מוקדש לזכר חיים ארלוזרוב
עליה
מאתדוד בן־גוריון
חופש העליה וההתיישבות
מאתדוד בן־גוריון
תשרי תרעו (“דער אידישער קאנגרעס” 8)
ועידת־הפועלים1 החליטה להציג בסדר־היום של הקונגרס העברי את שאלת חופש העליה וההתישבות של היהודים בארץ־ישראל, ויש לברר אם ניתנה שאלה זו להיות מוצגת בועידת־השלום הבאה כבעיה בין־לאומית, זאת אומרת כבעיה הנוגעת לא רק לעם היהודי אלא גם למעצמות הגדולות.
א
הגבלת זכויות היהודים בא“י שונה מכל שאר ההגבלות שעליהן דנה ועידת הפועלים (תחום המושב ומכסת האחוזים ברוסיה, הגבלות בשימוש לשון העם בגליציה, אי־הכרת אזרחותם של יהודי רומניה), כי ההגבלות בא”י פוגעות לא ביהודי המקום אלא ביהודי חו“ל, בעם היהודי שבכל הארצות. תחום־המושב הן הגבלות מקומיות הפוגעות ביהודים היושבים באותה ארץ. בעקיפין נוגע הדבר לכל העם היהודי, אולם ההגבלות שבכל ארץ מכוונות באופן ישר רק נגד היהודים שבאותה ארץ. לא כן הדבר בארץ־ישראל: כאן מקופחות במכוון הזכויות של העם היהודי כולו. איסור העליה ואיסור רכישת קרקע בא”י מכוונים במיוחד נגד יהודי כל הארצות שמחוץ לא“י. היהודים שבחו”ל הם המקופחים, זכותם היא שנשללה כאן.
היהודים בא"י, והיהודים בתורכיה, הם שווי זכויות בכל לנתינים העותומניים האחרים.
תורכיה היא בעצם המדינה היחידה אשר לא הפלתה אף פעם לרעה את אזרחיה היהודים. כל זמן שבתורכיה היה שליט המשפט המוסלימי הדתי היו כל הנתינים העותומנים הבלתי מוסלימים, כיהודים כנוצרים (ה“רעיא”) בלתי שווים בזכויותיהם למוסלימים. עליהם הוטל מס מיוחד (“כרנא”), הם לא היו רשאים לרכוש נכסי דלא ניידי, לא הורשו לשרת בכהונות ממלכתיות שונות וכדומה. אבל זו לא היתה הגבלה מיוחדת ליהודים. האיסלם, ששימש בתורכיה לא רק דת שלטת אלא גם נימוס מדיני־משפטי, ראה בכל מי שאינו מוסלימי אויב שנוצח, שיש לסבול אותו אבל אין להעמידו במדרגה אחת את המנצחים והכובשים.
במאה התשע־עשרה הונהגו בתורכיה תיקונים חילוניים הידועים בשם “תנזימאת”, על פי דוגמת המשטר המשפטי במערב־אירופה, וה“רעיא” הושוו לאט לאט בזכויותיהם למוסלימים. במנשרים המפורסמים בשם “חַטי־שריף” של גיול־חאנה (1839) ו“חַטי־הומַיון” (1856) ביטל השולטן עבד־אלמג’יד את ההגבלות העיקריות של ה“רעיא”, והחוקה התורכית משנת 1293 (1876) להגירה השוותה לגמרי את זכויותיהם של כל הנתינים העותומנים ללא הבדל דת. הכינוי המעליב “רעיא” נמחק מספר־החוקים העותומני. מאז נהנים גם היהודים התורכים משיווי־זכויות אזרחיות, פוליטיות ולאומיות מלאות.
גם בא“י, השייכת לתורכיה משנת 1517 ואילך, לא הונהגו שום הגבלות מיוחדות נגד היהודים. ליהודים בארץ היתה הזכות המלאה להתיישב, לסחור, ולרכוש קרקעות וכו’– כמו בכל שאר המחוזות התורכים. זמן קצר לאחר כיבוש א”י ע“י התורכים, בשנות השישים של המאה השש־עשרה, ניתן ליהודים גם מעין צ’רטר על חלק קטן של הארץ. דון יוסף הנשיא שנתמנה אחר כך לדוכס בנכסוס, קיבל מהשולטן סוליימן קאנוני פירמן (רשיון־המלך) לסדר התיישבות יהודית במחוז טבריה. שערי א”י היו מאז פתוחים לכל היהודים, בין מתורכיה ובין מארצות אחרות.
ב
ראשית ההגבלות ליהודים בארץ קשורה קשר אמיץ בתנועה הלאומית החדשה להקים מולדת לעם היהודי בארצו. שאלת הגבלת עלית היהודית נתעוררה ראשונה בשנת 1882, כשבעקב הפרעות והגזירות ברוסיה קמה תנועה חזקה ליישוב א“י. בקושטא נמצאו אז שתדלנים שונים, אשר באו בדברים עם הממשלה התורכית על התישבות יהודים בארץ. בין אלה היה גם אוליפנט הידוע, אנגלי נוצרי, שפרסם בשנת 1879 בספרו “ארץ הגלעד” תכנית על יצירת ישוב יהודי אבטונומי בעבר־הירדן. הוא דיבר על לב הממשלה התורכית למסור את א”י ליהודים. התורכים חשדו בו שהוא סוכן הממשלה האנגלית המשמש אינטרסים בריטיים. באותו זמן הודיעו הקונסולים התורכים ברוסיה לממשלתם שהמוני יהודים עומדים להגר לא“י. השער העליון חשש שהיהודים רוצים ליסד מדינה יהודית בא”י– וניתנה פקודה לקונסולים ברוסיה להודיע ליהודים העומדים להגר לתורכיה, שהם יכולים להתיישב בקבוצות מפוזרות, ללא התרכזות, בכל חלקי תורכיה– מחוץ־לארץ ישראל.
על אף פקודה זו עלו היהודים לארץ בצורת צליינים. הממשלה התורכית הוציאה אז פקודה שכל יהודי הנכנס לארץ חייב להפקיד 50 לירות תורכיות בתור ערבון שלא ישהה בארץ למעלה מחודש אחד. בשנת 1888 האריכו את הזמן לשלושה חדשים.
אולם פקודות אלו נשארו רק על הנייר. היהודים שבאו לארץ ישראל נשארו בה כל כמה שרצו. קרה פעם מקרה (בשנת 1885) שגורשו מצפת שני יהודים, האחים לוברובסקי, נתיני אמריקה– והממשלה האמריקנית מחאה בתוקף נגד גירוש זה. גם שאר המדינות לא הכירו בזכות תורכיה לשלול מנתיניהן את הזכות להתיישב בארץ. תורכיה נאלצה להתנצל. באיגרת מ־13 לפברואר 1888 כותבת הממשלה התורכית לצירי חו"ל:
“כל העולם יודע, שהיהודים המגורשים מארצות ידועות באירופה מצאו מקלט בטוח בתורכיה. מחוץ לא”י יש חופש גמור ליהודים להתיישב בארצנו ללא כל הפרעה. ואם הממשלה העותומנית ראתה צורך להוציא מן הכלל את א“י– הרי אין זאת אלא מפני נימוקים כלכליים וממלכתיים, המחייבים אותה לעכב עליה המונית, ביחוד של יהודי רוסיה ורומניה”.
משראתה הממשלה התורכית שלמרות האיסור מוסיפים היהודים לבוא לארץ ולהתיישב בה– הוציאה בשנת 1890 פקודה, שכל יהודי הבא לארץ ימסור לפקידי המכס את תעודת־מסעו ויקבל תמורתה פתקה אדומה, המקנה זכות ישיבה לשלושה חדשים. אחרי שלושה חדשים חייב בעל הפתקה לעזוב את הארץ, אם לא– יגורש בכוח. הממשלה הודיעה על תקנה זו לצירי חוץ– אולם הממשלות עמדו על דעתן שאין לתורכיה הזכות לשלול מנתיניהן אח חופש הכניסה לארץ־ישראל. הפתקה האדומה נשארה מאז, אם כי למעשה לא היה לה תוקף. איש לא גורש מהארץ לאחר שלושה חדשים. אולם בעצם קיום הפתקה היה משום עלבון ופגיעה ביהודים.
לאחר המהפכה של התורכים הצעירים בשנת 1908 וחידוש הקונסטיטוציה התורכית– דרשו באי־כוח היהודים בקושטא מהממשלה החדשה לבטל את הפתקה האדומה ואת איסור העליה הקשור בה. לאחר מאמצים רבים הצליח הדבר למחצה.
ב־7 לספטמבר 1913 שלח הוויזיר הראשי “תזכרה” לווזרת הפנים על ביטול הפתקה האדומה– ועל קיום האיסור. וזוהי לשון התזכרה:
"לוזרת הפנים הנעלה–
מכתבכם הנעלה מיום 4 באבגוסט שנת 1329 (1913) במספר 1066 נקרא במועצת המיניסטרים. כפי שנתבאר שם לא הביאה פתקת־הישיבה בעלת הצבע האדום הניתנת לסיירים בני דת משה הבאים לארץ פלשתינה– את התוצאה והתועלת הרצויה: להגביל ולמנוע את זכות ישיבתם, ולהיפך, זו גרמה להרבה מעשים פליליים. ולפיכך נמנו וגמרו לבטל מכאן ואילך פתקה זו. אולם בכדי שהיהודים הבאים לאותם המקומות לשם סיור, בין משאר המחוזות העותומנים ובין מהארצות הזרות, בין ביחידות ובין ברבים, לא ימשיכו את ישיבתם למרות האיסור, ובכדי שמחשבתם ויזמתם של המתעסקים בסידור ההגירה לא תעלם מעיני הממשלה המקומית– ינתנו הוראות למותצרף (מושל) הירושלמי לאחוז באמצעים נמרצים, מתאימים לצרכי המקום והסביבה, במטרה להגביל את ישיבתם ולא לתת מקום בשום אופן להגירתם".
7 אלול 1329 (ספטמבר 1913)
אחרי החלטה זו בטלה הפתקה– אולם איסור העליה נשאר קיים כמו קודם, כמובן, רק על הנייר.
ג
איסור זה הקיים למעלה משלושים שנה לא נתגשם אף פעם למעשה. הממשלה התורכית לא ניסתה כלל להגשים את החוק ברצינות. היא לא יכלה לעשות זאת– אילו גם רצתה. תורכיה היתה כפותה במשטר־הקפיטולציות.
תורכיה היא מדינה עצמאית– אבל לא במלואה. העיקרון של שלטון טריטוריאלי גמור, שלפיו כל מדינה שוררת בביתה וחוקיה מחייבים את כל מי שנמצא בתוך תחום־שלטונה, בין נתינים ובין זרים, ואין לשום ממשלה זרה הרשות להתערב בענינים הפנימיים של המדינה. עיקרון זה נקוט לגבי כל מדינות אירופה ואמריקה. אולם בתורכיה (וכמו כן בסין ובפרס, ולפנים גם ביפן) נהוג עדיין משטר־הקפיטולציות של ימי־הבינים, שעל פיו אין הנתינים הזרים החיים בתורכיה כפופים לחוק התורכי, למשפט התורכי ולאדמיניסטרציה התורכית, אלא נשמעים לחוקי ארצם ונשפטים ע"י הקונסול או בבית־דין מעורב. הנתינים הזרים בתורכיה נהנים עוד גם היום מהעיקרון של ימי הבינים בדבר אכס־טריטוריאליות אישית, אשר על פיו נושא כל איש אתו את חוקי מולדתו נם אם הוא מתיישב בארץ אחרת.
היסוד למשטר הקפיטולציות הונח בתורכיה דווקא בימי גדולתה וחסנה של האימפריה העותומנית. סוליימן קאניני, שבימיו הגיעה תורכיה לשיא תקפה, ונעשתה למדינה האדירה ביותר בעולם– כרת (1535) חוזה מסחרי וצבאי עם פרנסוא הראשון, מלך צרפת, ובו העניק לסוחרים הצרפתים אשר יבואו ויתיישבו בתורכיה פריווילגיות כספיות ואדמיניסטרטיביות שונות. זכויות אלו ניתנו אחר כך גם לנתיני ארצות אחרות. הנחות מיוחדות אלה ניתנו תחילה, כשיד תורכיה היתה רוממה, ברצון ובנדיבות־לב. כשנחלשה תורכיה החזיקו המדינות הזרות בהנחות אלו והרחיבו אותן ביד חזקה– עד שנעשו לאפוטרופסים גמורים על כל חייה הפנימיים של תורכיה. הזרים בתורכיה נעשו לבעלי זכויות יתרות. הממשלה התורכית לא יכלה עוד לחוק שום חוק שיחול על זרים בלי הסכמתן של הממשלות המעונינות. בכל שאלות המסחר, התנועה והמסים של נתינים זרים היתה תורכיה כפופה לחוזים הישנים (“עוהוד־ עתיקה”) של הקפיטולציות.
ד
כאשר ראינו– לא הסכימו הממשלות הזרות להגבלת זכויות היהודים הזרים בא"י. כשהודיע השער העליון לממשלות־חוץ בשנת 1888 שיהודי זר יכול לשהות בארץ לא יותר משלושה חדשים– מחאו נגד פקודה זו אנגליה, צרפת ואמריקה. אך מכיוון שתורכיה לא הגשימה פקודה זו למעשה– לא היתה, זו אלא שאלה אקדמית, מבלי כל ערך ממשי ומעשי. אולם עם ביטול הקפיטולציות בתורכיה צפה שוב שאלה זו על סדר היום.
לאחר פרוץ המלחמה, עוד לפני הצטרפות תורכיה לאחד הצדדים, נתפרסמה אירדה (פקודה) מטעם השולטן לבטל מיום 18 אלול 1380 (ספטמבר 1914) ואילך כל ההנחות הכספיות, הכלכליות, האדמיניסטרטיביות והמשפטיות שניתנו לזרים ב“עוהוד־עתיקה”, ולהנהיג במקומן את עיקרוני המשפט הבינלאומי, הנקוטים בכל המדינות העצמאיות. הזרים היושבים בתורכיה נעשו כפופים אך ורק לחוק העותומני וסמכות משפטי תורכיה.
הותרו ידי הממשלה התורכית לעשות בארצה כטוב בעיניה.
עם מתן תוקף לחוקי תורכיה ביחס זרים– נתעוררה סכנה שכל יהודי־חוץ היושבים בארץ למעלה משלושה חדשים שלא כחוק– יגורשו. בחוג הממשלה בקושטא נידונה שאלה זו. בינתים נצטרפה תורכיה ללוחמים בצדה של גרמניה– ורוב יהודי־חוץ (נתיני רוסיה, צרפת ואנגליה) נעשו פתאום לנתיני־ האויב. הממשלה לא נגעה בנתיני הממלכות בעלות־הברית ובנתינים נייטרליים, אולם ביחס ליהודים נתיני הארצות האויבות– הוצאו פקודות מיוחדות. הפקודות האלו לא חלו על כל הנתינים של הארצות האויבות– אלא אך ורק על היהודים. לא־יהודים העמדו, כנתינים אויבים בכל שאר הארצות הלוחמות תחת השגחת המשטרה או הושמו במחנות־הסגר כשבויי־מלחמה. ביחס ליהודים הוצא חוק שעליהם לעזוב את הארץ– או לקבל את הנתינות העותומנית.
בחוק זה גילתה הממשלה התורכית שהיא מתיחסת ליהודים לא כמו לנתינים אנגלים, צרפתים, רוסים וכו’– אלא כמו ליהודים. אילו היתה. הממשלה רואה ביהודים רק נתיני ארצות האויב לא היתה מרשה מצד אחד לבני גיל־הצבא לצאת מהארץ ומצד שני לא היתה נותנת שמהגרים אויבים שרק עכשיו באו לארץ– ישארו וירכשו בה זכות אזרח. ברור שתורכיה רצתה בהזדמנות זו לחסל את שאלת־ההתישבות של היהודים הזרים אשר נשתקעו “שלא כחוק” בארץ.
בפקודת מועצת המיניסטרים מיום 13 בכאנון־אוול 1330 (דצמבר 1914 ) נאמר, כי “היהודים אשר אינם מתעתמנים ומגורשים לרגל זה מהארץ אינם רשאים לשוב לתורכיה לעולם”. גירוש של נתיני אויבים נעשה רק לשעת המלחמה– עם כריתת השלום מותר למגורשים לשוב. ביחס ליהודים נהגה הממשלה התורכית אחרת– כי היא רצתה הפעם לקיים את פקודותיה הישנות. חלק מהיהודים הזרים– בערך 9000 איש, עזבו את הארץ, וחלק יותר גדול, מחמשה־עשר עד עשרים אלף התעתמנו. וכך נפתרה באופן זמני שאלת היהודים הזרים שישבו בארץ שלא כדין. מכאן ולהבא נשאר בתקפו האיסור על כניסת יהודי חוץ־לארץ.
היש לראות איפוא את שאלת חופש העליה היהודית לארץ כענין תורכי פנימי?
ביטול הקפיטולציות, שהכריזה עליו הממשלה התורכית, אינו סופי ולא אושר במשפט העמים. כל הדבר תלוי ועומד עד ועידת־השלום הבאה.
הממשלה התורכית ניסתה לא פעם להשתחרר מהאפוטרופסות האירופית שנתגלמה במשטר־הקפיטולציות. אולם אירופה סרבה לוותר על ההנחות והזכיונות אשר קיבלה מתורכיה ברצון ובאונס. עוד בקונגרס הפריסאי בשנת 1856 דרש עלי־פשה, ב"כ תורכיה בקונגרס, שיתנהגו עם תורכיה לפי עיקרוני העמים ויבטלו את הקפיטולציות. הקונגרס לא מילא דרישה זו. אחרי המהפכה של התורכים הצעירים ניסתה הממשלה הקונסטיטוציונית עוד פעם להשיג מארצות אירופה וויתור על זכויות הקפיטולציות, אולם אירופה דחתה נסיון זה באמתלה, שעדיין לא נעשו בתורכיה התיקונים המשפטיים והאדמיניסטרטיביים המאפשרים ביטול משטר הקפיטולציות.
עם פרוץ מלחמת־העולם מצאו אנשי המדינה התורכית שעת־כושר לפרק את עול הממשלות הזרות, ומבלי לשאול את הצד השני ביטלו את “האמנות הישנות” ע"י פקודת השולטן. אירופה המטופלת במלחמת־עולם לא יכלה כמובן לעשות כלום נגד הפרה חד־צדדית של אמָנוֹת בין־לאומיות בנות מאות שנים, והדבר יבוא לפני ועידת־השלום הבאה. בוועידה זו תעמוד גם שאלת העליה היהודית לארץ.
ה
כאיסור העליה היהודית כן גם איסור רכישת קרקעות ע"י היהודים בארץ– מתנגד לאמנות בין־לאומיות שנכרתו בין תורכיה ובין שאר המדינות. ההבדל הוא רק בזה, שההגבלה השניה אינה נוגעת במשטר
הקפיטולציות. הקפיטולציות לא העניקו לזרים את הזכות לרכוש קרקעות בתורכיה. התחוקה הקרקעית בתורכיה הושפעה יותר מענפי המשפט האחרים מהחוק המוסלימי והאיסלם אינו מרשה “לנכרים”, לא מוסלימים (כל מוסלימי, אפילו כשהוא נתין זר, נחשב לאזרח בכל ארץ מוסלימית) לרכוש נכסי, דלא ניידי בארץ הכפופה לשלטון האיסלם. מפני כך לא נתנה תורכיה במשך זמן רב לנתינים זרים, למרות כל ההנחות והזכיונות אשר העניקה להם בשטחים אחרים, לרכוש קרקעות בארצה.
לאחר מלחמת קרים, שקירבה את תורכיה לממלכות אירופה, הבטיחה הממשלה התורכית להנהיג תיקונים שונים, ובתוכם גם תיקון אגררי לטובת הזרים. ב“חטי־הומיון” (המנשר העליון) של 1856 ציווה השולטן “להרשות לזרים לרכוש נכסי דלא נידי כמו לאזרחים, על יסוד הזכויות והחובות של חוקי הארץ ותקנותיה”; אולם הוצג תנאי, שתיקון זה יצא לפועל “רק לאחר שיושג הסכם בין ממשלתי ובין המעצמות האחרות”. תורכיה פחדה מהגדלת השפעת הזרים, והיא דרשה שתמורת ההנחה ברכישת קרקעות יוותרו הממשלות על הקפיטולציות. אולם אירופה לא הסכימה לכך, ושאלת רכישת קרקעות נשארה תלויה ועומדת. בשנת 1862 נתחדש המו"מ בענין זה והושג הסכם. הקפיטולציות בדרך כלל נשארו, אולם תקפן לא חל על כל שטח הענינים הנוגע במקנה קרקע, (רכישה, מכירה, ירושה וכו') וכל שאלה קרקעית היתה נידונה רק לפי החוק העותומני. ב־6 ביוני 1868 נחתם בענין זה פרוטוקול בין תורכיה וצרפת, ואחר כך באו גם מדינות אחרות על החתום (אנגליה– 28 ליולי 1868; פרוסיה והקונפדרציה הגרמנית– 7 ליוני 1869; רוסיה ואיטליה– 23 למרס 1873; אמריקה– 11 לאבגוסט 1874), לפי הסכם זה קיבלו נתיני חוץ (מלבד נתיני רומניה, שוויצריה ומונטונגריה) את הזכות ליהנות מהחוק אשר הותקן ב־13 לסָפֶר 1284 (15 ליוני 1867). לפי חוק זה “ניהנים נתיני חוץ כמו אזרחים עותומנים, בלי כל תנאים שהם, מזכות הקנין הקרקעי בכפר ובעיר בכל רחבי האימפריה העותומנית מחוץ למחוז חג’ז”2
בתוקף חוק זה קיבלו, כמובן מאליו, גם יהודי חוץ, בתור נתיני הממלכות אשר חתמו על ההסכם, את הזכות לרכוש קרקעות בכל חלקי תורכיה (מחוץ לחג’ז)– ובתוכם גם בארץ־ישראל.
ו
האיסור ליהודים לרכוש קרקע בארץ– כאיסור העליה היהודית– קשור קשר אמיץ עם ההתישבות החדשה שהחלה עם חיבת־ציון. בענין זה לא הוצא חוק מיוחד– אלא ניתנה פקודה אדמיניסטרטיבית למנוע יהודים זרים מרכישת קרקעות בא“י. רוב אדמות א”י הן “אראצי מיריה” כלומר קרקע הנחשב להלכה לקנין המדינה, ולבעליו הפרטיים יש רק זכות שימוש (תצרוף), וקרקע זה אינו יכל לעבור מרשות אחת לשניה בלי הסכמת המדינה– כלומר הבעלים העיקרים.
הממשלה התורכית הודיעה גם על איסור זה לממלכות חוץ. באיגרת מיום 21 נובמבר 1900 נאמר בין השאר: “ואשר לאיסור רכישת קרקע ע”י יהודים בארץ– הרי הוא נשאר בתקפו כאשר היה".
אמנם, גם איסור זה לא נשתמר תמיד למעשה. קרקעות רבים נרכשו ע"י יהודים ונרשמו על שמות נתיני חוץ. ואפילו בימי המלחמה לא פגעה הממשלה בקרקעות הרשומים על שמות יהודים נתיני צרפת (ריינק, נרסיס לוון ועוד). אולם האיסור העומד בסתירה לחוזים הבין־לאומיים שכרתה תורכיה עם מדינות אירופה ואמריקה, הכביד על רכישת הקרקע, וכל קנייה היתה כרוכה בקושיים רבים ובהוצאות יתרות, והכול היה תלוי בשרירות־לבם של פקידי המקום וביחס המשתנה של הרשות המרכזית.
*
שתי ההגבלות– איסור העליה ורכישת קרקע– מקפחות לא את יהודי א"י– אלא את כל העם היהודי. היהדות בעולם, ולא בארץ, היא הנפגעת. אולם לא רק העם היהודי הוא הנוגע בדבר, אלא כל המדינות בעלות ישוב יהודי; הגבלות אלו מתנגדות לחוזים אשר נכרתו בין תורכיה ובין שאר המדינות, ומבחינה משפטית מהווה דבר זה בעיה בין־לאומית. המעצמות הן צד מעונין בשאלה זו, כי הדבר נוגע בזכויותיהן הן, ולא רק בזכויות היהודים המקופחים.
ואם גם מתוך טעמים פורמליים לא ינתן להציג את שאלת יהודי רוסיה וגליציה בוועידת השלום בגמר המלחמה– כי המדינות הנוגעות בדבר יראו בשאלה זו ענין פנימי שאין רשות לממשלות זרות להתערב בו– הרי שאלת חופש העליה וההתיישבות היהודית בארץ יש לה גם מבחינה משפטית בין־לאומית מקום בדיון וועידת השלום הבאה. היהודים שבכל ארץ יש להם הזכות לדרוש מממשלתם להציג שאלה זו. יהודי אמריקה זכאים לדרוש מהממשלה בוושינגטון שתגן ותבטיח את זכותם, שהיא גם זכות ארצות הברית, לעלות לארץ ולהתנחל בתוכה.
אמריקה כבר הוכיחה פעם שיש בכוחה לעמוד כראוי למעצמה כזו על זכויות אזרחיה– בשאלת הפספורטים ברוסיה. אמנם בענין זה לא יכלה אמריקא להכריח את רוסיה– כי מבחינת משפט העמים אין זה אלא ענין פנימי של רוסיה, ולאמריקא אין הזכות “להתערב” בו. אולם בנידון א"י יש לאמריקה ולמדינות האחרות גם היסוד המשפטי לדרוש ביטול ההגבלות, ובוועידת השלום צריך חופש העליה וההתישבות של היהודים בא"י להיות מובטח בערובות בין לאומיות.
ניו־יורק. 22 ספטמבר 1915 [“דעי אידישער קאנגרעס”, 8]
-
1 באבגוסט 1915 נתכנסה בניו־יורק ועידת הפועלים היהודים באמריקה לדון על מצב העם היהודי בארצות שונות ותביעותיו מוועידת־השלום בגמר המלחמה. הוועידה החליטה על הצורך בכינוס קונגרס יהודי כללי לשם "פעולה משותפת של הפועל היהודי המאורגן יחד עם השדרות והחוגים שבעם היהודי בצורת קונגרס על בסיס מצע משותף לרוב העם היהודי. מצע זה הוא: שוויון־זכויות אזרחי, פוליטי ולאומי לעם היהודי בכל הארצות. מצע זה כולל חלק חיובי ושלילי. החלק השלילי פירושו: ביטול כל ההגבלות הקיימות לגבי היהודים בארצות שונות על שטח החיים הסוציאליים, הכלכליים והתרבותיים, כגון: תחום המושב ומכסת האחוזים ברוסיה, הגבלה בשימוש לשון־העם בגליציה, אי־הכרת היהודים כאזרחים ברומניה, ההגבלות לעליה ולרכישת נכסי דלא ניידי בארץ־ישראל וכו' – שורה ארוכה וגדולה של קיפוח זכויות היהודים. החלק החיובי פירושו: ליצור מוסדות מוכרים במשפט־המדינה ומובטחים בערובות בין־לאומיות אשר יאפשרו הגדרה עצמית לאומית והתפתחות לאומית בלתי מופרעת של העם היהודי בכל הארצות שבתוכן הוא יושב (רוסיה, גליציה, רומניה, ארץ־ישראל וכו'). ↩
-
דסתור (אוסף החוקים התורכי), כרך ב', עמוד 2363. ↩
באין־עליה
מאתדוד בן־גוריון
תרפה, (״קונטרס")
א
המשבר הקשה והחד העובד על עבודתנו בארץ– הולך ונמשך. כל אותן האפשרויות המרובות של עבודה בערים, בנין בתים וסלילת דרכים, המסוגלות לקלוט מאות ואלפי עובדים ומחכות זה חדשים לביצוען, עוד טרם יצאו לפועל, למרות מציאותם של הכספים המינימליים הדרושים לכך. עיכובים ומעצורים בלי סוף צצים ועולים מיום ליום. פה לא נעשו עדיין כל הצעדים הפורמליים ברכישת המגרשים, ושם לא נגמרה התווית הדרכים, הכא לא נחתם המו"מ את הבעלים והתם לא נסתיימה בחינת ההצעות השונות, ועל כולם– אין סוף ואין קץ לקביעת התכניות הטכניות, שמעשה שטן נתרכזו כולן בידי מהנדס אחד המקבל על עצמו לדאוג לתיכון כל ערי ארץ־ישראל בבת אחת ואינו מוציא מתחת ידו אף עבודה אחת. וצבת בצבת עשויה. חוסר התכנית דוחה את עצם מלאכת הבנין ומעכב גם את עבודות ההכנה וההכשרה. – בלי דעת מקום הבנינים וחלוקת המגרשים אי אפשר לגשת לישור החולות ואיזון הרחובות והכנת החמרים, שהיו לפי שעה מספיקים להעסיק מספר הגון של פועלים.
ובינתים הולך וגדל הסבל, הולך ורב מספר מחוסרי העבודה, הולכת וכלה הפרוטה האחרונה מן הכיס של אותם המועטים שזכו לצאת מעבודתם הקודמת בכביש בחסכון קטן, ומחנה נטולי־העבודה והאמצעים הנמצאים בארץ מתעצם בעולים החדשים, שעברו כל מדור הגיהינום עד שהצליחו להמלט מתוך גיא־ההרגה ועמק העכור של אוקראינה ופולין ועלו אחרי גלגולים ונסיונות קשים ומרים בלי סוף לארץ, צמאי־עבודה ורעבי חיי־כבוד– והנה עליהם שוב גם פה להתענות עינויי־בטלה ולהיות סמוכים אל שולחן הציבור שבועות וחדשים…
בשום ארץ שבעולם– מלבד במקום שהפועלים הגיעו לשלטון במדינה– אין אחריות רבה וכבדה רובצת על שכם המעמד העובד כזו המוטלת על הסתדרות העובדים בארצנו. אין הסתדרות זו יכולה להסתפק אך ורק בדאגה לחבריה וטיפול בצרכיהם יום יום. ההשגחה ההיסטורית הטילה על מעמד העובדים בארץ־ישראל את האחריות על גורל העליה ובנין הארץ– וזהו הדבר המקשה ביחוד את המצב. אין ההסתדרות רשאית לחשוב אף לרגע על עיכוב העליה או הפסקתה או אפילו על הקטנתה לפי שעה. העליה המתמדת, הבלתי פוסקת ליום, והעליה המתרחבת ומתנכרת– זוהי תמצית חיותנו והוייתנו. בלעדיה אין תקוה ואין תקומה ואין יסוד ואין משען לקיומנו בארץ, לעתיד ישובנו, לפעילתנו ולהשפעתנו בעם. העליה זהו מקור יניקתנו וגידולנו לא רק בארץ אלא גם בחוץ־לארץ, וכל עיכוב והפרעה בעליה זהו סם־מוות לכל תנועתנו בעולם. ועליה בכל התנאים ובכל הזמנים ולמרות כל המפגעים והמכשולים, על אף כל הקושי והמשבר – זוהי גזרת־חיינו.
ירושלים, כז טבת תרפב [קונטרס קו]
ב
הפרעות ועיכובי העליה מתרבים מחודש לחודש והעליה הולכת ומתמעטת. להגבלות הישנות נוספים פירושים חדשים. וכל פירוש אומר חומרה חדשה וגזרה חדשה. על הקושי הרב בהשגת הוויזה הארצישראלית בארץ היציאה, הקושי הכרוך באלפי מניעות וסייגים ודקדוקים, נוספה בזמן האחרון גזרה חדשה, גזרה זידונה, מחפירה ואכזרית שאין דוגמתה בשום ארץ שבעולם – גזרת בחינה ובדיקה בשעת הכניסה לארץ, לאחר שהעולה קיבל כבר את הוויזה הארציישראלית ובזבז על יסוד זה את כל הונו ורכושו על הוצאות הדרך. ואנשים שלא חטאו ולא הרעו לאיש נענשים בלי משפט ובלי רחמים בעונש של הרס ודלדול ועינויי־נדודים אם רק לא עמדו יפה בבחינה, והרי הם נשלחים חזרה לארץ שמשם באו, בין שיש להם האמצעים והיכולת לשוב ובין שאין להם כל אלה.
והמעטת העליה, מלבד הסכנה הכרוכה בה לעתידנו בארץ, הריהי מולידה ומגבירה את חוסר־העבודה בארץ. בחורף הקשה שעבד עלינו ללא עבודה למאות עובדים התנחמנו בתקוות המרובות שנשקפו מעבודת־הבנין הרחבה באביב ובקיץ. בכל ערי הארץ, בחיפה, בטבריה, בירושלים, וביחוד ביפו התכוננו לקראת שנה של בניה רבה ואינטנסיבית.
בא האביב וכבר הגיע גם הקיץ– והתקוות הרחבות לא נתקיימו.
תכניות– בנין רבות וגדולות לא יצאו לפועל, והסיבה היא לא רק חוסר־כסף.
המעטת־העליה פגעה קשה בתעשיה הקשורה קשר אמיץ בכניסת אוכלוסין חדשים מן החוץ– בתעשית הבנין. העליה, היא הכוח הדוחף והמניע של הרחבת הבניה, וצמצום העליה גורם בהכרח לצימצום הבניה; ומכאן חוסר העבודה.
העובדה שמצֵרי העליה מתאַנים לחוסר העבודה ומצדיקים בו את סגירת השערים אינה צריכה להפחיד אותנו. כל המתבונן למציאות־החיים בעין בהירה ובלב ישר רואה ומכיר שריבוי אפשרויות העבודה בארץ יבוא רק עם הגברת העליה. ושתי שנות העליה יוכיחו: לאחר שנכנסו לארץ יותר מעשרים אלף איש נתחדשו ונתרחבו כמה וכמה מקצועות עבודה במלאכה וחרושת שקלטו כמעט את כל העולים והביאו ברכה גם לישוב הקיים. ואף פעם לא הגיע מספר מחוסרי העבודה אף לעשרה אחוזים ממספר העולים. לא ההגיון הכלכלי אלא הזדון המדיני רואה בחוסר־העבודה נימוק לעיכוב העליה. סגירת השערים בתור סגולה לחוסר־העבודה הריהי מעין ריפוי כאב ראש ע"י כריתת הראש. הגוזר על העליה גוזר על פריחתה הכללית של הארץ ודן אותה לקפאון ונוון חמרי ואפס עבודה. האחריות על חוסר העבודה ההווה בארץ מוטל בחלקו למצער על ראש אלה שהגבילו וצימצמו את העליה בזמן האחרון באמתלה של חוסר־עבודה.
תל־אביב, כ סיוון תרפב [קונטרס קטו]
ג
(בפתיחת ועידת אחדות־העבודה, בעין חרוד)
השנה האחרונה היתה שנת יציאה ובריחה מן הארץ. בכל כשלונותינו במשך עשרים השנים האחרונות לא היה ככשלון הזה, וכקלון הזה ובבריחה מן המערכה בשנה הזאת. אין אנו יכולים גם להתנחם בעליה החדשה. גם בכמותה וגם באיכותה באה ירידה. נתמעטה ונגרעה עלית העובדים. אף בשעה שכל כך ציפינו לה, אף בשעת רצון בלתי מצויה כזו– לא נענינו. הנדרשים לא באו. נראה כאילו נסתם מקור העליה, כאילו דלל מעין ההתנדבות החלוצית של טובי צעירינו והָעמדנו לפני כשלון ודלדול בעליה. אבל למרות האסון אשר בזה עלינו להביט בעינים פקוחות ואל נפַחד לראות את האמת הקשה.
כי מי שמכיר את הגולה ואת הנוער החדש אשר קם לנו בה, מי שיודע את הקשב הרב והאלם של אלפי ורבבות נעורינו לכל המתרחש בארץ, את הרטט של אלפי חברינו לקראת כל ידיעה המתקבלת מן הארץ, טובה או רעה– יודע, כי עוד כוחות רבים ועצומים גנוזים לנו, אשר יש לאל ידם להמשיך את הכיבוש העומד לפני הפועל בארץ.
הכוח הזה בא לידי שיתוק אחרי ההפרעות הפליליות של הממשלה, אשר ביד רשע ובזרוע קשה וע“י כל מיני גזירות החניקה את רצון העליה ואת זרמה ולאט לאט הביאה לידי שיתוק את המרץ הרב של הנוער שלנו. עלינו להלחם לא רק נגד הרשע של הממשלה, נגד הגזירות וההגבלות, כי אם עלינו להלחם נגד הפסיביות והרפיון שהגזירות הסבו בתוך נעורינו. את המלחמה הזאת לא ננהל בדברים כי אם במעשים. יש לנו להגיד דבר גדול לחברינו בחו”ל, לכל אותם הכוחות הרעננים בעם, אבל זה נגיד לא בדברים– כי לא דבר שפתים הוא חזוננו, הוא ניתן להאמר אך במפעל החי של היצירה, בסבל, בכיבוש, בהתאבקות. רק בשפת המפעל נוכל לאמץ ולזרז את הכוחות הנרדמים בתוכם. אבל את דבר המפעל הזה נוכל לעשות ולשלוח החוצה, אם כוחנו יהיה אתנו, אם אותו הכלי שיצרנו למעמד העובדים בארץ יהיה שלם בלי כל בקיע, אם הֵדו יהיה בלתי מזויף. אנחנו נוכל לעורר את כל הכוחות האלה רק אם נהיה פה לכוח מאוחד, ואז ישמע דבר עבודתנו, דבר מפעלנו בחו"ל. ולכן אמיץ כל כך הקשר בין הפועל ופעולתו בארץ ובין הגברת העליה. כי לא נהיה כוח בארץ אם לא תהיה עליה בלתי פוסקת אשר תרענן ותגביר כוחותינו. והעליה לא תתגבר אם כוח קליטתנו ומשיכתנו אנו, פה בארץ, לא יגדל ולא יעצם.
עין־חרוד, ח אייר, תרפד [קונטרס קעב].
ד
(למועצת ההסתדרות)
בפעם הראשונה בחיי ההסתדרות תתאסף המועצה הכללית מבלי שהדאגה הממארת לחוסר־עבודה תעיק עליה. אם כי פה ושם יש שעשרות פועלים בטלים מעבודה, אין מקרים אלה אלא יוצאים מן הכלל. חוסר־עבודה כתופעה ציבורית פסק זה חדשים. להיפך, במקצועות שונים מורגש לפרקים מחסור בעובדים. גם העבודה בסירוגין, יום, יומים, שלושה ימים בשבוע, שהיתה חזיון מתמיד בעבודת הבנין, כמעט שחלפה. בדרך כלל עובדים ששה ימים בשבוע ובקביעות. מספר הפועלים העסוקים בחקלאות ובנין הולך ורב מחודש לחודש. ושני מקצועות אלה סופגים לתוכם כמעט את כל העליה העובדת החדשה, ועוד כוח־קליטתם טרם דלל.
שעת־כושר זו מטילה אחריות מיוחדה על מוסדות ההסתדרות ומנהלתם העליונה– המועצה הכללית. אין איש יודע כמה תמשך שעת־רצון זו. כמה שבועות וחדשים עוד נהיה פטורים מדאגה מציקה זו, שבמשך שנים גזלה את מנוחתנו ומיטב כוחותינו, ועלינו להשתמש ברגע זו לתקן בדקי ההסתדרות, לסתום פרציה, ולשקוד על הרחבתה והתבצרותה.
*
ועל הכל עלינו עכשיו להפנות את כל תשומת לבנו ודאגתנו הנאמנה למעין־חיותה של התנועה ושל ההסתדרות– לעליה.
הגזירות המחפירות והמעליבות נגד העליה שנתחדשו מתוך בהלה ופניקה בשעת־חירום ופורעניות1, ושניסו אחד כך להצדיקן בנימוקים כלכליים ומדיניים כביכול– מוסיפות להתקיים גם לאחר שהבהלה עברה ונשכחה מלב והתנאים הכלכליים והמדיניים בארץ נשתנו תכלית שינוי. חוקי־סדום של השלישי ליוני עודם בתקפם, והממשלה עודנה משננת גם כיום הזה לעצמה ולאחרים את הרעיון הנבוב שאת מידת־העליה יש להתאים לכשרון הקליטה של הארץ, כאילו אפשר היה להתאים את מידת הקירות של איזה בית לגודל החלל הריק שבתוך הבית. יודעת הממשלה היטב מה שיודע עכשיו כל ילד בארץ שהגברת העליה מגדילה את כשרון קליטתה של הארץ– כי העליה בונה את הארץ. יודעת הממשלה כי השיטנה נגד העליה אינה מוצאת עוד אונים קשובות אפילו בקרב התושבים, ושהנרננים עשו את הקטרוג קרדום לחפור בו, ואף על פי כן היא עומדת במרדה ומוסיפה לקפל במידת־סדום של גזירותיה הנושנות את העליה המתפרצת עכשיו בכוח־איתנים בכל תפוצות הגולה.
הרֶשע של הפוליטיקה האימיגרציונית של הממשלה לא היה אף פעם כה בולט וגלוי ומנקר את העינים כברגע זה. כי גם האמתלא האחרונה שבה ניסתה הממשלה לחפות על זדונה– חוסר העבודה בארץ– אף היא נשמטה. המחסור המודגש עכשיו בארץ הוא לא בעבודה אלא בעובדים, ואף על פי כן קשה כקריעת ים־סוף הכניסה לאיש שאינו בעל מום ותשוש כוח, עול ימים או זקן מופלג הסמוך לשולחן אחרים– שרק להם מתיר החוק את הכניסה החפשית– אלא איש בריא ותמים שאונו במתניו ורוצה לחיות בארץ מיגיע כפיו.
אולם לא נצא את ידי חובתנו הפעם אם נסתפק רק במחאות ובטרוניות נגד הממשלה המתעללת בזכותנו הלאומית ומקפחת את תקוות־חייהם של אלפי ורבבות אחינו בכל קצוי־תבל. המצב בארץ ובגולה מחייב אותנו הפעם לפעולה נמרצה ולמאמצים מחודשים ובלתי פוסקים לשם הגברה מהירה ומתרחבת של העליה החלוצית והעובדת.
כי הנה למרות כל הגזירות והתעלולים המכוונים להצר את העליה העברית– הולכת העליה וגדֵלה, כי גם החוק הכי אכזר לא יוכל לעמוד בפני ההסתערות וההתקפה של צרכי החיים של עם שלם, ולחץ ההמונים היהודים הגדולים הדופקים על שערי הארץ מפלס לאט לאט נתיב גם דרך המשוכות והסכרים שהציבה הממשלה לחסום בפנינו את הכניסה לארץ. אולם כל כובד ההפרעות וההגבלות נופל דווקא בחלקה של העליה העובדת. ואנו עדים למחזה המדאיג, מסוכן־התוצאות, שעם גידול העליה בחדשים האחרונים הוקטן האחוז של העליה החלוצית.
ולא מפני שאפסו הכוחות החלוציים בגולה. להיפך, אף פעם לא היו לנו מחנות חלוצים רבי־עם כבימים אלה. לא יחידים ועשרות– למאות ולאלפים נוהרים עכשיו טובי צעירינו וצעירותינו לדגל החלוץ. ברוסיה ובפולין, ברומניה ובגליציה, בצ’כוסלובקיה ובגרמניה מכה תנועת החלוץ גלים אדירים ופורצת מיום ליום.
ואלפי חלוצים וחלוצות מצפים ומייחלים בעינים כלות לעלות לארץ. ועל הסתדרות העובדים בארץ הוטלה עכשיו התעודה הקשה ורבת־האחריות: לפתוח אח הארץ לעליתם.
על המועצה להקים ולסדר מוסד מרכזי חדש רב־פעלים וכביר־רצון, אשר ימלא בעליה את התפקיד שממלא המרכז החקלאי בהתישבות וסולל־בונה בבנין: פַתח, הַרחב והַגבר את העליה החלוצית העובדת ברשות ההסתדרות הכללית.
תל־אביב, כ טבת, תרפה [קונטרס רב]
-
הכוונת לגזירת־העליה שבאו אחרי הפרעות במאי 1921 וב“ספר הלבן” של יוני 1922. ↩
הכשרה חלוצית
מאתדוד בן־גוריון
חשוון תרפה, (“קונטרס” קצג)
מהוויכוח במועצת החלוץ בדנציג
מועצה זו היתה לי הפתעה משמחת– נתגלה בה גידול ושפע של כוחות חדשים. נראה, שמרכז תנועתנו בחו"ל עובר לתנועת החלוץ והנוער המתרכז סביבו. אני מעריך ומחשיב גם את הביטוי המגומגם, שניתן לתנועת הנוער בועידה שקדמה, אם גם ועידת הנוער לא עמדה על הגובה. החברים, שביקרו קשה את ועידת הנועד לא צדקו,– לא לפי דבריה וביטוייה נשפוט את תנועת הנוער, אלא לפי הכוחות הטמירים הגנוזים ומקופלים בחוּבה, שתנועת הפועלים בארץ צריכה ויכולה לסייע לגילויים וצמיחתם. וגם החלוץ, המרכז בתוכו כוחות יותר מבוגרים, אף הוא צריך לטפח– בהבנה רבה וביחס חברים נאמן– את קשריו, קשרי עבודה משותפת, את אגודות הנוער.
בוועידת ההסתדרות הבאה נצטרך להעמיד את שאלת פעולותינו בחו“ל, וביחוד בחלוץ ובנוער, כי האפשרויות והפרובלימות הכרוכות כעת בתנועת החלוץ והנוער הן נוגעות ונוקבות עד תהום קיומה– של תנועתנו בא”י.
חברי החלוץ דורשים במועצה זו מאת החברים בא“י תשובה ברורה ופוסקת בשאלת ההכשרה. היש צורך בהכשרה אם אין? אם בהכשרה אתם מתכוונים לקבוע דרך הפעולה וענף העבודה וצורת החיים של החלוץ לאחר בואו לארץ– הרי תשובתי היא שלילית. איני מאמין שדבר זה ניתן להעשות בחו”ל. הכשרה כזו נעשית בא“י, ורק בא”י. תנאי העבודה בא“י אינם תלויים בדרכי ההכשרה שלכם פה. דרכי הבנין והעבודה בא”י אינם נתונים למפרע, ושום הכשרה בחו"ל לא תקבע את גורלם מראש. יודעים אתם, שהעליה החלוצית האחרונה, לאחר המלחמה, באה לארץ בשאיפה של התיישבות חקלאית, וההכשרה היתה כמעט כולה חקלאית. אולם כשבאו לארץ ולא נמצאו האפשרויות והאמצעים להתישבות– אחזו בענפי עבודת אחרים, בכביש ובניין, מבלי שהיתה הכשרה מוקדמת. בעבודה הכשרנו את עצמנו. לא היתה לנו כל הכשרה בטבק– והנה נתגלתה פתאום אפשרות רחבה של עבודה בטבק, והיינו נאלצים להעביר מאות פועלים של בנין וענפי עבודה אחרים לעבודת הטבק.
גם ההכשרה החברתית הניתנת פה אינה מכרעת ומבטחת את צורת החיים בארץ. אתם פה אינכם יודעים ואינכם חיים את כל הקושי והסבל והניגודים וחבלי היצירה והמלחמה של הפועל בארץ. מה שנראה פה פשוט ובהיר וישר– מתנגש בארץ באלפי מעצורים. ורק בתוך חיי המציאות והתאבקויותיה הקשות נבחן הדרך ונקבעת הצורה ונמדדים הכוחות.
הדעה, שהובעה ע"י חברים אחדים, שההסתדרות תדאג בסידור העבודה באופן מיוחד לחלוצים– היא מוטעת ומסוכנת, היא סותרת את עצם מהות החלוץ והיא עלולה להביא תקלה לכל עבודתנו בארץ. “היות חלוץ” זאת לא אומרת תביעת זכויות– אלא העמס חובות. החלוץ בארץ אינו חלוץ,– אלא פועל. וההסתדרות אינה יכולה להפלות בחלוקת העבודה בין מי שהוא חלוץ ובין מי שהוא “סתם” פועל. אנו מחשיבים את החלוץ, שעליו לטפח בחבריו את החלוציות, אבל החלוציות אינה מתחילה בכניסה להסתדרות “החלוץ” ואינה מסתיימת בעליה לארץ– החלוציות האמיתית מתגלה בעבודה בארץ, בפעולות ובנאמנות בעבודה בארץ.
איני שולל את פעולת ההכשרה הנעשית עכשיו ע“י החלוץ– אם הכשרה זו אינה באה לעכב את העליה. לפני מונחת החלטת המועצה השלישית של החלוץ ברומניה האומרת “שאין הסתדרות החלוץ יכולה לכוון את עבודתה רק לפי צרכי השעה בארץ, כי אם לפי כל הפרספקטיבה ההיסטורית של בנין א”י העובדת”. ריזולוציה זו נתקבלה בתור תשובה לתביעת ההסתדרות להחיש את עלית החלוצים, לספק את צרכי העבודה, שנתרבו בארץ בעבודת הטבק. החברים מרומניה חושבים, שלא צרכי העבודה הממשיים שבכל שעה ובכל רגע קובעים ומכוונים את פעולותינו בא"י– אלא “הפרספקטיבה ההיסטורית” של הבחורים היושבים בצ’רנוביץ או בעיירה אחרת ברומניה. ובשם “פרספקטיבה היסטורית” זו מעכבים את עלית החלוצים הנדרשים לעבודה בארץ. אנחנו בארץ עושים את המאמצים הכי גדולים להאחז בכל עבודה. קטנה או גדולה, המתגלה לנו. אנו חותרים בתמצית כוחנו לכבוש כל עמדה, קלה וקשה, ואנו ננעצים בצפרנינו בכל אפשרות והזדמנות של עבודה,– ובהחלוץ יושבים אנשים בעלי “פרספקטיבה היסטורית”, שאינם רוצים “להשפיל” עצמם עד כדי סיפוק “צרכי השעה”– והפועל העברי בארץ עלול מחוסר עובדים להפסיד הזדמנות עבודה גדולה, שאולי לא תשוב עוד זמן רב.
הכשרה חלוצית היא זו המכשירה את החבר להיות מוכן להשתתף בעבודת הפועל העברי בארץ בכל התנאים. איני רואה את החלוץ כדבר נפרד מההסתדרות. תנועתנו בארץ וחו“ל היא חטיבה אחת, והסתדרות החלוץ, בכל אופן, צריכה להיות חלק אורגני של הסתדרות העובדים הכללית בארץ. עבודת ההסתדרות וצרכיה– הם עבודת החלוץ וצרכיו. הפרספקטיבה של ההסתדרות היא הפרספקטיבה של החלוץ– אנו מהווים מחנה עובד אחד, והמפקדה של המחנה הזה נמצאת בא”י, כי חזית־ההגשמה שלנו היא בארץ.
אנו עומדים עכשו בשעת־רצון בלתי מצויה בארץ. כל התנאים בעם היהודי ובעולם הגדול, התנאים המדיניים והכלכליים, הם ברגע זה רצויים. א“י נעשית להמונים הרחבים לשאלת החיים. העליה לארץ מתגברת. אולי יש בעליה זאת גם מן הפסיכוזה החולנית. איני בטוח, שכל אלה ההולכים עכשיו מפולין לא”י ייקלטו, אבל עליה זו היא רמז לאפשרויות העצומות, שאין אנו מעיזים כרגע לחלום עליהן. המצב בארץ הוא נוח. יש אפשרויות של רכישת קרקעות במידה עצומה. מצד התנאים המדיניים אין מניעה לעבודה רבה ואינטנסיבית. ומה שנחוץ עכשיו הוא כוח מאורגן גדול, שיש לו הכשרון והרצון לפעולה רחבה וגדולה ושיש לו תבנית פעולה. בלי תכנית בנין לא תיתכן הגשמת הציונות. מעשה רב ועצום זה דורש אמצעים כבירים וכוחות ענקיים, רצון דרוך והבנה צלולה מה ואיך לעשות. נחוצה תכנית של ריכוז כוחות וגיוסם, של פעולה ושל בנין. הדבר הגדול והענקי הזה לא ניתן להעשות באקראי, בסנוורים, ממילא.
באמרי תבנית בניין, איני מתכוון לאותה שאלה, שדנים בה עכשיו בחוגי החלוץ: מושב וקבוצה. אני מתכוון לתכנית המכוונת את כל כוחות התנועה בחו"ל ובארץ, המאספת את כל האמצעים הדרושים והמכוונת את בנין הארץ בקווים כוללים ויסודיים. הציונות הבורגנית לא תמלא את התפקיד הזה. לנו יש יתרון אחד גדול, שאין לציונות הבורגנית. יש לנו מרכז בארץ: הסתדרות העובדים הכללית. והוא הבסיס והמנוף של עבודתנו ותנועתנו העולמית, זהו גם המרכז והנושא של כל פעולת הבנין בארץ. מרכז־העבודה הוא הרכוש הנוצר והמגובש של התנועה הציונית בארץ, הוא גם בית–היוצר, הכוח המניע של הציונות המתגשמת.
אולם רוצה אני, שתדעו, חברים, שההסתדרות עוד איננה שלמה. הרצון השלם, המאוחד והמזוקק של מעמד הפועל בארץ טרם התגבש. במקום רצון מרכזי, מדריך ורב־אונים עוד מתרוצצים רצונות נפרדים, שבורים ולקויים; במקום דרך אחת, דרך המלך של תנועת הפועלים, שיש לפניה משאת היסטורית– עוד מתפתלים שבילים צרים ועקלקלים המכוּוונים לצדדים; במקום משק הפועלים האחד, רב הענפים ועמוֹק־השרשים, אבל יחיד הגזע והסדן, יש לנו משקי פועלים רפים, מפוררים ומתחרים. עוד רעל הפירוד וההתפלגות מחלחל בתוכנו ומחליש את כוחנו. אך מאמין אנוכי באמת הגדולה, המקננת עמוק עמוק בנשמת תנועתנו, ברגש האחריות המפעם בתוך תוכה, ברצון היצירה המבריח אותה לכל חלקיה ופלוגותיה, ואני בטוח שהיא תדע להאזין לתביעת הרגע ותמלא את הצוו ההיסטורי, הקורא לה להֵחָלץ, להתלכד ולגייס סביבה את כל הכוחות ושברי הכוחות הנפוצים בכל הארצות: בחלוץ, בנוער, במפלגות הציוניות הסוציאליות, בכל אלה אשר יתאספו סביב הדגל של הסתדרות העובדים בתנועה הציונית ובתנועת הפועלים.
גידול כוחות החלוץ מעיד על הגברת כוחה של ארץ־ישראל העובדת, על השפעתה המוסרית של ההסתדרות. תנועת החלוץ עכשיו היא יותר מהסתדרות להכשרה במובן הצר. בתנועה זו אני רואה התפרצות של כוחות כבולים, שהכוח המגנטי של הפועל בארץ מביא לידי גילוי ואקטיביות. בחו“ל אנחנו מפורדים ומפולגים עוד יותר מאשר בארץ, ופגימה זו מבקשת ומוצאת תיקונה בחלוץ. החלוץ הולך ונעשה לכלי האוגד ועוצר את כל חלקי התנועה האקטיבית שלנו בחו”ל, ונדמה לי, שהחלוץ עתיד למלא בחו"ל, בלא יודעים ובלי כוונה למפרע, את התפקיד שההסתדרות ממלאה בארץ. זהו, אולי, ערכו ותפקידו הגדול של החלוץ.
השלמה והכשרה להסתדרות– זו היא תעודת החלוץ וזו היא ההכשרה שצריכה לשלוט בחלוץ. לא הכנת חברים למשק זה או שני, לקיבוץ זה או אחר– אלא לקיבוץ האחד והמאוחד של מעמד הפועלים בארץ ששמו “הסתדרות כללית” ולמשק האחד והמאוחד ששמו “חברת העובדים”. בית קליטה אחד לכל החלוצים הבאים לארץ– בית העבודה של הפועל העברי בכל תנאיה, בכל סבלה, בכל קשיה וחדוות יצירתה וחבליה. ההכרה שהחלוץ צריך לנטוע בלב חבריו היא– ההכרה המעמדית, ההכרה שמעמד הפועלים הוא אחראי על גורל האומה ובידו גורל האומה. מעמד הפועלים בארץ איננו מועבר מחוץ על ידי העליה כהוויתו ובצורתו הקבועה והמסוימת בחוץ– הוא מהותך ומגובש מחדש בכור העבודה בארץ־ישראל. והחלוץ שעליו הוטל להשתתף בהכרה, באחריות ובנאמנות בעיצוב מעמד הפועלים, צריך להתכונן לתפקיד זה בהבנת כל הקשי של המעבר והחדירה לחיי העבודה.
הכלי הנאמן של עבודת כיבושנו בארץ זה הוא הקיבוץ, העובד על יסוד עזרה הדדית ואחריות משותפת בעבודה. כל הכיבושים הגדולים והקשים של הפועל העברי בארץ נעשו על ידי הקיבוץ. אנו עומדים כרגע לפני כיבושים חדשים– בהתישבות העמק, בחשמול, בבנין נמל. בחדירה לנגב– ונצליח למלא תפקידים אלה, אם לרשותנו יעמדו קיבוצים מסודרים ומאורגנים, מלאי־אחריות וחניכי משמעת בעבודה ובחיים. הצורה הכללית, שבה צריך החלוץ לחנך את חבריו היא הצורה הקיבוצית. אבל משגה כבד יעשו חברינו, אשר יחשבו שבקיבוצים הם פותרים את כל שאלות העבודה והחברה בא“י. הקלוּת והשטחיות שבהן נוהגים עכשיו בחו”ל, בחוגים אחדים של החלוץ, לפתור את כל שאלות ההתיישבות והחברה בא“י– הן מקור של קלקול מוסרי וחברתי לחלוץ ועלולות להזיק לכל עבודתנו בא”י. ישנם בארץ אנשים, שהתחנכו בחו"ל בקיבוץ וחיו בארץ בקיבוץ ובהתנקשות הראשונה את המציאות הקשה יצאו מהקיבוץ ונעשו חברי פרקצית הפועלים. חיי הקיבוץ אינם אידיליה נוחה וקלה. חברי הקיבוץ מתחבטים בשאלות קשות ומורכבות, שעדיין לא מצאו להן פתרון. השאלה המרכזית והיסודית בפעולתנו המשקית היא לא צורת המשק– אלא סוד הצלחתה הכלכלית.
יש בתוכנו הרבה חברים נאמנים גם לציונות וגם לסוציאליות, שאינם מאמינים בהצלחה הכלכלית של הקבוצה או אינם מוצאים לעצמם מקום בקבוצה והם דורשים אחריות אישית גמורה ומלאה על העבודה ועל המשק. ומושב העובדים יש לו מקום בהסתדרות. סכנה גדולה היינו ממיטים על עצמנו אילו נתנו בארץ ליצור הסתדרות עובדים מיוחדת או אפילו רק מפלגה מיוחדת של מושבי עובדים. הקומוניסט הפוסל את השתתפות חבר מושב העובדים בהסתדרות הוא משולל הכרה מעמדית. נושא הקומוניזם איננו החבר העובד בקומונה, אלא מעמד הפועלים כולו. כל החי על עבודתו מבלי נצל עבודת זולתו הוא חלק אורגני של מעמד הפועלים. ומי שיפריד ממעמד הפועלים את כל חברי מושבי העובדים, כל זמן שהם חברים בהסתדרות ושומרים על העיקר של עבודה עצמית ושמשקם הוא בחברת העובדים– הוא מתנקש בכוחו ושלמותו של מעמד הפועלים ומעמיד בסכנה גם את היצירה הקיבוצית שלנו בארץ. ברגע שנברא בארץ מפלגות־משק אנו מהרסים את יסוד בניננו בארץ. סוד הצלחתנו בארץ, סוד כשרון היצירה והכיבוש, נוכח תנאים קשים והתנגדות וחתירה מצד כל האלמנטים הרקובים של הישוב– הוא בהצלחתנו להקים את חזית העבודה המאוחדת, חזית המעמד. כל נסיון להעמיד במקום חזית זו– המקפת ומכנסת את כל החיים על עבודתם– חזית של צורה ישובית אחת, הנלחמת בצורה הישובית השניה ומתחרה בה– מערער את הבסיס המוסרי והחברתי של קיומנו.
עוד דבר: אנו עובדים לא רק במשקים שלנו. יש בארץ גם משק פרטי והוא הולך ומתפתח. וכל זמן שאין הוא מכוון נגד העבודה העברית– אנו מקדמים את צמיחתו ברצון. אנו מברכים כל אפשרות של הרחבת בסיס העבודה וכשרון הקליטה של הארץ. אולם כאן, במשק הפרטי, יש לנו מלחמה קשה, מלחמה כפולה: על זכות העבודה ועל תנאי העבודה. וגם לעבודה זו– ואולי ביחוד לעבודה זו– נחוצים חלוצים, בעלי הכרה מעמדית והכשרה נפשית חלוצית. החלוץ צריך לחנך את חבריו להשתתפות פעילה ונאמנה באגודה המקצועית, להבנת ולהכרת השאלות הקשות והמסובכות, שבהן אנו מתחבטים במצב המיוחד של שוק העבודה בארץ, בחוסר כל חוקי הגנת הפועל ובמציאות שוק רחב של עבודה זולה, בלתי מאורגנת, שהמשק הפרטי מנצל אותה במלחמתו נגד הפועל העברי ונגד הסתדרותו.
החלוץ צריך גם לפתח בחבריו את העֵרות המדינית והציבורית. העליה השלישית, שנתנה לארץ שפע של כוחות עבודה ויצירה, שהגבירו וחידשו את פעולתנו המשקית– לקויה במידה גדולה של פסיביות ציבורית ומדינית, העלולה להחליש את עמדותיו של הפועל העברי בישוב, בתנועה הציונית ובתנועת הפועלים בין־הלאומית. לתנועת הפועלים בארץ יש הרבה חזיות. חזית העבודה היא, כמובן, המכרעת והיסודית, אולם אין אנו יכולים ורשאים לזלזל גם בשאר החזיות של הפעולה הישובית הציבורית והמדינית. מכוחנו והשפעתנו בחזיות אלו תלוי גם גורל עבודתנו והתישבותנו. וגם אלה דורשים הכשרה.
תעודת החלוץ היא הכשרת חבריו למילוי תפקידי העבודה, ההתישבות והכבוש של ההסתדרות הכללית בארץ, לפתח בהם את ההכרה, האחריות והמשמעת המעמדית, לחנך אותם להשתתפות פעילה, ערה ונאמנה בכל הפעולה הישובית והציבורית של תנועת הפועלים ובנין המשק של חברת העובדים בארץ.
דנציג, ח אלול תרצד [קונטרס קצג]
כלפי פנים
מאתדוד בן־גוריון
אדר תרפה, (“קונטרס” רי)
וגם בתוכנו פשה הנגע– ואל נעלים עין ממנו. מחלת הליקווידציה דבקה גם בקצות המחנה שלנו. ולא רק פועלי ציון שמאל– אלה תלמידי “דואר היום” מצד שמאל– אלא גם חברים שעוד אתמול ושלשום עמדו בקצה השני של המחנה– נותנים ידם לליקוידטורים בארץ ובחו"ל ובני בריתם בהנהלה הציונית ובהנהלת מוסדותיה, נביאי “המעמד הבינוני” חסר־המעמד; גם בתוכנו יש אנשים החוזרים עכשיו על הפזמון הריק והמטומטם, חסר הבנה במצב הארץ ובצרכי העליה והכיבוש, הנשמע מפי כל האידיאולוגים של “היזמה הפרטית” והמעמד הבינוני כביכול, שעכשו, עם ריבוי העליה העממית, אין עוד כל מקום וצורך בכוחות חלוציים ובמאמצים לאומיים לכבוש עמדות בהתישבות ובעבודה. בנין הארץ והמשק, החקלאי והחרשתי, יבוא מאליו, בכוח ההון הפרטי והיזמה הפרטית, ואלה יקימו בארץ מעמד פועלים עברי, ועל כן– אין לתנועת הפועלים בארץ, אין להסתדרות הכללית, אין למפלגה הסוציאליסטית עוד כל תפקידים חלוציים בהגשמת הציונות הסוציאליסטית, ומעתה עלינו להיות תנועה רק “מעמדית” הדואגת אך ורק לצרכי יום יום. מבלי לברר כאן מה טיבה של הכרה “מעמדית” זו הרוצה להוריד את תנועת הפועלים בארץ למדרגה טרייד־יוניוניסטית מהסוג הכי פרימיטיבי שכבר עבר ובטל מן העולם גם בארץ של הטרייד־יוניוסמוס הקלסי– באנגליה,– הכרה “מעמדית” זו שאינה מבינה את ערך החלוציות במלחמת המעמדות של הפועל, ואינה מכירה בתפקידי הכיבוש ההיסטוריים של תנועת הפועלים בכל ארץ וארץ, עלינו שוב להזכיר ולחזור ולהזכיר את העובדה המכרעת והיסודית בתנועת הפועלים בארץ, את העובדה שבמרכז תנועתנו ובראש צרכיה עומדת שאלת העליה לארץ בלתי בנויה, המחייבת כוחות ומכשירי כיבוש מעמדיים וחלוציות מעמדית, אשר בלעדיהם לא יקום בארץ מעמד פועלים, ובלעדיהם לא תכון אותה המהפכה הגדולה אשר אליה ישא לבו הפועל העברי.
העליה היתה, והנָה– וכך תהיה עד עת קץ– הכוח המניע והמכריע בתנועת הפועלים בארץ, מעין חיותה וגידולה, מחוז תקוותה ומבטח עתידה. כל עמדה אשר כבשנו וכל צעד אשר התקדמנו לא יימודו באמת־המידה של הקיים, כי אם במידת הצרכים של העליה. כל מידה אחרת תשקר. קנה־המידה של הקיים הוא פסול לא רק מפני שהקיים הוא מעט ודל ורופף– אלא מפני שהקיים אינו בר־קיימא כלל מחוץ לסיכויים של העליה וההתיישבות החדשה.
החלוציות של תנועתנו מוטבעת לא רק באפיים הסובייקטיבי של נושאיה, אלא היא מוכרחת גם מפני התנאים האובייקטיביים של תנאי־המציאות שלנו.
בניגוד לארצות הגירה אחרות בא הנה הפועל העברי בתביעות ובצרכים העולים על אלה של הפועל המקומי, ומצא פה משק ירוד ודל ממשק הארצות אשר משם יצא. הפועל העברי לא יכול ולא רצה להוריד את דרגת־חייו עד כדי הסתגלות לתנאי העבודה הקיימים ולא היתה לו כל אפשרות לחדור לתוך המשק הפרימיטיבי הנמצא בארץ. ולא היה הפועל העברי מוצא מדרך־רגל בעבודה בארץ אלמלא הצליח לבנות לעצמו משק פועלים אשר שימש מקלט־נאמן לכשרון־פעולתו והקל עליו את כיבוש העבודה למקצועותיה; על ידי פעולתו המשקית ברשות עצמו ובעזרת ההון הלאומי עלה בידי הפועל העברי לחדור גם למשק הפרטי היהודי הנבנה בכוח הדחיפה והתמיכה הלאומית, וגם הצליח במאמצי־מלחמה קשים לכבוש במשק הפרטי תנאי עבודה המאפשרים את קיומו על אף התנאים הירודים השוררים במשק הכללי ובשוק העבודה הארצי.
אולם כל הכיבושים האלה בעבודה, במשק ובהתיישבות אינם עדיין חי נושא עצמו, ובלי חיזוק והמשך והרחבה בכוח העליה וההתיישבות החדשה– אין להם כל אחיזה וקיום. עם הפסק המאמצים החלוציים בהתישבות ובעליה, עם דלדול הכוחות המחזקים את עמדת העבודה העברית בארץ– עלול כל הבנין אשר בנה הפועל העברי, כל הכיבוש אשר כבש גם במשק הלאומי וגם במשק הפרטי– להתערער ולהתקעקע עד היסוד.
וגורל תנועתנו, בהווה ובעתיד, תלוי במהלך העליה במשמעותה הרחבה והמקפת: בהכשרת העליה בחו"ל ובכשרון קליטתה בארץ, בעליה החלוצית וההון הלאומי, במשקלנו בתוך העליה הכללית, בהשפעתנו בתנועה הציונית ובישוב, בתנופת העליה העובדת ובטיבה החברתי והלאומי והכרתה הסוציאליסטית והחלוצית. המפעל הקיים של ציבור הפועלים בארץ, המפעל המשקי, המקצועי, הישובי, התרבותי יתרחב ויתבצר או ידולדל ויימך– לפי כוחנו וערכנו בעליה הבאה. הכוחות והגורמים הפועלים בעליה ובהתערותה בארץ– אלה יכריעו את גורל פעולתנו ותנועתנו לשבט או לחסד.
תל־אביב, כד אדר תרפה [קונטרס רו]
ממצור להסתערות
מאתדוד בן־גוריון
ניסן תרפח, (“קונטרס” שלג)
(מתוך הרצאה במועצת במועצת הבחרות הסוציאליסטיות)
אנחנו עומדים עכשיו לא בחזית קשה, – בחזית קשה אנחנו נמצאנו תמיד ונימצא עוד הרבה שנים, – אלא במצור, תנועת הפועלים בארץ ישראל ואתה כל התנועה הקשורה בנו בגולה נמצאת בשעה זו במצור. צרו עלינו מכל הצדדים, אנחנו מוקפים אויבים ופגעים: הפועל במושבה, הפועל בעיר, הפועל במשק העצמי שלנו הם במצב של מצור. בעיר אנחנו נצורים מחוסר עבודה, במושבה נוספו לנו על חוסר העבודה איבת הפרדסן היהודי, פחדו בפני הפועל היהודי, ובמשק העצמי, אשר שם כאילו אנחנו אדונים לגורלנו, גם שם אנו עומדים במצור. אנו עומדים במצור של איבת בעל הבית הציוני. הוא כרגע המושל בכיפה. דווקא בשנה שהתגלתה כל היכולת המשקית שלנו, דווקא בשנה שאנחנו רואים את ראשית נצחוננו המשקי, דווקא בשנה זו נערכה התקפה גדולה על המשק העצמי של הפועל ע“י בעל־הבית הציוני. ולא רק אנחנו, תנועתה פועלים ומפעל תנועת הפועלים, אלא כל התנועה הציונית היא כרגע במצור, במצור ובמחנק, שגילויו הכי בולט הוא סגירת שערי הארץ. אנחנו בעצמנו כבר כל כך השלמנו את הדבר, שכבר חדלנו להרגיש בו. אין אנחנו מתפלצים יותר לדבר, ששערי ארץ־ישראל פתוחים אך ורק בכיוון אחד, בכיוון לחו”ל; שפסקה כל עבודה התישבותית חדשה; שדללה האמונה הציונית, שאלה המתימרים להיות מנהיגי התנועה הציונית זורעים אי־אמון וליקבידציה בתוך שורות התנועה הציונית. התנועה שלנו בגולה, תנועת החלוץ, נמצאת במצור, ולמרות כל הסתערותם לארץ, חסומה בפניהם הדרך לארץ־ישראל, המקרה הוא הדבר, אם זה חזיון חולף? האם יש להתגבר על זאת, וכיצד?
השנים הראשונות שלאחר המלחמה היו שנים של העפלה חלוצית גדולה ושל כיבוש חלוצי גדול בארץ; תיכף אחרי תום המלחמה התפרץ הנוער העברי לארץ־ישראל, הגדיל את מחנות ציבור הפועלים וכבש את הכיבושים הגדולים בעמק מצד אחר ובבנין מצד השני, וכל התנועה הציונית, לא רק שלנו, גם התנועה הציונית הכללית, גם התנועה הציונית הבעל־ביתית, התפרנסו מכיבושים הללו וינקו ממקורות היצירה וההעפלה של הכוחות החלוציים הללו. בשנים ההן היה רק אומר אחד לכל העסקנים ונושאי דגל הציונות בעולם: החלוץ והמפעל החלוצי בארץ־ישראל. בעקבות הכיבושים הגדולים הללו החלה עליה עממית גדולה לארץ, עליה המונית, אשר שטפה ועברה את גדות החלוציות וסחפה אחריה שכבות עממיות רבות מאוד. הסתער על הארץ מה שקוראים בשם המעמד הבינוני. אולם ההתפרצות של העליה העממית הגדולה הזאת, אשר לה התפללנו ואשר רק היא תבנה את הארץ, קרה לה אסון ומכוח יוצר הפכה לנו לרועץ, כי לעליה עממית זאת חסר היה מה שהיה לעליה החלוצית. העליה החלוצית, ההתפרצות של 25־20 אלף חלוצים, זכתה למצוא בארץ מדריכים ומפלסי נתיב, אשר התכוננו לקראתה ואשר כיוונו את דרכה, ואשר בנסיונם במשך 20 שנה, בנסיונם הקולקטיבי בארץ בכל ענפי הפעולה, בכפר ובעיר, בעבודה ובתרבות, בארגון ובחיים הציבוריים, היו להם למורי דרך, שימשו להם מחנכים עוד בגולה, – כי נוצר ע"י העליה השניה מפעל גדול, אשר היה לכוח מחנך בשביל אלפי החלוצים, עוד בטרם בואם לארץ, והכשירם לקראת שינויי הערכין, אשר נתבעו מהם בארץ הזאת, וראשי החלוץ באו לארץ הזאת בהכשרה ידועה, והיו מוכנים במידה רבה לקראת התמורה הרבה בכל חייהם, בהווי שלהם, ביחס שלהם, בסידור חייהם הפרטיים, הודות למפעל שיצר הפועל בארץ במשך עשרים שנה. חינוך זה חסר לעליה העממית הרחבה.
ואנחנו עומדים כרגע בתוך תקופת ריאקציה של הציונות הבעל־ביתית נגד כל המפעל הציוני בארץ, באשר התגלה, שהמפעל הציוני היחידי בארץ הוא מפעל הפועל. ומתוך אכזבה בדרכו, ומתוך כשלון פעולתו הוא, בא הבעל־הבית לידי חוסר אמונה בציונות עצמה, ומתוך שמפעלו הוא נכשל, ומתוך שדרכו היא נכשלה, חושב בעל־הבית הציוני, שכל הציונות נכשלה. וזה פשר הליקבידציה, המתגלה עכשיו בכל חוגי הציונות הבעל־ביתית, עד המנהיגים הראשיים של הציונות הבעל־ביתית. ושוב, מעין מה שהיינו לפני 25־20 שנה במושבות, קומץ של בודדים, בלתי מובנים, כך היינו שוב עכשיו – אמנם במסשטב יותר גדול. ציבור הפועלים בארץ נעשה מבודד בתוך התנועה הציונית; לא רק בודד במפעלו, אשר אין לו עזר ואשר אין לו יחס חיובי בתוך התנועה הכללית, אלא בודד באמונתו, בודד באמונתו הגדולה ליצירת המדינה העברית בארץ־ישראל, בודד באמונתו באפשרויות הכלכליות הרבות הצפונות בארץ, ביכולת הרבה, שישנה בתוך חוגי העם העברי לבנות את הארץ.
יש עוד סיבה אחת לאותה הבדידות ואותו המצור, אשר בהם נמצאת כרגע תנועתנו. תנועתנו בארץ ישראל היא תנועה של מרד. היו הרבה תנועות מורדות בתולדות העם היהודי. אם נקח רק את המאה האחרונה: – תנועת ההשכלה, זאת היתה תנועת מרד נגד הגיטו, נגד חיי הגיטו, התפרצות גדולה למרחב, לאנושי, למידת ערכין אנושיים. והתנועה זאת חידשה את החיים היהודיים, למרות כל השלילות שהיו בה. היתה תנועת מרד שניה, חיבת ציון. היתה תנועת מרד שלישית, תנועת הפועלים היהודים בעולם, ה“בונד”, אשר מרד בשפלות של היהודים, בפחד שלהם מפני הגוי, בדכאון של בעל המלאכה היהודי ושל הפועל, אשר היה הראשון, שהרים את נס המלחמה בעד שיווי־זכויות ובעד ארגון הפועל ובעד מלחמה קולקטיבית אקטיבית לארגון חיי היהודים. – היתה עוד תנועת מרד גדולה, הציונות המדינית, אשר בבת אחת זקפה את הקומה הלאומית של היהודים, הציגה את הפרובלימה של העם היהודי כפרובלימה אינטרנציונלית, אשר לא הסתפקה יותר ב’ראוונאפראביה'; אשר אמרה שויון לאומי, שויון מדיני, מדינה, עם כמו כל העמים, – וכל התנועות הללו, שבאו למרוד במציאות הדלה, העלובה של חיי היהודים, נתקלו בהתנגדות גדולה מאוד, נתקלו בהתנגדות של האינרציה והמסורת. אולם לא היתה תנועת מרד כ"כ עמוקה כתנועת המרד, אשר הרים הפועל היהודי בארץ כל המרידות הנזכרות היו פחות או יותר אך ורק בשטח המחשבתי־הציבורי, בשטח החיים הציבוריים, ולא נגעו לחיים האישיים, לא נגעו ביסודות הקיום של האנשים. והנה קמה בתולדות העם היהודי תנועה חדשה, קם מרד של הפועל העברי, אשר מרד בבת אחת לא ר ק בגולה, הוא מרד גם בציונות, הוא מרד גם בסוציאליזם, אשר שררו ברחוב היהודי, והרים על נס שינוי הערכים הכי יסודיים בחיים האישיים, בהווי, – את שינוי הערכין מתוך ההגשמה והפועל הזה, אשר העז כל כך למרוד בכל היש היהודי, גם ביֵש של אותן התנועות, אשר לכאורה באו לרומם אותנו מהשפלות הזאת, בציונות מצד אחד ובסוציאליות מצד שני, הפועל הזה הוכרח להיות בודד גם בתוך התנועה הציונית וגם בתוך תנועת הפועלים.
מעטים האנשים, אשר יעיזו כאשר העזנו אנחנו. והגורל הזה הגורל להיות בודדים, (לא) הוא גורל של תנועה מורדת גדולה; הבדידות הוא לפעמים גורם של חולשה ולפעמים של כשלון, – כי המחנה המועט הוא קצר אונים ביחס לתעודות הגדולות, אשר הציג לעצמו, – אבל יש שבדידות זו היא הערובה לנצחון. כי אם אנחנו עכשיו נצורים מכל הצדדים בארץ, בעבודה, במשק, בתנועה הציונית, בתנועת הפועלים היהודית, אם אנחנו מוקפים אויבים, – הרי בפנים אנחנו הננו מבצר. לא המבצר האחרון, כי אם המבצר הראשון. אנחנו הננו המבצר הראשון של המהפכה היהודית הגדולה, אשר בה צפונים כל הכוחות המרובים הגנוזים בתוך העם היהודי; הכוחות הסמויים מעינינו, אבל קיימים ופועלים במסתרים. כי לא מאפס באנו, כי אין נוצר יש מאין. לא מתוך חלל ריק הופיע ציבור זה של 80,000 פועלים, הנושא את ההגשמה הנועזה של המרד הכי גדול בהיסטוריה היהודית. לא, אנחנו בעצמנו הננו פרי של כוחות גדולים מאוד המפעמים בחובּה של ההיסטוריה היהודית.
לא במקרה בא כל אחד מאתנו הנה. לכל אחד מאתנו אולי ידמה שאותו קרה מקרה. אבל לא מקרה הוא הדבר הזה, אשר קרה ל־30,000 איש, לא מקרה הוא הדבר, אשר 30,000 איש מכל קצוי תבל חוללו בחייהם את שינוי הערכים הכי עמוק, אשר חולל עד היום הזה איזה ציבור אנשים שהוא. די רק שכל אחד ואחד מאתנו יזכור, מה היה, איך חי, מה היתה לשונו, איך הרגיש, איך התיחס לענינים לפני 10 שנים, לפני 15 שנה או לפני 5 שנים, בטרם בואו לארץ, ומה הוא עכשיו, איך הוא חי, איך הוא עובד, מה הוא מרגיש כרגע. איזו מהפכה עצומה עברה על כל אחד ואחד מאתנו. האמנם כל זה היה מקרה, האמנם כל זה היה רק דבר אישי, האומנם מאחורי המהפכה הזאת אינם עומדים כוחות עצומים, אשר אינם נראים לעין, כמו שלא נראית לעין הסערה המכה גלים בים? אותם הכוחות ההיסטוריים הפועלים בקרב העם היהודי הכריחו, דחפו בכוח איתן את כל אלה שהם הכי רגישים בתוכו, את כל אלה שהם הכי אקטיביים, את כל אלה, אשר חוננו בדקות ההרגשה וברגש חובה יותר עמוק, להיות הראשונים, – מה שקוראים בשם, שנעשה כבר בנלי מרוב שימוש, – החלוץ. אנחנו מבצר האבנגרד של המהפכה היהודית, אנחנו מוכרחים להיות בודדים, אנחנו מוכרחים להיות לא מובנים, כי אנחנו כובשים דרך חדשה בהיסטוריה היהודית. אנחנו מרדנו בכל ההוי היהודי, בכל החיים היהודיים, בכל התפיסה היהודית, לא רק הבעל־ביתית, גם הסוציאליסטית שבגולה, וכבשנו לנו דרך חדשה. והכוח אשר נתגבש בתנועתנו איננו הכוח של 25 או 80 אלף הפועלים והפועלות שישנם בארץ, אלא שהוא התגבשות ממוצה של כוחות היסטוריים גדולים, התלכדות של ניצוצות, אשר הבהבו בהיסטוריה היהודית בכל הדורות ובכל התקופות, הניצוצות של המאוויים המשיחיים, מאוויי הגאולה, אשר לבשו לבושים שונים ובאו לידי גילוי מחודש בתוך ציבור הפועלים בארץ.
הכוח הזה, אשר כבש לעצמו דרך חדשה, קרוי עכשיו לתעודה קשה מאוד: לכבוש את העם היהודי בשביל הדרך הזאת.
במשך 25 שנה היינו מרוכזים בהקמת מפעלנו בארץ וביצורו. יצאנו את הגולה, הוצאנו מהגולה את מיטב כוחות התנועה וריכזנו אותם בארץ. הגולה התרוקנה. היא התרוקנה ממיטב הנוער שלה, היא התרוקנה מכל כוחות ההעפלה והחלוציות, אשר התרכזו בארץ. הסחנו את דעתנו מהגורם העיקרי, היינו מוכרחים להסיח את דעתנו מהגורם העיקרי בהגשמת המפעל שלנו,–מהעם אשר נשאר שם. והעם הזה הופקד לבעל הבית, העם הזה הופקד לסוציאליסט היהודי הגלותי, וחינוכו נשאר בידים לא נאמנות. הדבר הזה, חוסר החינוך וחוסר ההכשרה של ההמונים היהודים, בא לידי גילוי טרגי ברגע הראשון שפרצה עליה גדולה. העליה העממית הראשונה לא היתה מוכשרה לתפקיד הבנין והמהפכה בארץ־ישראל. ואם אנחנו לא נכשירה, איש לא יכשירה. הפקרנו את האיש העממי היהודי.
אל נטעה מתוך מרכסיזם מזוייף לחשוש, שטבעי הדבר, שכל אלה שאינם פועלים – וזהו הרוב הגדול של העם היהודי – הם נגדנו, בני מעמד צורר לנו, המוכרח על פי טבעו להתנגד לנו. להיפך, הרוב הגדול של העם היהודי הוא משולל רכוש ואין לו שום תקווה להיות בעל רכוש, ואין לו שום סיכוי בעתיד לבנות את חייו על יסוד רכוש, על יסוד ניצול. הרוב הגדול של העם היהודי, אם יש לו עתיד של קיום, יש לו קיום רק בעבודה. ולא טבעי הדבר, שבעל־הבית היהודי, בעל הרכוש, בעל האינטרסים המעמדיים המתנגדים לנו, – שהוא יהיה השולט בהמונים הללו, שהוא יהיה בא־כוחם, מדריכם ומחנכם. כי אם נכון הדבר, שיש כחות היסטוֹריים הדוחפים והמושכים את העם העברי אל הארץ הזאת, לבנותה ולהבנות בתוכה – הרי אלה הם מניעים את ההמונים היהודים הגדולים לעבור לחיי עבודה בארץ, כי אין כל סיכוי ותקווה להמונים הגדולים אם לא בעבודה. התנועה החלוצית גופה יש בה ביטוי עמוק להכרח ההיסטורי הפועל בחיים שלנו, המצווה על הדור הצעיר לעבור לחיי עבודה, ואין כל יסוד לדבר שהמוני העם יהיו נתונים להשפעה בידי “בעל הבית”, בידי השונא המעמדי שלנו. לעקור את המוני העם היהודי מהשפעת העסקן הבורגני, הפובליציסט הבורגני, ולרכזם סביבנו בהגשמת הציונות בארץ – זוהי עכשיו חובתנו ותעודתנו. אנחנו עומדים לפני הצורך של הכשרת כוחות עממיים גדולים לקראת בנין ארץ־ישראל, אנחנו עומדים ערב תקופה חדשה בהתפתחותה הכלכלית של הארץ, ערב מפעלים משקיים גדולים: מטעים, חשמל, נמל, ים המלח.
נסתיימה תקופת ההסתערות והכיבוש הראשונה שלנו, אשר הצליחה להרים עליה עממית גדולה, אבל עליה זו לא הוכשרה לתפקידיה בארץ ונכשלה. ויש סכנה, שהמצוקה, חוסר העבודה, ההתקפות של שונאינו, הליקבידציה המתנכרת בתוך הציוניות הבעל־ביתית, אפיסות הכוחות של ההסתדרות הציונית, חילוף המשמרות בתוך הנהלת ההסתדרות הציונית, גל הפורעניות המרובות שעבר עלינו במשך שתי השנים הללו – יש סכנה, שהגל יאפיל את האופק הנפתח לפנינו, ויסיח אותנו מעבודת הכיבוש הגדולה, הכיבוש של ההמונים היהודים למפעל של הפועל היהודי בארץ. ועל כל אחד ואחד מאתנו לדעת, שיחד עם המלחמה נגד חוסר־העבודה, נגד ההתקפות נגדנו, נגד הממשלה, נגד ההנהלה הציונית המתנכרת, נגד השטנה המתפשטת בעתונות הציונית, יחד עם העבודה הקשה שהיא צריכה להעשות יום יום, – לא נעלים מעינינו את התעודה הגדולה האומדת לפנינו בתור ציבור שאינו רק נושא צרכים בלבד אלא נושא מפעל וחזון ויעוד; לא רק ציבור מטופל בצרות ובדאגות ובמצוקות, אלא צבור חלוצי המכין עצמו לקראת כיבוש עממי גדול. עלינו להפוך את כל מלחמתנו עכשיו. מלחמתנו נגד חוסר העבודה צריכה להיות לא רק מלחמה נגד הבטלה של אלפי פועלים; מלחמתנו בהתנכרות של ההסתדרות הציונית, צריכה להיות לא רק נגד מנהיג פלוני ועסקן אלמוני; מלחמתנו על המשקים, צריכה להתכוון לא רק נגד התנקשות במשק קיבוצי זה או אחר; עלינו להפוך את המלחמה הזאת למלחמה היסטורית בעד שינוי כל הדרך, בעד שינוי יחסי הכוחות בתוך התנועה הציונית ובעם היהודי; עלינו להפוך את המלחמה נגד חוסר העבודה למלחמה בעד התיישבות חדשה; עלינו להפוך את המלחמה נגד ההרכבה של ההנהלה הציונית – למלחמה בעד כיבוש ההמונים היהודים לדרך הפועל; אנחנו צריכים להפרות גם את סבלנו ומצוקתנו. תנועת הפועלים, אשר יש לפניה אפקים רחבים, דרך היסטורית, מחוייבת להפוך את הסבל ואת המצוקה למקור של מאמץ קולקטיבי גדול לקראת כיבושים חדשים. ואת דאגתה לעניני יום יום היא צריכה לשלב במלחמה מפרה ומהפכת את המצב בארץ ובתנועה.
ירושלים, יב ניסן תרפח [“קונטרס” שלג]
לחידוש העליה החלוצית
מאתדוד בן־גוריון
שבט תרפט, (“דבר” 1115)
(בחגיגה לקבלת העולים החדשים)
בשם הועד הפועל של ההסתדרות אני מקדם בברכה את ראשוני החלוצים אשר פרצו את ההסגר שהיינו נתונים בו, אנחנו ותנועתנו אשר בחו"ל, זה שנתיים וחצי. התשואה הבלתי רגילה שעוררה חגיגה זו בתל־אביב ובכל הארץ, מאות חברינו שבאו מן המושבות להשתתף בחג ואלפי החברים שמריחוק מקום לא יכלו לבוא הנה, אולם עיניהם ולבם מופנים הערב למקום זה – כל אלה מעידים יותר משיש ביכולת מישהו להביע, מה לנו המאורע הזה. ואין אנו שמחים רק לתוספת מאה או מאתים חברים חדשים לעבודה ולבנין. שמחה זו בלבד הריהי מהולה בעצב רב, כי היינו רגילים כבר לקבל שבוע שבוע מספרים יותר גדולים של עולים. אך למרות הצער הרגיש כל הציבור – לא רק הפועלים, אלא כל הציבור העברי בארץ – שחג לנו היום. כי לא רק את בוא עשרות החלוצים הראשונים אנו חוגגים עכשיו, אלא את היד השלוחה אלינו מהעם היהודי הגדול, שבחוזק יד הועמדה מחיצה בינו ובין ארצו. בהתפרצות ראשונה זו של עשרות החלוצים אנו רואים גילוי חי של אותו הרצון הלוהט, הפועם עתה בעם היהודי – לשוב לארץ־ישראל. אנו רואים בכם, חברינו הבאים החדשים, את אות הברית הנאמנה בינינו ובין המוני העם שבגולה, את הבשורה המרנינה, כי למרות הכשלונות שנכשלה עבודתנו בארץ, למרות כל החומות וההסגרים וגם למרות הדיבות שהכושלים הוציאו על הארץ – לא עומם בקרב העם היהודי ובקרב הנוער שלו הרצון לשוב לארץ, לבנותה ולהיבנות בה. ולמען הביע רצון זה לא יכול היה העם היהודי למצוא שליח יותר נאמן מהחלוץ.
עמנו, עתיק יומין, אשר נעתק בחוזק יד מהאדמה, אשר נותק מן העבודה, אשר איבד את הדבר היקר והגדול שלא ידענו את ערכו עד בואנו הנה – הדבר היקר שאנו קוראים לו בשם מולדת; העם אשר נדמה היה לעולם כולו ולו לעצמו, כי כבר בלה מזוקן ואבדה תקוותו – הקים עכשיו בן־זקונים, המראה כמה כוחות חיים, מאויי־יצירה, כשרונות פעולה צפונים עדיין בעם זה. ואם יבוא מישהו פעם לציין את הדבר היותר גדול שגילה העם העברי בעשרות השנים האחרונות, לא רק בהסתגלות לחיי גולה אלא גם בהתנערות לחיים חדשים, אז יאמר: החלוץ! אותו המראה הגדול, אשר גם עמים אחרים, הרתוקים לאדמתם, המלאים כוח חיות, משתאים לו; המראה הגדול, אשר קומו בקרב העם הזה בני נעורים, גמולי עבודה, למודי בטלה, ילידי עיר, מפוזרים בארצות תבל; קמו לא מתוך התלהבות של רגע, לא כדי לחרף את נפשם על בריקדות – אלא לחיי גבורה יום־יום, שנה שנה, עשרות בשנים.
אנו מקבלים פה עולים מרומניה, מפולין, מגליציה, מגרמניה ומרוסיה. מובטחני שלא יתקנאו החברים מארצות אחרות אם אעמוד רק על שתים.
אם נס הוא החזיון החלוצי – הרינו רואים גם בתוך נס בדמות התנועה החלוצית בגרמניה. ארץ זו, מולדת הטמיעה היהודית, אשר ממנה יצאה תורת השמד, אשר המשפחות היהודיות המפוארות שבה, גדולי חכמת ישראל. ראו את בינהם ונכדיהם עוזבים את עמם, אשר ההתבוללות אכלה בישובה היהודי עד נפש – מארץ זו אנו רואים לא רק תשובה להכרה היהודית ולתנועה הציונית, אלא רואים אנו את המשפחות שהוליכו קודם את בינהן לשמד – שולחות עכשיו את ניניהן למושבות ולקבוצות בא"י, להקים יחד אתנו את האומה העברית על יסוד העבודה החלוצית.
ואולי גדול עוד מזה הנס שהתרחש בארץ אחרת, ארץ שגורלה ההיפך מגרמניה, אשר היתה עד ימינו מולדת האומה העברית בגולה מולדת הציונות, הספרות העברית, תנועת הפועלים היהודית – היהדות הרוסית. בתוקף המאורעות היא נכרתה כמעט מתוך עמה, ועתה היא נידונה להֶסגר ונחנקת, והציונות, א"י והשפה העברית נרדפות בה כבימי האינקביזיציה בספרד. אולם למרות הרדיפות האיומות, האלמות מאונס, ניתוק כל קשר עם שאר חלקי האומה, המאסרים והגלויות – קיימת שם תנועה של מיטב הנוער היהודי הנושא אתו גם למרחקי סיביר את האש הגדולה שהביאתנו הלום. אל כל חברינו הנאמנים והנרדפים אשר ברוסיה, אשר לא זכו עדיין להיות אתנו כאן אנו שולחים היום את ברכתנו – חזק!
כולנו, אשר עלינו לארץ לפני שנים אחדות ולפני חמשים שנה, יודעים את התלאה שעברה עליכם, העולים החדשים. אולם יותר מן העליה לארץ ישראל, קשה תהיה עליתכם בארץ. כי בואכם הנה אינו אלא התחלה לאותה עליה מתמדת של שנים ודורות העומדת לפנינו כאן. עברתם את המרחק מן החזון אל קרקע הארץ ורק עכשיו תיכנסו לחיים ותתחילו באותה הגשמה שדגלתם בה בחו"ל, וקשים יסורי עבודת יום יום לשם התעלות מתמדת – פי כמה מיסורי העליה.
לא אבוא לספר את כל מה שעבר על ציבור הפועלים המתכונן לחוג בקרוב את חצי היובל לעלית העבודה. במושבות ובמשקים תמצאו חברים שחיו, עבדו, סבלו ולחמו בארץ כל השנים האלה. בדבר אחד טוב גורלכם מגורלם. יהי לכם זה לסמל – באתם ומצאתם אספה זו של אלפי חברים. מצאתם ציבור של 25000 פועל מאוחדים, אשר הקימו עמדות משק, תרבות וארגון וכבשו כיבושים פוליטיים חשובים. כל אלה ייראו טבעיים בעיניכם ואולי לא תרגישו בכמה תלאות ומאמצים עלה הדבר. אבל המרחק בינינו וביניכם קטן הוא מאוד אם נביט לא לאחור, אלא לפנים. כולנו יחד – מתי מעט אנו לעומת העם שהארץ צמאה לקלטו, והמוני העם אשר רק הם מתקוותנו עודם רחוקים מא“י, וגם הנושאים את שם א”י – רחוקים מאותו התוכן האנושי והחברתי הגדול של חיי אומה עובדת אשר אנו מכניסים בו. וכאן אנו עומדים על הדברים המייחדים את העליה החלוצית הזאת לעומת כל העליות האחרות.
מארצות שונות, מגלויות רבות בא קומץ זה של 150 חלוצים, אך כולם מאוחדים בשפתם העברית. זוהי המהפכה שתנועתנו חוללה במחנה החלוצי, זהו אחד הכיבושים הזקופים לזכותה של תנועת פוֹעלי א"י – דבר שלא היה עוד כמותו במשך כל עשרות השנים, אשר קבוצת חלוצים שתבוא ארצה תדבר כולה, במאת אחוזיה, עברית.
הדבר השני המייחד את העליה הזאת הוא, שאנשיה זרו הלאה את הפרנסות הקלוקלות שעליהן חיו אבותיהם וכבשו להם את העבודה. הנוער הזה שבא מארצות שונות ומשכבות חברתיות שונות – הוכשר ובא לקראת דבר אחד – חיי עבודה בא"י.
והדבר השלישי – הם באו להיות חטיבה אחת עם ציבור העובדים בא"י. מרגע בואם הם יודעים – חברים הם לחברת העובדים בארץ.
בשלושת אלה – דגל השפה העברית, דגל העבודה ודגל ההסתדרות – באה העליה החלוצית לארץ. הדגל המשולש הזה שהונף בראשית העליה השניה – הדגל הנפרש במרחבי גולה מקוטב עד קוטב, – דגל זה מבשר לעם העברי את הבשורה הגדולה: עלה נעלה ויכול נוכל!
תל־אביב, יב שבט תרפט [“דבר” 115]
מדיניות־עליה חדשה
מאתדוד בן־גוריון
שבט תרצג, (“הפועל הצעיר”)
(מהבירורים במועצת המפלגה לשאלת העליה)
כשאנו מדיינים בשאלות העליה, כמו בכל שאלות הציונות, אין אנו רשאים לראות את עצמנו כמפלגה הקובעת פרוגרמה שאחרים צריכים לקיים אותה, וגם לא כבעלי תביעות המוצגות למישהו מן החוץ. עלינו לראות את עצמנו כמפלגה האחראית בעצמה לענין גופו; ובשעה שאנו באים להכריע בשאלה עלינו להרגיש, כאילו בהכרעתנו בלבדה תלוי כל הדבר.
המציאות האובייקטיבית שמה לנו מזמן לזמן, שלא מדעתנו ובעל־כרחנו, תחומים והגבלות; ובדלית־ברירה אנו נאלצים להסתגל לסייגים אלה; אולם יש סכנה שבמשך הזמן יהפכו ההגבלות – מתוך הרגל – מדָבר שבאונס לדבר שברצון, מהכרח לפרוגרמה. יש שגורם אובייקטיבי – לחץ הממשלה, משבר כלכלי, אסון פוליטי – מכריח אותנו להצטמצם או להרתע לאחור, ושומה עלינו לדעת ולזכור, שאנו נכנעים במקרים אלה לכוח חיצוני. ואין לנו לתת בשום אופן שהכנעה ממושכת תיהפך לאינרציה ורוטינה של מחשבה ושל פעולה. מזמן לזמן עלינו לבדוק את דרכנו ולבחון את המצב הקיים משום מה הוא קיים: אם משום שאנו בעצמנו, מתוך צרכינו אנו, קבענו אותו, או משום שנגזר עלינו בכוח חיצוני.
מבחינה זו עלינו לבחון גם את המצב בעליה.
שלוש הן השאלות העומדות לפנינו עכשיו בשטח זה:
עלית פועלים מקצועיים,
עלית חוגים עממיים,
הרחבת מידות־העליה.
לא ייתכן שלא תהיה לנו עמדה ברורה ומבוססת בעניני העליה, כי זוהי כרגע השאלה המרכזית והבוערת, ועלינו לדעת ברורות מי הם החוגים הראויים והמתאימים ביותר שיש להעלותם.
נדמה שיש שני סוגי־עולים שהם מחוץ לכל וויכוח. סוג אחד זהו שראוי להקרא בשם “מעמד בינוני”, אלא שהדימגוגיה משתמשת בהגדרה זו שלא במקומה. לפי הגדרת בא־כוח האיכרים בוועדת העליה נקרא בשם מעמד בינוני כל מי שאינו נכנס להסתדרות העובדים, בין אם הוא פועל, בעל מלאכה, רוכל או בעל פרנסה אחרת, בין שיש לו הון ובין שאין לו, ובלבד שהאידיאולוגיה שלו היא בניגוד ל“שמאל” , וכל אלה שרוצים קודם כל בהחלשת ההסתדרות נכללים ב“מעמד בינוני” זה, המהווה לא קטיגוריה סוציאלית־כלכלית, אלא פוליטית־אידיאולוגית.
אולם אנו דנים במושגים כלכליים חברתיים, ומעמד בינוני אמיתי, כלומר החוגים שישים להם לכל הפחות אלף לא"י – עליתו לארץ היא בלתי מוגבלת על פי החוק, ואינו זקוק לסרטיפיקטים. ואיש מאתנו אינו חושב לצמצם את עלית החוג הזה.
וישנו סוג שני, אשר מחוצה לנו הוא אולי עומד בוויכוח, אבל בתוכנו אין כל חילוקי־דעת בדבר ערכו הראשוני לגבי העליה – וזהו סוג העליה החלוצית. לשם כיבוש העבודה, לשם צרכי ההגנה ולשם תמורת־המבנה הכלכלי של העם היהודי, אשר בלעדיה לא תיתכן הגשמת הציונות, ישנו הכרח בעליה חלוצית ובהכשרה חלוצית. החלוציות לא רק שזמנה לא עבר, אלא שיש צורך חיוני בהגברתה. כל אלה הטוענים שאין עוד צורך בעליה החלוצית – היו מתנגדים כל השנים לעליה חלוצית. אם הם מצדיקים עכשיו את החלוציות שבעבר – הרי זאת מפני שאינם יכולים לעמוד בפני האמת ההיסטורית. הם רק מעידים על עצמם שהיו עד עכשיו מוכי־עיוורון. אבל הם טועים, אם הם סבורים שעכשיו נפקחו עיניהם. כמו שלא הבינו לפני עשר ולפני עשרים שנה את הצורך במאמץ חלוצי, ורק לאחר מעשה ידעו להעריך את חשיבותו, כך הם עכשיו אינם מבינים את סוד היצירה והבנין הזקוקים תמיד לכוחות חלוציים. כמו בשנים הקודמות אנו עומדים גם עכשיו – ובהיקף יותר רחב – לפני תפקידי כיבוש שלא ייתכנו בלי כוחות חלוציים. עלינו רק לשאול את עצמנו באיזו מידה העליה הנקראת חלוצית היא באמת חלוצית. לא נוכל להתעלם מהעובדה המרה שטיב העליה החלוצית בשנים האחרונות נמצא בקו של ירידה, ולא כל עליה הבאה בשם החלוץ היא ראויה ומוכשרה באמת לשם זה ולתפקיד המוטל עליה. אבל אין זו שאלת מדיניות־העליה – אלא שאלת פעולתנו החינוכית וההכשרתית בגולה. דווקא מפני שצרכי הכיבוש ותפקידי הכיבוש התרחבו, עלינו להחזיק עוד ביתר שאת מאשר קודם את דגל העליה החלוצית ולעשות את כל המאמצים הדרושים למען יהלום הדגל את נושאיו, ובעליה שאינה חפשית, בעליה הנתונה בכבלי מיכסות ממשלתיות, עלינו להילחם על בכורת העליה החלוצית.
אולם אני נדרשים עכשיו לתת תשובה, הלכה למעשה, לשאלת הפועלים המקצועיים הנדרשים לארץ במספר יותר רב לרגל ההתפתחות המהירה של החרושת והבנין בארץ. ישנה כרגע תביעה, לפי דעת החברים הבקיאים בדבר, לאלף פועלים מקצועיים שאין להשיגם בארץ – ובגולה נמצאים אלפי פועלים כאלה המשתוקקים לעלות לארץ והמוכשרים להיקלט בה, אולם במסגרת העליה הקיימת אין להם מקום. דרך איזה קופא נעלה את הפועלים האלה? ברור שיש צורך בשינוי דרכי העליה, וצריכה להיווצר מסגרת נוספת על יד העליה החלוצית בשביל עלית בעלי־מקצוע שהארץ זקוקה להם, אם גם אינם נמצאים ואינם יכולים להימצא בתוך שורות החלוץ. אנחנו רק נצטרך להציג להם דרישות תרבותיות וחברתיות מסוימת ונתקין בשבילם הכשרה מיוחדת – אם על יד החלוץ או מחוצה לו.
יותר קשה היא שאלת החוג השני – שאינו בגדר מעמד בינוני, כלומר בעלי הון מספיק להתפרנס אך ורק מהונם, וגם אינו בגדר החלוץ והפועל המקצועי, וחוג זה הוא רוב מיניינו ורוב ביניינו של העם היהודי בגולה.
אנו נמצאים כרגע במצב שאין בו כל צורך לעשות תעמולה בשביל א“י, חיי היהודים בתפוצות עושים את התעמולה הממריצה ביותר – ע”י הריסת כל האפשרויות הכלכליות של ההמונים וערעור יכולת קיומם בגולה.
לפני 9־8 שנים התפרצה לארץ עליה עממית רחבה, ועליה זו למרות כשלונותיה המרובים, הביאה גם ברכה רבה לארץ. יהודים רבים בעלי אמצעים מועטים, ולפעמים כמעט בלי כל אמצעים, נאחזו בכברת אדמה, רכשו פרות אחדות או נאחזו במלאכות שונות, התנחלו וגם יצרו ישובים חדשים. חוגים אלה, שאינם נכנסים כמעט לשום קטיגוריה שבחוק הממשלתי – מתפרצים עכשיו באלפיהם לארץ. מהי התשובה שאנחנו, הרואים עצמנו אחראים, ואחראים יחידים, יכולים לתת להמונים אלה?
השלילה הגמורה הנשמעת מכמה חברים ביחס לחוגים אלה – אינה עומדת בפני הביקורת. נכון הדבר שתפקיד הציונות בתקופת ההגשמה אינו בהצלת יחידים – מועטים או רבים – אלא בבנין־הארץ, ועלינו לכוון את מעשינו בתקופה זו לא כלפי אלה שצריכים לארץ, אלא כלפי אלה שהארץ צריכה להם. עלינו לנקוט בכלל; לא הארץ בשביל העולים – אלא העולים בשביל הארץ, כל זמן שהציונות לא נתגשמה. אין אנו עוסקים במפעל פילנטרופי, ואין א"י ארץ של אימיגרציה. עלינו לעבוד מתוך חשבון היסטורי, וכל עולה ייבחן, אם הוא מועיל לארץ ומקדם את ההגשמה הציונית. ואנחנו נבכר להעלות מספר מצומצם של צעירים על מספר יותר גדול של זקנים, אפילו אם נדע שעל ידי כך נציל אותם מסבל רב, כי עלינו לעשות תמיד חשבון ציוני, ולא פילנטרופי.
אבל אין אנו יכולים להצטמצם רק בהתיישבות לאומית, זו תהיה התעלמות לא מוצדקת מן המציאות אם לא נראה שההון הפרטי, הזר לפעמים מכל רצון ציוני, נעשה כמה פעמים בעל כרחו, ולא פעם גם ברצונו, לגורם גדול וחשוב בשביל בנין הארץ וקליטת העליה העובדת. עובד יהודי ישנו לא רק בהתיישבות הלאומית. ישנם גם שנים־עשר אלף פועלים בהתיישבות החקלאית של ההון הפרטי – ההתעלמות מעובדה זו אין בה לא משום עמדה ציונית ואף לא משום עמדת־פועלים.
אבל לא רק זאת. אנחנו יצקנו דפוסים מסויימים בשביל עבודתנו בארץ. הדפוס הראשון היה דפוס הקבוצה. דפוס זה לא הוצק במחשבה תחילה, אלא נתגבש בפרוצס ממושך של חילופי הפועל היהודי למצוא אחיזה לעבודה עברית. יצקנו אחר כך את דפוס המושב. הצד השווה שביניהם – עבודה עצמית. ואמרנו: עבודה עצמית בתוכנו זהו הגבול שבין הסתדרות ובין לא הסתדרות. אבל השאלה היא אם זהו הגבול בין ציונות ולא ציונות? ואני מרשה לעצמי לומר שהגבול בין ציונות ובין לא ציונות אינה מזדהה עם הגבול בין הסתדרות ובין לא הסתדרות אי אפשר להגיד שמגדיאל נמצאת מעבר לא“י. אי אפשר להגיד אפילו שפתח־תקווה נמצאת מעבר לא”י. ואנחנו לא השלמנו אפילו עם העובדה שזכרון־יעקב וראש־פינה נמצאים מעבר לגבול א"י, אם כי הם כיום כמעט מעבר לגבול. שני הגבולות האלה אינם עולים בקו אחד, ומכאן יש מסקנה, שהעליה, אשר תימצא מעבר לקו של ההסתדרות אין לשלול אותה, אם רק היא תוכל להשתמר בתוך תחומי הציונות. וודאי שתעמוד השאלה מי קודם. אם יהיה לנו סרטיפיקט אחד בשביל שני מועמדים לעליה השווים בכל הדברים, אלא שהאחד יודע עברית והשני אינו יודע – נבכר כמובן את היודע עברית. אם אחד מהם קיבל הכשרה והשני לא – נבכר את המוכשר. אם אחד יהיה צעיר והשני זקן, נבכר את הצעיר. אנו קובעים סימנים ציוניים בעולים, וכל מי שסימניו מרובים – הריהו קודם לעליה.
אולם גם לאחר קביעת סימנים אלה עוד לא פתרנו את כל השאלה. יש המוני יהודים שאינם חומר להכשרה חלוצית, אין בהם גם בעלי מקצוע ואף אלף לא"י אין להם, ואין הם מסוגלים לקבל על עצמם תריג מצוות שלנו – הרצויה עליתם לארץ, שלא על חשבון העליה החלוצית?
כשם שלא נכון להגיד שההון הפרטי הוא אנטי־ציוני בכל המקרים – אם כי במקרים רבים הוא מזיק לציונות, – כך אין זה נכון להגיד שעלית חוגים עממיים אלה אינה ציונית. הראייה מ“העליה הרביעית” אינה מוכיחה כלום. עליה זו באה לידי משבר. נכון. אולם נסלף את האמת אם נעשה חשבון העליה הזאת רק על פי מספר היורדים שעזבו את הארץ והבאישו את ריחה או על פי אלה שפשטו את הרגל או עסקו רק בספסרות. העליה הרביעית היתה התחלה של עליה עממית, ולמרות מגרעותיה, הביאה ברכה רבה לארץ. חלק ממנה נכשל, מפני שהלך שולל אחרי הדימגוגיה הבעל־ביתית, שאין לה דאגה לציונות אלא שנאה לפועלים. חלק ממנה נכשל מפני שהיה עָקָר ופרזיטי. אבל חלק גדול של עליה זו הִפרה את הארץ ונאחז בה בהצלחה. העקבות החיוביים של עליה זו יש למצוא גם בתל־אביב וגם בדרך לפתח־תקוה ובשרון. איש לא יגיד שרמת־גן ובני ברק ומגדיאל אינם נכסים ציוניים. היו יהודים שבאו עם מאתים ושלוש מאות פונט ויסדו משק ונעשו לעובדים, הם ובניהם, ומתפרנסים מזיעת אפם וגם מפרנסים אחרים. האם אין לתת יד לעליה זו ואין להפרותה ולערותה בארץ?
עליה זו אינה מתבססת על עבודה בלבד או על הון בלבד. יש לה מעט הון והיא מוכשרה גם לעבודה, אם כי לאוו דוקא על טהרת העבודה העצמית. בכל זאת לא מתוך פרינציפ, אם כי למעשה, מהכרח כלכלי, בחלקה הגדול היא מתקיימת בעבודה עצמית. וידעתי שבהזדמנות הראשונה הם יפרצו את העבודה העצמית – אבל הם יהיו בכל זאת פרודוקטיביים, והתנועה הציונית אינה יכולה להסתלק מדאגת עלייתם והשתרשותם בארץ. אולם בקביעת סוגי העולים אין אנו ממַצים עדיין את עיקרה של שאלת העליה כפי שהיא מתייצבת לפנינו בשעה זו.
לאחר שיתוק העליה במשך שנים אחדות מלא כל אחד שמחה כשהוא רואה עליה של אלפים. בשנת 1932 נכנסו לארץ למעלה מעשרת אלפים איש. לעומת השנים האחרונות הרי זוהי התקדמות גדולה. אבל מה הן מידות העליה הזאת, לא רק לעומת הצורך של העם היהודי, – כאן נעמוד באמת לפני מידות אסטרונומיות – אלא אפילו רק לעומת הצורך של בנין־הארץ בשטח הזמן הניתן לנו לבצע את מפעלנו, כפי שאפשר לראותו מראש בתנאים ההיסטוריים שלנו? האם לא הגיעה השעה לתנופה פוליטית גדולה, כלפי חוץ וכלפי פנים, למען אפשר עליה עממית רחבה אשר תהלום את צרכי העם ואת היכולת הרבה אשר נתגלתה בארץ דווקא בתקופת המשבר העולמי? האם לא הגיעה השעה למאמצים פוליטיים מוגברים בקנה־מידה עולמי, כאשר עשינו בימי הצהרת בלפור, למען קשר שוב את ענין א"י עם הצורך לפתור את שאלת העם היהודי, ולמען הפוך את המצוקה היהודית הגדולה, את החורבן של היהדות בכמה ארצות, למנוף פוליטי רב־אונים אשר ירים את העליה ויחיש את בנין הארץ?
ואני מדבר לא רק על תנופה פוליטית לשם שינוי שיטת העליה של הממשלה – אלא גם על תנופה פנימית לשם גיוס אמצעים רבים, אם מתוכנו אנו ואם מבחוץ, אם בצורת מלווה לאומי או מלווה בין לאומי, כדי לאפשר התישבות גדולה, לא של מאות – אלא של אלפי משפחות לשנה בתקופה הקרובה על פי תכנית ערוכה ומכוונת. עלינו להתנער ולצאת מתוך העוגה הצרה אשר כוחות מכשילים ומעכבים מבחוץ וחוסר־אונים מבפנים ענו לנו כל השנים האלה – ולהרחיב את מסגרת העליה וההתיישבות ע"י פעולה פוליטית מוגברת ועל ידי מפעל כספי רב־היקף אשר יתאימו את מידות־העליה לצרכי בנין הארץ והגשמת הציונות. זוהי השאלה המרכזית העומדת עכשיו על הפרק ודורשת מאתנו פתרון.
כשהעם היהודי הולך ונהרס ונחרב במרכזי תפוצתו, וכשארץ־ישראל משווה את האי־הפורח היחיד בתוך עולם מוכה משבר אין אנחנו יכולים להשלים את המדיניות הקיימת של הממשלה ביחס לעליה. אבל שינוי מידות־העליה אינו רק ענין פוליטי ואינו תלוי רק בממשלה. זהו גם ענין של אמצעים קולוניזציוניים. כי לא לחלוקת החרדה העלובה שרבים מהפכים בה אני מתכוון.
נדרשת עכשיו עליה בקנה־מידה יותר רחב. אני יודע שאין זה בגדר של פוליטיקה מעשית אם נבוא עכשיו לממשלה ונגיד שתסיר את ההגבלות של העליה ותמסור את סידור העליה לרשות העם היהודי לבדו; אבל יש לתבוע שינוי יסודות הקונטרולה על העליה אשר יתן לנו אפשרות להכניס מספר עולים יותר רחב, מתוך קבלת אחריות התנועה הציונית על עליה מורחבת, ומתוך גילוי יכולת מורחבת של התנועה הציונית לקיים עליה מורחבת. כי שינוי העליה קשור בשינוי מידות ההתיישבות. עליה זוהי התיישבות – ז"א קרקע ואמצעים. מצב העם היהודי ומצב מפעלנו בארץ מאפשרים ומחייבים שינוי זה. מתוך גיוס גדול בתוך העם, מתוך ריכוז אמצעים יותר מרובים להתיישבות ומתוך תנופה פוליטית יותר מוגברת הדבר ניתן להיעשות.
