רקע
אלישע פורת
שלושת שלבי השלֵמות
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: זמורה ביתן; 1988

 

א

זִכְרִי בן־יהודה, פועל תעשייה מסור, שוחר שלמות מזדקן, איש דקדקן ומקפידן נורא עם עצמו, ישב אל שולחן העץ המאולתר שלו, מול חלון הזכוכית הגדול שבדירתו ולטש עיניים חסרות מגן אל עץ הפֶּקָן שבגינתו. העץ האיתן הניח את דעתו. הגזע החסון, ענפי המשנה החזקים, הקליפה החומה המבוקעת, כולם היו סימנים לעץ בריא שלא יקרוס בבוא השעה היעודה. לפעמים, בימי סערה, או בימים שהיתה רוח עזה נושבת ובאה מכיוון הרפתות היה מניח לרגע עיסוקים חשובים, מפנה עצמו משולחן עבודתו העמוס בספרי מילונים, ניגש אל חלון הזכוכית, מצמיד מצחו הלוהט אל הזכוכית הצוננת, וחוקר מרחוק את תנועות הטלטלה של עץ הפקן.

הגינה הקטנה שלפני פתח דירתו היתה מעט זנוחה. למען האמת איש לא טיפל בה. זכרי בן־יהודה הטיל את טיפוחה על עץ הפקן. הוא עצמו כבר תש כוחו. היו שנים שהחזיק על המרפסת מאחור, מתקן עץ פשוט שהרכיב במו ידיו. על המתקן תלה כמה כלים לעבודת הגינה. מגרפה שבורת־שיניים, מעדר שידית העץ שלו העלתה עובש, ואיזה משפך ישן מפח מגוּלוון. אבל בשנים האחרונות, מאז הבטיל אותו הקיבוץ מעבודתו הקודמת, האהובה, הרכבת ארגזי עץ לאריזת הדרים, ומאז שעבר הסבה לתעשיית מיכלי הפלסטיק, נחלש כוח הרצון שלו, והגינה חדלה מלהעסיק אותו. באביב, כשעץ הפקן התכסה בניצת לבלובו שמח שהוא מעניק מראה רענן לגינה הזנוחה. ובחורף, כשנשורת העלים החומים היתה מצטברת על המדרכה הצרה שלפני הבית, חוסמת את דרכי הניקוז של המים, משתחלת בכל סדק ופולשת בלי הרף לתוך הדירה הקטנה, שמח על המראה החורפי ששיווה עץ הפקן לדשא הקטן, לקיר הבית הנחשף לפתע, אחרי חודשים של כיסוי מוצל. ואז היו תוקפים אותו געגועים קשים לילדותו הרחוקה, לבית הוריו הישן, לעיירת מכורתו הקבורה מתחת לתלי־האפר. אי שם בפולין המזרחית.

זכרי בן־יהודה, לְשׁוֹנָאִי חובב ומעמיק חקר בשפת עֵבר, שערימות של מילונים עבריים מתגוללים בדירתו הקטנה, לא היה מוצא מנוח עד שלא היה נתלה כולו בכל גופו ונשמתו בריכוז ובצמידות ובדביקות במעשה הפיענוח של איזו מלה מוקשה בלשון הסרבנית הזו. הלשון הבעטנית הזאת שאינה מתרצה לו ואינה מתמסרת לו. הלשון הקשה הזו שבימי בחרותו נגלו לו מרחוק כמה מציצי יופיה הנסתרים. אבל בשנים האחרונות הפכה למלכת־חייו ולילותיו. והריהו מתמסר לה כולו, נותן בידיה את הפתיל הדק של שארית חייו הדלים. ללא שום חשש הוא מפקיד אצלה את שארית ימי חייו, מעט החלומות שעדיין פוקדים אותו מפעם לפעם, ואת מעט זכרונותיו שמהלכם בוגדני, וכניסתם קשה ויציאתם מכאבת, והם משגעים אותו לגמרי בעת האחרונה.

