אדר תרצב

 

א. בראשית ההתיישבות    🔗

השנה ימלאו 50 שנה ליסוד מושבותינו הראשונות על ידי שבי־ציון –אם להוציא מהכלל את פתח־תקווה, שהנסיון הראשון ליסודה נעשה ארבע שנים לפני כך (בשנת תרל"ח) על ידי קבוצת יהודי ירושלים, את בית־הספר החקלאי במקווה־ישראל שהוקם על ידי חכי“ת בשנת תר”ל (1870), וגן מונטיפיורי על יד יפו שנרכש בשנת תרט"ו (1855).

לפני חמישים שנה – בשנת תרמ"ב – הונח היסוד לראשון־לציון ביהודה, זכרון־יעקב בשומרון וראש־פינה בגליל, ובשנת היובל אין אנו יכולים עדיין להתברך בלבנו שהשאלה היסודית הקובעת את ערכו, כבודו, שלומו ועתידו של מפעל התיישבותנו בארץ, – יתר על כן – את גורל הציונות כולה, – את גורל הציונות כולה, – שאלת העבודה העברית, כבר נפתרה.

והשאלה טרם נפתרה לא מפני שבמשך כל התקופה הזאת חסרה ההכרה בחשיבותה המכרעת של העבודה העברית בתקומת־העם בארצי. רבים מראשוני חובבי־ציון, כגון הרב צבי הירש קלישר, זאב יעבץ, מרדכי אליאסברג, י. ל. פינסקר ואחרים ראו בעבודת האדמה, בעמל כפיים, בשינוי מבנה־החיים הכלכליים של העם את היסוד והעיקר בתחייתנו הלאומית.

בוועידה הראשונה של חובבי־ציון בקטוביץ (י“ח חשוון תרמ”ה) ציין י. ל. פינסקר בנאום הפתיחה שלו, כי “המעמד הנורא של העם היהודי לא ישתנה לטובה בלתי אם על ידי שינוי מקום וארחות חיים, אם נסול להם מסילה חדשה במשלוח־יד ויגיע־כפיים. – כל הגויים יושבים איש על אדמתו, מרבית בני העם, המה אכרים, – מעמל כפיהם יראו טובתם ושכר פעולתם נכון לפניהם – בני העמים האלה עוסקים בעבודה אשר תוצאותיה נראות לעינים והנם נושאים פרי תועלת במובנו הישר – עם ישראל היה לאיש הרוח, בעל הגיון או סוחר סופר ושוקל, וע”י זה נתמוטטו גם כוחותיו הגופניים וידל מאוד… עלינו איפוא לחגור את שארית כוחנו לצאת למרחב – עד היום עבדנו עבודת עבד וציר מוציא ומביא דברים שבין אדם לחברו ומדינה לרעותה. נשובה נא היום אל אמנו הזקנה, הארץ אשר ברחמים גדולים תחכה לנו להאכילנו מפריה ולהשביענו מטובה. תאחז נא ידנו באת ובמחרשה תחת אשר החזקנו עד היום באמת הסוחרים ובמאזני כנען"….

ולא רק הוגי־דעות ודַבּרי התנועה בגולה – בארץ גופא עמדו רבים על ערכה החיוני, הסוציאלי והלאומי, של העבודה כמה וכמה שנים לפני העליה השניה, שגוללה ביד רמה את דגל העבודה.

כשנקנתה באדר תרמ“ו אדמה נוספת בראשון־לציון – אדמת עיון – נתחייבו הקונים על פי דרישת הנדיב הידוע “כי לא יקחו עובדים רק מאחינו”. ב”יומן אחר הביל“ויים” מספר הד"ר חיסין על הימים ההם: “בתחלה היו רבים מפקפקים אם אפשר לסמוך על הפועל העברי, אם יעמוד בנסיון, והיו בטוחים שעבודתו תהיה גרועה. אך למעשה היהודים עובדים יותר יפה מהערביים”.

הפועלים העברים “נתרבו” במושבה –מספרם הגיע עד 30־20 איש, ובשנת תרמ"ז נוסדה “אגודת הפועלים”, במטרה:

א) "כי הועד שלהם יחפש תמיד אחרי עבודה, למען לא יאלצו ללכת בטל,

ב) מי שאין לו עבודה יעזרוהו מעט,

ג) להיות בצוותא חדא, לבשל מאכלים במקום אחד,… זה היה ארגון הפועלים הראשון בתולדות התיישבותנו החדשה בארץ.

ביום 21 במרס 1887 ציין חיסין ביומנו הנ"ל: “מתוך הכרה מלאה בתפקידו הרב של הפועל העברי במפעל ההתיישבות ומתוך הבנת התעודה הנשגבה החלה האגודה לסדר במרץ את עניניה”…

 

ב. רעיון “הארץ והעבודה” בשנת תרנ"ב    🔗

עם התגברות העליה בשנות תר“נ –תרנ”א ועם ייסוד המושבות רחובות וחדרה נתרבה מספר הפועלים, ונעשה נסיון מצד פועלי רחובות בקיץ תרנ"א לאחד את כל פועלי הארץ לאגודה אחת בשם “הארץ והעבודה”, במטרה כפולה:

א) “להשגיח על כל דרכי הפועלים וחייהם בהווה, הן בחמריות והן ברוחניות, ולהיטיב בזה את מצבם בתור פועל ומדותיהם בתור יהודי ואדם ישר; ב) לדאוג גם לאחרית תקוותם, כי יוכל כל פועל עברי אחר זמן ידוע של עבודתו בא”י –עפ“י תנאים ידועים –לבוא אל המנוחה ואל הנחלה פה בארץ אבותינו”.

בתקנות שחיברו מייסדי האגודה ניתן ביטוי בהיר, קולע ועמוק, כמעט קלסי, לרעיון העבודה, והדברים שנאמרו בשנת תרנ“ב לא נתיישנו עדיין גם בשנת תרצ”ב.

בהקדמה מנתחים מחברי התקנות את שתי צורות ההתיישבות, הפילנתרופית והמסחרית –ומגלים את ליקוייהן. והם מנסים להתוות תכנית חדשה להתיישבות עובדת.

1. “המתיישבים הראשונים באו הנה בכסף או בידים ריקניות, אך כולם באו לשם עבודה בגוף, ועלינו להגיד ישרם, כי עשו משלחתם באמונה, אפס, כי הנסיונות הראשונים, כמחוייב מן הטבע, לא הצליחו בידם ויכל ממונם ובתוהו ויגיעתם לריק, –ויהיו נזקקים לתמיכה, והחובבים בחו”ל סמכתם רוח נדיבה ויהיו נותנים וחוזרים ונותנים לתמוך בידי החלוצים למען יבואו אל מטרתם, ואף עלה בידי הנותנים חלק גדול מחפצם, אפס אל תכלית חפצם לא באו, כי אם נביא בחשבון את היצירה הרבה לעומת השיבה לא נמצא נחת, –כמה ממונות נשקעו בתמיכה ולא ראינו בהם סימן ברכה, ואדרבא, בבחינת מה שהביאו גם קללה לעולם, כי בסיבתם פרצה השחתת המדות בין הנתמכים ותטע בקרבם הנטיה לקבצנות…

2. “השנה האחרונה חדשה נהיתה בעולם הישוב. בני רכוש היושבים בחו”ל התעוררו לקנות אדמה בארץ לעבדה ולטעה. אך לא בעמל כפיהם, כי אם בכוח ממונם. ויתאחדו לאגודה והיא הפקידה מתוכה פקידים לפקח על העבודה הנעשית ע"י אחרים –השיטה החדשה הביאה בכנפיה גם מגרעת חדשה. בכלל השיטה הזאת בא ענין הישוב לכלל סחורה. יגיע כפים וזיעת אפים מקשרים את הצורה ליוצרה בעבותות של גידים ועצבים אשר לא ינתקן בלי סכנת נפש, אך קשר הממון אל הסחורה אינו אלא עניבה הנשלפת על נקלה. הממון הוא דבר שמקבל צורה ופושט צורה בלי שום קושי. מה שהיום דינר הוא למחר קרקע ולמחרתו הוא חוזר להיות דינר. לכן אין אנו רואים בכל בעלי הרכוש האלה מישבים קבועים, מישבים באמת. אבל אנו רואים בהם בעלי חשבון העושים סחורה בישוב בזמן שהשעה משחקת לו לתת פרי טוב לעוסקים בו, ורעה גדולה מזו, כי על ידי בעלי הרכוש לא נבוא לעולם להתכלית שאנו מבקשים: לתכלית הרבות יושבים מבני ישראל על אדמת הקודש.

3. “שאלת הפועלים –השאלה הזאת הכי נכבדה בשלשתן. כי לא רק שאלה חברתית היא, אבל גם וביתר שאת שאלה לאומית, שאלת הישוב בכללו. הנסיון הורה לנו, כי בלי פועלים עברים אין תקומה להמושבות. הפועלים הערבים אינם אלא משענת קנה־רצוץ להמושבות, הן מבחינת מספרם והן מבחינת יתרון העבודה. ולא זו בלבד, אלא יש כאן בית־מיחוש פן כמקרה הכסיל, אשר החיה את הארי המת, גם אנו יקרנו. הפועלים העברים המה להישוב, מה שהדם הוא לגוף אדם בריא; המה יתנו לו חיים, והמה ישמרוהו מרקבון וכליון”…

העורך של השורות היקרות אשר ליחן לא נס גם לאחר ארבעים שנה, היה ידידם ומדריכם של חלוצי ביל"ו, אחד המעולים שבעסקני חיבת ציון וסופריה המובהקים, אשר עד היום לא נערך עדיין כראוי לו –יחיאל מיכל פינס המנוח.

על תקנות האגודה, אשר סיסמתה היתה “בעד ארצנו ועמל כפינו” היו חתומים בתור “חברי הועד לפי שעה” –אריה ליב גורדון, מאיר דיזנגוף, משה רטנר ואהרן אייזנברג.

מייסדי האגודה מתחו ביקורת חריפה גם על העליה העובדת שקדמה להם: “הסערה הבאה מצפון בשנים האחרונות העלתה אלינו המונים חנונים וסרסורים, מוזגים ורוכלים, מלמדים ושמשים, סופרים ושוחטים. ויהיו בין לילה כולם לפועלים. איש איש מהם נטל רכושו בידו וילך לאחת המושבות –חובבי הישוב שמחו עליהם –אך גם שמחתם זאת היתה עד ארגיעה. כי לא עברו ימים מעטים וכל ההמונים האלה כלעומת שבאו כן שבו ללכת ולא נשארו מהם בלתי אם מתי מעט. –רבים מן החוזרים הללו לא היו לכתחילה ראויים לאותו דבר, כי ילידי בהלה היו; אבל אמת גם זאת כי היו גם בתוך השבים כמה וכמה אשר היו ראויים לעבודה, וגם רצו בה ובארץ מאוד מאוד –ובכל זאת שבו על עקבם או הלכו לארץ החדשה, כי תנאי החיים המשתררים פה ביחס אל הפועלים הכריחום לכך….אם חפצנו להביא המשתררים פה ביחס אל הפועלים הכריחום לכך….אם חפצנו להביא פועלים עברים הנה, עלינו לשנות את תנאי החיים ביחס אל הפועלים שינוי גמור, –עלינו להנעים להם את העבודה עצמה ועלינו לתת לפניהם גם תקוות ומטרות אשר תמשוכנה אותם אל עבודתם לא רק במושכות אהבה, כי אם גם במושכות התועלת” ויש צוֹרך “להעמיד שבט מיישבים בארץ, מיישבים נאמנים הקשורים אל אדמתם כאדני השדה, מיישבים העשויים להתרבות ולמלא את הארץ, מיישבים אשר לא בפזרון כספם אך בעמל כפם ובזיעת אפם יבואו לתכליתם”, ולשם כך “הפועלים העברים העובדים עבודתם עבודת שדה וכרם במושבות אשר בא”י בתור שכירי יום ועמהם שאר חובבי הישוב מייסדים יחד חברה, אשר דגלה עליה “בעת ארצנו ועמל כפינו”, וזה שמה לפי תכליתה: “הארץ והעבודה”, לתת יד לרבים מבני ישראל אשר אין עשרם אלא בכוח ידיהם וכשרון פעלם להתיישב אף המה בארץ ולהתקיים עליה:

א) בהגן החברה עליהם בכל הדברים הנוגעים לגופם ולרוחם,

ב) בתתה אחרית ותקווה לעבודתם להנחיל להם בארץ יש ואחיזה לקנין עולם".

התכניות של “הארץ והעבודה” לא נתקיימו. לרגל המשבר בארץ והסכסוכים הפנימיים נתפרדה החבילה, ובראשית הקיץ תרג"ב בטלה האגודה.

 

ג. מצב העבודה במושבות הברון    🔗

הפועלים העברים התפזרו איש לעברו. מאתים הפועלים אשר עבדו עד קיץ תרנ"ב בראשון נשארו רק מעטים. “אם כי המלאכה לא היתה כבדה, עזבוה מרבית הפועלים, כי לא יכלו נשוא הנזרות והסייגים שנתחדשו עליהם חדשים לבקרים, וגם יד המחלות הויה בם וינוסו על נפשם” (י. גולדמן ב“פרי הארץ” של ז. יעבץ, יפו, תרנ"ב).

בשנת תרנ“ח היו בראשון רק 97 פועלים, ורק שלושה מהם עבדו בחקלאות, השאר היו עסוקים ביקב ובבתי מלאכה שונים. “החלק היותר גדול מהם כבר בעלי אשה ובנים ושכרם ליום הוא רק 1,5 –1,7 פרנק. וכמובן יחיו חיי צער ודוחק במאד. להפועלים המתחילים בעבודה שאינם מרויחים גם הסך הנ”ל יתמוך וועד הפועל של חברת התמיכה ביפו בסך 1 גרוש וחצי ליום…” (לוח א“י של לונץ, שנה ד' תרנ”ח). העבודה החקלאית נעשתה כמעט כולה רק על ידי פועלים ערבים. כך היה המצב גם בזכרון־יעקב. “המושבה הגדול ז”י – בה יעבדו זה כעשר שנים כאלפיים פועלים ערבים – והערבים האלה מרוב התערבותם תמיד עם היהודים במושבה כבר נעשו מעט מעט בני תרבות… רבים ישאלו בצדק: מדוע ימצאו בז“י עבודה כאלפים פועלים ערבים, ומדוע לא תינתן העבודה לעניים המרודים מאחינו באה”ק, אשר בטח גם הם היו מסתפקים במועט" (חיים דוב משפיה בלוח א“י תרנ”ח).

כשביקר הברון (רותשילד) בחורף תרנ“ט את הארץ דרש מאת האיכרים להעסיק בכרמיהם פועלים עברים, “כי תושיעו איש את אחיו, וזכרתם כי גם אתם עניים הייתם, ועל תעזבו את אחיכם ואל תתנו רק לאחרים” –אולם הדברים לא הועילו. אחוז הפועלים היהודים במושבות היה אפסי –וגם אלה כמעט שלא יכלו להתקיים. כשהעביר הברון את המושבות הנתמכות על ידו לרשות יק”א בשנת תר"ס נמצאו במושבות 532 משפחות פועלים (מלבד 57 שעזבו בקיץ את הארץ). “מרביתם עובדים בארץ זה 12 שנה, וכחמישים מהם עובדים מראשית יסוד הישוב הזה כ־18 שנה. במספר הנזכר יש 360 בעלי אשה ובנים, והנשארים פנויים, ומספר נפשותיהם הוא 1600. 170 מהם עובדים ביקבים, והנשארים עובדי אדמה – הראשונים יקבלו שכר עבודתם מן 8 עד 24 גרוש¹ ליום, ושכר האחרונים משתנה לפי המקום. בגליל –מן 4 עד 6 גרוש, וביהודה מן 6,2 עד 9 גרוש ליום, הכל לפי מצב העובד ושנות עבודתו – על פי השיטה החדשה (הפסק התמיכה) לא תהי כמעט כל עבודה לפועלים במושבות, ומה איפוא יהי גורלם עתה? –אולי יאלצו כולם לקחת את מקל הנודדים בידם ולעזוב את הארץ היקרה להם, אשר למענה סבלו כל עמל ותלאה”… (לוח א“י, ו’–תר”ס).

