. מבחינה ישובית, כלכלית ופוליטית יש לראות בים התיכון לא את גבולה אלא את הֶמשֵכה של ארצנו. על חוף הים לא מסתיימת הארץ אלא יבשתה בלבד.

האפשרויות הכלכליות והישוביות הצפונות בחובה של ארצנו מקומן לא רק ביבשה אלא גם בים.

כאן, על הים הגדול, עתידה ארץ ישראל להתפשט בשוב אליה עמה־מחוננה, אשר לא ירתע מגלי התהום כאשר לא נרתע מרגבי־האדמה.

אמנם, יותר משנקרע העם העברי מהאדמה הוא נעתק מהים. גם בשבתו בארצו היו קשריו עם הים רופפים ועראיים.

במערב הירדן ישבו היהודים בעיקר בחבל ההרים, “ולא הורישו את אנשי העמק”. ולחוף הים כמעט לא הגיעו. ערי החוף בדרום – עזה ואשקלון, היו בידי הפלשתים. ובצפון – בידי הכנענים (דור, עכו, אכזיב, צרפת, צור וצידון). אפילו יפו, נמלה של ירושלים, לא היתה זמן רב בידי היהודים.

חירם מלך צור כרת עצים מן הלבנון בשביל שלמה המלך. והביא אותם “רפסודות על ים יפו”, ושלמה העלה אותם לירושלים, אבל לא ברור בידי מי נמצאה אז עיר־חוף זו. רק בימי חזקיה בן אחז, שמרד באשור וכבש את ערי הפלשתים עד עזה, באה גם יפו תחת שלטון יהודה.

הנסיון הראשון של היהודים לצאת למרחבי הים נעשה לא בים הגדול במערב – אלא בים־סוף בדרום. זה היה בימי שלמה. אשר “עָשָׂה אֳנִי בְּעֶצְיוֹן גֶבֶר אֲשֶׁר אֶת אַילוֹת עַל שְׂפַת יַם סוּף בְּאֶרֶץ אֶדוֹם” (מלכים א’־ט' כ"ו). אולם ליהודים לא היו אז ספנים, ושלמה השתמש בעבדי חירם אַנְשֵׁי אֳנִיוֹת יוֹדְעֵי הַיָם", ללכת עם עבדיו אופירה, לארץ הזהב. גם יהושפט המלך ניסה ללכת בדרכי שלמה והכין צי של עשר אניות ללכת אופירה. אבל אניותיו נשברו בעציון גבר.

פעמים אחדות נלחמו היהודים והאדומים על עיר־חוף זו. אחרי מות יהושפט מרד אדום ביהודה, ועציון גבר נקרעה מארץ־ישראל. אולם לאחר שאמציה בן יואש היכה את אדום בסלע הקים בנו עזריה את העיר אילת על חוף ים סוף, בקרבת מקום לעציון־גבר. בימי אחז בן יותם, נכדו של עזריה, עלה רצין מלך ארם על יהודה

וַיְנַשֵׁל את היהודים מֵאֵלוֹת, וַאֲדוּמִים בָֹאוּ אֵילַת וַיֵשְׁבוּ שָׁם עַד הַיוֹם הַזֶה

(מלכים ב' טז־ו).

על חוף הים התיכון התבצרו היהודים רק בימי הבית השני, ורק ביפו. כיבוש יפו ומוצא היהודים לים היה אחד ממעשיהם הגדולים של החשמונאים. מימי אלכסנדר מוקדון היתה יפו תחת שלטון היוונים. ובימי אנטיוכוס אפיפנוס הטביעו היונים בעיר זו את היהודים המעטים שישבו בה, אולם יהודה המכבי בא ליפו ונקם נקמת אחיו ושרף את אניות היוונים. כעבור זמן כבש אחיו יונתן את העיר, ושמעון הציב בה חיל־מצב יהודי וכונן בנמל צי־מסחר יהודי. זה היה הנמל הראשון והיחיד של יהודה המשוחררת על חוף ים התיכון.

ועד סוף הבית השני נשארה יפו עיר יהודית. יהודי יפו היו יורדי־ים עזי־נפש, ובניגוד לתושבים היהודים בשאר ערי החוף שנתפסו להשפעה יוונית הצטיינו בקנאותם הלאומית, ובמלחמה הגדולה עם הרומאים עמדו ספני יפו בגבורה נגד צבאות אספסינוס. בסערה שקמה בים יפו הרועש נופצו רוב אניותיהם אל סלעי־המגור, העוטרים את המבוא לחוף, ואלה שנשארו בחיים בחרו לנפול על חרבותיהם מאשר לנפול בידי השונא.

הורדוס האדומי בנה מצפון יפו במקום מגדל סטרטון את קסריה אך עיר זו היתה תועבת היהודים, כי היתה מלאה מקדשי נכר אשר בנה בתוכה הורדוס לכבוד שליטי רומא. בה ישבו אחר כך נציבי רומא ותהי צרה לירושלים, והיהודים קראו לה “רומא הקטנה”. חיפה לא היתה קיימת בימי שבת העם היהודי בארצו. עכו היתה בנחלת אשר, אולם אָשֵׁר לֹא הוֹריִש אֶת יוֹשְׁבֵי עַכּוֹ". בתקופת הבית הראשון היתה עכו עיר כנענית, ואלכסנדר מוקדון הפך אותה לעיר יוונית, ואחד מיורשיו התלמיים במצרים קרא לה גם בשם יווני פטולמאיס. שמעון החשמונאי הגיע עם חילו עד שערי עכו – אך את העיר לא כבש. גם הנסיונות המאוחרים של החשמונאים ללכוד עיר זו לא הצליחו; רק מימי הורדוס ואילך התיישבו יהודים בעכו, אבל בימי קלודיוס קיסר נעשתה עיר זו מושבה רומאית, ופה נתאספו ארבע שנים לפני החורבן לגיונות אספסינוס וטיטוס אשר החריבו את הארץ.

היהודים לא הצליחו להתבצר על חוף הים, מחוץ ליפו, והים לא מילא בחייהם ובגורלם כמעט כל תפקיד חשוב. אולם בגורל הארץ מילא הים תפקיד גדול, ורישומו ניכר בתולדות העמים והאנושות כולה.

אחד מהשבטים העברים־הכנענים, ששפתו היתה קרובה לשפת התנ"ך, כשפת המואבים והאדומים, התיישב עוד בזמן קדום על חוף ים התיכון ברצועת הארץ הצרה הנמשכת מצלעות הכרמל ועד שלוחות הלבנון – ממפרץ חיפה בימינו עד קצה סוריה הצפונית, ויבנו עליה את עריהם עכו, אכזיב, אחלב, צור, צרפת, צידון, בירות, גבל, ערק, ארווד ועוד.

עם זה, הידוע בתולדות העמים בשם פיניקיים, היה בשעתו חלוץ השַיִט והמסחר היַמי בעולם. רצועת הארץ הצרה לא הספיקה לתושביה הכנענים להתפרנס מעבודת האדמה בלבד, ובניגוד לבני גזעם היהודים שמו עוד בימים קדומים את פניהם לים, מתחילה כדיָגים, אחר כך כספנים עוברי ימים ורוכלי ארצות. בספינותיהם הרבות הגיעו לאוקינוס האטלנטי וההודי, ואלפים שנה לפני ברטולומי דיאז ווסקו די גאמא הקיפו את אפריקה הדרומית. הם יסדו מושבות על כל חופי הים התיכון ואייו הרבים – באסיה, באירופה ובאפריקה: ביון, באיטליה, בספרד בצפון אפריקה ובסוריה, ויסחרו את עמים קרובים ורחוקים: ערב, הודו, וגם עד בריטניה הגיעו. במשאם ומתנם את עמי התרבות העתיקים – מצרים ובבל – למדו את ראשית המדע והעשירו בעצמם את התרבות האנושית באמצאות גדולות. מידם קיבלו העמים את האלפא־ביתא, הם המציאו ופיתחו את מלאכת הזכוכית, הארגמן וחרושת המתכת. אולם עיקר כוחם וכשרונם היה בשיט ובמסחר. מזמן הופעתם על במת ההיסטוריה האנושית ועד שקיעתם היו הכנענים־הפיניקיים יושבי ערי חוף אשר על הים, וסחר־העמים מחיתם וגדולתם. נמליהם שימשו מרכזי שייט בים־התיכון, וערי החוף העיקריות שלהם – צור וצידון – מילאו בשעתן את התפקיד שממלאות בימינו לונדון וניו־יורק.

צידון קדמה לצור בבנינה, וישעיהו קורא לצור “בתולת בת צידון”, ועל שם עיר ראשית זו היו הכנענים האלה נקראים בשם צידונים. אולם הבת גדלה במשך הזמן ותפשה את מקום אמה בראש ערי כנען, ובתקופת כניסת השבטים העברים לארץ ממזרח הירדן היתה כבר צור מרכז המסחר, החרושת והשייט בעולם. אניותיה הגיעו לקצווי ארץ ומסחרה הגדול העשירה עושר רב “וַתִּצְבָּר כֶּסֶף כָּעָפָר וְחָרוּץ כְּטִיט חוּצוֹת” (זכריה ט’–ג). אומניה וחרשיה הצטיינו בכל מלאכת מחשבת, בעץ ובמתכת. חירם מלך צור, שעמד בקשרי ידידות את מלכי ישראל הראשונים, שלח לדוד המלך “חרשי עץ וחרשי אבן קיר” לבנות את ביתו וכשניגש שלמה לבנות בית ליהוה שלח לו חירם "אִישׁ חָכָם יוֹדֵעַ בִּינָה בֶּן אִשָׁה מִן בְּנות דָּן וְאָבִיו אִישׁ צוֹרִי יוֹדֵעַ לַעֲשׂוֹת בַּזָהָב וּבַכָּסָף בַּנְחֹשֶׁת בַֹבַּרְזֶל בַּאֲבָנִים וּבָעֵצִים בָּאַרְגָמָן בָּתְּכַלֶת וּבַבוּץ וּבַכַּרְמִיל וּלְפַתֵּחַ כָּל פִּתּוּחַ וְלַחֲשׁוֹב כָּל מַחֲשֶבֶת
(דברי הימים ב', ב–י"ד).

יחזקאל הנביא שחי בתקופת שקיעתה של צור תאר בעתרת־צבעים את כליל־יפיה, סחרה ועשרה של עיר האם בכנען:

" – – – צוֹר הַיוֹשֶׁבֶת עַל מְבֹאוֹת יָם רֹכֶלֶת הָעַמִּים אֶל אִיִים רַבִּים – – אַתּ – כְּלִילַת יֹפִי – – בְּרוֹשִׁים מִשְּׂנִיר בָּנוּ לָךְ אֶת כָּל לֻחֹתָיִם, אֶרֶז מִלְבָנוֹן לָקָחוּ לַעֲשׂוֹת תֹּרֶן עָלָיִךְ, אַלּוֹנִים מִבָּשָׁן עָשׂוּ מִשּׁוֹטָיִך, קַרְשֵׁךְ עָשׂוּ שֵׁן בַּת אַשׁוּרִים מֵאִיֵי כִּתִּיִּם. שֵׁשׁ בְּרִקְמָה מִמִּצְרַיִם הָיָה מִפְרָשֵׂךְ לִהִיוֹת לָךְ לְנֵס, תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן מֵאִיֵי אֳלִישָׁה הָיָה מְכַסֵךְ. – – כָּל אֳנִיוֹת הַיָם וּמַלָחֵיהֶם הָיוּ בָךְ לַעֲרֹב מַעְרָבֵךְ. – – תַּרְשִׁישׁ סֹחַרְתֵּךְ מֵרֹב כָּל הוֹן בְּכֶסֶף בַּרְזֶל בְּדִיל וְעוֹפֶרֶת נָתְנוּ עִזְבוֹנָיִךְ. יָוָן תּוּבַל וָמֶשֶׁךְ הֵמָה רֹכְלָיִךְ בְּנֶפֶשׁ אָדָם וּכְלֵי נְחֹשֶׁת נָתְנוּ מַעְרָבֵךְ. – – אִיִּים רַבִּים סְחֹרַת יָדֵךְ קַרְנוֹת שֵׁן וְהָבְנִים הֵשִׁיבוּ אָשְׁכָּרֵךָ. אֲרָם סֹחַרְתֵּךְ מֵרֹב מַעֲשָׂיִךְ, בְּנֹפֶךְ אַרְגָּמָן וְרִקְמָה וּבוּץ וְרָאמוֹת וְכַדְכּוֹד נָתְנוּ בְּעִזְבוֹנָיִךְ יְהוּדָה וְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל הֵמָּה רֹכְלָיִךְ בְּחִטֵי מִנִּית וּפַנַג וּדְבַשׁ וָשֶׁמֶן וָצֹרִי נָתְנוּ מַעְרָבֵךְ. – – רֹכְלֵי שְׁבָא וְרַעְמָה – בְּרֹאשׁ כָּל בֹּשֶׂם וּבְכָל אֶבֶן יְקָרָה וְזָהָב נָתְנוּ עִזְבוֹנָיִךְ. – בְּמֵכְלֻלִים בִּגְלוֹמֵי תְכֵלֶת וְרִקְמָה וּבְגִנְזֵי בְּרוֹמים בַּחֲבָלִים חֲבוּשִׁים וַאֲרֻזִּים בְּמַרְכֻלְתֵּךְ. אֳנִיּוֹת תַּרְשִׁישׁ שָׁרוֹתַיִךְ, מַעְרָבֵךְ וַתִּמָלְאִי וַתִּכְבְּדִי בְּלֵב יַמִּים" (יחזקאל כ"ז).

עשרה הרב של צור עוררה קנאת אשור ובבל, ואסור־בניפאל, שלמנאסר ונבוכדנצר התנפלו על צור, אך העיר המבוצרת עמדה נגד תוקפיה הודות לצייה האדיר.

הכנענים לא היו רק עוברי ימים אלא גם מיישבים גדולים, וייסדו מושבות רבות גם בארצות רחוקות – הכי מפורסמת וחשובה ביניהן קרתחדשת (קרתגה) על חוף אפריקה הצפונית אשר שלטה זמן רב בכל איי הים התיכון, והוציאה מתוכה את גדול המצביאים והמדינאים בימי קדם – ואולי בכל הדורות – את חניבעל בן חמלקרת, שהגיע בצבאו האדיר עד שערי רומא. גם כוחה של קרתחדשת היה בצייה ובמסחרה הימי, ורק לאחר שלמדו הרומאים מכנענים אלה (שנקראו בפיהם פונים) את מלאכת־האניות ותורת־השייט, גברו אחרי מלחמות חניבעל על יריבתם האדירה ומחו את קרתגה מעל מפת הארץ.

בני הכנענים בקרתגה קיימו בפיהם את השפה העברית־הכנענית, וחניבעל נקרא בשם “שופט”. בכתובת כנענית עתיקה שנמצאה באי קפריסין נזכר “סוכן קרתחדשת עבד חירם מלך צידונים”.

שלטון הכנענים בעיר מכורתם – בצור – לא האריך ימים כבמושבתם האפריקנית. בימי שיבת־בבל עוד אנו מוצאים את הצידונים והצורים מביאים “עֲצֵי אֲרָזִים מִן הַלְבָנוֹן אֶל יָם יָפוֹ כְּרִשְׁיוֹן כֹּרֶשׁ מֶלֶךְ פָּרָס עֲלֵיהֶם” בשביל בנין בית המקדש השני. בימי נחמיה גם התישבו צורים בירושלים והיו מביאים שמה דגים “וְכֹל מֶכֶר”. צור שמרה על האוטונומיה שלה בימי הפרסים, אולם עם עלות שמשו של אלכסנדר המוקדוני הגיעה קצה של “רוכלת העמים”. אלכסנדר תקף את צור, ולא יכול לה, עד שחיבר את האי במסילת־אבנים ליבשה ושם מצור על העיר, ואחרי שבעה חדשים נפלה צור – ולא קמה עוד. צור נעשתה עיר יוונית, ומגדולת כנען לא נשאר זכר. היהודים שישבו בצור עוד בתקופה קדומה נשתמרו בתוכה הרבה מאות שנים אחרי כיבוש יוון. “כרך גדול של צור”, כפי שנקראה העיר בפי התלמוד, נעשתה במאה האחת־עשרה מרכז היהדות הארצישראלית. הגאון אליהו בן שלמה הכהן, שנאלץ לעזוב את ירושלים לרגל התקפות הסלג’וקים, התיישב בעיר זו, ובה התכנסו שליחי קהילות היהודים בגליל. ועוד ר' בנימין מטודילא מצא בצור 400 בתי־אב יהודים, ביניהם בעלי אניות וחרשי זכוכית.

במלחמות הבאות נהרסה צור לגמרי– ובמקום שרתי בים נשארו חורבות עזובות. רק דייגים בודדים שטחו פה את מכמרותיהם "נתקיימה נבואת יחזקאל: “ונתתיך לצחיח סלע, משטח חרמים תהיה”. בימינו אין צור אלא עיירה קטנה מחוסרת כל ערך מסחרי וימי. לפי חלוקת הגבולות שבין אנגליה וצרפת לאחר מלחמת העולם נכנסה צור לתחום המנדט הצרפתי, והגבול העתק לראס־אל־נקורא, מדרומה של צור בדרך לעכו.

*

כנען נמחתה מעל פני האדמה, צור וצידון ירדו פלאים, ולעולם לא ישובו לגדולתן העתיקה; אולם הארץ אשר אבד בה זכר הכנענים – מתנערת שוב משוממותה. השבטים העברים אשר לא הורישו את שוכני חוף הים ויצאו פעמיים בגולה, בראשונה בימי גדולת צור, ובשניה לאחר שקיעתה – צאצאיהם חוזרים לאחר אלפיים שנים לארצם. העברים הקדמונים נכנסו לארץ מדרום וממזרח, מעבר הירדן ומחצי האי הסיני, ועמי החוף הכנענים והפלשתים גדרו בפניהם את הדרך לחוף הים הגדול. היהודים בזמננו שבים לארץ דרך הים הגדול ומתיישבים בעמקי החוף, במרכז הארץ ועל גדות הירדן, שפת הכנרת וים־המלח מערבה. מגבול אשדוד הפלשתית ועד עכו הכנענית משתרעים לאורך החוף הישובים היהודים החדשים, על שפת הים הגדול ובקרבתו. גן־יבנה, ראשון לציון, תל־אביב, הרצליה, נתניה, עמק־חפר, חדרה, זכרון־יעקב, דאר (טנטורה), עתלית, בת־גלים, חיפה שכונת־העובדים במפרץ עכו– תחנות ראשונות הן של העברים השבים לגדות הים התיכון. פרדסי השרון ועמק פלשת, חרושת תל־אביב וסחר ירושלם נותנים מערכם ועזבוניהם באניות הבאות לים יפו הפתוח בלי נמל, כבימי קדם… ולרגלי הר הכרמל הולך ונבנה הנמל המרכזי של הארץ, אשר יתפוס בימינו את מקום צור וצידון הירודות. חיפה המוגנת בהרי הכרמל והשוכנת על המפרץ הכי רחב של הים התיכון בגבולי ארץ ישראל – נועדה מן הטבע להיות עיר החוף הראשית של הארץ ושל כל הארצות השכנות ממזרחה ומדרומה, עד קצה ערב וארם נהרים. כאן עתיד לקום המרכז הימי והמסחרי של אסיה המערבית והתיכונית. כבר עכשיו משמשת חיפה צומת תחבורת בין אסיה, אפריקה ואירופה. ברכבת אחת קשורה חיפה דרך מדבר סיני את מצרים, ברכבת שניה – דרך סוריה ותורכיה – את אירופה. ולא רחוק היום שרכבת שלישית תחבר את חיפה לבגדד וארץ הנפט העשירה שבין שני הנהרות הגדולים –פרת וחידקל. סחר הארץ משני עברי הירדן, מערב ומארם־נהרים יעבור דרך חיפה באניות לכל קצוי תבל.

שבי הגולה יבואו באלפים ורבבות דרך הים לארץ. פרי הארץ וזמרתה, יבול הפרדסים, תנובת גני הירק, מלאכת החרושת, תוצרת ים המלח – ישולחו באניות לארצות קרובות ורחוקות. נפט ארם־נהרים יזרום דרך ערבות המדבר הסורי לנמל חיפה – ומשם יינשא לכל קצוי תבל. משנה לשנה יגדל מערבה ועזבונה הימי של הארץ. ואלפי ידים, ולאחר האלפים – רבבות, יידָרשו למלאכת הים המתרחבת – פורקים וטוענים, עומסים וסבלים, ספנים ומלחים. התעשה מלאכה זו רק על־ידי אחרים?

גם ימה של ארצנו מצפה לגואלו, כאשר ציפתה להם ועודנה מצפה אדמתה. נעתקנו מהים כאשר הורחקנו מהאדמה – ואולי זר לנו הים פי כמה מאשר זרה לנו האדמה. בני העיר ושוכני יבשה היינו מאות בשנים. עברנו ארחות ימים כנוסעים, אף פעם לא כמסיעים, כאשר אכלנו פרי האדמה כקונים ולא כיוצרים. אולם האזנו לקריאת האדמה, ובני העיר היו לפלחים, לגננים, ליוגבים, לפרדסנים, לירקנים, לכורנים, למגדלי עופות ובהמות. היבצר מאנשי היבשה להיות למלחים, דייגים, ספנים, שחיינים, שייטים, נווָטים, אמודאים, קברניטים?

כיבוש האדמה על ידי אנשי העיר היתה ההרפתקה הגדולה הראשונה של תנועתנו, של מפעלנו בארץ. הרפתקה שניה, אף היא גדולה ולא קלה מהראשונה, עדיין מצפה לנו – כיבוש הים.

הצמאון לאדמה של עם מחוסר קרקע פיתח בנו חושים חדשים ויכולת חדשה. ידענו שבלי אדמה אין בסיס תחת רגלינו, אין משען נאמן, אין יניקה ישרה. והקימונו תנועה אשר לא היתה כמוה – תנועת חלוצים לשוב לאדמה, לשדה, לכפר. דבקנו באדמה באהבה ובתוחלת – והיא נענתה לנו.

רצון הקיום והתקומה של עם קשה־עורף דפק וציווה לטובי־בניו: האחזו באדמת המולדת. רצון זה מצווה אחיזה נוספת – בים המולדת. בלי הים אין מוצא, אין מרחב, אין מצע להשתרע. הים התיכון הוא הגשר הטבעי המקשר את ארצנו הקטנה עם העולם הרחב. הים הוא חלק אורגני, כלכלי ופוליטי של ארצנו. והוא עדיין כמעט פנוי, כמעט חפשי. הכוח שדחף אותנו מהעיר לכפר – דוחף אותנו מהיבשה לים.

הדרך לים הוא דרך להרחבת שטח ארצנו, לביצור בסיסנו הכלכלי, לחיזוק בריאותנו הלאומית, לתגבורת עמדתנו הפוליטית, ליציאה למרחב, להשתררות על איתני הטבע. הים פותח לפנינו אפקים בלי גבול. תנועתנו החלוצית בגולה ובארץ, הנוער המעפיל, הלומד והעובד ימצאו בים כר נרחב לפעולה נועזה, למאוויי גבורה, להעפלה מחודשת. בכל ערי החוף בגולה יתארגנו פלוגות חלוץ ימי, בכל בתי הספר הימיים ילמדו טובי הנוער את תורת השייט ותרבות המים כי הארץ אשר אליה יבואו – היא ארץ של הים הגדול.

והנוער אשר בארץ, ביחוד זה השוכן על שפת הים, בין בכפר ובין בעיר, יראה בגלים את אשר רואה איש השדה ברגבים: מקור חיים ועוז ויֶשע.

בתרבות הים, החל מספורט ימי, וגומר בעבודת המלח, ניצור טיפוס יהודי חדש אשר ישלים ויגוון את הטיפוס שנוצר בעבודת השדה.

נזכור: ארצנו זו מצטרפת מיבשה ומיָם.

חיפה, יג סיוון תרצב [“במעלה” 12]

 

ה. זכות העבודה

תשרי תרצג, (“במעלה” 20)

(הרצאה במחנה הנוער העובד)

ברצוני לסתור שתי סניגוריות כוזבות על העבודה העברית:

א) שההון היהודי הוא המקנה את הזכות לעבודה העברית;

ב) שאנו מביאים תועלת לערבים, וע“כ מותר לנו לבוא לא”י.

ההון העברי אינו מזכה את העבודה העברית, כי אם להיפך – העבודה העברית מקנה זכות קיום להון הזה. זכותנו בארץ אינו נובעת מהתועלת שאנו מביאים לערבים. אין אנו מחויבים להביא תועלת למישהו בעולם. הילד הנולד אינו מביא תועלת לאיש, וזכות קיומו אינו מפוקפקת. ואם זכותו של יחיד כך – זכות קיומו של ציבור על־אחת־כמה־וכמה. זהו מרכז הכובד של כל השאלה.