והוא מפנה פניו מן החלון וחוזר במהירות אל השולחן, נותן מבטו במילון הפתוח וממלמל בחשאי “אַדרָכתָא, אדרכתא”, מלה משורש ארמי שהוראתה שטר־גבייה. ובהשאלה, אצל סופרים ומעט משוררים, נשתנתה הוראתה והפכה למסע־עונשין אכזרי, הכרוך כמעט תמיד בשפיכת דמי נקיים. אם משום גביית מיסים שלא שולמו ואם סתם כך כדי להעשיר את השליט. הוא עומד אצל השולחן, רואה את המלה הארמית הארוכה שלבו אומר לו שמקורה בשורש עברי. והוא אוהב אהבת נפש מלים ארוכות בנות למעלה מחמש אותיות. הוא חש בוז פנימי שקשה לו לכבשו, אל מלים קצרות ופשוטות שאין שום סוד מונח ביסודן. האדרכתא הזו הריהי ממשפחת המלים הנבחרות. מלים שמוצאות חן בעיניו מהרגע הראשון. אפשר לראות את כתמי השומן על הדף, כל הדפים המשומנים במילוניו הם דפים שנושאים על גביהם את המלים הנבחרות. ארוכות אברים, עוֹטִיוֹת סוד, משַׁמרות בתוכן משמעות כפולה. ואפשר גם להטותן על צדן או על גבן, להשכיבן פנים ואחור ולמורחן על מצע הנייר הלבן. הנה למשל: אדרכתא, מדוע לא לרכך מעט את התחילית הארמית הנוקשה, המתחילה באל״ף ובתנועה קשוחה וקמוצה וכל אחד יכול להרגיש בכך. מדוע לא להמיר אותה בה״א שהיא רכה יותר. נוחה יותר? אלא שכמובן, כמו שכבר העיר בהערה הקצרה והבהירה שפירסם לפני איזה זמן בפינת הלשון של עלון המשק: המשמעות משתנה. ואין זה אותו הדבר. זה כוחה וזו אֵימָתָה של הלשון. והפחותים לא יבינו בה לעולם. הם מסרו נפשם על קידוש מהפכה ונטשו בתי־הורים חמים ומשפחות אוהבות, ובעטו באלף שנות יהדות בפולין. ובאו לארץ השחונה הזו, שהעברית הנוקשה היא חלק משחינותה. אבל את סוד הלשון לא יתפסו עד יומם האחרון. נידונים לעילגות מתמדת, לדלות שלא במתכוון, לשימוש בכלים ריקים. וכל השנים הרבות הללו, שהוא נמצא לצדם מאזין ללשונם הדלה וכואב את כאבה, והם לא חשים בו ובאהבתו, ומזלזלים גם בו גם באהבתו. הם צוחקים בחדריהם לפינת הלשון שלו. ומעמידים פני תלמידים נזופים כשהוא עוצר בהם על המדרכות הצרות ומתקן את לשונם הדווּיָה. אבל כשהוא מתרחק הם מעווים פניהם ומחווים אחריו תנועות המרמזות שהאיש אינו שפוי בדעתו. והוא כמעט זועק אל עצי הפקן החסונים שמסביב את כאבה של הלשון העברית, אהובתו הנאנסת.

המחשבות עצבנו את זכרי בן־יהודה והוא חזר אל חלון הזכוכית. בורים וקטני נפש מסביב. אנשים שהנה נפתח להם מעשה־נס פתח קטן אבל אמיתי אל המקור הנכון, אבל הם מיהרו להגיפו איש איש על פי דרכו. והיום, רק הוא, זכרי לבדו, ואולי עוד איזה איש צעיר, מאלה הצעירים החוזרים מבולבלים משנות שירותם הארוכות בצבא, רק הם רואים לאן באמת מתגלגלים הדברים. וגם כשהוא דורש לפני הצעירים המאזינים לו בתמיהה, ומסביר את החוקיות הנסתרת שבחילופין בין אל״ף לבין ה״א במלים הארמיות הארוכות, וגם כשהוא עורם לפניהם את הדוגמאות החיות המזנקות אליו מבין דפי המילונים, הרי יש לו הרגשה שהוא עובד עבודת חינם. אדרכתא אינה יחידה, יש עשרות ואולי מאות כמוה בלשון, ועוד רבות כמוה שטרם נולדו, והן מקננות בתוך מוחות הוזים וקודחים של מולידי הלשון. מה זו אסמכתא, אתה יודע? ומה זו הסמכה, אתה מבין? הרי היית חייל ואתה ודאי יודע מהי אספקה? אבל הספקה זה כבר עניין אחר לחלוטין. נו, אתה תבין בעצמך, אם רק תרצה. וכשהצעירים מגלגלים מולו עיניים אטומות ומבטם מתאבן, אומר להם זכרי בן־יהודה, אין דבר, אין דבר, אני ארשום לכם את הדברים על גליון נייר. חד וחלק וברור. ואינו חדל מהם עד שהם נמלטים מפניו אגב דברי חוצפה וקוצר רוח.