ואמנם חלק גדול מהפועלים האלה, הוכרחו לעזוב את הארץ –בעזרה הכספית שניתנה להם על ידי הפקידות החדשה – פקידות יק"א, על מנת שלא ישארו בארץ. הסופר א. ש. הרשברג שביקר אז (תרס"א) בארץ מספר:

“יחס הקולוניסטים אל הפועלים העברים אינו נותן כבוד לראשונים. כמעט כולם מבכרים את הפועל הערבי על העברי בעבודות היכולות להעשות בידי הראשון, בשביל שלבב הפועל העברי גם בבעליו מבני עמו; והאיכר העברי גם הוא אינו יכול להשתמש באחיו הפועל בתשמישים גסים שאינם נכנסים בגבול עבודתו החקלאית. בראשונה היו אנוסים להשתמש בפועלים עברים לעבודות מיוחדות, כמו הזמירה, ההרכבה, הצריכות איזה כשרון וידיעה קודמת, אבל לאט לאט סיגלו לעצמם גם הערבים את העבודות האלה, ושוב אין להם צורך בפועל עברי; גם מסתפקים הפועלים הערבים, אשר צרכי פרנסתם מעטים, בשכר מצער משכר הפועלים העברים, וממתינים המה לבעליהם בקבלת שכרם עד הבציר, דבר שאי־אפשר ליהודי… גם מתרעמים הפועלים, כי הקולוניסטים פוסעים על ראשיהם בגאווה, לא יתנום לחוות דעה בעניני צבור, שהמה משתמשים בהוצאותיו, כמו ברחובות ועוד. וגדולה תלונתם על הפקידים, גם של חובבי ציון, כי חורשים המה רעה עליהם… למשל ב”נס־ציונה" יש באר של “חובבי ציון” ובלכת הפועלים לדלות מים ממנה, צריכים היו לעבור דרך מושב הקולוניסטים ויחסמו לה את הדרך לפניהם בגדר אבנים גדול, עד כי נאנסים הפועלים להקיף את הדרך עד בואם אל הבאר"…

מאותה שנה (תר"ס) נשאר לנו המיפקד הראשון של פועלי המושבות, אשר סודר על ידי עסקן הסתדרות הפועלים (שקדמה לעליה השניה) א. קומרוב. בשתים עשרה מושבות נמצאו 472 פועלים: בזכרון־יעקב 161 (מהם 81 פועלי יקב), בראשון־לציון 103 (מהם 80 פעולי יקב), בפתח תקווה 52, בראש־פנה 40, בעקרון 25, ברחובות 22, בחדרה 20, בנס־ציונה 16, ביסוד־המעלה 14, במתולה 12, במחנים 4, במשמר־הירדן 4.

*

שבע מהמושבות האלה – זכרון־יעקב, יסוד־המעלה, מתולה, פתח־תקווה, עקרון, ראשון־לציון, ראש־פינה, נתמכו על ידי הברון ביד רחבה. במאמר “הישוב ואפוטרופסיו” עשה אחד־העם חשבון, כמה עלו שבע מושבות אלו ל“נדיב הידוע” עד תחילת 1900, שבה עברו לרשות יק"א:

“כ־360 קולוניסטים יש לו, להנדיב, בכל המושבות –ובשבילם הוא מוציא בכל שנה (כפי הבודז’ט האחרון של הפקידות בשנת 1899) כ־1.500.000 פרנק², שזה עולה יותר מ־4000 פרנק למשפחה, מלבד הוצאות שני היקבים בראשון־לציון וזכרון־יעקב, המגיעות כם הן לסך של 1.200.000 פרנק בשנה, סך שרק חלק קטן ממנו חוזר ונכנס על ידי מכירת היין. ואם נזכיר עם זה, כי בשנים האחרונות נתמעטו ההוצאות–הנה תהיה לנו הרשות לשער, כי בשנים הקודמות היה הבורז’ט השנתי עוד יותר “עשיר”. ולפי זה נראה שאין שום הפרזה בהערכת הבקיאים מבני א”י, כי עלה הישוב להנדיב עד שנת 1900 לא פחות מארבעים מיליון פרנק. והנה –כל מקורי הכלכלה, הנמצאים עתה בכולן יחד (אדמת זרע, כרמים, עצי פרי וכו') מספיקים, באופן היותר טוב, לכלכל בדרך טבעית, בלי תמיכה ובלי “הכנסות” מדומות, לא יותר ממאה משפחות. אילו היה איפוא הנדיב רוצה ויכול בשנה ההיא להעמיד תיכף את המושבות על בסיס טבעי על ידי הרחקת המשפחות היתרות– היה צריך לרשום בפנקסו חשבון נפלא מאוד: במחיר 40.000.000 (ארבעים מיליון) פרנק הגיע לבסוף, אחרי עמל 18 שנה לראות 100 משפחות מפרנסות עצמן בעבודתן: כל משפחה עלתה לו, איפוא, ארבע אלף פרנק" (“על פרשת דרכים”, כרך ב', “הישוב ואפוטרופסיו”).

זכרון־יעקב לבדה, שהחזיקה אז (עם בנותיה –שפיה ובת־שלמה) כמאה איכרים, עלתה לנדיב עד שנת 1900 ביותר מעשרה מיליון פרנק. באותו מאמר כותב אחד־העם: “עוד בשנת 1899 היה הבורז’ט השנתי של זכרון־יעקב (מלבד היקב) כשבע מאות וחמשים אלף פרנק. ומזה נוכל ללמוד כי הסך הכללי שיצא לבטלה במושבה זו במשך כל השנים (18 שנה!) –הוא בכל אופן יותר מעשרה מליון” (שם) וכמה עלתה מושבה זו לפקידות החדשה מאז ועד היום, זה שלושים ושתים שנה? ומושבה זו שעלתה לעם היהודי אולי יותר מכל ההתיישבות העובדת – תחוג השנה את חג יובלה מבלי שעובד בתוכה כמעט אף פועל עברי אחד…

ד. מה מצאה העליה השניה?    🔗

לפני יותר מחצי יובל שנים (1906־1904) עלו לארץ חלוצי העליה השניה ודגל העבודה בידם. מה מצאנו אז בארץ?

בימים ההם עוד לא היו הקרנות הציוניות – אפילו הקרן הקיימת טרם פעלה בארץ – ואיש לא חלם עדיין על התיישבות עובדת. “עבודה עצמאית” ו“הלאמת הקרקע” עדיין לא מצאו להם מהלכים אפילו בקרב הפועלים, וכל המושבות הקיימות –עשרים וחמש במספרן –עמדו על טהרת “הייזמה הפרטית” –כלומר רכוש פרטי ועבודה שכירה, אם כי עיקר ההון בא לא מהמתיישבים הפרטיים, אלא מהכלל או מיחידים שתרמו מהונם לשם הכלל (כמו הברון רותשילד), והעבודה השכירה היתה רובה ככולה עבודה לא עברית.

סיכום קצר ודולה ממצב ההתיישבות בראשית העליה השניה יתן בשורות הבאות שנכתבו בסיוון תרפ"ז:

“ההתיישבות העברית עלתה בסכום של 90.000.000 פרנק (קרי: תשעים מיליון) –וכמעט כל הסכום הזה (חוץ מהסכומים שנשארו בידי הפקידים במזומנים…) נכנס אל הישוב הנכרי! חלק מן ההון הזה –מחיר הקרקע, מחיר חמרי בנין –היה צריך להיכנס בידי אחרים בהכרח ע”פ התנאים הטבעיים של התיישבותנו, שהרי לא לגזול את הארץ באנו. אבל החלק הגדול נכנס לידי אחרים שלא בהכרח אלא ברצון. ולא נהיה כלל מן המגזימים, אם נאמר, כי חצי הקפיטל הנ“ל עבר לידי הערבים בתור תשלום עבודתם! ואם יש לנו כיום בא”י בערך אלף איכרים – כל אחד מהם מכלכל במספר הבינוני, שלוש משפחות של ערביים. נמצא שהערבים מקבלים כיום מידינו בעד עבודתם קרוב למיליון פרנק שנה בשנה. ומן הסכום הגדול הזה אינו חוזר ליהודים כלום – שכן הפועל הערבי אינו צריך לקנות מאת העברי העירוני, וכל מה שהוא מקבל במושבה הרי הוא מכניס אל כפרו. מכאן הווי אומר, שעם כל איכר יהודי שאנו מוסיפים בא"י, אנו מוסיפים חיים ופרנסה לשלוש משפחות של ערביים….

….וידע נא ישראל, כי בעלי־הבתים העברים לא ישיבו את הארץ לישראל בלי הפועלים העברים" (ההדגשה במקור). את הדברים האלה כתב לא פועל, לא סוציאליסט, לא יריב מושבע של האכרים, אלא עסקן ישובי וותיק, איכר בעצמו, מראשוני המתיישבים אשר הכרתו הציונית לא סולפה עדיין מפני חשבונות מעמדיים – מ. סמילנסקי.

תשעים מיליון – אלף אכרים – שלושה אלפים פועלים ערבים – אלו היו התוצאות של עשרים וחמשת השנים הראשונות להתיישבותנו בארץ – על בסיס “היזמה הפרטית”… כל איכר, שהעביד במשקו שלושה פועלים זרים – עלה באופן בינוני 90.000 פרנק זהב – או למעלה מ־56600 לא"י בוולוטה הנוכחית (וכל זה – מבלי לקחת בחשבון את הבדלי המחירים שלפני 25 – 50 שנה).

אין זה מתפקידי לספר כאן על קורותיה ולבטיה של העליה השנייה מאז ועד היום – זה יותר מעשרים וחמש שנה – במלחמתה הנואשת והנועזת, רבת סבל והגבורה, עשירת־האכזבות והכיבושים על זכות העבודה של הפועל העברי בארץ. אולם למען נעמוד על השינויים אשר נתהוו בכיוון זה מאז ועד עכשיו –והבנת השינויים האלה חשובה בשביל פעולתנו העתידה – אציין עובדות מספר, קצרות אך מאלפות, שמתוכן אפשר לעמוד על המצב בראשית מלחמתנו ומה שמלחמה זו נתנה לנו.

בסוף קיץ תרס"ז (1907) כותבים מפתח־תקווה:

“הימים ימי בציר ענבים, והמהומה גדולה: אין פועלים… לא עברים, כמובן, – פשוט חסרים פועלים ערבים. רצים יצאו דחופים ומבוהלים להכפרים הרחוקים ובאו בתחנונים לפני הערבים: הצילו את הישוב ותנו לנו את ילדיכם הקטנים לימים אחדים… –ומה נהדר היה המראה כשיצאו מכפר־סבא (הערבי) כשלושים נפש ילדים וילדות מבני ארבע ומעלה, והמפקד לפניהם”…

חיפה בתחילת תרס"ח.

“מספר הפועלים האשכנזים העובדים פה עולה לארבעים. בעיקר ממציאים את העבודה “עתיד” (בית חרושת לסבון) והסדנה המיכנית של מילר”.

נס־ציונה, שבט תרס"ח.

"אדמת וואדי־חנין מסוגלה מאוד לפרדסים. הפרדסנים שלנו מעסיקים פועלים רבים

מספר הפועלים הערביים עולה יותר ממאתים, מספר הפועלים היהודים עולה לתשעה, מהם חמישה איכרים ובני איכרים וארבעה מהפועלים החדשים. אחד מאלה האחרונים הוא רק משגיח על העבודה…"

ירושלים, אדר ראשון תרס"ח.

“כשהיה הרצל בירושלים לפני שמונה שנים נטע במוצא ארז – וטבעי מאוד הדבר, שאחדים ממוקיריו של מנהיגנו החליטו להציג לו זכרון על המקום הזה: בית מקלט לסופרים זקנים, סנטוריום וכדומה. ואפ”ק הלווה סכום כסף, וכבר הקיפו אותו גדר וחצבו בור – אבל מה גדול העלבון, שאפילו את הזכרון למנהיגנו בונים לא־יהודים, ובראש הבונים עומד הבנק הלאומי – הבנק התנה תנאי של עבודה עברית, אך הקבלן, ש. ב., טען ש“ביקש לעבודתו פועלים ובנאים יהודים ומצא למרות כל עמלו רק אחד…”

יער הרצל בלוד (בן־שמן), אדר ראשון תרס"ח:

“לפני שנתיים חפרו פה הערביים את הבורות והעמידו את הגבולין של האדמה הזאת (אדמת הקרן הקיימת!), ועכשיו ניגשו הערבים לנטוע את המשתלה בשביל יער הרצל –מה גדולה זכותה של אומה זו, שמלאכתה –ואפילו מלאכה כזאת –נעשית על ידי אחרים!…”

בגליל התחתון, אדר ב' תרס"ח:

“בשנה הנוכחית עולה מספר הפועלים העברים העובדים במושבות הגליל התחתון יותר מאשר אשתקד, אך –רובם עובדים כעת אצל הפקידות. על כל איכר שבמושבות הגליל נמצא פועל ערבי שגם משפחתו גרה במושבה, ובמושבות ימה וסג’רה ישנם איכרים לא מעטים שלכל אחד ישנם 2 – 3 פועלים ערבים, עד כי ברוב המושבות מכריע מספר המשפחות הערביות את מספר המשפחות העבריות…”

פתח־תקווה, תרס"ח:

“אמנם בנוגע ליתר המושבות אפשר להגיד, כי מספר הפועלים שבפתח־תקווה עולה על פני מספר הפועלים שבמושבה אחרת, אך כשנשים לבנו, כי בפ”ת עובדים לרוב מאלף עד אלף וחמש מאות ערבים, נבין כי 12 או 13 מניינים של פועלים יהודים אינו גדול כלל…"

עין־גנים, אדר ב' תרס"ח:

“המתנחלים בפדזשה (עין־גנים) פנו לקבלן יהודי בפ”ח, כי יבנה להם באר ע“י אומנים יהודים. האחרון ענה, כי אומנים יהודים אין, ולכן אינו יכול לקבל עליו עבודה זו. המתנחלים שלחו שליח מיוחד לוואדי־חנין וראשון־לציון, ששם ישבו גם כן קבלנים יהודים לבניית בארות, אבל גם האחרונים הודיעו שבלי ערבים לא יחפרו הבאר”.

בשומרון וגליל, ניסן תרס"ח:

“בכל הגליל ובתוכם גם חדרה וזכרון –נמצאים עתה 82 פועלים עברים, מלבד פועלי היקבים: בחדרה 7, בזכרון־יעקב 3, בשוויה 1, באום ג’מל (בת שלמה) 1, בסגרה 43, במסחה 6, בימה 4, במלחמיה 7, במתולה 8”.

יפו, בית־הספר לבנות, תרס"ח:

בתמוז (תרס"ח) התחיל הוועד האודיסאי של חובבי־ציון לבנות את בית־הספר לבנות ביפו. הדרישות מוועד הבניה שיבנה על ידי פועלים יהודים לא הועילו. הבניין נמסר לקבלן בתנאי שיקבל עד כמה שיהיה אפשר 50 אחוז יהודים. אך הקבלן מצא לו אמתלאות שונות לקפח את שכר הפועלים היהודים, עד אשר לא יכלו לעמוד בפני ידו הקשה ועזבו את העבודה כולם כאיש אחד.

מ. דיזנגוף, שהיה אחראי לבנין בית־הספר לבנות, יצא ב“הצבי” במכתב גלוי שבו ניסה להוכיח שהיהודים אינם מסוגלים לעבוד…

פתח־תקווה, תמוז תרס"ח:

“השמועה, שנתאמתה גם על ידי חקירת המועצה הפלשתינאית, כי איכרים אחרים מפ”ת מתעתדים להביא פועלים מצריים לעבודה, עוררה התמרמרות גדולה בין כל השדרות".