אני זוכר כי בשעה שהתווכחנו על תנופה פוליטית זו לפני כשנה, אמר אחד החברים – שאין כל תקווה מהממשלה האנגלית, כי יש לה אינטרסים אימפריאליסטיים ואינטרסים אלה הם נגדנו. יש הודו ויש עולם מוסלמי – ואין זו אלא אשליה לסמוך על עזרת אנגליה.
איני רוצה לחלוק על תיאוריות אלו – כי אני חושב כל תיאוריה “אנגלית” בתור מוצא למסקנה ציונית – לפסולה ומסוכנת. היו בתנועה הציונית כמה הסברות מדוע אנגליה מעוניינת ומדוע אינה מעוניינת בציונות. היתה הסברה של סואץ ושל הבייבל, והיתה הסברה של הודו ושל פחד הערבים. והיתה תיאוריה אחת שפחד הערבים מביא לידי סיוע לציונות, והיתה הסברה שניה שפחד הערבים מביא לידי התנגדות לציונות. והיתה הסברה של סנטימנטים והסברה של אינטרסים, והסברה שנבנתה על כוחם של יהודי אמריקה והסברה שנבנתה על כוח היהודים בעולם. כל ההסברות הללו אינן עניין למדיניות ציונית. אנו לא באנו לתורכיה ולא באנו לחבר הלאומים אלא מתוך האינטרס החיוני של העם העברי. זה היה הארגומנט העיקרי והמכריע – וזה נשאר הארגומנט העיקרי והמכריע. לפעמים היו לו שומעים ולפעמים לא היו לו שומעים. ויש כמובן גורמים אובייקטיביים מדוע נשמע פעם ולא נשמע בפעם אחרת. יש שדברים אינם נשמעים מפני שנאמרים בלחש, ויש שדברים אינם נשמעים מפני שהאוזן תפוסה בעניינים אחרים. אבל אין כל התיאוריות וההסברות קובעות אם עלינו לדרוש ולפעול ואם לא. וביחוד כשאנו דנים במדינה כמו אנגליה. אימפיריה זו, הגדולה בעולם, יש לה המון אינטרסים מורכבים ומסובכים המתפשטים על פני כל כדור הארץ, ויש בה כל מיני סתירות וניגודים והתרוצציות, והיא עומדת בפני כל מיני מצבים משתנים ומתחלפים, ומרכז הכובד נעתק מפעם לפעם מעניין לעניין ומקום למקום, פעם הוא באמריקה ופעם באירופה, פעם בהודו ופעם באירלנדיה, פעם בחופש המסחר ופעם במסחר פרוטקציוני – ואין לבוא עם אמת־מידה אחת מסויימת ועם הנחות חנוטות הקבועות לעולם ועד. וכל גישה ציונית מדינית על יסוד תיאוריה אנגלית היא פסולה ומכשילה.
מבחינה עיונית אפשר לשאול מדוע בשנת 1930 ניהל דווקא פספילד – אחד מאבות הצהרת בלפור, פוליטיקה אנטי־ציונית, ומדוע אחר כך נתנה הממשלה את איגרת מקדונלד ומינתה את ווקופ לנציב בארץ. וכל זה נעשה ע"י אותה הממשלה. מה יש ללמוד מכך?
א) שיש חליפות באנגליה.
ב) שהגורם היהודי בא אף הוא בחשבון.
אין לדעתי אשליה יותר גדולה מזו מראות את העם היהודי כגורם פוליטי עולמי המכריע את דרכן של מדינות גדולות, כאנגליה. אף פעם לא היינו גורם כזה ואף פעם, כנראה, לא נהיה. אולם יש חוג־עניינים שכוחנו בהם הוא יותר גדול אפילו מכוחן של כמה מדינות גדולות. אם העניין אינו שאלת חיים של אנגליה, ואינו שאלת חיים של עם אחר – אבל גורל קיומנו אנו תלוי כולו בעניין זה, הרי כוחנו אנו בענין זה הוא גדול משל אחרים, ורצוננו ויכלתנו בעניין זה הוא גדול משל אחרים, ורצוננו ויכלתנו בעניין זה הם המכריעים. לא רק כוחה של אנגליה בכללה גדול משלנו אלא אפילו כוחם של הערבים גדול משלנו. הם מרוכזים בארצותיהם, הם גם שליטים בכמה ארצות. אולם לגבי א"י – שאינה מהווה שאלת חיים לא לעם האנגלי ולא לעם הערבי, ולעומת זאת היא מהווה שאלת־קיום, שאלת החיים והמוות בשביל העם היהודי כולו, לא רק מבחינה היסטורית מופשטת, אלא גם מבחינה אקטואלית וממשית, כוחו של העם העברי, רצונו ויכלתו של העם העברי הם הקובעים והמכריעים. זהו לדעתי היסוד למדיניות הציונית. ורק לאור ראייה זו אנו צריכים ללכת בפעולתנו הציונית.
וישנם שני גורמים יהודיים שאנו יכולים להניח על כף־המאזנים הפוליטיים, והם יכריעו את כל השאר: הגורם של מצוקת העם היהודי, והגורם של פריחת ארץ־ישראל. מצוקת העם היהודי עכשיו כל כך בולטת, כל כך מנקרת עיני כל העולם, אי אפשר להתעלם ממנה, כי היא פוגעת לא רק ביהודים, אלא גם בעמים שבתוכם אנו יושבים. והפריחה של הארץ? – היש עכשיו איש בעולם אשר לא יראה שפריחה זו נוצרה ע"י המפעל הציוני וקשורה בו, וגם פריחה זו בולטת עכשיו, ביחוד עכשיו, על הרקע של המשבר הכלכלי בארצות הגדולות ביותר והעשירות ביותר. ושני גורמים אלה יש להניח על כף המאזנים בשביל לשנות את מידות־העליה בהתאמה עם המפרה הציוני וצרכי העם העברי.
דבר זה צריך לעמוד במרכז המדיניות הציונית בשעה זו. ודבר זה אומר שינוי מדיניות העליה וגיוס אמצעים מתוך עזרה של אנגליה ושל חבר־הלאומים או ע“י מתן מלווה, או ע”י מתן ערבות, או ע"י העמדת קרקע וקונצסיה לרשות מפעל התיישבותי יהודי גדול.
הגיעה השעה שנעמיד מחדש בעולם הבינלאומי את שאלת העם היהודי בקשר עם ארץ־ישראל כשאלה אקטואלית. תנועה כתנועתנו הצפוייה תמיד למכשולים ומשברים וכשלונות צריכה להיות מוכנה לא להירתע מקטנות, כי כל צעד קטן וכל קורטוב של אחיזה מגדילים את התערותנו והשתרשותנו; אבל אנו צריכים להיות מוכנים גם לגדולות, ועלינו לדעת תמיד לתפוס שאנס גדול. כי במשחק הכוחות ההיסטוריים יש שמופיע שאנס גדול, שאם מחמיצים אותו אינו חוזר. זהו בבחינת אותו הרגע האחד בשנה, שלפי האגדה נבקעים בו השמים וכל בקשה שביקעת באותו רגע נשמעת. ולתנועה דרוש חוש לתפוס את רגע־הרצון. כבר הפסדנו הרבה בשתי שנים אלה, אבל שעת הרצון טרם עברה, ואל נחמיץ יותר. אנו נתבעים לתנופה חיצונית ולמאמץ פנימי – להתאים את מידות העליה וההתיישבות לצרכים ולאפשרויות של שעה גדולה זו.
תל אביב, ח שבט תרצג [הפועל הצעיר, 17־18]
עליה פירושה התיישבות
מאתדוד בן־גוריון
ניסן תרצג, (״היינט")
א
מה שהתעמולה הציונית לא עשתה במשך עשרות שנים – עשתה המצוקה היהודית בזמן קצר. א"י נעשתה לשאלת חיים של המוני ישראל גם במזרח אירופה וגם במערבה. גם בעולם הישן וגם בחדש. לאלפים ולרבבות מבני ישראל מכל הגילים נעשה הסרטיפיקט האידיאל הגדול ביותר בחייהם.
ומתעוררת בכל רצינותה הגדולה והמרה השאלה: היש בכוחה של הארץ לקלוט את ההמונים העורגים לעלות? מי הוא החומר המעולה שהארץ זקוקה לו? ומה יש בידי התנועה הציונית לעשות למען הרחבת אפשרויות העליה לארץ?
ב
בשנת 1922 קבעה הממשלה האנגלית את העיקרון, שהעליה צריכה להתאים ליכולת הקליטה הכלכלית של הארץ בה בשעה. עיקרון זה נתפרסם בספר הלבן של צ’רצ’יל־סמואל, וההנהלה הציונית שהיתה מורכבת אז מוויצמן, סוקולוב, מוצקין, ז’בוטינסקי, ליכטהיים וסולובייצ’יק חתמה על הספר הלבן והתחייבה בכתב לנהל את הפעולה הציונית לפי העיקרונים אשר נקבעו ונוסחו ב“ספר הלבן”.
איך נתפרש למעשה העיקרון של הספר הלבן, העיקרון של יכולת הקליטה הכלכלית בה בשעה? במשך אחת עשרה השנה שלאחר הספר הלבן חלו שינויים רבים בהיקף העליה. היו שנים שהעלו לארץ למעלה מעשרת אלפים יהודים, היו שנים שהעלו רק אלפים אחדים! היתה גם שנה אחת שעלו בה למעלה משלושים אלף יהודים, והיתה שנה שמספר היוצאים גדל בה ממספר הנכנסים. וכל התנודות הללו חלו תחת אותה הממשלה ובהתאם לאותו העיקרון.
אמנם, במשך התקופה הזאת התחלפו הנציבים העליונים ארבע פעמים. אולם טעות היא לחשוב שתנודות העליה כרוכות בחילופי הנציבים. בימי הרברט סמואל (המחבר האמיתי של הספר הלבן משנת 1922) עצמו נשתנה מספר העולים משנה לשנה, ובימי נציבים אחרים קרה אותו הדבר. מובן שיחסו האישי של הנציב העליון יש לו השפעה ידועה על מהלך העליה, אולם רק במידה מצומצמת. הסיבה המכרעת בתנודות ובשינויים שבהיקף העליה יש לחפש לא במדיניות אשר לא חל בה שינוי יסודי במשך כל השנים, אלא במניעי העליה הפנימיים, במשק, בקצב בנין הארץ והתפתחותה הכלכלית.
ג
מה טיבה של יכולת הקליטה של הארץ וכיצד היא נערכת? תשובה נכונה לשאלה זו אפשר לקבל רק מתוך שאלה שניה: האם א"י היא ארץ של קליטה?
אנו יודעים שלפני המלחמה היתה א“י ארץ פליטה. אלפים מתושבי הארץ, בעיקר ערבים, אבל גם לא מעט יהודים מירושלים, צפת וטבריה (ערי “הישוב הישן”) היו עוזבים שנה שנה את הארץ. המשק הקיים בארץ, התנאים הכלכליים כמו שהיו לא היה בכוחם לפרנס את הישוב הדלול שהיה פה, ורבים נאלצו לקחת מקל נודדים ולחפש מולדת חדשה בארצות רחוקות – אמריקה, ברזיליה, ארגנטינה ועוד. היהודים שעלו לארץ במשך חמישים השנים האחרונות לא נקלטו במשק הקיים – אלא הושם עליהם ליצור לעצמם מקורות מחיה חדשים ולבנות ישובים חדשים. היהודים שעלו לארץ לא נתיישבו בכפרים הערבים אף לא בערים הקיימות, אלא יסדו כפרים חדשים והקימו שכונות ופרברים עירוניים חדשים. היהודים לא הלכו לעבוד בכרמים ופרדסים של ערבים, אף לא בבתי מלאכה וחרושת שלהם, אלא הם נטעו כרמים ופרדסים חדשים ובנו בתי מלאכה וחרושת חדשים. לא כמהגרים אלא כמיישבים באו היהודים לארץ. היהודים לא באו לא”י הקיימת, העתיקה, המצויה לפני בואם, הם באו לארץ חדשה שיצרו אותה עם בואם. רק בזאת יש לבאר את הפלא. שהארץ אשר לא יכלה לפרנס את תושביה הקודמים – נהפכה פתאום לארץ מושבת וקולטת ישוב חדש. ארץ הפליטה נעשתה ארץ הקליטה.
ד
האמת מא“י היא שזוהי ארץ של התיישבות, ורק ע”י כך ארץ של עליה. העליה לארץ מותנה מהמפעל הקולוניזציוני שקם פה ומתרחב. העליה היהודית אינה תלוייה במה שיש כבר בארץ, אלא במה שהולך ונוצר בתוכה מחדש. רק עליה בונה, יוצרת ומיישבת – מסוגלה להקליט ולהרחיב את כשרון הקליטה לעליה חדשה.
ההתיישבות הנאמרת כאן אין פירושה רק התישבות חקלאית, אם כי זו משמשת בסיס ומשען לכל מפעלנו ועתידנו בארץ. המדובר כאן על התיישבות במובנה הרחב – כלומר יצירת מקורות עבודה ואמצעי קיום חדשים בכל מקצועות הכלכלה בכפר ובעיר, בחקלאות ובחרושת, בבנין ובמלאכה ובכל שאר ענפי המשק.
העליה לארץ שומה עליה להיות כוח בונה יוצר ומיישב, כי בלי מקורות עבודה חדשים, בלי יסודות משק חדשים – אין בארץ מקום לעולים.
אין תפיסה מוטעת ומסוכנת מזו הרואה בעליה רק מעבר גיאוגרפי מהגולה לארץ. בהשגת רשיון עליה ובהסעת האנשים מארץ היציאה והבאתם לארץ אין העליה מסתיימת. האניות המעלות יהודים לארץ – יכולות גם לשאת יהודים מהארץ. במשך שתים עשרה השנים האחרונות (משנת 1920 עד סוף 1932) נכנסו לארץ למעלה מ־130000 עולים, אבל במשך זמן זה גם עזבו את הארץ למעלה מ־30.000 יהודים. בשנות 1926־7 בלבד יצאו את הארץ 12.400 איש.
העליה יש לה רק אז ערך ממשי לישוב ולציונות (ולעולים עצמם) אם יש בכוחה להתערות במשק הניבנה, זאת אומרת, אם יש ביכלתה ובכשרונה להשתתף בהקמת המפעל ההתיישבותי בארץ.
ה
היקף ההתיישבות קובע למעשה את כשרון הקליטה של הארץ בה בשעה.
מדיניות העליה של הממשלה ממלאה בלי ספק תפקיד גדול בקביעת ההיקף והקצב של העליה. ממשלה אויבת יכולה לעכב באופן מלאכותי את גידול העליה או גם להפסיקה לגמרי, כאשר קרה הדבר בימי הרברט סמואל ובימי צ’נסלור. אולם טעות היא לחשוב שמדיניות־עליה ידידותית כשהיא לבדה, מבלי הרחבת המפעל ההתיישבותי, יש בידה להרחיב אתה עליה ללא גבול. לפני המלחמה, כשא“י היתה רק אחד הגלילים באימפריה התורכית, והמעבר מסוריה וממחוזות תורכים אחרים לא”י היה לגמרי חפשי – לא שימשה א“י מרכז קליטה לשכניה, – אלא להיפך. שלושים אלף היהודים שיצאו בתקופה שלאחר המלחמה מהארץ עשו זאת לא מחוסר זכות־ישיבה. ואם גם נתאר לעצמנו לרגע ששערי א”י נפתחו לרווחה לעלית היהודים, ללא כל הגבלה וצימצום, לא ישתרשו בארץ המונים רבים, אם לא יוקמו בקנה מידה רחב מפעלי התיישבות חדשים בחקלאות ובחרושת אשר יקלטו את המוני העולים.
ו
אפשרויות העליה הגדולות לארץ מקופלות באפשרויות ההתיישבות הרחבות: בפיתוח האינטנסיבי של שטחי־ההשקאה באיזור החוף, עמק הירדן והחולה, בישוב מרחבי הנגב ועבר הירדן מעוטי האוכלוסין, בבנין חרושת רבת־ענפים בשביל “ההינטרלנד” הגדול שבמזרח, צפון ודרום לא“י; בהתקנת מפעל־ים רב היקף ותחבורת אניות בין חופי א”י ובין כל מרכזי היהדות בעולם.
יכולת הקליטה האמיתית של א“י אין להעריכה ולמדדה רק מתוך חקירות ובדיקות בארץ גופא, כאשר עשו זאת ה”מומחים" של הממשלה האנגלית, הופ־סימפסון ופרנטש, אלא יש לצרף מתוך ידיעה פנימית את הכוח הבונה ויכולת־היצירה ההתיישבותית של העם היהודי. שום מומחה לא היה יכול לחזות לפני 26 שנה כמה אוכלוסים יקלוט שטח־חולות של אלפי־דונמים אחדים שעל יד יפו, אשר עליו נבנתה העיר העברית החדשה. שום אכספרט חקלאי לא היה יכול לנבא מראש כמה מפותח, מנומר ואינטנסיבי יהיה משק־העבודה החדש שהוקם בעמק־יזרעאל ובעמק־הירדן, אילו ידע וראה רק את האדמות השוממות, ולא הכיר את הכוח החלוצי שבא להפרותן ולהפריחן. לא היישות הפסיבית הסטטית של הארץ – אלא הכוח האקטיבי, הדינמי של העם, הכוח היוצר והחלוצי של בונה החקלאות והחרושת, הוא הקובע את כשרון הקליטה האמיתי של ארץ ישראל.
המפתח לעליה מונח לא בארץ אלא בעם.
ז
העליה לארץ מן ההכרח שתהא עליה חלוצית, בונה ומיישבת. היקף העליה תלוי בהיקף המשק החדש הנבנה ע"י העולים. בלי התיישבות חדשה, בלי זרם של הון פרטי ולאומי, בלי חומר אנושי מתאים להקמת משק חדש – לא תיתכן עליה. ואם אנו רוצים בהרחבת עליה, בעלית־המונים – עלינו להרחיב את מפעלנו ההתיישבותי. כמובן שעלינו קודם כל לסלק את המניעות הפוליטיות, הגבלות־העליה מחוסרות ההצדקה – אבל זה בלבד אינו מספיק. המלחמה לעלית־המונים, אשר צריכה עכשיו לעמוד במרכז המלחמה של העם העברי ושל התנועה הציונית – תישאר מחוסרת־אונים ועקרה אם היא תופנה אך ורק כלפי־חוץ, כלפי ממשלת המנדט. יחד עם המלחמה הפוליטית לפתוח לרווחה את שערי הארץ לכל היהודים הרוצים והמוכרחים לשוב למולדתם – שומה עלינו לתכנן ולכונן מפעל־כלכלי רחב־מידות, מפעל התיישבותי גדול־היקף בעיר ובכפר אשר יקליט את העולים וישרישם לצמיתות בארץ.
עליה לארץ־ישראל פירושה התיישבות.
וורשה, 9.6.33 [“היינט”, 131]
מערכת העליה
מאתדוד בן־גוריון
כסלו תרצד, (“דבר” 2589)
(הרצאה במסיבת עתונאים)
א. אל מה צוּווינו בשעה זו?
המחסור החריף בידים עובדות, אשר הורגש עוד בשנה האחרונה ונתגבר בחדשים האחרונים, ההתקפה אשר אורגנה על העליה היהודית בבת אחת בכל העתונות הערבית, הקיצוץ האכזרי של מיכסת העליה העובדת בחצי שנה זו, הגזירות הקשות על התיירות היהודית, מאורעות החמורים במחצית השניה של חודש אוקטובר ולבסוף ההודעה הרשמית אשר פירסמה הממשלה בשבוע שעבר על דבר הראיון של ראשי העיריות הערבים עם הנציב העליון – וכל זה לאור המצוקה האיומה של העם היהודי בעולם והאפשרויות המתרחבות בארץ לקליטת העליה היהודית – אי אפשר היה שכל זה לא ימלא את כולנו כאב, תמהון וחרדה עמוקה. אנחנו עומדים ברגע חמור מאוד ואנו מצווים בשעה זו קודם כל על שלושה דברים:
לראות נכוחה, לראות את הדברים כמו שהם, לא להתעלם מהאמת המרה ולא להעלים אותה.
לא להיבהל: לא להתפש לפניקה, להיסטריה ועצבנות, לא להגדיל את המבוכה ולא להחמיר את המצב על ידי דברים ומעשים בלתי מכוונים ובלתי אחראיים.
לא שאננות ולא השלמה, לא להרתע ולא להרכין את ראשינו מתוך יאוש, אלא גיוס מלוא כוחנו בשביל הגנה על תמצית חיינו ועתידנו בארץ.
הדבר הראשון – ראיית האמת ומסירתה – חל קודם עלינו, על ההנהלה. הדבר השני – לשמור על כוחנו הכבוש, ולא להיתפש לפניקה – מוטל בעיקר עליכם, על עובדי ושליחי דעת הקהל היהודית. הדבר השלישי – הפעולה – חל על כולנו, על היישוב ועל העם היהודי.
ב.עלית־עם – צו קיומנו
מיד לאחר הקונגרס הציוני פירסמה ההנהלה החדשה הצהרה על קווי־פעולתה ומדיניותה כלפי פנים וכלפי חוץ ובה נאמר בין השאר: "השעה קשה וחמורה כאשר לא היתה זה דורות בתולדות עמנו…
"הפורענות המזעזעת והאיומה אשר התחוללה על היהדות הגרמנית, הטרגדיה הנוקבת עד התהום של אחד מקבוצינו בגולה, היא פורענות של העם היהודי כולו. לא ששים רבוא של יהודי גרמניה בלבד, אלא כל קיבוצי ישראל נפגעו ביסוד קיומם, כבודם וחייהם.
"חורבן היהדות הגרמנית, שנוסף על חורבן היהדות הרוסית, יחד עם הדילדול וההתרוששות של קיבוצי עמנו בארצות מזרח אירופה וארצות אחרות תובעים מאתנו עכשיו מאמצים יותר גדולים ויותר תכופים מאשר בכל הזמנים הקודמים. המוני ישראל נעקרים משארית עמדותיהם בגולה, ותקוותם האחת – עליה לארץ ישראל.
“להכשיר ולאפשר עלית עם זו והשתרשרותה בארץ – זהו צו קיומנו העליון והראשי בשעה זו, ולקראת מילויו המהיר עלינו לכוון עכשיו כל מאמצינו הפנימיים והחיצוניים”.
לא נעלם מאתנו שהתפקיד הראשי הזה להכשיר עלית עם לארץ תלוי בקושיים ובמאמצים גדולים מאוד, קושיים הנובעים מטבע העליה שלנו לארץ ומהתנאים המלווים אותה.
ג. מה זאת עליה?
בעליה לארץ אין לראות רק הסעת יהודים מארצות הגולה לא“י; השגת פספורט, ויזה וכרטיס אניה אינה עדיין עליה. עם העברת העולה מהאניה לחופי הארץ לא נסתיימה העליה אלא היא רק מתחילה כמעט. השאלה הגדולה של העליה אינה איך לבוא לארץ – אלא איך להישאר בה ולהשתרש בתוכה. עליה לארץ פירושה בנין משק, יצירת אפשרויות עבודה לקליטת העולים. עלית עם ובנין ארץ – היסודות השנים האלה של הציונות המתגשמת אחוזים ודבוקים זה בזה ואין להפריד בין הדבקים. העליה היהודית לא”י היא עליה התיישבותית, ולא תיתכן מבלי שיווצרו על ידינו מחדש מקורות פרנסה, אפשרויות עבודה, מפעלי חרושת וחקלאות ונכסי חומר ורוח לקליטת העולים. בלי יצירה משקית רחבה בכפר ובעיר, בים וביבשה, לא ייפתחו שערי הארץ לרווחה לעם היהודי.
העליה היהודית בארץ אינה דומה להגירה היהודית בארצות אחרות. יש כאן הבדל גדול ויסודי גם בגורמים הלאומיים, גם בתכלית ההיסטורית וגם בתנאים המשקיים והפוליטיים המלווים את העליה הזאת. בעליה זו אנחנו רוצים לא לצאת מגלות קשה לגלות יותר קלה, כאשר היה הדבר בהגירה היהודית לכל הארצות. בעליה זו אנחנו מתכוונים לביטול הגלות, להפסיק את הסמיכות האומללה שלנו על שולחן אחרים בכל המובנים, לבטל את התלות שלנו ברצון זר בין לשבט ובין לחסד. עליה זו מכוונת ליצירת חיי מולדת לעם היהודי.
ד. שני מפתחות העליה
פתיחת שערי הארץ לעליה כזו יש לה שני מפתחות: מפתח כלכלי ומפתח פוליטי. המפתח הכלכלי מסור בידי העם היהודי. המפתח הפוליטי בעיקר בידי ממשלת המנדט. אני אומר בעיקר, מפני ששני המפתחות הללו תלויים וקשורים במידה רבה זה בזה ואין אחד יכול לפעול בלי השני בכל העולה על רוחו.
עליה כזו לארץ מחייבת משטר עליה. היא מחייבת קודם כל משטר עליה פנימי בתוך הישוב היהודי בארץ, התאמת חיינו, יסודות משקנו, כל הציבוריות שלנו לקליטה מכסימלית ופרודוקטיבית של עליה. היא מחייבת העמדת כל אפשרויות העבודה שבמשקנו לרשות העולה, היא מחייבת את כולנו לעזרה ולהדרכה למען הקל את חבלי הקליטה הקשים שנתקל בהם העולה לארצנו. היא מחייבת גם משטר עליה מצד ממשלת המנדט. האמת היא – והאמת המרה – שלא תמיד ידענו ולא תמיד הצלחנו להשתמש בשביל העליה באותו המפתח הנתון ברשותנו אנו, לא תמיד ידענו להשתמש בשעת־הכושר הפוליטית אשר איפשרה לנו עליה יותר גדולה. אבל תולדות העליה העברית במשך חמש־עשרה שנים אלה הן בעיקרן תולדות התנגשויות קשות, פעם יותר קלות, פעם יותר חמורות, עם בעל המפתח השני, עם ממשלת המנדט.
ה. עליה בזכות
גם מבחינה פוליטית עליתנו לארץ שונה בהחלט מכל הגירה יהודית לאיזו ארץ שהיא. זו היא הארץ היחידה שאנו עולים אליה בזכות, לא בזכות יחידים. זכותנו לעליה אינה רק זכותם של אותם היחידים העולים לארץ, אלא זכות העם היהודי כולו. זכות זו הוכרה לא רק ע“י המדינה הממונה על הנהלת הארץ, זוהי זכות שהוכרה במשפט הבינלאומי, במנדט שניתן על ידי חבר הלאומים לממשלה הבריטית. יתר על כן – זכותנו לעליה אינה רק פרי האקט המשפטי אשר נאשר ברגע ידוע ע”י המשפט הבין לאומי – היא קודמת לאקט זה, והיא נובעת מהקשר ההיסטורי של העם היהודי עם הארץ הזאת. הקשר ההיסטורי הזה שימש יסוד להכרה הבינלאומית ומתנה אותה, ומשום כך אין ההכרה המשפטית נתונה לשינויים. בתוקף קשר זה ובתוקף הכרה בין לאומית זו אין אנחנו מהגרים בארץ הזאת, אלא הננו בבחינת חוזרים לארצנו. והדבר הזה של היותנו חוזרים לארצנו הוזכר באופן מפורש בהקדמה למנדט, הקובעת את כל אופיה של התעודה הבינלאומית הזו. בה נאמר בפירוש שאנחנו חוזרים לכונן כאן את ביתנו הלאומי. זכותנו לעליה בתורת חוזרים לביתם הלאומי היא לא רק טבועה באקט משפטי בינלאומי – שניתן בשעת רצון בת חלוף – אלא היא פרי הכרח מציאותי, המהווה אינטרס בין לאומי. לא רק העם היהודי בלבדו, אלא כל העמים שהיהודים חיים בתוכם מעונינים בעליה זו. יש גורמים בין־לאומיים רבי משקל שהביאו לידי הכרת זכות עליתנו לארץ, וגורמים אלה לא נחלשו מימי מתן המנדט, אלא להיפך, הם פועלים עכשיו עוד ביתר שאת.
ו. מידות העליה
בסיס היסטורי, מציאותי, בין־לאומי זה לזכות חזירתנו לארץ – אינו נתון לוויכוח, ופחות מכל יכולה ממשלת המנדט לחלוק עליו, כי הדברים האלה ברורים ומפורשים באותה התעודה הבינלאומית אשר על יסודה מנהלת ממשלת המנדט את הארץ הזאת. אולם יש וויכוח ממושך בינינו לבין ממשלת המנדט – וויכוח זה הוא שורש המשבר שאנחנו עומדים בו עכשיו – על מידות העליה.
עד 1922 לא היתה כל הגבלה פורמלית לעליתנו. בספר הלבן של 1922 הוגדרה בפעם הראשונה מידת העליה היהודית לארץ. לא הוכחש גם בספר הזה היסוד העיקרי של עלית היהודים לארץ, והספר הלבן מכריז במפורש שעלית היהודים לארץ הוא דבר שבזכות, אולם הוא מגדיר את כמות העליה היהודית. ההנחה היסודית של הספר הלבן 1922 היא ששיעור העליה היהודית בכל זמן נקבע לפי מידת יכולת הקליטה הכלכלית של הארץ באותו זמן. מהגדרה זו ברור שאין קובעים תחומים מסוימים, סופיים, לעליה היהודית לא בזמן ולא בכמות, אלא שעם שינוי יכולת הקליטה המהווה גורם דינמי ומתחלף משתנים מזמן לזמן שיעורי העליה. לכך נוספו עוד שני תנאים החלים על העליה היהודית:
שהעולים היהודים אינם צריכים לנפול למעמסה על תושבי הארץ בכללותם.
הם אינם צריכים לשלול עבודה מחלק של התושבים הנוכחים בארץ.
התנועה הציונית וההסתדרות הציונית קיבלו אז את ההגדרה הזאת. את שני התנאים הנוספים היינו מקבלים על עצמנו גם אילו לא הוטלו עלינו מן החוץ. לא רק שאין אנחנו רואים זכות מוסרית לנו להפיל את עצמנו למעמסה על התושבים הבלתי יהודים בארץ, אלא העליה שתפול למעמסה על מישהו היא משוללת כל ערך לאומי בשבילנו ואינה מסוגלת להביא אותנו לאותה התכלית העיקרית שלשמה מכוונת עליתנו לארץ. לשם הקמת חיי מולדת יש מן ההכרח שעליתנו תהיה פרודוקטיבית, נושאת את עצמה. גם את התנאי השני – לא לשלול עבודה מאחרים – היינו מקיימים מאלינו, כאשר קיימנו זאת לפני הספר הלבן. כי לא על חשבון אחרים נוכל לבנות את מולדתנו בארץ, אלא בכוחנו אני ועל חשבון עצמנו. בהגדרה על יכולת הקליטה ראינו לא רק הגבלה שעד כאן תבואו ולא תוסיפו, אלא גם התחייבות פוסיטיבית מצד ממשלת המנדט, שבגדרי יכולת הקליטה המשתנה מזמן לזמן על ממשלת המנדט להקל את עליתנו לארץ. אולם הממשלה קיימה את ההגדרה הזאת רק מצידה המגביל, ולא תמיד איפשרה עליה במלוא המסגרת של יכולת הקליטה, והוויכוחים שהיו לנו עם ממשלת המנדט במשך כל השנים היו בשטח זה.
ז. הספר הלבן ואיגרת מקדונלד
לאחר מאורעות 1929 נעשה נסיון חמור לערער את כל היסוד של עליתנו לארץ. נתפרסם הספר הלבן משנת 1930 שנתן “פירוש” חדש ליכולת הקליטה ועשה בפירוש זה לאֵל כל אפשרות של עליה יהודית לארץ.
א. הספר הלבן הזה קבע שלא תיתכן עליה יהודית לארץ כל זמן שבארץ יש חוסר עבודה
ערבי, ויש זכות לממשלה להפחית או גם להפסיק את העליה היהודית כל עוד מחוסרי עבודה
ערבים אינם מועסקים בעבודה.
ב. הוא התקיף את היסוד אשר עליו נשענת כל העליה – את יסוד העבודה העברית.
הופרכה זכותנו לעבוד בעצמנו ולהקים את משקנו אנו בעמל ידינו.
ג. נפסלה כל עבודה שאינה מתמדת בתור גורם בחישוב העליה.
ברור היה שספר לבן זה עשוי לסגור את הארץ בפני עליה יהודית. ועדיין זכורה הסערה שקמה אז בתוך העם היהודי, שראה בספר לבן זה התנקשות בתקוות עתידו האחת והתכחשות להתחייבות המפורשת שהטילה על עצמה ממשלת המנדט. אולם לא רק העם היהודי, כי אם גם גדולי המשפט האנגלי כמו לורד הילשאם, סיר ג’ון סימון, שהם חברים בקבינט הנוכחי באנגליה, ראו בספר הלבן פגיעה במנדט, ובמכתב גלוי שנתפרסם בעתונות האנגלית קבעו שהוראות הספר הלבן אינן מתיישבות עם ההתחייבויות המפורשות שקיבלה עליה אנגליה. בעקבות מחאות אלה מבפנים ומבחוץ נקבעו ועדה קבינטית מיוחדת לשאת ולתת עם באי כוח הסוכנות בנשיאות וויצמן, ובמסקנה של המו“מ נוסח המכתב הידוע של מקדונלד לד”ר וויצמן, שבצורה של פירוש אוטוריטטיבי לספר הלבן קבע שיש לעם היהודי הזכות הגמורה לעבוד בעצמו בארץ, הוכרה זכות העבודה העברית האכסקלוסיבית בכל מפעל יהודי והוכרז שאין בדעת הממשלה לבטל או לפסול זכות זו. הוכר בפירוש שהעליה הנדרשת לכל העבודות במשק היהודי ולאותו החלק בעבודת הממשלה והעיריה המניע לפועל היהודי – אינה תלויה לגמרי במצב העבודה או בחוסר העבודה שמחוץ למשק היהודי. את חוסר העבודה הערבי יש לקחת בחשבון אך ורק בחישוב העליה הנדרשת בשביל אותה העבודה הנעשית במפעלים שאינם יהודיים ולא ממשלתיים ועירוניים, כמו למשל, מפעלים של הון בין־לאומי או לא־יהודי בארץ. רק בשביל עבודות אלה יש לקחת בחשבון כגורם בחישוב העליה את חוסר־העבודה הערבי. כן גם נקבע בפירוש שהיות עבודה זמנית אינה פוסלת אותה מהיות גורם בחישוב העליה.
מכתב זה שהופיע ביום 13 בפברואר 1931 נשאר זמן רב אות מתה, ורק עם חילופי הנציבות ניתנה לנו הבטחה וגם נתגלו סימנים בולטים לשינוי המצב הזה. ואמנם, עם בוא הנציב החדש בא שינוי גדול באטמוספירה הפוליטית בארץ. הוגדלה הרגשת הבטחון שלנו בארץ. בא גם שינוי באותו הענין העיקרי המעסיק אותנו כרגע – ענין העליה. אבל גם בשנתיים האלה לא קיבלנו סיפוק בדרישות העליה ובצרכי העליה במסגרת שנקבעה בספר הלבן של 1922 ובמכתב של מקדונלד.
ח. העליה בימי הנציבות הנוכחית
אין אנו יכולים לזקוף לחובת הנציבות את המכה הקשה אשר קיבלנו בימים הראשונים לבואו של הנציב החדש, כאשר היגשנו שדיול של 1700 עולים וקיבלנו רק 350. הדבר הזה נעשה לפני בוא הנציב. אבל גם השדיולים אשר דרשנו במשך ימי הנציבות הזאת – מבלי לדבר אפילו על השדיול האחרון–מה הם מראים? באפריל 1932 דרשנו 3723 סרטיפיקטים וקיבלנו 2008, באוקטובר 1932 דרשנו 6720 וקיבלנו 4500, באפריל 1933 דרשנו 12750 וקיבלנו 5500. בסך הכל דרשנו במשך תקופה זו (מלבד במחצית השנה החולפת, אשר עליה נעמוד לחוד) 23193 סרטיפיקטים וקיבלנו 12000, קצת יותר רק מהחצי. אנחנו היינו בטוחים שדרישתנו היתה מותאמת בהחלט לפרינציפ של יכולת הקליטה בארץ, והקיצוץ למחצה שנעשה לנו לא היה מוצדק גם מבחינה כלכלית. ויש לנו עובדה ניצחת המוכיחה את צדקתנו.
לפני כשנה הופיעה בפי הממשלה טענת התיירים. כשהיגשנו עוד לפני שנה את השדיול באה אלינו הממשלה בטענה, שישנם תיירים שנשארים בלי רשות בארץ הזאת, ולכן תביעתנו מוגזמת. בשבילנו – ודבר זה נאמר אז לממשלה – שימשה השתקעות תיירים בארץ ראייה חותכת שהממשלה אינה מספקת את הצרכים הכלכליים של הארץ בעליה. אין לנו מספרים מדוייקים על התיירים שנשתקעו בארץ. הנציב דיבר בראיון עם ראשי העיריות על מספרים גדולים של תיירים שנתשתקעו בארץ. אבל מה אומרת העובדה שאין אנו מכחישים את מציאותה? הממשלה לא טענה אף פעם שהשתקעות התיירים יצרה חוסר עבודה. ולא עוד, אלא שהממשלה הודתה, שלמרות השתקעות התיירים בארץ יש מחסור בידים עובדות. הודייה זו באה לידי גילוי עובדתי. עוד לפני מתן השדיול האחרון הכירה הממשלה בצורך לתת שתי מפרעות על חשבון השדיול הבא, אלף סרטיפיקטים בכל מפרעה. סימן, שגם הממשלה הכירה, שלמרות המספר הגדול של תיירים, אשר נשתקעו בארץ, לא רק שאין חוסר עבודה, אלא שיש מחסור בידים עובדות. העובדה הזאת אומרת, שהערכתנו אנו את יכולת הקליטה היתה צודקת ומכוונת למציאות, וקביעת הממשלה והערכתה היתה מוטעית.
ט. מה נשתנה
בינתיים קרה עוד דבר מה חשוב מאוד שחייב ואיפשר את הגדלת העליה. בינתיים קרה האסון הגדול של היהדות הגרמנית. הושלך פתאום אור מבעית על מצב האומה היהודית בגולה. כל האילוסיות על שוויון זכויות שהיו עוד לכמה קיבוצי היהודים בארצות הגולה וכל ההשליות שהיו עוד לחוגים אנטי־ציוניים על דבר אפשרות קיומנו בגולה נתערערו בהחלט.
אבל לא רק הדבר הזה קרה. נתרחש באותו זמן בארץ פרוצס מופלא של פריחה. למרות המשבר אשר התחולל בעולם כולו, למרות המצוקה הגדולה, חוסר העבודה, סגירת מפעלים, שיתוק כלכלי חמור בארצות העשירות ביותר, גילתה ארץ קטנה זו סימני גיאות והתפתחות, שקשה למצוא דוגמתן בשום מקום בעולם. פריחה זו לא היתה יכולה להיות נעלמת מאת הממשלה, כי הממשלה ניהנתה ממנה בשורה הראשונה. גדלו הכנסותיה ונצברו עודפים גדולים. מאפריל 1932 עד מרס 1933 הכניסה הממשלה 3016,000 לא“י והוציאה 2,516,000 לא”י ונשאר לה עודף של חצי מיליון לא“י. ממרס 1933 עד ספטמבר ש”ז הכניסה הממשלה 1,774,000 לא“י והוציאה 1,180,000 לא”י. נשאר עודף של 594 אלף לא“י. עם ריבוי העליה גדל העודף של הממשלה בכל חודש ב־100 אלף לא”י – בזמן שהמדינות האדירות בעולם סובלות גרעונים וממשלות נופלות מפני שאין בידן לאזן את תקציבן. ודווקא בארץ קטנה ודלה זו מצליחה הממשלה לצבור עודף כל כך גדול בתקציבה. הפריחה של הארץ נתגלתה גם במבחר החיצוני של ארץ־ישראל. בשנת 1931 עלה האכספורט ל־1,572,000 לא“י, בשנת 1932 – 2,381,000 לא”י, יש איפוא, ריבוי של 809,000 לא“י. האימפורט עלה בשנת 1931 לסכום 5,940,000 לא”י, בשנת 1932 לסכום 7,769,000 לא“י, גידול ב־1,020,000 לא”י, וכל זה למרות ההוזלה המרובה של הסחורות. במשך זמן זה הורחב שטח הנטיעה, הוקמו מפעלי חרושת חדשים, הורחבה רשת החשמל, נתחדש מפעל גדול שיש לו ערך עולמי, מפעל ים המלח. הודות לעליה היהודית הוכשרה ארץ זו לעמוד בפני התקפת המשבר השורר בעולם כולו. בשעה זו היינו מוצדקים לא רק בתוקף המצוקה האיומה של העם היהודי, אלא בתוקף האפשרויות הכלכליות המתרחבות בארץ, להגיש לממשלה שדיול של 24,000 סרטיפיקטים למחצית השנה הזאת. הנסיון במשך השנתיים אימת במלואו את הערכתנו ונתן לנו יסוד לתביעה זו.
י. במערכה
באותו הכרוז אשר פירסמה ההנהלה הציונית החדשה מיד לאחר הקונגרס הודענו ש“כמה הופעות במדיניות של ממשלת המנדט מעוררת בנו דאגה קשה”. והדאגה הזאת הלכה וגדלה עם כל מגע ומו"מ שהיה לנו בזמן זה עם הממשלה פה ובלונדון.
ההנהלה החדשה ראתה – ואני בטוח שכל הנהלה אחרת היתה רואה כמונו – את תפקידה הראשי לטפל בענין העליה גם מהצד הכלכלי וגם מהצד הפוליטי. מיד לאחר הקונגרס שב שרתוק לארץ וביום הראשון לבואו נפגש עם הנציב בשאלת השדיול. באותו הזמן נפגשו שלושת חברי הנהלת הסוכנות: פרופ' ברודצקי, גרינבוים ואנכי, עם משרד המושבות. העמדנו לפני המשרד לא רק את התביעה למחצית השנה הזאת אלא את שאלת העליה היהודית בכל היקפה. מסרנו על המצוקה האיומה של העם העברי, על האפשרויות המתרבות בארץ. עמדנו על הצורך בבקורת יסודית לאור המצב החדש גם של חוקת העליה וגם של הקו המעשי הנקוט בידי הממשלה. זמן מה לאחר הקונגרס נסע הנציב מהארץ וביקש לדחות את ענין השדיול עד לאחר בואו. כשרק חזר לארץ נפגש עם כל ההנהלה והשיחה העירית שלו אתנו היתה בשאלת העליה, וכבר בשיחה זו שמענו כמה הערות שעוררו בנו דאגה רבה, לא רק למיכסת הסרטיפיקטים לתקופה הקרובה אלא לכל הכיוון של הממשלה בשאלת העליה. כעבור ימים אחדים קיבלנו את המכתב המודיע לנו שהממשלה מעריכה את יכולת הקליטה של הארץ למחצית השנה הזאת ב־6,500, אבל לרגל השתקעות תיירים בלי רשות – שלדעתה תימשך כנראה גם להבא, הוא מנכה 1,000 סרטיפיקטים.
ראינו בדבר הזה לא רק קיצוץ קשה במידה מופלגת, פגיעה קשה בצרכים התכופים של המשק בארץ, אלא גם סכנה רבה לכל התפתחותנו ולעתידה של העליה. אם בשעה כזו של מצוקת העם מצד אחד ופריחת הארץ מצד שני יש מרחק כזה בין צרכינו ותביעותינו ובין קביעת הממשלה והחלטתה, הרי זה מציג בסימן שאלה חמור את כל גורל העליה ויחס הממשלה להתחייבויותיה היסודיות לגבי העם העברי.
ובאותה פגישה שהיתה לנו עם הנציב ביום קבלת המכתב על השדיול, הבענו את צערנו ואכזבתנו הגדולה לא רק על השדיול הקרוב, אלא הצגנו את שאלת העליה כולה. אמרנו לנציב בין השאר שמספר הסרטיפיקטים שהוא נתן הוא אכזבה קשה ואין למצוא בשבילה שום הצדקה – לא רק שזה רחוק מהציפיה של עמנו לסיכויי עליה, אלא גם רחוק מהצרכים הדחופים הכלכליים של הארץ. אנו מכירים באופן אינטימי את המצב וצרכי המשק ואנו יודעים כמה צמצום זה של העליה יעכב את התפתחותה של הארץ, יניח כמה מפעלים חדשים וישנים בלי הפועלים הדרושים להם וידכא במידה עצומה את הישוב והעם היהודי. זוהי מכה קשה ובלתי מוצדקת לכל מפעלנו ותנועתנו.
אנחנו יודעים שאי אפשר להכניס עכשיו לארץ־ישראל את כל הרוצים והצריכים לעלות. יש לקחת בחשבון את יכולת הקליטה של הארץ. אולם יכולת קליטה זו אינה צומחת מתוך הארץ גופא, אלא נוצרת על ידינו, על ידי המאמצים של העם היהודי. פעולתנו יוצרת מקורות עבודה חדשים. ויש לנו הרשות להשתמש במקורות אלה במלואם לקליטת העליה. כל מה שאנו עושים בארץ, עלינו לעשות על יסוד כלכלי וכספי איתן, כי אחרת הדבר לא יתקיים ולא יאריך ימים. ואנו מעוניינים שעבודתנו תקום לעד. אבל עבודתנו בארץ אינה קיבולת כלכלית בלבד, אלא מפעל הצלת העם. "עוברת עלינו עכשיו טרגדיה איומה, אחת הקשות ביותר בהיסטוריה שלנו. וכשקראנו את הוויכוח בפרלמנט הבריטי, את דברי סיר אוסטן צ’מברלין ואחרים על מצב יהודי גרמניה היה זה בשביל עמנו סיפוק מוסרי גדול. הרגשנו, שאין אנו בודדים לגמרי בעולם, שעוד יש עם קולטורי גדול המשתתף בצערנו. אולם הסיוע המוסרי הזה – שאנו יודעים להעריך – אין בכוחו לעזור לנו. היהודים הנחרבים מחפשים להם מוצא. חלק מהפליטים הלכו לצרפת וארצות אחרות. והמדינות הללו התנהגו בעין יפה וקיבלו את אחינו בסבר מכניסי אורחים. אבל הן קיבלו רק מעטים, ולא תתנה שהפליטים יתרבו אצלן, כי בעצמן הן סובלות עכשיו מחוסר־עבודה. ואפילו היהודים שבאותן הארצות חוששים שעם ריבוי הפליטים תתעורר תנועה אנטישמית בארצות אלו. הארץ היחידה שנשארה לנו – זוהי ארץ־ישראל. הנה אנו באים בזכות, לא כזרים. כאן אנו יוצרים בעצמנו את המקורות לקיומנו ולעבודתנו. ושום יהודי בעולם לא יבין מדוע בשעה זו, בשעת האסון הגדול ליהודי גרמניה ויהודי ארצות אחרות ובשעת הפריחה הגדולה של הארץ הודות למאמצינו אנו – מדוע אין הממשלה נותנת להכניס עולים יהודים במלוא היכולת הכלכלית של הארץ? האם זוהי הדרך לקיים את ההתחייבות שקיבלה על עצמה ממשלת המנדט – להקל עלית יהודים לארץ?
יא. חידוש הספר הלבן?
ואגב בירור זה נתקלנו במשא ומתן שלנו עם הממשלה בשאלות המחדשות עלינו את הוויכוח של הספר הלבן משנת 1930. כפי שראיתם גם בהודעה שנתפרסמה בשבוע שעבר ע"י הממשלה עצמה, חושב הנציב שיש לקחת בחשבון לא רק את יכולת הקליטה, אלא יש להתחשב גם עם העתיד, “עתיד” זה – הוא גורם נעלם, שאיננו נתן להימדד, ואם מכניסים אותו בחשבון, הרי כל הפרינציפ של יכולת הקליטה ושל כל חישוב מתבטל, וכל הענין של קביעת שיעור העליה נהפך לענין של שרירות לב. הוצגנו שוב בפני השאלה של עבודות זמניות, אם כי בעיקר התבססנו בדרישותינו על עבודות תמידיות. התעשיה היהודית בלבד דורשת למעלה מ־5000 פועלים. הנטיעה החדשה והחקלאות הקיימת שכוח קליטתה מתרחב, תובעות בעצמן אלפים עובדים. אלפי פועלים נדרשים גם למפעלי בנין גדולים, שבמצב הקיים בארץ בהכרח לא יוכלו להיפסק מהר, מפני שהלחץ של חוסר דירות ובתים גדול מאוד אפילו בשביל היהודים שכבר באו לארץ, אפילו בשביל אותה העליה שנקלטה כבר בארץ. גם בעבודת הבנין אין לראות דבר ארעי.
במו"מ העמדנו לפי שאלה עיקרית שלא תיתכן כלל להיות שאלה מצד הממשלה – שאלת העבודה העברית. הממשלה לא הכחישה, שיכולת הקליטה של הארץ היא יותר גדולה והצורך בידים עובדות הוא יותר גדול ממה שניתן לנו. אבל לצרכים התכופים יש בארץ די עובדים לא יהודים. באותן העבודות הדחוקות הדורשות אלפי עובדים עכשיו, כמו בבנין, בפרדסנות, בעבודות של חברות גדולות, יש להעסיק עבדוה לא־עברית, והממשלה נשענת על העובדה שמעבידים עברים משתמשים בעבודה לא־יהודית. כמובן אין הממשלה מכריחה אותנו רשמית לזאת. אין בזכותה להכריח אותנו לכך. אבל בסגירת השערים לעליה עובדת – נעמוד לפני הכרח או לבטל את העבודות הללו או להכניס בהמונים עבודה לא־יהודית גם במשק החקלאי היהודי וגם בעיר היהודית.
יב. בטחון הישוב והתיירות
בעוד אנחנו עומדים במו“מ זה באו המאורעות של המחצית השניה של אוקטובר, ועל דאגת העליה נוספה דאגה חמורה של ביטחון. אתם יודעים כמונו, שבאותה שעה קשה – איש מאתנו אינו יכול להגיד, שהיא עברה כבר לגמרי – עמדה הממשלה על משמר הביטחון; גם הישוב עמד יפה בנסיון קשה זה והפעם יצאנו מהמשבר החמור בשלום. בכל הבירורים והוויכוחים שהיו לנו בזמן הזה לא שמענו אף פעם מהממשלה, שההפגנות האלה, והמאורעות הקשים שבאו בעקבותן, משמשים גורם או משפיעים על יחס הממשלה לענין העליה. בענין, שבו החלה הממשלה להפגיע עוד מהראיון הראשון, בענין התיירות ציינה הממשלה, שטיפולה בשאלה זו קדם הרבה לכל ההפגנות שהיו בארץ בקשר עם העליה. ואם שמתם לב לדבר, גם בדברי הנציב למשלחת של ראשי העיריות הערבים הוא ציין את התאריך שבו אושרו התקנות החדשות נגד התיירים ע”י משרד המושבות. מבלי לעמוד כאן על שאלת התיירות, רצוני רק לציין, כי ידיעות מפורטות על האמצעים שהממשלה חושבת לאחוז בהם בנידון זה, נמסרו ע“י ההנהלה בישיבה מלאה של הוועד הלאומי. את עמדתנו בשאלה זו קבענו בהודעה שפירסמנו בשבוע שעבר ואינני רואה כל צורך לחזור על הדברים. הטיפול בשאלה זו טרם חדל והסכנות הצפויות לשלום הכלכלי של הישוב, לשלום אלפי אנשים שבאו הנה ביושר לב והסתדרו כאן בעבודה או בעצמם יצרו מפעלים חדשים – בעינן עומדות. ענין התיירות נוגע באופן ישר לישוב הא”י, כי הם התערו בישוב ונעשו לחלק ממנו. גם הסוכנות וגם הישוב יצטרכו לעמוד על המשמר בענין זה ויש תקוה שיצליחו.
יג. סטיה מאיגרת מקדונלד
אבל דאגתנו העיקרית מופנה לגורל העליה. ההודעה שנתפרסמה מטעם הממשלה – אם אינני טועה זוהי הפעם הראשונה שדברים הנוגעים ליהודים הרבה יותר מלערבים, כמו ענין התיירות, יינתן להם פירסום פומבי ע“י צינור של שיחה עם משלחת ערבית – הודעה זו רק חיזקה את הדאגה אשר בה היו כבר שרויים הישוב והנהלת הסוכנות. את כל הטענות האלה שמעה ההנהלה במשך המו”מ עם הממשלה לפני התפרסם ההודעה הרשמית. אבל הפירסום הרשמי רק הגדיל את חומר המצב, וגם ההנהלה, אולי בפעם הראשונה בהשתלשלות יחסיה עם הממשלה, ראתה צורך לפרסם אף היא הודעת תשובה בכתב.
אין לנו טענה על עצם העובדה של הפגישה הזאת של הנציב עם הערבים. אנחנו מעריכים מאוד את דרך הנציב העליון להרבות במגע ישר עם בני הארץ לכל חוגיהם, בין יהודים ובין ערבים. אולם תכנה של ההודעה וצורתה אי אפשר שלא ידאיגו אותנו, את היושב ואת העם היהודי כולו. הודענו, כי אנחנו רואים בדרך הממשלה סטייה יסודית משתי הנחות עיקריות, אשר נקבעו באיגרת מקדונלד. הסטייה הראשונה כלולה בהודעת הנציב, שעליו להביא בחשבון את המצב לעתיד לבוא – נעלם זה ששום איש אינו יכול להגיד מה טיבו. ההנחה להביא בחשבון את הגורם הנעלם הזה דווקא בשעת פריחה מעמידה אותנו במצב משונה מאוד. בשעת משבר ובשעת מצוקה כלכלית הממשלה לא תרשה עליה, כי אין יכולת הקליטה לשל הארץ מרשה זאת. אולם בשעת פריחה שוב לא תרשה עליה, שמא יבוא פעם משבר. שיטה כזו מערערת את כל הבסיס לעליתנו לארץ.
הגורם השני – חוסר־העבודה הערבי, אשר לגמרי לא הוכח שהוא קיים בארץ. בהגדרתו משתמשת הממשלה עד עכשיו בסימנים כאלה הסותרים את המושגים המקובלים בעולם בדבר חוסר עבודה ומחוסרי־עבודה. הממשלה מכניסה בין מחוסרי־העבודה לא רק את אלה החיים על עבודתם כשכירים במשק זולתם ואין להם עבודה כרגע אלא היא כוללת את עובדי האדמה הערבים שיש להם משק משלהם ורק בחדשים של אי־עבודה עונתית במשקם הם מוכנים ללכת לחפש עבודה גם במחוץ למשקם. חוסר־עבודה כזה ישנו תמיד בארץ והוא עולה לרבבות, כי אין עבודה במשק האקסטנסיבי במשך כל תקופת השנה. ואם חוסר־עבודה זה יהא גורם בחישוב העליה, לא יהא צורך בשום חישוב, כי לא תהא שום עליה. יתרבו מקורות עבודה ע“י היהודים כמה שיתרבו, קשה להניח, שהם יעלו על אותה המשיכה שהמשק היהודי בתנאיו המשוכללים, בתנאי העבודה והשכר המעולים שבו, ימשוך לא רק אלפים ורבבות בדווים אלא גם אלפים ורבבות של פלחים אשר יעזבו את עבודתם במשקם לא רק בחדשי אי־עבודה כי אם גם בזמן שיש עבודה, כי ההכנסה במשק היהודי תגדל תמיד על הכנסת המשק הערבי. אם לקבל את העיקרון הזה, אזי כל ענין הבית הלאומי יהפך בעצם להשקעת הון יהודי בארץ על מנת להעסיק ולהוסיף עבודה לישוב הערבי שישנו בא”י. זה יהיה פלסתר אכזרי של כל רעיון הבית הלאומי בארץ. ובכלל, מה משונה הדבר שחוסר עבודה ערבי – אם ישנו ובמידה שישנו – יוטל על היהודים. לא די שהיהודים כאזרחים, המשתתפים במסים ככל האזרחים, מרבים אפשרויות של עבודה בנמלים, במסילת הברזל ובעבודות אחרות של הממשלה, אשר מהן נהנים ויהנו מבלי כל צרות־עין שלנו ומבלי כל התנגדות שלנו רבים מהעובדים הערבים – אלא שעלינו יועמס עוד באופן מיוחד כל העול של חוסר־העבודה הערבי.
יד. יסוד הבית הלאומי – עבודה עברית
בתור אזרחי הארץ משלמים היהודים מסים פי שלושה מהערבים. הדבר הזה מוכרח הוא כי אנחנו נושאים של רמה תרבותית וכלכלית יותר גבוהה, ואין עיננו צרה, אלא להיפך, אנו גאים ושמחים שאנחנו מגדילים את אפשרויות המדינה הא“י להנאת כל תושביה. אולם בשום אופן לא נוכל לראות את א”י בשביל היהודים כמקום להשקעת הון בלבד. אנחנו רואים קודם כל את א“י בשביל היהודים כמקום להתיישבות ולעבודה במו ידינו. בית לאומי זוהי עבודה עברית, ישוב יהודי זוהי עבודה עברית, תיקון חיינו זוהי עבודה עברית, חיי־מולדת זוהי עבודה עברית. כשנוטלים את היסוד הזה, כשמערערים ומרופפים אותו, כשפוגעים בו, מערערים ומרופפים ופוגעים ביסוד חיינו ועתידנו בארץ. יכול מספר קטן של יהודים להיקלט בארץ הזאת שלא ע”י עבודה בתור בעלי־הון המתפרנסים מהכנסות כספם, בתור סוחרים ומתווכים, אבל קליטה זו בלבד תחדש עלינו בארץ את הגלות, שמפניה אנו בורחים. קליטה זו תדון אותנו עולמית לחיים מנוּונים ותלויים בחסד אחרים. וקליטה זו לא תבטיח לנו אפילו אותו הדבר שכמה מהמתנגדים לעבודה עברית דוגלים בשמו: ידידות שכנינו, כמו שהעסקת פועלים גרמנים ע“י יהודי גרמניה בבתי־חרושת שלהם לא הצילה אותם מהאסון שבא עליהם. ואם אנחנו בארץ הזאת – כפי שאחרים חושבים – נהיה נותני־העבודה ופועלים ערבים יעבדו אצלנו, לא נינצל מאותו הגורל שבא על יהודי גרמניה. לא לשם כך אנו באים לארץ. א”י נועדה לא למספר מצומצם של יהודים בעלי־הון וסוחרים. אנחנו מחפשים בארץ הזאת תיקון לליקויים ההיסטוריים אשר בקיומנו. אנו רוצים תקומה לאומית, עצמאות לאומית, אנחנו מבקשים פה הצלה לנוער שלנו, להמוני העם שלנו, ואלה יכולים להאחז בארץ רק בעבודה. להם לא נשקפת שום תקווה בא"י מלבד חיי עבודה. ועבודה וסיכוי לעבודה בארץ זהו הדבר המחייה את ההמונים היהודים בגולה. האידיאל של אלפים ורבבות של הורים יהודים מכל המעמדות והחוגים, האידיאל היקר ביותר הוא, שבנם או בתם יזכו לעלות לארץ ולעבוד בה. האידיאל של המוני יהודים שמעולם לא עבדו ואשר לפנים ראו מעין בושה בחיי העבודה ואשר ירדו מנכסיהם ואשר הולכים ומתרוששים בלי הפסק בכל ארצות מזרח אירופה ובשנים האחרונות גם באמריקה, האידיאל הגדול שלהם הוא לבוא לארץ, לחיות בה בעבודה. וכל הנוגע באפשרויות העבודה שלנו בארץ נוגע כבבת עינינו.
טו. אנחנו ושכנינו
אנחנו לא התעלמנו אף פעם מקיום הישוב הערבי, מצרכיו ומשאיפותיו בארץ. בשיחה שפירסם הנציב בשבוע שעבר נאמרו מלבד דבריו על העליה ועל התיירים גם דברי השקטה לערבים בתשובה על תביעותיהם למוסדות של שלטון עצמי. והנציב הבטיח את המשלחת הערבית שלא ייתכן שהם ישועבדו בארץ הזאת ע"י יהודים, ומשני טעמים:
א) זה מתנגד למנדט שעל־פיו מתנהגת אנגליה בארץ;
ב) הוא מעריך יותר מדי את כשרון העם הערבי למען חשוש שדבר זה ייתכן.
אני מסופק אם יש איזה ציוני בעולם או איזה יהודי שיש לו איזה ענין לא"י שאיננו יכול לחתום על אי־אפשרות של שיעבוד הערבים ליהודים בארץ. בקונגרס ה־12, זה היה הקונגרס הראשון לאחר מתן הצהרת בלפור, זה גם היה קונגרס שנתאסף חדשים אחדים אחרי המאורעות הנוראים של מאי 1921 – הוכרז:
“מאורעות הזמן האחרון בא”י – עוררו בקרב העם היהודי רגש צער והתמרמרות. איבתם של חלקי הישוב הערבי בא“י המשוסים ע”י אלמנטים מחוסרי־מצפון, אשר באה לידי התפרצות בהתנפלויות דמים, אינה יכולה להחליש את החלטתנו להקים את הבית הלאומי היהודי כשם שאין ביכלתה לרפות את רצוננו לחיות עם העם הערבי ביחסי הסכם וכבוד הדדי ובברית אתו יחד לעשות את ארץ מגורינו המשותפת למדינה פורחת, אשר תבטיח לכל אחד משני עמיה התפתחות לאומית בלתי־מופרעת. שני העמים השמיים הגדולים, אשר היו כבר פעם שותפים זה לזה ביצירת תרבות, ידעו גם בשעת תחייתם הלאומית למזג את עניני חייהם במפעל משותף".
טז. שתי העובדות המכריעות
החלטה זו לא נתיישנה לא רק בראשיתה אלא גם בסופה, וזו לא היתה הכרזה המתקבלת רק כלפי חוץ. זה היה ביטוי של הכרח היסטורי הכרוך במפעל הציוני בארץ, ביטוי של הכרח הנובע מתוך שתי עובדות היסטוריות יסודיות שלא אנו ולא הערבים יכולים להתעלם מהם.
העובדה ההסטורית האחת של קיום עם יהודי ורצונו לחיות חיים לאומיים בריאים על חשבון עצמו וברשות עצמו, ככל עם בן־חורין, עם יהודי הידוע בקשיות־ערפו ההיסטורית ואשר הצליח במשך אלפי שנה לשמור על קיומו נוכח גזירות ורדיפות שאולי לא היה עומד בפניהם שום עם אחר. כל מה שעבר עלינו לא העביר אותנו על קיומנו. ובכל התקופות והדורות שמר העם הזה במשך מאות בשנים בוקעת ועולה אהבה ומסירות ללא־גבול לארץ הזאת. ושום קרבן ושום מכשול לא ימנע את העם הזה מלשוב לארצו; הוא ישוב הנה לא כעם כובש ומנצל, כעם החי על חשבון אחרים, כי אם כעם עובד ויוצר אשר בזיעת־אפו, בהונו ובאונו יחדש כאן את מולדתו.
והעובדה השניה – קיום הערבים בארץ, ולא רק קיום כמה מאות אלפים בארץ הזאת, אלא קיום העם הערבי בארצות השכנות. א“י גובלת בטריטוריה ענקית התופשת יותר משליש של כל אירופה, והטריטוריה העצומה הזאת מיושבת ע”י עמים ערבים המונים מ־10 עד 16 מיליון, עמים אשר מלאו כבר פעם בהיסטוריה תפקיד גדול לא רק בחייהם הם, אלא בחיי העולם כולו והטביעו את חותמם על תקופה היסטורית שלמה ועל חלקי תבל גדולים והנחילו את דתם, תרבותם וכמה ערכים מוסריים לעשרות מיליונים אנשים עד היום הזה.
אלו הן שתי העובדות המכריעות והקובעות את גורל א"י. שתי העובדות הללו אין ניגוד וסתירה ביניהן אלא יש קשר מוכרח, לא קשר התלוי בקפריסה או בסנטימנט של מי שהוא, אלא קשר היסטורי מוכרח הנובע מתוך מציאות היסטורית שאין לשנותה ואין להתכחש לה.
יז. יחסנו לעצמיות הערבית
אם בצדק אמר הנציב שהוא מעריך מאוד את העם הערבי שלא יינתן לשיעבוד ע“י אחרים הרי, כמדומני, שאנחנו יכולים להגיד שגם אנחנו איננו כל־כך בוערים ותמימים שיעלה על דעתנו לשעבד עם ערבי זה או חלק של עם ערבי זה. לא מפני שאנחנו טובים מאחרים, אלא מפני שהדבר הוא מן הנמנע לרגל מציאות היסטורית ולא יעלה בשום אופן על דעתנו. דווקא מפני שאנחנו רוצים להתקיים בארץ לא קיום של גלות, דוקא מפני שאנחנו רואים בארץ הזאת לא אכסניה ארעית וחולפת, אלא שאנחנו חוזרים לכונן כאן לעולם ועד את חיי המולדת שלנו, לא ייתכן שלא נדע ולא נראה מציאות הגורים הערבי ולא נסיק כל המסקנות מעובדה היסטורית זו. לא רק הכרח פוליטי, אלא הכרח כלכלי מצווה עלינו יחסי ידידות ועזרה הדדית עם הערבים. כל מה שירבה מספרנו בארץ, כל מה שיגדל המשק שממנו נתפרנס, נצטרך יותר ויותר לקשור קשרי־כלכלה גם עם שכנינו בא”י וגם עם הארצות השכנות. ואין להעלות על הדעת שבאיזה זמן מן הזמנים, גם כשיגדל וירבה מספרנו פי כמה, נשעבד את העם הערבי או חלק ממנו.
לא משעבדים ולא משועבדים
אולם – לא יתכן גם שאנחנו נהיה משועבדים לאחרים, וחבל שגם דבר זה לא נשמע באותה השיחה. גם שעבודנו אנו לאחרים לא ייתכן, גם דבר זה מתנגד למנדט וסותר את שאיפת־חייו, רצון קיומו ועתידו של העם היהודי בארצו. האמת ההיסטורית המלאה והשלמה היא שכאן לא ייתכן שום שיעבוד של עם אחד על ידי השני. לא ייתכן, שהערבים יהיו משועבדים לנו ולא יתכן שאנחנו נהיה משועבדים להם, לא בהווה ולא בעתיד, בלי כל קשר ליחס המספרי של שני העמים בהווה ובעתיד. כל שיעבוד של ערבים ליהודים או של יהודים לערבים בכל יחס מספרי שבין שני העמים סותר את המנדט, סותר את המשפט־הבין־לאומי, סותר את התחייבויותיה של אנגליה וסותר את הזכויות ההיסטוריות של העם היהודי כולו, ולא רק של הישוב היהודי בארץ, כשם שהוא סותר את האינטרסים ההיסטוריים של העם הערבי, לא רק זה היושב בארץ. כי אם גם בארצות השכנות.
ונמנעוּת זו שמי־שהוא ישועבד כאן ע“י חברו בהווה ובעתיד בכל יחס מספרי שבין היהודים והערבים באה לידי ביטוי בהיר ע”י התנועה הציונית. בקונגרס הי"ז, אשר נתאסף שוב אחרי מאורעות, אחרי פרעות 1929 והספר הלבן משנת 1930 הודיע נשיא ההסתדרות הציונית, ה' נחום סוקולוב, “כי מבלי שום לב לגדלו המספרי של כל אחד משני העמים אף אחד מהם לא ישתלט על משנהו”.
ולא ייתכן שום משטר בארץ, ולא ייתכן שום מוסד קונסטיטוציוני בארץ הזאת, אם הוא לא ישמור על אי־היותנו משועבדים לאחרים. והעם היהודי לא יתן ידו ולא יכיר בשום משטר ומוסד שיפגע בהנחה יסודית זו.
יח. שתי חטיבות לאומיות
אנו רואים את היחסים בינינו ובין הערבים – כשאני אומר בינינו ובין הערבים, אינני מתכוון רק ליהודים ולערבים היושבים בארץ הזאת, אלא לעם היהודי כולו ולערבים היושבים בארצות השכנות – כשתי חטיבות לאומיות שיש ביניהן שיתוף אינטרסים היסטורי ושיש לשניהם צורך בעזרה הדדית ושיתוף־פעולה, כמו שיש לשניהם צורך בעזרה מוסרית של כל העולם הנאור.
ואנחנו רוצים ששיתוף הפעולה יתחיל בארץ הזאת מעכשיו בין אותו החלק של העם היהודי שבא כבר לארץ ובין אותו החלק של העם הערבי היושב בארץ הזאת. זה יהא שיתוף כלכלי בין עובדי האדמה היהודים ובין עובדי האדמה הערבים, קואופרציה לשם שיכלול המשק החקלאי, לשם הטבת החקלאות, לשם הגדלת פריון הארץ, אשר בו אנחנו רואים את הדרך העיקרית להטבת מצבו של המעמד הכי גדול בארץ הזאת – המעמד החקלאי. כי לא גודל השטח אלא גודל הפריון קובע את מעמדו של החקלאי. ראינו זאת לא רק בהשוואה של כמה כפרים ערבים לכפרים יהודים, כי אם ראינו זאת גם בישוב היהודי גופא. אציין דוגמה אחת מהגליל. יש לנו מושבה שנוסדה לפני 30 שנה ושם יש לכל אכר 250 דונם. האכרים היושבים במושבה הם אנשי עבודה, הם ובניהם וילדיהם עובדים קשה בשדיהם ובגנם, ולמרות גודל השטח הם חיים בדוחק. אלה הם אכרי סג’רה. הכרתי את המושבה הזאת לפני הרבה שנים וראיתיה בשנים האחרונות. לא עמד להם גודל השטח שיש להם והם חיים חיי עוני. ולא רחוק משם יש מושבה שנוצרה כעשר שנים אחריהם – דגניה – ושם יש למשפחה עובדת 20 דונם ואין להשוות את הרמה הכלכלית והתרבותית של אנשי מושבה זו לאנשי המושבה השניה.
ויש כר נרחב לפעולה משותפת לשם המטרה הזאת אשר בה יש התיקון העיקרי לשאלת עובדי האדמה בארץ – הגדלת פריון האדמה.
יט. ארגון משותף
אנחנו רואים גם צורך בשיתוף בין הפועלים היהודים והפועלים הערבים; לא שהיהודים יהיו מעבידים והערבים יהיו עובדיהם, אלא שיתוף־פעולה בין העובדים היהודים ובין העובדים הערבים, בין העובדים היהודים בכפר היהודי, במשק היהודי, בעיר היהודית ובין העובדים הערבים בכפר הערבי, במשק הערבי ובעיר הערבית. וכן שיתוף־פעולה בין היהודים והערבים העובדים יחד במפעלי־ממשלה, במפעלי עיריות משותפות ובמפעלי ההון הפרטי, שיתוף הפעולה להטבת תנאי עבודתם, לביטוח הבריאות, לחוקת־עבודה, להעלאת הרמה התרבותית והסוציאלית של העובד. אנחנו רואים צורך בשיתוף־פעולה בין הסוחרים היהודים והסוחרים הערבים, בין בעלי בתי־חרושת היהודים והערבים, בין הנוטעים היהודים והערבים, שיתוף־פעולה לחיפוש שווקים בחו"ל, להטבת תנאי־מכס ותנאי־המסחר, להוזלת אשראי ולשיתוף בכל השטחים שהאינטרסים של היהודים והערבים עולים בהם בקנה אחד.
יש מקום לקואופרציה זו והיא תלך ותגדל מתוך הגיון ברזל של החיים הכלכליים. יש לה מקום בשטח יותר רחב – לא רק בין היהודים והערבים בארץ־ישראל, אלא בין העם היהודי ובין העם הערבי. כל גירוי מדנים בין שני העמים פוגע באינטרסים ההיסטוריים של שני העמים ומזיק להתפתחות הארץ.
אבל אנחנו פוסלים כמסוכן לשלום הארץ וכמסוכן לעתידנו בארץ את הקואופרציה המסולפת בין ההון היהודי ובין עבודה לא־יהודית.
עלילות שנתבדו
תוצאות חקירות פרנטש הוכיחו שעלילה קשה אחת אשר העלילו עלינו היתה כוזבת – עלילת נישול הערבים ע"י התיישבות היהודים. שני המפקדים שסידרה הממשלה בשנות 1931־1922 הוכיחו את כזבה של עלילה שניה, כאילו העליה היהודית דוחקת את רגלי הערבים מהארץ הזאת. לא רק שעלה מספר הערבים בתקופה שבין שני המיפקדים, אלא המיפקד הוכיח שבמרכזי ההתיישבות היהודית גדל הישוב הערבי הרבה יותר מאשר במרכזים שלא נגעה בהם ההתיישבות היהודית. באיזורי יפו, חיפה, רמלה וטול כרם – מרכזי ההתיישבות היהודית – גדל הישוב הערבי גם בעיר וגם בכפר למעלה מהגידול הממוצע של הישוב בארץ כולה. ודווקא בשטחים שבהם אין יהודים ירד הגידול הערבי לעומת הגידול הממוצע של הישוב הארצישראלי.
ויש עוד עובדה ניצחת וראייה בולטת: ישנם שני חלקים של א“י – א”י המזרחית וא“י המערבית. ודי לשאול: היכן מצוייה יותר עבודה ופרנסה, היכן מבוצר יותר מצב התושבים, כדי למצוא את התשובה מהו הערך של העליה היהודית לא רק לעם היהודי, אלא מספרים פרוזאיים על הכנסות הממשלה והוצאותיה מעידים על ערכה החיובי. בעוד שכאן במערב מוציאה הממשלה לחינוך – והיא מוציאה כמעט בעיקר על הישוב הערבי – 16 לא”י לכל מאה איש, מוציאים בעבר הירדן רק 7 לא“י. בעוד שבמערב א”י מוציאה הממשלה על הבריאות 11 לא“י למאה נפש, מוציאים בעבה”י 4 לא“י, ובעוד שכאן מוציאים על עבודות ציבוריות – המעסיקות כ־90% ערבים – 32 לא”י, מוציאים בעבה“י 8 לא”י. אותו הדבר בערך יוצא גם בהשוואה בין א"י ובין סוריה.
ואלה שמכסים את התנגדותם לעליה באמתלה של שמירה על תושבי הארץ, לאלה אנחנו יכולים להגיד בבטחון גמור, שכל פגיעה בעליה היהודית פוגעת גם ברמה הכלכלית של האוכלוסים, מקפחת שירותי החינוך והבריאות של התושבים הערבים, ומעכבת את התפתחות הארץ בכללה.
אם לא עכשיו – אימתי?
אולם פגיעה זו היא פגיעה בנו, היא פגיעה בעם היהודי שהעליה לארץ, היא תקוותו האחת והאחרונה, היא פגיעה באותן האפשרויות שיצרנו בארץ לאחר חמשים שנות פעולה חלוצית. התיישבותנו נהפכה כבר לגורם כלכלי מכריע בארץ הזאת. ארץ זו אינה יכולה להתקיים יותר בלי הגורם הזה. אין א“י בשבילנו רק פרוגרמה, אלא יש בא”י היהודית מציאות כלכלית בעלת משקל רב שיש בכוחה לפעול. ומלבד הגורם הכלכלי הזה אשר שום ממשלה לא תוכל להתעלם ממנו, אם לא תרצה להמיט שואה כלכלית על הארץ, יש גורם שני והוא – האומה היהודית בעולם. ואנחנו רואים הכרח באותו הוויכוח הקשה, באותם חילוקי הדעות החמורים שיש כרגע בינינו ובין הממשלה בנוגע למידות העליה, כי הוויכוח בינינו ובין הממשלה עכשיו איננו על הגדרות. לא נוסחה זו או אחרת מעניינת אותנו, לא הגדרה או הכרזה חדשה, אלא ענין יותר ממשי וחשוב – מידות העליה. זוהי השאלה המרכזית העומדת כרגע לפני העם היהודי, ושאלה זו בהיקפה המלא עלינו להעמיד לפני הממשלה האנגלית, האם האנגלי ודעת הקהל בעולם.
עלינו להניח על כף המאזנים הפוליטית את שני הגורמים הללו: את כוחנו הכלכלי בארץ זאת ואת מלוא־אסוננו בעולם. התנועה הציונית היתה במשך הרבה שנים תנועה של חוזים והוזים. גם דעת הקהל בעולם וגם חלקים גדולים של העם היהודי לא תפסו את הרעיון הציוני ולא האמינו באפשרות הגשמתו. הם הורגלו לעם היהודי בגולה, ראו את הארץ בחורבנה ובשממונה ולא האמינו שהארץ הזאת יכולה לקלוט עליה יהודית רחבה. אנו עומדים ברגע היסטורי יוצא מן הכלל; כל עבודתנו במשך חמשים השנים האחרונות היתה רק מעין הקדמה והכשרה לשעה זו. מאמצינו בארץ הוכיחו לעין כל את האפשרויות הגדולות הגנוזות בארץ הזאת. א"י עומדת בשורה הראשונה של הארצות הקולטות עליה יהודית, ועוד ידה פתוחה. האסון שקרה ליהדות הגרמנית גילה לעיני כל דעת הקהל בעולם מהו מצבה של האומה היהודית בגולה. והגיעה השעה לעליה עממית רחבת־היקף. אם לא עכשיו – אימתי?
ירושלים, ג כסליו תרצד [“דבר” 2589].
עבודה
מאתדוד בן־גוריון
עבודה עברית
מאתדוד בן־גוריון
אדר תרצב
א. בראשית ההתיישבות
השנה ימלאו 50 שנה ליסוד מושבותינו הראשונות על ידי שבי־ציון –אם להוציא מהכלל את פתח־תקווה, שהנסיון הראשון ליסודה נעשה ארבע שנים לפני כך (בשנת תרל"ח) על ידי קבוצת יהודי ירושלים, את בית־הספר החקלאי במקווה־ישראל שהוקם על ידי חכי“ת בשנת תר”ל (1870), וגן מונטיפיורי על יד יפו שנרכש בשנת תרט"ו (1855).
לפני חמישים שנה – בשנת תרמ"ב – הונח היסוד לראשון־לציון ביהודה, זכרון־יעקב בשומרון וראש־פינה בגליל, ובשנת היובל אין אנו יכולים עדיין להתברך בלבנו שהשאלה היסודית הקובעת את ערכו, כבודו, שלומו ועתידו של מפעל התיישבותנו בארץ, – יתר על כן – את גורל הציונות כולה, – את גורל הציונות כולה, – שאלת העבודה העברית, כבר נפתרה.
והשאלה טרם נפתרה לא מפני שבמשך כל התקופה הזאת חסרה ההכרה בחשיבותה המכרעת של העבודה העברית בתקומת־העם בארצי. רבים מראשוני חובבי־ציון, כגון הרב צבי הירש קלישר, זאב יעבץ, מרדכי אליאסברג, י. ל. פינסקר ואחרים ראו בעבודת האדמה, בעמל כפיים, בשינוי מבנה־החיים הכלכליים של העם את היסוד והעיקר בתחייתנו הלאומית.
בוועידה הראשונה של חובבי־ציון בקטוביץ (י“ח חשוון תרמ”ה) ציין י. ל. פינסקר בנאום הפתיחה שלו, כי “המעמד הנורא של העם היהודי לא ישתנה לטובה בלתי אם על ידי שינוי מקום וארחות חיים, אם נסול להם מסילה חדשה במשלוח־יד ויגיע־כפיים. – כל הגויים יושבים איש על אדמתו, מרבית בני העם, המה אכרים, – מעמל כפיהם יראו טובתם ושכר פעולתם נכון לפניהם – בני העמים האלה עוסקים בעבודה אשר תוצאותיה נראות לעינים והנם נושאים פרי תועלת במובנו הישר – עם ישראל היה לאיש הרוח, בעל הגיון או סוחר סופר ושוקל, וע”י זה נתמוטטו גם כוחותיו הגופניים וידל מאוד… עלינו איפוא לחגור את שארית כוחנו לצאת למרחב – עד היום עבדנו עבודת עבד וציר מוציא ומביא דברים שבין אדם לחברו ומדינה לרעותה. נשובה נא היום אל אמנו הזקנה, הארץ אשר ברחמים גדולים תחכה לנו להאכילנו מפריה ולהשביענו מטובה. תאחז נא ידנו באת ובמחרשה תחת אשר החזקנו עד היום באמת הסוחרים ובמאזני כנען"….
ולא רק הוגי־דעות ודַבּרי התנועה בגולה – בארץ גופא עמדו רבים על ערכה החיוני, הסוציאלי והלאומי, של העבודה כמה וכמה שנים לפני העליה השניה, שגוללה ביד רמה את דגל העבודה.
כשנקנתה באדר תרמ“ו אדמה נוספת בראשון־לציון – אדמת עיון – נתחייבו הקונים על פי דרישת הנדיב הידוע “כי לא יקחו עובדים רק מאחינו”. ב”יומן אחר הביל“ויים” מספר הד"ר חיסין על הימים ההם: “בתחלה היו רבים מפקפקים אם אפשר לסמוך על הפועל העברי, אם יעמוד בנסיון, והיו בטוחים שעבודתו תהיה גרועה. אך למעשה היהודים עובדים יותר יפה מהערביים”.
הפועלים העברים “נתרבו” במושבה –מספרם הגיע עד 30־20 איש, ובשנת תרמ"ז נוסדה “אגודת הפועלים”, במטרה:
א) "כי הועד שלהם יחפש תמיד אחרי עבודה, למען לא יאלצו ללכת בטל,
ב) מי שאין לו עבודה יעזרוהו מעט,
ג) להיות בצוותא חדא, לבשל מאכלים במקום אחד,… זה היה ארגון הפועלים הראשון בתולדות התיישבותנו החדשה בארץ.
ביום 21 במרס 1887 ציין חיסין ביומנו הנ"ל: “מתוך הכרה מלאה בתפקידו הרב של הפועל העברי במפעל ההתיישבות ומתוך הבנת התעודה הנשגבה החלה האגודה לסדר במרץ את עניניה”…
ב. רעיון “הארץ והעבודה” בשנת תרנ"ב
עם התגברות העליה בשנות תר“נ –תרנ”א ועם ייסוד המושבות רחובות וחדרה נתרבה מספר הפועלים, ונעשה נסיון מצד פועלי רחובות בקיץ תרנ"א לאחד את כל פועלי הארץ לאגודה אחת בשם “הארץ והעבודה”, במטרה כפולה:
א) “להשגיח על כל דרכי הפועלים וחייהם בהווה, הן בחמריות והן ברוחניות, ולהיטיב בזה את מצבם בתור פועל ומדותיהם בתור יהודי ואדם ישר; ב) לדאוג גם לאחרית תקוותם, כי יוכל כל פועל עברי אחר זמן ידוע של עבודתו בא”י –עפ“י תנאים ידועים –לבוא אל המנוחה ואל הנחלה פה בארץ אבותינו”.
בתקנות שחיברו מייסדי האגודה ניתן ביטוי בהיר, קולע ועמוק, כמעט קלסי, לרעיון העבודה, והדברים שנאמרו בשנת תרנ“ב לא נתיישנו עדיין גם בשנת תרצ”ב.
בהקדמה מנתחים מחברי התקנות את שתי צורות ההתיישבות, הפילנתרופית והמסחרית –ומגלים את ליקוייהן. והם מנסים להתוות תכנית חדשה להתיישבות עובדת.
“המתיישבים הראשונים באו הנה בכסף או בידים ריקניות, אך כולם באו לשם עבודה בגוף, ועלינו להגיד ישרם, כי עשו משלחתם באמונה, אפס, כי הנסיונות הראשונים, כמחוייב מן הטבע, לא הצליחו בידם ויכל ממונם ובתוהו ויגיעתם לריק, –ויהיו נזקקים לתמיכה, והחובבים בחו”ל סמכתם רוח נדיבה ויהיו נותנים וחוזרים ונותנים לתמוך בידי החלוצים למען יבואו אל מטרתם, ואף עלה בידי הנותנים חלק גדול מחפצם, אפס אל תכלית חפצם לא באו, כי אם נביא בחשבון את היצירה הרבה לעומת השיבה לא נמצא נחת, –כמה ממונות נשקעו בתמיכה ולא ראינו בהם סימן ברכה, ואדרבא, בבחינת מה שהביאו גם קללה לעולם, כי בסיבתם פרצה השחתת המדות בין הנתמכים ותטע בקרבם הנטיה לקבצנות…
“השנה האחרונה חדשה נהיתה בעולם הישוב. בני רכוש היושבים בחו”ל התעוררו לקנות אדמה בארץ לעבדה ולטעה. אך לא בעמל כפיהם, כי אם בכוח ממונם. ויתאחדו לאגודה והיא הפקידה מתוכה פקידים לפקח על העבודה הנעשית ע"י אחרים –השיטה החדשה הביאה בכנפיה גם מגרעת חדשה. בכלל השיטה הזאת בא ענין הישוב לכלל סחורה. יגיע כפים וזיעת אפים מקשרים את הצורה ליוצרה בעבותות של גידים ועצבים אשר לא ינתקן בלי סכנת נפש, אך קשר הממון אל הסחורה אינו אלא עניבה הנשלפת על נקלה. הממון הוא דבר שמקבל צורה ופושט צורה בלי שום קושי. מה שהיום דינר הוא למחר קרקע ולמחרתו הוא חוזר להיות דינר. לכן אין אנו רואים בכל בעלי הרכוש האלה מישבים קבועים, מישבים באמת. אבל אנו רואים בהם בעלי חשבון העושים סחורה בישוב בזמן שהשעה משחקת לו לתת פרי טוב לעוסקים בו, ורעה גדולה מזו, כי על ידי בעלי הרכוש לא נבוא לעולם להתכלית שאנו מבקשים: לתכלית הרבות יושבים מבני ישראל על אדמת הקודש.
“שאלת הפועלים –השאלה הזאת הכי נכבדה בשלשתן. כי לא רק שאלה חברתית היא, אבל גם וביתר שאת שאלה לאומית, שאלת הישוב בכללו. הנסיון הורה לנו, כי בלי פועלים עברים אין תקומה להמושבות. הפועלים הערבים אינם אלא משענת קנה־רצוץ להמושבות, הן מבחינת מספרם והן מבחינת יתרון העבודה. ולא זו בלבד, אלא יש כאן בית־מיחוש פן כמקרה הכסיל, אשר החיה את הארי המת, גם אנו יקרנו. הפועלים העברים המה להישוב, מה שהדם הוא לגוף אדם בריא; המה יתנו לו חיים, והמה ישמרוהו מרקבון וכליון”…
העורך של השורות היקרות אשר ליחן לא נס גם לאחר ארבעים שנה, היה ידידם ומדריכם של חלוצי ביל"ו, אחד המעולים שבעסקני חיבת ציון וסופריה המובהקים, אשר עד היום לא נערך עדיין כראוי לו –יחיאל מיכל פינס המנוח.
על תקנות האגודה, אשר סיסמתה היתה “בעד ארצנו ועמל כפינו” היו חתומים בתור “חברי הועד לפי שעה” –אריה ליב גורדון, מאיר דיזנגוף, משה רטנר ואהרן אייזנברג.
מייסדי האגודה מתחו ביקורת חריפה גם על העליה העובדת שקדמה להם: “הסערה הבאה מצפון בשנים האחרונות העלתה אלינו המונים חנונים וסרסורים, מוזגים ורוכלים, מלמדים ושמשים, סופרים ושוחטים. ויהיו בין לילה כולם לפועלים. איש איש מהם נטל רכושו בידו וילך לאחת המושבות –חובבי הישוב שמחו עליהם –אך גם שמחתם זאת היתה עד ארגיעה. כי לא עברו ימים מעטים וכל ההמונים האלה כלעומת שבאו כן שבו ללכת ולא נשארו מהם בלתי אם מתי מעט. –רבים מן החוזרים הללו לא היו לכתחילה ראויים לאותו דבר, כי ילידי בהלה היו; אבל אמת גם זאת כי היו גם בתוך השבים כמה וכמה אשר היו ראויים לעבודה, וגם רצו בה ובארץ מאוד מאוד –ובכל זאת שבו על עקבם או הלכו לארץ החדשה, כי תנאי החיים המשתררים פה ביחס אל הפועלים הכריחום לכך….אם חפצנו להביא המשתררים פה ביחס אל הפועלים הכריחום לכך….אם חפצנו להביא פועלים עברים הנה, עלינו לשנות את תנאי החיים ביחס אל הפועלים שינוי גמור, –עלינו להנעים להם את העבודה עצמה ועלינו לתת לפניהם גם תקוות ומטרות אשר תמשוכנה אותם אל עבודתם לא רק במושכות אהבה, כי אם גם במושכות התועלת” ויש צוֹרך “להעמיד שבט מיישבים בארץ, מיישבים נאמנים הקשורים אל אדמתם כאדני השדה, מיישבים העשויים להתרבות ולמלא את הארץ, מיישבים אשר לא בפזרון כספם אך בעמל כפם ובזיעת אפם יבואו לתכליתם”, ולשם כך “הפועלים העברים העובדים עבודתם עבודת שדה וכרם במושבות אשר בא”י בתור שכירי יום ועמהם שאר חובבי הישוב מייסדים יחד חברה, אשר דגלה עליה “בעת ארצנו ועמל כפינו”, וזה שמה לפי תכליתה: “הארץ והעבודה”, לתת יד לרבים מבני ישראל אשר אין עשרם אלא בכוח ידיהם וכשרון פעלם להתיישב אף המה בארץ ולהתקיים עליה:
א) בהגן החברה עליהם בכל הדברים הנוגעים לגופם ולרוחם,
ב) בתתה אחרית ותקווה לעבודתם להנחיל להם בארץ יש ואחיזה לקנין עולם".
התכניות של “הארץ והעבודה” לא נתקיימו. לרגל המשבר בארץ והסכסוכים הפנימיים נתפרדה החבילה, ובראשית הקיץ תרג"ב בטלה האגודה.
ג. מצב העבודה במושבות הברון
הפועלים העברים התפזרו איש לעברו. מאתים הפועלים אשר עבדו עד קיץ תרנ"ב בראשון נשארו רק מעטים. “אם כי המלאכה לא היתה כבדה, עזבוה מרבית הפועלים, כי לא יכלו נשוא הנזרות והסייגים שנתחדשו עליהם חדשים לבקרים, וגם יד המחלות הויה בם וינוסו על נפשם” (י. גולדמן ב“פרי הארץ” של ז. יעבץ, יפו, תרנ"ב).
בשנת תרנ“ח היו בראשון רק 97 פועלים, ורק שלושה מהם עבדו בחקלאות, השאר היו עסוקים ביקב ובבתי מלאכה שונים. “החלק היותר גדול מהם כבר בעלי אשה ובנים ושכרם ליום הוא רק 1,5 –1,7 פרנק. וכמובן יחיו חיי צער ודוחק במאד. להפועלים המתחילים בעבודה שאינם מרויחים גם הסך הנ”ל יתמוך וועד הפועל של חברת התמיכה ביפו בסך 1 גרוש וחצי ליום…” (לוח א“י של לונץ, שנה ד' תרנ”ח). העבודה החקלאית נעשתה כמעט כולה רק על ידי פועלים ערבים. כך היה המצב גם בזכרון־יעקב. “המושבה הגדול ז”י – בה יעבדו זה כעשר שנים כאלפיים פועלים ערבים – והערבים האלה מרוב התערבותם תמיד עם היהודים במושבה כבר נעשו מעט מעט בני תרבות… רבים ישאלו בצדק: מדוע ימצאו בז“י עבודה כאלפים פועלים ערבים, ומדוע לא תינתן העבודה לעניים המרודים מאחינו באה”ק, אשר בטח גם הם היו מסתפקים במועט" (חיים דוב משפיה בלוח א“י תרנ”ח).
כשביקר הברון (רותשילד) בחורף תרנ“ט את הארץ דרש מאת האיכרים להעסיק בכרמיהם פועלים עברים, “כי תושיעו איש את אחיו, וזכרתם כי גם אתם עניים הייתם, ועל תעזבו את אחיכם ואל תתנו רק לאחרים” –אולם הדברים לא הועילו. אחוז הפועלים היהודים במושבות היה אפסי –וגם אלה כמעט שלא יכלו להתקיים. כשהעביר הברון את המושבות הנתמכות על ידו לרשות יק”א בשנת תר"ס נמצאו במושבות 532 משפחות פועלים (מלבד 57 שעזבו בקיץ את הארץ). “מרביתם עובדים בארץ זה 12 שנה, וכחמישים מהם עובדים מראשית יסוד הישוב הזה כ־18 שנה. במספר הנזכר יש 360 בעלי אשה ובנים, והנשארים פנויים, ומספר נפשותיהם הוא 1600. 170 מהם עובדים ביקבים, והנשארים עובדי אדמה – הראשונים יקבלו שכר עבודתם מן 8 עד 24 גרוש1 ליום, ושכר האחרונים משתנה לפי המקום. בגליל –מן 4 עד 6 גרוש, וביהודה מן 6,2 עד 9 גרוש ליום, הכל לפי מצב העובד ושנות עבודתו – על פי השיטה החדשה (הפסק התמיכה) לא תהי כמעט כל עבודה לפועלים במושבות, ומה איפוא יהי גורלם עתה? –אולי יאלצו כולם לקחת את מקל הנודדים בידם ולעזוב את הארץ היקרה להם, אשר למענה סבלו כל עמל ותלאה”… (לוח א“י, ו’–תר”ס).
ואמנם חלק גדול מהפועלים האלה, הוכרחו לעזוב את הארץ –בעזרה הכספית שניתנה להם על ידי הפקידות החדשה – פקידות יק"א, על מנת שלא ישארו בארץ. הסופר א. ש. הרשברג שביקר אז (תרס"א) בארץ מספר:
“יחס הקולוניסטים אל הפועלים העברים אינו נותן כבוד לראשונים. כמעט כולם מבכרים את הפועל הערבי על העברי בעבודות היכולות להעשות בידי הראשון, בשביל שלבב הפועל העברי גם בבעליו מבני עמו; והאיכר העברי גם הוא אינו יכול להשתמש באחיו הפועל בתשמישים גסים שאינם נכנסים בגבול עבודתו החקלאית. בראשונה היו אנוסים להשתמש בפועלים עברים לעבודות מיוחדות, כמו הזמירה, ההרכבה, הצריכות איזה כשרון וידיעה קודמת, אבל לאט לאט סיגלו לעצמם גם הערבים את העבודות האלה, ושוב אין להם צורך בפועל עברי; גם מסתפקים הפועלים הערבים, אשר צרכי פרנסתם מעטים, בשכר מצער משכר הפועלים העברים, וממתינים המה לבעליהם בקבלת שכרם עד הבציר, דבר שאי־אפשר ליהודי… גם מתרעמים הפועלים, כי הקולוניסטים פוסעים על ראשיהם בגאווה, לא יתנום לחוות דעה בעניני צבור, שהמה משתמשים בהוצאותיו, כמו ברחובות ועוד. וגדולה תלונתם על הפקידים, גם של חובבי ציון, כי חורשים המה רעה עליהם… למשל ב”נס־ציונה" יש באר של “חובבי ציון” ובלכת הפועלים לדלות מים ממנה, צריכים היו לעבור דרך מושב הקולוניסטים ויחסמו לה את הדרך לפניהם בגדר אבנים גדול, עד כי נאנסים הפועלים להקיף את הדרך עד בואם אל הבאר"…
מאותה שנה (תר"ס) נשאר לנו המיפקד הראשון של פועלי המושבות, אשר סודר על ידי עסקן הסתדרות הפועלים (שקדמה לעליה השניה) א. קומרוב. בשתים עשרה מושבות נמצאו 472 פועלים: בזכרון־יעקב 161 (מהם 81 פועלי יקב), בראשון־לציון 103 (מהם 80 פעולי יקב), בפתח תקווה 52, בראש־פנה 40, בעקרון 25, ברחובות 22, בחדרה 20, בנס־ציונה 16, ביסוד־המעלה 14, במתולה 12, במחנים 4, במשמר־הירדן 4.
*
שבע מהמושבות האלה – זכרון־יעקב, יסוד־המעלה, מתולה, פתח־תקווה, עקרון, ראשון־לציון, ראש־פינה, נתמכו על ידי הברון ביד רחבה. במאמר “הישוב ואפוטרופסיו” עשה אחד־העם חשבון, כמה עלו שבע מושבות אלו ל“נדיב הידוע” עד תחילת 1900, שבה עברו לרשות יק"א:
“כ־360 קולוניסטים יש לו, להנדיב, בכל המושבות –ובשבילם הוא מוציא בכל שנה (כפי הבודז’ט האחרון של הפקידות בשנת 1899) כ־1.500.000 פרנק2, שזה עולה יותר מ־4000 פרנק למשפחה, מלבד הוצאות שני היקבים בראשון־לציון וזכרון־יעקב, המגיעות כם הן לסך של 1.200.000 פרנק בשנה, סך שרק חלק קטן ממנו חוזר ונכנס על ידי מכירת היין. ואם נזכיר עם זה, כי בשנים האחרונות נתמעטו ההוצאות–הנה תהיה לנו הרשות לשער, כי בשנים הקודמות היה הבורז’ט השנתי עוד יותר “עשיר”. ולפי זה נראה שאין שום הפרזה בהערכת הבקיאים מבני א”י, כי עלה הישוב להנדיב עד שנת 1900 לא פחות מארבעים מיליון פרנק. והנה –כל מקורי הכלכלה, הנמצאים עתה בכולן יחד (אדמת זרע, כרמים, עצי פרי וכו') מספיקים, באופן היותר טוב, לכלכל בדרך טבעית, בלי תמיכה ובלי “הכנסות” מדומות, לא יותר ממאה משפחות. אילו היה איפוא הנדיב רוצה ויכול בשנה ההיא להעמיד תיכף את המושבות על בסיס טבעי על ידי הרחקת המשפחות היתרות– היה צריך לרשום בפנקסו חשבון נפלא מאוד: במחיר 40.000.000 (ארבעים מיליון) פרנק הגיע לבסוף, אחרי עמל 18 שנה לראות 100 משפחות מפרנסות עצמן בעבודתן: כל משפחה עלתה לו, איפוא, ארבע אלף פרנק" (“על פרשת דרכים”, כרך ב', “הישוב ואפוטרופסיו”).
זכרון־יעקב לבדה, שהחזיקה אז (עם בנותיה –שפיה ובת־שלמה) כמאה איכרים, עלתה לנדיב עד שנת 1900 ביותר מעשרה מיליון פרנק. באותו מאמר כותב אחד־העם: “עוד בשנת 1899 היה הבורז’ט השנתי של זכרון־יעקב (מלבד היקב) כשבע מאות וחמשים אלף פרנק. ומזה נוכל ללמוד כי הסך הכללי שיצא לבטלה במושבה זו במשך כל השנים (18 שנה!) –הוא בכל אופן יותר מעשרה מליון” (שם) וכמה עלתה מושבה זו לפקידות החדשה מאז ועד היום, זה שלושים ושתים שנה? ומושבה זו שעלתה לעם היהודי אולי יותר מכל ההתיישבות העובדת – תחוג השנה את חג יובלה מבלי שעובד בתוכה כמעט אף פועל עברי אחד…
ד. מה מצאה העליה השניה?
לפני יותר מחצי יובל שנים (1906־1904) עלו לארץ חלוצי העליה השניה ודגל העבודה בידם. מה מצאנו אז בארץ?
בימים ההם עוד לא היו הקרנות הציוניות – אפילו הקרן הקיימת טרם פעלה בארץ – ואיש לא חלם עדיין על התיישבות עובדת. “עבודה עצמאית” ו“הלאמת הקרקע” עדיין לא מצאו להם מהלכים אפילו בקרב הפועלים, וכל המושבות הקיימות –עשרים וחמש במספרן –עמדו על טהרת “הייזמה הפרטית” –כלומר רכוש פרטי ועבודה שכירה, אם כי עיקר ההון בא לא מהמתיישבים הפרטיים, אלא מהכלל או מיחידים שתרמו מהונם לשם הכלל (כמו הברון רותשילד), והעבודה השכירה היתה רובה ככולה עבודה לא עברית.
סיכום קצר ודולה ממצב ההתיישבות בראשית העליה השניה יתן בשורות הבאות שנכתבו בסיוון תרפ"ז:
“ההתיישבות העברית עלתה בסכום של 90.000.000 פרנק (קרי: תשעים מיליון) –וכמעט כל הסכום הזה (חוץ מהסכומים שנשארו בידי הפקידים במזומנים…) נכנס אל הישוב הנכרי! חלק מן ההון הזה –מחיר הקרקע, מחיר חמרי בנין –היה צריך להיכנס בידי אחרים בהכרח ע”פ התנאים הטבעיים של התיישבותנו, שהרי לא לגזול את הארץ באנו. אבל החלק הגדול נכנס לידי אחרים שלא בהכרח אלא ברצון. ולא נהיה כלל מן המגזימים, אם נאמר, כי חצי הקפיטל הנ“ל עבר לידי הערבים בתור תשלום עבודתם! ואם יש לנו כיום בא”י בערך אלף איכרים – כל אחד מהם מכלכל במספר הבינוני, שלוש משפחות של ערביים. נמצא שהערבים מקבלים כיום מידינו בעד עבודתם קרוב למיליון פרנק שנה בשנה. ומן הסכום הגדול הזה אינו חוזר ליהודים כלום – שכן הפועל הערבי אינו צריך לקנות מאת העברי העירוני, וכל מה שהוא מקבל במושבה הרי הוא מכניס אל כפרו. מכאן הווי אומר, שעם כל איכר יהודי שאנו מוסיפים בא"י, אנו מוסיפים חיים ופרנסה לשלוש משפחות של ערביים….
….וידע נא ישראל, כי בעלי־הבתים העברים לא ישיבו את הארץ לישראל בלי הפועלים העברים" (ההדגשה במקור). את הדברים האלה כתב לא פועל, לא סוציאליסט, לא יריב מושבע של האכרים, אלא עסקן ישובי וותיק, איכר בעצמו, מראשוני המתיישבים אשר הכרתו הציונית לא סולפה עדיין מפני חשבונות מעמדיים – מ. סמילנסקי.
תשעים מיליון – אלף אכרים – שלושה אלפים פועלים ערבים – אלו היו התוצאות של עשרים וחמשת השנים הראשונות להתיישבותנו בארץ – על בסיס “היזמה הפרטית”… כל איכר, שהעביד במשקו שלושה פועלים זרים – עלה באופן בינוני 90.000 פרנק זהב – או למעלה מ־56600 לא"י בוולוטה הנוכחית (וכל זה – מבלי לקחת בחשבון את הבדלי המחירים שלפני 25 – 50 שנה).
אין זה מתפקידי לספר כאן על קורותיה ולבטיה של העליה השנייה מאז ועד היום – זה יותר מעשרים וחמש שנה – במלחמתה הנואשת והנועזת, רבת סבל והגבורה, עשירת־האכזבות והכיבושים על זכות העבודה של הפועל העברי בארץ. אולם למען נעמוד על השינויים אשר נתהוו בכיוון זה מאז ועד עכשיו –והבנת השינויים האלה חשובה בשביל פעולתנו העתידה – אציין עובדות מספר, קצרות אך מאלפות, שמתוכן אפשר לעמוד על המצב בראשית מלחמתנו ומה שמלחמה זו נתנה לנו.
בסוף קיץ תרס"ז (1907) כותבים מפתח־תקווה:
“הימים ימי בציר ענבים, והמהומה גדולה: אין פועלים… לא עברים, כמובן, – פשוט חסרים פועלים ערבים. רצים יצאו דחופים ומבוהלים להכפרים הרחוקים ובאו בתחנונים לפני הערבים: הצילו את הישוב ותנו לנו את ילדיכם הקטנים לימים אחדים… –ומה נהדר היה המראה כשיצאו מכפר־סבא (הערבי) כשלושים נפש ילדים וילדות מבני ארבע ומעלה, והמפקד לפניהם”…
חיפה בתחילת תרס"ח.
“מספר הפועלים האשכנזים העובדים פה עולה לארבעים. בעיקר ממציאים את העבודה “עתיד” (בית חרושת לסבון) והסדנה המיכנית של מילר”.
נס־ציונה, שבט תרס"ח.
- "אדמת וואדי־חנין מסוגלה מאוד לפרדסים. הפרדסנים שלנו מעסיקים פועלים רבים
- מספר הפועלים הערביים עולה יותר ממאתים, מספר הפועלים היהודים עולה לתשעה, מהם חמישה איכרים ובני איכרים וארבעה מהפועלים החדשים. אחד מאלה האחרונים הוא רק משגיח על העבודה…"
ירושלים, אדר ראשון תרס"ח.
“כשהיה הרצל בירושלים לפני שמונה שנים נטע במוצא ארז – וטבעי מאוד הדבר, שאחדים ממוקיריו של מנהיגנו החליטו להציג לו זכרון על המקום הזה: בית מקלט לסופרים זקנים, סנטוריום וכדומה. ואפ”ק הלווה סכום כסף, וכבר הקיפו אותו גדר וחצבו בור – אבל מה גדול העלבון, שאפילו את הזכרון למנהיגנו בונים לא־יהודים, ובראש הבונים עומד הבנק הלאומי – הבנק התנה תנאי של עבודה עברית, אך הקבלן, ש. ב., טען ש“ביקש לעבודתו פועלים ובנאים יהודים ומצא למרות כל עמלו רק אחד…”
יער הרצל בלוד (בן־שמן), אדר ראשון תרס"ח:
“לפני שנתיים חפרו פה הערביים את הבורות והעמידו את הגבולין של האדמה הזאת (אדמת הקרן הקיימת!), ועכשיו ניגשו הערבים לנטוע את המשתלה בשביל יער הרצל –מה גדולה זכותה של אומה זו, שמלאכתה –ואפילו מלאכה כזאת –נעשית על ידי אחרים!…”
בגליל התחתון, אדר ב' תרס"ח:
“בשנה הנוכחית עולה מספר הפועלים העברים העובדים במושבות הגליל התחתון יותר מאשר אשתקד, אך –רובם עובדים כעת אצל הפקידות. על כל איכר שבמושבות הגליל נמצא פועל ערבי שגם משפחתו גרה במושבה, ובמושבות ימה וסג’רה ישנם איכרים לא מעטים שלכל אחד ישנם 2 – 3 פועלים ערבים, עד כי ברוב המושבות מכריע מספר המשפחות הערביות את מספר המשפחות העבריות…”
פתח־תקווה, תרס"ח:
“אמנם בנוגע ליתר המושבות אפשר להגיד, כי מספר הפועלים שבפתח־תקווה עולה על פני מספר הפועלים שבמושבה אחרת, אך כשנשים לבנו, כי בפ”ת עובדים לרוב מאלף עד אלף וחמש מאות ערבים, נבין כי 12 או 13 מניינים של פועלים יהודים אינו גדול כלל…"
עין־גנים, אדר ב' תרס"ח:
“המתנחלים בפדזשה (עין־גנים) פנו לקבלן יהודי בפ”ח, כי יבנה להם באר ע“י אומנים יהודים. האחרון ענה, כי אומנים יהודים אין, ולכן אינו יכול לקבל עליו עבודה זו. המתנחלים שלחו שליח מיוחד לוואדי־חנין וראשון־לציון, ששם ישבו גם כן קבלנים יהודים לבניית בארות, אבל גם האחרונים הודיעו שבלי ערבים לא יחפרו הבאר”.
בשומרון וגליל, ניסן תרס"ח:
“בכל הגליל ובתוכם גם חדרה וזכרון –נמצאים עתה 82 פועלים עברים, מלבד פועלי היקבים: בחדרה 7, בזכרון־יעקב 3, בשוויה 1, באום ג’מל (בת שלמה) 1, בסגרה 43, במסחה 6, בימה 4, במלחמיה 7, במתולה 8”.
יפו, בית־הספר לבנות, תרס"ח:
בתמוז (תרס"ח) התחיל הוועד האודיסאי של חובבי־ציון לבנות את בית־הספר לבנות ביפו. הדרישות מוועד הבניה שיבנה על ידי פועלים יהודים לא הועילו. הבניין נמסר לקבלן בתנאי שיקבל עד כמה שיהיה אפשר 50 אחוז יהודים. אך הקבלן מצא לו אמתלאות שונות לקפח את שכר הפועלים היהודים, עד אשר לא יכלו לעמוד בפני ידו הקשה ועזבו את העבודה כולם כאיש אחד.
מ. דיזנגוף, שהיה אחראי לבנין בית־הספר לבנות, יצא ב“הצבי” במכתב גלוי שבו ניסה להוכיח שהיהודים אינם מסוגלים לעבוד…
פתח־תקווה, תמוז תרס"ח:
“השמועה, שנתאמתה גם על ידי חקירת המועצה הפלשתינאית, כי איכרים אחרים מפ”ת מתעתדים להביא פועלים מצריים לעבודה, עוררה התמרמרות גדולה בין כל השדרות".
פתח־תקווה, תמוז תרס"ט:
“לפני ארבע שנים החלה תקופת הפועלים העברים הצעירים מספרם הגיע אז רק לאיזה עשרות. אחרי שתי שנים של עבודה עלה מספרם ל־250. המספר הזה נמשך עד לפני שנה וחצי, ומני אז הולך מספרם ופוחת. לפני שנה נמצאו פה רק 100 איש, ועכשיו נשארו לא יותר מ־30־25, שהחצי מהם עובדים בקביעות בפרדסו של מר ק. – הפרדס היחידי שנעבד רק בידים עבריות. באותו זמן עבדו בפתח־תקווה לכל הפחות 1200 פועלים ערביים”.
תל־אביב, תמוז תרס"ט:
“כידוע קיבלה החברה “אחוזת בית” (כך נקראה התחילתה תל־אביב) הלוואה בערך רבע מיליון פרנק מכסף הקרן הקיימת. יכולנו, איפוא, לקוות שכל העבודות מהפרבר הזה תימסרנה בודאי לידי עובדים יהודים… אולם התוצאות הן כבר ידועות: אבן הפינה שביסוד הראשון מהפרבר העברי ביפו הונחה על ידי פועלים נכרים. בשבוע האחרון– הלכו אחדים מהנגרים היהודים לבקש שימסרו להם את עבודת הנגרות, ענה על זה אחד מחברי הוועד של “אחוזת בית”, כי אצלם אין הבדל מי שיקח את העבודה ושלא יטרידו אותם יותר”…
יפו, חשוון תר"ע:
“הולך ונגמר הרובע היהודי (תל־אביב) הנבנה בהלוואת הקופה הלאומית. מן הנץ השחר עד גימגומי לילה מלא המגרש הגדול תנועה וחיים. נשמעת הלמות פטישים –אבל בין כל הקירות, כמעט, לא תישמע כלל שירה עברית, מלה עברית בשעת הבניין העברי, כי את כל הבניינים תפסו הנכרים –ורק שנים שלשה בתים (מלבד הגימנסיה) נבנים על ידי יהודים…”
פרדסי הפקידות, חשוון תר"ע:
“כל העבודות העיקריות בפרדסי הברון בפתח תקווה ובוואדי־חנין, במקווה־ישראל, בגן מונטיפיורי וכו' נעשות על ידי נכרים. אחרי המקרה הידוע בוואדי־חנין, שעקרו שם מספר גדול של עצים, פנינו לפקידות בדרישה, כי תגדיל את מספר הפועלים העברים, אך היא השיבה את פנינו ריקם”.
ה. היחס לעבודה העברית לפני חצי־יובל
נמצאו כמובן גם אז:אידיאולוגים“, אשר ניסו להצדיק את החרם נגד הפועל העברי בנימוקים פוליטיים. האימרה “שלטון הפועלים” ו”דיקטטורה" לא היו אז שגורים בפי הציבור הבעלביתי, אבל בעצם הטענות נגד הפועלים היהודים לא חל כל שינוי.
“דבר דברתי עם הטובים בבני המושבות –כך כתב אז א. בן־יהודה –ונתברר לי כי לא תעבורנה שנים מעטות ולא יהיה אף פועל יהודי אחד בכל המושבות. לא מפני רוע העבודה של הפועל היהודי, ואף לא מפני יוקר עבודתו ישתמטו בני המושבות מהשתמש בפועלים יהודים, אלא מפני דרכיהם ומנהגיהם ותביעותיהם של הפועלים היהודים ביחס לנותני העבודה” –כי האיכר “איננו יכול בשום אופן להכניס את צוארו בעול התביעות של הפועל היהודי בשמה ובכוחה של האורגניזציה”…
דברים אלה נאמרו בזמן שלא היתה קיימת עדיין הסתדרות כללית, אף לא הסתדרות חקלאית, ולא ידעו כלל מה זאת לשכת־עבודה, ולפועלים לא היו כל מוסדות של עזרה או לקבלנות –וכל שאיפתם של צעירי ישראל, אשר עזבו את הוריהם, בית־ספרם, חייהם המסודרים בארצות מגוריהם ועלו לארץ –היתה לעבוד עבודת שכיר במושבה הפרטית בפרנק וחצי או שני פרנקים ליום למען השיב את עבודת היהודים על אדמת־ישראל לידים עבריות.
היום שומעים לעתים קרובות, שלפנים אפשר היה לעבוד עם הפועלים היהודים, לפנים היו יחסים טובים – כמעט ששררה אידיליה בין האיכרים ובין פועליהם. באספת הנבחרים השניה לפני שש שנים, בטרם נתבדלה התאחדות האיכרים מאירגון היישוב, ניסה מ. סמילנסקי להוכיח לנו, ש“בימים ההם”, כשיוסף אהרונוביץ היה יושב ברחובות, היו ימים טובים ליחסים שבין האכרים והפועלים היהודים, אולם עכשו נתקלקלו היחסים, לאחר שי. אהרונוסיץ וברל כצנלסון הפסידו כביכול את השפעתם על פועלי המושבות, ו“האיכרים הפשוטים” שרויים בפחד מהפועלים היהודים ש“כוונותיהם אינם מתאימות לישוב ולצרכיו”.
אבל מה נעשה אנחנו, בני העליה השניה, שזכורים לנו עדיין היטב “הימים הטובים ההם” – כשאיכרי פ"ת פגשו אותנו בחרם, וועד המושבה אסר לא רק מסירת עבודה, אלא גם השכרת חדר או מתן עזרה רפואית לפועל היהודי…
ולא מישהו מאתנו, אלא מ. סמילנסקי עצמו כתב בימים ההם (אלול תרס"ח): “אנחנו יודעים על דבר החרם הפתח־תקוואי. אבל אין זה סוד, כי בלעדי החרם הגלוי הזה יש גם “חרמות” נסתרים – מהם פסיביים ומהם אקטיביים. ומי אינו יודע על דבר אותו “הלחש” שמלחשים על כל אוזן של כל “בעלי יכולת”, כי אותם הפועלים באו להחריב את עולמנו, לסתור את בניינו ולהילחם כנגד כל הקדוש על יסוד איזה מעשה בודד או איזה הכרה של צעיר שוטה או גם רשע…”
כזה היה מצב העבודה ואלה היו היחסים בימי העליה השניה.