בגינתו מונחים האביזרים שהכין בסדר הכרחי. כאן אסור לטעות בשום פנים, כיוון שהזמן שיעמוד לרשותו יהיה קצר. משהו בין אור ראשון לשעת תחילת העבודה. זוהי השעה שבה חולפים על פני גינתו בשביל התלול המעפיל אל המפעל עשרות צעירים רכובים על אופניהם המהירים. זכרי בן־יהודה השהה מבטו על הדרגש, דרגש העץ שהתקין במו ידיו. כמה פשוט לעשות הכל בתנאי שמחשבתך בהירה ולשונך מדויקת. ללא תוכנית וללא שום קו של סירטוט וללא בקשת עזרה מהמסרטטת הנחמדה של המפעל. הוא ליקט קורות אחדות משאריות ארגזי המשלוח שבהם מגיעות המכונות החדישות לייצור הפלסטיק. לנסר את העץ הריהו זוכר עוד מימי הפרדסים הרחוקים שבהם היה פועל אריזה זריז, והעוטפות היו משלחות אליו חיוכים סמויים. הוא קנה לו אז מיומנות נפלאה בפטיש הקל, במסמרים המאוחסנים בין השפתיים המשווים לחיוכו כוונות נסתרות. הוא התמחה גם במתיחת שבטי העץ הלחים ובמסמורם המדויק אל התיבות.

אילו לא היה מחמיר כל־כך עם עצמו אפשר שהיה אפילו נהנה ממעשה ידיו. וכבר פנתה אליו שכנה ושאלה אם יוכל להתקין גם בשבילה דרגש כזה. בשביל הנכדים, כמובן. נכדיה המתוקים, כדי שיוכלו להיעזר בו בקטיף אגוזי הפקן.

מעל לדרגש, מיטלטל ברוח, החבל שהביא מחצר המפעל. בזבוז שכזה ולאיש לא אכפת. איזה עולם בזבזני בנו הצעירים. וכמה דברים של ערך מתגלגלים בחצר המפעל בלי שאיש יטרח להרימם ולעשות בהם שימוש הגון. אגב, המלה דרגש, מוצאה ודאי ממקור פרסי וגלגולה אל היוונית וממנה אל העברית. ויש בה עניין עצום. וכשתבוא לו שעה של פנאי כדאי שיתפנה קצת מהדיבוק המענה של המלים הארמיות ארוכות האברים, וימצא לו רגע להרהר אחר מוצאן של מלים קשות ושכיחות, כמו למשל דרגש. והוא הריהו זוכר עדיין את הדרגשים שהתקינו להם בימי הבראשית של הקיבוץ, לשם רחצה במקלחת מלאת האדים. הוא זוכר את שעות הישיבה על העץ החלקלק מתחת למים הרותחים, את הבשר המאדים, את האדים הממלאים את התקרה ועוטפים את הנורות בהילה משונה. את ריח הסבון ואת שירת הנערות מעבר למחיצה הדקה.