פתח־תקווה, תמוז תרס"ט:

“לפני ארבע שנים החלה תקופת הפועלים העברים הצעירים מספרם הגיע אז רק לאיזה עשרות. אחרי שתי שנים של עבודה עלה מספרם ל־250. המספר הזה נמשך עד לפני שנה וחצי, ומני אז הולך מספרם ופוחת. לפני שנה נמצאו פה רק 100 איש, ועכשיו נשארו לא יותר מ־30־25, שהחצי מהם עובדים בקביעות בפרדסו של מר ק. – הפרדס היחידי שנעבד רק בידים עבריות. באותו זמן עבדו בפתח־תקווה לכל הפחות 1200 פועלים ערביים”.

תל־אביב, תמוז תרס"ט:

“כידוע קיבלה החברה “אחוזת בית” (כך נקראה התחילתה תל־אביב) הלוואה בערך רבע מיליון פרנק מכסף הקרן הקיימת. יכולנו, איפוא, לקוות שכל העבודות מהפרבר הזה תימסרנה בודאי לידי עובדים יהודים… אולם התוצאות הן כבר ידועות: אבן הפינה שביסוד הראשון מהפרבר העברי ביפו הונחה על ידי פועלים נכרים. בשבוע האחרון– הלכו אחדים מהנגרים היהודים לבקש שימסרו להם את עבודת הנגרות, ענה על זה אחד מחברי הוועד של “אחוזת בית”, כי אצלם אין הבדל מי שיקח את העבודה ושלא יטרידו אותם יותר”…

יפו, חשוון תר"ע:

“הולך ונגמר הרובע היהודי (תל־אביב) הנבנה בהלוואת הקופה הלאומית. מן הנץ השחר עד גימגומי לילה מלא המגרש הגדול תנועה וחיים. נשמעת הלמות פטישים –אבל בין כל הקירות, כמעט, לא תישמע כלל שירה עברית, מלה עברית בשעת הבניין העברי, כי את כל הבניינים תפסו הנכרים –ורק שנים שלשה בתים (מלבד הגימנסיה) נבנים על ידי יהודים…”

פרדסי הפקידות, חשוון תר"ע:

“כל העבודות העיקריות בפרדסי הברון בפתח תקווה ובוואדי־חנין, במקווה־ישראל, בגן מונטיפיורי וכו' נעשות על ידי נכרים. אחרי המקרה הידוע בוואדי־חנין, שעקרו שם מספר גדול של עצים, פנינו לפקידות בדרישה, כי תגדיל את מספר הפועלים העברים, אך היא השיבה את פנינו ריקם”.

 

ה. היחס לעבודה העברית לפני חצי־יובל    🔗

נמצאו כמובן גם אז:אידיאולוגים“, אשר ניסו להצדיק את החרם נגד הפועל העברי בנימוקים פוליטיים. האימרה “שלטון הפועלים” ו”דיקטטורה" לא היו אז שגורים בפי הציבור הבעלביתי, אבל בעצם הטענות נגד הפועלים היהודים לא חל כל שינוי.

“דבר דברתי עם הטובים בבני המושבות –כך כתב אז א. בן־יהודה –ונתברר לי כי לא תעבורנה שנים מעטות ולא יהיה אף פועל יהודי אחד בכל המושבות. לא מפני רוע העבודה של הפועל היהודי, ואף לא מפני יוקר עבודתו ישתמטו בני המושבות מהשתמש בפועלים יהודים, אלא מפני דרכיהם ומנהגיהם ותביעותיהם של הפועלים היהודים ביחס לנותני העבודה” –כי האיכר “איננו יכול בשום אופן להכניס את צוארו בעול התביעות של הפועל היהודי בשמה ובכוחה של האורגניזציה”…

דברים אלה נאמרו בזמן שלא היתה קיימת עדיין הסתדרות כללית, אף לא הסתדרות חקלאית, ולא ידעו כלל מה זאת לשכת־עבודה, ולפועלים לא היו כל מוסדות של עזרה או לקבלנות –וכל שאיפתם של צעירי ישראל, אשר עזבו את הוריהם, בית־ספרם, חייהם המסודרים בארצות מגוריהם ועלו לארץ –היתה לעבוד עבודת שכיר במושבה הפרטית בפרנק וחצי או שני פרנקים ליום למען השיב את עבודת היהודים על אדמת־ישראל לידים עבריות.

היום שומעים לעתים קרובות, שלפנים אפשר היה לעבוד עם הפועלים היהודים, לפנים היו יחסים טובים – כמעט ששררה אידיליה בין האיכרים ובין פועליהם. באספת הנבחרים השניה לפני שש שנים, בטרם נתבדלה התאחדות האיכרים מאירגון היישוב, ניסה מ. סמילנסקי להוכיח לנו, ש“בימים ההם”, כשיוסף אהרונוביץ היה יושב ברחובות, היו ימים טובים ליחסים שבין האכרים והפועלים היהודים, אולם עכשו נתקלקלו היחסים, לאחר שי. אהרונוסיץ וברל כצנלסון הפסידו כביכול את השפעתם על פועלי המושבות, ו“האיכרים הפשוטים” שרויים בפחד מהפועלים היהודים ש“כוונותיהם אינם מתאימות לישוב ולצרכיו”.

אבל מה נעשה אנחנו, בני העליה השניה, שזכורים לנו עדיין היטב “הימים הטובים ההם” – כשאיכרי פ"ת פגשו אותנו בחרם, וועד המושבה אסר לא רק מסירת עבודה, אלא גם השכרת חדר או מתן עזרה רפואית לפועל היהודי…

ולא מישהו מאתנו, אלא מ. סמילנסקי עצמו כתב בימים ההם (אלול תרס"ח): “אנחנו יודעים על דבר החרם הפתח־תקוואי. אבל אין זה סוד, כי בלעדי החרם הגלוי הזה יש גם “חרמות” נסתרים – מהם פסיביים ומהם אקטיביים. ומי אינו יודע על דבר אותו “הלחש” שמלחשים על כל אוזן של כל “בעלי יכולת”, כי אותם הפועלים באו להחריב את עולמנו, לסתור את בניינו ולהילחם כנגד כל הקדוש על יסוד איזה מעשה בודד או איזה הכרה של צעיר שוטה או גם רשע…”

כזה היה מצב העבודה ואלה היו היחסים בימי העליה השניה.

 

ו.סיכום ומסקנות של אחד העם בשנת תרע"ב    🔗

כשבא אחד־העם לפני עשרים שנה בפעם השלישית לארץ וניסה לסכם לעצמו תוצאות הפעולה הישובית במשך שלשים שנה, הגיע מתוך הסתכלותו במצב העבודה למסקנה מבהילה:

“נסיון של שלשים שנה בחיי המושבות צריך להביאנו סוף סוף לידי הכרה, כי מושבות עבריות אפשר להן להתקיים בא”י, ואפשר שירבו וירבו… יכול יהודי להיות “פרמר” חרוץ, “בעל־בית” כפרי, מעין בועז בשעתו, המתפרנס מעבודת האדמה ובקי בה ושקוע בה. בבוקר בבוקר הוא יוצא לשדהו או לכרמו, להשגיח על פועליו, החורשים או הזורעים אדמתו, הנוטעים או מרכיבים את גפניו, ואינו נמנע גם מלעבוד בידיו ממש יחד עם פועליו כשרואה צוקך בדבר, אבל מה בצע בכל זה לבנין “המקלט הבטוח”? מפלגה “עליונה” של איכרים כאלה, התלויה בעבודת אחרים, אינה יכולה לשמש יסוד לבנין כזה. היסוד בחיי כל מדינה הוא ההמון הכפרי, הפועלים והאיכרים העניים, המתפרנסים בדוחק מעבודת ידיהם בשדה, אם בחלקה קטנה שלהם, או בשדות “המפלגה העליונה”, וההמון הכפרי שבא"י לא לנו הוא בהווה, וקשה לצייר לעצמנו, איך ייברא לנו בעתיד, אף אם ירבה מספר מושבותנו בכל פינות הארץ. בהווה הלא ידוע, כי העבודה במושבותינו נעשית ברובה על ידי בני הכפרים הערביים שמסביב, מהם שכירי יום, הבאים בבוקר ושבים בערב לכפריהם, ומהם פועלים תמידיים, היושבים במושבה עם נשיהם וטפם וכולם יחד עובדים בשבילנו עבודת “המקלט הבטוח”.

– – נשארה איפוא אך תקווה אחת: אלה הפועלים הצעירים (עד כאן ההדגשה של אחד־העם), הבאים מחו“ל במחשבה תחילה להקריב חייהם על מזבח האידיאל הלאומי, “לכבוש את העבודה” בא”י ולברוא במושבותינו, אשר ישנן כבר ואשר יווסדו בעתיד, אותו ההמון הכפרי החסר בהן עד כה. לא לחינם עומדת בעת האחרונה “שאלת הפועלים” כמעט במרכז כל שאלות הישוב. הכל מרגישים, שבה באמת כלולה שאלה יותר גדולה: שאלת המטרה של הציונות בכללה. אם לא יצליחו גם הפועלים האלה למלאות את החסרון סימן הוא, כי האידיאליסמוס הלאומי גם הוא קצר כוח הוא לברוא את התכונות הנפשיות הדרושות לכך, ועלינו איפוא להשלים עם הרעיון, שהישוב הכפרי שלנו בא“י, אף אם יתרחב ברבות הימים עד קצה גבול האפשרות, יישאר תמיד יישוב “עליון” של מועט קולטורי מפותח, שכוחו במוחו והונו, אבל ההמון הכפרי המרובה, שכוחו בעבודת ידיו, לא לנו יהיה גם אז. ודבר זה משנה לגמרי את מהותה ומטרתה של הציונות. (ההדגשות אינן במקור)… אפשר לברוא במושבות “אנשי אדמה” מטופס עליון, שמלאכתם נעשית רובה על ידי אחרים, ואולי אפשר לברוא גם מפלגת פועלים קטנה להעבודות “הדקות”, שהן קלות יותר ושכרן מרובה, אבל אי־אפשר לברוא המון כפרי –המון ממש – שיכבוש את העבודה הגסה והקשה, הנוטלת הרבה ונותנת מעט, אשר אך עליה יכול המון כפרי לעמוד בטלפיו ורבבותיו. בפתח־תקווה, למשל, אפשר שיתפרנסו מן העבודות הדקות לכל היותר 400־300 פועלים, בעוד שהעבודה הפשוטה יש שמעסקת שם פועלים לאלפים…” (“סך הכל”, על פרשת דרכים, כרך ד', י“ז אדר תרע”ב).

 

ז. מסקנה שנתבדתה    🔗

מתוך הנחות אלה בדבר מצב העבודה העברית ועתידה הסיק אחד העם מסקנה איומה, אבל הגיונית, מוכרחת: הציונות המדינית אינה אפשרית, כי בלי עם עובד לא תיכון שום מדינה ולא יקום שום “מקלט בטוח” (היום היו אומרים “בית לאומי”). אולם אחד־העם לא חלה ולא הרגיש שהנחות אלה, הסותרות לציונות המדינית, הורסות בבת אחת גם את הציונות הרוחנית שלו. "מרכז לאומי רוחני ליהדות, מרכז של תורה וחכמה, של לשון וספר, של עבודת גוף וטהרת נפש, מיניאטורה אמתית של עם ישראל כמו שהיה צריך להיות, – כיצד ייתכן דבר זה בישוב “עליון” התלוי בעובדים מבני עם אחר, שיעשו בשבילו את המרכז הרוחני?… כיצד יכולה מושבה שמלאכתה נעשית לא בידי יהודים, להיות “טבועה בחותם עברי ומוקפת אויר עברי לאומי”? ומה טיבה המוסרי, החברתי והלאומי, של “מפלגה עליונה של איכרים” המתפרנסת מעמל נכרים? האומנם דמות מכוערת, עקרה, מסכנה ונידונה לכליה של בעל־בית מנצל, המוקף במשקו עובדים מבני עם אחר – זוהי דמות “עם ישראל כמו שהיה צריך להיות”?…

שאלות מרות כהנה וכהנה אפשר היה לשאול את בעל המרכז הרוחני, שלא ראה ולא האמין באפשרויות העבודה העברית בהמון, כי היהודי “הפיקח” ו“בן־התרבות” שלו אינו יכול לראות את עולמו בעבודה, שעובד האדמה ועבד האדמה הם בעיניו היינו הך, שמוסר היהדות והצדק המוחלט, אשר עליהם העמיד את השקפת עולמו, אינם נפגעים כלל מ“הטופס היפה” של “בן תרבות” הניהנה “מפרי הקולטורה של זמנו הנאת הגוף והנפש” מבלי שישתתף בעצמו ביצירת הקולטורה הזאת השתתפות גוף ונפש.

לאשרנו אנו יכולים עכשיו, לאחר עשרים שנה, לציין בבטחון שהפרוגנוזה הפסימית של אחד־העם בדבר העבודה העברית נתבדתה. אנו מתאספים עכשיו בעיר, שכל עבודתה, בין דקה וקלה, ובין גסה וקשה, נעשית במאה אחוזים בידים עבריות. אם תל־אביב נעשתה לשם תהילה וגאון, לא רק בישוב אלא בעם העברי כולו, הרי זה לא מפני שיש בה חנויות יהודיות, או בנקים יהודים, או ראש עיריה יהודי –דברים אלה תמצאו בכמה וכמה ערים ועיירות – אלא מפני שעיר זו מצטיינת בדבר שאין דוגמתו בשום עיר אחרת בארץ ובעולם – זוהי עיר העבודה העברית. העולים החדשים מקבלים את העובדה הגדולה הזאת כדבר טבעי, המובן מאליו, ונדמה להם שכך היה “לעולמים”, אבל גם עיר זו לא נולדה מהולה. ולא רק בראשית יסודה, כאשר סיפרתי קודם, אלא גם לאחר המלחמה נתקיים בעיר זו “האידיאל הלאומי” הגדול שלו נלחם עכשיו בהתלהבות קנאית כזו מ. סמילנסקי –עבודה מעורבת. והיה נחוץ זעזוע הדמים של מאי 1921, למען שתל אביב תיהפך לעיר עברית ממש, לעיר העבודה העברית.

אולם לא רק בעיר זו אנו רואים עכשיו את הדבר שאחד־העם לא יכול היה להאמין באפשרותו – גם במושבות זכינו סוף סוף לאלפי פועלים עברים, העסוקים בכל העבודות הפשוטות והקשות.

כשכתב אחד העם את “הסך הכל” שלו – בשנת תרע"ב – היו במושבות כשש מאות פועלים יהודים (פ"ת 147, רחובות 126, חדרה 100, ראשון־לציון ובאר־יעקב 64, בן־שמן 49, חולדה 29 – במושבות הגליל עשרות אחדות).

במיפקד שסידר המישרד הארצישראלי לאחר שנה (מאי 1913) הגיע מספר הפועלים בכל המושבות ל־801, מהם היו 650 פועלים, 151 פועלות (416 אשכנזים, 310 תימנים, 64 ספרדים, 11 בני עדות אחרות).– מלבד 170 פועלים במשקי הקרן הקיימת (כנרת 23, דגניה 28, בן־שמן 56, חולדה 23, גן־שמואל 6).

בתקופת גמר המלחמה (בשנות תרע“ז – תרע”ט) מנו מושבות יהודה 607 פועל, מושבות השומרון –145, מושבות הגליל התחתון – 125, הגליל העליון –6, כל המושבות יחד 883 (במספר זה לא נכללו פקידים ובעלי אומניות חפשיות), ומשקי הפועלים מנו 410 עובד (בן־שמן 98, כנרת 85, מרחביה 56, נחלת־יהודה 41, דגניה 27, כרכור 24, מחניים 22, תל־עדשים 20, איילת־השחר 15, כפר־גלעדי 31 ותל־חי 10).

