א    🔗

יהודה אֶתרוֹגִי, שמכריו המעטים כינו אותו “אֶתרוֹג” במלעיל מודגש, שומר שדות מזדקן, נעלם ללא שום עקבות מיד לאחר שריפת המתבן החדש. סוסתו, סוסת־הרכיבה שלו, שהתעקש להחזיק בה ולפנק אותה גם לאחר שרכש מכונית־סיור קטנה, נמצאה רועה בעשבי הנחל לא הרחק מהגשר הישן, כשני קילומטרים מחצר השומר. שום רְתָמות לא היו עליה ואפילו החבל הדק שהיה קשור תמיד לצווארה לא נמצא. שני כלביו הנאמנים, כלבי־השמירה שאימֵן במו ידיו במשך חודשים ארוכים הורעלו למוות. אי־אפשר היה לזהות בוודאות אם אמנם הם אותם שני הכלבים שקנה בהזדמנות לפני כחמש־עשרה שנה, או שהם גוריהם של כלביו המאולפים. הרעל הונח לפניהם והם מתו בתוך מלונתם. ילדי הקיבוץ שאהבו לשחק בחצרו של אתרוגי גילו אותם לגמרי במקרה. ריח רע עלה מתוך המלונה שלא מכבר נצבעה מחדש. והילדים, שלא ידעו שהחצר נזנחה במפתיע והשומר המזדקן נעלם, פשטו עליה כדרכם במרוצת משחקם. הם נרתעו במהירות לאחור, הִשתחלו בבהלה החוצה ופלטו קולות של תדהמה כשגילו את שני הכלבים המפחידים שׂרוּעים דמומים במלונתם.

הצריף הישן שאתרוגי חידשוֹ במו ידיו, אותו צריף שהועבר מחצר הקיבוץ באותן שנים של פיתוח נמהר, עמד מוצל לרגלי הקָזוּאָרינוֹת העבותות. איש מהמחפשים לא העז להכנס אליו. האם פחדו שימצאו בו את אתרוגי תלוי ומכחיל על קורת התקרה? האם חששו שייתקלו בו מתנדנד לרוח הצהריים הקלה, ומתוך כיס חולצת־השמירה שלו בולטת מעטפת נייר חומה? האם ניחש מישהו מהם את סופו העצוב של אתרוג, ומשום־כך ביקש אולי לדחות את גילויוֹ? המחפשים עמדו מול הדלת, דישדשו בחוסר נוחות ולא מיהרו להחליט. וככה חלפו כמה דקות שבהן נשאו זה אל זה עיניים מבינות, כאילו ידעה כבר כל החבורה את סופו של שומר־השדות הבודד. וכאילו כל עמידתם לפני דלת צריפו עמידה של כבוד היא, מתן כבוד אחרון לזכרו, ולא השתהות של מחפשים הממהרים למצוא גופה שנעלמה.

ועד שלא נקרא ולא הגיע חבר ועדת־הבטחון האזורית בלווית רכז הבטחון השוטף ואִתם גם עוזרו הצעיר של חצרן־הדירות, לא נפרצה דלת הצריף. היא היתה נעולה מבחוץ ועוזר־החצרן נאלץ להשתמש בכמה מכליו החדים. הילדים חשו שדברים רעים מתרחשים בחצר־השומר, ודבר מה רע עוד יותר עומד להתגלות. דבר מפחיד יותר מכל מה שראו עד היום. והם הפסיקו את התרוצצותם וניצבו מול הדלת וראו בהשתאות איך יוצאים ממנה, בזה אחר זה, חבר ועדת־הבטחון־האזורית ורכז־הבטחון השוטף ואחריהם כל אנשי קבוצת המחפשים. בעינים מושפלות יצאו אל המרפסת והמתינו על משטח החצץ עד שהשלים עוזר־החצרן את סגירת הדלת הנעולה וחתימת הצריף.

המתבן החדש שהוצת נשרף כליל. כל מה שהיה סביבו התפחם. עמודי הברזל נותרו תקועים בתוך חוֹתלוֹת הבטון, אבל היו מעוקמים לגמרי מהחום ומכובד האש. הגג קרס ונשרף וכל חבילות הקש עלו בעשן. מתי בדיוק התרחשה ההצתה? והאם באמת היתה כאן הצתה? ומנין כל הליחושים הארסיים הללו שהתפשטו בקיבוץ במהירות? משמרת החליבה של הרפתנים שהשכימה כדרכה בחצי־הלילה, כבר מצאה את המתבן מאוכל כולו. היכן היו שומרי הלילה? האם לא עלה בדעתם לחפש מציתים, אחרי שהבחינו בלהבות? האם לא הבחינו בשום חשוד מסתובב לו ליד הרפתות ובינות למתבנים? האם לא קלטו שום רמז למה שיתרחש בלילה? והיכן היה מרכז הרפת שאותו יש לשאול ולחקור, שיתאמץ מעט ויעלה בזכרונו את קורות הימים האחרונים. האם לא הגיעו אליו איומי הצתה בימים האחרונים? ובכלל איזה מין צוות רפתנים הוא זה, שאיש מהם לא שמע מאומה ואיש מהם לא חש באש המתקרבת?

בלילות האחרונים שלפני שׂריפת המתבן החדש הִרבה יהודה אתרוגי לשבת בצריפו החשוך. הוא לא העלה אורות באורווה, כמו שנהג תמיד בערבים, לפני שהלך לישון, או לפני שיצא לסיבוב שמירה במכונית־הסיור הקטנה. הוא גם לא הדליק את המנורה הקטנה שהתקין ותלה במיוחד מעל לפתח המלונה. חברים שאחרו לשוב מהכביש הראשי הבחינו שהחצר כולה עטופה בחשכה, שוקטת שלא כדרכה. לבד מרחש מחטי הקזוארינות ומשריקת הרוח בין כבלי הפלדה הדקים שמתח אתרוג סביב לחצר, לא נשמעו שום קולות. הכלבים שקטו במאורתם ולא נבחו כדרכם עם רדת החשכה. קולות נביחתם היו מחרידים את אוויר הלילה השוקט ולא פעם היו חברי הקיבוץ המתגוררים בסמוך מתלוננים אצל אתרוגי על נביחתם הפרועה. גם הסוסה עמדה צמודה אל אבוסה. לא זוֹרְרָה בקול, לא נאנחה ולא צהלה כדרכה בערבים. היו לילות שאתרוגי היה משחרר אותה מקישוריה והיא היתה יוצאת בחשאי מחצר השומר, פולשת אל המדשאות של הקיבוץ ורועה בהן חרישית. והיו גם לילות אחרים, שאיזה רעב פתאומי היה קופץ עליה ומעביר אותה על דעתה, והיא היתה נכנסת ברגל סוסים גסה אל הגינות הקטנות שלפני מגורי החברים ונגיסותיה הגסות בפרחים ובצמחי הנוי כיסחו בגינות עד להרגיז. וכשעמדו עליה לגרשהּ היתה הסוסה חורצת בפרסותיה חריצים עמוקים באדמת הגינות הרכה. לפני שאתרוגי היה עולה ורוכב עליה לסיבוביו הליליים היה שורק וקורא לה, והיא היתה מצייתת לקריאתו ללא שום הגה, ובאה מיד אל הצריף גם אם רעתה במרחקים. האם באמת ישב ככה שעות על שעות ליד החלון הגדול של צריפו? אותו חלון הפונה לעבר מגורי המתנדבים של הקיבוץ? האם באמת דייקו אלה שאמרו שאפשר היה להבחין בלילות האחרונים בצלליתו הקפואה רכונה מעל שולחן־העץ הגס? היש אמת בטענתם של החברים המאחרים שראו אותו יושב במצודד, ישיבה קשה שלא היה מורגל בה, שבוודאי הכאיבה לא מעט לגֵווֹ? וּלְשֵׁם מה ישב כך, קפוא ומעוות מול החלון החשוך? ואיך זה שלא נמצא שום סימן, שום בדל־סימן, שיוביל את המחפשים אל המקום הנסתר שבו ביקש להעלם? הרובה היה מונח כאילו לא נגעו בו. חגורת הכדורים היתה תלויה על המתלה הגדול מבלי שמישהו יזיז אותה והאבק שכיסה את האבזם הוכיח שימים רבים לא נדרשו לה. ולאן יכול היה להעלם? המכונית חנתה במקומה הרגיל, וצמיגיה הישנים צנחו רפויים וחסרי אוויר.