זכרי בן־יהודה מעביר מבטו כמה צעדים הלאה מהחבל. שם יציב את המגרפה המיוחדת חסרת השיניים שהתקין לצורך העניין. רק פעולה משולבת היטב של כל האביזרים הללו תביא אותו למימוש כוונותיו. בדיוק, באכזריות, ובלי פרפורים מיותרים. חבל חזק ואמיץ הקשור אל ענף חסון של עץ הפקן. דרגש שבנה במו ידיו, הנבעט אחורנית בבעיטת־עקב מחושבת היטב. מגרפה אשר תשמש מנוף למשיכת החבל ולקשירתו גבוה מעבר להישג ידיו. אדרכתא מהי? בוא חייל צעיר ואומר לך שפיכת דם נקיים מהי. זכרי מטלטל ידיו לפני האיש הנבוך. מסע עונשין אכזרי, אתה מבין? מלה ארמית נוראה ביופיה. לא נגיפים המקננים במוחות הוזים יוצרים אותן אלא הן עצמן, מלים ארמיות משורש עברי, מתפשטות בעולם הזה חסר השלימות כמו נבגים. אלפי־אלפים של נבגים העולים והופכים לפטריות מלאות ארס, מכלים מתפוצצים מרוב רעל. אתה מבין, איש צעיר?


 

ב

אנשים צעירים שהגיעו אל המפעל כדי ללמוד את עבודת ניפוח הפלסטיק היו נשלחים ישר אליו. יצא לו שם של חונך קפדן המציק לטירוניו בפרטים היותר דקים של העבודה, אבל מעתיר עליהם גם מפילוסופיית החיים שלו, שלפעמים היתה נדיבה, לפעמים מוזרה, ולפעמים לקתה בשנאת כל העולם. האנשים הצעירים גילו כלפיו סקרנות מהולה בחמלה. הם ראו בו איש בסוף שנותיו, שהוציא את כל חייו בריצות־שירות קטנות למען המכונות, מנסה לרצותן, אפילו לחבבן. איש שכילה את בריאותו למענן רק כדי לפייסן. הוא היה נוטל את האיש הצעיר בידיו, סורק במבטו אם לבש כהלכה את בגדי העבודה, אם נעל את נעלי המגן, אם הצטייד בכפפות נגד חתכים. ואחר־כך היה מושך אותו אחריו במהירות, בקוצר נשימה, אל מאחורי המכונה ומדבר אליו ואל המכונה גם יחד, כאילו היא נוֹכֵחַ נוסף בשיחתם. ותוך כדי הזזת משטח כלים משומנים היה רוכן אל הרצפה ואומר אל האיש הצעיר, אל תהיה מופתע ואל תחשוש לגחך. כולם נוהגים כך בפעם הראשונה. ואל תחשוב חבר צעיר שהשלמות נמצאת בשמים. לא, היא בידי אדם ומעשה אדם. השאלה הגדולה היא: איך להגיע אליה. אם תתמיד כאן במפעל, אם תגלה יחס אל המכונות, אם תתחיל לראות מעבר לבהלה החולפת של יום העבודה, אראה לך כמה דברים מופלאים. קיצורי־דרך לשלימות.

את כלי העבודה שלו ואת בגדי העבודה שלו סימן בראשי התיבות של שמו, זב״י, זכרי בן־יהודה. והחברים שצחקו מאחורי גבו לתנועותיו הקופצניות, לדרשותיו שלא במקומן, כינו אותו בינם לבין עצמם: הזבי הזה. כל העת היה טורח סביב עמדת המכבשים שלו, מעביר אביזרים מפינה לפינה. מגלגל חביות, מעתיק משטחים, מסיע עגלות־יד ומטריד ללא סוף את המלגזנים. כאילו היה עוסק לא בעבודה מפרכת ומשמימה אלא בעיצוב חרושתי או בפיסול בחומרים חדישים. לכל טלטול של חפץ היתה לו הנמקה משלו, ובעצם מערכת הנמקות מסודרת וארוכה, שהיה ממלמל אותה לעצמו, בקול רם כמובן, משום הרעש הנורא ששרר במחלקה. וגם משום שאיש מן החברים העובדים לידו לא רצה לשמוע.

