אדר תרצב, (“דבר” 2099)

(נאום ההאשמה במשפט נס־ציונה)¹

 

א. התנקשות בזכות העבודה    🔗

זוהי הפעם הראשונה שהוועד הפועל השתמש בסמכותו להביא משפט חברים על הפרת משמעת לפני בית הדין העליון כפוסק ראשון ואחרון. אין זה מקרה ראשון של הפרת משמעת בהסתדרות, ולא בכל מקרה רואה ההסתדרות צורך להשתמש בכוחה המשפטי נגד המפירים. ואם הפעם ראה הועד הפועל חובה להתערב ולהביא את הדבר מיד לפני המוסד המשפטי העליון, הרי זאת לא רק מפני חומר ההפרה שבמקרה נס־ציונה ־ הנסיון המאורגן מצד שתי סיעות פוליטיות במקום להשתמש בכוח ואלמות נגד סידור העבודה, נגד פועלים מאורגנים ונגד מוסדות ההסתדרות החקלאית, אלא בעיקר מפני הרקע הפוליטי והאידיאולוגי של “המאורעות”: המזימה להתנקש בזכות־העבודה של הפועל היהודי, השיטה הפרובוקטיבית נגד ההסתדרות ומפעלה, וההסתה נגד העליה וההתיישבות היהודית מצד אנשי הפרקציה והנגררים אחריה.

ל“מאורעות נס־ציונה” כמעט אין דוגמה בתולדות ההסתדרות. אני יכול להעלות בזכרוני רק מקרה אחד הדומה מכמה בחינות לענין נס־ציונה: זהו דבר “וועדת־האירגון” שהוקמה בתל־אביב לפני תשע שנים ע"י הפרקציה (מ.פ.ס.), פועלי ציון שמאל ומספר בעלי מקצוע מאגודת הבנין, חדורי שאיפות צחיסטיות־ריאקציוניות, אשר חברו יחד להתחרות במוסדות המוסמכים של ההסתדרות בתל־אביב. ההסתדרות לא ראתה אז כל צורך לאחוז באמצעים נגד “וועדת האירגון”, כי ידעה מראש שהברית המשולשת הזאת תתפורר מתוכה ברגע שתונח לנפשה. וכך הווה. בעלי “המקצוע” רצו לנצל את האופוזיציה “השמאלית” בשביל האינטרסים הצחיסטיים שלהם, וכשראו שאין עזרת “המהפכנים” האלה מספיקה–נמלטו מוועדת האירגון, וכיום אנו מוצאים אותם בשורות קבלני תל־אביב הנלחמים נגד ציבור הפועלים המאורגן. פועלי ציון שמאל ומ.פ.ס. החלו להאשים אחד את משנהו בבגידה ובפרובוקציה, והפועלים אשר ברגע הראשון הותעו על־ידי הסיסמאות “המהפכניות” של בעלי־הברית עמדו על הפרצוף האמיתי של מארגני “המרד” –וחזרו להסתדרות. רוב אנשי “הועדה” נפלטו מציבור הפועלים או גם מהארץ, ואחד השרידים המעטים שנשארו בכתלי ההסתדרות מופיע במשפט זה כסניגורם של חלק מהנאשמים – זהו הח' יצחקי.

הפשע בנס־ציונה לא קיבל היקף כל־כך רחב כמו “מרד” וועדת־האירגון, אבל הוא עולה עליו במזימתו הפלילית, ובמשפט זה אנו מתכוונים לא רק להביא את כל אלה שחטאו נגד האירגון והמוסר הפועלי–לדין ההסתדרות, אלא גם להוקיע לפני ציבור הפועלים בנס־ציונה ובארץ את הפרובוקציה של הפרקציה נגד הפועל היהודי, עבודתו והסתדרותו.

בישיבות הראשונות של המשפט ניסתה הסנגוריה לטשטש את המזימה הפרקציונית ולתת לכל הענין אופי של התפרצות מחוסרי־עבודה נגד חלוקת־עבודה בלתי צודקת. אולם הכרוזים שהפיצו בזמנם העידו את כחשם, ובישיבה האחרונה שינו פתאום את הקו התכסיסי, כאילו על פי צו, ושבא תור עדותם של הנאשמים עצמם – הוסר הלוט. ובקביעת העובדות ואפיין האמיתי אשען עיקר על דברי הנאשמים.

 

ב. מה קרה בנס־ציונה?    🔗

המפלגה הנקראת “פוע”צ שמאל" קראה אספה פומבית להילחם נגד כניסת חברי הקיבוץ המאוחד לנס־ציונה, שהוחלט עליה במרכז החקלאי ובמועצת פועלי נס־ציונה. יו"ר האספה, הח' יבלונקה, סיפר לנו במשפט שהוא קרא לציבור לא רק למחות נגד החלטת מוסדות ההסתדרות אלא גם להשתמש בכוח נגד כניסת הקיבוץ. בגמר האספה נבחרה “וועדת פעולה” בת שלושה. כפי שהעיד אחד מחברי הוועדה היה מתפקידה “להפריע בכל האמצעים לכניסת הקיבוץ. היה דרוש מוסד אכסקוטיבי אחר, היות והמוסדות הרשמיים לא מבטאים את דעת הציבור. בוועדת הפעולה היו לנו כל האמצעים כשרים”.