במיפקד הראשון לאחר המלחמה שסודר על ידי ההסתדרות הכללית (י“ז אלול תרפ”ב) נימנו במושבות 1968 (לרבות פקידים ועובדים אחרים). במיפקד השני של ההסתדרות (כ“ב אלול תרפ”ו) נמנו 4682 פועלים (3745 פועלים, 937 פועלות) –ויחד עם 631 נשי העובדים – 5313 איש. מהם היו עסוקים בחקלאות – 2029 פועלים, 432 פועלות, יחד 2511 (53% מכל הפועלים), השאר היו פועלי בניין ועבודות ציבוריות, חרושת ומלאכה, פקידות ושֵרות.

במרס 1930 – לפי המיפקד שסודר על ידי הסוכנות וההסתדרות ביחד – נמצאו במושבות 7748 פועלים (מלבד נשי עובדים): במושבות יהודה 4454, שרון – 1157, שומרון –1602, גליל 425. מהם עבדו בחקלאות 4982 – 64,7% (מזה בפרדסנות 4231). בבניין ועבודות ציבוריות 820 – 10,6%; בחרושת ומלאכה 676 – 8,8%; בפקידות 346 –4,5%.

 

ח. פלא העבודה העברית    🔗

כיום מונים במושבות למעלה משמונת אלפי פועלים, ועם נשי העובדים – למעלה מעשרת אלפים, וכהנה וכהנה בערים. הוקם מעמד עובד עברי בעיר ובכפר, בבנין שכונות וערים שלמות, בסלילת דרכים וכבישים, בחיצוב בסלע וסיתות אבנים, בחפירת תעלות וקידוח בארות, בניקוז ויבוש, בסבָּלות ובהובלה, בכל עבודת שדה וגן למיניה ובכל מלאכה וחרושת לענפיהן – ואין עבודה בארץ אשר תיבצר מידי הפועל היהודי.

ולא רק שזכינו לרבבות פועלים בכל ענפי המשק –לעינינו קם פלא אשר גם רבים בתוכנו לא האמינו באפשרותו הקרובה: גושים טריטוריאליים שלמים הבנויים על טהרת העבודה העברית במאה אחוזים. לא רק בהתיישבות העובדת על קרקע הלאום ועל יסוד העבודה העצמית – אלא בהתיישבות ההון הפרטי, על אדמת הפרט, בעבודה שכירה. כמה רחוקים אנו מהימים כשלא יכלו למצוא אומנים יהודים לבנות באר במושב הפועלים, ובית ספר עברי הוקם בעבודה לא עברית, ובהנחת היסודות לעיר העברית הראשונה כמעט שלא שותף הפועל היהודי… דברים אשר לא יאמנו עכשיו כי יסופרו…

עמק הירדן ויזרעאל, גוש השרון ותל־אביב, אלפי הפועלים היהודים בשדות יהודה, שומרון וגליל ובבתי המלאכה והחרושת בעיר הארץ הזימו את הנבואות השחורות של שוללי העבודה העברית ותקוות התקומה הלאומית הכרוכה בה.

איך קם הפלא הזה?

הפלא הגדול שחוללה ההתיישבות היהודית בארץ הוא לא בשינוי פני הארץ ובנין הריסותיה – עם כל גדלו של המפעל הזה.

הקמת עיר פורחת, על רחובותיה הסלולים ובתיה, מוסדותיה ומכוניה שופעי החיים והתרבות, על גבי חולות נעזבים וריקים, התקנת פרדסים וכרמים ושדות בר על אדמת שממה וביצות, מוכת רזון או אכולת קדחת ממארת, חישוף אוצרות טבע גנוזים ב“ים המות” והפיכת זרמי־נהר למקור אורה וכוח –בכוח ההון והמדע, אפשר לעשות כהנה וכהנה בערבות אפריקה השחורה ובקצה הקוטב הצפוני. אין כמעט ארץ בעולם אשר ההון היהודי והמוח היהודי אין להם חלק במפעלי הטכניקה והחרושת אשר שינו פני תבל. הפלא הגדול, היחיד במינו, שקם בארץ – זהו העובד העברי אשר ידו בכל מלאכת השדות והגנים, הכרמים והפרדסים, בתי החרושת והמלאכה, המסילות והכבישים, מכוני החשמל והמים, המחצבה והנמל. העובד העברי אשר כמוהו לא היה לנו עד היום הזה בכל ארצות הגולה, ואשר עד לפני שנות מספר לא האמינו רבים וכן שלמים באפשרות קיומו פה.

ואמנם היה יסוד לקטני־האמונה. אם יש ארץ שאינה נוחה לפי תנאיה האובייקטיביים במצבה הקיים לצמיחת מעמד עובד עברי – הרי זוהי ארץ־ישראל. בכל הארצות סובל הפועל היהודי משני גורמים שליליים: התנכרות המעביד היהודי לעובדים מבני עמו והלחץ של הסביבה הבלתי יהודית – בלא הבדל מעמד… האנטישמיות הכלכלית – גם של הפועל וגם של נותן העבודה הבלתי יהודי – וחוסמת ברוב הארצות את הדרך לפועל היהודי לענפי העבודה העיקריים, גם חלק גדול של המעבידים היהודים בכל הארצות נגועים באנטישמיות זו. ולא איכרי פתח־תקווה המציאו הראשונים את החרם נגד הפועל היהודי.

אולם בארץ־ישראל קיים גורם שלישי נוסף, גורם אובייקטיבי רב־אונים, העושה כמעט לנמנע את העבודה העברית בארץ זו: מציאות רזרבה ענקית של עבודה זולה, בלתי מאורגנת, חסרת־הכרה, מעוטת־צרכים, ואמונה על שיעבוד והכנעה וניצול בלי גבול. אחד מסופרי “המגיד” מנה לפני 50 שנה את שבחי א“י, ואת אחד מיתרונותיה העיקריים לגבי ישוב ארץ ישראל ראה בעובדה, כי “עובדים ערביים בה למכביר ושכרם מצער”… ה”מכביר" ו“המצער” האלה היו בעוכרי העבודה העברית מאז ועד היום הזה.

ואם במשך עשרות שנים לא מצא הפועל היהודי משען־עבודה נאמן במשק היהודי שצמח וגדל בארץ, הרי זאת לא רק מפני רוע־לבב המעביד העברי ושנאתו לפועל היהודי, כמו בארץ אחרת, אלא מפני מציאות אובייקטיבית: השפע והזול של העבודה הבלתי יהודית הנוחה לניצול.

מה היה, איפוא, הכוח אשר הקים מעמד עובד עברי בארץ, על אף ההתנכרות והחרם, על אף המציאות האובייקטיבית המכשילה? מה חולל, איפוא, את הפלא הגדול הזה?

 

ט. המצפון הלאומי    🔗

אומרים: המצפון הלאומי. המצפון של המעביד היהודי, המחייב אותו להעסיק פועל יהודי מתוך הכרה ציונית. אני אהיה האחרון לכפור במצפון לאומי. מה ששמענו הערב מפי ז’וכוביצקי היה, נדמה לי, ביטוי של מצפון לאומי. איני יודע באיזו מידה הוא דיבר כבא כוח האיכרים, אבל דיבר בכל אופן כאחד האיכרים, וכך יוכל לדבר רק מי שהמצפון הלאומי מדבר מתוך גרונו.

וז’וכוביסצקי אינו יחיד. יש עכשיו עשרות ומאות איכרים המקיימים באמונה את מצוות העבודה העברית, ומהם לא חדשים שמקרוב באו, אלא גם איכרים וותיקים שנתנסו כבר בכל הנסיונות ויודעים את כל קשייה וחומרותיה של העבודה העברית.

ואולי הגילוי הכי נהדר של מצפון לאומי של איכר ראינו בדוגמה שנזכרה מקודם בדברי – בבעל הפרדס היחיד שעוד לפני עשרים וארבע שנים קיים את משקו על טהרת העבודה העברית – ה' קרול מפתח־תקווה. בימינו אלה, לאחר קיומה של ההתיישבות העובדת בעמק, שגילתה את יכלתו החקלאית של הפועל היהודי, לאחר מציאות אלפי פועלים במושבות, לאחר “התעברותה” הגמורה של תל אביב וגוש השרון – לא קשה לדבר על עבודה עברית כמו שדיבר ז’וכוביצקי, וגם לקיים מה שהוא מקיים. אולם בשעה שבכל הארץ היתה שוררת התנכרות כללית לפועל העברי, כשלא רק המעשה הציוני, אלא גם ההלכה הציונית לא הכירו עדיין במצוות העבודה, ואחד מטובי ההוגים של חיבת־ציון גם כָּפר בפירוש באפשרות העבודה העברית ולא ראה בה כלל תנאי הכרחי לתחיית היהדות ולהקמת המרכז הרוחני – בשעה כזו היה דרוש מצפון לאומי ער ונאמן לשחות נגד הזרם הכללי ולקיים בעקשנות ובקנאות את מצוות העבודה העברית במאה אחוזים, על אף הלעג והזלזול שהדבר הזה פגש בסביבת האיכרים. אני בטוח שבבוא הזמן לכתוב את תולדות הישוב היהודי יירשם האיש הזה כאחד מגבורי המפעל ההתיישבותי. אין זו גבורה גדולה לחרף את הנפש בשעת סכנה או ברגע של התלהבות, אולם דרושה גבורה מוסרית להתמיד יום יום בקיום מצווה ציונית פרוזאית, שאין עליה עדיין הגושפנקה הרשמית של התנועה, ואשר בעיני כל הסביבה של המעבידים היא נלעגת ונקלה. אולם גילוי הירואי זה של מצפון לאומי היה יחיד בזמנו ויוצא מן הכלל. עשרות ומאות של איכרים שבאו לארץ בשם הרעיון הציוני, ואשר נתיישבו בארץ בעזרת התנועה הציונית – התכחשו למצפון זה, ורבים מהם עודם מוסיפים עד היום הזה להחרים את הפועל היהודי.

בזכרון־יעקב ובראש־פנה אין כמעט דריסת רגל לפועל יהודי. בפתח־תקוה, נס־ציונה, ראשון־לציון, חדרה ורחובות ישנם עשרות פרדסים שהעבודה העברית נחרמה בהם. בפתח תקווה בלבד מנו ביום 13.4.31 108 פרדסים על שטח של 4898 דונם שרגל פועל יהודי לא דרכה בהם. ב־4 לפברואר 1930 עבדו בחמש המושבות הנ"ל עבודה חקלאית 2733 פועלים יהודים ו־3078 פועלים ערבים. בפברואר שנה זו עבדו בחמש מושבות לאה 4230 פועלים יהודים (בתוך זה גם פועלי בניין ועבודות ציבוריות) וכ־4000 פועלים ערבים (רק בחקלאות בלבד).

והן בין מחרימי העבודה העברית וצורריה ישנם רבים שבאו לארץ בשם הרעיון הלאומי, ועדיין הם דוגלים גם עכשיו בציונות ובבניין הארץ – ואין “מצפונם” נוקפת ואין “לאומיותם” נפגעת מנשול הפועל היהודי.

הציונות של המעבידים לא עמדה להם לקיים את העבודה העברית, ולא על “מצפונם הלאומי” נשליך את יהבנו. כוחות אחרים עמדו לעבודה העברית.

 

י. אירגון פועלים    🔗

ויש אומרים: אירגון הפועלים. כאחד מאלה שהקדישו כמה משנותיהם לאירגון־פועלים במידת מה ודאי לא תחשדו בי שאיני מעריך את החשיבות החיונית והיכולת החיובית של אירגון פועלים. כל מי שמכיר קצת את תנאי העבודה שלנו יודה, שבלי אירגון לא ייתכן קיומו של הפועל העברי בארץ. בכל מקום קשה להיות פועל, שבעתיים קשה להיות פועל יהודי. שבעים ושבע– פועל יהודי בארץ־ישראל.

מעבר לעבודה בלתי רגילה, בארץ עליה שעומדת בתחילת בניינה ובסיסה הכלכלי הוא עדיין רופף, בשוק עבודה מצומצם שאינו בטוח ואינו קבוע, אבל עלול להיות מוצף תמיד עבודה זולה, נוכח מעביד מתנכר ועוין שאינו זקוק כלל לפועל היהודי –בתנאים אלה, נדמה לי, לא עבד עדיין שום פועל יהודי. ומבלי אירגון מעמדי אמיץ, מבלי עזרת חברים נאמנה, מבלי אחריות הדדית ונסיון קיבוצי והדרכה מרוכזת, מבלי מוסדות עצמיים מקצועיים,] משקיים ותרבותיים, מבלי מכשירי כיבוש משותפים – לא היה הפועל היהודי נאחז כאן בעבודה, לא היה שומר על צלמו האנושי, לא היה מגלה כישרון יצירה ולא היה ממלא את העבודה שהוטלה עליו במפעל הציוני בארץ. וכל מי שגורם עבודה עברית ואינו גורם עבודה עברית מאורגנת, אינו אלא מתעתע. יותר מאשר באיזו ארץ שהיא תלוי גורל העבודה העברית בארץ־ישראל בגורל אירגונה. ואף־על־פי־כן אין אני מאמין שרק בכוח אירגוננו עשינו בארץ מה שעשינו. במה נבאר את הפלא שבתוך ים־עבודה זולה ובלתי מאורגנת קיימים איים של עבודה יקרה ומאורגנת. ולא בענפי עבודה “דקים” הדורשים תבונה או מומחיות מיוחדת –אלא בכל אותן העבודות הפשוטות והגסות הנעשות בלי קושי והבדל מיוחד על ידי הפועל הזול. היעלה על הדעת להניח שאילו היו מזדמנים – דרך מקרה – פועלים גרמנים או אנגלים לארץ זו היו מצליחים להתבצר באלפיהם בעבודה פשוטה ולשמור על רמת חייהם הגבוהה על אף מציאות המוני פועלים זולים בארץ? ההיה עומד להם לשם כך כוח האירגון בלבד?

בתנועת הפועלים בעולם לא ראינו אף דוגמה אחת מעין זו. בכל מקום שיש בו פועלי שתי רמות חיים נידונים הפועלים ה“עליונים” להצטמצם בענפי עבודה “מיוחסים” –יחוס־חוק או יחוס־מקצוע, אבל לא ראינו דוגמה שפועל יקר ומאורגן יכבוש עבודות הנעשות באותו מקום על ידי פועל זול ובלתי מאורגן – וישמור על רמת חייו הגבוהה וכיבושיו הסוציאליים.

 

יא. כוח העליה    🔗

מהו, איפוא, הכוח שעמד לעבודה העברית בא"י?

זה היה הכוח הדינמי של העליה. אם יכול היה הפועל היהודי להתגבר על התנכרות המעביד היהודי ועל המציאות האובייקטיבית החותרת תחת קיומו – אין זאת אלא בכוח הלחץ המתגבר של צורך היסטורי חיוני של המוני ישראל בגולה, שאין להם קיום בהווה ולא תקווה לעתיד, אלא במעבר לחיי עבודה מעורים בקרקע מולדת. כוח עצום וכביר – אם כי נעלם וסמוי מן העין, כוח רצון־הקיום של האומה העברית הצמאה לארץ ולעבודה, לחרות ולקוממיות, כוח עשוי לבלי חת ובלתי נרתע מפני כל מכשול, הוא־הוא שדפק על ראשי החלוצים וציווה עליהם לכבוש את העבודה בארץ, כי זוהי שאלת החיים של העם. לא בכוח עצמם – אלא בכוח השליחות ההיסטורית אשר לקחו על עצמם חלוצי העבודה – לסול דרך לשיבת המוני ישראל לארצם – חוללו את הפלא הגדול שעליו גאוות המפעל הציוני ומאתו תקוות עתידנו בארץ.

וכשם שהפועל העברי בארץ הוא פרי העליה, שליחה ונושא דברה – כן גם העליה תלוייה בגורל העבודה העברית בארץ. לא לחנם ולא במקרה נלחמים צוררי הפועל היהודי ושוטניו בעליה. בדברי בא כוחה המדיני של הסוכנות על גורמי סגירת השערים בשנה האחרונה שמענו על ההשפעה הנפסדת של עמדת “בוסתנאי” בשאלה זו.