הוויכוח שבינינו ובין מתנגדי העבודה העברית מכל הסוגים – למן שליחי הקומינטרן ועד הפלוטוקרטיה היהודית – הוא בזה: אם אנחנו הננו מטרה לעצמנו, או אמצעי בשביל מישהו מחוצה לנו. המתבוללים היהודים ראו את זכות קיומנו ברעיון האחדות האלהית, שעלינו לשאתו בין העמים; יש במחנה הסוציאליסטים (קאוטסקי), שרואים תעודה ליהודים – הפצת רעיון המהפכה הסוציאלית בעולם; ישנם כאלה במחנה הקומוניסטים – שרואים את היהודים כנושאי התעודה הקומוניסטית. הצד השווה שבין כל אלה – שהם רואים את היהודים לא כמטרה לעצמם, אלא כמטרה לאיזה דבר אחר, אשר הוא מחוצה להם; שלא כעמים אחרים, אין ליהודים עצמם זכות קיום; המה רק נחוצים, במידה שהם מפיצים רעיונות בין עמים אחרים. את הרבולוציה הסוציאלית במזרח יעשו לא הם כי אם עמי־המזרח; הם, היהודים, יעשו רק את האגיטציה.

ואנחנו אומרים: הננו ככל הגויים. אנו חיים באשר אנו חיים. אנחנו מטרה לעצמנו, כמו שרוסיה וגרמניה – מטרה לעצמן. זכות קיומנו בקיומנו. לא קיבלנו עלינו שום קבלנות להיות אור לגויים,לעשות טובה למישהו. זכות קיומנו בפולין, ברוסיה אינו בתועלת שאנו מביאים לפולין ורוסיה – אלא בזה, שאנו קיימים ורוצים להתקיים. ההיסטוריה אמרה, שלא נוכל שם להתקיים – ואנו מחפשים אמצעים. כדי שנוכל להמשיך את קיומנו. כאן בארץ רצון־הקיום שלנו ימצא את תיקונו, מפני שני דברים:

א) בארץ הזאת ישנן אפשרויות גנוזות גדולות, שלא השתמשו בהן ואין משתמשים בהן, והן הולכות לאיבוד, ולנו הכוח לנצלן.

ב) כאן ישנה סביבה היסטורית כזו, אשר תעקור מלב העולם כולו ומלבנו אנו את ההרגשה, כי זרים אנו. באשר אנו קשורים בכל חיינו בהיסטוריה של הארץ הזאת.

הרצון היסודי הזה לקיום אינו זקוק לשום טעמים, אלא הוא נובע מתוך עצמו. כמו שהילד אינו יודע למה הוא קיים, אלא הוא רוצה להתקיים – באשר זה צו החיים. רצוננו זה מצא, שהארץ הזאת תאפשר את קיומנו ביכלתה האובייקטיבית לפרנס מיליוני אוכלוסין נוספים אשר ייצרו פה מקורות עבודה ומחיה חדשים. ובאחיזתנו ההיסטורית הנוטלת מאתנו את קללת־הזרות הרודפת אחרינו בכל ארצות הנכר. ואנו יכולים להתקיים כאן באחת משתי הדרכים: על עבודת אחרים, או על עבודתנו אנו. היו וישנם ציונים, אשר להם ההכרה החינוך והמסורת של המשטר הקיים; הם האמינו, שאפשר לנו לבנות את חיינו כאן על ניצול אחרים. ולא הגרועים שבהם חשבו כך, אלא רבים וטובים – כאחד־העם, אשר רצה לראות בנו כאן חברה מופתית, לדוגמה ולתפארת לכל העם היהודי שבגולה, אף הוא האמין שנתקיים כאן על עבודת אחרים.

תנועת הפועלים בארץ, מראשיתה ועד היום, היא שעשתה את המהפכה בקונצפציה הציונית ובחיינו בארץ, בקבעה שקיומנו יתבסס על עבודתנו אנו, ולא על עבודת אחרים. זכותנו לעבודה נובעת מסיבת קיומנו הביולוגי ומרצון קיומנו, ומפני שאין אנו רוצים ואין אנו יכולים להתקיים על עבודה של אחרים.

ואם עומדת לפנינו שאלה של יחסינו עם הפועל והעם הערבי – אין זו שאלה המתנה את זכותנו ורצוננו אנו. זוהי שאלה הנובעת ממציאות אוביקטיבית שמחוצה לנו. הארץ אינה ריקה, יש בה ישוב. ובואנו לכאן עם רצון־החיים וזכות־הקיום שלנו, מתעוררת השאלה – כיצד לסדר את יחסינו עם הישוב הערבי החי בארץ.

השאלה הזאת עומדת לפנינו, רק בתנאי אחד: אם אנו רואים עצמנו כמטרה בפני עצמה, כגורם עצמאי העומד לסדר כאן את עתידו הלאומי. אם אין אנו מטרה לעצמנו – אין כלל שאלה. השאלה הזאת עומדת לפני אלה, שהם חלק מאותו הקיבוץ ההיסטורי, וחלק קטן לעת־עתה, אשר צו קיומו וגזירת חייו הביאו אותו הנה וציוו עליו את העבודה. כל אחד אשר יזכור את עליתו לארץ – יכול לטעות ולחשוב כי בא הנה ברצונו הפרטי. מבחינה סובייקטיבית הרגשה זו הנה אמיתית, אולם מבחינה אובייקטיבית אינה נכונה, כי כל אחד נפגש פה עם אלפים ורבבות חברים, שבאו מכל מיני ארצות ועמים, לפני 20 שנה ולפני 15 ו־10 שנים. לא ייתכן, שכל הזרם הנו ענין מקרי, לא ייתכן שלא להכיר כאן כוחות העומדים מחוץ לרצונות האינדיבידואלי של כל פרט ופרט. לא קפריסה ולא רצון אינדיבידואלי של בודדים–אלא הופעה קיבוצית שאינה פוסחת על שום מקום ושום ארץ בעולם, אשר שם יהודים. מאחורי הזרם הזה עומדים כוחות, הדוחפים את היהודים לא“י; ומשנה לשנה מחנות יותר גדולים נכנסים להחלוץ ושואפים לעליה. הכוח הדוחף הזה הוא ההוכחה הכי נאמנה, כי אלה שבאו הנה רק חלק מאותם ההמונים שרוצים וצריכים לבוא הנה. בפני ה”אנחנו" הזה, שהוא רק חלק מ“אנחנו” הגדול יותר, המוכרח לבוא הנה – עומדת שאלת המציאות של ישוב ערבי בארץ.

אילמלא היה הציבור היהודי הנמצא כאן חלק מיחידה קולקטיבית יותר גדולה, והכוח המביא אותם הנה היה פרוצס חלקי וזמני – איני יודע, אם אז עמדה לפני הציבור הזה הפרובלימה של הערבים, ואם היתה נוצרת פה תנועת פועלים יהודים, שעליה האחריות והכוח והיכולת להכריע בגורל הארץ ויחסי העמים בתוכה. איני יודע, אם 10, 20 או 30 אלף יחידים מישראל היו מהווים ציבור פועלים, כי כל המציאות הא“י מתנגדת לכך. כי במשק הקיים ברמלה, בעזה או בשכם אין מקום לפועל היהודי. היהודים היו כאן לפועלים, רק מפני שאותו הכוח הדוחף אותם יצר פה אפשרויות עבודה חדשות שיוכלו להתקיים בהן. אותו כוח יצר כאן התיישבות חדשה, ז.א. מקורות־קיום חדשים. עלינו לראות את הדברים לא כעובדות בודדות (כאילו במקרה נוצר כפר פלוני, במקרה נבנו פ"ת ודגניה, במקרה באו אנשים לארץ), אלא כל ההופעות האלו הן גילויים מרובים של כוח היסטורי אחד הפועל באומה היהודית, שפעולתו הדינמית לא פסקה, והוא נובע מהרצון של היחידה הקיבוצית הזאת להתקיים ומתוך יכלתה ליצור את אפשרות הקיום. ולא משום שבא הנה בעל־הון יהודי, פרדסן, יש הזכות לעבודה; ישנן עוד ארצות שאפשר לנטוע בהן פרדסים – לא ראינו ולא שמענו, שקפיטליסטים יהודים או כסף עממי יהודי יזרמו לטוניס ולאלג’יר ויטעו שם פרדסים; אלא הכוח הפועל בעם היהודי יסודו, שרשו והמשען הראשי שלו – העבודה העברית, ותכליתו ההיסטורית – הקמת עבודה עברית בא"י. ההון היהודי אינו אלא אחד השמשים של הפרוצס הזה: הקמת ישוב יהודי עובד בארץ. הזכות המוסרית שלנו בא”י נתונה ברצוננו וביכלתנו לעבודה. כל אדם יש לו זכות לעבודה, ואין הוא זקוק לשום הצדקה מיוחדת לכך. המשק הקיים בלוד, בעזה ובשכם אינו מאפשר את קיומנו בארץ; על־כן הוציא העם היהודי מתוכו כוח עזר – ההון היהודי – להקמת משק חדש, אשר יקלוט עבודה עברית, והעבודה שלנו היא המצדיקה את המשק. כי אם יש ליהודים זכות לקנות קרקע ולהתיישב בארץ – הרי הזכות היא בגלל העבודה העברית.

היה בארץ הזאת חוק, בימי התורכים, האוסר על היהודים לבוא הנה, לקנות קרקע, לבנות. מה ביטל את החוק הזה:– אותה העובדה: רצון הקיום של האומה העברית ואי־האפשרות שלה להתקיים מחוץ לארץ הזאת.

התועלת שאנו מביאים לארץ היא הופעת לוואי של חדירת פועלים יהודים לארץ – ולא הצדקת קיומה. כי אנחנו במקרה נושאי תרבות יותר גדולה. אבל היה יכול להיות גם להפך: שבארץ הזאת יושבים 800־700 אלף ערבים, בעלי תרבות, מהם 20 אלף פועלים מאורגנים; ואילו היו אז, כמו עתה, קרקעות פנויים בארץ, קרקעות מנוצלים למחצה ולרביע, כמעט כל אוצרות הארץ בלתי מנוצלים, גם אז היינו באים הנה. ואילו היה טריבונל של צדק בעולם, והערבים טוענים לפניו: אנו חוששים, שהפועלים היהודים הנמוכים יותר בתרבותם יורידו את רמת חיינו – כי אז היה עונה הטריבונל: יש רשות לפועלים היהודים לבוא לארץ; אלא יש להתאמץ להרים את רמת חייהם. אין לכם הערבים הרשות להתנגד לכך, שיבואו היהודים ליצור כאן משק חדש ולעבוד בו. כל זה אמנם אינו אלא דמיון. למעשה, המצב הוא הפוך. לפי המציאות, אין היהודי יכול להיקלט במשק הקיים בארץ. אבל הענינים נסתבכו מהצד השני. הכוונה ההיסטורית, רצון האומה שדחף את ביל“ו, את בוני פ”ת, את רוטשילד לבוא וליצור בארץ – סולפו ע"י תאוות הבצע של היחידים שבאו לארץ, והם עשו את הרצון הזה פלסתר, ובמקום להיות שֵמש לעבודה העברית, עשו את המשק החדש מקום לניצול הפועלים הערבים.

אולם זכות העבודה שלנו בארץ – אינה זכות של יחיד זה או אחר, אלא זכות של קיבוץ לאומי, קולקטיב היסטורי. בעל־הבית היהודי אין בזכותו ובסמכותו לנשל את הפועל היהודי במקומות שנוצרו לשם עבודה בשביל הפועל הזה. אין בארץ מקום של עבודה עברית, אשר לוקח מהפועלים הערבים; אלא כל המקומות האלה נוצרו מחדש. ובמקומות אלה אין זכותנו לעבודה מופקעת מפני שהבעל־בית רוצה דווקא בפועל זול הנוח לניצול ולשעבוד. במשטר־הרכוש הכוח בידי בעל־הבית להעסיק את מי שהוא רוצה, אבל אין תנועת הפועלים ואתה התנועה הציונית יכולה להכיר בזכות קפיטליסטית זו הפוגעת בזכות־הזכויות שלנו, בזכות העם כולו, בזכות לעבודה. לא הבעל־בית שעיניו רק לבצעו יהיה השופט ההיסטורי על זכות־העבודה של העם היהודי, ולא תאוות הבצע והשעבוד שלו תקבע את גורלנו. הבעל־בית יכול לנשל את הפועל היהודי, אבל לא להפקיע את זכותו, וכל כמה שהוא לא יכניס פועלים זולים לא יהודים במשקו – אין זכות העבודה העברית מתבטלת במשק זה. כמובן, אין הערבים צריכים לסבול מפני בואנו לארץ. אם הולך ונוצר בארץ, ע"י העליה היהודית, משק חדש – זכותו של הפועל היהודי לעבוד בו, ואם יש פועלים ערבים, העובדים 20־10 שנים במשק העברי, אנו חייבים לאפשר להם התיישבות בכפרם. אולם זכותנו לעבודה לא פקעה, כי היא אינה זכות אינדיוידואלית. ולא בעל־הבית יהיה השופט והפוסק על זכותנו לעבודה.

ועוד דבר אחד, שהוא יסודי לעבודתנו בארץ: גדלה של א“י נתון מן הטבע; אבל יש דבר אחד שהוא נתון בידי אדם – פריון הארץ. פריון כל ארץ וארץ – מעשי ידי אדם. גדלה של בלגיה – פחות מהחצי של א”י, והיא מפרנסת 8 מיליוני אנשים ברמת־חיים גבוהה. זה מעשי־אדם מדורי דורות. מסופטמיה כלכלה פעם 20 מיליון אנשים; לא רק הטבע עשה את הדבר הזה (הטבע מאז לא נשתנה), אלא האנשים הכשירו את הארץ להיות מאוכלסת. לא נוכל להגדיל את השטח של הארץ, אבל נוכל להגדיל את פריונה, גם במקומות המעובדים. הגדלתנו את פריון האדמה נותנת לנו את הזכות והאפשרות לעבודה חקלאית.

אנחנו מכירים בזכות ההגדרה העצמית של כל העמים. יש לעם הערבי בא"י הזכות על תרבותו הדלה, בדיוק כמו לעם הגרמני עשיר התרבות. אבל לדבר אחד אין זכות לישוב הערבי – לגזור דלדול על הקרקע, לגזור עוני ושממה על הארץ הזֹאת. בזכות זאת – להשאיר את הארץ בדלדולה, באשר בזה תלוי פרצופה הלאומי – בזאת לא נודה. כל עם זכאי לדאוג לא רק לתרבותו, כי אם גם להתפתחותו הבלתי־מוגבלת. אולם זכות זו נתונה לכל העמים, וגם לנו.

ואין לשכוח עוד דבר בוויכוח הזה: אנחנו מדברים תמיד על א“י כעל יחידה גיאוגרפית והיסטורית מיוחדת. זה נכון ולא נכון גם יחד. א”י הנה חטיבה מיוחדת רק בהכרה של העם היהודי. מחוץ לזה – אין א“י חטיבה מיוחדת, אלא חלק של שטח גדול מאד – חלק של שטח השייך לעם הערבי, והוא פי 100 גדול מהשטח של א”י. אנו אומרים: בקיום אומה יהודית רבת מיליונים בא"י אין סכנה לאומה הערבית, לתרבותה, לעצמאותה, לקיומה. יש בידיהם שטח, שגדלו כמחצית אירופה, ועליו יושבים לא 300 מיליונים כאשר באירופה אלא 14 מיליונים אנשים, אשר דורות יידרשו לבנותו, ואולי כוחותיהם לא יספיקו, כי במסופוטמיה בלבד ישבו פעם אנשים יותר מבכל העולם הערבי כיום. ולאחר שיש ביד הערבים כל־כך ארצות שוממות – לא יבולע לעצמאותה של האומה הערבית מהתיישבותנו בארץ. איני רוצה לבסס את זכותנו על הטובה שתצמח לעם הערבי מקיומנו בארץ. אולם אם אפשר להגדיל את פריון הארץ פי 5 ופי 10, ולהכניס המוני עובדים חדשים, ואם אנחנו יוצרים פה תרבות שלנו על חשבוננו אנו – אין שום רעה נשקפת לישוב הערבי בארץ ולאומה הערבית – כי אם להיפך.

היסודות המוסריים של עבודתנו בארץ, מבחינה סוציאליסטית, מוסרית, אנושית – אינם מפוקפקים. כי בשבילנו הסוציאליזם הוא דרך להצלחתנו, באשר הסוציאליזם הוא למען העמים, ולא להיפך העמים למען הסוציאליזם. כאן בארץ אנו נעשים גורם ונושא של המהפכה הסוציאלית, ולא אגיטטורים שלה. התנאים האובייקטיביים של הארץ הם כאלה, שאין אנו זקוקים לקחת את המשק מידי הפועל הערבי; ותקומת העם העברי בא"י אינה צריכה להיבנות מחורבנה של האומה הערבית.

בן־שמן, טו תשרי תרצג [“במעלה” 20]

 

ו. להצלת העבודה העברית במושבות

ניסן תרצד, (“הפועל הצעיר” 25–24)

(הרצאה במועצת מפלגת פועלי א"י)

במקום הדיון על שאלות הוועד הפועל הציוני ראינו צורך להתחיל בענין שתכיפותו הדוחקת ולדעתי גם חשיבותו ההיסטורית עולה על ערך ישיבת הוועד הפועל הציוני. אני יודע, שברגע זה עסוקים מאד מאד בשאלות העומדות ברומה של ההסתדרות הציונית: מי יהיה הנשיא של הוועד הפועל הציוני ואם פלוני יכנס אף הוא להנהלה הזאת או לא יכנס. אינני רוצה לזלזל בחשיבותן של השאלות האלה. אבל יש שאלה אחת אשר לא זכתה עדיין להעסיק את התנועה הציונית והיא מעסיקה רק אותנו, וזוהי אולי זכותנו העיקרית לתפוס את המקום אשר אנחנו תופסים בארץ ובציונות, שאלת העבודה העברית באשר ממנה יהיה תלוי בעתיד מקומנו ומקום העם העברי בארץ, – ושוב עומדת כרגע בראש ענינינו שאלת הצלת חזית העבודה העברית במושבות.

אנחנו עומדים במלחמה מרה זו זה עשרות שנים. ומלחמה זו לא היתה לשוא. אבל היא עוד לא נגמרה. אבל אם הפעם חזית העבודה העברית תעורער – והיא עומדת להתערער – והכיבוש הציוני הגדול ישמט מאתנו, לא תהא זו הפעם אשמת האיכרים בלבד.

אנחנו תבענו כל השנים תביעה גדולה וקשה מאת האיכר היהודי בארץ. תבענו ממנו שהוא יעשה יום יום דבר שהוא נגד האינטרס הבלתי אמצעי שלו, שהוא נגד החשבון העיקרי שאנשים רגילים לעשות יום יום בחייהם – חשבון הכיס, דבר הדורש ממנו לא רק התאמצות כספית מתמדת, יום יום, אלא גם התאמצות רוחנית: במקום שהוא יכול לקבל בשפע ובזול קוּלים־עבדים, שהוא יכול לרדות בהם כאוות נפשו, תבענו ממנו שיקבל פועל עברי אשר יעמוד לפניו כאדם שווה־זכויות, אולי כאדם מיוחס. תבענו ממנו תביעה, אשר לא קל לעמוד בפניה. ואמנם רבים מהאיכרים האלה לא עמדו בפני התביעה הקשה הזאת; אבל זהו אולי אחד הנסים הסוציאליים שרבים מהאיכרים – לא יחידי סגולה, כמו שזה היה לפני שנים אחדות, אלא מאות קיבלו את התביעה הזאת ועמדו בה. לא תמיד מתוך התלהבות ולא תמיד מתוך רצון שלם, אבל עמדו בה. ונוצר הפלא הגדול ביותר בארץ, נוצר המשק החקלאי הקפיטליסטי הבנוי במאה אחוז על עבודה עברית.

והנה באו ימים של מצוקה. אין פועל עברי בארץ. לא מפני שאין אלפי נוער יהודי בחו"ל המסתערים על הארץ הזאת ולא מפני שהארץ אינה יכולה לקלוט אותם, אלא מפני שסגרו בפניהם את הדרך. ואנחנו כולנו יודעים, מי הם אשר סגרו. אבל לא הממשלה בלבד אשמה, אלא גם אלה מאנשי הישוב היהודי אשר נתנו את תמיכתם האידיאולוגית והמוסרית לסגירה הזאת. במלחמה המרה שהיתה לנו עם הממשלה לפני ששה חדשים, לא עמדה רק שאלת גודל העליה, לא רק שאלת גודל המכסה, אלא שאלה, שהיא גם שאלה פנימית בישוב – שאלת העבודה העברית. אמרו לנו: יש מחסור בפועלים, אבל רק בפועלים יהודים; יש בארץ די פועלים, יש גם מחוסרי עבודה בקרב הפועלים הבלתי יהודים; העסיקו פועלים ערבים. התביעה הזאת באה לא רק מהממשלה הזרה. את התביעה הזאת קיבלה הממשלה מאת יהודים המתימרים לעמוד בראש הישוב. הממשלה אמרה: אנחנו נדרשים לתת משטרה לשמור על הפועלים הערבים, אשר בעל הבית היהודי רוצה להכניס אותם למשקו ולהעסיקם, ואין אנחנו יכולים לעמוד בפני התביעה הזאת; אנחנו צריכים לשמור ולהגן, שהפועל הערבי יוכל לעבוד במשק העברי, ואנשים חשובים בישוב אינם נוקטים את הדרישה הזאת שלכם, אינם נוקטים את העיקרון של העבודה העברית; הם אומרים, שבמשק היהודי צריך להיות מקום רחב גם לפועל הערבי, ובעקב ההשפעה הפנימית אשר באה מחוגים של הישוב, המתעטפים בתכלת־לבן והמדברים על לאומיות צרופה, נסגרה הארץ בזמן האחרון לפני עלית העם היהודי גם במידה שהארץ דרשה אותה. אנחנו עומדים לפני מצוק שלא היה כמותו בישוב, מצוק של חוסר פועלים יהודים. ואיכרי השרון, אלה אשר בנפשם עשו את הפלא הגדול הזה של מושבה קפיטליסטית בעבודה עברית במאה אחוזים, אלה עומדים עכשיו לפני ברירה מרה: או שיחרב משקם או יכניסו עבודה בלתי־יהודית למשקם. ואינני יודע אם נעיז ליַדות אבן באיכרים האלה אשר למראה משקם, העומד להחרב, לא יעמדו בנסיון. ולא אשמתם תהיה זאת, אם הכיבוש הגדול שלנו ישמט מידינו.

וציבור הפועלים הועמד עכשיו לפני השאלה, אם בשעה קשה זו יהיה לו הכוח לתבוע מעצמו דבר אשר בצדק ובזכות גמורה תבע הרבה שנים מאחרים: לא להתחשב עם שום דבר, לא לעשות חשבון כיס ולא לעשות שום חשבון אחר, אלא לשמור על נשמת נשמתה ועל תוכן תכנה של ההגשמה הציונית, על העבודה העברית. לפי מצב הענינים בארץ, שעדיין השערים סגורים בפני העולה העובד – והם עוד כחודש ימים או כששה שבועות יהיו סגורים, עד שיגיעו העולים לפי הסרטיפיקטים החדשים שקבלנו כמפרעה על חשבון השידיול הבא – אם מתוך 40,000 אלף פועלי ארץ ישראל יימצאו חלוצים אשר יהיה להם הכוח והרצון לעזוב את עבודתם המכניסה והטובה בערים ובמוֹשבות וילכו לחקלאות, להציל את העבודה היהודית ולהציל את המשק היהודי ממפלה מוכרחת ולהציל אותנו מאבֵדה אשר לא תחזור. אם לא נדע לגייס מיד לעבודה הזאת במושבה אילו 500 חברים, הרי תשמטנה מידינו עמדות אשר רכשנו לנו במאמצים של 30 שנה.