לפי עדות רבים מהנאשמים היתה הוועדה צריכה ומחוייבת לארגן “משמרות” ולהשתמש בכוח נגד חברי הקיבוץ – אולם “וועדת הפעולה” מתכחשת לפעולה זו. “המשמרות” שיצאו להפריע במשך שלושה ימים (מ־25 עד 27 בינואר ש"ז) לחברי הקיבוץ בעבודה נתארגנו כביכול מאליהן, “באופן ספונטני וסטיכי” – על ידי הציבור עצמו. אבל כשאנו בודקים את הרכב המשמרות אנו מוצאים דבר משונה: כמעט כל אנשי המשמרות, כמו כן חברי וועדת־הפעולה, שייכים לסוג מיוחד שבקרב פועלי נס־ציונה" “מי שהיו”, למי שהיו חברים בקיבוצי השומר הצעיר, 11 מקיבוץ “עבודה”, 7 מקיבוץ השוה“צ, 6 מקיבוץ ג־ד. בין כל גיבורי המלחמה נגד כניסת הקיבוץ המאוחד יש רק שני “בודדים”. מכל ארבע מאות הפועלים הבודדים הנמצאים בנס־ציונה, שלא היו אף פעם בהשוה”צ, לא השתתף אף אחד מלבד סמולר, חבר פוע“צ שמאל, בפעולה “הספונטנית והסטיכית”. האומנם מקרה פשוט הוא הדבר הזה? “המשמרות” חזרו שלושה ימים בזה אחר זה, ואותם האנשים שהשתתפו ב”משמרת" הראשונה באו גם ל“משמרת” השניה, וכן גם לשלישית, מלבד אחדים שבאו רק פעם אחת, ואחדים – רק פעמיים. והסנגוריה רוצה שנאמין שכל זה סודר מאליו, על ידי הציבור עצמו. ביום הרביעי נפסקו המשמרות לא מפני שחל שינוי בעבודה, או מפני שהקיבוץ עזב את המושבה – אלא מפני שגיבורי ה“משמרות” ראו לתמהונם שההסתדרות אינה מורכבת ממזכיר הלשכה בלבד, אלא יש עשרות חברים המוכנים לשמור על כבוד ההסתדרות. עם בוא עשרות הפועלים לשמור על מקום עבודתם של חברי הקיבוץ נתפזרו “המשמרות” ולא יספו.

 

ג. מה זאת פרקציה?    🔗

איני רוצה להתעכב על שאלת ההשתמשות בכוח מצד בעלי “המשמרות” נגד חברי הקיבוץ שנשלחו לעבודה על ידי הלשכה, לא מפני שאני מפקפק בעדות החברים שסיפרו על מעשי האלמות, אלא מפני שאין זאת הנקודה המרכזית במשפט.

הדבר העיקרי בענין נס־ציונה זהו תפקיד “הפרקציה” ומזימותיה. אבל לפני גשתי לנקודה זו עלי להגדיר מה זאת פרקציה. אחדים מהסניגורים והנאשמים נתחלחלו בשמעם את שם הפרקציה ולא חסכו כל זלזול מאלה שניסו להסיר מפניהם את המסווה.

מה זאת פרקציה?

במילה פרקציה – בעברית סיעה – כשהיא לעצמה אין כל טעם של גנאי, בכל כינוס וועידה יש פרקציות, ולפעמים יש פרקציות גם באגודות ובמפלגות; אולם בלשון פועלי א“י ובמלון ההסתדרותי קיבלה מילה זו הוראה מיוחדת, המסמנת סוג מסויים של אנשים המנהלים פעולת־איבה נגד מעמד הפועלים העברי בארץ. אין ההסתדרות קוראת בשם פרקציה למי שיש לו יחס מסויים לאגף זה או שני בתנועת הפועלים העולמית, ולא לזה שנוקט עמדה מיוחדת לגבי איטליה הפשיסטית או רוסיה הסובייטית, או למי שמחייב או שולל את המשטר הקיים בארץ, או למי שתומך בממשלת א”י והאימפריה הבריטית או מתנגד להן. בשם פרקציה מתכוונים בהסתדרות לחבר אנשים מתחפשים על מנת לרמות את פועלי א“י ולהעלים מהם את מזימותיהם ותככיהם הפליליים, לאויבי העם היהודי ומעמד הפועלים בארץ, למשטינים על העליה העברית, למעלילים על תנועת הפועלים הארצישראלית. מועצת ההסתדרות שנתאספה בירושלים בכ”ג־כ“ח ניסן תרפ”ד הגדירה את “הפרקציה” במלים הבאות" “מועצת ההסתדרות הכללית של העובדים העברים בא”י מכריזה, כי חבר־האנשים המתחפש בשם פרקצית הפועלים בתוך ההסתדרות, הוכיח בכל תכסיסיו ותעלוליו, כי אויב הנהו לעם העברי ולמעמד הפועלים בא“י. המועצה מוקיעה את השיטנה נגד העליה ואת הוצאת הדיבות על תנועת הפועלים העברית בארץ, המכוונת להונאת עולם הפועלים הבין לאומי”. ועידת פועלי א“י שנתכנסה בקיץ תרפ”ז אישרה את ההכרזה הזאת. מהזמן ההוא נוסף עוד סימן מובהק אחד לפרקציה, אך עליו אעמוד אחר כך.

בכל הסימנים שניתנו בפרקציה על ידי ההסתדרות אין כל דבר פסול מבחינת הממשלה הארצישראלית. להיפך, רבים מפקידי א"י ושליחי משרד המושבות – רוב חברי ועדת שאו, הופ־סימפסון ועוד – עושים בנאמנות רבה את שליחות הפרקציה ביחס לעליה היהודית וביחס לתנועת הפועלים בארץ. ולשוא מעמידים הפרקציונרים פני “מעונים” כשמזכירים אותם בשמם המפורש. זוהי אחת מתחבולות־הרמיה של “חבר המתחפשים”.

 

ד. השטנה הפרקציונית של ה“אור”    🔗

על טיבה האמיתי של הפרקציה – מבחינת מה שיש בה ומה שאין בה – אפשר לעמוד באופן הכי טוב על פי כלי־המבטא שלה, ביתר דיוק: אחד מכלי המבטא שלה – הקורא לעצמו בשם “האור”.