ו.סיכום ומסקנות של אחד העם בשנת תרע"ב
כשבא אחד־העם לפני עשרים שנה בפעם השלישית לארץ וניסה לסכם לעצמו תוצאות הפעולה הישובית במשך שלשים שנה, הגיע מתוך הסתכלותו במצב העבודה למסקנה מבהילה:
“נסיון של שלשים שנה בחיי המושבות צריך להביאנו סוף סוף לידי הכרה, כי מושבות עבריות אפשר להן להתקיים בא”י, ואפשר שירבו וירבו… יכול יהודי להיות “פרמר” חרוץ, “בעל־בית” כפרי, מעין בועז בשעתו, המתפרנס מעבודת האדמה ובקי בה ושקוע בה. בבוקר בבוקר הוא יוצא לשדהו או לכרמו, להשגיח על פועליו, החורשים או הזורעים אדמתו, הנוטעים או מרכיבים את גפניו, ואינו נמנע גם מלעבוד בידיו ממש יחד עם פועליו כשרואה צוקך בדבר, אבל מה בצע בכל זה לבנין “המקלט הבטוח”? מפלגה “עליונה” של איכרים כאלה, התלויה בעבודת אחרים, אינה יכולה לשמש יסוד לבנין כזה. היסוד בחיי כל מדינה הוא ההמון הכפרי, הפועלים והאיכרים העניים, המתפרנסים בדוחק מעבודת ידיהם בשדה, אם בחלקה קטנה שלהם, או בשדות “המפלגה העליונה”, וההמון הכפרי שבא"י לא לנו הוא בהווה, וקשה לצייר לעצמנו, איך ייברא לנו בעתיד, אף אם ירבה מספר מושבותנו בכל פינות הארץ. בהווה הלא ידוע, כי העבודה במושבותינו נעשית ברובה על ידי בני הכפרים הערביים שמסביב, מהם שכירי יום, הבאים בבוקר ושבים בערב לכפריהם, ומהם פועלים תמידיים, היושבים במושבה עם נשיהם וטפם וכולם יחד עובדים בשבילנו עבודת “המקלט הבטוח”.
– – נשארה איפוא אך תקווה אחת: אלה הפועלים הצעירים (עד כאן ההדגשה של אחד־העם), הבאים מחו“ל במחשבה תחילה להקריב חייהם על מזבח האידיאל הלאומי, “לכבוש את העבודה” בא”י ולברוא במושבותינו, אשר ישנן כבר ואשר יווסדו בעתיד, אותו ההמון הכפרי החסר בהן עד כה. לא לחינם עומדת בעת האחרונה “שאלת הפועלים” כמעט במרכז כל שאלות הישוב. הכל מרגישים, שבה באמת כלולה שאלה יותר גדולה: שאלת המטרה של הציונות בכללה. אם לא יצליחו גם הפועלים האלה למלאות את החסרון סימן הוא, כי האידיאליסמוס הלאומי גם הוא קצר כוח הוא לברוא את התכונות הנפשיות הדרושות לכך, ועלינו איפוא להשלים עם הרעיון, שהישוב הכפרי שלנו בא“י, אף אם יתרחב ברבות הימים עד קצה גבול האפשרות, יישאר תמיד יישוב “עליון” של מועט קולטורי מפותח, שכוחו במוחו והונו, אבל ההמון הכפרי המרובה, שכוחו בעבודת ידיו, לא לנו יהיה גם אז. ודבר זה משנה לגמרי את מהותה ומטרתה של הציונות. (ההדגשות אינן במקור)… אפשר לברוא במושבות “אנשי אדמה” מטופס עליון, שמלאכתם נעשית רובה על ידי אחרים, ואולי אפשר לברוא גם מפלגת פועלים קטנה להעבודות “הדקות”, שהן קלות יותר ושכרן מרובה, אבל אי־אפשר לברוא המון כפרי –המון ממש – שיכבוש את העבודה הגסה והקשה, הנוטלת הרבה ונותנת מעט, אשר אך עליה יכול המון כפרי לעמוד בטלפיו ורבבותיו. בפתח־תקווה, למשל, אפשר שיתפרנסו מן העבודות הדקות לכל היותר 400־300 פועלים, בעוד שהעבודה הפשוטה יש שמעסקת שם פועלים לאלפים…” (“סך הכל”, על פרשת דרכים, כרך ד', י“ז אדר תרע”ב).
ז. מסקנה שנתבדתה
מתוך הנחות אלה בדבר מצב העבודה העברית ועתידה הסיק אחד העם מסקנה איומה, אבל הגיונית, מוכרחת: הציונות המדינית אינה אפשרית, כי בלי עם עובד לא תיכון שום מדינה ולא יקום שום “מקלט בטוח” (היום היו אומרים “בית לאומי”). אולם אחד־העם לא חלה ולא הרגיש שהנחות אלה, הסותרות לציונות המדינית, הורסות בבת אחת גם את הציונות הרוחנית שלו. "מרכז לאומי רוחני ליהדות, מרכז של תורה וחכמה, של לשון וספר, של עבודת גוף וטהרת נפש, מיניאטורה אמתית של עם ישראל כמו שהיה צריך להיות, – כיצד ייתכן דבר זה בישוב “עליון” התלוי בעובדים מבני עם אחר, שיעשו בשבילו את המרכז הרוחני?… כיצד יכולה מושבה שמלאכתה נעשית לא בידי יהודים, להיות “טבועה בחותם עברי ומוקפת אויר עברי לאומי”? ומה טיבה המוסרי, החברתי והלאומי, של “מפלגה עליונה של איכרים” המתפרנסת מעמל נכרים? האומנם דמות מכוערת, עקרה, מסכנה ונידונה לכליה של בעל־בית מנצל, המוקף במשקו עובדים מבני עם אחר – זוהי דמות “עם ישראל כמו שהיה צריך להיות”?…
שאלות מרות כהנה וכהנה אפשר היה לשאול את בעל המרכז הרוחני, שלא ראה ולא האמין באפשרויות העבודה העברית בהמון, כי היהודי “הפיקח” ו“בן־התרבות” שלו אינו יכול לראות את עולמו בעבודה, שעובד האדמה ועבד האדמה הם בעיניו היינו הך, שמוסר היהדות והצדק המוחלט, אשר עליהם העמיד את השקפת עולמו, אינם נפגעים כלל מ“הטופס היפה” של “בן תרבות” הניהנה “מפרי הקולטורה של זמנו הנאת הגוף והנפש” מבלי שישתתף בעצמו ביצירת הקולטורה הזאת השתתפות גוף ונפש.
לאשרנו אנו יכולים עכשיו, לאחר עשרים שנה, לציין בבטחון שהפרוגנוזה הפסימית של אחד־העם בדבר העבודה העברית נתבדתה. אנו מתאספים עכשיו בעיר, שכל עבודתה, בין דקה וקלה, ובין גסה וקשה, נעשית במאה אחוזים בידים עבריות. אם תל־אביב נעשתה לשם תהילה וגאון, לא רק בישוב אלא בעם העברי כולו, הרי זה לא מפני שיש בה חנויות יהודיות, או בנקים יהודים, או ראש עיריה יהודי –דברים אלה תמצאו בכמה וכמה ערים ועיירות – אלא מפני שעיר זו מצטיינת בדבר שאין דוגמתו בשום עיר אחרת בארץ ובעולם – זוהי עיר העבודה העברית. העולים החדשים מקבלים את העובדה הגדולה הזאת כדבר טבעי, המובן מאליו, ונדמה להם שכך היה “לעולמים”, אבל גם עיר זו לא נולדה מהולה. ולא רק בראשית יסודה, כאשר סיפרתי קודם, אלא גם לאחר המלחמה נתקיים בעיר זו “האידיאל הלאומי” הגדול שלו נלחם עכשיו בהתלהבות קנאית כזו מ. סמילנסקי –עבודה מעורבת. והיה נחוץ זעזוע הדמים של מאי 1921, למען שתל אביב תיהפך לעיר עברית ממש, לעיר העבודה העברית.
אולם לא רק בעיר זו אנו רואים עכשיו את הדבר שאחד־העם לא יכול היה להאמין באפשרותו – גם במושבות זכינו סוף סוף לאלפי פועלים עברים, העסוקים בכל העבודות הפשוטות והקשות.
כשכתב אחד העם את “הסך הכל” שלו – בשנת תרע"ב – היו במושבות כשש מאות פועלים יהודים (פ"ת 147, רחובות 126, חדרה 100, ראשון־לציון ובאר־יעקב 64, בן־שמן 49, חולדה 29 – במושבות הגליל עשרות אחדות).
במיפקד שסידר המישרד הארצישראלי לאחר שנה (מאי 1913) הגיע מספר הפועלים בכל המושבות ל־801, מהם היו 650 פועלים, 151 פועלות (416 אשכנזים, 310 תימנים, 64 ספרדים, 11 בני עדות אחרות).– מלבד 170 פועלים במשקי הקרן הקיימת (כנרת 23, דגניה 28, בן־שמן 56, חולדה 23, גן־שמואל 6).
בתקופת גמר המלחמה (בשנות תרע“ז – תרע”ט) מנו מושבות יהודה 607 פועל, מושבות השומרון –145, מושבות הגליל התחתון – 125, הגליל העליון –6, כל המושבות יחד 883 (במספר זה לא נכללו פקידים ובעלי אומניות חפשיות), ומשקי הפועלים מנו 410 עובד (בן־שמן 98, כנרת 85, מרחביה 56, נחלת־יהודה 41, דגניה 27, כרכור 24, מחניים 22, תל־עדשים 20, איילת־השחר 15, כפר־גלעדי 31 ותל־חי 10).
במיפקד הראשון לאחר המלחמה שסודר על ידי ההסתדרות הכללית (י“ז אלול תרפ”ב) נימנו במושבות 1968 (לרבות פקידים ועובדים אחרים). במיפקד השני של ההסתדרות (כ“ב אלול תרפ”ו) נמנו 4682 פועלים (3745 פועלים, 937 פועלות) –ויחד עם 631 נשי העובדים – 5313 איש. מהם היו עסוקים בחקלאות – 2029 פועלים, 432 פועלות, יחד 2511 (53% מכל הפועלים), השאר היו פועלי בניין ועבודות ציבוריות, חרושת ומלאכה, פקידות ושֵרות.
במרס 1930 – לפי המיפקד שסודר על ידי הסוכנות וההסתדרות ביחד – נמצאו במושבות 7748 פועלים (מלבד נשי עובדים): במושבות יהודה 4454, שרון – 1157, שומרון –1602, גליל 425. מהם עבדו בחקלאות 4982 – 64,7% (מזה בפרדסנות 4231). בבניין ועבודות ציבוריות 820 – 10,6%; בחרושת ומלאכה 676 – 8,8%; בפקידות 346 –4,5%.
ח. פלא העבודה העברית
כיום מונים במושבות למעלה משמונת אלפי פועלים, ועם נשי העובדים – למעלה מעשרת אלפים, וכהנה וכהנה בערים. הוקם מעמד עובד עברי בעיר ובכפר, בבנין שכונות וערים שלמות, בסלילת דרכים וכבישים, בחיצוב בסלע וסיתות אבנים, בחפירת תעלות וקידוח בארות, בניקוז ויבוש, בסבָּלות ובהובלה, בכל עבודת שדה וגן למיניה ובכל מלאכה וחרושת לענפיהן – ואין עבודה בארץ אשר תיבצר מידי הפועל היהודי.
ולא רק שזכינו לרבבות פועלים בכל ענפי המשק –לעינינו קם פלא אשר גם רבים בתוכנו לא האמינו באפשרותו הקרובה: גושים טריטוריאליים שלמים הבנויים על טהרת העבודה העברית במאה אחוזים. לא רק בהתיישבות העובדת על קרקע הלאום ועל יסוד העבודה העצמית – אלא בהתיישבות ההון הפרטי, על אדמת הפרט, בעבודה שכירה. כמה רחוקים אנו מהימים כשלא יכלו למצוא אומנים יהודים לבנות באר במושב הפועלים, ובית ספר עברי הוקם בעבודה לא עברית, ובהנחת היסודות לעיר העברית הראשונה כמעט שלא שותף הפועל היהודי… דברים אשר לא יאמנו עכשיו כי יסופרו…
עמק הירדן ויזרעאל, גוש השרון ותל־אביב, אלפי הפועלים היהודים בשדות יהודה, שומרון וגליל ובבתי המלאכה והחרושת בעיר הארץ הזימו את הנבואות השחורות של שוללי העבודה העברית ותקוות התקומה הלאומית הכרוכה בה.
איך קם הפלא הזה?
הפלא הגדול שחוללה ההתיישבות היהודית בארץ הוא לא בשינוי פני הארץ ובנין הריסותיה – עם כל גדלו של המפעל הזה.
הקמת עיר פורחת, על רחובותיה הסלולים ובתיה, מוסדותיה ומכוניה שופעי החיים והתרבות, על גבי חולות נעזבים וריקים, התקנת פרדסים וכרמים ושדות בר על אדמת שממה וביצות, מוכת רזון או אכולת קדחת ממארת, חישוף אוצרות טבע גנוזים ב“ים המות” והפיכת זרמי־נהר למקור אורה וכוח –בכוח ההון והמדע, אפשר לעשות כהנה וכהנה בערבות אפריקה השחורה ובקצה הקוטב הצפוני. אין כמעט ארץ בעולם אשר ההון היהודי והמוח היהודי אין להם חלק במפעלי הטכניקה והחרושת אשר שינו פני תבל. הפלא הגדול, היחיד במינו, שקם בארץ – זהו העובד העברי אשר ידו בכל מלאכת השדות והגנים, הכרמים והפרדסים, בתי החרושת והמלאכה, המסילות והכבישים, מכוני החשמל והמים, המחצבה והנמל. העובד העברי אשר כמוהו לא היה לנו עד היום הזה בכל ארצות הגולה, ואשר עד לפני שנות מספר לא האמינו רבים וכן שלמים באפשרות קיומו פה.
ואמנם היה יסוד לקטני־האמונה. אם יש ארץ שאינה נוחה לפי תנאיה האובייקטיביים במצבה הקיים לצמיחת מעמד עובד עברי – הרי זוהי ארץ־ישראל. בכל הארצות סובל הפועל היהודי משני גורמים שליליים: התנכרות המעביד היהודי לעובדים מבני עמו והלחץ של הסביבה הבלתי יהודית – בלא הבדל מעמד… האנטישמיות הכלכלית – גם של הפועל וגם של נותן העבודה הבלתי יהודי – וחוסמת ברוב הארצות את הדרך לפועל היהודי לענפי העבודה העיקריים, גם חלק גדול של המעבידים היהודים בכל הארצות נגועים באנטישמיות זו. ולא איכרי פתח־תקווה המציאו הראשונים את החרם נגד הפועל היהודי.
אולם בארץ־ישראל קיים גורם שלישי נוסף, גורם אובייקטיבי רב־אונים, העושה כמעט לנמנע את העבודה העברית בארץ זו: מציאות רזרבה ענקית של עבודה זולה, בלתי מאורגנת, חסרת־הכרה, מעוטת־צרכים, ואמונה על שיעבוד והכנעה וניצול בלי גבול. אחד מסופרי “המגיד” מנה לפני 50 שנה את שבחי א“י, ואת אחד מיתרונותיה העיקריים לגבי ישוב ארץ ישראל ראה בעובדה, כי “עובדים ערביים בה למכביר ושכרם מצער”… ה”מכביר" ו“המצער” האלה היו בעוכרי העבודה העברית מאז ועד היום הזה.
ואם במשך עשרות שנים לא מצא הפועל היהודי משען־עבודה נאמן במשק היהודי שצמח וגדל בארץ, הרי זאת לא רק מפני רוע־לבב המעביד העברי ושנאתו לפועל היהודי, כמו בארץ אחרת, אלא מפני מציאות אובייקטיבית: השפע והזול של העבודה הבלתי יהודית הנוחה לניצול.
מה היה, איפוא, הכוח אשר הקים מעמד עובד עברי בארץ, על אף ההתנכרות והחרם, על אף המציאות האובייקטיבית המכשילה? מה חולל, איפוא, את הפלא הגדול הזה?
ט. המצפון הלאומי
אומרים: המצפון הלאומי. המצפון של המעביד היהודי, המחייב אותו להעסיק פועל יהודי מתוך הכרה ציונית. אני אהיה האחרון לכפור במצפון לאומי. מה ששמענו הערב מפי ז’וכוביצקי היה, נדמה לי, ביטוי של מצפון לאומי. איני יודע באיזו מידה הוא דיבר כבא כוח האיכרים, אבל דיבר בכל אופן כאחד האיכרים, וכך יוכל לדבר רק מי שהמצפון הלאומי מדבר מתוך גרונו.
וז’וכוביסצקי אינו יחיד. יש עכשיו עשרות ומאות איכרים המקיימים באמונה את מצוות העבודה העברית, ומהם לא חדשים שמקרוב באו, אלא גם איכרים וותיקים שנתנסו כבר בכל הנסיונות ויודעים את כל קשייה וחומרותיה של העבודה העברית.
ואולי הגילוי הכי נהדר של מצפון לאומי של איכר ראינו בדוגמה שנזכרה מקודם בדברי – בבעל הפרדס היחיד שעוד לפני עשרים וארבע שנים קיים את משקו על טהרת העבודה העברית – ה' קרול מפתח־תקווה. בימינו אלה, לאחר קיומה של ההתיישבות העובדת בעמק, שגילתה את יכלתו החקלאית של הפועל היהודי, לאחר מציאות אלפי פועלים במושבות, לאחר “התעברותה” הגמורה של תל אביב וגוש השרון – לא קשה לדבר על עבודה עברית כמו שדיבר ז’וכוביצקי, וגם לקיים מה שהוא מקיים. אולם בשעה שבכל הארץ היתה שוררת התנכרות כללית לפועל העברי, כשלא רק המעשה הציוני, אלא גם ההלכה הציונית לא הכירו עדיין במצוות העבודה, ואחד מטובי ההוגים של חיבת־ציון גם כָּפר בפירוש באפשרות העבודה העברית ולא ראה בה כלל תנאי הכרחי לתחיית היהדות ולהקמת המרכז הרוחני – בשעה כזו היה דרוש מצפון לאומי ער ונאמן לשחות נגד הזרם הכללי ולקיים בעקשנות ובקנאות את מצוות העבודה העברית במאה אחוזים, על אף הלעג והזלזול שהדבר הזה פגש בסביבת האיכרים. אני בטוח שבבוא הזמן לכתוב את תולדות הישוב היהודי יירשם האיש הזה כאחד מגבורי המפעל ההתיישבותי. אין זו גבורה גדולה לחרף את הנפש בשעת סכנה או ברגע של התלהבות, אולם דרושה גבורה מוסרית להתמיד יום יום בקיום מצווה ציונית פרוזאית, שאין עליה עדיין הגושפנקה הרשמית של התנועה, ואשר בעיני כל הסביבה של המעבידים היא נלעגת ונקלה. אולם גילוי הירואי זה של מצפון לאומי היה יחיד בזמנו ויוצא מן הכלל. עשרות ומאות של איכרים שבאו לארץ בשם הרעיון הציוני, ואשר נתיישבו בארץ בעזרת התנועה הציונית – התכחשו למצפון זה, ורבים מהם עודם מוסיפים עד היום הזה להחרים את הפועל היהודי.
בזכרון־יעקב ובראש־פנה אין כמעט דריסת רגל לפועל יהודי. בפתח־תקוה, נס־ציונה, ראשון־לציון, חדרה ורחובות ישנם עשרות פרדסים שהעבודה העברית נחרמה בהם. בפתח תקווה בלבד מנו ביום 13.4.31 108 פרדסים על שטח של 4898 דונם שרגל פועל יהודי לא דרכה בהם. ב־4 לפברואר 1930 עבדו בחמש המושבות הנ"ל עבודה חקלאית 2733 פועלים יהודים ו־3078 פועלים ערבים. בפברואר שנה זו עבדו בחמש מושבות לאה 4230 פועלים יהודים (בתוך זה גם פועלי בניין ועבודות ציבוריות) וכ־4000 פועלים ערבים (רק בחקלאות בלבד).
והן בין מחרימי העבודה העברית וצורריה ישנם רבים שבאו לארץ בשם הרעיון הלאומי, ועדיין הם דוגלים גם עכשיו בציונות ובבניין הארץ – ואין “מצפונם” נוקפת ואין “לאומיותם” נפגעת מנשול הפועל היהודי.
הציונות של המעבידים לא עמדה להם לקיים את העבודה העברית, ולא על “מצפונם הלאומי” נשליך את יהבנו. כוחות אחרים עמדו לעבודה העברית.
י. אירגון פועלים
ויש אומרים: אירגון הפועלים. כאחד מאלה שהקדישו כמה משנותיהם לאירגון־פועלים במידת מה ודאי לא תחשדו בי שאיני מעריך את החשיבות החיונית והיכולת החיובית של אירגון פועלים. כל מי שמכיר קצת את תנאי העבודה שלנו יודה, שבלי אירגון לא ייתכן קיומו של הפועל העברי בארץ. בכל מקום קשה להיות פועל, שבעתיים קשה להיות פועל יהודי. שבעים ושבע– פועל יהודי בארץ־ישראל.
מעבר לעבודה בלתי רגילה, בארץ עליה שעומדת בתחילת בניינה ובסיסה הכלכלי הוא עדיין רופף, בשוק עבודה מצומצם שאינו בטוח ואינו קבוע, אבל עלול להיות מוצף תמיד עבודה זולה, נוכח מעביד מתנכר ועוין שאינו זקוק כלל לפועל היהודי –בתנאים אלה, נדמה לי, לא עבד עדיין שום פועל יהודי. ומבלי אירגון מעמדי אמיץ, מבלי עזרת חברים נאמנה, מבלי אחריות הדדית ונסיון קיבוצי והדרכה מרוכזת, מבלי מוסדות עצמיים מקצועיים,] משקיים ותרבותיים, מבלי מכשירי כיבוש משותפים – לא היה הפועל היהודי נאחז כאן בעבודה, לא היה שומר על צלמו האנושי, לא היה מגלה כישרון יצירה ולא היה ממלא את העבודה שהוטלה עליו במפעל הציוני בארץ. וכל מי שגורם עבודה עברית ואינו גורם עבודה עברית מאורגנת, אינו אלא מתעתע. יותר מאשר באיזו ארץ שהיא תלוי גורל העבודה העברית בארץ־ישראל בגורל אירגונה. ואף־על־פי־כן אין אני מאמין שרק בכוח אירגוננו עשינו בארץ מה שעשינו. במה נבאר את הפלא שבתוך ים־עבודה זולה ובלתי מאורגנת קיימים איים של עבודה יקרה ומאורגנת. ולא בענפי עבודה “דקים” הדורשים תבונה או מומחיות מיוחדת –אלא בכל אותן העבודות הפשוטות והגסות הנעשות בלי קושי והבדל מיוחד על ידי הפועל הזול. היעלה על הדעת להניח שאילו היו מזדמנים – דרך מקרה – פועלים גרמנים או אנגלים לארץ זו היו מצליחים להתבצר באלפיהם בעבודה פשוטה ולשמור על רמת חייהם הגבוהה על אף מציאות המוני פועלים זולים בארץ? ההיה עומד להם לשם כך כוח האירגון בלבד?
בתנועת הפועלים בעולם לא ראינו אף דוגמה אחת מעין זו. בכל מקום שיש בו פועלי שתי רמות חיים נידונים הפועלים ה“עליונים” להצטמצם בענפי עבודה “מיוחסים” –יחוס־חוק או יחוס־מקצוע, אבל לא ראינו דוגמה שפועל יקר ומאורגן יכבוש עבודות הנעשות באותו מקום על ידי פועל זול ובלתי מאורגן – וישמור על רמת חייו הגבוהה וכיבושיו הסוציאליים.
יא. כוח העליה
מהו, איפוא, הכוח שעמד לעבודה העברית בא"י?
זה היה הכוח הדינמי של העליה. אם יכול היה הפועל היהודי להתגבר על התנכרות המעביד היהודי ועל המציאות האובייקטיבית החותרת תחת קיומו – אין זאת אלא בכוח הלחץ המתגבר של צורך היסטורי חיוני של המוני ישראל בגולה, שאין להם קיום בהווה ולא תקווה לעתיד, אלא במעבר לחיי עבודה מעורים בקרקע מולדת. כוח עצום וכביר – אם כי נעלם וסמוי מן העין, כוח רצון־הקיום של האומה העברית הצמאה לארץ ולעבודה, לחרות ולקוממיות, כוח עשוי לבלי חת ובלתי נרתע מפני כל מכשול, הוא־הוא שדפק על ראשי החלוצים וציווה עליהם לכבוש את העבודה בארץ, כי זוהי שאלת החיים של העם. לא בכוח עצמם – אלא בכוח השליחות ההיסטורית אשר לקחו על עצמם חלוצי העבודה – לסול דרך לשיבת המוני ישראל לארצם – חוללו את הפלא הגדול שעליו גאוות המפעל הציוני ומאתו תקוות עתידנו בארץ.
וכשם שהפועל העברי בארץ הוא פרי העליה, שליחה ונושא דברה – כן גם העליה תלוייה בגורל העבודה העברית בארץ. לא לחנם ולא במקרה נלחמים צוררי הפועל היהודי ושוטניו בעליה. בדברי בא כוחה המדיני של הסוכנות על גורמי סגירת השערים בשנה האחרונה שמענו על ההשפעה הנפסדת של עמדת “בוסתנאי” בשאלה זו.
וכל מי שמדבר גבוהה על עליה רבתי, על התיישבות עממית, על ציונות גדולה– ואינו דואג באמת ובתמים, בפועל ממש ובמעשי יום יום לעבודה עברית – להתבצרותה, להרחבתה עד קצה גבול היכולת של המשק העברי ושאר האפשרויות שישנן בארץ – הרי זה מתעתע ומאחז עינים.
ושאלת העבודה העברית עומדת עכשיו בכל חריפותה וטרגיותה הפאטאלית– כאשר לא עמדה אף פכם במשך כל חמישים השנים של התיישבותנו החדשה. ולא לרגל “מאורעות הקטיף” של החורף –אלא מפני שלב־ההתפתחות המכריע שאליו הגיע משק המטעים העברי, בתקופה הקרובה יוכרע גורל העבודה העברית בהתיישבות ההון הפרטי. לשבט או לחסד, ויחד אתה יוכרע גורל התיישבות זו גופא – וגורל העליה היהודית בתקופה הקרובה.
יב. כמה פועלים ידרוש משק הפרדסים?
במושב הראשון של אספת הנבחרים השניה, שנתכנס לפני שש שנים (טבת תרפ"ו), כשדנו על מצב הכלכלי של הישוב ונתעוררה, כמובן, שאלת הרחבת העבודה העברית במושבות, ניסה ראש התאחדות האיכרים ה' מ. סמילנסקי להוכיח במספרים, שיכולת הקליטה של המושבות הגיע לנקודת השובע, ואין כל אפשרות להוסיף פועלים יהודים בשנים הקרובות, ולא עוד אלא יש בעצם עודף של כמה מאות פועלים, שמן הראוי היה להוציאם מהמושבה. גם נבואה זו נתבדתה, ויכולת הקליטה של המושבה הלכה והתרחבה מאז ועד היום.
לפי ידיעות ממקורות מוסמכים, היו באותה שנה (1924) ברשות היהודים פרדסים נושאי פרי בשטח של 10.500 דונם, (בשנת 1901– 900 דונם, בשנת 1914 – 9200 דונם). בשנת 1926 החלה התרחבות מתמדת של מטעי הדר חדשים על ידי יהודים.
בשנת 1926 נוטעו 5000 דונם חדשים
בשנת 1927 נוטעו 5500 דונם חדשים
בשנת 1928 נוטעו 8000 דונם חדשים
בשנת 1929 נוטעו 15000 דונם חדשים
בשנת 1930 נוטעו 14500 דונם חדשים
בשנת 1931 נוטעו 6000 דונם חדשים
__________________
ס"ה - 54000 דונם חדשים
תוסיפו 10.500 דונם פרדסים ישנים מלפני 1926 –הרי 64.500 דונם. השנה עומדים לנטוע לפי ידיעות שקיבלתי ממשרד התאחדות האיכרים –11.000 דונם, לפי ידיעות ממקורות מוסמכים אחרים – כ־17.000 דונם, באופן שבקרוב יגיע שטח מטעי ההדר היהודים ל־80 אלף דונם בערך3. (שטח הפרדסים הערבים הוא 50.000, ועד סוף שנת הנטיעה יגיע השטח הערבי עד 55.000 דונם).
מה הוא מספר הפועלים שיידרשו לעיבוד הפרדסים הללו? אם כי עבדתי בזמני בפרדסים, איני מומחה למשק הנטיעות, אולם קבלתי מספרים בדוקים ומבוררים מבעלי סמך מומחים, ואחריות המספרים עליהם.
שטח הפרדסים שלפני 1926 היה כולו נושא פרי והיה נטוע לפי השיטה הישנה בצפיפות, והצריך פועל קבוע אחד במשך שנת העבודה לכל 10 דונם, מלבד העבודות העונתיות. הפרדסים הצעירים שניטעו מאז אינם נושאי פרי עדיין ברובם המכריע ושיטת עיבודם נשתכללה, ופועל קבוע אחד יהיה מסוגל לעבד 15 דונם עד שיגיעו לשנתם העשירית. מאז ואילך ידרשו גם אלה באופן ממוצע פועל ל־10 דונם בערך. לאחר שכל השטחים הללו, הנטועים והעומדים להינטע, יתבשלו וישאו פירות, יהיו דרושים לעיבודם בקביעות ובעונות המיוחדות:
ל־10.500 דונם מהנטיעה שלפני 1926, על פי החשבון של פועל אחד לכל דונם –1050 פועלים קבועים.
ל־70 אלף דונם מהנטיעה החדשה, עפ"י חשבון של פועל אחד לכל 15 דונם –4670 פועלים קבועים במשך עשר השנים הראשונות, ואחר כך 6000 –7000 פועלים קבועים.
לעונת הקטיף והאריזה במשך ארבעה חדשים (דצמבר –מרס), פועל אחד לכל 5 דונם (לאריזה ולקטיף), נוסף על הפועלים הקבועים –16.000 פועלים עונתיים.
יוצא לנו, איפוא, שמשק מטעי ההדר בלבד – מבלי לחשוב את הנטיעות האפשריות של השנים הבאות –ידרוש 7000 –8000 פועלים שנתיים בקביעות, ועוד 16.000 פועלים למשך ארבעת חדשי הקטיף.
לזאת יש להוסיף את העבודה בשאר ענפי המשק –כרמים, שקדים, זיתים ואדמת פלחה, וכן גם מלאכה, עבודות ציבוריות ובנין, פקידות ושירות העתידות להתרחב בעקב גידול משק המטעים וריבוי הישוב. כאן אי אפשר לקבוע מראש את מספר הפועלים ההכרחיים, אולם מגידולו המהיר של הישוב החקלאי היהודי בתקופה האחרונה אפשר לעמוד על ריבוי העבודה.
בשנת 1901 התקיימו 18 מושבות על שטח של 225.000 דונם עם ישוב של 4750 נפש.
בשנת 1914 היו כבר 43 מושבות על שטח של 408.742 דונם עם ישוב של 11.900 נפש.
בשנת 1922 מנו 70 מושבות על שטח של 649.000 דונם עם ישוב של 15.000 נפש בערך.
בנובמבר 1931 מנו כ־110 נקודות חקלאיות על שטח של 1.200.000 עם ישוב של 46.465 נפש.4
שאלת העבודה השכירה מופיעה רק במושבות ההון הפרטי, ומבחינה זו יש ענין רב במספרים שנתפרסמו ב“בוסתנא” משנה זו (גליון ל"ד):
“מהשטח הכללי של אדמת המושבות הנמצאות באיזור ההדרים עולה בחלקם של בעלי הון פרטי 74%. מהנטיעות בכלל תפסו אלה של בעלי הון פרטי כ־88 אחוז. מהשטח הכללי של הפרדסים בכל איזור ההדרים מהווים הפרדסים של בעלי רכוש פרטי 91,7 אחוזים”.
באיזור זה מונה העתון 37 מושבות של בעלי הון פרטי:
ביהודה 17 עם שטח 94.758 ועליו נטיעות בכלל 62.026 דונם, מאלה פרדסים 35.381 דונם.
בשרון 16, עם שטח של 69.790 דונם ועליו נטיעות בכלל 20.100 דונם, מהן פרדסים 17.801 דונם.
בשומרון 4 מושבות, על שטח 68.343 דונם, עליו נטיעות בכלל 15.076 דונם, מהן פרדסים 6.678 דונם.
בס"ה 37 מושבות, שטח 232.891 דונם, נטיעות 104,231 דונם, מהן פרדסים 59.860.
מספרים אלה מתייחסים לשנת תר"ץ. מאז נוספה אדמה ונתרבו הנטיעות וגדלה העבודה.
לא נטעה אם נקבע שהמשק הזה ידרוש לעיבודו לא פחות מעשרים אלף פועלים קבועים פחות או יותר. מספר הפועלים היהודים הנמצאים כעת במושבת הוא כ־8000. ונשאלת שאלת הגורל: שנים־עשר אלף הפועלים הנוספים היבואו מתוך העליה היהודית – או ים העבודה הזולה ישטוף את המושבה היהודית וימחוק את צלמה היהודי?
יג. מלחמה על העבודה –וסילופה
ענף אחד של העבודה במושבה נכבש כיום כולו בידי הפועל היהודי – זהו ענף הבניין. גם במושבות העבודה “המעורבת” נעשה עכשיו הבנין כולו בידים עבריות. ואף כיבוש זה הוא בערך חדש והושג רק לאחר מלחמות קשות שעלו לפועל היהודי ביוקר רב. עוד לפני שש שנים פרצה במושבת רחובות המתפארת – ולא לגמרי בלי צדק – ביחסה החיובי לעבודה העברית, תיגרה קשה בגלל בניין אחד שניבנה בלב המושבה בלי פועל יהודי אחד. מקרה זה ראוי להיזכר משני טעמים:
א) בתיגרה זו נסתיימה המלחמה על עבודה עברית בבניין במושבה,
ב) אמצעי המלחמה שבהם השתמשו מנשלי הפועל היהודי במקרה זה יש בהם להעמידנו על הסכנה הפוליטית החמורה הכרוכה בשאלת העבודה.
מ – ב, בעל בית המריבה, ועוד שנים מחבריו הגישו למושל המחוז ביפו “תזכיר” בשם תשעים מתושבי רחובות, שבו סוּפר על היחסים הטובים ששררו במשך עשרות שנים בין בני המושבה ובין שכניהם הערבים, על העבודה שהשכנים מצאו תמיד ברחובות, ועל התועלת שהפיקו מהמושבה וכו', עד שבאו בזמן האחרון הפועלים היהודים והם מגרשים את הערבים מהמושבה, משתמשים נגדם בכל אמצעי אלמות, מתעללים בהם ועוד כהנה וכהנה, ובזאת הם מעוררים שנאה בין היהודים ובין הערבים ומסכנים את שלום הארץ; בכל אלה אשמים הסתדרות העובדים ומנהיגיה; ובעלי התזכיר דורשים מהמושל לאחוז באמצעים נגד הפועלים והסתדרותם ולהבטיח את חיי הפועלים הערבים ושלומם במושבה.
עלילה זו על ציבור הפועלים לא מצאה אוזן קשבת אפילו אצל הפקידות האנגלית, שאינה מתייחסת באהדה מיוחדת לפועל העברי והסתדרותו. – במשפט שנערך על “אסירי פתח־תקווה” (17 הפועלים אשר נאסרו ב־15 לדצמבר 1927 מתוך משמרות תובעי עבודה על יד פרדסיהם של ס – ר, א – ל, ופ – ל, לאחר שכמה פועלים ופועלות הוּכּוּ על ידי השוטרים מכות אכזריות עד שפך דם) נאלץ ה' מילר, סגן המושל ביפו, אשר ניצח על המכות והמאסרים, לאחר שנשאל ונחקר ע"י באי כוח הנאשמים, להעיד בשבועה שלא היה בפתח תקווה כל סכסוך בין פועלים יהודים וערבים ולא ידוע לו שום מקרה של סכסוכים כאלה במשך זמן כהונתו (ראה “דבר” גליון 789). וסגן מושל זה היה זמן רב מושל רמלה, ותחת פקודתו עמדה רחובות ושאר מושבות הדרום במשך כמה שנים, וגם בשעת מאורע הבנין של מ –ב.
עד עכשיו היתה המלחמה על זכות העבודה העברית במושבה ריב פנימי, ריב בין תובע העבודה היהודי ובין המעביד היהודי. לפעמים קיבלה מלחמה זו צורות קשות ומזעזעות. במקרים רבים נסתיימה הצגת משמרות שקטה, המותרת גם לפי החוק הממשלתי, בפציעת הפועלים ומאסרם ע"י השוטרים שהובהלו למושבה על ידי הוועדים החקלאיים של האיכרים. – ובכל מקרה כזה היתה עתונות הפרדסנים מרימה צעקה על מעשי אלמות של הפועלים. מקרה חדרה בחורף זה הוא טיפוסי.
עוד כחדשיים לפני הקטיף פנתה לשכת העבודה בחדרה לנ. ר. בדבר העבודה בפרדסו. הסוחר הערבי, שלו נמכר הפרי, הביא מיפו פועלים ערבים. ביום 1 בנובמבר יצאה לפרדס משמרת של פועלים. הפרדסן נ. ר. טען: “מה אתם רוצים ממני? אינני ציוני”. נקראה משטרה. למחרת יצאה שוב משמרת, ושוב הובהלה המשטרה. כשיצאה המשמרת ובאה המשטרה ביום השלישי, הודיע הקצין, שאם לא יתפזרו אחרי 3 צפצופים יקבלו מכות. ניתן צפצוף אחד – והמכות החלו מיד. השוטרים הערבים הכו על ימין ועל שמאל במגלבים ובאלות. פועלים אחדים צנחו ארצה מעוצם המכות, ואעפי"כ המשיכו להכות בהם. ארבעה פועלים נאסרו. המושבה היתה כמרקחה. רבים הלכו לבית נ. ר. וניפצו שמשות ביתו.
השופט הממשלתי בחיפה, שלפניו הובאו אסירי חדרה, ציין בפסק דינו שניתן ביום 5.11.31:
"בתאריך 3.11.31 התקהלו מספר של 50 – 60 פועלים מפועלי חדרה שהנם מחוסרי עבודה על יד הפרדס של האיכר נ.ר. שפירותיו נמכרו לחוכר שאקר גליינה ושהביא פועלים מיפו לקטיף.
ההתקהלות הזאת היתה בבחינת משמר פועלים בכדי להכריח באיזה אופן שהוא את בעל הפרדס נ.ר. לסדר פועלים מקומיים בעבודה.
- – – מעדות העדים ודברי הנאשמים בשבועה ברור שלכתחילה לא היתה למתקהלים כוונה רעה כל שהיא, זולת המטרה ללחוץ ע"י דמונסטרציה על בעל הפרדס לסדר אותם בעבודה.
אין ספק שאחדים מהנאשמים הוכו, ולא הוכח כל צורך לכך, ואשר לעצם הפיזור יכול היה זה להיעשות בצורה אחרת לגמרי יותר נוחה למשטרה ולמתקהלים“. שמונה ימים אחרי פסק דין זה, ביום 13.11.31 הופיעה משלחת של התאחדות האיכרים עם ה' מ. סמילנסקי בראשה בפני מר קרוסבי, מ”מ נציב מחוז הדרום. בחוזר שנשלח ע"י מרכז התאחדות האיכרים לוועדים החקלאיים מסופרים הדברים הבאים על “ראיון” זה: "בראיון הסביר מר סמילנסקי למושל את מצב הענינים שנתעורר בקשר עם הקטיף במושבות….מר ס–קי סיפר לו את כל הפרטים על המאורע שקרה בחדרה. בשיחה נמסרו לו גם העובדות של מעשי האלמות בפתח־צקווה ובנס־ציונה והובע החשש שפרעות כאלה יכולות עוד להתרחש במושבות אחרות. מר ס–קי השתדל לבאר לו את כיוון ההשתלטות של הסתדרות העובדים בשוק העבודה שמתבלט בעיקר בזמן האחרון…
“מר ס–קי עורר גם את שאלות המשמרות והראה על ההבדל שישנו בין משמרות מסוג זה והמשמרות שכרגיל מעמידים בשעת שביתה באיזה בית חרושת, והציע משום כך להכריז על משמרות כאלה כבלתי חוקיות. אי־קיום המשמרות היה יכול בהרבה מאד לעזור בהחזקת השקט במושבות… מר סמילנסקי ציין כי – יש רשות גמורה לפרדסנים לדרוש מהממשלה שהיא תשמור בעזרת המשטרה באמצעים הציבוריים על זה שלא ייפגע במה שהוא חופש האיכר לשלוט במשקו. מר ס– קי דיבר גם כן כנגד נטית הממשלה לבוא אחרי האלמות לתווך ולעשות פשרה (ההרגשה אינה במקור). חובת הממשלה היא לדאוג במוקדם שלא יקרו מעשי אלמות ובעיקר למנוע את המשמרות הגורמים תמיד לבסוף להפרעות”… הודעת השופט הממשלתי בפסק דינו ו“ראיון” זה של ראשי האיכרים עם המושל לא מנעו את הוועד החקלאי בחדרה לפרסם ב“בוסתנאי” גליון ל“ג מיום 2.12.31 את הדברים הבאים:…”אם ביום השלישי, 3 בנובמבר, קיבלה המשטרה פקודות, איזה שקיבלה, ועשתה פעולות, איזה שעשתה – לא בעל־הפרדס ולא מישהו אחר מהאיכרים יכולים להיות אחראים עבור פעולות המשטרה, שדרכה להנהיג סדר…
…ברור. שבכל מקרה של התנפלות, השתמשות בכוח, משמרות וכו' יפנו האיכרים, מהיום והלאה, אל משטרת א"י“. למען האמת יש להוסיף שבמקרים ידועים היו גם הפועלים במקום מגדישים את הסאה בהתרגזותם ומלחמתם הצודקת, ולא תמיד ידעו לאחוז בזהירות יתרה ומידת טקט מספיקה, כאשר קרה החורץ בסכסוך הקטיף בבנימינה. “מאורעות” אלה שהולכים וחוזרים כמעט בכל עונת קטיף לרגל נישול הפועל היהודי מהעבודה כל זמן שהיו מצטמצמים בתוך כתלי הישוב העברי ופוגעים רק ביחסים שבין הפועל והמעביד היהודי לא היתה סכנתם מרובה. אולם עם גידול משק המטעים, המאפשר בשנים הקרובות חדירת אלפי פועלים זולים, לא־יהודים למושבה העברית והתאזרחותם במשק היהודי, מתייצבת מלחמת הפועל העברי על זכותו לעבודה בפני סכנה פוליטית חמורה. כשדנו בוועד הלאומי על “מאורעות הקטיף” בפתח תקווה לפני ארבע שנים (טבת תרפ"ח) – הצבעתי על הסכנה הזאת. –”פינה זו של שטח המטעים עומדת בתקופה הקרובה להיות מרכז ההתיישבות העברית. אנו לא נחכה עד שההון השואף רק לבצע ירכז במקומות אלה פועלים זולים לאלפים ולרבבות מכל קצווי ארץ ומחורן ומסוריה וממצרים, ואנחנו נבוא אחר כך ונצעק חמס. אין אנו רוצים להלחם בפועל הערבי, ולא ניתן להפוך את מרכזי ההתיישבות העברית לשדה קטל בין הפועל העברי והערבי. נגד סכנה זו אנו נלחמים ונילחמם. האפנדים היהודים בפתח־תקווה מכניסים את העבודה הזולה גם בנקודות ההתיישבות החדשות, ואם בשעה מכרעת זו לא יעמוד כל הישוב היהודי בארץ וכל התנועה ציונית בעולם על המשמר – נאחר את המועד". מאז נאמרו הדברים האלה עברו ארבע שנים, מספר הפועלים היהודים במושבות גדל, אבל לא בהקבלה מלאה לגידול שטח המטעים. עם שובו של העם היהודי לארצו לא יעלה על דעת מי שהוא שייתכן לעקור מן הארץ את התושבים אשר התיישבו בתוכה לאחר שהעם היהודי הורחק מעל אדמתו. את הישוב הערבי אנו מקבלים כעובדה קיימת, ואנו בונים את עתידנו על יסוד יצירת אפשריות קיום ומקורות פרנסה חדשים, לא במקום אלה שישנם, אלא נוספים עליהם, למען השריש בארץ המוני ישראל ולמען הושיב על יד הישוב הערבי את העם העברי. אבל אם גם במקורות העבודה החדשים שאנו יוצרים בארץ לא נאחיז מלכתחילה את העליה העברית, אלא נרכז סביבם המוני עובדים בלתי יהודים – אנו עושים כל מפעלנו פלסתר ומערערים עד היסוד את עתידנו בארץ. לאחר שבמשק היהודי יתבצר המון עובד לא יהודי, לאלפים ולרבבות, לא נוכל ולא נעיז עוד לעקרנו ממקומו, כמו שאין אנו מעלים על דעתנו לדחוק מהארץ את יושביה הנוכחיים.
ואם הישוב היהודי בארץ, שאינו קיים אלא בזכות היותו שליח העם, ואין לו זכות־קיום ותקוות־קיום מבלי עליה שתהפוך אותו לעם – ואם התנועה הציונית המתיימרת לדבר בשם העם ורצון תקומתו, לא יראו עכשיו את שאלת העבודה בכל משמעותה הנוקבת ולא ימצאו לה פתרון נאמן – המה עתידים ליתן את הדין בפני ההיסטוריה העברית.
יד. שאלת העבודה העונתית
מספר הפועלים הנדרשים לקטיף הולך וגדול משנה לשנה. הנטיעות החדשות עודן צעירות, ורובן אינן נושאות פרי, אך כבר בשנת 1931 נערך יבול הפרדסים היהודים ב־1.400.000 תיבה תפוחי זהב ראוייות למשלוח. בשנת 1932 מעריכים את היבול ב־1.720.000 תיבה. בשנת 1933 – ב־2.250.000. בשנת 1934 – 3.220.000. בשנת 1935 – ב־4.470.000 תיבה. בשנת 1936 –5.570.000. ובעונת המשלוח 1936־37 יגיע, לפי דעת מומחים, היבול של הפרדסים היהודים בלבד ל־6.000.000 תיבה.
משנה לשנה יגדל איפוא מספר הפועלים שיידרשו לקטיף ולאריזה (בשביל קטיף ואריזת אלף תיבות דרושים שני פועלים למשך העונה) ואם בעוד מועד לא יימצא הפתרון המלא לעבודה עברית, יקשה –ואול חלילה יימנע – הפתרון, לאחר שאלפי פועלים לא יהודים נוספים יתאזרחו במושבות היהודיות.
בלי מאמצים מאורגנים של הישוב וקודם כל של המושבות עצמן – אין פתרון מספיק ומלא לשאלה. כאשר ראינו תופסת העבודה העונתית חלק גדול בכל עבודת המטעים. עונת הקטיף תדרוש, כשכל הפרדסים הנטעים ישאו פרי, 16־10 אלף פועלים נוספים על הפועלים הקבועים – למשך ארבעה חדשים. אם כי עבודות אחדות באריזה משתלמות בשכר גבוה בערך אין להניח שפועל יהודי יוכל להתקיים במשך כל השנה משכר עבודת ארבעה חדשים. אלפי הפועלים שיידרשו לעונת הקטיף – אינם יכולים להיות מחוסרי עבודה במשך שמונת חדשי השנה שבין קטיף וקטיף. ואם גם ישתמשו בעונה זו בעבודת ילדים ונוער לומר, מבני המושבה או העיר הקרובה מהחוגים שאינם נזקקים לעבודה במשך כל השנה – עוד יידרשו לקטיף כמה אלפי פועלים שקיומם הוא רק על העבודה. ולמען אפשר עבודה עברית בתנאים אלה מן ההכרח יהיה לסדר את כל שאר העבודות במושבה – בניין, עבודות ציבוריות, מלאכות ותעשיות שונות וכן גם כמה וכמה עבודות חקלאיות הנתונות לסידור חפשי בזמן שעבודת הפרדסים אינה רווחת. לעונת הקטיף ייפנו כל הפועלים משאר העבודות, וכל מלאכה הסובלת דיחוי תיעשה אך ורק בעונה “המתה”. הפרובלימה של העבודה העונתית, שהולכת ומחמירה, ניתנת לפתרון אם רק יימצא הרצון מצד הגורמים המעוניינים.
טו. נימוקים נגד עבודה עברית
מה מעכב את הבטחת העבודה העברית המלאה? ראש התאחדות האיכרים, ה' מ. סמילנסקי, מונה שלושה עיכובים: כלכלי, פסיכולוגי ופוליטי. ואלה הם דבריו (“בוסתנאי”, ל“ב, ט”ו כסלו תרצ"ב):
“השילינג לתיבה תפוחי זהב, ההוצאות העודפות של עבודה עברית לגבי עבודה ערבית, מכביד עלינו כבר עתה ועלול להכשילנו עם ירידת המחירים, הנידונים לירידה וודאית. והעודף הזה יגדל עם ההתחייבות למאה אחוז עבודה עברית. אין אנו יכולים ואין אנו צריכים. אסור לנו להקים קיר סיני בינינו ובין שכנינו ולהודיע להם: עד פה תבואו ולא תוסיפו. אנו לא נקים קיר כזה… –העבודה החקלאית עבודה של יצירה היא. ועבודת יצירה זו לא תיעשה ללא יחסים נפשיים בין החקלאי ופועלו, ללא אימון הדדי… מי שראוי לעבודה חקלאית, מי שיכול להתמסר לה ומי שמסוגל לאהוב אותה הוא יכול והוא צריך לקבלה, ורק הוא (ההדגשה במקור)”.
באיזו מידה קיימים “יחסים נפשיים” ו“אימון הדדי” בין האיכר היהודי ופועלו הערבי –ידוע בלי ספק לסמילנסקי לא פחות מאשר למי שהוא אחר. כשנפגשו לפני שנים אחדות באי־כוח ההסתדרות עם הוועד החקלאי של אחת המושבות הגדולות בעניני עבודה, הסביר ראש הוועד למה הוא מוכרח להעדיף פועל ערבי על פועל היהודי: “אם יעבוד אצלי פועל יהודי והעבודה תיגמר ביום ד', לא יתנני לבי להשאירהו ערב שבת בלי פרנסה ולפטרהו מהעבודה, אבל כשאני שוכר פועל ערבי והעבודה נגמרת – אני משלחהו בלי שהיות”…
וסמילנסקי בעצמו כתב פעם:
"… אנכי מוצא עוז בנפשי להגיד שאוהב אנוכי את הערבי. מוצא אנוכי בו הרבה דברים הלוקחים את לבי… אבל אין כל זה שולל מפני את היכולת להבין את הסכנה הכרוכה בפועל הערבי העובד במושבותינו למפעלנו הישובי. אוהב אנוכי את הערבי בכפרו – אבל בתוך מושבותינו על כרמינו ושרותינו רואה אנוכי בו אויב מסוכן העלול לשלול מאתנו פעם את שארית נחמתנו ואת אחרית תקוותנו…
אנוכי מכיר פחות או יותר את הערבי, את שיחותיו ואת התייחסותו אל מפעלנו, ובשביל זאת אומר הנני: כל זמן שעבודתנו במושבותינו לא תיעשה על ידינו הרינו עומדים על גוש להבה, אנו ותקוותנו…
ובשביל כך רואה אנכי את ענין רכישת העבודה על ידי העברים לדבר העומד במקום הראשון של עבודתנו הישובית ואיני יכול להסיח את דעתי מעובדה זו בשביל כל עבודה אחרת" (“הפועל הצעיר”, אלול תרסח).
כנראה שבינתיים, לאחר שעברו עלינו מאז ההתנפלויות על מסחה וסיג’רה, מאורעות תל־חי, ירושלים 1920, מאי 1921, אבגוסט 1929, רציחות יגור, והוברר למר סמילנסקי שהסכנה שדיבר עליה – אינה קיימת יותר…
הנימוק העיקרי הוא כמובן, הנימוק הכלכלי – עודף שכר של הפועל היהודי “העלול להכשיל” את משק הפרדסים. אין ספק בדבר שעבודה העברית היא יקרה מהעבודה הערבית, אם כי בכמה נסיונות של עבודה בקבלנות על בסיס שכר־עבודה ערבי הוכח, כי הפועל היהודי מסוגל לארגן את העבודה בצורה משוכללת כזו המגדילה מצד אחד את התוצרת ומצד השני את שכר הפועל, ועבודה המחצבה בעתלית תוכיח. אולם כמעט בכל הפרדסים העבודה נעשית יומית, וכאן קיים הבדל בשכר העבודה – הבדל אשר יעמוד בלי ספק עוד כמה וכמה שנים, עד שהפועל הערבי יתרומם לדרגת החיים והאירגון של הפועל היהודי.
מה גדול הבדל זה ומה ערכו במשק?
לפי דעת מומחים עולה נטיעת פרדס ועיבודו במשך חמש השנים הראשונות 58 לא“י הדונם (מלבד קרקע ובאר): שנה א' – הכשרה, אינסטלציה, גדר, שתילים, חמרים שונים, מים, הנהלה והשגחה ועבודה –26 לא”י, שנה ב' –10 לא“י, שנה ג' וד' 9 לא”י כל שנה, שנה ה' 9,5.
בהוצאות אל נכללו הוצאות של 75 ימי עבודה (20 בשנה א‘, 15 בשנה ב’, 12 בשנה ג‘,;13 בשנה ד’, 15 בשנה ה') לפי חשבון עבודה עברית –20 גרוש ליום, הרי זה 15 לא“י או 25% מכל הוצאות העיבוד. בתוך 75 ימי עבודה אלה יש 15 ימי עבודה מקצועית (טיפול בעצים, סימון ועוד), שגם פרדסנים ערבים יש שהם מקבלים לעבודה זו פועל יהודי. ההבדל בין עבודה עברית וערבית הוא בעיקר ב־60 ימי עבודה. הפרש בין שכר עבודה עברית 60X20=12 לא”י) ובין שכר עבודה ערבית (60X12=7.20) הוא 4,80 לא"י, או קצת פחות מ־8% של הוצאות העיבוד –מבלי לקחת בחשבון את מחיר הקרקע, ואם לחשוב גם את הקרקע והבאר (בערך 20 לא"י הדונם) יהיה ההפרש רק 6% של כל ההוצאות.
בשנה הששית מתחיל הפרדס לשאת פרי, ומכניס בערך 3 לא"י מדונם. הפרי מתרבה משנה לשנה, עד השנה העשירית, ומשנה זו ואילך הוא נותן באופן בינוני 120 תיבות לדונם.
משנה ו' עד שנה ט' יש בפרדס 15 ימי עבודה לשנה בדונם (מחוץ לקטיף), מהשנה העשירית ואילך 30־20 ימי עבודה (בלי קטיף ואריזה).
ההפרש בין עבודה עברית וערבית בפרדס נושא פרי בן עשר ומעלה הוא 2.4 לא"י (עבודה יהודית 30X20=600 לא“י, עבודה ערבית 30X12=3.60 לא”י) או שני גרוש לתיבת תפוחי־זהב עד הקטיף (בפרדסים הצעירים, שהעבודה תמעט בהם, יהיה ההפרש רק 13 וחצי מיל לתיבה).
הקטיף של תיבת תפוחי זהב בעבודה עברית עולה 22־20 מיל ובעבודה ערבית 14־12 מיל –הפרש של 8 מיל לתיבה. האריזה בעבודה עברית עולה 38־40 מיל התיבה, בעבודה ערבית 35־33 מיל, הפרש של 5 מילים. האורז הערבי מקבל כמעט אותו השכר של אורז יהודי. ההפרש הוא רק בשכר של הפועלים הבלתי מקצועיים.
יוצא, איפוא, שההפרש בין עבודה עברית וערבית לתיבה הוא 33 מיל (20 מיל בעיבוד הכלל, 8 מילים בקטיף, 5 מילים באריזה,)
מאחרי המלחמה ועד השנה הזאת היה המחיר הממוצע של תיבת תפוחי־זהב “על העץ” (מבלי הוצאות הקטיף אריזה והמשלוח) 6 שילינגים –300 מיל. ההכנסה הממוצעת מדונם (120 תיבה) היתה 36 לא“י. לאחר ניכוי הוצאות העיבוד (בעבודה עברית עד 16 לא"י) נשארה הכנסה נקיה – 20 לא”י, ואם בעבודה ערבית –22,4 לא"י.
ההפרש של שני גרוש לתיבה או 2.40 לא"י לדונם הוא ההפרש שבין עבודה עברית טהורה ועבודה ערבית טהורה. אם לקבל את שיטת סמילנסקי בדבר עבודה עברית ברוב מכריע – נגיד שני שלישים –ירד ההפרש עד 7 מילים לתיבה או 84 גרוש לדונם.
זהו התוכן הממשי של הנימוק הכלכלי.
בפרדסים הצעירים, שעבודת־כפים תמעט בהם, יקטן ההפרש, כאמור. במקום 14 –15 לא“י עיבוד כל דונם (ובתוכם 30 ימי עבודה) יעלה העיבוד של הפרדסים מהנטיעה הצעירה רק 12 לא”י הדונם, ובתוכם רק 20 ימי עבודה. הכנסה הממוצעת לא תקטן על ידי כך.
בגלל הפרש זה, שאינו עולה על החלק העשרים מההכנסה הנקיה (פחות מלירה אחת בעשרים), דורש ראש התאחדות האכרים ליצור במושבות מוקש העבודה המעורבת העלול לגרום למלחמות עבודה קשות על שטח סוציאלי ולאומי כאחד, שבתנאים הפוליטיים שאנו נתונים בהם אין לשער את חומר סכנתם…
ויותר משיש במלחמה נגד העבודה העברית חשבון כלכלי – יש בה חשבון “סוציאלי” – שנאה מעמדית לפועל היהודי בעל־ההכרה. הפועל הערבי דרוש למעביד “הלאומי” כשוט נגד הפועל היהודי “המחוצף”. מר סמילנסקי אינו מכסה כלל על הנימוק הזה. “באותה שעה שנעמוד על התחייבות של מאה אחוז עבודה עברית, יגיע בזמן קצר שכר העבודה לגובה שיפילנו. – שני פרדסים שכנים, אחד מהם העומד על עבודה מעורבת עם רוב עברי – הכל בו כשורה, ובפרד שני, שעבודתו כולה עברית– משא ומתן תדירי” (מ. סמילנסקי, ב“בוסתנאי” גליון ל“ב, ש”ז).
כמה גדולה הצדקה שעשה הקב“ה לפרדסנים היהודים בהגלותו את עם ישראל מארצו, ובהושיבו בה נכרים “למכביר”. אילו חס ושלום לא היתה א”י נחרבת ועמנו היה נשאר נטוע במולדתו – לא היתה התאחדות האיכרים יכולה לעמוד בפני הגזרה של א"י יהודית…
“הפחד” מהפועל היהודי דוחף את סמילנסקי לקשור לנצח את גורל ההתיישבות היהודית עם עבודה לא יהודית. אבל אין הוא מסתפק רק בזאת. גם את האחוז של פועלים יהודים, שסמילנסקי מחייב גם עכשיו – רוב מכריע של פועלים יהודים – צריכים להעמיד על פועלים “יותר בטוחים” – פועלי בית“ר, תימנים, אבל לא פועלי ההסתדרות, אלה שמעיזים להלחם על זכותם לעבודה ואלה שמעיזים גם לתבוע זכויות במושבה, שאותה הם בונים בעבודתם. “האיכרים צריכים לבכר בעבודתם את כל אותם האלמנטים שאינם מאורגנים בהסתדרות – בית”רים, פועלים תימנים ודומיהם” – זו היתה הוראה חשאית שראש התאחדות האיכרים שלה בתחילת חורף זה (5.11.31) לכל נאמניו במושבות. בין דבִּרי ההתאחדות יש שמרחיקים ללכת. איכר צעיר מבנימינה, שנפלט מתנועת החלוץ, דורש לא רק סגירת שערי העבודה לפועלים אלה – אלא גם סגירת שערי הארץ. “ברור כיום לכולנו – הוא כותב ב”בוסתנאי" – פניו של הפועל העברי לא לעבודה ולחם, כמו שהוא מצהיר, פניו לשלטון, לדיקטטורה משקית וחברתית על המשק ובעליו. המלחמה בכיוון זה מלחמת־קיום היא לציבור האיכרים. ובמלחמת־חובה זו לא נצליח, לדעתי, אף באחת מאותן הדרכים, שהלך בהן הציבור עד כה. –– גם הלשכה הנייטרלית אין בה משום פתרון. שורש הרעה בשיטת העליה וכיוונה בהווה. שינוי כיוון העליה היא היא הדרך הרדיקלית היחידה לשינוי הרכב ציבור העובדים בארץ. ישנם כיום בגולה המונים מחוסרי לחם ועבודה, שהיו מאושרים למצוא עבודה ולחם בתנאים ובסביבה העברית הקיימים בארץ. את הסרטיפיקטים יש לחלק בין המוכשרים מתוך ההמונים האלה, ולא בין האידיאולוגים של אירגוני הנוער"… (“בוסתנאי” ל“ד, י”ט כסלו תרצ"ב).
בוועידת התאחדות האכרים, שנתכנסה לפני חדשיים בתל־אביב הועמד איכר זה להרצות על שאלת העבודה. ובה הרחיב את הדיבור… על הפרולטריזציה של המוני היהודים, ומשום כך – אל פחד! יבואו הרבה יהודים לא“י בתור פועלים, ולא יהיה צורך בפועלים מ”אנשי סגולה“. הפועלים הפשוטים יתאימו את עצמם לחוק הברזל של המשק ויורידו את רמת חייהם. הדבר העיקרי שעל התאחדות האכרים לעשות הוא “להכין את הפועלים מסוג זה עוד בחו”ל, ולהילחם נגד הסתדרות העובדים עד חרמה”.
ההיסטוריה חוזרת. לפני 45 שנה, בשנת תרמ"ז, בימי שלטון הפקידות של הברון במושבות, פרץ בראשון לציון “מרד” שאיחד את רוב האיכרים הופועלים נגד הפקיד אוסובצקי (פרטי הדבר מסופרים ב“יומן אחד הביל”ויים" של חיסין ובחוברתו של דוב לובמן על “ראשון לציון” בספרית הקה"ק לנוער). לאחר שהפקיד הביא משטרה תורכית למושבה נגד “המורדים” – ובכן גם קריאת המשטרה לא נתחדשה על ידי התאחדות האיכרים –גרשו האיכרים את הפקיד מהמושבה, למורת רוחו של הברון. עסקני חיבת־ציון שחששו פן יפסיק הברון את תמיכתו, נחלקו אז בדעותיהם: הטובים שבהם עמדו לימין האיכרים, אך נמצאו גם תומכים לפקידות. ואחד מהם, סופר וגדול במקצועו, שמתוך הוקרת זכרו לא אגלה את שמו, כתב אז נגד האיכרים את הדברים האלה:
“אין עושים איכרים ממשכילים, שתחת עבודת אדמה הם עובדים את הרעיון… מין האנשים האלה אינן מסוגלים להדבר שלקחו עליהם… יש בישראל אלפי עניים ואביונים, פשוטים, גסים, שאינם יודעים רק לעבוד עבודת עבד רק למצוא לחם לפי טפם ואינם מוצאים. העבדים האלה הם יהיו איכרינו. ורק מהם תיבנינה המושבות לעבודת האדמה…. להכין מושבות לא נוכל בלתי אם באנשים המסוגלים להיכנע לפני פקיד ומצווה, ובכלל רק באנשים שאינם יודעים חיים אחרים, בלתי אם חיים פשוטים”…
הסופר ההוא לא ידע אז, שהאידיאל הגדול שלו לבנות מושבות בעבדים עתיד להתקיים על ידי “האיכרים המשכילים” עצמם… הוא טעה עוד טעות אחת. הוא רצה לחפש את העבדים במקום שאינם –בתוך עם ישראל, ואיכרינו בעלי הנסיון ידעו לקחת אותם במקום מציאותם הערבית –“למכביר ובשכר מצער”.
אולם ישנה גם מציאות אחרת, שמנשלי הפועל היהודי מתעלמים ממנה: מציאות העם היהודי המחוייב בגזרת רצון קיומו ההיסטורי לשוב לארצו, לא על מנת להיות בה עבד – אלא עם יוצר ובן חורין על אדמת מולדתו. רק בזכות מציאות זו ניתנה האפשרות ליהודים לרכוש נחלה בארץ. המיליונים אשר הוצאו ע"י נדיבים וחובבי ציון ליסוד המושבות הישנות ולכלכלתן במשך עשרות שנים, מאמצי העם היהודי ומלחמתו הפוליטית להבטחת זכות התיישבותנו בארץ, התגבורת הכלכלית הישובית והפוליטית שהעליה מוסיפה לנקודות הקיימות – רק אלה הם שהקימו והחזיקו את המושבות.ולכל אלה יש רק מטרה אחת: ריבוי היהודים הרוצים לבנות את הארץ ולהיבנות בה בעבודתם. זוהי ההצדקה המוסרית והפוליטית היחידה להתנחלותנו על הקרקע. ההון הפרטי שהרבה את אפשרויות העבודה ליהודים בארץ הגדיל לעשות, ולפועל היהודי אין כל יסוד וטעם להמעיט את ערכו ותועלתו לישוב. אבל המתנחל שרכש לו את אדמתו בהונו הפרטי בלבד –יכול לעשות זאת רק בזכות המפעל הציוני. מבלי כוחות העם היהודי, מבלי עזרתו והגנתו הגלוייה והסמוייה מן העין, העומדת מאחורי הישוב – לא תהיה ליהודי בארץ לא מנוחה ולא נחלה.
חלוצי ההגשמה שבאו לארץ לעבדה ולשמרה לא ישלימו את נישול העבודה העברית מהמשק שהוקם בזכות העם, ואם באיזו אמתלא שהיא תיגזל מהם העבודה – יילחמו ולא יירתעו. ולא כמחוסרי־עבודה – אלא כשליחי־עם. גם אם כל הפועלים הנמצאים בארץ יהיו מסודרים בעבודה לששה ימים בשבוע ולמשך כל שבועות השנה – לא יסתלקו ממלחמת העבודה העברית ולא יוותרו אף אל מקום אחד במשק היהודי, כי מאחוריהם עומדים המונים המצפים לעליה ולעבודה.
טז. עבודה עברית ואירגון משותף
מי שהוא שיסע אותי בקריאה: ואירגון משותף? כן, אנו הלוחמים לעבודה עברית מלאה בכל רחבי המשק היהודי מחייבים את האירגון המשותף.
אין אנו מחייבים אירגון משותף מתוך וויתור על עבודה עברית מלאה, ולא אירגון משותף מתוך חוסר־אמונה באפשרותה הריאלית והצדקתה המוסרית של עבודה עברית. אנו מחייבים אירגון משותף מתוך עמידה על בסיס עבודה עברית מלאה ומתוך אמונה באפשרותה הגמורה. אנו מחייבים אירגון משותף בין הפועל היהודי שייבנה את המשק היהודי ובן הפועל הערבי העובד במשק הערבי וכן גם אירגון משותף בין כל הפועלים העובדים במשק הממלכתי, העירוני והארצי הכללי.
הרביזיוניסטים והקומוניסטים רואים סתירה בין מלחמתנו לעבודה עברית ובין פעולתנו לאירגון משותף. שניהם תובעים או – או: או מלחמה לעבודה עברית, או אירגון משותף.
ואמנם, אם הפועל היהודי אין לו תפקיד אחר בארץ, אלא להיות סוכן של “המהפכה הסוציאלית” בקרב הפועלים והפלחים הערבים – אין לו כל צורך להלחם על עבודה, כי “התקציב הממלכתי” להפיכת המשטר בעולם ימלא ביד רחבה את כל מחסוריו. אבל היהודי הבוחל ב“סוכנות”זו, והוא רוצה להיות פועל הקיים על עבודתו, ולא רק פועל בודד וארעי אלא להוות מעמד פועלים המיועד ומוכשר ליהפך לעם עובד – לפועל זה אין תפקיד רבולוציוני יותר חיוני ופורה מאשר המלחמה על ריבוי אפשריות העבודה, המבטיחות את קיומו, גידולו, כוחו ועתידו.
כמו כן המדינאים של הציוֹנות “הצרופה” היודעים להקים בהבל־פיהם מדינה עברית משני עברי הירדן בלא עבודה חלוצית, בלא פעולה ישובית, בלא מאמצי בניין, בלא התנדבות עם – אין להם כל צורך לטפל ב“קטנות” כאלה כגון עבודה עברית או תיקון תנאי העבודה בארץ. מדינאים אלה בוטחים ב“משטר” – במקרה זה לא משטר סוציאליסטי, כמובן, אלא “משטר קולוניזטורי” – שיוקם על יד שלטון הממונה, ויסדר כבמקל קסמים את עניני המדינה העברית על הצד הכי טוב, ויפתור מאליו את כל השאלות והבעיות, ובתוכן גם שאלת היחסים עם השכנים.
אנו אין לנו הבטחון הרביזיוניסטי במשטר־הפלאים ורב־החסדים של כוח ממלכתי חיצוני. ציונותנו אנו לימדתנו להישען קודם כל על מאמצינו הפנימיים, ולשאלות המסובכות אנו מחפשים פתרון בכוחנו אנו. ובכוחנו זה אנו רוצים גם לנסות פתרון יחסי שכנים – בדרך זו של קשרי חברים וענינים משותפים בין עובדי שני העמים.
אנו רואים זכות לעצמנו בהתחלת הפעולה לאירגון הפועל הערבי, ואנו רואים חובה לעצמנו להמשיך בפעולה זו, במידת יכולתנו, אם כי לא באנו הנה כמיסיונרים ואנשי “תעודה”. עלינו לארץ לבנות את חיינו ולהקים בעבודתנו בית היוצר לאומה העברית, ודווקא משום כך אני רואים צורך וחובה להושיט יד חברים לעובד הערבי, לעזור לאירגונו ולהרמת מצבו. מתוך סולידריות מעמדית בן־לאומית ומתוך הכרה ציונית ישובית אנו רוצים שהפועל הערבי יעבוד בתנאים לא גרועים מהפועל היהודי. ולא רק אנו, הפועלים, מעוניינים בזה. כמו שנחוץ שהפועל הערבי לא יתחרה בפועל היהודי בזול עבודתו, כן נחוץ שהפלח הערבי לא יתחרה באכר היהודי בזול תנובתו, ובעל־בית־החרושת הערבי לא יתחרה בחברו היהודי בזול תעשיתו.
המעונין מי שהוא בישוב העברי –מלבד מספר פרדסנים הרוצים לנשל את הפועל היהודי מהעבודה – שבמשק הפרדסים הערבי ישלטו תנאי עבודה שכר גרועים וירודים מאלה שבמשק היהודי?
ה“אירגון המשותף” אינו סותר את ה“עבודה העברית”, אלא משלים אותה. העבודה העברית אינה שוללת את האירגון המשותף, אלא מאפשרת אותו. בלי עבודה עברית אין אירגון משותף ואין אירגון נפרד. העבודה היא תנאי קודם לקיומו, לפעולתו ולאירגונו של הפועל. המלחמה לעבודה קודמת בזמן, בתכיפות, בחשיבות לכל מלחמה אחרת.
הפועל היהודי לא “כבש” שום עבודה מתוך הורדת שכר והרעת תנאי העבודה. להיפך: ברוב המקרים (וברוב מכריע) נעשה הכיבוש רק מתוך העלאת השכר והשבחת תנאי העבודה. כניסת פועל ערבי למקום עבודה יהודי כרוכה תמיד בהנמכת השכר. כניסת פועל יהודי למקום עבודה ערבי כרוכה בהרמת השכר. משום כך אין כל אפשרות שכיבוש העבודה יגרור דחיקת הפועל הערבי ממקומו. הפועל היהודי יכול לכבוש רק את מקום העבודה המגיע לו –מקום העבודה שנוצר בכוח ההתיישבות והעליה העברית ולשמן. ז. א. העבודה במשק היהודי וחלק מתאים מתאים במשק הארצי הכללי, הממלכתי והעירוני.
התאחזותה של העליה העברית בעבודה אינה נעשית על חשבון המשק הערבי והפועל הערבי. שדה העבודה של הפועל היהודי לא נכבש במשק הפלשתינאי הקיים, אלא נוצר מחדש בכוח ההתיישבות היהודית. משק היהודי הנבנה במאה אחוזים בעבודה עברית אינו פוגע בפועל הערבי. ההתיישבות היהודית אינה ממעטת את מקורות העבודה של הערבים, אלא מגדילה אותם בדרך בלתי ישרה, אם גם היא מעסיקה רק פועלים יהודים במפעליה. אפילו הופ־סימפסון לא יכול להתעלם מעובדה זו. פועלי מלאכה נחשלת עלולים לסבול במקרים ידועים מפיתוח ענפי משק מפותחים יותר. בנין רכבת ותחבורת אוטומובילים עלולים לפגיע בנהגי גמלים וחמורים, כערבים כיהודים. אולם תוספת מקורות פרנסה וענפי משק חדשים אינה מסוגלת להמעיט בדרך כלל את אפשרויות העבודה של העובדים הקיימים, גם אם לענפי משק החדשים יוכנסו פועלים נוספים מתוך העליה. ומשק הפרדסים יוכיח.
בשנת 1914 היו בארץ כשלושים אלף דונם מטעי הדר, מזה כ־21,000 דונם ערבים, וכ־9000 דונם יהודים. שטח הפרדסים בשנה זו מגיע ל־115 אלף דונם, בערך. מהם כ־65.000 יהודים וכ־59.000 ערבים. שטח הנטיעות היהודי גדל פי שבעה, אך גם שטח הנטיעות הערבי גדל פי שנים וחצי. אילו היו כל הפרדסים היהודים מעסיקים במאה אחוז פועלים יהודים לא היתה נטיעה נוספת זו פוגעת אף בפועל ערבי אחד, להיפך, היתה מוסיפה עבודה לפועלי הנמל, לנהגים, לנמלים, לפקידים, מחוץ לעבודה הנוספת של המטעים הערבים.
מה אומרת איפוא בשבילנו הפוליטיקה של עבודה עברית ואירגון משותף במשק הפרדסים?
יש ששים וחמשת אלפים דונם יהודים, חמשים אלף דונם ערבים. השטח הראשון נועד לפועל היהודי. בשטח השני עובד הפועל הערבי. שבעת אלפי הפועלים בשטח הראשון, המקבלים 20 גרוש ליום מעוניינים שחמשת אלפים הפועלים העובדים בשטח השני יקבלו אף הם 20 גרוש ליום. ולשם כך הם עוזרים לאירגונם, ויוצרים על כל שטח הפרדסים הארצישראלי אירגון משותף של פועלי ההדר, שלתוכו נכנסים הפועלים היהודים במשק היהודי והפועלים הערבים במשק הערבי – למען הבטיח בכוחות משותפים תנאי עבודה הוגנים, ובמידת האפשרות שווים, בכל משק ההדר. פעולה משותפת זו תהיה לברכה לא רק לפועלי שני העמים, אלא גם לתועלת הישוב בכללו, כיהודי וכערבי, ורק הפרדסנים הרוצים לנצל עבודה זולה דווקא, או פוליטיקנים המתפרנסים מסכסוכים גזעיים בארץ –יצטערו על פעולה זו. אין לנו כל יסוד להשתתף בצערם.
יז. שליחות מעמד הפועלים
האיכרות המתנכרת ושכיריה, פליטי התנועה אשר מכרו את עטם ומצפונם בעד בצע כסף, ונביאי־השקר של הציונות “הגרגשית” משליכים שיקוצים על הציבור העובד, הסתדרותו, מפעליו, שאיפתו ומגרים נגד הפועלים את האינסטינקטים המעמדיים הכי אפלים של היהודי ה“בעל ביתי” שאינו מכיר ומעריך את הכוח החדש – כוח העבודה, הצומח לעם היהודי על קרקע המולדת מתוך הבראת מבנה־חייו הכלכליים והסוציאליים.
פחות מכל מעוניין הפועל היהודי בסכסוכי־עבודה ובכל ההפסד החמרי והפוליטי הכרוך בהם. את התעודה העליונה של דורנו רואה ציבור הפועלים בשני דברים: בניין ועליה, בנין ארץ ועלית עם. וכל מה שמחטיא תעודה זו, מכביד עליה ומתנגד לה, הרי זה פסול ומזיק. אולם בנין ועליה לא ייתכנו בלי עבודה, וכל זמן שהעבודה העברית לא תיקבע כאבן השתייה של התיישבותנו בארץ, כל זמן שברחבי המשק היהודי, וביחוד בחקלאות, לא תובטח בשלמותה העבודה העברית, לא בתורת חסד וצדקה, אלא כעובדה טבעית, מוכרחת ומובנה מאליה, לא יפרוק הפועל את אזַנו.
רוצים אנו להבטיח את העבודה העברית בדרכי שלום ומתוך הסכם הדדי, אך אם לא יהיה לנו מוצא אחר – נילחם, וה“משמרות” לא יהיו האמצעי האחרון במלחמתנו.
ה“בוסתנאי” שם את אנשי המשמרות לפורעים ובעלי אגרופים ומכריז נגדם מלחמת קודש.
“בעלי אגרופים” אלה עמדו על “המשמרות” עוד לפני “מאורעות הקטיף”: בהגנת מסחה, סגרה, חדרה, רחובות, תל חי, חולדה ירושלים – וגם נפלו חלל, וחבריהם שנשארו בחיים לא נרתעו לאחור –והמשיכו.
ואם על משמרת הרכוש היהודי ידעו לעמוד באמונה ובחרוף נפש – על משמרת העבודה העברית על אחת כמה וכמה. את אלה לא יפחידו במגלבי משטרה, ולא ב“חרמות גלויים ונסתרים”, אף לא “בלחש שילחשו על אוזן בעל יכולת, כי אותם הפועלים באו להחריב את עולמנו, לסתור את בנייננו ולהילחם כנגד כל הקדוש”…
פועלי א"י ודאי אינם מלאכים ולא נקיים משגיאות.
יש פועלים שאמונתם הציונית נסדקה והם מנסים להטליא את הסדר באימרות בוסר “רבולוציוניות”. יש פועלים אחרים שיכלתם הנפשית והשכלית אינה מגעת כדי עמידה בפני המציאות הקשה והמסובכת, והם מסתירים ראשם בחול פראזות עקרות וטפלות. ויש גם מוגי לב ושפלי־רוח הבורחים מהמערכה, ואפילו נותנים יד לאויב.
וגם הפועלים הנאמנים לתנועה – והם רוב בניו ורוב מנין של פועלי א“י – הם רק בני בשר ודם. לא כל פועל זוכר במשך 24 שעות ביום שהוא נושא שליחות היסטורית. לא כל מעשיו מכוונים תמיד באחריות ציונית וסוציאליסטית. לא פחות ממי שהוא בארץ אני מכיר בחולשות, בליקויים ובחסרונות שלנו, של פועלי א”י, ועם הכרה זו אני אומר באמונה שלמה: כלל הפועלים בארץ, הציבור העובד כיחידה מאורגנת – ובציבור זה אני כולל לא רק חברי ההסת', אלא גם “הפועל המזרחי”, הפועל התימני וכל גוש פועלים נאמן לעבודה ולבניין הארץ – אין באומה היהודית גוף ער, נאמן, אחראי, חרד ומוכן להגשמה כמוהו.
וציבור זה מתוך דאגתו להתפתחות הבריאה של המשק בארץ רוצה בסידור יחסים קבועים ונורמליים את המעבידים, והוא יודע את ההפסד הישובי והסכנה הפנימית והחיצונית הכרוכים במלחמות העבודה. הסתדרות העובדים היא אחת הסתדרויות הפועלים המעטות בעולם שהשקיעה חלק כה גדול מכוחותיה ומרצה בהקמת משקים, ושטיפלה ומטפלת במשקים אלה בכל כך דאגה ואהבה.
אנו חרדים לא רק למשק עובד, אלא גם למשק פרטי המשמש מקלט לעבודה עברית.
הפועל היהודי כפועלי כל הארצות נושא בלבו חזון השחרור הסוציאלי ומאמין שיום יבוא – ובעולם כולו וגם בא"י יכון משטר חדש, משטר העבודה. גם הפועל הערבי, שמעבידים חסרי תרבות רואים בו עכשיו בהמת עבודה, יתעורר ויתן יד למלחמת האנושיות העובדת ולחזון שחרורה. העבדים לא יישארו עבדים לעולם וועד. הזכויות שתובע הפועל היהודי – זכויות אדם, עובד ואזרח – תביעות אלו ידרוש גם הפועל הערבי מחר או מחרתיים. איני יודע – ואין איש יודע – באיזו צורה ידרוש הוא את זכויותיו – אבל רק מוכי סנוורים יכולים לדמות שהפועל הערבי יסכים לנצח להיות משולל זכויות ומנוצל כאשר הוא היום, ושלא ידרוש אף פעם את האדמה והמשק אשר ידו תעבד. משק עברי הבנוי על עבודה עברית יישאר תמיד יהודי, ויהיה המשטר בעולם ובארץ מה שיהיה. משק יהודי אשר ייבנה על עבודה לא עברית יימחה זכרו היהודי בהגיע התור למשטר העבודה.
אנו חיים עכשיו במשטר הרכוש, ובמשטר הקיים עלינו לבנות את הארץ. ואני רואה דרך וצורך –למרות הניגודים הקיימים בין העובד והמעביד –להבטיח את ענייני המשק מצד אחד וענייני העבודה מצד שני על ידי מו"מ והסכם בין שני הצדדים, על היסודות הבאים:
הבטחת העבודה העברית במשק היהודי לא בצורת חסד, אלא כחובה שאין להרהר אחריה.
קביעת תנאי עבודה הוגנים לפועל בגדר יכלתה המשקית של החקלאות והבטחת טיב העבודה והתוצרת לפי נורמה מסויימת.
כל צד מחויב להכיר בזכויות ובאינטרסים של הצד שכנגד.
האיכר רוצה להיות שולט במשקו – אבל משק זה זקוק לעבודה שכירה, והעבודה נעשית רק על ידי אדם חי שנקרא פועל. גם לפועל זה יש משק וזהו כוח עבודתו. כוח זה הוא הונו היחידי, ועליו הוא קיים, ומשק זה של הפועל אינו יכול להיות נתון אך ורק לשרירות לבו של המעביד. ויותר משאנו פונים לרגש הצדק של המעביד, נראה לנו שגם המעביד מעוניין במניעת סכסוכי עבודה וזעזועים קשים במושבה ובמשק. איני חושב שאפשר להימנע מכל סיכסוך – אולם אפשר להעמיד את הסיכסוך על המינימום. בכל מפעלי החרושת הכי גדולים בארץ הגענו לידי הסכמים עם המעבידים, אם בכתב ואם בעל פה. הושלטו סדרי עבודה ויחסים המבטיחים את המינימום הרצוי לשני הצדדים. ניהלנו גם מו“מ לפני הקונגרס האחרון עם התאחדות בעלי התעשיה – שלשבחה יש לציין שאינה מפקפקת כלל בחיוב העבודה העברית – ובשאלות העיקריות גם באנו לידי הסכם הדדי; ואם המו”מ לא נתחדש ולא בא לידי גמר, הרי זאת לא מפני סירובה של ההסתדרות הכללית. לבסוף אני מציין את ההסכם אשר סודר בין ההסתדרות החקלאית ובין שתי נקודות חקלאיות – מגדיאל ורעננה. בחוזי־עבודה אלה אנו רואים את הדרך לפתרון שאלת היחסים בין המעביד ובין העובד, במידה שהדבר ניתן לפתרון במשטר הקיים.
ויש רק שתי אפשרויות: הסכם או מלחמה. אנו רוצים בהסכם, – אבל אם עניני העבודה וזכויות העובד לא יסודרו מתוך הסכם – נאלץ להילחם.
הפועל העברי לא ישכח ולא יטשטש את הזכות ההיסטורית הגדולה של הראשונים, אשר לפני חמישים שנה הניחו את היסוד להתיישבות החדשה ולחקלאות העברית בארץ. אם יש מי־שהוא ראוי לשם הכבוד הנערץ, אשר נתמעך מרוב שימוש בימינו, אבל העתיד להיזכר ברטט־קדושה ואהבה בדורות הבאים, השם “חלוצים”, – הרי הם אלה שהעפילו לפני יובל שנים לתקוע יתד ראשונה בחולות־יהודה השוממה והעזובה ולחדש אחרי אלף ושמונה מאות שנים את הברית בין ישראל וארצו. שום משנה שנעשה אחר כך אין בכוחו להעיב את שיוו וערכו של “מעשה בראשית” זה. השם היקר “ביל”ו" שלאורו עלינו לארץ אנחנו, בני העליה השניה והשלישית, לא ידעך בלבנו אף פעם. אולם דווקא מפני שכבוד הראשונים יקר לנו, לא נשלים את חילול מפעלם בעקב משטר הבצע אשר הפך את המושבות הראשונות לקני־עבדות ומסחר בפרי עמל זרים. היורש הנאמן של ביל"ו – הפועל היהודי –הציל את מפעל ההתיישבות מפשיטת רגל מוסרית ופוליטית והעמיד את זכותנו לאדמה ולמולדת על הבסיס האחד והמיוחד המקנה לעם זכות לאדמה ולמולדת – על בסיס העבודה. והמלחמה הממושכת ורבת־הסבל על זכות העבודה טרם נסתיימה.
בעלי “המנוחה והנחלה” אשר הבצע הרעיל והעריל את לבבם, פגשו את חלוצי העבודה בלעג וקלס –כשהיו מועטים, במשטמה ופחד – כשנעשו מרובים.
במשך עשרות שנים כבש הפועל כיבוש רב. אך עוד רבה הדרך לפניו: מחרימי העבודה העברית ומנהיגיהם עודם נלחמים נגד הפועל העברי בחרמות ובדילטוריות, במגלבי־שוטרים ועלילות־שוא, ועדיין הם מתעטפים בטלית ציונית ומכריזים על “החטא” הציוני ו“הסכנה” הלאומית שבעבודה עברית מלאה. והקיטרוג על חלוצי ההגשמה הציונית הולך ומתגבר באשר הפועלים היהודים יש העוז בלבם לא להתחנן, אלא להילחם על זכותם לעבודה, להילחם על חובת המשק היהודי לקלוט עולים יהודים עד קצה גבול יכלתו ולאַזרח אותם בזכויות שוות ומלאות במושבה היהודית. והפרדסנים היהודים שרק הבצע נגד עיניהם מתחכמים לחסום את הדרך למושבה העברית בפני הפועל היהודי “פן ירבה”…
מלחמת הפועלים בארץ לא היתה ולא תהיה מלחמה של אינטרסים מעמדיים בלבד. מלחמת המעמדות בא"י היא ביסודה ובמהותה מלחמה בין שליחי הציונות המתגשמת ובין מתנכריה ושונאיה. הכוח שגילה הפועל היהודי במלחמתו הקשה בארץ במשך עשרות שנים נוכח מכשולים וקשיים, שלא ידע שום ציבור פועלים בעולם – את הכוח הזה שאב לא רק מתוך אירגונו המעמדי וחזונו הסוציאלי, אלא מתוך השליחות הלאומית אשר הטיל על עצמו בהכרה וברצון, מתוך הכרה שמאחורי עבודתו ומלחמתו עומד צורך היסטורי של אומה המתאבקת על קיומה ומצפה לגאולה. מתוך אמונה ציונית עמוקה שלא נזדעזעה ולא נפחתה, מתוך ביטחון גמור בצדקת תביעתו וחיוניותה הנוקבת – התביעה לעבודה עברית מלאה ולזכות אזרח לעובד על אדמת המולדת – יעמוד הפועל היהודי במלחמתו את כל המתנכרים הנגלויים והנסתרים, מבחוץ ומבפנים, ובכוח אירגונו המעמדי, ביצירתו המשקית ושליחותו הלאומית יבצר וירחיב את העבודה העברית עד נצחונה המלא והמוחלט.
תל־אביב, כ“ד אדר א' תרצ”ב
עיקרי הדברים שבהרצאה זו נאמרו באספת־הנבחרים ליהודי א“י, בכ”ד אדר א' תרצ“ב, ונתפרסמו ב”דבר" גליונות 2067, 2068, 2069, 2072. במהדורה שיצאה ע"י הועד הפועל נערכו הדברים מחדש על ידי המרצה.
-
הגרוש של אז היה רק 0.6 של הגרוש הנוכחי. ↩
-
בחשבון הזה לא נכלוו האיכרים “החפשים” שבראשון ובפתח־תקווה שאין אחריות שיכלולם על הנדיב ולא נמסרו ליק"א –הערת אחד־העם. ↩
-
בשנת 1932 נוטעו 30500 דונם, בשנת 1933 33.000 בשנת 1934 25.000 ובראשית 1935 הגיע שטח מטעי ההדר של היהודים ל־153.000 דונם. ↩
-
בתחילת 1935 מונים כמאה ושבעים נקודות עם ישוב של 70.000 נפש ושטח של 1.350.000 דונם. ↩
קיטרוג מבפנים
מאתדוד בן־גוריון
אדר תרצב, (“דבר” 2099)
(נאום ההאשמה במשפט נס־ציונה)1
א. התנקשות בזכות העבודה
זוהי הפעם הראשונה שהוועד הפועל השתמש בסמכותו להביא משפט חברים על הפרת משמעת לפני בית הדין העליון כפוסק ראשון ואחרון. אין זה מקרה ראשון של הפרת משמעת בהסתדרות, ולא בכל מקרה רואה ההסתדרות צורך להשתמש בכוחה המשפטי נגד המפירים. ואם הפעם ראה הועד הפועל חובה להתערב ולהביא את הדבר מיד לפני המוסד המשפטי העליון, הרי זאת לא רק מפני חומר ההפרה שבמקרה נס־ציונה ־ הנסיון המאורגן מצד שתי סיעות פוליטיות במקום להשתמש בכוח ואלמות נגד סידור העבודה, נגד פועלים מאורגנים ונגד מוסדות ההסתדרות החקלאית, אלא בעיקר מפני הרקע הפוליטי והאידיאולוגי של “המאורעות”: המזימה להתנקש בזכות־העבודה של הפועל היהודי, השיטה הפרובוקטיבית נגד ההסתדרות ומפעלה, וההסתה נגד העליה וההתיישבות היהודית מצד אנשי הפרקציה והנגררים אחריה.
ל“מאורעות נס־ציונה” כמעט אין דוגמה בתולדות ההסתדרות. אני יכול להעלות בזכרוני רק מקרה אחד הדומה מכמה בחינות לענין נס־ציונה: זהו דבר “וועדת־האירגון” שהוקמה בתל־אביב לפני תשע שנים ע"י הפרקציה (מ.פ.ס.), פועלי ציון שמאל ומספר בעלי מקצוע מאגודת הבנין, חדורי שאיפות צחיסטיות־ריאקציוניות, אשר חברו יחד להתחרות במוסדות המוסמכים של ההסתדרות בתל־אביב. ההסתדרות לא ראתה אז כל צורך לאחוז באמצעים נגד “וועדת האירגון”, כי ידעה מראש שהברית המשולשת הזאת תתפורר מתוכה ברגע שתונח לנפשה. וכך הווה. בעלי “המקצוע” רצו לנצל את האופוזיציה “השמאלית” בשביל האינטרסים הצחיסטיים שלהם, וכשראו שאין עזרת “המהפכנים” האלה מספיקה–נמלטו מוועדת האירגון, וכיום אנו מוצאים אותם בשורות קבלני תל־אביב הנלחמים נגד ציבור הפועלים המאורגן. פועלי ציון שמאל ומ.פ.ס. החלו להאשים אחד את משנהו בבגידה ובפרובוקציה, והפועלים אשר ברגע הראשון הותעו על־ידי הסיסמאות “המהפכניות” של בעלי־הברית עמדו על הפרצוף האמיתי של מארגני “המרד” –וחזרו להסתדרות. רוב אנשי “הועדה” נפלטו מציבור הפועלים או גם מהארץ, ואחד השרידים המעטים שנשארו בכתלי ההסתדרות מופיע במשפט זה כסניגורם של חלק מהנאשמים – זהו הח' יצחקי.
הפשע בנס־ציונה לא קיבל היקף כל־כך רחב כמו “מרד” וועדת־האירגון, אבל הוא עולה עליו במזימתו הפלילית, ובמשפט זה אנו מתכוונים לא רק להביא את כל אלה שחטאו נגד האירגון והמוסר הפועלי–לדין ההסתדרות, אלא גם להוקיע לפני ציבור הפועלים בנס־ציונה ובארץ את הפרובוקציה של הפרקציה נגד הפועל היהודי, עבודתו והסתדרותו.
בישיבות הראשונות של המשפט ניסתה הסנגוריה לטשטש את המזימה הפרקציונית ולתת לכל הענין אופי של התפרצות מחוסרי־עבודה נגד חלוקת־עבודה בלתי צודקת. אולם הכרוזים שהפיצו בזמנם העידו את כחשם, ובישיבה האחרונה שינו פתאום את הקו התכסיסי, כאילו על פי צו, ושבא תור עדותם של הנאשמים עצמם – הוסר הלוט. ובקביעת העובדות ואפיין האמיתי אשען עיקר על דברי הנאשמים.
ב. מה קרה בנס־ציונה?
המפלגה הנקראת “פוע”צ שמאל" קראה אספה פומבית להילחם נגד כניסת חברי הקיבוץ המאוחד לנס־ציונה, שהוחלט עליה במרכז החקלאי ובמועצת פועלי נס־ציונה. יו"ר האספה, הח' יבלונקה, סיפר לנו במשפט שהוא קרא לציבור לא רק למחות נגד החלטת מוסדות ההסתדרות אלא גם להשתמש בכוח נגד כניסת הקיבוץ. בגמר האספה נבחרה “וועדת פעולה” בת שלושה. כפי שהעיד אחד מחברי הוועדה היה מתפקידה “להפריע בכל האמצעים לכניסת הקיבוץ. היה דרוש מוסד אכסקוטיבי אחר, היות והמוסדות הרשמיים לא מבטאים את דעת הציבור. בוועדת הפעולה היו לנו כל האמצעים כשרים”.
לפי עדות רבים מהנאשמים היתה הוועדה צריכה ומחוייבת לארגן “משמרות” ולהשתמש בכוח נגד חברי הקיבוץ – אולם “וועדת הפעולה” מתכחשת לפעולה זו. “המשמרות” שיצאו להפריע במשך שלושה ימים (מ־25 עד 27 בינואר ש"ז) לחברי הקיבוץ בעבודה נתארגנו כביכול מאליהן, “באופן ספונטני וסטיכי” – על ידי הציבור עצמו. אבל כשאנו בודקים את הרכב המשמרות אנו מוצאים דבר משונה: כמעט כל אנשי המשמרות, כמו כן חברי וועדת־הפעולה, שייכים לסוג מיוחד שבקרב פועלי נס־ציונה" “מי שהיו”, למי שהיו חברים בקיבוצי השומר הצעיר, 11 מקיבוץ “עבודה”, 7 מקיבוץ השוה“צ, 6 מקיבוץ ג־ד. בין כל גיבורי המלחמה נגד כניסת הקיבוץ המאוחד יש רק שני “בודדים”. מכל ארבע מאות הפועלים הבודדים הנמצאים בנס־ציונה, שלא היו אף פעם בהשוה”צ, לא השתתף אף אחד מלבד סמולר, חבר פוע“צ שמאל, בפעולה “הספונטנית והסטיכית”. האומנם מקרה פשוט הוא הדבר הזה? “המשמרות” חזרו שלושה ימים בזה אחר זה, ואותם האנשים שהשתתפו ב”משמרת" הראשונה באו גם ל“משמרת” השניה, וכן גם לשלישית, מלבד אחדים שבאו רק פעם אחת, ואחדים – רק פעמיים. והסנגוריה רוצה שנאמין שכל זה סודר מאליו, על ידי הציבור עצמו. ביום הרביעי נפסקו המשמרות לא מפני שחל שינוי בעבודה, או מפני שהקיבוץ עזב את המושבה – אלא מפני שגיבורי ה“משמרות” ראו לתמהונם שההסתדרות אינה מורכבת ממזכיר הלשכה בלבד, אלא יש עשרות חברים המוכנים לשמור על כבוד ההסתדרות. עם בוא עשרות הפועלים לשמור על מקום עבודתם של חברי הקיבוץ נתפזרו “המשמרות” ולא יספו.
ג. מה זאת פרקציה?
איני רוצה להתעכב על שאלת ההשתמשות בכוח מצד בעלי “המשמרות” נגד חברי הקיבוץ שנשלחו לעבודה על ידי הלשכה, לא מפני שאני מפקפק בעדות החברים שסיפרו על מעשי האלמות, אלא מפני שאין זאת הנקודה המרכזית במשפט.
הדבר העיקרי בענין נס־ציונה זהו תפקיד “הפרקציה” ומזימותיה. אבל לפני גשתי לנקודה זו עלי להגדיר מה זאת פרקציה. אחדים מהסניגורים והנאשמים נתחלחלו בשמעם את שם הפרקציה ולא חסכו כל זלזול מאלה שניסו להסיר מפניהם את המסווה.
מה זאת פרקציה?
במילה פרקציה – בעברית סיעה – כשהיא לעצמה אין כל טעם של גנאי, בכל כינוס וועידה יש פרקציות, ולפעמים יש פרקציות גם באגודות ובמפלגות; אולם בלשון פועלי א“י ובמלון ההסתדרותי קיבלה מילה זו הוראה מיוחדת, המסמנת סוג מסויים של אנשים המנהלים פעולת־איבה נגד מעמד הפועלים העברי בארץ. אין ההסתדרות קוראת בשם פרקציה למי שיש לו יחס מסויים לאגף זה או שני בתנועת הפועלים העולמית, ולא לזה שנוקט עמדה מיוחדת לגבי איטליה הפשיסטית או רוסיה הסובייטית, או למי שמחייב או שולל את המשטר הקיים בארץ, או למי שתומך בממשלת א”י והאימפריה הבריטית או מתנגד להן. בשם פרקציה מתכוונים בהסתדרות לחבר אנשים מתחפשים על מנת לרמות את פועלי א“י ולהעלים מהם את מזימותיהם ותככיהם הפליליים, לאויבי העם היהודי ומעמד הפועלים בארץ, למשטינים על העליה העברית, למעלילים על תנועת הפועלים הארצישראלית. מועצת ההסתדרות שנתאספה בירושלים בכ”ג־כ“ח ניסן תרפ”ד הגדירה את “הפרקציה” במלים הבאות" “מועצת ההסתדרות הכללית של העובדים העברים בא”י מכריזה, כי חבר־האנשים המתחפש בשם פרקצית הפועלים בתוך ההסתדרות, הוכיח בכל תכסיסיו ותעלוליו, כי אויב הנהו לעם העברי ולמעמד הפועלים בא“י. המועצה מוקיעה את השיטנה נגד העליה ואת הוצאת הדיבות על תנועת הפועלים העברית בארץ, המכוונת להונאת עולם הפועלים הבין לאומי”. ועידת פועלי א“י שנתכנסה בקיץ תרפ”ז אישרה את ההכרזה הזאת. מהזמן ההוא נוסף עוד סימן מובהק אחד לפרקציה, אך עליו אעמוד אחר כך.
בכל הסימנים שניתנו בפרקציה על ידי ההסתדרות אין כל דבר פסול מבחינת הממשלה הארצישראלית. להיפך, רבים מפקידי א"י ושליחי משרד המושבות – רוב חברי ועדת שאו, הופ־סימפסון ועוד – עושים בנאמנות רבה את שליחות הפרקציה ביחס לעליה היהודית וביחס לתנועת הפועלים בארץ. ולשוא מעמידים הפרקציונרים פני “מעונים” כשמזכירים אותם בשמם המפורש. זוהי אחת מתחבולות־הרמיה של “חבר המתחפשים”.
ד. השטנה הפרקציונית של ה“אור”
על טיבה האמיתי של הפרקציה – מבחינת מה שיש בה ומה שאין בה – אפשר לעמוד באופן הכי טוב על פי כלי־המבטא שלה, ביתר דיוק: אחד מכלי המבטא שלה – הקורא לעצמו בשם “האור”.
עתון פרקציוני זה מופיע בארץ כדת וכדין, תחת חסותה הרשמית של הממשלה האימפריאליסטית. בעתון זה אנו מוצאים את כל הסימנים המובהקים שמנתה מועצת ההסתדרות בפרקציה – התחפשות, שנאה לעם היהודי, להסתדרות, שיטנה נגד העליה, עלילות על תנועת הפועלים. הדבר היחיד שלא תמצאו בו גם אם תחפשו בנרות – זוהי פגיעה כלשהי בממשלה או אפילו ביקורת קלה נגדה. אילו היו סוכני הממשלה מוציאים את “האור” לא היו יכולים להיות יותר לויאליים כלפי הממשלה והאימפריאליזם הבריטי מעורכי עלון פרקציוני זה. עלון זה אמנם מטפל כמעט אך ורק בשנטז' פוליטי – אבל כל השנטז' הזה מכוון אך ורק נגד מעמד הפועלים העברי וההסתדרות ונגד המפעל הציוני בארץ. אין זה אמנם העתון היחיד בארץ המוקדש לניבול תנועת הפועלים בארץ – ב“חזית העם” הרביזיוניסטי יש לו חבר הגון לו, וקשה להכריע מי משניהם מנוול יותר, אולם “האור” של הפרקציה הוא העתון היחיד בארץ, גם בין עתוני היהודים וגם בין עתוני הערבים, שאינו מוצא אף פעם פגם במעשי הממשלה, ולא עוד אלא שהוא לפעמים מלמד עליה זכות – בכל מקרה שהממשלה פוגעת בעניני היהודים… כך למשל מצא הספר הלבן של פספילד את סניגורו הנלהב ב“האור”, כמו כן העלילות של שאו וסימפסון מצאו תמיכה ב“האור”, ורק פעם אחת מצאתי ש“האור” הרשה לעצמו לבקר – אמנם בסגנון רך– את מעשי הממשלה האנגלית, זה היה כשמקדונלד הכריז באיגרתו שאין הממשלה האנגלית מוצאה פגם בתנועת הפועלים הארצישראלית. זה היה החטא היחיד שמצא אורגן הפרקציה בכל פעולות האימפריאליזם הבריטי – להסיר את לזות־השפתים של פספילד מהסתדרות העובדים הכללית בארץ. ואם “המתחפשים” הללו רוגזים כל כך על כל מי שקורע את האפר מעל פניהם, אין זאת מתוך פחד השלטון – למשטיני הפועל ואויבי העם היהודי לא יאונה כל רע מממשלת־הארץ – אלא מתוך פחד ציבור הפועלים אשר יקיא אותם מתוכו ברגע שיראה אותם במערומיהם הפרובוקציוניים. ורק מתוך הצורך החברתי להוקיע בפני פועלי א"י את הפרצוף האמתי של “חבר המתחפשים” אשר ידם היתה בשערוריית נס־ציונה ולגלות את תככיהם ומזימותיהם המכוונים לחתור תחת יסוד קיומנו – ניטפל הועד הפועל למשפט זה.
ה. “דין עליה לא”י כדין הפרת שביתה"*
גם במשפט זה ניסו המשטינים להתחפש ולהציג בפני השופטים את המלחמה נגד ההסתדרות כהתפרצות “סטיכית” של מחוסרי עבודה. אולם לאחר חקירה ובירורים במשך שבע ישיבות נאלצו להסיר את הלוט, ובישיבה האחרונה גילו את כל קלפיהם – מלבד אחד. לגילוי הקלף האחרון שלהם לא עמד להם האומץ – אך את הקלף הזה אגלה אני במשך דברי. בשבת האחרונה (19.3.32) הודו ראשי המדברים מסיעת “הבלתי תלויים” שלא מחוסרי עבודה התפרצו נגד כניסת פועלים נוספים לנ.־צ., אלא כאן היתה מלחמה נגד עלית פועלים יהודים לארץ. חבר “ועדת הפעולה” הלפרין הגיד ברורות שהכנסת פועלים יהודים לארץ דינה כהפרת־שביתה ויש ללחום נגדה בכל האמצעים. כל פועל יהודי שעולה לארץ דוחק רגלי פועל ערבי.
עד הסנגוריה מונסטיר, מסיעת “הבלתי תלויים” הרחיק ללכת בעדותו. אין ליהודי זכות לבוא לארץ הזאת, לעבוד כאן, להתיישב על אדמה פנוייה. כל פועל יהודי שעובד כאן גוזל את העם הערבי, כל יהודי שמתיישב אפילו על אדמה פנויה מנשל את העם הערבי. הפועל היהודי העולה לארץ אינו אלא משמש את הבורגנות היהודית המתכוונת לגזול את הארץ מהערבים ולהשתלט עליהם. רק המעמד הבורגני מעונין בקיום פועלים יהודים כאן.
העד הזה לא שיקר כאשר עשו אחרים מחבריו ולא אמר כמותם שהפועל היהודי מוריד את שכר העבודה ומנמיך את רמת החיים למען כיבוש העבודה. הוא הודה שהפועל היהודי מעלה את שכר־העבודה בארץ – אבל השכר הגבוה שהוא מקבל אינו אלא שוחד שמשלמת לו הבורגנות היהודית למען ישרת אותה. וקבלת שכר גבוה לדעת מונסטיר אינה אלא קורופציה. מונסטיר זה – שהתפאר שהיה ארבע שנים בקיבוץ השוה"צ בגליציה ושנה אחת בקיבוץ בארץ – ענה על שאלתי שגם הוא מקבל שוחד ומשתתף בקורופציה. עד היכן מגיעה המשטמה הסדיסטית של האנשים האלה לפועל היהודי. הם נכונים לנבל את עצמם ובלבד שיוכלו לנבל על ידי כך את מעמד הפועלים היהודי בארץ.
ו. אנטישמיות פרקציונרית
כששאלתי את מונסטיר אם הוא מכיר בזכות כל אדם להגר מארץ לארץ? התשובה היתה: כן. חזרתי ושאלתי: אם המהגר מחוייב לעסוק רק בחנוונות או יש לו זכות גם לעבודה – ושוב היתה תשובה חיובית. שאלתי אם רק לעבוד בעיר או גם בכפר? ומונסטיר התיר גם את העבודה בכפר. אולם על שאלתי אם זכות זו יש גם ליהודי המהגר לא“י – ענני מונסטיר: לא. מה שמותר לכל אדם בכל ארץ, אסור ליהודי בא”י – והנימוק: היהודים אינם מהגרים, אין ליהודים צורך לבוא לארץ. כאן בא"י כל יהודי הבא לעבוד בכפר ובעיר הוא עושק ומנשל, וגם כשהוא מעלה את השכר ויוצר תנאי עבודה יותר טובים אינו אלא מקבל שוחד ומשמש את הבורגנות.
תורה אנטישמית זו העלימו שליחי הפרקציה בשעה שהלכו יחד עם שליחי פוע“צ שמאל לאסוף חתימות אצל פועלי נס־ציונה נגד הכנסת הקיבוץ המאוחד, והתפקיד העיקרי של משפט זה היה להוכיח שרק תרמית היתה כל ההתחפשות בתואנת חוסר־העבודה, המלחמה שאירגנה כאן הפרקציה נגד כניסת הקיבוץ המאוחד לא היתה תלוייה במצב העבודה בנס־ציונה אלא זוהי מלחמה נגד זכותו של הפועל היהודי לעליה ולעבודה, מלחמה נגד עצם קיומו של הפועל היהודי – מלחמה המתנהלת בארץ ע”י דבָּרי האפנדים היהודים, שליחי המופתי וסוכני הקומאינטרן.
לאחר ההצהרות האידיאולוגיות של סיעת הבלתי תלויים ומסדרי “המשמרות” יהיו מובנים יותר לציבור הפועלים דברי ההסתה והפרובוקציה של כרוזי “המתחפשים”.
הסניף המקומי של פרקצית הפועלים בנס־ציונה מכריז באחד מהפסקווילים שלו על שלוש צרות: “הרעב המוחלט של עשרות אלפים פלחים, השתלטות האימפריאליזם והציונות”; באותו הכרוז הוא משטין על “הפוליטיקה שהמפלגות הפועל־ציוניות מנהלות בהסתדרות היא של כיבוש עבודה ונישול הפלח מאדמתו – כל פועל יהודי צריך לדעת ולהבין שהפועל והפלח הערבי מדוכא במובן הלאומי והסוציאלי בידי האימפריאליזם האנגלי והציונות”. והוא מודיע בגלוי ש“המפלגה הקומוניסטית בקראה להמונים הערבים להתקוממות אנטי־אימפריאליסטית ולמהפכה אגררית היא קוראה אותם גם לכבוש בכוח את הקרקעות של הקולוניזטורים הציונים”.
“סיעת הפועלים הבלתי תלויים” פירסמה בתחילת פברואר ש“ז (אחרי “מאורעות” נ.־צ.) כרוז שבו היא מודיעה על תפקידה במועצה: “סיעתנו במועצה – אחד תפקידה; לגלות בפני ציבור הפועלים את כל מעשי ההתעללות והבגידה של ההסתדרות באינטרסים של הפועלים הערבים והיהודים גם יחד –אנחנו מוקיעים בזה בפני ציבור הפועלים את מעשי הטירור והפרובוקציה האלו של ההסתדרות בעזרת פוע”צ”.
ז. בעלי הברית
אנשי הסיעה הזאת המכתירים את פוע“צ בתואר כבוד של פרובוקטורים וטרוריסטים נגד פועלים לא נמנעו בכל זאת לפעול יחד עם פוע”צ נגד ההסתדרות, והלפרין, ב“כ הסיעה, סיפר לנו בעדותו שהוא ידע על הטירור והפרובוקציה של פוע”צ עוד מזמן היותו ציוני וחבר נאמן של השומר־הצעיר ־ ודבר זה לא הפריע להלפרין להיבחר באספת פוע“צ ב”וועדת פעולה" יחד עם בא־כח מפלגת הפרובוקציה והטירור. עובדה זו לבדה דיה לשפוך אור על הפרצוף המוסרי של בעלי הברית האלה. ושמא תחשבו שהפרקציונרים נתעו לכתחילה ע“י ההכרזות של פוע”צ שמאל ע“ד אירגון בין לאומי־ אינכם אלא טועים. בכרוז הפרקציה שהופץ עוד לפני המאורעות נאמרו הדברים האלה: “כל פועל צריך לדעת ולהעריך שלכל ההכרזות של השומר הצעיר ופוע”צ על אירגון בין לאומי– הן דמגוגיה שפלה המכוונת לצוד נפשות…” שני הצדדים ב“וועדת הפעולה” ידעו איפוא היטב איש את אחיו בשעה שכרתו את הברית…
גם פוע“צ, כמובן, לא טמנו ידם בצלחת ובאחד הכרוזים שלהם שנתפרסם בתחילת פברואר ש”ז הם כותבים על בעלי־בריתם: “ידוע ידענו: מלחמתנו זו תרכז סביבה את רוב מניינו של ציבור הפועלים ואחריה ייגררו גם אותם האלמנטים “הבלתי תלויים” אשר ישתדלו לנסות להעביר אותה על פסי המלחמה נגד הפועל היהודי ואירגונו. לא טעינו. הכרוז הראשון של הפרקציה התכוון כבר להכשיל כל פעולה המופנית ברור נגד מפא”י ולשם הגנת עניני הפועל, ופותח כבר בלשון השגורה של התנפלות על הפועל היהודי, “היורד לחייו” של הפועל הערבי בסגנון הידוע של האפנדיות הפוגרומים".
וחכמים אלה שראו הכל מראש וידעו ששותפיהם הפרקציונרים ישתמשו במלחמה זו נגד הקיבוץ– כבאמצעי פרובוקציה נגד הפועל היהודי בכללו, נכנסו בכל זאת ל“וועדת פעולה” שלפרקציה היה בה רוב של שני שלישים.
ח. פרצופה של “ועדת הפעולה”
ואם למי שהוא נשאר עוד איזה ספק שהוא בתפקיד שהוטל על “וועדת הפעולה” שנבחרה באספת פוע"צ שמאל – הרי הכרוז הבא של “הוועד המרכזי של פרקצית הפועלים”, המוקדש למשפט נ.־צ. אינו מניח כל מקום לפקפוקים:
“בשעה שעשרות אלפים פועלים ערבים ויהודים הנם מחוסרי עבודה (באורגן הרשמי של פ. ק. פ. “מלחמת מעמדות” ניתן המספר המדוייק של מחוסרי העבודה בחודש פברואר 1932: ארבעים אלף!) וסובלים רעב ממש, בשעה שמשק־הפלחים הולך לאיבוד על ידי מדיניות השוד הציונית והמסים האימפריאליסטיים, בשעה זו אחזה ההסתדרות במלחמת־הסתה והשמדה מוגברת נגד הפועל הערבי מצד אחד ונגד האגף הרבולוציוני של ציבוּר הפועלים היהודי שאינו רוצה להרתם בעגלת השוד והכיבוש של ההסתדרות מצד שני. המאמרים ב”דבר" החל ב“דבר היום” וגמור בכל המספרים על “קיפוח זכות הפועל היהודי” מלאים דברי הסתה והשמדה נגד הפועל הערבי…. היא מגייס את מחנותיה הפשיסטיים מהקיבוצים והקבוצות השונים להתקיף את הפועל הערבי.
“חברים, אל תפלו ברוחכם, אל תיבהלו מאמצעי הטירור, ממאמרי ההסתה הפרובוקציוניים של דבר” ושל פוע"צ שמאל. בצרו והרחיבו את חזית־המלחמה נגד ההנהגה הפשיסטית של ההסתדרות ונגד כנופיות הקיבוצים הפשיסטיים עוזריה. למלחמה נגד כיבוש העבודה, נגד העליה ונגד כל מגיניה ומטיפיה מימין ומשמאל!
“תפקיד מכוער באופן מיוחד ממלאים פוע”צ שמאל. תחת לחץ ההשראה הרבולוציונית של הפועלים נאלצו להיגרר אחרי הפעולה, אבל כמובן לא על מנת לעזור, אלא על מנת להפריעה ולשברה… כל הכעס שלהם הוא רק על זה, שקיבוצי הכיבוש הם של מפא“י ולא של פוע”צ"…
הנה לשם מה נוצרה וועדת הפעולה – להילחם נגד העליה ונגד הפועל היהודי. “המתחפשים” אמנם גילו את הדבר רק לאחר מעשה, לאחר שההסתדרות הבריחה את “המשמרות” – אבל פוע“צ אלו המתפארים שראו הכל מראש וידעו לכתחילה מהי כוונת “הבלתי־תלויים” – לשם מה נכנסו הם ל”וועדת הפעולה" ול“משמרות”?