אתרוגי היה איש מוזר ובודד שבחר לחיות את חייו בשולי המחנה, בקצה השטח הבנוי. אילו יכול, היה קובע את צריפו מעבר לגדרות. הוא לא נשא אישה מימיו ולא הוליד בנים. וכל שנותיו, מאז הפך לשומר־שדות בקיבוץ, התמכר לאימוני סוסת־הרכיבה שלו, לאילוף כלביו המאיימים, ולשיפור הגינון בחצרו. את כל החצר הקיף בעציצי ענק, כאילו לא די בחומת הקזוארינות הענפות. מן הערמות הישנות של חמרי הבנין נטל חצץ ופיזר על קרקע החצר. וכבר נפלו סכסוכים בינו לבין אנשי הבנין הקפדנים של הקיבוץ. הם רגזו עליו ודרשו אפילו לסלקו מחצרו. שום תועלת לא צמחה לקיבוץ משומר־השדות המזדקן הזה. ואלמלא כמה ממיטיביו שבקיבוץ, שזכרו אותו מנעוריו, מימי מחלקת הפלמ״ח ושנות האוהלים, כבר היה מסולק מזמן. אפילו אנשי־הבטחון הממונים על הרכוש ועל הנפש לא היו מרוצים מהשומר המתרשל, וכבר הציעו להחליפו באחר, צעיר ממנו, או בדרוזי מהֵימן מן הגליל, שיישָׁמע להוראותיהם ויקפיד על סדרי השמירה כמו שצריך. שהרי כבר יצא שם לבטלנותו וכל חברי הקיבוץ ידעו עד כמה נחשל לאחרונה במלוי חובותיו.

 

ב    🔗

מעיירת מכורתו ביערות שבהרי הקַרְפָּטִים, זכר יהודה אתרוגי את רציפי־העץ הארוכים, את בתי־העץ, ואת הרובעים העולים באש. הוא זכר את חצרות החסידים, את היהודים המתגודדים, את לשונם המשונה ואת צעקותיהם הנרגזות בשבתות. רק נער היה והוריו מיהרו לשלחו למרחקים, לארץ־ישראל, שעליה הרבה לדבר גם המדריך בתנועת־הנוער. הוא זכר איך הועלה על קרון הרכבת. איך בכתה אמו על כתפיו ואיך אמר לו אביו בלשון נרגשת שיחיה שם בארץ עם החלוצים, עם כובשי הקרקע ועם שומרי־השדות. הוא הוסע ברכבת אל עיר הנמל הקטנה שלחופי הים־השחור. שנים רבות כל־כך עברו והוא שכח את מראה אמו המשתוחחת על כתפו ואת קולו של אביו המפציר בו שינהג כמו החלוצים, ילמד לרכוב על סוסה, ירכוש לו כלבים עזים וישמור על השדות מפני המציתים.

בעיירה ההררית הקטנה ראה פעם איך עולים בתים בלהבות. השכונה כולה היתה אחוזת־בהלה ואנשים התרוצצו מסביב. הרעש היה נורא. צפירות וקריאות וקולות שהשמיעו הקירות הנשרפים והמתפצחים במין יבבה מתמשכת. הוא נדחק בין המצטופפים, רצה להתקרב אל האש אבל היה רק נער ונהדף לאחור בידי גברים חזקים, שוטרים וכבאים שהרחיקו את אנשי השכונה. ואחר־כך היו שיחות ממושכות וחשאיות בין אביו לאמו בבית וליד שולחן חדר־האוכל. ולבסוף גם אמר לו אביו שהשריפה היתה באמת קטלנית, ובמהומת האש נשרפה למוות משפחה שלמה ממכריהם. אתרוגי ניסה להעלות את פניהם והתאמץ לזכור את קולותיהם. אבל מראה הלהבות השואגות מקומה לקומה, וקולות ההתפצחות של הקורות הנאכלות הפריע לו לשחזר את זכרון המשפחה שכלתה בשריפה.

ופעם אחת הוזעק מצריפו בבהלה, כי פרצה שריפה ענקית במתבן, והפרות נאחזו פחד אימים ורצו מתוך הרפתות והתפזרו בשדות ובפרדסים שמסביב. והוא טרח עם הרפתנים כל הלילה לְכַנֵס את הפרות ולתקן את הגדרות הפרוצות. ולפנות־בוקר, מעט לפני שזרחה השמש ישב עם הרפתנים על מדרגות מכון־החליבה, ספוג ריחות עשן ומצחין מזבל הבהמות ומזיע בגלל ההתרוצצות וגילגל עמהם שיחת־נפש מקורבת על פגעים ואסונות שהתרחשו בחייו. והוא נפתח לפניהם פתאום, האיש השתקן הזה, וסיפר להם זכרונות ומראות מעיירת הולדתו שבהרי הקרפטים. סגור־ליבו, שהתפרסם בקיבוצי הסביבה, נסדק מעט ודברים רבים זרמו מתוכו בלי שיחוש. והוא העלה לפניהם מעט מזכרונות ילדותו. איך עמד נפעם לנוכח השריפה הראשונה שבחייו. ועד היום, עד הלילה הזה ממש, הוא זוכר את הריחות. ריחות העשן והאש וריח הקש הנשרף וריח העץ המתפחם. ואת המראות המלהיבים של שמים שחורים המאדימים פתאום. והוא זכר גם את רוח האחווה שלפתה בבת אחת את האנשים המצטופפים וצופים באש, רוח שקירבה בין רחוקים. ואחר־כך, אחרי שכבתה האש, עוד נמשך בכוח אל הרחוב העָשֵׁן, אל ההמון הדחוק שהחל להתפזר. ובלילות שבאו לאחר השריפה בוש בעצמו מעט, כי ממש התגעגע אל סערת הרגשות שפקדה אותו וכָנְפָה אותו בתוֹכָה. כשניצב המום מול בית־המגורים הנשרף.

ושם בלילה ההוא, על מדרגות מכון־החליבה של הקיבוץ ראה יהודה אתרוגי שומר־השדות המזדקן את קְלָארִיבֶּל בפעם הראשונה. היא היתה מתנדבת שבאה לקיבוץ לחודשי הקיץ, לעזור בעבודות השדה. אבל איכשהו התגלגלו הדברים שהפכה לרפתנית. ואיכשהו נָסַבּוּ הדברים שהיא האריכה את שהותה בקיבוץ פעם ושוב. האם היתה צרפתיה, אוכלת־צפרדעים, כמו שליגלגו עליה הרפתנים? או אולי היתה אנגליה במוצאה שלמדה צרפתית כדי שתהיה מורה לצרפתית? האם באמת היתה צעירה כל־כך, או שרק מראה פניה הטעה אותו? ובאמת היטיבה כל־כך לפטפט בשתי הלשונות, עד שנבוך ולא ידע אם יצליח להחליף אתה כמה מלים? והוא, האם לא חדל מסיפוריו גם אחרי שעלתה השמש? והרי ראה במפורש שהרפתנים אחוזי קוצר־רוח וממהרים מי לעבודתו ומי למיטתו אחרי הלילה הקשה. אבל קלאריבל שישבה איתם חיוורת מעט ומעטה דק של אבק־פיח מכסה את פניה המאורכים הביטה בו ישר אל תוך עיניו. והוא פשוט נשבה בדיבוק־הדיבור שלו עצמו. ומתוך התלהבות פנימית ששנים רבות לא ידע כמותה המשיך לדבר ולספר. כל גופו נאחז במין התעוררות מוזרה. רצף המעשים, ההתרגשות העזה, הצעקות, המגע עם הבהמות המבוהלות, כמה טוב היה כל זה, ישן ומוכר, ועם זה שנים שלא רץ כך אחרי עדר נמלט. שנים שלא צעק צעקות פראיות כאלה ולא ריקד ריקודי פרא משולחים. זה שנים שלא היה חלק מחבורת אנשים שעבדה במלוכד ומתוך קרבה נעימה כזאת. זה שנים שלא ישב עם הרפתנים וגם לא עם האחרים, ולא שתה עמהם כוס קפה מהביל של שחרית. זה שנים שלא דיבר והקשיב, לא סיפר ושמע סיפורי אחרים. איך חלפו חייו באלם כזה? הייתכן שאת מרבית ימיו הוציא בקריאות חיבוב לסוסתו ובדברי כיבושין ואזהרות לכלביו? ומה ביקש ממנו אביו, לפני שהעלה אותו אל קרון הרכבת? האם אפשר היה לנחש שככה יעלו חייו?