וכל מי שמדבר גבוהה על עליה רבתי, על התיישבות עממית, על ציונות גדולה– ואינו דואג באמת ובתמים, בפועל ממש ובמעשי יום יום לעבודה עברית – להתבצרותה, להרחבתה עד קצה גבול היכולת של המשק העברי ושאר האפשרויות שישנן בארץ – הרי זה מתעתע ומאחז עינים.

ושאלת העבודה העברית עומדת עכשיו בכל חריפותה וטרגיותה הפאטאלית– כאשר לא עמדה אף פכם במשך כל חמישים השנים של התיישבותנו החדשה. ולא לרגל “מאורעות הקטיף” של החורף –אלא מפני שלב־ההתפתחות המכריע שאליו הגיע משק המטעים העברי, בתקופה הקרובה יוכרע גורל העבודה העברית בהתיישבות ההון הפרטי. לשבט או לחסד, ויחד אתה יוכרע גורל התיישבות זו גופא – וגורל העליה היהודית בתקופה הקרובה.

 

יב. כמה פועלים ידרוש משק הפרדסים?    🔗

במושב הראשון של אספת הנבחרים השניה, שנתכנס לפני שש שנים (טבת תרפ"ו), כשדנו על מצב הכלכלי של הישוב ונתעוררה, כמובן, שאלת הרחבת העבודה העברית במושבות, ניסה ראש התאחדות האיכרים ה' מ. סמילנסקי להוכיח במספרים, שיכולת הקליטה של המושבות הגיע לנקודת השובע, ואין כל אפשרות להוסיף פועלים יהודים בשנים הקרובות, ולא עוד אלא יש בעצם עודף של כמה מאות פועלים, שמן הראוי היה להוציאם מהמושבה. גם נבואה זו נתבדתה, ויכולת הקליטה של המושבה הלכה והתרחבה מאז ועד היום.

לפי ידיעות ממקורות מוסמכים, היו באותה שנה (1924) ברשות היהודים פרדסים נושאי פרי בשטח של 10.500 דונם, (בשנת 1901– 900 דונם, בשנת 1914 – 9200 דונם). בשנת 1926 החלה התרחבות מתמדת של מטעי הדר חדשים על ידי יהודים.

בשנת 1926 נוטעו 5000 דונם חדשים

בשנת 1927 נוטעו 5500 דונם חדשים

בשנת 1928 נוטעו 8000 דונם חדשים

בשנת 1929 נוטעו 15000 דונם חדשים

בשנת 1930 נוטעו 14500 דונם חדשים

בשנת 1931 נוטעו 6000 דונם חדשים

__________________

ס"ה - 54000 דונם חדשים

תוסיפו 10.500 דונם פרדסים ישנים מלפני 1926 –הרי 64.500 דונם. השנה עומדים לנטוע לפי ידיעות שקיבלתי ממשרד התאחדות האיכרים –11.000 דונם, לפי ידיעות ממקורות מוסמכים אחרים – כ־17.000 דונם, באופן שבקרוב יגיע שטח מטעי ההדר היהודים ל־80 אלף דונם בערך³. (שטח הפרדסים הערבים הוא 50.000, ועד סוף שנת הנטיעה יגיע השטח הערבי עד 55.000 דונם).

מה הוא מספר הפועלים שיידרשו לעיבוד הפרדסים הללו? אם כי עבדתי בזמני בפרדסים, איני מומחה למשק הנטיעות, אולם קבלתי מספרים בדוקים ומבוררים מבעלי סמך מומחים, ואחריות המספרים עליהם.

שטח הפרדסים שלפני 1926 היה כולו נושא פרי והיה נטוע לפי השיטה הישנה בצפיפות, והצריך פועל קבוע אחד במשך שנת העבודה לכל 10 דונם, מלבד העבודות העונתיות. הפרדסים הצעירים שניטעו מאז אינם נושאי פרי עדיין ברובם המכריע ושיטת עיבודם נשתכללה, ופועל קבוע אחד יהיה מסוגל לעבד 15 דונם עד שיגיעו לשנתם העשירית. מאז ואילך ידרשו גם אלה באופן ממוצע פועל ל־10 דונם בערך. לאחר שכל השטחים הללו, הנטועים והעומדים להינטע, יתבשלו וישאו פירות, יהיו דרושים לעיבודם בקביעות ובעונות המיוחדות:

1. ל־10.500 דונם מהנטיעה שלפני 1926, על פי החשבון של פועל אחד לכל דונם –1050 פועלים קבועים.

2. ל־70 אלף דונם מהנטיעה החדשה, עפ"י חשבון של פועל אחד לכל 15 דונם –4670 פועלים קבועים במשך עשר השנים הראשונות, ואחר כך 6000 –7000 פועלים קבועים.

3. לעונת הקטיף והאריזה במשך ארבעה חדשים (דצמבר –מרס), פועל אחד לכל 5 דונם (לאריזה ולקטיף), נוסף על הפועלים הקבועים –16.000 פועלים עונתיים.

יוצא לנו, איפוא, שמשק מטעי ההדר בלבד – מבלי לחשוב את הנטיעות האפשריות של השנים הבאות –ידרוש 7000 –8000 פועלים שנתיים בקביעות, ועוד 16.000 פועלים למשך ארבעת חדשי הקטיף.

לזאת יש להוסיף את העבודה בשאר ענפי המשק –כרמים, שקדים, זיתים ואדמת פלחה, וכן גם מלאכה, עבודות ציבוריות ובנין, פקידות ושירות העתידות להתרחב בעקב גידול משק המטעים וריבוי הישוב. כאן אי אפשר לקבוע מראש את מספר הפועלים ההכרחיים, אולם מגידולו המהיר של הישוב החקלאי היהודי בתקופה האחרונה אפשר לעמוד על ריבוי העבודה.

בשנת 1901 התקיימו 18 מושבות על שטח של 225.000 דונם עם ישוב של 4750 נפש.

בשנת 1914 היו כבר 43 מושבות על שטח של 408.742 דונם עם ישוב של 11.900 נפש.

בשנת 1922 מנו 70 מושבות על שטח של 649.000 דונם עם ישוב של 15.000 נפש בערך.

בנובמבר 1931 מנו כ־110 נקודות חקלאיות על שטח של 1.200.000 עם ישוב של 46.465 נפש.⁴

שאלת העבודה השכירה מופיעה רק במושבות ההון הפרטי, ומבחינה זו יש ענין רב במספרים שנתפרסמו ב“בוסתנא” משנה זו (גליון ל"ד):

“מהשטח הכללי של אדמת המושבות הנמצאות באיזור ההדרים עולה בחלקם של בעלי הון פרטי 74%. מהנטיעות בכלל תפסו אלה של בעלי הון פרטי כ־88 אחוז. מהשטח הכללי של הפרדסים בכל איזור ההדרים מהווים הפרדסים של בעלי רכוש פרטי 91,7 אחוזים”.

באיזור זה מונה העתון 37 מושבות של בעלי הון פרטי:

ביהודה 17 עם שטח 94.758 ועליו נטיעות בכלל 62.026 דונם, מאלה פרדסים 35.381 דונם.

בשרון 16, עם שטח של 69.790 דונם ועליו נטיעות בכלל 20.100 דונם, מהן פרדסים 17.801 דונם.

בשומרון 4 מושבות, על שטח 68.343 דונם, עליו נטיעות בכלל 15.076 דונם, מהן פרדסים 6.678 דונם.

בס"ה 37 מושבות, שטח 232.891 דונם, נטיעות 104,231 דונם, מהן פרדסים 59.860.

מספרים אלה מתייחסים לשנת תר"ץ. מאז נוספה אדמה ונתרבו הנטיעות וגדלה העבודה.

לא נטעה אם נקבע שהמשק הזה ידרוש לעיבודו לא פחות מעשרים אלף פועלים קבועים פחות או יותר. מספר הפועלים היהודים הנמצאים כעת במושבת הוא כ־8000. ונשאלת שאלת הגורל: שנים־עשר אלף הפועלים הנוספים היבואו מתוך העליה היהודית – או ים העבודה הזולה ישטוף את המושבה היהודית וימחוק את צלמה היהודי?

 

יג. מלחמה על העבודה –וסילופה    🔗

ענף אחד של העבודה במושבה נכבש כיום כולו בידי הפועל היהודי – זהו ענף הבניין. גם במושבות העבודה “המעורבת” נעשה עכשיו הבנין כולו בידים עבריות. ואף כיבוש זה הוא בערך חדש והושג רק לאחר מלחמות קשות שעלו לפועל היהודי ביוקר רב. עוד לפני שש שנים פרצה במושבת רחובות המתפארת – ולא לגמרי בלי צדק – ביחסה החיובי לעבודה העברית, תיגרה קשה בגלל בניין אחד שניבנה בלב המושבה בלי פועל יהודי אחד. מקרה זה ראוי להיזכר משני טעמים:

א) בתיגרה זו נסתיימה המלחמה על עבודה עברית בבניין במושבה,

ב) אמצעי המלחמה שבהם השתמשו מנשלי הפועל היהודי במקרה זה יש בהם להעמידנו על הסכנה הפוליטית החמורה הכרוכה בשאלת העבודה.

מ – ב, בעל בית המריבה, ועוד שנים מחבריו הגישו למושל המחוז ביפו “תזכיר” בשם תשעים מתושבי רחובות, שבו סוּפר על היחסים הטובים ששררו במשך עשרות שנים בין בני המושבה ובין שכניהם הערבים, על העבודה שהשכנים מצאו תמיד ברחובות, ועל התועלת שהפיקו מהמושבה וכו', עד שבאו בזמן האחרון הפועלים היהודים והם מגרשים את הערבים מהמושבה, משתמשים נגדם בכל אמצעי אלמות, מתעללים בהם ועוד כהנה וכהנה, ובזאת הם מעוררים שנאה בין היהודים ובין הערבים ומסכנים את שלום הארץ; בכל אלה אשמים הסתדרות העובדים ומנהיגיה; ובעלי התזכיר דורשים מהמושל לאחוז באמצעים נגד הפועלים והסתדרותם ולהבטיח את חיי הפועלים הערבים ושלומם במושבה.

עלילה זו על ציבור הפועלים לא מצאה אוזן קשבת אפילו אצל הפקידות האנגלית, שאינה מתייחסת באהדה מיוחדת לפועל העברי והסתדרותו. – במשפט שנערך על “אסירי פתח־תקווה” (17 הפועלים אשר נאסרו ב־15 לדצמבר 1927 מתוך משמרות תובעי עבודה על יד פרדסיהם של ס – ר, א – ל, ופ – ל, לאחר שכמה פועלים ופועלות הוּכּוּ על ידי השוטרים מכות אכזריות עד שפך דם) נאלץ ה' מילר, סגן המושל ביפו, אשר ניצח על המכות והמאסרים, לאחר שנשאל ונחקר ע"י באי כוח הנאשמים, להעיד בשבועה שלא היה בפתח תקווה כל סכסוך בין פועלים יהודים וערבים ולא ידוע לו שום מקרה של סכסוכים כאלה במשך זמן כהונתו (ראה “דבר” גליון 789). וסגן מושל זה היה זמן רב מושל רמלה, ותחת פקודתו עמדה רחובות ושאר מושבות הדרום במשך כמה שנים, וגם בשעת מאורע הבנין של מ –ב.

עד עכשיו היתה המלחמה על זכות העבודה העברית במושבה ריב פנימי, ריב בין תובע העבודה היהודי ובין המעביד היהודי. לפעמים קיבלה מלחמה זו צורות קשות ומזעזעות. במקרים רבים נסתיימה הצגת משמרות שקטה, המותרת גם לפי החוק הממשלתי, בפציעת הפועלים ומאסרם ע"י השוטרים שהובהלו למושבה על ידי הוועדים החקלאיים של האיכרים. – ובכל מקרה כזה היתה עתונות הפרדסנים מרימה צעקה על מעשי אלמות של הפועלים. מקרה חדרה בחורף זה הוא טיפוסי.

עוד כחדשיים לפני הקטיף פנתה לשכת העבודה בחדרה לנ. ר. בדבר העבודה בפרדסו. הסוחר הערבי, שלו נמכר הפרי, הביא מיפו פועלים ערבים. ביום 1 בנובמבר יצאה לפרדס משמרת של פועלים. הפרדסן נ. ר. טען: “מה אתם רוצים ממני? אינני ציוני”. נקראה משטרה. למחרת יצאה שוב משמרת, ושוב הובהלה המשטרה. כשיצאה המשמרת ובאה המשטרה ביום השלישי, הודיע הקצין, שאם לא יתפזרו אחרי 3 צפצופים יקבלו מכות. ניתן צפצוף אחד – והמכות החלו מיד. השוטרים הערבים הכו על ימין ועל שמאל במגלבים ובאלות. פועלים אחדים צנחו ארצה מעוצם המכות, ואעפי"כ המשיכו להכות בהם. ארבעה פועלים נאסרו. המושבה היתה כמרקחה. רבים הלכו לבית נ. ר. וניפצו שמשות ביתו.

השופט הממשלתי בחיפה, שלפניו הובאו אסירי חדרה, ציין בפסק דינו שניתן ביום 5.11.31:

"בתאריך 3.11.31 התקהלו מספר של 50 – 60 פועלים מפועלי חדרה שהנם מחוסרי עבודה על יד הפרדס של האיכר נ.ר. שפירותיו נמכרו לחוכר שאקר גליינה ושהביא פועלים מיפו לקטיף.

ההתקהלות הזאת היתה בבחינת משמר פועלים בכדי להכריח באיזה אופן שהוא את בעל הפרדס נ.ר. לסדר פועלים מקומיים בעבודה.

• – – מעדות העדים ודברי הנאשמים בשבועה ברור שלכתחילה לא היתה למתקהלים כוונה רעה כל שהיא, זולת המטרה ללחוץ ע"י דמונסטרציה על בעל הפרדס לסדר אותם בעבודה.