ט. סילוף הרעיון של “כיבוש העבודה”
לפני גשתי לגילוי הקלף האחרון של הפרקציה, אשר גם במשפט זה ניסו להסתירו – עלי לעמוד על טיבו ומהותו של “כיבוש העבודה”, אשר נגדו נערכה המלחמה בנס־ציונה ע“י הפרקציה ופוע”צ.
בנס־ציונה נשמע בפעם הראשונה הפירוש המסולף למלחמתו העיקרית של הפועל העברי בארץ –למלחמה על זכות העבודה, מה שקוראים בשם “כיבוש עבודה”. על מלחמה זו טָפלה הפרקציה אשמה של הורדת שכר מצד הפועל היהודי כדי לעמוד על ידי זה בפני התחרות של הפועל הערבי הזול. איני יודע מה יש כאן יותר: עלילת זדון או עם־הארצות או – שתיהן יחד. האמת מחייבת לציין שסילוף זה של מפעל “כיבוש העבודה” אינו המצאת הפרקציה. מנהיגם ומחנכם של קבוצי נס־ציונה אשר מתוכה יצאו הנאשמים, הח' מ. בורנשטיין, כותב בחוברת “דפי השומר הצעיר” לרגל משפט נס־ציונה את הדברים האלה: “הרחבת שטח העבודה העברית המאורגנת ו”כיבוש עבודה" אינם מושגים סינונימיים. הרחבת שטח העבודה העברים המאורגנת – היא תפקיד; כיבוש העובדה – שיטה, אחת השיטות. – – השיטה של “כיבוש עבודה”, השיטה של השלמה עם מחירים ירודים באופן ישר או בעקיפין ושל הנמכת רמת החיים היום היא שיטה הגוזרת על הפועל העברי ניווּן, הפחתת כוחו וארגונו בחזית הקשה ודזרציה. זכות העבר של “כיבוש עבודה” איננה תעודת הכשר לשיטה הזאת בימינו – – ההסתדרות הכניסה פועלים נוספים לנס־ציונה – זה זכותה וחובתה כאחת. – – אולם מעשה איוולת ובלבול עשתונות הוא להתנגד להכנסת פועלים נוספים – מתוך שהם נצטוו לנקוט את שיטת “כיבוש עבודה”. עד כאן דברי מדריכם של קיבוצי השוה"צ בנס־ציונה.
י. איך נאבק הפועל היהודי על זכות עבודה
איני יכול לתאר לי עלילה יותר כוזבת על תנועת הפועלים הא“יית מסילוף זה של “כיבוש העבודה”. לא רק בארץ כי אם גם בגולה עומד הפועל היהודי לפני תפקיד קשה של כיבוש עבודה. לפני שנים אחדות הייתי נוכח בוורשה בקונגרס פועלים יהודים שנקרא על ידי כל המפלגות: הבונד, “האדומים”, פועלי ציון שמאל, פועלי ציון־צ.”ס. למלחמה על זכות העבודה לפועל היהודי. דַבָּרי כל המפלגות קָבלו על קיפוחו והחרמתו של הפועל היהודי בעבודות הממשלה והעיריות. איני, יודע אם מאמצי הקונגרס הצליחו. איני גם בטוח אם מפלגות הפועלים היה להן הרצון והעוז להתמיד במלחמה זו. נדמה לי, שהחרם והקיפוח בכל המפעלים הנזכרים לא פסק ולא נתמעט. אם הדבר הוא ככה – אין זה מוסיף כבוד רב למפלגות הפועלים בפולין ואין זה מעיד על נאמנותם הרבה לצרכים החיוניים של מעמד הפועלים היהודי. גם באמריקה הולך הפועל היהודי ונדחק מעמדותיו גם באותם המקצועות שתפס בה מקודם מקום מכריע – כמקצועות המחט, ואיני יודע אם לתנועת הפועלים היהודית בעולם יש תפקיד יותר חיוני ומכריע מהמלחמה הזאת על “כיבוש העבודה”. אין זה המקום לברר מדוע מלחמת העבודה העברית בגולה אינה מצליחה, ומדוע דווקא בא“י כבשה כיבושים רבים. אולם לא רק בהצלחתה היחסית שונה מלחמת העבודה בארץ מזו שבגולה. הסימן המובהק המייחד את “כיבוש העבודה” בא”י ע“י הפועל היהודי בארץ הוא זה – שכאן כובש הפועל היהודי לא רק עבודה – אלא גם תנאי עבודה יותר טובים. יחד עם חדירתו לעבודה מעלה הפועל היהודי את רמת החיים של העובד, מרים את שכר העבודה ומשפר את תנאיה. כל הקושי הפנימי הכרוך בארץ בכיבוש העבודה הוא ההכרח של הפועל היהודי לדרוש שכר יותר גבוה תנאים יותר נוחים מאלה המקובלים בכל המשקים בלי יוצא מן הכלל שבהם עסוק הפועל הבלתי יהודי. לא היה ולא יכול היה להיות, לא בעבר ולא בהווה, כיבוש עבודה מתוך “הנמכת רמת החיים”. השיטה של הורדת מחירים והנמכת רמת החיים שבורנשטיין וחבריו מלמדים עליה זכות בעבר – היא פרי דמיונו הפולמוסי של מדריך קיבוצי השוה”צ בנס ציונה. בתוקף צו קיומו נאלץ הפועל היהודי – בהווה ובעבר – להילחם בבת אחת על עבודה ותנאי עבודה יותר טובים; תנאי העבודה שהפועל היהודי מצא בארץ, תנאי העבודה שבהם חי הפועל הערבי, לא יכלו באופן אובייקטיבי להתקבל ע“י הפועל היהודי. כאן פעל לא רק הבדל בהכרה מעמדית. ההבדלים ברמת־החיים שבין הפועל הגרמני והפועל האמריקני אינם פרי הבדלים שבהכרה ובאירגון. הפועל הגרמני אינו נופל בהכרתו המעמדית ובאירגונו המקצועי מהפועל האמריקני. להיפך, אולם היו הבדלים אובייקטיביים, כלכליים, בין אפשרויות המשק האמריקני, פריונו וצרכיו ובין אפשרויות המשק הגרמני, פריונו וצרכיו. תנאי העבודה של הפועל הערבי בארץ הם פרי המשק וההווי הכלכלי הא”י, ופועל יהודי בן סביבה אחרת וצרכים אחרים לא יכול היה להיקלט בתנאים אלה, ולא רק מפני הכרתו המעמדית, אלא מתוך צו טבעי פנימי הוכרח הפועל היהודי בבואו לארץ להילחם לא רק על עבודה, אלא בעת ובעונה אחת גם על הרמת תנאי העבודה. ושוב – המציאות הכלכלית בארץ הציבה גבולות ידועים למלחמה זו, ורק “מרכסיסט” כבורנשטיין רואה בכל ההתחבטויות הקשות הללו פרי הבדלי דעות אידיאולוגיים בלבד.
הסניגורים של הפרקציה סיפרו על מעשה בעבודה קבלנית לפני 4 או 5 שנים בנ.־צ., שבה השתכרו הפועלים למטה מהמינימום של הפועל הערבי, ומכאן הסיקו מסקנה שכיבוש העבודה פירושו הורדת שכר־העבודה למען התחרות בפועל הערבי. איני יודע את המקרה המדובר – כפי שמסרו לי החברים היה מעשה בחפירות בורות בקבלנות, שבימים הראשונים השתכרו הפועלים רק 4־3 גרוש ליום, כי נתקלו באדמת סלעים, וחלק מהפועלים עזב מיד את העבודה. אולם הלשכה המשיכה והביאה את העבודה לידי גמר והפועלים השתכרו 20־15 גרוש ליום. ייתכן, שמקרה כזה היה לא רק בנס־ציונה, אבל מי שלוקח את המקרים הבודדים הללו ומעלה אותם למדרגה של “שיטה” וקובע אחר כך שזוהי שיטת “כיבוש עבודה” של פועלי ארץ א“י או של מפלגת פועלי א”י – מסלף בכוונת זדון את מלחמת הקיום הקשה והגדולה שעמדה ועומדת ותעמוד עוד זמן רב לפנינו בארץ – מלחמה אשר עליה תקוותו וגם גאוותו של הפועל היהודי. אנו גאים שב“כיבוש העבודה” אשר התחיל עוד לפני העליה השניה ואשר יתמיד ויגבר עם כל גל חדש של עולי עבודה לארץ – היה תמיד, בכל הזמנים, כרוך בכיבוש תנאי עבודה יותר טובים. כשפועלים יהודים בשנות ה־90 למאה ה־19, עבדו במושבות הברון ב־6 גרוש ליום, עבדו הפועלים הערבים רק ב־4־3 גרוש ליום. כשאנחנו עבדנו בפ"ת לפני יותר מעשרים וחמש שנה בשמונה גרוש ליום, עבדו הערבים ב־6־5 ליום. וכשאנשי העליה השלישית עובדים עכשיו בעשרים גרוש ליום, עובדים הערבים ב־12־10 גרוש ליום. בכל הזמנים עבד הפועל היהודי בשכר יותר גבוה – באשר לא יכול אחרת, ומפני זה לא רצה אחרת.
ואילו היה אורנשטין מאמין בעלילה זו על שיטת הורדת שכר והנמכת רמת החיים שהוא מיחס לכובשי העבודה, – לא היתה לו רשות לכתוב באותה רשימה, שרק “מעשה איוולת ובילבול עשתונות הוא להתנגד להכנסת פועלים נוספים – מתוך שהם נצטווּ לנקוט את שיטת כיבוש עבודה”. אם חברי הקיבוץ הוכנסו לנס־ציונה בצו להנמיך את רמת החיים וכו', – לא היתה מלחמת הפרקציה ושותפיה נגד כניסתם “מעשה איוולת” – אלא מעשה מוצדק של פועלים בעלי הכרה מעמדית.
בא כוח סיעת “הבלתי תלויים”, מי שהיה מחניכי אורנשטיין, לא אחז בתורת הסלף של רבו בעבר, ולא העלים את ידיעתו שהפועל היהודי משביח תנאי העבודה ומעלה את השכר – הוא פשוט פוסל את הפועל היהודי וזכות עבודתו גם כשהוא מעלה את השכר. כל אדם רשאי לבוא לא“י ולעבוד בה –”מחוץ ליהודים" – זוהי תורת הפרקציה.
יא. האם “כיבוש העבודה” ענין מפלגתי?
השותפים של הפרקציה בענין נ.־צ. מסיעת פוע“צ אינם פוסלים כמובן את הפועל היהודי הם גם אינם דוגלים – בכל אופן במשפט זה – בתורת אורנשטיין, ש”כיבוש עבודה" פירושה הורדה והנמכה וכו', אלא מצאו פסול אחר: “כיבוש עבודה” הוא רק ענין מפלגתי, עמדה של מפלגת פועלי א“י, ואין חובתה חלה על חברי ההסתדרות. והיות שחברי הקיבוץ הוכנסו לשם כיבוש עבודה, והיות, שזהו רק ענין מפלגתי – אין חברי פוע”צ שמאל מחוייבים לקבל מרות המפלגה – ומותר להם מפני כך להילחם נגד כניסת הקיבוץ. אילו גם היתה הנחת פוע“צ שמאל נכונה, ולא ההסתדרות אלא המפלגה בלבד היתה דוגלת בכיבוש העבודה, קשה לראות את סמיכות הפרשיות בין הנחה זו ובין המעשה הפלילי של חבריהם שניסו להוריד מהעבודה פועלים שבאו למקום על פי החלטת המוסדות המוסמכים של ההסתדרות. האם בגלל שדעותיהם של חברי הקיבוץ שונות מדעותיהם של פוע”צ שמאל, מותר למנוע מהם עבודה, ובאמצעים כאלה?
אולם פוע“צ יודעים היטב שטענתם ביסודה היא כוזבת. המלחמה על העבודה העברית, “כיבוש העבודה” אינה עמדת המפלגה בלבד – אלא עמדתה של תנועת פועלי א”י מראשית היותה ועד היום הזה. לא היה כינוס של פועלי א“י שלא דן על המלחמה לעבודה עברית ולא קיבל החלטות ברורות בענין זה. אם יש דבר אחד העובר כחוט השני בכל תולדותיה של תנועתנו – הרי זה כיבוש העבודה. היו חילוקי דעות בקרב פועלי א”י. שתי מפלגות הפועלים הראשונות שקמו בארץ, ושנתמזגו בימינו בתוך מפלגת פועלי א“י, נחלקו הרבה שנים בשאלות אידיאולוגיות, נוסחאות עיוניות, דרכים תכסיסיים, אולם בדבר אחד היו תמיד מאוחדות: במלחמה על עבודה עברית. לפני עשרים וחמש שנה – בקיץ תרס”ו – כשלא היתה עדיין קיימת בארץ עתונות פועלים, פירסמו פועלי ציון (להבדיל מפוע"צ שמאל שחבריהם יושבים כאן על ספסל הנאשמים) כרוז על כיבוש העבודה במלים אלה:
“התעודה היותר נכבדה, שאליה אנחנו כולנו, בלי הבדל מפלגה ומעמד, צריכים לשאוף במומנט הנוכחי היא, ראשית, לצעירים הבאים הנה בתור פיונרים מבלי להתיאש בתקוותם היחידה והיקרה למצוא פה עבודה, שתוכל לפחות במידה ידועה להבטיח את קיומם בא”י, ושנית – לכבוש לידי היהודים את כל מקצועות העבודה והתעשיה שכבר יש להם מקום בא“י”.
לא ארבה בציטאטות ממקורות אחרים, אביא רק עוד החלטת הועידה החקלאית האחרונה, שנתכנסה בראשית יולי 1931, ושבה השתתפו כבר גם פוע"צ שמאל:
“הוועידה הרביעית של הסתדרות הפועלים החקלאית מכריזה ומדגישה, כי המלחמה המתנהלת זה חצי יובל על זכותו המלאה של הפועל העברי לעבודה במשק העברי הוא צו של הצורך הציוני להשריש ישוב עברי עובד בא”י, להקים מעמד פועלים עברים, להרחיב את כוח הקליטה של הארץ, להגביר את העליה ולהציל מהתנוונות ומכליה את המוני ישראל הנדחקים והמוחרמים מן העבודה בארצות פיזוריהם.
"הפועל היהודי נלחם על חלקו הצודק בעבודת הממשלה והעיריות ובעבודות ההון הבין לאומי ועל זכותו המלאה במשק היהודי, כציבורי כפרטי, הניזון אף הוא מהונה ואונה של תנועת השחרור וההצלה הלאומית, כל עוד המשק הערבי סגור על מסגר בפני הפועל העברי, יש לראות כל מקום עבודה במשק היהודי כאפשרות קיום יחידה בשביל הפועל והעולה היהודי.
זכות העבודה העברית במשק היהודי אינה ניתנת לשיעורים ולאחוזים. כל המקצץ בה מסכן את קיומו של העובד היהודי, נוטל ממלחמתה את נשמתה וכלי זינה, מתכחש לעבודה העברית, מטשטש את התחומים בין עבודה עברית לבין משקי עבודה זולה ועלול להשמיט את הקרקע מתחת כל הישגי הפועל היהודי שנכבשו בקרבנות מרובים תוך מלחמת עשרות שנים.
– – אין הועידה יכולה ואינה רשאית להסיח את הדעת אפילו רגע אחד, מן העובדה האכזרית, כי בתוך המשק החקלאי המבוסס והפורח קיימים הרבה מבצרי החרמה הנעולים כליל בפני הפועל והעולה היהודי. הוועידה תובעת מכלל הפועלים מאמצים בלתי פוסקים בשטח החדירה למשק היהודי".
זוהי העמדה – ועמדה ברורה שאינה נותנת מקום לשום סילופים וסירוסים – של ההסתדרות בשאלת כיבוש עבודה, ונגד עמדה זו אירגנה הפרקציה מלחמה – מלחמת הסתה ומעשי אלמות, ופוע"צ שמאל עזרו על ידה.
אולם אין זה הכל.
באי כח סיעת “הבלתי תלויים” הודוּ סוף סוף שלא נגד חברי הקיבוץ מכוונת מלחמתם – אלא נגד זכותו של הפועל והעולה היהודי לעבוד ולהתיישב בארץ זו. אולם הם בכל זאת לא גילו עוד הכל – ועכשיו עלי לגלות את הקלף האחרון שלהם, שכל־כך התאמצו להעלימו מאתנו במשפט זה.
יב. הסתה לפרעות ביהודים
לאחר שמונסטיר הרצה לפנינו על תורת הפרקציה בדבר העליה והעבודה וההתיישבות העברית המנשלת את הפלחים והפועלים הערבים וגוזלת את אדמתם ועבודתם, שאלתיו, אם לא ידוע לו שאלו היו טענות המופתי וסיעתו בוועדת שאו. מונסטיר ענה בשלילה. כששאלתיו, אם ידועות לו פרעות אב 1929 – ענה, שידועות לו התנגשויות בין יהודים ובין הערבים. וכאשר דרשתי ממנו לענות לי הן או לאו על שאלתי, אם ידוע לו שבאבגוסט 1929 נערכו פרעות נגד היהודים – ענה בשלילה. מונסטיר בא לארץ לפני המאורעות, ובשעת המאורעות היה עדיין חבר הקיבוץ וציוני. אז הוא ידע מה קרה בחברון ובצפת, אולם בינתיים קרה אתו דבר מה והוא יצא מהקיבוץ ונתן ידו לאלה שהיו היחידים בעולם כולו ששלחו את ברכתם לפורעי צפת וחברון. והם לא מסתפקים בברכות בלבד. הם קוראים לפרעות. לפני ימים אחדים התקיים בפורים קרנבל. דבר כזה קיים בכל ארץ – ולא שמענו בשום מקום שמישהו יילחם נגד חגיגות עממיות אלו. אולם חבריו של מונסטיר חושבים אחרת. מה שמותר לכל העולם – אינו מותר ליהודים בא“י, ולפני הקרנבל נפוצו ע”י הפרקציה כרוזים לערבים הקוראים לפרעות בתל־אביב. אנו יודעים שבקרנבל השתתפו המוני ערבים ואם למרות הצטופפות ההמונים עבר החג בלי כל פגע – אין זאת אשמת הפרקציה. הם מצידם עשו כל מה שאפשר שחג עממי שגם המוני ערבים לקחו בו חלק – ייהפך לחגא. יש בידי הכרוז של הפרקציה שבו נאמרו הדברים האלה:
“מהו איפוא תפקידם של הפועלים והפלחים הערבים ושל הפועלים היהודים המהפכנים? תפקידם הוא לבוא לת”א ולהפגין ולמחות נגד הקרנבלים האלה. נגד העליה הציונית, נגד האימפריאליזם האנגלי ועוזריו, נגד הצהרת בלפור, נגד האכספרופריאציה של אדמת הפלחים ונגד כיבוש העבודה, נגד רעב ההמונים וחוסר העבודה.
פועלים ערבים! בואו לת“א, ראו איך הציונים עורכים את חגיהם הלאומיים על חשבון הפלח הנגזל והפועל הערבי וגם הפועל היהודי; תמחאו ותפגינו מנגד הקרנבלים הפליליים האלה. הלאה הקרנבלים הציוניים, הלאה עלית־השוד הציונית”.
רק ילד לא יבין פירוש ההפגנות והמחאות האלה שלהן קוראת הפרקציה.
אולם הם יודעים לדבר גם בשפה יותר ברורה, שאינה מניחה כל ספק במזימותיהם הפוגרומיות. בידי יש כרוז שהופץ ע“י הפרקציה ונחתם ע”י המוסד הכי מוסמך בעיני הכנופיות הללו, ובו נאמרו הדברים האלה:
“דער אראבישער פעלאך קען באקומען באדען און פריי ווערן פון שטייערען נאר ווען ער וועט פארני כטען די ציוניסטישע קאלאניזאטארען און גרונדבעזיצער, וועלכע האבען דעם באדען ביי אים צוגערויבט. נידער מיט דעם אימפריאליזם, ציוניזם און פעאדאלען”.
(הפלח הערבי יקבל קרקע וישתחרר מעול המסים רק לאחר שישמיד את בעלי הקרקעות והמיישבים הציוניים אשר גזלו ממנו את אדמתו. הלאה האימפריאליזם, הציונות והפיאודלים").
זוהי המזימה ואלה הם אמצעי המלחמה של הכנופיות הפרקציונריות המתחפשות בשמות שונים. אילו היתה באה מועצת ההסתדרות עכשיו לקבוע את מהותה של הפרקציה, היתה צריכה להוסיף על הסימנים הקודמים סימן מובהק חדש, המציין את שלב התפתחותו האחרון של חבר־המתחפשים האלה הנקרא בשם “בלתי־תלויים”, פרקצית הפועלים ועוד: סוכנות לארגון פרעות ביהודי א"י וחרחור ריב לאומי בין היהודים והערבים וביחוד בין המוני העובדים בשני העמים.
לסוכנים אלה ולעוזריהם במלחמה נגד עבודה עברית אין מקום בהסתדרות, ובית הדין העליון של ההסתדרות נדרש להוציאם לצמיתות מהסתדרות העובדים הכללית.
נס־ציונה, כ“ה אדר ב תרצב, [”דבר" 2099]
-
לאחר שהמרכז החקלאי החליט להכניס פלוגה של הקיבוץ המאוחד לנס־ציונה נתארגן במושבה זו “ועד פעולה” של באי־כוח הפרקציה ו“פועלי־ציון” שמאל להילחם נגד כניסת הפלוגה ונגד כיבוש העבודה שהפלוגה הטילה על עצמה. “ועד הפעולה” אירגן “משמרות” נגד חברי הפלוגה להפריע בכוח לעבודת חברי הקיבוץ. הוועד הפועל תבע את מארגני “הפעולה”, כעשרים איש, לפני בית־דין העליון של ההסתדרות. ↩
תשובה מבחוץ
מאתדוד בן־גוריון
אייר תרצב, (“דבר” 2123)
התביעה לעבודה עברית מלאה במשק היהודי נראית בעיני ר' ב. כמופלאת ומעוררת תמהון1, לא באשר הוא שולל זכות העבודה המלאה של הפועל היהודי (אין זו מוטלת לדעתו בספק כלל), אלא מפני שיש בה סתירה להבנה והסכם עם הערבים.
החתום מטה אין דעתו שונה בהרבה מדעתו של ר' ב. בדבר חשיבות ההבנה הזאת, אם כי אינו מסכים לתורת המוקדם והמאוחר של ר', ב.
בניגוד לר' ב. הקובע ש“עלינו להקדים את שאלת היחסים, כלומר את שאלת האפשרות של הבנה והסכם עם הערבים לפני כל שאלה אחרת” (ההדגשה שלי), אני סובר שאפשרויות ההבנה מתרבות עם התרַבות הישוב היהודי בארץ, ותגבורת מתמדת של הישוב בכל התנאים קודמת לכל. לא מוקדם ומאוחר יש כאן, אלא פרוצס ממושך שבו גורמים שונים כרוכים זה בזה.
אולם טעותו העיקרית של ר' ב. מונחת לדעתי, ביחסו לשאלת העבודה. מדבריו של ר' ב. יש ללמוד שהעבודה הערבית במשק יהודי עלולה לשמש אמצעי להבנה הדדית ולקירוב הלבבות. ההיסטוריה של הישוב היהודי מפריכה הנחה זו. ההתקפות על היהודים בארץ אירעו בעיקר בישובים המעורבים ובמקומות עבודה ערבית (פתח־תקווה, רחובות, חדרה, ירושלים, חברון, צפת וכו'). לא ראינו בשום מקום בעולם, שפועלים לא יהודים העובדים אצל בעלי־בתים יהודים ישמשו גורם להפחתת האנטישמיות. בכל ארץ מאשימים את היהודים שהם מנצלים את עם־הארץ. על יסוד מה סובר ר' ב. שכאן ישתנו היוצרות?
ושהיוצרות לא ישתנו יוכיח הקטע הבא מתזכיר הוועד הפועל הערבי שנשלח בשנת 1925 לחבר־הלאומים וועדת המנדטים בגנף:
"סעיף 6 של המנדט אומר בין השאר: “ממשלת א”י תקל את עלית היהודים בתנאים נאותים, מתוך הבטחה שהזכויות והעמדה של שאר חלקי האוכלסין לא יפגעו.
“פלשתינה היא ארץ חקלאית גמורה, והיהודים בכל רחבי תבל הם בעיקר סוחרים ונושכי נשך”. “עלית היהודים בתנאים נאותים” לא תיתכן מבלי שהמצב הכלכלי בארץ ישתנה, ומארץ חקלאית תיהפך לארץ מסחרית או מבלי שהיהודים ייעשו עם חקלאי.
ברור שא"י הנה ומוכרחה להשאר ארץ חקלאית, והיהודים הוכיחו את חוסר כשרונם לעבוד את האדמה מבלי תמיכה כספית מן החוץ.
"תנועת היהודים לשוב לאדמה החלה לפני 50 שנה, כשנוסדו בארץ המושבות היהודיות. הקומוניסטים היהודים היו תמיד נתמכים, ועבודתם נעשתה רובה, אם לא כולה, על ידי הפועל הערבי.
– – – באיזה דרך אומרת איפוא מועצת חבר־הלאומים לזווג את שני התנאים הסותרים הכלולים בסעיף הנ“ל של המנדט, היינו: אי־כשרון היהודים לעבוד את האדמה בארץ חקלאית גמורה כארץ־ישראל ועליה יהודית בתנאים נאותים?”
(פרוטוקול ועדת־המנדטים בישיבתה השביעית, אוקטובר 1925, עמוד 163).
פירושים למותר.
תל־אביב, י אייר, תרצב [“דבר” 2123]
-
ב“וויכוח מבחוץ”, “דבר”, 2119 ↩
לקראת הים
מאתדוד בן־גוריון
סיוון תרצב, (“במעלה” 12)
אלפים ורבבות עוזבים שנה שנה בכל ארץ וארץ את הכפר השאנן והדל, פונים עורף לחיים הפשוטים והקפואים על יד המחרשה, נוטשים את צריפי התבן והחמר במרחבי השדה, ונוהרים העירה, להסתופף בצל החומות הגבוהות מרובות האוכלסין, ליהנות מאורות הכרך וקסמיו, ולנסות מזלם במרכזי התעשיה והמסחר עשירי־המאורעות והתהפוכות. בריחה מהאדמה יקראו לתופעה חברתית זו, אשר לא פסחה כמעט אף על ארץ אחת כגזירת חוק ולא יעבור.
והנה לעינינו קם פלא: בני עם עירוני הולכים ושבים לכפר.
ילדי עם זקן וכושל, גמולי מאדמה במשך דורות, עתיקי מטבע ומעבודה, חניכי הספר והמסחר – העפילו ועלו לארץ נשמה והרוסה דבקו בצמאון נעורים באדמת קדומים ויהיו לאנשי השדה.
יחידים בודדים בהתחלה, עשרות ומאות לאחר כך, הגיעו במשך דור אחד לאלפים, – ומאחוריהם מחנות של רבבות המתפרצים לעלות ולהאחז בקרקע.
בלעג ובמנוד־ראש ליוו “אנשי מעשה” פיקחים את החולמים התמימים והנועזים. היהי כדבר הזה אשר בן־כרך יהפוך לאיש־השדה, וחובש ספסל בית־המדרש יאחז באת ומחרשה, ונודד עולם יכה שורש באדמה – וכל זאת בארץ רזה ודלה המקשיחה תנובתה גם מעובדה המנוסה יליד־המקום?
והדבר הנפלא הזה היה – לעינינו ובתוכנו. על גדות הירדן ועל חוף ים התיכון, בהרי גליל ובמישורי יהודה, בשפלה ובעמק יעבדו את אדמתם במושבות ישראל החדשות למאות ולאלפים בני העיירות והכרכים, אשר מרדו בחוקים המקובלים וגזרו על עצמם גזירה חדשה – גזירת גואלי־מולדת ובוניה, ונחלצו ושבו לאדמה ולעבודתה, ומקצה הארץ ועד קצה לא יימָצאו ולא יירָאו שדות וכרמים, גנים ופרדסים, רפתות ולולים, אשר ישוו בפריונם ובתנובתם, בשיכלולם וביתרונם, לאלה שנוצרו והוקמו בידי בני־עיר אלה שחזרו לכפר.
כממעיין־סתרים איתן שנבקע פתאום זינקו כוחות נעלמים לא שיערם איש וישתפכו על פני אדמה נטושה ונכספה, ומתוך טרשים וביצות צמחו כפרים צעירים ברוכי שדות ושטופי גנים, כי יד אוהבת ומחוננת נגעה בהם, יד בורחי העיר החורגת.
הרפתקה גדולה זו היתה לנס, גם חיים ותעודה לרבבות חלוצים בכל התפוצות, העמלים להכשיר עצמם למפעל האדמה – ראש המאוויים לבוני ארץ.
זכרונות עבר, געגועי מולדת, תקוות־דורות, תמרורי גולה, חיי בלימה, אימת כליון, משטמה ובוז, מאוויי יצירה, חזון־תקומה – כל אלה חברו בנשמת הנוער היהודי ויצקו בלבו גבורת־רצון ועוז־אמונה, כי יש לאל ידו להתחיל מבראשית ולחדש נעורי עם בלה וארץ חרבה – ויהיו לכובשי אדמה.
החוש הנאמן של מחדשי־מולדת נחה אותם לכפר, לשדה, כי בלי אחיזה איתנה בקרקע לא ייכון עם. ועדיין מפעל האדמה בראשיתו, גם אחרי הכיבושים המפרים של דור חלוצים, ועוד מאמצים רבים וממושכים יידרשו עד אשר יבוצע הדבר הגדול והקשה, דבר השרשת עם רוכל באדמת מכורתו.
*
אולם האדמה לבדה לא תקלוט ולא תכיל את כל שבי־הגולה. קטנה הארץ ורבים שוחריה גם לא ריקה היא לגמרי. לא נדחוק רגלי השכנים היושבים בארץ מדורות, ולא נפגע באשר להם. על חשבון אחרים לא נבנה את עצמנו. למען הכשיר כאן מקלט־עד לעם נודד ומחוסר ארץ עלינו להערות את כל המקורות הסתומים של הארץ, לחשוף את אוצרותיה הגנוזים ולנצל את כל אפשרויותיה החבויות והפנויות. עלינו ליצור בארץ יכולת כלכלית חדשה, מורחבת ומוגברת, בכל ענפי החקלאות, הבנין, החרושת והמלאכה, למען קיים ברווחה תרבותית ובקוממיות לאומית עם גדול ורב אשר ישוב לארצו. יד־החרוצים שעשתה גדולות ונפלאות בשדה־החקלאות – ואם כי רק החלה, – נתכנו לה עלילות גם בשדות־כלכלה אחרים. מפעלי החשמל וים־המלח עֵדים המה לאפשרויות גנוזות בחיק הארץ ולמתת־הברכה הצפונה במאמצי יצירה מעפילים. קטנה הארץ ומדולדלת, כאילו גם דלה. אולם מבנֶהָ הגיאולוגי היחיד במינו, סגולותיה הפיסיות והאקלימיות רבות־התמורות, עמדתה הגיאוגרפית המגשרת חלקי־תבל מסתירים בחובה אפשרויות גדולות ועצומות, המצפות לגואלן.
עם כל מאמץ חלוצי חדש, עם כל הסתערות חדשה של יכולת־יצירה באות לידי גילוי חדש ברכותיה הנעלמות. ויותר מאשר בחקלאות אנו עדיין עומדים בראשית בשאר שטחי הפעולה, ורבות עדיין המתנות הגלויות והנסתרות של ארצנו אשר כמעט לא נגעה בהן יד.
ואחת המתנות הגדולות – אם לא הגדולה בכולן – שארצנו נתברכה בהן בשפע וכמעט בלי גבול, מבלי שטיפחה בהן עד היום יד־האמונים של שבי־גולה – זהו הים.
*
מגבול צור בצפון עד נחל מצרים בדרום משתרע לכל אורך ארצנו באורך של מאות קילומטרים ים אדיר ורחב־ידים, אשר אבותינו קראו לו הים הגדול והעמים קוראים לו הים התיכון. כי אמנם מחוץ לאוקינוסים הענקיים, הגדול בימים הוא, ובתוך שלושת חלקי תבל הוא רובץ. כבריח התיכון הוא מקשר ומבריח את אירופה, אסיה ואפריקה, ומוצאו מצד אחד לאוקינוס האטלנטי, דרך מיצר גיברלטר, ומצד שני – לאוקינוס ההודי, דרך תעלת סואץ.
אלפי שנים היה ים זה מרכז ההיסטוריה האנושית. על גדותיו נולדו היצירות הלאומיות של יהודה, יוון ורומא, אשר הונחו ביסוד התרבות של המין האנושי. עם גילוי אמריקה והעברת מרכז הכובד ההיסטורי לחופי האוקינוס האטלנטי, ירד הים התיכון מגדולתו הראשונה, אולם תקומת עמי המזרח באסיה המערבית והתיכונית, וקשרי הגומלין בין אסיה ואירופה המתגברים בימינו, מחזירים לים הגדול את ערכו ההיסטורי הרב, אם לא הראשון, כאשר בימי קדם.
הים הגדול הזה נחשב לתחום המערבי של ארצנו. זוהי טעות נפסדת, שעלינו לעקור משרשה. מבחינה ישובית, כלכלית ופוליטית יש לראות בים התיכון לא את גבולה אלא את הֶמשֵכה של ארצנו. על חוף הים לא מסתיימת הארץ אלא יבשתה בלבד.
האפשרויות הכלכליות והישוביות הצפונות בחובה של ארצנו מקומן לא רק ביבשה אלא גם בים.
כאן, על הים הגדול, עתידה ארץ ישראל להתפשט בשוב אליה עמה־מחוננה, אשר לא ירתע מגלי התהום כאשר לא נרתע מרגבי־האדמה.
אמנם, יותר משנקרע העם העברי מהאדמה הוא נעתק מהים. גם בשבתו בארצו היו קשריו עם הים רופפים ועראיים.
במערב הירדן ישבו היהודים בעיקר בחבל ההרים, “ולא הורישו את אנשי העמק”. ולחוף הים כמעט לא הגיעו. ערי החוף בדרום – עזה ואשקלון, היו בידי הפלשתים. ובצפון – בידי הכנענים (דור, עכו, אכזיב, צרפת, צור וצידון). אפילו יפו, נמלה של ירושלים, לא היתה זמן רב בידי היהודים.
חירם מלך צור כרת עצים מן הלבנון בשביל שלמה המלך. והביא אותם “רפסודות על ים יפו”, ושלמה העלה אותם לירושלים, אבל לא ברור בידי מי נמצאה אז עיר־חוף זו. רק בימי חזקיה בן אחז, שמרד באשור וכבש את ערי הפלשתים עד עזה, באה גם יפו תחת שלטון יהודה.
הנסיון הראשון של היהודים לצאת למרחבי הים נעשה לא בים הגדול במערב – אלא בים־סוף בדרום. זה היה בימי שלמה. אשר “עָשָׂה אֳנִי בְּעֶצְיוֹן גֶבֶר אֲשֶׁר אֶת אַילוֹת עַל שְׂפַת יַם סוּף בְּאֶרֶץ אֶדוֹם” (מלכים א’־ט' כ"ו). אולם ליהודים לא היו אז ספנים, ושלמה השתמש בעבדי חירם אַנְשֵׁי אֳנִיוֹת יוֹדְעֵי הַיָם", ללכת עם עבדיו אופירה, לארץ הזהב. גם יהושפט המלך ניסה ללכת בדרכי שלמה והכין צי של עשר אניות ללכת אופירה. אבל אניותיו נשברו בעציון גבר.
פעמים אחדות נלחמו היהודים והאדומים על עיר־חוף זו. אחרי מות יהושפט מרד אדום ביהודה, ועציון גבר נקרעה מארץ־ישראל. אולם לאחר שאמציה בן יואש היכה את אדום בסלע הקים בנו עזריה את העיר אילת על חוף ים סוף, בקרבת מקום לעציון־גבר. בימי אחז בן יותם, נכדו של עזריה, עלה רצין מלך ארם על יהודה
וַיְנַשֵׁל את היהודים מֵאֵלוֹת, וַאֲדוּמִים בָֹאוּ אֵילַת וַיֵשְׁבוּ שָׁם עַד הַיוֹם הַזֶה
(מלכים ב' טז־ו).
על חוף הים התיכון התבצרו היהודים רק בימי הבית השני, ורק ביפו. כיבוש יפו ומוצא היהודים לים היה אחד ממעשיהם הגדולים של החשמונאים. מימי אלכסנדר מוקדון היתה יפו תחת שלטון היוונים. ובימי אנטיוכוס אפיפנוס הטביעו היונים בעיר זו את היהודים המעטים שישבו בה, אולם יהודה המכבי בא ליפו ונקם נקמת אחיו ושרף את אניות היוונים. כעבור זמן כבש אחיו יונתן את העיר, ושמעון הציב בה חיל־מצב יהודי וכונן בנמל צי־מסחר יהודי. זה היה הנמל הראשון והיחיד של יהודה המשוחררת על חוף ים התיכון.
ועד סוף הבית השני נשארה יפו עיר יהודית. יהודי יפו היו יורדי־ים עזי־נפש, ובניגוד לתושבים היהודים בשאר ערי החוף שנתפסו להשפעה יוונית הצטיינו בקנאותם הלאומית, ובמלחמה הגדולה עם הרומאים עמדו ספני יפו בגבורה נגד צבאות אספסינוס. בסערה שקמה בים יפו הרועש נופצו רוב אניותיהם אל סלעי־המגור, העוטרים את המבוא לחוף, ואלה שנשארו בחיים בחרו לנפול על חרבותיהם מאשר לנפול בידי השונא.
הורדוס האדומי בנה מצפון יפו במקום מגדל סטרטון את קסריה אך עיר זו היתה תועבת היהודים, כי היתה מלאה מקדשי נכר אשר בנה בתוכה הורדוס לכבוד שליטי רומא. בה ישבו אחר כך נציבי רומא ותהי צרה לירושלים, והיהודים קראו לה “רומא הקטנה”. חיפה לא היתה קיימת בימי שבת העם היהודי בארצו. עכו היתה בנחלת אשר, אולם אָשֵׁר לֹא הוֹריִש אֶת יוֹשְׁבֵי עַכּוֹ". בתקופת הבית הראשון היתה עכו עיר כנענית, ואלכסנדר מוקדון הפך אותה לעיר יוונית, ואחד מיורשיו התלמיים במצרים קרא לה גם בשם יווני פטולמאיס. שמעון החשמונאי הגיע עם חילו עד שערי עכו – אך את העיר לא כבש. גם הנסיונות המאוחרים של החשמונאים ללכוד עיר זו לא הצליחו; רק מימי הורדוס ואילך התיישבו יהודים בעכו, אבל בימי קלודיוס קיסר נעשתה עיר זו מושבה רומאית, ופה נתאספו ארבע שנים לפני החורבן לגיונות אספסינוס וטיטוס אשר החריבו את הארץ.
היהודים לא הצליחו להתבצר על חוף הים, מחוץ ליפו, והים לא מילא בחייהם ובגורלם כמעט כל תפקיד חשוב. אולם בגורל הארץ מילא הים תפקיד גדול, ורישומו ניכר בתולדות העמים והאנושות כולה.
אחד מהשבטים העברים־הכנענים, ששפתו היתה קרובה לשפת התנ"ך, כשפת המואבים והאדומים, התיישב עוד בזמן קדום על חוף ים התיכון ברצועת הארץ הצרה הנמשכת מצלעות הכרמל ועד שלוחות הלבנון – ממפרץ חיפה בימינו עד קצה סוריה הצפונית, ויבנו עליה את עריהם עכו, אכזיב, אחלב, צור, צרפת, צידון, בירות, גבל, ערק, ארווד ועוד.
עם זה, הידוע בתולדות העמים בשם פיניקיים, היה בשעתו חלוץ השַיִט והמסחר היַמי בעולם. רצועת הארץ הצרה לא הספיקה לתושביה הכנענים להתפרנס מעבודת האדמה בלבד, ובניגוד לבני גזעם היהודים שמו עוד בימים קדומים את פניהם לים, מתחילה כדיָגים, אחר כך כספנים עוברי ימים ורוכלי ארצות. בספינותיהם הרבות הגיעו לאוקינוס האטלנטי וההודי, ואלפים שנה לפני ברטולומי דיאז ווסקו די גאמא הקיפו את אפריקה הדרומית. הם יסדו מושבות על כל חופי הים התיכון ואייו הרבים – באסיה, באירופה ובאפריקה: ביון, באיטליה, בספרד בצפון אפריקה ובסוריה, ויסחרו את עמים קרובים ורחוקים: ערב, הודו, וגם עד בריטניה הגיעו. במשאם ומתנם את עמי התרבות העתיקים – מצרים ובבל – למדו את ראשית המדע והעשירו בעצמם את התרבות האנושית באמצאות גדולות. מידם קיבלו העמים את האלפא־ביתא, הם המציאו ופיתחו את מלאכת הזכוכית, הארגמן וחרושת המתכת. אולם עיקר כוחם וכשרונם היה בשיט ובמסחר. מזמן הופעתם על במת ההיסטוריה האנושית ועד שקיעתם היו הכנענים־הפיניקיים יושבי ערי חוף אשר על הים, וסחר־העמים מחיתם וגדולתם. נמליהם שימשו מרכזי שייט בים־התיכון, וערי החוף העיקריות שלהם – צור וצידון – מילאו בשעתן את התפקיד שממלאות בימינו לונדון וניו־יורק.
צידון קדמה לצור בבנינה, וישעיהו קורא לצור “בתולת בת צידון”, ועל שם עיר
ראשית זו היו הכנענים האלה נקראים בשם צידונים. אולם הבת גדלה במשך הזמן
ותפשה את מקום אמה בראש ערי כנען, ובתקופת כניסת השבטים העברים לארץ ממזרח
הירדן היתה כבר צור מרכז המסחר, החרושת והשייט בעולם. אניותיה הגיעו לקצווי
ארץ ומסחרה הגדול העשירה עושר רב “וַתִּצְבָּר כֶּסֶף כָּעָפָר וְחָרוּץ
כְּטִיט חוּצוֹת” (זכריה ט’–ג). אומניה וחרשיה הצטיינו בכל מלאכת מחשבת,
בעץ ובמתכת. חירם מלך צור, שעמד בקשרי ידידות את מלכי ישראל הראשונים, שלח
לדוד המלך “חרשי עץ וחרשי אבן קיר” לבנות את ביתו וכשניגש שלמה לבנות בית
ליהוה שלח לו חירם "אִישׁ חָכָם יוֹדֵעַ בִּינָה בֶּן אִשָׁה מִן בְּנות דָּן וְאָבִיו אִישׁ צוֹרִי יוֹדֵעַ לַעֲשׂוֹת בַּזָהָב וּבַכָּסָף בַּנְחֹשֶׁת בַֹבַּרְזֶל בַּאֲבָנִים וּבָעֵצִים בָּאַרְגָמָן בָּתְּכַלֶת וּבַבוּץ וּבַכַּרְמִיל וּלְפַתֵּחַ כָּל פִּתּוּחַ וְלַחֲשׁוֹב כָּל מַחֲשֶבֶת
(דברי הימים ב', ב–י"ד).
יחזקאל הנביא שחי בתקופת שקיעתה של צור תאר בעתרת־צבעים את כליל־יפיה, סחרה ועשרה של עיר האם בכנען:
" – – – צוֹר הַיוֹשֶׁבֶת עַל מְבֹאוֹת יָם רֹכֶלֶת הָעַמִּים אֶל אִיִים רַבִּים – – אַתּ – כְּלִילַת יֹפִי – – בְּרוֹשִׁים מִשְּׂנִיר בָּנוּ לָךְ אֶת כָּל לֻחֹתָיִם, אֶרֶז מִלְבָנוֹן לָקָחוּ לַעֲשׂוֹת תֹּרֶן עָלָיִךְ, אַלּוֹנִים מִבָּשָׁן עָשׂוּ מִשּׁוֹטָיִך, קַרְשֵׁךְ עָשׂוּ שֵׁן בַּת אַשׁוּרִים מֵאִיֵי כִּתִּיִּם. שֵׁשׁ בְּרִקְמָה מִמִּצְרַיִם הָיָה מִפְרָשֵׂךְ לִהִיוֹת לָךְ לְנֵס, תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן מֵאִיֵי אֳלִישָׁה הָיָה מְכַסֵךְ. – – כָּל אֳנִיוֹת הַיָם וּמַלָחֵיהֶם הָיוּ בָךְ לַעֲרֹב מַעְרָבֵךְ. – – תַּרְשִׁישׁ סֹחַרְתֵּךְ מֵרֹב כָּל הוֹן בְּכֶסֶף בַּרְזֶל בְּדִיל וְעוֹפֶרֶת נָתְנוּ עִזְבוֹנָיִךְ. יָוָן תּוּבַל וָמֶשֶׁךְ הֵמָה רֹכְלָיִךְ בְּנֶפֶשׁ אָדָם וּכְלֵי נְחֹשֶׁת נָתְנוּ מַעְרָבֵךְ. – – אִיִּים רַבִּים סְחֹרַת יָדֵךְ קַרְנוֹת שֵׁן וְהָבְנִים הֵשִׁיבוּ אָשְׁכָּרֵךָ. אֲרָם סֹחַרְתֵּךְ מֵרֹב מַעֲשָׂיִךְ, בְּנֹפֶךְ אַרְגָּמָן וְרִקְמָה וּבוּץ וְרָאמוֹת וְכַדְכּוֹד נָתְנוּ בְּעִזְבוֹנָיִךְ יְהוּדָה וְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל הֵמָּה רֹכְלָיִךְ בְּחִטֵי מִנִּית וּפַנַג וּדְבַשׁ וָשֶׁמֶן וָצֹרִי נָתְנוּ מַעְרָבֵךְ. – – רֹכְלֵי שְׁבָא וְרַעְמָה – בְּרֹאשׁ כָּל בֹּשֶׂם וּבְכָל אֶבֶן יְקָרָה וְזָהָב נָתְנוּ עִזְבוֹנָיִךְ. – בְּמֵכְלֻלִים בִּגְלוֹמֵי תְכֵלֶת וְרִקְמָה וּבְגִנְזֵי בְּרוֹמים בַּחֲבָלִים חֲבוּשִׁים וַאֲרֻזִּים בְּמַרְכֻלְתֵּךְ. אֳנִיּוֹת תַּרְשִׁישׁ שָׁרוֹתַיִךְ, מַעְרָבֵךְ וַתִּמָלְאִי וַתִּכְבְּדִי בְּלֵב יַמִּים" (יחזקאל כ"ז).
עשרה הרב של צור עוררה קנאת אשור ובבל, ואסור־בניפאל, שלמנאסר ונבוכדנצר התנפלו על צור, אך העיר המבוצרת עמדה נגד תוקפיה הודות לצייה האדיר.
הכנענים לא היו רק עוברי ימים אלא גם מיישבים גדולים, וייסדו מושבות רבות גם בארצות רחוקות – הכי מפורסמת וחשובה ביניהן קרתחדשת (קרתגה) על חוף אפריקה הצפונית אשר שלטה זמן רב בכל איי הים התיכון, והוציאה מתוכה את גדול המצביאים והמדינאים בימי קדם – ואולי בכל הדורות – את חניבעל בן חמלקרת, שהגיע בצבאו האדיר עד שערי רומא. גם כוחה של קרתחדשת היה בצייה ובמסחרה הימי, ורק לאחר שלמדו הרומאים מכנענים אלה (שנקראו בפיהם פונים) את מלאכת־האניות ותורת־השייט, גברו אחרי מלחמות חניבעל על יריבתם האדירה ומחו את קרתגה מעל מפת הארץ.
בני הכנענים בקרתגה קיימו בפיהם את השפה העברית־הכנענית, וחניבעל נקרא בשם “שופט”. בכתובת כנענית עתיקה שנמצאה באי קפריסין נזכר “סוכן קרתחדשת עבד חירם מלך צידונים”.
שלטון הכנענים בעיר מכורתם – בצור – לא האריך ימים כבמושבתם האפריקנית. בימי שיבת־בבל עוד אנו מוצאים את הצידונים והצורים מביאים “עֲצֵי אֲרָזִים מִן הַלְבָנוֹן אֶל יָם יָפוֹ כְּרִשְׁיוֹן כֹּרֶשׁ מֶלֶךְ פָּרָס עֲלֵיהֶם” בשביל בנין בית המקדש השני. בימי נחמיה גם התישבו צורים בירושלים והיו מביאים שמה דגים “וְכֹל מֶכֶר”. צור שמרה על האוטונומיה שלה בימי הפרסים, אולם עם עלות שמשו של אלכסנדר המוקדוני הגיעה קצה של “רוכלת העמים”. אלכסנדר תקף את צור, ולא יכול לה, עד שחיבר את האי במסילת־אבנים ליבשה ושם מצור על העיר, ואחרי שבעה חדשים נפלה צור – ולא קמה עוד. צור נעשתה עיר יוונית, ומגדולת כנען לא נשאר זכר. היהודים שישבו בצור עוד בתקופה קדומה נשתמרו בתוכה הרבה מאות שנים אחרי כיבוש יוון. “כרך גדול של צור”, כפי שנקראה העיר בפי התלמוד, נעשתה במאה האחת־עשרה מרכז היהדות הארצישראלית. הגאון אליהו בן שלמה הכהן, שנאלץ לעזוב את ירושלים לרגל התקפות הסלג’וקים, התיישב בעיר זו, ובה התכנסו שליחי קהילות היהודים בגליל. ועוד ר' בנימין מטודילא מצא בצור 400 בתי־אב יהודים, ביניהם בעלי אניות וחרשי זכוכית.
במלחמות הבאות נהרסה צור לגמרי– ובמקום שרתי בים נשארו חורבות עזובות. רק דייגים בודדים שטחו פה את מכמרותיהם "נתקיימה נבואת יחזקאל: “ונתתיך לצחיח סלע, משטח חרמים תהיה”. בימינו אין צור אלא עיירה קטנה מחוסרת כל ערך מסחרי וימי. לפי חלוקת הגבולות שבין אנגליה וצרפת לאחר מלחמת העולם נכנסה צור לתחום המנדט הצרפתי, והגבול העתק לראס־אל־נקורא, מדרומה של צור בדרך לעכו.
*
כנען נמחתה מעל פני האדמה, צור וצידון ירדו פלאים, ולעולם לא ישובו לגדולתן העתיקה; אולם הארץ אשר אבד בה זכר הכנענים – מתנערת שוב משוממותה. השבטים העברים אשר לא הורישו את שוכני חוף הים ויצאו פעמיים בגולה, בראשונה בימי גדולת צור, ובשניה לאחר שקיעתה – צאצאיהם חוזרים לאחר אלפיים שנים לארצם. העברים הקדמונים נכנסו לארץ מדרום וממזרח, מעבר הירדן ומחצי האי הסיני, ועמי החוף הכנענים והפלשתים גדרו בפניהם את הדרך לחוף הים הגדול. היהודים בזמננו שבים לארץ דרך הים הגדול ומתיישבים בעמקי החוף, במרכז הארץ ועל גדות הירדן, שפת הכנרת וים־המלח מערבה. מגבול אשדוד הפלשתית ועד עכו הכנענית משתרעים לאורך החוף הישובים היהודים החדשים, על שפת הים הגדול ובקרבתו. גן־יבנה, ראשון לציון, תל־אביב, הרצליה, נתניה, עמק־חפר, חדרה, זכרון־יעקב, דאר (טנטורה), עתלית, בת־גלים, חיפה שכונת־העובדים במפרץ עכו– תחנות ראשונות הן של העברים השבים לגדות הים התיכון. פרדסי השרון ועמק פלשת, חרושת תל־אביב וסחר ירושלם נותנים מערכם ועזבוניהם באניות הבאות לים יפו הפתוח בלי נמל, כבימי קדם… ולרגלי הר הכרמל הולך ונבנה הנמל המרכזי של הארץ, אשר יתפוס בימינו את מקום צור וצידון הירודות. חיפה המוגנת בהרי הכרמל והשוכנת על המפרץ הכי רחב של הים התיכון בגבולי ארץ ישראל – נועדה מן הטבע להיות עיר החוף הראשית של הארץ ושל כל הארצות השכנות ממזרחה ומדרומה, עד קצה ערב וארם נהרים. כאן עתיד לקום המרכז הימי והמסחרי של אסיה המערבית והתיכונית. כבר עכשיו משמשת חיפה צומת תחבורת בין אסיה, אפריקה ואירופה. ברכבת אחת קשורה חיפה דרך מדבר סיני את מצרים, ברכבת שניה – דרך סוריה ותורכיה – את אירופה. ולא רחוק היום שרכבת שלישית תחבר את חיפה לבגדד וארץ הנפט העשירה שבין שני הנהרות הגדולים –פרת וחידקל. סחר הארץ משני עברי הירדן, מערב ומארם־נהרים יעבור דרך חיפה באניות לכל קצוי תבל.
שבי הגולה יבואו באלפים ורבבות דרך הים לארץ. פרי הארץ וזמרתה, יבול הפרדסים, תנובת גני הירק, מלאכת החרושת, תוצרת ים המלח – ישולחו באניות לארצות קרובות ורחוקות. נפט ארם־נהרים יזרום דרך ערבות המדבר הסורי לנמל חיפה – ומשם יינשא לכל קצוי תבל. משנה לשנה יגדל מערבה ועזבונה הימי של הארץ. ואלפי ידים, ולאחר האלפים – רבבות, יידָרשו למלאכת הים המתרחבת – פורקים וטוענים, עומסים וסבלים, ספנים ומלחים. התעשה מלאכה זו רק על־ידי אחרים?
גם ימה של ארצנו מצפה לגואלו, כאשר ציפתה להם ועודנה מצפה אדמתה. נעתקנו מהים כאשר הורחקנו מהאדמה – ואולי זר לנו הים פי כמה מאשר זרה לנו האדמה. בני העיר ושוכני יבשה היינו מאות בשנים. עברנו ארחות ימים כנוסעים, אף פעם לא כמסיעים, כאשר אכלנו פרי האדמה כקונים ולא כיוצרים. אולם האזנו לקריאת האדמה, ובני העיר היו לפלחים, לגננים, ליוגבים, לפרדסנים, לירקנים, לכורנים, למגדלי עופות ובהמות. היבצר מאנשי היבשה להיות למלחים, דייגים, ספנים, שחיינים, שייטים, נווָטים, אמודאים, קברניטים?
כיבוש האדמה על ידי אנשי העיר היתה ההרפתקה הגדולה הראשונה של תנועתנו, של מפעלנו בארץ. הרפתקה שניה, אף היא גדולה ולא קלה מהראשונה, עדיין מצפה לנו – כיבוש הים.
הצמאון לאדמה של עם מחוסר קרקע פיתח בנו חושים חדשים ויכולת חדשה. ידענו שבלי אדמה אין בסיס תחת רגלינו, אין משען נאמן, אין יניקה ישרה. והקימונו תנועה אשר לא היתה כמוה – תנועת חלוצים לשוב לאדמה, לשדה, לכפר. דבקנו באדמה באהבה ובתוחלת – והיא נענתה לנו.
רצון הקיום והתקומה של עם קשה־עורף דפק וציווה לטובי־בניו: האחזו באדמת המולדת. רצון זה מצווה אחיזה נוספת – בים המולדת. בלי הים אין מוצא, אין מרחב, אין מצע להשתרע. הים התיכון הוא הגשר הטבעי המקשר את ארצנו הקטנה עם העולם הרחב. הים הוא חלק אורגני, כלכלי ופוליטי של ארצנו. והוא עדיין כמעט פנוי, כמעט חפשי. הכוח שדחף אותנו מהעיר לכפר – דוחף אותנו מהיבשה לים.
הדרך לים הוא דרך להרחבת שטח ארצנו, לביצור בסיסנו הכלכלי, לחיזוק בריאותנו הלאומית, לתגבורת עמדתנו הפוליטית, ליציאה למרחב, להשתררות על איתני הטבע. הים פותח לפנינו אפקים בלי גבול. תנועתנו החלוצית בגולה ובארץ, הנוער המעפיל, הלומד והעובד ימצאו בים כר נרחב לפעולה נועזה, למאוויי גבורה, להעפלה מחודשת. בכל ערי החוף בגולה יתארגנו פלוגות חלוץ ימי, בכל בתי הספר הימיים ילמדו טובי הנוער את תורת השייט ותרבות המים כי הארץ אשר אליה יבואו – היא ארץ של הים הגדול.
והנוער אשר בארץ, ביחוד זה השוכן על שפת הים, בין בכפר ובין בעיר, יראה בגלים את אשר רואה איש השדה ברגבים: מקור חיים ועוז ויֶשע.
בתרבות הים, החל מספורט ימי, וגומר בעבודת המלח, ניצור טיפוס יהודי חדש אשר ישלים ויגוון את הטיפוס שנוצר בעבודת השדה.
נזכור: ארצנו זו מצטרפת מיבשה ומיָם.
חיפה, יג סיוון תרצב [“במעלה” 12]
זכות העבודה
מאתדוד בן־גוריון
תשרי תרצג, (“במעלה” 20)
(הרצאה במחנה הנוער העובד)
ברצוני לסתור שתי סניגוריות כוזבות על העבודה העברית:
א) שההון היהודי הוא המקנה את הזכות לעבודה העברית;
ב) שאנו מביאים תועלת לערבים, וע“כ מותר לנו לבוא לא”י.
ההון העברי אינו מזכה את העבודה העברית, כי אם להיפך – העבודה העברית מקנה זכות קיום להון הזה. זכותנו בארץ אינו נובעת מהתועלת שאנו מביאים לערבים. אין אנו מחויבים להביא תועלת למישהו בעולם. הילד הנולד אינו מביא תועלת לאיש, וזכות קיומו אינו מפוקפקת. ואם זכותו של יחיד כך – זכות קיומו של ציבור על־אחת־כמה־וכמה. זהו מרכז הכובד של כל השאלה.
הוויכוח שבינינו ובין מתנגדי העבודה העברית מכל הסוגים – למן שליחי הקומינטרן ועד הפלוטוקרטיה היהודית – הוא בזה: אם אנחנו הננו מטרה לעצמנו, או אמצעי בשביל מישהו מחוצה לנו. המתבוללים היהודים ראו את זכות קיומנו ברעיון האחדות האלהית, שעלינו לשאתו בין העמים; יש במחנה הסוציאליסטים (קאוטסקי), שרואים תעודה ליהודים – הפצת רעיון המהפכה הסוציאלית בעולם; ישנם כאלה במחנה הקומוניסטים – שרואים את היהודים כנושאי התעודה הקומוניסטית. הצד השווה שבין כל אלה – שהם רואים את היהודים לא כמטרה לעצמם, אלא כמטרה לאיזה דבר אחר, אשר הוא מחוצה להם; שלא כעמים אחרים, אין ליהודים עצמם זכות קיום; המה רק נחוצים, במידה שהם מפיצים רעיונות בין עמים אחרים. את הרבולוציה הסוציאלית במזרח יעשו לא הם כי אם עמי־המזרח; הם, היהודים, יעשו רק את האגיטציה.
ואנחנו אומרים: הננו ככל הגויים. אנו חיים באשר אנו חיים. אנחנו מטרה לעצמנו, כמו שרוסיה וגרמניה – מטרה לעצמן. זכות קיומנו בקיומנו. לא קיבלנו עלינו שום קבלנות להיות אור לגויים,לעשות טובה למישהו. זכות קיומנו בפולין, ברוסיה אינו בתועלת שאנו מביאים לפולין ורוסיה – אלא בזה, שאנו קיימים ורוצים להתקיים. ההיסטוריה אמרה, שלא נוכל שם להתקיים – ואנו מחפשים אמצעים. כדי שנוכל להמשיך את קיומנו. כאן בארץ רצון־הקיום שלנו ימצא את תיקונו, מפני שני דברים:
א) בארץ הזאת ישנן אפשרויות גנוזות גדולות, שלא השתמשו בהן ואין משתמשים בהן, והן הולכות לאיבוד, ולנו הכוח לנצלן.
ב) כאן ישנה סביבה היסטורית כזו, אשר תעקור מלב העולם כולו ומלבנו אנו את ההרגשה, כי זרים אנו. באשר אנו קשורים בכל חיינו בהיסטוריה של הארץ הזאת.
הרצון היסודי הזה לקיום אינו זקוק לשום טעמים, אלא הוא נובע מתוך עצמו. כמו שהילד אינו יודע למה הוא קיים, אלא הוא רוצה להתקיים – באשר זה צו החיים. רצוננו זה מצא, שהארץ הזאת תאפשר את קיומנו ביכלתה האובייקטיבית לפרנס מיליוני אוכלוסין נוספים אשר ייצרו פה מקורות עבודה ומחיה חדשים. ובאחיזתנו ההיסטורית הנוטלת מאתנו את קללת־הזרות הרודפת אחרינו בכל ארצות הנכר. ואנו יכולים להתקיים כאן באחת משתי הדרכים: על עבודת אחרים, או על עבודתנו אנו. היו וישנם ציונים, אשר להם ההכרה החינוך והמסורת של המשטר הקיים; הם האמינו, שאפשר לנו לבנות את חיינו כאן על ניצול אחרים. ולא הגרועים שבהם חשבו כך, אלא רבים וטובים – כאחד־העם, אשר רצה לראות בנו כאן חברה מופתית, לדוגמה ולתפארת לכל העם היהודי שבגולה, אף הוא האמין שנתקיים כאן על עבודת אחרים.
תנועת הפועלים בארץ, מראשיתה ועד היום, היא שעשתה את המהפכה בקונצפציה הציונית ובחיינו בארץ, בקבעה שקיומנו יתבסס על עבודתנו אנו, ולא על עבודת אחרים. זכותנו לעבודה נובעת מסיבת קיומנו הביולוגי ומרצון קיומנו, ומפני שאין אנו רוצים ואין אנו יכולים להתקיים על עבודה של אחרים.
ואם עומדת לפנינו שאלה של יחסינו עם הפועל והעם הערבי – אין זו שאלה המתנה את זכותנו ורצוננו אנו. זוהי שאלה הנובעת ממציאות אוביקטיבית שמחוצה לנו. הארץ אינה ריקה, יש בה ישוב. ובואנו לכאן עם רצון־החיים וזכות־הקיום שלנו, מתעוררת השאלה – כיצד לסדר את יחסינו עם הישוב הערבי החי בארץ.
השאלה הזאת עומדת לפנינו, רק בתנאי אחד: אם אנו רואים עצמנו כמטרה בפני עצמה, כגורם עצמאי העומד לסדר כאן את עתידו הלאומי. אם אין אנו מטרה לעצמנו – אין כלל שאלה. השאלה הזאת עומדת לפני אלה, שהם חלק מאותו הקיבוץ ההיסטורי, וחלק קטן לעת־עתה, אשר צו קיומו וגזירת חייו הביאו אותו הנה וציוו עליו את העבודה. כל אחד אשר יזכור את עליתו לארץ – יכול לטעות ולחשוב כי בא הנה ברצונו הפרטי. מבחינה סובייקטיבית הרגשה זו הנה אמיתית, אולם מבחינה אובייקטיבית אינה נכונה, כי כל אחד נפגש פה עם אלפים ורבבות חברים, שבאו מכל מיני ארצות ועמים, לפני 20 שנה ולפני 15 ו־10 שנים. לא ייתכן, שכל הזרם הנו ענין מקרי, לא ייתכן שלא להכיר כאן כוחות העומדים מחוץ לרצונות האינדיבידואלי של כל פרט ופרט. לא קפריסה ולא רצון אינדיבידואלי של בודדים–אלא הופעה קיבוצית שאינה פוסחת על שום מקום ושום ארץ בעולם, אשר שם יהודים. מאחורי הזרם הזה עומדים כוחות, הדוחפים את היהודים לא“י; ומשנה לשנה מחנות יותר גדולים נכנסים להחלוץ ושואפים לעליה. הכוח הדוחף הזה הוא ההוכחה הכי נאמנה, כי אלה שבאו הנה רק חלק מאותם ההמונים שרוצים וצריכים לבוא הנה. בפני ה”אנחנו" הזה, שהוא רק חלק מ“אנחנו” הגדול יותר, המוכרח לבוא הנה – עומדת שאלת המציאות של ישוב ערבי בארץ.
אילמלא היה הציבור היהודי הנמצא כאן חלק מיחידה קולקטיבית יותר גדולה, והכוח המביא אותם הנה היה פרוצס חלקי וזמני – איני יודע, אם אז עמדה לפני הציבור הזה הפרובלימה של הערבים, ואם היתה נוצרת פה תנועת פועלים יהודים, שעליה האחריות והכוח והיכולת להכריע בגורל הארץ ויחסי העמים בתוכה. איני יודע, אם 10, 20 או 30 אלף יחידים מישראל היו מהווים ציבור פועלים, כי כל המציאות הא“י מתנגדת לכך. כי במשק הקיים ברמלה, בעזה או בשכם אין מקום לפועל היהודי. היהודים היו כאן לפועלים, רק מפני שאותו הכוח הדוחף אותם יצר פה אפשרויות עבודה חדשות שיוכלו להתקיים בהן. אותו כוח יצר כאן התיישבות חדשה, ז.א. מקורות־קיום חדשים. עלינו לראות את הדברים לא כעובדות בודדות (כאילו במקרה נוצר כפר פלוני, במקרה נבנו פ"ת ודגניה, במקרה באו אנשים לארץ), אלא כל ההופעות האלו הן גילויים מרובים של כוח היסטורי אחד הפועל באומה היהודית, שפעולתו הדינמית לא פסקה, והוא נובע מהרצון של היחידה הקיבוצית הזאת להתקיים ומתוך יכלתה ליצור את אפשרות הקיום. ולא משום שבא הנה בעל־הון יהודי, פרדסן, יש הזכות לעבודה; ישנן עוד ארצות שאפשר לנטוע בהן פרדסים – לא ראינו ולא שמענו, שקפיטליסטים יהודים או כסף עממי יהודי יזרמו לטוניס ולאלג’יר ויטעו שם פרדסים; אלא הכוח הפועל בעם היהודי יסודו, שרשו והמשען הראשי שלו – העבודה העברית, ותכליתו ההיסטורית – הקמת עבודה עברית בא"י. ההון היהודי אינו אלא אחד השמשים של הפרוצס הזה: הקמת ישוב יהודי עובד בארץ. הזכות המוסרית שלנו בא”י נתונה ברצוננו וביכלתנו לעבודה. כל אדם יש לו זכות לעבודה, ואין הוא זקוק לשום הצדקה מיוחדת לכך. המשק הקיים בלוד, בעזה ובשכם אינו מאפשר את קיומנו בארץ; על־כן הוציא העם היהודי מתוכו כוח עזר – ההון היהודי – להקמת משק חדש, אשר יקלוט עבודה עברית, והעבודה שלנו היא המצדיקה את המשק. כי אם יש ליהודים זכות לקנות קרקע ולהתיישב בארץ – הרי הזכות היא בגלל העבודה העברית.
היה בארץ הזאת חוק, בימי התורכים, האוסר על היהודים לבוא הנה, לקנות קרקע, לבנות. מה ביטל את החוק הזה:– אותה העובדה: רצון הקיום של האומה העברית ואי־האפשרות שלה להתקיים מחוץ לארץ הזאת.
התועלת שאנו מביאים לארץ היא הופעת לוואי של חדירת פועלים יהודים לארץ – ולא הצדקת קיומה. כי אנחנו במקרה נושאי תרבות יותר גדולה. אבל היה יכול להיות גם להפך: שבארץ הזאת יושבים 800־700 אלף ערבים, בעלי תרבות, מהם 20 אלף פועלים מאורגנים; ואילו היו אז, כמו עתה, קרקעות פנויים בארץ, קרקעות מנוצלים למחצה ולרביע, כמעט כל אוצרות הארץ בלתי מנוצלים, גם אז היינו באים הנה. ואילו היה טריבונל של צדק בעולם, והערבים טוענים לפניו: אנו חוששים, שהפועלים היהודים הנמוכים יותר בתרבותם יורידו את רמת חיינו – כי אז היה עונה הטריבונל: יש רשות לפועלים היהודים לבוא לארץ; אלא יש להתאמץ להרים את רמת חייהם. אין לכם הערבים הרשות להתנגד לכך, שיבואו היהודים ליצור כאן משק חדש ולעבוד בו. כל זה אמנם אינו אלא דמיון. למעשה, המצב הוא הפוך. לפי המציאות, אין היהודי יכול להיקלט במשק הקיים בארץ. אבל הענינים נסתבכו מהצד השני. הכוונה ההיסטורית, רצון האומה שדחף את ביל“ו, את בוני פ”ת, את רוטשילד לבוא וליצור בארץ – סולפו ע"י תאוות הבצע של היחידים שבאו לארץ, והם עשו את הרצון הזה פלסתר, ובמקום להיות שֵמש לעבודה העברית, עשו את המשק החדש מקום לניצול הפועלים הערבים.
אולם זכות העבודה שלנו בארץ – אינה זכות של יחיד זה או אחר, אלא זכות של קיבוץ לאומי, קולקטיב היסטורי. בעל־הבית היהודי אין בזכותו ובסמכותו לנשל את הפועל היהודי במקומות שנוצרו לשם עבודה בשביל הפועל הזה. אין בארץ מקום של עבודה עברית, אשר לוקח מהפועלים הערבים; אלא כל המקומות האלה נוצרו מחדש. ובמקומות אלה אין זכותנו לעבודה מופקעת מפני שהבעל־בית רוצה דווקא בפועל זול הנוח לניצול ולשעבוד. במשטר־הרכוש הכוח בידי בעל־הבית להעסיק את מי שהוא רוצה, אבל אין תנועת הפועלים ואתה התנועה הציונית יכולה להכיר בזכות קפיטליסטית זו הפוגעת בזכות־הזכויות שלנו, בזכות העם כולו, בזכות לעבודה. לא הבעל־בית שעיניו רק לבצעו יהיה השופט ההיסטורי על זכות־העבודה של העם היהודי, ולא תאוות הבצע והשעבוד שלו תקבע את גורלנו. הבעל־בית יכול לנשל את הפועל היהודי, אבל לא להפקיע את זכותו, וכל כמה שהוא לא יכניס פועלים זולים לא יהודים במשקו – אין זכות העבודה העברית מתבטלת במשק זה. כמובן, אין הערבים צריכים לסבול מפני בואנו לארץ. אם הולך ונוצר בארץ, ע"י העליה היהודית, משק חדש – זכותו של הפועל היהודי לעבוד בו, ואם יש פועלים ערבים, העובדים 20־10 שנים במשק העברי, אנו חייבים לאפשר להם התיישבות בכפרם. אולם זכותנו לעבודה לא פקעה, כי היא אינה זכות אינדיוידואלית. ולא בעל־הבית יהיה השופט והפוסק על זכותנו לעבודה.
ועוד דבר אחד, שהוא יסודי לעבודתנו בארץ: גדלה של א“י נתון מן הטבע; אבל יש דבר אחד שהוא נתון בידי אדם – פריון הארץ. פריון כל ארץ וארץ – מעשי ידי אדם. גדלה של בלגיה – פחות מהחצי של א”י, והיא מפרנסת 8 מיליוני אנשים ברמת־חיים גבוהה. זה מעשי־אדם מדורי דורות. מסופטמיה כלכלה פעם 20 מיליון אנשים; לא רק הטבע עשה את הדבר הזה (הטבע מאז לא נשתנה), אלא האנשים הכשירו את הארץ להיות מאוכלסת. לא נוכל להגדיל את השטח של הארץ, אבל נוכל להגדיל את פריונה, גם במקומות המעובדים. הגדלתנו את פריון האדמה נותנת לנו את הזכות והאפשרות לעבודה חקלאית.
אנחנו מכירים בזכות ההגדרה העצמית של כל העמים. יש לעם הערבי בא"י הזכות על תרבותו הדלה, בדיוק כמו לעם הגרמני עשיר התרבות. אבל לדבר אחד אין זכות לישוב הערבי – לגזור דלדול על הקרקע, לגזור עוני ושממה על הארץ הזֹאת. בזכות זאת – להשאיר את הארץ בדלדולה, באשר בזה תלוי פרצופה הלאומי – בזאת לא נודה. כל עם זכאי לדאוג לא רק לתרבותו, כי אם גם להתפתחותו הבלתי־מוגבלת. אולם זכות זו נתונה לכל העמים, וגם לנו.
ואין לשכוח עוד דבר בוויכוח הזה: אנחנו מדברים תמיד על א“י כעל יחידה גיאוגרפית והיסטורית מיוחדת. זה נכון ולא נכון גם יחד. א”י הנה חטיבה מיוחדת רק בהכרה של העם היהודי. מחוץ לזה – אין א“י חטיבה מיוחדת, אלא חלק של שטח גדול מאד – חלק של שטח השייך לעם הערבי, והוא פי 100 גדול מהשטח של א”י. אנו אומרים: בקיום אומה יהודית רבת מיליונים בא"י אין סכנה לאומה הערבית, לתרבותה, לעצמאותה, לקיומה. יש בידיהם שטח, שגדלו כמחצית אירופה, ועליו יושבים לא 300 מיליונים כאשר באירופה אלא 14 מיליונים אנשים, אשר דורות יידרשו לבנותו, ואולי כוחותיהם לא יספיקו, כי במסופוטמיה בלבד ישבו פעם אנשים יותר מבכל העולם הערבי כיום. ולאחר שיש ביד הערבים כל־כך ארצות שוממות – לא יבולע לעצמאותה של האומה הערבית מהתיישבותנו בארץ. איני רוצה לבסס את זכותנו על הטובה שתצמח לעם הערבי מקיומנו בארץ. אולם אם אפשר להגדיל את פריון הארץ פי 5 ופי 10, ולהכניס המוני עובדים חדשים, ואם אנחנו יוצרים פה תרבות שלנו על חשבוננו אנו – אין שום רעה נשקפת לישוב הערבי בארץ ולאומה הערבית – כי אם להיפך.
היסודות המוסריים של עבודתנו בארץ, מבחינה סוציאליסטית, מוסרית, אנושית – אינם מפוקפקים. כי בשבילנו הסוציאליזם הוא דרך להצלחתנו, באשר הסוציאליזם הוא למען העמים, ולא להיפך העמים למען הסוציאליזם. כאן בארץ אנו נעשים גורם ונושא של המהפכה הסוציאלית, ולא אגיטטורים שלה. התנאים האובייקטיביים של הארץ הם כאלה, שאין אנו זקוקים לקחת את המשק מידי הפועל הערבי; ותקומת העם העברי בא"י אינה צריכה להיבנות מחורבנה של האומה הערבית.
בן־שמן, טו תשרי תרצג [“במעלה” 20]
להצלת העבודה העברית במושבות
מאתדוד בן־גוריון
ניסן תרצד, (“הפועל הצעיר” 25–24)
(הרצאה במועצת מפלגת פועלי א"י)
במקום הדיון על שאלות הוועד הפועל הציוני ראינו צורך להתחיל בענין שתכיפותו הדוחקת ולדעתי גם חשיבותו ההיסטורית עולה על ערך ישיבת הוועד הפועל הציוני. אני יודע, שברגע זה עסוקים מאד מאד בשאלות העומדות ברומה של ההסתדרות הציונית: מי יהיה הנשיא של הוועד הפועל הציוני ואם פלוני יכנס אף הוא להנהלה הזאת או לא יכנס. אינני רוצה לזלזל בחשיבותן של השאלות האלה. אבל יש שאלה אחת אשר לא זכתה עדיין להעסיק את התנועה הציונית והיא מעסיקה רק אותנו, וזוהי אולי זכותנו העיקרית לתפוס את המקום אשר אנחנו תופסים בארץ ובציונות, שאלת העבודה העברית באשר ממנה יהיה תלוי בעתיד מקומנו ומקום העם העברי בארץ, – ושוב עומדת כרגע בראש ענינינו שאלת הצלת חזית העבודה העברית במושבות.
אנחנו עומדים במלחמה מרה זו זה עשרות שנים. ומלחמה זו לא היתה לשוא. אבל היא עוד לא נגמרה. אבל אם הפעם חזית העבודה העברית תעורער – והיא עומדת להתערער – והכיבוש הציוני הגדול ישמט מאתנו, לא תהא זו הפעם אשמת האיכרים בלבד.
אנחנו תבענו כל השנים תביעה גדולה וקשה מאת האיכר היהודי בארץ. תבענו ממנו שהוא יעשה יום יום דבר שהוא נגד האינטרס הבלתי אמצעי שלו, שהוא נגד החשבון העיקרי שאנשים רגילים לעשות יום יום בחייהם – חשבון הכיס, דבר הדורש ממנו לא רק התאמצות כספית מתמדת, יום יום, אלא גם התאמצות רוחנית: במקום שהוא יכול לקבל בשפע ובזול קוּלים־עבדים, שהוא יכול לרדות בהם כאוות נפשו, תבענו ממנו שיקבל פועל עברי אשר יעמוד לפניו כאדם שווה־זכויות, אולי כאדם מיוחס. תבענו ממנו תביעה, אשר לא קל לעמוד בפניה. ואמנם רבים מהאיכרים האלה לא עמדו בפני התביעה הקשה הזאת; אבל זהו אולי אחד הנסים הסוציאליים שרבים מהאיכרים – לא יחידי סגולה, כמו שזה היה לפני שנים אחדות, אלא מאות קיבלו את התביעה הזאת ועמדו בה. לא תמיד מתוך התלהבות ולא תמיד מתוך רצון שלם, אבל עמדו בה. ונוצר הפלא הגדול ביותר בארץ, נוצר המשק החקלאי הקפיטליסטי הבנוי במאה אחוז על עבודה עברית.
והנה באו ימים של מצוקה. אין פועל עברי בארץ. לא מפני שאין אלפי נוער יהודי בחו"ל המסתערים על הארץ הזאת ולא מפני שהארץ אינה יכולה לקלוט אותם, אלא מפני שסגרו בפניהם את הדרך. ואנחנו כולנו יודעים, מי הם אשר סגרו. אבל לא הממשלה בלבד אשמה, אלא גם אלה מאנשי הישוב היהודי אשר נתנו את תמיכתם האידיאולוגית והמוסרית לסגירה הזאת. במלחמה המרה שהיתה לנו עם הממשלה לפני ששה חדשים, לא עמדה רק שאלת גודל העליה, לא רק שאלת גודל המכסה, אלא שאלה, שהיא גם שאלה פנימית בישוב – שאלת העבודה העברית. אמרו לנו: יש מחסור בפועלים, אבל רק בפועלים יהודים; יש בארץ די פועלים, יש גם מחוסרי עבודה בקרב הפועלים הבלתי יהודים; העסיקו פועלים ערבים. התביעה הזאת באה לא רק מהממשלה הזרה. את התביעה הזאת קיבלה הממשלה מאת יהודים המתימרים לעמוד בראש הישוב. הממשלה אמרה: אנחנו נדרשים לתת משטרה לשמור על הפועלים הערבים, אשר בעל הבית היהודי רוצה להכניס אותם למשקו ולהעסיקם, ואין אנחנו יכולים לעמוד בפני התביעה הזאת; אנחנו צריכים לשמור ולהגן, שהפועל הערבי יוכל לעבוד במשק העברי, ואנשים חשובים בישוב אינם נוקטים את הדרישה הזאת שלכם, אינם נוקטים את העיקרון של העבודה העברית; הם אומרים, שבמשק היהודי צריך להיות מקום רחב גם לפועל הערבי, ובעקב ההשפעה הפנימית אשר באה מחוגים של הישוב, המתעטפים בתכלת־לבן והמדברים על לאומיות צרופה, נסגרה הארץ בזמן האחרון לפני עלית העם היהודי גם במידה שהארץ דרשה אותה. אנחנו עומדים לפני מצוק שלא היה כמותו בישוב, מצוק של חוסר פועלים יהודים. ואיכרי השרון, אלה אשר בנפשם עשו את הפלא הגדול הזה של מושבה קפיטליסטית בעבודה עברית במאה אחוזים, אלה עומדים עכשיו לפני ברירה מרה: או שיחרב משקם או יכניסו עבודה בלתי־יהודית למשקם. ואינני יודע אם נעיז ליַדות אבן באיכרים האלה אשר למראה משקם, העומד להחרב, לא יעמדו בנסיון. ולא אשמתם תהיה זאת, אם הכיבוש הגדול שלנו ישמט מידינו.
וציבור הפועלים הועמד עכשיו לפני השאלה, אם בשעה קשה זו יהיה לו הכוח לתבוע מעצמו דבר אשר בצדק ובזכות גמורה תבע הרבה שנים מאחרים: לא להתחשב עם שום דבר, לא לעשות חשבון כיס ולא לעשות שום חשבון אחר, אלא לשמור על נשמת נשמתה ועל תוכן תכנה של ההגשמה הציונית, על העבודה העברית. לפי מצב הענינים בארץ, שעדיין השערים סגורים בפני העולה העובד – והם עוד כחודש ימים או כששה שבועות יהיו סגורים, עד שיגיעו העולים לפי הסרטיפיקטים החדשים שקבלנו כמפרעה על חשבון השידיול הבא – אם מתוך 40,000 אלף פועלי ארץ ישראל יימצאו חלוצים אשר יהיה להם הכוח והרצון לעזוב את עבודתם המכניסה והטובה בערים ובמוֹשבות וילכו לחקלאות, להציל את העבודה היהודית ולהציל את המשק היהודי ממפלה מוכרחת ולהציל אותנו מאבֵדה אשר לא תחזור. אם לא נדע לגייס מיד לעבודה הזאת במושבה אילו 500 חברים, הרי תשמטנה מידינו עמדות אשר רכשנו לנו במאמצים של 30 שנה.
המשבר הקשה הזה, שאליו הגענו, נעוץ בתוך כל מצב תנועתנו בארץ ובתוך היחס של הציבור שלנו לחזית הכי קשה והכי מכרעת שיש לפועל היהודי בארץ – לחזית העבודה בשרון. עוד ישנם עכשיו למעלה מעשרת אלפים פועלים יהודים במושבות. אבל רבים מהפועלים היהודים, גם אלה שישנם במושבות, עזבו את החקלאות ואת העבודה החקלאית הקשה והמפרכת והמכניסה פחות. והרוב המכריע של פועלי המושבות הם פועלים עירוניים העובדים במושבה. ברחובות רוב חברי ההסתדרות אינם עובדים בחקלאות. וזה לא רק בגלל שיש חרם על חברי ההסתדרות, זה הוא אולי אחד הגורמים המסייעים בידי חברינו ונותנים להם תירוץ טוב. והוא הדין בשאר המושבות. הפעל היהודי במושבה הולך ונהפך לפועל עירוני. וגם לא אשמתו בלבד היא זאת, כי מי כפועל המושבה יודע את קושי החיים של הפועל החקלאי. כולנו נושאים באחריות למצב הזה.
זה שנים שנשמעה בתוכנו תביעה לוותיקי חברינו לאלה שיצרו את המשקים ואת ההתיישבות העובדת, לבוא לעזרת החברים הצעירים, העומדים בחזית הקשה הזאת של העבודה במושבות, למען לא יעמדו ללא הדרכה וללא עזרה בנסיון העבודה הקשה הזאת, ולא יסבכו את היחסים המסובכים כשהם לעצמם עם נותני העבודה. התביעה הזאת הולכת וחוזרת אצלנו ממועצה למועצה ומוועידה לוועידה ואינה יוצאת לפועל. היו לנו הרבה כשלונות, עשינו הרבה שגיאות בעבודתנו בארץ. אולם הכשלון הכי גדול לתנועתנו הוא ביחסנו לעבודה במושבות, בחוסר יכולתנו להיחלץ לעזרת העליה החלוצית במושבה, כי עמדנו וראינו באזלת יד. שגם המושבה עם היות בה הרבה פועלים, החקלאות שבה מתרוקנת מהפועל היהודי. זהו הכשלון הגדול ביותר של תנועתנו במשך 28 שנים.
אין לי ספק כי יש בתוכנו 500 הפועלים הדרושים אשר ילכו למשך חודש ימים להציל את עמדת העבודה העברית במושבות. אבל 500 הפועלים האלה ימָצאו, אם ימצאו 40 או 50 חברים וותיקים מהמשקים אשר ילכו למושבה ויחדשו את רוח החלוציות גם בקרב הפועלים היושבים במושבה וגם בקרב החלוץ אשר בגולה.
באו בזמן האחרון חלוצים לארץ. הם נשארו בתל־אביב. אני חושש, שאלה שיבואו בעוד חודש ישארו גם הם בתל־אביב. ואל נעיז לגנות ואתם. מה אנחנו רוצים מהנוער הזה, שבא מהעיירה היהודית בלי חינוך ציוני, בלי תרבות עברית? מה אנחנו רוצים ממנו, כשהוא בא להציל את נפשו באמריקה החדשה הזאת הנקראת ארץ־ישראל? הוא בא הנה ורואה כאן עיר הומיה ראי־נוע וקהל רב, והוא נשאר בה. ולא יועילו ההטפות והנאומים של השליחים שלנו בגולה, אם הבחורים הללו בבואם לארץ לא ימצאו בתוך תנועתנו אטמוספירה אחרת, רטט של דאגה ואחריות גדולה לחזית הקשה והמכרעת הזאת, ואם אותם אלפי החברים אשר כבר נמצאים במושבה לא ידבקו בעבודה החלוצית אלא יעזבו אותה. האם אין לתנועתנו הכישרון והאנשים לחדש את האטמוספרה הזאת? נעשו נסיונות בעיר זו לגייס פועלים. הנסיונות עד עתה לא הצליחו במלואם. והם לא הצליחו, לא מפני שהציבור של 14000 פועלים בתל־אביב אינו מוכשר להיענות לתביעת ההסתדרות. אינני יודע, אם יש עוד ציבור בעולם, באיזו תנועת פועלים שהיא ובתוך איזה ציבור שהוא בעם היהודי, המוכשר להיענות לתביעה כמו הפועל שלנו. אבל לא היתה לו ההרגשה עד עתה, שזו היא תביעה רצינית. הוא לא ראה, שהתביעה הזאת מלווה חרדה ופחד מצד טובי חברינו העומדים בראש התנועה.
ואנחנו לא נוכל לתקן את המצב החמור הזמני במושבות השרון, אם לא יימצא בנו הכוח עכשיו לגייס את התנועה וליצור אטמוספירה מחודשת ויחס אחר בתוך כל ציבורנו לחזית הקשה הזאת במושבה, אם לא נדע להעביר את מרכז הכובד לעבודה במושבות.
אם כי ישנה עכשיו ישיבת הועד הפועל הציוני ועלינו מוטלת אחריות גדולה לישיבה זו, כי חברינו יושבים בהנהלה והם צריכים לתת שם דו"ח; ויש תיירים רבים עכשיו בארץ, והרשמים שהם יקבלו בארץ יהיו בעוד חודש רשמיה של כל היהדות בגולה, ויש צורך לטפל בהם; ויש עוד הרבה דברים חשובים. אולם אין דבר יותר חשוב מאשר הצלת חזית העבודה העברית במושבה. יש צורך הכרחי בחודש זה להעביר את מרכז הכובד של תנועתנו למושבה. לא רק בתורת הפגנה. ציבורנו חונך לא לצאת ידי חובה בהפגנות. יש צורך שיקומו מהמשקים טובי החברים, אשר איש איננו מזלזל בעבודתם החשובה בתוך המשק, שילכו למושבה לא רק לחודש זה, כי אם ילכו לשם להרבה זמן ויעמדו בראש הפעולה למשך שנה שנתיים, למען ירגיש הציבור שהתנועה כולה רואה שם את חזות הכל, למען תהא ההרגשה בקרב אותו החלק שנשאר בחקלאות, שהוא ממלא שליחות גדולה של התנועה, למען ירגיש החלוץ, שברגע הראשון לבואו ארצה עליו למהר מיד למושבה.
העמדנו את השאלה הזאת עתה למען תקבל פתרון למעשה, למען יצאו אותם החברים ממקומותיהם שיכולים להיות לברכה לא רק בעבודתם האישית והפרטית במושבה, כי אם גם בהדרכה ובמו"מ עם האיכרים, באירגון העבודה, בקביעת היחסים בין פועלים לפועלים ובין הפועלים ונותני העבודה. ויש לנו שפע כוחות כאלה. גם שונאינו במושבה יצטרכו להתיחס בכבוד לאנשים אלה הבאים ממשק ויודעים מה זה משק ומה זאת חרדה למשק ויתיחסו להם ביחס אחר. האנשים האלה נדרשים עכשיו ללכת למושבה. ומהיכולת שלנו לעשות פעם את הצעד הזה, מהיכולת הזאת שלנו תהיה תלויה האפשרות של הצלת העבודה העברית בשרון. כי אם במקום 500 הפועלים החסרים, יכניסו האיכרים פועלים לא יהודים, הרי הפרצה אשר תפרוץ הפעם לא תתוקן אולי יותר, או על כל פנים לא תתוקן מהר. המשמרת שלנו תהא עכשיו משמרת העבודה במושבה.
תל־אביב, ניסן תרצ“ד [”הפועל הצעיר" 25־24]
יחסי־עבודה
מאתדוד בן־גוריון
אדר תרצה, (“דבר” 2965),
(משמר הסכמים או משטר בוררות)
א
שאלת העבודה ויחסי העבודה בארץ הועמדה בשנים האחרונות במרכז הוויכוח הציוני.
הוויכוח הפוליטי שמילא במשך כמה שנים את חלל התנועה הציונית ושימש סלע מחלוקת בין מפלגות ההנהלה ובין האופוזיציה – ניטל בשנים האחרונות עוקצו וכמעט שנשתתק. המדיניות שנקבעה בארבע השנים האחרונות על ידי שליחי תנועת הפועלים בתוך ההנהלה הציונית – כמעט שאין מערערים עליה בכל רחבי ההסתדרות הציונית. אם לא כל המפלגות השלימו את מנהלי המדיניות החדשים – הרי אין כמדומני אף ציוני נבון וישר אשר לא יודה – אם כי לא תמיד בפומבי – שהמדיניות הנקוטה בידי שליחי הפועלים, המדיניות הבנויה על קואופרציה את ממשלת המנדט מתוך עמידה תקיפה וגלויה על מלוא זכויותינו ותביעותינו המוצדקות, היא היחידה ההולמת את דרכי התנועה הציונית ויכלתה הריאלית.
נתיישב במידה מרובה, בכל אופן להלכה, גם וויכוח שני שניסר זמן רב בקרב המפלגות הציוניות: הוויכוח על הון לאומי ופרטי. דווקא בשנות השפע והגיאות, כשזרם כביר של הון פרטי יצר אפשרויות קליטה בשביל רבבות עולים לשנה, הוברר שבלי הון לאומי לפעולה התיישבותית תכניתית של ההסתדרות הציונית – עלול כל בנין הארץ להסתרס באופן מסוכן. מאירת הספסרות, התרכזות העליה בעיר, שיתוק ההתיישבות החקלאית – אין להם תיקון בלי התערבות קונסטרוקטיבית של גורם לאומי רב־אונים מזויין ביכולת כספית רבה ובתכנית־פעולה מקפת ומרחיקה ראות.
ומחוץ לענינים של המדיניות הפנימית השנויים במחלוקת – עניני ההנהלה, המשמעת ותיקונים הסתדרותיים, אין ויכוח יותר חמור ורציני מבשאלות יחסי העבודה, ואין דבר שיקבע במידה כזו את יחסי המפלגות וצירופתיהן בתנועה הציונות כשאלה זו.
ב
שלשה הם הגורמים לסכסוכי העבודה בארץ:
א) התנכרות חלק המעבידים לעבודה עברית. מכל שאלות העבודה זוהי החמורה והחיונית ביותר, ומפתרונה תלוי כל עתידנו בארץ.
ב) סכסוכים בין פועלים לפועלים: בגלל מקומות עבודה, בגלל אירגון או בגלל ענינים פוליטיים ואידיאולוגיים, סכסוכים אלה הם הקשים והמסוכנים ביותר – מפני שהם סכסוכי משפחה, סכסוכי אחים המתנהלים תמיד באכזריות יתירה. אולם לאשרנו אין הם מחויבי־המציאות, ומקורם אינו נעוץ בהויה של הפועל ובחיי העבודה, אלא במסיבות מלאכותיות הנערכות ע"י גורמים חיצוניים. העוינים לעבודה העברית ולתנועת הפועלים.
ג) סכסוכים בין עובדים ומעבידים בגלל תנאי העבודה וזכויות העובדים, כסכסוכים הקיימים בכל הארצות בין הפועלים ומעבידיהם. סכסוכים אלה טבועים בעצם מהותו של המשטר הקיים, והם מתיישבים מזמן לזמן מתוך משא ומתן בלתי אמצעי של הצדדים. או בהתערבות המדינה או גורם חברתי אחר לשם פשרה או לטובת אחד הצדדים.
אם כי אין להימנע מסכסוכי עבודה במשטר הבנוי על חלוקה מעמדית בין העבודה ובין הרכוש – הרי יש לסכסוכים אלה גילויים שליליים ומזיקים שאינם מוכרחים ואינם רצויים גם מבחינת עניני העבודה וגם מבחינת עניני הרכוש, ואם אנו רוצים בבנין מהיר של הארץ ובהקמת משק פרודוקטיבי אשר יקלוט עליה מתרחבת, עלינו למצוא דרך אשר תמנע סכסוכי עבודה מכשילים והפרעות בלתי מוכרחות ביצירת המשק והתפתחותו הבריאה.
התנועה הציונית קבעה עמדה ברורה ופסקנית לשאלה הראשונה. אין מפלגה ציונית אשר לא תודה – בכל אופן להלכה – כי בלי עבודה עברית אין יסוד ועתיד לכל מפעלנו הציוני. באיזו מידה המפלגות השונות נאמנות לעמדה זו בפועל – היא שאלה שלא אעמוד עליה כאן. הוויכוח המתנהל עדיין – ובשעה זו ביתר שאת – בין המפלגות הציוניות חל בעיקרו על שתי השאלות האחרונות, ותמצית הוויכוח הכפול הוא:
א) הסתדרות עובדים אחת, כללית, המקפת את כל הפועלים והעובדים ללא הבדל זרם ומפלגה–או אירגוני פועלים מפלגתיים.
ב) יחסים בין עובדים ומעבידים נקבעים מתוך הסכמה הדדית – או ע"י כפייה חיצונית של איזה מוסד עליון.
בדברים הבאים אנסה לברר רק את השאלה השניה – שאלת היחסים בין העובדים והמעבידים.
ג
מחוץ לתנועת הפועלים ניתן כמעט פתרון אחד לשאלה הנידונה, והפתרון הוא – חובת־בוררות. פתרון זה משותף לכל המפלגות הבעל־ביתיות החל מהמתקדמים וגמור ברביזיוניסטים.
“הרביזיוניסטים סבורים שבתקופת ההתיישבות אסורה כל שביתה והשבתה, ושתי הצורות של מלחמת המעמדות מזיקות למשק היהודי, והאמצעי המתאים היחיד להגן על האינטרסים הצודקים של שני הצדדים הוא – בוררות חובה לאומית; ולכן הם דורשים שאספת הנבחרים והקונגרס הציוני ישתתפו יחד בהקמת “מוסד עליון לבוררות לאומית” מורכב מבאי כוח כל המקצועות, בנשיאות אנשים בלתי מפלגתיים – מוסד זה יחייב כל יהודי, בין עובד ובין מעביד, וכולם יהיו מחוייבים לפנות אליו בכל סכסוך ולקבל על עצמם את מרותו”.–
כך ניסח ז’בוטינסקי את שיטת הבוררות (“היינט” מיום 28.10.32, “ראזסוויט” מיום 6.11.32). ברם, המנהיג הרביזיוניסטי שכח להוסיף מה ייעשה לעובדים ולמעבידים מבני מפלגתו אשר, כידוע, אינם מכירים במרות אספת הנבחרים ואינם מקבלים על עצמם משמעת הקונגרס הציוני.
במו“מ שהתנהל בלונדון בין ההנהלה הציונית ובין באי־כוח הברית העולמית של “הציונים הכלליים” הציע ד”ר שמורק בשם ציוני מזרח גליציה, שבארץ תיבחר וועדת בוררות של חמשה אשר תקבע תנאי עבודה בכל המשק היהודי בכפר ובעיר, ותנאים אלה יחייבו את כל העובדים והמעבידים, וועדה זו גם תמנה בוררים בכל עיר ומושבה והם ייסדו בכל מקום לשכת עבודה “נייטרלית” אשר בה יירשמו כל הפועלים וכל המעבידים יפנו אליה ויקחו על ידה את הפועלים הדרושים להם. כשנשאל ד"ר שמורק, אם הוא לוקח על עצמו להביא הסכמת המעבידים בארץ לסידור זה, ענה שהוא צריך קודם להתייעץ עם חבריו בארץ.
מנהיג המתקדמים בארץ, ד“ר מ. גליקסון, דורש בעתון הנערך על ידו “הסכם לאומי כללי, העומד על עיקר המרוּת הלאומית, על חוקת עבודה כללית של הישוב, שתקבע נורמות לכל יחסי העבודה ותהא חובה על הכל, על מעבידים ועל עובדים לכל סוגיהם, ואירגוניהם; לא “חוזים קולקטיביים”, אלא חוזה קולקטיבי אחד של הישוב כולו. לא בוררות מחייבת לתקופת ה”הסכם” העומד על חוזה פרטי, התלוי ברצונם החפשי של ה“צדדים” שהיום מקיימים אותו ומחר מבטלים אותו – אלא בוררות של חובה וקבע, בעיקר אירגוני של אותה חוקת העבודה הכללית, אשר בלעדיה אין תיקון יסודי ואין פתרון רדיקלי לפרובלימה הגדולה של העבודה ויחסי עבודה" (“הארץ” מיום ד, שבט תרצ"ה).
אולם, דא עקא שגם ראש המתקדמים לא פירש מי יחוקק את חוקת העבודה הכללית" ובאיזה כוח תוטל כחובה על הכל“, ומה יעשה למסרבים אשר לא ייכנעו ל”עיקר המרות הלאומית" ובמה יהיה יפה כוחה של “חוקת העבודה הכללית” מהחלטות הקונגרס ואספת הנבחרים בדבר העבודה העברית שגם היא הוטלה כ“חובה לאומית” – ולא נתקיימה?…
שלוש ההצעות הללו של באי כוח שלוש מפלגות, שונות זו מזו בסיגנונן ובניסוחן, אולם הצד השוה שבהן, שכולן מטיפות ל“חובת בוררות” לא מתוך הסכם הצדדים, אלא בוררות כפוייה על ידי מוסד עליון; ב“חובת בוררות” רואים שלושת המציעים את “הפתרון הרדיקלי” לפרובלימה הגדולה של יחסי העבודה. אולם כאילו על ידי קנוניה חשאית מתעלמים כל שלושת הפותרים הגדולים משאלה אחת קטנה: כיצד ישליטו הבוררים את פסקי דינם, על יסוד מה יפסקו את הלכותיהם בעניני עבודה ומה יעשו למסרבים אשר לא יקבלו על עצמם את מרות הבוררים ולא ייזקקו לפסקי־דיניהם?
ד
רעיון חובת הבוררות כפתרון לשאלת יחסי העבודה בין הפועלים והמעבידים אינו המצאתם המקורית של מנהיגי הציונות הבעלבתית. בוררות כפוייה הוצעה וגם נעשתה לחוק כבר לפני הרבה שנים בכמה ארצות! טעות היא לחשוב שארצות הדיקטטורה או המדינות הפשיסטיות הן־הן שהנהיגו את שיטת הבוררות, ודבר זה נעשה עשרות שנים לפני הופעת הדיקטטורה הקומוניסטית או הפשיסטית. החוקה הראשונה של חובת בוררות, הותקנה 20 שנה לפני פרוץ מלחמת־העולם האחרונה בזילנדיה החדשה (בשנת 1894). אחר כך הנהיגה חובת הבוררות גם אוסטרליה – שתי ארצות דמוקרטיות שבתוכן הגיעה תנועת הפועלים למדרגה גבוהה – בימים ההם למדרגה הגבוהה ביותר – של אירגון, השפעה וכוח.
הצעת חובת הבוררות הופיעה לפני המלחמה גם באנגליה, אולם כאן התנגדו להצעה זו לא רק הפועלים, אלא גם – וביתר שאת – בעלי התעשיה, וההצעה נדחתה. ולא נכון לראות בכל התנאים ובכל הזמנים את חובת הבוררות כמכוּונת דווקא נגד הפועלים. בזילנדיה החדשה ובאוסטרליה היו הפועלים אשר תמכו בחוק הבוררות.
לאחר המלחמה הונהגה חובת הבוררות ברוסיה הסובייטית (בתקופת הניפ) ואחר – באיטליה הפשיסטית וביתר ארצות הדיקטטורה. בארצות אלה תוקנה הבוררות, כמובן, לא על דעת הפועלים, אלא כחלק אורגני של שיטת הכפייה אשר התפשטה על כל החיים הממלכתיים, המשקיים והמדיניים באחת.
ה
באילו תנאים התקיימה חובת הבוררות ומה היו תוצאותיה?
חובת בוררות לא תיתכן בלי שלושה תנאים מוקדמים:
א) עבודה מאורגנת מוכרת בחוק.
לפני משפט הבוררות מופיעים שני צדדים, המעבידים והפועלים. המעבידים יכולים להיות מאורגנים או בלתי מאורגנים. כי לא המעביד הוא העיקר, אלא המפעל שהוא בעליו. התנאים שקובע משפט הבוררות חלים על המפעל. לא כן הפועלים. הבוררות אינה חלה על הפועל הבודד, המסויים, שהוא עלול להתחלף ולשנות את מקום עבודתו. בין כתובע ובין כנתבע מופיע הפועל רק כגוף קולקטיבי, ואין כל הבדל מי הם בשעה זו חבריו הממשיים. אירגון הפועלים הוא שטוען בשם הפועל, ואירגון הפועל הוא שזוכה או שמתחייב בתנאי־עבודה מסויימים בהחלטת הבוררים. ואם גם כל הפועלים יתחלפו בבית־החרושת ואחרים יבואו במקומם – כל זמן שפסק הדין של הבוררות קיים הוא חל על הפועלים, גם אם הם לא היו כלל במקום בשעה שנתקיימה הבוררות.
ב) חוקי הגנת עובד.
מוסד הבוררות אינו מוסד מחוקק אלא מוסד משפטי. אין הבורר מחוקק חוקים, אלא מפרש אותם ומהלם אותם למקרים מסויימים. אמנם ההבחנה בין מוסד מחוקק ומוסד משפטי אינה אבסולוטית. המרחק בין ביאור החוק ובין מתן החוק אינו לפעמים גדול. אולם גם כשהשופט יוצר במידה ידועה את החוק אין הוא יוצר יש מאין, כאשר יכול לעשות זאת המחוקק, אלא הוא בונה על יסוד החוקים והמנהגים הקיימים. והארצות אשר התקינו חוקת בוררות – זלנדיה החדשה ואוסטרליה – היו למעשה ארצות המופת בתחוקת העבודה, והגנת העובד מטעם המדינה הגיעה בתוכן למדרגה גבוהה למדי.
ג) כוח כפיה ממלכתי.
בלי כפיית המדינה לא תיתכן חובת בוררות. רק המדינה יכולה להשליט חובת־בוררות ולהטיל את פסקי־דין הבוררים על הצדדים גם בניגוד לרצונם, בלי כפייה ממלכתית תיתכן רק בוררות מוסכמת.
חובת בוררות, אשר בניגוד לבוררות מוסכמת, אינה תלוייה ברצון הצדדים ואינה זקוקה להסכמת העובדים והמעבידים, אפשרית רק כשבכוח המדינה אפשר לכוף את שני הצדדים להיזקק לבוררות ולפסקי דינה.
ברם בארצות הדימוקרטיות לא הספיקו אפילו כוח החוק של הבוררות למנוע מכל סיכסוכי עבודה. כשאחד הצדדים מצא שפסק הדין של הבוררים פוגע קשה בעניניו או בזכויותיו לא קיבל על עצמו את הדין וסירב להמשיך בעבודה. או שהמעביד סוגר את מפעלו, או שהפועלים היו מפסיקים את העבודה. למעשה נהפך מוסד הבוררות למכשיר בידי הממשלה לקבוע את תנאי העבודה בכל מקום שחוקי העבודה הכלליים לא הספיקו או לא התאימו. רק בארצות הדיקטטורה עלה בידי המדינה למנוע סכסוכי עבודה, אולם דבר זה עלה בידה לא בכוח חוק הבוררות, אלא ע"י שלילה כללית של חופש הפרט, השמדת הדמוקרטיה ושיטת כפייה כללית המתפשטת על כל החיים הממשלתיים, המשקיים והחברתיים כאחת.
ו
כל המדבר על הקמת משטר בוררות בא“י, במובן של בוררות כפייה, חובת בוררות כללית, שאינה זקוקה להסכמת הצדדים, אינו אלא מתעתע. הציונים הבעלבתיים המציעים חובת בוררות אינם מתכוונים שממשלת א”י תחוק חוק של בוררות, הם יודעים שממשלת א“י לא תעשה חוק כזה. ממשלת הארץ עושה חוקים המכוונים לרוב תושבי הארץ, והישוב הערבי יתקומם נגד חוק כזה. בשורה הראשונה – המעבידים הערבים שיש להם עכשיו חופש בלתי מוגבל לניצול עובדיהם, ושיכולים רק להפסיד מכל התערבות הממשלה ביחסי העבודה. הצעת חובת הבוררות מכוונת לישוב היהודי – ול”ישוב" אין עדיין שום אמצעי כפייה. גם להנהלת הסוכנות ולהסתדרות הציונית אין כוח ממלכתי. אין זה מעניני לברר כאן אם חובת בוררות רצוייה מבחינת עניני הפועלים או מבחינת התפתחות המשק. נניח רק שפועלי א“י יסכימו לחובת בוררות, ואספת הנבחרים והקונגרס הציוני יקבלו החלטה על חובת בוררות. האם יוכל פועל מפוטר מעבודה בלי סיבה מספקת לדרוש את מעבידו לבוררות על יסוד זה? האם יוכל הפועל לדרוש הרמת השכר ואם המעביד יסרב – להכריח את המעביד להיזקק לבוררות? היסכימו הפרדסנים שמוסד בוררות נבחר ע”י הקונגרס או ע"י אספת הנבחרים, יקבעו את תנאי העבודה, סדרי קבלת פועלים, שכר עבודה וכו' בפרדסיהם? היסכימו לכך בעלי המלאכה ובעלי בתי החרושת? היוותר המעביד על זכותו להיות שורר בביתו וימסור את קביעת תנאי העבודה – למוסד ישובי? היש בארץ מעבידים כאלה? היש בעולם כולו מעבידים כאלה? הניסה מי שהוא מהמציעים את מוסד הבוררות לבוא בדברים את הפרדסנים ובעלי התעשיה – שיסכימו לרגולציה לאומית של תנאי העבודה? הניסה המנהיג הרביזיוניסטי להתקשר עם התאחדות האיכרים שהיא תקבל על עצמה את מרותו של “מוסד עליון לבוררות לאומית” אשר הוא מציע? והלוא המנהיג הרביזיוניסטי יש לו קשרים עם הפרדסנים בארץ ולוחם את מלחמתם. ההשיג האדון שמורק או חברו סופרסקי את הסכמת המעבידים היהודים בכפר ובעיר לועדת בוררות אשר תחייב אותם בקבלת פועלים ובקביעת תנאי עבודה ובמסירת כל סכסוך עבודה להכרעת הבוררות? והלוא הסתדרות “הציונים הכלליים” בארץ שהאדונים הללו עומדים בראשה עומדת במגע קרוב לאירגוני המעבידים תומכת בהם ונתמכת על ידם?
הניסה ראש המתקדמים לבוא בדברים עם נותני העבודה בארץ על “חוקת עבודה כללית” ועל “עיקר המרות הלאומית” ועל “נורמות ליחסי עבודה”?
האם לא ידוע היטב גם לז’בוטינסקי וגם לשמורק ולסופרסקי וגם לגליקסון שאירגוני המעבידים בארץ לא ישעו לכל הצעותיהם על “מרות לאומית” ועל “מוסד עליון לבוררות” ולא יסתלקו מחופש פעולתם וקביעתם העצמית במשקם?
ז
הצעת חובת הבוררות המנסרת בחוגי הציונות הבעלבתית לא היתה אף פעם מכוונת למעבידים. המציעים אינם חושבים כלל שיש כוח ציבורי אשר יגביל את חופש נותן העבודה בקבלת פועלים ובפיטוריהם, בקביעת השכר, שעות העבודה, ואשר יטיל עליו למרות רצונו, ביטוח מאסון, ממחלה, מזקנה, מתשישות. יותר מזה. הם יודעים שאין כוח אשר יכריח את המעבידים לשמור על המצווה הלאומית האלמנטארית – מצוות העבודה העברית, הן מנשלי העבודה העברית נשארים חברים במפלגות הציוניות הבעלבתיות, – במפלגת הרביזיוניסטים, המזרחי, הכלליים, תומכים בהם לבחירות לקונגרסים, לאסיפת הנבחרים ולעיריות ולמועצות. ואם מפלגות אלו אינן יכולות ואינן רוצות להטיל את רצונן על חבריהן ותומכיהן אלו בענין העבודה הקובע את נפש המפעל הציוני ועתיד העם היהודי בארצו – מהו הכוח ומהו הרצון שיש למפלגות אלה בכפיית חבריהן בשאלת תנאי העבודה ומשטר העבודה בארץ? הן אין זה מקרה ששום מפלגה ציונית בעלבתית לא דנה אף פעם על יחס המעבידים לשאלת חובת בוררות וחוקת עבודה מחייבת, הן אין זה מקרה שהעתונות הבעלבתית לא הפנתה אף פעם תביעת חוקת העבודה לצד המעבידים. עסקני הציונות הבעלבתית יודעים את נפש המעביד בארץ (ולא רק בארץ) והם מקיימים את המצווה שלא לאמור דבר שאינו נשמע.
הצעת חובת הבוררות מופנית אך ורק כלפי העובדים, וכוונתה אינה אלא שהפועלים יסתלקו מחופש פעולתם הם בהגנת עניניהם וזכויותיהם. כשהעסקנים הבעלבתים מדברים על חוקת וחובת בוררות הם באמת מתכוונים רק לדבר אחד: לשלילת זכות השביתה.
גם כשהתקינו בזלנדיה החדשה ובאוסטרליה את חובת הבוררות ותקנה זו נעשתה בעיקר על פי דרישת הפועלים – היה חוק זה כרוך בשלילת זכות השביתה. אולם תמורת השביתה ניתן לפועלים מגן אחד: מגן החוק. ומגן זה היה משולש: חוק זה הכיר באירגון הפועלים, חוק זה קבע הגנת העובד וחוק זה הקים מוסד־בוררות שהיה בכוחו להטיל על המעבידים תנאי עבודה הוגנים ופרוגרסיביים המתאימים לצרכי פועל תרבותי בן רמת חיים גבוהה בתחומי יכלתה המשקית של התעשיה והחקלאות. מבלי להיכנס כאן בבירור מה יותר רצוי לפועל – אם הגנת החוק ומוסד משפטי או הגנה עצמית בכוח השביתה – הרי ברור, שתכנה של חובת הבוררות לא היה שלילי בלבד – איסור הכרזת שביתות – אלא גם ובעיקר חיובי: הטלת תנאי עבודה הוגנים על המשק בכוח כפייה ממלכתית. בלי תוכן חיובי זה חובת הבוררות אינה אלא נסיון – במקרה שלנו נסיון מחוסר־אונים – לגזול מהפועל את נשק הגנתו העיקרי.
ח
אפשר לדון ולהתווכח אם כפייה היא טובה או רעה, ואם יש ברכה בשלטון המיוסד על אונס רצון הזולת או לא. האנרכיזם שולל כל כפייה שהיא, בכל מקום ובכל שעה, והדיקטטורה מחייבת כפייה בכל, בגוף ובנפש. לע"ע לא ראינו עדיין שום חברה קיימת בלי מידה ידועה של כפייה, וגם לא מצאנו דיקטטורים שיקבלו ברצון כפייה המכוונת נגדם. תהא דעתנו מה שהיא על טיב הכפייה – ברור שאין, לדבר על משטר המחייב כפייה – מבלי שיש כוח ויכולת לכוף. חובת בוררות תיתכן רק בלוית כפייה – ולכן אינה באה בחשבון כשמדברים על סידור יחסי העבודה במשק היהודי בארץ. וכל המציע כאן חובת בוררות אינו אלא מרמה עצמו או את האחרים.
האם זאת אומרת שהמשק הארצישראלי נידון לאנרכיה ולהפקרות? האם חוסר אפשרות של רגולציה חוקית מוכרח להביא לידי הפרעות וזעזועים בלתי פוסקים במשק בגלל סכסוכי עבודה? תנועת הפועלים הארצישראלית הראתה גם פה, כמו בשאלות אחרות, את המוצא ואת המוצא היחיד: הסכמי עבודה, חוזים קולקטיביים הקובעים מזמן לזמן בהסכמת שני הצדדים את תנאי העבודה ומבטיחים למשך זמן ההסכם יחסים מסודרים וקבועים בין העובדים והמעבידים על יסוד הכרה הדדית והתחשבות הדדית את הצרכים והאינטרסים של כל צד.
בהרבה ענינים אחרים באה תנועת הפועלים בארץ לידי מסקנה שיטתית בשאלת יחסי עבודה מתוך סיכום נסיון חשוב בשדה פעולתה במשך שנים רבות, נוסף על הנסיון העשיר והמרובה של תנועת הפועלים בארצות אחרות.
תנועת הפועלים הארצישראלית אף פעם לא שללה למפרע ובכל התנאים את הבוררות כאמצעי לסידור סכסוכים בין פועלים ומעבידים, במקרה שהצד השני אף הוא הסכים לבוררות.
בדין וחשבון של הועד הפועל של ההסתדרות לועידה השלישית (תמוז תרפ"ז) שבה נידונה בפעם הראשונה שאלה זו באופן פרינציפיוני, נאמר בפרק “סכסוכי עבודה ושביתות”:
“מלחמת הפועל להטבת תנאי העבודה, להבטחה מינימלית של חיים אנושיים, לאחריות נותני העבודה למקרה אסון בעבודה וכו' – התנהלה בשורה הראשונה על ידי משא ומתן והסברה ולחץ ציבורי. במקרים נאותים הסכימה ההסתדרות למסור את הסכסוכים, שפרצו בין הפועלים ובעליהם בשאלה זו, להכרעת בוררות נייטרלית”.