יהודה אתרוגי עבר על איסור שאסר על עצמו מזה שנים. הוא החל מזדמן אל הרפת ואל מכון־החליבה דווקא בשעות העבודה. לא כמו שנהג לפני כן שהיה חולף בטיסה מהירה על פני המכון, בוחן פה ושם, מציץ בסככת־העגלות, וכבר ממשיך בטיסתו אל גני־הפרי הרחוקים ואל המקשאות שסכנת גניבה מאיימת עליהם תדיר. או שהיה מגיע בטפיפה על סוסתו, סובב מעט ברחבת־הרפת, עובר בין מְכַלֵי החלב הגדולים ומשלח את כלביו בחתולי אשפתות שחצו את דרכו. אחר־כך ירד מהסוסה, קשר אותה אל עמוד הברזל ומצא לו איזה תירוץ כדי להידחק אל הדלת השקופה. משם ראה את קלאריבל עובדת במשמרת החליבה. אם היתה חולבת, היה מוצא לו סיבה של מה בכך כדי לרדת במדרגות הבטון הגסות אל המחלוֹב. היה מעיף מבט בשערה הכהה, בפניה המאורכים ובגופה שנטל את מנוחתו. היא זכרה אותו, את השומר המזדקן שהסב עם הרפתנים לאחר ליל השריפה. משום כך לא התנכרה לו וקידמה אותו בחיוך של היכרות. והוא טרח ובירר אצל הרפתנים מיהי בעצם קלאריבל זו? לכמה זמן הגיעה אל הקיבוץ? האם היא מתגוררת במגורי המתנדבים? אותם מבנים טרומיים הנשקפים מחצרו? האם באה לבדה או עם חבורת ידידים? ובאיזה ימים היא משכימה לחליבה?

משום מה הטרידה אותו השאלה האם גם היא מכה את הפרות בצינורות הגומי הקצרים והקִשחים? בחולפו על פני המכון ראה לא פעם את הרפתנים קצרי־הרוח מניפים את אלות הגומי הללו על גבן של הפרות הסרבניות. האם קלאריבל יכולה להניף כך את צינור הגומי? ומה בכלל גרם לה שתצא מארץ מולדתה ותבוא אל הארץ הזו ואל הרפת הזו? האיש שהיה שותק וחולף במרוצה כל הימים שינה את טבעו לגמרי. והרפתנים לא ידעו מה קרה. האיש המזדקן והטרחן המנדנד להם בשאלותיו הפריע להם בעבודתם, והם רצו שיקצר את ביקוריו ברפת. שיסתלק בהקדם עם סוסתו ועם כלביו שהפחידו את הפרות וגרמו למהומה בכל פעם שנכנסו אל איזור הרפתות. ופעם אחת כשהשתהה עם קלאריבל במכון החליבה וסרב לצאת הניפו עליו בדרך משחק את צינור הגומי הקצר שהיו מאיימים בו על הבהמות. הצינור הגמיש חתך את האוויר ליד אזנו בשריקה לא נעימה וחרדה עמומה עלתה בתוכו.

אתרוגי יצא אל סיבובי השמירה שלו בחוסר חשק ממש. דברים שמשכו אותו פעם, הערב המפתיע בעיקול הנחל, הירח המלא המזדהר פתאום מעל הרי־שומרון, פנורמת הָאוֹרִים העולה בבת אחת לאחר השקיעה, כל אלה איבדו את טעמם. המרדפים המרגשים שהיה מרדף עם כלביו אחרי גירית מדדה בכבדות שתעתה בין השיחים. או המפגש המפתיע עם חזירת־בר חמומה, גם הם איבדו מריגשתם. והוא שקל בדעתו אפילו להניח לסוסה לזמן מה ולשוב אל מכונית־הסיור הקטנה שקנה. במכונית יוכל לקצר את משך הסיבוב ויוכל להזדמן פעמים רבות יותר אל מכון־החליבה. במכונית יוכל להסיע את קלאריבל, אם תֵאוֹת לו. הוא יסיע אותה אל לב הלילה, אל לב הגבעות, אל לב הארץ שעליה הוא מופקד שנים רבות כל־כך ועדיין היא מסתירה פניה ומחכה לו שיכירנה.

 

ג    🔗

בן שבע עשרה היה כשהתגייס לפלמ״ח. כמה שנים ישב בקיבוץ הגדול שבשרון. אימונים ועבודה, ומדי פעם פשיטות קצרות ומלאות סכנה אל הכפרים הערביים שלמרגלות ההרים. הוא זכר את משמרות־הלילה המתישות שעשה בבית־החרושת לשימורים, מערם חביות מלאות בתרכיז־הדרים זו על גבי זו. לפעמים היתה מתמוטטת פירמידה מאולתרת שכזו, חביות העץ היו מתבקעות בקול נפץ משונה ונהר של תרכיז הדרים ממותק, סמיך ודביק, היה זוחל לאטו במורד הרצפה אל התעלות. הוא זכר את עדר הצאן שרעה על הגבעות הירוקות לאחר הגשמים. בשבתות היה מתלווה אל חבריו ויוצא עמהם לטיולים ארוכים. האנפות הלבנות היו רוכבות על גבי הצאן המתנועעות, עולות ויורדות כמו נישאות על גבי דבשות גמלים קטנים. מדי פעם היו מבחינות בחיפושית כהה וממריאות לפתע מִכַּר הצמר ומיד שבות ונוחתות בתנועות רכות. הכבשים הסבלניות רק נופפו באזניהן, ותקעו ראשיהן בתוך העשב הדשן.

שבע שנים עברו עליו בפלמ״ח. וכשנגמרה המלחמה והוא שוחרר, לא ידע מה יעשה בחייו. נער היה מנערי עליית־הנוער וכדי להתגייס ברח מבית דודו והצטרף אל המגויסים. הדוד חיפש אחריו זמן ארוך ולבסוף נכנע לרצונו, ואחר־כך פחתו מאליהם ביקוריו בבית דודו, עד שהרגיש שאין רוצים בו עוד. רק בן־דודו הקטן היה שומע את סיפוריו בצמא. אתרוגי היה פורש לפניו את אוסף הצילומים שלו ומספר לו על חשכת הלולים המייראה בלילות, על להקות התנים האורבים ועל בכיים הנוגה, ועל חבורת המתגייסים היושבת ליד המדורה עד שהבוקר עולה. הילד ישב מולו ובלע את סיפוריו, את דברי הבידוח הגסים מעט שסיגל לעצמו ואת המלים הערביות שלמד להגות באהלי המחלקה. ובינתיים למד להפעיל מכשירי־קשר סרבניים, לטפל בכל מיני טלפונים שהתקלקלו תמיד, למתוח קווים ארוכים בימים של חמסין מייבש, ולהרכין ראש בהכנעה לפני מפקדים בעלי שגעונות משונים, בשעה שהיו משדרים את פקודותיהם.

שבע שנים היה אתרוג מגויס וכשהשתחרר פשוט לא ידע מה יעשה בחייו. אחדים מחבריו שמחו על השחרור ומיהרו לעלות על אניות־משא שהפליגו לארצות רחוקות. אחרים פלטו אנחת רווחה גדולה ונחפזו לחזור למשקים הקטנים של הוריהם המזדקנים, ושם צללו כמו במימיו של איזה נהר עמוק. אחרים יצאו אחוזי התלהבות אל הנגב ואל הגליל והקימו שם נקודות ישוב חדשות. אבל הוא לא ידע להחליט אל מי עליו להצטרף ואיך יתנהלו חייו החדשים. בקרבות הקשים שעשה עם מחלקתו בגליל נפצע בידו. פציעה קלה, אמרו לו החובשים בשעת הפינוי. אבל אחר־כך כרתו לו שתי אצבעות מכף ידו השמאלית. הוא החלים ובבית ההבראה הצפוני למד לאטו לחבוש כפפת־עור מיוחדת, בעלת חמש אצבעות מלאות. הכפפה הפכה לחלק ממנו, כאילו נולד ועל כף ידו השמאלית חבושה כפפת־עור תומכת. איש לא יכול היה לנחש שמתחת לעור הרך מסתתרת כף יד קצוצת אצבעות. ורק לפעמים, כשהחליט להפתיע מישהו ממכריו או כשהיה פוגש בחבר קרוב מימי המלחמה הרעים ההם, היה מסיר את הכפפה ומחווה כל מיני תנועות מוזרות בידו השמאלית. אין דבר, היה קורא בהתעוררות פתאומית, אין דבר, שתתאוורר לה קצת. ואז היה מקרב את כפו השמאלית אל אפו, שואף את ריחה בחזקה, ואף־על־פי שהדיפה ריח עור משומן וחריף, העווה את פניו כאילו עלה באפו סירחון של בשר נרקב.