המשבר הקשה הזה, שאליו הגענו, נעוץ בתוך כל מצב תנועתנו בארץ ובתוך היחס של הציבור שלנו לחזית הכי קשה והכי מכרעת שיש לפועל היהודי בארץ – לחזית העבודה בשרון. עוד ישנם עכשיו למעלה מעשרת אלפים פועלים יהודים במושבות. אבל רבים מהפועלים היהודים, גם אלה שישנם במושבות, עזבו את החקלאות ואת העבודה החקלאית הקשה והמפרכת והמכניסה פחות. והרוב המכריע של פועלי המושבות הם פועלים עירוניים העובדים במושבה. ברחובות רוב חברי ההסתדרות אינם עובדים בחקלאות. וזה לא רק בגלל שיש חרם על חברי ההסתדרות, זה הוא אולי אחד הגורמים המסייעים בידי חברינו ונותנים להם תירוץ טוב. והוא הדין בשאר המושבות. הפעל היהודי במושבה הולך ונהפך לפועל עירוני. וגם לא אשמתו בלבד היא זאת, כי מי כפועל המושבה יודע את קושי החיים של הפועל החקלאי. כולנו נושאים באחריות למצב הזה.

זה שנים שנשמעה בתוכנו תביעה לוותיקי חברינו לאלה שיצרו את המשקים ואת ההתיישבות העובדת, לבוא לעזרת החברים הצעירים, העומדים בחזית הקשה הזאת של העבודה במושבות, למען לא יעמדו ללא הדרכה וללא עזרה בנסיון העבודה הקשה הזאת, ולא יסבכו את היחסים המסובכים כשהם לעצמם עם נותני העבודה. התביעה הזאת הולכת וחוזרת אצלנו ממועצה למועצה ומוועידה לוועידה ואינה יוצאת לפועל. היו לנו הרבה כשלונות, עשינו הרבה שגיאות בעבודתנו בארץ. אולם הכשלון הכי גדול לתנועתנו הוא ביחסנו לעבודה במושבות, בחוסר יכולתנו להיחלץ לעזרת העליה החלוצית במושבה, כי עמדנו וראינו באזלת יד. שגם המושבה עם היות בה הרבה פועלים, החקלאות שבה מתרוקנת מהפועל היהודי. זהו הכשלון הגדול ביותר של תנועתנו במשך 28 שנים.

אין לי ספק כי יש בתוכנו 500 הפועלים הדרושים אשר ילכו למשך חודש ימים להציל את עמדת העבודה העברית במושבות. אבל 500 הפועלים האלה ימָצאו, אם ימצאו 40 או 50 חברים וותיקים מהמשקים אשר ילכו למושבה ויחדשו את רוח החלוציות גם בקרב הפועלים היושבים במושבה וגם בקרב החלוץ אשר בגולה.

באו בזמן האחרון חלוצים לארץ. הם נשארו בתל־אביב. אני חושש, שאלה שיבואו בעוד חודש ישארו גם הם בתל־אביב. ואל נעיז לגנות ואתם. מה אנחנו רוצים מהנוער הזה, שבא מהעיירה היהודית בלי חינוך ציוני, בלי תרבות עברית? מה אנחנו רוצים ממנו, כשהוא בא להציל את נפשו באמריקה החדשה הזאת הנקראת ארץ־ישראל? הוא בא הנה ורואה כאן עיר הומיה ראי־נוע וקהל רב, והוא נשאר בה. ולא יועילו ההטפות והנאומים של השליחים שלנו בגולה, אם הבחורים הללו בבואם לארץ לא ימצאו בתוך תנועתנו אטמוספירה אחרת, רטט של דאגה ואחריות גדולה לחזית הקשה והמכרעת הזאת, ואם אותם אלפי החברים אשר כבר נמצאים במושבה לא ידבקו בעבודה החלוצית אלא יעזבו אותה. האם אין לתנועתנו הכישרון והאנשים לחדש את האטמוספרה הזאת? נעשו נסיונות בעיר זו לגייס פועלים. הנסיונות עד עתה לא הצליחו במלואם. והם לא הצליחו, לא מפני שהציבור של 14000 פועלים בתל־אביב אינו מוכשר להיענות לתביעת ההסתדרות. אינני יודע, אם יש עוד ציבור בעולם, באיזו תנועת פועלים שהיא ובתוך איזה ציבור שהוא בעם היהודי, המוכשר להיענות לתביעה כמו הפועל שלנו. אבל לא היתה לו ההרגשה עד עתה, שזו היא תביעה רצינית. הוא לא ראה, שהתביעה הזאת מלווה חרדה ופחד מצד טובי חברינו העומדים בראש התנועה.

ואנחנו לא נוכל לתקן את המצב החמור הזמני במושבות השרון, אם לא יימצא בנו הכוח עכשיו לגייס את התנועה וליצור אטמוספירה מחודשת ויחס אחר בתוך כל ציבורנו לחזית הקשה הזאת במושבה, אם לא נדע להעביר את מרכז הכובד לעבודה במושבות.

אם כי ישנה עכשיו ישיבת הועד הפועל הציוני ועלינו מוטלת אחריות גדולה לישיבה זו, כי חברינו יושבים בהנהלה והם צריכים לתת שם דו"ח; ויש תיירים רבים עכשיו בארץ, והרשמים שהם יקבלו בארץ יהיו בעוד חודש רשמיה של כל היהדות בגולה, ויש צורך לטפל בהם; ויש עוד הרבה דברים חשובים. אולם אין דבר יותר חשוב מאשר הצלת חזית העבודה העברית במושבה. יש צורך הכרחי בחודש זה להעביר את מרכז הכובד של תנועתנו למושבה. לא רק בתורת הפגנה. ציבורנו חונך לא לצאת ידי חובה בהפגנות. יש צורך שיקומו מהמשקים טובי החברים, אשר איש איננו מזלזל בעבודתם החשובה בתוך המשק, שילכו למושבה לא רק לחודש זה, כי אם ילכו לשם להרבה זמן ויעמדו בראש הפעולה למשך שנה שנתיים, למען ירגיש הציבור שהתנועה כולה רואה שם את חזות הכל, למען תהא ההרגשה בקרב אותו החלק שנשאר בחקלאות, שהוא ממלא שליחות גדולה של התנועה, למען ירגיש החלוץ, שברגע הראשון לבואו ארצה עליו למהר מיד למושבה.

העמדנו את השאלה הזאת עתה למען תקבל פתרון למעשה, למען יצאו אותם החברים ממקומותיהם שיכולים להיות לברכה לא רק בעבודתם האישית והפרטית במושבה, כי אם גם בהדרכה ובמו"מ עם האיכרים, באירגון העבודה, בקביעת היחסים בין פועלים לפועלים ובין הפועלים ונותני העבודה. ויש לנו שפע כוחות כאלה. גם שונאינו במושבה יצטרכו להתיחס בכבוד לאנשים אלה הבאים ממשק ויודעים מה זה משק ומה זאת חרדה למשק ויתיחסו להם ביחס אחר. האנשים האלה נדרשים עכשיו ללכת למושבה. ומהיכולת שלנו לעשות פעם את הצעד הזה, מהיכולת הזאת שלנו תהיה תלויה האפשרות של הצלת העבודה העברית בשרון. כי אם במקום 500 הפועלים החסרים, יכניסו האיכרים פועלים לא יהודים, הרי הפרצה אשר תפרוץ הפעם לא תתוקן אולי יותר, או על כל פנים לא תתוקן מהר. המשמרת שלנו תהא עכשיו משמרת העבודה במושבה.

תל־אביב, ניסן תרצ“ד [”הפועל הצעיר" 25־24]

 

ז. יחסי־עבודה

אדר תרצה, (“דבר” 2965),

(משמר הסכמים או משטר בוררות)

א

שאלת העבודה ויחסי העבודה בארץ הועמדה בשנים האחרונות במרכז הוויכוח הציוני.

הוויכוח הפוליטי שמילא במשך כמה שנים את חלל התנועה הציונית ושימש סלע מחלוקת בין מפלגות ההנהלה ובין האופוזיציה – ניטל בשנים האחרונות עוקצו וכמעט שנשתתק. המדיניות שנקבעה בארבע השנים האחרונות על ידי שליחי תנועת הפועלים בתוך ההנהלה הציונית – כמעט שאין מערערים עליה בכל רחבי ההסתדרות הציונית. אם לא כל המפלגות השלימו את מנהלי המדיניות החדשים – הרי אין כמדומני אף ציוני נבון וישר אשר לא יודה – אם כי לא תמיד בפומבי – שהמדיניות הנקוטה בידי שליחי הפועלים, המדיניות הבנויה על קואופרציה את ממשלת המנדט מתוך עמידה תקיפה וגלויה על מלוא זכויותינו ותביעותינו המוצדקות, היא היחידה ההולמת את דרכי התנועה הציונית ויכלתה הריאלית.

נתיישב במידה מרובה, בכל אופן להלכה, גם וויכוח שני שניסר זמן רב בקרב המפלגות הציוניות: הוויכוח על הון לאומי ופרטי. דווקא בשנות השפע והגיאות, כשזרם כביר של הון פרטי יצר אפשרויות קליטה בשביל רבבות עולים לשנה, הוברר שבלי הון לאומי לפעולה התיישבותית תכניתית של ההסתדרות הציונית – עלול כל בנין הארץ להסתרס באופן מסוכן. מאירת הספסרות, התרכזות העליה בעיר, שיתוק ההתיישבות החקלאית – אין להם תיקון בלי התערבות קונסטרוקטיבית של גורם לאומי רב־אונים מזויין ביכולת כספית רבה ובתכנית־פעולה מקפת ומרחיקה ראות.

ומחוץ לענינים של המדיניות הפנימית השנויים במחלוקת – עניני ההנהלה, המשמעת ותיקונים הסתדרותיים, אין ויכוח יותר חמור ורציני מבשאלות יחסי העבודה, ואין דבר שיקבע במידה כזו את יחסי המפלגות וצירופתיהן בתנועה הציונות כשאלה זו.

ב

שלשה הם הגורמים לסכסוכי העבודה בארץ:

א) התנכרות חלק המעבידים לעבודה עברית. מכל שאלות העבודה זוהי החמורה והחיונית ביותר, ומפתרונה תלוי כל עתידנו בארץ.

ב) סכסוכים בין פועלים לפועלים: בגלל מקומות עבודה, בגלל אירגון או בגלל ענינים פוליטיים ואידיאולוגיים, סכסוכים אלה הם הקשים והמסוכנים ביותר – מפני שהם סכסוכי משפחה, סכסוכי אחים המתנהלים תמיד באכזריות יתירה. אולם לאשרנו אין הם מחויבי־המציאות, ומקורם אינו נעוץ בהויה של הפועל ובחיי העבודה, אלא במסיבות מלאכותיות הנערכות ע"י גורמים חיצוניים. העוינים לעבודה העברית ולתנועת הפועלים.

ג) סכסוכים בין עובדים ומעבידים בגלל תנאי העבודה וזכויות העובדים, כסכסוכים הקיימים בכל הארצות בין הפועלים ומעבידיהם. סכסוכים אלה טבועים בעצם מהותו של המשטר הקיים, והם מתיישבים מזמן לזמן מתוך משא ומתן בלתי אמצעי של הצדדים. או בהתערבות המדינה או גורם חברתי אחר לשם פשרה או לטובת אחד הצדדים.

אם כי אין להימנע מסכסוכי עבודה במשטר הבנוי על חלוקה מעמדית בין העבודה ובין הרכוש – הרי יש לסכסוכים אלה גילויים שליליים ומזיקים שאינם מוכרחים ואינם רצויים גם מבחינת עניני העבודה וגם מבחינת עניני הרכוש, ואם אנו רוצים בבנין מהיר של הארץ ובהקמת משק פרודוקטיבי אשר יקלוט עליה מתרחבת, עלינו למצוא דרך אשר תמנע סכסוכי עבודה מכשילים והפרעות בלתי מוכרחות ביצירת המשק והתפתחותו הבריאה.

התנועה הציונית קבעה עמדה ברורה ופסקנית לשאלה הראשונה. אין מפלגה ציונית אשר לא תודה – בכל אופן להלכה – כי בלי עבודה עברית אין יסוד ועתיד לכל מפעלנו הציוני. באיזו מידה המפלגות השונות נאמנות לעמדה זו בפועל – היא שאלה שלא אעמוד עליה כאן. הוויכוח המתנהל עדיין – ובשעה זו ביתר שאת – בין המפלגות הציוניות חל בעיקרו על שתי השאלות האחרונות, ותמצית הוויכוח הכפול הוא:

א) הסתדרות עובדים אחת, כללית, המקפת את כל הפועלים והעובדים ללא הבדל זרם ומפלגה–או אירגוני פועלים מפלגתיים.

ב) יחסים בין עובדים ומעבידים נקבעים מתוך הסכמה הדדית – או ע"י כפייה חיצונית של איזה מוסד עליון.

בדברים הבאים אנסה לברר רק את השאלה השניה – שאלת היחסים בין העובדים והמעבידים.

ג

מחוץ לתנועת הפועלים ניתן כמעט פתרון אחד לשאלה הנידונה, והפתרון הוא – חובת־בוררות. פתרון זה משותף לכל המפלגות הבעל־ביתיות החל מהמתקדמים וגמור ברביזיוניסטים.

“הרביזיוניסטים סבורים שבתקופת ההתיישבות אסורה כל שביתה והשבתה, ושתי הצורות של מלחמת המעמדות מזיקות למשק היהודי, והאמצעי המתאים היחיד להגן על האינטרסים הצודקים של שני הצדדים הוא – בוררות חובה לאומית; ולכן הם דורשים שאספת הנבחרים והקונגרס הציוני ישתתפו יחד בהקמת “מוסד עליון לבוררות לאומית” מורכב מבאי כוח כל המקצועות, בנשיאות אנשים בלתי מפלגתיים – מוסד זה יחייב כל יהודי, בין עובד ובין מעביד, וכולם יהיו מחוייבים לפנות אליו בכל סכסוך ולקבל על עצמם את מרותו”.–

כך ניסח ז’בוטינסקי את שיטת הבוררות (“היינט” מיום 28.10.32, “ראזסוויט” מיום 6.11.32). ברם, המנהיג הרביזיוניסטי שכח להוסיף מה ייעשה לעובדים ולמעבידים מבני מפלגתו אשר, כידוע, אינם מכירים במרות אספת הנבחרים ואינם מקבלים על עצמם משמעת הקונגרס הציוני.

במו“מ שהתנהל בלונדון בין ההנהלה הציונית ובין באי־כוח הברית העולמית של “הציונים הכלליים” הציע ד”ר שמורק בשם ציוני מזרח גליציה, שבארץ תיבחר וועדת בוררות של חמשה אשר תקבע תנאי עבודה בכל המשק היהודי בכפר ובעיר, ותנאים אלה יחייבו את כל העובדים והמעבידים, וועדה זו גם תמנה בוררים בכל עיר ומושבה והם ייסדו בכל מקום לשכת עבודה “נייטרלית” אשר בה יירשמו כל הפועלים וכל המעבידים יפנו אליה ויקחו על ידה את הפועלים הדרושים להם. כשנשאל ד"ר שמורק, אם הוא לוקח על עצמו להביא הסכמת המעבידים בארץ לסידור זה, ענה שהוא צריך קודם להתייעץ עם חבריו בארץ.

מנהיג המתקדמים בארץ, ד“ר מ. גליקסון, דורש בעתון הנערך על ידו “הסכם לאומי כללי, העומד על עיקר המרוּת הלאומית, על חוקת עבודה כללית של הישוב, שתקבע נורמות לכל יחסי העבודה ותהא חובה על הכל, על מעבידים ועל עובדים לכל סוגיהם, ואירגוניהם; לא “חוזים קולקטיביים”, אלא חוזה קולקטיבי אחד של הישוב כולו. לא בוררות מחייבת לתקופת ה”הסכם” העומד על חוזה פרטי, התלוי ברצונם החפשי של ה“צדדים” שהיום מקיימים אותו ומחר מבטלים אותו – אלא בוררות של חובה וקבע, בעיקר אירגוני של אותה חוקת העבודה הכללית, אשר בלעדיה אין תיקון יסודי ואין פתרון רדיקלי לפרובלימה הגדולה של העבודה ויחסי עבודה" (“הארץ” מיום ד, שבט תרצ"ה).

אולם, דא עקא שגם ראש המתקדמים לא פירש מי יחוקק את חוקת העבודה הכללית" ובאיזה כוח תוטל כחובה על הכל“, ומה יעשה למסרבים אשר לא ייכנעו ל”עיקר המרות הלאומית" ובמה יהיה יפה כוחה של “חוקת העבודה הכללית” מהחלטות הקונגרס ואספת הנבחרים בדבר העבודה העברית שגם היא הוטלה כ“חובה לאומית” – ולא נתקיימה?…

שלוש ההצעות הללו של באי כוח שלוש מפלגות, שונות זו מזו בסיגנונן ובניסוחן, אולם הצד השוה שבהן, שכולן מטיפות ל“חובת בוררות” לא מתוך הסכם הצדדים, אלא בוררות כפוייה על ידי מוסד עליון; ב“חובת בוררות” רואים שלושת המציעים את “הפתרון הרדיקלי” לפרובלימה הגדולה של יחסי העבודה. אולם כאילו על ידי קנוניה חשאית מתעלמים כל שלושת הפותרים הגדולים משאלה אחת קטנה: כיצד ישליטו הבוררים את פסקי דינם, על יסוד מה יפסקו את הלכותיהם בעניני עבודה ומה יעשו למסרבים אשר לא יקבלו על עצמם את מרות הבוררים ולא ייזקקו לפסקי־דיניהם?

ד

רעיון חובת הבוררות כפתרון לשאלת יחסי העבודה בין הפועלים והמעבידים אינו המצאתם המקורית של מנהיגי הציונות הבעלבתית. בוררות כפוייה הוצעה וגם נעשתה לחוק כבר לפני הרבה שנים בכמה ארצות! טעות היא לחשוב שארצות הדיקטטורה או המדינות הפשיסטיות הן־הן שהנהיגו את שיטת הבוררות, ודבר זה נעשה עשרות שנים לפני הופעת הדיקטטורה הקומוניסטית או הפשיסטית. החוקה הראשונה של חובת בוררות, הותקנה 20 שנה לפני פרוץ מלחמת־העולם האחרונה בזילנדיה החדשה (בשנת 1894). אחר כך הנהיגה חובת הבוררות גם אוסטרליה – שתי ארצות דמוקרטיות שבתוכן הגיעה תנועת הפועלים למדרגה גבוהה – בימים ההם למדרגה הגבוהה ביותר – של אירגון, השפעה וכוח.

הצעת חובת הבוררות הופיעה לפני המלחמה גם באנגליה, אולם כאן התנגדו להצעה זו לא רק הפועלים, אלא גם – וביתר שאת – בעלי התעשיה, וההצעה נדחתה. ולא נכון לראות בכל התנאים ובכל הזמנים את חובת הבוררות כמכוּונת דווקא נגד הפועלים. בזילנדיה החדשה ובאוסטרליה היו הפועלים אשר תמכו בחוק הבוררות.

לאחר המלחמה הונהגה חובת הבוררות ברוסיה הסובייטית (בתקופת הניפ) ואחר – באיטליה הפשיסטית וביתר ארצות הדיקטטורה. בארצות אלה תוקנה הבוררות, כמובן, לא על דעת הפועלים, אלא כחלק אורגני של שיטת הכפייה אשר התפשטה על כל החיים הממלכתיים, המשקיים והמדיניים באחת.

ה

באילו תנאים התקיימה חובת הבוררות ומה היו תוצאותיה?

חובת בוררות לא תיתכן בלי שלושה תנאים מוקדמים:

א) עבודה מאורגנת מוכרת בחוק.

לפני משפט הבוררות מופיעים שני צדדים, המעבידים והפועלים. המעבידים יכולים להיות מאורגנים או בלתי מאורגנים. כי לא המעביד הוא העיקר, אלא המפעל שהוא בעליו. התנאים שקובע משפט הבוררות חלים על המפעל. לא כן הפועלים. הבוררות אינה חלה על הפועל הבודד, המסויים, שהוא עלול להתחלף ולשנות את מקום עבודתו. בין כתובע ובין כנתבע מופיע הפועל רק כגוף קולקטיבי, ואין כל הבדל מי הם בשעה זו חבריו הממשיים. אירגון הפועלים הוא שטוען בשם הפועל, ואירגון הפועל הוא שזוכה או שמתחייב בתנאי־עבודה מסויימים בהחלטת הבוררים. ואם גם כל הפועלים יתחלפו בבית־החרושת ואחרים יבואו במקומם – כל זמן שפסק הדין של הבוררות קיים הוא חל על הפועלים, גם אם הם לא היו כלל במקום בשעה שנתקיימה הבוררות.

ב) חוקי הגנת עובד.

מוסד הבוררות אינו מוסד מחוקק אלא מוסד משפטי. אין הבורר מחוקק חוקים, אלא מפרש אותם ומהלם אותם למקרים מסויימים. אמנם ההבחנה בין מוסד מחוקק ומוסד משפטי אינה אבסולוטית. המרחק בין ביאור החוק ובין מתן החוק אינו לפעמים גדול. אולם גם כשהשופט יוצר במידה ידועה את החוק אין הוא יוצר יש מאין, כאשר יכול לעשות זאת המחוקק, אלא הוא בונה על יסוד החוקים והמנהגים הקיימים. והארצות אשר התקינו חוקת בוררות – זלנדיה החדשה ואוסטרליה – היו למעשה ארצות המופת בתחוקת העבודה, והגנת העובד מטעם המדינה הגיעה בתוכן למדרגה גבוהה למדי.

ג) כוח כפיה ממלכתי.

בלי כפיית המדינה לא תיתכן חובת בוררות. רק המדינה יכולה להשליט חובת־בוררות ולהטיל את פסקי־דין הבוררים על הצדדים גם בניגוד לרצונם, בלי כפייה ממלכתית תיתכן רק בוררות מוסכמת.

חובת בוררות, אשר בניגוד לבוררות מוסכמת, אינה תלוייה ברצון הצדדים ואינה זקוקה להסכמת העובדים והמעבידים, אפשרית רק כשבכוח המדינה אפשר לכוף את שני הצדדים להיזקק לבוררות ולפסקי דינה.

ברם בארצות הדימוקרטיות לא הספיקו אפילו כוח החוק של הבוררות למנוע מכל סיכסוכי עבודה. כשאחד הצדדים מצא שפסק הדין של הבוררים פוגע קשה בעניניו או בזכויותיו לא קיבל על עצמו את הדין וסירב להמשיך בעבודה. או שהמעביד סוגר את מפעלו, או שהפועלים היו מפסיקים את העבודה. למעשה נהפך מוסד הבוררות למכשיר בידי הממשלה לקבוע את תנאי העבודה בכל מקום שחוקי העבודה הכלליים לא הספיקו או לא התאימו. רק בארצות הדיקטטורה עלה בידי המדינה למנוע סכסוכי עבודה, אולם דבר זה עלה בידה לא בכוח חוק הבוררות, אלא ע"י שלילה כללית של חופש הפרט, השמדת הדמוקרטיה ושיטת כפייה כללית המתפשטת על כל החיים הממשלתיים, המשקיים והחברתיים כאחת.

ו

כל המדבר על הקמת משטר בוררות בא“י, במובן של בוררות כפייה, חובת בוררות כללית, שאינה זקוקה להסכמת הצדדים, אינו אלא מתעתע. הציונים הבעלבתיים המציעים חובת בוררות אינם מתכוונים שממשלת א”י תחוק חוק של בוררות, הם יודעים שממשלת א“י לא תעשה חוק כזה. ממשלת הארץ עושה חוקים המכוונים לרוב תושבי הארץ, והישוב הערבי יתקומם נגד חוק כזה. בשורה הראשונה – המעבידים הערבים שיש להם עכשיו חופש בלתי מוגבל לניצול עובדיהם, ושיכולים רק להפסיד מכל התערבות הממשלה ביחסי העבודה. הצעת חובת הבוררות מכוונת לישוב היהודי – ול”ישוב" אין עדיין שום אמצעי כפייה. גם להנהלת הסוכנות ולהסתדרות הציונית אין כוח ממלכתי. אין זה מעניני לברר כאן אם חובת בוררות רצוייה מבחינת עניני הפועלים או מבחינת התפתחות המשק. נניח רק שפועלי א“י יסכימו לחובת בוררות, ואספת הנבחרים והקונגרס הציוני יקבלו החלטה על חובת בוררות. האם יוכל פועל מפוטר מעבודה בלי סיבה מספקת לדרוש את מעבידו לבוררות על יסוד זה? האם יוכל הפועל לדרוש הרמת השכר ואם המעביד יסרב – להכריח את המעביד להיזקק לבוררות? היסכימו הפרדסנים שמוסד בוררות נבחר ע”י הקונגרס או ע"י אספת הנבחרים, יקבעו את תנאי העבודה, סדרי קבלת פועלים, שכר עבודה וכו' בפרדסיהם? היסכימו לכך בעלי המלאכה ובעלי בתי החרושת? היוותר המעביד על זכותו להיות שורר בביתו וימסור את קביעת תנאי העבודה – למוסד ישובי? היש בארץ מעבידים כאלה? היש בעולם כולו מעבידים כאלה? הניסה מי שהוא מהמציעים את מוסד הבוררות לבוא בדברים את הפרדסנים ובעלי התעשיה – שיסכימו לרגולציה לאומית של תנאי העבודה? הניסה המנהיג הרביזיוניסטי להתקשר עם התאחדות האיכרים שהיא תקבל על עצמה את מרותו של “מוסד עליון לבוררות לאומית” אשר הוא מציע? והלוא המנהיג הרביזיוניסטי יש לו קשרים עם הפרדסנים בארץ ולוחם את מלחמתם. ההשיג האדון שמורק או חברו סופרסקי את הסכמת המעבידים היהודים בכפר ובעיר לועדת בוררות אשר תחייב אותם בקבלת פועלים ובקביעת תנאי עבודה ובמסירת כל סכסוך עבודה להכרעת הבוררות? והלוא הסתדרות “הציונים הכלליים” בארץ שהאדונים הללו עומדים בראשה עומדת במגע קרוב לאירגוני המעבידים תומכת בהם ונתמכת על ידם?