ובפרק של “בוררות וחוקת עבודה” באותו הדין וחשבון נאמר:
“שורה שלמה של סכסוכי עבודה סודרה על ידי בוררות, שנמנתה על ידי נותני עבודה והעובדים בכל מקרה לחוד. גמר הסכסוכים על ידי בוררות עזר במקרים רבים לקיצור השביתות, והרבה פעמים נמנעו השביתות לכתחילה על ידי בוררות”.
"ציבור הפועלים מעונין למעט עד כמה שאפשר הפרעות ועיכובים במהלך העבודה. את האמצעי העיקרי להבטחת דרישותיו ועניניו הצודקים הוא רואה באירגונו המוצק, המחייב יחס של כבוד והתחשבות מצד נותן העבודה של זלזול בעניניו החיוניים מצד נותן העבודה, או במקרה של סירוב המעבידים להכיר בהסתדרות הפועלים ולבוא אתה לידי הסכם – נאלץ הפועל להשתמש בנשקו האחרון – בשביתה. ההסתדרות מסכימה להכרזת שביתה רק לאחר שהיא נוכחה, שאין לפניה כל דרך אחרת. וההסתדרות היתה תומכת ברצון בכל צעד, שנעשה מצד מוסדות לאומיים, ציוניים וממשלתיים להקל על שני הצדדים בסכסוכי עבודה לבוא לידי הסכם בלי הפסקת עבודה, בתנאי שלא תפגם זכות השביתה של הפועלים במקרה שלא תהיה להם ברירה אחרת להגנת עניניהם וזכויותיהם.
הועידה השלישית שהשתתפו בה גם צירי הפועלים הרביזיוניסטיים שהיו אז חברים בהסתדרות, דנה בשאלה זו וקיבלה החלטה האומרת:
“מתוך הכרה יסודית, כי העליה וההתיישבות והעבודה העברית מחייבות בהחלט את פיתוח כל האפשרויות הכלכליות של הארץ והקמת משק פרודוקטיבי נושא את עצמו, רואה הועידה השלישית של פועלי א”י צורך חיוני בקביעת יחסים מסודרים בין הפועלים ובעלי התעשיה על יסוד חוזה קולקטיבי שיחתם בין הסתדרות העובדים הכללית ובין נותני העבודה והתאחדויותיהם".
ט
לא קשה לתאר לעצמנו משטר שאין בו צורך וגם אפשרות של הסכם־עבודה. אם דמיוננו יעביר אותנו למשטר שאין בו קנין פרטי ורכוש פרטי, וכל אמצעי הייצור, החל מהקרקע והחומר הגלמי וגמור במכונות ואמצעי התחבורה ופרי התוצרת, שייכים לכלל, לחברה או למדינה; או אם נתאר לעצמנו דבר הרבה יותר מציאותי בתקופה שבה אנו חיים: מדינה שכל חייה הפוליטיים, הכלכליים והתרבותיים נחתכים על־ידי דיקטטור, וכל אזרחי המדינה חייבים לפעול, לעבוד ולחשוב על פי גזירה עליונה מבלי כל רשות וזכות של קביעה עצמית ומבלי כל חופש תנועה ופעולה, וכל הממרה את פקודת הדיקטטור, אחת דינו להיירות או להישלח למחנה הסגר; ומה גם אם נדַמה לעצמנו משטר המזווג בתוכו גם קנין הכלל על כל אמצעי הייצור וגם שלטון דיקטטורי ושלילת חופש היחיד ־ נמצא שאין כלל מקום לשאלה המעסיקה אותנו. העבודה במשטר זה מסתדרת בגזירות, תנאי העבודה נקבעים מלמעלה, על פי צו הדיקטטורה; וגם המעביד וגם העובד אינם חפשים ועומדים ברשות עצמם, אלא שניהם כאחד כפופים למרות עליונה שאינה זקוקה לדעתם ולרצונם הפרטי.
אם משטר כזה הוא טוב או רע – אין זה מענייננו לברר; משטר כזה הוא מעבר למציאותנו – ועובדה זו חותכת וקובעת. הסידורים אשר עלינו לעשות כאן שומה עלינו לעשותם בתוך תנאי־מציאותנו אנו, והם: הבנוי על רכוש פרטי וחופש היחיד, במסגרת הפוליטית והמשקית המיוחדת במינה של ארץ זו, ותפקידים היסטוריים המוטלים עלינו בקליטת העליה, בבנין משק חדש ובהגשמת הגאולה הלאומית והסוציאלית של העם העברי השב למולדתו המתחדשת.
עלינו כאן לשאול את עצמנו: מה הם יחסי העבודה האפשריים במשטר זה ובמסגרת זו, ומה הם יחסי העבודה הרצויים מבחינת התפקידים ההיסטוריים שלנו?
י
דבר אחד ברור ללא כל ספק: אין כאן כל אפשרות של כפיה חוקית לא לגבי המעביד ולא לגבי העובד. אין כאן כוח כזה שיכול לחייב בתוקף החוק את בעל הפרדס, בעל בית המלאכה או בית החרושת להעסיק פועלים מאורגנים דווקא או להבטיח בתנאי עבודה הוגנים, או להיזקק בכל מקרה של סכסוך עם פועליו לבוררות. אין כאן שום אונס חוקי המחייב את הפועל לעבוד במקום שאינו רוצה ובתנאים שאינו יכול או צריך לעמוד בהם. שני הצדדים הם חפשים בהחלט לכתחילה, ורק מתוך הסכם הדדי הם נכנסים לתוך התחייבות המקשרת את שניהם לזמן מה, פחות או יותר ממושך. כל מעביד ששוכר פועלים, וכל פועל המשתכר לעבודה, ואפילו רק ליום אחד – עושים הסכם ביניהם: הסכם על זמן עבודה, על שכר, על תנאים. איש אינו יכול להעביד בארץ זו אף פועל אחד בלי הסכמתו, ואין פועל יכול לעבוד במשק זולתו בלי הסכמת בעל המשק.
בכל ארץ ובכל תקופה, שאין בהם עבדות או דיקטטורה, מונח ההסכם ביסוד היחסים שבין העובדים והמעביד.
הסכם זה שהיה מלכתחילה, הסכם אינדיוידואלי בין המעביד היחיד ובין הפועל הבודד, נעשה במשך זמן, לרגל אירגונם המעמדי של הפועלים להסכם קולקטיבי. לא הפועל היחיד – ובארצות המפותחות גם לא המעביד היחיד – אלא האירגון המקצועי של הפועלים הוא הוא שעושה את ההסכם עם המעביד או אירגון המעבידים. להלכה נשאר גם בשיטת ההסכם הקולקטיבי החופש המלא של שני הצדדים לבוא לכתחילה ביניהם לידי הסכם או לא, ולאחר שבאו – נשאר להם החופש להמשיך את ההסכם, לשנותו או להפירו, כל צד כרצונו. אולם עובדת האירגון צימצמה למעשה את חופש הפעולה של הצדדים, לא באופן חוקי, אלא – חברתי.
הפועל שהתארגן הסתלק מרצונו הטוב מחופש־פעולתו האינדיבידואלי ומסר את זכותו לבוא בדברים עם מעביד ולקבוע את תנאי העבודה – לארגון המקצועי. כמוהו עשה במקרים רבים גם המעביד. ולא מעביד יחיד ופועל יחיד עומדים זה לעומת זה – אלא שני ארגונים המביעים לא את צורך היחיד, רצון היחיד וכוח היחיד – אלא את הצורך המשותף והרצון הקולקטיבי והכוח המאורגן של כלל העובדים או של כלל המעבידים.
יא
בארץ, כמו בארצות אחרות, אין שני הצדדים מופיעים רק כיחידים. גם הפועלים וגם המעבידים מופיעים ככוח מאורגן והיחסים ביניהם מסתדרים באופן קולקטיבי. יחסים אלה יכולים להיות יחסי מלחמה, הם יכולים להיות יחסי שלום. מבחינת עניני העבודה, כמו מבחינת עניני המשק אנו מעונינים ביחסים נורמליים, אשר יבטיחו את ההתפתחות הבלתי מופרעת של בנין הארץ ואת גידולו הבריא והמהיר של משק פרודוקטיבי הנושא את עצמו ומפרנס את עובדיו. יחסים אלה יכול להבטיח רק הסכם עבודה – חוזה הנכרת מתוך חופש מלא ושויון גמור של שני הצדדים, כשהם מכירים כל אחד באינטרסים, בזכויות ובכוח של משנהו. ההסכם קובע התחייבות הדדית בין הצדדים, הוא מטיל חובות ומעניק זכות, הוא מבטיח יציבות של תנאי העבודה והוא מונע מסכסוכים והפרעות וזעזועים לכל תקופת החוזה. אין ההסכם כמובן יכול לקבוע מראש את ההתנהגות של הצדדים בכל המקרים, ואין הוא יכול לענות למפרע על כל השאלות העלולות להתעורר ולהסתבך גם בתקופה המוגבלה של החוזה. ייתכנו סכסוכים בנוגע לפירוש סעיפי החוזה, סכסוכים בנוגע לתנאי קיום החוזה. כהסכם מחייב הוא מגביל לתקופת ההסכם את חופש־הפעולה, או יותר נכון את שרירות לב הצדדים, ואחד התנאים המוכרחים של הסכם־העבודה הוא מפני זה בוררות־חובה לכל תקופת ההסכם. אם כל צד יכול בכל רגע להפר את החוזה, לבטלו או לפרשו כרצונו אין החוזה נותן כלום ואינו שווה את הנייר שעליו הוא נכתב. ולכן אין הסכם עבודה שלם ומחייב אם אין בו סעיף של בוררוּת־חובה בכל תקופת ההסכם. השולל את הבוררות כאחד מסעיפי החוזה הקולקטיבי, שולל את עצם החוזה הקולקטיבי.
הועידה הרביעית של ההסתדרות, אשר ביררה באופן מקיף ויסודי את שאלת יחסי העבודה וראתה “כאחד התנאים החיוניים להקמת המשק והתפתחותו הרצויה בקביעת יחסים מוסדרים ותנאי עבודה מוסכמים בין המעבידים ובין העובדים על יסוד חוזים קולקטיביים”, אישרה כמסקנה מוכרחת של שיטת ההסכמים, קביעת סעיף של בוררות מחייבת בחוזים קולקטיביים הקובעים את תנאי העבודה מתוך הסכם הדדי בין העובדים והמעבידים. בוררות זו שהרכבה ייקבע מתוך הסכם כוחה יפה לכל תקופת קיום החוזה, ופסקי דינה מחייבים את שני הצדדים".
יב
שאלת יחסי העבודה אינה נוגעת אך ורק ל“מעונינים” – לעובדים ולמעבידים הנמצאים בשעה זו בארץ. בניין הארץ זהו העניין העיקרי של עם ישראל כולו, והתנאים המקילים או המכבידים על בניין הארץ נוגעים נגיעה עמוקה לכל המוני ישראל שתקוות הצלתם היחידה היא בקליטתם הפרודוקטיבית במשק הארצישראלי הנבנה על ידינו. וכמו ששאלת העבודה העברית אינה נוגעת אך ורק למבקשי העבודה הנמצאים כרגע בארץ – אלא לכל העם היהודי, כן גם התנאים הכלכליים והסוציאליים המקדמים ומאמצים את בנין המשק הם עינינו של כלל העם. והתנועה הציונית המשמשת ביטוי מאורגן לצרכים ולמאוויים ההיסטוריים של האומה העברית אינה יכולה ואינה רשאית לעמוד מן הצד גם בשאלת העבודה העברית וגם בשאלת סידור יחסי העבודה בארץ.
אמנם אין לתנועה הציונית כוח של כפייה ושלטון חוקי, ואין היא יכולה לאנוס את המעבידים שיעסיקו פועלים יהודים, אבל יש כוח מוסרי וציבורי רב לרצון של העם ולצרכים החיוניים של ההמונים, אם גם הם משוללים כוח שלטון ממשי.
והתנועה הציונית שומה עליה לגייס את הכוח המוסרי הזה לשם אימוץ משטר־הסכמים, שרק הוא יכול בתנאים הפוליטיים והסוציאליים שבהם נתון בנין הארץ, להבטיח התפתחות בריאה ונורמלית של המשק.
הרצון הנאמן של התנועה הציונית, שיש לפניה הצרכים האמתיים של העם ושל צרכי העליה וההתישבות, בא לידי ביטוי בהחלטת הקונגרס האחרון אשר הכריז:
“עיקר יסודי בהתפתחות המשק העממי – משק פרודוקטיבי בכפר ובעיר, הנושא את עצמו ומפרנס את עובדיו בתנאים הוגנים, בגבולי יכלתו הכלכלית – קביעת יחסים מסודרים בין המעבידים וארגוניהם לבין ציבור העובדים המאורגן, בתוקף חוזי־עבודה, אשר בהם יובטחו תנאי עבודה הוגנים וכמו כן צורות תיווך ובוררות־חובה לכל מקרה של סכסוך וחילוקי דעות בין שני הצדדים בתקופת החוזה”.
הקונגרס ציין “בקורת רוח את הסכמי העבודה הקיימים בין הסתדרות העובדים והמעבידים במפעלי חרושת, בנין וחקלאות שונים בארץ” – והטיל על ההנהלה הציונית “לסייע בכל כוחה והשפעתה לכריתת חוזי עבודה מוסכמים בכל ענפי המשק העברי, של כל ענף ומקצוע משקי”. הקונגרס ראה “בהסכמים הנ”ל את הדרך להתפתחות נורמלית של המשק היהודי ולמניעת סכסוכי־עבודה, שביתות והשבתות".
על יסוד עמדה ברורה ושקולה זו של הקונגרס קבעה הישיבה האחרונה של הועד הפועל הציוני בירושלים:
"למען בצר את העבודה העברית בכל ענפי המשק היהודי בכפר ובעיר, למען הבטיח תנאי עבודה הוגנים לעובד העברי בהתחשבות עם צרכי המשק המתפתח –
רואה הועד הפועל הציוני צורך חיוני בהקמת משטר של הסכמי עבודה בארץ אשר יקבעו הסכמי עבודה מסודרים בין נותני העבודה והעובדים –
ביסוד ההסכמים יונחו העיקרים של:
1) תנאי עבודה הוגנים לפועלים ופוריות מספיקה בעבודה;
2) בוררות מחייבת שכוחה יהיה יפה לכל תקופת ההסכם ופסקי דינה יחייבו את כל הצדדים, ולה ימסרו כל הסכסוכים שיתהוו בין הצדדים בכל תקופת ההסכם;
3) הקמת לשכות עבודה פריטטיות משותפות ע“י עובדים ומעבידים”.
יג
אין לתמוה שגורל רעיון משטר ההסכמים היה כגורל כל שאר הערכים הגדולים שהנחילה תנועת הפועלים הארצישראלית לתנועה הציונית, כגון רעיון העבודה העברית, ההון הלאומי, החלוציות ועוד.
המפלגות הציוניות שנתרוקנו מתכנן הלאומי והפכו ביודעים ובלא יודעים לסוכנות מעמדית של כל הכוחות בישוב המתנכרים לצרכי ההגשמה הציונית והעבודה העברית, יצאו חוצץ נגד רעיון משטר ההסכמים. ומתנגדים אלה יש למצוא גם בקצות המחנה העובד, כמו ששוללי החלוציות וההון הלאומי ומתנכרי העבודה העברית בקרב הבורגנות מצאו להם תומכים בקרב אגפי הסרק של תנועת הפועלים, כן גם מתנגדי משטר ההסכמים שבקרב הבעלביתיות הציונית מצאו להם עוזרים נאמנים בקרב “השמאל המהפכני”. וכמו שהציונות המעמדית מימין מתעטפת בטלית שכולה תכלת־לבן, ודוגלת באולטרא־לאומיות, כן גם “המהפכנות” העקרה והמסולפת מ“שמאל” דוגלת באולטרא־מעמדיות.
התרמית המעשית של חסידי “המרות הלאומית” מצד כל אלה המנסים להרוס בפועל כל אירגון לאומי בישוב ובציונות עולה בד בבד עם הזיוף הרעיוני של דוגלי “הסוציאליזם המהפכני” המנסים לערער את כיבושי־המחשבה והעבודה של הפועל העברי.
תנועת הפועלים הארצישראלית הנאמנה ליעודה הלאומי מתוך נאמנות מעמדית שלמה, המכירה שעניני העבודה עולים בד בבד עם עניני העליה, היודעת שעניני המעמד העובד מזדהים הזדהות היסטורית עם עניני העם כולו, והרואה עצמה מפני כך כשליח נאמן של ההגשמה הציונית –שוללת בהחלט כל ניגוד בין צרכי בנין הארץ והמשק היהודי ובין צרכי הפועלים. אין היא נתפסת לרמיה, לצביעות של הסיסמאות “הלאומיות” על “מוסד עליון לבוררות לאומית” ו“חוקת עבודה כללית” העומדים כביכול מעל המעמדות והצדדים המעונינים, ואין היא נגררת אחרי הדמגוגיה הנבובה של הסיסמאות “המהפכניות” של מלחמת מעמדות לשם מלחמה, – שפירושה הפקרות ואנרכיה משקית המזיקה לעבודה ולעובדים לא פחות מאשר למשק ולבנין הארץ.
גם בסידור יחסי העבודה, כמו בכל שאר הענינים החיוניים של ההגשמה הציונית צרכי העבודה מזדהים עם צרכי העם. והצרכים האלה מצווים על כולנו: משטר־הסכמים; לא משטר־בוררות הכרוך בכפייה ודיקטטורה, שאינן אפשריות ואינן רצויות בישוב ובציונות, אלא יחסי־עבודה מסודרים, מתוך הסכם הדדי, המבטיח ע“י חוזה קולקטיבי תנאי עבודה הוגנים לעבודה בגבולי יכולת המשק ומונע הפרעות וסכסוכים בעבודה ע”י בוררות מחייבת מותנה בהסכם, שכוחה יפה לכל תקופת ההסכם ופסקי דינה מחייבים את שני הצדדים.
תל־אביב, ז אדר א' תרצ"ה [דבר 2965]
הסכם עבודה
מאתדוד בן־גוריון
אדר תרצה, (“דבר” 2994)
א
את הסכם העבודה יש לבחון ולשפוט קודם־כל, לגופו ולתוכו: אם הוא דרוש ומועיל לציור הפועלים ולצרכי־העבודה, אם הוא מוסיף כוח לאירגון המקצועי ומחזק את אחדותו ושלמותו של המעמד העובד, ואם הוא מאדיר את כשרון־יצירתה, תקפה המוסרי וכוח משיכתה הפנימי והחיצוני של תנועת הפועלים הארצישראלית.
שום חשבונות תכסיסיים ואסטרטגיים של מפלגות וריב־מפלגות בישוב ובציונות, עם כל חשיבותה הרבה כשהם לעצמם, אינם יכולים ואינם רשאים להכריע בחיוב ההסכם או בשלילתו. אם ההסכם פסול מתוכו, אם הוא מזיק לעניני העבודה, אם הוא מחליש את האירגון המקצועי, אם הוא מכשיל את מלחמת הפועל, אם הוא מפורר את שלמותו של המעמד העובד – אין שום חשבון צדדי יכול להכשיר את ההסכם, וההסכם צריך להידחות, אם גם דחייה זו תהיה קשורה בתוצאות קשות לעמדת הפועלים בישוב ובציונות. כי אין נזק יותר גדול לישוב ולציונות, ואין סכנה גדולה יותר לעמדת ציבור הפועלים בישוב ובציונות, מהכשלת אירגונו וכוחו המלחמתי של מעמד הפועלים. אין ציונות וישוב בלא ציבור פועלים מאורגן, בן־חורין, כשר יצירה ומלחמה, ושום צעד אסטרטגי מחוכם בלוח השחמט המפלגתי לא יעמוד לתנועת־פועלים שבורה ומחוסרת אונים, כי לתנועה כזו לא יהא כל ערך ציוני וישובי.
מטעם זה איני מזדהה עם אותם מחייבי ההסכם המבססים את עמדתם בנימוקים תכסיסיים הלקוחים משטח היחסים בתנועה הציונית. לא מפני שאני שולל את הנימוקים האלה, אלא מפני שהם אינם קובעים ומכריעים לגבי הסכם־העבודה. ההסכם דן בשאלות עבודה ופעולה מקצועית, ובחינת ההסכם צריכה להיעשות בשורה הראשונה לאור צרכי העבודה וצרכי הפעולה המקצועית.
ב
תכנו של ההסכם קובע את ערכו. וחיוב ההסכם נובע מתוכו. הצעת ההסכם המוצגת למשאל חברי ההסתדרות אינה דולה וממצה את כל השאלות הנתונות לסידור, ובהודעת הועד הפועל של ההסתדרות נמנו כל אותם הענינים הטעונים בירור וקביעה במו“מ נוסף. ובין הענינים האלה ישנם דברים עיקריים וחיוניים הקובעים במידה רבה את חשיבות ההסכם, אולם כל אותם הדברים שפורשו וסוכמו בהצעת ההסכם מחייבים את עצמם; ואין כל צורך בנימוקים פוליטיים למען הוכיח את חיוניותו והכרחיותו של הסכם־עבודה הקובע “חלוקת עבודה צודקת, שמירה על תנאי־עבודה ותיקון יחסי חברים” בין אירגוני פועלים המבטיח “שויון כל הפועלים והעובדים לגבי קבלת עבודה על פי חוקת תור מוסכמת”, המונע “מהתחרות בקבלת עבודה ע”י הרעת תנאי־העבודה”, המטיל על שני הצדדים “מאמצים משותפים להשלטת העבודה העברית בכל ענפי המשק היהודי בכפר ובעיר”, המקיים את זכות ההסתדרות “לקבוע את התנאים שעל פיהם אפשר להכריז שביתה במקום עבודה”, שרוב פועליו, למעלה מאחוז מסויים, שייכים להסתדרות ו“השביתה מחייבת את המיעוט” – השייך לאירגון שהיה מועד להפרת שביתות.
ג
ההסכם כולל גם הגבלה: במקום העבודה שהמיעוט מגיע בו לאחוז מסוים (לפי הצעתי – רבע של כל הפועלים) הרשות בידו לדרוש מהרוב שלפני הכרזת שביתה יציע למעביד בוררות. ו“אם המעביד ידחה את ההצעה הזאת או אם יסרב לקיים את פסק הדין של הבוררות, רשאי הרוב להכריז שביתה, והשביתה מחייבת גם את המיעוט ואת חברי שתי ההסתדרויות”.
אולם הגבלה זו תהא קיימת גם בלי הסכם – אם באיזה מקום עבודה תהיה מציאות כזו המתנה את ההגבלה. בכוח המציאות בלבד – אי אפשר יהיה להכריז במקום כזה שביתה, אלא אם תוצע מקודם בוררות. הסכם או לא הסכם – לא ישנה במקרה זה ולא כלום. אם באיזה מקום עבודה יעבוד רבע פועלים שלא מחברי ההסתדרות אשר ידרשו מהרוב להציע למעביד בוררות לפני הכרזת שביתה, והצטרפותם לשביתה תהא תלויה בהצעה זו – לא יעלה על הדעת של שום בעל נסיון מקצועי להכריז במקרה כזה שביתה בטרם יציע למעביד בוררות. כי אין מכריזים שביתה כשיודעים למפרע שרבע הפועלים במקום לא יצטרפו לשובתים, ולא עוד, אלא שיביאו בני בריתם ממקומות אחרים להפר את השביתה. שום אגודה מקצועית שיש לה איזה נסיון בפעולה מקצועית לא תכריז בתנאים אלה שביתה, אלא תציע תחילה למעביד בוררות: ביחוד אם תדע שהצעה זו מבטיחה לה הצטרפות המיעוט. לשביתה ומניעת מפירי שביתה מבחוץ – במקרה שהבוררות תידחה ע"י המעביד.
ריגולציה מוסכמת זו בהכרזות שביתות במקומות עבודה “מעורבים” – יש בה וויתור פורמלי חשוב. לפי הדין והצדק המוחלט לא מגיעה זכות למיעוט לעכב בעד הרוב. אולם וויתור זה אינו אלא פורמלי, והוא נובע לא מההסכם, אולם מהכרח המציאות במידה שתהיה מציאות כזו שתתן תוקף לסעיף זה שבהסכם – כלומר, מציאות רבע פועלים רביזיוניסטים, ודרישה מצדם להציע בוררות לפני שביתה. אם מציאות כזו לא תהיה – אין עיכוב זה קיים גם לפי ההסכם. אם מציאות כזו תהיה – יקום העיכוב גם בלי ההסכם. בכל מקום שיימצא בו רבע פועלים מועדים לשביתה שידרוש להציע בוררות לפני הכרזת השביתה כתנאי להצטרפותו לשביתה – יציעו הפועלים למעביד בוררות בטרם יכריזו שביתה, גם אם לא יהיה שום הסכם מסוג זה.
אולם תמורת הוויתור הפורמלי הזה מבטיח ההסכם מניעת הפרת שביתות ועקירת כל הסכסוכים הקשים והמסוכנים בקרב הפועלים הכרוכים בהפרת שביתה, – ועל ידי כך מגביר ההסכם את כוח האירגון המקצועי וכשרון מלחמתו.
ד
שוללי ההסכם ברובם הגדול לא בחנו כלל את ההסכם לסעיפיו ולתכנו, אלא פסלו אותו למפרע. כי הסכם עם פועלים רביזיוניסטים – הוא הסכם עם רביזיוניסטים: רביזיוניסטים הם פאשיסטים; הסכם עם פאשיסטים הוא הסכם פאשיסטי, ולכן הסכם עבודה עם פועלים רביזיוניסטים – הוא הסכם פאשיסטי. ברור ופשוט.
היש לעשות הסכם עם פועלים רביזיוניסטים?
שאלה זו נתעוררה בהסתדרות בפעם הראשונה לפני שלוש שנים וחצי. הפועלים הרביזיוניסטים היו, כידוע, זמן רב חברים להסתדרות, ובועידה השלישית השתתפו שני צירים רביזיוניסטים. בועידת הרביזיוניסטים בפראג (אבגוסט 1930) הופיעה הצעה להקים בארץ הסתדרות פועלים רביזיוניסטית, והפועלים הרביזיוניסטים יצאו מההסתדרות והקימו אירגון מיוחד. האירגון הראשון קם בתל אביב ומועצת פועלי תל אביב הועמדה בפני השאלה, מה לעשות לאירגון זה. הוועד הפועל של ההסתדרות החליט על כריתת הסכם־עבודה עם האירגון הרביזיוניסטי, וחברים אחדים ממועצת פועלי ת“א ערערו על החלטה זו בפני מועצת ההסתדרות, שנתכנסה בת”א בתשרי תרצ"ב (5.10.31).
בישיבה השמינית של המועצה (8.10.31) סיימתי את הוויכוח בשאלה זו.
לפי הפרטיכל של המועצה אמרתי אז את הדברים האלה:
"מוזר הדבר שדווקא אני צריך להופיע כאן כאילו סניגורם של הרביזיוניסטים. אתם יודעים את יחסי לרביזיוניזם. אולם אני מחייב הסכם־עבודה עם פועלים רביזיוניסטיים משני טעמים:
מפני הסכנה שברביזיוניזם;
מפני שאיני מזהה את הפועלים הרביזיוניסטיים עם התנועה הרביזיוניסטית.
“אני רואה סכנה איומה לישוב ולמפעל הציוני ברביזיוניזם. אנו יושבים פה על הר־געש, ומציאות קבוצה אבנטוריסטית מחוסרת כל אחריות יכולה להביא לידי אסונות כאלה, שלעומתם יחוור כל מה שנעשה על ידיהם עד היום הזה. הדיבורים על פאשיזם אינם כאן במקומם. כשאנו מכנים את הריביזיונסטים בשם פאשיסטים אנו עושים עוול לפאשיזם. לפאשיזם יש הגיון פוליטי, אפילו להיטלריזם יש הגיון ידוע; אנו יכולים להבין גרמנים המאמינים שבכוח האגרוף המשוריין יפרקו מעליהם את עול השעבוד הצרפתי ותנאי השלום הוורסאלי. אולם הרביזיוניזם אינו אלא קריקאטורה של פאשיזם – קריקטורה גרועה, נלעגת – אבל מסוכנת. אולם אני רואה בנוער הרביזיוניסטי הבא לעבוד בארץ לא רק חלק של התנועה הרביזיוניסטית, אלא גם חלק של תנועת הפועלים והחלוץ. נוער זה אינו שונה מהנוער שלנו – הוא הותעה ונתבלבל ע”י תורות־שקר וסיפורי־הבאי, אבל רצונותיהם וכוונותיהם ישרים וכנים. יש בקרב הרביזיוניסטים בני־בליעל, דגנרטים ורנגטים, אשר נפלטו מתוך תנועת הפועלים – לאלה, כמובן, אין תקנה. אבל יש נוער טהור שאינו שונה במאומה מהנוער שלנו והוא מאמין באמת ובתמים, שיש אי־שם מנהיג גדול וכל־יכול, שאם רק הוא יעמוד בראש התנועה הציונית – תקום מיד מדינת־יהודים משני עברי הירדן, וכל הקשיים והמכשולים שאנו פוגשים עכשיו בדרכנו יהיו כלא היו. ואני שואל: האם נסגור את שערי הארץ בפני הנוער הזה, ואם מפתחות העבודה יהיו בידינו – האם נשלול מהם זכות העבודה? והלא מאמינים אנו ששערי הארץ יפתחו לרווחה2 ושאלה זו תעמוד לפנינו גם בנוגע לעליה וגם בנוגע לעבודה – האם נפסול את זכותם לעליה ולעבודה מפני שהם רואים במנהיג עושה־להטים את גואל ישראל?
"אנו מוקפים שונאים. הבעל־בית, גם הטוב ביותר, אינו יכול להשלים את העמדה שכבש הפועל בישוב ובציונות. הבעל בית הגרוע רוצה להיפטר בכלל מהפועל העברי. והנוער הזה, מתוך בערות, מתוך חוסר־ידיעה, מתוך חינוך קלוקל ומסולף עלול ליהפך למקל־חובלים בידי אויבי הפועל. ועלינו למצוא דרך לנוער הזה.
"יודע אני שלא בנקל נסתדר אתם – אבל מצפוננו צריך תמיד להיות נקי. נוער זה צריך לדעת – וכך צרך לדעת זאת כל העולם היהודי – שכל זמן שהם רוצים לעבוד בארץ, הרי הם חברינו, ותהיינה דעותיהם אשר תהיינה. אם יהיה הכרח – נילחם בהם, אבל לא נשלול מהם זכות העבודה. ואל נגיד: הם פאשיסטים, ולא יקבלו עבודה בהסכמתנו אנו. הרוצים אנו שהם ייכנסו לעבודה דווקא בעזרת אירגוני המעבידים? אני מפחד שבעיוורוננו נעזור לאויבי הפועל היהודי לרכוש את הנוער הזה להיות כלי־שרת בידי שליטי עירית תל־אביב והועד החקלאי בפתח־תקוה, ונעזור לאפנדים היהודים לנשל את העבודה העברית בכפר־סבא.
“עלינו לראות בהם קודם כל, פועלים שיש להם זכות לעבודה. אם לא יסכימו לחלוקת עבודה צודקת – נוכרח להילחם, אבל רק אם נהיה מוכנים להסכם אתם, נהיה צודקים במלחמתנו. בלי הכרח של מלחמה אין אנו מעונינים להרבות את מספר אויבינו ולהגדיל את כוחם. זה יהיה משגה כבד, אם אנו נכריז על זהות בין כל בן־בליעל הרוצה לשבור את ההסתדרות ובין פועל שהוא רביזיוניסט. פועל, כל פועל, הוא קודם כל פועל בעינינו. ועלינו לעשות הסכם עם כל אירגון פועלים, ותהיינה דעותיו מה שתהיינה. נעשה הסכם לכל הפחות על מינימום זה: חלוקה צודקת של עבודה ושמירה על תנאי־עבודה. בענינים אלה צריכה ההסתדרות להיות תמיד מוכנה להסכם. אל נעשה משחק של פרסטיז’ה, דווקא מפני שאנחנו המרובים והחזקים – אנו מצווים על אחריות רבה”.
ה
בגמר הוויכוח החליטה מועצת ההסתדרות לאשר את עמדת הוועד הפועל “בדבר כריתת הסכמים עם אירגוני פועלים שמחוץ להסתדרות לשם הבטחת חלוקת עבודה צודקת ושמירה על תנאי עבודה הוגנים”.
בועידת ההסתדרות הרביעית, שנתאספה כעבור שנה (שבט תרצ"ג) הוצגה שאלה זו שוב על הפרק והועידה קיבלה החלטה האומרת: "צרכי הקליטה של העליה העובדת והרחבתה; התנאים לקיום העבודה העברית במשק היהודי והבטחת חלקו המתאים של הפועל היהודי בעבודות הממשלה, העיריות וההון הבינלאומי; השמירה על תנאי־עבודה הוגנים שיאפשרו קיום נורמלי של העובד העברי ומשפחתו; הבטחת זכויותיו האנושיות, האזרחיות והלאומיות של הפועל היהודי; הדאגה להנחלת השפה העברית ועניניו של הפועל בישוב ובציונות – מחייבים ארגון מקיף ואיחוד של כל הפועלים בהסתדרות כללית אחת ויחידה; והוועידה קוראת לכל פועל ופועלת בארץ להצטרף לשורות הפועלים המאורגנים בהסתדרות הכללית.
עם המגמה לארגון כולל של כל הפועלים בתוך ההסתדרות הכללית, מחליטה הוועידה, שכל עוד קיימים ארגוני פועלים עובדים מחוץ להסתדרות הכללית יש צורך לסדר אתם הסכמים, לשם הבטחת חלוקת עבודה צודקת ושמירה על תנאי עבודה הוגנים, ומאשרת את ההחלטה שנתקבלה במושב התשיעי של מועצת ההסתדרות (תשרי תרצ"ב) בנידון זה".
ו
תנועתנו נשארה נאמנה לעמדה זו גם בימי נסיון קשים ומרים שהגיעו מיד לאחר הוועידה הרביעית.
עוד לפני הוועידה הופיעו הפועלים הרביזיוניסטים כמפירי־שביתה מועדים (שביתת פרומין). ההנהגה הרביזיוניסטית הכריזה אז ש“היא מסירה את הכתם המוסרי מהמילה מפיר שביתה”, והודיעה שהסתדרות הפועלים הרביזיוניסטית העומדת להיווסד “עצמיותה תתגלה קודם כל באותם המקרים שההסתדרות הישנה תכריז שביתה, והפועלים הלאומיים לא יראו חובה לעצמם להשתתף בשביתה”.
אחרי פרומין באה הפרת שביתת פועלי הבניין בפתח־תקווה שהסעירה את הארץ במשך שני חדשים (אדר־ניסן תרצ"ג).
באמצע הקיץ שלאחר זה נרצח ארלוזורוב בידי “אלמונים” במשפט הרצח נתגוללה פרשת הבריונים בכל מוראה. לא בשביל כולנו היו בגילויים מחרידים אלה משום הפתעה. עוד במושב השני של אסיפת הנבחרים שנתכנס בתל־אביב באדר תרצ“ב (מרס 1932) הכנסתי אינטרפלציה ע”ד השיסוי הפלילי שמתנהל ב“חזית העם” נגד אישים ידועים. “הסתה כזאת התנהלה בגרמניה מצד מפלגות שחורות נגד אישים פוליטיים. שיסוי זה למשל התנהל נגד הרצברג ורטנוי. והסוף היה שמצאו אנשים אלה רצוחים. – – ואם ביישוב הקטן הזה היושב על הר געש לא יהיה כוח מוסרי לבער את הרעה הזאת מקרבנו – כולנו נישא באחריות אם חס ושלום יישפך דם”… (“דבר 2061 כ”ב אדר א' תרצ"ב). זה היה כשנה וחצי לפני רצח ארלזורוב.
בשנת־הזוועה של משפט הרצח התבררה לא פעם עמדת תנועתנו לסכנת הרביזיוניסטית. ובאותם חדשי־הסיוט ידענו להבחין בין מלחמה אידיאולוגית ופוליטית בתנועה הרביזיוניסטית – ובין היחס לפועל הרביזיוניסטי המשמש רק אמצעי בידי הפשיזם היהודי.
במסקנות של מפלגת פועלי א“י, שנתקבלו אחרי בירורים יסודיים וממצים ונוסחו ע”י ב. כצנלסון נקבע ש"מציאותם של חלקים חלוציים ופועליים במחנה הרביזיוניסטי עושה את דבר המלחמה עם הרביזיוניזם מורכבה ורבת־סבכים וסכנות ביותר. התכונה למלחמה זו דורשת לא רק אומץ וגבורה ונכונות לקרבנות, כי אם אורך רוח ושיקול דעת, ומאמצים מתמידים לבקש מסילות ללב הפועל השבוי במחנה האויב.
"הרביזיוניזם עשה את הפועל הנלחם באחיו לנושא עיקרי של מלחמת־המעמדות בישוב. לא תמיד נוחה לו המלחמה במפלגת הפועלים בשטח הציוני המדיני. לא נוח לו להתגלות כפורץ את חזית העבודה העברית וכהורס את תנאי השכר והעבודה של הפועל. אולם נוח לו ורצוי לו להציג את הסתדרות העובדים בפני חבריו הצעירים ובפני העם כולו כדורשת מונופולין לעצמה בשטח העבודה וכשוללת את זכות העבודה מכל יהודי שאין בידיו פנקס חבר שלה. ונוח להם לסלף את מגמתנו ההיסטורית, המופנית ליצירת הסתדרות אחת, המקיפה את כל העובדים העברים ללא הבדל השקפה ומפלגה, ולהציג אותה כדרישת מונופולין לנו בשוק העבודה. רצוי להם לזייף את דרישתנו העיקרית ליצירת הסכמי־עבודה בין כל אירגוני הפועלים הקיימים ולהציג אותנו כמחרימי כל פועל שאינו במחיצתנו. נגד הסילוף הזה המנצל את אדישותם ואת בורותם של רבים יש להתקומם בכל כוחנו, כדי לפזר את העלילה הזאת. יש להיזהר מכל משגה תכסיסי העלול לשמש הוכחה ואישור לסילוף זה.
"יש להכריז בגלוי ולהכיר ברבים בלשון שלא תשאיר מקם לספק־ספיקא, כי אנו מודים בזכות העבודה של כל יהודי, דורשים זכות עבודה לכל יהודי, רוצים בהסכם מעשי עם כל אירגון פועלים, יהיו הניגודים הפוליטיים והאידיאולוגיים בינינו אשר יהיו. אנו מוכנים אתם להסכם אשר יכיל שלושה דברים.
הבטחת עבודה עברית;
הגנת תנאי עבודתם של הפועלים;
חלוקת עבודה צודקת
מעניינו של הרביזיוניזם להאפיל על מגמותיו הריאקציוניות בטלית של פועל הנעשק מזכותו לעבודה, – מענייננו אנו להפריד הפרדה גמורה בין כל שיטת המלחמה הפוליטית והסוציאלית שאנו מנהלים ברביזיוניזם לבין שאלת לשכת העבודה.
– "כנגד המגמות הפרובוקטיביות של הרביזיוניזם, המשתדל להפוך כל סכסוך עבודה לתגרת־דמים ולמלחמת אזרחים, חובה עלינו להיזהר מהילכד בפח. אם בימים רגילים יש להתייחס לשביתה כאל נשק חריף, אשר רק יד מנוסה ואחראית רשאית להשתמש בו, הרי בשעת חירום זו חובה מיוחדת היא לנהוג זהירות יתרה לגבי כל סכסוך עבודה, הנושא בקרבו חמרי דלק וחורבן לפועל ".
ז
מתוך נאמנות לעמדה זו ניסו חברינו בכל מקום לבוא לידי הסכם עם בית"ר, ובכל מקום שהדבר עלה בידם לזמן מה (מגדל, חדרה, כפר־סבא) הביא הדבר אתו ברכה רבה.
אולם כל הנסיונות של ההסתדרות התנפצו בהתנגדות להסכמים שבאה מאת המיפקדה העליונה של המפלגה הרביזיוניסטית.
הרביזיוניזם לא היה מעוניין בשקט, ביחסי־עבודה מסודרים, בחלוקת עבודה מאורגנת, בהסכמי עבודה בין אירגוני הפועלים. הבית“רים שכרתו הסכמים על דעת עצמם נצטוו על ידי מנהיגיהם להסתלק מחתימתם. על תנועת הפועלים הוכרזה מלחמה. תגבורת עמדת הפועלים בתנועה הציונית רק חיזקה וחידדה את המלחמה. התרכזות רבע מליון בוחרים לקונגרס האחרון סביב דגל א”י העובדת, כניסת הפועלים להנהלה הציונית בכוח רוב גירו את השנאה והקנאה המעמדית, והתנאים הקשים שבהם נכנסה הנהלה זו לתפקידה, הסכנות המרובות שארבו לה מיד לאחר הקונגרס – פשיטת רגל כספית לרגל מעמסת־חובות וחוסר־הכנסה; תבוסה פוליטית לרגל קיצוצי העליה, רדיפות התיירים, התעמולה וההסתה הערבית, מאורעות נובמבר, שינויים קונסטיטוציוניים; ההרס הפנימי בהסתדרות הציונית, החרמת הקרנות וריב המפלגות החריף; המצב הירוד ביישוב לרגל מעשי הבריונות שיצר אוירה של מלחמת אזרחים, הצפת המושבות בעבודה זרה וזולה ומחנק העליה העובדת, – כל אלה נטעו תקווה ואמונה בלב אויבנו שכחנו יתמוטט ויתערער, ההנהלה הציונית תכרע ותיפול והסתדרות העובדים תהרס ותישבר. אולם הם טעו בחשבונם. שנת תרצ"ד היתה שנת מבחן ונסיון לתנועתנו – ולא נתעלם מהכישלונות הקשים שנכשלנו בהם, קודם כל בשטח העבודה העברית במושבה, אולם בדרך כלל עמדנו בנסיון. “מסע השבירה והשיסוי והבריונות פגע בצור חלמיש. תנועת הפועלים שמעה את תרועת ההשמד שהוכרזה נגדה, ולא נרתעה – היא קיבלה את המלחמה הכפויה עליה, עמדה על נפשה – ועל שליחותה ההיסטורית במלוא כוחה ובכל עוז אמונתה”.
לא נשברה ההסתדרות ולא נחלש כוחה, להיפך, במשך השנתיים האחרונות גדלה פי שנים. משלושים וחמשת אלפים בימי הוועידה הרביעית (תחילת 1933) הגיעה עכשיו לשבעים אלף חברים, ונעשתה לאירגון החזק והגדול לא רק בארץ־ישראל – אלא בעם העברי כולו.
לא נכשלה גם ההנהלה הציונית – שתנועת הפועלים כל כך אחראית לה, היא לא ביצעה אולי את כל אשר הוטל עליה ואת כל אשר רצתה לעשות, אבל, נדמה לי, כיבושיה אינם פחותים מהכיבושים של איזו הנהלה אשר קדמה לה לאחר מתן הצהרת בלפור. ואם כמה מחברי – ובהם חברים יקרים ונאמנים, חולקים עלי בענין זה – נראה לי שבכיבושים אלה יש להכניס גם את טיהור האטמוספרה ביישוב ובציונות, אמנם רק טיהור חלקי ואולי רק טיהור זמני, שבא בעקבות הסכמי־לונדון.
ח
ההנהלה הציונית הזמינה ללונדון את המפלגה הרביזיוניסטית, “הציונים הכלליים” והסתדרות המזרחי לדון אתם על המצב הפנימי ובציונות ועל תפקידי ההסתדרות הציונית בשעה זו. המזרחי סירב לבוא ודרש הופעה משותפת של כל האופוזיציה. הרביזיוניסטים והכלליים נענו להזמנה.
פרשת המו“מ בלונדון לא ניתנה לפרסום. שתי המפלגות דרשו – וההנהלה הסכימה לכך ברצון – שמכל המו”מ יתפרסמו רק המסקנות המוסכמות. מישהו ראה במו“מ זה סימן של חולשה. אין טעות גדולה מזו. במועצת המפלגה שנתקיימה בתל־אביב (באבגוסט 1934) לפני נסיעתי ללונדון, קראתי תגר על ההרגשה הדפטיסטית שנתפסו לה כמה חברים בארץ ובגולה, ולפני המו”מ בלונדון ביקרתי במכוון בפולין לראות את מצב הרוח בערב המשא־ומתן בקרב המוני עמנו ויחסם לתנועה ולהנהלתה. נפגשתי עם הרבה חוגים ציוניים, עם כל אירגוניו של הנוער א“י העובדת, הציונים הכלליים ו”המזרחי". נפגשתי עם שליחי תנועתנו מרוב ארצות אירופה, ונתברר לי שלא טעיתי בהערכת המצב שקבעתי עוד בארץ. הנחשול הרביזיוניסטי שהטיל אימה על כמה מחברינו בארץ – היה די חזק, אולם פעולות ההנהלה כבשו את הלבבות של חוגים עממיים די רחבים, והאימון והכבוד לתנועתנו נתגברו בכל רחבי הציונות.
ההרגשה אשר ליוותה את ההנהלה במו"מ עם המפלגות בלונדון היתה הרגשה של כוח ואחריות. ומתוך הרגשה זו נערכה הצעת־ההסכם בין הסתדרות העובדים ובין אירגון הפועלים הרביזיוניסטים.
את ההסכם יש לבחון משתי בחינות: בחינת־ההלכה, בחינה יורידית ופרינציפיונית: ובחינת־מעשה, בחינת שימושית ומציאותית.
מהי המשמעות הרעיונית והמשפטית של סעיפי ההסכם, ומה הן התוצאות הממשיות הצפויות מקיום ההסכם בתוך תנאי מציאותינו ומסגרת התפתחותה הדינמית.
התשובה על השאלה הראשונה נתונה בטופס ההסכם. התשובה על השאלה השניה – שהיא אולי הקשה והמכרעת – יש לחפש בתולדות־תנועתנו, במגמת־עבודתנו ובכוחות הדינמיים הפועלים בעיצוב מעמד הפועלים וגידולו בארץ.
ט
ארבעה ענינים עיקריים שנויים בהסכם:
א) חלוקת־עבודה.
ב) סדר שביתות.
ג) השלטת עבודה עברית.
ד) יחסים עם מעבידים.
בשני הסעיפים האחרונים אין בהסכם לפי שעה אלא הכרזות פרינציפיוניות; עיקר תכנו של ההסכם הוא בשני הפרקים הראשונים.
רוב המתווכחים, וכמעט כל השוללים, התעלמו משום־מה מהפרשה החיונית והחשובה ביותר שבהסכם – מפרשת חלוקת־עבודה, אולי מפני שבשעה זו של שפע עבודה בעיר ובכפר וחוסר פועלים. אין שאלת חלוקת עבודה דוחקת ביותר את הציבור ואולי מפני שפרק זה – החיובי והמחויב לכל הדעות – טופח על פני המתנגדים ומקשה את שלילתם. אולם אם יש דבר שתובע הסכם במפגיע – הרי זה דבר חלוקת־העבודה. כמעט כל הסכסוכים הקשים שנפלו עד עכשיו בשטח העבודה בין ההסתדרות ובין הפועלים הרביזיוניסטים היו קשורים בחוסר ריגולציה מוסכמת בחלוקת־עבודה.
בשביל אדם עובד אין זכות חיונית וקובעת יותר מזכות לעבודה. כל הציונות אינה בעצם אלא מלחמה של העם העברי על זכות־העבודה. כל התאבקותו הקשה והממושכת של הפועל בארץ היא קודם כל התאבקות על זכות עבודה. אנו חיים בארץ של עליה. חיפוש עבודה וכניסה לעבודה היא דאגתו הראשונה, דאגת חיים וקיום, של כל עולה שאינו בעל־הון. ואין זו דאגת יחיד. ואין זו רק דאגת מבקש העבודה. זוהי דאגתו החיונית של כלל העובדים. אנו נלחמים לא רק על עבודה – אנו נלחמים על עבודה מאורגנת. העבודה המאורגנת מתחילה מאירגון חלוקת־העבודה. אין אנו יכולים להסגיר את שוק העבודה להפקרות ואנרכיה, לפרוטקציה אישית ופוליטית.
שביתה היא אפיזודה נדירה במלחמת הפועל, ולא כל פועלי ארץ ישראל יש להם האפשרות להשתמש בה. כמעט כל שטח העבודה החקלאית עומד למעשה מחוץ לשימוש באמצעי לשביתה, והוא הדין בעובדי מפעלי הממשלה. גם כל שטח העבודה בחרושת והבניין המסודר על יסוד הסכמים, אין ענין השביתה חל עליו. אולם חלוקת־העבודה נוגעת לכל פועל, בעיר ובכפר, בחרושת ובנין כמו בחקלאות ועבודות הממשלה. ולא אפיזודה מקרית אחת בעיר ושתים בשנה – אלא קביעות מתמדת החוזרת יום־יום יש בחלוקת־עבודה. וכל הנפגע בחלוקה זו נפגע ביסוד חייו וקיומו, וכל סכסוך הנובע מפגיעה זו הוא סכסוך קשה ומר שעלול להביא לידי תוצאות מסוכנות. ואנו עושים פלסתר את דבר העבודה המאורגנת אם אין לנו דרך, מסגרת ויכולת לחלוקת־עבודה מאורגנת.
י
היה זמן שאמרנו, חלוקת עבודה מאורגנת פירושה שלטון לשכת־העבודה של ההסתדרות. מחוסר רגולציה חוקית או מוסכמת בישוב לא היתה דרך אחרת לאירגון שוק העבודה מהשלטת לשכת־העבודה של ההסתדרות. הלשכה של ההסתדרות לא חילקה עבודה רק לחברי ההסתדרות – אלא גם למבקשי עבודה שלא היו חברים בהסתדרות, לפועלים בלתי מאורגנים.
והנה הופיע בארץ פועל – אשר לא נכנס להסתדרות ולא נזקק למוסדותיה, לא מתוך פסיביות, חוסר־הבנה וחוסר־רצון לאירגון – אלא מתוך אקטיביות, מתוך רצון לאירגון עצמי, נפרד, מחוץ למסגרת ההסתדרות – זה היה הפועל המזרחי. והעמדנו בפני שאלה קשה. לא היתה בשבילנו כל שאלה בדבר זכות־עבודתו של הפועל המזרחי. היותו שונה מאתנו בהשקפותיו הדתיות לא פסלה במשהו את זכותו לעבודה. אולם בהכרה מופשטת ופרינציפיונית הדבר לא ניתן להסתדר. חלוקת־עבודה מאורגנת היתה בעינינו חלוקת־עבודה הנעשית על ידי לשכת העבודה של ההסתדרות. ופועל זה לא רצה להיזקק ללשכת ההסתדרות, כי הוא הקים לעצמו לשכה משלו. ופרצו סכסוכים קשים בין חברי ההסתדרות ובין הפועל המזרחי, סכסוכים שהרעישו בשעתם לא רק את הישוב, אלא את כל העולם היהודי, סכסוכים שהביאו לידי מאסרים ומכות – ושפיכות דמים. אזכיר רק את הסכסוך בבנין שמואל דוד שמואל בתל אביב שגרם לפרעות ממש – התנפלות פראית ואכזרית של המשטרה האירלנדית על ציבור הפועלים בתל אביב (ו' אב, תרפ"ג). היחסים בינינו ובין הפועל המזרחי לא היו אז יותר טובים מאשר היחסים בינינו ובין הפועלים הרביזיוניסטיים. גם מאחורי הפועל המזרחי עמדה אז מפלגה פוליטית – עויינת לתנועת הפועלים, ולא רק מטעמי טכסיס פוליטי, אלא מתוך שגרה מעמדית רצופה קנאות דתית ושאיפות קלרקליות. איך פתרה ההסתדרות את השאלה המרה הזאת?
בהסכם־עבודה עם הפועל המזרחי.
יא
כיום מחייבים כולם את הסכם־העבודה עם הפועל המזרחי, ולא עוד אלא שמציגים אותו למופת. אולם אז היה הסכם זה וויתור קשה ונוקב מצד ההסתדרות, – וויתור על אחד העיקרים היסודיים והכי יקרים של תנועתנו – יחידות־ההסתדרות. ההסתדרות כאילו הסתלקה מהתביעה הפרינציפיונית של הסתדרות אחת לכל העובדים, והשלימה עם ארגון פועלים נפרד. מי שאיננו מכיר את המאמצים המוסדיים והנפשיים וכוחות היצירה העשירים, אשר הושקעו באיחוד מעמד הפועלים ובהקמת ההסתדרות הכללית של העובדים העברים בא“י אינו יכול להעריך את גודל הוויתור שהיה כרוך בעשיית ההסכם. תנועתנו כאילו וויתרה על חלק מנשמתה. לא הסתלקנו מהתביעה להסתדרות עובדים אחת, כללית ויחידה, וויתרנו בתורת הוראת־שעה על מסגרת. אולם וויתור זה היה הכרח־המציאות – והביא ברכה לפועל ולעבודה, כי בוויתור זה היה צפון כיבוש חדש וביצרון. אחדות המעמד לא נהרסה – אלא נתחזקה. שונתה המסגרת – אבל התוך נשתמר ונתבצר. הגוף החדש של פועלים אשר מטעמים שונים לא ראה לעצמו מקום בתוך המסגרת הקיימת של המעמד העובד – נתקשר לכלל העובדים במסגרת חדשה, במסגרת ההסכם. ונמצא פתרון נאמן והוגן לחלוקת־עבודה מאורגנת, אם כי לאו דווקא ע”י לשכת ההסתדרות. פסקו המריבות הקשות בין אחים בגלל עבודה. זכות העבודה של כל פועל לא רק הוכרה להלכה, אלא הובטחה למעשה – על יסוד של חלוקה צודקת ומאורגנת. הפועל המזרחי חדל מהיות נשק בידי מפלגת המזרחי וכלי שרת לאויבי הפועל, כאשר זמם לעשות אותו המזרחי הבעל־בתי, נהפך לבן ברית נאמן של ציבור הפועלים, לא רק בשטח העבודה, כי אם בכמה שטחים של התנועה הציונית ועניני הישוב.
יב
והנה העמדנו שוב לפני השאלה המרה הזאת. העליה הבונה ומגדלת את מעמד הפועלים בארץ צרורה בחבלים קשים. לעבודה באים העולים, אך לא כולם באים מהעבודה. המעבר לחיי עבודה הנגזר על רוב העולים – אינו כרוך תמיד במעבר נפשי ורעיוני לתנועת העבודה וחזונה ההיסטורי. העליה העובדת שאובה מכל שכבות, העם, ולא כולה מסוגלת לנתק בבת אחת את קורי־החויות, ההרגשות והמחשבות הקשורים במסורת־העבר. בימי העליה השניה ובהתחלת העליה השלישית קדם רעיון העבודה לחיי העבודה; החזון הקדים את המציאות; בימינו קודם הכרח־העבודה לתפיסת רעיון העבודה והבנת צרכיה ועתידה. וחלק מהעולים נהפכים לפועלים במעשה בטרם שהם נעשים לפועלים בהכרה.
והנה הופיע בארץ פועל, אשר לא רק אינו מכיר בהסתדרות ומסרב להצטרף אליה, אלא כופר בכל תביעותיה המעמדיות וגם רוצה בשבירתה והריסתה. אבל יחד עם זאת הוא רוצה לעבוד, לחיות מהעבודה ולבנות על פי דרכו את הארץ. היש לו זכות לעבודה?
ואם יש לו – איך יזכה בה?
הנגיד: היות ודעותיו הן שונות, כוזבות ומסַכּנות –אין לו חלק ונחלה בעבודה בארץ, ואם הכוח יהיה בידינו לא ניתן לו לעבוד ונכריחהו לעזוב את הארץ או להתפרנס ממסחר וספסרות?
תנועתנו ענתה על שאלה זו תשובה ברורה ומוחלטת: זכות עבודה לכל אחד, תהיינה דעותיו והשקפותיו מה שתהיינה. לא מפני שאין לנו הכוח לשלול מאתו זכות זו – אלא מפני שאין לנו הזכות. מפני שזכות העבודה של האדם אינה תלויה בשום דבר, מפני שזכות העבודה היא זכות הקיום, ההכרה בזכות זו היא נשמת תנועתנו, נשמת הציונות והסוציאליות כאחת, ואין אנו עושים חסד עם פועל רביזיוניסט כשאנו חולקים לו זכות זו. זכות היא, זכות כל אדם באשר הוא אדם, ובאשר הוא רוצה לעבוד. אולם עומדת השאלה: איך? באופן אנרכי? ע“י פרוטקציה? והשאלה? כאן נעשית חמורה באופן מיוחד. דוקא משום שפועל זה עלול ומוכן להיות כלי שרת בידי בעל הבית, בידי אויבי הפועל – והמעביד, בכל אופן חלק מהמעבידים, עלול להעדיף אותו בעבודה על פועלי ההסתדרות – דוקא כאן נעשית חלוקת העבודה המאורגנת והצודקת לענין חיוני. כאן יש סכנה חמורה של קיפוח הפועל המאורגן, של קיפוח חברי ההסתדרות. עוד זכור לנו החוזר החשאי שנשלח מטעם הסתדרות מעבידים גדולה להחרים את חברי ההסתדרות – ולבכר על פניהם את הבית”רים והתימנים שאינם בהסתדרות. ורק לפני כשנה או כשנתיים היה סכסוך חמור בבניינים אחדים בתל־אביב, שקבלניהם החליטו להחרים את חברי ההסתדרות והפועל־המזרחי – וקיבלו רק פועלים רביזיוניסטים.
יג
זכות־העבודה מחייבת חלוקת עבודה צודקת, ואין חלוקת עבודה צודקת. בלי חלוקת עבודה מאורגנת; המסגרת האירגונית האידיאלית היא מסגרת הסתדרות עובדים אחת, שבה כל העובדים שווים בזכויותיהם, וכל עבודתה נחלקת על פי חוקת תור הנקבעת ע"י ציבור הפועלים כולו באופן דימוקרטי. ותנועתנו לעולם לא תסתלק מהתביעה למסגרת כללית זו. אולם אין לשלול זכות־עבודה מפועל שאינו מכיר עדיין בתביעה זו, ואין גם להניח לו מהפקרות בשוק־העבודה על חשבון שאר הפועלים, מתוך עשיית קנוניה עם המעביד שיש לו נטייה להחרים חלק מהפועלים בגלל דעותיהם או ארגונם. ואין דבר זה – הבטחת זכות־עבודה לכל פועל ושמירה על חלוקת עבודה צודקת של העבודה ושיויון כל פועל בקבלת־עבודה, נותן ליעשות בתנאי המציאות הקיימים מחוץ להסכם־עבודה. הסכם זה הוא צורך הדדי, גם של פועלי ההסתדרות וגם של פועלי האירגון העומד מחוץ לה.
יד
תנועתנו כבר שילמה ביוקר בעד חוסר ריגולציה מאורגנת בחלוקת־עבודה. הסכסוכים הקשים אשר פרצו בגלל זה – בתל־אביב, רחובות, פתח־תקוה, חיפה ומקומות אחרים, הביאו לידי מלחמת־אחים, מלחמת עובד בעובד, סילפו את דמות פועלי א“י והסתדרותם ונתנו נשק מורעל בידי אויביה בנפש של ההסתדרות להציג את מלחמתנו לחלוקת עבודה צודקת ומאורגנת – כתביעה של מונופולין בשוק העבודה ובשלילת זכות עבודה מכל יהודי שאינו חבר בהסתדרות. יתר על כן: חוסר מכשיר מוסכם לחלוקת עבודה שימש גורם ראשוני לכשלון הגדול ולאבדה החמורה ביותר שסבלה תנועתנו בתקופה האחרונה – פריצת חומת העבודה העברית בשרון. במשך הזמן נצטרפו כאן גורמים נוספים – מחנק העליה, חוסר פועלים, יציאה מהכפר, אולם הפירצה הראשונה בחומה שהשטיפה את העבודה הזרה והזולה לתוך כפר־סבא ואחר כך גם למושבות אחרות בשרון – היתה הקנוניה אשר נעשתה לפני חמש שנים, בתחילת ניסן תר”ץ (אפריל 1930) בין המפקדה של ברית טרומפלדור ובין הועד החקלאי בכפר־סבא לשבור את ארגון העבודה ולהכניס למושבה פועלי בית“ר מחוץ למסגרת חלוקת־העבודה המאורגנת. באי־כח לשכת העבודה פנו מיד לחברים האלה והציעו להם לקבל עבודה בדרך שכל הפועלים מקבלים אותה. חברי “הברית” הודיעו, שהם עומדים תחת פקודת המפקדה הראשית שלהם ואין הם יכולים להכנס בשום משא ומתן על דעת עצמם. רק אחד הבית”רים יצא את “הברית”, לאחר שנתברר לו, כי אין במקום התנגדות לזכות־העבודה של חברי “הברית”, וכל הסכסוך לא נוצר אלא למען שבור את האירגון הקיים ולסכן על ידו את כל ההישגים של העבודה העברית" (“תנועת הפועלים והרביזיוניסמוס”, 25).
ואותם המעבידים אשר הכניסו אז את קבוצת הבית“רים מחוץ ללשכה הכניסו אחר כך את העבודה הזרה והבית”רים הוסיפו לעבוד שם זמן מה, עד שלבסוף החליטו המעבידים ש“הכושי עשה את שלו והכושי יכול כבר ללכת”, וקבוצת הבית“רים, שאף היא נושלה מהעבודה עזבה את כפר־סבא. לא רק ההסתדרות – העבודה העברית והמפעל הציוני קיבלו מכה אנושה. כאן לא היה כל שמץ אשמה בהסתדרות. לא היתה כל נטייה בהסתדרות בכפר־סבא לשלול זכות הבית”רים ועל מפקדתם הרביזיוניסטית אינה משנה את התוצאה המרה. גם אם הפועל הרביזיוניסטי בלבדו יחטא – תנועת העבודה כולה תבוא על ענשה. שיטת העונשין בהיסטוריה היא קיבוצית; אם נרצה ואם לא נרצה – כולנו ערבים זה לזה. ואין תנועתנו, בעלת אחריות היסטורית, יכולה להסתפק בקביעת האשם – עליה לדאוג למניעת החטא.
טו
ואם יש עכשיו שעת־רצון ואפשר לכרות הסכם המבטיח חלוקת עבודה צודקת ומאורגנת ושוויון כל הפועלים בקבלת עבודה, האוסר על כל אירגוני הפועלים להתחרות בקבלת עבודה, השומר מפני אנרכיה והפקרות בשוק העבודה, והמונע על ידי כך קנוניות בין המעבידים ובין מפלגות פוליטיות להעדפת פועלים מסוגים ידועים בגלל שייכותם המפלגתית או דעותיהם הפוליטיות והסוציאליות – אנו נתחייב בנפש התנועה אם נחמיץ את ההזדמנות. הבטוחים השוללים בהזדמנות שנייה וקרובה? הנכונים הם לקחת על אחריותם את התוצאות הצפויות בשטח העבודה אם הסכם זה ידחה? האמנם אין לנו מה לאבד – ולא לנו, להסתדרות בלבד, אלא לעבודה העברית ולתנועת העבודה כולה? הנבזבז כוחות תנועתנו על מריבות מעליבות ומשפילות כאשר הוכרחנו לעשות בבית הורקין ברחובות? הניתן שיעמוד פועל מול פועל – לא במערכה פוליטית ואידיאולוגית, ולוא גם במערכת הגנה על תנאי־עבודה, אלא בתחרות אכזרית ומהרסת על מקום־עבודה וזכות־עבודה?
לא הכרזה על חלוקת־עבודה מאורגנת דרושה לנו; הכרזה לא תתן ולא תוסיף. הכרזה לא תמנע קנוניות, לא תבטל קנוניות, לא תבטל התחרות, לא תבטיח שוויון, לא תחלק עבודה בצדק. אנו צריכים למכשיר־הנשמה אשר יקיים חלוקת עבודה צודקת ומאורגנת בפועל, ואין עכשיו מכשיר אחר – ומי יודע אם יהיה בעתיד הקרוב – מלבד הסכם העבודה המוצג למשאל, ההסכם האומר:
"שתי ההסתדרויות קובעות בהסכם הדדי סדר חלוקת־עבודה שתבטיח שוויון כל הפועלים והעובדים לגבי קבלת עבודה על פי חוקת תור מוסכמת.
“שתי ההסתדרויות מתחייבות למנוע מהתחרות בקבלת עבודה ע”י הרעת תנאי העבודה.
“חלוקת העבודה בכל סוג וענף נעשית לפי מפתח מוסכם בכל מקום ומקום ובכל מקצוע ומקצוע”.
טז
הפרק המוקשה אשר אליו התנגחו כל השוללים והמדיינים – הוא פרק השביתה. לא רק שוללי הסכם למפרע, הפוסלים אותו בלי כל בחינה וניתוח, באשר הוא הסכם עם פאשיסטים, ובאשר הוא נוסח בלונדון, ובמו"מ ישר עם ז’בוטינסקי וכו' וכו' – אלא גם המתנגדים המעטים אשר ניסו לבדוק את ההסכם לגופו ומצאו אותו פסול וטריפה – תולים את אזניהם בסעיפי־השביתה שבהסכם. וסעיפים אלה נדרשים כמין “פרדס” – פשט רמז דרוש וסוד,– אולם המקרא אינו יוצא מידי פשוטו. וההסכם אומר: יש שני אירגוני פועלים אחד גדול המונה כמה וכמה רבבות חברים, ואחד קטן המונה רק כמה מאות. כל אחד האירגונים הוא חפשי בהחלט בקביעת תנאי שביתה ובהכרזת שביתה לגבי חבריו, וכל שביתה כזו מחייבת גם את חברי האירגון השני. ובשום מקרה אסור להפר שביתה כזו או לעכב בעדה. אולם לא בכל מקום שייכים העובדים כולם לאירגון זה או לאירגון השני. יש מקומות “מעורבים”. במקומות אלה אין מכריזים שביתה רק בהחלטת הרוב. אם המיעוט הוא קטן – לפי הצעתי פחות מרבע – הרי הוא נראה כאילו לא היה כלל במקום, והרוב מחליט מה שהוא מחליט, והחלטתו מחייבת את המיעוט. ואם הרוב מכריז שביתה בגלל איזה נימוק שהוא – הרי השביתה מחייבת את המיעוט העובד במקום ואת כל חבריו העובדים באיזה מקום שהוא. אולם אם המיעוט הוא לא פחות מרבע – יש לו הזכות להגיד לרוב: בטרם תכריזו שביתה עליכם להציע למעביד בוררות. אם המעביד ידחה את הבוררות או לא יקיים פסק דינה, הרשות בידכם להכריז שביתה המחייבת גם אותנו וגם את כל חברינו. אולם אין המיעוט יכול להגיד זאת בכל המקרים. אם המעביד מפטר פועל בגלל שייכות להסתדרות, או מרע על דעת עצמו את תנאי העבודה, או מפטר פועלים בלי סיבה מספקת, בלי פסק דין של בוררות מוקדמת – אין גם מיעוט של רבע יכול לעכב שביתה, וכשמכריזים במקרים אלו שביתה – היא מחייבת את המיעוט. זוהי התמצית הפשוטה של סעיפי השביתה.
יז
בסערת הוויכוח שנתעוררה בעקב המו“מ בלונדון – והסערה לא נתעוררה כלל וכלל בגלל הצעת הסכם־העבודה, כי זמן רב לא ידעו בארץ את תכנה של הצעה זו – יש לראות אולי כדבר טבעי ואנושי כל מיני הפלגות והגזמות שנפוצו בציבור. כשנתברר שכל אותן המעשיות אשר הטילו אימה בציבור אין להן שחר, ואין ההנהלה הציונית מעלה כלל על לבה להשלים את האנרכיה ההסתדרותית והרס התנועה הציונית הרביזיוניסטית והספרטיזם של הרביזיוניסטים בשטח המדיניות הציונית והקרנות – כל עוד הרביזיוניסטים משתתפים בתנועה הציונית, מצאה לה ההסתערות, שהוסיפה להתקיים בכוח האנרציה, אם כי ניטל ממנה הכוח המניע שגרם לה לכתחילה, מקלט ב”סכנות" הסכם־עבודה, ומחוסר כל אחיזה ממשית נתבצרה בפרק השביתה, שיש בו בלי כל ספק ענין חמור ורציני – כי זכות השביתה וחופש השביתה הם בלי ספק מעיקריו המרכזיים של האירגון המקצועי, ובהם תלוי במידה רבה כושר מלחמתו של הפועל על זכויותיו בעבודה. ואין כלל צורך להפליג ולהפריז בערך השביתה מעבר לכל מידה מציאותית ופרינציפיונית כאשר עשו זאת אחדים מהשוללים ש“בראשית היתה השביתה” ו“שהשביתה היא הקווינטאסנציה של ההסתדרות” – זכות השביתה אינה צריכה לגוזמאות אלו, כי אין כל ספק שזוהי זכות יסודית של האדם העובד ושל אירגון־העבודה בחברה מעמדית.
בסערת הוויכוח נסתלף גם דבר הבוררות, כפי שהוא מקובל ונהוג בפרקטיקה המקצועית שלנו. הצגת הבוררות כדחליל מעורר זוועה, כמפלצת פשיסטית ההורסת את האירגון המקצועי וכובלת ידי ההסתדרות, מחדשת עלינו את השיעבוד הפיאודלי של תקופת הצחים בימי הביניים ומסגירה את פועלי א"י בידי אויביהם בנפש. בגוזמאות־הבאי אלה אין אף קורטוב של אמת הגיונית, עיונית ומציאותית. לפני ההסכם ובלי ההסכם היינו נוקטים למעשה בכמה וכמה מקרים בדרך הבוררות, גם כשלא היה חוזה־עבודה בין ההסתדרות ובין המעבידים. היינו בהרבה מקרים מכריזים שביתה רק בגלל סירובו של המעביד להיזקק לבוררות. לא תמיד נגמרה הבוררות במאה אחוזים לטובת הפועלים, כמו שלא תמיד נגמרה השביתה לטובת הפועלים. בוררות כובלת ידי הפועלים כמו שהיא כובלת ידי המעביד.
התנגדנו לחובת־בוררות – כמו שהתנגדו לה המעבידים, כי הבוררות שוללת את מלוא חופש הפועל בדיוק כמו שהיא שוללת את מלוא חופש המעביד. השאלה אם יש צד שלילי נייטראלי או לא – אינה שייכת כלל לסוגיה של בוררות, כי אין שום בוררות נחתכת על ידי “צד שלישי” – אלא על ידי בורר מוסכם משני הצדדים, ואין אבסורד גדול מזה, שאין אפשרות למצוא מחוץ לעובדים ומחוץ למעבידים אדם נאמן וישר, ששני הצדדים יסמכו על ישרו ותבונתו בסכסוכים קונקרטיים על ענינים קונקרטיים, לא על שיטה סוציאלית ועיקרים חברתיים, אלא על שאלה מוחשית ומסוימת בתחומיה המציאותיים.
כל הפרקטיקה של תנועתנו המקצועית בארץ ושל התנועה המקצועית בכל שאר הארצות בלי הבדל זרם ושיטה סותרת ושוללת אבסורד תמוה זה שנפלט בוויכוח ללא שיקול־דעת וללא בחינת האמת כהוויתה.
יח
הבחינה הכפולה של ההסכם, בחינת־הלכה ובחינת־מעשה, דרושה ביחוד בפרק השביתה. הבחינה המשפטית של סעיפי ההסכם אינה קשה ומסובכת ביותר.
כל שביתה המוכרזת ע"י ההסתדרות בהתאם להסכם מחייבת את כל הפועלים הרביזיוניסטיים, והוא הדין להיפך. “במקום עבודה שכל פועליו שייכים להסתדרות אחת, או שמספר חברי ההסתדרות השניה הוא פחות מ… (לפי הצעתי 25) אחוז הפועלים במקום, קובעת אותה ההסתדרות שרוב הפועלים שייכים אליה, את התנאים שעל פיהם אפשר להכריז שביתה במקום עבודה זה, וההסתדרות השניה אינה רשאית לשלוח פועלים למקום הזה עד גמר השביתה” (סעיף י'). הסכם זה מסיר איפוא, את כתם מפירי־השביתה מעל הפועלים הרביזיוניסטים. אירגון הפועלים הרביזיוניסטים מכריז בהסכם זה שיש לפועלים זכות־שביתה, ושזכות השביתה המוכרת מחייבת לא רק חברי ההסתדרות המכריזה את השביתה – אלא גם את חברי האירגון שאינו בהסתדרות. ותהיה מה שתהיה סיבת־השביתה, בין אם היא שביתת־הגנה ובין אם שביתת־תנופה היא כשרה ומחייבת. בשביל ההסתדרות אין בהכרה זו כל חידוש. אולם אסור להתעלם מהעובדה שבאו – ועומדים לבוא – פועלים אשר היו סבורים שהכרזת שביתה בארץ יש בה חטא לאומי, והיו מוכנים אפילו להפרת־שביתות לפי הכרזות מנהיגיהם, וגם הפרו למעשה כמה וכמה שביתות, וגרמו לסכסוכים קשים ומסוכנים בקרב ציבור הפועלים ובישוב, וגם סרבו להיענות לבוררות, כמו במקרה הפרת שביתת פועלי הבנין בפתח־תקווה לפני שנתיים. ואירגון זה מכיר עכשיו שאין זו דרך ומתחייב לכבד כל שביתה שתוכרז על ידי ההסתדרות, בכל מקום־עבודה שפועליו הם חברי ההסתדרות. ואשר למקום עבודה שמספר החברים של ההסתדרות השניה מגיע עד… אחוז פועלי המקום לא תוכרז שביתה אם ידרוש זאת המיעוט השייך להסתדרות השניה, מבלי שהוצע מקודם בוררות למעביד.
“אם המעביד ידחה את ההצעה הזאת, או אם יסרב לקיים את פסק־הדין של הבוררות רשאי הרוב להכריז שביתה, והשביתה מחייבת גם את המיעוט ואת כל חברי שתי ההסתדרויות”.
"אולם המיעוט אינו רשאי לעכב שביתה בשלושה המקרים הבאים;
1) אם המעביד דורש מפועל שלא יהיה חבר בהסתדרות זו או אחרת.
2) המעביד מוריד את תנאי העבודה בלי הסכמת הפועלים ואינו רוצה לדחות את השינוי הזה עד לבוררות.
3) אם המעביד מפטר פועלים אחדים או פועל בלי סיבה מספקת לפי דעת הפועלים ואינו מסכים לדחות את הפיטורין עד בוררות" (סעיף י"א).
גם סעיף זה מכיר בזכות־השביתה בין להגנה ולתנופה, ושביתה המוכרזת במקום עבודה “מעורב” – אף היא מחייבת את כל הפועלים, אלא שלמיעוט מסויים יש הזכות לדרוש להקדים הצעת בוררות לפני הכרזת השביתה, מלבד במקרים אחדים, שבהם אין חובה על הפועלים להציע בוררות תחילה.
כל הלהג על דבר שלילת זכות־השביתה ומניעת שביתות בכלל לפי ההסכם אין לו שחר. ההסכם רק קובע שבמקומות־עבודה מעורבים יש רגולציה מוסכמת בהכרזת שביתה: במקרים מסויימים קודמת הצעת בוררות להכרזת שביתה. במקרים אחרים – לא.
יט
אולם טוענים השוללים – ובצדק – דברי הלכה לחוד, והמציאות לחוד. להלכה אפשר לעכב שביתה ולחייב הצעת בוררות מוקדמת רק במקרה אחד – במקרה שאחוז מסויים של פועלים מהאירגון השני דורש זאת, – אולם למעשה אי־אפשר יהיה להכריז שביתה בשום מקום:
מפני שבכל מקום יימצא אחוז מסוים זה. המעבידים שירצו לבטח עצמם בפני סכנת שביתה יכניסו לעבודה רבע פועלים רביזיוניסטים.
גם במקום שלא יימצא מיעוט כזה אי אפשר יהיה להכריז שביתה – מכיון שבמקום דומה לו שיש בו מיעוט הסכימו הפועלים לבוררות.
ואשר לשלושת המקרים היוצאים מן הכלל, שבהם אין למיעוט הזכות לעכב שביתה, הרי
“לא מובן לשם מה יפטר נותן העבודה את הפועל בגלל שייכותו להסתדרות? חלק מפועליו יהיה שייך להסתדרות שלו – להסתדרות ה”לאומית“, ואשר לחלק השני, למה כל הגסות הזאת בקביעת סיבת הפיטורים?”
“רק מי שמניח שבעלי־הבית שלנו אין להם מוח בקדקוד יכול להניח שהם ינסו לפטר פועלים בלי סיבה “מספקת” או להרע את תנאי העבודה מבלי להציע קודם לכן לפועלים בוררות” (י. חזן).
עלי להודות, שאיני מניח ולא הנחתי אף פעם ש“בעלי הבית שלנו אין להם מוח בקדקדם” – ואף על פי כן אני מניח, ולא רק מניח אלא יודע כמה וכמה מקרים, שמעבידים ניסו לפטר פועלים בלי סיבה מספקת לפי דעת הפועלים (חזן, שיש לו מוח בקדקדו הבין שמוטב לו בשביל קלות הוויכוח להשמיט את המלים המודגשות לאחר “הסיבה המספקת”) וגם ניסו להרע את תנאי־העבודה מבלי להציע קודם לכן לפועלים בוררות.
בבחינה המעשית, המציאותית של סעיפים אלה בהסכם עלינו לעמוד גם אנו על בסיס המעשה והמציאות, אחרת אין לבחינתנו כל יסוד וממש.
אם נכון הדבר ששום מעביד לא יפטר פועל בגלל שייכותו להסתדרות – במה שאיני בטוח בהחלט לגבי כל המעבידים שישנם ויהיו בארץ – הרי ברור שלא יהיה צורך להכריז בגלל זה שביתה. ותנועת הפועלים לא תעשה אף פעם שביתה בלי צורך ובלי סיבה. אפילו שוללי ההסכם לא יעשו זאת. אלא מאי – המעביד באמת יפטר אותו בגלל שייכותו להסתדרות, אבל יתן סיבה אחרת. ואז נשאלת השאלה: סיבה זו תהא מספקת לפי דעת הפועלים ־ או לא? אם הסיבה תהא מספקת – שוב אין צורך בשביתה. אם לא תהא מספקת – לא “מספקת” במרכאות, אלא מספקת “לפי דעת הפועלים”, כמו שנאמר בהסכם – הרי הפועלים רשאים להכריז שביתה, ואין המיעוט יכול לעכב.
ואשר לשני המקרים האחרים – הרעת־התנאים ופיטורים בלי סיבה מספקת ביטול זכות המיעוט לעכב מתיחס רק למקרים שבהם מעמיד המעביד את פועליו לפני עובדה: לא כשהוא מציע להוריד את השכר או לפטר פועל – אלא כשהוא מנסה על דעת עצמו להוריד השכר או לפטר פועל – ואין הוא רוצה לבוא במו"מ עם פועליו, או שהוא על פי האיניציאטיבה שלו אינו מציע בוררות לפני הכרזת השביתה.
היש מקרים כאלה במציאות המקצועית? רק מי שלא היה אף פעם פועל שכיר או מי שלא טיפל אף פעם למעשה בפעולה מקצועית – גם אם יש לו מוח בקדקדו – יכול להניח שאין מקרים כאלה. ובמקרים אלה – אלה ולא אחרים – יש לרוב חופש מלא להכריז שביתה בלי הצעת בוררות.
כ
אולם נכון הדבר שהעוקץ העיקרי של פרק השביתה הוא באותו מקרה שהמיעוט רשאי, לפי סעיף י"א, להקדים הצעת בוררות לפני הכרזת השביתה.
היש יסוד להנחה שסעיף י"א זה יהיה חל למעשה על כל מקומות עבודה, וסעיף י' – הנותן חופש גמור להסתדרות בהכרזת שביתה – לא יהיה אלא אות מתה?
גם מתוך הפלפול החריף ביותר אי־אפשר להניח שבכל מקומות העבודה יש מיעוט של 25% – כשלמעשה אין מיעוט כזה. היחס המספרי של פועלים רביזיוניסטים לגבי פועלי ההסתדרות הוא כערך היחס שבין 2–3 ל־70, כלומר 3 או 4 אחוזים. אמנם, אחד מסעיפי החוזה (סעיף ד') מניח אפשרות של התרכזות חברי ארגון אחד במקום עבודה מסוים למעלה מן האחוז המגיע לה במקום זה, כמובן, על חשבון האחוז במקום אחר; אולם הח' א. חושי לא דקדק עם האמת כשכתב במאמרו האחרון נגד ההסכם (“דבר” 2991, מיום ח' אדר ב'), ש“ההסכם מאשר לרביזיוניסטים לרכז את אנשיהם במקומות עבודה מסויימים לפי בחירתם הם” (ההדגשה במקור). ההסכם אינו נותן זכות זו לרביזיוניסטים או לחברי ההסתדרות. ההסכם אומר: שתי הסתדרויות מאפשרות לכל אחת לרכז את חבריה במקום העבודה לפי מידת האפשרות המעשית. אין הסתדרות אחת יכולה לרכז את חבריה לפי בחירתה, אלא בהסכמת ההסתדרות השניה, בנידון זה, בהסכמת הסתדרות העובדים. כל הסתדרות יכולה לשלוח לכל מקום עבודה רק את אחוז הפועלים המגיע לה לפי המפתח המוסכם ולפי חוקת־התור המוסכמת, ורק באישור ההסתדרות השניה היא יכולה לרכז את חבריה במקום אחד. קיום מיעוט של רבע פועלים של ארגון שני – של הרביזיוניסטים או חברי ההסתדרות – אינו שאלה עיונית התלויה בהוראת ההסכם, אלא שאלה מציאותית. או שמיעוט כזה ישנו או שאיננו. ושום ויכוח ומשאל לא ישנה בעובדה זו ולא כלום. והמציאות אומרת: לא! היא אינה אומרת – לא בהחלט, לא בכל המקומות, לא לעולם ועד. אבל היא אומרת: לא, ברוב המכריע של מקומות העבודה, וכמעט בכל מקומות העבודה העיקריים.
איני שולל שמיעוט זה ישנו בכמה מקומות, ואיני שולל שיתכן שיהיה בעוד כמה מקומות. אילו היתה מציאות מיעוט כזה נמנעת בהחלט, כי אז היה סעיף י"א לגמרי מיותר, או לא היה בו אלא אחיזת־עינים בלבד. יש מיעוט כזה, ולמיעוט כזה ניתנה הזכות להקדים הצעת בוררות לשביתה – ואם דבר זה הוא שלילי (מה שטעון עוד בירור) – הרי יש להעמיד את השלילה על אמתה, על מידתה והיקפה כהוויתה, ולדון עליה בתוך תחומיה המצומצמים, אבל אין לסלף את המציאות לשם הגברת כוחו של נימוק חלש.
כא
אבל יש לטעון – וכמה מהשוללים טוענים זאת: אמנם עכשיו יש מיעוט זה רק במקומות מעטים, ולא חשובים. אולם לרגל ההסכם ישתדלו כל המעבידים הרוצים למנוע שביתות לרכז בבית חרושתם או מלאכתם או בבניניהם (כי אין פחד השביתות מוטל לעת עתה על הפרדסים) 25% של פועלים ריביזיונסיטים – ואז כל כוחו וחשיבותו של סעיף י', הנותן חופש מלא להסתדרות לקבוע את התנאים שעל פיהם תוכרז שביתה, יופקע? ולהחמיר את הקושיה מוסיפים: לרוב המעבידים הקשורים עם ההסתדרות יש חופש בקבלת 10% – 20% של פועלים שלא על ידי ההסתדרות, והרביזיוניסטים והמעבידים יעשו קנוניה לרכז בכל מקום, דרך צינור זה, את המיעוט הדרוש למען עכב שביתות.
אולם כאן שכחו הטוענים שההסכם דן לא רק בשביתות, אלא גם בחלוקת עבודה, ואם גם מותר למעביד לקבל את עשרים האחוזים כרצונו – אין חופש זה ניתן יותר לפועלים. הם יכולים להכנס לכל מקום־עבודה רק לפי מפתח מוסכם ולפי חוקת תור מוסכמת. ולא רק כשהמעביד חפשי בקבלת עשרים אחוזים, אלא אפילו במקום שהעבודה אינה מאורגנת לגמרי, והמעביד חפשי לקבל את כל מאה האחוזים כאוות נפשו – אין שום פועל של ההסתדרות ושום פועל רביזיוניסטי יכולים להכנס לעבודה אלא לפי מפתח. ואם המפתח יהיה 4 או 5 אחוזים לאחד האירגונים – לא יוכל אירגון זה לשלוח לשום מקום יותר מהאחוז המגיע לו. כי אמנם המעביד לא קשור בהסכם זה – אבל הפועלים קשורים, ובקבלת פועלים לעבודה יש שני צדדים: מעביד ועובד, ודי שהעובד יהיה קשור לחלוקת עבודה מאורגנת לפי מפתח מוסכם לעשות לאַל את מזימת המעביד לרכז בבית־מלאכתו את הפועלים הרצויים לו.
פרק א' של ההסכם – פרק חלוקת עבודה – הוא תריס בפני שימוש לרע בפרק ב'.
כב
אפס החוששים מוצאים להם גם לאחר כל הבירורים האלה מקום להתגדר בו: נכון שמיעוט ימצא רק באחד או בשני מקומות, אבל מקום זה או שני מקומות אלה הם הקובעים. אם בבית חרושת אחד לאריג, למשל, יעבדו רק חברי ההסתדרות, ובבית חרושת שני יהיה “מיעוט”, והוא יביא לידי כך שסכסוך עבודה יסודר בבוררות לא יוכלו הפועלים בבית חרושת שני להכריז שביתה. אם נניח שבבית חרושת א' יכולים הפועלים להשיג על ידי שביתה הוספה של 5 גרוש ליום. לא יוכלו הפועלים במקום הראשון לשבות על דרישה של 5 גרוש. הסכם זה יפריע, איפוא, לפועלים להיטיב את תנאי־עבודתם, כאשר היו עושים אילו לא היה הסכם זה.
ומודה אני, שבחינה זו של ההסכם היא הקובעת. לא ייתכן שציבור הפועלים יקבל על עצמו הסכם העלול למנוע אותו מהטבת תנאי־עבודתו לפי מידת היכולת הריאלית של המשק. אולם החוששים טועים כאן בהבנת המושג מקום עבודה. בהסכם זה “מקום עבודה” אינו מושג פיסי – אלא מושג סוציולוגי. אם קבלן אחד יבנה שני בתים, ובכל בית יש לו הרכב אחר של פועלים, אין שני הבתים לגבי הסכם־עבודה שני מקומות עבודה, אם כי העבודה נעשית בשני מקומות שונים. אם “לודזיה” יהיו לה שני סניפים – אין הם שני מקומות עבודה. מקום עבודה לפי המובן וההגיון הפנימי של הסכם העבודה היא יחידת עבודה מקצועית שבה צריכים לשרור תנאי עבודה אידנטיים בשביל פועלי ענפי עבודה אידנטיים. לא ייתכן שבאותו ענף ישלוט במקום פיסי אחד משטר אחד – ובמקום שני משטר אחר, ההסכם לא הגדיר את מושג מקום־עבודה, כמו שהניח עוד כמה דברים סתומים (מפתח, תור ועוד), כי הצעת־ההסכם המוצגת למשאל אינה אלא מסגרת של הסכם. והוועד הפועל של ההסתדרות כבר פירסם שבין השאלות העיקריות הטעונות בירור וקונקרטיזציה נמצאת גם הגדרת המושג “מקום עבודה” לגבי הכרזת השביתה.
כג
אולם לאחר הכול נשאר מקום־עבודה שיש בו בידי המיעוט לעכב שביתה עד שתוצע תחילה בוררות למעביד – ונשאלת השאלה: האין במקרה זה וויתור קשה, והאין בוויתור זה פגיעה בדמוקרטיה הפועלית?
ואין ספק שלמיעוט לא מגיעה זכות זו, כי על פי כל כללי היושר הציבורי והנימוס הדמוקרטי צריך המעוט להישמע לדעת הרוב, ולא להיפך. ויש בדבר זה וויתור בלתי מוצדק לפי כל תפיסתנו החברתית. אמנם יש בכמה חוקות שנעשו בלי כל לחץ חיצוני הגבלות לזכויות הרוב. בסינט האמריקאני אין הרוב יכול לאשר חוזה עם מדינה זרה אלא ברוב של שני שלישים, ורק לפני כמה זמן דחה המיעוט חוזה הצטרפות ארצות הברית לבית המשפט העולמי בהאג, אם כי נשיא ארצות הברית והרוב הגדול בסינאט רצו באישור החוזה. יש גם חוקות כאלה בכמה אגודות מקצועיות בעולם שרוב פשוט אינו יכול להכריז שביתה אלא אם כן הצביעו שני שלישים בעד הכרזת השביתה. אולם חוקות אלו נעשו לא מתוך וויתור מצד שני – אלא האספה המייסדת של המדינה או של האירגון המקצועי קבעו למפרע ערובות בשביל זכויות המיעוט, ושללו מרוב פשוט את הכוח להחליט בשאלה חיונית כגון חוזה עם מדינה זרה או הכרזת שביתה. לא כן בהסכם־העבודה, שבו מתן הזכות למיעוט יש בו משום וויתור, כי טרם החליטה ההסתדרות שבדרך כלל אין מכריזים שביתה אלא אם למעלה משלושה רבעים של פועלי המקום הסכימו לשביתה.
אמנם ההסתדרות הגבילה את זכות הכרזת השביתה בדרכים אחרות. מתוך הנחה שהשביתה היא נשק חריף ויש להשתמש בו בזהירות רבה ורק בידים אמונות, קבעה חוקת ההסתדרות שאם אפילו מאה אחוזים של פועלי המקום החליטו על שביתה – אין מכריזים שביתה חלקית אלא באישור מזכירות מועצת הפועלים בעיר או במושבה, ושביתה של אגודה שלמה מוכרזת רק באישור מועצת הפועלים כולה, ושביתה עירונית – רק באישור הוועד הפועל של ההסתדרות.
אבל בצדק העירו בענין זה השוללים, שיש הבדל יסודי בין זכות העיכוב שניתנה למוסדות ההסתדרות – ובין זכות העיכוב שניתנה לפי ההסכם למיעוט הרביזיוניסטי. כשמוסד הסתדרותי יטיל וויטו על החלטת פועלי המקום להכריז שביתה – יעשה זאת מתוך שיקול השביתה לגופה: אם יש בה הכרח אשר לא ימנע, אם אין להשיג את דרישת הפועלים בדרך של מו"מ או באמצעי לחץ אחרים, ואם השביתה יש לה שאנסים מספיקים להצליח. המיעוט הרביזיוניסטי, ייתכן מאוד, לא יתחשב כלל את כל הנימוקים האלה, לא ידרוש בוררות אלא מתוך טעמים אידיאולוגיים או על פי פקודה מגבוה.
ואם כי השוללים מגזימים כאן בהנחתם שהמיעוט ידרוש תמיד, בכל פעם שתהיה לו הזכות, בוררות מוקדמת לשביתה. גם פועל רביזיוניסטי אינו רוֹבוֹט, ואינו פונה תמיד למפלגתו ולמפקדתו אם להסכים לשביתה או לא. במקומות שבהם עבדו פועלים רביזיוניסטים הכריזו שביתות ביתר קלות מאשר חברי ההסתדרות, אם כי תורת מפלגתם מכריזה על שביתה כעל סבוטז’ה לאומית, ואין לזלזל גם בכוח לחץ הסביבה ובאינטרס העצמי של הפועל, אם אפילו הוא רביזיוניסט. לא בנקל יסכים פועל רביזיוניסטי להסתלק מהתועלת שהשביתה עלולה להביא לו ולחבריו, ולא בנקל יעמוד מיעוט של פועלים נגד דעת הרוב של חבריו במקום עבודה. וההסכם אינו אומר שבכל מקום שיש מיעוט של 25% – אסור להכריז שביתה בלי הצעת בוררות מוקדמת, אלא שלמיעוט יש הזכות לדרוש זאת, ורק אם המיעוט משתמש בזכותו זו חייבת ההסתדרות להציע בוררות לפני הכרזת שביתה.
אולם אין להניח שהמיעוט לא ישתמש אף פעם בזכותו – והוויתור בעינו עומד.
כד
בתולדות תנועתנו, כמו בתולדות כל תנועה ותנועה, לרבות התנועות הקנאיות ביותר אשר להלכה דגלו בחוסר פשרנות וותרנות, כמו התנועה הקומוניסטית ברוסיה, אפשר למצוא כמה וכמה וויתורים אשר הצילו מצבים קשים ונתגלו לאחר מעשה ככיבושים גדולים וחשובים. שלום ברסט־ליטובסק, הכרזת הנ"פ, כניסה לחבר־הלאומים הן דוגמאות בולטות של וויתורים מצילים בתולדות רוסיה הקומוניסטית. וויתורה של אחדות־העבודה על האחדות הגמורה והשלמה של התנועה בכמותה ובאיכותה, וויתור על הצורה והמסגרת המשוכללת ביותר של תנועת הפועלים הארץ־ישראלית – לשם הקמת ההסתדרות הכללית היא דוגמא מובהקת של וויתור מפרה וגואל בתולדות תנועתנו. עצם הסכם־עבודה, לאו דווקא זה; הסכם־עבודה המקובל עכשיו על השוללים – ההסכם עם הפועל המזרחי – הוא מסוג הוויתורים האלה פועל עם פועל אינו עושה הסכם – אלא נמצאים בהסתדרות אחת, וההסתדרות מחליטה וקובעת. ועשיית הסכם בין ההסתדרות הכללית ובין איזה גוף פועלים שהוא יש בו וויתור, שאינו מוצדק מבחינה פרינציפיונית מופשטת – אבל מוכרח וחיובי מבחינה מציאותית. כשעומדת ברירה בפועל: לא הצטרפות להסתדרות כללית, אלא הסכם או מלחמת־אחים – אומר צו האיחוד המעמדי: הסכם. כי לא־הסכם אינו אומר שאותם הפועלים יכנסו להסתדרות – אלא שהם יהיו מכשיליה ואויביה. בלי נאמנות קנאית למטרה – מתפרקת תנועת הפועלים מכוחה ומתכנה, אבל ההליכה לקראת המטרה אינה יכולה להיות תמיד בקו ישר. האניה החותרת לקראת החוף צריכה לשוות לפני עיניה לא רק את מחוז חפצה – אלא את המכשולים שהיא עלולה להיתקל בהם בדרך, והקברניט אשר לא יראה מרחוק את הרי־הקרח הצפים בדרך קו הישר ולא יעשה קפנדריה בעוד זמן, מתחייב בנפש נוסעיו ובאיבוד ספינתו.
כה
נניח שאין הסכם – אולם יש מציאות כזו הנקובה בהסכם. במקום־עבודה מסוים עובדים מאה פועלים. 75 חברי ההסתדרות; 25 שייכים לאירגון של מפירי שביתה. הפועלים רוצים בהרמת השכר. בעל־הבית מסרב. מתייעצים על הכרזת שביתה. אומרים ה־25: אם אתם רוצים שנצטרף לשביתה – תציעו תחילה בוררות למעביד. אם יקבל – מוטב. אם ידחה – תכריזו שביתה וכולנו נצטרף לשביתה, וגם בני בריתנו בחוץ יכבדו שביתה זו ולא ישלחו אנשים לתפוס מקום השובתים, אולם אם לא תציעו בוררות ותכריזו שביתה – נמשיך אנחנו בעבודתנו, ולא עוד אלא שנקרא 75 מבני בריתנו בחוץ לעבוד במקומכם. נניח רגע שמנהל האגודה המקצועית שבידו ההכרעה אינו ריפורמיסט, ולא סוציאליסט־מהפכני – אלא קומוניסט מובהק. היעלה על הדעת שהוא יכריז בתנאים אלה שביתה מבלי שיציע תחילה בוררות? רק אדם שאין לו מושג מפעולה מקצועית ומשביתה יחליט במסיבות אלה על שביתה. כי שביתה זו נידונה לכשלון. שביתה זו תביא לידי מלחמה אכזרית בין חברים לעבודה.
אילו היה בעצם ענין הבוררות בגידה בעניני הפועלים – כי אז אין להציע בוררות אפילו במסיבות אלה. כשיש הכרח – ואין כל מוצא אחר – מוכרחים להילחם גם נגד פועלים, וגם כשיודעים שהמלחמה נידונה לכשלון. אבל מאימתי יש בהצעת בוררות למעביד משום התנקשות בעניני העבודה? האימה שנפלטה בוויכוח על ההסכם ש“הבוררות ביסודה, בתכנה האובייקטיבי בתולדות תנועתנו, אינה צודקת” – עומדת בניגוד לכל הפרקטיקה המקצועית שלנו ושל כל הארצות האחרות.
בלי דרישה ולחץ מן החוץ היינו פונים לבוררות, ואם יש גוף פועלים המועד להפרת שביתות, והוא נכון להתחייב על סולידריות מוחלטת בכל שביתות, תמורת זכותו לדרוש בוררות לפני הכרזת שביתה במקרה מסויים – אשר באותו מקרה נהיה מוכרחים בין כך ובין כך להציע בוררות גם מבלי התחייבותו זו – הרי זו תהיה איוולת קצרת־רואי למנוע ממנו את התמורה הזאת.
כו
שני רשמים מוטעים אפשר היה לקבל מהוויכוח שהתנהל סביב ההסכם, אם כי השוללים לא התכוונו לכך:
א) שההסתדרות להוטה אחרי שביתות,
ב) שהמעבידים להוטים אחרי בוררות.
שני הדברים האלה כוזבים.
שום תנועה מקצועית רצינית אינה בהולה לסדר שביתות, פחות מכל תנועה חזקה וגדולה. במידה שהאירגון המקצועי מתחזק ומתרחב – בה במידה נפחתות השביתות. ריבוי שביתת זהו סימן מובהק של אירגון פרימיטיבי וחלש.
ועוד פחות משההסתדרות להוטה אחרי שביתות – להוטים המעבידים אחרי בוררות. לא קל להכריע מי מתנגד יותר לבוררות – העובד או המעביד. ושוב אין זה יחסם רק של המעבידים בארץ, בכל מקום רוצה המעביד להיות שורר בביתו, ואינו מוכן לקבל על עצמו קביעה מחייבת מן החוץ. הצעת חובת הבוררות הבאה מהאידיאולוגים כביכול, של בעלי הבתים היא רצופה צביעות, מפני שהמעבידים אינם רוצים כלל לשמוע מחובת בוררות. המעבידים הגדולים בארץ מתנגדים לבוררות יותר מאשר לשביתה, ואם תהיה הברירה בידם – יבכרו שביתה על פני בוררות.
אם יש מעבידים שהם באמת להוטים אחרי בוררות – הריהם יכולים בנקל להבטיח זאת לעצמם בלי עזרת מיעוט רביזיוניסטי: יסדרו הסכם־עבודה עם ההסתדרות – ויבטיחו לעצמם בוררות לכל סכסוך עם פועליהם לכל תקופת ההסכם. כי מזמן נקטה ההסתדרות בשיטת הסכמי־עבודה המחייבים בוררות לכל זמן קיום ההסכם.
אפילו באותו המקרה – הנדיר, לדעתי – שבאיזה מקום עבודה יהיה בו מיעוט רביזיוניסטי עם זכות עיכוב השביתה – לא יישארו הפועלים באותו מקום בלי נשק אפקטיבי להגנת זכויותיהם.
כי ההסכם אינו שולל את השביתה בשום מקרה ובשום מקום, אם קדמה לה הצעת בוררות – והפועל שיכול לדרוש תמיד ממעבידו בוררות או להכריז שביתה – אינו בלי נשק מספיק. כי גם דרישת הבוררות הוא נשק חשוב בידי הפועל – ביחוד אם כל סירוב ללכת לבוררות כרוך בהכרזת שביתה.
הח' ז. אהרנוביץ, מהשוללים המועטים שדן על ההסכם לגופו, מודה, ש“נותן העבודה אינו רוצה לא בשביתה ולא בבוררות”. אולם הוא סובר שאת השביתות הוא ימנע ע"י הפועלים הרביזיוניסטים – ומהבוררות כבר ידע להשמר בעצמו. כי “יש בידי נותן העבודה אמצעים רבים איך לא להתחיל בבוררות וכאשר התחיל אותה – איך לסחוב אותה, איך להחמיץ לפועל את האפשרות שהזמן הניח בשבילו להכרזת שביתה, איך לסכסך את הפועלים בינם לבין עצמם על יסוד הבוררות” וכו'.
ז. אהרונוביץ שכח כאן רק דבר אחד: שזכות הבוררות הניתנת בהסכם אינה למעביד, אלא לפועלים. רק הפועלים יכולים לדרוש הצעת הבוררות ובהסכם עם הפועלים הריבייוניסטים ייקבעו – במועד למתן תשובה מצד המעביד על הצעת הבוררות, והזמן והתנאים לקיום הבוררות, ואם המעביד יעכב את תשובתו לאחר המועד שיוסכם בין ההסתדרות ובין אירגון הפועלים הרביזיוניסטי, או אם הבוררות לא תתקיים במשך הזמן שנקבע בין הפועלים – יתבטל העיכוב ותוכרז שביתה.
בידינו הדבר – ולא בידי המעביד, כי הסכם זה אינו מקנה שום זכות למעביד, אלא מעניק זכות ידועה במקרה מסוים למיעוט של פועלים, ובהודעת הוועד הפועל של ההסתדרות נמנה בין הדברים הטעונים בידוד וקונקרטיזציה ע“י מו”מ נוסף עם הצד השני – גם דבר “קביעת מועד למתן תשובה מצד המעביד על הצעת הבוררות הנדרשת על ידי המיעוט, וקביעת הזמן והתנאים לקיום הבוררות, שאי־שמירתם מצד המעביד מבטל את עיכוב השביתה”.
כז
שני פרקים אלה – חלוקת עבודה וסדר־שביתות ־ הם בעצם עיקר תכנו המעשי של ההסכם. הראשון מכוון לחלוקת עבודה צודקת ומאורגנת, להבטחת שויון כל הפועלים בקבלת עבודה, לאיסור התחרות בקבלת עבודה, לשמירה מפני אנרכיה והפקרות בשוק העבודה ולמניעת קנוניות בין מעבידים ומפלגות פוליטיות להעדפת פועלים מסוגים ידועים בגלל שייכותם המפלגתית או דעותיהם הפוליטיות והסוציאליות.
הפרק השני מכוון למניעת הפרת שביתות, לעקירת כל הסכסוכים בקרב הפועלים הכרוכים בהפרת שביתה, ובמקומות שבהם עובדים שני האירגונים – לרגולציה מוסכמת בהכרזת שביתה.
בהסכם יש עוד שני פרקים, שלפי שעה אין בהם אלא הכרזה בלבד, ובמו"מ הנוסף יש לקבוע את תוכנם הממשי:
א) על מאמצים משותפים להשלטת העבודה העברית בכל ענפי המשק היהודי בכפר ובעיר.
ב) על הקמת “משטר הסכמים” בין העובדים והמעבידים, משטר של חוזים קולקטיביים המבטיחים יחסי עבודה מסודרים, תנאי עבודה הוגנים ובוררות חובה בין הצדדים לכל תקופת ההסכם.
הרביזיוניסטים ככל שאר הציונים הבעל־בתיים הכריזו כמובן תמיד על נאמנותם לעבודה עברית. פועלי בית“ר גם השתתפו במשך זמן ידוע במלחמה לעבודה עברית יחד עם פועלי ההסתדרות והפועל המזרחי. אבל בשעה האחרונה הפסיקו את מלחמתם על פי פקודה מגבוה. ההסכם מחייב את כל הפועלים הרביזיוניסטים לפעולה משותפת עם ההסתדרות להשלטת העבודה העברית. והמו”מ הנוסף צריך להגדיר את האמצעים הממשיים שיש לאחוז בהם יחד במלחמה לעבודה עברית.
חשיבות יתרה יש להכרזה על הצורך במשטר הסכמים בין העובדים והמעבידים, הוויכוח הממושך שלא פסק עד היום בין תנועת הפועלים ובין כל שאר המפלגות בישוב ובציונות – אם ביסוד היחסים בין העובדים והמעבידים יונח משטר הסכמים או משטר־בוררות הוכרע בהסכם זה נגד משטר בוררות ובעד משטר הסכמים, כפי עמדת ההסתדרות והחלטת הקונגרס הציוני האחרון.
כח
כך פותר ההסכם את ארבע השאלות המרכזיות של העבודה בארץ: מלחמה על עבודה עברית, חלוקת עבודה בקרב פועלים, הגנה על תנאי עבודה ויחסים עם המעבידים.
ולפני תנועתנו עומדת השאלה: היקום הסכם זה או לא? אמנם דבר זה תלוי לא רק בנו. יש צד שני, ואיני יודע מה תהיה הכרעתו. אולם ההסתדרות ולא הצד השני, נושאת במלוא האחריות על עתידות תנועת הפועלים בארץ, והכרעתה קובעת.
מהי האלטרנטיבה של ההסכם? לא הצטרפות הפועלים הרביזיוניסטים להסתדרות – אלא חוסר הסכם, והאפשרויות של חוסר הסכם הן: הכשלת מלחמת העבודה העברית כדוגמת כפר־סבא, אנרכיה בשוק העבודה וחידוש מעשי בית הורקין ברחובות, חזרה על שביתות פרומין ופועלי הבנין בפ“ת בחורף תרצ”ג, המשכת הקנוניה בין הפועלים “הלאומיים” ואויבי מעמד הפועלים בכל רחבי היישוב – וסכנה חמורה של סילוף דמות תנועתנו מבפנים ומבחוץ.
כט
בחינת ההסכם לגופו היא בעיקרה מקצועית – כי הענינים שההסכם דן עליהם הם עניני הארגון המקצועי. אולם הסכם בין פועלים ופועלים אינו ענין מקצועי בלבד. הפועל בארץ אינו רק חבר האגודה המקצועית, והסתדרות העובדים אינה ארגון מקצועי בלבד. הפועל בארץ הוא לפני כל ולאחר כל – שליח, שליחם של האלפים והרבבות ומאות האלפים הפזורים בכל קצוי הגולה ושלבואם הוא צריך לפלס דרך, ושליחו של חזון הגאולה והמהפכה אשר להגשמתו מוקדשת יצירתו ומלחמתו. הסתדרות העובדים היא ארגון של מחדשי מולדת וגואלי עם: מולדת עבודה ועם עובד.
לא בשלו ולא לעצמו עושה הפועל את מלאכתו בארץ. המפעל אשר יצר אינו אלא פיקדון, פיקדון היסטורי של הבאים ושל הבאות. על מעשהו הוא אחראי לעתיד ולעתידים לבוא. וצבת בצבת עשויה. ברוחו ובדמותו הוא מעצב את הבאים אחריו. המעמד העובד אשר יהיה לעם עובד בארץ – אינו קיים, והוא רק צומח בארץ מתוך העליה. לא מן המוכן הוא בא הנה. לא פועלים ולא בני פועלים היו שבעים אלף החברים אשר בהסתדרות העובדים. מכל שכבות העם,לשדרותיו ומעמדיו באו והיו לאנשי העבודה, התלכדו והתגבשו בחטיבה חברתית, תרבותית ורעיונית אחת. ומכל השכבות, השדרות והמעמדות בעם יבואו אחריהם ההמונים המיואשים והמעפילים. ללא עבר־עבודה, ללא שורש ואחיזת־ממש בערכי עבודה, ונסיונה ומגמותיה יבואו הנה – ובגזרת ההכרח ההיסטורי יהיו פה לאנשי עבודה. בכור־העליה יהותכו מחדש ובתמורה משולשת יצורפו. תמורת־מקום, תמורת־גוף ותמורת־רוח כי ימצאו פה מולדת, עבודה וחזון.
אפס קשים חבלי התמורה, והמעבר המשולש לא יקום בבת אחת. והפועל בארץ אשר נתערה בשלושה אלה, שומה עליו להקל את החבלים, ולהיות למקלט, למשען ולמדריך לכל אדם בישראל אשר יבוא לעבודת המולדת. שותף לגורל הוא כל אדם עובד, גם אם נסתם ממנו חזון העבודה. נצח הפועלים לא ישקר, עם תמורת הגוף תבוא גם תמורת הרוח, ולכל פועל באשר הוא פועל תושיט הסתדרות העובדים יד־אחים נדיבה ונאמנה.
תל־אביב, יב אדר ב' תרצה ["דבר, 2994]
-
ביום 26 לאוקטובר נחתמה בלונדון ע"י ד. בן–גוריון וז. ז'בוטינסקי הצעת הסכם האומרת:
הסתדרות העובדים הכללית והסתדרות העובדים הלאומית כורתות ביניהן הסכם ע"ד חלוקת עבודה צודקת, שמירה על תנאי עבודה ותיקון של יחסי חברים לשם הגברת העבודה העברית והמפעל הציוני בארץ.
א) שתי ההסתדרויות קובעות בהסכם הדדי סדר חלוקת עבודה שתבטיח שויון כל הפועלים והעובדים לגבי קבלת עבודה על פי חוקת תור מוסכמת.
ב) שתי ההסתדרויות מתחייבות למנוע מהתחרות בקבלת עבודה ע"י הרעת תנאי העבודה.
ג) שתי ההסתדרויות עושות מאמצים משותפים להשלטת העבודה העברית בכל ענפי המשק היהודי בכפר ובעיר.
ד) שתי ההסתדרויות מאפשרות לכל אחת לרכז את חבריה במקום העבודה לפי מידת האפשרות המעשית.
ה) חלוקת העבודה בכל סוגי וענף נעשית לפי מפתח מוסכם בכל מקום ומקום ובכל מקצוע ומקצוע.
ו) עד שתקום לשכת עבודה אחת, מוסכמת ע"י שני הצדדים, רשאית כל הסתדרות לקיים לשכת עבודה משלה.
ז) מזכירי שתי הלשכות בכל מקום ומקום נפגשים מזמן לזמן לפי הצורך לשם חלוקת עבודה בין נרשמי שתי הלשכות לפי העיקרונים דלעיל.
ח) כשמזכירי שתי הלשכות אינם באים לידי הסכם באחת השאלות העומדות על הפרק, עובר הענין לועדה ארצית.
ט) ועדה זו מורכבת משני באי כוח של שתי ההסתדרויות ובורר שלישי נבחר על ידם.
י) מקום עבודה, שכל פועליו שייכים להסתדרות אחת, או שמספר חברי ההסתדרות השניה הוא פחות מ…. אחוז הפועלים במקום, קובעת אותה ההסתדרות שרוב הפועלים שייכים אליה, את התנאים שעל פיהם אפשר להכריז שביתה במקום עבודה זה, וההסתדרות השניה אינה רשאית לשלוח פועלים למקום הזה עד גמר השביתה.
יא) במקום עבודה שמספר החברים של ההסתדרות השניה מגיע עד… אחוז פועלי המקום, לא תוכרז שביתה (אם ידרוש זאת המיעוט השייך להסתדרות השניה) מבלי שתוצע מקודם בוררות למעביד.
אם המעביד ידחה את ההצעה הזאת, או אם יסרב לקיים את פסק–הדין של הבוררות, רשאי הרוב להכריז שביתה והשביתה מחייבת גם את המעוט ואת כל חברי שתי ההסתדרויות.
אולם המיעוט אינו רשאי לעכב שביתה בשלושת המקרים דלקמן:
אם המעביד דורש מפועל שלא יהיה חבר בהסתדרות פועלים זו או אחרת;
אם המעביד מוריד את תנאי העבודה בלי הסכמת הפועלים ואינו רוצה לדחות את השינוי הזה עד בוררות;
אם המעביד יפטר פועלים אחדים או פועל בלי סיבה מספקת לפי דעת הפועלים ואיננו מסכים לדחות את הפיטורין עד בוררות.
יב) באי כוח שתי ההסתדרויות נפגשים מזמן לזמן להתיעץ על עניני עבודה משותפים לחיזוק ההבנה ההדדית ויחסי האמון בתוך כלל העובדים.
יג) הסכם זה יש לו תוקף עד שמועצה כלכלית מכל הגורמים הכלכליים בישוב לכל זרמיהם תקבע חוקת עבודה מוסכמת שתבטיח במשק העברי משטר של הסכמים בין כל הצדדים, תנאי עבודה הוגנים ובוררות חובה, ותקים לשכת עבודה אחת.
הועד הפועל של הסתדרות העובדים הכללית העמיד הצעה זו למשאל ההסתדרות שנתקיים ביום 24 במרס 1935. ברוב של 16,474 נגד, 11.522 בעד נדחתה ההצעה. ↩
-
הדברים האלה נאמרו בימי חוסר–עליה. ↩
דרכנו בציונות
מאתדוד בן־גוריון
ציונות קלה וחמורה
מאתדוד בן־גוריון
תמוז תרצא, (“דבר” 1864)
(פתיחת־הוויכוח בקונגרס הי"ז בבזל)
א. שליחי חזית
קונגרס חשוב! לא באנו הנה כצירי מפלגה, אלא כשליחי חזית. אילו היינו רק מפלגה, היינו יכולים אחרי הבחירות לקונגרס זה לבוא הנה בסיפוק רב. למרות האסונות אשר באו עלינו בשנתים אלה ואשר בעיקר ניתכו על ראשינו, פועלי א“י, למרות האכזבות הקשות והמרות, למרות המצור החיצוני והפנימי אשר בו אנו נתונים ולמרות השיסויים הבלתי פוסקים נגדנו במשך השנתים, למרות כל אלה יצאנו מבחירות הללו כאשר לא יצאנו אף פעם. בארצות ההמונים הגדולים, בפולין, בליטה בגרמניה ועוד, הופיעה רשימתנו בראש שאר הרשימות. ואחרון אחרון יקר – בא”י הציונית הלכו אתנו שני שלישים של היישוב. ובפעם הראשונה בתולדות הציונות מופיעה סיעת הפועלים כסיעה הראשונה בקונגרס הציוני.
אבל אין אנו שמחי נצחון־בחירות, כי באנו הנה מחזית־האש של הציונות המתגשמת. נשלחנו הנה ע“י צבא ההגשמה, אשר קשר את גורלו לחיים ולמות עם הגשמת הציונות ואשר במשך יותר מ־25 שנה, – בהיותו קומץ קטן בן עשרות ובהיותו אח”כ בן מאות ובן אלפים ולאחרונה בן רבבות – הוא עמד באמונה ובלתי רָתוי, על משמר ההגשמה, על משמר ההגנה, על משמר העבודה ועל משמר הכיבושים הישוביים, התרבותיים והפוליטיים שלנו בארץ. כשליחי החזית הזאת באנו הנה עמוסי אחריות וחרדה גדולה למצב אשר בו נמצא המפעל שלנו ולמצב שבו נמצאת תנועתנו הציונית.
מתוך טעמים מובנים ומוצדקים, מתוך צורך נפשי ופוליטי, מסר הד“ר וייצמן הפעם דו”ח לא על עבודת שנתים, כי אם על עבודת 13 שנה. מתוך הכרה צמצם בפרק אחד, אשר אנחנו, אנשי החזית, מוכרחים לעמוד עליו ביחוד – בפרק של השנתים האחרונות.