ואז פגש יהודה אתרוגי במישהו ממכריו שהפנה אותו לצבא־הקבע שהלך והתארגן באותם ימים והוא התייצב והתחייל מחדש. וכשנשאל מה הוא יודע לעשות השיב להם תשובה מבולבלת על נער קטן מעליית־הנוער שימי ילדותו נקטעו באלימות. ועל רציפי־העץ בעיירת הקרפטים ההררית. ועל שבע השנים שעשה בפלמ״ח ושכח שעליו גם לעשות לעצמו. והם היססו מעט ושאלו אותו אם דעתו נחרצת להתגייס שוב. שהרי רק עכשו תמה המלחמה וגם ידו הפצועה מכבידה על העניין. ועכשו זה כבר צבא ממש ואין יותר אנפות־בקר מלבינות הרכובות על גבי כבשים. ואין יותר טיולים בשבתות זהובות וּשְׁקוּיוֹת מֶתֶק של געגועים. ואין יותר גבעות מוריקות שלאחר הגשמים ומשמרות לילה מעייפות בין חביות מיצי־הדרים. אתרוגי חשב מעט והשיב להם שגם אם אין הוא נחרץ כל־כך בדעתו הרי אין לו מקום אחר ללכת אליו. ובסופה של השיחה המוזרה הזו הוא גויס מחדש לצבא־הקבע והוצעה לו משרת רב־סמל לענייני משמעת באחד המחנות החדשים שבמרכז הארץ. שם שרת חודשיים־שלושה עד שאיזה טירון מחוצף היכה אותו בחמת־רוחו על כף ידו הפגועה וקילל אותו קללות קשות. ואתרוגי לא השתהה ועזב מיד את המחנה ואת הטירונים כפויי־הטובה, ואת חיי הצבא שהיו אחרים מכל מה שידע ומכל מה ששיער.

ופעם אחת כששב לבקר בקיבוץ הגדול שבשרון התהלך מסביב לחצר־בית־החרושת לשימורים. בכל מקום הרחיבו ובנו וחידשו. והוא רק בקושי הכיר את החצר הישנה שבה עשה לילות רבים אפוף כולו בריח התפוזים המתקתק. וכשרצה לשוב אל המגרש שבו נטו אוהלי המחלקה שלו לא מצא את המקום. מסביב היתה תנועת בנייה. מחנה האוהלים פורק מזמן ולא נשאר שום זכר לשנים שעשה שם בשמירות ובאימונים וליד המדורה. והוא פחד להציץ מעל המגדל, אל מחוץ לגדרות, כי חשש שגם מהגבעות הירוקות לא נשאר דבר. עדר־הצאן נמכר ודיר־הצאן הפך למתבן. והוא הביט סביבו בגעגועים פתאומיים. לאן נעלמו להקות הלובן של האנפות? להיכן נעלמו שבילי־העפר האדמדמים שלאורכם היה רץ בבקרים הצוננים? ומה יעשה עם שבע שנותיו האבודות? ואיך יכתף את משאו שהכביד עליו פתאום?

וכשפגש אחד מחברי הקיבוץ שהאיר לו פנים סיפר לו מעט על מעשיו בצבא־הקבע, ועל עזיבתו החפוזה. יופי, וערבית אתה יודע? הלא דיברתם שם בפלמ״ח מעט ערבית? ולרכוב על סוסים אתה יודע? הלא רכבתם שם על סוסים בשבתות? ולירות מעט ברובה לא שכחת? יופי, אנחנו מחפשים כאן שומר־שדות שישמור על הנטיעות החדשות. ומה עוד אתה צריך? הרי אתה ממש מתאים. ולגדל כלבי־שמירה תלמד בעצמך. וכך, בעודו משתהה על השביל שבקיבוץ ומשוחח עם אחד החברים הפך לשומר־שדות בלי שירצה ובלי שיתכוון. וכשתהה איך הגיע לידי כך, אמר לעצמו שהיה ילד בעליית־הנוער והוסע ברכבת והופרד מהוריו ואחר־כך הובל אל דודו ומבית הדוד נמלט אל מחלקת הפלמ״ח. ועם המחלקה הועבר מהדרום לצפון ושם הופקר לגורלו באחד הקרבות הקשים. ובין הסלעים שמצפון למלכייה הותזו אצבעות ידו השמאלית והוא הוחזר אל הארץ ואושפז בבית־החולים הצבאי. ואחר־כך התגלגל לאן שהתגלגל עד שהגיע לכאן.

אתרוג, שומר־השדות החדש, התמקם לו בשולי הקיבוץ. בתוך חורשת־הקזוארינות העבותה פינה לעצמו מגרש קטן מהסרפדים שעלו בו ומשיחי הפטל הקוצניים. ובשתי ידיו, הבריאה והפצועה, הקים לו צריף והתקין אורווה ואחר־כך כשנוספו הכלבים בנה להם מלונה נאה. ובין העצים שתל פרחים ושיחים וריצף מדרכה וצבע וסייד וגזם. מהקיבוץ קיבל רק שאריות וגרוטאות וחפצים שהתיישנו ולא נמצא להם שימוש. בלילות התרוצץ כמשוגע בין המטעים והלולים ושדות־האספסת, רכוב על הסוסה שקנה. ובימים ניקה את נשקו, ציחצח את כלי־הריתמה ושימן את חלקי העור של האוכף. לבדו חי בפינת השמירה שהקים. הדוד לא שאל אחריו וקרובים חדשים לא נתגלו. מאביו ואמו לא נשאר לו דבר והוא ניהל את חיי הבדידות שלו כאילו היו גזירה שנגזרה עליו מלמעלה, גזירה שאין לשנותה.

ורק לפעמים באיזה לילה חסר־מנוח, כשהיה שב מסיבוב השמירה מתוח ומלא־מאמץ, היו שבים ונראים לעיניו העיירה הקרפטית הקטנה, גושי היהודים המתגודדים בשבתות, שולחן־המשפחה הקטן ובתי־העץ העולים בלהבות. הוא היה יושב ליד החלון, מכבה את האורות ומסיר את רצועות התמיכה של הכפפה, המקושרות לפרק ידו, ובהה מול החשיכה המתבהרת. וחייו, אלה שהועמסו בתוך תרמילו הקטן כששולח אל הארץ כנער מנערי עליית־הנוער, היו חולפים לפני עיניו הבוהות כמו שיירה ארוכה של זכרונות, והיו קוראים אליו קריאות ומושיטים אליו ידיים ומנסים לסחוף אותו עמהם, אל הארץ ההרוסה הנבנית מחדש, אל מהומת האנשים בבית־החרושת לשימורים, אל ציוץ ילדי הגנים. והוא ממש כמו אז, בליל השריפה הרחוק ההוא, נדחק לאחור, מנגד לחיים בקרב הגדולים והחזקים. והוא עומד מול הלהבות המתנשאות חסר־אונים כולו ומהופנט למראה האש.

 

ד    🔗

הוא אהב לשבת על מדרגת־הבטון במכון־החליבה, ולראות את קלאריבל עוסקת בניקוי מכונת־החליבה. הוא עקב אחרי תנועותיה, אחרי התאמצותה הקלה ואחרי הרוגז הקל שאחז בה כשלא הצליחה לשחרר צינור סרבן. שעות יכול היה לשבת כך בפינת הניקויים, ממול לכיורי הנירוסטה המלאים בתמיסות ניקוי צבעוניות. קלאריבל במגפי־הגומי הגבוהים, במכנסי העבודה שלה המסורבלים, בשרוולי חולצתה המופשלים מחשש שיירטבו. ידיה שהאדימו מהשפשוף, ברכיה שנרטבו ונשחקו מרוב מירוקים ושערה הכהה שדבקו בו גבעולים דקים וקורים מעצבנים. הוא ממש נהנה כשראה איך היא נאבקת עם הקורים ואיך היא מסלקת אותם לאחור בתנועת יד שהכאיבה פתאום ללבו. לפעמים היה מצטרף אליה ומסייע לה לחבר את הצינורות הגמישים אל חיבורי מְכַל־החלב. או שהיה עוזר לה להסיע כדים כבדים אל אחד החדרים האחוריים. אחר־כך היה יושב וממתין לה בחוץ עד שתסיים להתקלח. והוא היה עוצר את נשימתו כשראה איך היא עולה אליו מן הרחצה, וענן של בושם דק ונפלא מרחף עליה מסביב.