הניסה ראש המתקדמים לבוא בדברים עם נותני העבודה בארץ על “חוקת עבודה כללית” ועל “עיקר המרות הלאומית” ועל “נורמות ליחסי עבודה”?

האם לא ידוע היטב גם לז’בוטינסקי וגם לשמורק ולסופרסקי וגם לגליקסון שאירגוני המעבידים בארץ לא ישעו לכל הצעותיהם על “מרות לאומית” ועל “מוסד עליון לבוררות” ולא יסתלקו מחופש פעולתם וקביעתם העצמית במשקם?

ז

הצעת חובת הבוררות המנסרת בחוגי הציונות הבעלבתית לא היתה אף פעם מכוונת למעבידים. המציעים אינם חושבים כלל שיש כוח ציבורי אשר יגביל את חופש נותן העבודה בקבלת פועלים ובפיטוריהם, בקביעת השכר, שעות העבודה, ואשר יטיל עליו למרות רצונו, ביטוח מאסון, ממחלה, מזקנה, מתשישות. יותר מזה. הם יודעים שאין כוח אשר יכריח את המעבידים לשמור על המצווה הלאומית האלמנטארית – מצוות העבודה העברית, הן מנשלי העבודה העברית נשארים חברים במפלגות הציוניות הבעלבתיות, – במפלגת הרביזיוניסטים, המזרחי, הכלליים, תומכים בהם לבחירות לקונגרסים, לאסיפת הנבחרים ולעיריות ולמועצות. ואם מפלגות אלו אינן יכולות ואינן רוצות להטיל את רצונן על חבריהן ותומכיהן אלו בענין העבודה הקובע את נפש המפעל הציוני ועתיד העם היהודי בארצו – מהו הכוח ומהו הרצון שיש למפלגות אלה בכפיית חבריהן בשאלת תנאי העבודה ומשטר העבודה בארץ? הן אין זה מקרה ששום מפלגה ציונית בעלבתית לא דנה אף פעם על יחס המעבידים לשאלת חובת בוררות וחוקת עבודה מחייבת, הן אין זה מקרה שהעתונות הבעלבתית לא הפנתה אף פעם תביעת חוקת העבודה לצד המעבידים. עסקני הציונות הבעלבתית יודעים את נפש המעביד בארץ (ולא רק בארץ) והם מקיימים את המצווה שלא לאמור דבר שאינו נשמע.

הצעת חובת הבוררות מופנית אך ורק כלפי העובדים, וכוונתה אינה אלא שהפועלים יסתלקו מחופש פעולתם הם בהגנת עניניהם וזכויותיהם. כשהעסקנים הבעלבתים מדברים על חוקת וחובת בוררות הם באמת מתכוונים רק לדבר אחד: לשלילת זכות השביתה.

גם כשהתקינו בזלנדיה החדשה ובאוסטרליה את חובת הבוררות ותקנה זו נעשתה בעיקר על פי דרישת הפועלים – היה חוק זה כרוך בשלילת זכות השביתה. אולם תמורת השביתה ניתן לפועלים מגן אחד: מגן החוק. ומגן זה היה משולש: חוק זה הכיר באירגון הפועלים, חוק זה קבע הגנת העובד וחוק זה הקים מוסד־בוררות שהיה בכוחו להטיל על המעבידים תנאי עבודה הוגנים ופרוגרסיביים המתאימים לצרכי פועל תרבותי בן רמת חיים גבוהה בתחומי יכלתה המשקית של התעשיה והחקלאות. מבלי להיכנס כאן בבירור מה יותר רצוי לפועל – אם הגנת החוק ומוסד משפטי או הגנה עצמית בכוח השביתה – הרי ברור, שתכנה של חובת הבוררות לא היה שלילי בלבד – איסור הכרזת שביתות – אלא גם ובעיקר חיובי: הטלת תנאי עבודה הוגנים על המשק בכוח כפייה ממלכתית. בלי תוכן חיובי זה חובת הבוררות אינה אלא נסיון – במקרה שלנו נסיון מחוסר־אונים – לגזול מהפועל את נשק הגנתו העיקרי.

ח

אפשר לדון ולהתווכח אם כפייה היא טובה או רעה, ואם יש ברכה בשלטון המיוסד על אונס רצון הזולת או לא. האנרכיזם שולל כל כפייה שהיא, בכל מקום ובכל שעה, והדיקטטורה מחייבת כפייה בכל, בגוף ובנפש. לע"ע לא ראינו עדיין שום חברה קיימת בלי מידה ידועה של כפייה, וגם לא מצאנו דיקטטורים שיקבלו ברצון כפייה המכוונת נגדם. תהא דעתנו מה שהיא על טיב הכפייה – ברור שאין, לדבר על משטר המחייב כפייה – מבלי שיש כוח ויכולת לכוף. חובת בוררות תיתכן רק בלוית כפייה – ולכן אינה באה בחשבון כשמדברים על סידור יחסי העבודה במשק היהודי בארץ. וכל המציע כאן חובת בוררות אינו אלא מרמה עצמו או את האחרים.

האם זאת אומרת שהמשק הארצישראלי נידון לאנרכיה ולהפקרות? האם חוסר אפשרות של רגולציה חוקית מוכרח להביא לידי הפרעות וזעזועים בלתי פוסקים במשק בגלל סכסוכי עבודה? תנועת הפועלים הארצישראלית הראתה גם פה, כמו בשאלות אחרות, את המוצא ואת המוצא היחיד: הסכמי עבודה, חוזים קולקטיביים הקובעים מזמן לזמן בהסכמת שני הצדדים את תנאי העבודה ומבטיחים למשך זמן ההסכם יחסים מסודרים וקבועים בין העובדים והמעבידים על יסוד הכרה הדדית והתחשבות הדדית את הצרכים והאינטרסים של כל צד.

בהרבה ענינים אחרים באה תנועת הפועלים בארץ לידי מסקנה שיטתית בשאלת יחסי עבודה מתוך סיכום נסיון חשוב בשדה פעולתה במשך שנים רבות, נוסף על הנסיון העשיר והמרובה של תנועת הפועלים בארצות אחרות.

תנועת הפועלים הארצישראלית אף פעם לא שללה למפרע ובכל התנאים את הבוררות כאמצעי לסידור סכסוכים בין פועלים ומעבידים, במקרה שהצד השני אף הוא הסכים לבוררות.

בדין וחשבון של הועד הפועל של ההסתדרות לועידה השלישית (תמוז תרפ"ז) שבה נידונה בפעם הראשונה שאלה זו באופן פרינציפיוני, נאמר בפרק “סכסוכי עבודה ושביתות”:

“מלחמת הפועל להטבת תנאי העבודה, להבטחה מינימלית של חיים אנושיים, לאחריות נותני העבודה למקרה אסון בעבודה וכו' – התנהלה בשורה הראשונה על ידי משא ומתן והסברה ולחץ ציבורי. במקרים נאותים הסכימה ההסתדרות למסור את הסכסוכים, שפרצו בין הפועלים ובעליהם בשאלה זו, להכרעת בוררות נייטרלית”.

ובפרק של “בוררות וחוקת עבודה” באותו הדין וחשבון נאמר:

“שורה שלמה של סכסוכי עבודה סודרה על ידי בוררות, שנמנתה על ידי נותני עבודה והעובדים בכל מקרה לחוד. גמר הסכסוכים על ידי בוררות עזר במקרים רבים לקיצור השביתות, והרבה פעמים נמנעו השביתות לכתחילה על ידי בוררות”.

"ציבור הפועלים מעונין למעט עד כמה שאפשר הפרעות ועיכובים במהלך העבודה. את האמצעי העיקרי להבטחת דרישותיו ועניניו הצודקים הוא רואה באירגונו המוצק, המחייב יחס של כבוד והתחשבות מצד נותן העבודה של זלזול בעניניו החיוניים מצד נותן העבודה, או במקרה של סירוב המעבידים להכיר בהסתדרות הפועלים ולבוא אתה לידי הסכם – נאלץ הפועל להשתמש בנשקו האחרון – בשביתה. ההסתדרות מסכימה להכרזת שביתה רק לאחר שהיא נוכחה, שאין לפניה כל דרך אחרת. וההסתדרות היתה תומכת ברצון בכל צעד, שנעשה מצד מוסדות לאומיים, ציוניים וממשלתיים להקל על שני הצדדים בסכסוכי עבודה לבוא לידי הסכם בלי הפסקת עבודה, בתנאי שלא תפגם זכות השביתה של הפועלים במקרה שלא תהיה להם ברירה אחרת להגנת עניניהם וזכויותיהם.

הועידה השלישית שהשתתפו בה גם צירי הפועלים הרביזיוניסטיים שהיו אז חברים בהסתדרות, דנה בשאלה זו וקיבלה החלטה האומרת:

“מתוך הכרה יסודית, כי העליה וההתיישבות והעבודה העברית מחייבות בהחלט את פיתוח כל האפשרויות הכלכליות של הארץ והקמת משק פרודוקטיבי נושא את עצמו, רואה הועידה השלישית של פועלי א”י צורך חיוני בקביעת יחסים מסודרים בין הפועלים ובעלי התעשיה על יסוד חוזה קולקטיבי שיחתם בין הסתדרות העובדים הכללית ובין נותני העבודה והתאחדויותיהם".

ט

לא קשה לתאר לעצמנו משטר שאין בו צורך וגם אפשרות של הסכם־עבודה. אם דמיוננו יעביר אותנו למשטר שאין בו קנין פרטי ורכוש פרטי, וכל אמצעי הייצור, החל מהקרקע והחומר הגלמי וגמור במכונות ואמצעי התחבורה ופרי התוצרת, שייכים לכלל, לחברה או למדינה; או אם נתאר לעצמנו דבר הרבה יותר מציאותי בתקופה שבה אנו חיים: מדינה שכל חייה הפוליטיים, הכלכליים והתרבותיים נחתכים על־ידי דיקטטור, וכל אזרחי המדינה חייבים לפעול, לעבוד ולחשוב על פי גזירה עליונה מבלי כל רשות וזכות של קביעה עצמית ומבלי כל חופש תנועה ופעולה, וכל הממרה את פקודת הדיקטטור, אחת דינו להיירות או להישלח למחנה הסגר; ומה גם אם נדַמה לעצמנו משטר המזווג בתוכו גם קנין הכלל על כל אמצעי הייצור וגם שלטון דיקטטורי ושלילת חופש היחיד ־ נמצא שאין כלל מקום לשאלה המעסיקה אותנו. העבודה במשטר זה מסתדרת בגזירות, תנאי העבודה נקבעים מלמעלה, על פי צו הדיקטטורה; וגם המעביד וגם העובד אינם חפשים ועומדים ברשות עצמם, אלא שניהם כאחד כפופים למרות עליונה שאינה זקוקה לדעתם ולרצונם הפרטי.

אם משטר כזה הוא טוב או רע – אין זה מענייננו לברר; משטר כזה הוא מעבר למציאותנו – ועובדה זו חותכת וקובעת. הסידורים אשר עלינו לעשות כאן שומה עלינו לעשותם בתוך תנאי־מציאותנו אנו, והם: הבנוי על רכוש פרטי וחופש היחיד, במסגרת הפוליטית והמשקית המיוחדת במינה של ארץ זו, ותפקידים היסטוריים המוטלים עלינו בקליטת העליה, בבנין משק חדש ובהגשמת הגאולה הלאומית והסוציאלית של העם העברי השב למולדתו המתחדשת.

עלינו כאן לשאול את עצמנו: מה הם יחסי העבודה האפשריים במשטר זה ובמסגרת זו, ומה הם יחסי העבודה הרצויים מבחינת התפקידים ההיסטוריים שלנו?

י

דבר אחד ברור ללא כל ספק: אין כאן כל אפשרות של כפיה חוקית לא לגבי המעביד ולא לגבי העובד. אין כאן כוח כזה שיכול לחייב בתוקף החוק את בעל הפרדס, בעל בית המלאכה או בית החרושת להעסיק פועלים מאורגנים דווקא או להבטיח בתנאי עבודה הוגנים, או להיזקק בכל מקרה של סכסוך עם פועליו לבוררות. אין כאן שום אונס חוקי המחייב את הפועל לעבוד במקום שאינו רוצה ובתנאים שאינו יכול או צריך לעמוד בהם. שני הצדדים הם חפשים בהחלט לכתחילה, ורק מתוך הסכם הדדי הם נכנסים לתוך התחייבות המקשרת את שניהם לזמן מה, פחות או יותר ממושך. כל מעביד ששוכר פועלים, וכל פועל המשתכר לעבודה, ואפילו רק ליום אחד – עושים הסכם ביניהם: הסכם על זמן עבודה, על שכר, על תנאים. איש אינו יכול להעביד בארץ זו אף פועל אחד בלי הסכמתו, ואין פועל יכול לעבוד במשק זולתו בלי הסכמת בעל המשק.

בכל ארץ ובכל תקופה, שאין בהם עבדות או דיקטטורה, מונח ההסכם ביסוד היחסים שבין העובדים והמעביד.

הסכם זה שהיה מלכתחילה, הסכם אינדיוידואלי בין המעביד היחיד ובין הפועל הבודד, נעשה במשך זמן, לרגל אירגונם המעמדי של הפועלים להסכם קולקטיבי. לא הפועל היחיד – ובארצות המפותחות גם לא המעביד היחיד – אלא האירגון המקצועי של הפועלים הוא הוא שעושה את ההסכם עם המעביד או אירגון המעבידים. להלכה נשאר גם בשיטת ההסכם הקולקטיבי החופש המלא של שני הצדדים לבוא לכתחילה ביניהם לידי הסכם או לא, ולאחר שבאו – נשאר להם החופש להמשיך את ההסכם, לשנותו או להפירו, כל צד כרצונו. אולם עובדת האירגון צימצמה למעשה את חופש הפעולה של הצדדים, לא באופן חוקי, אלא – חברתי.

הפועל שהתארגן הסתלק מרצונו הטוב מחופש־פעולתו האינדיבידואלי ומסר את זכותו לבוא בדברים עם מעביד ולקבוע את תנאי העבודה – לארגון המקצועי. כמוהו עשה במקרים רבים גם המעביד. ולא מעביד יחיד ופועל יחיד עומדים זה לעומת זה – אלא שני ארגונים המביעים לא את צורך היחיד, רצון היחיד וכוח היחיד – אלא את הצורך המשותף והרצון הקולקטיבי והכוח המאורגן של כלל העובדים או של כלל המעבידים.

יא

בארץ, כמו בארצות אחרות, אין שני הצדדים מופיעים רק כיחידים. גם הפועלים וגם המעבידים מופיעים ככוח מאורגן והיחסים ביניהם מסתדרים באופן קולקטיבי. יחסים אלה יכולים להיות יחסי מלחמה, הם יכולים להיות יחסי שלום. מבחינת עניני העבודה, כמו מבחינת עניני המשק אנו מעונינים ביחסים נורמליים, אשר יבטיחו את ההתפתחות הבלתי מופרעת של בנין הארץ ואת גידולו הבריא והמהיר של משק פרודוקטיבי הנושא את עצמו ומפרנס את עובדיו. יחסים אלה יכול להבטיח רק הסכם עבודה – חוזה הנכרת מתוך חופש מלא ושויון גמור של שני הצדדים, כשהם מכירים כל אחד באינטרסים, בזכויות ובכוח של משנהו. ההסכם קובע התחייבות הדדית בין הצדדים, הוא מטיל חובות ומעניק זכות, הוא מבטיח יציבות של תנאי העבודה והוא מונע מסכסוכים והפרעות וזעזועים לכל תקופת החוזה. אין ההסכם כמובן יכול לקבוע מראש את ההתנהגות של הצדדים בכל המקרים, ואין הוא יכול לענות למפרע על כל השאלות העלולות להתעורר ולהסתבך גם בתקופה המוגבלה של החוזה. ייתכנו סכסוכים בנוגע לפירוש סעיפי החוזה, סכסוכים בנוגע לתנאי קיום החוזה. כהסכם מחייב הוא מגביל לתקופת ההסכם את חופש־הפעולה, או יותר נכון את שרירות לב הצדדים, ואחד התנאים המוכרחים של הסכם־העבודה הוא מפני זה בוררות־חובה לכל תקופת ההסכם. אם כל צד יכול בכל רגע להפר את החוזה, לבטלו או לפרשו כרצונו אין החוזה נותן כלום ואינו שווה את הנייר שעליו הוא נכתב. ולכן אין הסכם עבודה שלם ומחייב אם אין בו סעיף של בוררוּת־חובה בכל תקופת ההסכם. השולל את הבוררות כאחד מסעיפי החוזה הקולקטיבי, שולל את עצם החוזה הקולקטיבי.

הועידה הרביעית של ההסתדרות, אשר ביררה באופן מקיף ויסודי את שאלת יחסי העבודה וראתה “כאחד התנאים החיוניים להקמת המשק והתפתחותו הרצויה בקביעת יחסים מוסדרים ותנאי עבודה מוסכמים בין המעבידים ובין העובדים על יסוד חוזים קולקטיביים”, אישרה כמסקנה מוכרחת של שיטת ההסכמים, קביעת סעיף של בוררות מחייבת בחוזים קולקטיביים הקובעים את תנאי העבודה מתוך הסכם הדדי בין העובדים והמעבידים. בוררות זו שהרכבה ייקבע מתוך הסכם כוחה יפה לכל תקופת קיום החוזה, ופסקי דינה מחייבים את שני הצדדים".

יב

שאלת יחסי העבודה אינה נוגעת אך ורק ל“מעונינים” – לעובדים ולמעבידים הנמצאים בשעה זו בארץ. בניין הארץ זהו העניין העיקרי של עם ישראל כולו, והתנאים המקילים או המכבידים על בניין הארץ נוגעים נגיעה עמוקה לכל המוני ישראל שתקוות הצלתם היחידה היא בקליטתם הפרודוקטיבית במשק הארצישראלי הנבנה על ידינו. וכמו ששאלת העבודה העברית אינה נוגעת אך ורק למבקשי העבודה הנמצאים כרגע בארץ – אלא לכל העם היהודי, כן גם התנאים הכלכליים והסוציאליים המקדמים ומאמצים את בנין המשק הם עינינו של כלל העם. והתנועה הציונית המשמשת ביטוי מאורגן לצרכים ולמאוויים ההיסטוריים של האומה העברית אינה יכולה ואינה רשאית לעמוד מן הצד גם בשאלת העבודה העברית וגם בשאלת סידור יחסי העבודה בארץ.

אמנם אין לתנועה הציונית כוח של כפייה ושלטון חוקי, ואין היא יכולה לאנוס את המעבידים שיעסיקו פועלים יהודים, אבל יש כוח מוסרי וציבורי רב לרצון של העם ולצרכים החיוניים של ההמונים, אם גם הם משוללים כוח שלטון ממשי.

והתנועה הציונית שומה עליה לגייס את הכוח המוסרי הזה לשם אימוץ משטר־הסכמים, שרק הוא יכול בתנאים הפוליטיים והסוציאליים שבהם נתון בנין הארץ, להבטיח התפתחות בריאה ונורמלית של המשק.

הרצון הנאמן של התנועה הציונית, שיש לפניה הצרכים האמתיים של העם ושל צרכי העליה וההתישבות, בא לידי ביטוי בהחלטת הקונגרס האחרון אשר הכריז:

“עיקר יסודי בהתפתחות המשק העממי – משק פרודוקטיבי בכפר ובעיר, הנושא את עצמו ומפרנס את עובדיו בתנאים הוגנים, בגבולי יכלתו הכלכלית – קביעת יחסים מסודרים בין המעבידים וארגוניהם לבין ציבור העובדים המאורגן, בתוקף חוזי־עבודה, אשר בהם יובטחו תנאי עבודה הוגנים וכמו כן צורות תיווך ובוררות־חובה לכל מקרה של סכסוך וחילוקי דעות בין שני הצדדים בתקופת החוזה”.

הקונגרס ציין “בקורת רוח את הסכמי העבודה הקיימים בין הסתדרות העובדים והמעבידים במפעלי חרושת, בנין וחקלאות שונים בארץ” – והטיל על ההנהלה הציונית “לסייע בכל כוחה והשפעתה לכריתת חוזי עבודה מוסכמים בכל ענפי המשק העברי, של כל ענף ומקצוע משקי”. הקונגרס ראה “בהסכמים הנ”ל את הדרך להתפתחות נורמלית של המשק היהודי ולמניעת סכסוכי־עבודה, שביתות והשבתות".

על יסוד עמדה ברורה ושקולה זו של הקונגרס קבעה הישיבה האחרונה של הועד הפועל הציוני בירושלים:

"למען בצר את העבודה העברית בכל ענפי המשק היהודי בכפר ובעיר, למען הבטיח תנאי עבודה הוגנים לעובד העברי בהתחשבות עם צרכי המשק המתפתח –

רואה הועד הפועל הציוני צורך חיוני בהקמת משטר של הסכמי עבודה בארץ אשר יקבעו הסכמי עבודה מסודרים בין נותני העבודה והעובדים –

ביסוד ההסכמים יונחו העיקרים של:

1) תנאי עבודה הוגנים לפועלים ופוריות מספיקה בעבודה;

2) בוררות מחייבת שכוחה יהיה יפה לכל תקופת ההסכם ופסקי דינה יחייבו את כל הצדדים, ולה ימסרו כל הסכסוכים שיתהוו בין הצדדים בכל תקופת ההסכם;

3) הקמת לשכות עבודה פריטטיות משותפות ע“י עובדים ומעבידים”.

יג

אין לתמוה שגורל רעיון משטר ההסכמים היה כגורל כל שאר הערכים הגדולים שהנחילה תנועת הפועלים הארצישראלית לתנועה הציונית, כגון רעיון העבודה העברית, ההון הלאומי, החלוציות ועוד.

המפלגות הציוניות שנתרוקנו מתכנן הלאומי והפכו ביודעים ובלא יודעים לסוכנות מעמדית של כל הכוחות בישוב המתנכרים לצרכי ההגשמה הציונית והעבודה העברית, יצאו חוצץ נגד רעיון משטר ההסכמים. ומתנגדים אלה יש למצוא גם בקצות המחנה העובד, כמו ששוללי החלוציות וההון הלאומי ומתנכרי העבודה העברית בקרב הבורגנות מצאו להם תומכים בקרב אגפי הסרק של תנועת הפועלים, כן גם מתנגדי משטר ההסכמים שבקרב הבעלביתיות הציונית מצאו להם עוזרים נאמנים בקרב “השמאל המהפכני”. וכמו שהציונות המעמדית מימין מתעטפת בטלית שכולה תכלת־לבן, ודוגלת באולטרא־לאומיות, כן גם “המהפכנות” העקרה והמסולפת מ“שמאל” דוגלת באולטרא־מעמדיות.

התרמית המעשית של חסידי “המרות הלאומית” מצד כל אלה המנסים להרוס בפועל כל אירגון לאומי בישוב ובציונות עולה בד בבד עם הזיוף הרעיוני של דוגלי “הסוציאליזם המהפכני” המנסים לערער את כיבושי־המחשבה והעבודה של הפועל העברי.