ב. שנתים של מבחן
השנתים האלה היו שנות־מבחן קשה מאד גם למפעל הארצי־ישראלי וגם לתנועה הציונית. הועמדנו לפני התקפת דמים. הועמדנו – ועדיין לא פסק הדבר – בפני הסתה מאורגנת, בפני שיטנה וקיטרוג בלתי־פוסק מצד האפנדים שבארץ, מצד שליחי הקומינטרן ומצד הפקידות הממשלתית הבריטית: הועמדנו בפני התנקשויות יסודיות בזכות קיומנו בארץ – לא על ידי פקיד זה או אחר, אלא על ידי ממשלת המנדט עצמה וע“י ממשלת המנדט שהיא נמצאת עכשיו דוקא בידי מפלגת הפועלים. הועמדנו בפני התעללות מתמדת בזכויותינו האזרחיות – לא רק הפוליטיות – בארץ. ולא הייתי אומר את כל האמת, אילו הייתי מצטמצם רק באסונות החיצוניים ולא הייתי מוסיף: הועמדנו לפני התכחשות והקשחת הלב – אינני רוצה להשתמש במלה “בגידה” השגורה עכשיו – בפני התנכרות של חלק חשוב בישוב. גם לאחר מאורעות אב אלו, לאחר הבלוקדה הזאת, אשר הושמה על העליה החלוצית, לאחר קיפוח זכותנו בעבודות הממשלה, לאחר מצב של חוסר עבודה בארץ, יש לנו משקים יהודיים, לא יחידים וגם לא רק לעשרות, שהפועל היהודי מוחרם בהם. ביותר ממאה משקים בפתח־תקוה, בעשרות משקים בחדרה, ברחובות ובנס־ציונה אין דריסת רגל לפועל העברי. ואלפי חלוצי ההגשמה הציונית בארץ בטלים בשעה זו מאונס ורעבים ללחם. מתבוססים בצרותיהם, לא משום שאין עבודה בא”י, אלא משום שבמושבה העברית שלנו סגורה בפנינו הדרך – ולא ממשלת המנדט ולא שונאינו מבחוץ סגרוה, כי אם אלה אשר דגל תחית האומה הביא אותם לארץ ובזכות האומה העברית וגם על חשבונה רכשו להם חלקים מהאדמה היקרה הזאת הנקראת א"י.
לא נהיה לגמרי צודקים למצב הפוליטי, אם נתחיל את הפרק האיום של השנתיים הללו רק במאורעות אב. למאורעות אב קדם דבר־מה, אשר מטעמים רבים ומובנים לכם, לא אוכל להגיד עליו את כל האמת אשר בלבי, – קדם מאורע הכותל. אני מאמין, שיבוא יום וההיסטוריה העברית תשפוט, מי היה נאמן לציונות, למי היתה עין פקוחה ומי היה חרד למצבנו בימי הנסיון הקשים ההם, אם אלה אשר הזהירו את הישוב לבל יגרר אחרי הפרובוקציה של מלחמת דתות, או אלה אשר בדבריהם הוסיפו שמן על המדורה.
אתם יודעים את פרשת החקירות, התעללות זו לאחר המאורעות כשהושבנו פתאום על כסא נאשמים ע“י ועדת שאו: את גזירת העליה במאי, את ההודעה הראשונה של ממשלת המנדט לועדת המנדטים, את החקירה “האובייקטיבית”, את “האכספרטיזה המדעית” של הופסימפסון, ואחרון אחרון את “הספר הלבן” של פאספילד. אני רק אוסיף שגם אחרי אגרת מקדונלד, אשר בכוונותיה הרצויות אין אנו מטילים ספק ואשר בערכה הפוליטי והמוסרי אין אנחנו כופרים, גם אגרת זו נשארה עד עכשיו רק אות מתה בארץ. אגרת זו היתה חשובה, לא רק בזאת ש”הוציאה את העז", כפי שאומרים אצלנו, שגם בזה אין לזלזל במצבנו הטרגי, אלא היה דבר מה חיובי יותר במכתבו של מקדונלד, – הכרת הזכות שלנו על עבודה במשק הממשלה בארץ. בפעם הראשונה קבלנו תעודה מוסמכת הקובעת בלי פקפוקים את זכותנו לעבודה במשק המדינה, וגם קובעת קנה־מידה פחות או יותר צודק לחלקנו בעבודה הזאת. אולם גם הדבר הזה נשאר עד עכשיו אות מתה. למרות האגרת הולכת הממשלה בעקבות חלק של נותני העבודה היהודים במושבות היהודיות. ומלבד מספר נלעג של פועלים יהודים העסוקים בנמל, אנחנו מוחרמים בעבודות הממשלה, אפילו בעבודות הנעשות עכשיו בתוך אזורים יהודיים טהורים, כמו בעפולה ובקרבת המושבות. הנה נוסף עכשיו אקט חדש, אקט של חוק האריסים אשר ברעיון היסודי שלו – הגנה על האריס הערבי בפני ניצול ובפני התנקשות בלתי ישרה ובלתי צודקת – אנחנו דגלנו זה כמה שנים והיינו מקדמים בבטחון ובשמחה את הצעד הזה, אילו היה מכוון לשמור על הגנת האריס המנוצל והמשועבד מידי עושקיו. לצערנו, תחת מסוה הגנה על האריסים מוסר החוק הזה את כל האפשרויות של רכישת קרקע בארץ לשרירות לבו הגמורה של הנציב העליון, ואנחנו טעמנו בשנתיים אלה טעם שרירות זו: והוא דן את הקרקעות השוממים והבלתי מעובדים בארץ לשממת עולם, באשר הוא משעבד אותן לזכות המרעה של בידואי המדבר.
ג. “הציונות הקלה”
מהו פשר המאורעות של השנתיים הללו? מה לימדה אותנו שלשלת היסורים והאסונות המתחילה בפרובוקציה של הכותל המערבי וגומרת בחוק האריסות – מה הם מלמדים אותנו? ישנו פשר “קל” לכל מה שהיה בארץ. הפשר הקל הזה קשור עם הציונות “הקלה” שישנה בתוכנו. והפשר הוא פשוט בתכלית הפשטות וכל נער יהודי בכל התפוצות הגולה בפולין שינן לו את התורה הזאת: באו עלינו פרעות, הידעתם מי אשם בכך? ועדת שאו העלילה עלינו, הידעתם מי גרם לכך? גזרו על העליה, התנקשו בזכויות ההיסטוריות של העליה, במי תלוי הקולר? אשם המנהיג! אתם רוצים שחיינו בארץ יהיו בטוחים, אתם רוצים שערבים בארץ לא יפגעו בנו, אתם רוצים שהקרקעות בא“י ימסרו לנו גם בלי תשלומים, אתם רוצים שתיבנה מדינה עברית משני עברי הירדן, אין קל מזה. רק בחרו במנהיג החדש! ביום הבחירות לקונגרס בא”י מתפרסם מניפסט חתום ע“י שני הוזירים הגדולים של מפלגת הציונות הקלה, האדונים ז’בוטינסקי וגרוסמן: אם תתנו לנו רוב לקונגרס, ננחיל לכם רוב עברי בארץ. אינני יודע אם לאחר התשובה שא”י הציונית נתנה, עדיין אנשי המניפסט מאמינים ברוב עברי בא“י, אולם המוני נערים תמימים יודעים את התורה הזאת בכל רחבי פולין, ואולי גם בארצות אחרות: די רק להוריד את המנהיג והכל על מקומו יבוא בשלום. לא אתווכח עם תפיסה מעמיקה זו, אציין רק כי פרעות אב 1929 אינן הראשונות בא”י. לא אתחיל את ההיסטוריה מהזמן שיש להתחיל אותה. מלפני חמשים שנה – ראשית ההתיישבות החדשה. אתחיל את ההיסטוריה רק מאחרי המלחמה. היו פרעות בשנת 1920, בהיות צבא אנגלי רב בארץ ובהיות בארץ לגיונים יהודים, אשר היה לי הכבוד להיות חבר בהם. אותו המנהיג עמד אז בראש התנועה. הפרטנדנט הזה למנהיגות, המבטיח לנו היום רוב בארץ תמורת רוב בקונגרס, היה בימי המאורעות ההם בארץ. ואחרי הפרעות ההן לא יצא לקרוא תגר על המנהיג שחטא והביא לפרעות, אלא נכנס לאכסקוטיבה הציונית בנשיאותו של ויצמן. ובשנת 1921 נתחדשו הפרעות כשהפרטנדנט הזה היה כבר חבר ההנהלה. ופרעות עלו בנוראותיהם על פרעות 1920. בא“י היה אז נציב עברי ושמו הרברט סמואל. ואחרי הפרעות נשלחה טלגרמה לכל ההסתדרויות הציוניות בתפוצות הגולה: התאספו וקיבלו החלטות אימון בנציב אשר בא”י, טלגרמה זו לא נשלחה ע“י הד”ר וייצמן, אלא ע"י ולדימיר ז’בוטינסקי. הוא גם חתם יחד עם וייצמן על הספר הלבן של 1922.
אני רוצה להגיד רק מלים אחדות, מה אנחנו, – אנשי החזית, אנשי ההגנה והעבודה בארץ – מה אנחנו ראינו ומה אנחנו רואים במאורעות אלה. ראינו קודם כל מה שלא היה בשבילנו הפתעה, שלמרות הכיבוש הפוליטי הגדול של 1917, הכיבוש של הצהרת בלפור, ולמרות הכיבוש הפוליטי השני בשנת 1922 של קביעת מנדט עם סעיפי הבית הלאומי בתוכו – עוד לא היינו לבעלי הבית הלאומי ועוד לא הבטחנו בפועל את זכותנו להקימו. גם לאחר שנות הנסיון האיומות הללו, אין אנו מזלזלים בערך הכיבושים הפוליטיים הללו, אם כי אף פעם לא ייחסנו להם אותו הערך אשר ייחסו להם בעלי הציונות הקלה. ההיסטוריה הציונית שלנו איננה מתחילה מהצהרת בלפור, אבל ידענו תמיד שההצהרות הללו עם כל חשיבותן, אינן אלא אותיות פורחות באויר ללא אחיזה ממשית מספיקה בקרקע המציאות. מיד לאחר מתן ההצהרה, עוד לפני המנדט ולפני בוא הנציב הראשון, עוד בימי האילוזיות והאמונות הגדולות, תבענו תביעה לוהטת אחת: מהרו ומלאו את המסגרת הריקה הזאת תוכן חי. ומתוך שהמסגרת הזאת לא נתמלאה עדיין תוכן חי במידה מספיקה, אין תוקף מספיק לכיבושים הפוליטיים ההם.
ואלה אשר ריפו את ידי העם העברי, אשר הטעו אותו בדמיונות שוא, כי לא מתוך מאמצים עצמיים שלנו, מאמצים בלתי פוסקים, בכל התנאים ובכל האמצעים נגביר את עמדתנו בארץ, כי אם ע“י תנופה דיפלומטית, ע”י הרמת הקול, ע"י נפנוף האגרוף ודוקא ביד הרמה של האימפריה הבריטית – ניוושע: כל אלה אשר ריפו את הידים, להם יש חלק רב באחריות למצב אשר הגיענו בארץ.
ד. שנאת עולם לעם עולם
אבל בשנים הללו גם ראינו כי למרות ההודאה החשובה מקודם, של בריטניה הגדולה, ואחר כך של המדינות האחרות, למרות הודאתם בקיום אומה יהודית ובזכות האומה היהודית על מולדתה בא"י, אנחנו – עם עולם – עודנו מוקפים שנאת־עולם, מוקפים אטמוספירה של איבה ושל חשדים ושל אי־הבנה, ועדיין לא השלימה דעת הקהל הגויית בעולם, באירופה כולה וגם באנגליה, את ההופעה ההיסטורית המשונה הזאת, ששמה אומה יהודית, ועדיין לא הבינה למאויי האומה האומללה הזאת, עדיין לא ספגה לתוך הכרתה את הזכות היסודית והטבעית שיש לאומה זו לחדש את חייה העצמיים במולדתה: אותו הדבר אשר התרחש בתוך מצב עולמי יוצא מן הכלל, בתוך מלחמת עולם, בשעה שכל מוסדות תבל התערערו, בשעה שאומות גדולות נלחמו על נפשן וכל עזרה מהחוץ נראתה להן חשובה, אפילו עזרה של האומה הקטנה שלנו, שאותה הזכות אשר רכשנו לנו בימים ההם, איננה עדיין נכסי צאן ברזל בהכרת דעת הקהל העולמית ובהכרת דעת הקהל הבריטית. זוהי עובדה לא נעימה. אבל אנחנו נהיה עיורים, וננהל פוליטיקה של בת יענה, אם לא נראה את מצבנו האמיתי, מצב האומה היהודית בקרב אומות העולם. ועדיין לאחר הצהרת בלפור ולאחר המנדט ולאחר 50 שנה של עבודה ויצירה בארץ שבה חידשנו וביצרנו את זכותנו ההיסטורית, גם לאחר המפעל הגדול שלנו בארץ, אשר היה נותן כבוד גם לאומות גדולות, לאחר כל אלה עדיין שומה עלינו לעמוד לפני אומות העולם ולהסביר להם את זכותנו ואת מעשנו ולהראות להם שאין אנו באים לעשוק ולנצל, שאנו באים רק לבנות את חיינו, ויש לנו הזכות לכך, עדיין אנחנו עומדים בפני ההכרח המר הזה. ורק מי שמשלה עצמו יאמר, כי מכיון שיש לנו פיסת נייר חשובה, חתומה בגושפנקה של בריטניה וחבר הלאומים, הרי מדינת היהודים משני עברי הירדן מונחת כבר בקופסה, ואתם צריכים רק לבחור בי למנהיג והענינים יבואו בשלום על מקומם.
ה. הסבך הערבי
ועוד דבר גילו לנו המאורעות הללו, ואף בו לא היה בשבילנו משום אפתעה. לא בפעם הראשונה מיום בואנו לארץ נתקלנו בסבך הערבי, בסכנה האורבת לנו לעבודתנו ולקיומנו בארץ מפינה זו.
ובהבנת אותו המצע, אותו הרקע ההיסטורי והגיאוגרפי העומד מאחורי המאורעות של השנתים האלו. בהבנת מהותם של המאורעות והמוצא הנכון והנאמן מהמצר שנוצר לרגל מאורעות אלו, – כאן יש הקו המפריד בינינו, בעלי הציונות הקשה והחמורה ובין בעלי הציונות הקלה. נדמה לי, שאחת ההכרעות העיקריות, החותכות, אשר הקונגרס הזה מיועד להכריע בהן, היא ההכרעה הזו בין הציונות החמורה וקשה שלנו ובין הציונות הקלה של יריבנו. כבר אמרתי לכם, שאנחנו מחשיבים מאוד את הכיבושים הפוליטיים, אבל אנחנו מחשיבים אותם רק בתנאי אחד: אם נמלא אותם תוכן חי. ואלה אשר ידברו אחרי בוויכוח אם ירצו לעשות חשבון צודק של השנים הללו, יעשו חשבון צודק גם למה שנעשה לארץ ע“י האמצעים אשר ניתנו לעבודה הזאת ומהתוצאות אשר הושגו, וגם כאן אנחנו בוחרים לנו את הדרך הבלתי פופולרית, אני שמעתי איך בעלי הציונות הקלה באים לעם היהודי ולהמונים היהודים ואומרים להם: אתם הגדלתם לעשות בארץ, מי כמוכם עשה בא”י כל מה שאפשר היה לעשות, את הכל נתתם לא"י, אבל
א) הכוח שבחוץ, ממשלת המנדט לא מילאה את תפקידה
ב) המנהיגות, התעתה אתכם והביאה אתכם עד הלום.
אנחנו, אנשי החזית, רואים חובה לעצמנו להגיד לעם היהודי, דברים לא נעימים: רק מעטים מכם, אלה אשר באו ארצה, חלוצי העבודה, וחלוצי ההון, אלו אשר באו ועשו את המעשה אשר נעשה בארץ ואשר בלעדיו אינני בטוח אם מאורעות השנים האחרונות לא היו הורסים אותנו עד היסוד, גם את המפעל וגם את התנועה הציונית, מלבד אלה המעטים, אתם התנועה הציונית בגולה, אתם עשרות האלפים הציונים, אתם רבבות המוני עם ישראל לא מלאתם את חובתכם ההיסטורית ועל כן באנו עד הלום! הלא קהלה אחת בברלין המונה רק 200 אלף יהודים מוציאה לצרכי קהלה מקומיים יותר מאשר נתן העם היהודי כולו בשביל גאולתו ההיסטורית לחידוש מולדתו בא"י.
בכל כוחנו נילחם נגד המוליכים שולל את העם היהודי, אולי בכוונות רצויות, האומרים לו: אתה עשית הכל, אלא מי שהוא אחר אשם. בלי פעולה מתמדת, בלי אימוץ כל הכוחות של האומה, לא יועילו לנו האותיות הפורחות של הצהרת בלפור ושל המנדט. יותר מזה: הן גם תהיינה לנו לרועץ, כי הן רק משמשות חומר מגרה ומקומם את אלה, היושבים כבר בארץ ומפחדים מאתנו ומדברינו.
ו. מעטים בין מרובים
וכאן אני מגיע לגורם השני, אשר ערכו ומקומו הטרגי במאורעות האלה התגלה עכשיו לפני דעת הקהל הציוני הרחבה – הגורם הערבי.
אם נישאר בא“י כמו שהננו בכל הארצות – מעטים בין מרובים, אם בא”י נישען רק על הרוח שלנו, אשר יעשה גדולות ונפלאות מבלי שיהיה לרוח הזה משען בחומר העכור, בעבודה ובמשק ובחיים עצמיים, אם אתם סומכים על כך, שאוירה של א“י, שזכרונותיה ההיסטוריים של הארץ יצילו אותה מגורל הגולה, הרי אתם טועים טעות מרה. אם נהיה מיעוט בא”י, מנותק ממקורות היצירה והעבודה, תלוש מן הקרקע ומשולל חיים עממיים רחבים היונקים מתוכם, בקיצור, אם לא נעמוד ברשות עצמנו במובן המשקי, התרבותי והפוליטי, אם לא נהיה כוח עממי גדול העומד ברשות עצמו, – גורל הגולה, גודל הטמיעה וההתנוונות התרבותית והגופנית ידביק אותנו גם בא“י, אם יש טעם לעבודתנו, ואם יש עתיד לעבודתנו, הרי רק בתנאי אחד: אם יש לנו הרצון, ואם יש לנו האמונה והיכולת לשנות בארץ את יסודות חיינו ולהקים בא”י אומה עברית גדולה העומדת ברשות עצמה, הבנויה על משקה ועל תרבותה ועל הנהלתה העצמית. אחרת ניצור רק גלות חדשה בא“י. אחד העם חלם פעם חלום שבארץ ייברא טיפוס יהודי חדש אשר יהיה למופת לתיירים, אשר יבואו לארץ ויהנו מזיוה של הבריאה היהודית החדשה ויספרו לגולה את הנפלאות אשר נעשו בארץ. עלי להגיד לכם שמבלי היותנו לעם עובד גדול יתבדה החלום היפה הזה. בבוא אחד העם לפני כעשרים שנה לא”י כתב “סך הכל” ממה שראה והגיע לידי מסקנה, שניצור שכבה עליונה של בעלי בתים יהודים גאים אשר יעבידו פועלים ערבים. אחד העם לא האמין אז שהמוני העובדים בכפרים אשר יעשו את העבודה הגסה והפשוטה יהיו יהודים. המציאות בארץ הוכיחה שאחד העם טעה טעות כפולה: בעל־בית יהודי בלי פועלים יהודים לא היה למופת – אלא לדראון. במושבה עברית שרבו בתוכה הפועלים הערבים נתאשר הדבר הנורא והאיום הזה, של מציאות דגנרט יהודי המצווה לפועליו הערבים לקשור פועל יהודי לזנב הסוס ולסחוב אותו על פני השדה. זו היא התשובה המציאותית שנתנה לנו הארץ על חלום של שכבה עליונה הבנויה על עבורה זרה. אולם אחד העם טעה בחוסר אמונתו באפשרות עבודה עברית במאה אחוזים – אם היא תהיה בודדת בתוך ים גדול של חיים לא יהודיים לא תיצור דבר, כי בתוקף תנאי החיים של ישוב במיעוטו לא יעברו שנים רבות ואנחנו נהיה בא"י מה שהיינו בארצות הגולה: סרסורים של תרבויות זרות, של משקים זרים. וכבר עכשיו ישנם בארץ בקצות האינטליגנציה היהודית נצני התבוללות אנגלית, ואם אנחנו נישאר לאורך ימים מיעוט לא חשוב בארץ – נזכה גם להתבוללות ערבית. והטעם היחידי בכל עבודתנו הוא שבארץ נשנה באופן יסודי את תנאי חיינו ואת גורלנו ההיסטורי וניצור בתוכה אומה גדולה החיה מעבודתה, היוצרת את תרבותה והעמלה ברשות עצמה, כמו כל אומה חפשית אחרת.
ז. האפשרויות הגנוזות בארץ־ישראל
וכאחד אשר חי ועבד בארץ הזאת שנים לא מעטות, אני רוצה להגיד לכם שאם כי עליתי לא“י לכתחילה כציוני, לא היתה אף פעם אמונתי כל כך מוצקה באפשרויותיה של א”י לפתרון החלום הגדול הזה של תקומת האומה העברית, כמו שהיא עכשיו אחרי 25 שנה של עבודה בארץ. ראינו במו עינינו את הפלא אשר נתחולל בארץ הזאת. ראינו את הברכה הגדולה הצפונה בחולות של הארץ הזאת, בביצותיה ובטרשיה, וראינו אולי נס יותר גדול, ראינו את היכולת היוצרת של העובד העברי הצעיר שבא לארץ בחזון היסטורי גדול, בתשוקה לוהטת לחדש את חיי אומתו ומולדתו. ראינו זאת בעמק, ובשרון, ראינו זאת בתל־אביב, ראינו זאת בחפירות ההגנה, וראינו זאת בשדה היצירה הכלכלית וראינו זאת גם בשדה האירגון העצמי של אלפי ורבבות עובדים. ראינו את יכלתה של א"י וראינו את יכלתו של היהודי הרוצה להיצמד באמונה אל הארץ, בקשר האמיתי היחידי, בקשר של עבודה וחיים. ואנחנו מאמינים שיש מקום, ויש אפשרות ויש יכולת גנוזה ואין הדבר תלוי אלא שהרצון הזה, אשר היה עד עכשיו רצון של מועטים, רצון של אלפים ורבבות אחדות, ייהפך עכשיו לרצון המונים גדולים, לרצון של עם.
האפשרויות להתישבותנו אשר דיברתי עליהן אינן מצומצמות רק בשטח המערבי של א"י, מעבר המזרחי של הארץ ישנן רזרבות קרקעיות עוד יותר רבות ויותר פנויות, ואין להניח שהירדן יהיה הגבול לעליתנו ולהתישבותנו.
אין אני מתכוון בזה לריביזיה בסעיפי המנדט הקובעים סטטוס מיוחד לעבר־הירדן, בזמנו מחינו נגד הפרדת עבר־הירדן משאר חלקי הארץ, ומפלגת הפועלים הבריטית נצטרפה למחאתנו זו. אולם עלינו להזהיר בפני כל הצעה של בקורת המנדט. בהצעות אלה אנו רואים חוסר־אחריות וסכנה פוליטית. בקורת המנדט, אם תיעשה, תיעשה לא על ידינו – ומי יודע באיזה כיוון ולטובת מי. אולם גם – מבלי כל שינויים במנדט יש לנו הרשות לדרוש זכות כניסה וההתיישבות בעבר־הירדן. סגירת עבר־הירדן בפנינו מתנגדת למנדט גם בצורתו הקיימת. זכותנו להתיישב בעבר־הירדן עולה גם בד בבד עם הצורך הכלכלי החיוני של השטח ההוא הפורה והפנוי ברובו, הזקוק לאוכלוסים וכוחות כלכלה חדשים.
. על גבול המדבר
אבל אם ידענו את האפשרויות הגנוזות בא“י בשביל התיישבות מיליונים של עולים חדשים, לא נעלם מאתנו שא”י אינה ריקה לגמרי מאוכלוסין. משני עברי־הירדן יושבים כמיליון ערבים, לא מאתמול ולא משלשום, וזכותם לחיות בארץ הזאת, להתפתח בה וליהנות מעצמיות לאומית היא קיימת וברורה, כמו שקיימת וברורה זכות העם העברי לשוב למולדתו, להפרות את שממותיה ולהקים בזיעת־אפו, הונו, יזמתו ומאמציו ישוב, משק ותרבות אשר יבטיחו את קיומו הלאומי ברשות עצמו. התנאים האובייקטיביים בארץ מאפשרים קיום של שתי הזכויות הללו. ידענו שבעבודתנו בארץ עלינו לכבד את זכויות תושביה הקיימים: ואם הפגישה הראשונה שלנו עם שכנינו היתה טרגית, לא אשמתנו היא. אולי גם לא אשמת שכנינו, יש מאורעות היסטוריים העומדים מעבר לקנה מידה זה. מאורעות אוגוסט 1929 לא היו בשבילנו אפתעה. עוד לפני 25 שנה ידענו שאנו עומדים בפני אפשרות זו. ידענו שאנו חיים על גבול המדבר, ושתושבי ארצנו עוד שמרו במידה רבה על מנהגי בני־המדבר, ואחד ממפעלינו הראשונים בארץ היה אירגון השמירה להגנה עצמית. במיטב חברינו שילמנו בעד חוסר הביטחון בארץ – בסג’רה, בכנרת, ברחובות, בתל־חי, בירושלים, ביפו, בחולדה ועוד. ולפני המלחמה ולאחר המלחמה הודענו והכרזנו שלא יהיה לנו בטחון כל זמן שמספרנו בארץ לא יגדל עד כדי הגנת עצמנו בכוח עצמנו.
ט. כוחות המזרח
וגם זאת ידענו: אנו עומדים לא רק בפני הערבים תושבי א“י בלבד. ידענו שארצנו מוקפת מכל עבריה ארצות ערביות, מצפון, ממזרח, מדרום, סוריה, מסיפוטמיה, חצי אי־ערב, מבלי לדבר על מצרים, ליביה תוניס, אלג’יר ומרוקו ושאר הארצות של אפריקה הצפונית, הנושבות עמים מוסלמים דוברי ערבית. ודרשנו מהתנועה הציונית להסיק מהעובדות האלו את המסקנות ההכרחיות. עוד לפני 10 שנים, כשהזמנים היו כתיקונם והעליה העברית עמדה על שיא גיאותה, דברתי בקונגרס הי”ד על הגורמים העולמיים שהתנועה הציונית חייבת לראותם ולכוון לפיהם את מדיניותה החיצונית. דווקא אלה הנושאים תמיד על שפתותיהם את שם הרצל וניתלים באימרתו שהציונות היא פרובלימה אינטרנציונלית עולמית, אינם רואים מה שמתהווה בעולם. במאה השמונה־עשרה היה העולם מבחינה פוליטית – כמעט רק הקונטיננט האירופי, במאה התשע־עשרה היה העולם – אירופה ואמריקה. עכשיו, ברבע השני של המאה העשרים נוסף ל“עולם” קונטיננט שלם – אסיה. המזרח מתעורר לחיים חדשים ונעשה גורם פוליטי מכריע בעולם – ואין לנו להעלים עין מעובדה פוליטית זו.
אם ברצינות אתם מדברים על הגשמת הציונות – הרי פירוש הדבר שאנחנו נעשים שוב לעם מזרחי, ונוטעים את עצמנו בסביבה גיאוגרפית ומדינית חדשה. והיעלה על הדעת שנתעלם מהכוחות הפועלים בסביבה חדשה זו? אנו עדים למה שמתהווה בימינו אלה בארץ הודו הגדולה.
יש באנגליה מדינאי ידוע – גם הוא פרטנדנט – ושמו וינסטון צ’רצ’יל, שאינו יכול להשלים עם העובדה שאיזה “פקיד” חצי־ערום נפגש את המשנה־למלך הבריטי בהודו כשווה עם שווה. אולם המפלגות האחריות באנגליה – לואוו דווקא מפלגת הפועלים, גם הטורים המובהקים והאימפריאליסטים המושבעים כבלדווין, צ’מברלין, לויד ג’ורג' ומי שהיה משנה־למלך בהודו, לורד רידינג – מבינים שממשלת האימפריה האדירה חייבת לשאת ולתת את באי־כוח הודו והצ’רצ’ילים הקטנים שלנו עודם מאמינים שאנו יכולים להתעלם מקיום שכנינו ולהשען אך ורק על כוח הזרוע של אנגליה בלבד. ודווקא אלה הם ה“פוליטיקאים” המשניאים את שם אנגליה בקרב המוני ישראל והמשניאים את עמם בעיני נושאי דעת הקהל האנגלית. הלא דווקא צירי המפלגה של הציונות “הקלה”, אשר נלחמה בשצף קצף באספת הנבחרים נגד כל מו“מ עם הערבים – הכריזו באותה האספה שלא רק הפקידות הנוכחית בארץ ערכה בנו טבח, אלא כל הממשלות שהיו באנגליה החל מהקונסרבטיבים וגמור בממשלת הפועלים סידרו בכוונה ובשיטה פרעות ביהודי א”י. ועכשיו אתם רוצים שאנגליה זו תעמוד לבדה ולאורך ימים בינינו ובין שכנינו – אנגליה זו המתאמצת בעצמה לבוא לידי הסכם את הודו הכפופה למרותה?
העזרה המוסרית והפוליטית של הדימוקרטיה האירופית וביחוד הבריטית הכרחית לנו, ואת פעולת־ההסברה הקשה והכאובה על צדקת שאיפתנו ומפעלנו בארץ עלינו להמשיך כמקודם, וביתר שאת. ומפני זה אנו רואים סכנה פוליטית גדולה באותו הזרם בציונות המציג את שאיפתנו הציונית ביחס לעם הערבי באור כוזב ומתעה. החינוך שמפלגת הציונות “הקלה” נותנת לנוער שלנו, החינוך השוביניסטי רווי שנאה גזעית ושנאת פועלים פוגם בערכים המוסריים של הציונות ויוצר רושם בעולם, כאילו אנו אויבי העם הערבי. הקונגרס הציוני יצטרך להכריע בין הציונות הפוליטית בתפיסתנו אנו – ובין הציונות “הפוליטית” של אלה המערערים את עמדתנו הפוליטית בדעת הקהל העולמית – גם במערב וגם במזרח. בין שתי התפיסות הללו רובצת תהום שאין לגשרה.
אין אנו מבטיחים לכם בקלות זו של הריביזיוניסטים ש“אם תבחרו בנו, ננהיג רוב עברי בארץ”. אנו רואים חובה קדושה לעצמנו להגיד לכם ולכל רחבי התנועה הציונית שהאסון אשר באנו לפני שנתיים יארוב לנו כל זמן שנהיה מעטים וחלשים בארץ. אין אנו מאמינים שהדיפלומטיה והאמצעים “הקלים” האחרים של מפלגת ז’בוטינסקי יעמדו לנו ויתנו לנו את הביטחון. אנו מאמינים רק בכוח עצמנו. רק בקרבנות ובמאמצים בלתי פוסקים נתגבר על הסכנה. אולם מלבד ההגברה הבלתי פוסקת של כוחנו בארץ, הרחבת עמדותינו בעליה, בעבודה ובהתיישבות בכל האמצעים ובכל התנאים – שהיא עיקר המדיניות הציונית בעינינו – אנו רואים הכרח של פעולה פוליטית חיצונית, לא רק בשטח הבריטי והאירופי כי אם גם – וביתר שאת – בשטח הערבי והמזרחי.
י. אנחנו ושכנינו
התוכן המוסרי של הציונות וצרכיה החיוניים, הממשיים מחייבים פוליטיקה של התקרבות והבנה הדדית עם שכנינו הערבים גם בשטח הכלכלה והתרבות וגם בשטח הפוליטי.
אנו מחייבים שינויים קונסטיטוציוניים במשטר הארצישראלי בכיוון של שיתוף תושבי הארץ בשלטון. אנו שוללים ודוחים בהחלט את המועצה המחוקקת המוצעת בספר הלבן;. אנו מודיעים נוכח דעת הקהל, נוכח תנועת הפועלים ונוכח העם הערבי שלא נשלים ולא נסכים עם השלטת קיבוץ לאומי אחד בארץ על משנהו – לא עכשיו ולא בעתיד. אין אנו מקבלים את הנוסחה של מדינת יהודים המכוונת לשלטון היהודים על תושבי הארץ הערבים, ואין אנו מקבלים את הנוסחה של דו־לאומיות כדוגמת שוייצריה וקנדה, המכוונת לעמים היושבים בארץ. הפרובלימה הפוליטית של א“י היא יחידה במינה –Sui generis. הזכויות לארץ ישראל אינן, כמו בקנדה ובשוייצריה, לתושבים הנמצאים כבר בארץ, כערבים וכיהודים: מרכז הכובד של הפרובלימה הארצישראלית – גם מבחינה כלכלית וגם מבחינה מדינית – היא בזכות העם העברי המפוזר בכל העולם לשוב לארצו ולהתישב בה ולכונן בתוכה את קוממיותו המשקית, התרבותית והממלכתית, כאומה חפשית עומדת ברשות עצמה, ככל שאר האומות החופשיות. הזכויות שיש לנו בא”י ועל ארץ־ישראל הן לא ליהודים היושבים כבר בארץ היא אלא לעם היהודי באשר הוא שם. זכותנו ההיסטורית היא זכות השיבה של העם היהודי לארצו, והזכות לבנות את הארץ ולפתחה עד קצה אפשרויותה הכלכליות, מבלי לפגוע בזכויות תושביה ומבלי להשתלט עליהם. כל מי שאינו מכיר בזאת – עושה את כל זכותנו על א"י פלסתר. המועצה המוצעת בספר הלבן בנוייה על סטטוס־קוו בארץ, ועלולה לגבש סטטוס־ קוו זה. פירושה להלכה – הקמת מדינה עברית, פירושה למעשה – עיכוב התפתחות הארץ, עיכוב עלית היהודים והתיישבותם. אנו שוללים השתלטות הרוב הקיים עכשיו בארץ על המיעוט, שאינו אלא גרעין קטן של האומה העברית החוזרת לארצה, אולם אין אנו מכירים במוסר ההוטנטוטי האוסר על חברו מה שהוא מתיר לעצמו, כשם שאנו שוללים את השתלטות הערבים עלינו, כך אנו שוללים את השתלטותנו אנו על הערבים בשעה שיחסי הכוחות בארץ, לרגל התפתחותה הדינמית הכרוכה בעליה העברית, ישתנו לטובתנו. אנו פוסלים את העמדה האומרת שכל זמן שאנו מיעוט בארץ ישלוט בארץ הנציב הבריטי שלטון יחיד. כדי שהרוב לא ישתלט עלינו, וכשנהיה אנו לרוב – ימסר השלטון לידי הרוב. אנו רואים סכנה פוליטית בעמדה המציגה את תנועת הגאולה וששחרור של העם היהודי בשאיפת השתלטות הנשענת על כוח אימפריאליסטי והמתעלמת מזכויות התושבים שהם אזרחי הארץ כמונו.
אנו רואים צורך בשינוי המשטר בכיוון זה, ששתי החטיבות הלאומיות, היהודים והערבים, מבלי הבדל רוב ומיעוט, יהיו משותפים במידה שווה – של יסוד פרטטי – בשלטון הארץ, יחד עם ממשלת המנדט.
בזאת אנו נבדלים משני הזרמים הפסולים בעינינו: הזרם האחד המתנכר לגמרי לזכויות ולתביעות הפוליטיות של שכנינו הערבים, והזרם השני המתעלם מזכות העם היהודי בעולם ורואה רק את תושבי א“י כמו שהם עכשיו, ורוצה למסור להם את מלוא השלטון על הארץ. לא ניהפך בא”י ליהודי־חסות, לא ניעשה בה גזע שליט. אומה חפשית עומדת ברשות עצמה המכבדת את זכויות שכניה מתוך יחסי שויון והחיה בשלום את הארצות השכנות – זוהי שאיפתנו הפוליטית ובדרך זו עלינו לפתור את הפרובלימה הקונסטיטוציונית של א"י.
יא. הנקודה הארכימדית
קונגרס נכבד!
אנו עומדים בפני קושיים חמורים, חיצוניים ופנימיים. אין אנו רואים את המוצא כדעת אחדים ביד החזקה של ממשלת המנדט, ולא בדימוקרטיה כוזבת הבנוייה על הסטטוס־קוו כדעת אחרים. משעננו האמתי אינו במנדט הבריטי – אם כי אנו מחשיבים אותו גם עכשיו, עם כל ליקוייו ואחרי כל האכזבות אשר הביא לנו במשך עשר השנים האחרונות. ונעמוד בקשרי מלחמה את כל המגמות והנטיות המכוונות לקפח את זכויותינו המגיעות לנו לפי המנדט. הצלתנו הנאמנה היא גם לא בהסכם את הערבים, אשר לקראתה עלינו לחתור בכל המאמצים גם בא"י וגם בארצות ערב אחרות.
הנקודה הארכימדית אשר עליה נשען בבואנו להעתיק את גורלו של העם העברי מהגולה לא"י – הוא לא בחוץ, אלא בתוכנו אנו בתוך העם העברי גופא!
רק המאמץ המתמיד והמתגבר של העם העברי בארץ, על אף כל הקשיים והמפריעים, המאמץ הבלתי פוסק להרחיב ולבצר את עמדותינו בארץ, בכפר ובעיר, באמצעי ההון הלאומי והפרטי, בעליה חלוצית ועממית, בפיתוח החקלאות והתעשיה – רק על ציר מרכזי זה תכון תנועתנו. וההכרעה העיקרית אשר תעמוד לפני קונגרס זה – גם בבחירת הנהלה, גם בקביעת תקציב וגם בקבלת החלטות תהיה ההכרעה בין תפיסה זו, הרואה את מרכז הכובד בנו ובעצמנו – ובין אנשי התפיסה האחרת הרואה את מרכז בכובד בחוץ, בין שהחוץ הזה הוא ממשלת המנדט ובין שהחוץ הזה הם שכנינו הערבים.
אחרי כל הכשלונות והאכזבות במשך עשר השנים האחרונות עשינו חיל רב בארץ. יצרנו משק חקלאי פורח בעמק יזרעאל, בעמק הירדן ובעמק השרון. בנינו עיר עברית ותעשיה צעירה ומתפתחת. התחלנו בהקמת שני מפעלים גדולים בקצות הירדן – מפעל החשמל של רוטנברג ומפעל ים המלח של נובומייסקי, והקרן הקיימת רכשה עמדת־מפתח חשובה לעין־ערוך במפרץ חיפה הנעשה לעינינו לאמפוריזם העיקרי לא רק של א“י אלא של כל ה”הינטרלנד" הגדול המשתרע מגדות ים התיכון עד האוקינוס ההודי.
עוד רבה הדרך ועוד רבים המכשולים. יידרשו מאתנו עוד מאמצים רבים ואולי עוד הרבה קרבנות. גאולת־עם ובנין־מולדת אינם נעשים בין־לילה ואינם מושגים על נקלה. אולם לנו, אנשי החזית, אשר ראו במשך השנים איך נענתה הארץ למאמצינו העקשניים, יש אמונה עמוקה ובטחון מוחלט, שאם מאחורי המפעל הארצישראלי יתרכז העם העברי באמונה ותינתן העזרה המתמדת והמלאה לחלוצי העבודה וההגשמה – יקום בשלמותו חזון הגאולה העברית וסבלנו לא יעלה בתוהו.
בזל, י“ז תמוז תרצ”א [“דבר” 1864]
הון לאומי ופרטי
מאתדוד בן־גוריון
טבת תרצג, (“היינט”)
א.
ארץ־ישראל וציונות כרוכות ואחוזות זו בזו, אבל אינן מזדהות. וזה כמה לא גדל המרחק ביניהן כבשעה זו. אין זה פרדוכס אם נאמר, שהמצב בציונות עומד ביחס הפוך למצב שבציון. הציונות נתרופפה ונמצאת במורד, הארץ נתחזקה ונמצאת במעלה. א"י מושכת ומשמשת גורם בחיי ההמונים היהודים בכל התפוצות, בפולין ובאמריקה, בגרמניה וברומניה. הציונות – נתערער אירגונה, הותש כשרון־פעולתה, אזלה ידה. הסתירה בין חולשת הציונות כתנועה יוצרת ובונה ובין כוחה של הארץ כגורם עצמאי בולטת במיוחד בארץ גופא. כאן רואים על כל צעד ושעל סימני פריחה וגידולי פעולה ובנין, עליה ובצרון. גדלה העיר וגדל הכפר, מתרחבת החקלאות והחרושת, פורץ הבנין. אניות מלאות עולים באות לארץ וחוזרות מכאן ריקות. הישוב מתרבה ומתגבר ומכה שרשים וקולט בלי הרף עולים חדשים ומוכשר לקלוט עוד יותר.
באותה שעה נשתתקה פעולת ההסתדרות הציונית. התנועה הציונית חדלה להיות גורם משקי והשפעתה והשתתפותה בבנין הארץ הגיעה לאפס. לקרנות הציונות כמעט שאין חלק ונחלה בפריחת הישוב וגיאותו.
ב.
בציונות פועלים כוחות עקָרים, שליליים והרסנים המביאים לידי רפיון והתנוונות התנועה. יש “ציוני־הידד” שאינם מוכשרים כשלעצמם לשום תפקיד חיובי ומשוללים כל כשרון יצירה. לעומת זאת אין כמוהם לדיקלומים פטריוטיים וקריאות הידד לכל תביעות מקסימליות וסיסמאות מצלצלות. יש גם “ציוני־מחאה”, שאינם יודעים מה יש ומה אפשר לעשות ואין להם כשלעצמם כל תכנית פעולה ומעשה, אבל הם מומחים ובעלי סמך לביקורת וחיפוש חטאים ויש להם סגולה מיוחדת למצוא שגיאות ומגרעות בכל מעשה אשר יעשו אחרים ובכשרון מיוחד הם מעלים את אמנות־המחאה למדרגה העליונה של חוסר־אחריות.
על הכוחות העקָרים שבציונות נמנים גם “ציוני־הקוניונקטורה”, אלה הם אותם הציונים שמציאותם מתגלה רק בשעת שמחה ציונית. ברגעי מצוקה, בזמן של משבר כלכלי או כשלון מדיני, באותן שעת־חירום הצפויות לכל תנועה היסטורית, יודעים גבורי הקוניונקטורה להסתלק הצידה, להחביא את הדגל הבלתי פופוליארי ולהתחמק בהקדם האפשרי מהתנועה הכושלת. כך היה בשנות 8–1927, כשנכשלה העליה הרביעית, וכשמאות ואלפים “יורדים” עזבו את הארץ מלאי־מרירות ואכזבה. העסקנים והחברות שסיפסרו אז ב“יזמה הפרטית” והחריבו את אלה שהאמינו בהם – נחפזו להטיל את האבדות והגרעונות על הקרנות הציוניות והעבירו את האחריות על “מעשיהם הטובים” להסתדרות הציונית.
ועכשיו, כשהגלגל נתהפך וארץ־ישראל נעשתה שוב מטבע עוברת לסוחר הגיחו “ציוני הקוניונקטורה” ממחבואם, הרימו ראשם בגאון ומתוך הנחה שהציבור כבר הספיק לשכוח את מעשיהם המפוקפקים ונבואותיהם הכוזבות – הריהם מופיעים עכשיו מחדש כאפוטרופסים היחידים של ההמונים וכמומחים היחידים בהלכות ארץ־ישראל.
ו“ציוני הקוניונקטורה” אלה טוענים: מה לנו ההסתדרות הציונית והקרנות הציוניות? הארץ הולכת ונהנית מאליה ואינה זקוקה כלל לקרנות האלה ולהסתדרות הזאת, ואם התנועה הציונית יורדת ומתערערת – מה בכך? מתה הציונות – תחי ארץ ־ישראל!
ג.
כשהמשבר הכלכלי בשנות 7–1926 והמשבר הפוליטי בשנות 28–1929 הציפו את העולם הציוני באכזבה ויאוש, ואנשי המעשה הפיקחים והפיכחים עזבו את המערכה – היתה מחובתם של הציונים האחראים והנאמנים לחזק ידים רפות, להגביר האמונה בארץ־ישראל, להרים ולנשא את הדגל הציוני ולעשות מאמצים נואשים להכריע את המשבר ולהביא את התנועה הציונית לחוף מבטחים ולימים יותר טובים. עכשיו כשהגיעו הימים האלה, כשמצב הישוב הוטב וארץ ישראל אינה זקוקה עוד לתעמולה, מחובתם של אותם הציונים הנאמנים והאחראים להשמיע אתראה רצינית וחמורה לבל נסמוך יותר מדי על הקוניונקטורה המתה. כי קוניונקטורה באה וקוניונקטורה הולכת, ובנין א“י, בנין א”י יהודית, לא ייתכן בלי תנועה ציונית תקיפה, רבת־פעלים, ואדירת־יכולת, בלי תכנית־פעולה משקית ופוליטית מכוונת למטרה, בלי אמצעים חמריים וכוח־השפעה ציבורי, בלי ראית הנולד, בלי אופק היסטורי וסיכויים רחבי־היקף, כי בלי תנועת־עם מכוונת, מדרכת, יוזמת ויוצרת העומדת בראש הבנין – לא תיעשה המלאכה הגדולה והקשה של יצירת ארץ ישראל יהודית.
ד.
היזמה הפרטית, האינטרס הפרטי וההון הפרטי הם בלי ספק גורם חשוב ורב־אונים בבנין הארץ. הם כבר עשו הרבה בהקמת הישוב ועוד נתכנו להם עלילות גדולות בהגשמת הציונות. זהו כוחה של ארץ־ישראל וזוהי זכותה של הציונות ששתיהן פונות לא רק לאינטרס הלאומי ולרצון הקיבוצי של הכלל היהודי. אלא גם לאינטרס הפרטי ולתועלת האישית של היחיד היהודי. אלא גם לאינטרס הפרטי ולתועלת האישית של היחיד היהודי, הציונות נועדה להציל את הנפש והרכוש של עם ישראל, כי גם הנפש היהודית וגם הרכוש היהודי צפויים לכליון ואבדון בגולה. וכל אדם מישראל וכל פרוטה יהודית המוצאים בעוד מועד מפלט בארץ – מביאים ברכה לעצמם ולעמם. ואין כל יסוד וטעם לזלזל בחשיבות היזמה הפרטית הבונה והיוצרת בארץ.
הנסיון הראשון להניח יסוד לישוב החדש נעשה לפני חמשים וחמש שנים – בשנת תרל"ח (1878) – על ידי היזמה הפרטית של קבוצת יהודי ירושלים אשר הלכו ורכשו את אדמת מלֶבס והיו למיסדי המושבה הראשונה – אם המושבות בארץ, פתח־תקווה. במשק ההדר המתרחב, בחרושת הצעירה המשגשגת ובמפעל הבנין רחב־המידות מילא ההון הפרטי תפקיד גדול, ותפקיד זה ילך ויגדל בעתיד הקרוב.
אולם כל הסוברים שהיוזמה הפרטית לבדה יש ביכלתה לבנות את הארץ בשביל העם היהודי – טועים טעות מרה ומסוכנה, בלי תיכון לאומי, בלי פיקוח לאומי ובלי הון לאומי לא ייתכן דבר ההגשמה הציונית.
ה.
עד היום אין כמעט אף מפעל יהודי חשוב אחד בארץ, בין בכפר ובין בעיר, בין בחקלאות ובין בחרושת, בין במלאכה ובין בבנין – אשר לא הוקם בעזרת ובהשתתפות ההון הלאומי והאיניציאטיבה הלאומית. המושבות הישנות אשר נוסדו בעשרים וחמש שנים הראשונות של התיישבותנו החדשה, ואשר ניבנו כולן על יסוד הרכוש הפרטי – נוצרו ברובם על ידי ההון הלאומי. אותה פתח־תקווה שהחלה בהון פרטי לא היתה לה תקומה אלמלא באו לעזרתה חובבי־ציון ורוטשילד. הוא הדין עם ראשון לציון, גם פה התחיל ההון הפרטי – ומיד נזקקו לעזרה לאומית. מושבות אחרות נוסדו מלכתחילה באמצעים לאומיים. רק שתים מהמושבות הישנות – רחובות וחדרה – נוסדו ונבנו באמצעים פרטיים, אם כי גם בתוכן הושקעו לא מעט כסף ציבורי, ראשון־לציון ופתח־תקווה, זכרון־יעקב וראש־פינה, עקרון וגדרה משמר־הירדן ומתולה, סגרה ויבנאל, וכל שאר המושבות בגליל התחתון והעליון ניבנו בעיקרן או בשלמותן באמצעים לאומיים ולאומיים־למחצה (בכספי חובבי־ציון, הברון רוטשילד, יק"א ודומיהם).
גם תל־אביב, אשר כאילו נבנתה כולה על יסוד היוזמה הפרטית, נוצרה בעזרת ההון הלאומי. השטח הראשון אשר עליו נבנה הפרבר “אחוזת־בית” שנהפכה אחר כך לעיר עברית, נרכש בעזרת הקרן הקיימת, וקרן זו מילאה עד היום תפקיד חשוב בהרחבת תל־אביב. עוד בימים האחרונים הוקמו שכונות שלמות בתל אביב על אדמת הקרן בקיימת. הגמנסיה העברית שנבנתה באמצעים לאומיים שימשה גורם כביר בהתפתחותה של תל־אביב, הבנק האופותיקאי שסייע ומסייע במידה כה רבה בתנועת הבנין בת"א הוא יצור ההון הלאומי, הוא הדין ביחס לבנין בירושלים, חיפה וטבריה.
גם החרושת, שבה ממלא ההון הפרטי תפקיד יותר רחב, נסתייעה בהון הלאומי, ומפעליה הגדולים ביותר לא היו מוקמים כלל בלי איניציאטיבה לאומית ובלי אמצעים ציבוריים. היצירה הגדולה של רוטנברג בחישמול הארץ, מפעל האשלג של נובומייסקי קמו ונתאפשרו אך ורק בהשתתפות קרן היסוד ואמצעים לאומיים וציבוריים אחרים. גם בבתי חרושת גדולים כגון סיליקט בתל־אביב, נשר “ביגור” והטחנות הגדולות בחיפה השתתף ההון הלאומי והציבורי ישרות ובעקיפין.
ו.
אפס לא רק זכות־האבות של ההון הלאומי, פעולתו וזכותו בעבר – אלא תפקידו והכרחיותו בבנין הארץ בעתיד הם הם שקובעים.
ההון הפרטי והיזמה הפרטית כשהן לבדן לא יעשו. לא יוכלו לעשות את ארץ־ישראל לנחלת העם היהודי.
ההון הפרטי יצטמצם אך ורק במפעלים המביאים ריווח ושהכנסתם מובטחת. בחקלאות יתרכז ההון הפרטי בעיקר במשק המטעים. אולם התישבות חקלאית לא תכון אם תתבסס רק על ענף משקי אחד, וענף המכוון כמעט כולו למשלוח־חוץ. בשוק ההדרים ייתכן משבר. המחירים ירדו. או השוק האנגלי יסגר או יצומצם משום מה. מה יהא אז על משקנו החקלאי? יתר על כן: הדרים אפשר לגדל רק באזור מצומצם, לא גדול בכמותו ביחס לשטחה הכללי של הארץ. הנסתלק מכל שאר אזורי הארץ? הנקים לנו בארץ רק קנטון תפוזי? וגם באיזור מוגבל זה, שבו יפעל ההון הפרטי, מה היא הערובה שהיוזמה הפרטית כשהיא לעצמה תשמש את צרכי העליה. כלומר את צרכי העבודה העברית? מה ערך כל ההשקעות הללו אם אינן משמשות מקלט לעבודה עברית ולעליה עברית?
ז.
מבלי הרצון הלאומי והכוח הקיבוצי של תנועת־עם מאורגנת המזויינת לא רק במשאלות יפות, אלא גם ביכולת־פעולה ובאמצעים חמריים – עלולה האיניציאטיבה הפרטית ליהפך לגורם פרזיטי ומספסר, וההון הפרטי – לכוח מנצל עבודה זולה לא־עברית.
כבר עכשיו אנו מרגישים את הפסד היוזמה הסרסורית וההון המתנכר, שאין עליהם כל מורא ופיקוח של מרות לאומית. ספסרות הקרקע בעיר ובכפר משמשת כבר עכשיו סכנה חמורה להתפתחות הישוב ולגידול מפעלנו. המחירים המופקעים על מגרשי בנין בתל־אביב כבר מכבידים גם עכשיו, עושים כמעט לנמנע, על יסוד בית חרושת חדש. כי אי אפשר כמעט לרכוש מגרש במחיר מתאים. אותו הדבר נעשה בקנה־מידה יותר רחב באיזור ההדרים. המחירים המופלגים חוסמים את הדרך בפני בעל אמצעים צנועים להתנחל על הקרקע. מאידך גיסא, השטחים רחבי הידים אשר לא יצלחו להדרים ואינם מכניסים רווחים גדולים לבעלי־הון, יסכנו אך ורק למתישבים המוכנים ומוכשרים להתפרנס רק מעמל כפיהם, אולם אלה אין להם אמצעים, ובלי רכוש לאומי בקרקע ובלי קרדיט לאומי להתישבות לא יתאחזו העובדים על הקרקע. והעיר העברית לא תעמוד לעם בלי ישוב עובד רחב המעורה בקרקע.
גם התעשיה הזעירה וגם המלאכה זקוקות לעזרה לאומית: לקרדיט ולמגרש.
ההון הפרטי בלבד יביא למשק חד־ענפי הנידון לכשלון בכל משבר־השוק, לצמצום ארצי בשטחים מובחרים, מעין תחום־מושב קפיטליסטי: לספסרות מסוכנת בקרקע ולנישול העבודה העברית. ואין להתעלם גם מהסכנה החוזרת שבכל שעת משבר, כלכלי או מדיני, הצפוי לנו גם בעתיד, יופסק זרם ההון הפרטי וישותק מפעל הבנין, כאשר קרה עד עכשיו במשברים שעברו עלינו עד הנה.
ח.
פתיחת כל האזורים והגלילים של הארץ להתיישבות יהודית, פיתוח כל ענפי המשק החקלאי והחרושתי, הבטחת העבודה העברית וקליטת העליה, התמדת הבנין בימים רעים כבימים טובים, השרשת ההמונים היהודים המרוששים ומחוסרי האמצעים במשק פרודוקטיבי – כל אלה ייתכנו אך ורק בהשתתפותו הפעילה והמדריכה של ההון הלאומי בבנין הארץ ובפיקוחו הממשי וחינוכו השיטתי של הרצון והכיוון הלאומי על פעולת ההון הפרטי והיוזמה הפרטית.
גם עמים בריאים המשורשים מדורי־דורות באדמה ובעבודה, לא יכלו ליישב ארצות חדשות בלי מחנות־עבודה חלוציים ובלי אמצעי כסף ממלכתיים, אם כי ברשותם נמצאו ארצות עשירות ורחבות־ידים ולשרותם עמד כוח הכפייה וההגנה של השלטון המדיני. ליהודים אין היתרונות של הצרפתים באלגיר וטוניס ושל האנגלים באוסטרליה, קנדה וניו־זילנד. לנו אין מדינה. לנו אין מעמד איכרים, לנו אין מעמד פועלים. לנו אין תקציב ממלכתי, מאות שנים היינו נתוקים מהאדמה, גמולים מהעבודה. וארץ ישראל אינה אוסטרליה או קנדה. הארץ קטנה ומדולדלת, ונדרשים מאמצים חלוציים כבירים לרכישת כל חלקה, להפראת כל כברה ולישוב כל נקודה. נדרשים מאמצים חלוציים להכשרת היהודי העירוני לעמוד על הקרקע, גם בעיר אנו עומדים לפני מעשה בראשית: אין עיר “יהודית” בגולה, אשר לא תהיה סמוכה לסביבה בלתי יהודית. כאן שומה עלינו ליצור מקורות חדשים של עבודה פרודוקטיבית, אשר היהודים לא עסקו בה ולא ידעו אותה.
הוצגנו לפני תפקיד קשה ומורכב ביותר – כתפקיד אשר לא הוצג עדיין לפני שום אומה: ותפקיד זה לא ימולא בלי כוחות חלוציים, בלי עבודה חלוצית ובלי הון חלוצי, בלי חלוציות של היחיד ובלי חלוציות של הכלל. תפקיד זה דורש ומחייב תכניתיות, יזמה קיבוצית, אופק היסטורי, כשרון מעפילים, קרנות לאומיות, שתכליתן לא ריווח אלא בנין ויצירה.
הגשמת הציונות – הפתרון הארצי־הממלכתי של שאלת העם היהודי בהיקפה המלא, מחייבת אמצעים לאומיים־ממלכתיים ומאמצים מאורגנים ומכוונים לתכלית היסטורית. העם היהודי, נטול המדינה ומשולל כוח כפייה ושלטון, מסוגל ליצור את האמצעים הדרושים ולקיים את המאמצים ההכרחיים רק דרך הסתדרות־עם חפשית הבנויה על צורך היסטורי ורצון לאומי והיודעת לגייס את הכוחות האנושיים ואת האמצעים הפוליטיים הכספיים והמוסריים הדרושים להגשמת הציונות.
תל־אביב, כב בטבת תרצג [היינט 97]
שתי תעודות
מאתדוד בן־גוריון
אייר תרצג, (“ידיעות החלוץ”)
א
אנו חיים בתקופה המטילה עלינו אחריות מיוחדת במינה. אנו עומדים בפני סכנות חמורות ובפני אפשרויות גדולות, ותנועה היסטורית כתנועתנו חייבת לדעת למנוע הסכנות ולקיים את האפשרויות ע"י גיוס בעוד מועד של כל כוחותיה היוצרים והמלחמתיים.
גם המצב בעולם, גם המצב ביהדות וגם המצב בארץ יוצאים מגדר הרגיל.
דורנו הנוכחי שעברו עליו מלחמת־עולם ומהפכות פוליטיות וסוציאליות כבירות, אינו עלול להתפעל ביותר ממאורעות בלתי רגילים. אבל מה שמתרחש בעולם לעינינו לא יאומן כי יסופר. ריאקציה איומה פראית, אכזרית כזו שמתחוללת עכשיו בגרמניה אי אפשר היה להעלות על הדעת. מי היה מאמין שעם בעל תרבות כה גבוהה יערוך בשנת 1933 אוטו־די־פה ויעלה על המוקד את ספריהם של גדולי המחשבה והאמנות – אך ורק מתוך שנאה גזעית ומעמדית? מי היה מאמין שהרגש הלאומי של עם אדיר יסתלף ויפרע במידה כה מבהילה?
הריאקציה הפרועה המשתוללת בגרמניה מהווה סכנה עולמית, מפני ששרשיה נעוצים במצב החולני של היחסים הבינלאומיים ובמשבר ללא־מרפא של החברה הקפיטליסטית.
הריאקציה היא מחלה מידבקת, והיא נותנת אותותיה גם ברחוב היהודי. גם בתוכנו מסתלף ומזדיף הרגש הלאומי על ידי נושאי הריאקציה החברתית, וריאקציה זו מזיקה ומסוכנת לנו יותר מאשר לגרמניה. האומה הגרמנית מעורה בארצה, ואם כי משטרה הפרוע עשה אותה לשמצה בעיני העולם, אין היא חוששת לעצם קיומה ועתידה. בעמנו נטול־הקרקע והמדינה, שאין לו אלא רצון ושאיפה בלבד לחדש קיומי הממלכתי, עלולה ריאקציה זו לערער את היסוד של תנועת־שחרורנו, כי כל כוחה של תנועה זו מושתת על בסיס מוסרי – על צדקת תביעתנו הלאומית ועל טהרת מפעלנו בארץ.
ב
יוצא מגדר הרגיל הוא מצבו של העם היהודי. המצוקה היהודית, החורבן היהודי צועקים השמימה. יהודי גרמניה נתעררו עד היסוד, וקיומם הפיסי עומד בסכנה. מצבם של היהודים בארצות אחרות אף מחוסר־תקווה ומוצא. התרוששות ההמונים צועדת צעדי ענק, וגם עוורים רואים עכשיו את פשיטת־רגלה הגמורה של הוויתנו הגלותית. המשבר העולמי, אשר לא פסח גם על הארצות העשירות והאדירות ביותר, נחת במלוא־תקפו ואכזריותו המיוחדת על העם היהודי התלוי על בלימה.
ובאותה שעה אנו עדים לגיאות מופלאה באחת הפינות הקטנות של העולם המזועזע: א“י היהודית פורחת וגדלה ונבנית, ובשעה שמיליוני מחוסרי־עבודה במדינות העשירות כמעט איבדו כל תקווה לשוב לחיי עבודה נורמליים, מורגש בארץ הקטנה מחסור חריף – לא בעבודה אלא בעובדים. ועם כל העליה המתגברת נחנק המשק היהודי מחוסר ידים עובדות, ופועלי א”י ומשקה משוועים לעליה נוספת. בעיר ובכפר, במטע ובחרושת אין למצוא פועלים עברים במידה מספיקה. האמת הציונית, גם באבחנת מציאותנו בגולה, וגם בחזון עתידנו בארץ, לא היתה אף פעם כה שקופה וניצחת כבשעה זו. אבל אמת זו היא מרה וטרגית. השטר הציוני הגיע זמן פרעונו, – ואין יד התנועה משגת. התנועה הציונית הגיעה למשבר, כי אין ביכולתה למלא את השליחות אשר הוטלה עליה. העם היהודי מוכן – מוכרח – ללכת בדרך אשר הורתה הציונות – ומורה־הדרך אינו מוכשר ללכת לפני העם. התנועה הציונית, לא כרעיון מופשט, אלא כגורם מגשים, כגורם קולוניזטורי, היא מחוסרת אונים ומשותקת, ואין בכוחה לספק באמצעיה את ההסתערות העצומה, ולו גם מקצתה, של העם היהודי לארץ־ישראל.
ג
אנו עומדים לפני צורך עצום ולפני אפשרות גדולה. והתנועה הציונית היא מחוסרת אונים, נעדרת רצון ומשוללת יכולת פעולה ואמצעי־פעולה ממשיים. הכוח הבונה והיוצר בציונות, נושא המפעל הציוני בארץ, ציבור הפועלים הארצישראלי, העמד בפני סכנת הריאקציה בציונות המחקה כקוף את מעשי היטלר ושיטות־היטלר ברחוב היהודי, המשחיתה חלקים של הנוער היהודי, מחנכת אותם להפרת־שביתות ותעלולי־בריונים, מעמידה אותם לשירות אויביה בנפש של העבודה העברית ומכשירה מלחמת אזרחים בישוב. הרביזיוניזם משווה סכנה לא רק לעבודה העברית – אלא לישוב כולו. ההסתה נגד היהודים המתנהלת ע“י האפנדים הערבים, ניזונת במידה רבה מהמאמרים הפרובוקציוניים של העתונות הרביזיוניסטית. מבלי הבנה ומבלי כשרון לתפקידים היוצרים, הקונסטרוקטיביים של הציונות המתגשמת, – מגלה הרביזיוניזם את כוחו וגבורתו בדקלמציות “מכסימליסטיות” ובהפגנות “פטריוטיות” היוצקות מים על גלגלי הטחנות של אויבי הציונות. כבגרמניה כן גם אצלנו הולכת הריאקציה השוביניסטית והחברתית יד ביד. חוגים ציונים בעל־ביתיים בארץ ובגולה נאחזו ברביזיוניזם לא מאהבת המן אלא משנאת מרדכי. יודעים הם שא”י לא תיבנה בהבל פיהם של “הפטריוטים” המדקלמים על מדינת יהודים בשני עברי הירדן, רואים הם את המשחק הנלעג של חרבות־העץ אשר “הלגיונים” הרביזיוניסטים מנפנפים בוורשה ובריגה, ואף על פי כן הם תומכים במשחק הנפסד, כי הם מקווים להשיג בעזרת הרביזיוניזם את מבוקשם הטמיר: “לשבור” את תנועת הפועלים.
ד
בארץ קמה והיתה מהפכה חברתית עמוקה, הקשורה קשר אמיץ ואורגני בהגשמת הציונות: העבודה העברית נעשתה לכוח הראשי בישוב. שום דבר אינו מפלה ומייחד כל כך את הישוב הארצישראלי בתוך כל הישובים היהודים בעולם כתפקיד המכריע והמרכזי שממלא כאן הפועל היהודי. תפקיד זה הוא טבעי ומוכרח בציונות המתגשמת. א“י תהיה לארץ יהודית במידה שהעבודה העברית תיבנה אותה. הציונות – פירושה יצירת אפשרויות עבודה לעם היהודי בארצו. המוני ישראל ישובו וייאחזו במולדתם העתיקה רק אם יעלה בידם לחזור לחיי עבודה. בלי מעבר המוני לעבודה לא תיתכן התגשמות הציונות, ואין זה מקרה ואין זה חזיון חולף וארעי שערכו ומשקלו של הפועל היהודי עולה וגדל עם עלייתו וגידולו של הישוב. ובה במידה שהציונות תתקדם בהתגשמותה – בה במידה יעצם כוחה של העבודה העברית בארץ. והוא הדין להיפך. עליָתו החמרית והרוחנית הסוציאלית והפוליטית של הפועל היהודי בארץ, הטבועה מהכרח בהגשמה הציונית, נתקלה בהתנגדותו המעמדית של הבעל־בית היהודי, אשר יצריו המעמדיים גברו על הרגשתו הלאומית ואחריותו הציונית. במלחמתו על עבודה עברית התנגש כבר הפועל בעמדתו המעמדית והאנטי־ציונית של הבעל־בית. התנגדות לא פחות נמרצה ומרה פגש הפועל במלחמתו על זכות העובד כאזרח, כציוני, כאדם, על תנאי עבודה הוגנים ותרבותיים. והפועל לא הסתפק ולא הצטמצם במלחמתו על עבודה וזכויות העובד. כשליח־העם במפעל התקומה והגאולה הלאומית הטיל הפועל על עצמו תפקידים תרבותיים והתיישבותיים, נכסים חברתיים ומשקיים חדשים ויצר תרבות לאומית מחודשת וצורות חיים חדשות. עם התנשאות העבודה להיות הערך העליון בבנין הארץ התרומם הפועל לשלב העליון של החיים התרבותיים והחברתיים בישוב, ובכוח הסתדרותו המופתית וכשרון יציקתו נעשה לגורם המדריך בארץ־ישראל היהודית. עם שינוי־ערכיים אלה לא רצה להשלים הבעלבית היהודי, שהציג את השאיפות והאינטרסים והפריווילגיות המעמדיים שלו מעל הצרכים והאינטרסים של הציונות, ובמלחמתו נגד הפועלים הוא מוכן להצטרף אפילו לשטן, ובלבד – שיוכל “לשבור” את כוח הפועל. והרביזיוניזם אשר בתקופתו הראשונה רצה להגיע לשלטון בציונות בדמגוגיה פוליטית ובניצול כל משגה וכשלון של ההנהגה הפוליטית בתנועה – הפך את טעמו ונאחז בתקופתו השניה בשיסוי נגד הפועלים ובהפחת המשטמה המעמדית כאמצעי יותר מהיר ויותר בטוח לרכז סביבו את הציונות הבעל־ביתית, למען תשיג בעזרת הבעל־בית את הדיקטטורה המבוקשת בציונות. הרביזיוניזם עושה חשבון פשוט: רוב היהודים בגולה אינם פועלים. רוב בנין ורוב מנין העם היהודי הוא בורגני זעיר ויש לגרות את היצר המעמדי נגד הפועל בארץ, יש לעורר קנאה ושנאה נגד הכוח החברתי החדש שקם בישוב, יש לתאר את תנועת הפועלים כאויבת להמונים היהודים נטולי־המעמד בגולה, יש להפחיד ב”טירור" אדום ובמלחמת־מעמדות “מרכסיסטית”, יש להרבות בהבטחות קלות של חופש עליה והתנחלות מהירה במדינת היהודים – אם רק יישבר “המונופולין” של “השמאל” אשר תפס בידיו את כל “השלטון” ואינו מניח ליהודי פשוט לבוא לארץ. זהו הקו הרביזיוניסטי החדש ובאי כוח האיכרים והציונים “הכלליים” בארץ, אשר נלחמו מקודם בקו הפוליטי המסוכן של הרביזיוניזם נתנו עכשיו את ברכתם למפלגה הרביזיוניסטית המעמידה מפירי שביתה לשבור את ההסתדרות ומשסה בפועלים את הציבור הבעל־ביתי.
ה
אולם החשבון הרביזיוניסטי הוא מוטעה ביסודו, באשר הוא בנוי על הנחות לא־ציוניות. הציונות היא מרד בגלות. אילו יכלו היהודים להשלים עם החיים בגולה ולהמשיך את חייהם אשר חיו במשך מאות שנים – לא היתה קמה תנועה ציונית. השורש העמוק של הציונות נעוץ בחוסר האפשרות של ההמונים היהודים ושל הנוער היהודי להמשיך את חיי הגולה. חוסר־קרקע, תלישות מעבודה, העדר סביבה לאומית עצמאית – אלה הם שלשת המקורות הראשוניים של התנועה הציונית. שלילת הציונות מתבססת על הסטטיקה היהודית. היהודים מפוזרים ונפוצים בכל כדור הארץ, היהודים הם עם עירוני, היהודים הם נטולי מעמד, היהודים מתעסקים בעיקר וברובם בפרנסות־ביניים, היהודים נזקקים ללשונות של העמים אשר בתוכם הם יושבים, היהודים חסרים משק ותרבות משלהם – ומפני כך אין הציונות אפשרית. עובדות אלה שעליהן נסמכת ההתנגדות לציונות – הן עובדות קיימות שאין להפרידן, ולא יעלה על הדעת להתעלם מהן. אבל כלום עובדות אלה הן חוק ולא יעבור? כלום אין לשנותו ולהעבירו מן העולם? זוהי השאלה, והציונות עונה על שאלה זו ב“לא” מוחלט ובטוח.
הציונות נשענת על הדינמיקה היהודית. אמנם היהודים הם מפוזרים ונפוצים, אבל אין להם קיום בארצות מגוריהם, והם מוכרחים לנדוד. היהודים הם עם־העיר, אבל העיר החורגת דוחקת ופולטת אותם, ובלי ארץ ובלי קרקע משלהם אין להם תקווה. היהודים הם מתווכים – כי בגולה נחסם לפניהם הדרך למקורות העבודה היוצרת, והמצוקה כופה אותם לבנות לעצמם משק חדש על אדמה משלהם. היהודים מסתגלים לתרבויות זרות – אבל הזרים אינם רוצים בהם ומקיאים אותם מתוכם, וגם הצורך הפנימי וגם ההכרח החיצוני מניע אותם ליצור תרבות לאומית עצמאית. כוחות היסטוריים שבתוך היהדות ומחוצה לה מכריחים את היהודים לשנות הם אורח־חייהם, את מקום מגוריהם ואת מעמדם המשקי והתרבותי: על שינוי היסטורי מוכרח זה מתבססת ההגשמה הציונית. וההגשמה הציונית פירושה תמורה כפולה: א) תמורה גיאוגרפית, קיבוץ־גלויות, התרכזות טריטוריאלית בא"י: ב) תמורה חברתית־כלכלית, השתרשות העם היהודי בעבודה ובקרקע־המולדת. ותמורת־מקום ותמורת־מבנה אחוזות וכרוכות זו בזו, ואחת לא תיתכן בלי חברתה. רק מתוך מעבר המוני לעבודה ולהתאחזות בקרקע תתגשם הציונות – מעבר רוב העם היהודי לארץ. הארץ לא תקלוט המוני סוחרים, חנוונים, מתווכים ואנשי אויר ורוח. עם טריטוריאלי יכון רק אם רוב העם יהיו לפועלים ולאיכרים. הציונות המתגשמת מוּנעת בכוחות הדינמיים הפועלים באומה העברית, בכוחות המורדים בגלות, בכוחות המעפילים החותרים לקראת שינוי מבנה העם ושינוי מרכזו הארצי. על כוחות דינמיים אלה נשענת הציונות החלוצית, המהפכנית, אשר נושאה בארץ הוא ציבור הפועלים, ונושאו בגולה הוא הנוער החלוצי והמוני העם השואפים לעבודה ולקרקע בארץ.
ו
ההתגוששות הרעיונית והציבורית בין הציונות ובין האנטי־ציונות, שמובנה ההיסטורי הוא הניגוד בין הסטטיקה ובין הדינמיקה שבחיי העם היהודי, חודרת בצורות שונות גם לתוך התנועה הציונית גופה. ההתנגשות בין הציונות החלוצית ובין הסילוף הרביזיוניסטי של הציונות אינה אלא ההתאבקות של הכוחות הדינמיים, המשחררים והיוצרים, כלומר הציוניים, שבחיי העם היהודי נגד הכוחות הסטטיים. המתנוונים והעקָרים של הגלות, הנידונים לכליה. זוהי ההתאבקות בין גאולה וגולה, בין עבר ועתיד, בין תקומה ואבדון. וממוצא ההתאבקות הזאת תלוי גורל מפעלנו בארץ וגורל התנועה הציונית בעולם. נצחון הציונות החלוצית – נצחון הציונות המאמינה בכוחות הפנימיים של העם היהודי, המתבססת על תנופת הנוער היהודי וההמונים היהודים לכיבוש עבודה וקרקע, הנשענת על שינוי־הערכים המוכרח בהיסטוריה היהודית, – ניצחון זה מובטח, הוא יבוא, מן הנמנע שלא יבוא – אם הציונות תקום ותתגשם.
והצורך והאפשרות של הגשמת הציונות לא היו אף פעם כה בולטים וגלויים כבשעה זו.
הצלחת מפעלנו בארץ מצד אחד, חורבנה של הגלות מצד שני – מנקרים את העין. והאפשרויות הגדולות בארץ והמצוקה האיומה בגולה מצוות עלינו חידושה של התנועה הציונית: מחייבות אמונה ורצון ויכולת להתיישבות עובדת רחבה ולעליה עובדת גדולה: תובעות הֵחָלצוּת רבתי וגיוס רב־אונים של כל הכוחות הגנוזים בעם לקראת ביצוע היעוד ההיסטורי של שעת־גורל זו.
ותנועת הפועלים הארצישראלית אשר התרכזה למעלה מחצי יובל שנים בהנחת היסוד למפעל ההגשמה והשקיעה את אונה ומרצה בבנין הארץ – שומה עליה עכשיו להעמיס על עצמה תפקיד שני – לחדש את התנועה הציונית, ובעזרת הנוער החלוצי וטובי הכוחות הקונסטרוקטיביים בעם היהודי – להטיל על עצמה את האחריות לתנועה הציונית, למען העמיד לשרות ההגשמה את המעולה והמובחר שבעם היהודי. שתים הן התעודות של הפועל העברי: בנין הארץ וגיוס העם. וורשה, כב אייר תרצג [“ידיעות החלוץ” 15, 16, 19]
הקונגרס הציוני
מאתדוד בן־גוריון
סיוון תרצג, (“היינט”)
א
בין השאלות הרציניות והחמורות, שפתרונן הוא בידי הקונגרס – למעשה בידי הבוחרים הציונים – היא שאלת הקונגרס גופו. והשאלה היא: היישאר הקונגרס הציוני המוסד המחוקק העליון של התנועה הציונית והסתדרותה, המוסד הקובע את המדיניות הארצישראלית של העם היהודי, המוסד הנושא את הזכויות הממלכתיות שהשיגה ההסתדרות הציונית בהכרזת בלפור ובמנדט הא"י, – או שהקונגרס ירד למדרגת אספה מחוסרת־ערך שאינה מחייבת שום איש לשום דבר, שאין לה תוקף לקבל החלטות־חובה, ויבוטל האופי המשפטי הפומבי של הקונגרס בנציגותו המוסמכת והחוקית של העם היהודי כלפי ממשלת המנדט, חבר־הלאומים ושכנינו הערבים.
ב
לאחר שאבד קיומו הממלכתי של העם היהודי בארצו, לא היו היהודים בכל תקופת הגולה נושא של מדיניות עצמאית. היהודים היו אובייקט ולא סובייקט של פוליטיקה. בזמנים שונים מלאו יהודים, כיחידים וכקיבוצים, תפקיד פוליטי. מזרע היהודים יצאו אישי־מדינה גדולים שעמדו בארצות שונות בראש הפוליטיקה הארצית, ולפעמים היתה השפעתם ניכרת גם במאורעות עולמיים בדורם. די להזכיר שני מדינאים במאת־השנים האחרונה: ד’ישראלי באנגליה וטרוצקי ברוסיה. אפס אלה לא היו מדינאים של העם היהודי, עמנו לא היה נושא וסובייקט של רצון ממלכתי ופוליטיקה ממלכתית.
ג
מדיניות יהודית, כביטוי קיבוצי של רצון העם ומאוויו בתורת יחידה לאומית, החלה רק עם התנועה הציונית. היו “פיקחים” שראו הזיה בדבר, כי עם ללא ארץ ומדינה יהיה נושא של מדיניות לאומית עצמאית. ההיסטוריה עשתה את “הפיקחים” לצחוק, כשם שעשתה לצחוק את “אנשי המדע” שביקשו לפני 25 – 30 שנה להוכיח, כי אין א"י מסוגלת להיות למקלט העליה וההתיישבות היהודית.
ההיסטוריה הזימה את נבואתם של האנטי־ציונים, כי לא יהיה עם נטול־מדינה לגורם פוליטי ונושא זכויות ממלכתיות במשפט־העמים. “האוטופיה” באה ונהייתה. העם היהודי הוכר כנושא זכויות מובטחות במשפט העמים לגבי ארץ ישראל. ההסתדרות הציונית שאינה אלא “הסתדרות רשות” קיבלה אישור בין־לאומי והוסמכה להיות ביאת־כוחו של העם היהודי בכל עניני א“י. הברית ההיסטורית בין העם היהודי ובין א”י הוכרה במשפט העמים והונחה כאבן־יסוד במנדט הארצישראלי.
ד
ייתכן שיהיו בתוכנו חילוקי־דעות בדבר ערכו המתמיד של משפט העמים הנוכחי בכללו. אפשר לחלוק מבחינה פרינציפיונית על העיקר של המדינה. אין זו השאלה המעסיקה אותנו כאן. שאלה זו אינה משנה את העובדה, כי העם היהודי שהיה במשך מאות השנים מחוסר־קיום במסגרת הקיימת של משפט העמים, והיה משולל נציגות מאושרת שיש בכוחה להביא לידי ביטוי את רצונו הלאומי בדרך חוקית ומוכרת, השיג את ההכשרה הזאת בתוקף התארגנותו “החפשית” בהסתדרות הציונית, הפך להיות גוף מוכר במדיניות הבינלאומית ובמשפט העמים וכבש זכויות ממלכתיות ביחס לא“י המובטחות בחוזה אינטרנציונלי. ויש להדגיש ברורות: לא היהודים בא”י – אלא העם היהודי כולו כיחידה לאומית, ולא זכויות בתוך א"י – אלא זכויות לגבי הארץ כולה.
ה
הסעיף הרביעי של המנדט האנגלי על א“י קובע שההסתדרות הציונית מוכרת כגוף בעל זכויות גלויות בכל הענינים הנוגעים לבנין הבית הלאומי של העם היהודי בא”י!
הקונגרס הציוני כבמתו העליונה של העם היהודי, וכלי־מבטאו של שאיפותינו הלאומיות, המוסד המחוקק והמפקח של התנועה וההסתדרות הציונית נודעה לו חשיבות גדולה גם לפני המנדט. חשיבות זו היתה כפולה: כהפגנת רצונו הפוליטי של העם היהודי כלפי חוץ, וכגיוס כוחו הקונסטרוקטיבי כלפי פנים. בקונגרס הציוני נקבעו ונוסחו המאוויים המדיניים והתכניות הישוביות של התנועה הציונית. הקונגרס שימש תחנת־ריכוז לרצון הציוני ונקודת־מוצא למעשים ציוניים.
עם הכרת ההסתדרות הציונית במנדט הבריטי נעשה הקונגרס הציוני השלטון העליון של זכויות העם היהודי לגבי א"י וגורם מוסמך במדיניות הבינלאומית ומשפט העמים במידה שהוא דן ופועל בהקמת הבית הלאומי בארץ.
ו
וכיבוש מדיני גדול זה, שהרצל נשא אליו לבו וד"ר וויצמן זכה להשיגו, נשקפת לו עכשיו סכנה. ההסתדרות הציונית והקונגרס הציוני יכולים למלא את תפקידם הפוליטי והקולוניזטורי ולקיים את תעודתם הבינלאומית והיהודית כל זמן שהם מוכשרים לפי חוקתם הפנימית והרכבם האירגוני להחליט, לחייב ולפעול כלפי כל החלקים והגופים המשתתפים בהם. ההסתדרות הציונית אינה מדינה שיש בכוחה לכוף את מישהו בעל כרחו. וכשם שאין לזלזל בערכה וכוחה כך אין גם להפריז בהשפעתה ובאפשריותה.
תקפה של ההסתדרות הציונית אינו מיוסד על כוח פיסי, על כוח הכפייה. כל כוחה מושתת על יסודות מוסריים וציבוריים. ובהימוט היסודות האלה – מתמוטט כל המשען, הפנימי והחיצוני. שעליו יכון הבנין הציוני. גם הסעיף הרביעי של המנדט מתנה הכרת ההסתדרות הציונית כגוף משפטי בחוקה מתאימה של ההסתדרות.
ז
היכן הסכנה?
בקונגרס הי"ז קם אחד מציריו, שלא היה מרוצה מאחת ההחלטות, וקרע לעיני כל את כרטיס־הציר שלו ועזב את הקונגרס. זה היה מנהיג המפלגה הרביזיוניסטית. הקונגרס עבר על המקרה הזה לסדר היום. גם הסיעה הרביזיוניסטית לא החשיבה כנראה ביותר את הדבר, וכמדומה שאף ציר רביזיוניסטי אחד לא הלך מהקונגרס אחרי מנהיגו.
אפס המנהיג הרביזיוניסטי התיחס לדבר ביתר חשיבות מחבריו – ובמשך שנתיים קשר מלחמה קשת־עורף ובלתי פוסקת נגד השתתפות חבריו בהסתדרות הציונית: ויש להודות – ביתר עקביות וביתר גילוי־לב מחבריו. הוא הוכיח בצדק, כי שאיפתה של המפלגה הרביזיוניסטית לנהל פעולה פוליטית עצמאית אינה מתיישבת עם השתתפות בהסתדרות הציונית.
ואלה דבריו:
מבחינה מוסרית מדינית מגיעים בלא־ספק למצב לא נעים ומזויף כשרוצים מצד אחד לנקוט בפעולה פוליטית עצמאית, ומצד שני ממשיכים להשתתף פורמלית בהסתדרות שניה,, אף היא פוליטית, ביחוד כשההסתדרות השניה יש לה תביעה לנציגות יחידה של התנועה הציונית. מצב זה נעשה בלתי נוח ביחוד לאחר שנאלץ (ממה שלא נמנע) לעשות צעדים פוליטיים הסותרים לגמרי או בחלקם את הקו הפוליטי של ההסתדרות הציונית. דבר זה יעשה רושם מוזר גם על ממשלת המנדט, וגם על חבר־הלאומים, ואפילו על ידידינו הטובים ביותר באנגליה ובכל מקום שהם. זה יהיה מוזר מבחינת המוסר הציבורי. כאן לפנינו קבוצה הרואה עצמה כחלק מההסתדרות הציונית. היא משתתפת בקונגרסים. היא שואפת לכיבוש השלטון, להשפיע כך או אחרת על המדיניות של ההסתדרות הציונית. את אומרת, שהיא מקבלת על עצמה על ידי כך את האחריות למדיניות זו, ואיש אינה מכריחה לכך. היא עושה זאת מתוך רצונה החפשי. אולם באותה נשימה מודיעה לנו הקבוצה הזאת: “ההסתדרות הציונית עושה מידחה – אל תשמעו לה! השמעו לנו” זהו “מוזר”, כך לא עושים". (וו. ז’בוטינסקי ברוסביט, 30 אבגוסט 1931).
ז’בוטינסקי הרחיק ללכת. הוא הוכיח שההשתתפות בקונגרס הציוני אינה מתיישבת עם עיקרוני־החינוך של הנוער הרביזיוניסטי הנקראת בשם “ברית טרומפלדור”.
בחוזר ששלח כראש הבית"רים אל חברי “הברית” בשאלת ההשתתפות בקונגרס נאמר:
“השאלה הזאת נוגעת בשורה הראשונה באינטרסים הבית”רים. הן בית"ר הוא מוסד המקדיש עצמו לחינוך הנוער הציוני ברוח הציונות הצרופה ובדחיית כל פשרות.
אבל הנסיון של הקונגרס הי“ז לימד אותנו, שברית הצה”ר אין בכוחה להימנע מפשרות אלו ולכך ברור, שההשתתפות בקונגרס הציוני והחינוך הבית“רי הם תרתי דסתרי”. (ב“רזסביט” הנ"ל)
ח
ולא זו בלבד, שהמנהיג הרביזיוניסטי ראה – בצדק גמור – סתירה פוליטית ומוסרית בין פוליטיקה רביזיוניסטית עצמאית ובין השתתפות בקונגרס, אלא שהוא הכריז גלויות ומפורשות, שהוא רוצה להילחם בקונגרס בציוני ולהצמיתו.
“הלחם אלחם ללא וויתור ופשרה נגד כל השתתפות ממשית – אפילו בצורת אופוזיציה – בהסתדרות הציונית הבלה, הנידונה בשל אשמתה היא להתגלגל לתוך תהום של חדלון־אונים וחוסר־ערך”
(רזסווייט, 25 אבגוסט, 1931).
“כל החלומות על כיבוש הקונגרס צריכים להיפסק. ולא עוד – אלא שהדרך לחלומות אלה מן ההכרח שיסגר”.
"אני שולל כל אפשרות של כיבוש. עד כמה זה קשה הראונו הבחירות האחרונות: לאחר הפרעות, לאחר הספר הלבן וכו' קיבלנו רק 20% של הקולות, ורק מתוך עקשנות אפשר להכחיש את העובדה, שבבחירות האחרונות הביא הבוחר בחשבון לא רק את תכניותיו, כי אם את התמרמרותו נגד הערבים והאנגלים.
את הנסיון לתקן את ההסתדרות אני רואה כנגמר, ולא אשתתף בו עוד"
(רזסווייט, 13 ספטמבר, 1931).
“איני רוצה בהצלחת ההסתדרות הציונית ובפריחתה: להיפך, הייתי רוצה בירידת השפעתה עד אפס, איני רוצה להיכנע למשמעתה. אני רוצה, להיפך, לשתק את פעולתה בכל כוחותי”
(רזסווייט, 27 ספטמבר, 1931).
ברוח הדברים האלה ניהל ה' ז’בוטינסקי במשך שנתיים את מלחמתו בתוך המפלגה הרביזיוניסטית. וכשחלק מידידיו לא רצה לתת יד להריסת ההסתדרות הציונית, לא נרתע המנהיג הרביזיוניסטי גם משבירת מפלגתו הוא ועשה את ה“פוטש” הידוע.
“חזית העם” של הרביזיוניסטים בירושלים, האורגן הרשמי של בית“ר, העיר בשעת ה”פוטש" את ההערה האופיינית:
“בדעת־הקהל של עמנו קיימים כמה שקרים מוסכמים, ואחד השקרים האלה הוא שקר פולחן "האיחוד", ה"אחדות", מין פולחן עיוור של כלל ישראל” “מפחידים אצלנו בדחליל ו”פירוד" שמו. אולם הדרך של פירוד הלכו התנועות הלאומיות הקשורות בשמות המזהירים של קימאל, מוסוליני, פילסודסקי, די־וולירה, היטלר"..
(אבא סיקרא, “הסתדרות הציונית השלישית”, ב“חזית העם” מיום א' ניסן תרצ"ג)..
ט
אין המחלוקת הפנימית של הרביזיוניסטים מעניינת אותנו, ואין ברצוננו להתערב בריב המשפחתי ולבדוק מי מייצג את הרביזיוניזם. למרות כל המחאות של ה' גרוסמן נראה שצדק ה' ז’בוטינסקי באמרו שרוב הרביזיוניסטים הולכים אחריו. לגבי התנועה הציונית חשובה העובדה שהרביזיוניזם שוב הפך את טעמו והחליט ללכת לקונגרס. הבית"ר, אשר חינוכו הצרוף אינו מתיישב עם השתתפות בקונגרס, לפי החוזר הצבאי של מנהיגו, קיבל פקודה חדשה מאותו המנהיג ללכת לקונגרס.
הרביזיוניסטים ומנהיגיהם נטלו לעצמם את הזכות “המוזרה” לומר היום דבר, ומחר – את היפוכו הגמור, כך נוהגת תנועות דומות להם בארצות ידועות, ענינם הוא זה.
אבל מענינה של התנועה הציונית ומענינו של כל ציוני ישר ונאמן הוא לשמור על כבודו ועל זכויותיו של המוסד הלאומי־המדיני היחיד אשר לעם היהודי שהוכר במשפט העמים – ההסתדרות הציונית והקונגרס הציוני.
על המוני הבוחרים לקונגרס להחליט עתה אם הקונגרס הציוני “יתגלגל לתהום של חדלון אונים וחוסר ערך”, כאשר הכריז המנהיג הרביזיוניסטי, או שהקונגרס יישאר המוסד העליון, המחוקק והמחייב של התנועה הציונית, הנושא של הרצון והחיוב הלאומי והנציג המוסמך היחיד של העם היהודי לגבי א"י.
ההכרעה היא בידי קהל השוקלים הציונים.
וורשו, כ' סיוון תרצג [“הפועל הצעיר” 36]
הפועלים בהנהלה
מאתדוד בן־גוריון
טבת תרצד, (“דבר” 2633)
זהו הכינוס הראשון של ההסתדרות לאחר הקונגרס וחובה מוטלת על אלה מחבריה שנשלחו לשאת באחריות התנועה הציונית למסור לציבור הפועלים על שליחותם ועל הדרך שבה הם חושבים למלאותה. אני רוצה לעמוד הפעם רק על השאלות שבהן נתקלנו בקונגרס ולאחריו, והמשמשות עדין סלע מחלוקת בתנועה. אני מדבר פה לא בשם ההנהלה אלא כאחד מחברי ההנהלה הציונית הרואה את עצמו אחראי בכל זמן ומקום לפני ציבור הפועלים.
קואליציה רחבה – הכרח ציוני
בקונגרס האחרון עמדה שאלת הקואליציה שהיא ממלאה עדיין את חלל התנועה הציונית עד היום. אני הייתי ועדיין הנני חסיד של קואליציה רחבה של כל המפלגות המוכנות לשאת באחריות לתנועה הציונית, בזאת אני מוציא מן הכלל מפלגה זו לפני הקונגרס אין לי להוסיף או לגרוע אף כמלוא הנימה. דבר לא נשתנה.
הייתי בעד קואליציה רחבה. אני רואה את התנועה הציונית לא כמדינה ואף לא כמדינה בדרך. זוהי תנועה טראגית עמוסה אחריות עצומה לגאולת עם המשוללת כל אותם הכלים והאמצעים שהיו נתונים לתנועת השחרור של עמים אחרים היושבים בארצם. וכוחה האחד ומכשירה הוא בגיוס ההתנדבות העממית המכסימלית של כל שדרות העם, גיוס האימון ההדדי של כל חלקיה. מבלי שתצליח לגייס את כל הכוחות לא תמלא את שליחותה. אולם משום שנדמה לי כי ענין הקואליציה הוא כ"כ חשוב וחיוני בציונות, יש לברר מה פירושה של קואליציה.
מהי קואליציה? – תכנית פעולה משותפת והנהלה מוסכמת.
אין פירושה של הקואליציה – “מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד”. מטרת הקואליציה היא לא אידיליה של אחדות – אלא פעולה ואחריות. התנאי הראשון של קואליציה – תכנית פעולה משותפת. בתקופה ובמשטר שאנו חיים בהם, מן ההכרח הוא שתהיינה בעם פילוסופיות שונות ואידיאולוגיות שונות. אולם אפשר ומוכרח שתהא הפעולה משותפת. קואליציה אינה מטרה אלא אמצעי. רק אם יש תכנית משותפת שכולם נכונים לשרת, באמונה – הרי זו קואליציה. ותנאי שני לקואליציה פוריה – הנהלה מוסכמת, חבר אנשים שאינם רק מייצגים את מפלגותיהם, אלא יש ביניהם גם כבוד ואימון הדדי ואפשרות פעולה משותפת. בלי שני אלה אין ערך ואין ממש לקואליציה, אין היא אלא אחיזת עינים, ויותר משהי מועילה היא מזיקה. היו לנו קואליציות בציונות שהעמיקו את התהום בין הזרמים ולא הוסיפו כבוד לא להסתדרות הציונית ולא להנהלתה.
מי עיכב?
הרוב הגדול של סיעת הפועלים בקונגרס רצה בכל לב בקואליציה רחבה, בליכוד כל המפלגות (מחוץ לרביזיוניסטים, כמובן). אני מצטער עד עכשיו צער גדול שהדבר לא יצא לפועל. נדמה לי שאפשר היה להגיע לתכנית פעולה משותפת למשך שנתיים, על אף כל הניגודים ההכרחיים. אבל הדבר נכשל לגבי שתי קבוצות בציונות:
בעלי בכורה בציונות
הציונים הכלליים קבוצה ב', שלא התרגלה עדיין לדבר יסודי בציונות, שבלעדיו אין תקומה לתנועה – לדמוקרטיה הציונית, לשויון חבריה. זו באה וטענה בהגיון מיוחד במינו, שאם לנו יש רוב בקונגרס צריך שיהיה להם רוב בהנהלה. הגיון כזה לא יכולנו להבין. היינו נכונים להשתתף אתם, אבל כבעלי זכויות שוות. לא הכרנו ולא נכיר, לא בהסתדרות הציונית ולא בכנסת ישראל, בקיום אזרחים משתי דרגות: בעלי מונופולין על השלטון, בין שהם רוב ובין שהם מיעוט, ונחותי דרגה, שאפילו בהיותם רוב אסור להם להשפיע, לפי כוחם ומשקלם, אלא חייבים ליהפך למיעוט לטובת “מיוחסים” של מעמד מסוים. לא קיבלנו הצעה זו שפגעה לא רק בנו אלא באחד היסודות המוסריים והציבוריים של התנועה הציונית.
כפיית אולטימטום
גם הקואליציה עם המזרחי לא יצאה לפועל, ולא בגלל חילוקי דעות דתיים – אלו לא הפריעו בכל השנים הקודמות לנו ולמזרחי לשבת יחד – אלא שהמזרחי בא באולטימטום בדבר הרכב שאי אפשר היה לקבל אותו. היינו מוכנים לשיתוף פעולה אתם, אבל בלי גזירות אולטימטומים מוקדמים, שאין להם, אגב, שום שייכות לעניני דת. בגלל שתי סיבות אלו הופרה הקואליציה הרחבה.
דרך הפעולה בהנהלת האומה
על סיעת הפועלים נפל הפעם חלק יותר גדול באחריות מאשר עד היום הזה, אם כי גם הפעם לא הגיעה לידי רוב מוחלט לא בקונגרס ולא בהנהלה. וחובתנו להגיד, גם לתנועה הציונית וגם לעצמנו מה הם התנאים שעל פיהם יכולים הפועלים להשתתף בהנהלה הציונית.
לתנועת הפועלים בעולם יש נסיון מר מאד בשיתוף שליחיה. בממשלות. ואם כי אין ההסתדרות הציונית מדינה והנהלתה איננה ממשלה, אולם הליקויים והסכנות שישנם בממשלה אינם נמנעים גם בהנהלה, ונדמה לי שיש שני תנאים להשתתפותם של ב"כ הפועלים בהנהלה:
נאמנות ליעוד הפועל
א. אם השתתפותם בהנהלה מחייבת הפסקה או ערעור או החלשה של קשריהם הרעיוניים והאירגוניים עם תנועת הפועלים, אם שליח הפועלים בהנהלה איננו יכול להיות נאמן במאה אחוז לכל היעודים והמאויים של תנועת הפועלים, אין הוא ראוי להיות שליח ציבור הפועלים ואין הוא יכול לשמש בשמם בהנהלת הענינים הכלכליים. רק כמו שהוא, על יחסיו, דעותיו וקשריו, הוא יכול להיכנס ולהישאר בהנהלה.
נאמנות ליעוד האומה
ב. אין הוא יכול לשמש בהנהלה כשליח האינטרסים של ציבור הפועלים בלבד ואין הוא יכול לקבל הוראות מחייבות מן ההסתדרות או מן המפלגה שלו בענינים הנוגעים לכל התנועה הציונית אם איננו יכול להיות חבר בהנהלה בשם כל התנועה, אם אינו יכול לשמש את צרכי התנועה כולה ולראות את עניני העם כולו כעניני ההנהלה, אם איננו יכול לראות גם מפלגות אחרות כחלק אורגני של התנועה, כחלק שוה־זכויות וחובות ולהיות גם שליחם בכל ענין הנוגע לכלל האומה או לכל התנועה – אין הוא רשאי להיכנס להנהלה.
ההתאמה הפנימית
ואם תאמרו: יש סתירה בין הדברים? איך יכול שליח להישאר נאמן לכל המאוויים והיעודים וההשקפות והרצונות והקשרים של תנועת הפועלים ולהיות באותה שעה שליח של כלל האומה ולא להעמיד את האינטרסים המיוחדים של שולחיו לפני האינטרסים של הכלל? על זה אענה: מי שאינו מאמין בתאמה המוכרחת שבין השאיפות והיעודים ההיסטוריים של תנועת הפועלים ובין עניני כלל האומה מסלף את רעיון כלל הפועלים ואת רעיון כלל האומה כאחד. אין תמיד התאמה כזו בין אינטרס היחיד, הפועל הבודד או קבוצה של פועלים ובין הכלל הלאומי. יש לעיתים גם ניגודים בין הפועל הבודד וקבוצת פועלים ובין כלל תנועת הפועלים. והתנועה מטפלת במיוחד בהסרת הניגודים הללו שבין הפרט ובין המעמד. אבל היה זה עיקר מרכזי שעליו הושתתה תנועת הפועלים, ולא מאתמול – עוד לפני כעשרים וחמש שנים, על עמודי העתון הסוציאליסטי הראשון בארץ הבעתי דעה זו – האמונה בהתאמה ההיסטורית שבין צרכיו ומאווייו של הפועל העברי לבין צרכיה ומאווייה ההיסטוריים של האומה.
הפועל העברי בארץ עשה את עבודתו תמיד מתוך הכרת שליחותו הלאומית, ומלחמתו המעמדית היתה מלחמת מגשימי הציונות נגד המתנכרים והמתכחשים ליעודים הלאומיים, וכשבא־כוח פועלים נוטל על עצמו אחריות לעניני האומה – עליו להביא לידי גילוי ממשי את ההתאמה הפנימית הטבועה במאוויי המעמד העובד, ובידי העם כולו.
היחסים בין הישוב להסתדרות הציונית
ההנהלה החדשה נתקלה מיד לאחר הקונגרס בשאלת היחסים בין היישוב ובין ההסתדרות הציונית, ואני רוצה להגיד מהי העמדה שנקטנו בה ונעמוד עליה.
את הישוב אין לראות רק מבחינה כמותית בלבד. אין זה רק רבע מיליון יהודים או ציונים; הישוב הוא הרבה יותר מזה: זהו חלוץ ההגשמה הציונית, ויש לו זכויות ועמדת־יתרון מיוחדת בהנהלת הענינים. אולם אין הוא רשאי – עד עת קץ – להזדהות עם התנועה הציונית ועם העם העברי, ואין ההנהלה הציונית רשאית לנהל את עניניה אך ורק מבחינת הישוב העברי בארץ. יתכן שבמקרה זה או אחר עניני הישוב או חוג מסויים בישוב עומדים בניגוד עם עניני האומה, ואז עניני האומה כולה קודמים; יתכן שבענינים ידועים תבוא התנגשות בין הענינים של חוגים מסויימים בישוב ובין העם העברי. אין זו היפותזה בלבד. יש חוגים אשר האינטרסים שלהם עומדים בסתירה בולטת עם צרכי הגשמת הציונות, ודוקא אלה עומדים ותובעים את זכותם לייצג את העם ולדבר בשמו. נדמה לי כי כל ההנה“צ מחוייבת לשתף את הישוב בברור הענינים, בקביעת הדרכים ובנשיאת האחריות אולם האחריות המכרעת נופלת אך ורק על ההנהלה. ורק המוסדות של ההסתדרות – הקונגרס והועה”פ הציוני יכולים לתת הוראות מחייבות להנהלה.
סביב הועדה הפוליטית שהועד הלאומי ניסה להקים על פי הצעת הנהלת הסוכנות נוצרה כבר “ספרות” שלמה. בימים אלה קראתי בעתון מקומי אחד פנינה הגיונית כזו: בעל המאמר מציג שני תנאים ליסוד הועדה:
א) שהועדה תהיה ע“י הנהלת הסוכנות, ולא ע”י הועד הלאומי, כי לממשלה יש לדבר לא רק בשם 250,000 היהודים שבארץ, אלא בשם 16 מליון היהודים שבעולם –
ב) שהועדה אשר תיבחר מהישוב – לא תהיה מיעצת אלא מחלטת, ודעתה תחייב את הנהלת הסוכנות, ולא עלה כלל על דעתו של אותו בעל התנאים, ששני תנאים אילו סותרים זה את זה, כי אם יש צורך לדבר לממשלה בשם כל העם ולא רק בשם הישוב אין ועדת הישוב, ותהא בחירתה באיזו צורה שהיא, יכולה לחייב את הנהלת הסוכנות.
הנהלה זו תחפש כל דרך להכניס את הישוב על כל חוגיו בעול הדברים, כי העול גדול וקשה ולישוב בארץ יש כוח ואפשרויות שצריכים לעמוד לשירות הציונות. וכמידת החובה כן גם מידת הזכות. דעת הישוב צריכה להישמע ולהישקל ביתר מידה. אולם האחריות האחרונה וההכרעה האחרונה נשארת תמיד בידי ההסתדרות הציונית ומוסדותיה המוסמכים.
על השיסוי נגד ההנהלה החדשה
להנהלה זו קמו יריבים רבים, לצערי לא הייתי פנוי לקרוא את דברי הפולמוס וההתקפות, אבל יש לי הרושם שכל הצעקה נגד ההנהלה הזאת אינה נובעת מתוך חשש שמא תיכשל – אלא מתוך פחד שמא תצליח. לצערי הגדול לא הגיעו לידי עד היום דברים רציניים וכנים, לא נגד התכנית אשר פירסמנו מיד לאחר הקונגרס ולא נגד קווי הפעולה שבהם נקטנו למעשה בחדשים המעטים של עבודתנו.
לעומת זאת אני שומע על קריאות להחרים ולנדות ועל בלוקדה כספית וחתירה אצל הממשלה וקורצה אצל הערבים ועל מלחמה ללא רחמים וללא פשרה.
כי חטא גדול חטאה ההנהלה הזאת – חטא אשר לא יכופר לה; ואולי החטא הוא רק של חלק של ההנהלה, כי תרועת המלחמה אינה מכוונת כל כך נגד אנשים כמו וויצמן, סוקולוב, רופין – אלא נגד אותם מחברי ההנהלה, אשר מתוך ציבור הפועלים באו להנהלה. ואמנם, אנשים אלה וחבריהם שבחרו בהם שאול חטאו: זה עשרות שנים מיום עלותם לארץ, לא השלימו עם חרפת הישוב אשר העטו עליו מחרימי העבודה העברית, אלא הרימו ונשאו בעקשנות ובחרף נפש את דגל העבודה והשמירה העברית, ודרשו את זכות האדם והאזרח לכל יהודי בארץ, גם אם הוא חי “רק” מיגיע כפיו, ולחמו נגד הפליות ופריבילגיות מעמדיות בישוב ובציונות, תבעו מעצמם, מהישוב, מהציונות מאמצים חלוציים לבל ייהפך דבר הציונות לדבר שפתיים, וחזון־בדים, אלא יהא מצוות קיום ומפעל־חיים. לחמו נגד הליבנטניות ובלבול שפות אשר מצאו בארץ ויצרו יחד עם המורה והסופר העברי את הדיבור העברי ואת ספרות העבודה החדשה, אשר לאורם התחנך דור שלם של חלוצים ומגשימים. קראו תגר על שלטון התקיפים ובעלי הגוף בישוב וקראו לאירגון עממי וכללי על יסודות בחירות דמוקרטיות ויצרו את כנסת ישראל; נתנו ידם להקמת נכסי עם לבל תהיה הארץ רק לנחלת בעלי הון מועטים אלא שגם יהודים מחוסרי אמצעים שיש להם להשקיע בבנין הארץ “רק” את יגיע כפם – שגם יהודים אלה יוכלו להתאחז בארץ על אדמת הלאום ובעזרת ההון הלאומי; ועוד כמה וכמה “חטאים” כבדים כהנה וכהנה יש לזקוף על חשבון הציבור הזה ועל חשבון שליחיו – שנגדם נטושה עכשיו המלחמה. ואני מודיע בגלוי ובפומבי: אין אנו מתחרטים על “חטאינו” – ולא נרפה מהם; את המעשה אשר עשינו בארץ זה כשלושים שנה, ואת המלחמה אשר נלחמנו לעבודה העברית ולזכות העבודה, עשה נעשה והילחם נילחם – כי זהו צו מצפוננו וקיומנו. עבודה זו ומלחמה זו עשו לנו יחד עם פעולת החלוצים אשר קדמו לנו את כל הרכוש והנפש שיש לנו עכשיו בארץ ואת התנועה החלוצית העממית הגדולה אשר יש לנו בגולה.
היתה לי הזדמנות להיווכח בי העתונות הצהובה בפולין המסלפת את האמת הציונית ומוציאה דיבת הארץ ומתיימרת לדבר, כביכול, בלב ההמונים היהודים אינה מייצגת אלא קומץ של עסקנים תלושים ועקרים שדבר אין להם עם צרכי העם ומאווייו האמיתיים. ההמונים היהודים, המוני ישראל האילמים הנאמנים לחזון הגאולה, אתנו הם, באשר שליחותם עשינו כל השנים, את מלחמתם נלחמנו ותקוותם הגשמנו יום יום, המולת העתונות הצהובה אינה מפחידה אותי, אם כי איני מזלזל בנזק שהיא גורמת לציונות.
ההתקפות נגדנו אינן חדשות; מאז ועד היום מלווה תנועתנו שטנה וקטרוגים גם כשהיינו מועטים ובודדים, כשעדיין לא היתה לנו שום עמדה משקית ופוליטית, וגם אירגוננו היה רופף ומחוסר השפעה – היינו מנודים, ושום דבר לא נתחדש בבית מדרשם של מקטרגינו בתקופה האחרונה, אלא שהמקטרגים התחלפו; לו הוצאנו אנטולוגיה מדברי משטינינו הייתם רואים שכל מה שנאמר נגדנו בשנים האחרונות כבר נשמע לפני 10, 15, 25 שנים. ואם תחפשו בגליונות “המליץ” “הצפירה” ו “המגיד” תמצאו שהשטנה נגדנו אינה אלא המשך של השטנה נגד אנשי ביל"ו הראשונים שבאו לעבוד בראשון־לציון ובמקוה־ישראל. שטנה זו היא מנת חלקם של כל משני ערכים, והציונות היא שינוי ערכים הכי עמוק בהיסטוריה היהודית.
סכנת ההיטלריזם ואימת המלחמה
בשעה קשה והרת סכנות נפלה על תנועתנו אחריות כבדה כאשר לא היתה אף פעם, לגורל הציונות.
האסון אשר קרה את היהדות הגרמנית אינו מצטמצם בתחומי גרמניה בלבד. שלטונו של היטלר מעמיד בסכנה את העם היהודי כולו, אבל לא רק את העם היהודי בלבד.
ההיטלריזם נלחם לא רק ביהודי גרמניה, אלא ביהודי כל העולם, כי הוא רואה בעם היהודי את נושא רעיונות הצדק, השלום והחופש השנואים עליו והעומדים לו לשטן בשאיפתו להשליט את הגזע הגרמני על פני כל העולם. והשלטון ההיטלריסטי מחזיק רשת של סוכנים בכל הארצות להפיץ את הארס האנטישמי ולערער את עמדת היהודים באשר הם. אולם גרמניה ההיטלריסטית אינה מתנקשת בעם היהודי בלבד. משטר היטלר אינו יכול להתקיים זמן רב בלי מלחמה. בלי מלחמת נקם נגד צרפת, פולין, צ’כיה ושאר הארצות השכנות ששבטי גרמניה נחתים שמה או נגד רוסיה הסובייטית רחבת הידים. גרמניה לא תצא היום למלחמה, כי אינה מוכנה לכך – אולם היא מתכוננת ליום מחר. אין אני רוצה לנבא עתידות. הכוחות הפועלים בהיסטוריה הם מרובים, מורכבים ומסובכים, ואין לקבוע בוודאות למפרע התפתחות הדברים, כי יש לנו עסק עם סבך עצום של גורמים והשפעות, מתרוצצים, מתנגדים, מסייעים וסותרים, מהם גם רבים סמויים מן העין; אבל במידה שיש לראות את הנולד אין ספק שאנו עומדים עכשיו לפני סכנת־מלחמה לא פחות מאשר לפני 1914, והמלחמה אשר תפרוץ הפעם, אם תפרוץ, תעלה בחורבנה ובמוראותיה על מלחמת העולם האחרונה.
אין העם היהודי גורם עולמי שיש בידו למנוע ולעכב סכנה זו, או להחלישה ולצמצמה. אבל יש פינה אחת בעולם שבה אנו מהווים גורם עיקרי, אם גם לא מכריע עדיין, ופינה זו מתנה את כל עתידנו הלאומי בתור אומה. מה יהיה כוחנו ומשקלנו בפינה ביום הדין האיום, כשיפרוץ בעולם האסון הגדול? מי יודע – אולי רק ארבע או חמש שנים (אם לא פחות) עומדות בינינו ובין היום הנורא ההוא. במשך תקופה זו עלינו להכפיל את מספרנו – כי גדלו של היישוב ביום ההוא ייקבע אולי את גודל עתידנו ביום ההכרעה.
על מצב העליה
זהו אחד הטעמים מדוע אנו צריכים לראות את שאלת העליה במרכז שאלותינו.
ומפני ששאלה זו כל כך חיונית לא ארבה דברים עליה. אסתפק רק בהערות קצרות.
כשהייתי עכשיו בחו"ל שמעתי מפי ציונים נבונים ואחראים דברים סנסציוניים ומבהילים בענין זה: לא פחות ולא יותר, אלא שאנו עומדים לפני הפסקת העליה וביטול הצהרת בלפור. גם בשובי ארצה שמעתי מפי אנשים העומדים בראש מוסדות חשובים, כי העליה תפסק או גם נפסקה כבר. והרושם הכללי בציבור, בין בגולה ובין בארץ, הוא שבא שינוי עצום במדיניות הארצישראלית של ממשלת המנדט. בישיבת הוועד הלאומי ובמסיבות אחרות נזדמן לי כבר לעמוד על חומר המצב, והנהלת הסוכנות, שקועה מאחר בחירתה בדאגה מתמדת לגורל העליה ועיקר מאמציה של המחלקה הפוליטית היו כל הזמן מכוונים לענין זה, אולם עלי להגיד שדאגתנו באה לא מפני שחל שינוי בעמדת הממשלה, אלא מפני שלצערנו לא חל שינוי כזה, אף על פי שמצב העם היהודי בגולה ומצבה של ארץ־ישראל חייבו ואיפשרו שינוי רדיקלי מצד ממשלת המנדט.
תביעתנו מאת הממשלה
יש לנו עכשיו הזכות הגמורה לדרוש מהממשלה שינוי בולט במידות־העליה, לא רק מפאת הצורך אשר גדל בתוך העם, אלא מפאת היכולת אשר גדלה בארץ. בשנת 1931 נכנסו לארץ 4000 עולים, בשנת 1932 10,000, שנת 1933 מסתיימת ב־30,000 בערך. גידול זה אינו מדביק בהחלט את גידול יכולת הקליטה של הארץ, והמופת החותך לכך היא העובדה שלמרות השתקעות מספר גדול של תיירים (שלא נכללו במספרים הנ"ל) עדיין חוסר הפועלים בחריפותו עומד, ולא היתה כל הצדקה כלכלית לא לקיצוץ המכסה ולא לחומרות הנוספות נגד התיירים.
במשך כל החדשים האחרונים היו מאמצינו, גם פה וגם בלונדון, לקראת הבטחת עליה חוקית במלוא יכולת הקליטה של הארץ.
עליתנו לארץ היא בזכות, ואין אנו צריכים לבוא הנה במחתרת ובהחבא. כל יהודי שאפשר לו לעלות לארץ זו בגדר יכולת קליטתה הכלכלית – חייבת הממשלה לאפשר את כניסתו כחוק. כל תייר שיש בידו להשתקע בארץ, בתור בעל הון, בעל מקצוע או פועל, כאשר מכיר בזאת גם חוק העליה הקיים, חייבת הממשלה לאשר את השתקעותו בארץ כחוק וכדין. ובקביעת המכסה חייבת הממשלה לדאוג לא רק שהעליה לא תהיה יותר, אלא גם שלא תהיה פחות מכפי יכולת הקליטה הכלכלית של הארץ – וזאת לא עשתה הממשלה כל השנים האלה, כל המיכסות שקיבלנו בשנים האחרונות היו פחותות מכפי יכולת הקליטה הכלכלית של הארץ. בשנים כתיקונן היה בקיפוח זה רק הפסד כמותי בלבד. אולם בתקופת־משבר זו, נוכח המצוקה האיומה של המוני ישראל בתפוצות ונוכח הסכנה החמורה לשלום בעולם ולשלומנו בארץ, יש בקיפוח זה משום פגיעה בשורש קיומנו ועתידנו. שאלת מידות העליה היא בשבילנו עכשיו שאלת־גורל: אין ביכולתנו להעלות בבת אחת את כל היהודים הרוצים לעלות. ולא תבענו מהממשלה עליה בלתי מוגבלת, וכל דרישותינו מבוססות על עיקר יכולת הקליטה הכלכלית של הארץ, אולם אין אנו יכולים ורשאים להשלים עם העובדה, שמפני איזה טעם שהוא תועמד העליה על פחות מהמכסימום של יכולת הקליטה, כאשר היה הדבר עד היום.
זהו השינוי הנדרש על ידינו מממשלת המנדט.