בחוץ היתה הסוסה רוקעת בחוסר מנוח. מְנַחרֶרֶת בקוצר רוח ומושכת ברתמה עד שכמעט נקרעה. הוא חבש לה את האוכף המשומן, ובעודו מותח את הרצועות מתחת לבטנה חשב על קלאריבל ועל שעורי הרכיבה שהסכימה לקבל. הוא הוסיף במיוחד ריפוד לאוכף, ומצא שמיכה רכה שתקל על ישיבת־הטירונית שלה. בדרכו מצריפו אל הרפת הריץ קלות את הסוסה, ומילא את אזניה בדיבורים מתוקים. הוא דיבר אליה כאילו היא קלאריבל עצמה, היושבת באוכף ודוהרת על מגרש החול. הוא דאג שהסוסה תגיע אל הרפת לא קרה מדי ולא מחוממת מדי, כדי שלא תפתיע את קלאריבל ולא תעיף אותה מגבה ומהאוכף תיכף עם עליתה. ישיבתה על הסוסה היתה מסורבלת ומאומצת בתחילה. אבל גופה היה כל־כך נחמד בהטיותיו ופניה רציניות כל־כך וידיה מתוחות כל־כך, עד שמצא לו רגע לעצור את הסוסה ולדבר רכות באזני שתיהן. את הסוסה שידל שתשתף פעולה עם תלמידת־הרכיבה הנעימה, ואת קלאריבל שידל שתרפה ממתיחותה, תתרפה במושבה ותשתדל להתמזג עם תנועות גופה של הסוסה.

בתחילה כשהציע אתרוגי לקלאריבל לקבל אצלו שעורים ברכיבה סרבה לו לחלוטין. בלשונה המעורבת שאתרוגי התקשה בתחילה להבינה, הסבירה לו שנפשה עייפה ממחזרים. ואולי גם בשל כך עשתה את הדרך הארוכה מארצה לקיבוץ. יש לה חבר אחד, חבר טוב, צעיר מצעירי המשק והיא אינה פנוייה לאחרים. אבל יהודה אתרוגי לא ויתר. הוא סבב את מכון החליבה כאילו היה פרש באיזה חיל־מצור, ונפשו לא עייפה מלהטריד את החולבים ואת הפרות. כשראה אותה יוצאת עם דלי החלב בידה להשקות את העגלות הרכות, היה קופץ מסוסתו וממהר אליה. ואחר־כך היה סובב אתה בין התאים הקטנים ומסייע לה להקים מרבצן את העגלות. הוא אחז בעגלה ופתח את פיה וקלאריבל היתה יוצקת את החלב לתוך גרונה. מגע גופה החמים של העגלה ואדי ניחוח החלב המחומם הפיחו עוז בנפשו והוא שאל אותה למה שלא תבוא לחצרו ללמוד רכיבה. ולמה שלא תכיר את כלבי הענק המאולפים שלו. היא הסתייגה ממנו ולא הסכימה לשוחח אתו בכלל. היא לא השיבה על שאלותיו ולא הודתה לו אפילו על עזרתו. תמיד העמידה פנים של מופתעת כשהיתה יוצאת מהרחצה, ורואה לפתע את שומר־השדות המזדקן מזנק לעברה ממחבואו שליד הפתח. האם נהג לארוב לה בכניסה למגורי המתנדבים? ובאמת ראו אותו משוטט בצהרים סביב לבנין הטרומי שבו גרה? היש קשר בין מה שהיה בינו ובין קלאריבל למה שגרם להעלמו?

ואחר־כך, אחרי שהפציר בה ולא נלאה, נאותה לו והסכימה לקבל שעורים ברכיבה. היא היתה מחכה לו ברחבת מכון־החליבה, לא רחוק מהמתבן החדש, והוא היה מגיע לשם עם סוסתו ומסייע לה לעלות. ואחר־כך היה מלמד אותה איך לאחוז במושכות ואיך להוליך את הסוסה. קלאריבל היתה תלמידה חרוצה ובמהרה יכול להפקיד בידיה את הסוסה לשעת רכיבה שלמה. הם היו יוצאים ברכיבה מעבר לשער השדות ועושים את הדרך עד לגשר הישן, מרחק של שני קילומטרים בערך. הסוסה הכירה כל אבן בדרך וקלאריבל נהגה בה ללא שום מאמץ. ואחר כך התעקשה קלאריבל לצאת לבדה לרכיבה. אבל אתרוגי לא סמך עליה, ועקב אחריה במכונית־הסיור הקטנה שלו. הוא היה מפקיד בידיה את הסוסה וּמַחֲרֶה אחריהן בנסיעה אטית. ומתוך המכונית היה קורא אליה ושולח לה הוראות. והיא אימצה את ידיה, מתחה את רגליה, והשתדלה בכל כוחה להתמזג עם תנועתה הגלית של הסוסה. עד שראה שהיא שולטת יפה בבהמה ותימרן כך שמסלול רכיבתה יוביל אותה אל צריפו ואל חצרו.

בתוך החצר נהג בה יהודה אתרוגי כאילו היתה נסיכה של ממש. הוא הוליך אותה אל העציצים העצומים שהציב לרגלי גזעי הקזוארינות העבותות, ושם הראה לה את הפרחים הוורודים של הקזוארינה, פרחים זעירים המפיצים בושם קל ונעים. והיא השתאתה לראות את נחילי הדבורים הנצמדות אל הפרחים הענוגים. ובעינים מתפלאות שעתה להסברים המקוטעים שלו, בלשונו העילגת, על פרחי הזכר ועל פרחי הנקבה. ועל האצטרובלים הקטנים שהם תוצאת הזדווגותם. הזדווגות מופלאה של פרחי עצים המתרחשת באוויר החופשי, במרומי הצמרות, בתוך איוושת־הרוח בין המחטים. איוושה שאינה חדלה מעט. ואחר־כך משך אותה אל המלונה שבנה לכלבי־השמירה הבריונים שלו. והיא התפחדה לשנייה קצרה, כשראתה אותם מגיחים דרוכים מתוך מאורתם, ולהרף שנייה קצר נלחצה אל כתפו. ולבו המזדקן שכבר שכח הווית אשה מהי, החסיר כמה פעימות. ריח גופה היכה בו פתאום, מין תערובת מיוחדת שהיה בה מריח חומרי הניקוי במכון־החליבה וריח החלב החם שהיתה מגישה לעגלות, ומריח הסבון שבו היתה ממרקת את גופה במקלחת הרפת. אתרוגי שאף לתוכו את ריחה בשאיפה עמוקה וממושכת. ובתוך כך עצם את עיניו וריפה את גופו. וכל עצביו נדרכו אל הפיסה הקטנה בכתפו שעליה נשענה קלאריבל לרגע קצרצר. וכשהתעורר כאילו נעור מאיזה עילפון בלתי צפוי. הוא מיצמץ בעיניו וכאילו לא תפס שהוא עומד עם המתנדבת הצעירה על משטח החצץ שבחצר־השומרים, ולא על רציפי־העץ החורקים שבעיירת־הקרפטים ההררית.

קלאריבל סרבה להכנס לתוך צריפו והוא הוציא בשבילה כיסא קטן, ושם לפניה את רובה־הציִד שלו מפורק מכדוריו. וכשפרש ממנה כדי לבשל את הקפה שאהב, אותו קפה שלמד להכינו לא הרחק מכאן, על מגרש האוהלים של מחלקת הפלמ״ח, לפני יובל שנים בערך, ראה בחֲטָף איך היא מגביהה את הרובה אל כתפיה. ואחר־כך ראה איך היא עוצמת עין אחת ומכוונת בעין השנייה, ואיך היא מושכת בהדקים. והיא הסמיקה מעט כשראתה אותו עומד לפניה עם ספלי הקפה, בשעה שהיא השמיעה בום־בום בקול חרישי. אבל אתרוגי השים עצמו כאילו לא ראה ולא שמע איך נהגה ברובה־הציד, והסביר לה בפרטי פרטים מהי הדרך הנכונה לבישול קפה, אותה למד בלילות הארוכים בשנים ההן, שלפעמים נדמה לו שלא הוא חי בהן ולא הוא סבל בהן ולא הוא שאצר אותן בזכרונו, אלא איש אחר, איש שתרמיל קטן צר מהכיל את כל חייו, ואב אוהב ואם דואגת דחסו בתוכו את כל תקוותם. ושילחו אותו, נער רך, לארץ חמה ורחוקה, ארץ שאליה הם לא יכלו להגיע, והוא לא יוכל לצאת ממנה. כי זמנו מתקצר. ואפילו המקורבים שבין מיטיביו, אלה שזכרו לו את ימי־החסד הקצרים של הקרב הנורא במלכיה, את קור הרוח המפליא שבו נשא את כאביו המפלחים את ידו מותזת־האצבעות, אפילו הם כמעט מסכימים עם הטוענים ששומר־השדות המזדקן אין בו שום תועלת. ואולי כדאי להטות אוזן לאומרים שיש להחליפו בהקדם בשומר אחר, צעיר מהיר ומיומן שאינו עמוס במטען מכביד כזה של זכרונות. איש בתחילת דרכו שטרם החמיץ את החיים הממהרים לחלוף. איש שאינו מסוגר בתוך חצר, כלוא בין מלונת־כלבים שנצבעה מחדש לבין אורוות סוסים הנזקקת לשיפוץ.