תנועת הפועלים הארצישראלית הנאמנה ליעודה הלאומי מתוך נאמנות מעמדית שלמה, המכירה שעניני העבודה עולים בד בבד עם עניני העליה, היודעת שעניני המעמד העובד מזדהים הזדהות היסטורית עם עניני העם כולו, והרואה עצמה מפני כך כשליח נאמן של ההגשמה הציונית –שוללת בהחלט כל ניגוד בין צרכי בנין הארץ והמשק היהודי ובין צרכי הפועלים. אין היא נתפסת לרמיה, לצביעות של הסיסמאות “הלאומיות” על “מוסד עליון לבוררות לאומית” ו“חוקת עבודה כללית” העומדים כביכול מעל המעמדות והצדדים המעונינים, ואין היא נגררת אחרי הדמגוגיה הנבובה של הסיסמאות “המהפכניות” של מלחמת מעמדות לשם מלחמה, – שפירושה הפקרות ואנרכיה משקית המזיקה לעבודה ולעובדים לא פחות מאשר למשק ולבנין הארץ.

גם בסידור יחסי העבודה, כמו בכל שאר הענינים החיוניים של ההגשמה הציונית צרכי העבודה מזדהים עם צרכי העם. והצרכים האלה מצווים על כולנו: משטר־הסכמים; לא משטר־בוררות הכרוך בכפייה ודיקטטורה, שאינן אפשריות ואינן רצויות בישוב ובציונות, אלא יחסי־עבודה מסודרים, מתוך הסכם הדדי, המבטיח ע“י חוזה קולקטיבי תנאי עבודה הוגנים לעבודה בגבולי יכולת המשק ומונע הפרעות וסכסוכים בעבודה ע”י בוררות מחייבת מותנה בהסכם, שכוחה יפה לכל תקופת ההסכם ופסקי דינה מחייבים את שני הצדדים.

תל־אביב, ז אדר א' תרצ"ה [דבר 2965]

 

ח. הסכם העבודה7

אדר תרצה, (“דבר” 2994)

א

את הסכם העבודה יש לבחון ולשפוט קודם־כל, לגופו ולתוכו: אם הוא דרוש ומועיל לציור הפועלים ולצרכי־העבודה, אם הוא מוסיף כוח לאירגון המקצועי ומחזק את אחדותו ושלמותו של המעמד העובד, ואם הוא מאדיר את כשרון־יצירתה, תקפה המוסרי וכוח משיכתה הפנימי והחיצוני של תנועת הפועלים הארצישראלית.

שום חשבונות תכסיסיים ואסטרטגיים של מפלגות וריב־מפלגות בישוב ובציונות, עם כל חשיבותה הרבה כשהם לעצמם, אינם יכולים ואינם רשאים להכריע בחיוב ההסכם או בשלילתו. אם ההסכם פסול מתוכו, אם הוא מזיק לעניני העבודה, אם הוא מחליש את האירגון המקצועי, אם הוא מכשיל את מלחמת הפועל, אם הוא מפורר את שלמותו של המעמד העובד – אין שום חשבון צדדי יכול להכשיר את ההסכם, וההסכם צריך להידחות, אם גם דחייה זו תהיה קשורה בתוצאות קשות לעמדת הפועלים בישוב ובציונות. כי אין נזק יותר גדול לישוב ולציונות, ואין סכנה גדולה יותר לעמדת ציבור הפועלים בישוב ובציונות, מהכשלת אירגונו וכוחו המלחמתי של מעמד הפועלים. אין ציונות וישוב בלא ציבור פועלים מאורגן, בן־חורין, כשר יצירה ומלחמה, ושום צעד אסטרטגי מחוכם בלוח השחמט המפלגתי לא יעמוד לתנועת־פועלים שבורה ומחוסרת אונים, כי לתנועה כזו לא יהא כל ערך ציוני וישובי.

מטעם זה איני מזדהה עם אותם מחייבי ההסכם המבססים את עמדתם בנימוקים תכסיסיים הלקוחים משטח היחסים בתנועה הציונית. לא מפני שאני שולל את הנימוקים האלה, אלא מפני שהם אינם קובעים ומכריעים לגבי הסכם־העבודה. ההסכם דן בשאלות עבודה ופעולה מקצועית, ובחינת ההסכם צריכה להיעשות בשורה הראשונה לאור צרכי העבודה וצרכי הפעולה המקצועית.

ב

תכנו של ההסכם קובע את ערכו. וחיוב ההסכם נובע מתוכו. הצעת ההסכם המוצגת למשאל חברי ההסתדרות אינה דולה וממצה את כל השאלות הנתונות לסידור, ובהודעת הועד הפועל של ההסתדרות נמנו כל אותם הענינים הטעונים בירור וקביעה במו“מ נוסף. ובין הענינים האלה ישנם דברים עיקריים וחיוניים הקובעים במידה רבה את חשיבות ההסכם, אולם כל אותם הדברים שפורשו וסוכמו בהצעת ההסכם מחייבים את עצמם; ואין כל צורך בנימוקים פוליטיים למען הוכיח את חיוניותו והכרחיותו של הסכם־עבודה הקובע “חלוקת עבודה צודקת, שמירה על תנאי־עבודה ותיקון יחסי חברים” בין אירגוני פועלים המבטיח “שויון כל הפועלים והעובדים לגבי קבלת עבודה על פי חוקת תור מוסכמת”, המונע “מהתחרות בקבלת עבודה ע”י הרעת תנאי־העבודה”, המטיל על שני הצדדים “מאמצים משותפים להשלטת העבודה העברית בכל ענפי המשק היהודי בכפר ובעיר”, המקיים את זכות ההסתדרות “לקבוע את התנאים שעל פיהם אפשר להכריז שביתה במקום עבודה”, שרוב פועליו, למעלה מאחוז מסויים, שייכים להסתדרות ו“השביתה מחייבת את המיעוט” – השייך לאירגון שהיה מועד להפרת שביתות.

ג

ההסכם כולל גם הגבלה: במקום העבודה שהמיעוט מגיע בו לאחוז מסוים (לפי הצעתי – רבע של כל הפועלים) הרשות בידו לדרוש מהרוב שלפני הכרזת שביתה יציע למעביד בוררות. ו“אם המעביד ידחה את ההצעה הזאת או אם יסרב לקיים את פסק הדין של הבוררות, רשאי הרוב להכריז שביתה, והשביתה מחייבת גם את המיעוט ואת חברי שתי ההסתדרויות”.

אולם הגבלה זו תהא קיימת גם בלי הסכם – אם באיזה מקום עבודה תהיה מציאות כזו המתנה את ההגבלה. בכוח המציאות בלבד – אי אפשר יהיה להכריז במקום כזה שביתה, אלא אם תוצע מקודם בוררות. הסכם או לא הסכם – לא ישנה במקרה זה ולא כלום. אם באיזה מקום עבודה יעבוד רבע פועלים שלא מחברי ההסתדרות אשר ידרשו מהרוב להציע למעביד בוררות לפני הכרזת שביתה, והצטרפותם לשביתה תהא תלויה בהצעה זו – לא יעלה על הדעת של שום בעל נסיון מקצועי להכריז במקרה כזה שביתה בטרם יציע למעביד בוררות. כי אין מכריזים שביתה כשיודעים למפרע שרבע הפועלים במקום לא יצטרפו לשובתים, ולא עוד, אלא שיביאו בני בריתם ממקומות אחרים להפר את השביתה. שום אגודה מקצועית שיש לה איזה נסיון בפעולה מקצועית לא תכריז בתנאים אלה שביתה, אלא תציע תחילה למעביד בוררות: ביחוד אם תדע שהצעה זו מבטיחה לה הצטרפות המיעוט. לשביתה ומניעת מפירי שביתה מבחוץ – במקרה שהבוררות תידחה ע"י המעביד.

ריגולציה מוסכמת זו בהכרזות שביתות במקומות עבודה “מעורבים” – יש בה וויתור פורמלי חשוב. לפי הדין והצדק המוחלט לא מגיעה זכות למיעוט לעכב בעד הרוב. אולם וויתור זה אינו אלא פורמלי, והוא נובע לא מההסכם, אולם מהכרח המציאות במידה שתהיה מציאות כזו שתתן תוקף לסעיף זה שבהסכם – כלומר, מציאות רבע פועלים רביזיוניסטים, ודרישה מצדם להציע בוררות לפני שביתה. אם מציאות כזו לא תהיה – אין עיכוב זה קיים גם לפי ההסכם. אם מציאות כזו תהיה – יקום העיכוב גם בלי ההסכם. בכל מקום שיימצא בו רבע פועלים מועדים לשביתה שידרוש להציע בוררות לפני הכרזת השביתה כתנאי להצטרפותו לשביתה – יציעו הפועלים למעביד בוררות בטרם יכריזו שביתה, גם אם לא יהיה שום הסכם מסוג זה.

אולם תמורת הוויתור הפורמלי הזה מבטיח ההסכם מניעת הפרת שביתות ועקירת כל הסכסוכים הקשים והמסוכנים בקרב הפועלים הכרוכים בהפרת שביתה, – ועל ידי כך מגביר ההסכם את כוח האירגון המקצועי וכשרון מלחמתו.

ד

שוללי ההסכם ברובם הגדול לא בחנו כלל את ההסכם לסעיפיו ולתכנו, אלא פסלו אותו למפרע. כי הסכם עם פועלים רביזיוניסטים – הוא הסכם עם רביזיוניסטים: רביזיוניסטים הם פאשיסטים; הסכם עם פאשיסטים הוא הסכם פאשיסטי, ולכן הסכם עבודה עם פועלים רביזיוניסטים – הוא הסכם פאשיסטי. ברור ופשוט.

היש לעשות הסכם עם פועלים רביזיוניסטים?

שאלה זו נתעוררה בהסתדרות בפעם הראשונה לפני שלוש שנים וחצי. הפועלים הרביזיוניסטים היו, כידוע, זמן רב חברים להסתדרות, ובועידה השלישית השתתפו שני צירים רביזיוניסטים. בועידת הרביזיוניסטים בפראג (אבגוסט 1930) הופיעה הצעה להקים בארץ הסתדרות פועלים רביזיוניסטית, והפועלים הרביזיוניסטים יצאו מההסתדרות והקימו אירגון מיוחד. האירגון הראשון קם בתל אביב ומועצת פועלי תל אביב הועמדה בפני השאלה, מה לעשות לאירגון זה. הוועד הפועל של ההסתדרות החליט על כריתת הסכם־עבודה עם האירגון הרביזיוניסטי, וחברים אחדים ממועצת פועלי ת“א ערערו על החלטה זו בפני מועצת ההסתדרות, שנתכנסה בת”א בתשרי תרצ"ב (5.10.31).

בישיבה השמינית של המועצה (8.10.31) סיימתי את הוויכוח בשאלה זו.

לפי הפרטיכל של המועצה אמרתי אז את הדברים האלה:

"מוזר הדבר שדווקא אני צריך להופיע כאן כאילו סניגורם של הרביזיוניסטים. אתם יודעים את יחסי לרביזיוניזם. אולם אני מחייב הסכם־עבודה עם פועלים רביזיוניסטיים משני טעמים:

  1. מפני הסכנה שברביזיוניזם;

  2. מפני שאיני מזהה את הפועלים הרביזיוניסטיים עם התנועה הרביזיוניסטית.

“אני רואה סכנה איומה לישוב ולמפעל הציוני ברביזיוניזם. אנו יושבים פה על הר־געש, ומציאות קבוצה אבנטוריסטית מחוסרת כל אחריות יכולה להביא לידי אסונות כאלה, שלעומתם יחוור כל מה שנעשה על ידיהם עד היום הזה. הדיבורים על פאשיזם אינם כאן במקומם. כשאנו מכנים את הריביזיונסטים בשם פאשיסטים אנו עושים עוול לפאשיזם. לפאשיזם יש הגיון פוליטי, אפילו להיטלריזם יש הגיון ידוע; אנו יכולים להבין גרמנים המאמינים שבכוח האגרוף המשוריין יפרקו מעליהם את עול השעבוד הצרפתי ותנאי השלום הוורסאלי. אולם הרביזיוניזם אינו אלא קריקאטורה של פאשיזם – קריקטורה גרועה, נלעגת – אבל מסוכנת. אולם אני רואה בנוער הרביזיוניסטי הבא לעבוד בארץ לא רק חלק של התנועה הרביזיוניסטית, אלא גם חלק של תנועת הפועלים והחלוץ. נוער זה אינו שונה מהנוער שלנו – הוא הותעה ונתבלבל ע”י תורות־שקר וסיפורי־הבאי, אבל רצונותיהם וכוונותיהם ישרים וכנים. יש בקרב הרביזיוניסטים בני־בליעל, דגנרטים ורנגטים, אשר נפלטו מתוך תנועת הפועלים – לאלה, כמובן, אין תקנה. אבל יש נוער טהור שאינו שונה במאומה מהנוער שלנו והוא מאמין באמת ובתמים, שיש אי־שם מנהיג גדול וכל־יכול, שאם רק הוא יעמוד בראש התנועה הציונית – תקום מיד מדינת־יהודים משני עברי הירדן, וכל הקשיים והמכשולים שאנו פוגשים עכשיו בדרכנו יהיו כלא היו. ואני שואל: האם נסגור את שערי הארץ בפני הנוער הזה, ואם מפתחות העבודה יהיו בידינו – האם נשלול מהם זכות העבודה? והלא מאמינים אנו ששערי הארץ יפתחו לרווחה8 ושאלה זו תעמוד לפנינו גם בנוגע לעליה וגם בנוגע לעבודה – האם נפסול את זכותם לעליה ולעבודה מפני שהם רואים במנהיג עושה־להטים את גואל ישראל?

"אנו מוקפים שונאים. הבעל־בית, גם הטוב ביותר, אינו יכול להשלים את העמדה שכבש הפועל בישוב ובציונות. הבעל בית הגרוע רוצה להיפטר בכלל מהפועל העברי. והנוער הזה, מתוך בערות, מתוך חוסר־ידיעה, מתוך חינוך קלוקל ומסולף עלול ליהפך למקל־חובלים בידי אויבי הפועל. ועלינו למצוא דרך לנוער הזה.

"יודע אני שלא בנקל נסתדר אתם – אבל מצפוננו צריך תמיד להיות נקי. נוער זה צריך לדעת – וכך צרך לדעת זאת כל העולם היהודי – שכל זמן שהם רוצים לעבוד בארץ, הרי הם חברינו, ותהיינה דעותיהם אשר תהיינה. אם יהיה הכרח – נילחם בהם, אבל לא נשלול מהם זכות העבודה. ואל נגיד: הם פאשיסטים, ולא יקבלו עבודה בהסכמתנו אנו. הרוצים אנו שהם ייכנסו לעבודה דווקא בעזרת אירגוני המעבידים? אני מפחד שבעיוורוננו נעזור לאויבי הפועל היהודי לרכוש את הנוער הזה להיות כלי־שרת בידי שליטי עירית תל־אביב והועד החקלאי בפתח־תקוה, ונעזור לאפנדים היהודים לנשל את העבודה העברית בכפר־סבא.

“עלינו לראות בהם קודם כל, פועלים שיש להם זכות לעבודה. אם לא יסכימו לחלוקת עבודה צודקת – נוכרח להילחם, אבל רק אם נהיה מוכנים להסכם אתם, נהיה צודקים במלחמתנו. בלי הכרח של מלחמה אין אנו מעונינים להרבות את מספר אויבינו ולהגדיל את כוחם. זה יהיה משגה כבד, אם אנו נכריז על זהות בין כל בן־בליעל הרוצה לשבור את ההסתדרות ובין פועל שהוא רביזיוניסט. פועל, כל פועל, הוא קודם כל פועל בעינינו. ועלינו לעשות הסכם עם כל אירגון פועלים, ותהיינה דעותיו מה שתהיינה. נעשה הסכם לכל הפחות על מינימום זה: חלוקה צודקת של עבודה ושמירה על תנאי־עבודה. בענינים אלה צריכה ההסתדרות להיות תמיד מוכנה להסכם. אל נעשה משחק של פרסטיז’ה, דווקא מפני שאנחנו המרובים והחזקים – אנו מצווים על אחריות רבה”.

ה

בגמר הוויכוח החליטה מועצת ההסתדרות לאשר את עמדת הוועד הפועל “בדבר כריתת הסכמים עם אירגוני פועלים שמחוץ להסתדרות לשם הבטחת חלוקת עבודה צודקת ושמירה על תנאי עבודה הוגנים”.

בועידת ההסתדרות הרביעית, שנתאספה כעבור שנה (שבט תרצ"ג) הוצגה שאלה זו שוב על הפרק והועידה קיבלה החלטה האומרת: "צרכי הקליטה של העליה העובדת והרחבתה; התנאים לקיום העבודה העברית במשק היהודי והבטחת חלקו המתאים של הפועל היהודי בעבודות הממשלה, העיריות וההון הבינלאומי; השמירה על תנאי־עבודה הוגנים שיאפשרו קיום נורמלי של העובד העברי ומשפחתו; הבטחת זכויותיו האנושיות, האזרחיות והלאומיות של הפועל היהודי; הדאגה להנחלת השפה העברית ועניניו של הפועל בישוב ובציונות – מחייבים ארגון מקיף ואיחוד של כל הפועלים בהסתדרות כללית אחת ויחידה; והוועידה קוראת לכל פועל ופועלת בארץ להצטרף לשורות הפועלים המאורגנים בהסתדרות הכללית.

עם המגמה לארגון כולל של כל הפועלים בתוך ההסתדרות הכללית, מחליטה הוועידה, שכל עוד קיימים ארגוני פועלים עובדים מחוץ להסתדרות הכללית יש צורך לסדר אתם הסכמים, לשם הבטחת חלוקת עבודה צודקת ושמירה על תנאי עבודה הוגנים, ומאשרת את ההחלטה שנתקבלה במושב התשיעי של מועצת ההסתדרות (תשרי תרצ"ב) בנידון זה".

ו

תנועתנו נשארה נאמנה לעמדה זו גם בימי נסיון קשים ומרים שהגיעו מיד לאחר הוועידה הרביעית.

עוד לפני הוועידה הופיעו הפועלים הרביזיוניסטים כמפירי־שביתה מועדים (שביתת פרומין). ההנהגה הרביזיוניסטית הכריזה אז ש“היא מסירה את הכתם המוסרי מהמילה מפיר שביתה”, והודיעה שהסתדרות הפועלים הרביזיוניסטית העומדת להיווסד “עצמיותה תתגלה קודם כל באותם המקרים שההסתדרות הישנה תכריז שביתה, והפועלים הלאומיים לא יראו חובה לעצמם להשתתף בשביתה”.

אחרי פרומין באה הפרת שביתת פועלי הבניין בפתח־תקווה שהסעירה את הארץ במשך שני חדשים (אדר־ניסן תרצ"ג).

באמצע הקיץ שלאחר זה נרצח ארלוזורוב בידי “אלמונים” במשפט הרצח נתגוללה פרשת הבריונים בכל מוראה. לא בשביל כולנו היו בגילויים מחרידים אלה משום הפתעה. עוד במושב השני של אסיפת הנבחרים שנתכנס בתל־אביב באדר תרצ“ב (מרס 1932) הכנסתי אינטרפלציה ע”ד השיסוי הפלילי שמתנהל ב“חזית העם” נגד אישים ידועים. “הסתה כזאת התנהלה בגרמניה מצד מפלגות שחורות נגד אישים פוליטיים. שיסוי זה למשל התנהל נגד הרצברג ורטנוי. והסוף היה שמצאו אנשים אלה רצוחים. – – ואם ביישוב הקטן הזה היושב על הר געש לא יהיה כוח מוסרי לבער את הרעה הזאת מקרבנו – כולנו נישא באחריות אם חס ושלום יישפך דם”… (“דבר 2061 כ”ב אדר א' תרצ"ב). זה היה כשנה וחצי לפני רצח ארלזורוב.

בשנת־הזוועה של משפט הרצח התבררה לא פעם עמדת תנועתנו לסכנת הרביזיוניסטית. ובאותם חדשי־הסיוט ידענו להבחין בין מלחמה אידיאולוגית ופוליטית בתנועה הרביזיוניסטית – ובין היחס לפועל הרביזיוניסטי המשמש רק אמצעי בידי הפשיזם היהודי.

במסקנות של מפלגת פועלי א“י, שנתקבלו אחרי בירורים יסודיים וממצים ונוסחו ע”י ב. כצנלסון נקבע ש"מציאותם של חלקים חלוציים ופועליים במחנה הרביזיוניסטי עושה את דבר המלחמה עם הרביזיוניזם מורכבה ורבת־סבכים וסכנות ביותר. התכונה למלחמה זו דורשת לא רק אומץ וגבורה ונכונות לקרבנות, כי אם אורך רוח ושיקול דעת, ומאמצים מתמידים לבקש מסילות ללב הפועל השבוי במחנה האויב.

"הרביזיוניזם עשה את הפועל הנלחם באחיו לנושא עיקרי של מלחמת־המעמדות בישוב. לא תמיד נוחה לו המלחמה במפלגת הפועלים בשטח הציוני המדיני. לא נוח לו להתגלות כפורץ את חזית העבודה העברית וכהורס את תנאי השכר והעבודה של הפועל. אולם נוח לו ורצוי לו להציג את הסתדרות העובדים בפני חבריו הצעירים ובפני העם כולו כדורשת מונופולין לעצמה בשטח העבודה וכשוללת את זכות העבודה מכל יהודי שאין בידיו פנקס חבר שלה. ונוח להם לסלף את מגמתנו ההיסטורית, המופנית ליצירת הסתדרות אחת, המקיפה את כל העובדים העברים ללא הבדל השקפה ומפלגה, ולהציג אותה כדרישת מונופולין לנו בשוק העבודה. רצוי להם לזייף את דרישתנו העיקרית ליצירת הסכמי־עבודה בין כל אירגוני הפועלים הקיימים ולהציג אותנו כמחרימי כל פועל שאינו במחיצתנו. נגד הסילוף הזה המנצל את אדישותם ואת בורותם של רבים יש להתקומם בכל כוחנו, כדי לפזר את העלילה הזאת. יש להיזהר מכל משגה תכסיסי העלול לשמש הוכחה ואישור לסילוף זה.

"יש להכריז בגלוי ולהכיר ברבים בלשון שלא תשאיר מקם לספק־ספיקא, כי אנו מודים בזכות העבודה של כל יהודי, דורשים זכות עבודה לכל יהודי, רוצים בהסכם מעשי עם כל אירגון פועלים, יהיו הניגודים הפוליטיים והאידיאולוגיים בינינו אשר יהיו. אנו מוכנים אתם להסכם אשר יכיל שלושה דברים.

  1. הבטחת עבודה עברית;

  2. הגנת תנאי עבודתם של הפועלים;

  3. חלוקת עבודה צודקת

מעניינו של הרביזיוניזם להאפיל על מגמותיו הריאקציוניות בטלית של פועל הנעשק מזכותו לעבודה, – מענייננו אנו להפריד הפרדה גמורה בין כל שיטת המלחמה הפוליטית והסוציאלית שאנו מנהלים ברביזיוניזם לבין שאלת לשכת העבודה.

– "כנגד המגמות הפרובוקטיביות של הרביזיוניזם, המשתדל להפוך כל סכסוך עבודה לתגרת־דמים ולמלחמת אזרחים, חובה עלינו להיזהר מהילכד בפח. אם בימים רגילים יש להתייחס לשביתה כאל נשק חריף, אשר רק יד מנוסה ואחראית רשאית להשתמש בו, הרי בשעת חירום זו חובה מיוחדת היא לנהוג זהירות יתרה לגבי כל סכסוך עבודה, הנושא בקרבו חמרי דלק וחורבן לפועל ".

ז

מתוך נאמנות לעמדה זו ניסו חברינו בכל מקום לבוא לידי הסכם עם בית"ר, ובכל מקום שהדבר עלה בידם לזמן מה (מגדל, חדרה, כפר־סבא) הביא הדבר אתו ברכה רבה.

אולם כל הנסיונות של ההסתדרות התנפצו בהתנגדות להסכמים שבאה מאת המיפקדה העליונה של המפלגה הרביזיוניסטית.