אין ספק שאחדים מהנאשמים הוכו, ולא הוכח כל צורך לכך, ואשר לעצם הפיזור יכול היה זה להיעשות בצורה אחרת לגמרי יותר נוחה למשטרה ולמתקהלים“. שמונה ימים אחרי פסק דין זה, ביום 13.11.31 הופיעה משלחת של התאחדות האיכרים עם ה' מ. סמילנסקי בראשה בפני מר קרוסבי, מ”מ נציב מחוז הדרום. בחוזר שנשלח ע"י מרכז התאחדות האיכרים לוועדים החקלאיים מסופרים הדברים הבאים על “ראיון” זה: "בראיון הסביר מר סמילנסקי למושל את מצב הענינים שנתעורר בקשר עם הקטיף במושבות….מר ס–קי סיפר לו את כל הפרטים על המאורע שקרה בחדרה. בשיחה נמסרו לו גם העובדות של מעשי האלמות בפתח־צקווה ובנס־ציונה והובע החשש שפרעות כאלה יכולות עוד להתרחש במושבות אחרות. מר ס–קי השתדל לבאר לו את כיוון ההשתלטות של הסתדרות העובדים בשוק העבודה שמתבלט בעיקר בזמן האחרון…

“מר ס–קי עורר גם את שאלות המשמרות והראה על ההבדל שישנו בין משמרות מסוג זה והמשמרות שכרגיל מעמידים בשעת שביתה באיזה בית חרושת, והציע משום כך להכריז על משמרות כאלה כבלתי חוקיות. אי־קיום המשמרות היה יכול בהרבה מאד לעזור בהחזקת השקט במושבות… מר סמילנסקי ציין כי – יש רשות גמורה לפרדסנים לדרוש מהממשלה שהיא תשמור בעזרת המשטרה באמצעים הציבוריים על זה שלא ייפגע במה שהוא חופש האיכר לשלוט במשקו. מר ס– קי דיבר גם כן כנגד נטית הממשלה לבוא אחרי האלמות לתווך ולעשות פשרה (ההרגשה אינה במקור). חובת הממשלה היא לדאוג במוקדם שלא יקרו מעשי אלמות ובעיקר למנוע את המשמרות הגורמים תמיד לבסוף להפרעות”… הודעת השופט הממשלתי בפסק דינו ו“ראיון” זה של ראשי האיכרים עם המושל לא מנעו את הוועד החקלאי בחדרה לפרסם ב“בוסתנאי” גליון ל“ג מיום 2.12.31 את הדברים הבאים:…”אם ביום השלישי, 3 בנובמבר, קיבלה המשטרה פקודות, איזה שקיבלה, ועשתה פעולות, איזה שעשתה – לא בעל־הפרדס ולא מישהו אחר מהאיכרים יכולים להיות אחראים עבור פעולות המשטרה, שדרכה להנהיג סדר…

…ברור. שבכל מקרה של התנפלות, השתמשות בכוח, משמרות וכו' יפנו האיכרים, מהיום והלאה, אל משטרת א"י“. למען האמת יש להוסיף שבמקרים ידועים היו גם הפועלים במקום מגדישים את הסאה בהתרגזותם ומלחמתם הצודקת, ולא תמיד ידעו לאחוז בזהירות יתרה ומידת טקט מספיקה, כאשר קרה החורץ בסכסוך הקטיף בבנימינה. “מאורעות” אלה שהולכים וחוזרים כמעט בכל עונת קטיף לרגל נישול הפועל היהודי מהעבודה כל זמן שהיו מצטמצמים בתוך כתלי הישוב העברי ופוגעים רק ביחסים שבין הפועל והמעביד היהודי לא היתה סכנתם מרובה. אולם עם גידול משק המטעים, המאפשר בשנים הקרובות חדירת אלפי פועלים זולים, לא־יהודים למושבה העברית והתאזרחותם במשק היהודי, מתייצבת מלחמת הפועל העברי על זכותו לעבודה בפני סכנה פוליטית חמורה. כשדנו בוועד הלאומי על “מאורעות הקטיף” בפתח תקווה לפני ארבע שנים (טבת תרפ"ח) – הצבעתי על הסכנה הזאת. –”פינה זו של שטח המטעים עומדת בתקופה הקרובה להיות מרכז ההתיישבות העברית. אנו לא נחכה עד שההון השואף רק לבצע ירכז במקומות אלה פועלים זולים לאלפים ולרבבות מכל קצווי ארץ ומחורן ומסוריה וממצרים, ואנחנו נבוא אחר כך ונצעק חמס. אין אנו רוצים להלחם בפועל הערבי, ולא ניתן להפוך את מרכזי ההתיישבות העברית לשדה קטל בין הפועל העברי והערבי. נגד סכנה זו אנו נלחמים ונילחמם. האפנדים היהודים בפתח־תקווה מכניסים את העבודה הזולה גם בנקודות ההתיישבות החדשות, ואם בשעה מכרעת זו לא יעמוד כל הישוב היהודי בארץ וכל התנועה ציונית בעולם על המשמר – נאחר את המועד". מאז נאמרו הדברים האלה עברו ארבע שנים, מספר הפועלים היהודים במושבות גדל, אבל לא בהקבלה מלאה לגידול שטח המטעים. עם שובו של העם היהודי לארצו לא יעלה על דעת מי שהוא שייתכן לעקור מן הארץ את התושבים אשר התיישבו בתוכה לאחר שהעם היהודי הורחק מעל אדמתו. את הישוב הערבי אנו מקבלים כעובדה קיימת, ואנו בונים את עתידנו על יסוד יצירת אפשריות קיום ומקורות פרנסה חדשים, לא במקום אלה שישנם, אלא נוספים עליהם, למען השריש בארץ המוני ישראל ולמען הושיב על יד הישוב הערבי את העם העברי. אבל אם גם במקורות העבודה החדשים שאנו יוצרים בארץ לא נאחיז מלכתחילה את העליה העברית, אלא נרכז סביבם המוני עובדים בלתי יהודים – אנו עושים כל מפעלנו פלסתר ומערערים עד היסוד את עתידנו בארץ. לאחר שבמשק היהודי יתבצר המון עובד לא יהודי, לאלפים ולרבבות, לא נוכל ולא נעיז עוד לעקרנו ממקומו, כמו שאין אנו מעלים על דעתנו לדחוק מהארץ את יושביה הנוכחיים.

ואם הישוב היהודי בארץ, שאינו קיים אלא בזכות היותו שליח העם, ואין לו זכות־קיום ותקוות־קיום מבלי עליה שתהפוך אותו לעם – ואם התנועה הציונית המתיימרת לדבר בשם העם ורצון תקומתו, לא יראו עכשיו את שאלת העבודה בכל משמעותה הנוקבת ולא ימצאו לה פתרון נאמן – המה עתידים ליתן את הדין בפני ההיסטוריה העברית.

 

יד. שאלת העבודה העונתית    🔗

מספר הפועלים הנדרשים לקטיף הולך וגדול משנה לשנה. הנטיעות החדשות עודן צעירות, ורובן אינן נושאות פרי, אך כבר בשנת 1931 נערך יבול הפרדסים היהודים ב־1.400.000 תיבה תפוחי זהב ראוייות למשלוח. בשנת 1932 מעריכים את היבול ב־1.720.000 תיבה. בשנת 1933 – ב־2.250.000. בשנת 1934 – 3.220.000. בשנת 1935 – ב־4.470.000 תיבה. בשנת 1936 –5.570.000. ובעונת המשלוח 1936־37 יגיע, לפי דעת מומחים, היבול של הפרדסים היהודים בלבד ל־6.000.000 תיבה.

משנה לשנה יגדל איפוא מספר הפועלים שיידרשו לקטיף ולאריזה (בשביל קטיף ואריזת אלף תיבות דרושים שני פועלים למשך העונה) ואם בעוד מועד לא יימצא הפתרון המלא לעבודה עברית, יקשה –ואול חלילה יימנע – הפתרון, לאחר שאלפי פועלים לא יהודים נוספים יתאזרחו במושבות היהודיות.

בלי מאמצים מאורגנים של הישוב וקודם כל של המושבות עצמן – אין פתרון מספיק ומלא לשאלה. כאשר ראינו תופסת העבודה העונתית חלק גדול בכל עבודת המטעים. עונת הקטיף תדרוש, כשכל הפרדסים הנטעים ישאו פרי, 16־10 אלף פועלים נוספים על הפועלים הקבועים – למשך ארבעה חדשים. אם כי עבודות אחדות באריזה משתלמות בשכר גבוה בערך אין להניח שפועל יהודי יוכל להתקיים במשך כל השנה משכר עבודת ארבעה חדשים. אלפי הפועלים שיידרשו לעונת הקטיף – אינם יכולים להיות מחוסרי עבודה במשך שמונת חדשי השנה שבין קטיף וקטיף. ואם גם ישתמשו בעונה זו בעבודת ילדים ונוער לומר, מבני המושבה או העיר הקרובה מהחוגים שאינם נזקקים לעבודה במשך כל השנה – עוד יידרשו לקטיף כמה אלפי פועלים שקיומם הוא רק על העבודה. ולמען אפשר עבודה עברית בתנאים אלה מן ההכרח יהיה לסדר את כל שאר העבודות במושבה – בניין, עבודות ציבוריות, מלאכות ותעשיות שונות וכן גם כמה וכמה עבודות חקלאיות הנתונות לסידור חפשי בזמן שעבודת הפרדסים אינה רווחת. לעונת הקטיף ייפנו כל הפועלים משאר העבודות, וכל מלאכה הסובלת דיחוי תיעשה אך ורק בעונה “המתה”. הפרובלימה של העבודה העונתית, שהולכת ומחמירה, ניתנת לפתרון אם רק יימצא הרצון מצד הגורמים המעוניינים.

 

טו. נימוקים נגד עבודה עברית    🔗

מה מעכב את הבטחת העבודה העברית המלאה? ראש התאחדות האיכרים, ה' מ. סמילנסקי, מונה שלושה עיכובים: כלכלי, פסיכולוגי ופוליטי. ואלה הם דבריו (“בוסתנאי”, ל“ב, ט”ו כסלו תרצ"ב):

“השילינג לתיבה תפוחי זהב, ההוצאות העודפות של עבודה עברית לגבי עבודה ערבית, מכביד עלינו כבר עתה ועלול להכשילנו עם ירידת המחירים, הנידונים לירידה וודאית. והעודף הזה יגדל עם ההתחייבות למאה אחוז עבודה עברית. אין אנו יכולים ואין אנו צריכים. אסור לנו להקים קיר סיני בינינו ובין שכנינו ולהודיע להם: עד פה תבואו ולא תוסיפו. אנו לא נקים קיר כזה… –העבודה החקלאית עבודה של יצירה היא. ועבודת יצירה זו לא תיעשה ללא יחסים נפשיים בין החקלאי ופועלו, ללא אימון הדדי… מי שראוי לעבודה חקלאית, מי שיכול להתמסר לה ומי שמסוגל לאהוב אותה הוא יכול והוא צריך לקבלה, ורק הוא (ההדגשה במקור)”.

באיזו מידה קיימים “יחסים נפשיים” ו“אימון הדדי” בין האיכר היהודי ופועלו הערבי –ידוע בלי ספק לסמילנסקי לא פחות מאשר למי שהוא אחר. כשנפגשו לפני שנים אחדות באי־כוח ההסתדרות עם הוועד החקלאי של אחת המושבות הגדולות בעניני עבודה, הסביר ראש הוועד למה הוא מוכרח להעדיף פועל ערבי על פועל היהודי: “אם יעבוד אצלי פועל יהודי והעבודה תיגמר ביום ד', לא יתנני לבי להשאירהו ערב שבת בלי פרנסה ולפטרהו מהעבודה, אבל כשאני שוכר פועל ערבי והעבודה נגמרת – אני משלחהו בלי שהיות”…

וסמילנסקי בעצמו כתב פעם:

"… אנכי מוצא עוז בנפשי להגיד שאוהב אנוכי את הערבי. מוצא אנוכי בו הרבה דברים הלוקחים את לבי… אבל אין כל זה שולל מפני את היכולת להבין את הסכנה הכרוכה בפועל הערבי העובד במושבותינו למפעלנו הישובי. אוהב אנוכי את הערבי בכפרו – אבל בתוך מושבותינו על כרמינו ושרותינו רואה אנוכי בו אויב מסוכן העלול לשלול מאתנו פעם את שארית נחמתנו ואת אחרית תקוותנו…

אנוכי מכיר פחות או יותר את הערבי, את שיחותיו ואת התייחסותו אל מפעלנו, ובשביל זאת אומר הנני: כל זמן שעבודתנו במושבותינו לא תיעשה על ידינו הרינו עומדים על גוש להבה, אנו ותקוותנו…

ובשביל כך רואה אנכי את ענין רכישת העבודה על ידי העברים לדבר העומד במקום הראשון של עבודתנו הישובית ואיני יכול להסיח את דעתי מעובדה זו בשביל כל עבודה אחרת" (“הפועל הצעיר”, אלול תרסח).

כנראה שבינתיים, לאחר שעברו עלינו מאז ההתנפלויות על מסחה וסיג’רה, מאורעות תל־חי, ירושלים 1920, מאי 1921, אבגוסט 1929, רציחות יגור, והוברר למר סמילנסקי שהסכנה שדיבר עליה – אינה קיימת יותר…

הנימוק העיקרי הוא כמובן, הנימוק הכלכלי – עודף שכר של הפועל היהודי “העלול להכשיל” את משק הפרדסים. אין ספק בדבר שעבודה העברית היא יקרה מהעבודה הערבית, אם כי בכמה נסיונות של עבודה בקבלנות על בסיס שכר־עבודה ערבי הוכח, כי הפועל היהודי מסוגל לארגן את העבודה בצורה משוכללת כזו המגדילה מצד אחד את התוצרת ומצד השני את שכר הפועל, ועבודה המחצבה בעתלית תוכיח. אולם כמעט בכל הפרדסים העבודה נעשית יומית, וכאן קיים הבדל בשכר העבודה – הבדל אשר יעמוד בלי ספק עוד כמה וכמה שנים, עד שהפועל הערבי יתרומם לדרגת החיים והאירגון של הפועל היהודי.

מה גדול הבדל זה ומה ערכו במשק?

לפי דעת מומחים עולה נטיעת פרדס ועיבודו במשך חמש השנים הראשונות 58 לא“י הדונם (מלבד קרקע ובאר): שנה א' – הכשרה, אינסטלציה, גדר, שתילים, חמרים שונים, מים, הנהלה והשגחה ועבודה –26 לא”י, שנה ב' –10 לא“י, שנה ג' וד' 9 לא”י כל שנה, שנה ה' 9,5.

בהוצאות אל נכללו הוצאות של 75 ימי עבודה (20 בשנה א‘, 15 בשנה ב’, 12 בשנה ג‘,;13 בשנה ד’, 15 בשנה ה') לפי חשבון עבודה עברית –20 גרוש ליום, הרי זה 15 לא“י או 25% מכל הוצאות העיבוד. בתוך 75 ימי עבודה אלה יש 15 ימי עבודה מקצועית (טיפול בעצים, סימון ועוד), שגם פרדסנים ערבים יש שהם מקבלים לעבודה זו פועל יהודי. ההבדל בין עבודה עברית וערבית הוא בעיקר ב־60 ימי עבודה. הפרש בין שכר עבודה עברית 60X20=12 לא”י) ובין שכר עבודה ערבית (60X12=7.20) הוא 4,80 לא"י, או קצת פחות מ־8% של הוצאות העיבוד –מבלי לקחת בחשבון את מחיר הקרקע, ואם לחשוב גם את הקרקע והבאר (בערך 20 לא"י הדונם) יהיה ההפרש רק 6% של כל ההוצאות.

בשנה הששית מתחיל הפרדס לשאת פרי, ומכניס בערך 3 לא"י מדונם. הפרי מתרבה משנה לשנה, עד השנה העשירית, ומשנה זו ואילך הוא נותן באופן בינוני 120 תיבות לדונם.

משנה ו' עד שנה ט' יש בפרדס 15 ימי עבודה לשנה בדונם (מחוץ לקטיף), מהשנה העשירית ואילך 30־20 ימי עבודה (בלי קטיף ואריזה).

ההפרש בין עבודה עברית וערבית בפרדס נושא פרי בן עשר ומעלה הוא 2.4 לא"י (עבודה יהודית 30X20=600 לא“י, עבודה ערבית 30X12=3.60 לא”י) או שני גרוש לתיבת תפוחי־זהב עד הקטיף (בפרדסים הצעירים, שהעבודה תמעט בהם, יהיה ההפרש רק 13 וחצי מיל לתיבה).

הקטיף של תיבת תפוחי זהב בעבודה עברית עולה 22־20 מיל ובעבודה ערבית 14־12 מיל –הפרש של 8 מיל לתיבה. האריזה בעבודה עברית עולה 38־40 מיל התיבה, בעבודה ערבית 35־33 מיל, הפרש של 5 מילים. האורז הערבי מקבל כמעט אותו השכר של אורז יהודי. ההפרש הוא רק בשכר של הפועלים הבלתי מקצועיים.

יוצא, איפוא, שההפרש בין עבודה עברית וערבית לתיבה הוא 33 מיל (20 מיל בעיבוד הכלל, 8 מילים בקטיף, 5 מילים באריזה,)

מאחרי המלחמה ועד השנה הזאת היה המחיר הממוצע של תיבת תפוחי־זהב “על העץ” (מבלי הוצאות הקטיף אריזה והמשלוח) 6 שילינגים –300 מיל. ההכנסה הממוצעת מדונם (120 תיבה) היתה 36 לא“י. לאחר ניכוי הוצאות העיבוד (בעבודה עברית עד 16 לא"י) נשארה הכנסה נקיה – 20 לא”י, ואם בעבודה ערבית –22,4 לא"י.

ההפרש של שני גרוש לתיבה או 2.40 לא"י לדונם הוא ההפרש שבין עבודה עברית טהורה ועבודה ערבית טהורה. אם לקבל את שיטת סמילנסקי בדבר עבודה עברית ברוב מכריע – נגיד שני שלישים –ירד ההפרש עד 7 מילים לתיבה או 84 גרוש לדונם.

זהו התוכן הממשי של הנימוק הכלכלי.