 

ה    🔗

עשרת הימים שבהם עזבה קלאריבל את עבודתה ברפת ובאה להיות אתו בצריפו, היו הימים המאושרים בחייו. הוא זנח את חובות השמירה, התיר את הסוסה ושכח להאכיל את כלביו. כל הלילות היה דבוק אל גופה הצעיר, שואב ממנה בתאווה את לֵיחַ נעוריה, ומתרפק על הנשים שהחמיץ בחייו, על משפחתו שלא הקים. וקלאריבל נענתה לו במין הענות מופלאה שלא היתה מוסברת אפילו לו עצמו. הגבר המזדקן שהשפיל עצמו בצורה מלבבת כל־כך נגע אל לבהּ. בשעורי הרכיבה שנתן לה מצאה בו דברים שהרפתנים הצעירים לא היו מסוגלים לראות. הם התפלאו עליה מאוד כשהניחה את מגפיה בתאה, תלתה את סרבל החליבה ואמרה שהיא הולכת אליו ואינה יודעת מתי תשוב. ועד שתשוב, שלא יתעצלו וימצאו לה מחליפה מבין המתנדבות. כי מאוד חבל לה על הפרות הסובלות ועל העגלות שלא יהיה מי שישקה אותן. אבל היא לא שמעה לדברי הלעג שלהם, לקחה את בגדיה ועברה אל חצר השומר, מרחק של כלום מהמבנים הטרומיים שבהם התגוררה.

בבקרים ישב אתרוגי על אבן בחצרו והתבונן בקלאריבל. הוא יכול היה להביט בה שעות. הוא לא שבע מראות את גופה הצעיר בחילופי תנוחותיו. את דרך טיפולה בבגדיה. את ידיה העושות בשערה. מלאכות הנקיון שעשתה בצריף ומחוצה לו ריתקו אותו והוא לא הרגיש בחלוף הזמן. בעיקר התחבב עליו אופן כביסתה. היא משכה מהצריף את גיגית הפלסטיק הגדולה וכרעה עליה בכל גופה. הצעיף שכיבסה, הצעיף השחור שהיתה קושרת לצווארה, מצא חן בעיניו מאוד. איזו דרך צרפתית לגינדור קל ומושך. כשנכנסה אל הצריף והשאירה אותו מושרה בתוך הגיגית, לא התאפק וזינק אל תוך הצריף ממקום תצפיתו שבחצר, טובל את פניו בתוך הצעיף הרטוב, ושואף את ריחו עד למחנק. צווארה הארוך שסביבו היתה קושרת את הצעיף קסם לו עד איבוד חושיו. כל היום היה מהלך אחריה, מלטף אותה בגבה ובעורפה. היה מגביה את סנטרה ונושך ונושק לצווארה. ובלילות כששכבה לפניו ביקש ממנה שתקשור לצווארה את הצעיף. והיא נענתה לשגיונותיו וקשרה את הצעיף כמו שביקש. ואחר־כך כבדרך משחק העבירה אותו לפני עיניו, שיחדל להסתנוור מהעירום הנערי שלה. והוא התעוור מרצונו, ושמח כל־כך להשתקע בחשכה, לאבד בתוכה את ידיו ואת רגליו ולצלול אל המעיין הריחני של גופה.

קלאריבל פינתה את הצריף מזוהמת השנים שהצטברה בו. היא לא ידעה מנוחה גם לרגע קט. ידה המיטיבה הועברה על פני כל החפצים שהיו מונחים בו. וכשגמרה לנקות את הצריף ניקתה את החצר ואחר־כך התמסרה למירוק המלונה המטונפת. אתרוגי לא יכול היה לעצור בעדה וגם לא רצה. הוא התהלך אתה בעשרת הימים הללו כאילו הוא חסר כל רצון משלו. מה שביקשה ממנו מיהר ועשה. ומה שרצתה מיהר והביא לה. עד שמצאה במגירה את ערימת הגרבים המלוכלכות שלו. עשרות זוגות של גרבים שלא כובסו. אתרוגי היה זורק אותן מגולגלות אל מתחת למיטה ואחר־כך, כשבא עליו איזה התקף קצר של טָהֲרָה, ערם את כולן בתוך המגירה. קלאריבל התנפלה על ערימת הגרבים וכשיהודה אתרוגי ניסה למנוע בעדה, עלה בה רוגז פתאומי שלא היה מוכר לו מקודם. לפתע החלה לצעוק עליו בתערובת לשונה, והוא שכבר ויתר על כבודו וכבר התרצה וכבר היה מוכן לעשות כל מה שתגיד, פשוט, לא הבין את דבריה המסוכסכים.

וכששכבו רפויים ומפויסים נטלה את יד שמאלו הפגועה וביקשה להסיר את כפפת־העור התומכת שלו. אתרוגי סייע לה להתיר את קישורי התמיכה של הכפפה. ופתאום נדהם כשהיא נצמדה אל גרמי האצבעות המותזות, נצמדה ונישקה אותן בחום ומתוך פרץ של תאווה. הוא משך ידו ממנה בפתיעה ובכאב. אבל היא ליטפה את ידו והרגיעה אותו בלשון מילמולית שלא הבין את פִּשְׁרה. והיא נשקה לו בעדינות, ואחר־כך נפתח בתוכו משהו, כמו נפרץ זכרונו, ממש כבליל השריפה של המתבן, והוא סיפר לה על הימים הרחוקים של ילדותו. ימים שבהם היא עוד לא באה לאוויר העולם… על לילות השרב ברכס של מלכייה, ועל יום־הקרב שהיה אבוד מראשיתו. ועל הצרור המנובז שפגע בו והתיז את אצבעותיו. והיא שאלה מה זה מלכייה והוא אמר לה שם מקום אחד בגליל. והיא אמרה שהיתה בגליל, עם קבוצת המתנדבים בטיול משגע. הם ביקרו באתרים הקדושים לנצרות. והיא שאלה אם מלכייה גם היא אתר קדוש לנוצרים. ויהודה אתרוגי אמר לה שמלכייה היא מקום קדוש רק בשבילו ואולי בשביל עוד כמה אנשים שעדיין זוכרים את הקרב הארור ההוא, בצהרי החמסין הקשים, על הרכס הבוגדני מוכה הטרשים.

ואחר־כך עמל חצי לילה להסביר לה שלא בגלל המלחמה נכשלו חייו. ולא בשל שבע השנים האבודות שעשה בפלמ״ח. ולא בשל עליית־הנוער שהשליכה אותו אל חופי הארץ. וגם את משפחת הדוד אין הוא מאשים, כי עד היום לא ברור לו מי היה כפוי־טובה באמת. והיום, ממרחק השנים, הוא מיטיב להבין את האיש הטוב ההוא, הדוד הרחוק שיצא מחייו לפני שנים רבות כל־כך.

קלאריבל שאלה אותו על אביו ועל אמו ועל עיירת מכורתו. והוא אמר לה שגם רציפי העץ שבעיירת־הקרפטים ההררית אינם אשמים בכך שחייו התגלגלו לאן שהתגלגלו. ואת אביו ואמו הוא בקושי זוכר. ובימים – יש ואינו מצליח להעלות בתוכו את דמותם. ורק בחסד הלילות, לילות־הסיוטים הקשים והחלומות מלאי האימה, רק בחסדם המפוקפק הוא מצליח לעתים רחוקות להעלות את דמותם כמו שהיו בחייהם. ולפתע סיפר לה מה שלא סיפר לשום אדם. איך הוא מצליח לשוחח עם הוריו בלילות הטירוף הקשים. ולא פעם הקיץ מעצמו, כשהוא דובר בלשון הסלאבית ההיא, לשון ילדותו. וכך יש בקרים שבהם הוא מתהלך ובאוזניו מהדהדות המלים המוזרות. וכבר ניסה לחזור עליהן שוב, לאור היום, ולא הצליח. כאילו יש בעולם הפרדה אמיתית שכזו, בין מה שנראה ונשמע לאדם בחלומו, ובין מה שאדם רשאי לזכור כשהוא שרוי בהקיץ.