הרביזיוניזם לא היה מעוניין בשקט, ביחסי־עבודה מסודרים, בחלוקת עבודה מאורגנת, בהסכמי עבודה בין אירגוני הפועלים. הבית“רים שכרתו הסכמים על דעת עצמם נצטוו על ידי מנהיגיהם להסתלק מחתימתם. על תנועת הפועלים הוכרזה מלחמה. תגבורת עמדת הפועלים בתנועה הציונית רק חיזקה וחידדה את המלחמה. התרכזות רבע מליון בוחרים לקונגרס האחרון סביב דגל א”י העובדת, כניסת הפועלים להנהלה הציונית בכוח רוב גירו את השנאה והקנאה המעמדית, והתנאים הקשים שבהם נכנסה הנהלה זו לתפקידה, הסכנות המרובות שארבו לה מיד לאחר הקונגרס – פשיטת רגל כספית לרגל מעמסת־חובות וחוסר־הכנסה; תבוסה פוליטית לרגל קיצוצי העליה, רדיפות התיירים, התעמולה וההסתה הערבית, מאורעות נובמבר, שינויים קונסטיטוציוניים; ההרס הפנימי בהסתדרות הציונית, החרמת הקרנות וריב המפלגות החריף; המצב הירוד ביישוב לרגל מעשי הבריונות שיצר אוירה של מלחמת אזרחים, הצפת המושבות בעבודה זרה וזולה ומחנק העליה העובדת, – כל אלה נטעו תקווה ואמונה בלב אויבנו שכחנו יתמוטט ויתערער, ההנהלה הציונית תכרע ותיפול והסתדרות העובדים תהרס ותישבר. אולם הם טעו בחשבונם. שנת תרצ"ד היתה שנת מבחן ונסיון לתנועתנו – ולא נתעלם מהכישלונות הקשים שנכשלנו בהם, קודם כל בשטח העבודה העברית במושבה, אולם בדרך כלל עמדנו בנסיון. “מסע השבירה והשיסוי והבריונות פגע בצור חלמיש. תנועת הפועלים שמעה את תרועת ההשמד שהוכרזה נגדה, ולא נרתעה – היא קיבלה את המלחמה הכפויה עליה, עמדה על נפשה – ועל שליחותה ההיסטורית במלוא כוחה ובכל עוז אמונתה”.

לא נשברה ההסתדרות ולא נחלש כוחה, להיפך, במשך השנתיים האחרונות גדלה פי שנים. משלושים וחמשת אלפים בימי הוועידה הרביעית (תחילת 1933) הגיעה עכשיו לשבעים אלף חברים, ונעשתה לאירגון החזק והגדול לא רק בארץ־ישראל – אלא בעם העברי כולו.

לא נכשלה גם ההנהלה הציונית – שתנועת הפועלים כל כך אחראית לה, היא לא ביצעה אולי את כל אשר הוטל עליה ואת כל אשר רצתה לעשות, אבל, נדמה לי, כיבושיה אינם פחותים מהכיבושים של איזו הנהלה אשר קדמה לה לאחר מתן הצהרת בלפור. ואם כמה מחברי – ובהם חברים יקרים ונאמנים, חולקים עלי בענין זה – נראה לי שבכיבושים אלה יש להכניס גם את טיהור האטמוספרה ביישוב ובציונות, אמנם רק טיהור חלקי ואולי רק טיהור זמני, שבא בעקבות הסכמי־לונדון.

ח

ההנהלה הציונית הזמינה ללונדון את המפלגה הרביזיוניסטית, “הציונים הכלליים” והסתדרות המזרחי לדון אתם על המצב הפנימי ובציונות ועל תפקידי ההסתדרות הציונית בשעה זו. המזרחי סירב לבוא ודרש הופעה משותפת של כל האופוזיציה. הרביזיוניסטים והכלליים נענו להזמנה.

פרשת המו“מ בלונדון לא ניתנה לפרסום. שתי המפלגות דרשו – וההנהלה הסכימה לכך ברצון – שמכל המו”מ יתפרסמו רק המסקנות המוסכמות. מישהו ראה במו“מ זה סימן של חולשה. אין טעות גדולה מזו. במועצת המפלגה שנתקיימה בתל־אביב (באבגוסט 1934) לפני נסיעתי ללונדון, קראתי תגר על ההרגשה הדפטיסטית שנתפסו לה כמה חברים בארץ ובגולה, ולפני המו”מ בלונדון ביקרתי במכוון בפולין לראות את מצב הרוח בערב המשא־ומתן בקרב המוני עמנו ויחסם לתנועה ולהנהלתה. נפגשתי עם הרבה חוגים ציוניים, עם כל אירגוניו של הנוער א“י העובדת, הציונים הכלליים ו”המזרחי". נפגשתי עם שליחי תנועתנו מרוב ארצות אירופה, ונתברר לי שלא טעיתי בהערכת המצב שקבעתי עוד בארץ. הנחשול הרביזיוניסטי שהטיל אימה על כמה מחברינו בארץ – היה די חזק, אולם פעולות ההנהלה כבשו את הלבבות של חוגים עממיים די רחבים, והאימון והכבוד לתנועתנו נתגברו בכל רחבי הציונות.

ההרגשה אשר ליוותה את ההנהלה במו"מ עם המפלגות בלונדון היתה הרגשה של כוח ואחריות. ומתוך הרגשה זו נערכה הצעת־ההסכם בין הסתדרות העובדים ובין אירגון הפועלים הרביזיוניסטים.

את ההסכם יש לבחון משתי בחינות: בחינת־ההלכה, בחינה יורידית ופרינציפיונית: ובחינת־מעשה, בחינת שימושית ומציאותית.

מהי המשמעות הרעיונית והמשפטית של סעיפי ההסכם, ומה הן התוצאות הממשיות הצפויות מקיום ההסכם בתוך תנאי מציאותינו ומסגרת התפתחותה הדינמית.

התשובה על השאלה הראשונה נתונה בטופס ההסכם. התשובה על השאלה השניה – שהיא אולי הקשה והמכרעת – יש לחפש בתולדות־תנועתנו, במגמת־עבודתנו ובכוחות הדינמיים הפועלים בעיצוב מעמד הפועלים וגידולו בארץ.

ט

ארבעה ענינים עיקריים שנויים בהסכם:

א) חלוקת־עבודה.

ב) סדר שביתות.

ג) השלטת עבודה עברית.

ד) יחסים עם מעבידים.

בשני הסעיפים האחרונים אין בהסכם לפי שעה אלא הכרזות פרינציפיוניות; עיקר תכנו של ההסכם הוא בשני הפרקים הראשונים.

רוב המתווכחים, וכמעט כל השוללים, התעלמו משום־מה מהפרשה החיונית והחשובה ביותר שבהסכם – מפרשת חלוקת־עבודה, אולי מפני שבשעה זו של שפע עבודה בעיר ובכפר וחוסר פועלים. אין שאלת חלוקת עבודה דוחקת ביותר את הציבור ואולי מפני שפרק זה – החיובי והמחויב לכל הדעות – טופח על פני המתנגדים ומקשה את שלילתם. אולם אם יש דבר שתובע הסכם במפגיע – הרי זה דבר חלוקת־העבודה. כמעט כל הסכסוכים הקשים שנפלו עד עכשיו בשטח העבודה בין ההסתדרות ובין הפועלים הרביזיוניסטים היו קשורים בחוסר ריגולציה מוסכמת בחלוקת־עבודה.

בשביל אדם עובד אין זכות חיונית וקובעת יותר מזכות לעבודה. כל הציונות אינה בעצם אלא מלחמה של העם העברי על זכות־העבודה. כל התאבקותו הקשה והממושכת של הפועל בארץ היא קודם כל התאבקות על זכות עבודה. אנו חיים בארץ של עליה. חיפוש עבודה וכניסה לעבודה היא דאגתו הראשונה, דאגת חיים וקיום, של כל עולה שאינו בעל־הון. ואין זו דאגת יחיד. ואין זו רק דאגת מבקש העבודה. זוהי דאגתו החיונית של כלל העובדים. אנו נלחמים לא רק על עבודה – אנו נלחמים על עבודה מאורגנת. העבודה המאורגנת מתחילה מאירגון חלוקת־העבודה. אין אנו יכולים להסגיר את שוק העבודה להפקרות ואנרכיה, לפרוטקציה אישית ופוליטית.

שביתה היא אפיזודה נדירה במלחמת הפועל, ולא כל פועלי ארץ ישראל יש להם האפשרות להשתמש בה. כמעט כל שטח העבודה החקלאית עומד למעשה מחוץ לשימוש באמצעי לשביתה, והוא הדין בעובדי מפעלי הממשלה. גם כל שטח העבודה בחרושת והבניין המסודר על יסוד הסכמים, אין ענין השביתה חל עליו. אולם חלוקת־העבודה נוגעת לכל פועל, בעיר ובכפר, בחרושת ובנין כמו בחקלאות ועבודות הממשלה. ולא אפיזודה מקרית אחת בעיר ושתים בשנה – אלא קביעות מתמדת החוזרת יום־יום יש בחלוקת־עבודה. וכל הנפגע בחלוקה זו נפגע ביסוד חייו וקיומו, וכל סכסוך הנובע מפגיעה זו הוא סכסוך קשה ומר שעלול להביא לידי תוצאות מסוכנות. ואנו עושים פלסתר את דבר העבודה המאורגנת אם אין לנו דרך, מסגרת ויכולת לחלוקת־עבודה מאורגנת.

י

היה זמן שאמרנו, חלוקת עבודה מאורגנת פירושה שלטון לשכת־העבודה של ההסתדרות. מחוסר רגולציה חוקית או מוסכמת בישוב לא היתה דרך אחרת לאירגון שוק העבודה מהשלטת לשכת־העבודה של ההסתדרות. הלשכה של ההסתדרות לא חילקה עבודה רק לחברי ההסתדרות – אלא גם למבקשי עבודה שלא היו חברים בהסתדרות, לפועלים בלתי מאורגנים.

והנה הופיע בארץ פועל – אשר לא נכנס להסתדרות ולא נזקק למוסדותיה, לא מתוך פסיביות, חוסר־הבנה וחוסר־רצון לאירגון – אלא מתוך אקטיביות, מתוך רצון לאירגון עצמי, נפרד, מחוץ למסגרת ההסתדרות – זה היה הפועל המזרחי. והעמדנו בפני שאלה קשה. לא היתה בשבילנו כל שאלה בדבר זכות־עבודתו של הפועל המזרחי. היותו שונה מאתנו בהשקפותיו הדתיות לא פסלה במשהו את זכותו לעבודה. אולם בהכרה מופשטת ופרינציפיונית הדבר לא ניתן להסתדר. חלוקת־עבודה מאורגנת היתה בעינינו חלוקת־עבודה הנעשית על ידי לשכת העבודה של ההסתדרות. ופועל זה לא רצה להיזקק ללשכת ההסתדרות, כי הוא הקים לעצמו לשכה משלו. ופרצו סכסוכים קשים בין חברי ההסתדרות ובין הפועל המזרחי, סכסוכים שהרעישו בשעתם לא רק את הישוב, אלא את כל העולם היהודי, סכסוכים שהביאו לידי מאסרים ומכות – ושפיכות דמים. אזכיר רק את הסכסוך בבנין שמואל דוד שמואל בתל אביב שגרם לפרעות ממש – התנפלות פראית ואכזרית של המשטרה האירלנדית על ציבור הפועלים בתל אביב (ו' אב, תרפ"ג). היחסים בינינו ובין הפועל המזרחי לא היו אז יותר טובים מאשר היחסים בינינו ובין הפועלים הרביזיוניסטיים. גם מאחורי הפועל המזרחי עמדה אז מפלגה פוליטית – עויינת לתנועת הפועלים, ולא רק מטעמי טכסיס פוליטי, אלא מתוך שגרה מעמדית רצופה קנאות דתית ושאיפות קלרקליות. איך פתרה ההסתדרות את השאלה המרה הזאת?

בהסכם־עבודה עם הפועל המזרחי.

יא

כיום מחייבים כולם את הסכם־העבודה עם הפועל המזרחי, ולא עוד אלא שמציגים אותו למופת. אולם אז היה הסכם זה וויתור קשה ונוקב מצד ההסתדרות, – וויתור על אחד העיקרים היסודיים והכי יקרים של תנועתנו – יחידות־ההסתדרות. ההסתדרות כאילו הסתלקה מהתביעה הפרינציפיונית של הסתדרות אחת לכל העובדים, והשלימה עם ארגון פועלים נפרד. מי שאיננו מכיר את המאמצים המוסדיים והנפשיים וכוחות היצירה העשירים, אשר הושקעו באיחוד מעמד הפועלים ובהקמת ההסתדרות הכללית של העובדים העברים בא“י אינו יכול להעריך את גודל הוויתור שהיה כרוך בעשיית ההסכם. תנועתנו כאילו וויתרה על חלק מנשמתה. לא הסתלקנו מהתביעה להסתדרות עובדים אחת, כללית ויחידה, וויתרנו בתורת הוראת־שעה על מסגרת. אולם וויתור זה היה הכרח־המציאות – והביא ברכה לפועל ולעבודה, כי בוויתור זה היה צפון כיבוש חדש וביצרון. אחדות המעמד לא נהרסה – אלא נתחזקה. שונתה המסגרת – אבל התוך נשתמר ונתבצר. הגוף החדש של פועלים אשר מטעמים שונים לא ראה לעצמו מקום בתוך המסגרת הקיימת של המעמד העובד – נתקשר לכלל העובדים במסגרת חדשה, במסגרת ההסכם. ונמצא פתרון נאמן והוגן לחלוקת־עבודה מאורגנת, אם כי לאו דווקא ע”י לשכת ההסתדרות. פסקו המריבות הקשות בין אחים בגלל עבודה. זכות העבודה של כל פועל לא רק הוכרה להלכה, אלא הובטחה למעשה – על יסוד של חלוקה צודקת ומאורגנת. הפועל המזרחי חדל מהיות נשק בידי מפלגת המזרחי וכלי שרת לאויבי הפועל, כאשר זמם לעשות אותו המזרחי הבעל־בתי, נהפך לבן ברית נאמן של ציבור הפועלים, לא רק בשטח העבודה, כי אם בכמה שטחים של התנועה הציונית ועניני הישוב.

יב

והנה העמדנו שוב לפני השאלה המרה הזאת. העליה הבונה ומגדלת את מעמד הפועלים בארץ צרורה בחבלים קשים. לעבודה באים העולים, אך לא כולם באים מהעבודה. המעבר לחיי עבודה הנגזר על רוב העולים – אינו כרוך תמיד במעבר נפשי ורעיוני לתנועת העבודה וחזונה ההיסטורי. העליה העובדת שאובה מכל שכבות, העם, ולא כולה מסוגלת לנתק בבת אחת את קורי־החויות, ההרגשות והמחשבות הקשורים במסורת־העבר. בימי העליה השניה ובהתחלת העליה השלישית קדם רעיון העבודה לחיי העבודה; החזון הקדים את המציאות; בימינו קודם הכרח־העבודה לתפיסת רעיון העבודה והבנת צרכיה ועתידה. וחלק מהעולים נהפכים לפועלים במעשה בטרם שהם נעשים לפועלים בהכרה.

והנה הופיע בארץ פועל, אשר לא רק אינו מכיר בהסתדרות ומסרב להצטרף אליה, אלא כופר בכל תביעותיה המעמדיות וגם רוצה בשבירתה והריסתה. אבל יחד עם זאת הוא רוצה לעבוד, לחיות מהעבודה ולבנות על פי דרכו את הארץ. היש לו זכות לעבודה?

ואם יש לו – איך יזכה בה?

הנגיד: היות ודעותיו הן שונות, כוזבות ומסַכּנות –אין לו חלק ונחלה בעבודה בארץ, ואם הכוח יהיה בידינו לא ניתן לו לעבוד ונכריחהו לעזוב את הארץ או להתפרנס ממסחר וספסרות?

תנועתנו ענתה על שאלה זו תשובה ברורה ומוחלטת: זכות עבודה לכל אחד, תהיינה דעותיו והשקפותיו מה שתהיינה. לא מפני שאין לנו הכוח לשלול מאתו זכות זו – אלא מפני שאין לנו הזכות. מפני שזכות העבודה של האדם אינה תלויה בשום דבר, מפני שזכות העבודה היא זכות הקיום, ההכרה בזכות זו היא נשמת תנועתנו, נשמת הציונות והסוציאליות כאחת, ואין אנו עושים חסד עם פועל רביזיוניסט כשאנו חולקים לו זכות זו. זכות היא, זכות כל אדם באשר הוא אדם, ובאשר הוא רוצה לעבוד. אולם עומדת השאלה: איך? באופן אנרכי? ע“י פרוטקציה? והשאלה? כאן נעשית חמורה באופן מיוחד. דוקא משום שפועל זה עלול ומוכן להיות כלי שרת בידי בעל הבית, בידי אויבי הפועל – והמעביד, בכל אופן חלק מהמעבידים, עלול להעדיף אותו בעבודה על פועלי ההסתדרות – דוקא כאן נעשית חלוקת העבודה המאורגנת והצודקת לענין חיוני. כאן יש סכנה חמורה של קיפוח הפועל המאורגן, של קיפוח חברי ההסתדרות. עוד זכור לנו החוזר החשאי שנשלח מטעם הסתדרות מעבידים גדולה להחרים את חברי ההסתדרות – ולבכר על פניהם את הבית”רים והתימנים שאינם בהסתדרות. ורק לפני כשנה או כשנתיים היה סכסוך חמור בבניינים אחדים בתל־אביב, שקבלניהם החליטו להחרים את חברי ההסתדרות והפועל־המזרחי – וקיבלו רק פועלים רביזיוניסטים.

יג

זכות־העבודה מחייבת חלוקת עבודה צודקת, ואין חלוקת עבודה צודקת. בלי חלוקת עבודה מאורגנת; המסגרת האירגונית האידיאלית היא מסגרת הסתדרות עובדים אחת, שבה כל העובדים שווים בזכויותיהם, וכל עבודתה נחלקת על פי חוקת תור הנקבעת ע"י ציבור הפועלים כולו באופן דימוקרטי. ותנועתנו לעולם לא תסתלק מהתביעה למסגרת כללית זו. אולם אין לשלול זכות־עבודה מפועל שאינו מכיר עדיין בתביעה זו, ואין גם להניח לו מהפקרות בשוק־העבודה על חשבון שאר הפועלים, מתוך עשיית קנוניה עם המעביד שיש לו נטייה להחרים חלק מהפועלים בגלל דעותיהם או ארגונם. ואין דבר זה – הבטחת זכות־עבודה לכל פועל ושמירה על חלוקת עבודה צודקת של העבודה ושיויון כל פועל בקבלת־עבודה, נותן ליעשות בתנאי המציאות הקיימים מחוץ להסכם־עבודה. הסכם זה הוא צורך הדדי, גם של פועלי ההסתדרות וגם של פועלי האירגון העומד מחוץ לה.

יד

תנועתנו כבר שילמה ביוקר בעד חוסר ריגולציה מאורגנת בחלוקת־עבודה. הסכסוכים הקשים אשר פרצו בגלל זה – בתל־אביב, רחובות, פתח־תקוה, חיפה ומקומות אחרים, הביאו לידי מלחמת־אחים, מלחמת עובד בעובד, סילפו את דמות פועלי א“י והסתדרותם ונתנו נשק מורעל בידי אויביה בנפש של ההסתדרות להציג את מלחמתנו לחלוקת עבודה צודקת ומאורגנת – כתביעה של מונופולין בשוק העבודה ובשלילת זכות עבודה מכל יהודי שאינו חבר בהסתדרות. יתר על כן: חוסר מכשיר מוסכם לחלוקת עבודה שימש גורם ראשוני לכשלון הגדול ולאבדה החמורה ביותר שסבלה תנועתנו בתקופה האחרונה – פריצת חומת העבודה העברית בשרון. במשך הזמן נצטרפו כאן גורמים נוספים – מחנק העליה, חוסר פועלים, יציאה מהכפר, אולם הפירצה הראשונה בחומה שהשטיפה את העבודה הזרה והזולה לתוך כפר־סבא ואחר כך גם למושבות אחרות בשרון – היתה הקנוניה אשר נעשתה לפני חמש שנים, בתחילת ניסן תר”ץ (אפריל 1930) בין המפקדה של ברית טרומפלדור ובין הועד החקלאי בכפר־סבא לשבור את ארגון העבודה ולהכניס למושבה פועלי בית“ר מחוץ למסגרת חלוקת־העבודה המאורגנת. באי־כח לשכת העבודה פנו מיד לחברים האלה והציעו להם לקבל עבודה בדרך שכל הפועלים מקבלים אותה. חברי “הברית” הודיעו, שהם עומדים תחת פקודת המפקדה הראשית שלהם ואין הם יכולים להכנס בשום משא ומתן על דעת עצמם. רק אחד הבית”רים יצא את “הברית”, לאחר שנתברר לו, כי אין במקום התנגדות לזכות־העבודה של חברי “הברית”, וכל הסכסוך לא נוצר אלא למען שבור את האירגון הקיים ולסכן על ידו את כל ההישגים של העבודה העברית" (“תנועת הפועלים והרביזיוניסמוס”, 25).

ואותם המעבידים אשר הכניסו אז את קבוצת הבית“רים מחוץ ללשכה הכניסו אחר כך את העבודה הזרה והבית”רים הוסיפו לעבוד שם זמן מה, עד שלבסוף החליטו המעבידים ש“הכושי עשה את שלו והכושי יכול כבר ללכת”, וקבוצת הבית“רים, שאף היא נושלה מהעבודה עזבה את כפר־סבא. לא רק ההסתדרות – העבודה העברית והמפעל הציוני קיבלו מכה אנושה. כאן לא היה כל שמץ אשמה בהסתדרות. לא היתה כל נטייה בהסתדרות בכפר־סבא לשלול זכות הבית”רים ועל מפקדתם הרביזיוניסטית אינה משנה את התוצאה המרה. גם אם הפועל הרביזיוניסטי בלבדו יחטא – תנועת העבודה כולה תבוא על ענשה. שיטת העונשין בהיסטוריה היא קיבוצית; אם נרצה ואם לא נרצה – כולנו ערבים זה לזה. ואין תנועתנו, בעלת אחריות היסטורית, יכולה להסתפק בקביעת האשם – עליה לדאוג למניעת החטא.

טו

ואם יש עכשיו שעת־רצון ואפשר לכרות הסכם המבטיח חלוקת עבודה צודקת ומאורגנת ושוויון כל הפועלים בקבלת עבודה, האוסר על כל אירגוני הפועלים להתחרות בקבלת עבודה, השומר מפני אנרכיה והפקרות בשוק העבודה, והמונע על ידי כך קנוניות בין המעבידים ובין מפלגות פוליטיות להעדפת פועלים מסוגים ידועים בגלל שייכותם המפלגתית או דעותיהם הפוליטיות והסוציאליות – אנו נתחייב בנפש התנועה אם נחמיץ את ההזדמנות. הבטוחים השוללים בהזדמנות שנייה וקרובה? הנכונים הם לקחת על אחריותם את התוצאות הצפויות בשטח העבודה אם הסכם זה ידחה? האמנם אין לנו מה לאבד – ולא לנו, להסתדרות בלבד, אלא לעבודה העברית ולתנועת העבודה כולה? הנבזבז כוחות תנועתנו על מריבות מעליבות ומשפילות כאשר הוכרחנו לעשות בבית הורקין ברחובות? הניתן שיעמוד פועל מול פועל – לא במערכה פוליטית ואידיאולוגית, ולוא גם במערכת הגנה על תנאי־עבודה, אלא בתחרות אכזרית ומהרסת על מקום־עבודה וזכות־עבודה?

לא הכרזה על חלוקת־עבודה מאורגנת דרושה לנו; הכרזה לא תתן ולא תוסיף. הכרזה לא תמנע קנוניות, לא תבטל קנוניות, לא תבטל התחרות, לא תבטיח שוויון, לא תחלק עבודה בצדק. אנו צריכים למכשיר־הנשמה אשר יקיים חלוקת עבודה צודקת ומאורגנת בפועל, ואין עכשיו מכשיר אחר – ומי יודע אם יהיה בעתיד הקרוב – מלבד הסכם העבודה המוצג למשאל, ההסכם האומר:

"שתי ההסתדרויות קובעות בהסכם הדדי סדר חלוקת־עבודה שתבטיח שוויון כל הפועלים והעובדים לגבי קבלת עבודה על פי חוקת תור מוסכמת.

“שתי ההסתדרויות מתחייבות למנוע מהתחרות בקבלת עבודה ע”י הרעת תנאי העבודה.

“חלוקת העבודה בכל סוג וענף נעשית לפי מפתח מוסכם בכל מקום ומקום ובכל מקצוע ומקצוע”.