עתון פרקציוני זה מופיע בארץ כדת וכדין, תחת חסותה הרשמית של הממשלה האימפריאליסטית. בעתון זה אנו מוצאים את כל הסימנים המובהקים שמנתה מועצת ההסתדרות בפרקציה – התחפשות, שנאה לעם היהודי, להסתדרות, שיטנה נגד העליה, עלילות על תנועת הפועלים. הדבר היחיד שלא תמצאו בו גם אם תחפשו בנרות – זוהי פגיעה כלשהי בממשלה או אפילו ביקורת קלה נגדה. אילו היו סוכני הממשלה מוציאים את “האור” לא היו יכולים להיות יותר לויאליים כלפי הממשלה והאימפריאליזם הבריטי מעורכי עלון פרקציוני זה. עלון זה אמנם מטפל כמעט אך ורק בשנטז' פוליטי – אבל כל השנטז' הזה מכוון אך ורק נגד מעמד הפועלים העברי וההסתדרות ונגד המפעל הציוני בארץ. אין זה אמנם העתון היחיד בארץ המוקדש לניבול תנועת הפועלים בארץ – ב“חזית העם” הרביזיוניסטי יש לו חבר הגון לו, וקשה להכריע מי משניהם מנוול יותר, אולם “האור” של הפרקציה הוא העתון היחיד בארץ, גם בין עתוני היהודים וגם בין עתוני הערבים, שאינו מוצא אף פעם פגם במעשי הממשלה, ולא עוד אלא שהוא לפעמים מלמד עליה זכות – בכל מקרה שהממשלה פוגעת בעניני היהודים… כך למשל מצא הספר הלבן של פספילד את סניגורו הנלהב ב“האור”, כמו כן העלילות של שאו וסימפסון מצאו תמיכה ב“האור”, ורק פעם אחת מצאתי ש“האור” הרשה לעצמו לבקר – אמנם בסגנון רך– את מעשי הממשלה האנגלית, זה היה כשמקדונלד הכריז באיגרתו שאין הממשלה האנגלית מוצאה פגם בתנועת הפועלים הארצישראלית. זה היה החטא היחיד שמצא אורגן הפרקציה בכל פעולות האימפריאליזם הבריטי – להסיר את לזות־השפתים של פספילד מהסתדרות העובדים הכללית בארץ. ואם “המתחפשים” הללו רוגזים כל כך על כל מי שקורע את האפר מעל פניהם, אין זאת מתוך פחד השלטון – למשטיני הפועל ואויבי העם היהודי לא יאונה כל רע מממשלת־הארץ – אלא מתוך פחד ציבור הפועלים אשר יקיא אותם מתוכו ברגע שיראה אותם במערומיהם הפרובוקציוניים. ורק מתוך הצורך החברתי להוקיע בפני פועלי א"י את הפרצוף האמתי של “חבר המתחפשים” אשר ידם היתה בשערוריית נס־ציונה ולגלות את תככיהם ומזימותיהם המכוונים לחתור תחת יסוד קיומנו – ניטפל הועד הפועל למשפט זה.

 

ה. “דין עליה לא”י כדין הפרת שביתה"*    🔗

גם במשפט זה ניסו המשטינים להתחפש ולהציג בפני השופטים את המלחמה נגד ההסתדרות כהתפרצות “סטיכית” של מחוסרי עבודה. אולם לאחר חקירה ובירורים במשך שבע ישיבות נאלצו להסיר את הלוט, ובישיבה האחרונה גילו את כל קלפיהם – מלבד אחד. לגילוי הקלף האחרון שלהם לא עמד להם האומץ – אך את הקלף הזה אגלה אני במשך דברי. בשבת האחרונה (19.3.32) הודו ראשי המדברים מסיעת “הבלתי תלויים” שלא מחוסרי עבודה התפרצו נגד כניסת פועלים נוספים לנ.־צ., אלא כאן היתה מלחמה נגד עלית פועלים יהודים לארץ. חבר “ועדת הפעולה” הלפרין הגיד ברורות שהכנסת פועלים יהודים לארץ דינה כהפרת־שביתה ויש ללחום נגדה בכל האמצעים. כל פועל יהודי שעולה לארץ דוחק רגלי פועל ערבי.

עד הסנגוריה מונסטיר, מסיעת “הבלתי תלויים” הרחיק ללכת בעדותו. אין ליהודי זכות לבוא לארץ הזאת, לעבוד כאן, להתיישב על אדמה פנוייה. כל פועל יהודי שעובד כאן גוזל את העם הערבי, כל יהודי שמתיישב אפילו על אדמה פנויה מנשל את העם הערבי. הפועל היהודי העולה לארץ אינו אלא משמש את הבורגנות היהודית המתכוונת לגזול את הארץ מהערבים ולהשתלט עליהם. רק המעמד הבורגני מעונין בקיום פועלים יהודים כאן.

העד הזה לא שיקר כאשר עשו אחרים מחבריו ולא אמר כמותם שהפועל היהודי מוריד את שכר העבודה ומנמיך את רמת החיים למען כיבוש העבודה. הוא הודה שהפועל היהודי מעלה את שכר־העבודה בארץ – אבל השכר הגבוה שהוא מקבל אינו אלא שוחד שמשלמת לו הבורגנות היהודית למען ישרת אותה. וקבלת שכר גבוה לדעת מונסטיר אינה אלא קורופציה. מונסטיר זה – שהתפאר שהיה ארבע שנים בקיבוץ השוה"צ בגליציה ושנה אחת בקיבוץ בארץ – ענה על שאלתי שגם הוא מקבל שוחד ומשתתף בקורופציה. עד היכן מגיעה המשטמה הסדיסטית של האנשים האלה לפועל היהודי. הם נכונים לנבל את עצמם ובלבד שיוכלו לנבל על ידי כך את מעמד הפועלים היהודי בארץ.

 

ו. אנטישמיות פרקציונרית    🔗

כששאלתי את מונסטיר אם הוא מכיר בזכות כל אדם להגר מארץ לארץ? התשובה היתה: כן. חזרתי ושאלתי: אם המהגר מחוייב לעסוק רק בחנוונות או יש לו זכות גם לעבודה – ושוב היתה תשובה חיובית. שאלתי אם רק לעבוד בעיר או גם בכפר? ומונסטיר התיר גם את העבודה בכפר. אולם על שאלתי אם זכות זו יש גם ליהודי המהגר לא“י – ענני מונסטיר: לא. מה שמותר לכל אדם בכל ארץ, אסור ליהודי בא”י – והנימוק: היהודים אינם מהגרים, אין ליהודים צורך לבוא לארץ. כאן בא"י כל יהודי הבא לעבוד בכפר ובעיר הוא עושק ומנשל, וגם כשהוא מעלה את השכר ויוצר תנאי עבודה יותר טובים אינו אלא מקבל שוחד ומשמש את הבורגנות.