עשרת הימים שקלאריבל שהתה בצריפו היו ימים של חגיגה אחת גדולה וארוכה. יהודה אתרוגי לא הצליח לרוות את צמאונו אליה. לא אל גופה, לא אל מַרְאֶהָ בעודה עוסקת בעבודות הבית, ולא אל הדברים שהעירה בו בשאלותיה. הוא לא שאל אותה כמה זמן תשהה בצריפו. הוא לא שאל אותה מי הוא הצעיר מצעירי המשק שראה אותו מתייחד אתה כמה פעמים. הוא לא שאל אותה שום דבר. הוא רק הניח לעצמו להיגרר אחריה כאילו היה מפורק מרצון עצמי. הוא לא התערב בשיחה כשנכנסו אל החצר כמה מן הרפתנים ודיברו איתה בגסות ובקול רם. הוא אפילו לא יצא מצריפו כשקלאריבל נקראה שוב ושוב להידבר עם חברים מהקיבוץ, שכולם היו דורשי טובתה. כמו בחלום עברו עליו עשרה ימים משכרים והוא לא ידע את נפשו. ולפעמים היה העונג ממלא אותו כל־כך, שעלו בו זכרונות, בלי שהזמינם, מהימים הרחוקים שהיה ילד ברשות אמו והיא טרחה עליו כל הזמן לפנקו.

כל מה שעשתה המתנדבת הצעירה העיר בו זכר רחוק מהימים הטובים שבחייו. הימים בהם היה ילד ואמו אישה צעירה ויפה ואביו יוצא ובא בבית ובעיירה. ויש לו שם ויש לו צורה ויש לו מעמד, והכל זורם מישרין. ומבטיח שהוא, יהודה אתרוגי, יזכה גם הוא לחיים טובים ומובטחים. וכשהוציאה קלאריבל את בגדי־החורף העבשים שלו אל השמש, נזכר פתאום בחום שחש כשהיה שרוי בין הוריו בבית־העץ, בהרים, בלילות החורף הקרים. המעיל העבה של אבא שהיה עשוי מִשְׂעַר גְמָלִים ודומה לפרווה ענקית היה מוטל על שלושתם. והם נכנפו תחתיו והתחברו מתחתיו לגוף אחד מאושר. אתרוגי היה יכול אפילו להזכר בריחו של שער הגמלים, ובריח שערותיה של אמא, שפני הילד שלו היו משוקעים בתוכן. כל צעד שצעדה קלאריבל בתוך הצריף ובחצר מרופדת החצץ העלה בו את זכר אמו הלובשת את בגדיה וטורחת על בגדי בני־הבית. הוא זכר איך ארזו את בגדיו לפני שהוסע אל הרכבת. הוא זכר את אמו בוכה על המזוודות ואחר־כך על כתפו, כשהיא חורזת מחרוזת ארוכה של ברכות לדרך, שממנה אין עוד חזרה. מה עלה להם בשארית ימי חייהם? האם באמת עלו באש כמו שסיפר לו פעם מישהו בפלמ״ח, לפני שנים? הזהו מקורם של חלומות־האש שלו, שבהם נשרפת כל העיירה?

לילה אחד התגעגעה קלאריבל אל העגלות שהיתה משקה ורצתה ללכת ולראות אם לא הזניחו אותן. אתרוגי אמר לה שאין שום בעיה. פשוט יעלו על מכונית־הסיור הקטנה שלו ויסעו אל הרפת בתוך שתי דקות. אבל קלאריבל חשבה אחרת, והיא הפצירה בו שיחכו עד לחושך. ואז משכה אותו החוצה והם נערכו למסע כאילו היו יוצאים למרחקים. הוא חבש למענה את הסוסה והילך לפניהן, והוליך אותן בשביל נסתר, כדי שיגיעו אל הרפת בלי שיראה אותם כל הקיבוץ. והוא שרק לכלביו והם יצאו לפניהם ואילו לא היה מרסן אותם ללא הרף היו משסעים בפראות כל מי שהזדמן בדרכם. ואתרוגי השב לעצמו שהמתנדבת הצעירה הזו עירבלה עליו את כל עולמו, ומי היה מאמין לפני כמה שבועות שהוא יֵצא למענה בשיירה לילית חשאית, רק כדי שתוכל ללטף כמה עגלות מצחינות ומזילות ריר. והוא תהה על כוחה של קלאריבל להניע את חייו החוצה מהמסלול שנקבע להם. ודקירות אחדות דקרו את לבו, כשהעלה לפניו בדמיונו מה יהיה עליו ביום שתיעלם מצריפו.

 

ו    🔗

לאחר עשרה ימים עזבה קלאריבל את הצריף. בפתאום באה ובפתאום הלכה. אתרוגי יצא לסיבוב השמירה של אחר־הצהריים ולא ניחש כלום. הקיף את המטעים, הרחיק עד אל מעבר למאגר־המים המרוחק, ושב וחזר דרך חוות הלולים. כדי לשוב במהירות ויתר על הרכיבה ונסע במכונית־הסיור הקטנה שלו, ורק איזה שד קטן דחק בו לא להשתהות ולא להתאחר. אבל חפזונו היה לחינם. עוד מרחוק ראה שהצריף נטוש. יש סימנים קטנים לאיש אוהב הנראים לו גם ממרחקים, ועל פיהם הוא יודע אם האשה בצריף. הוא החנה את המכונית בחצר, רץ אל הצריף, הקיף את הגינה, הציץ בין העציצים הגדולים וידע שהיא הלכה. כביסתה שתלתה על ענפי הקזוארינה נעלמה. הצעיף השחור שלה שייבשה אותו על קורת העץ בכניסה לצריף, שהתנפנף ברוח כמו קמיע, סולק בחיפזון. סנדליה שהיתה מותירה אותם על החצץ לפני הדלת נלקחו. והמטפחות הצבעוניות שבהן קישטה את האוכף ואת הרתמות של הסוסה נאספו עד אחת. ומה שהיה חשוב לו מכל, ריחה, ריח בושם ענוג שריחף מעליה ופשט על סביבותיה והיה שורה על הצריף ועל החצר כל הימים שהיתה כאן, נסחף עם רוח אחר־הצהריים, ולא הותיר אחריו אפילו עננה קטנה אחת.

אתרוגי מיהר אל הרפת ואל מכון־החליבה. כל הלילה התהלך בין החצרות וחיפש אחריה. הוא ביקש בכל הסככות, בין הפרות המבכירות, בתאי העגלות שאותן השקתה, ואפילו אל משטחי הבטון של המרכז לחלוקת מזון הגיע. אבל לא ראה ולא מצא לה שום זכר. הרפתנים הביטו בו בעין לא טובה, כאילו זעמו עליו, ולא רצו להרבות עמו בדברים. מישהו אמר שראו אותה נוסעת בצהריים, עולה על אוטובוס בתחנה. לאן נסעה? האם היתה לבדה? או שהיה אתה המחזר הצעיר שלה, שאתרוגי כמעט שכח את קיומו בימים האחרונים? האם השאירה איזו הודעה. הם שלחו אותו אל המזכירות. למה לא? ודאי השאירה בחדר המזכירות הודעה בשבילו. שילך למזכירות ויברר. שם בטח יודעים. ואם הוא רוצה הוא יכול לפנות גם אל האחראית על מגורי המתנדבים. אולי גם היא יודעת משהו. הרי לא ייתכן שתיעלם לה ככה באופן מוחלט, בלי להשאיר סימנים. והוא סבב בשבילי הקיבוץ, באור המחוויר של השחר, ברטיבות הצוננת שלפני הזריחה. אולי ראו אותה במבנים הטרומיים, במגורי המתנדבים? אולי גויסה בטעות לעבודה במשמרת־הלילה בבית־החרושת? רגליו כאבו מרוב התרוצצות, וידו הגדומה הכבידה עליו בכאבים לא צפויים. כמה זמן כבר לא חש כאבים ביד הפגועה? וזכר נשיקותיה פילח את זכרונו. איך ביקשה אותו שיסיר מעל ידו את כפפת־החיזוק. איך סייעה לו בעדינות להתיר את הקישורים המחוברים לפרק־היד. איך משכה ברכּוּת בכפפה ופשטה אותה מעל כפו. ואיך התנפלה לפתע, באיזה פרץ של תאווה על הגדמים וממש מצצה אותם בנשיקותיה. בשרו הסתמרר והוא ידע ששוב לא יראה אותה לעולם.