טז

הפרק המוקשה אשר אליו התנגחו כל השוללים והמדיינים – הוא פרק השביתה. לא רק שוללי הסכם למפרע, הפוסלים אותו בלי כל בחינה וניתוח, באשר הוא הסכם עם פאשיסטים, ובאשר הוא נוסח בלונדון, ובמו"מ ישר עם ז’בוטינסקי וכו' וכו' – אלא גם המתנגדים המעטים אשר ניסו לבדוק את ההסכם לגופו ומצאו אותו פסול וטריפה – תולים את אזניהם בסעיפי־השביתה שבהסכם. וסעיפים אלה נדרשים כמין “פרדס” – פשט רמז דרוש וסוד,– אולם המקרא אינו יוצא מידי פשוטו. וההסכם אומר: יש שני אירגוני פועלים אחד גדול המונה כמה וכמה רבבות חברים, ואחד קטן המונה רק כמה מאות. כל אחד האירגונים הוא חפשי בהחלט בקביעת תנאי שביתה ובהכרזת שביתה לגבי חבריו, וכל שביתה כזו מחייבת גם את חברי האירגון השני. ובשום מקרה אסור להפר שביתה כזו או לעכב בעדה. אולם לא בכל מקום שייכים העובדים כולם לאירגון זה או לאירגון השני. יש מקומות “מעורבים”. במקומות אלה אין מכריזים שביתה רק בהחלטת הרוב. אם המיעוט הוא קטן – לפי הצעתי פחות מרבע – הרי הוא נראה כאילו לא היה כלל במקום, והרוב מחליט מה שהוא מחליט, והחלטתו מחייבת את המיעוט. ואם הרוב מכריז שביתה בגלל איזה נימוק שהוא – הרי השביתה מחייבת את המיעוט העובד במקום ואת כל חבריו העובדים באיזה מקום שהוא. אולם אם המיעוט הוא לא פחות מרבע – יש לו הזכות להגיד לרוב: בטרם תכריזו שביתה עליכם להציע למעביד בוררות. אם המעביד ידחה את הבוררות או לא יקיים פסק דינה, הרשות בידכם להכריז שביתה המחייבת גם אותנו וגם את כל חברינו. אולם אין המיעוט יכול להגיד זאת בכל המקרים. אם המעביד מפטר פועל בגלל שייכות להסתדרות, או מרע על דעת עצמו את תנאי העבודה, או מפטר פועלים בלי סיבה מספקת, בלי פסק דין של בוררות מוקדמת – אין גם מיעוט של רבע יכול לעכב שביתה, וכשמכריזים במקרים אלו שביתה – היא מחייבת את המיעוט. זוהי התמצית הפשוטה של סעיפי השביתה.

יז

בסערת הוויכוח שנתעוררה בעקב המו“מ בלונדון – והסערה לא נתעוררה כלל וכלל בגלל הצעת הסכם־העבודה, כי זמן רב לא ידעו בארץ את תכנה של הצעה זו – יש לראות אולי כדבר טבעי ואנושי כל מיני הפלגות והגזמות שנפוצו בציבור. כשנתברר שכל אותן המעשיות אשר הטילו אימה בציבור אין להן שחר, ואין ההנהלה הציונית מעלה כלל על לבה להשלים את האנרכיה ההסתדרותית והרס התנועה הציונית הרביזיוניסטית והספרטיזם של הרביזיוניסטים בשטח המדיניות הציונית והקרנות – כל עוד הרביזיוניסטים משתתפים בתנועה הציונית, מצאה לה ההסתערות, שהוסיפה להתקיים בכוח האנרציה, אם כי ניטל ממנה הכוח המניע שגרם לה לכתחילה, מקלט ב”סכנות" הסכם־עבודה, ומחוסר כל אחיזה ממשית נתבצרה בפרק השביתה, שיש בו בלי כל ספק ענין חמור ורציני – כי זכות השביתה וחופש השביתה הם בלי ספק מעיקריו המרכזיים של האירגון המקצועי, ובהם תלוי במידה רבה כושר מלחמתו של הפועל על זכויותיו בעבודה. ואין כלל צורך להפליג ולהפריז בערך השביתה מעבר לכל מידה מציאותית ופרינציפיונית כאשר עשו זאת אחדים מהשוללים ש“בראשית היתה השביתה” ו“שהשביתה היא הקווינטאסנציה של ההסתדרות” – זכות השביתה אינה צריכה לגוזמאות אלו, כי אין כל ספק שזוהי זכות יסודית של האדם העובד ושל אירגון־העבודה בחברה מעמדית.

בסערת הוויכוח נסתלף גם דבר הבוררות, כפי שהוא מקובל ונהוג בפרקטיקה המקצועית שלנו. הצגת הבוררות כדחליל מעורר זוועה, כמפלצת פשיסטית ההורסת את האירגון המקצועי וכובלת ידי ההסתדרות, מחדשת עלינו את השיעבוד הפיאודלי של תקופת הצחים בימי הביניים ומסגירה את פועלי א"י בידי אויביהם בנפש. בגוזמאות־הבאי אלה אין אף קורטוב של אמת הגיונית, עיונית ומציאותית. לפני ההסכם ובלי ההסכם היינו נוקטים למעשה בכמה וכמה מקרים בדרך הבוררות, גם כשלא היה חוזה־עבודה בין ההסתדרות ובין המעבידים. היינו בהרבה מקרים מכריזים שביתה רק בגלל סירובו של המעביד להיזקק לבוררות. לא תמיד נגמרה הבוררות במאה אחוזים לטובת הפועלים, כמו שלא תמיד נגמרה השביתה לטובת הפועלים. בוררות כובלת ידי הפועלים כמו שהיא כובלת ידי המעביד.

התנגדנו לחובת־בוררות – כמו שהתנגדו לה המעבידים, כי הבוררות שוללת את מלוא חופש הפועל בדיוק כמו שהיא שוללת את מלוא חופש המעביד. השאלה אם יש צד שלילי נייטראלי או לא – אינה שייכת כלל לסוגיה של בוררות, כי אין שום בוררות נחתכת על ידי “צד שלישי” – אלא על ידי בורר מוסכם משני הצדדים, ואין אבסורד גדול מזה, שאין אפשרות למצוא מחוץ לעובדים ומחוץ למעבידים אדם נאמן וישר, ששני הצדדים יסמכו על ישרו ותבונתו בסכסוכים קונקרטיים על ענינים קונקרטיים, לא על שיטה סוציאלית ועיקרים חברתיים, אלא על שאלה מוחשית ומסוימת בתחומיה המציאותיים.

כל הפרקטיקה של תנועתנו המקצועית בארץ ושל התנועה המקצועית בכל שאר הארצות בלי הבדל זרם ושיטה סותרת ושוללת אבסורד תמוה זה שנפלט בוויכוח ללא שיקול־דעת וללא בחינת האמת כהוויתה.

יח

הבחינה הכפולה של ההסכם, בחינת־הלכה ובחינת־מעשה, דרושה ביחוד בפרק השביתה. הבחינה המשפטית של סעיפי ההסכם אינה קשה ומסובכת ביותר.

כל שביתה המוכרזת ע"י ההסתדרות בהתאם להסכם מחייבת את כל הפועלים הרביזיוניסטיים, והוא הדין להיפך. “במקום עבודה שכל פועליו שייכים להסתדרות אחת, או שמספר חברי ההסתדרות השניה הוא פחות מ… (לפי הצעתי 25) אחוז הפועלים במקום, קובעת אותה ההסתדרות שרוב הפועלים שייכים אליה, את התנאים שעל פיהם אפשר להכריז שביתה במקום עבודה זה, וההסתדרות השניה אינה רשאית לשלוח פועלים למקום הזה עד גמר השביתה” (סעיף י'). הסכם זה מסיר איפוא, את כתם מפירי־השביתה מעל הפועלים הרביזיוניסטים. אירגון הפועלים הרביזיוניסטים מכריז בהסכם זה שיש לפועלים זכות־שביתה, ושזכות השביתה המוכרת מחייבת לא רק חברי ההסתדרות המכריזה את השביתה – אלא גם את חברי האירגון שאינו בהסתדרות. ותהיה מה שתהיה סיבת־השביתה, בין אם היא שביתת־הגנה ובין אם שביתת־תנופה היא כשרה ומחייבת. בשביל ההסתדרות אין בהכרה זו כל חידוש. אולם אסור להתעלם מהעובדה שבאו – ועומדים לבוא – פועלים אשר היו סבורים שהכרזת שביתה בארץ יש בה חטא לאומי, והיו מוכנים אפילו להפרת־שביתות לפי הכרזות מנהיגיהם, וגם הפרו למעשה כמה וכמה שביתות, וגרמו לסכסוכים קשים ומסוכנים בקרב ציבור הפועלים ובישוב, וגם סרבו להיענות לבוררות, כמו במקרה הפרת שביתת פועלי הבנין בפתח־תקווה לפני שנתיים. ואירגון זה מכיר עכשיו שאין זו דרך ומתחייב לכבד כל שביתה שתוכרז על ידי ההסתדרות, בכל מקום־עבודה שפועליו הם חברי ההסתדרות. ואשר למקום עבודה שמספר החברים של ההסתדרות השניה מגיע עד… אחוז פועלי המקום לא תוכרז שביתה אם ידרוש זאת המיעוט השייך להסתדרות השניה, מבלי שהוצע מקודם בוררות למעביד.

“אם המעביד ידחה את ההצעה הזאת, או אם יסרב לקיים את פסק־הדין של הבוררות רשאי הרוב להכריז שביתה, והשביתה מחייבת גם את המיעוט ואת כל חברי שתי ההסתדרויות”.

"אולם המיעוט אינו רשאי לעכב שביתה בשלושה המקרים הבאים;

1) אם המעביד דורש מפועל שלא יהיה חבר בהסתדרות זו או אחרת.

2) המעביד מוריד את תנאי העבודה בלי הסכמת הפועלים ואינו רוצה לדחות את השינוי הזה עד לבוררות.

3) אם המעביד מפטר פועלים אחדים או פועל בלי סיבה מספקת לפי דעת הפועלים ואינו מסכים לדחות את הפיטורין עד בוררות" (סעיף י"א).

גם סעיף זה מכיר בזכות־השביתה בין להגנה ולתנופה, ושביתה המוכרזת במקום עבודה “מעורב” – אף היא מחייבת את כל הפועלים, אלא שלמיעוט מסויים יש הזכות לדרוש להקדים הצעת בוררות לפני הכרזת השביתה, מלבד במקרים אחדים, שבהם אין חובה על הפועלים להציע בוררות תחילה.

כל הלהג על דבר שלילת זכות־השביתה ומניעת שביתות בכלל לפי ההסכם אין לו שחר. ההסכם רק קובע שבמקומות־עבודה מעורבים יש רגולציה מוסכמת בהכרזת שביתה: במקרים מסויימים קודמת הצעת בוררות להכרזת שביתה. במקרים אחרים – לא.

יט

אולם טוענים השוללים – ובצדק – דברי הלכה לחוד, והמציאות לחוד. להלכה אפשר לעכב שביתה ולחייב הצעת בוררות מוקדמת רק במקרה אחד – במקרה שאחוז מסויים של פועלים מהאירגון השני דורש זאת, – אולם למעשה אי־אפשר יהיה להכריז שביתה בשום מקום:

  1. מפני שבכל מקום יימצא אחוז מסוים זה. המעבידים שירצו לבטח עצמם בפני סכנת שביתה יכניסו לעבודה רבע פועלים רביזיוניסטים.

  2. גם במקום שלא יימצא מיעוט כזה אי אפשר יהיה להכריז שביתה – מכיון שבמקום דומה לו שיש בו מיעוט הסכימו הפועלים לבוררות.

ואשר לשלושת המקרים היוצאים מן הכלל, שבהם אין למיעוט הזכות לעכב שביתה, הרי

  1. “לא מובן לשם מה יפטר נותן העבודה את הפועל בגלל שייכותו להסתדרות? חלק מפועליו יהיה שייך להסתדרות שלו – להסתדרות ה”לאומית“, ואשר לחלק השני, למה כל הגסות הזאת בקביעת סיבת הפיטורים?”

  2. “רק מי שמניח שבעלי־הבית שלנו אין להם מוח בקדקוד יכול להניח שהם ינסו לפטר פועלים בלי סיבה “מספקת” או להרע את תנאי העבודה מבלי להציע קודם לכן לפועלים בוררות” (י. חזן).

עלי להודות, שאיני מניח ולא הנחתי אף פעם ש“בעלי הבית שלנו אין להם מוח בקדקדם” – ואף על פי כן אני מניח, ולא רק מניח אלא יודע כמה וכמה מקרים, שמעבידים ניסו לפטר פועלים בלי סיבה מספקת לפי דעת הפועלים (חזן, שיש לו מוח בקדקדו הבין שמוטב לו בשביל קלות הוויכוח להשמיט את המלים המודגשות לאחר “הסיבה המספקת”) וגם ניסו להרע את תנאי־העבודה מבלי להציע קודם לכן לפועלים בוררות.

בבחינה המעשית, המציאותית של סעיפים אלה בהסכם עלינו לעמוד גם אנו על בסיס המעשה והמציאות, אחרת אין לבחינתנו כל יסוד וממש.

אם נכון הדבר ששום מעביד לא יפטר פועל בגלל שייכותו להסתדרות – במה שאיני בטוח בהחלט לגבי כל המעבידים שישנם ויהיו בארץ – הרי ברור שלא יהיה צורך להכריז בגלל זה שביתה. ותנועת הפועלים לא תעשה אף פעם שביתה בלי צורך ובלי סיבה. אפילו שוללי ההסכם לא יעשו זאת. אלא מאי – המעביד באמת יפטר אותו בגלל שייכותו להסתדרות, אבל יתן סיבה אחרת. ואז נשאלת השאלה: סיבה זו תהא מספקת לפי דעת הפועלים ־ או לא? אם הסיבה תהא מספקת – שוב אין צורך בשביתה. אם לא תהא מספקת – לא “מספקת” במרכאות, אלא מספקת “לפי דעת הפועלים”, כמו שנאמר בהסכם – הרי הפועלים רשאים להכריז שביתה, ואין המיעוט יכול לעכב.

ואשר לשני המקרים האחרים – הרעת־התנאים ופיטורים בלי סיבה מספקת ביטול זכות המיעוט לעכב מתיחס רק למקרים שבהם מעמיד המעביד את פועליו לפני עובדה: לא כשהוא מציע להוריד את השכר או לפטר פועל – אלא כשהוא מנסה על דעת עצמו להוריד השכר או לפטר פועל – ואין הוא רוצה לבוא במו"מ עם פועליו, או שהוא על פי האיניציאטיבה שלו אינו מציע בוררות לפני הכרזת השביתה.

היש מקרים כאלה במציאות המקצועית? רק מי שלא היה אף פעם פועל שכיר או מי שלא טיפל אף פעם למעשה בפעולה מקצועית – גם אם יש לו מוח בקדקדו – יכול להניח שאין מקרים כאלה. ובמקרים אלה – אלה ולא אחרים – יש לרוב חופש מלא להכריז שביתה בלי הצעת בוררות.

כ

אולם נכון הדבר שהעוקץ העיקרי של פרק השביתה הוא באותו מקרה שהמיעוט רשאי, לפי סעיף י"א, להקדים הצעת בוררות לפני הכרזת השביתה.

היש יסוד להנחה שסעיף י"א זה יהיה חל למעשה על כל מקומות עבודה, וסעיף י' – הנותן חופש גמור להסתדרות בהכרזת שביתה – לא יהיה אלא אות מתה?

גם מתוך הפלפול החריף ביותר אי־אפשר להניח שבכל מקומות העבודה יש מיעוט של 25% – כשלמעשה אין מיעוט כזה. היחס המספרי של פועלים רביזיוניסטים לגבי פועלי ההסתדרות הוא כערך היחס שבין 2–3 ל־70, כלומר 3 או 4 אחוזים. אמנם, אחד מסעיפי החוזה (סעיף ד') מניח אפשרות של התרכזות חברי ארגון אחד במקום עבודה מסוים למעלה מן האחוז המגיע לה במקום זה, כמובן, על חשבון האחוז במקום אחר; אולם הח' א. חושי לא דקדק עם האמת כשכתב במאמרו האחרון נגד ההסכם (“דבר” 2991, מיום ח' אדר ב'), ש“ההסכם מאשר לרביזיוניסטים לרכז את אנשיהם במקומות עבודה מסויימים לפי בחירתם הם” (ההדגשה במקור). ההסכם אינו נותן זכות זו לרביזיוניסטים או לחברי ההסתדרות. ההסכם אומר: שתי הסתדרויות מאפשרות לכל אחת לרכז את חבריה במקום העבודה לפי מידת האפשרות המעשית. אין הסתדרות אחת יכולה לרכז את חבריה לפי בחירתה, אלא בהסכמת ההסתדרות השניה, בנידון זה, בהסכמת הסתדרות העובדים. כל הסתדרות יכולה לשלוח לכל מקום עבודה רק את אחוז הפועלים המגיע לה לפי המפתח המוסכם ולפי חוקת־התור המוסכמת, ורק באישור ההסתדרות השניה היא יכולה לרכז את חבריה במקום אחד. קיום מיעוט של רבע פועלים של ארגון שני – של הרביזיוניסטים או חברי ההסתדרות – אינו שאלה עיונית התלויה בהוראת ההסכם, אלא שאלה מציאותית. או שמיעוט כזה ישנו או שאיננו. ושום ויכוח ומשאל לא ישנה בעובדה זו ולא כלום. והמציאות אומרת: לא! היא אינה אומרת – לא בהחלט, לא בכל המקומות, לא לעולם ועד. אבל היא אומרת: לא, ברוב המכריע של מקומות העבודה, וכמעט בכל מקומות העבודה העיקריים.

איני שולל שמיעוט זה ישנו בכמה מקומות, ואיני שולל שיתכן שיהיה בעוד כמה מקומות. אילו היתה מציאות מיעוט כזה נמנעת בהחלט, כי אז היה סעיף י"א לגמרי מיותר, או לא היה בו אלא אחיזת־עינים בלבד. יש מיעוט כזה, ולמיעוט כזה ניתנה הזכות להקדים הצעת בוררות לשביתה – ואם דבר זה הוא שלילי (מה שטעון עוד בירור) – הרי יש להעמיד את השלילה על אמתה, על מידתה והיקפה כהוויתה, ולדון עליה בתוך תחומיה המצומצמים, אבל אין לסלף את המציאות לשם הגברת כוחו של נימוק חלש.

כא

אבל יש לטעון – וכמה מהשוללים טוענים זאת: אמנם עכשיו יש מיעוט זה רק במקומות מעטים, ולא חשובים. אולם לרגל ההסכם ישתדלו כל המעבידים הרוצים למנוע שביתות לרכז בבית חרושתם או מלאכתם או בבניניהם (כי אין פחד השביתות מוטל לעת עתה על הפרדסים) 25% של פועלים ריביזיונסיטים – ואז כל כוחו וחשיבותו של סעיף י', הנותן חופש מלא להסתדרות לקבוע את התנאים שעל פיהם תוכרז שביתה, יופקע? ולהחמיר את הקושיה מוסיפים: לרוב המעבידים הקשורים עם ההסתדרות יש חופש בקבלת 10% – 20% של פועלים שלא על ידי ההסתדרות, והרביזיוניסטים והמעבידים יעשו קנוניה לרכז בכל מקום, דרך צינור זה, את המיעוט הדרוש למען עכב שביתות.

אולם כאן שכחו הטוענים שההסכם דן לא רק בשביתות, אלא גם בחלוקת עבודה, ואם גם מותר למעביד לקבל את עשרים האחוזים כרצונו – אין חופש זה ניתן יותר לפועלים. הם יכולים להכנס לכל מקום־עבודה רק לפי מפתח מוסכם ולפי חוקת תור מוסכמת. ולא רק כשהמעביד חפשי בקבלת עשרים אחוזים, אלא אפילו במקום שהעבודה אינה מאורגנת לגמרי, והמעביד חפשי לקבל את כל מאה האחוזים כאוות נפשו – אין שום פועל של ההסתדרות ושום פועל רביזיוניסטי יכולים להכנס לעבודה אלא לפי מפתח. ואם המפתח יהיה 4 או 5 אחוזים לאחד האירגונים – לא יוכל אירגון זה לשלוח לשום מקום יותר מהאחוז המגיע לו. כי אמנם המעביד לא קשור בהסכם זה – אבל הפועלים קשורים, ובקבלת פועלים לעבודה יש שני צדדים: מעביד ועובד, ודי שהעובד יהיה קשור לחלוקת עבודה מאורגנת לפי מפתח מוסכם לעשות לאַל את מזימת המעביד לרכז בבית־מלאכתו את הפועלים הרצויים לו.

פרק א' של ההסכם – פרק חלוקת עבודה – הוא תריס בפני שימוש לרע בפרק ב'.

כב

אפס החוששים מוצאים להם גם לאחר כל הבירורים האלה מקום להתגדר בו: נכון שמיעוט ימצא רק באחד או בשני מקומות, אבל מקום זה או שני מקומות אלה הם הקובעים. אם בבית חרושת אחד לאריג, למשל, יעבדו רק חברי ההסתדרות, ובבית חרושת שני יהיה “מיעוט”, והוא יביא לידי כך שסכסוך עבודה יסודר בבוררות לא יוכלו הפועלים בבית חרושת שני להכריז שביתה. אם נניח שבבית חרושת א' יכולים הפועלים להשיג על ידי שביתה הוספה של 5 גרוש ליום. לא יוכלו הפועלים במקום הראשון לשבות על דרישה של 5 גרוש. הסכם זה יפריע, איפוא, לפועלים להיטיב את תנאי־עבודתם, כאשר היו עושים אילו לא היה הסכם זה.

ומודה אני, שבחינה זו של ההסכם היא הקובעת. לא ייתכן שציבור הפועלים יקבל על עצמו הסכם העלול למנוע אותו מהטבת תנאי־עבודתו לפי מידת היכולת הריאלית של המשק. אולם החוששים טועים כאן בהבנת המושג מקום עבודה. בהסכם זה “מקום עבודה” אינו מושג פיסי – אלא מושג סוציולוגי. אם קבלן אחד יבנה שני בתים, ובכל בית יש לו הרכב אחר של פועלים, אין שני הבתים לגבי הסכם־עבודה שני מקומות עבודה, אם כי העבודה נעשית בשני מקומות שונים. אם “לודזיה” יהיו לה שני סניפים – אין הם שני מקומות עבודה. מקום עבודה לפי המובן וההגיון הפנימי של הסכם העבודה היא יחידת עבודה מקצועית שבה צריכים לשרור תנאי עבודה אידנטיים בשביל פועלי ענפי עבודה אידנטיים. לא ייתכן שבאותו ענף ישלוט במקום פיסי אחד משטר אחד – ובמקום שני משטר אחר, ההסכם לא הגדיר את מושג מקום־עבודה, כמו שהניח עוד כמה דברים סתומים (מפתח, תור ועוד), כי הצעת־ההסכם המוצגת למשאל אינה אלא מסגרת של הסכם. והוועד הפועל של ההסתדרות כבר פירסם שבין השאלות העיקריות הטעונות בירור וקונקרטיזציה נמצאת גם הגדרת המושג “מקום עבודה” לגבי הכרזת השביתה.

כג

אולם לאחר הכול נשאר מקום־עבודה שיש בו בידי המיעוט לעכב שביתה עד שתוצע תחילה בוררות למעביד – ונשאלת השאלה: האין במקרה זה וויתור קשה, והאין בוויתור זה פגיעה בדמוקרטיה הפועלית?

ואין ספק שלמיעוט לא מגיעה זכות זו, כי על פי כל כללי היושר הציבורי והנימוס הדמוקרטי צריך המעוט להישמע לדעת הרוב, ולא להיפך. ויש בדבר זה וויתור בלתי מוצדק לפי כל תפיסתנו החברתית. אמנם יש בכמה חוקות שנעשו בלי כל לחץ חיצוני הגבלות לזכויות הרוב. בסינט האמריקאני אין הרוב יכול לאשר חוזה עם מדינה זרה אלא ברוב של שני שלישים, ורק לפני כמה זמן דחה המיעוט חוזה הצטרפות ארצות הברית לבית המשפט העולמי בהאג, אם כי נשיא ארצות הברית והרוב הגדול בסינאט רצו באישור החוזה. יש גם חוקות כאלה בכמה אגודות מקצועיות בעולם שרוב פשוט אינו יכול להכריז שביתה אלא אם כן הצביעו שני שלישים בעד הכרזת השביתה. אולם חוקות אלו נעשו לא מתוך וויתור מצד שני – אלא האספה המייסדת של המדינה או של האירגון המקצועי קבעו למפרע ערובות בשביל זכויות המיעוט, ושללו מרוב פשוט את הכוח להחליט בשאלה חיונית כגון חוזה עם מדינה זרה או הכרזת שביתה. לא כן בהסכם־העבודה, שבו מתן הזכות למיעוט יש בו משום וויתור, כי טרם החליטה ההסתדרות שבדרך כלל אין מכריזים שביתה אלא אם למעלה משלושה רבעים של פועלי המקום הסכימו לשביתה.

אמנם ההסתדרות הגבילה את זכות הכרזת השביתה בדרכים אחרות. מתוך הנחה שהשביתה היא נשק חריף ויש להשתמש בו בזהירות רבה ורק בידים אמונות, קבעה חוקת ההסתדרות שאם אפילו מאה אחוזים של פועלי המקום החליטו על שביתה – אין מכריזים שביתה חלקית אלא באישור מזכירות מועצת הפועלים בעיר או במושבה, ושביתה של אגודה שלמה מוכרזת רק באישור מועצת הפועלים כולה, ושביתה עירונית – רק באישור הוועד הפועל של ההסתדרות.