השלב הראשון בדרך לשלמות, היה אומר, הוא: שום דבר על הרצפה. תן דעתך, חיל צעיר, משפט גס כביכול ומוכר לך עד לזרא. אבל תן דעתך כמה חכמה נסתרת בתוכו. ראשית אתה מסלק מכשולים, קטנים כגדולים. ואין לך אדם שלא נכשל, קטן כגדול. כולם יהיו נופלים אם תשים להם בוכנה מיותרת בין הרגליים. שנית, אתה מפנה לעצמך שטח פנוי, כדי לראות מה באמת בעולם ומה באמת באנוש. דרוש מרחב פתוח לעין, לחקור ולאזן, כי זה כל העולם על רגל אחת. חקור ומאוזן. שלישית, אתה פותח פתח לאפשרויות חדשות. כי הרי תכלית אנוש מהי אם לא השתלמות מתמדת. להיות בכל יום טוב יותר ממה שהיית ביום שקדם לו. גם ההתקדמות הזו, או המסע הנמשך הזה אל הטוב, גם הוא זקוק למסלול חלק, נקי ממהמורות. והרי לך בקצרה פירושה של האמרה: שום דבר על הרצפה. וזהו רק השלב הראשון. הנמוך, מבין שלושת השלבים בדרך אל השלמות.

בערבים היה תולה את בגדי העבודה שלו כדי שיתאווררו על המרפסת. שיספגו את ריחות האילנות שבגן. בגד מאוורר היה חביב עליו יותר מבגד שכובס הרבה. והוא אהב את ריחו החריף מעט של אגוז הפקן המובלע בין קפלי חולצת העבודה שלו. לפעמים, כשהיה מטפל מעט בגינה וידיו החשופות היו מצהיבות ממעיכת קליפת הפקן, לא היה רוחץ אותן. הוא אהב את הריח החמצמץ שנסתפג בתוך קמטי העור של כפותיו. והיה מקרב אותן גם לעיניו וגם לנחיריו. אילו היו הדברים נחרצים על פי השקפתו, גם מחוץ לדירתו הקטנה, היה ודאי גם משרה את בגדיו בתוך מרק־עלים, שיהיה ריחו הטוב של הפקן מיתמר ועולה מגופו בכל מקום, בחדר האוכל של העובדים, בחניון האופניים הצפוף, בכניסה אל אולם המשרדים.

היה מעלה את האור במנורת הגן שתלה על אחד מענפי הפקן המשתלחים. ולאור המנורה במרפסת, היה שולף מתוך התיבות שבחדרו את המעטפות החומות, מעטפות־דואר משומשות שבהן אצר את מעט עבודותיו הבלשניות. וכשהיו הניירות לפניו היה משתקע ב״אוצר המלים" של כנעני עד שִׁכְחה.

ופעם אחת בלילה שרבי ומחניק הזעיקו אותו שיצטרף אל המתנדבים וירוץ אל המתבן החדש שעלה באש ובעשן. הוא חטף את המגרפה ואפילו לא הספיק להחליף את בגדי השבת שלו בבגדי כיבוי־האש שהיו מונחים אצלו באיזו תיבה ישנה ופשוט רץ עם כולם. קצר־נשימה ומרעיד כולו עמד מול חזיון הלהבות. ובעת שכולם סביבו טרחו וחבטו ומשכו צינורות והתיזו סילוני־מים וכיוונו את המשאבות וזעקו לחינם מרוב בהלה והתרגשות, עמד זכרי בן־יהודה מול הלהבות המיתמרות מן המתבן החדש. גופו מתכסה זיעה, עיניו מצטעפות והוא מרגיש בתוך תוכו שאיזו הארה עמוקה ממשמשת ובאה, עולה לקראתו מבין ענני העשן. הארה פנימית שלה ציפה ימים רבים כל־כך. הנה היא קרבה ובאה, עטופה בדפים הצפופים של “אוצר הלשון”. מונחת ומסודרת בתוך חבילה של מעטפות חומות מנייר גס. יוצאת ומחליקה לקראתו מתוך המגרות שבנה במו ידיו מתיבות־ההדרים הישנות. היא אופפת ומכסה אותו כולו בתוך עננה לבנה ושקופה למחצה, שריחה אינו כלל ריח החרכון הֶעָשֵן של המתבן הנשרף, של הקש המתכלה. אלא יש לה ריח משלה. ריח מיוחד ומוכר, שמזכיר לו את הריח החמצמץ והעדין העולה מקליפות אגוזי הפקן.