האם הסתפק בליל־שיטוטים מתיש אחד? או שבחר להתענות בשני לילות שימורים? לפי העדויות קשה להחליט. משום שאיש לא זכר מתי ראה אותו ישוב קפוא אל שולחנו, מול חלונו המאפיל. האם היה זה בלילה הראשון לאחר נסיעתה של קלאריבל או אולי בלילה השני? ואם בלילה השני, איך העביר את יום־הסבל המתארך שביניהם? מה עשה לבדו בצריפו מאז שב מחיפושיו? האם באמת השאיר איזו רשימה? הלך ודיבר עם חברי המזכירות ועם האחראית על המתנדבים? ובכלל את מי בחר לראות ביומו האחרון, עם מי שוחח, למי רמז על המעשים האיומים שיש בדעתו לעשות? וקלאריבל, האם יצאה מצריפו, לאחר עשרת הימים, בידיים ריקות? ומה נשאה אתה לדרכה? האם באמת העניק לה מתנות, כמו שסיפרו בקיבוץ? או שהיא משכה לעצמה, ללא רשותו, דברים שחשקה בהם ביציאתה?

מהלך האירועים שהתפענח למחפשים היה נורא. סדר הכרחי של תנועות ומעשים. רצף מחריד של החלטות שאתרוגי קיבל והוציא אל הפועל ברצינות ובקור־רוח. בראשונה ניגש אל המלונה. הוא עמד שם שעה ארוכה והביט בשני הכלבים שאהב. הם נדחקו אליו, קפצו עד לגובה כתפו, ליקקו אותו בלשונם הלחה. הוא ליטף את שערם. את ראשיהם, החליק ועבר לאורך אזניהם. האם היו אלה אותם כלבים שרכש לפני כחמש־עשרה שנה, וטרח באילופם כל־כך קשה? או שהיו גוריהם של הראשונים והחצר והמלונה היו להם מולדתם היחידה? הוא רכן אליהם ולחש להם מלים מרגיעות. אבל הם ראו בצערו. ואולי גם חשו באיום נסתר שהצפין. והם לא שקטו. התלוו אליו תוך יללות ונביחות קצרות אל המחסן שמאחורי המרפסת. הם התרפקו על כפותיו כשהכין את מזונם ועירב את מנת־הבשר עם הרעל שהיה מוכן אצלו מימים. הם לא הרגישו במאומה וחזרו אחריו אל המלונה. הם לא המתינו עד שהניח לפניהם את הבשר המורעל. זינקו וחטפו אותו ממש מבין אצבעותיו. ואחר־כך התקוטטו על גודל המנה. אתרוגי הרחיק כמה פסיעות מפתח המלונה ובאין־קול נפרד מהם בברכת־דרך מוזרה. אפשר שבלי שחש בכך אמר את הברכה בלשון הסלאבית הנושנה ההיא, לשון לילות־הסיוטים שלו, לשון ששימרה עצמה בתוכו ופרצה ברגעים קשים כמו רגע הפרידה מן הכלבים.

לאחר שכילה מעשיו האחרונים עם שני כלביו, הלך אתרוגי אל האורווה. הסוסה צנפה לקראתו באהבה. האם ניחשה שהוא נושא סכין גדולה בחגורתו? האם ידעה שכבר מזמן סימן לו מקום בגרונה, נקודה רגישה, שבה יתרחש הכל במהירות וללא כאבים? הוא ניגש אליה, משך בראשה מתוך האבוס, היטה אותו וליטף אותה לאורך ראשה. רעמת־שערה, הנופלת לצדי צווארה, הזכירה לו את שער־הגמלים שממנו היתה ארוגה אדרת אביו, בימי החורף הרחוקים של ילדותו, שלפעמים, ממש כמו בשעה זו, הוא באמת מתקשה להאמין שהיתה מעולם. הוא לקח את המברשת הנוקשה והבריש מבלי דעת את גופה כמו שהיה נוהג לעשות ימים רבים. הוא זכר את הימים הראשונים שרכב עליה. את חיבתו אליה, שנתעוררה כמעט מהשעה הראשונה שנקשרה בחצרו. הוא הכיר לה תודה שקיבלה עליה את גופה של קלאריבל בנחת וברצון. כמה יפה היתה קלאריבל בשעות שלפני החשכה, כשהיתה רוכבת על הסוסה, בדרך השדות, לא הרחק מהגשר הישן. הוא היה נוסע אחריהן או לצדן, או סתם מחנה את המכונית לצד הדרך, ועוצר בקושי בדמעות האושר הבלתי צפויות. למה דחק בה כל־כך שתעזוב הכל ותעבור אל צריפו? הרי יכולה היתה להמשיך ולרכוב על הסוסה והוא מהלך לצידה עוד ימים רבים? הוא שלף את הסכין הגדולה מחגורתו, חתך את החבל שבו היתה קשורה, ובמחווה פתאומית פתח את דלת האורווה, ואחר כך גם את שער החצר, והריץ את הסוסה אל מרחבי־השדות. שם גם נמצאה, רועה בעשבי־הנחל, לא הרחק מהגשר הישן. רתמתה לא נמצאה, האוכף נעלם וגם את הסכין הגדולה לא גילו המחפשים.

מן האורווה הלך אל המחסן. שם הגביה את מיכל הפלסטיק שהיה מלא בנזין. המיכל היה כמעט מלא ולידו גם נערמה, כאילו מאליה, ערימה של סמרטוטים. מכנסיים צבעוניים וחולצות־פלנל של ילדי הקיבוץ הקטנים שיצאו מכלל שימוש. הוא ניגש פעם אל המתפרה, אסף לו ערימה והביא אותה אל חצרו. כשנגע בבדים הרכים עבר בו רטט שלא הצליח לכבשו. ידיו הרעידו מעט והוא חשש שאולי לא יצליח להביא לידי גמר מה שזמם. ריחם של הילדים עדיין נדף מן הסמרטוטים. והוא זכר את חליפת הצמר הכחולה שלו, שאמו היתה מלבישה אותו בה באותם ימים טובים. הוא זכר איך התהלך בה בחגים ובשבתות. הוא זכר איך הצמר גירד מעט את עורו והציק לו, אבל אמו הרגיעה אותו ואמרה שהכל יוטב עם הזמן, והוא יתרגל אל החליפה. איך לא הרגישה קלאריבל בכל אלה? איך לא ניחשה את כוונתם? האם לא שמעה מחבריה הרפתנים על האיש המהלך בלילות בקיבוצי הסביבה ומעלה אש כמתבנים? האם לא שמעה מהם על התמהוני אחוז תאוות הנקם המתרוצץ בלילות נושא פחי בנזין וגפרורים? ואיך לא היססה לזנוח אותו. הרי סיפר לה בלילות אהבתם כמה כעס הצטבר בלבו על אמו שזנחה אותו ושילחה אותו לבדו, ילד עם ילדי עליית־הנוער.

ואחר־כך התרחש הכל במערבולת שאינה ניתנת כלל לשיחזור. ייתכן והלילה היה שקט והצעקות עלו רק מִפְּנִימוֹ. אותן צעקות מוכרות מלילות־הסיוטים שלו, באותה לשון סלאבית מסורבלת, המלווה את חייו כלשון־רקע שאינה משתתקת לרגע. הכל התערבב עליו בשעה האחרונה. הסמרטוטים שנטבלו בבנזין, חפיסות הגפרורים שמילאו את כיסיו, המתבן החדש שהיה דחוס בקש יבש עד למחנק. גל הסמרטוטים הבוער הנזרק אל אפילת המתבן נדמה לו לשנייה קצרה כמו אדרת החורף הכהה של אביו. האדרת העשויה שער־גמלים שנזרקה אליו בעמדו לבדו על רציף־העץ של תחנת הרכבת הקטנה, בעיירה הקרפטית ההררית. קריאות הקרב הניחרות ממלכייה נתערבבו בצעקות הפצועים. החמסין הנורא ששרף את הרכס, הרתיח את הסלעים והעלה באד מרטיט את תמונת הנסיגה המְבִישָׁה. זעמו גבר עם גבור הרעש באזניו. בגידת המפקדים בין הסלעים הלוהטים. בריחתה הפתאומית של קלאריבל. פניה המאורכים ושערותיה הכהות, שהוא נטעה לכמה ימים וחשבן לפניה הנשכחים של אמו ולשערותיה שלמגען הוא נרעד עד היום. ואחר־כך האש והעשן, המתבן הבוער וכפפת־העור התומכת שלו שנשמטה מידו בשעת הבהלה. ורק אותה לבדה מצאו המחפשים למחרת, אחרי השריפה. קישוריה ורצועות־העור שלה נותרו שלמות כולן, ואפילו אחת מהן לא נחרכה.