תורה אנטישמית זו העלימו שליחי הפרקציה בשעה שהלכו יחד עם שליחי פוע“צ שמאל לאסוף חתימות אצל פועלי נס־ציונה נגד הכנסת הקיבוץ המאוחד, והתפקיד העיקרי של משפט זה היה להוכיח שרק תרמית היתה כל ההתחפשות בתואנת חוסר־העבודה, המלחמה שאירגנה כאן הפרקציה נגד כניסת הקיבוץ המאוחד לא היתה תלוייה במצב העבודה בנס־ציונה אלא זוהי מלחמה נגד זכותו של הפועל היהודי לעליה ולעבודה, מלחמה נגד עצם קיומו של הפועל היהודי – מלחמה המתנהלת בארץ ע”י דבָּרי האפנדים היהודים, שליחי המופתי וסוכני הקומאינטרן.

לאחר ההצהרות האידיאולוגיות של סיעת הבלתי תלויים ומסדרי “המשמרות” יהיו מובנים יותר לציבור הפועלים דברי ההסתה והפרובוקציה של כרוזי “המתחפשים”.

הסניף המקומי של פרקצית הפועלים בנס־ציונה מכריז באחד מהפסקווילים שלו על שלוש צרות: “הרעב המוחלט של עשרות אלפים פלחים, השתלטות האימפריאליזם והציונות”; באותו הכרוז הוא משטין על “הפוליטיקה שהמפלגות הפועל־ציוניות מנהלות בהסתדרות היא של כיבוש עבודה ונישול הפלח מאדמתו – כל פועל יהודי צריך לדעת ולהבין שהפועל והפלח הערבי מדוכא במובן הלאומי והסוציאלי בידי האימפריאליזם האנגלי והציונות”. והוא מודיע בגלוי ש“המפלגה הקומוניסטית בקראה להמונים הערבים להתקוממות אנטי־אימפריאליסטית ולמהפכה אגררית היא קוראה אותם גם לכבוש בכוח את הקרקעות של הקולוניזטורים הציונים”.

“סיעת הפועלים הבלתי תלויים” פירסמה בתחילת פברואר ש“ז (אחרי “מאורעות” נ.־צ.) כרוז שבו היא מודיעה על תפקידה במועצה: “סיעתנו במועצה – אחד תפקידה; לגלות בפני ציבור הפועלים את כל מעשי ההתעללות והבגידה של ההסתדרות באינטרסים של הפועלים הערבים והיהודים גם יחד –אנחנו מוקיעים בזה בפני ציבור הפועלים את מעשי הטירור והפרובוקציה האלו של ההסתדרות בעזרת פוע”צ”.

 

ז. בעלי הברית    🔗

אנשי הסיעה הזאת המכתירים את פוע“צ בתואר כבוד של פרובוקטורים וטרוריסטים נגד פועלים לא נמנעו בכל זאת לפעול יחד עם פוע”צ נגד ההסתדרות, והלפרין, ב“כ הסיעה, סיפר לנו בעדותו שהוא ידע על הטירור והפרובוקציה של פוע”צ עוד מזמן היותו ציוני וחבר נאמן של השומר־הצעיר ־ ודבר זה לא הפריע להלפרין להיבחר באספת פוע“צ ב”וועדת פעולה" יחד עם בא־כח מפלגת הפרובוקציה והטירור. עובדה זו לבדה דיה לשפוך אור על הפרצוף המוסרי של בעלי הברית האלה. ושמא תחשבו שהפרקציונרים נתעו לכתחילה ע“י ההכרזות של פוע”צ שמאל ע“ד אירגון בין לאומי־ אינכם אלא טועים. בכרוז הפרקציה שהופץ עוד לפני המאורעות נאמרו הדברים האלה: “כל פועל צריך לדעת ולהעריך שלכל ההכרזות של השומר הצעיר ופוע”צ על אירגון בין לאומי– הן דמגוגיה שפלה המכוונת לצוד נפשות…” שני הצדדים ב“וועדת הפעולה” ידעו איפוא היטב איש את אחיו בשעה שכרתו את הברית…

גם פוע“צ, כמובן, לא טמנו ידם בצלחת ובאחד הכרוזים שלהם שנתפרסם בתחילת פברואר ש”ז הם כותבים על בעלי־בריתם: “ידוע ידענו: מלחמתנו זו תרכז סביבה את רוב מניינו של ציבור הפועלים ואחריה ייגררו גם אותם האלמנטים “הבלתי תלויים” אשר ישתדלו לנסות להעביר אותה על פסי המלחמה נגד הפועל היהודי ואירגונו. לא טעינו. הכרוז הראשון של הפרקציה התכוון כבר להכשיל כל פעולה המופנית ברור נגד מפא”י ולשם הגנת עניני הפועל, ופותח כבר בלשון השגורה של התנפלות על הפועל היהודי, “היורד לחייו” של הפועל הערבי בסגנון הידוע של האפנדיות הפוגרומים".

וחכמים אלה שראו הכל מראש וידעו ששותפיהם הפרקציונרים ישתמשו במלחמה זו נגד הקיבוץ– כבאמצעי פרובוקציה נגד הפועל היהודי בכללו, נכנסו בכל זאת ל“וועדת פעולה” שלפרקציה היה בה רוב של שני שלישים.