בפרדסים הצעירים, שעבודת־כפים תמעט בהם, יקטן ההפרש, כאמור. במקום 14 –15 לא“י עיבוד כל דונם (ובתוכם 30 ימי עבודה) יעלה העיבוד של הפרדסים מהנטיעה הצעירה רק 12 לא”י הדונם, ובתוכם רק 20 ימי עבודה. הכנסה הממוצעת לא תקטן על ידי כך.

בגלל הפרש זה, שאינו עולה על החלק העשרים מההכנסה הנקיה (פחות מלירה אחת בעשרים), דורש ראש התאחדות האכרים ליצור במושבות מוקש העבודה המעורבת העלול לגרום למלחמות עבודה קשות על שטח סוציאלי ולאומי כאחד, שבתנאים הפוליטיים שאנו נתונים בהם אין לשער את חומר סכנתם…

ויותר משיש במלחמה נגד העבודה העברית חשבון כלכלי – יש בה חשבון “סוציאלי” – שנאה מעמדית לפועל היהודי בעל־ההכרה. הפועל הערבי דרוש למעביד “הלאומי” כשוט נגד הפועל היהודי “המחוצף”. מר סמילנסקי אינו מכסה כלל על הנימוק הזה. “באותה שעה שנעמוד על התחייבות של מאה אחוז עבודה עברית, יגיע בזמן קצר שכר העבודה לגובה שיפילנו. – שני פרדסים שכנים, אחד מהם העומד על עבודה מעורבת עם רוב עברי – הכל בו כשורה, ובפרד שני, שעבודתו כולה עברית– משא ומתן תדירי” (מ. סמילנסקי, ב“בוסתנאי” גליון ל“ב, ש”ז).

כמה גדולה הצדקה שעשה הקב“ה לפרדסנים היהודים בהגלותו את עם ישראל מארצו, ובהושיבו בה נכרים “למכביר”. אילו חס ושלום לא היתה א”י נחרבת ועמנו היה נשאר נטוע במולדתו – לא היתה התאחדות האיכרים יכולה לעמוד בפני הגזרה של א"י יהודית…

“הפחד” מהפועל היהודי דוחף את סמילנסקי לקשור לנצח את גורל ההתיישבות היהודית עם עבודה לא יהודית. אבל אין הוא מסתפק רק בזאת. גם את האחוז של פועלים יהודים, שסמילנסקי מחייב גם עכשיו – רוב מכריע של פועלים יהודים – צריכים להעמיד על פועלים “יותר בטוחים” – פועלי בית“ר, תימנים, אבל לא פועלי ההסתדרות, אלה שמעיזים להלחם על זכותם לעבודה ואלה שמעיזים גם לתבוע זכויות במושבה, שאותה הם בונים בעבודתם. “האיכרים צריכים לבכר בעבודתם את כל אותם האלמנטים שאינם מאורגנים בהסתדרות – בית”רים, פועלים תימנים ודומיהם” – זו היתה הוראה חשאית שראש התאחדות האיכרים שלה בתחילת חורף זה (5.11.31) לכל נאמניו במושבות. בין דבִּרי ההתאחדות יש שמרחיקים ללכת. איכר צעיר מבנימינה, שנפלט מתנועת החלוץ, דורש לא רק סגירת שערי העבודה לפועלים אלה – אלא גם סגירת שערי הארץ. “ברור כיום לכולנו – הוא כותב ב”בוסתנאי" – פניו של הפועל העברי לא לעבודה ולחם, כמו שהוא מצהיר, פניו לשלטון, לדיקטטורה משקית וחברתית על המשק ובעליו. המלחמה בכיוון זה מלחמת־קיום היא לציבור האיכרים. ובמלחמת־חובה זו לא נצליח, לדעתי, אף באחת מאותן הדרכים, שהלך בהן הציבור עד כה. –– גם הלשכה הנייטרלית אין בה משום פתרון. שורש הרעה בשיטת העליה וכיוונה בהווה. שינוי כיוון העליה היא היא הדרך הרדיקלית היחידה לשינוי הרכב ציבור העובדים בארץ. ישנם כיום בגולה המונים מחוסרי לחם ועבודה, שהיו מאושרים למצוא עבודה ולחם בתנאים ובסביבה העברית הקיימים בארץ. את הסרטיפיקטים יש לחלק בין המוכשרים מתוך ההמונים האלה, ולא בין האידיאולוגים של אירגוני הנוער"… (“בוסתנאי” ל“ד, י”ט כסלו תרצ"ב).

בוועידת התאחדות האכרים, שנתכנסה לפני חדשיים בתל־אביב הועמד איכר זה להרצות על שאלת העבודה. ובה הרחיב את הדיבור… על הפרולטריזציה של המוני היהודים, ומשום כך – אל פחד! יבואו הרבה יהודים לא“י בתור פועלים, ולא יהיה צורך בפועלים מ”אנשי סגולה“. הפועלים הפשוטים יתאימו את עצמם לחוק הברזל של המשק ויורידו את רמת חייהם. הדבר העיקרי שעל התאחדות האכרים לעשות הוא “להכין את הפועלים מסוג זה עוד בחו”ל, ולהילחם נגד הסתדרות העובדים עד חרמה”.

ההיסטוריה חוזרת. לפני 45 שנה, בשנת תרמ"ז, בימי שלטון הפקידות של הברון במושבות, פרץ בראשון לציון “מרד” שאיחד את רוב האיכרים הופועלים נגד הפקיד אוסובצקי (פרטי הדבר מסופרים ב“יומן אחד הביל”ויים" של חיסין ובחוברתו של דוב לובמן על “ראשון לציון” בספרית הקה"ק לנוער). לאחר שהפקיד הביא משטרה תורכית למושבה נגד “המורדים” – ובכן גם קריאת המשטרה לא נתחדשה על ידי התאחדות האיכרים –גרשו האיכרים את הפקיד מהמושבה, למורת רוחו של הברון. עסקני חיבת־ציון שחששו פן יפסיק הברון את תמיכתו, נחלקו אז בדעותיהם: הטובים שבהם עמדו לימין האיכרים, אך נמצאו גם תומכים לפקידות. ואחד מהם, סופר וגדול במקצועו, שמתוך הוקרת זכרו לא אגלה את שמו, כתב אז נגד האיכרים את הדברים האלה:

“אין עושים איכרים ממשכילים, שתחת עבודת אדמה הם עובדים את הרעיון… מין האנשים האלה אינן מסוגלים להדבר שלקחו עליהם… יש בישראל אלפי עניים ואביונים, פשוטים, גסים, שאינם יודעים רק לעבוד עבודת עבד רק למצוא לחם לפי טפם ואינם מוצאים. העבדים האלה הם יהיו איכרינו. ורק מהם תיבנינה המושבות לעבודת האדמה…. להכין מושבות לא נוכל בלתי אם באנשים המסוגלים להיכנע לפני פקיד ומצווה, ובכלל רק באנשים שאינם יודעים חיים אחרים, בלתי אם חיים פשוטים”…

הסופר ההוא לא ידע אז, שהאידיאל הגדול שלו לבנות מושבות בעבדים עתיד להתקיים על ידי “האיכרים המשכילים” עצמם… הוא טעה עוד טעות אחת. הוא רצה לחפש את העבדים במקום שאינם –בתוך עם ישראל, ואיכרינו בעלי הנסיון ידעו לקחת אותם במקום מציאותם הערבית –“למכביר ובשכר מצער”.

אולם ישנה גם מציאות אחרת, שמנשלי הפועל היהודי מתעלמים ממנה: מציאות העם היהודי המחוייב בגזרת רצון קיומו ההיסטורי לשוב לארצו, לא על מנת להיות בה עבד – אלא עם יוצר ובן חורין על אדמת מולדתו. רק בזכות מציאות זו ניתנה האפשרות ליהודים לרכוש נחלה בארץ. המיליונים אשר הוצאו ע"י נדיבים וחובבי ציון ליסוד המושבות הישנות ולכלכלתן במשך עשרות שנים, מאמצי העם היהודי ומלחמתו הפוליטית להבטחת זכות התיישבותנו בארץ, התגבורת הכלכלית הישובית והפוליטית שהעליה מוסיפה לנקודות הקיימות – רק אלה הם שהקימו והחזיקו את המושבות.ולכל אלה יש רק מטרה אחת: ריבוי היהודים הרוצים לבנות את הארץ ולהיבנות בה בעבודתם. זוהי ההצדקה המוסרית והפוליטית היחידה להתנחלותנו על הקרקע. ההון הפרטי שהרבה את אפשרויות העבודה ליהודים בארץ הגדיל לעשות, ולפועל היהודי אין כל יסוד וטעם להמעיט את ערכו ותועלתו לישוב. אבל המתנחל שרכש לו את אדמתו בהונו הפרטי בלבד –יכול לעשות זאת רק בזכות המפעל הציוני. מבלי כוחות העם היהודי, מבלי עזרתו והגנתו הגלוייה והסמוייה מן העין, העומדת מאחורי הישוב – לא תהיה ליהודי בארץ לא מנוחה ולא נחלה.

חלוצי ההגשמה שבאו לארץ לעבדה ולשמרה לא ישלימו את נישול העבודה העברית מהמשק שהוקם בזכות העם, ואם באיזו אמתלא שהיא תיגזל מהם העבודה – יילחמו ולא יירתעו. ולא כמחוסרי־עבודה – אלא כשליחי־עם. גם אם כל הפועלים הנמצאים בארץ יהיו מסודרים בעבודה לששה ימים בשבוע ולמשך כל שבועות השנה – לא יסתלקו ממלחמת העבודה העברית ולא יוותרו אף אל מקום אחד במשק היהודי, כי מאחוריהם עומדים המונים המצפים לעליה ולעבודה.

 

טז. עבודה עברית ואירגון משותף    🔗

מי שהוא שיסע אותי בקריאה: ואירגון משותף? כן, אנו הלוחמים לעבודה עברית מלאה בכל רחבי המשק היהודי מחייבים את האירגון המשותף.

אין אנו מחייבים אירגון משותף מתוך וויתור על עבודה עברית מלאה, ולא אירגון משותף מתוך חוסר־אמונה באפשרותה הריאלית והצדקתה המוסרית של עבודה עברית. אנו מחייבים אירגון משותף מתוך עמידה על בסיס עבודה עברית מלאה ומתוך אמונה באפשרותה הגמורה. אנו מחייבים אירגון משותף בין הפועל היהודי שייבנה את המשק היהודי ובן הפועל הערבי העובד במשק הערבי וכן גם אירגון משותף בין כל הפועלים העובדים במשק הממלכתי, העירוני והארצי הכללי.

הרביזיוניסטים והקומוניסטים רואים סתירה בין מלחמתנו לעבודה עברית ובין פעולתנו לאירגון משותף. שניהם תובעים או – או: או מלחמה לעבודה עברית, או אירגון משותף.

ואמנם, אם הפועל היהודי אין לו תפקיד אחר בארץ, אלא להיות סוכן של “המהפכה הסוציאלית” בקרב הפועלים והפלחים הערבים – אין לו כל צורך להלחם על עבודה, כי “התקציב הממלכתי” להפיכת המשטר בעולם ימלא ביד רחבה את כל מחסוריו. אבל היהודי הבוחל ב“סוכנות”זו, והוא רוצה להיות פועל הקיים על עבודתו, ולא רק פועל בודד וארעי אלא להוות מעמד פועלים המיועד ומוכשר ליהפך לעם עובד – לפועל זה אין תפקיד רבולוציוני יותר חיוני ופורה מאשר המלחמה על ריבוי אפשריות העבודה, המבטיחות את קיומו, גידולו, כוחו ועתידו.

כמו כן המדינאים של הציוֹנות “הצרופה” היודעים להקים בהבל־פיהם מדינה עברית משני עברי הירדן בלא עבודה חלוצית, בלא פעולה ישובית, בלא מאמצי בניין, בלא התנדבות עם – אין להם כל צורך לטפל ב“קטנות” כאלה כגון עבודה עברית או תיקון תנאי העבודה בארץ. מדינאים אלה בוטחים ב“משטר” – במקרה זה לא משטר סוציאליסטי, כמובן, אלא “משטר קולוניזטורי” – שיוקם על יד שלטון הממונה, ויסדר כבמקל קסמים את עניני המדינה העברית על הצד הכי טוב, ויפתור מאליו את כל השאלות והבעיות, ובתוכן גם שאלת היחסים עם השכנים.

אנו אין לנו הבטחון הרביזיוניסטי במשטר־הפלאים ורב־החסדים של כוח ממלכתי חיצוני. ציונותנו אנו לימדתנו להישען קודם כל על מאמצינו הפנימיים, ולשאלות המסובכות אנו מחפשים פתרון בכוחנו אנו. ובכוחנו זה אנו רוצים גם לנסות פתרון יחסי שכנים – בדרך זו של קשרי חברים וענינים משותפים בין עובדי שני העמים.

אנו רואים זכות לעצמנו בהתחלת הפעולה לאירגון הפועל הערבי, ואנו רואים חובה לעצמנו להמשיך בפעולה זו, במידת יכולתנו, אם כי לא באנו הנה כמיסיונרים ואנשי “תעודה”. עלינו לארץ לבנות את חיינו ולהקים בעבודתנו בית היוצר לאומה העברית, ודווקא משום כך אני רואים צורך וחובה להושיט יד חברים לעובד הערבי, לעזור לאירגונו ולהרמת מצבו. מתוך סולידריות מעמדית בן־לאומית ומתוך הכרה ציונית ישובית אנו רוצים שהפועל הערבי יעבוד בתנאים לא גרועים מהפועל היהודי. ולא רק אנו, הפועלים, מעוניינים בזה. כמו שנחוץ שהפועל הערבי לא יתחרה בפועל היהודי בזול עבודתו, כן נחוץ שהפלח הערבי לא יתחרה באכר היהודי בזול תנובתו, ובעל־בית־החרושת הערבי לא יתחרה בחברו היהודי בזול תעשיתו.

המעונין מי שהוא בישוב העברי –מלבד מספר פרדסנים הרוצים לנשל את הפועל היהודי מהעבודה – שבמשק הפרדסים הערבי ישלטו תנאי עבודה שכר גרועים וירודים מאלה שבמשק היהודי?

ה“אירגון המשותף” אינו סותר את ה“עבודה העברית”, אלא משלים אותה. העבודה העברית אינה שוללת את האירגון המשותף, אלא מאפשרת אותו. בלי עבודה עברית אין אירגון משותף ואין אירגון נפרד. העבודה היא תנאי קודם לקיומו, לפעולתו ולאירגונו של הפועל. המלחמה לעבודה קודמת בזמן, בתכיפות, בחשיבות לכל מלחמה אחרת.

הפועל היהודי לא “כבש” שום עבודה מתוך הורדת שכר והרעת תנאי העבודה. להיפך: ברוב המקרים (וברוב מכריע) נעשה הכיבוש רק מתוך העלאת השכר והשבחת תנאי העבודה. כניסת פועל ערבי למקום עבודה יהודי כרוכה תמיד בהנמכת השכר. כניסת פועל יהודי למקום עבודה ערבי כרוכה בהרמת השכר. משום כך אין כל אפשרות שכיבוש העבודה יגרור דחיקת הפועל הערבי ממקומו. הפועל היהודי יכול לכבוש רק את מקום העבודה המגיע לו –מקום העבודה שנוצר בכוח ההתיישבות והעליה העברית ולשמן. ז. א. העבודה במשק היהודי וחלק מתאים מתאים במשק הארצי הכללי, הממלכתי והעירוני.