אבל בצדק העירו בענין זה השוללים, שיש הבדל יסודי בין זכות העיכוב שניתנה למוסדות ההסתדרות – ובין זכות העיכוב שניתנה לפי ההסכם למיעוט הרביזיוניסטי. כשמוסד הסתדרותי יטיל וויטו על החלטת פועלי המקום להכריז שביתה – יעשה זאת מתוך שיקול השביתה לגופה: אם יש בה הכרח אשר לא ימנע, אם אין להשיג את דרישת הפועלים בדרך של מו"מ או באמצעי לחץ אחרים, ואם השביתה יש לה שאנסים מספיקים להצליח. המיעוט הרביזיוניסטי, ייתכן מאוד, לא יתחשב כלל את כל הנימוקים האלה, לא ידרוש בוררות אלא מתוך טעמים אידיאולוגיים או על פי פקודה מגבוה.

ואם כי השוללים מגזימים כאן בהנחתם שהמיעוט ידרוש תמיד, בכל פעם שתהיה לו הזכות, בוררות מוקדמת לשביתה. גם פועל רביזיוניסטי אינו רוֹבוֹט, ואינו פונה תמיד למפלגתו ולמפקדתו אם להסכים לשביתה או לא. במקומות שבהם עבדו פועלים רביזיוניסטים הכריזו שביתות ביתר קלות מאשר חברי ההסתדרות, אם כי תורת מפלגתם מכריזה על שביתה כעל סבוטז’ה לאומית, ואין לזלזל גם בכוח לחץ הסביבה ובאינטרס העצמי של הפועל, אם אפילו הוא רביזיוניסט. לא בנקל יסכים פועל רביזיוניסטי להסתלק מהתועלת שהשביתה עלולה להביא לו ולחבריו, ולא בנקל יעמוד מיעוט של פועלים נגד דעת הרוב של חבריו במקום עבודה. וההסכם אינו אומר שבכל מקום שיש מיעוט של 25% – אסור להכריז שביתה בלי הצעת בוררות מוקדמת, אלא שלמיעוט יש הזכות לדרוש זאת, ורק אם המיעוט משתמש בזכותו זו חייבת ההסתדרות להציע בוררות לפני הכרזת שביתה.

אולם אין להניח שהמיעוט לא ישתמש אף פעם בזכותו – והוויתור בעינו עומד.

כד

בתולדות תנועתנו, כמו בתולדות כל תנועה ותנועה, לרבות התנועות הקנאיות ביותר אשר להלכה דגלו בחוסר פשרנות וותרנות, כמו התנועה הקומוניסטית ברוסיה, אפשר למצוא כמה וכמה וויתורים אשר הצילו מצבים קשים ונתגלו לאחר מעשה ככיבושים גדולים וחשובים. שלום ברסט־ליטובסק, הכרזת הנ"פ, כניסה לחבר־הלאומים הן דוגמאות בולטות של וויתורים מצילים בתולדות רוסיה הקומוניסטית. וויתורה של אחדות־העבודה על האחדות הגמורה והשלמה של התנועה בכמותה ובאיכותה, וויתור על הצורה והמסגרת המשוכללת ביותר של תנועת הפועלים הארץ־ישראלית – לשם הקמת ההסתדרות הכללית היא דוגמא מובהקת של וויתור מפרה וגואל בתולדות תנועתנו. עצם הסכם־עבודה, לאו דווקא זה; הסכם־עבודה המקובל עכשיו על השוללים – ההסכם עם הפועל המזרחי – הוא מסוג הוויתורים האלה פועל עם פועל אינו עושה הסכם – אלא נמצאים בהסתדרות אחת, וההסתדרות מחליטה וקובעת. ועשיית הסכם בין ההסתדרות הכללית ובין איזה גוף פועלים שהוא יש בו וויתור, שאינו מוצדק מבחינה פרינציפיונית מופשטת – אבל מוכרח וחיובי מבחינה מציאותית. כשעומדת ברירה בפועל: לא הצטרפות להסתדרות כללית, אלא הסכם או מלחמת־אחים – אומר צו האיחוד המעמדי: הסכם. כי לא־הסכם אינו אומר שאותם הפועלים יכנסו להסתדרות – אלא שהם יהיו מכשיליה ואויביה. בלי נאמנות קנאית למטרה – מתפרקת תנועת הפועלים מכוחה ומתכנה, אבל ההליכה לקראת המטרה אינה יכולה להיות תמיד בקו ישר. האניה החותרת לקראת החוף צריכה לשוות לפני עיניה לא רק את מחוז חפצה – אלא את המכשולים שהיא עלולה להיתקל בהם בדרך, והקברניט אשר לא יראה מרחוק את הרי־הקרח הצפים בדרך קו הישר ולא יעשה קפנדריה בעוד זמן, מתחייב בנפש נוסעיו ובאיבוד ספינתו.

כה

נניח שאין הסכם – אולם יש מציאות כזו הנקובה בהסכם. במקום־עבודה מסוים עובדים מאה פועלים. 75 חברי ההסתדרות; 25 שייכים לאירגון של מפירי שביתה. הפועלים רוצים בהרמת השכר. בעל־הבית מסרב. מתייעצים על הכרזת שביתה. אומרים ה־25: אם אתם רוצים שנצטרף לשביתה – תציעו תחילה בוררות למעביד. אם יקבל – מוטב. אם ידחה – תכריזו שביתה וכולנו נצטרף לשביתה, וגם בני בריתנו בחוץ יכבדו שביתה זו ולא ישלחו אנשים לתפוס מקום השובתים, אולם אם לא תציעו בוררות ותכריזו שביתה – נמשיך אנחנו בעבודתנו, ולא עוד אלא שנקרא 75 מבני בריתנו בחוץ לעבוד במקומכם. נניח רגע שמנהל האגודה המקצועית שבידו ההכרעה אינו ריפורמיסט, ולא סוציאליסט־מהפכני – אלא קומוניסט מובהק. היעלה על הדעת שהוא יכריז בתנאים אלה שביתה מבלי שיציע תחילה בוררות? רק אדם שאין לו מושג מפעולה מקצועית ומשביתה יחליט במסיבות אלה על שביתה. כי שביתה זו נידונה לכשלון. שביתה זו תביא לידי מלחמה אכזרית בין חברים לעבודה.

אילו היה בעצם ענין הבוררות בגידה בעניני הפועלים – כי אז אין להציע בוררות אפילו במסיבות אלה. כשיש הכרח – ואין כל מוצא אחר – מוכרחים להילחם גם נגד פועלים, וגם כשיודעים שהמלחמה נידונה לכשלון. אבל מאימתי יש בהצעת בוררות למעביד משום התנקשות בעניני העבודה? האימה שנפלטה בוויכוח על ההסכם ש“הבוררות ביסודה, בתכנה האובייקטיבי בתולדות תנועתנו, אינה צודקת” – עומדת בניגוד לכל הפרקטיקה המקצועית שלנו ושל כל הארצות האחרות.

בלי דרישה ולחץ מן החוץ היינו פונים לבוררות, ואם יש גוף פועלים המועד להפרת שביתות, והוא נכון להתחייב על סולידריות מוחלטת בכל שביתות, תמורת זכותו לדרוש בוררות לפני הכרזת שביתה במקרה מסויים – אשר באותו מקרה נהיה מוכרחים בין כך ובין כך להציע בוררות גם מבלי התחייבותו זו – הרי זו תהיה איוולת קצרת־רואי למנוע ממנו את התמורה הזאת.

כו

שני רשמים מוטעים אפשר היה לקבל מהוויכוח שהתנהל סביב ההסכם, אם כי השוללים לא התכוונו לכך:

א) שההסתדרות להוטה אחרי שביתות,

ב) שהמעבידים להוטים אחרי בוררות.

שני הדברים האלה כוזבים.

שום תנועה מקצועית רצינית אינה בהולה לסדר שביתות, פחות מכל תנועה חזקה וגדולה. במידה שהאירגון המקצועי מתחזק ומתרחב – בה במידה נפחתות השביתות. ריבוי שביתת זהו סימן מובהק של אירגון פרימיטיבי וחלש.

ועוד פחות משההסתדרות להוטה אחרי שביתות – להוטים המעבידים אחרי בוררות. לא קל להכריע מי מתנגד יותר לבוררות – העובד או המעביד. ושוב אין זה יחסם רק של המעבידים בארץ, בכל מקום רוצה המעביד להיות שורר בביתו, ואינו מוכן לקבל על עצמו קביעה מחייבת מן החוץ. הצעת חובת הבוררות הבאה מהאידיאולוגים כביכול, של בעלי הבתים היא רצופה צביעות, מפני שהמעבידים אינם רוצים כלל לשמוע מחובת בוררות. המעבידים הגדולים בארץ מתנגדים לבוררות יותר מאשר לשביתה, ואם תהיה הברירה בידם – יבכרו שביתה על פני בוררות.

אם יש מעבידים שהם באמת להוטים אחרי בוררות – הריהם יכולים בנקל להבטיח זאת לעצמם בלי עזרת מיעוט רביזיוניסטי: יסדרו הסכם־עבודה עם ההסתדרות – ויבטיחו לעצמם בוררות לכל סכסוך עם פועליהם לכל תקופת ההסכם. כי מזמן נקטה ההסתדרות בשיטת הסכמי־עבודה המחייבים בוררות לכל זמן קיום ההסכם.

אפילו באותו המקרה – הנדיר, לדעתי – שבאיזה מקום עבודה יהיה בו מיעוט רביזיוניסטי עם זכות עיכוב השביתה – לא יישארו הפועלים באותו מקום בלי נשק אפקטיבי להגנת זכויותיהם.

כי ההסכם אינו שולל את השביתה בשום מקרה ובשום מקום, אם קדמה לה הצעת בוררות – והפועל שיכול לדרוש תמיד ממעבידו בוררות או להכריז שביתה – אינו בלי נשק מספיק. כי גם דרישת הבוררות הוא נשק חשוב בידי הפועל – ביחוד אם כל סירוב ללכת לבוררות כרוך בהכרזת שביתה.

הח' ז. אהרנוביץ, מהשוללים המועטים שדן על ההסכם לגופו, מודה, ש“נותן העבודה אינו רוצה לא בשביתה ולא בבוררות”. אולם הוא סובר שאת השביתות הוא ימנע ע"י הפועלים הרביזיוניסטים – ומהבוררות כבר ידע להשמר בעצמו. כי “יש בידי נותן העבודה אמצעים רבים איך לא להתחיל בבוררות וכאשר התחיל אותה – איך לסחוב אותה, איך להחמיץ לפועל את האפשרות שהזמן הניח בשבילו להכרזת שביתה, איך לסכסך את הפועלים בינם לבין עצמם על יסוד הבוררות” וכו'.

ז. אהרונוביץ שכח כאן רק דבר אחד: שזכות הבוררות הניתנת בהסכם אינה למעביד, אלא לפועלים. רק הפועלים יכולים לדרוש הצעת הבוררות ובהסכם עם הפועלים הריבייוניסטים ייקבעו – במועד למתן תשובה מצד המעביד על הצעת הבוררות, והזמן והתנאים לקיום הבוררות, ואם המעביד יעכב את תשובתו לאחר המועד שיוסכם בין ההסתדרות ובין אירגון הפועלים הרביזיוניסטי, או אם הבוררות לא תתקיים במשך הזמן שנקבע בין הפועלים – יתבטל העיכוב ותוכרז שביתה.

בידינו הדבר – ולא בידי המעביד, כי הסכם זה אינו מקנה שום זכות למעביד, אלא מעניק זכות ידועה במקרה מסוים למיעוט של פועלים, ובהודעת הוועד הפועל של ההסתדרות נמנה בין הדברים הטעונים בידוד וקונקרטיזציה ע“י מו”מ נוסף עם הצד השני – גם דבר “קביעת מועד למתן תשובה מצד המעביד על הצעת הבוררות הנדרשת על ידי המיעוט, וקביעת הזמן והתנאים לקיום הבוררות, שאי־שמירתם מצד המעביד מבטל את עיכוב השביתה”.

כז

שני פרקים אלה – חלוקת עבודה וסדר־שביתות ־ הם בעצם עיקר תכנו המעשי של ההסכם. הראשון מכוון לחלוקת עבודה צודקת ומאורגנת, להבטחת שויון כל הפועלים בקבלת עבודה, לאיסור התחרות בקבלת עבודה, לשמירה מפני אנרכיה והפקרות בשוק העבודה ולמניעת קנוניות בין מעבידים ומפלגות פוליטיות להעדפת פועלים מסוגים ידועים בגלל שייכותם המפלגתית או דעותיהם הפוליטיות והסוציאליות.

הפרק השני מכוון למניעת הפרת שביתות, לעקירת כל הסכסוכים בקרב הפועלים הכרוכים בהפרת שביתה, ובמקומות שבהם עובדים שני האירגונים – לרגולציה מוסכמת בהכרזת שביתה.

בהסכם יש עוד שני פרקים, שלפי שעה אין בהם אלא הכרזה בלבד, ובמו"מ הנוסף יש לקבוע את תוכנם הממשי:

א) על מאמצים משותפים להשלטת העבודה העברית בכל ענפי המשק היהודי בכפר ובעיר.

ב) על הקמת “משטר הסכמים” בין העובדים והמעבידים, משטר של חוזים קולקטיביים המבטיחים יחסי עבודה מסודרים, תנאי עבודה הוגנים ובוררות חובה בין הצדדים לכל תקופת ההסכם.

הרביזיוניסטים ככל שאר הציונים הבעל־בתיים הכריזו כמובן תמיד על נאמנותם לעבודה עברית. פועלי בית“ר גם השתתפו במשך זמן ידוע במלחמה לעבודה עברית יחד עם פועלי ההסתדרות והפועל המזרחי. אבל בשעה האחרונה הפסיקו את מלחמתם על פי פקודה מגבוה. ההסכם מחייב את כל הפועלים הרביזיוניסטים לפעולה משותפת עם ההסתדרות להשלטת העבודה העברית. והמו”מ הנוסף צריך להגדיר את האמצעים הממשיים שיש לאחוז בהם יחד במלחמה לעבודה עברית.

חשיבות יתרה יש להכרזה על הצורך במשטר הסכמים בין העובדים והמעבידים, הוויכוח הממושך שלא פסק עד היום בין תנועת הפועלים ובין כל שאר המפלגות בישוב ובציונות – אם ביסוד היחסים בין העובדים והמעבידים יונח משטר הסכמים או משטר־בוררות הוכרע בהסכם זה נגד משטר בוררות ובעד משטר הסכמים, כפי עמדת ההסתדרות והחלטת הקונגרס הציוני האחרון.

כח

כך פותר ההסכם את ארבע השאלות המרכזיות של העבודה בארץ: מלחמה על עבודה עברית, חלוקת עבודה בקרב פועלים, הגנה על תנאי עבודה ויחסים עם המעבידים.

ולפני תנועתנו עומדת השאלה: היקום הסכם זה או לא? אמנם דבר זה תלוי לא רק בנו. יש צד שני, ואיני יודע מה תהיה הכרעתו. אולם ההסתדרות ולא הצד השני, נושאת במלוא האחריות על עתידות תנועת הפועלים בארץ, והכרעתה קובעת.

מהי האלטרנטיבה של ההסכם? לא הצטרפות הפועלים הרביזיוניסטים להסתדרות – אלא חוסר הסכם, והאפשרויות של חוסר הסכם הן: הכשלת מלחמת העבודה העברית כדוגמת כפר־סבא, אנרכיה בשוק העבודה וחידוש מעשי בית הורקין ברחובות, חזרה על שביתות פרומין ופועלי הבנין בפ“ת בחורף תרצ”ג, המשכת הקנוניה בין הפועלים “הלאומיים” ואויבי מעמד הפועלים בכל רחבי היישוב – וסכנה חמורה של סילוף דמות תנועתנו מבפנים ומבחוץ.

כט

בחינת ההסכם לגופו היא בעיקרה מקצועית – כי הענינים שההסכם דן עליהם הם עניני הארגון המקצועי. אולם הסכם בין פועלים ופועלים אינו ענין מקצועי בלבד. הפועל בארץ אינו רק חבר האגודה המקצועית, והסתדרות העובדים אינה ארגון מקצועי בלבד. הפועל בארץ הוא לפני כל ולאחר כל – שליח, שליחם של האלפים והרבבות ומאות האלפים הפזורים בכל קצוי הגולה ושלבואם הוא צריך לפלס דרך, ושליחו של חזון הגאולה והמהפכה אשר להגשמתו מוקדשת יצירתו ומלחמתו. הסתדרות העובדים היא ארגון של מחדשי מולדת וגואלי עם: מולדת עבודה ועם עובד.

לא בשלו ולא לעצמו עושה הפועל את מלאכתו בארץ. המפעל אשר יצר אינו אלא פיקדון, פיקדון היסטורי של הבאים ושל הבאות. על מעשהו הוא אחראי לעתיד ולעתידים לבוא. וצבת בצבת עשויה. ברוחו ובדמותו הוא מעצב את הבאים אחריו. המעמד העובד אשר יהיה לעם עובד בארץ – אינו קיים, והוא רק צומח בארץ מתוך העליה. לא מן המוכן הוא בא הנה. לא פועלים ולא בני פועלים היו שבעים אלף החברים אשר בהסתדרות העובדים. מכל שכבות העם,לשדרותיו ומעמדיו באו והיו לאנשי העבודה, התלכדו והתגבשו בחטיבה חברתית, תרבותית ורעיונית אחת. ומכל השכבות, השדרות והמעמדות בעם יבואו אחריהם ההמונים המיואשים והמעפילים. ללא עבר־עבודה, ללא שורש ואחיזת־ממש בערכי עבודה, ונסיונה ומגמותיה יבואו הנה – ובגזרת ההכרח ההיסטורי יהיו פה לאנשי עבודה. בכור־העליה יהותכו מחדש ובתמורה משולשת יצורפו. תמורת־מקום, תמורת־גוף ותמורת־רוח כי ימצאו פה מולדת, עבודה וחזון.

אפס קשים חבלי התמורה, והמעבר המשולש לא יקום בבת אחת. והפועל בארץ אשר נתערה בשלושה אלה, שומה עליו להקל את החבלים, ולהיות למקלט, למשען ולמדריך לכל אדם בישראל אשר יבוא לעבודת המולדת. שותף לגורל הוא כל אדם עובד, גם אם נסתם ממנו חזון העבודה. נצח הפועלים לא ישקר, עם תמורת הגוף תבוא גם תמורת הרוח, ולכל פועל באשר הוא פועל תושיט הסתדרות העובדים יד־אחים נדיבה ונאמנה.

תל־אביב, יב אדר ב' תרצה ["דבר, 2994]


  1. הגרוש של אז היה רק 0.6 של הגרוש הנוכחי.  ↩

  2. בחשבון הזה לא נכלוו האיכרים “החפשים” שבראשון ובפתח־תקווה שאין אחריות שיכלולם על הנדיב ולא נמסרו ליק"א –הערת אחד־העם.  ↩

  3. בשנת 1932 נוטעו 30500 דונם, בשנת 1933 33.000 בשנת 1934 25.000 ובראשית 1935 הגיע שטח מטעי ההדר של היהודים ל־153.000 דונם.  ↩

  4. בתחילת 1935 מונים כמאה ושבעים נקודות עם ישוב של 70.000 נפש ושטח של 1.350.000 דונם.  ↩

  5. לאחר שהמרכז החקלאי החליט להכניס פלוגה של הקיבוץ המאוחד לנס־ציונה נתארגן במושבה זו “ועד פעולה” של באי־כוח הפרקציה ו“פועלי־ציון” שמאל להילחם נגד כניסת הפלוגה ונגד כיבוש העבודה שהפלוגה הטילה על עצמה. “ועד הפעולה” אירגן “משמרות” נגד חברי הפלוגה להפריע בכוח לעבודת חברי הקיבוץ. הוועד הפועל תבע את מארגני “הפעולה”, כעשרים איש, לפני בית־דין העליון של ההסתדרות.  ↩

  6. ב“וויכוח מבחוץ”, “דבר”, 2119  ↩

  7. ביום 26 לאוקטובר נחתמה בלונדון ע"י ד. בן–גוריון וז. ז'בוטינסקי הצעת הסכם האומרת:

    הסתדרות העובדים הכללית והסתדרות העובדים הלאומית כורתות ביניהן הסכם ע"ד חלוקת עבודה צודקת, שמירה על תנאי עבודה ותיקון של יחסי חברים לשם הגברת העבודה העברית והמפעל הציוני בארץ.

    א) שתי ההסתדרויות קובעות בהסכם הדדי סדר חלוקת עבודה שתבטיח שויון כל הפועלים והעובדים לגבי קבלת עבודה על פי חוקת תור מוסכמת.

    ב) שתי ההסתדרויות מתחייבות למנוע מהתחרות בקבלת עבודה ע"י הרעת תנאי העבודה.

    ג) שתי ההסתדרויות עושות מאמצים משותפים להשלטת העבודה העברית בכל ענפי המשק היהודי בכפר ובעיר.

    ד) שתי ההסתדרויות מאפשרות לכל אחת לרכז את חבריה במקום העבודה לפי מידת האפשרות המעשית.

    ה) חלוקת העבודה בכל סוגי וענף נעשית לפי מפתח מוסכם בכל מקום ומקום ובכל מקצוע ומקצוע.

    ו) עד שתקום לשכת עבודה אחת, מוסכמת ע"י שני הצדדים, רשאית כל הסתדרות לקיים לשכת עבודה משלה.

    ז) מזכירי שתי הלשכות בכל מקום ומקום נפגשים מזמן לזמן לפי הצורך לשם חלוקת עבודה בין נרשמי שתי הלשכות לפי העיקרונים דלעיל.

    ח) כשמזכירי שתי הלשכות אינם באים לידי הסכם באחת השאלות העומדות על הפרק, עובר הענין לועדה ארצית.

    ט) ועדה זו מורכבת משני באי כוח של שתי ההסתדרויות ובורר שלישי נבחר על ידם.

    י) מקום עבודה, שכל פועליו שייכים להסתדרות אחת, או שמספר חברי ההסתדרות השניה הוא פחות מ…. אחוז הפועלים במקום, קובעת אותה ההסתדרות שרוב הפועלים שייכים אליה, את התנאים שעל פיהם אפשר להכריז שביתה במקום עבודה זה, וההסתדרות השניה אינה רשאית לשלוח פועלים למקום הזה עד גמר השביתה.

    יא) במקום עבודה שמספר החברים של ההסתדרות השניה מגיע עד… אחוז פועלי המקום, לא תוכרז שביתה (אם ידרוש זאת המיעוט השייך להסתדרות השניה) מבלי שתוצע מקודם בוררות למעביד.

    אם המעביד ידחה את ההצעה הזאת, או אם יסרב לקיים את פסק–הדין של הבוררות, רשאי הרוב להכריז שביתה והשביתה מחייבת גם את המעוט ואת כל חברי שתי ההסתדרויות.

    אולם המיעוט אינו רשאי לעכב שביתה בשלושת המקרים דלקמן:

    אם המעביד דורש מפועל שלא יהיה חבר בהסתדרות פועלים זו או אחרת;

    אם המעביד מוריד את תנאי העבודה בלי הסכמת הפועלים ואינו רוצה לדחות את השינוי הזה עד בוררות;

    אם המעביד יפטר פועלים אחדים או פועל בלי סיבה מספקת לפי דעת הפועלים ואיננו מסכים לדחות את הפיטורין עד בוררות.

    יב) באי כוח שתי ההסתדרויות נפגשים מזמן לזמן להתיעץ על עניני עבודה משותפים לחיזוק ההבנה ההדדית ויחסי האמון בתוך כלל העובדים.

    יג) הסכם זה יש לו תוקף עד שמועצה כלכלית מכל הגורמים הכלכליים בישוב לכל זרמיהם תקבע חוקת עבודה מוסכמת שתבטיח במשק העברי משטר של הסכמים בין כל הצדדים, תנאי עבודה הוגנים ובוררות חובה, ותקים לשכת עבודה אחת.

    הועד הפועל של הסתדרות העובדים הכללית העמיד הצעה זו למשאל ההסתדרות שנתקיים ביום 24 במרס 1935. ברוב של 16,474 נגד, 11.522 בעד נדחתה ההצעה.  ↩

  8. הדברים האלה נאמרו בימי חוסר–עליה.  ↩

המלצות קוראים
תגיות