 

ח. פרצופה של “ועדת הפעולה”    🔗

ואם למי שהוא נשאר עוד איזה ספק שהוא בתפקיד שהוטל על “וועדת הפעולה” שנבחרה באספת פוע"צ שמאל – הרי הכרוז הבא של “הוועד המרכזי של פרקצית הפועלים”, המוקדש למשפט נ.־צ. אינו מניח כל מקום לפקפוקים:

“בשעה שעשרות אלפים פועלים ערבים ויהודים הנם מחוסרי עבודה (באורגן הרשמי של פ. ק. פ. “מלחמת מעמדות” ניתן המספר המדוייק של מחוסרי העבודה בחודש פברואר 1932: ארבעים אלף!) וסובלים רעב ממש, בשעה שמשק־הפלחים הולך לאיבוד על ידי מדיניות השוד הציונית והמסים האימפריאליסטיים, בשעה זו אחזה ההסתדרות במלחמת־הסתה והשמדה מוגברת נגד הפועל הערבי מצד אחד ונגד האגף הרבולוציוני של ציבוּר הפועלים היהודי שאינו רוצה להרתם בעגלת השוד והכיבוש של ההסתדרות מצד שני. המאמרים ב”דבר" החל ב“דבר היום” וגמור בכל המספרים על “קיפוח זכות הפועל היהודי” מלאים דברי הסתה והשמדה נגד הפועל הערבי…. היא מגייס את מחנותיה הפשיסטיים מהקיבוצים והקבוצות השונים להתקיף את הפועל הערבי.

“חברים, אל תפלו ברוחכם, אל תיבהלו מאמצעי הטירור, ממאמרי ההסתה הפרובוקציוניים של דבר” ושל פוע"צ שמאל. בצרו והרחיבו את חזית־המלחמה נגד ההנהגה הפשיסטית של ההסתדרות ונגד כנופיות הקיבוצים הפשיסטיים עוזריה. למלחמה נגד כיבוש העבודה, נגד העליה ונגד כל מגיניה ומטיפיה מימין ומשמאל!

“תפקיד מכוער באופן מיוחד ממלאים פוע”צ שמאל. תחת לחץ ההשראה הרבולוציונית של הפועלים נאלצו להיגרר אחרי הפעולה, אבל כמובן לא על מנת לעזור, אלא על מנת להפריעה ולשברה… כל הכעס שלהם הוא רק על זה, שקיבוצי הכיבוש הם של מפא“י ולא של פוע”צ"…

הנה לשם מה נוצרה וועדת הפעולה – להילחם נגד העליה ונגד הפועל היהודי. “המתחפשים” אמנם גילו את הדבר רק לאחר מעשה, לאחר שההסתדרות הבריחה את “המשמרות” – אבל פוע“צ אלו המתפארים שראו הכל מראש וידעו לכתחילה מהי כוונת “הבלתי־תלויים” – לשם מה נכנסו הם ל”וועדת הפעולה" ול“משמרות”?

 

ט. סילוף הרעיון של “כיבוש העבודה”    🔗

לפני גשתי לגילוי הקלף האחרון של הפרקציה, אשר גם במשפט זה ניסו להסתירו – עלי לעמוד על טיבו ומהותו של “כיבוש העבודה”, אשר נגדו נערכה המלחמה בנס־ציונה ע“י הפרקציה ופוע”צ.

בנס־ציונה נשמע בפעם הראשונה הפירוש המסולף למלחמתו העיקרית של הפועל העברי בארץ –למלחמה על זכות העבודה, מה שקוראים בשם “כיבוש עבודה”. על מלחמה זו טָפלה הפרקציה אשמה של הורדת שכר מצד הפועל היהודי כדי לעמוד על ידי זה בפני התחרות של הפועל הערבי הזול. איני יודע מה יש כאן יותר: עלילת זדון או עם־הארצות או – שתיהן יחד. האמת מחייבת לציין שסילוף זה של מפעל “כיבוש העבודה” אינו המצאת הפרקציה. מנהיגם ומחנכם של קבוצי נס־ציונה אשר מתוכה יצאו הנאשמים, הח' מ. בורנשטיין, כותב בחוברת “דפי השומר הצעיר” לרגל משפט נס־ציונה את הדברים האלה: “הרחבת שטח העבודה העברית המאורגנת ו”כיבוש עבודה" אינם מושגים סינונימיים. הרחבת שטח העבודה העברים המאורגנת – היא תפקיד; כיבוש העובדה – שיטה, אחת השיטות. – – השיטה של “כיבוש עבודה”, השיטה של השלמה עם מחירים ירודים באופן ישר או בעקיפין ושל הנמכת רמת החיים היום היא שיטה הגוזרת על הפועל העברי ניווּן, הפחתת כוחו וארגונו בחזית הקשה ודזרציה. זכות העבר של “כיבוש עבודה” איננה תעודת הכשר לשיטה הזאת בימינו – – ההסתדרות הכניסה פועלים נוספים לנס־ציונה – זה זכותה וחובתה כאחת. – – אולם מעשה איוולת ובלבול עשתונות הוא להתנגד להכנסת פועלים נוספים – מתוך שהם נצטוו לנקוט את שיטת “כיבוש עבודה”. עד כאן דברי מדריכם של קיבוצי השוה"צ בנס־ציונה.

 