התאחזותה של העליה העברית בעבודה אינה נעשית על חשבון המשק הערבי והפועל הערבי. שדה העבודה של הפועל היהודי לא נכבש במשק הפלשתינאי הקיים, אלא נוצר מחדש בכוח ההתיישבות היהודית. משק היהודי הנבנה במאה אחוזים בעבודה עברית אינו פוגע בפועל הערבי. ההתיישבות היהודית אינה ממעטת את מקורות העבודה של הערבים, אלא מגדילה אותם בדרך בלתי ישרה, אם גם היא מעסיקה רק פועלים יהודים במפעליה. אפילו הופ־סימפסון לא יכול להתעלם מעובדה זו. פועלי מלאכה נחשלת עלולים לסבול במקרים ידועים מפיתוח ענפי משק מפותחים יותר. בנין רכבת ותחבורת אוטומובילים עלולים לפגיע בנהגי גמלים וחמורים, כערבים כיהודים. אולם תוספת מקורות פרנסה וענפי משק חדשים אינה מסוגלת להמעיט בדרך כלל את אפשרויות העבודה של העובדים הקיימים, גם אם לענפי משק החדשים יוכנסו פועלים נוספים מתוך העליה. ומשק הפרדסים יוכיח.

בשנת 1914 היו בארץ כשלושים אלף דונם מטעי הדר, מזה כ־21,000 דונם ערבים, וכ־9000 דונם יהודים. שטח הפרדסים בשנה זו מגיע ל־115 אלף דונם, בערך. מהם כ־65.000 יהודים וכ־59.000 ערבים. שטח הנטיעות היהודי גדל פי שבעה, אך גם שטח הנטיעות הערבי גדל פי שנים וחצי. אילו היו כל הפרדסים היהודים מעסיקים במאה אחוז פועלים יהודים לא היתה נטיעה נוספת זו פוגעת אף בפועל ערבי אחד, להיפך, היתה מוסיפה עבודה לפועלי הנמל, לנהגים, לנמלים, לפקידים, מחוץ לעבודה הנוספת של המטעים הערבים.

מה אומרת איפוא בשבילנו הפוליטיקה של עבודה עברית ואירגון משותף במשק הפרדסים?

יש ששים וחמשת אלפים דונם יהודים, חמשים אלף דונם ערבים. השטח הראשון נועד לפועל היהודי. בשטח השני עובד הפועל הערבי. שבעת אלפי הפועלים בשטח הראשון, המקבלים 20 גרוש ליום מעוניינים שחמשת אלפים הפועלים העובדים בשטח השני יקבלו אף הם 20 גרוש ליום. ולשם כך הם עוזרים לאירגונם, ויוצרים על כל שטח הפרדסים הארצישראלי אירגון משותף של פועלי ההדר, שלתוכו נכנסים הפועלים היהודים במשק היהודי והפועלים הערבים במשק הערבי – למען הבטיח בכוחות משותפים תנאי עבודה הוגנים, ובמידת האפשרות שווים, בכל משק ההדר. פעולה משותפת זו תהיה לברכה לא רק לפועלי שני העמים, אלא גם לתועלת הישוב בכללו, כיהודי וכערבי, ורק הפרדסנים הרוצים לנצל עבודה זולה דווקא, או פוליטיקנים המתפרנסים מסכסוכים גזעיים בארץ –יצטערו על פעולה זו. אין לנו כל יסוד להשתתף בצערם.

 

יז. שליחות מעמד הפועלים    🔗

האיכרות המתנכרת ושכיריה, פליטי התנועה אשר מכרו את עטם ומצפונם בעד בצע כסף, ונביאי־השקר של הציונות “הגרגשית” משליכים שיקוצים על הציבור העובד, הסתדרותו, מפעליו, שאיפתו ומגרים נגד הפועלים את האינסטינקטים המעמדיים הכי אפלים של היהודי ה“בעל ביתי” שאינו מכיר ומעריך את הכוח החדש – כוח העבודה, הצומח לעם היהודי על קרקע המולדת מתוך הבראת מבנה־חייו הכלכליים והסוציאליים.

פחות מכל מעוניין הפועל היהודי בסכסוכי־עבודה ובכל ההפסד החמרי והפוליטי הכרוך בהם. את התעודה העליונה של דורנו רואה ציבור הפועלים בשני דברים: בניין ועליה, בנין ארץ ועלית עם. וכל מה שמחטיא תעודה זו, מכביד עליה ומתנגד לה, הרי זה פסול ומזיק. אולם בנין ועליה לא ייתכנו בלי עבודה, וכל זמן שהעבודה העברית לא תיקבע כאבן השתייה של התיישבותנו בארץ, כל זמן שברחבי המשק היהודי, וביחוד בחקלאות, לא תובטח בשלמותה העבודה העברית, לא בתורת חסד וצדקה, אלא כעובדה טבעית, מוכרחת ומובנה מאליה, לא יפרוק הפועל את אזַנו.

רוצים אנו להבטיח את העבודה העברית בדרכי שלום ומתוך הסכם הדדי, אך אם לא יהיה לנו מוצא אחר – נילחם, וה“משמרות” לא יהיו האמצעי האחרון במלחמתנו.

ה“בוסתנאי” שם את אנשי המשמרות לפורעים ובעלי אגרופים ומכריז נגדם מלחמת קודש.

“בעלי אגרופים” אלה עמדו על “המשמרות” עוד לפני “מאורעות הקטיף”: בהגנת מסחה, סגרה, חדרה, רחובות, תל חי, חולדה ירושלים – וגם נפלו חלל, וחבריהם שנשארו בחיים לא נרתעו לאחור –והמשיכו.

ואם על משמרת הרכוש היהודי ידעו לעמוד באמונה ובחרוף נפש – על משמרת העבודה העברית על אחת כמה וכמה. את אלה לא יפחידו במגלבי משטרה, ולא ב“חרמות גלויים ונסתרים”, אף לא “בלחש שילחשו על אוזן בעל יכולת, כי אותם הפועלים באו להחריב את עולמנו, לסתור את בנייננו ולהילחם כנגד כל הקדוש”…

פועלי א"י ודאי אינם מלאכים ולא נקיים משגיאות.

יש פועלים שאמונתם הציונית נסדקה והם מנסים להטליא את הסדר באימרות בוסר “רבולוציוניות”. יש פועלים אחרים שיכלתם הנפשית והשכלית אינה מגעת כדי עמידה בפני המציאות הקשה והמסובכת, והם מסתירים ראשם בחול פראזות עקרות וטפלות. ויש גם מוגי לב ושפלי־רוח הבורחים מהמערכה, ואפילו נותנים יד לאויב.

וגם הפועלים הנאמנים לתנועה – והם רוב בניו ורוב מנין של פועלי א“י – הם רק בני בשר ודם. לא כל פועל זוכר במשך 24 שעות ביום שהוא נושא שליחות היסטורית. לא כל מעשיו מכוונים תמיד באחריות ציונית וסוציאליסטית. לא פחות ממי שהוא בארץ אני מכיר בחולשות, בליקויים ובחסרונות שלנו, של פועלי א”י, ועם הכרה זו אני אומר באמונה שלמה: כלל הפועלים בארץ, הציבור העובד כיחידה מאורגנת – ובציבור זה אני כולל לא רק חברי ההסת', אלא גם “הפועל המזרחי”, הפועל התימני וכל גוש פועלים נאמן לעבודה ולבניין הארץ – אין באומה היהודית גוף ער, נאמן, אחראי, חרד ומוכן להגשמה כמוהו.

וציבור זה מתוך דאגתו להתפתחות הבריאה של המשק בארץ רוצה בסידור יחסים קבועים ונורמליים את המעבידים, והוא יודע את ההפסד הישובי והסכנה הפנימית והחיצונית הכרוכים במלחמות העבודה. הסתדרות העובדים היא אחת הסתדרויות הפועלים המעטות בעולם שהשקיעה חלק כה גדול מכוחותיה ומרצה בהקמת משקים, ושטיפלה ומטפלת במשקים אלה בכל כך דאגה ואהבה.

אנו חרדים לא רק למשק עובד, אלא גם למשק פרטי המשמש מקלט לעבודה עברית.

הפועל היהודי כפועלי כל הארצות נושא בלבו חזון השחרור הסוציאלי ומאמין שיום יבוא – ובעולם כולו וגם בא"י יכון משטר חדש, משטר העבודה. גם הפועל הערבי, שמעבידים חסרי תרבות רואים בו עכשיו בהמת עבודה, יתעורר ויתן יד למלחמת האנושיות העובדת ולחזון שחרורה. העבדים לא יישארו עבדים לעולם וועד. הזכויות שתובע הפועל היהודי – זכויות אדם, עובד ואזרח – תביעות אלו ידרוש גם הפועל הערבי מחר או מחרתיים. איני יודע – ואין איש יודע – באיזו צורה ידרוש הוא את זכויותיו – אבל רק מוכי סנוורים יכולים לדמות שהפועל הערבי יסכים לנצח להיות משולל זכויות ומנוצל כאשר הוא היום, ושלא ידרוש אף פעם את האדמה והמשק אשר ידו תעבד. משק עברי הבנוי על עבודה עברית יישאר תמיד יהודי, ויהיה המשטר בעולם ובארץ מה שיהיה. משק יהודי אשר ייבנה על עבודה לא עברית יימחה זכרו היהודי בהגיע התור למשטר העבודה.

אנו חיים עכשיו במשטר הרכוש, ובמשטר הקיים עלינו לבנות את הארץ. ואני רואה דרך וצורך –למרות הניגודים הקיימים בין העובד והמעביד –להבטיח את ענייני המשק מצד אחד וענייני העבודה מצד שני על ידי מו"מ והסכם בין שני הצדדים, על היסודות הבאים:

1. הבטחת העבודה העברית במשק היהודי לא בצורת חסד, אלא כחובה שאין להרהר אחריה.

2. קביעת תנאי עבודה הוגנים לפועל בגדר יכלתה המשקית של החקלאות והבטחת טיב העבודה והתוצרת לפי נורמה מסויימת.

כל צד מחויב להכיר בזכויות ובאינטרסים של הצד שכנגד.

האיכר רוצה להיות שולט במשקו – אבל משק זה זקוק לעבודה שכירה, והעבודה נעשית רק על ידי אדם חי שנקרא פועל. גם לפועל זה יש משק וזהו כוח עבודתו. כוח זה הוא הונו היחידי, ועליו הוא קיים, ומשק זה של הפועל אינו יכול להיות נתון אך ורק לשרירות לבו של המעביד. ויותר משאנו פונים לרגש הצדק של המעביד, נראה לנו שגם המעביד מעוניין במניעת סכסוכי עבודה וזעזועים קשים במושבה ובמשק. איני חושב שאפשר להימנע מכל סיכסוך – אולם אפשר להעמיד את הסיכסוך על המינימום. בכל מפעלי החרושת הכי גדולים בארץ הגענו לידי הסכמים עם המעבידים, אם בכתב ואם בעל פה. הושלטו סדרי עבודה ויחסים המבטיחים את המינימום הרצוי לשני הצדדים. ניהלנו גם מו“מ לפני הקונגרס האחרון עם התאחדות בעלי התעשיה – שלשבחה יש לציין שאינה מפקפקת כלל בחיוב העבודה העברית – ובשאלות העיקריות גם באנו לידי הסכם הדדי; ואם המו”מ לא נתחדש ולא בא לידי גמר, הרי זאת לא מפני סירובה של ההסתדרות הכללית. לבסוף אני מציין את ההסכם אשר סודר בין ההסתדרות החקלאית ובין שתי נקודות חקלאיות – מגדיאל ורעננה. בחוזי־עבודה אלה אנו רואים את הדרך לפתרון שאלת היחסים בין המעביד ובין העובד, במידה שהדבר ניתן לפתרון במשטר הקיים.

ויש רק שתי אפשרויות: הסכם או מלחמה. אנו רוצים בהסכם, – אבל אם עניני העבודה וזכויות העובד לא יסודרו מתוך הסכם – נאלץ להילחם.

הפועל העברי לא ישכח ולא יטשטש את הזכות ההיסטורית הגדולה של הראשונים, אשר לפני חמישים שנה הניחו את היסוד להתיישבות החדשה ולחקלאות העברית בארץ. אם יש מי־שהוא ראוי לשם הכבוד הנערץ, אשר נתמעך מרוב שימוש בימינו, אבל העתיד להיזכר ברטט־קדושה ואהבה בדורות הבאים, השם “חלוצים”, – הרי הם אלה שהעפילו לפני יובל שנים לתקוע יתד ראשונה בחולות־יהודה השוממה והעזובה ולחדש אחרי אלף ושמונה מאות שנים את הברית בין ישראל וארצו. שום משנה שנעשה אחר כך אין בכוחו להעיב את שיוו וערכו של “מעשה בראשית” זה. השם היקר “ביל”ו" שלאורו עלינו לארץ אנחנו, בני העליה השניה והשלישית, לא ידעך בלבנו אף פעם. אולם דווקא מפני שכבוד הראשונים יקר לנו, לא נשלים את חילול מפעלם בעקב משטר הבצע אשר הפך את המושבות הראשונות לקני־עבדות ומסחר בפרי עמל זרים. היורש הנאמן של ביל"ו – הפועל היהודי –הציל את מפעל ההתיישבות מפשיטת רגל מוסרית ופוליטית והעמיד את זכותנו לאדמה ולמולדת על הבסיס האחד והמיוחד המקנה לעם זכות לאדמה ולמולדת – על בסיס העבודה. והמלחמה הממושכת ורבת־הסבל על זכות העבודה טרם נסתיימה.

בעלי “המנוחה והנחלה” אשר הבצע הרעיל והעריל את לבבם, פגשו את חלוצי העבודה בלעג וקלס –כשהיו מועטים, במשטמה ופחד – כשנעשו מרובים.

במשך עשרות שנים כבש הפועל כיבוש רב. אך עוד רבה הדרך לפניו: מחרימי העבודה העברית ומנהיגיהם עודם נלחמים נגד הפועל העברי בחרמות ובדילטוריות, במגלבי־שוטרים ועלילות־שוא, ועדיין הם מתעטפים בטלית ציונית ומכריזים על “החטא” הציוני ו“הסכנה” הלאומית שבעבודה עברית מלאה. והקיטרוג על חלוצי ההגשמה הציונית הולך ומתגבר באשר הפועלים היהודים יש העוז בלבם לא להתחנן, אלא להילחם על זכותם לעבודה, להילחם על חובת המשק היהודי לקלוט עולים יהודים עד קצה גבול יכלתו ולאַזרח אותם בזכויות שוות ומלאות במושבה היהודית. והפרדסנים היהודים שרק הבצע נגד עיניהם מתחכמים לחסום את הדרך למושבה העברית בפני הפועל היהודי “פן ירבה”…

מלחמת הפועלים בארץ לא היתה ולא תהיה מלחמה של אינטרסים מעמדיים בלבד. מלחמת המעמדות בא"י היא ביסודה ובמהותה מלחמה בין שליחי הציונות המתגשמת ובין מתנכריה ושונאיה. הכוח שגילה הפועל היהודי במלחמתו הקשה בארץ במשך עשרות שנים נוכח מכשולים וקשיים, שלא ידע שום ציבור פועלים בעולם – את הכוח הזה שאב לא רק מתוך אירגונו המעמדי וחזונו הסוציאלי, אלא מתוך השליחות הלאומית אשר הטיל על עצמו בהכרה וברצון, מתוך הכרה שמאחורי עבודתו ומלחמתו עומד צורך היסטורי של אומה המתאבקת על קיומה ומצפה לגאולה. מתוך אמונה ציונית עמוקה שלא נזדעזעה ולא נפחתה, מתוך ביטחון גמור בצדקת תביעתו וחיוניותה הנוקבת – התביעה לעבודה עברית מלאה ולזכות אזרח לעובד על אדמת המולדת – יעמוד הפועל היהודי במלחמתו את כל המתנכרים הנגלויים והנסתרים, מבחוץ ומבפנים, ובכוח אירגונו המעמדי, ביצירתו המשקית ושליחותו הלאומית יבצר וירחיב את העבודה העברית עד נצחונה המלא והמוחלט.

תל־אביב, כ“ד אדר א' תרצ”ב

עיקרי הדברים שבהרצאה זו נאמרו באספת־הנבחרים ליהודי א“י, בכ”ד אדר א' תרצ“ב, ונתפרסמו ב”דבר" גליונות 2067, 2068, 2069, 2072. במהדורה שיצאה ע"י הועד הפועל נערכו הדברים מחדש על ידי המרצה.