אולם מפני חומר שאלת העליה בשעה זו, אני חייב להדגיש שלא רק מצד ממשלת המנדט נדרש שינוי – אלא גם מעצמנו. מבלי שניצור בתוכנו משטר־עליה, מבלי שנכוון את פעולתנו היישובית והציונית לקראת קליטה יותר רחבה ויותר איתנה של העליה – לא יבוא השינוי הנדרש. המפתח של הארץ אינו נתון רק בידי הממשלה, ולא רק הקו המדיני קובע את שיעור העליה. מלבד המפתח הפוליטי יש גם מפתח כלכלי הנתון בידינו, ויכולתנו היוצרת אף היא קובעת את מידות העליה.
בחמש השנים הקרובות צפויה לעולם סכנת מלחמה. בשבילנו כאן סכנה זו חמורה שבעתים, ולמען נוכל לעמוד בבוא השואה, עלינו להכפיל את מספרנו בתקופה זו ולבצר את עמדתנו הפנימית ביצרון מכסימלי. זו צריכה להיות “תכנית החומש” שלנו, ולקראת הגשמת תכנית זו עלינו לכוון את כל מאמצינו החיצוניים והפנימיים ולגייס את כל הכוחות היוצרים בישוב ובציונות.
שום צחצוח חרבות במערכות יריבינו לא יסיח דעתנו מתפקיד אחד ויחיד זה. אין כל רשות להיגרר אחרי הפולמוס העקר והבלתי הוגן המתלקח סביבנו. בפעולתנו הציונית אנו צריכים לשוות לפנינו כל הזמן רק דבר אחד, והוא: העם היהודי שהקרקע נשמט מתחת רגליו, שאשיות קיומו מתמוטטות וחרב חדה מתהפכת על ראשו. על גורלו אנו אחראים ואת שליחותו אנו עושים והתפקיד הכבד שהוטל עלינו נמלא במידת יכולתנו, – בנאמנות, באחריות ובאומץ.
תל אביב כג טבת תרצ“ד [”דבר" 2633]
הגשמה, הכשרה וציוד
מאתדוד בן־גוריון
אדר תרצד, (“דבר” 2670)
ווינה ותל־חי
ימי ווינה עוד לא עברו, וקשה לחרוג מתוך החוויה העמוקה אשר רישומה יהיה ניכר עוד זמן רב לא רק באוסטריה, כי אם בתנועת הפועלים בעולם כולו וגם בתנועתנו.
ואני מתחיל בווינה לא רק מפני שכולנו הוגים בימים האלה במפעל גבורת־הכבוד של פועלי אוסטריה – כי אם מפני שבמאורע זה יש לקח חשוב לתנועתנו.
אולי עוד לא הגיע השעה להערכה שקטה ואובייקטיבית. עדיין אנו קרובים יותר מדי למאורעות, ואין לקבוע עדיין את השפעתם. חסרה לנו עוד הפרספקטיבה הדרושה. אבל מאמין אני שיש מן המפנה, מפנה היסטורי רב־תוצאות, במה שנתרחש בימים אלה באוסטריה.
מלחמת חברינו לא נגמרה בניצחון ולא חשבנו שתיגמר בניצחון הפעם. אולי היו בתוכנו כאלה שקיוו, שיתרחש נס – וכולנו רצינו שיתרחש הנס, אבל כל מי שידע את המצב הפנימי והחיצוני של אוסטריה ידע שאין אפשרות לנצחון הפועלים במערכה זו. חולשתה הבין־לאומית של אוסטריה והחולשה הלאומית של הפרולטריון בתוך אוסטריה מנעו אפשרות הנצחון. היו חברים שהתרעמו על כרוז הוועד הפועל שבו נאמר שפועלי וינה לוחמים אם כי אין תקווה לניצחון. התרעמו על דברים אלה שיש בהם כאילו חוסר אמונה בכוח־הפועלים. אבל הוע"פ, נדמה לי, היטיב לראות והעריך נכונה את המלחמה הזאת. פועלי ווינה נלחמו הפעם על קידוש שם הסוציאליזם – ולא על השלטון. לא היתה להם כל תקווה ואפשרות לתפוס את השלטון, כי נגדם עמדו לא רק התותחים והאוירונים של דולפוס הפאשיסטי – אלא גם מחנות עצומים של פאשיזם האיטלקי וההונגרי, שהיו מוכנים כהרף עין לדרוס ללא רחמים את גבורי הסוציאליזם האוסטרי. ומנהיגי התנועה בווינה ידעו זאת – ואף על פי כן יצאו לקרב בדיוק כמו לפני ארבע עשרה שנה יצא קומץ פועלים עברים למלחמת־הגנה נגד מחנות עצומים – בתל־חי. בשבוע הזה ימלאו 14 שנה למפעל הגבורה של חברינו בתל־חי ועדיין זוכר אני את הויכוח בועד הלאומי שהיה בינינו, אנשי העבודה והשלום שהיו בעד ההגנה ובין ז’אבוטינסקי המיליטריסט, שהתנגד להגנת תל־חי. הוא ניסה להוכיח לנו שאין ערך ואין תועלת להגנה זו – כי כוחנו קטן וחלש, וכוח התוקפים הוא גדול וחזק. ואנחנו ידענו זאת כמוהו ואמרנו: אף על פי כן! כי בשבילנו היה לא רק חשבון המקום והרגע. ידענו כי לעצם הרצון והנכונות לעמוד עד הרגע האחרון על נפשנו יש ערך רב. וההיסטוריה כבר הוציאה משפטה: לאור גבורת תל־חי חונכו מאות, אלפים ורבבות מהנוער שלנו, ותל־חי נעשה לשם כבוד נערץ בעם היהודי, ולא לשוא מנסים עכשיו תלמידי זאבוטינסקי לגנוב את השם הזה.
פרשת תל־חי נשנתה עכשיו בווינה בקנה מידה יותר גדול, וווינה הפכה לתל־חי סוציאליסטי בשביל כל פועלי העולם. שרה צ’יז’יק ויוסף טרומפלדור לא עשו אז את חשבון הרגע – ובנפילתם הנחילו לתנועתנו אחד הנצחונות הגדולים שלה. גם חברינו הסוציאליסטים בווינה לא עשו רק חשבון הרגע – ובנפילתם הנחילו לתנועה הסוציאליסטית בעולם נצחון מוסרי כביר שאין ערוך לו. כחברינו בתל־חי ידעו מנהיגי הסוציאליזם האוסטרי שהם לוחמים בשביל העתיד – כי תנועת הפועלים יש לה חשבון ארוך, חשבון ההיסטוריה האנושית. ויש לי בטחון מלא שהעתיד יראה כי הלוחמים הנואשים באוסטריה, אם כי הוכרעו לשעה – נצחו נצחון לדורות.
חזיתנו ארוכה וממושכת
החזית שלנו, כחזית של תנועת הפועלים הבינלאומית, היא גדולה וארוכה, גם במקום וגם בזמן. כמו לפני 14 שנה לא היתה המערכה רק בארבע הנקודות הבודדות בגליל העליון, כך גם הפעם לא היה הקרב בחצר קרל מרכס ובשאר רובעי הפועלים בווינה. אלה היו מערכות נצח בלב התנועה, ובמקום הגבורה והצדק שם הנצחון, גם אם הוא יאחר לבוא.
חזית ארוכה וגדולה לנו – במקום היא מתפשטת על פני כל כדור הארץ, ובזמן היא נמשכת לדורות. ובכל צעד שאנו עושים אין לנו לקחת בחשבון רק את הנקודה והרגע שבה אנו עומדים – אלא לפנינו פרספקטיבה רחבה ואנו שוקלים את המעשה לפי תוצאותיו בכל מרחבי תנועתנו ובכל המשכו ההיסטורי.
הפשיזם בעולם וביהדות
בחזית שאנו עומדים בה זה שנים רבות, עשרות בשנים, חל שינוי. והשינוי הוא – התפשטות הפאשיזם בעולם. גם פה אמנם יש להיזהר מהכללות מטעות ומוגזמות. מדברים על תגבורת הפאשיזם בכל הארצות – אבל אין זאת נכונה. לא בכל העולם מתגבר הפאשיזם. בארצות התרבות הגבוהה – בארצות הסקנדינביות, באנגליה, בשויץ נתגברה דווקא בזמן האחרון תנועת הפועלים הסוציאליסטית. גם באמריקה ניכרת עלית מעמד הפועלים, אולם נכון הדבר שהפאשיזם ניצח בשורה של ארצות והוא עומד להתפשט בארצות נוספות.
והפאשיזם בצורתו המכוערת ביותר – בצורתו ההיטלריסטית – מתפשט גם ביהדות. נצחונו של היטלר – ראש אויבי היהדות בדורנו – עורר שמחה רבה בלב “הפטריוטים” הרביזיוניסטים ובני בריתם, ששנאתם לפועלים מעבירה אותם על הרגשתם היהודית. והתכסיסים המתועבים של הנאצים במלחמת מפלגות נעשו לנחלת הבריונים של “מלכות ישראל”.
אולם למרות נחשול הריאקציה בעולם וביהדות עמדה תנועתנו השנה במערכה כבדה ולא רק שהפסידה את עמדתה – אלא צעדה צעד גדול קדימה והוּעמדה בראש התנועה הציונית.
מאחריות מעמדית לאחריות לאומית
אחריות כבדה הוטלה עלינו. עמוסי אחריות היינו כל הימים. מרצוננו העמסנו על עצמנו – עוד כשהיינו מועטים ובודדים – עול כבד: את עול המפעל וההגשמה. אולם זו היתה כל הזמן אחריות מוגבלת במסגרת הפעולה המעמדית שלנו. והפעם הוטלה עלינו אחריות לעם כולו. זהו המפנה המכריע בתולדות תנועתנו ובתולדות הציונות – ובמפנה זה מרוכזת המלחמה שבינינו ובין שליחי ההיטלריזם ברחוב היהודי.
מלחמתנו על נפש העם
בעמים מתוקנים היושבים בארצם ועומדים ברשותם מתנהלת המלחמה על השלטון הממלכתי. ביהדות לא תיתכן מלחמה זו, כי חסר האוביקט; השלטון הממלכתי הוא בידי אחרים, גם בגולה וגם בארץ.
המלחמה אצלנו מתנהלת על נפש העם. כיבוש העם הוא שאלת החיים והמות של תנועת הפועלים. אנו חיים בתקופה של פוליטיזציה אינטנסיבית, כמעט שפסו פסיביים ונייטרליים בימינו. המשבר הכלכלי, הפוליטי, החברתי שלאחר המלחמה תפס בציציות ראשם של המוני האנושיות כולה וזיעזע אותם זיעזע עמוק, אפילו ילדים ותינוקות נתפסו עכשיו לפוליטיזציה. כל העם הולך עכשיו ונחלק לשני מחנות. מספר האדישים והפוסחים על שני הסעיפים הולך וקטן. והשאלה הגדולה העומדת להכרעה היא: בידי מי תימצא ההגמוניה הלאומית, מי יכוון את דרך האומה – ההמונים עובדים ודלת העם, עם ציבור הפועלים בראשם – או אנשי הבצע והפריווילגיות המעמדיות?
נראה לי שאנו עומדים עכשיו רק בראשית המהפכה של התנועה הציונית. אל ישלו בדברי הגזמה על נצחוננו. אל נטעה ואל נסלף את הדמות הפנימית של תנועתנו בדברים כוזבים על שלטון. אין המושג שלטון הולם לגמרי את התנועה שאנו עומדים בתוכה. אנו עומדים בראשיתו של מיפנה, כי התנועה הציונית תוכל להתקיים ולבצע את שאיפותיה רק אם תלבש את אותה הצורה והתוכן שהתגלמו בפועל העברי. היא יכולה גם ללבוש צורה אחרת, אבל אז תתרוקן מתכנה ותתבדה כאשר נתבדו הרבה תנועות של משיחיות־שקר בתולדות היהודים. אין זו תנועה ציונית ראשונה. היו כבר התעוררויות משיחיות והיו שאיפות של גאולה, אשר לא מצאו דרך להגשמה – ונתבדו. אם תתקיים התנועה הציונית ולא תכזיב – הרי זאת רק אם תלך בדרך האחת והיחידה להגשמתה, זו שסלל לפניה הפועל היהודי – מעבר המונים לחיי עבודה, מלחמה על זכות העבודה, על כבודה, על אירגונה, על שיחרורה.
הפועל היהודי הוא העם העברי לא כמו שהוא, אלא כמו שהוא רוצה וצריך להיות. אנו שליחי העם לא בהוויתו, אלא בהתהוותו. אנו בבואת־העם בעתידו, לא בעברו, וכמו שברור, כי אין תקומה לעם היהודי, אין עתיד לציונות אם לא בדרך הפועל היהודי בארץ, ברור גם שאין עתיד ואין נצחון לפועל העברי בארץ אם לא יהיו תנועתנו אנו ומעשינו אנו תנועת־עם ומעשי־עם.
נדמה לי שזוהי השאלה המרכזית של תנועת הפועלים בעולם. כל זמן שתנועת הפועלים לא תדע ליהפך לעם, לרכז סביבה המונים מחוץ למעמד הפועלים ולהיות שליחם הנאמן – לא תבצע את גאולתה ולא תביא את הסוציאליזם. תנועת הפועלים תהיה עממית או לא תהיה כלל. אפילו באומה בריאה, נורמלית המושרשת בקרקע ובעבודה זקוק מעמד הפועלים לעזרת האיכרים ולעזרת שכבות הביניים. הפועלים בעם היהודי הם מיעוט, ואין כל אפשרות שבארצות הגולה יהיו לרוב. באמריקה ובפולין מעמד הפועלים היהודי מתמוטט, מתמעט ומתרופף. צמיחה וגידול של מעמד פועלים ישנם רק בארץ. הציונות המתגשמת היא היא שמקימה מעמד עובד, וציונות זו תלווה במאמצי העם בעזרת ההמונים, והנושא העיקרי והמרכזי של המלחמה וההתאבקות הפנימית בציונות הוא דבר גידול המעמד העובד. המשכת קיומו של העם העברי כמו שהוא גם בא"י – או שינוי מבנהו הכלכלי ושידוד מערכותיו הסוציאליות – זוהי השאלה הגדולה בציונות. ונצחונה של הציונות מחייב את עמידתה של תנועת הפועלים הארצישראלית בראש העם. מאידך גיסא, יכולתה של תנועת הפועלים לכוון ולהדריך את העם תלויה בכשרונו ויכולתו של מעמד הפועלים לעשות את רצונו ההיסטורי של העם.
כובד אחריותנו
ואנו עומדים עכשיו אחרי המערכה הראשונה – ולא המכרעת. שאלות היסטוריות גדולות של גורל מעמד וגורל עם אינן נחתכות בבת אחת. ועוד הדרך ארוכה וקשה. אולם המערכה הראשונה הוכרעה: על הפועלים ובני בריתם הופלה אחריות על הנהלת עניני העם. ואחריות זו היא קשה מאין כמוה.
לא קל לנהל אגודה מקצועית קטנה, לא קל לנהל קאופרטיב קטן, לא קל לנהל את המשק הקטן ביותר. כל החברים יודעים קשיים אלה – כל אחד בפינתו ובאגודתו מתחבט בסבך שאלות, עושה שגיאות, ונכשל ולומד מהנסיון. קשה הרבה יותר לנהל את עניני הסתדרות המעמד כולו – שבעתים קשה לנהל עניני העם.
תנועתנו מונה כמעט שלושים שנה – ועדיין לא כבשנו לעצמנו דרך סלולה ובטוחה בכל ענפי פעולתנו. עוד בהרבה שאלות אנו מגששים ומחפשים נתיבות. גם בשאלות האירגון, גם בשאלת החברה, גם בשאלת המשק והתרבות. אנו מחפשים דרך, אם כי צברנו נסיון עשיר ורב, שיש בו אולי לשמש לקח לתנועות יותר גדולות.
עכשיו העמדנו לפני תפקיד חדש, רב־היקף ורב מכשולים, לנהל עניני העם – ועם שאין דוגמתו בעולם: תלוש, תלוי על בלימה, כשהוא מוקף אויבים החורשים להצמיתו, והוא מנסה לחזור ולהיאחז בשארית יכולתו במולדת עזובה, הרוסה, לא פנויה לגמרי ונתונה לשלטון זר. ותפקיד זה הוטל לא על מספר אנשים היושבים בהנהלה. אנשים מועטים אלה לא יהיה ערך ושחר לפעולתם אם התנועה כולה אשר שלחה אותם לא תישא באחריות ולא תכשיר עצמה לתפקיד הכבד ולא תעצור כוח לעשות את המעשה הגדול והקשה המוטל עליה.
החזית והעורף
אמנם תנועתנו בחרה לעצמה כל הזמן את התפקיד הקשה והמסוכן. במפעל גאולת העם העמסנו על עצמנו את חלקו הכבד ביותר. החברים הנמצאים כאן מראשית היות תנועתנו, יודעים שראשונינו עלו לארץ מפני שבחלה נפשם בציונות היודעת למלל ולשיר ולקרוא “הידד” – ורק אחת לא ידעה: להגשים, ברחנו מציונות קלה זו – והיטלנו על עצמנו את ההגשמה. בהגשמה זו שיקענו את כל אש נעורינו ובצענו לא את המפעל כולו – עודנו עומדים רק בראשיתו, אולם ביצענו את ההתחלה הקשה, התחלה זו המשמשת עכשיו יסוד לכל תקוות העם, ההתחלה אשר הכשירה את הארץ הקטנה והדלה הזאת לקלוט שנה שנה רבבות עולים. אנחנו הלכנו לחזית־האש – והשארנו את העורף לנפשו. עמדנו בחפירות ההגנה – והנחנו את הכנת הצידה והנשק בידי אחרים. כל חיינו שיקענו בחזית ראשונה זו – הדורשת מכסימום של מסירות ונאמנות. אולם החייל הגיבור ביותר והמוכשר ביותר לא יצליח במערכתו אם מישהו לא ידאג באמונה להמציא לו גם צידה וגם נשק. כל גבורת החזית תכזיב אם העורף לא יעשה מלאכתו כהוגן. ובמשך זמן רב היתה מעין חלוקת עבודה בין תנועתנו בארץ ובין התנועה הציונית בגולה. הראשונה עמדה בחזית, והשניה דאגה לציוד.
אין חזית בלי ציוד
אולם בינתים חל שינוי במערכות, בין החזית ובין העורף נעשה קרע. העורף המצייד מתחיל להתנכר לצבא המגשימים. לא אעמוד כאן על הסיבות שגרמו לכך. אולי גם אנחנו איננו נקיים משמץ אשמה – אולם לנאמני החזית אין ברירה: עלינו להטיל על עצמנו גם את המלאכה השניה: מלאכת הציוד. הדאגה הציונית בשלימותה מוטלת עכשיו עלינו. אם אנו רוצים לקיים את חזית ההגשמה בידינו עלינו להעמיס על שכמנו משא נוסף: דאגה לאמצעים, כי אין אנו יכולים ורשאים לסמוך על אחרים.
שלב ההגשמה ושלב ההכשרה
המשכת הפעולה הישרה בארץ, הפעולה הציונית בשלב־ההגשמה, תלויה בשני ענפי־פעולה, בשלב־ההכשרה: חינוך העם בגולה וצבירת אמצעים לבנין הארץ. בענף אחד עשינו דבר־מה: בחינוך הנוער. בכוח מפעלנו החלוצי בארץ קמה תנועה חלוצית ברוכת נוער בגולה. פעולה זו דורשת הרחבה. לא נסתפק בנוער בלבד. עלינו לחנך גם את ההמונים ולכבוש את לבם. מבלי שֶׁלֵב העם יהיה שלם עם עבודתנו בארץ, מבלי שההמונים יבינו אותנו ויעריכו את מפעלנו ושליחותנו – לא יכון מפעלנו. לא רק אנו – פועלי כל העמים עומדים לפני תפקיד מכריע זה. שום תנועת פועלים באיזו ארץ שהיא, גם לא ברוסיה, לא תנצח אם לא תדע להיות לתנועת־עם. רק אם העם ברובו המכריע יבין את יעוד הפועל בגאולת העם ויעמוד לימינו – יקום דבר הפועל, לשם כך דרוש שהפועל ידע את לב העם, ימצא את הדרך לנפשו, ישכיל לדבר בשפתו וירכוש את אמונו ואהבתו. ובשטח זה של הכשרת העם, אנו עומדים עדיין בראשית ועוד רבה העבודה.
אבל בשטח השני – בשטח של צבירת האמצעים – כמעט שלא עשינו ולא כלום. כאן סמכנו כל השנים על אחרים. וכאן דרוש מפנה חדש בתוכנו. והמפנה איננו קל. לא מפני שחברינו הם קמצנים או מחוסרי יכולת. איני מכיר ציבור ביהדות או בישוב שידו כל כל פתוחה. רק השנה ראינו מהי יכולתו של ציבורנו: מפעל ארלוזורוב, מפעל “ניר” – ועכשיו ההתנדבות המרהיבה לעזרת גיבורי וינה, מבלי למנות את המון המגביות לבתי הפועלים בערים ובמושבות ולמטרות אחרות. אולם בשטח ההון הלאומי הורגלנו לסמוך על אחרים. אנו יישבנו והפרינו אדמות הקרן הקיימת – אבל לא שאלנו את נפשנו מאין תילקח אדמה זו. אנחנו יצרנו במאמצי לא אנוש משקים חקלאיים בתנאים קשים ביותר – אבל לא שאלנו את נפשנו מאין ההון לציוד המשקים האלה. אנחנו הפכנו הון לאומי ליצירת ההון עצמו – כי אחרים, בלעדינו, בלי הדרכתנו ובלי מופתנו לא יעשו זאת.
אנו נתבעים עכשיו לשינוי יחס בשאלת ההון הלאומי. לא יחס תיאוריטי – מי כמונו דוגל ברעיון ההון הלאומי? אלא יחס למעשה, לא תובעים בלבד נהיה – אנחנו גם הנתבעים. כשם שידענו לתבוע מעצמנו הגשמה, כך עלינו עכשיו לתבוע מעצמנו את האמצעים המכשירים את ההגשמה.
כוחנו לא בבחירות אלא במפעל
אנו ידענו לרכז סביבנו המונים במלחמת הבחירות לקונגרס הציוני, אולם המערכה הציונית אינה מכרעת בבחירות. הציונות איננה מדינה. ההכרעה באה רק עם נצחון המעשה. רק אם נדע לעשות את העבודה שנמסרה לנו – נגביר חיילים, אנחנו נקיים בידינו את ההגמוניה הלאומית אם נוכיח בפועל שאנו ראויים לה.
לביצור אירגוננו המעמדי!
בלי חיזוק אירגוננו המעמדי לא תהיה לנו תקומה. ועם כל הכיבושים המתמידים שכבשה ההסתדרות עדיין הפרצים מרובים. עוד אלפי פועלים, העומדים בפנים – זיקתם להסתדרות רופפת. עלינו להרחיב את רשת אירגוננו ולהגביר את מרכזו. עלינו לבצר את הסתדרותנו ולחשל את כוחה הפנימי. פנקס חבר של ההסתדרות צריך להיות נכס יקר וקדוש השמור לא רק בבית הפועל כי אם בלבו ונפשו.
ביצרון מעמדי לא מספיק!
אולם ביצרון זה בלבד לא יספיק. הארגון המעמדי כשהוא לעצמו לא יעמוד – אם הפועל לא ידע לכבוש את מקומו בתוך האומה ככוח מדריך וחלוצי, כמופת לנאמנות עממית ולכשרון מעשה לאומי.
הון פרטי והון לאומי
אנו עומדים בשעת קוניונקטורה בארץ ובשעת משבר בעולם. גם הקוניונקטורה וגם המשבר רופפו את עמדת ההון הלאומי. בגולה גדל העוני ופחתה היכולת, בארץ רב העושר ונתמעט כאילו הצורך. אומרים: למה כל המאמצים הקשים לאסוף הון לאומי – הלא זורם הון פרטי, והארץ נבנית מאליה. אנחנו לא נעשה את המשגה ולא נכפור בברכה הרבה שיש בהון הפרטי – במידה שהוא משמש גורם לריבוי העבודה העברית וקליטת עליה פרודוקטיבית. אולם יותר מבכל זמן אחר עלינו להרים עכשיו, דווקא בשעת הקוניונקטורה, את דגל ההון הלאומי. עם הברכה הרבה נושא ההון הפרטי גם מארה הרת־אסונות – מארת הספסרות, וגם תועלתו מצומצמת בהכרח בתחומים צרים – בעיר ובאיזור תפוחי־זהב. תשע עשיריות של אדמת ארץ ישראל לא יגאלו בלתי אם על־ידי ההון הלאומי – כי אין אדמות אלה מסוגלות לשאת רווחים לבעליהן. אבל יש בכוחן לפרנס את עובדיהן בלבד, והמוני ישראל לא יתאחזו במולדת בלתי אם יבוא ההון הלאומי לעזרתם – כי מחוסרי אמצעים הם. ואת אמונתנו בהון הלאומי עלינו להוכיח במעשים, כי לא אנשי דברים אנחנו.
עמדת הפועל בעם תקבע גם את גורלו המעמדי
ואל נאמר מה לנו המלאכה הזאת – זהו ענין כללי ויעסקו בו אחרים, ואנו נדאג להון מעמדי ולענינים מעמדיים. חלוקה זו שמי שהוא מחלק לענינים מעמדיים והענינים לאומיים, אין לה שחר. בכל מקום וארץ שהפועלים עשו חלוקה כזו – היה הדבר בעוכריהם. אם הפועל לא יתבצר אלא בפינה אחת – ובכל שאר השטחים ייעדר – לא תקום אף הפינה המבוצרת בידו. כל ההנחה שיש ענינים מעמדיים לחוד וענינים לאומיים לחוד היא כוזבת ומופרכת מיסודה. בהפשטה ניתנו הדברים למיון וחלוקה, במציאות הם כרוכים ותלויים זה בזה ויונקים ממקור אחד.
התקופה שבה יכלו הפועלים להתבצר בעניני העבודה אם כי עניני העם והארץ היו בידי המעמד המנצל – עברה לבלי שוב. מי שיכוון את עניני האומה כולה יכוון גם את עניני העבודה. אנחנו חיים עכשיו בשעה של התגוששות מכרעת, ועל תנועת הפועלים בעולם כולו ועל תנועת הפועלים היהודית במיוחד הוטל לכבוש עמדה מכרעת בחיי העם הכלליים. ערכו ומקומו וכוחו של הפועל בקנינים הלאומיים הכלליים, יקבעו את גורלו המעמדי. לגבי עמים מתוקנים פירושו של הדבר – ערכו של הפועל במדינה. לגבי העם היהודי פירושו של הדבר ערכו של הפועל בציונות.
כוח הרבים, זכותם וחובתם
ומקום התורפה של תנועת הפועלים בציונות הוא ביחס להון הלאומי – לא ביחס לרעיון של ההון הלאומי, אלא ביחס למעשה של ההון הלאומי. כאילו נשתררה בתוכנו הרגשה שההון הלאומי זה ענין לבעלי־בתים. אין שקר גדול מזה. ההון הלאומי דרוש להתיישבות עובדת ולהתיישבות המונים מחוסרי אמצעים. ואם מי שהוא יאמר מה יכולתנו אנו ביצירת הון? כוחנו רב; כל יחיד ויחיד מאתנו יכלתו דלה, אבל כוחנו בקיבוציותנו, כוחנו הוא בהיותנו מרובים, ויפה כוח המרובים הדלים מכוח המועטים האמידים אף ביצירת הון, ועלינו שומה לגלות ולגייס את היכולת של המוני ישראל בגולה – על ידי היותנו למופת.
תנועת הפועלים תתייצב ותעמוד בראש האומה – או תידרס. זכות העמידה בראש האומה אינה נקנית אלא לאלה שיודעים לעמוד בראש החובה הלאומית.
ירושלים ה' אדר תרצד [“דבר” 2670]
המדיניות החיצונית והפנימית של ההנהלה
מאתדוד בן־גוריון
ניסן תרצד, (“דבר” 2701)
(בסיום הוויכוח הכללי במושב הוועד הפועל הציוני)
רבותי, בישיבה זו של הוועד הפועל הציוני, הראשונה בארץ ישראליותה ועבריותה, אנו נתבעים כולנו להגברת היכולת הקולקטיבית של התנועה הציונית, לא רק במסקנות אלא גם בבירורים. ויש להצטער צער רב על שניתן עד עכשיו מקום כל כך רחב לפולמוס אישי ומפלגתי בלבד. איש מאתנו אינו צריך להיות כל כך תמים ולהניח שבתנועה גדולה ומפוזרת של עם מפוזר ומפורר רב־מפלגות וחטיבות תהא שוררת הרמוניה אידילית של מלאכים. אולם נראה לי שהפעם הוגדשה הסאה בווכחנות המפלגתית – ואני אתאמץ להימנע ככל האפשר מפולמוס זה ואנסה לברר את הדברים לגופם, ואם אגע פעם או פעמים בדברי אחד המתווכחים, אעשה זאת לא לשם קינטור, אלא לשם הבהרת הדברים.
וקודם כל אני רוצה לעקור רושם מוטעה אחר, שעלול היה להיווצר מדברי שנים או שלושה חברים של האופוזיציה – כאילו אנו עומדים לא בישיבה של וועד פועל ציוני אלא בקונגרס, ולפנינו ניצבות הפעם כל השאלות העומדות על סדר יומו של הקונגרס: התווית דרך קביעת תכנית ובחירת הנהלה, אין טעות גדולה מזו. התאספנו למושב של הוועד הפועל – ולא נעשה מלאכתו של הקונגרס. הקונגרס האחרון התכנס בפרג – ויתאסף שוב במועד הנקוב בחוקת ההסתדרות. ורק בקונגרס הבא יעשו הדברים שיש לעשותם בקונגרס, ודברי הקונגרס האחרון יקומו במידה לא פחותה מאשר קמו דברי הקונגרסים שקדמו לו. כמובן, יש מקום להערכות שונות של הקונגרס הי“ח – ואיני משתומם על כמה וכמה הערכות קשות, שנשמעו עד עכשיו, מקצתן בצדק, ומקצתן מטעמים אחרים לגמרי. אין בדעתי להעריך עכשיו את הקונגרס האחרון – אגיד רק זאת: הערכה אובייקטיבית של הקונגרס הי”ח תיתכן רק בקונגרס הי“ט, כשישמע הדו”ח של ההנהלה הנוכחית. וכל מי שרוצה להוציא משפט צדק באחריות ציונית – יחכה בהוצאת משפטו עד הקונגרס הי"ט שיתכנס במועדו הנכון.
א. מה טיבה של הנהלה זו
דובר הרבה, אולי יותר מדי, על ההנהלה בישיבה זו, ושמענו שההנהלה שנבחרה בפרג מחוסרת סמכות, כישרון, יכולת, אינה יודעת לטעון בשם העם היהודי וכו' וכו'. אין את נפשי לחטט בנימוקי הביקורת הזועמת הזאת. אבל תרשו נא לי להגיד מהי הנהלה זו.
ההנהלה מורכבת משני סוגים של חברים, ונדמה לי שכל החימה והקטרוג ניתכו על ראש ההנהלה אך ורק בגלל חלק אחד של חבריה. וכחבר הנמנה על חלק זה, מותר לי לציין את הדבר שכמה מן המשטינים והמקטרגים אינם מפרשים משום מה.
בהנהלה זו יש סוג אחד של חברים שנבחרו לכך בזכות עצמם. לא אמנה את שמותיהם – אין צורך בכך. השמות האלה ידועים זה כמה בכל רחבי התנועה ובכל תפוצות ישראל, ואיני יכול לתאר לי שום הנהלה ציונית הראויה לשם זה בלי חברים אלה, כולם או מקצתם. עמדת החברים האלה בתנועה הציונית אינה תלויה בהערכות “הבקורת” הניתנות מתוך חשבון זה או אחר. שום מפלגה ושום אופוזיציה אין ביכולתה לערער את עמדתם שכבשו לעצמם בתוך ההיסטוריה של התנועה הציונית, ואולי ראוי להגיד: בהיסטוריה החדשה של העם העברי. ואין בידי שום איש מכם להורידם ממקומם ולהשמיט מתחתם את הכסא – כסא־הכבוד הציוני, שעליו הם יושבים – לא רק בזכות הבחירה אלא בזכות מפעל חייהם – בין שיש עליו גושפנקה רשמית ובין שאין. אנשים אלה יהיו לכבוד ולתפארת לכל הנהלה ציונית, ואין כל אמת – לא רק אמת אובייקטיבית, זו שקשה מאוד לעמוד על טיבה, אלא אין גם אמת סובייקטיבית בכל דברי הלעג והגנות אשר נשמעו באספות ובנאומים ובעתונים ביחס להנהלה זו – במידה שחברים אלה מהווים את ההנהלה. אין איש נבון וישר בתנועה ובעם שיאמין בכל הלזות הזאת. כי חברים אלה של ההנהלה שמם נזדהה עם כל הכיבושים הפוליטיים וההתיישבותיים של התנועה הציונית בדורנו; איני יודע אף שם אחד בהסתדרות הציונית, מלבד אחד שאף הוא עומד בראש מוסד ציוני מרכזי, אשר ישווה לשמות החברים בהנהלה זו, וכל תנועה המכבדת את עצמה תרצה לראות אנשים אלה בקרב הנהלתה.
ובהנהלה זו יש סוג אחר של חברים – אלה שנבחרו להנהלה לא בזכות עצמם, אלא בזכות שולחיהם. כוונתי לארבעת החברים ממפלגת הפועלים שיש לי הכבוד להיות אחד מהם, ואני מקווה ששלושת חברי למפלגה לא יתרעמו עלי אם אומר, כי ארבעתנו יושבים בהנהלה לא בזכות עצמנו. איני יודע מה הן זכויותינו האישיות אשר הרימו אותנו לעמוד עם שאר חברי ההנהלה בראש העם העברי בדורנו. כי ההנהלה הציונית היה הנהלת העם העברי בדורנו. לא בזכותנו האישית הגענו לכך, אלא בזכות שולחינו, – בזכות הציבור שאנו מייצגים, ועלי עכשיו להגיד מי הם השולחים האלה ומהו הציבור אשר בזכותם אנו משתתפים בהנהלה זו.
אין שמץ של אמת בכל הלעז שמלעיזים על האישים הגדולים ביותר בתנועה הציונית המהווים את החלק הראשון של חברי הנהלה זו. לעז בלתי הוגן זה הוא מהם והלאה. ואין שמץ של אמת, אף לא אמת סובייקטיבית, בכל הלעז והלהג שטופלים על הציבור, אשר בזכותו יושבים ארבעתנו בהנהלה זו. כל אותם התארים וההגדרות שניתנו בעתונות האופוזיציה ובדברי כמה מהמתווכחים בישיבה זו לציבור זה – הם מהאמת והלאה.
ב. מי הם שולחינו
הציבור אשר שלח אותנו להנהלה הציונית – אינו לא צד, לא מפלגה ולא מעמד. פועלי ארץ־ישראל אשר בשמם ובזכותם אנו יושבים בהנהלה – הם חייל האמונים של העם העברי, צבא־ההגשמה של חזון הגאולה ההיסטורי של ישראל במולדתו. מקום זה הם כבשו לעצמם בתולדות הציונית – ובהיסטוריה היהודית – לא בבחירות, אלא בברית החיים והמות אשר כרתו בגופם ובנפשם עם מפעל ההגשמה הציונית. לא בחדרי ההנהלה ולא בלשכת הקונגרסים נכונה עמדתם– אלא בפרדסי יהודה ושדות הגליל, בביצות העמק וקברות השמירה וההגנה. לא באומר ובדברים – אלא בלשדם ודמם קידשו את חזון התקומה של עמם. ולכל מלעיז ומשטין, מלהג ומתקלס בצבא חלוצים זה אני אומר: של נעליך מעל רגליך, כי המקום אשר אתה עומד עליו קודש הוא!
בתנועה הציונית יש הרבה מהנס. זוהי תנועה מופלאה ומשונה שאין משלה בתנועות הלאומיות שבעולם. אין זו תנועה של עם משועבד בארצו המתנער ומתפרץ בפני משעבדיו, כי אם תנועה של עם מפוזר ומפורד, מנותק לא עשרות ולא מאות אלא אלפי שנים ממולדתו, ספק עם ספק אבק־אנשים פורח בחלל העולם. ועם־לא־עם זה שמר בליבו זיקה בל תימחה למולדתו הרחוקה־רחוקה, מרחק־משנה של זמן ומקום, והריהו משתוקק ומעפיל מקץ ימים לשוב לארץ עברו ולהקים שממותיה.
ג. נס החלוציות
ובתוך נס זה קם נס שני, נס בתוך נס; קם שבט חדש בישראל אשר ידע לקדש בחייו ובמותו את החזון המופלא של עמו. בכל הדורות קמו לנו קדושים אשר ידעו לחרף נפשם למות על קדשי אומתם – אבל הדבר הגדול שנפל בדורנו הוא, שלא יחיד ולא יחידי סגולה, אלא לעשרות, למאות ולאלפים באו מיטב צעירינו וצעירותינו, ולא ברגע של סכנה והתעלות הנשמה ידעו למסור את נפשם, אלא יום־יום ולילה־לילה, במסירת חיים מתמדת, התיצבו במערכת היצירה והבנין, השמירה וההגנה ויגלמו חלום עמם במפעל חיים, ולא נרתעו גם מהמאמץ העליון של אדם עלי אדמות – כאשר יעידו הקברות החדשים של שומרינו ומנינינו בסג’רה, ובכנרת, בתל־חי ובחולדה ובכל שאר הנקודות העבריות שנתקדשו בדמי חברינו. לתופעות הגבורה הזאת בתולדות תנועתנו אנו קוראים בשם חלוציות, ובזכות חלוציות זו עשתה הציונות את החייל הרב אשר עשתה במשך חמישים שנה אלה. גבורה לאומית זו נצנצה ראשונה בימי ביל“ו – ובהיסטוריה החדשה שלנו לא יתכן שם נערץ יותר משם חלוצים ראשונים אלה. אולם נדמה היה כאילו נדעך הניצוץ שהבהב פעם ושתים – עד שהורם לפני יותר מחצי יובל שנים ע”י דור חדש של מעפילים דגל העבודה והגבורה הציונית, וכאילו מתוך מעין סתרים רב אונים שהובקע אחרי הסתערות אדירה סמויה מן העין פרץ זרם חלוצים, זרם מתגבר והולך בלי הרף, תחילה בודדים ויחידים, אח“כ עשרות ומאות, אח”כ אלפים ורבבות – ואני מאמין שעוד יהיו למאות אלפים, – אשר העמידו לשרות הגאולה של עמם וארצם את הדבר היחיד והאחד שראוי לתת למשאת נפש גדולה – את עצמם.
לא כחולמים וכמתגעגעים, לא כמטיפים וחובבים נספחו לציונות, לציונות מילולית ומופשטת שאינה מחייבת ואינה משנה כלום, – אלא כמגשימי חזון בחייהם יום יום באו לציון – באו לציון החרבה, הדלה והעזובה מבלי אשר נקראו, ובכל להט אמונתם ואהבת נעוריהם דבקו בסלעי המולדת, חולותיה הקודחים וביצותיה הממאירות, ובזיעת אפם ובדם לבבם הקימו את המפעל החי והגדול של הציונות המתגשמת – וביצירה זו כבשו את מקומם בתנועה הציונית. לא בחדרי ההנהלה ולא בלשכת הקונגרסים – בפרדסי פתח־תקווה ובכרמי ראשון ורחובות, בשדות סג’רה ומסחה, בביצות השומרון ובמרחבי יזרעאל, במרומי הגליל ובמישורי השרון, כשידם האחת עושה במעדר ובמחרשה וידם השניה אוחזת ברובה – באלה כבשו פועלי א"י את מקומם ועמדתם בישוב. לא לעצמם, לא למפלגתם ולא למעמדם בלבד כבשו מקום זה – כי מכל המפלגות ומכל המעמדות בגולה באו חלוצים ועשו את מלאכתם בשליחות העם, וקיבלו על עצמם שליחות זו כצו־חיים ומות, ללא כל תנאי ובלא כל שיעורים, כאשר יעשה את שליחותו צבא נאמן במלחמת־גורל. וכשבא משבר בתנועה הציונית ובהסתדרותה, כשנתגלו סימני זקנה ואפיסת כוחות בתנועה, כשניבעו פירצות מסוכנות במסגרת ההסתדרות, ועצם מהותו של הרעיון הציוני עמד להסתלף ולהסתרס מתוכנו ההיסטורי – הרגיש צבא החלוצים שהגיעה שעתו לעמוד בפרץ, וכאשר נענו באמונה למעלה מחצי יובל שנים לתביעת המפעל הציוני בארץ – נענו הפעם לתביעת התנועה הציונית בעולם, ונתגייסו במלוא יכולתם להגביר ולרענן את התנועה, לבצר את ההסתדרות, ולהגדיל את כשרון פעולתה ולעמוד על משמר האמת והטוהר של הרעיון הציוני והמפעל הציוני. ושליחי הציבור החלוצי הזה יחד עם האישים הציונים אשר שמם נקשר את הכיבושים המדיניים והקולוניטריים של הציונות בדורנו – הם הם שמהווים הנהלה זו, והרוח אשר הדריך את האישים האלה ואת מחנה החלוצים ביצירתם ובמלחמתם, בחייהם ובמותם, זהו הרוח אשר ידריך את פעולתה של ההנהלה הזאת.
ד. אמצעי ומטרה
אומרים שלהנהלה זו אין שיטה ואין תכנית. רבותי, הפרוגרמה של הנהלה זו כתובה וחתומה על דפי המפעל שכל התנועה הציונית בימינו עומדת עליו. ואם יש עוד צורך לפרש פרוגרמה זו מהי, מהי שיטת ההנהלה בפוליטיקה החיצונית והפנימית שלנו, אנסה להגדירה במילה אחת: קאופורציה. קואפורציה בפוליטיקה החיצונית: קואפורציה עם ממשלת המנדט וקואפורציה עם שכנינו הערבים, גם בארץ זו וגם בארצות השכנות. וקואפורציה בפוליטיקה הפנימית: קואפורציה של כל כוחות העם העברי בגולה ובארץ. אולם עלי להוסיף: הקואופרציה אינה מטרה לעצמה. אין אנו רוצים בקואופרציה לשם קואופרציה. גם הקואופרציה עם כוחות חוץ וגם הקואופרציה עם כוחות־פנים אינה אלא אמצעי למטרה, ואין כל ברכה בקואופרציה אלא במידה שהיא משמשת את המטרה, והמטרה היא – הגשמת הציונות, והגשמה מלאה של הציונות.
וגם דבר זה טעון הדגשה: לא ציונות חלקית, לא ציונות מקוטעת ולא ציונות מסולפת. חזון הגאולה של העם היהודי נסתלף לא פעם בהיסטוריה היהודית, והרעיון המשיחי הצמיח לא פעם משיחי שקר. המטרה המרחפת לפני עינינו היא לא גאולת חלק של העם ולא גאולה חלקית של העם – אלא גאולה מלאה של העם בשלימותו. זוהי המטרה העומדת לפני התנועה. ומתוך ראיית מטרה זו ולשמה צריכה לפעול ההנהלה בכל שטחי עבודתה.
קאופרציה עם ממשלת המנדט
אנו מחייבים קואופרציה ביחסינו עם ממשלת המנדט. בוויכוח נאשמנו גם בטון של ניצחון ושביעת רצון וגם בהרכנת ראש וצידוק הדין. מי שיקרא בתום לב ובלי דעה קדומה את הדו"ח של המחלקה המדינית בלונדון ובירושלים לא יוכל למצוא בהם תרועת ניצחון ואף לא המתקת הדין. מצבנו הפוליטי מתואר כהוויתו, על אוריו וצלליו, והתאבקותנו הקשה והמרה במשך חמשת החדשים נמסרה לכם על הישיגיה וקוצר ידה. ואין להתפלא אולי על דברי ההבאי, הקינטור והקיטרוג של כל אלה שמלאכתם בכך, אולם לצערי עלי לציין שגם בדבריו של האיש שכולנו שומעים בהוקרה ובאהבה – גם בדברי אוסישקין על המצב הפוליטי – לא היה משום ראיית הדברים לאמיתותם.
מדברי אוסישקין ומדברי אחרים יוצא שמצבנו הפוליטי הולך ורע מיום ליום, ועמדה אחר עמדה נשמטת מתחת רגלינו בארץ. ואילו היינו מקריאים כאן כמה מן הנאומים הפוליטיים בישיבות ובקונגרסים הקודמים – הייתם שומעים שעל טענות אלו חזרו בכל פעם; יוצא איפוא, שכל הזמן אנו הולכים מדחי אל דחי. ואני שואל כאן שאלת־תם פשוטה: האומנם מצבנו עכשיו יותר רע משהיה לפני שנה, ולפני שנה יותר משהיה לפני שנתים, ולפני שנתים יותר מלפני חמש שנים וכן הלאה? אמרו, שהממשלה לוקחת את כספי היהודים ובמקום לקיים את הבטחתה לסייע לבית לאומי עברי היא הולכת ומקימה בארץ זו בית לאומי ערבי. אין אני סניגורה של ממשלת המנדט, ויחד עם חברי עמדתי במערכה פוליטית כבדה אשר טרם נסתיימה; ואם כי ידעתי שאותו חלק מהאופוזיציה המתפרנס מסלף וזיוף דברי מתנגדיו ישתמש לרעה בדברי, הריני רואה חובה לעצמי להעמיד את הדברים על אמיתותם. לא נכון הדבר שלפני 17 שנה – מבלי לדבר על התקופה התורקית – היתה הארץ הזאת בית לאומי עברי, ולאחר שבאו האנגלים החלו תחת מסוה של הצהרת בלפור להקים פה בית לאומי ערבי, והארץ הולכת ונהפכת מארץ יהודית לארץ ערבית. האמת היא קרובה הרבה יותר להיפך מזה. ארץ זו היתה בדורותינו ארץ ערבית בעיקרה, ובמשך כמה עשרות שנים היה פה ישוב יהודי דל וקטן וגלותי – והנה התחיל לצמוח כאן ישוב יהודי חדש על יסודות לאומיים; מקודם, מלפני חמישים שנה, גרעין קטן, שהלך והתרחב באיטיות מודרגת. בסוף מלחמת העולם, לאחר האבדות הקשות של רעב ומצוקה ורדיפות במשך ארבע שנים, עמד הישוב היהודי על חמישים וחמישת אלפים איש – וכיום אנו עומדים בישוב של רבע מליון וארץ זו אין לה עוד צביון ערבי בלבד, ואין משקה משק ערבי בלבד ואין תרבותה ערבית בלבד. העם היהודי הטביע שוב חותם בל יימחה על ארץ עברו. התרבות החדשה שנוצרה בארץ הזאת היא בתשעים למאה תרבות עברית, ישוביה וענפי משקה החדשים הם בעיקרם יהודיים, ענפי כלכלה מרכזיים אחדים הם יהודיים, ואוכלוסין היהודים שעלו כבר על החלק החמישי מכל תושבי הארץ מתרבים בימינו אלה בשיעור כזה שלא היה כמותו כל השנים, ובשנה האחרונה בלבד נכנסו לארץ כמספר עולי בבל.
הטמפו של העליה בחדשים האחרונים עלה – על אף כל המכשולים והמעצורים המלאכותיים, ואם העליה תתמיד בטמפו זה ארבע־חמש שנים ללא שינוי – נגיע לידי הכפלת מספרנו בארץ. וישוב יהודי של חצי מליון בארץ זו היה משנה לגמרי את מעמדנו הפוליטי כלפי חוץ וכלפי פנים. ואעפ“כ לא היה טון של ניצחון ואף לא של סיפוק בדו”ח של ההנהלה ולא רק מפני הגזירות על התיירים ולא רק מפני הקיצוץ האכזרי של מכסת העליה העובדת, שהביא לידי מחנק איום בכל המשק היהודי בעיר ובכפר, ולא רק מפני קיפוח חלקנו בתקציב הממשלתי ובעבודות המדינה ובכוחות הביטחון שבארץ, ולא רק מפני שורה של חוקים והצעות־חוקים שאנו רואים בהם הכבדה בלתי מוצדקת ועיכובים מלאכותיים להרחבת מפעלנו בארץ. מצבנו הוא חמור מפני שהועמדנו לפני מפנה חדש בתולדות עם ישראל. בשנה הקודמת נפל דבר המחייב מידות חדשות וטמפו חדש בבנין הארץ, – והדבר שנפל הוא – התערערות האילוסיה של אמנציפציה ושל ביטחון בקיום היהודים בגולה.
ה. מפנה חדש בתולדות עמנו
אנחנו הציונים לא האמנו, עוד לפני בוא היטלר, עוד לפני התרוששות יהודי פולניה, עוד לפני חורבן יהודי רוסיה, בחלום האמנציפציה ובאפשרות הקיום בגולה. בכל אופן לא אלה מאתנו אשר עזבו את הגולה לפני כל הפורענויות האלה ולפני מתן הצהרת בלפור, עוד בטרם היות סרטיפיקטים, כשקשה היה, קשה מאד מאד, לחיות ולעבוד וליצור בארץ הזאת, הרבה יותר קשה מבכל הארצות שמתוכן יצאנו. אולם חלקים גדולים בעם היהודי בארצות רבות בגולה האמינו שיש אפשרות של קיום ויש תקווה לזכויות ויש ביטחון בעתיד גם שם, בגולה. ועד לפני שנה אמרו לעצמם: ואם היהודים נרדפים ברוסיה, במרוקו וברומניה, ואם יש יהודים מרודים וסובלים בשאר ארצות מזרח אירופה או אסיה – הרי יש לעומתם ארצות של חופש ושויון ועמדה פוליטית וכלכלית איתנה כגרמניה, אנגליה, ארצות הברית וכו'. והדבר החמור והמכריע שנפל בשנה הקודמת הוא לא חורבן יהודי גרמניה בלבד – רק חורבן האילוסיה של ביטחון כלכלי ופוליטי ושל אמנציפציה בכל ארצות הגולה, בלי יוצא מן הכלל. גם מחוץ לגרמניה ואוסטריה, אין עכשיו אף ישוב יהודי אחד המרגיש קרקע בטוח תחת רגליו, אין ביטחון לא בזכויות, לא ברכוש ולא בקיום. גם היהודי המתבולל, השולל את הציונות והרעיון הלאומי העברי, אינו מרגיש עוד את עצמו כאזרח שאנן. אפילו באותן הארצות שזכויותיו האזרחיות ושויונו טרם נפגעו בפועל.
זה השינוי הגדול, זהו המפנה החדש בתולדות עם ישראל – ולשינוי זה יש תוצאות. מן ההכרח שתהיינה תוצאות, בהגשמת הציונות.
ו. החזון הציוני וגורמי־הגשמתו
אני מאמין שהחזון הציוני אינו נובע מתוך רדיפות, פרעות ודלדול כלכלי, אלא הוא טבוע ברצון הקיום הלאומי של האומה העברית, ברצון ההיסטורי של עם ישראל לקיים את עצמיותו על קרקע המולדת שבתוכה צמח ועוצב הגניוס הלאומי שלו. זוהי מהותה הפנימית היסודית של השאיפה הציונית, ואין היא תלויה במסיבות החולפות והמשתנות של מצב היהודים בארצות שונות. אולם גורמי ההגשמה הציונית תלויים במסיבות הזמן והמקום של היהודים לתפוצותיהם ושל הארץ וסביבותיה.
בהכרתנו הציונית לא חל כל שינוי. ציונותנו אנו – וחלוציותנו הציונית – לא היתה קשורה בדלדול וברדיפות, כי מתוך בתים מלאים כל טוב ובשעה ששיחקה להם הרבולוציה הרוסית הראשונה באו חלוצי העבודה לפני יותר מחצי יובל שנים לארץ.
אולם בגורמי ההגשמה הציונית לא חל כל שינוי גדול ומכריע, כי הפורעניות שנתרחשו בשנה הקודמת – והן הולכות ומתפשטות מארץ לארץ – ממריצות את צורך ההגשמה ויכולתה. גדלותו של הרעיון והמפעל הציוני הוא בזה שהוא עשוי להפוך כל אסון בגולה לכוח יוצר ומקדם בבנין הארץ.
ז. השאלה המרכזית – מידות־העליה
ושעה זו היא חמורה וקשה כאשר לא היתה אף פעם בתולדות הציונות, לא מפני שנשתנה לרעה יחסה של ממשלת המנדט, ובמקום בית לאומי עברי גמרה בלבה להקים בארץ בית לאומי ערבי – אלא מפני שהתמוטטות הגולה בכל תפוצותיה והריסת עמדת היהודים ובטחונם בכל הארצות הכשירה גורמי הכשרה רחבי מידה והיקף, שאין אנו מסוגלים להשתמש בהם מתוך מפריעים חיצוניים ופנימיים. זה שנים עמדנו בעליה של אלפים אולם משנה שעברה ואילך אנו עומדים לפני הסתערות של רבבות, לפני יכולת מתרחבת של הארץ ולפני צורך של העלאת המונים והשרשתם בארץ – ומשום כך יש עכשיו ערך ומשקל מיוחד, כאשר לא היה עד עכשיו, לשאלת יחסינו עם ממשלת המנדט.
כשהיה הוויכוח בינינו ובין הממשלה: אם יעלו במשך חצי שנה 1500 או רק 1000 עולים – היתה זאת בשבילנו שאלה חשובה למדי, כי גם עליית 500 יהודים אינו דבר קל, אבל מבחינת היקף ההגשמה ומהירותה לא היתה זו שאלה חיונית. 500 או אלף עולים אינם מכריעים בגורל ההגשמה. אולם כשהגענו עכשיו למצב כזה, שהויכוח הוא לא על מאות וגם לא אלפים אחדים אלא על רבבות – הרי משקלה הפוליטי של השאלה משתנה בהחלט והדבר נעשה חמור ביותר; ואם כי הגענו לעליה של 30000 בשנה האחרונה אין אנו רשאים למצוא בזאת סיפוק ותנחומים, כי לאור השינוי שחל במצב העם העברי בעולם והיכולת העצומה שנתגלתה בגללו בהרחבת האפשרויות בארץ – אין גידול העליה עומד בשום התאמה עם האפשרויות – מבלי לדבר על הצרכים – של שעה גדולה וחמורה זו.
אנו עומדים בוויכוח חמור ורציני עם הממשלה בשאלת מידות העליה, ועמדה זו או אחרת של הממשלה עלולה לשנות במשך זמן קצר, בתקופה של 4־3 שנים, את פני הדברים בארץ באופן יסודי, ומשום כך שאלת יחסינו עם ממשלת המנדט מקבלת חשיבות חיונית, ויותר מבכל הזמנים עלינו לברר ולהבהיר לעצמנו את עמדתנו כלפי הממשלה.
ח. ממשלת־המנדט והממשלות האחרות
הנהלה זו כהנהלות שקדמו לה, נאשמת בחוסר דרך או בדרך מזיקה, וכשהמאשימים נשאלים: מהי דרככם אתם? הרי אין בפיהם אלא תשובה אחת: לצעוק. ואין אני מזלזל כלל וכלל בתשובה זו. מכשירי הפעולה הפוליטיים שלנו מוגבלים ומצומצמים ואין לזלזל בשום אמצעי שיש בכוחו להשפיע במשהו. אבל אני שואל: צעקה באזני מי? כל צעקה בחלל הריק או לתוך דות סתם לא תעלה ולא תוריד. המאמינים בכוח הצעקה צריכים לכוון אותה – או לאזני ממשלת המנדט או לאזני ממשלות אחרות או גם לאלה וגם לאלה.
מי הן הממשלות הזרות שנקבול לפניהן על ממשלת המנדט ואשר יאותו לנו להכריח את אנגליה למלא את התחייבויותיה כלפי העם העברי, שבלי הכרחה הזאת לא יתמלאו? יש מדינות הרוצות לטרוף את העם העברי ולהעבירו מן העולם – המהן ניבנה? יש מדינות שהיו בלי ספק מוכנות לעזור לנו בא"י – כי הן רוצות להיפטר עד כמה שאפשר מהיהודים היושבים בארצם, ואלו הן מדינות מזרח אירופה. ואיני מקל כלל בעזרה המדינית שמדינות אלו עלולות לתת לנו – כי לא נימוקיהן הפנימיים אלא מעשיהן האובייקטיביים חשובים בשבילנו, וכל עזרה שתוגש לנו תבורך. אולם רק תמים ומוכה־סנוורים יוכל להתיימר שמדינות אלו, העומדות בעצמן לפני סכנות קיום חמורות וזקוקות לעזרת בני ברית להגנתן והצלתן – יעיזו ויסכימו לריב בגללנו עם האימפריה הבריטית העצומה והכבירה אשר לידידותה הן נושאות את עיניהן כל השנים. ולא רק המדינות הקטנות והצעירות בערך, שקמו אחרי המלחמה על חורבות אוסטריה ורוסיה, אלא גם מעצמה גדולה וכבירה כצרפת, הזקוקה לעזרתה ולבריתה של אנגליה – לא תרגיז בגללנו את שכנתה הגדולה מעבר לתעלה. קוראים בשם אמריקה, ויש לנו שם ישוב יהודי גדול ורב־השפעה; ובמידה שיש לעם היהודי ערך ומשקל פוליטי הרי זה קודם כל לרגל מציאותו של ישוב בן ארבעת המליונים באמריקה הצפונית. ואין ספק שבריטניה רבתי רוצה בידידות העם האמריקאי האדיר, ואינה מתעלמת מדעתם ומהשפעתם של יהודי אמריקה – אולם גם כאן אסור להגזים ולהגדיש את הסאה.
ויש ערך וחשיבות לדעת הקהל שבכל הארצות הללו, ואנו מצווים לשקוד בפעולתנו המדינית על רכישת דעת־קהל זו והפעלתה – אולם בכל שעה וזמן, ויותר מכל שעה זו, עלינו לזכור כי הגורם החיצוני המכריע בעמדתנו הפוליטית היא ממשלת המנדט, וכלפי ממשלה זו רואה ההנהלה הנוכחית – ואני בטוח שכך תראה כל הנהלה אחראית – רק דרך של קואופרציה והבנה הדדית.
ט. מכשירי פעולתנו המדינית
על מה אנו יכולים להשעין את המדיניות החיצונית שלנו? היוריסטים יענו לנו: הצהרת בלפור וסעיפי המנדט, בשתי תעודות אלו התחייבה אנגליה לסייע להקמת בית לאומי עברי, להקל על עליה יהודית והתיישבות יהודית צפופה בארץ – ובכוח ההתחייבויות האלה אנו יכולים להשיג את מבוקשנו הפוליטי. ואין כל ספק בערך העצום של תעודות אלה – ועלינו כמובן לעמוד על משמר קיומן הנאמן. אולם דא עקא – גם בהצהרת בלפור וגם במנדט יש חלק שני, ושני החלקים ניתנו לפירושים שונים; ולא אנו אלא ממשלת המנדט עצמה היא המפרשת. וכשאנו עומדים על פירושנו אנו – מציגים לעומתו פירוש אחר, וגם כשכוח ההוכחה וההסברה הוא על צדנו – נמצא כוח הפוסק תמיד על צד ממשלת המנדט. והטענות המשפטיות והפורמליות לבדן אינן מספיקות. לעת עתה אין עדיין בעולם מדינה המתנהגת אך ורק עפ"י הצדק והיושר המוחלט – יש גורמים ואינטרסים פוליטיים ואחרים הקובעים את קו הפעולה של המדינה המסובכות ומורכבות בגורמיהן המדיניים כאימפריה הבריטית; ואם אנו נתונים בתוך מסגרת פוליטית בין־לאומית שאין לנו ולא יכולה להיות לנו שליטה עליה, ואין כוח זר שיש ביכולתו ורצינו לכוף את אנגליה לעשות את רצוננו – האי אנו מצווים לחפש דרך ואמצעים ולהגדיל ולהאדיר את הרצון הטוב של ממשלת המנדט כלפי מפעלנו.
מי שסובר שאנגליה מעונינת ורוצה בכשלוננו, ואעפ"כ הוא מאמין שאנו יכולים באמצעים מסתוריים או בלהטים פוליטיים לאנוס ולהכריח את אנגליה לפעול לטובתנו בניגוד לרצונה ולאינטרסים שלה – מקומו לא במסיבה ציונית אלא בבית לחולי הרוח.
אין כלל מן הצורך להניח למפרע זהות של אינטרסים בין אנגליה ובין העם העברי, למען האמין שאין אנגליה מעונינת ורוצה בכשלוננו. וגם מי שאינו שוגה ברעיון הטפל שיש בכוחנו להכריח את אנגליה לפעול בניגוד לרצונה המכוון – מותר לו לחשוב שאפשר להמריץ ולהגביר את רצון אנגליה לסייע ולהגשמה הציונית בארץ.
י. ידידות העם היהודי וברכת המפעל הציוני
רואה אני רק שני אמצעים שבהם אנו יכולים לרכוש את עזרתה החיובית של אנגליה:
א) הידידות של העם היהודי בעולם כולו,
ב) תועלת המפעל שלנו וברכתו לארץ.
קשה לשקול על כף המאזנים הפוליטי את ערך ידידותו של העם היהודי. יש בלי ספק אנגלים רבים השונאים את היהודים. אולם אנגליה ידעה להעריך את ידידות היהודים בשעה קשה ומכרעת בגורלה; ומבלי שנייחס להערכה זו משקל מופרז אנו רשאים להניח שאנגליה מוסיפה להעריך במידה ידועה את הידידות הזאת – ואינה מעוניינת ורוצה לאבדה. העם היהודי אינו כוח פוליטי גדול בעולם, אין לו צי וצבא, אבל יש לו משקל מוסרי מסוים והשפעה פוליטית ידועה בכמה וכמה ארצות – והגניוס הפוליטי של אנגליה יודע להעריך שיעורים בלתי נשקלים כאלה.
משקל זה של העם היהודי בעולם הוא גורם סטטי ואין בכוחנו להגדילו כרצוננו. לא כן הגורם השני – מפעלנו בארץ. זהו גורם דינמי שהולך וגדל, הולך ורב, וצמיחתו תלויה בעיקר בנו. גם כשהמפעל שלנו בארץ היה עוד קטן מאד – שימש גורם פוליטי בכיבושינו המדיניים. בלי המפעל החלוצי מימי ביל"ו ואילך, לא היינו משיגים לאחר המלחמה את אשר השגנו. אפילו מציאות שלוש הנקודות הקטנות בצפון הארץ שימשו גורם פוליטי בקביעת הגבולות של “הבית הלאומי”. לאשרנו גורם זה הולך וגדול. במידה שמפעלנו בארץ הולך ומתפתח – הולכת ורבה השפעתו המדינית, עולה משקלו הפוליטי. ומשום כך אנו חייבים לרכז כל מרצנו בהגדלת המפעל – לא רק מפני שהדבר דרוש לגופו, אלא גם מטעמים פוליטיים. כי מלבד עמדת העם היהודי בעולם אין לנו להניח על כף המאזנים הפוליטת אלא את משקל המפעל שלנו, ברכתו ותועלתו לנו, לארץ ולעולם כולו.
אלה הם שני האמצעים הנקוטים בידינו ביחסינו את ממשלת המנדט, וכל פעולתנו הפוליטית – בין זו שנעשית באנגליה ובירושלים, ובין זו הנעשית בארצות אחרות ובחבר הלאומים, יש בה ברכה רק אם היא מכוונת להגדלת הידידות בין העם היהודי ובין העם האנגלי, ואם יש בכוחה להגביר את מפעלנו בארץ, וכל “צעקה” אשר תזרע שנאה במקום ידידות ואשר תחליש את המפעל במקום להגבירו – היא פסולה ומזיקה, כשהיא פורצת מתוך מרירות מוצדקת. ואל יבין מישהו שאני מתנגד לכל צעקה שהיא. כשמקצצים את העליה, כשמציקים שלא כדין לתיירים, כשמקפחים את חלקנו בתקציב, כשמעכבים את התיישבותנו – אסור לנו לשתוק. קואופרציה אין פירושה צידוק הדין והרכנת הראש. אבל גם כשאנו קובלים ומוחים ותובעים – ועל תביעותינו הצודקות עלינו לעמוד בכל פעם בתוקף ובכוח ובעקשנות – עלינו לעשות זאת מתוך רצון כנה להגברת הקואופרציה והידידות עם ממשלת המנדט.
יא. זכות האזרחים וזכות־העם
רגילים לעשות אצלנו השוואות למלחמתנו ועמדתנו הפוליטית בארצות אחרות. כל השוואה ממין זה כוזבת ועושה פלסתר את מעמדנו המיוחד בארץ.
בארץ־ישראל יש לנו שני קומפלכסים של אינטרסים וצרכים ואנו חייבים באבחנתם המדוקדקת:
א) בתור תושבי הארץ ואזרחיה;
ב) בתור העם העברי כולו.
בא"י יושבים רבע מליון יהודים, ואילו גם לא היה מובטח לנו כאן “בית לאומי” – יש לנו זכות לביטחון, לשיויון פוליטי ולאומי, לחלק מתאים בשירותים הציבוריים ובעבודות הממשלה ובפקודות וכו'. וכאזרחי הארץ או נתינה אנו רשאים ומצווים להגן על זכויותינו וענינינו, אם בדרך של מלחמה ואם בדרך של שתדלנות – אין אני בא כרגע להכריע בין שתי השיטות שבה נקטו היהודים בזמנים שונים ובארצות שונות. בדרך זו או אחרת – אנו פועלים כאזרחים או כנתינים כלפי ממשלתם.
אולם יש לנו בארץ קומפלקס שני של אינטרסים וזכויות – חשוב יותר וחיוני יותר מהקומפלכס הראשון, לא של יהודי א"י אלא של העם היהודי כולו: זכויות ואינטרסים של עליה והתיישבות ובנין הבית־הלאומי – ולגבי אינטרסים וזכויות אלו אנו עומדים לא בשטח יחסים של נתינים או אזרחים כלפי ממשלתם אלא בשטח יחסים בין־לאומיים – יחסים בין עם לעם. אמנם בין עם חלש מפוזר ומפורד, נטול כוח ממלכתי מצד אחד, ובין עם אדיר ועצום החולש על רבע כדור הארץ מצד שני. אולם הבדל הכוח והמשקל של שני העמים אינו משנה את העובדה ביסודה. עמדת הסוכנות היהודית כלפי ממשלת המנדט היא לא עמדת נתינים כלפי ממשלתם, אלא עמדת נציגות לאומית שניה, בעלת סמכות מוגבלת ומיעצת – כלפי נציגות לאומית שניה, בעלת סמכות מכרעת ופוסקת, וביחסים אלה שבין שתי הנציגויות אין לנהוג מנהג נתינים כלפי ממשלתם, לא מנהג מלחמה ולא מנהג שתדלנות, אלא מנהג של קאופרציה וידידות של שני צדדים פוליטיים, אם כי לא שווים.
יב. קאופרציה עם שכנינו הערבים
וגם ביחס לגורם הערבי, הגורם הפוליטי העיקרי שמחוץ לממשלת המנדט, עלינו לנקוט בקו של קואופרציה. הציונות המדינית הרואה את ביצוע דבר הציונות בתוך מסגרת של תנאים פוליטיים בין־לאומיים איננה יכולה להתעלם ממציאות הגורם הערבי. גם בכמה מפעולות ממשלת המנדט הנראות לנו כפרי קפריסיה או רצון רע של מושל זה או אחר אנו מרגישים את הפעולה הסמויה מן העין של גורם רב־אונים זה. התיתכן קואופרציה בינינו ובין הערבים? בשטח הכלכלי קיימת קואופרציה זו ביודעים ובלא יודעים. חלק גדול ואולי החלק הגדול של פעולתנו לארץ, היא מן הנמנע אלמלא נתקיימה קואופרציה כלכלית בינינו ובין הערבים. אולם יש צורך בקאופרציה מכוונת ושיטתית שתרחיב את נקודות המגע המתמידות ותאמץ את שיתוף הפעולה בין החוגים השונים של האוכלוסים הערבים והיהודים בארץ. ביצור קואופרציה בין פועלים יהודים וערבים, בין איכרים יהודים וערבים, בין סוחרים ושדרות מקבילות אחרות – יש בו משום ביצור הביטחון והשלום שבלעדיהם לא יכון בנין הארץ. אבל לא על הכלכלה בלבד תקום התקרבות יהודית וערבית. יש תפיסה לאומית ערבית, ויש לערבים בארץ וסביבותיה שאיפות פוליטיות, ובתוכן גם שאיפות המתנגדות לנו והשוללות את עתידנו בארץ. היש להסיק מעובדה זו שאין כל תקוה ואפשרות לקואופרציה פוליטית בינינו ובין הערבים? כל עוד היינו בארץ כמות מבוטלת, וכל עוד מי־שהוא יכול היה להעלות על דעתו שאפשר למחות אותנו מעל פני הארץ או לכל הפחות שאפשר להפסיק את גידולנו – היה יסוד רופף לקואופרציה פוליטית, כי לשכנינו לא נראה עדיין ההכרח לכך. אולם דווקא מפני שאנו נעשים לגורם רב־משקל, גם כלכלי וגם מדיני, שאין להתעלם ממנו ואין לבטלו, הולכת ומבשילה האפשרות של הבנה הדדית; לא כל הכוחות האקטיביים במדיניות הערבית, אולם עסקנים פוליטיים מרחיקי ראות מתחילים להבין שמציאות היהודים והתרבותם בארץ היא עובדה היסטורית שאין להמלט ממנה, ובמקום מלחמה עקרה, העלולה אך להזיק לשני הצדדים – מוטב לחפש דרך של הבנה משותפת ועזרה הדדית. אין בדעתי לעורר השליה שבקרוב ובנקל אפשר יהיה להגיע לידי הסכם פוליטי עם שכנינו. אולם הגיעה השעה שהתנועה הציונית תנסה לברר לעצמה את התנאים והאפשרויות של הסכם ערבי־יהודי אשר גידול ישובנו בארץ גם מכשיר את בואו וגם זקוק לבואו.
יג. הסתדרות ציונית – לשם מה?
קיומה של ההסתדרות הציונית עומד בסימן שאלה. המריבות המפלגתיות, חילוקי הדעות האידיאולוגיים, הניגודים הסוציאליים, ירידת הקרנות, התרופפות המשמעת – מטילים ספק באפשרות קיומה של ההסתדרות. אולם יש גם ציונים רבים, שלרגל השינויים שחלו ביישוב, הם מטילים ספק בצורך קיומה של ההסתדרות הציונית. הארץ הולכת ונבנית מאליה, – אומרים הם – היישוב גדל ומתרחב כמעט בלי כל עזרה מההסתדרות הציונית – מה, איפוא, תפקידה וערכה של הסתדרות זו?
התנועה הציונית לקחה על עצמה בנין ממלכתי – מבלי היות ברשותה מכשירים ממלכתיים. כבר ראינו בהיסטוריה, גם בחדשה ביותר, הקמת מדינות חדשות. בדורות האחרונים בלבד נוצרו מדינות חדשות באוסטרליה, זלנדיה החדשה, דרום־אפריקה, – אבל כל המדינות נבנו ע"י מדינה אחרת. כל מדינה חדשה היא בבחינת צבת בצבת עשויה; והנה הוטל על העם היהודי לבנות מדינה מבלי שתהא בידו הצבת הראשונה. וכשהעמד האדריכל הגדול של הציונות המדינית לפני קושי זה – קם ויצר את ההסתדרות הציונית. הסתדרות זו היתה צריכה למלא את חסרון המכשירים הממלכתיים שניטלו מהעם היהודי, זוהי הצבת המדינית שלנו.
שלושה תפקידים הוצגו להסתדרות הציונית:
יד. נציגות פוליטית
א. נציגות פוליטית של האומה היהודית. “הפקחים” ו“אנשי המעשה” מקרב מתנגדיו של הרצל לגלגו לרעיון “האוטופי” שתיתכן נציגות לאומית של העם היהודי – אולם מנהיגה הגדול של הציונות הפוליטית לא נרתע מפיקחות מעשית זו ויצר בפועל את העובדה הממשית של נציגות זו, שאמנם לא זכתה בחייו להכרה פורמלית. עם הצהרת בלפור ואישור המנדט באה גם הכרה רשמית; והעם היהודי, נטול המדינה, זכה לנציגות מוכרת ומאושרת במשפט העמים בקשר עם חידוש ביתו הלאומי במולדתו העתיקה. ועד ש“הבית” הזה יכון על מכונו ועם יהודי מרוכז בארצו ועומד ברשות עצמו יופיע במשפחת־העמים כשווה־זכויות – הרי נציגות זו בצורת הסוכנות היהודית לא"י היא ביאת־הכוח היחידה של העם היהודי, וכל הפוגע בזכויותיה ובסמכותה – פוגע בכיבוש הממלכתי העליון שכבשה התנועה הציונית בדורנו.
טו. תפקיד קולוניזטורי
ב. התפקיד השני שהוטל על ההסתדרות הציונית הוא תפקיד קולוניזטורי. הסומכים על בנין הארץ שייעשה מאליו – על ידי מניעי הריווח של ההון הפרטי – יתבוננו בעינים פקוחות לקוניונקטורה זו שבאה הגיעה הסטיכיה של ההון הפרטי לשיאה – ויראו מה הן הסכנות הכרוכות בהעדר הון לאומי חלוצי. מליונים מונחים בבנקים ואין להם הופכים; ספסרות ממאירה בקרקעות ובבתים; העלאה מלאכותית של מחירים ואיבוד ערכו של ההון הזעיר והבינוני של אנשי המהעמד הבינוני; הצטמצמות העליה וההשקעה הפרטית בשטח העיר ואיזור התפוזים והפקרת ארבע חמישיות של אדמת המולדת שאין בה סיכוי לרווחים ספיקולטיביים של הון מנצל; ולבסוף – חוסר אפשרות ליהודים מחוסרי־אמצעים להתאחז באדמת המולדת. והיכן ראינו דוגמא בהיסטוריה שבמדינה העומדת כבר על תלה מתקיימת בלי תקציב ממלכתי? אי המדינה הסומכת על ההון הפרטי והמשק הפרטי שהם יספקו מאליהם את צרכי המדינה? ואי עם היושב בארצו, במדינה בנויה וקיימת, כשהמשק הלאומי קיים ועומד – שיכול להתקיים בלי מסים לאומיים ובלי תקציב ממלכתי? – ואנו, שהוטל עלינו להקים שממות ארץ ולבנות משק ומדינה ולהעביר עם גולה מכל התפוצות ולהאחיזו על אדמתו – לא כל שכן שמעשנו לא יכון בלי הון ממלכתי, כלומר לאומי, אשר יֵחלץ לעבודות ומפעלים שההון הפרטי לא יזקק להם, באשר אינם נושאים רווחים לפרט אלא לאומה כולה.
ההסתדרות הציונית הממלאה בארץ את מקום המכשיר הממלכתי – מצווה לשמש גורם מיישב עצמי וגם כוח מכוון ומורה־דרך בהתפתחות הכלכלית הכללית של הארץ.
טז. גורם חינוכי
ג. אולם פעולה פוליטית וכלכלית בלבדה אינה מספיקה. על ההסתדרות הציונית שומה גם לשמש גורם חינוכי בהכשרת העם היהודי לחייו החדשים, לחיים ממלכתיים על אדמת המולדת.
ביצוע החזון הציוני פירושו להפוך אבק־עם פורח באויר ונעדר צביון עצמי, מחוסר דבק פנימי ומשולל אחיזה ממשית – לחטיבה לאומית ממלכתית מעורה בקרקע, בעבודה ובתרבות לאומית; – ומהפכה עצומה זו בחיי עם לא תיתכן בלי פעולה חינוכית רבתי, אשר תפתח בעם את החושים הלאומיים שנשתתקו בגולה, אשר תטפח בו את הרצון הקיבוצי שנתרופף ונתפורר בנכר, אשר תנחילהו את הלשון העברית שנשתכחה ממנו ואשר תכשירהו למאמצים חלוציים ולתמורה הגדולה ביסודות חייו הצפוייה לו בארץ שישוב אליה. כי לא בהוויתו הגלותית ישוב העם העברי לארצו. לא תיתכן בארץ זו עליה עממית רחבה משתרשת בארץ מבלי מעבר העולים מההווי הכלכלי הקלוקל שבגולה להווי משקי בריא ומתוקן של עם מעורה בכל ענפי העבודה והמלאכה בכפר ובעיר. לא תיתכן תרבות עברית מחודשת בארץ בלי הנחלת השפה להמוני העולים, ולא יתכנו סדרי חיים ממלכתיים של עם עומד ברשות עצמו בלי ליכוד קיבוצי הגלויות לחטיבה תרבותית וחברתית אחת. כל אלה מחייבים את תנועתנו למאמץ חינוכי רב־היקף לא רק בארץ אלא גם בגולה. ושלושה תפקידים אלה של התנועה הציונית – התפקיד המדיני, הקולוניזטורי והחינוכי – מחייבים קיומה של הסתדרות ציונית רבת־עם, אדירת־השפעה, עשירת־אמצעים ויודעת דרכה; הסתדרות בעלת־רצון ויכולת כלפי פנים וכלפי חוץ, כי זהו המכשיר היחידי הנמצא ברשות העם למען ביצוע חזון גאולתו ובנין ארצו. ויותר מבכל זמן אחר אנו נתבעים עכשיו להגביר את שלימותו, כשרון פעולתו ואחדותו הפנימית של המכשיר הזה – כי יותר מבכל זמן אחר נתכנו עכשיו עלילות גדולות לציונות, ויותר מבכל זמן אחר אנו זקוקים למכשיר לאומי רב־פעלים אשר יסכון לתפקידו המשולש בליכוד כל כוחות העם והכשרתם לתמורה הגדולה בארץ, ביצירת הון לאומי לגאולת הקרקע והתיישבות המונית, ובתגבורת משקלנו וערכנו ביחסינו את ממשלת המנדט ושכנינו הערבים. אולם כאן אנו נתקלים בשלוש שאלות המעמידות בסכנה את שלימותה וכישרון פעולתה של ההסתדרות הציונית:
יז. הסתדרות אחידה
א. ההסתדרות והמפלגות. לכתחילה בימי הרצל, הוקמה ההסתדרות הציונית בתור הסתדרות אחידה. במשך הזמן החלה להתפצל וקמו בתוכה סיעות מפלגתיות על פי סימן דתי וסוציאלי, בזמן האחרון הגיעה כמעט לידי התפוררות: נתרבו הסיעות, והמסגרת הכללית נתרוקנה מתכנה.
אין כל אפשרות – ואולי אין גם כל צורך – לבטל את המפלגות ולהחזיר להסתדרות הציונית את אחדותה הפרימיטיבית. ואין גם כל סכנה בויכוח מפלגתי ואידיאולוגי – אין אנו רוצים ומסוגלים לחיות על פי דעות גזורות מלמעלה, כביכול, ואיננו נזקקים ומוכשרים לאחדות כפויה ועקרה. ולא בעצם קיום המפלגות וחילוקי־הדעות צפויה הסכנה. אולם ההסתדרות הציונית לא תמלא את שליחותה הקולוניזטורית הפוליטית והחינוכית אם לא יהא לה כוח פנימי מלכד ומפעיל, אשר יקשר ויהדק את כל חלקיה ואגפיה ויטיל עליהם את מרותו הכללית ואת רצונו העליון. מבלי לנגוע בקיום המפלגות והאוטונומיה הרעיונית והאירגונית שלהן יש הכרח בחידוש המסגרת האחידה והכוללת של ההסתדרות הציונית, לא רק בקנה־מידה עולמי, אלא גם בשטח ארצי, ויש הכרח להגביר את הזיקה ומשמעת־הפעולה בתוך כל חלקי התנועה הנמנים על ההסתדרות הציונית, זיקה של זכויות שוות וחובות שווים, שבלעדיה אין טעם ואין חפץ בקיום ההסתדרות; ולא ייתכן שבתוך ההסתדרות הבנויה על בסיס של התנדבות, בלי כל כפיה חיצונית – ינתן מקום לגופים הפורקים בגלוי ובמתכוון את המרות של ההסתדרות הציונית וחותרים תחת אשיות קיומה בחוץ ובפנים. עם כל הכבוד שאני רוחש לחברנו הגדול והיקר ה' אוסישקין איני יכול לקבל את הערכתו על המצב הפנימי בציונות. לא אתרעם על דבריו שדיבר נגדנו. זוהי ביקורת של חבר ושל אוהב; אולם אוסישקין לא מיצה את כל האמת המרה בדברו על מפלגה אחת שהרימה יד בגלוי נגד יצירתו הגדולה של הרצל והפכה את הוויכוח המפלגתי לדבר־מה אחר לגמרי. ואני אומַר מהו הדבר.
יח. מי מוצא עצמו מן הכלל
כולנו יודעים את הטרגדיה האישית שנהפכה במשך הזמן לטרגיקומדיה ציבורית. – זוהי הטרגדיה של אדם בתוכנו שנולד עם כשרון של משחק ואמביציה של מנהיג. ונמצאו אנשים מוקסמים מלהטי המשחק המחונן אשר לא ידעו להבחין בין הצגת־מחזה ובין עשיית־היסטוריה וגמרו אומר להשליט את עושה־הלהטים על התנועה הציונית – ויהי מה! זמן רב נראה הדבר בעיני רבים מאתנו, כדברי אוסישקין, כמעשה קונדסים של נערים שובבים, אולם, מאותו היום שנפלה המילה הארורה והטמאה “לשבור!” נהפכה קונדסיות נערית זו למשחק מסוכן, הרבה יותר מסוכן משנדמה לרבים מאתנו. במקום וויכוח מפלגות הוכנסו בציונות ובישוב שיטות של מלחמת־אזרחים על־פי הדוגמה החדשה ביותר של ארץ גדולה אחת, ידועה לכולנו.
אין אולי הטובים שבנו יודעים ללמוד מהר מהמתוקנים שבהם – אולם הגרועים שבתוכנו ממהרים מאין כמוהם ללמוד מהמקולקלים שבהם, והדוגמה שניתנה ע"י ראשי שונאי ישראל בדורנו הולכת ומידבקת בתוך חלקי התנועה הציונית.
איני יודע אם משטר הבנוי על אלמות, כזב, משטמה ומרמס כל ערכי המוסר והחירות האנושיים יתקיים לאורך ימים גם בקרב אומה גדולה ותקיפה ומושרשת בארצה, אולם ברור לי שהתנועה הציונית, שכל כוחה היא בצדקת שאיפותיה ובטוהר המוסרי של מפעלה – אינה יכולה להשלים עם “הכזב הקדוש” ועם משטר הבנוי על “דם, בוץ ועבדות”.
אין כאן שאלה של משמעת פורמלית – יש כאן סילוף עצם מהותם של הרעיון והאירגון הציוני. סילוף זה אינו מתיישב עם חברות בהסתדרות הציונית.
יש הכרח ויש אפשרות של קואופרציה של כל החטיבות והסיעות שבתנועה הציונית למרות חילוקי־הדעות שביניהם, כל זמן שיש להם בסיס מוסרי משותף, והן מוכנות לשאת באחריות משותפת ולהירתם יחד בעול הפעולה. אולם הקואופרציה הציונית צריכה להיות לא קואופרציה לשם קואופרציה – אלא כשמה: קואופרציה ציונית.
יט. הוויכוח הדתי – וסילופו
ב. השאלה השניה התובעת פתרון בתנועה הציונית – היא שאלת הדת, ובישיבה זו נשמעו כמה בירורים חשובים בשאלה זו. כאן אנו עומדים בפני וויכוח הנוקב עד התהום. בשאלה זו אנו נוגעים בשרשי הדברים במעמקי מעמקיהם, ומסופקני אם וויכוח זה הוא ענין למסיבה פוליטית המחליטה ברוב דעות. אולם אם מעלים שאלה זו על בימת ההסתדרות יש להיזהר משני דברים: א) מסילוף מהותה של הדת היהודית, ב) מהפיכת הדת למסווה ומנוף במלחמה הפוליטית והמעמדית.
למה אני מתכוון במושג סלף? יש בדת היהודית דברים של ריטואל, כגון כשרות וטרפות, והם חלק אורגני של הדת, והם יקרים וקדושים לכל מחנה החרדים הרוצים שכל היהודים ישמרו אותם. אבל אם מחנה זה או באי־כוחו יעמידו בפני המחנה השני – ויש גם מחנה שני בישראל לגבי שאלה זו, זוהי עובדה – את כל ענין הדת היהודית רק כענין של ריטואל דתי, ויתעלם לגמרי מן התוכן המוסרי והאנושי העשיר של היהדות והדת היהודית, מתכני הצדק, היושר ואהבת הבריות והשויון האנושי שדת זו כוללת בתוכה – אין סלף דתי גדול מזה, ולא תהא תפארתם על הדרך הזאת. בתורה נצטוינו גם על “צדק צדק תרדוף”, על “חוקה אחת לגר ולאזרח”, על “ואהבת לרעך כמוך”, על “וחי אחיך עמך” וגם על “לא תענה ברעך עד שקר” – וכל אלה שרוצים להרים את קרן הדת חייבים לזכור ולכבד גם את החלק הזה שבתורת ישראל. ואל יעמידו את היהדות אך ורק על הפולחן החיצוני. והדבר השני שיש להזהיר עליו – והוא אולי חשוב לא פחות מהדבר הראשון: אל תיעשה מלחמת הדת אמצעי למלחמה פוליטית ולהסתה מעמדית. מדוע פוקדים חילול שבת רק על הפועלים? מזמן שבאתי, לפני עשרים ושמונה שנים, לפתח־תקווה אני רואה שהמוטורים בפרדסים במושבה זו עובדים בשבת, ואף פעם לא שמעתי שמי שהוא מהרבנים ומלוחמי הדת יתריע על חילול שבת פומבי זה באם המושבות. מתריעים על אכילת טרפות בקרב הפועלים; ההותרה הטרפה לעשירים ולבעלי־בתים? ומדוע גדלה הצעקה על חילול הדת דווקא אחרי קונגרס זה – לאחר שינויים ידועים בהרכב האכסקוטיבה? אם יש דבר העלול להוריד את קרן הדת בקרב המחנה השני – האי זהו הרושם שלוחמי הדת משמשים במלחמתם רק צרכי מפלגות ומעמדות מסויימים – והחרדים על הדת באמת ובתמים צריכים יותר מאחרים להזהיר על כך את חבריהם.
כ. ניגוד ושיתוף
יש ניגוד גדול בישראל בשאלה גדולה זו – ואל נעלים עינינו ממציאות זו. והניגוד עמוק ונוקב עד התהום. אולם מחנה החרדים אינו צריך לחשוב שרק לו יש חלק ונחלה בנכסי הרוח ההיסטוריים של האומה העברית. כל הבונים באמונה את המולדת ומוסרים נפשם על גאולת עמם – יש להם חלק ונחלה בכל קניני־העם. כמוכם כמותם הם מעורים בכל הערכים הנצחיים של אומתם. ואם יש הבדל בתפיסה הרי זאת, שמחנה אחר סבור שעם ישראל נוצר בשביל נכסי היהדות, ומחנה שני מאמין שנכסי היהדות נוצרו ע"י עם ישראל ובשבילו. אולם אלו ואלו שותפים לכל ירושת העם העברי – על אף הניגוד הרעיוני שיש ביניהם. ועלינו למצוא דרך להבנה הדדית ולמיצוי האמת המשותפת שבין שני המחנות, ואם בשטח שאלות הדת יסולקו כל החשבונות המפלגתיים והמעמדיים – מאמין אני שאפשר למצוא מתוך יחסי כבוד הדדיים ורצון להבנה הדדית “מודוס ויוונדי”.
בימי הקונגרס ניהלו אתי כמה מחברי המזרחי מו"מ על שאלת הקואליציה ועל הדרישות הדתיות של המזרחי. הוצגו לי שלוש דרישות:
א) שמירת שבת במשקים,
ב) כשרות במטבחים ציבוריים,
ג) איסור כינוסים בשבת ובחגים.
אמרתי לחברים במזרחי: אין אנו קושרים את עמדתנו בשאלות הדת על יחסכם להנהלה ולקואליציה. מה שאנו רואים שעלינו לעשות בשטח הדתי – נעשה, בין שתהיו בהנהלה ובין שתהיו באופוזיציה. מה שנראה לנו שאין לעשות – לא נעשה גם אם תסכימו ללכת יחד אתנו בענינים פוליטיים או בעניני עבודה. ועל עצם הדרישות עניתי – לא בשם ההנהלה כי לא הייתי אז בהנהלה וגם לא הייתי מועמד להנהלה, עניתי בשמי הפרטי, כאחד השליחים של פועלי א"י לקונגרס הציוני:
שמירת שבת כיום מנוחה אנו מקבלים, כאשר קיבלנו באספת הנבחרים, ואנו מסכימים שנוסח זה שנתקבל ע“י כולנו בא”י – יתקבל גם בקונגרס ציוני.
הכשרות במטבחים אינה ענין לקונגרס ציוני. אין לקונגרס ציוני סמכות להתערב בענינים אלה. אולם, לדעתי, צריכה הסתדרות העובדים מעצמה לדאוג שבכל מטבח פועלים ציבורי כמו בכל מוסד הסתדרותי אחר, יוכל להימצא גם פועל דתי, והוה“פ של ההסתדרות צריך לדאוג שהבשר במטבחים אלה יהיה כשר, כאשר עשינו במטבחי קופת־חולים, ואני מוכן לעשות מצדי הכל למען קיים דבר זה. נשאלתי אם הדבר יסודר בעוד שלושה חדשים? עניתי: אין אני מבטיח דבר כשאיני בטוח בקיומו. איני יכול להתחייב על זמן. אולי בעוד שלושה ואולי בעוד ששה, ואולי ידרוש הדבר יותר זמן, כי גם לוה”פ של ההסתדרות אין סמכות פורמלית להתערב בענינים כאלה, ואנו יכולים לעשות זאת רק מתוך הסברה והשפעה מוסרית.
על איסור כינוסים בשבת ובמועד עניתי בשלילה. אי־אפשר לאסור כינוסים בימי חג. זהו המועד היחיד שבו יכול הפועל לשמוח בציבור או להתכנס יחד. אבל מה שיש לעשות –וזאת נשתדל לעשות, אולם לא בכפייה, אלא ע"י הסברה והשפעה מוסרית, – שההפרעה הגסה המלווה לפעמים כינוסים כאלה, הפוגעת קשה ברגש הדת של כל יהודי חרד, כגון, נסיעה המונית ורועשת באוטובוסים ברחובות קריה בימי שבת וחג – תימנע בהחלט. והחברים שבמזרחי קיבלו את תשובתי זו.
כא. משטר־הסכמים
א. ולבסוף מילים אחדות על השאלה השלישית אולי הגדולה והחשובה שבכולן – שאלת יחסי העבודה. אין עוד ברשותי זמן מספיק לעמוד על שאלה חיונית זו, ואסתפק רק במסירת מסקנות. בתקופה זו שאנו עומדים בה, בתקופת הבנין (ואני מאמין – בתקופת בנין מוגברת) אנו מצווים כולנו על הקמת משטר־הסכמים, הסכמי־עבודה בארץ. בכוונה איני מדבר על חוקי־עבודה, או חוקת־העבודה, כי הדבר רציני למדי ואין לנו הרשות לשחק במליצות ומילים יפות שאינן הולמות את מציאותנו. אין לנו כוח ממלכתי ואין בידינו לחוק חוקים, ואל נישא שם החוק לשוא. אולם יש בידינו, ומצוות בנין הארץ מחייבת אותנו לכך, להטיל על כל יהודי ועל כל אירגון יהודי בא"י שיש לו איזו זיקה שהיא לתנועה הציונית ולאחריות לאומית – לסייע להקמת משטר של הסכמי־עבודה. ועלינו לחייב את כל המפלגות הציוניות וחברי ההסתדרות הציונית לתת ידם להסכמים אלה – אחרת יוצאו מתוך ההסתדרות הציונית.
ושני סוגים של הסכמי־עבודה דרושים לנו בארץ, למען הבטיח התפתחות בלתי מופרעת בבנין המשק שלנו ולמען מנוע את הסכנות החמורות הכרוכות בסכסוכי־העבודה:
ב. הסכמים בין העובדים ובין המעבידים, בין מעביד יחיד ובין אירגון של מעבידים ובין פדרציה של מעבידים. הסכם זה צריך להתבסס על שני יסודות: ראשית – הבטחת תנאי־עבודה הוגנים לפועלים ולפועלות ולנוער העובד בתחום היכולת הכלכלית של המשק; שנית – הבטחת תוצרת הגונה בעבודה, ביחוד במשק החקלאי השכיר.
ג. הסכמים בין העובדים וארגוניהם בינם לבין עצמם. אם יש סכנה לשלום הישוב – הריהי במריבות ובסכסוכים שמכניסים לתוך מחנה העובדים גופא. העבודה העברית בארץ לא תתקיים אם לא תהיה מאורגנת. עבודה מאורגנת אינה רק צורך הפועלים עצמם – אלא גם צורך פוליטי ולאומי כללי. והמזרחי היה צריך להוסיף גם צורך דתי, – “לא תסיג גבול רעך” – אף הוא צו דתי. יש צורך לאומי בהסכם כל העובדים העברים בא"י למאמץ משותף בכיבוש העבודה, בקליטת העליה, בקידום ההתיישבות, ברכישת השפה, בהבטחת קיום הוגן לעובד, במניעת כל תחרות ושנאה בין עובד לעובד. וההסכם האידיאלי בין העובדים – פירושו הקמת הסתדרות כללית של כל העובדים העברים ללא־הבדל מפלגה ואידיאולוגיה ומגמה פוליטית וחברתית ודתית… זהו האידיאל הנובע לא רק מהגיון חיי העבודה והעובד אלא גם מההגיון הפנימי של הרעיון הציוני ומפעלו בארץ. אולם כל זמן שהסכם אידיאלי זה – בצורת הסתדרות עובדים אחת – אינו קיים – יש הכרח בהסכם בין אירגוני פועלים הנפלגים ברגע זה מטעמים פוליטיים־דתיים או אידיאולוגיים, אשר יקבע לכל הפחות שני הדברים העיקריים הללו: 1) חלוקת עבודה צודקת בין כל העובדים ומבקשי העבודה,
2) שמירה מאורגנת על עבודה עברית ועל תנאי עבודה הוגנים.
ולא הייתי רוצה לעורר השליות – גם הקמת הסכמים אלה לא תעלה בנקל. יש מי שהוא בישוב ובציונות המעונין באי־שקט, בסכסוכים, בריב־אחים. אבל מאמין אני שהתנועה הציונית יכולה להתגבר על מהרסיה הפנימיים – אם תרצה בכך בלב שלם וברצון תמים.
כב. לא וויתורים – אלא מיצוי האמת המשותפת
דיברו כאן על ויתורים. איני גורס וויתורים. כסבור אני שכל מי שיש אלהים בלבו ומאמין בתום לב במה שמאמין – אינו יכול ואינו צריך להתכחש לאמונתו ולוותר על הדבר היקר לו. כך למשל לא הייתי דורש ולא הייתי מציע שהמזרחי יוותר על עיקרי אמונתו. ידעתי שגם פועלי א“י אינם מסוגלים ומוכנים לוותר על עיקרי אמונתם. יתר על כן – מאמין אני שיש לציונות כולה עיקרים יסודיים שאין היא רשאית בשום אופן ותנאי לוותר עליהם, ויודע אני שפועלי א”י למשל לא יוותרו בשום אופן על עבודה עברית ולא יפסיקו את מלחמתם על כך, עד הניצחון המלא. אוי ואבוי יהא לציונות ולכל תקוותינו בארץ ביום שהפועלים יוותרו על מלחמתם לעבודה עברית. ויודע אני שפועלי א“י לא יוותרו על עוד דבר אחד: על זכותם המלאה והשווה כאזרחי המולדת העברית, בין ביישוב ובין בציונות. והם ילחמו על השויון הלאומי של כל אדם בישראל ולא יסכימו אף פעם שיהודי שיש לו פרדס או בית, יהיו לו במוסדות הישוב והציונות יותר זכויות מליהודי החי “רק” מיגיע כפיו. יש ויש מתנגדים לכך, ודוקא בקרב אלה שרוממות אחדות העם בגרונם כל הימים, בדיוק כמו שמתנגדים למשטר־הסכמים ושלום בישוב, דווקא אלה שצועקים כל היום הסכם ובוררות לאומית. ונדמה לי שלא רק פועלי א”י, – התנועה הציונית כולה אסור לה לוותר על שני הדברים האלה, כי עבודה עברית וזכות האזרח המלאה של כל יהודי במולדתו – הם שני עמודי התווך אשר עליהם נשען כל הבנין הציוני. ההסכם בישוב והקואופרציה בציונות יקומו לא מתוך וויתורים הדדיים על עיקרי האמונה והשאיפה של המפלגות השונות בציונות וגם לא מתוך וויתורים הדדיים על אינטרסים חיוניים של הצדדים הסוציאליים בישוב – וויתורים כאלה לא יתכנו. אולם ייתכן וייתכן – וזהו צו השעה הגדולה והחמורה בתולדות הישוב והציונות – שכל הצדדים והמפלגות ימצו את האמת והאמונה המשותפת לכולן, יגלו בתוך הניגודים וחילוקי־הדעות את השרשים המאחדים אותם, ומתוך הזיקה הכללית למפעל לאומי אחד יכירו ויגבירו את שותפות הגורל והיעוד והאחריות אשר ריתקה אותנו יחד בתנועה הציונית ובהסתדרותה. ומכינוס זה של הוה"פ הציוני, הראשון בציון, תצא הקריאה הנאמנה לגיוס כל הכוחות היוצרים בישוב, בציונות וביהדות למען החש ביכולת מוגברת את מלאכת הבנין והתקומה. ירושלים יג ניסן תרצד [מושב הוועד הפועל הציוני בירושלים, ט־כ ניסן תרצד]
פעולתנו ודרכנו
מאתדוד בן־גוריון
חשוון תרצה, (“העולם” 43)
א
האכסקוטיבה הנוכחית קיבלה על עצמה את הנהלת עניני התנועה הציונית באחת השעות החמורות והקשות ביותר בתולדות התנועה והעם היהודי. מצב העם היהודי בגולה, חורבן היהדות הגרמנית וההתרוששות המבהילה והמתמדת של המוני ישראל בארצות מזרח אירופה – הטילו על הציונות אחריות כבדה, כי להמוני ישראל לא נשאר שום מפלט מלבד התקווה האחת והאחרונה – הגאולה בארץ. הבחירות לקונגרס האחרון הוכיחו עד כמה מקשרים המוני ישראל את תקוות חייהם בארץ־ישראל, כי זה כמה שנים לא היתה השתתפות רבת־עם בקונגרסים הציוניים כמו בבחירות לקונגרס האחרון. פריחת הישוב בארץ שימשה גורם נוסף לתגבורת ההתענינות של המוני העם היהודי בא“י. וההנהלה שנבחרה בקונגרס האחרון הכירה מראשית צעדיה בכובד האחריות, אשר הוטל עליה בשעה גדולה וחמורה זו. גם העמדה הפוליטית החיצונית כלפי ממשלת המנדט ושכנינו הערבים עוררה דאגה רבה. עוד לפני הקונגרס נראו עננים כבדים על האופק המדיני שלנו בארץ. התחוקה החדשה בעניני קרקע, שהיתה טבועה ברוח הספר־הלבן של פספילד והרצאות המומחים הופ־סימפסון ופרנטש; ההתאנות לעלית התיירים; ההתנגדות הגוברת בחוגי הממשלה לעיקרון העבודה העברית; המגמה הבולטת לצמצום העליה, על אף אפשרות הקליטה המתרחבת בארץ – כל אלה הדאיגו עוד את ההנהלה הקודמת, תחת ראשותו הפוליטית של ארלוזורוב המנוח ובכרוז הראשון שההנהלה החדשה הוציאה מיד לאחר הקונגרס לא התעלמה מדאגות קשות אלה. גם בחזית הערבית נראו אותות מדאיגים. בכל העיתונות הערבית נתגברה התעמולה נגד העליה היהודית ונתרבו השיסויים, המסוכנים גם לשלום הישוב, נגד רכישת קרקעות. בארץ החלה להשתרר אטמוספירה כבימים שלפני מאורעות 1929; והמתיחות לא הוקטנה ע”י המצב הפרוע, שנתגלה בתוך הישוב. תעלולים בלתי מרוסנים של קבוצות בריונים עשו את כבוד הישוב לשמצה. נסיונות ממושכים מצד מפלגה ידועה “לשבור” את הסתדרות־העובדים, חוט השדרה של הישוב החדש בארץ, והנסיונות מצד אותה המפלגה, בברית עם חוג בעלי־גוף תקיפים בארץ, להתנקש באחדותה של כנסת ישראל ולהרוס את אירגון הישוב; המאורע הטרגי והאכזרי של רצח ארלוזורוב, והמתיחות החולנית שנוצרה בישוב סביב חקירת הפשע האיום הזה – כל אלה העמידו בסכנה את שלום הישוב וכשרון יצירתו, ולא הוסיפו כבוד למפעל שלנו בארץ, לא בעיני הממשלה ולא בעיני שכנינו הערבים. גם המצב הפנימי בציונות – ריב המפלגות שנתחזק במשך שתי השנים האחרונות, גם בתקופת הקואליציה הרחבה שלפני הקונגרס האחרון, והחתירות הבלתי פוסקות של מפלגה, אשר למרות השתתפותה בהסתדרות הציונית העולמית, הרשתה לעצמה לחתור בכל האמצעים תחת הסמכות הפוליטית החיצונית והשלמות הפנימית של ההסתדרות הציונית והנציגות הפוליטית של העם היהודי בדמות הסוכנות היהודית – הוסיפו שמן על המדורה. בתנאים קשים אלה החלה ההנהלה הנוכחית את פעולתה ערב שנת תרצ"ד.
ב
ההנהלה הנוכחית ראתה את תפקידה המרכזי והראשון במלחמה מאומצת להרחבת העליה, לא רק לשם הצלת מספר יהודים נוספים מהגיהנום הגלותי, – אלא כדרך הראשית להקמת גורם רב־אונים בארץ לביצור עמדתנו הפוליטית כלפי חוץ, וכמנוף ראשי ליצירה לאומית רבת־מידות, אשר תאפשר הגשמה מהירה של הציונות במלוא היקפה, ההנהלה ראתה את המלחמה לעליה, לא רק בפעולה חיצונית כלפי ממשלת המנדט, אלא גם בפעולה פנימית כלפי עצמנו, בהרחבת יכולתנו הקולוניזציונית, בהשרשת העליה באדמה ובענפי כלכלה יוצרים, ההנהלה הניחה, שיש שני מפתחות לעליה רחבה: מפתח פוליטי, שהוא בעיקרו בידי ממשלת המנדט, ומפתח כלכלי, שהו בעיקרו בידי העם היהודי; וההנהלה הנוכחית הציגה לה למטרה לפתוח את הארץ להמוני ישראל בשני המפתחות האלה בבת אחת. היא ראתה בעליה לא רק הסעת יהודים מארצות הגולה לחופי הארץ – אלא גם יצירת תנאים בארץ ולקליטתם ולהשרשתם, ובראש וראשונה לקליטה בעבודה ולהשתרשות בקרקע, וגם כאן עמדה ההנהלה לפני קשיים גדולים. פריחת הארץ, שהחלה עוד לפני תקופת ההנהלה הנוכחית, הפריחה שבאה לידי ביטוי בזרם של הון רב לארץ; בהרחבת שטח מטעי־הדר; בתגבורת תנועת הבניין בעיר ובכפר והתחלות חשובות של פיתוח התעשיה, – פריחה זו הביאה בכנפיה גם מארה קשה – ספסרות מופקרת במגרשים ובקרקעות. במשך שלוש השנים האחרונות למרות ריבוי ההון וריבוי העליה, נגאלו רק 90,000 דונם וגם אלה ברובם לא ע“י ההון הפרטי אלא ע”י קה“ק. ההון הפרטי אמנם עסק במידה רבה במסחר קרקעות אבל לא בגאולת הקרקע אלא בספסורה. ראובן קנה מגרשים וקרקעות משמעון ומכר אותם ללוי במחירים מופקעים. מחירי המגרשים בעיר עלו במידה כזו, שכמעט נעשה מן הנמנע לבעל תעשייה להשיג בתל־אביב מגרש בשביל בית־החרושת שלו במחירים אפשריים. הספסרות במגרשים העלתה באופן מבהיל את שכר־הדירה. ואדם בעל אמצעים בינוניים כמעט שלא יכול להשיג דירה לבני ביתו או בשביל עסקיו. פי כמה גרוע נעשה המצב בשטח החקלאי. הספסרות הפרועה עשתה לאל כמעט את כל הנסיונות של הקה”ק, ושל חברות פרטיות, להשיג קרקעות בתנאים נאותים. ויותר משהכבידו חוקי הקרקע החדשים מנעה הספסרות המופקרת את אפשרות גאולת הקרקע בתקופה האחרונה. וההנהלה ראתה כאחד מתפקידיה המרכזיים – רכישת רזרבות קרקעיות יותר גדולות, אשר יבטיחו אדמה להתיישבות חדשה באמצעים לאומיים או פרטיים. כתנאי קודם לזה ראתה ההנהלה צורך בהגדלת ההון הלאומי ובסידור ענייני הכספים של הסוכנות היהודית. גם בשטח הזה הוצגה ההנהלה בתנאים קשים. הקונגרס האחרון הקציב לשנת הפעולה הראשונה של ההנהלה 170,000 לירות אולם זה היה תקציב על הנייר. בפועל מצאה ההנהלה את עצמה למחרת הקונגרס עמוסה בחוב עצום של 570,000 לירות, מהם 200,000 שפרעונם חל במשך תרצ“ד. סכנת פשיטת־רגל ריחפה על ראש ההנהלה וסכנה זו לא הוקטנה ע”י אמצעי המלחמה שהרשו לעצמן המפלגות האופוזיציוניות: הכרזת בלוקדה כספית על ההנהלה סבוטז’ה גלויה ונסתרת בפעולת הקרנות; וגם לא נרתעו מחרם מלווה במעשי אלמות נגד הקרנות הלאומיות. מצד חוגים אחדים ביישוב ובציונות, אשר כבר מזמן פרקו מעליהם כל מרות לאומית, נעשו גם נסיונות לחתור תחת סמכותה הפוליטית של הסוכנות, קודם כל בשטח העליה. גוף פוליטי ידוע, בעזרת חוגים של נותני עבודה בארץ, ניסה לערער את זכויות ההנהלה בקביעת השדיול של העליה העובדת ובחלוקתו ופנה באופן חשאי לממשלה, למסור לידו סרטיפיקטים. בעתונות של חוגים אלה נתפרסם מאמר, בעצם ימי המו"מ של הסוכנות עם הממשלה על דבר השדיול, שדרישות הסוכנות הן מוגזמות, ושלמען דרכי שלום יש לצמצם גם את העליה העברית וגם את העבודה העברית, מתוך התחשבות עם התנגדות השכנים. האופוזיציה ניסתה ליצור רושם, כאילו ההנהלה הציונית אינה מייצגת את ההסתדרות הציונית ואינה מוכשרת לייצג את תביעת העם היהודי לפני ממשלת המנדט. לחתירות פנימיות אלה נצטרפה המלחמה המוגברת של העתונות הערבית נגד העליה היהודית שהביאה לידי מאורעות אוקטובר־נובמבר 1933.
ג
טרם הגיעה השעה לכתוב את פרשת ההתאבקויות הפוליטיות של ההנהלה במשך שנה זו. התאבקויות אלה טרם נסתיימו. ואם כי ההנהלה יכולה לציין בסיפוק ידוע, שמאמציה התמידיים במשך השנה לא היו לשוא, אין ההנהלה – פחות מזולתה – יכולה למצוא סיפוק בהישגים אשר הושגו, כי המצב הפוליטי לאורך כל החזית, ובשורה הראשונה בחזית העליה, אינו יכול להניח את דעתנו בשים לב למצוקה האיומה של המוני ישראל ולאפשרויות המתרחבות בא"י. פחות מאשר בשטח המדיניות החיצונית יכולה ההנהלה למצוא סיפוק במצב הקיים בשטח ההתיישבות וביחסים הפנימיים בתוך ההסתדרות הציונית, השיתוק הממושך של ההתיישבות הלאומית, הירידה של הכנסות הקרנות הלאומיות, דלות הפעולה בגאולת הקרקע, החלשת החלוציות בקרב העליה העובדת, והתפוררות והתרופפות בתוך המחנה הציוני – מחלישים ומערערים את עמדתנו לא פחות מהסכנות החיצוניות. בראשית צעדיה ראתה ההנהלה את כל הקושיים והמכשולים הללו. היא ידעה, שלא שלטון נמסר לידה אלא פקדון. ולאחר שנת פעולתה הראשונה היא יכולה לכל הפחות להגיד בלב שקט, שלא רק ידעה לשמור על הפקדון באחריות ובנאמנות, אלא גם הצליחה להגדילו. בארבעה סעיפים עיקריים התרכזה פעולת ההנהלה במשך שנה זו: א) עליה,
ב) התיישבות,
ג) קרנות וכספים,
ד) ביצור ההסתדרות הציונית.
לא ניתנו עדיין הדברים להסתכם סיכום סופי, כי אנו עומדים עדיין תוך כדי עשייתם. והנסיון הנעשה כאן לסיכום אינו אלא חלקי ובלתי ממצה. כי לא רק נעשו פעולות אשר לא נסתיימו עדיין, אלא נעשו גם דברים, שטרם הגיעה שעתם להתפרסם.
ד
כידוע מתחדש המו“מ עם הממשלה בענייני העליה בכל מחצית שנה: באוקטובר ובאפריל. בחדשים האלה מוגשת לממשלה הצעת הסוכנות על דבר סכום הסרטיפיקטים הנדרשים בשביל העליה העובדת במשך ששת החדשים הבאים. השדיול של אוקטובר, 1933, בראשית פעולת ההנהלה הנוכחית, הוגש לממשלה ע”י ההנהלה הזמנית שנקבע לימי ביניים של הקונגרס. על יסוד חקירה ודרישה מפורטת הגישה ההנהלה הזמנית לממשלה דרישה ל־24,000 סרטיפיקטים למחצית השנה הבאה, כמעט פי חמשה מהשדיול שניתן במחצית השנה הקודמת. יחס הממשלה לדרישה זו נתבטא בפיסקא אחת קצרה, שנפלטה מפי פקיד גבוה במשרד המושבות בשיחה עם משלחת ההנהלה בלונדון מיד לאחר הקונגרס – “זהו מספר אסטרונומי”.
המו“מ בארץ בדבר השדיול נדחה לרגל העדרו של הנציב־העליון בארץ. ע”י מ"מ הנציב ניתנה באופן זמני מפרעה של 2000 סרטיפיקטים. מיד לאחר שובו של הנציב העליון לארץ באה אתו ההנהלה בירושלים בדברים על דבר השדיול והסבירה לו על יסוד מה הנענו לידי דרישה לא־קטנה זו בפעם הראשונה לאחר המלחמה. דרישה זו נתבססה לא על הצרכים הרחוקים של המוני ישראל בגולה, אלא על התביעות הבלתי־אמצעיות של המשק העברי בארץ, בכפר ובעיר, ועל חלקנו המוּכר בעבודות הממשלה.
המכה הקשה הראשונה שקיבלה ההנהלה יחד עם כל התנועה הציונית היתה התשובה הרשמית של הממשלה, שהיא מעריכה את יכולת הקליטה של הארץ במשך ששת החדשים הבאים ב־6,500, קצת יותר מרבע של הערכת הסוכנות, ושממספר זה היא מנכה 1000 סרטיפיקטים על חשבון התיירים, אשר ישתקעו בארץ בלי דעת הממשלה, באופן שהסוכנות מקבלת רק 5,500 סרטיפיקטים לששת החדשים הבאים.
המכה השניה באה בצורת הודעה של הממשלה. שהיא עומדת להתקין שורה של גזירות למנוע את ההשתקעות של התיירים בארץ בלא רשות. גזירות אלה הוכנו לפני זמן, ועוד לפני הקונגרס קיבלו את אישורו של משרד המושבות, ולאחר תיקונים קלים כהנחה להתנגדות הסוכנות, נתפרסמו וקיבלו תוקף מתחילת נובמבר, 1933.
המכה השלישית באה בצורת המהומות הקשות בסוף אוקטובר והתחלת נובמבר, שהביאו לידי שפיכת דמים גדולה ביפו, שבה נפלו 48 מהמפגינים הערבים. נתחבלו רדיפות נגד התיירים. המשטרה החלה לערוך צייד ברחובות תל־אביב, ירושלים וחיפה. חיפשו עולים בלתי־ליגליים. כמה אנשים (אמנם במספר לא גדול) נתפסו וגורשו מן הארץ; ובארץ ובחו"ל נוצר רושם כאילו העליה עומדת להסגר. רושם זה, כמובן, היה מוגזם ובלתי־מיוסד. אולם גם ההנהלה חששה שהמהומות והיריות ביפו יביאו לידי עיכובים קשים בעליה, כאשר היה הדבר בימי מאורעות 1921 ולאחר מאורעות
- ואמנם נתגלתה נטיה כזו בחוגים ממשלתיים: לעכב את העליה לזמן־מה. במקרה נתגלגלו הדברים, שדווקא מיד לאחר היריות ביפו עמדו לבוא אניות מרובות עם אלפי עולים. וההנהלה ראתה בכל עיכוב של עליה, אפילו זמני ואפילו לימים מועטים, לא רק קיפוח של העולים, שניתקו כבר את כל קשריהם עם עברם ועלו לארץ ברשות ועל דעת הממשלה, אלא סכנה גדולה לשלום הישוב ולעתידה של העליה. אמנם במהומות אוקטובר־נובמבר נהגו הערבים לא לפגוע ביהודים והפקודה שיצאה מעורכי ההפגנות לבלי לנגוע ביהודי נשתמרה בהקפדה יתרה ובמשמעת מפליאה, וגם לאחר שנפלו ביפו עשרות ערבים לא היתה כל התנפלות על היהודים. מלחמת הערבים היתה ערוכה באופן בלתי־אמצעי נגד הממשלה, אולם ההנהלה לא השלתה את נפשה והכירה, שמהומות אלה מסוכנות ליישוב ולציונות לא פחות ממאורעות אוגוסט, 1929, שהתכוונו באופן ישר ליהודים. והעמדה שההנהלה נקטה כלפי הממשלה היתה, שכל עיכוב עליה בגלל מהומות כאלה לא רק לא יביא לידי הפסקת המהומות אלא עלול לגרור אחריו חידוש בלבולים והתמדתם, כי עיכוב העליה יוכיח למשסים ולמפגינים שאמנם יש דרך להבריח עולים יהודים מחופי הארץ ושהמהומות עלולות להפחיד את הממשלה.