י. איך נאבק הפועל היהודי על זכות עבודה    🔗

איני יכול לתאר לי עלילה יותר כוזבת על תנועת הפועלים הא“יית מסילוף זה של “כיבוש העבודה”. לא רק בארץ כי אם גם בגולה עומד הפועל היהודי לפני תפקיד קשה של כיבוש עבודה. לפני שנים אחדות הייתי נוכח בוורשה בקונגרס פועלים יהודים שנקרא על ידי כל המפלגות: הבונד, “האדומים”, פועלי ציון שמאל, פועלי ציון־צ.”ס. למלחמה על זכות העבודה לפועל היהודי. דַבָּרי כל המפלגות קָבלו על קיפוחו והחרמתו של הפועל היהודי בעבודות הממשלה והעיריות. איני, יודע אם מאמצי הקונגרס הצליחו. איני גם בטוח אם מפלגות הפועלים היה להן הרצון והעוז להתמיד במלחמה זו. נדמה לי, שהחרם והקיפוח בכל המפעלים הנזכרים לא פסק ולא נתמעט. אם הדבר הוא ככה – אין זה מוסיף כבוד רב למפלגות הפועלים בפולין ואין זה מעיד על נאמנותם הרבה לצרכים החיוניים של מעמד הפועלים היהודי. גם באמריקה הולך הפועל היהודי ונדחק מעמדותיו גם באותם המקצועות שתפס בה מקודם מקום מכריע – כמקצועות המחט, ואיני יודע אם לתנועת הפועלים היהודית בעולם יש תפקיד יותר חיוני ומכריע מהמלחמה הזאת על “כיבוש העבודה”. אין זה המקום לברר מדוע מלחמת העבודה העברית בגולה אינה מצליחה, ומדוע דווקא בא“י כבשה כיבושים רבים. אולם לא רק בהצלחתה היחסית שונה מלחמת העבודה בארץ מזו שבגולה. הסימן המובהק המייחד את “כיבוש העבודה” בא”י ע“י הפועל היהודי בארץ הוא זה – שכאן כובש הפועל היהודי לא רק עבודה – אלא גם תנאי עבודה יותר טובים. יחד עם חדירתו לעבודה מעלה הפועל היהודי את רמת החיים של העובד, מרים את שכר העבודה ומשפר את תנאיה. כל הקושי הפנימי הכרוך בארץ בכיבוש העבודה הוא ההכרח של הפועל היהודי לדרוש שכר יותר גבוה תנאים יותר נוחים מאלה המקובלים בכל המשקים בלי יוצא מן הכלל שבהם עסוק הפועל הבלתי יהודי. לא היה ולא יכול היה להיות, לא בעבר ולא בהווה, כיבוש עבודה מתוך “הנמכת רמת החיים”. השיטה של הורדת מחירים והנמכת רמת החיים שבורנשטיין וחבריו מלמדים עליה זכות בעבר – היא פרי דמיונו הפולמוסי של מדריך קיבוצי השוה”צ בנס ציונה. בתוקף צו קיומו נאלץ הפועל היהודי – בהווה ובעבר – להילחם בבת אחת על עבודה ותנאי עבודה יותר טובים; תנאי העבודה שהפועל היהודי מצא בארץ, תנאי העבודה שבהם חי הפועל הערבי, לא יכלו באופן אובייקטיבי להתקבל ע“י הפועל היהודי. כאן פעל לא רק הבדל בהכרה מעמדית. ההבדלים ברמת־החיים שבין הפועל הגרמני והפועל האמריקני אינם פרי הבדלים שבהכרה ובאירגון. הפועל הגרמני אינו נופל בהכרתו המעמדית ובאירגונו המקצועי מהפועל האמריקני. להיפך, אולם היו הבדלים אובייקטיביים, כלכליים, בין אפשרויות המשק האמריקני, פריונו וצרכיו ובין אפשרויות המשק הגרמני, פריונו וצרכיו. תנאי העבודה של הפועל הערבי בארץ הם פרי המשק וההווי הכלכלי הא”י, ופועל יהודי בן סביבה אחרת וצרכים אחרים לא יכול היה להיקלט בתנאים אלה, ולא רק מפני הכרתו המעמדית, אלא מתוך צו טבעי פנימי הוכרח הפועל היהודי בבואו לארץ להילחם לא רק על עבודה, אלא בעת ובעונה אחת גם על הרמת תנאי העבודה. ושוב – המציאות הכלכלית בארץ הציבה גבולות ידועים למלחמה זו, ורק “מרכסיסט” כבורנשטיין רואה בכל ההתחבטויות הקשות הללו פרי הבדלי דעות אידיאולוגיים בלבד.

הסניגורים של הפרקציה סיפרו על מעשה בעבודה קבלנית לפני 4 או 5 שנים בנ.־צ., שבה השתכרו הפועלים למטה מהמינימום של הפועל הערבי, ומכאן הסיקו מסקנה שכיבוש העבודה פירושו הורדת שכר־העבודה למען התחרות בפועל הערבי. איני יודע את המקרה המדובר – כפי שמסרו לי החברים היה מעשה בחפירות בורות בקבלנות, שבימים הראשונים השתכרו הפועלים רק 4־3 גרוש ליום, כי נתקלו באדמת סלעים, וחלק מהפועלים עזב מיד את העבודה. אולם הלשכה המשיכה והביאה את העבודה לידי גמר והפועלים השתכרו 20־15 גרוש ליום. ייתכן, שמקרה כזה היה לא רק בנס־ציונה, אבל מי שלוקח את המקרים הבודדים הללו ומעלה אותם למדרגה של “שיטה” וקובע אחר כך שזוהי שיטת “כיבוש עבודה” של פועלי ארץ א“י או של מפלגת פועלי א”י – מסלף בכוונת זדון את מלחמת הקיום הקשה והגדולה שעמדה ועומדת ותעמוד עוד זמן רב לפנינו בארץ – מלחמה אשר עליה תקוותו וגם גאוותו של הפועל היהודי. אנו גאים שב“כיבוש העבודה” אשר התחיל עוד לפני העליה השניה ואשר יתמיד ויגבר עם כל גל חדש של עולי עבודה לארץ – היה תמיד, בכל הזמנים, כרוך בכיבוש תנאי עבודה יותר טובים. כשפועלים יהודים בשנות ה־90 למאה ה־19, עבדו במושבות הברון ב־6 גרוש ליום, עבדו הפועלים הערבים רק ב־4־3 גרוש ליום. כשאנחנו עבדנו בפ"ת לפני יותר מעשרים וחמש שנה בשמונה גרוש ליום, עבדו הערבים ב־6־5 ליום. וכשאנשי העליה השלישית עובדים עכשיו בעשרים גרוש ליום, עובדים הערבים ב־12־10 גרוש ליום. בכל הזמנים עבד הפועל היהודי בשכר יותר גבוה – באשר לא יכול אחרת, ומפני זה לא רצה אחרת.

ואילו היה אורנשטין מאמין בעלילה זו על שיטת הורדת שכר והנמכת רמת החיים שהוא מיחס לכובשי העבודה, – לא היתה לו רשות לכתוב באותה רשימה, שרק “מעשה איוולת ובילבול עשתונות הוא להתנגד להכנסת פועלים נוספים – מתוך שהם נצטווּ לנקוט את שיטת כיבוש עבודה”. אם חברי הקיבוץ הוכנסו לנס־ציונה בצו להנמיך את רמת החיים וכו', – לא היתה מלחמת הפרקציה ושותפיה נגד כניסתם “מעשה איוולת” – אלא מעשה מוצדק של פועלים בעלי הכרה מעמדית.

בא כוח סיעת “הבלתי תלויים”, מי שהיה מחניכי אורנשטיין, לא אחז בתורת הסלף של רבו בעבר, ולא העלים את ידיעתו שהפועל היהודי משביח תנאי העבודה ומעלה את השכר – הוא פשוט פוסל את הפועל היהודי וזכות עבודתו גם כשהוא מעלה את השכר. כל אדם רשאי לבוא לא“י ולעבוד בה –”מחוץ ליהודים" – זוהי תורת הפרקציה.

 

יא. האם “כיבוש העבודה” ענין מפלגתי?    🔗

השותפים של הפרקציה בענין נ.־צ. מסיעת פוע“צ אינם פוסלים כמובן את הפועל היהודי הם גם אינם דוגלים – בכל אופן במשפט זה – בתורת אורנשטיין, ש”כיבוש עבודה" פירושה הורדה והנמכה וכו', אלא מצאו פסול אחר: “כיבוש עבודה” הוא רק ענין מפלגתי, עמדה של מפלגת פועלי א“י, ואין חובתה חלה על חברי ההסתדרות. והיות שחברי הקיבוץ הוכנסו לשם כיבוש עבודה, והיות, שזהו רק ענין מפלגתי – אין חברי פוע”צ שמאל מחוייבים לקבל מרות המפלגה – ומותר להם מפני כך להילחם נגד כניסת הקיבוץ. אילו גם היתה הנחת פוע“צ שמאל נכונה, ולא ההסתדרות אלא המפלגה בלבד היתה דוגלת בכיבוש העבודה, קשה לראות את סמיכות הפרשיות בין הנחה זו ובין המעשה הפלילי של חבריהם שניסו להוריד מהעבודה פועלים שבאו למקום על פי החלטת המוסדות המוסמכים של ההסתדרות. האם בגלל שדעותיהם של חברי הקיבוץ שונות מדעותיהם של פוע”צ שמאל, מותר למנוע מהם עבודה, ובאמצעים כאלה?

אולם פוע“צ יודעים היטב שטענתם ביסודה היא כוזבת. המלחמה על העבודה העברית, “כיבוש העבודה” אינה עמדת המפלגה בלבד – אלא עמדתה של תנועת פועלי א”י מראשית היותה ועד היום הזה. לא היה כינוס של פועלי א“י שלא דן על המלחמה לעבודה עברית ולא קיבל החלטות ברורות בענין זה. אם יש דבר אחד העובר כחוט השני בכל תולדותיה של תנועתנו – הרי זה כיבוש העבודה. היו חילוקי דעות בקרב פועלי א”י. שתי מפלגות הפועלים הראשונות שקמו בארץ, ושנתמזגו בימינו בתוך מפלגת פועלי א“י, נחלקו הרבה שנים בשאלות אידיאולוגיות, נוסחאות עיוניות, דרכים תכסיסיים, אולם בדבר אחד היו תמיד מאוחדות: במלחמה על עבודה עברית. לפני עשרים וחמש שנה – בקיץ תרס”ו – כשלא היתה עדיין קיימת בארץ עתונות פועלים, פירסמו פועלי ציון (להבדיל מפוע"צ שמאל שחבריהם יושבים כאן על ספסל הנאשמים) כרוז על כיבוש העבודה במלים אלה:

“התעודה היותר נכבדה, שאליה אנחנו כולנו, בלי הבדל מפלגה ומעמד, צריכים לשאוף במומנט הנוכחי היא, ראשית, לצעירים הבאים הנה בתור פיונרים מבלי להתיאש בתקוותם היחידה והיקרה למצוא פה עבודה, שתוכל לפחות במידה ידועה להבטיח את קיומם בא”י, ושנית – לכבוש לידי היהודים את כל מקצועות העבודה והתעשיה שכבר יש להם מקום בא“י”.

לא ארבה בציטאטות ממקורות אחרים, אביא רק עוד החלטת הועידה החקלאית האחרונה, שנתכנסה בראשית יולי 1931, ושבה השתתפו כבר גם פוע"צ שמאל:

“הוועידה הרביעית של הסתדרות הפועלים החקלאית מכריזה ומדגישה, כי המלחמה המתנהלת זה חצי יובל על זכותו המלאה של הפועל העברי לעבודה במשק העברי הוא צו של הצורך הציוני להשריש ישוב עברי עובד בא”י, להקים מעמד פועלים עברים, להרחיב את כוח הקליטה של הארץ, להגביר את העליה ולהציל מהתנוונות ומכליה את המוני ישראל הנדחקים והמוחרמים מן העבודה בארצות פיזוריהם.

"הפועל היהודי נלחם על חלקו הצודק בעבודת הממשלה והעיריות ובעבודות ההון הבין לאומי ועל זכותו המלאה במשק היהודי, כציבורי כפרטי, הניזון אף הוא מהונה ואונה של תנועת השחרור וההצלה הלאומית, כל עוד המשק הערבי סגור על מסגר בפני הפועל העברי, יש לראות כל מקום עבודה במשק היהודי כאפשרות קיום יחידה בשביל הפועל והעולה היהודי.

זכות העבודה העברית במשק היהודי אינה ניתנת לשיעורים ולאחוזים. כל המקצץ בה מסכן את קיומו של העובד היהודי, נוטל ממלחמתה את נשמתה וכלי זינה, מתכחש לעבודה העברית, מטשטש את התחומים בין עבודה עברית לבין משקי עבודה זולה ועלול להשמיט את הקרקע מתחת כל הישגי הפועל היהודי שנכבשו בקרבנות מרובים תוך מלחמת עשרות שנים.