ויש לציין בסיפוק רב לשבחה של הממשלה הנוכחית בארץ, שהיא הכירה בצדקת העמדה הזאת של ההנהלה הציונית, ועל אף מצב החרום ששרר אז בארץ לא בא כל הפסק בזרם העליה והאניות העמוסות אלפי עולים, אשר כמעט כבר נגזר עליהם לחזור, הורידו את כל עוליהן בשקט ובשלום בחופי הארץ (מלבד אניה אחת שהורידה את עוליה בפורט־סעיד ומשם באו מיד לארץ).
ההנהלה לא ראתה את תפקידה במניעת עיכוב העליה, אלא בהרחבת העליה. ועיקר פעולתה של ההנהלה במשך השנה נתרכזה בשטח זה. מאמציה המתמידים של ההנהלה לא נשאו פרי במאה אחוזים, אבל לא נשארו בלי תוצאות. במקום 19,625 עולים במשך שנת תרצ“ג, עלו במשך שנת תרצ”ד (מספטמבר 1933 עד אבגוסט 1934 ועד בכלל) 36,654 עולים. גידול זה בא
א) על ידי הגדלת העליה העובדת – אמנם במידה זעומה ובלתי מספיקה בהחלט;
ב) על ידי הקלות לסוגי עולים אחרים, בעלי הון וקרובים;
ג) על ידי הרחבת העליה של בעלי־מלאכה בהון של 250 לירה. עשו גם הקלות לתיירים, שעלו לארץ באופן זמני, להשתקע בארץ ברשות. במקום 1548 רשיונות שניתנו בשנה הקודמת לתיירים, עלה מספר הרשיונות בשנה זו ל־2792.
גדל אחוז בעלי ההון בתוך העליה הכללית. במקום 22.3 אחוז בתרצ“ג הגיעה חלקם בשנת תרצ”ד ל־30.8 אחוז.
ה
המלחמה לעליה היתה כל הזמן כרוכה ושלובה במלחמה לעבודה העברית. עוד לפני הקונגרס נתגלתה נטייה בולטת בחוגי הממשלה לכוף על המשק היהודי עבודה ערבית. סייעו לנטיה זו גם חוגים רבי־השפעה בישוב. העובדה, שחלק הגון מבעלי הפרדסים במושבות הישנות החרים את הפועל היהודי; העובדה שעתונות התאחדות האכרים הטיפה בגלוי להכנסת עבודה ערבית למשק היהודי; העובדה, שפרדסנים יהודים קראו לעזרת המשטרה במלחמתם נגד העבודה העברית – לא יכלו שלא להשפיע על הממשלה. ותביעת ההנהלה הציונית להגדיל את העליה היהודית על־יסוד אפשרויות עבודה וצרכי עבודה המתרבים בארץ נתקלו בטענה, שחלק גדול של הישוב היהודי בעצמו אינו רוצה בעבודה עברית ואין, איפוא, יסוד לדעת הסוכנות, שמשק המטעים המתרחב מחייב עליה יותר רחבה. התעלמות חוגים רבים של הישוב המלחמה הנואשת שהסתדרות העובדים יחד עם הפועל המזרחי ניהלו בעד השלטת העבודה העברית במשק היהודי, גם חוגים אשר להלכה הם מודים בחובת עבודה עברית כיסוד לבנין הארץ אבל למעשה לא נקפו אצבע בעד תגבורת העבודה העברית – עובדה זו אף היא החלישה את עמדת ההנהלה במלחמתה להרחבת העליה. מאידך גיסא, צמצום העליה וקודם כל המנה הזעומה של העליה העובדת, אשר אושרה ע“י הממשלה בשני השדיולים במשך השנה, חיזקו את ידי המתנכרים וסייעו לנשל את העבודה העברית גם במקומות שזו שלטה במשך הרבה שנים, כמו במושבות השרון ובעבודת הבנין. ויותר מאשר בכל זמן אחר הוברר במשך השנה, שגורל העליה העברית וגורל העבודה העברית כרוכים זה בזה. ואם יש לציין כחיוב גדול את גידול העליה בשנה זו, הרי מוכרחים לציין כסכנה חמורה את הפחתת אחוז העליה העובדת בתוך העליה הכללית. במקום 66.6 אחוז במשך שנת תרצ”ג הופחת אחוז העליה העובדת במשך תרצ"ד עד 58.5 אחוז וזה לאחר שעלה בידי ההנהלה בפעם הראשונה בימי שלטון ממשלת המנדט להשיג באמצע השנה שדיול נוסף של 1,200 סרטיפיקטים.
הפחתה זו של העליה העובדת הביאה לידי ריבוי העבודה הערבית במשק היהודי בכפר ובעיר ופתחה פתח לעליה ערבית מהארצות הסמוכות. והתנועה הציונית והעם היהודי בכל רחבי הגולה חייבים לדעת, שמבלי הבטחת העבודה העברית בכל ענפי המשק היהודי, יעלו כל מאמצינו להגדלת העליה בתוהו. הממשלה אין לה זכות ואין לה כוח להטיל עבודה לא־עברית על המשק היהודי. במכתבו של מקדונלד אל הד"ר ווייצמן הוכרה באופן מיוחד ומפורש זכותנו לבנות את המשק היהודי בארץ על־יסוד עבודה עברית מלאה, אבל שום הכרזה של הממשלה לא תעמוד לנו, אפילו אם מצד הממשלה יהיה רצון כנה לקיים את התחייבויותיה, אם בתוכנו יימצאו מתנכרים, אשר ינשלו את הפועל היהודי ויסגרו את הדרך לעלית המונים, הרוצים לחיות חיי עבודה בארץ. שאלת העבודה העברית והעליה העובדת – שתי שאלות שאין להפרידן – נשארת עוד כיום השאלה המרכזית של המדיניות והמשקיות הציונית.
באופן מיוחד טיפלה ההנהלה בשאלת העליה של בעלי המלאכה עם אמצעים זעירים. לפי חוקת העליה יש הזכות לבעל מלאכה שיש לו לא פחות מ־250 לירות לעלות לארץ. אולם במשך ארבע השנים שלפני האחרונה, ניתנו למעשה רק כמאתים רשיונות לסוג זה של עולים. ביוני שנה זו קיבלנו בפעם הראשונה בבת אחת 500 רשיונות לבעלי־מלאכה, שמחציתם נועדה לגרמניה ולפליטי גרמניה, ומחציתם – לפולניה.
ו
כשם ששאלת העבודה העברית קובעת במידה רבה את גורל העליה, ושום מלחמה לעליה לא תהא ממשית בלי מלחמה מקבילה לעבודה עברית, – כך גם לא יהא תוקף ומשען מספיק למאמצינו להגדלת העליה בלי מאמצים מקבילים להגדלת ההתיישבות. הישוב היהודי גדל בשנים האחרונות, ביחוד בתקופת הנציב הנוכחי, במידה ניכרת. אולם גידול זה עם כל ערכו החיובי, מעורר גם חששות כבדים. משקנו הלאומי בארץ אינו מתפתח במידה הרמונית בכל חלקיו. יש גידול נפרז של העיר בלי הקבלה מתאימה של גידול בכפר; ובלי הכפר לא תהא א"י יהודית. וגם גידולנו החקלאי, במידה הזעומה שישנו, הוא חד־צדדי, יותר מדי תלויה התרחבותנו החקלאית בענף אחד – ענף מטעי ההדר, העובד כולו על השוק העולמי.
ב־1926 הגיע שטח מטעי־ההדר היהודיים ל־10,500 דונם; השנה – רק לאחר שמונה שנים – הגיע ל־150,000 דונם. הרחבה זו, החיובית והמשמחת כשהיא לעצמה, יש בה קוץ ממאיר, יותר מדי נעשה משקנו בארץ תלוי במחיר תפוחי־הזהב בשוק העולמי. אם משום מה ייסגר בפנינו חלילה השוק הזה, או משום־מה ירד באופן ניכר מחיר תפוחי־הזהב, עלול כל קיומינו בארץ להזדעזע זעזוע מסוכן, אם לא יותר מזה. ההון הפרטי, במידה שהוא מושקע בחקלאות, מצטמצם אך ורק בענף זה, משום שזהו כמעט הענף החקלאי היחיד, המבטיח רווחים הגונים לבעלי־הון. רווחים גבוהים אלה, אין כל ערובה להתמדתם במשך הרבה שנים ואין אנו יכולים לתלות את קיומנו בארץ בקפריסים של מחירי השוק העולמי. אך מה שיותר חשוב ומכריע, שרק חלק קטן של אדמת א“י ראוי למטעי הדר. וענף זה למרות כל חשיבותו המשקית, אינו יכול להיות הענף החקלאי היחיד, אשר עליו ייבנה משקנו החקלאי. רוב שטחי הארץ אינם נתונים למטעי הדר; ורק במשק פלחה ובמשק מעורב אנו יכולים להקים בכל אזורי הארץ ישוב חקלאי רב מספר, אשר יגאל את הארץ וישמש בסיס איתן לכל הכלכלה הלאומית שלנו בא”י.
החקלאות המעורבת אינה מכניסה רווחים גבוהים כמטעי הדר. אולם התיישבותנו העובדת בארץ הוכיחה, שיש בידי אדמת א"י לפרנס את עובדיה; ומשום כך ראתה ההנהלה את הרחבת ההתיישבות העובדת על־יסוד משק מעורב, כתנאי יסודי להתבצרותו ולהשתרשותנו הבריאה בארץ.
התיישבות זו לא תיתכן בלי קרקע לאומי ובלי הון לאומי. ירידת הקרנות הלאומיות ושיתוק הפעולה ההתיישבותית של ההסתדרות הציונית משווים סכנה חמורה לעתידנו בארץ לא פחות מכל ההתנקשויות החיצוניות; ומאמציה של ההנהלה במשך השנה היו מכוונים לשני דברים: לרכישת רזרבות קרקעיות חדשות, אשר תאפשרנה התיישבות חקלאית בקנה־מדה יותר רחב, בהתאם לעליה המתרחבת; וליצירת תנאים אשר יאפשרו את תגבורת ההון הלאומי ופעולתו ההתיישבותית.
ז
בשורה הראשונה עמדה לפני ההנהלה שאלת ביסוס במשקים הקיימים. הקונגרס האחרון קיבל בשביעת רצון את הודעת ההנהלה הקודמת, שכל המשקים שנוסדו ע“י קהי”ס חתמו חוזים על כל הסכומים המניעים מהם, וההנהלה מצידה קיבלה עליה התחייבות מוסרית להמציא למשקים סכום של 125,000 לירות, הדרושים עוד לגמר ביסוס המשקים, בהתאם למפתח ההתיישבות שנקבע על־ידי המומחים של ההנהלה הציונית. הקונגרס בתקציב הקטן שקבע השנה, מסר להנהלה רק סכום של 10,000 למטרה זו, סכום פעוט, שלא רק אין בו כדי לעשות התיישבות חדשה, אלא שאין בו אפילו כדי ביסוס חלקי של ההתיישבות הקיימת.
חוסר אמצעים לא הרתיע את ההנהלה ממאמצים בלתי פוסקים להצעיד קדימה את ההתיישבות הלאומית. הדבר העיקרי שנדרש למשקים בשביל ביסוסם היתה השקאה. הקדיחות שנעשו על ידינו בשנים האחרונות הוכיחו, שאוצרות המים בארץ הם הרבה יותר גדולים מאשר חשבו מקודם. בגושים אחדים של ההתיישבות הלאומית, כמו בגושי עמק הירדן והקישון המזרחי, נמצאים מים טבעיים שוטפים, שאפשר לנצלם ולהשתמש בהם. אולם בגושים האחרים של העמק, כמו במרכז עמק יזרעאל ובמערבו וכן גם בשרון ובשומרון, אין מי נהרות. לאחר בדיקה יסודית, סידרה מחלקת ההתיישבות של ההנהלה קדיחות כמעט בכל נקודות הישוב בעמק. ברוב המקומות הצליחו הקדיחות ונמצא מים בשפע. אולם חסר היה הון לנצול המים ושימושם. ההנהלה באה בדברים עם חברות פרטיות ולאחר מו“מ ארוך הצליחה להשיג מאת חברת התעשיות החימיות הממלכתיות הלואה של 5,000 לירות בריבית של 5 ל־15 שנה. על־יסוד הלוואה זו יסדה ההנהלה שתי חברות מים, – אחת בשביל גוש עמק יזרעאל המזרחי ואחת בשביל גוש עמק יזרעאל המרכזי. בחברות אלו משתתפים גם קהי”ס, גם קה"ק וגם המתיישבים.
ניסיון זה לשתף את ההון הלאומי והפרטי במפעל ההתיישבות כבר נתן תוצאות חיוביות וכמה מוסדות פיננסיים בחו"ל פנו להנהלה בהצעות בדבר יסוד חברות דומות לאלו באופן משותף, ויש יסוד לקוות, שהלוואה זו שקיבלנו מחברת התעשיות החימיות הממלכתיות תשמש התחלה לשורה של הלוואות, אשר תאפשרנה הרחבה ניכרת וביסוס בן־קיימא של מפעלנו ההתיישבותי.
סידור ההשקאה נתן את האפשרות למשקים שלנו, לא רק לבצר את מעמדם הכלכלי, אלא גם להגדיל את מספר המתיישבים. ובלי כל הקצבות חדשות מאת קהי"ס עלה הדבר בידי המשקים שקיבלו השקאה להכפיל את מספר המתישבים בעיקר בקבוצות, על חשבון המשק עצמו. המשקים קלטו גם כ־500 עולים חדשים מקרב עולי גרמניה ומספר גדול של ילדים מגרמניה, שעלו לארץ בלי הוריהם לשם חינוך והדרכה לחיים חקלאיים בארץ.
למען אפשר בהקדם פעולה התיישבותית חדשה, הסכימו המשקים להקטין את התחייבויות קהי"ס לגמר ביסוסם, מ־125,000, אשר הובטחו להם מקודם, לסכום של 65,000 לירות.
במשך שנה זו עברה לרשותנו הגמורה כל אדמת עמק־חפר (וואדי־חווארת), והאדמה שנמסרה באופן זמני, על־ידי לחץ הממשלה, לערבים, נתפנתה, כאשר הבטיחה הממשלה בזמננה. בגלל חוסר אמצעים לא היתה יכולת להנהלה לתת סיוע כספי להתיישבות בעמק זה, ורק בהתאמצות יתירה עלה בידי ההנהלה להוציא לפועל את כל פעולות המדידה ותכניות הישוב. שטח העמק – 30,000 דונם, נתחלק ל־1420 משפחות, – מהם 570 משפחה מהמעמד הבינוני, 487 משפחות – פועלים חברי ההסתדרות העובדים, 200 משפחה – חברי “הפועל המזרחי”, תימנים, ואירגון החיילים המשוחררים. חלק גדול מאירגוני הפועלים, הן בקבוצות והן במושבים, עלו כבר על אדמתם, וזו השנה השניה הם עמלים בהקמת משקיהם, למרות הקדחת ותנאי החיים הקשים. את האמצעים הדרושים להם קבלו בחלקם בצורת הלוואה מחברת “ניר”, בחלקם משכר־עבודה בפרדסים של אחרים. חברת “יכין” קבלה על עצמה להכשיר את הפרדסים בשביל המתיישבים מבני המעמד הבינוני, המתכוננים לעלות ולהתיישב על אדמתם לאחר שפרדסיהם יתחילו לתת פרי. גם “הפועל המזרח” והתימנים, וכמו־כן חלק מאנשי המעמד הבינוני היושבים באותה הסביבה, עלו על האדמה ומכשירים את הקרקע בשבילם ובשביל חבריהם שנשארו לעת עתה בעיר. מתוך 80 משפחות החיילים המשוחררים התיישבו במקום כבר 30 משפחה. מתן אפשרות למתיישבים ולמועמדים להתיישב בעמק־חפר מכל הסוגים, – זהו כרגע אחד התפקידים הכי תכופים וחיוניים שעומדים לפני המפעל ההתיישבותי שלנו בארץ.
מלבד הקמת ההתיישבות על השטחים הנמצאים כבר ברשותנו, ראתה ההנהלה כאחד מתפקידיה המרכזיים – רכישת רזרבות קרקעיות חדשות. מיעוט הכנסות הקרנות מצד אחד והשתוללות הספסרות מצד שני, גזלו מאתנו במשך השנה הרבה אפשרויות קרקעיות, אשר מי יודע אם תחזורנה. רכישת קרקע בארץ, כידוע, כרוכה בקשיים פוליטיים וחוקיים מרובים. וכל הזדמנות שמחמיצים אותה, היא אבדה שאינה חוזרת, כי במשך הזמן הקשיים אינם מתמעטים אלא להיפך הולכים ומתרבים ומסתבכים.
במשך שנה זו ריכזה ההנהלה מאמצים פוליטיים בלתי־פוסקים לרכישת שטח קרקעי גדול, אדמת השקאה, שיאפשר התיישבות צפופה בקנה מידה יותר רחב, לא פחות קטן ממפעל העמק. המאמצים לא עלו בתוהו ויש לנו תקווה מבוססת, שאם רק נשיג את האמצעים הדרושים נוכל בקרוב לגשת לפעולה התיישבותית רחבה של כמה אלפי משפחות.
ח
כתנאי מוקדם לחידוש פעולתנו ההתיישבותית בקנה מידה רחב, ראתה ההנהלה הנוכחית את סידור המשק הכספי של הסוכנות וקהי"ס. כנזכר לעיל, מצאה ההנהלה את עצמה למחרת הקונגרס עמוסה בחוב של למעלה מחצי מיליון לירות, מורכב מהלוואות מרובות, בחלקן בזמני פרעון קצרים ובריבית לא קטנה. למרות הסבוטז’ה והחרם מצד חוגים ידועים וקבוצות שונות בציונות, למרות המשבר הקשה בכמה מארצות הגולה, אשר הכבידו באופן אובייקטיבי על פעולת הקרנות, – אחזה ההנהלה באמצעים לסדר את תשלומי החוב בזמנם, לאזן את תקציב ההוצאות וההכנסות ולהגביר את הקרנות.
ההכנסה המשוערת של קהי“ס, אשר עליה החליט הקונגרס האחרון, נקבעה בסכום של 170000 לירות; ולאחר כמה שנים, שבהן פחתה ההכנסה בפועל לעומת ההשערות המוקדמות, עלתה ההכנסה בשנה זו ב־15,000 לירות למעלה מן המשוער והגיעה ל־185,000 במקום 170,000 לירות. לעומת השנה הקודמת עלתה ההכנסה של קהי”ס בשנה זו ב־25,000 לירות. גם גביית החובות המגיעים לסוכנות עלו בהרבה על המשוער. בקונגרס האחרון נערכו הגביות בסכום 3,000 לירות; למעשה עלו הגביות במשך השנה למעלה מ־12,000 לירות.
במשך השנה עלה בידי ההנהלה להפחית על ידי סידורים שונים את חובות הסוכנות הפחתה מוחלטת בסכום של 73,754 לירות ואת החובות של קהי“ס בסכום של 27,265 לירות. חובות קהי”ס והסוכנות יחד הופחתו, איפוא, בסכום של למעלה מ־100,000 לירות.
ההנהלה לא הסתפקה במאמצים לאיזון התקציב במשך השנה, אלא ראתה את תפקידה ביצירת תנאים, אשר יאפשרו לנו פעולה התישבותית יותר גדולה. – על ידי שחרור קהי“ס להשקעה מעול החובות, כדי שנוכל להפנות את ההכנסות הבאות של קהי”ס להשקעה במפעלי התיישבות חדשים. בעזרת הבנק שלנו ובעזרת מספר ידידים בעלי השפעה בלונדון ניסתה ההנהלה להשיג מלווה יותר גדול של חצי מיליון לירות ברבית נמוכה, אשר ייפרע במשך 15 שנה על־ידי תשלומים שנתיים של 46,000 לירות לשנה. מלווה זה יאפשר לסלק את כל החובות של הסוכנות וקהי“ס, ועל ידי כך יתן לנו את היכולת להשתמש בהכנסות החדשות של קהי”ס לשם יצירות ישוביות חדשות. אם המלווה הזה יצא לפועל תוכל ההנהלה לגשת מיד לעבודה התיישבותית חדשה. לשם כך יש צורך כמובן גם בהגדלת ההכנסות של קהי"ס.
ט
ההנהלה הנוכחית, כההנהלות הקודמות בארבעת הקונגרסים האחרונים, לא נבחרה בהסכמה כללית. מלבד הרביזיוניסטים, שמזמן הופעתם הוציאו את עצמם מכלל האחריות להנהלה הציונית, נצטרפו בקונגרס האחרון לאופוזיציה גם מפלגת המזרחי וקבוצה ב' של הציונים הכלליים. המאמצים של הרוב בקונגרס לסדר קואליציה רחבה לא הצליחו, סיעות המיעוט סרבו לקבל את פסק־דין הבוחרים, אשר עלו בקונגרס האחרון במספרם על הבוחרים לקונגרסים הקודמים. שתי הסיעות הנזכרות הציגו לרוב דרישות ותנאים, שהיו מכוונים להפוך את הרוב בקונגרס למיעוט בהנהלה. הרוב לא יכול היה כמובן להסכים לסילוף זה של רצון הבוחרים. ההסתדרות הציונית בנויה על דימוקרטיה והתנדבות חפשית, ואין מיעוט יכול להשתלט עליה בכוח.
מפלגת הפועלים, שהיוותה את הסיעה הראשונה במספר גם בקונגרס שלפני האחרון, ואשר ריכזה בקונגרס האחרון כרבע מיליון בוחרים ציוניים, לא רצתה ולא היתה רשאית להכיר במציאות אזרחים משתי דרגות בהסתדרות הציונית: אזרחים שיש להם הפריבילגיה לנהל את התנועה ואזרחים משוללים זכות זו. סיעת הפועלים באה לקונגרס ברצון נאמן להקים קואליציה רחבה של כל המפלגות המכירות בלי תנאים במרות הקונגרס והמוכנות לשאת באחריות המפעל הציוני, כסיעה הגדולה ביותר בקונגרס הכירה מפלגת הפועלים באחריותה הרבה לא רק כלפי בוחריה, אלא כלפי התנועה הציונית כולה, ושום גוף בקונגרס לא הצטער יותר ממנה על סירוב “המזרחי” וקבוצה ב' של הציונים הכלליים א' והרדיקלים הודיעה מיד לאחר הקונגרס, שאין היא רואה עצמה רק כשליחי המפלגות שבחרו בה, אלא כנציגת ההסתדרות הציונית על כל מפלגותיה וזרמיה.
ההנהלה נבחרה על־ידי הרוב. מתוך סיעות המיעוט יש שהצהירו על התנגדות להנהלה ויש שהכריזו עליה מלחמה, אין מי שיצטער יותר מחברי ההנהלה על אי־האפשרות להקים קואליציה רחבה של כל הכוחות היוצרים והקונסטרוקטיביים בקונגרס. ההנהלה תלך בדרך שהתווה הקונגרס ושבו היא מאמינה. אולם היא רואה חובה קדושה לעצמה לרכוש את אמונם והשתתפותם של כל החלקים והגורמים בתנועה הציונית. וההנהלה מקווה, שדבר זה יעלה בידה מתוך עבודה נאמנה ומאומצת כרצון הקונגרס והתנועה הציונית. (מכרוז ההנהלה, פרג, 6 לספטמבר, 1933). ההנהלה עמדה בדיבורה. היא פעלה בשדה המדיניות החיצונית, בשטח העליה וההתיישבות, – לא כהנהלה של מפלגות, אלא כהנהלה אחראית בפני העם כולו.
במלחמתה בהנהלה לא בדקה האופוזיציה תמיד, אם האמצעים שהיא נוקטת בהם נגד ההנהלה הם כשרים מבחינה ציונית ומוסרית הופרחו שמועות שוא, במטרה להבאיש את ריח ההנהלה; הוחרמו הקרנות, למען הביא את ההנהלה לידי פשיטת רגל כספית; ניתן סיוע חשאי וגלוי לחותרים נגד ההסתדרות הציונית; נעשו נסיונות להרוס את עמדת הסוכנות כלפי ממשלת המנדט, ולא נרתעו גם ממעשי אלמות נגד שליחי הקרנות. כמובן שלא כל חלקי האופוזיציה נקטו באמצעים פסולים אלה, – אולם אף סיעה אופוזיציונית אחת לא גילתה במלחמתה את המדה של לויאליות שאפשר לדרוש גם ממתנגד הגון. ההנהלה לא נגררה אחרי אמצעי מלחמה אלה והוסיפה לעשות את עבודתה לפי מיטב יכלתה וצו־מצפונה הציוני, כבאת־כוח העם היהודי וכנציגת ההסתדרות הציונית.
הקו אשר היה לעיני ההנהלה בכל מעשיה ובכל צעדיה, היה חרדה עמוקה לגורל העם העברי בשעה טרופה ואיומה זו ורצון כביר להכשיר את התנאים – החיצוניים והפנימיים – לבנין מהיר של המולדת העברית. אחד התנאים האלה ראתה ההנהלה בקיום “הסתדרות ציונית תקיפת־רצון ורבת־יכולת מלוכדה ואחידה”, וההנהלה אחזה באמצעים למען הבטיח עבודה משותפת של כל חלקי התנועה החרדים לגורל התנועה הציונית ומפעלה, והיא באה עכשיו בדברים עם כל המפלגות הציוניות למצוא בסיס משותף לעבודה ציונית מאוחדת רבת־תנופה.
לא שלום למען מנוחה ושקט, – הציונות בטיבה ומהותה היא תנועת מרד ומהפכה, השוללת את ההוויה הקלוקלת והעקרה של חיינו ומבנה־חיינו בגולה, הציונות באה לשנות את ערכי חיינו ולצקת דפוסים חדשים לחיי מולדת בריאים על־יסוד עבודה יוצרת, התאחזות בקרקע, תרבות עברית מחודשת וקוממיות ממלכתית. תנועה זו על־פי הגיונה הפנימי היא “תנועת ריב ומדון”, תנועה לוחמת שאינה מרכינה את ראשה בפני כוחות העבר הנידונים לכליה, אלא חותרת בכל מאמציה לקראת עתיד חדש, מתוקן, השונה ביסודו ממשטר חיינו הגלותיים.
בעיצוב עתידנו הלאומי בארץ יש מקום לחילוקי דעות והשקפות; ותנועה ציונית מאוחדת אין פירושה תנועה חד־גוונית וחד־מחשבתית. הכוחות השונים בעם למעמדותיהם ומפלגותיהם ימצאו בעבודה הציונית כר נרחב לביטוי מאווייהם ונטיותיהם המיוחדים, ואם גם כוחות אלה יתאבקו ביניהם תבוא ההיסטוריה העברית והאנושית ותכריע ביניהם. אולם יש יסודות עיקריים המשותפים לכל זרם ציוני, – אם ציונותו אינה מן השפה ולחוץ, – ועל בסיס היסודות המשותפים האלה צריכה לקום אחדות־הפעולה הציונית. לא שלום שלילי, שלום של וותורים והסתלקות מאמונות ודעות, שלום של קנוניות מפלגתיות “לחלק את השלל”, – אלא שלום חיובי: לשם מפעל משותף ואחריות משותפת; לשם הגברת עמדותינו הישוביות והפוליטיות; לשם האדרת ההשפעה הציונית כלפי חוץ וכלפי פנים; לשם חיזוק יכולת היצירה הציונית בארץ וחינוך ציוני וחלוצי של העם בגולה – שלום זה הוא צו־השעה ועל שלום זה שוקדת עכשיו ההנהלה להקימו. מלחמה לעבודה עברית בלא תנאי והגבלה, מאמצים מוגברים לגאולת הקרקע, הרחבת העליה החלוצית והעממית, תגבורת ההון הלאומי למפעל התיישבותי רב־היקף, סיוע שיטתי להון פרטי בתנאי של עבודה עברית ותנאי עבודה הוגנים לעובדים, משטר־הסכמים ביחסי עבודה שיבטיח פיתוח המשק היהודי ללא כל הפרעות פנימיות, אחדות הישוב ושלטון המשמעת הלאומית, אחדות העובדים ושלמות ארגונם, שוויון כל חברי ההסתדרות הציונית בזכויות וחובות, מרות ללא־תנאי של הקונגרס הציוני על כל חלקי התנועה הציונית, ביצור הקואופרציה עם ממשלת המנדט מתוך שמירה מעולה ותקיפה על מלוא זכויותינו וטיפוח יחסי הבנה ושיתוף את שכנינו הערבים – אלה הם הקווים היסודיים של אחדות־הפעולה אשר עליה יכון השלום וההסכם במחנה הציוני.
בישיבת הוועד הפועל הציוני בירושלים, בישיבת ועדת־המחקר הפוליטית, בפגישות עם המפלגות לא יכלה האופוזיציה להצביע על שום מעשה שנעשה מצד ההנהלה הציונית שלא בהתאם לצרכי התנועה הציונית. העושים אולי לא הפיקו רצון־האופוזיציה, אולם המעשה שעשתה ההנהלה – איש לא יכול היה לחלוק עליו ולמצוא בו דופי.
שעה זו דורשת מעשה ציוני גדול. ובמעשה הציוני רואה ההנהלה את הדרך הנאמנה והיחידה לליכוד הכוחות של המחנה הציוני על מפלגותיו וזרמיו.
לונדון, יא חשוון תרצח [“העולם”, 43]
גורמי הציונות ותפקידיה בשעה זו
מאתדוד בן־גוריון
אדר תרצה, (“דבר” 3014)
(נאום בסיום הוויכוח בוועד הפועל הציוני)
א. הסכמי־לונדון
עלי להתחיל בדבר שעורר בשעתו מבוכה, תקווה והתנגדות; דבר שקוראים לו “הסכמי לונדון”. ועלי קודם כל להעמיד את העובדות על אמיתותן, כי לצערי גם אנשים קרובים עירבבו את הפרשיות. נחתמו בלונדון שלוש תעודות. הדבר כולו נעשה על פי האינציאטיבה של ההנהלה הציונית, שהזמינה לבירורים את כל המפלגות שאינן משתתפות בהנהלה: הרביזיוניסטים, הציונים הכלליים, המזרחי ומפלגת המדינה העברית. המזרחי סרב לקבל את ההזמנה. הרביזיוניסטים והציונים הכלליים קיבלו את ההזמנה ובאו בזמנם. חברי ההנהלה מסרו כבר על המסקנות של הישיבה עם הציונים הכלליים. אקדים רגעים אחדים למסקנות של הישיבה עם המפלגה הרביזיוניסטית. נחתמו שלוש תעודות: שתים בשם ההנהלה הציונית – ושתיהן קיימות ועומדות, ובמידה שיש משמעת הן מחייבות את כל חברי ההסתדרות הציונית, והצד השני שחתם עליהן – ברית הצה"ר – הבין כנראה שיש משמעת בהסתדרות הציונית ויש חובת המשמעת, כי אחרת אין ערך לחתימת ההנהלה. ההסכמים שההנהלה חתמה עליהם הם:
- על דבר תקנת הפולמוס המפלגתי; הוויכוח בקרב המפלגות בגדר הנימוס הציבורי ועל מניעת כל דבר שיוצא ממסגרת פולמוס פוליטי ואידיאולוגי. הסכם זה אוסר מעשי טירור, אלמות, מלשינות וכו'.
אוסישקין נפגם מהדברים שנכתבו בהסכם זה. ההנהלה הציונית נפגמה מהדברים שנעשו לפני ההסכם. אין חרפה באיסור דברים מגונים. החרפה היא כשדברים כאלה נעשים. ואם הם נעשים – יש לאסור אותם. ולנו יש פרצדנט חשוב מאוד – יש תעודה אחת גדולה שבה כתוב “לא תרצח” ועוד כמה לאווים. ואין זה מבייש את ההסתדרות הציונית שהיה לה אומץ־לב להגיד, שדברים אלה ואלה אסורים, לא נהגנו מנהג בת־יענה ולא התעלמנו מהרע, אלא ראינו את הדברים בכל מוראם ואמרנו: דברים אלה לא ייעשו בתוכנו. וזה נותן כבוד גם לצד השני שהיה לו האומץ להגיד זאת. אינני יודע אם לאחר ההסכם יחדלו המעשים. אבל עשינו כל מה שהיה בכוחנו, והסכם זה קיים ועומד.
- היה הסכם שני בשם ההנהלה הציונית, וגם הוא קיים ועומד. זהו אמנם רק הסכם זמני. לפי הסכם זה התחייבו הרביזיוניסטים באופן זמני להימנע מחתירה נגד סמכות ההנהלה בעניני סרטיפיקטים ומחרמות נגד הקרנות. הצטערתי לשמוע אתמול מפי אוסישקין, שהפעולות נגד הקרנות נמשכות. הרביזיוניסטים התחייבו להפסיקן. לעומת זאת הודיעה ההנהלה הציונית שכל זמן שהרביזיוניסטים יעמדו בהתחייבותם תסתלק ההנהלה מפסק הדין של משפט הכבוד הציוני השולל מאירגון בית"ר את זכויותיו בעליה ובהכשרה בתור אירגון.
ב. הסכם העבודה – היה רק הצעה
אלה הם שני ההסכמים שנעשו מטעם ההנהלה הציונית, והם קיימים. היה עוד דבר אחד. לא הסכם, כי אם הצעת הסכם. ולא מטעם ההנהלה הציונית כי אם מטעם שני יחידים: האחד אני עבדכם והשני ולאדימיר ז’בוטינסקי. זו היתה רק הצעה והיא נוסחה כהצעה הטעונה אישור. לא היה לה שום תוקף בלי האישור הזה. זוהי הצעת־הסכם בדרך יחסי־חברים בין הסתדרות העובדים ובין הפועלים הרביזיוניסטים. ה' גרוסמן, שהוא חרד מאוד להחלטות הקונגרסים, טען שהיתה כאן הפרה של החלטת הקונגרס, האומרת “הסתדרות עובדים אחת”. ה' גרוסמן לא אמר את האמת. והוא אמר לא אמת ביודעים, כי היה בידו הפרטיכל של הקונגרס. ההחלטה של הקונגרס אומרת, שיש צורך בהסתדרות עובדים אחת וכל זמן שיש אירגונים אחרים, יש צורך לעשות אתם הסכמים כמו שנעשה הסכם עם “הפועל המזרחי” והצעתנו נעשתה בהתאם להחלטות הקונגרס.
ה' גרוסמן, התובע ממני עלבון החלטת הקונגרס בדבר הסתדרות עובדים אחת, הודיע שהוא לא יקיים החלטה זו וייסד הסתדרות גרוסמניסטית. ומיד שכח מה שאמר והודיע שהוא מתנגד לאירגון עניני העבודה על ידי הפועלים ודורש סידור עבודה לאומי, בכוח מרות לאומית. מה טיבה של מרות לאומית זו שאינה מחייבת את הא' גרוסמן? היש לה' גרוסמן מרות לאומית מחוץ לקונגרס ציוני? הקונגרס חייב את הציונים על הסתדרות עובדים אחת, ומי שבועט בהחלטה זו אין לו רשות לדבר על מרות לאומית בעניני עבודה. המרות הלאומית תובעת הסתדרות כללית של העובדים העברים; ומרות לאומית זו גם אומרת, שאם יש פועלים כאלה, אשר מטעם זה או אחר אינם בהסתדרות הכללית – יש לעשות אתם הסכם על חלוקת עבודה צודקת, על שוויון בקבלת עבודה ועל שמירת תנאי עבודה הוגנים. והקונגרס הציוני גינה במפורש מפירי שביתה, וראה בהפרת שביתה היזק וסכנה למפעל הציוני ופגיעה קשה במשמעת הלאומית ובתביעות המוסריות של התנועה הציונית.
לכך נתכוונה הצעת ההסכם הלונדונית.
ג. מרות לאומית ותחומיה
מדוע לא נעשתה הצעה זו ע"י ההנהלה הציונית? מפני שאין דבר זה בסמכותה. כל זמן שאין בסמכות ההנהלה הציונית לעשות ברכוש היהודים כרצונה אין לה גם סמכות לעשות בעבודה היהודית כרצונה.
אני שייך לאגף ציוני המחייב סמכות ומרות לאומית מכסימלית ללא כל תנאים ולא כל שיור: מרות לאומית על העבודה, מרות לאומית על הרכוש, אפילו מרות לאומית על החיים. בתנאי של חרות האדם וערך חיי האדם. הכל צריך לעמוד ברשות האומה. מרות לאומית זו נקראת בשם סוציאליזם. וחברי ואני מוכנים לקבל מרות לאומית זו. אני נלחם עליה, היא מעיקרי המטרה הסופית שלנו: להקים מרות לאומית של האומה היהודית בא"י על כל אנשיה, על כל רכושה, על כל סדרי העבודה שלה. והמרות הזאת תקום. זוהי התכלית של מדינת היהודים, שהעם היהודי יהיה שולט על אינטרסי הפרט ולא אינטרסי הפרט ישלטו על העם. אבל לא ניתנה עדיין הסמכות הזאת להסתדרות הציונית.
ההסתדרות הציונית רואה את עצמה כבר ככוח חשוב, ויש לה הרבה סמכויות. אבל אין היא לוקחת על עצמה סמכות מדומה כמו מלך בפורים ששם על עצמו עטרת־נייר והוא סובר שנעשה למלך. ההסתדרות הציונית אינה משחקת משחק מוקיונים. היא יודעת שכיום אין לה סמכות זו והיא אינה תובעת אותה. אין לה עדיין סמכות על עבודה של אנשים, כמו שאין לה עוד סמכות על הרכוש של האנשים. וסידור העבודה של העובדים וקביעת היחסים ביניהם לבין עצמם הוא ענין העובדים. ההנהלה הציונית הביעה משאלה, וכן עשה גם הקונגרס הציוני, שיהיו יחסים הוגנים, יחסי־חבר, ובהסכם הראשון שעשתה ההנהלה יש סעיף על כך. ההסכם מחייב את כל המפלגות הציוניות וגם את הרביזיוניסטים להקים יחסי חברים בין עובדים לעובדים, חלוקת עבודה צודקת ושמירה על תנאים הוגנים בעבודה. וכל זמן ששום צד לא קבל חזרה את חתימתו, סעיף זה מחייב.
ד. משגה הדחיה
אבל איך יקום הסכם זה – זה ענין העובדים, וכאחד העובדים עיבדתי הצעת הסכם, לא בשם העובדים, כי אם להגיש את ההצעה לדיון העובדים ולאישורם. אחדים מחברי, ודווקא מהשוללים, אמרו שחתימתי מחייבת. הודעתי, גם בעל פה וגם בכתב, כי חתימתי זו אינה מחייבת; על הצעתי יש לדון לגופה, ורק אם תכנה מחייב – יש לקבל אותה. תפקידי היה להוכיח שהיא נחוצה ומועילה גם לחברי ההסתדרות, וגם לפועל הבית"רי. אתם יודעים שהיה וויכוח רב בהסתדרות, וויכוח פומבי. ההצעה הוצגה למשאל והיא נדחתה כרוב גדול של שלושה נגד שנים.
ודחייה זו – אני מצטער עליה ואני גם מתגאה בה. ואגיד לכם מדוע.
נדמה לי שחברי עשו משגה, משגה כבד. לא משגה כלפי התנועה הציונית, לא משגה כלפי העם היהודי. הם עשו משגה כלפי עצמם, כלפי האירגון המקצועי, כלפי הבטחת זכות־השביתה, כלפי ביצור אחדות־העובדים בארץ. ואני מבין סיבות המשגה. יש עבר מר – והוא לא רחוק – יש עוד הווה מר, ויש אידיאולוגיה פסולה השאובה ממקור זר לא־טהור, ממקור אנטי־יהודי. היו מעשים רבים, מזיקים ומסוכנים. היה שיסוי פראי, היו פרובוקציות קשות, היה רצון “לשבור”, והיו עוד דברים שאיני רוצה לעמוד עליהם בשעה זו. דברים אלה אינם נשכחים; ולא היה אימון בצד השני.
אבל בדחייה היה משגה. כי הצעת ההסכם, כפי שציין פה הד"ר הופמן בשם הסיעה הריביזיוניסטית, הכירה בזכות השביתה, והמפלגה אשר עד עכשיו עשתה רושם כאילו היא שוללת זכות־שביתה, שרואה בשביתה מעין פשע לאומי, אם כי חבריה היו עושים לפני הצעת־ההסכם שביתות, ולפעמים בחריפות הרבה יותר גדולה מההסתדרות, – הכריזה בהצעה זו שמותר לשבות. במפלגה זו יש מוסד הנקרא “מנהיג”, – והמנהיג חתם שיש זכות־שביתה, ולא עוד אלא שיש חובת־סולידריות בשביתה, והוא חתם על הצעת־הסכם המחייבת את חבריו הפועלים להצטרף לשביתה.
היתה בהצעה גם הגבלה ידועה. ניתנה זכות יתירה למיעוט. וויתרתי בנידון זה לפועל הריביזיוניסטי. חברי הפליגו בערך המעשי של הוויתור הזה. הם חששו שהמיעוט ישתמש בו לרעה. אני חושב זאת למשגה, כי אני מאמין באדם העובד, בין שהוא בהסתדרות ובין שהוא ריביזיוניסט. אני מאמין בכל עובד, לא איכפת לי כל כך מה שהוא חושב, מה שהוא אומר – איכפת לי מה שהוא עושה. קובעת בעיני העובדת שהוא חי מהעבודה, שהוא אדם עובד. ואני מאמין יותר מהשוללים באדם העובד. אני מכיר את האדם העובד לא מהיום ואני מאמין ביחוד באדם העובד מישראל, ועל אחת כמה וכמה באדם העובד בארץ ישראל. כי לא קל להיות פועל, לא קל ביחוד להיות פועל יהודי, וקל וחומר – פועל יהודי ארצישראלי. ומי שלא עבד מימיו ונעשה פועל, ובא לארץ על מנת להיות לפועל – גנוזים בו כוחות רבים, והם יתגלו, ויש לעזור לגילויים, ויש להאמין בהם. ואני מאמין בהם, ואיני מפחד מהדיבורים ומהאידיאולוגיה של הפועלים הריביזיוניסטיים. הם בני־חלוף ויחלפו. שרשם בעבר אשר עבר. ואני דן את האדם לא על פי עברו אלא רואה אותו באור עתידו. וברור לי שעתידו של הפועל הריביזיוניסטי, אם רק יישאר פועל – הוא עתידו של הפועל העברי; ובמוקדם או במאוחר ימצא את דרכו הנאמנה בתוך תנועת הפועלים הארצישראלית. כי גם הפועל הריביזיוניסטי הוא נאמן ליעודו, אם כי ברגע הזה עדיין אינו מבין אותו כראוי. חברי השוללים לא עמדה להם האמונה באדם העובד, והם עשו משגה. אני גם מאמין יותר מהשוללים בכוח הסתדרותנו. האמנתי בה גם בשעה שעוד לא היתה, האמנתי בה בשעה שהיתה צעירה, קטנה, אני מאמין כמובן לא פחות עכשיו, כשהיא גדולה, חזקה. ולא פחדתי ממה שפחדו השוללים. אולם חברי השוללים לא בדו את הפחד מלבבם. היה יסוד, יסוד מר, לפחד זה. אבל הם הפליגו בפחד זה, כי לא ראו במידה מספיקה את הכוח העצום של ההסתדרות. והם עשו משגה – כשדחו את ההצעה.
ה. מה נדחה ומה לא נדחה
אולם אין זה אלא סילוף־האמת כשאומרים שההסתדרות מסרבת לעשות הסכם עם הפועלים הריביזיוניסטים. ההסתדרות דחתה את הנוסח שז’בוטינסקי ואנכי הצענו, אבל אין היא דוחה הסכם. ההסתדרות מחייבת הסכם־עבודה עם פועלים רביזיוניסטים, היא חייבה עצמה על כך עוד בטרם חייב אותה הקונגרס לכך. ואותם החברים אשר אמרו “לא” להצעה זו – אמרו עוד לפני המשאל “כן”, והם אמרו זאת פה אחד, להסכם עם פועלים רביזיוניסטיים. ולמחרת המשאל באה ההסתדרות בהצעת־הסכם חדשה – לדעתי הצעה רעה מהקודמת – כי אין בה הכרה מפורשת בזכות־השביתה – ואני מקווה שהצד השני יקבל אותה, או לכל הפחות ישא ויתן עליה, כי אין זו הצעה אולטימטיבית. ואני שמח לציין שלפני ימים אחדים נעשה הסכם בחיפה, בחיפה זו שהצביעה ברוב גדול נגד ההצעה הלונדונית, הסכם חלקי במקצוע אחד, מקצוע הזגגות, ושמחתי לשמוע מפי הד"ר הופמן שההסכם בין ההסתדרות ובין הפועלים הריביזיוניסטים יקום. אבל אני מצטער על דחייה זמנית זו.
ו. חרות־המצפון בהסתדרות
אולם אני גם מתגאה בדחייה זו. אני מתגאה בתנועה זו שיש בה חירות־וויכוח, שיקול־דעת ומצפון חפשי. אני מתגאה בתנועה שאינה כפופה לשום דיקטטורה ופקודה של מנהיגים והיא מבררת כל דבר לגופו, מבלי כל פחד “למה יאמרו”.
הוויכוח הזה שהיה בהסתדרות על הצעת ההסכם הוא לכבוד ולתפארת לפועלי א"י. מעטים הוויכוחים בתנועת הפועלים אשר הסעירו ככה את הרוחות. הדבר נגע במעמקי המעמקים של נפש התנועה. ואיני יודע עוד וויכוח כזה בשום מפלגה שהתנהל בסגנון כה חברי וברמה כה תרבותית. בוויכוח זה נתגלה כוח מוסרי גדול, וכל אחד נשאר נאמן למצפונו. כי לא עדר הוא ציבור הפועלים בארץ, ואינו הולך בעינים עצומות אחרי פקודות מישהו.
ז. מי הם השוללים
בין אומרי הלאו בהסתדרות – כמו בין אומרי ההן, יש חברים מכל הסוגים והגילים. איני לגמרי תמים־דעה עם אוסישקין שהכריז כאן, שהצעירים צריכים תמיד להישמע לזקנים. הצעירים צריכים להקשיב לדברי זקנים, לדעת את נסיונם העשיר, אבל הם צריכים לנהוג על פי הכרתם. לזקנים יש יתרון של נסיון־חיים רב, אולם יש גם נסיון חנוט, והחיים אינם קופאים על שמריהם. בתנופת צעירים יש לפעמים יותר חכמה מאשר בכל התורה המשומרת של הזקנים. ואני שמחתי לראות חברים צעירים ממני מצביעים נגד דעתי. אבל בין השוללים היו גם חברים וותיקים וזקני התנועה. בין אומרי הלאו היה איש כיצחק טבנקין, בין השוללים היה שמואל הפטר ממייסדי “השומר” ומראשוני החקלאים שלנו בארץ. היו חברים מהמושבים והקבוצות, היו חברים מטובי העסקנים המקצועיים בעיר ובכפר. בין השוללים היו אנשי השומר הצעיר, שה' שמורק מלמברג מנסה לפסול את ציונותם; השומר הצעיר אשר הציל את מיטב הנוער היהודי משמד ההתבוללות, ההתבוללות הכי מסוכנת – מההתבוללות האדומה אשר השתוללה ברחוב היהודי לאחר המהפכה הרוסית הגדולה; השוה“צ אשר היה לו הכוח להחיות עוד בגולה את הלשון העברית בשעה שכל הציונים על מפלגותיהם השונות היו זרים – למרות כל הכרזותיהם – לדיבור העברי. השוה”צ שעזר ליצירת תנועה חלוצית, שעמד אתנו במלחמה הקשה של כיבוש העבודה במושבה, שהקים מפעלי התיישבות בארץ, שקיימו באמונה את ההגשמה העצמית בציונות. האם בציונותם הם תטילו אתם פגם ודופי?
הרוב של השוללים היה מורכב מזקנים וצעירים, מפועלי עיר ופועלי כפר – אבל לא מאנטי־ציונים, כמו שהעליל עליהם הא' שכטמן. אני מכיר קצת את התנועה הציונית על כל מפלגותיה, ואיני מכיר ציונים יותר טובים ונאמנים כציונים שבמחנה השוללים.
ח. שלבי האיחוד במעמד הפועלים
הוויכוח שהיה עכשיו בהסתדרות העובדים אינו חדש ונסיון זה להסכם אף הוא אינו חדש. עוד בימי משפט־הרצח ניהלו חברינו בכפר־סבא מו“מ עם פלוגת בית”ר, עם הפלוגה של צבי רוזנבלט, על הסכם־עבודה. ההסכם כבר סודר – אולם הבית“רים קבלו פקודה מגבוה להפסיק את המו”מ. אבל איני מתיאש מהסכם. אני מאמין בחברינו, ואני מאמין בפועלים הרביזיוניסטים. תמיד ראיתי בפועל רביזיוניסטי חבר לעבודה, והמאמצים להקים אחדות בקרב הפועלים לא יפסקו. הם לא חדשים והם לא קלים. היה זמן שרבים מחברי בקרב פועלי־ציון לא רצו להתאחד עם יצחק טבנקין וברל כצנלסון שהיו בלתי מפלגתיים – והיה וויכוח רב בתוכנו עד שהוקמה “אחדות העבודה”. היה זמן שרבים בקרב “אחדות העבודה” לא רצו להתאחד עם שפרינצק ואהרונוביץ – כי לא האמינו בסוציאליזם שלהם. ושפרינצק ואהרונוביץ לא רצו להתאחד אתנו כי לא האמינו בציונות ובעבריות שלנו. הם לא האמינו בציונות של מייסדי השומר, של יוצרי הלגיון העברי, של ראשוני הספרות העברית הסוציאליסטית. היה זמן שלוקר לא רצה להתאחד עם מרמינסקי, כי הסוציאליזם שלו היה פסול בעיניו. והיה וויכוח במשך שנים– ולבסוף התאחדו. והיה זמן ששניהם יחד לא יכלו להתאחד עם הלמן וטרטקובר – כי “התאחדות” היתה אף היא פסולה בעיניהם. ושוב נמשך וויכוח כמה שנים – ולבסוף התאחדו.
היו שלבים רבים באיחוד תנועת הפועלים בציונות, והם לא נסתיימו. הוויכוח על הסכם לונדון היה שלב חדש. וכמו שהאמנתי בכל האיחודים שבאו, האמנתי בהם זמן רב לפני בואם, כך אני מאמין באיחוד עם הפועלים הרביזיוניסטים. מקודם יבוא הסכם, אחר כך תבוא הסתדרות אחת. וגם אז לא ייתם הוויכוח, כי יקום אירגון פועלים אחרים. כבר עכשיו מנסה התאחדות האיכרים להקים אירגון פועלים חדש. בית“ר כבר אינו כשר ובטוח. הבית”רים כבר הלכו למאסר במלחמתם על עבודה עברית. ויימצאו פועלים אשר יהיו יותר נוחים ויותר נכנעים. אין דבר – נמצא דרך גם לפועלים ההם. וזאת צריכה לדעת כל התנועה הציונית. אחדות הפועלים אינה רק ענין מעמדי. זהו צורך ציוני, הכרח ציוני, והוא יקום.
מיום היותי פועל בארץ האמנתי באחדות זו, למרות כל חילוקי הדעות שהיו בתוכנו, כי האמנתי באחדות־הגורל של הפועל היהודי, באחדות הייעוד ההיסטורי שלו. ולא נפחדתי מחילוקי הדעות שבין פועלי ציון והפועל הצעיר, בין אחדות העבודה ובין התאחדות, בין צ.־ס. ובין השומר הצעיר, בין ההסתדרות ובין בית"ר.
ט. אחדות ציונית ותנאיה
וכמו שהאמנתי באחדות הפועלים כך אני מאמין באחדות ציונית. אני מאמין באחדות ציונית לא מתוך התעלמות מחילוקי הדעות שבקרב המפלגות הציוניות. לא התעלמתי אף פעם מחילוקי הדעות שבקרב הפועלים, וחילוקי־דעות לא היו קלים בעיני ואף פעם לא וויתרתי על דעותי לטובת האיחוד.
ובראותי כל הבדלי הדעות והניגודים האידיאולוגיים וגם ניגודי האינטרסים – אני מאמין באחדות ציונית, באחדות ציונית מלאה ומקפת. לא רק באחדות של המפלגות הציוניות. אני מאמין באחדות ציונית של כל העם היהודי. אני מאמין שאנו עומדים על סף תקופה חדשה, אשר בה תאחד התנועה הציונית את כל העם היהודי, על כל מפלגותיו ומעמדיו, תחת הדגל הציוני.
ומכיון שאני מאמין כל כך באחדות ציונות זו, ומכיון שאני רואה את האחדות הציונית כצורך חיוני של התקופה החדשה, שבה אנו עומדים. אני רואה חובה להבחין ולהפריד בין אחדות־אמת ובין אחדות־רמייה. אל נישא שם האחדות ושם השלום לשוא.
אחדות ושלום אינם מטרה לעצמם. הם רק אמצעי. לשם מה? ואני רוצה להגיד בדברים הברורים והמפורשים ביותר: אם אחדות לשם פירוק ההסתדרות הציונית, אם אחדות לשם הריסת הערך הפוליטי והאורגניזציוני של הקונגרס הציוני, אם אחדות לשם חתירה תחת הנציגות המדינית של העם היהודי, אם אחדות לשם אוונטורות פוליטיות, החלפת המנדט והגשת פטיציות מכשילות לגנף, אם אחדות לשם התנפלות על שליחי קרן היסוד, אם אחדות לשם חינוך בריוני של הנוער היהודי, אם אחדות לשם הריסת כנסת ישראל המאוחדת, אם אחדות לשם פיצוץ השמשות בועד הלאומי, אם אחדות לשם הפרת־שביתות ומעשי אלמות, אם אחדות לשם גלוריפיקציה של סטבסקי, אם אחדות לשם שבירת הסתדרות העובדים, אם אחדות לשם סידור תהלוכות פרובוקציוניות על יד הכותל המערבי, אם אחדות לשם חילול שמות קדושים בתל־חי ויוסף טרומפלדור אם אחדות לשם גנבת תעודות ממפלגות אחרות – אלחם בכל כוחותי נגד אחדות שכזו.
אבל אם אחדות לשם יצירת כוח ציוני גדול, לשם יצירת שלטון ציוני בארץ ובגולה, לשם הגברת השפעתה ואמצעיה של ההסתדרות הציונית, לשם הרמת הקרן של הקונגרס הציוני והנציגות הפוליטית הנבחרת בקונגרס, אם אחדות לשם האדרת ההון הלאומי והרחבת המפעל ההתיישבותי, אם אחדות לשם גיוס העם היהודי והפעלתו בהסתדרות הציונית, אם אחדות לשם הכשרה חלוצית של הנוער ותגבורת העליה החלוצית, אם אחדות לשם חיזוק הסמכות והאירגון של כנסת ישראל, אם אחדות לשם מלחמה נאמנה על עבודה עברית, אם אחדות לשם ביצור אירגון העובדים ושלמות בהסתדרותם, אם אחדות לשם הגנה על זכויות העובד במשק, בישוב, בארץ ובציונות, אם אחדות לשם החשה של גאולת הקרקע ובנין הארץ, אם אחדות לשם הגברת הציונות כלפי חוץ, כלפי ממשלת המנדט והעם הערבי – אחדות זו תבורך, תקום ואיש לא יעיז להפריע את בואה.
השלום אינו מטרה, והמלחמה אינו מטרה. המטרה היא הגשמת הציונות. ואם לשם הגשמת הציונות יהיה צורך והכרח במלחמה – נלחם, ונשקיע במלחמה זו את כל התלהבותנו ומרצנו. אנו עומדים בקשרי מלחמה זה שנים רבות. ואם ההגשמה הציונית תחייב שלום – יעשו כולם את השלום הזה. ויש עכשיו, יותר מבכל שעה אחרת, צורך רב בשלום – בשלום ציוני. יש צורך באחדות – באחדות ציונית. ויש רק אחדות אחת אשר תיכון בתוכנו. לא אחדות אידיאולוגית. זו לא תיתכן. לא יהיו דברים אחדים ומחשבה אחת בכל פיזורי ישראל. יש ניגודים, ניגודי אינטרסים, ניגודי תרבות, ניגודי חינוך, ניגודי מסורת. והם לא יתבטלו כל כך מהר. אולם אפשרי והכרחי – אני רואה זאת כצו הגדול של שעה זו – אחדות הפעולה, אחדות פעולה ציונית. על אחדות זו, ורק על אחדות זו ייכון השלום.
י. מה נשתנה ומה לא נשתנה
הא' גרוסמן ליגלג על המו"מ בלונדון ובשמחה־לאיד שאל: האם מה שזרעתם במשך עשר שנים תאמרו לתקן עכשיו? רבותי, מה שזרענו במשך עשר השנים אינו טעון כלל תיקון. כל מה שאמרנו במשך עשר שנים אלה – אני יכול לאשר גם עכשיו. אינני צריך לקחת חזרה אף פסוק אחד, אף מילה אחת מכל אשר הגדתי אנוכי או הגידו חברי. כל מה שאמרנו היה אמת – אמת שבהכרתנו. אין לנו תביעה או מונופול על אמת אוביקטיבית, אולם אנחנו האמנו ומאמינים גם עכשיו במה שאמרנו. ודווקא מתוך ידיעה שדברינו היו נכונים – רצו חברי בהנהלה ואני יחד אתם לעשות נסיון גדול של שלום, של שלום־אמת. לא לשם תמרון, ולא מתוך רוויזיה בעמדתנו הקודמת. גם לא מתוך הנחה שחל שינוי בצד השני. לא אנו ולא מתנגדינו נשתנו. ואף על פי כן נעשה הנסיון הגדול – והוא עוד לא נסתיים! – כי נשתנה דבר־מה יותר חשוב מהרגלים והשקפות, והשנוי הזה ציווה עלינו את הנסיון.
מה נשתנה?
שני דברים נשתנו: נשתנתה העמדה החיצונית, הסיטואציה האובייקטיבית של הציונות המתגשמת. ונשתנה המבנה הפנימי, ההרכב האישי והחברתי של הציונות המגשמת.
יא. השינויים בגורמי ההגשמה
חל שינוי בגורמי ההגשמה. לא נתחדש הרעיון הציוני. לא נתחדש החזון הציוני. הדיאגנוזה שקבעה הציונות במצב העם היהודי והפרוגנוזה שנתנה לפתרון השאלה – נכסים רעיוניים אלה קיימים ועומדים זה עשרות שנים. אבל הם היו כל עשרות השנים מקופלים בתוך המחשבה המופשטת, בתוך המוחות והלבבות של חוגים בודדים. רק חוזים בעלי עין חדה וחודרת ראו בתוך הביטחון המדומה ואפשרות־הקיום המדומה את הכליון וההרס האורב לעם היהודי בארצות הגולה. העם היהודי בהמוניו לא ראה זאת. העולם החיצוני לא ראה זאת. עכשיו רואים זאת כולם. לא נחוץ להיות דווקא ציוני, לא נחוץ אפילו להיות יהודי – התהום האיומה שעליה אנחנו עומדים פעורה לעיני כל העולם. הדלדול, החורבן והאבדון הצפוי לנו בגולה – הדלדול הכלכלי, התרבותי, האנושי, החורבן האזרחי־הפוליטי והלאומי נראה לעין כול. ההיסטוריה אימתה באופן אכזרי את הדיאגנוזה הציונית. והיא מנקרת את העינים ובוקעת שחקים. היש עכשיו עיוור אשר לא יראה את האסון היהודי?
קם גם הפתרון. הפתרון שניתן ע"י חוזים מרחיקי־ראות – אז אמרו: חוזים, בעלי־דמיונות – הולך ובא. מקודם לא האמינו בו, לא האמינו שארץ קטנה ופרועה, עזובה ומדולדלת, ארץ לא ריקה ולא פנויה, תהיה שוב למולדת העם היהודי. ולא רק זרים, ולא רק מתנגדים – גם ציונים, גם עסקני ציונים לא האמינו. רבים מהמסובים כאן לא האמינו. והראייה – שהם נשארו עד עכשיו בגולה. אולם הדבר נתאמת. ואין צורך בחזון, אין צורך בעין מרחיקה ראות – אפשרות הפתרון בולטת, גלוייה, כמעט מנקרת העין. נתגלתה יכולת רחבה, נתגלו אפשרויות גדולות, לא לעתיד־לבוא – אלא עכשיו, בימינו. החזון ההיסטורי הולך ונעשה עובדה, עובדה מתגברת, מציאות דינמית. זהו השינוי הגדול, הכפול, האובייקטיבי שחל בעמדתה ההיסטורית של הציונות המתגשמת.
יב. השינויים בגורמים המגשימים
וחל שינוי בפנים, שינוי סובייקטיבי בתוך התנועה הציונות, בתוך הכוחות המגשימים. וגם פה חל שינוי כפול. חל קודם כל שינוי ביולוגי. הציונות הקונגרסאית מונה כבר כמעט ארבעים שנה – והדור הראשון בציונות זו, הדור ששלטה בו הציונות בטהרת הרעיון הרעננות הרעיון החדש – כמעט שאינו עוד. שרדו רק מועטים העומדים עדיין על משמרם במלוא כוחם ואמונתם ורעננותם, אלה הם יחידי־סגולה. רבים מהחיים אתנו נזדקנו, נזדקנו לא רק במובן גופני, אלא גם במובן רוחני, נפשי. אולם קם דור חדש. הוא עדיין אינו יושב בחדר זה – רק מעטים מתוכו מיוצגים בוועד פועל זה. אבל הוא ישנו, והוא מהווה עכשיו את הכוח האמיתי, החי בציונות. הוא עדיין לא בא לידי ביטוי. אבל הוא משמש גורם חדש, מחדש, דינמי, ועליו תיבנה הציונות החדשה, ציונות ההגשמה.
וחל שינוי שני. שינוי חברתי. לא רק חילוף־החומר הציוני, אלא גם חילוף־המשמר בציונות. צמח ונצטבר כוח מגשים כאשר לא היה אף פעם.
ראשוני הציונים היו לא רק אלה אשר הגו את הרעיון הציוני: קלישר, הס, פינסקר, הרצל, סירקין, ברוכוב. ראשוני הציונים היו גם אלה אשר הגשימו בראשונה את המפעל הציוני. ועדיין איני יודע ערכם של מי גדול יותר. ובראשונים אלה היו אנשי בי"לו. זו היתה ההעפלה החלוצית הראשונה, הצבת הראשונה שנעשתה בנס. לזמן־מה כאילו נפסקה, נשתתקה. אולם המעין הטמיר לא דלל. וכעבור דור אחד פרץ מחדש – ומאז הוא מתמיד והולך, מתמיד ומתגבר, ובארץ נצטבר כוח חלוצי גדול, הוקם צבא רב של מגשימים אשר לא הסתפקו בפרוגרמה, באומר ודברים, אלא העמידו את עצמם, וכל חייהם, יום יום ולילה לילה לשרות המפעל, בעבודה ובהגנה. הרבה זמן לא הבינה ולא העריכה התנועה הציונית את הפלא החלוצי הזה. היא לא ראתה מה שמתהווה. ואחד העסקנים הציוניים שאל פעם את אחד החלוצים האלה: "מה זה חלוץ? הייתכן שיהיו אנשים המעמידים את כל חייהם לשרות ההגשמה? " וזה היה הרבה שנים לאחר הופעת החלוצים האלה בארץ – אמנם הם היו רק מעטים, רק מאות אחדות. הם עכשיו רבבות. ואירגון אחד שלהם מונה עכשיו שבעים אלף. ואין כוח ציוני ככוח הזה. זוהי ציונות אחרת, ציונות אשר לא ידעתם, ואשר רבים מכם עוד לא הגיעו אליה אפילו היום.
כוח ציוני זה הצטבר לאט לאט – וזהו הרכוש הגדול ביותר אשר התנועה הציונית עשתה. וכוח זה בא לידי גילוי רב בקונגרס השמונה עשר – ובזה היה ערכו ההיסטורי של הקונגרס השמונה עשר.
יג. שתי הערכות
התרעמו עלי שאמרתי בקריאת־בינים: “הלוואי ירבו קונגרסי פראג”. בישיבה האחרונה של הוועד הפועל הציוני, לפני שנה, אמרתי: הערכת הקונגרס הי“ח, הערכה אובייקטיבית, תבוא רק בקונגרס הי”ט. ידעתי שיש שתי הערכות. יש שתי הערכות לא רק של הקונגרס, אלא של כל הופעות החיים. יש אנשים שאזנם שומעת רק את ההמולה החיצונית ועינם רואה רק את הקצף שעל פני הדברים. המולה זו וקצף זה מתפרסמים על ידי סוכנויות טלגרפיות ועתונאים זריזים ושטחיים באתיות של קידוש־לבנה על עמודי העתונים, האוהבים חומר מגרה, סנסציוני, צעקני. אך יש אנשים אחרים שאזנם ערה למתרחש במעמקים ועינם חודרת לתוך תוכם של הדברים, מבעד לקליפה החיצונית.
את ההמולה והקצף של הקונגרס האחרון אינני מחשיב, ואיני מתגעגע להם. אבל לא בהם היה ערכו של הקונגרס. המאורע הגדול והחשוב של קונגרס י“ח – היה גילוי הכוח החלוצי הרב של מגשימי הציונות, וריכוז מיטב הנוער והעם הציוני אשר התאסף סביבם. ובישיבה זו שמעתם דו”ח ממה שנתן לנו הקונגרס האחרון, ממה שהוא נתן ליישוב, למפעל הציוני, לתנועה הציונית – במשך שנה וחצי שלאחר הקונגרס.
וגם על פעולה זו יש שתי הערכות. ושתי הערכות אלו נשמעו מפי באי־כוח מפלגה אחת, מבאי־כוח הציונים הכלליים, הדומים כאילו זה לזה בעמדתם הסוציאלית ובחינוכם החברתי: אוסישקין ושמורק. אוסישקין אמר: הנהלה זו היא ההנהלה הכי טובה שהיתה לנו בשנים האחרונות. שמורק אמר: הנהלה זו היא הכי גרועה שהיתה לנו בשנים האחרונות. אוסישקין העריך רק את ההנהלה, הוא לא העריך את עצמו, את אמתיותו, את אובייקטיביותו. הדברים שאמר והדברים שלא אמר הולמים את אוסישקין. והדברים שאמר שמורק הולמים את שמורק. שמורק לא הסתפק בהערכת ההנהלה. הוא העריך גם את עצמו. הוא הבטיח אותנו שאינו מדבר כאיש מפלגה, שאין לו כל פניה מפלגתית, שהוא מדבר רק כאיש אובייקטיבי, רק מתוך אהבת האמת, ורק מתוך דאגה לציונות כולה. מתוך הערכה עצמית זו נתן הערכה שלילית על ההנהלה. ושתי הערכות אלו של שמורק ראויות זו לזו.
יד. המעשים והעושים
אולם יש זכרון – ונחוץ מאוד שלתנועה הציונית יהיה זכרון. זהו המושב השני של הוועד הפועל בירושלים, לאחר קונגרס־פראג. ולא, במקרה נתאספו שני המושבים בירושלים – גם זהו פרי הקונגרס בפראג, ובמושב הראשון דובר הרבה על ההנהלה – ואיך דובר! במנוד־ראש, בביטול, כמעט ברחמנות. ואז יעצו להנהלה שתמהר להתפטר, והציעו למנות הנהלה זמנית ולקרוא לקונגרס תכוף להציל את התנועה מהאסון הגדול והנורא של הנהלה עלובה ומחוסרת יכולת, זו אשר נכשלה בה התנועה. הפעם, לאחר פעולה של שנה וחצי, נשמעו דברים אחרים. המבקרים המושבעים חיפשו בנרות איזה כישלון, איזו הזנחה, איזה משגה – וקשה היה להם למצוא. עוד יותר קשה היה להתעלם מההישיגים ומהכיבושים. ואין כל צורך ללמד זכות על פעולות הנהלה זו. ואני אהיה האחרון שאנסה לעשות זאת. אני חבר בלתי מתויק בהנהלה, ופחות משאר חברי עסקתי בפעולותיה. פעולות אלה אינן זקוקות לסנגוריה. העושים אינם אהובים על כולכם – אבל במעשים לא יכפור האיש.
אמנם נעשה נסיון ע“י בא־כוח מפלגה אחת להפקיע את זכות ההנהלה מהמעשים אשר עשתה. גם ה' סופרסקי כחברו שמורק אין לו כמובן כל פניה מפלגתית ורק אהבת האמת האובייקטיבית לנגד עיניו. והוא אמר: אמנם רכשו את החולה. אבל מהי הרבותה? עלו לארץ חמישים אלף יהודים. איזו שייכות יש להנהלה לדבר זה? נדחתה לע”ע המועצה המחוקקת? אבל זה עשתה הממשלה עצמה. סודרו עניני הכספים, אולם יד הפרוספריטי באמצע. השיגו מלווה של חצי מיליון? מה בכך? נמצאו אנגלים שיש להם הרבה כסף ורצו לעשות עסק טוב ונתנו כסף להנהלה. כל אחד מקבל מלווה בתנאים אלו. האין כל זה פשוט בתכלית הפשטות? ואמנם, אילו לא רצו בעלי הקונצסיה למכור את החולה והממשלה לא היתה מסכימה להעברת הקונצסיה ליהודים – האם יכלה ההנהלה להכריחם על כך? ואילו לא היו כלל יהודים שרוצים ומוכרחים לעלות? האם היתה ההנהלה עושה עלייה גדולה כזו? ואילו הממשלה לא היתה מעכבת את הקמת המועצה המחוקקת – האם יכלה המחלקה הפוליטית לעשות זאת בעצמה? ואילו לא היה בנק אנגלי גדול מסכים להלוות לנו כסף – האם היו חברי ההנהלה מוציאים את הכסף מכיסם? כל זה נכון וקיים ושריר. הכל כאילו נעשה מאיליו: הממשלה פתחה מאליה לרווחה את שערי הארץ והכניסה חמישים אלף יהודים, והבנקים נתנו מאליהם הלוואה והקרדיט של ההנהלה הציונית עלה מאליו, והכנסות הקרנות גדלו מאליהן, והחולה עברה אלינו מאליה – הכל נעשה מעצמו, מאליו; את כל זה יודע סופרסקי עכשיו, לאחר המעשה. אולם הוא לא ידע זאת מיד לאחר הקונגרס, ובמושב הקודם של הוועד הפועל הציוני. אז נשמעו דברים אחרים לגמרי מפיו של סופרסקי ומפיו של עתונו הנקרא בשם “הציוני הכללי” (בתוך מפלגות שונות בציונות אוהבים מאוד את סגנון הסגי־נהור, והכל נקרא בשם הפוך מתכנו). עתון “ציוני ו”כללי" זה ניבא מיד לאחר הקונגרס שהנהלה זו עתידה להכשיל את ההסתדרות הציונות, להביא לידי פשיטת רגל כספית, להחליש ולהרוס את עמדותינו הפוליטיות, להוריד את כבודנו בעיני הממשלה, לשתק את פעולת הקרנות, להבריח את ההון מן הארץ ולהמיט שואה על הציונות. ושונאי ההנהלה לא רק ניבאו לכישלון. הם ציפו לו, התפללו אליו ועשו את כל אשר ביכולתם להביא אותו. אז לא סמכו על הסטיחיה, לא האמינו שמאליו יבוא הכישלון; הם היו אקטיביים. הם הכריזו חרם על הקרנות, הם חתרו תחת הקרדיט של הסוכנות, הם ניסו להבאיש את ריחה ביישוב וכלפי הממשלה, הם הכריזו ששערי הארץ ייסגרו, הם הפיצו פניקה, ועשו את כל אשר בידם למען מנוע כל פעולה חייובית בידי הנהלה זו. ואין זו אשמתם כלל וכלל אם המעשים באו ונעשו.
טו. ביקורת המכשולים
הא' שכטמן מהסיעה הרביזיוניסטית גילה את מקור העליה הגדולה: היטלר. ויודע אני שהיטלר שימש מקור לכמה הופעות ותורות ומעשים בשטח ציוני מסוים, שאין לראותם כברכה לציונות. אולם העליה שהיטלר גרם לה יש בה ברכה ציונית, אם כי שכטמן וחבריו התאמצו דווקא כאן להפריע למעשים שסייעו לעלית יהודי גרמניה. הסרת־הטבעת פעלה תמיד בהיסטוריה היהודית יותר מכמה וכמה נביאים. וכמה ציונים טובים נמנעים עוד עכשיו לבוא – מפני שסכנת ההיטלרים טרם הגיעה אליהם. ואנו יודעים שאילו לא באו מים עד נפש לא היו ההמונים באים לארץ. וזהו גדלה של הציונות שהיא יכלה בשעת הצרה לתת מקלט לאלפים מהרוסי המלכות הרביעית, ולהפוך חורבן קיבוץ יהודי למקור של הצלה ובנין. אבל שערי הארץ לא היו פתוחים לרווחה, – והמצב הפוליטי לאחר הקונגרס לא היה מזהיר כלל וכלל. בקונגרס השמונה עשר ולאחריו לא היתה הרגשה שיש אפשרויות־קליטה המונית. להיפך, היינו אז שרויים בדאגה קשה. עוד בכרוז הראשון שפירסמה ההנהלה מיד לאחר הקונגרס ציינה את ההופעות המדאיגות במדיניות ממשלת המנדט, ולהופעות אלו נוספו ההפגנות וההסתות מצד הערבים. וההנהלה התחילה את פעולתה בשטח־העליה מתוך תנאים קשים ומחרידים. ובצעדנו הראשון קיבלנו כמה קשה מאת הממשלה. השדיול הראשון שקבלנו לאחר הקונגרס היה כתחיבת־גרזן בראשנו. ועדיין זכור הדבר כיצד קיבל היישוב וכיצד קיבלה התנועה הציונית את המכה ההיא. נתחדשו גזירות על התיירים, החל צייד על עולים בלתי־חוקיים, והשתררה בחו“ל הרגשה כאילו נסגרה הארץ בפנינו. כששבתי לפני שנה מלונדון בשליחות ההנהלה בעניני העליה מסרתי דו”ח בוועדה פוליטית של הוועד הלאומי. ואחד העסקנים החשובים של היישוב הבעל־ביתי העומד בראש העיר העברית הראשונה שלנו הגיד בוועדה שיש לו ידיעות ממקור נאמן שבקרוב תפסיק הממשלה את העליה. לא היה שחר לידיעות אלו. אבל זו היתה ההרגשה אז. ואותו מר סופרסקי הרואה עכשיו שעליה של חמישים אלף מסתדרת מאליה, חזר על בדותה זו של סגירת הארץ בישיבת הוועד הלאומי. וההנהלה רצתה אז לגייס את כל הישוב למלחמה בעד הרחבת העליה – וסופרסקי וחבריו בהסתדרות הציונים הכלליים החליטו שאין להיענות להנהלה זו ואסרו על חבריהם להשתתף בוועדה הפוליטית – שמא יעזור הדבר לפעולות ההנהלה. הזמינה באי־כוח של אירגון כלכלי חשוב, של התאחדות האיכרים, לפנות יחד עם באי־כוח החרושת והתעשיה לממשלה, והוא סירב – והציונים הכלליים מסיעתו של סופרסקי עובדים יחד עם אירגון זה. ובעתון של אותו אירגון נדפסו מאמרים נגד דרישות העליה “המופרזות” של הנהלת הסוכנות – וחבריו של סופרסקי משתתפים בעתון זה. עמדנו בהתאבקות קשה את הממשלה לא רק בדבר העליה. – כי אם גם בדבר שהוא יסודה ועיקרה של הציונות, ושבו תלויה אפשרות העליה – בדבר העבודה העברית. ואותו עתון כתב שיש לצמצם גם את העבודה העברית. וסופרסקי וחבריו לא מיחו נגד זה.
אני שמח לציין שיחס תמוה זה לא היה היחס הכללי של היישוב, וחוגים בעלי משקל רב בארץ, – עמדו לימין ההנהלה בהתאבקותה הקשה בעניני העליה. אישים ברוטנברג, נובומייסקי, פולק, שינקר, באי־כוח פיק"א, החקלאים הלאומיים נענו ברצון לתביעתנו ועזרו לא מעט.
לא אעמוד על החתירות מצד אחר שנעשו במשך זמן זה, תחת הפעולות הפוליטיות של ההנהלה. נקווה שפרק מעציב זה נסתיים. אולם כשעושים חשבון – יש לעשות לא רק חשבון ההנהלה, אלא חשבון התנועה, וחשבון המפלגות השונות בתנועה. ההנהלה צריכה ללמוד מהשגיאות אם נעשו כאלה, ויש צורך שגם המפלגות ילמדו מהשגיאות שעשו.
גם בענין המועצה המחוקקת לא היה הכל חלק מצד היישוב. אוסישקין אמר שההנהלה הצליחה בדבר זה מפני שכל היישוב היה מאוחד בהתנגדותו. לצערי אין זה כל כך מדויק. עתון יומי אחד, המתיימר לדבר בשם “הרוב” בישוב, פירסם מאמר בעד המועצה המחוקקת. ואיש מהציונים “הכלליים”, הקרובים מאוד לעתון זה, לא מיחו, כי לעתון זה יש זכות גדולה: הוא נלחם בהסתדרות העובדים ומגן על ספסרים.
טז. הרמת קרן ההסתדרות הציונית
מלבד הפעולות הבולטות אשר נזכרו בדינים וחשבונות של המחלקות השונות של ההנהלה יש צורך לציין עוד דבר אחר שאינו ענין לשום מחלקה. לאחר הקונגרס בפראג הורם קרנה של ההסתדרות הציונית ושל ההנהלה הציונית, לא דווקא של הנהלה זו, אלא של ההנהלה כמוסד העליון של התנועה הציונית. כל אחד זוכר עדיין בכמה ביטול ולגלוג התיחסו חוגים חשובים בישוב בשנים האחרונות לכל “הבטלנות” הזאת של קונגרסים ציוניים, הסתדרות ציונית והנהלה ציונית. בכמה זלזול דיברו על מוסדות לאומיים, ובכמה בוז שמו את “המוסדות” במרכאות כפולות. בשנה וחצי אלה הורם כבודה של ההסתדרות הציונית, גדל ערכה של ההנהלה הציונית, נתחדש דרך־ארץ ציוני. זהו נכס חשוב וכיבוש רב.
יז. הכוח הקיבוצי
והמעשה אשר נעשה אחרי פראג אינו מעשה יחידים. איני מזלזל בערך אישים. יש אישים גדולים בציונות. לא תמיד דיבוריהם מוצלחים. ולא פעם גרמו בפליטת־הפה שלהם מבוכה והתרגזות בתנועה. אולם מעשיהם ומפעליהם הגדולים נעשו כבר לנכסי צאן ברזל של תנועתנו ושל ההיסטוריה העברית, ועוד כוחם אתם, ועוד נתכנו להם עלילות. אבל אישים נתונים לתנודות ולמצבי רוח רגעיים. והיו הרבה נדנודים בתנועה הציונית שלא היה בהם הכרח פנימי, אלא באו כפרי מצבי־רוח אישיים, מצבים רגעיים וחולפים. הכוח שעשה את הפעולה הציונית לאחר פראג – אינו כוח אישי, אלא כוח קיבוצי, כוח של תנועה חלוצית מגובשת בעלת רצון היסטורי ודרך כבושה. כוח זה הטביע חותמו על פעולת הנהלה זו, וכוח זה הולך וגדל, הוכרח לגדול עם גידול ההגשמה הציונית. כוח זה לא יימעד ולא יישבר, וכל כלי משחית לא יצלח עליו. במשך שתי השנים האחרונות גדל כוח זה כפליים. מ־35,000 נעשו ל־70,000. אין זה 70,000 שוקלים, אין זה 70,000 תורמים – הוא יותר מזה. אלה הם 70,000 מגשימים, 70,0000 אנשי־צבא ציוניים. כדבר הזה עוד לא היה בציונות. וזהו השינוי הרב שחל בהרכב ובמבנה הפנימי של הציונות מימי פראג ואילך.
יח. לקראת חידוש התנועה
ושני שינויים אלה קובעים את המצב החדש. השינוי החיצוני במצב העם היהודי, גילוי החורבן בכל מוראו – גם לעיני היהודים עצמם וגם לעיני העולם הבין־לאומי, השינוי שחל בארץ, התגלות האפשרות והיכולת הגדולה של הפתרון הציוני. והשינוי הפנימי, התנערות התנועה, הופעת נוער ציוני רענן ורב־אונים וגידול כוח מגשים העומד לשרות המפעל והתנועה, לא רק כוח שוקלים ותורמים, אלא כוח חלוצי העומד בחזית העבודה והבנין וההגנה, – שינויים אלה מצריכים ומאפשרים אחדות ציונית מחודשת. בישיבה זו, כמו בישיבות הקודמות של הועה"פ הציוני, ראינו אותם האנשים ושמענו אותם הדברים, כאילו שום דבר לא נשתנה. ויש אומרים: אין אלו מוכשרים להשתנות. לא נכון הדבר הזה. הם מוכי חום ועתידים להשתנות. ישנו חומר שאינו עלול להשתנות בטמפרטורה נמוכה. אבל ברגע שמכניסים אותו לטמפרטורה גבוהה מיד הוא מתהתך, ואפשר לצקת אותו בדפוס חדש. ברגע היסטורי זה יש, מוכרחה להיות, טמפרטורה ציונית גבוהה. ואני מאמין שאפשר להתך מחדש את החומר הציוני, גם הגרוע והמקולקל, ולצקת אותו בדפוסים חדשים שיהלמו את צרכי השעה הגדולים. יש גם מִנגָד רב־אונים אשר יכשיר את ההיתוך הזה, יחשל את הדפוסים וייצוק לתוכם את החומר החדש והישן כשהוא מצורף ומזוקק למלא את התפקידים החדשים העומדים כרגע לפני התנועה הציונית.
ואנו עומדים כרגע לפני תפקידים חדשים וגדולים. השאלה המרכזית בשעה זו היא למה אנחנו נתבעים ולמה אנחנו מוכנים. אם כולנו נדע ונכיר למה אנחנו נתבעים – והדבר עכשיו יותר קל מאשר לפני שנתיים – אני מאמין שנמצא בנו את הכוח המשותף ליענות לתביעה.
יט. מטרה סופית ושלבי־הגשמה
כשבסוף הקונגרס הי“ח מצאתי עצמי לאפתעתי בתוך ההנהלה הציונית שאלתי את נפשי: מה זאת ציונות בשעה זו? לא שאלתי את עצמי מהי המטרה הסופית של הציונות. מטרה זו אני מכיר זה עשרות שנים. בלי אמונה במטרה זו לא היו חברי ולא הייתי אנוכי מוצאים בנו את הכוח לעשות במשך שנים עבודה קטנה זו שעשינו במושבות יהודה וגליל בראשית העליה השניה: להתהלך ביום עם צמד בקר בתלם או לעמוד בלילה על יד הקיר ברובה ביד. במטרה הסופית לא חלים שינויים ואין היא מתחדשת מזמן וזמן. אולם בהגשמה הציונית חלים שינויים. ההגשמה הציונית אינה נעשית בבת־אחת. יש שלבים בהגשמה – ובכל פעם, בכל תקופה יש לדעת מהו השלב שעלינו לעבור. זהו הבירור שיש לעשות מפעם לפעם, ולא הבירור שניסו לעשות בקונגרס הי”ז. אין וויכוח טפל מהוויכוח ההוא על מטרה סופית. וויכוח רביזיוניסטי זה נזדמן לי לעשות לפני הרבה שנים, כשלא היה עדיין רמז לתנועה רביזיוניסטית הדבר היה לפני עשרים שנה, בשנת 1915 באמריקה, לאחר פרוץ המלחמה, כשגורשתי יחד עם בן־צבי מהארץ ע“י גמאל פשה. בא אז לאמריקה גם פנחס רוטנברג, והוא הביא אתו הצעות גדולות על דבר לגיון יהודי, על סידור “ממשלה” יהודית של יהודי אמריקה ועל הופעה מאורגנת של העם היהודי בוועידת השלום (שנראתה לנו אז קרובה) לשם דרישת ארץ ישראל לעם היהודי. רוטנברג ביקש אז לצרף לתביעה זו את כל היהודים, והוא פנה לחברו במפלגת ס. ר., לחיים ז’יטלובסקי, שהתנגד אז לציונות. המעוף של רוטנברג לקח את לבו של ז’יטלובסקי והוא נתן יד למפלגת פועלי־ציון. אולם ז’יטלובסקי דרש אז מדינה יהודית, לא פחות ולא יותר (אוסישקין: אני דורש יותר – מלכות בית דוד. בן גוריון: אני דורש עוד יותר: מלכות שדי על אדמה, אחרית הימים של הנביאים). ז’יטלובסקי לא רצה להסתפק בתביעות הצנועות של פועלי־ציון: הכרת זכות העם היהודי לבנות מחדש את מולדתו, ועמד בכל תוקף על הדרישה של הכרזת רפובליקה יהודית בא”י. ואני הציוני הוותיק הייתי צריך להתווכח עם ז’יטלובסקי בעל־התשובה. הוא טען שגאולת העם היהודי צריכה לבוא מיד ובשלמות, ואת המדינה היהודית עלינו לקבל מוועידת השלום. ואני טענתי, שגאולתנו אינה ענין של אקט חד־פעמי, אלא פרוצס היסטורי, ולא אקט חיצוני שניתן ע"י הממלכות, אלא מאמץ פנימי של העם היהודי. כי בעצמנו נצטרך לבנות את הארץ – ובמשך הרבה שנים, והמדינה היא ענין העתיד.
כ. עליה
אני מאמין עכשיו שהעתיד הזה אינו כל־כך רחוק. כשבאתי לארץ בפעם הראשונה – והייתי אז צעיר בעשרים ותשע שנים משאני היום, – לא האמנתי שאראה בעצמי בהגשמת הציונות. עכשיו, לאחר עשרים ותשע שנים אני מאמין שאין הדבר מן הנמנע שאזכה לראות את זה בחיי. אבל גם עכשיו אני יודע שזהו פרוצס ממושך, פרוצס שיש בו שלבים רבים. ובכל שעה אנחנו חייבים לדעת מהו השלב הקרוב, ובכל שעה עלינו לעשות את המאמצים הקשים לעבור משלב לשלב. לא די להביט לראש הפסגה ולעמוד במקום אחר. ובסוף הקונגרס האחרון שאלתי את עצמי: מהו השלב הקרוב? ונתתי לעצמי ולחברי את התשובה: 50 אלף עולים לשנה. ציונות בשעה זו פירושה עליה של 50 אלף יהודים בשנה, לכך עלינו לכוון את כל המאמצים של התנועה. אין זו תכנית לתמיד. זו היתה התכנית לשנתים אלה. האם היה דבר זה נתון מאליו? ההיו 50 אלף מונחים בקופסה, כפי שאפשר לחשוב מדברי סופרסקי? לא: עוד עכשיו אין עליה זאת מונחת בקופסה הציונית. נדרשו לכך ועוד נדרשים גם עכשיו מאמצים גדולים. המאמצים עוד לא נעשו. כי עליה אינה הסעת יהודים לארץ. עליה – זוהי השרשת העולים בארץ. ואם באו 50 אלף אין לנו הביטחון שהם באמת השתרשו והתערו בארץ, ועלינו לעשות עוד מאמצים רבים למען השרשה זו.
כא. השלב הקרוב
אבל כשאני שואל את עצמי עכשיו: מה זאת ציונות בשעה זו, מהו השלב הקרוב – איני אומר עליה, לא מפני שיש לנו עליה מספיקה. העליה שישנה אינה מספיקה, ואפשר ויש חובה להגדילה. יש גם הכרח להשביח את הרכבה, כי קטן יותר מדי הוא חלק העליה העובדת. כי לרגל מעוט עליה עובדת זה אנו משמיטים עמדות־יסוד בעבודה ומאבדים את המושבה. אין אנחנו יכולים להסתפק לא באיכות הקיימת של העליה ולא בכמותה. והכמות כאיכות חשובה. כי הכמות כשהיא לעצמה יש לה חשיבות איכותית. כי הכמות חשובה לא רק בשביל הצלת עוד אלפי יהודים – גם בהצלה זו אין לזלזל כלל וכלל, אלא שיש ערך פוליטי, ערך מכריע לכמות. כי אין יודע מה ילד יום. ואנו מצווים להגדיל את כוחנו בכל המהירות ובמלוא האפשרות. בכמות יש מנוף פוליטי, מנוף פוליטי עיקרי. גודל העליה משנה את כל הקונצפציה הציונית גם בעיני העם היהודי וגם בעיני העולם. גודל העליה עושה את הציונות המדינית לעובדה, לכוח. העליה ההמונית זו היא העובדה הפוליטית המרכזית של שעה זו, ועלינו להגביר ולהגדיל עובדה זאת. משום כך כל כך חשובה התעשיה. כי התעשיה קולטת המונים. משום כך חשובה העיר, כי העיר קולטת המונים. והכמות חשובה – מפני שהזמן קצר. שאלת הזמן והטמפו היא שאלת־גורל בשבילנו. ויש לנו וויכוח רב עם הממשלה על הטמפו. ואילו הייתי בא להגדיר את המצב הפוליטי שלנו בשעה זו הייתי מגדיר אותו בשני מרחקים: במרחק שבין תפיסת הטמפו שלנו ובין תפיסת הטמפו של הממשלה מצד אחר, ובמרחק של תפיסת הטמפו של הממשלה עכשיו ובין תפיסת הטמפו של הממשלה לפני שנתים מצד שני. ויש עדיין מרחק בין תפיסתנו אנו ובין תפיסת הממשלה, ואני חושש שמרחק זה יישאר עוד זמן רב. ותהיה לנו התאבקות ארוכה וממושכת עם הממשלה, כי הממשלה האנגלית, ולא ממשלה ציונית. אולם בא שינוי בתפיסת הממשלה. לעומת התפיסה שהיתה לה לפני שנתים, אך עוד היא רחוקה מתפיסתנו אנו. וההתאבקות בינינו במקומה עומדת. ודוקא מפני שיש ערך מכריע לכמות העליה, ויש ערך מכריע לטמפו עומד עכשיו במרכז תפקידנו דבר שני ־ והדבר הוא: חקלאות.
כב. לקח קרתגה
יש לקח איום אחד בהיסטוריה העולמית. כל מי שלמד תולדות רומא זוכר את הפרק הדרמטי שנקרא בשם המלחמה הפונית. בלשוננו ראוי להגיד המלחמה הכנענית. היה מצביא כנעני גדול, מגזע קרוב לעבדים הקדמונים. היה לו שם עברי ותואר עברי: חניבעל, השופט מקֶרֶת־ חַדֶשת (קרטגה). זה היה אחד המצביאים הגדולים בתולדות העמים, ואולי הגדול שבהם, והוא עמד בקשרי מלחמה את רומא הצעירה. והוא הראה נפלאות במלחמה. הוא עמד בראש צבא שכירים, בני עמים וגזעים שונים, והוא הוליך אותם מאפריקה הצפונית, לאיטליה, דרך הררי־אלף וחדר ללב איטליה ועשה שמות במחנה הרומאים. נגדו עמד צבא רומאי גדול, גדול מאשר לו, והוא הנחילם מפלה אחרי מפלה. אבל לא עמדה לחניבעל כל גבורתו וכל גאונותו הצבאית והממלכתית – כי הוא היה לא רק מצביא גאוני, אלא גם איש ממלכה גאוני. והוא הוכרע ונפל לבסוף אם כי נגדו עמדו גנרלים בינונים מחוסרי כשרון. הבינוניות הרומאית ניצחה את הגאונות הכנענית. כי קרתגה היתה מדינת־עיר, ורומא היתה מדינת־כפר ובהתאבקות הנואשת שבין עם־עיר ובין עם־כפר ניצח עם־הכפר. וכל עשרה המסחרי של קרתגה וכל הגאון של גדול מצביאיה לא הועילו. גבורת חניבעל נשברה במלחמתם העקשנית של איכרי רומא. איכרים אלה לא נרתעו מהמפלות הקשות שנחלו זו אחר זו – כי היו מעורים בקרקע ומחוברים לאדמתם. והם התגברו על קרתגה ומחו אותה מעל פני האדמה מבלי השאיר לה שריד ופליט.
כג. התפקיד המרכזי – חקלאות!
ואנחנו באים שוב לבנות מדינת־עיר ונעשים גם פה לעם־עיר – ומסביבנו עם מעורה בקרקע, ולא רק פה בארץ, אלא בכל הארצות השכנות. ויש בידינו להקים מדינה עירונית גדולה בתל־אביב ובחיפה, עם מיליון תושבים ויותר – אולם סופה יהיה סופה של קרתגה. תקראו על המצב הפנימי של קרתגה בימי חניבעל – ותמצאו את דמות דיוקנה של תל־אביב: אותה התרבות התלושה, אותו חוסר השורש, אותה התלות בסביבה כפרית זרה, אויבת, אותה העצמיות המדומה: הנחכה גם לאותו הסוף?
גם המושבה שלנו מתעיירת. מתוך 300 אלף היהודים שבארץ רק כארבעים אלף – 13% – חיים מחקלאות, ועדיין אין אני בטוח אם ארבעים אלף אלה מחוברים לקרקע.
והדבר המרכזי, הקובע בשעה זו הוא חקלאות, קרקע. גם צורך זה לא נתחדש לגמרי עכשיו, תמיד ראינו בחקלאות את היסוד, את הבסיס. אולם היקף־הצורך הוא חדש. אנו עומדים עכשיו לפני מידות חדשות. היקף־העליה – 50 אלף לשנה – משנה בהחלט את היקף צורך הקרקע. העליה היהודית יוצרת שוק גדול, שוק עירוני, ושוק זה מבצר את המצב הקיים, שאינו יהודי, ומייקר את הקרקע שאינו יהודי, ומכביד פי שבעה את גאולת הקרקע ואת האחיזה בחקלאות. ואם לא תהיה פרופורציה מתאימה, נורמלית בין ההתיישבות העירונית ובין התיישבותנו החקלאית, ואם העליה תלך ותגדל – ויש תקוה שהיא תעלה, על חמשים אלף, אם גם החמשים אלף אינם מונחים בקופסה – אנחנו אבודים. כי כל עליה גדולה שלא באה אתה גאולת קרקע רחבה ואחיזה חקלאית רחבה – כורה תהום בינינו ובין קיום לאומי בריא ועתיד לאומי מובטח. העליה מחייבת קנה־מדה חדש במאמצנו החקלאי – גם מאמץ פוליטי וגם מאמץ כספי. מידת־זרת בהתיישבות חקלאית בשעה של עליה רחבה היא הרת אסון וחורבן. התנועה הציונית צריכה לדעת שלא רק יש צורך בקנה־מידה רחב של התיישבות חקלאית, אלא שיש אפשרויות רחבות של התיישבות חקלאית, יש קרקע פנוי במידה רחבה. אולם הזמן דוחק ואם לא נחוש נחמיץ את האפשרות. עלינו למהר ולרכוש את הקרקע שישנו במדה שישנו. אולם הארץ קטנה, שטחה מצומצם והיש הנמצא בעין הוא מעט ומלבד הקרקע שאנו קונים וגואלים עלינו ליצור קרקע חדש. האפשר הדבר?
כד. הכיבוש המדיני של משקי העובדים
דיברו כאן על הכיבושים של ההתיישבות, ומדדו את הכיבושים האלה בפונטים של ריווח. רווחים אלה חשובים מאוד, מפני שהם רווחים של משק עובד, כלומר רווחים ממשיים, הבאים מעודף של תוצרת, מיתרון של כשרון עבודה, מיכולת משקית מוגברת, לא כרווחים המדומים של הספסרות, שאינם אלא גלגול ממון יהודי מכיס אחד למשנהו. אולם הכיבוש האמתי של משקי העובדים, של משק ההסתדרות הציונית – ולא במקרה משקי ההסתדרות הציונית הם משקי עובדים – הוא לא בריווח הכספי שלהם, אלא בערכם הפוליטי הגדול. מהו הערך הפוליטי הזה? משקי העובדים הגדילו את שטח הארץ פי עשרה. המשקים האלה הוכיחו שלקיום משפחה עובדת לא נחוצים 250 דונם, אלא מספיקים 20 דונם. הברון עשה התיישבות והוציא על התיישבות זו פי כמה מאשר הוציאה ההסתדרות הציונית. בעשרים השנים הראשונות להתיישבות הברונית עלו 1,000 איכרים 90 מיליון פרנק זהב – הדבר היה לפני 50־30 שנה, כשערך פרנק הזהב היה פי כמה משהוא עכשיו. והמינימום אשר ניתן לאיכר היה 150 דונם. ועד היום יש לאיכרים בסג’רה, מסחה, מלחמיה ויימה מינימום של 250 דונם. עבדתי לפני 28 שנים במושבות אלה – וכשעברתי בתוכן לפני כמה שבועות מצאתי בהן כמעט אותו המשק הירוד והדל של הימים ההם, ואותו השטח הגדול לכל איכר. ואילו היה השטח של 250 דונם ההכרחי לכל איכר – היינו אבודים. כי לא היתה מספיקה האדמה גם לתושבים היושבים מכבר בארץ. אם היחידה ההתישבותית היא 250 דונם – אין אדמה בא“י להתישבות חדשה, לא לערבים ולא לנו, והמעשה הפוליטי הגדול אשר עשו משקי העובדים של ההסתדרות הציונית – שהוכיחו בעובדות חיות שאין להפריכן ואין להטיל בהן ספק, כי היחידה ההכרחית בהשקאה אינה אלא 20 דונם, ועכשיו מנסים עוד להוכיח שגם 12 דונם מספיקים, וב־20 דונם אלה אפשר להתקיים ברמת־חיים יותר גבוהה מאשר במאתים וחמישים דונם של ההתיישבות הישנה. ומעשה זה הגדיל את שטח הארץ פי עשרה ופי שלשה־עשר. זוהי הדרך השנייה ברכישת קרקע – דרך יצירת א”י חדשה, – אשר לא היתה כלל במציאות. כי לאדמה יש שלשה ממדים. על שנים אין לנו שליטה! על הרוחב והאורך. הם נתונים מהטבע ואי אפשר להרחיבם ולהגדילם. אבל יש ממד שלישי – פריון הארץ, ואותו אפשר להגדיל פי כמה, ועל ידו מגדילים את אפשרויות ההתיישבות. רכישת קרקע והגדלת פריון הקרקע – אלה הם שני הדברים הנתבעים מאתנו עכשו בקנה־מידה רחב ושניהם דורשים גם מאמץ פוליטי וגם מאמץ כספי.
כה. קרקע והתישבות
בפעולתנו הפוליטית הצלחנו לרכוש את החולה – אבל רכשנו רק זכות. בלי ייבוש, בלי השקאה, בלי התיישבות, ובלי התיישבות עובדת אין לזכות זו כל ערך. הממשלה לא תייבש בשבילנו את הקרקע, אם כי חובתה לעשות זאת, היא לא תסדר השקאה והיא לא תיישב יהודים. אנו בעצמנו חייבים לעשות זאת, אם אין ברצוננו לעשות פלסתר את הכיבוש הפוליטי ברכישת החולה.
החולה שימשה הזמה ניצחת לעלילת הנישול, לעלילת חוסר הקרקע. כאן היה שטח גדול ופורה פנוי במשך עשרות שנים, ואלה שהעלילו עלינו ואלה שטענו למחוסרי קרקע ערבים לא ראו צורך ויכולת להשתמש בו, אם כי היה בידם. ובשטח זה תיעשה התישבות חדשה מבלי לנשל את מי שהוא, אלא להיפך מתוך הענקה ביד נדיבה לאלה שיש להם חזקה כל שהיא באדמה זו. למעשה זה יש ערך פוליטי רב במלחמה הקשה שבה אנו עומדים על התיישבותנו בארץ. אבל מה שעלול להיעשות כאן אינו אלא טיפה. בעליה גדולה זו יש צרכים יותר רחבים – וישנן גם אפשרויות יותר רחבות. כוונתי גם לאפשרויות פוליטיות בשביל רכישתנו והתאחזותנו הקרקעית באיזורים אחרים בארץ. ושוב, גם בנידון זה יש מרחק בין תפיסתנו אנו ובין תפיסת הממשלה, אך גם יש מרחק בין תפיסת הממשלה לפני שנים אחדות ובין תפיסתה עכשיו. התשובה שניתנה ע“י הנציב למשלחת הערבית שבאה לדרוש איסור על רכישת קרקע של יהודים, התשובה אשר אמרה שהשאלה העיקרית בא”י היא הגדלת פריון האדמה יש לה ערך פוליטי יותר גדול מכמה הכרזות של מיניסטרים בפרלמנט על שמירת המנדט. הגדלת הפריון זהו מרכז הכובד של השאלה האגררית בארץ, ובה הפתרון הנאמן גם לצרכינו אנו וגם לצרכים של החקלאי הערבי. בתפיסה זו התקרבה הממשלה לתפיסתנו אנו. בתפיסה זו יש פטר אפשרויות רחבות. אבל אפשרויות אלו תעשינה פלסתר אם לא יהיה לנו כוח כספי גדול ואם ההסתדרות הציונית לא תעשה לגורם קולוניזטורי בקנה־מידה רחב.
כו. עבודה עברית
אולם חקלאות אינה רק קרקע בלבד. הדבר שהופך קרקע לאחיזה לאומית ממשית הוא – עבודה עברית. היש עוד צורך להסביר חשיבות העבודה העברית? איזו מפלגה ציונית אינה דוגלת בעבודה עברית עכשיו? אבל אילו הייתי בא לקרוא תגר על כמה מפלגות ציוניות, לא הייתי עושה זאת על יחסם לקרנות, ולא על יחסם למשמעת, ולא על יחסם להנהלה – אלא על יחסם הפושע לעבודה עברית. למרות כל הכרזותיכם הטובות לא הערכתם ולא החשבתם שאלה גורלית זו. מוסנזון קובל על הפועלים למה הם מסדרים משמרות. מה עשו הציונים הכלליים לעבודה עברית לפני המשמרות? הופמן קובל למה בורחים מהמושבה. מתי קראו הריביזיוניסטים ללכת למושבה? אם כמה ביתרים הלכו למושבה – לא הלכו ע"פ קריאתכם, אתם לא חינכתם אותם לכך. בתורת־ביתר שחיברו מנהיגיכם יש הכל: יש “מדינה עברית”, יש “לגיון יהודי”, יש “מוניזם” ציוני – אבל אין בה חלוציות, ואין בה עבודה ואין בה חקלאות. כי מה לחלוציות ולעבודה ולחקלאות עם “מדינה עברית”? ואם מעטים הלכו למושבה – הלכו בעקבותינו, שלא באשמתכם. וכשהלכו – נסיתם אתם לעשותם נשק בידי מנשלי העבודה העברית נגד לוחמיה. וכשנפרצה חומת העבודה העברית בכפר־סבא למדתם זכות על הפורצים, עד שהביתרים נעקרו גם הם מכפר־סבא. ואם איני מתפלא על לימוד־הזכות של הופמן ומוסנזון – איני יכול להבין כיצד מצטרף גם אוסישקין למלמדי־זכות אלה.
אוסישקין היה מהראשונים שהכריז על עבודה עברית כעל עיקר העיקרים בבנין הארץ, ובמשך עשרות שנים נשאר נאמן לעיקר זה. אבל מהי הזכות שהוא מלמד עכשיו על מחרימי הפועל היהודי? וודאי יש נימוקים וסיבה להחרמה זו. כל בוגד ועוכר מולדתו יש לו נימוק וסיבה. יש קושי בעבודה עברית? וודאי שיש קושי. יותר נוח ויותר זול יותר קל להעביד פועל ערבי. ויש להרכין הראש בפני כל איכר המקיים עבודה עברית. הפועל העברי “יקר” בכל המובנים, הוא זקוף־קומה ודורש זכויות אזרח. אין להתעלם מקשיים אלה ואחרים ודומה להם, אבל אין ללמד זכות על המחרימים. אמנם ידעתי שהפרדסנים אינם רואים עצמם תלויים כלל וכלל בתנועה הציונית ובדעת־הקהל היהודית. תפוחי־זהב אינם נמכרים ליהודים ואין הכרח לדעתם לעבדם ע"י יהודים. אם פועלים ערבים מקומיים אינם מספיקים, אפשר לסדר עליה חורנית ומצרית.
אבל אין זו חובה ציונית, אין זו גם חכמה ציונית, להקל באופן מוסרי על המתנכרים האלה, לערער את כל יסוד קיומנו בארץ. התועיל “הטפת מוסר”? במצבנו אין אנו רשאים להסתלק אפילו מהטפת מוסר. אילו היתה אטמוספירה ציונית בישוב, אילו היו כל החוגים הציונים בארץ יוצרים לחץ מוסרי מספיק, אילו היתה הרגשה כללית שהחרמת העבודה העברית ממיטה שואה על העם היהודי ועל הישוב הקיים – לא היה כל כך קל לנשל פועל יהודי, ולא היה אפשר לעתונים “ציוניים” לעמוד לימין המנשלים.
ואיני רוצה להתעלם משום קושי. ישנם קושיים לא רק מצד האיכרים – ישנם קושיים גם מצד הפועלים. יש משיכה לעבודת הבנין, לחרושת, לאו דוקא בעיר. גם הפועלים שבמושבה אינם כולם פועלים חקלאיים. יש הבדל רב בשכר העבודה שבחקלאות ובבנין, ויש דאגה לעתיד, יש דאגה לקרובים. עלינו לראות את הדברים כהויתם. – אולם לא נרמה את עצמנו בתרופות־אליל. ולשוא חיפש אוסישקין את מקור הרעה בהבדל ההשקפות החברתיות שבין האיכרים והפועלים. ואני רוצה לשאול את אוסישקין שאלה מוסרית: מדוע חייב הפועל להתאים את השקפותיו להשקפות נותן העבודה? (אוסישקין: באשר אני רוצה להקל על נותן העבודה ועל מקבל העבודה ואני מבין מאוד את הפסיכולוגיה של האיש המזמין פועל ורוצה להיות אתו כבן־בית, ואני חושב שיש בין הפועלים כאלה המתאימים לאיכר זה ויש פועלים כאלה המתאימים לאיכר שני, ויש צורך לעשות את כל מה שאפשר כדי להקל על שניהם).
כז. איכרים ופועלים
חברי היקר, אוסישקין, אני מכיר את הענין זה הרבה שנים. אילו היתה תורתך נכונה, מה היינו צריכים לעשות כשבאנו לארץ לפני 30 שנה? מצאנו איכרים שהיו טריטוריאליסטים ושוללי־ציון – כלום היינו צריכים להתכחש אז לציונותנו, לא"י? מצאנו איכרים שהיו אידישיסטים. פנקסי ועד המושבה בזכרון־יעקב התנהלו באידיש. הדיבור העברי בפתח־תקוה נחשב לאפיקורסות. כלום היינו צריכים להתכחש לעברית? בידואים, מוגרבים וצ’רקסים שמרו על המושבות העבריות ועל כבוד בנות ישראל. כלום היינו צריכים להתכחש לשמירה עברית? להגנה עצמית? בפתח־תקווה קרעו בני המושבה את הדגל הציוני שהניפו הפועלים בקבלת פני החכם־באשי מקושטא – כלום היינו צריכים להתכחש לדגל הציוני?
פה ניסה אחד הרביזיוניסטים להגיד שהפועלים לפנים היו יותר טובים והיחסים עם האכרים היו בסדר, אך מכיון שהפועלים יצאו לתרבות רעה אין עבודה עברית במושבה. למי מספרים בדותא אוילית זו? האם לא הכריזו לפני 29 שנים חרם על הפועל העברי בפתח־תקווה, לא חרם פרטי אישי, אלא חרם מאורגן מטעם ועד המושבה, בגלל מחאת פועלי המושבה נגד הפוגרומים ברוסיה? האם לא היו בני העליה השניה לצנינים בעיני המתנכרים עוד לפני 20 או 30 שנה? מתי שררה האידיליה הזאת בין הפועלים והאיכרים? מהרגע הראשון לבואנו לארץ העמדנו לפני התאבקות קשה. לא באנו לארץ למלחמה, באנו לעבודה. וכל מה שמצאנו בארץ קומם אותנו – כי היינו ציונים ולא יכולנו להשלים את הטריטוריאליזם, את ההתבוללות הערבית והצרפתית, את הרקבון המוסרי והחברתי. עבדתי בזכרון־יעקב והתפלצתי לשמוע את דברי הניבול הערבים של תינוקות המושבה וילדיה אשר נתחנכו ע“י שפחות ערביות בסביבה של ילדים ערבים שגרו בחצר האיכרים. ההיינו צריכים להסתגל לכל זה? הכרזנו מלחמה על כל זה, זה היה ה”קלאסען־קאמף" שלנו ואין אנו מתחרטים על מלחמתנו; את הדגל אשר הרימונו נשאנו ונישא ברמה.
כח. חלוציות אישית וחלוציות קיבוצית
מצאנו גם איכרים אחרים ששמחו לעליתנו והבינו את חשיבות הפועל היהודי והשומר היהודי. אנחנו לא היינו החלוצים הראשונים. קדמו לנו אחרים. ואלה שנשארו נאמנים לחלוציותם – הבינו אותנו. ידענו להעריך אותם. החלוציות אינה המונופול שלנו. איננו רוצים שתהיה מונופול שלנו. בגליל מצאנו איכרים שהיו קרובים לנו, איכרים עובדים ואיכרים ששמרו על עבודה עברית. עד היום קיימים בינינו וביניהם יחסי חברים. אנחנו ידענו להעריך מציאות של איכר כמו קרול בפתח־תקווה. ואנחנו יודעים עכשיו להעריך את הגבורה והנאמנות של איכרי רעננה והרצליה. רק לפני שבועות אחדים נזדמנתי לישיבה של הוועד לעבודה עברית, ושמעתי דברי החרדה של איכר בהרצליה, ה' הירש, והרגשתי שיש להתגאות באיכרים כאלה, גם הוא דיבר על הבריחה מהחקלאות – אבל דבריו היו כנים וספוני־צער. עם איכרים כאלה ימצאו הפועלים שפה משותפת.
יש חלוצים בקרב האיכרים, ויש לא־חלוצים בקרב הפועלים. יש הרבה פועלים שאינם חלוצים. לא כל מי שבא לעבודה בארץ בא עם חינוך חלוצי ועם הכשרה חלוצית. סופרסקי וחבריו פסקו עוד לפני שנים אחדות שאין צורך בחלוצים, שתקופת החלוציות עברה. ורבים מהמעמד הבינוני אשר נתחנכו על תורתו של סופרסקי מוכרחים ללכת לעבודה, הם או בניהם, מבלי שהיתה להם כל הכשרה חלוצית. אבל יש הבדל אחד חשוב: הפועל, גם כשאינו חלוץ נכנס למסגרת חלוצית כשהוא נכנס להסתדרות. איכר גם כשהוא חלוץ נכנס למסגרת לא חלוצית כשהוא נכנס להתאחדות האיכרים. והבדל האופי והמהות שבין שתי המסגרות הללו משמש מפריע גדול להבנה הדדית. הסתדרות העובדים בנויה בפנימיותה, ביסודה על משמעת ציונית וזיקה ציונית. ואילו היתה גם התאחדות האיכרים בנויה על יסוד זה – לא היה קשה למצוא סידור משותף ומוסכם.
והתנועה הציונית כולה, על כל מפלגותיה וסיעותיה, על כוחה המוסרי, הפוליטי והחמרי, נתבעת עכשיו לעמוד בפרץ גם בלחץ מוסרי וגם בעזרה ממשית, חמרית: עליה לתת עזרה גם לאיכר המקיים עבודה עברית וגם לפועל המקיים עבודה חקלאית. כי בנפשנו היא. החלוציות האישית של הפועל והאיכר צריכה עכשיו לביצרון וחיזוק על ידי החלוציות הקיבוצית של התנועה הציונית כולה.
תגבורת החקלאות היהודית והרחבתה בקנה־מידה הולם את מידת־העליה המתרחבת – זהו עכשיו התפקיד המרכזי והראשוני של הציונות. וחקלאות פירושה: קרקע ועבודה. לשם כך – כל המאמצים הפוליטיים והכספיים, לשם כך – אחדות התנועה הציונית, לשם כך – הסתדרות ציונית בעלת־תוקף וכוח ואמצעים.
כט. שלטון ציוני
ביצור החקלאות, ביצור של עמדותינו לא יכון בלי הקמת שלטון ציוני: שלטון ציוני תקיף כלפי פנים וכלפי חוץ, שלטון מכוון, יוזם ובונה אשר יתכן וינהל את כל הפעולה הציונית ויתאים את עבודת המוסדות הלאומיים והלאומיים למחצה ויסייע לכל איניציאטיבה פרטית שיש בה ברכה לכלל ויפנה אותה למסלול הבנין התכניתי, אשר יזיין את מפעלנו הציוני בהון לאומי ובאפשרויות כלכליות רחבי־היקף ובתכנית מחושבת ושיטתית לקראת יצירת משק לאומי רב־ענפים ועמוק־שרשים בכפר ובעיר שיעמוד בפני כל רוח מצויה ולא מצויה; אשר יבצר וישליט את העבודה העברית בכל ענפי המשק היהודי, יעמוד באמונה לימין העובד העברי ולימין ארגונו הכללי והאחיד ויאחיז את הפועל החקלאי בקרקע ובמשק ויכשיר את התנאים הפוליטיים והכספיים להתישבות חקלאית מתרחבת, מעונפת ומגוונת על יסוד עבודה עברית; אשר יחזק את ארגונו הכללי והמאוחד של ישוב הא"י על כל חלקיו וחטיבותיו על יסוד של שויון גמור בזכויות וחובות: אשר ישקוד על החינוך הציוני של העם היהודי וההכשרה החלוצית של הנוער, ועל גיוס ההמונים והפעלתם בתוך התנועה וההסתדרות הציונית; ואשר יעמוד כנציג יחיד ומוסמך של העם היהודי על משמר זכויותינו הפוליטיות ויטפח את קשרי הקואופרציה עם ממשלת המנדט והעם האנגלי מצד אחד והאוכלוסין הערבים בארץ והעמים הערבים אשר מסביבותיה מצד שני.
שלטון ציוני זה צריך לקום בכוחות המשותפים והמאוחדים של כל חלקי התנועה הציונית. אנו מוכנים להרתם במלוא כוחנו בהקמת שלטון זה יחד עם כל אלה הנכונים לכך.
היינו בודדים – אבל גם כשהיינו מועטים לא היינו מחוסרי־אונים. מנין בא כוחנו בציונות? מפני שמצינו מלוא־תכנה ההיסטורי של הציונות ללא שיור, והעמדנו עצמנו בלא תנאי לרשות הגשמתה השלמה. וכל אלה המוכנים כמונו להשתתף בתום־לב ובאמונה במפעל ההגשמה הם בני־בריתנו.
ירושלים, כז אדר ב' תרצח [“דבר” 3014]