– – אין הועידה יכולה ואינה רשאית להסיח את הדעת אפילו רגע אחד, מן העובדה האכזרית, כי בתוך המשק החקלאי המבוסס והפורח קיימים הרבה מבצרי החרמה הנעולים כליל בפני הפועל והעולה היהודי. הוועידה תובעת מכלל הפועלים מאמצים בלתי פוסקים בשטח החדירה למשק היהודי".

זוהי העמדה – ועמדה ברורה שאינה נותנת מקום לשום סילופים וסירוסים – של ההסתדרות בשאלת כיבוש עבודה, ונגד עמדה זו אירגנה הפרקציה מלחמה – מלחמת הסתה ומעשי אלמות, ופוע"צ שמאל עזרו על ידה.

אולם אין זה הכל.

באי כח סיעת “הבלתי תלויים” הודוּ סוף סוף שלא נגד חברי הקיבוץ מכוונת מלחמתם – אלא נגד זכותו של הפועל והעולה היהודי לעבוד ולהתיישב בארץ זו. אולם הם בכל זאת לא גילו עוד הכל – ועכשיו עלי לגלות את הקלף האחרון שלהם, שכל־כך התאמצו להעלימו מאתנו במשפט זה.

 

יב. הסתה לפרעות ביהודים    🔗

לאחר שמונסטיר הרצה לפנינו על תורת הפרקציה בדבר העליה והעבודה וההתיישבות העברית המנשלת את הפלחים והפועלים הערבים וגוזלת את אדמתם ועבודתם, שאלתיו, אם לא ידוע לו שאלו היו טענות המופתי וסיעתו בוועדת שאו. מונסטיר ענה בשלילה. כששאלתיו, אם ידועות לו פרעות אב 1929 – ענה, שידועות לו התנגשויות בין יהודים ובין הערבים. וכאשר דרשתי ממנו לענות לי הן או לאו על שאלתי, אם ידוע לו שבאבגוסט 1929 נערכו פרעות נגד היהודים – ענה בשלילה. מונסטיר בא לארץ לפני המאורעות, ובשעת המאורעות היה עדיין חבר הקיבוץ וציוני. אז הוא ידע מה קרה בחברון ובצפת, אולם בינתיים קרה אתו דבר מה והוא יצא מהקיבוץ ונתן ידו לאלה שהיו היחידים בעולם כולו ששלחו את ברכתם לפורעי צפת וחברון. והם לא מסתפקים בברכות בלבד. הם קוראים לפרעות. לפני ימים אחדים התקיים בפורים קרנבל. דבר כזה קיים בכל ארץ – ולא שמענו בשום מקום שמישהו יילחם נגד חגיגות עממיות אלו. אולם חבריו של מונסטיר חושבים אחרת. מה שמותר לכל העולם – אינו מותר ליהודים בא“י, ולפני הקרנבל נפוצו ע”י הפרקציה כרוזים לערבים הקוראים לפרעות בתל־אביב. אנו יודעים שבקרנבל השתתפו המוני ערבים ואם למרות הצטופפות ההמונים עבר החג בלי כל פגע – אין זאת אשמת הפרקציה. הם מצידם עשו כל מה שאפשר שחג עממי שגם המוני ערבים לקחו בו חלק – ייהפך לחגא. יש בידי הכרוז של הפרקציה שבו נאמרו הדברים האלה:

“מהו איפוא תפקידם של הפועלים והפלחים הערבים ושל הפועלים היהודים המהפכנים? תפקידם הוא לבוא לת”א ולהפגין ולמחות נגד הקרנבלים האלה. נגד העליה הציונית, נגד האימפריאליזם האנגלי ועוזריו, נגד הצהרת בלפור, נגד האכספרופריאציה של אדמת הפלחים ונגד כיבוש העבודה, נגד רעב ההמונים וחוסר העבודה.

פועלים ערבים! בואו לת“א, ראו איך הציונים עורכים את חגיהם הלאומיים על חשבון הפלח הנגזל והפועל הערבי וגם הפועל היהודי; תמחאו ותפגינו מנגד הקרנבלים הפליליים האלה. הלאה הקרנבלים הציוניים, הלאה עלית־השוד הציונית”.

רק ילד לא יבין פירוש ההפגנות והמחאות האלה שלהן קוראת הפרקציה.

אולם הם יודעים לדבר גם בשפה יותר ברורה, שאינה מניחה כל ספק במזימותיהם הפוגרומיות. בידי יש כרוז שהופץ ע“י הפרקציה ונחתם ע”י המוסד הכי מוסמך בעיני הכנופיות הללו, ובו נאמרו הדברים האלה:

“דער אראבישער פעלאך קען באקומען באדען און פריי ווערן פון שטייערען נאר ווען ער וועט פארני כטען די ציוניסטישע קאלאניזאטארען און גרונדבעזיצער, וועלכע האבען דעם באדען ביי אים צוגערויבט. נידער מיט דעם אימפריאליזם, ציוניזם און פעאדאלען”.

(הפלח הערבי יקבל קרקע וישתחרר מעול המסים רק לאחר שישמיד את בעלי הקרקעות והמיישבים הציוניים אשר גזלו ממנו את אדמתו. הלאה האימפריאליזם, הציונות והפיאודלים").

זוהי המזימה ואלה הם אמצעי המלחמה של הכנופיות הפרקציונריות המתחפשות בשמות שונים. אילו היתה באה מועצת ההסתדרות עכשיו לקבוע את מהותה של הפרקציה, היתה צריכה להוסיף על הסימנים הקודמים סימן מובהק חדש, המציין את שלב התפתחותו האחרון של חבר־המתחפשים האלה הנקרא בשם “בלתי־תלויים”, פרקצית הפועלים ועוד: סוכנות לארגון פרעות ביהודי א"י וחרחור ריב לאומי בין היהודים והערבים וביחוד בין המוני העובדים בשני העמים.

לסוכנים אלה ולעוזריהם במלחמה נגד עבודה עברית אין מקום בהסתדרות, ובית הדין העליון של ההסתדרות נדרש להוציאם לצמיתות מהסתדרות העובדים הכללית.

נס־ציונה, כ“ה אדר ב תרצב, [”דבר" 2099]