ואז הפריעו אותו מחלומותיו. וטפחו על שכמו וגרפו אותו אל בין הקהל. ומשכו אותו בגסות שייתן גם הוא את ידו לכיבוי השריפה. והוא עינה את נפשו כל שארית הלילה. מלא צער על ההארה שלא נתגלתה ממש לעיניו, והותירה אותו מגורה ובלתי מסופק. ועוד דבר לא הניח לו, איך לא הצליח לקרוא בשם מדויק לאש הפראית שפרצה במתבן. והרי זה מצב דברים מגוחך. כל הגברים של הקיבוץ מתרוצצים כמשוגעים סביב המתבן הבוער ורק הוא, זכרי בן־יהודה, איש קפדן ובודד, ניצב כמו נציב־אבן מול התבערה. ומה שבאמת מטריד את רוחו, מה שבאמת מציק לו עד שהוא מתכסה בזיעה סמיכה וכמעט נחנק היא השאלה הגדולה באיזו מלה עברית נכונה שתהיה בת חמש אותיות לפחות ושלוש הברות מלאות, חדה ומדויקת, יש לו לכנות עכשו את בערת המתקן?

על מרפסת גינתו, מבעד למפשק הציורי של שלד הפקן העומד בשלכת, יכול זכרי בן־יהודה לראות בדיוק את הזירה שאליה הוא נושא את נפשו ימים רבים. הכל מצוי שם. הגינה המגורפת קלות וצמחייתה הדלה, שצל הפקן מדכא כל ימות השנה, אינם יכולים להיחשב בבחינת מכשול. הדרך אל הדרגש פנויה וחלקה. המגרפה נצבת במקומה. בדיוק במקום הנכון, כך שיוכל לאחוז בה ולקשור בעזרתה בין שלושת מצבי השלמות. בין החבל, הפקן והדרגש. הרי לך התגשמות השלב הראשון של תורתו. שום דבר על הרצפה. ריצה מהירה, זינוק, קישור ועינוב והרי לך, הכל גמור. עוד לפני שיגיע בטיסה רוכב האופניים הראשון. מדוע הוא מתמלא בחרדה בלתי צפויה? האם לא ישתבש שום דבר דווקא בלילה האחרון? כי בזמן האחרון קשה באמת לדעת. קבלנים זרים מופיעים לפתע. מחפרונים זריזים מתחילים לטרטר. וקרקע הקיבוץ, מצולקת מזכרונותיו הישנים, מתחילה כאילו לפעור את גופה מבפנים. בחוסר בושה מסתערים הקבלנים עליה וקורעים בה בלי רחמים.

זכרי בן־יהודה נרעד מעט כשהוא מעלה בדעתו מה יקרה בבוקר ההוא שעליו החליט מזמן. והוא יוצא אל הגינה ושלושת מצבי השלמות שלו חופפים זה את זה בתכלית. והכל נראה מזמין כל־כך, פשוט כל־כך. איזו מין קפנדריא נסתרת אל האושר. אבל לפתע ייערמו רגבים בגינה או אבנים שהושלכו על ידי קבלן נמהר. המגרפה יכול שתיעלם ללא סיבה. ענפי הפקן יישברו מכובד הפרי. החבל יטואטא במשבי רוח פתאומיים והדרגש יוסט ממקומו לשמש כמשענת למכונת בטון רעשנית. הרי אפשר להשתגע מבלגן כזה. הרי בתנאים כאלה לעולם לא יוכל להגיע אל השלמות.

אבל עם הפחד באה גם איזו שמחה. מנין צמחה לפתע המלה הנפלאה הזו “קפנדריא”? הרי לך שוב אותן שמחות קטנות הנולדות ממש בתוך רגעי השיממון והייאוש. מלה נפלאה, ארמית במוֹצָאָה, ואולי מקורה בגלגולים קדומים עוד יותר. ארוכה ונאה. מרובת־אברים ובעלת צליל נפלא. ולפני שהוא רץ לראות מה אומר עליה כנעני ב“אוצר המלים” שלו, ומה חושב עליה אלקלעי ב“מילון השלם” שלו, הריהו חושב שאולי מתחייבת כאן גם פנייה אל הראשונים ממש? אולי אל שטיינברג ב“משפט האורים” שלו? ואולי אפילו אל רש״י בכבודו ובעצמו?

הוא מתעכב על המלה הנפלאה. לש בפיו את כל מצלוליה. מפרק אותה לתנועותיה. משטח אותה לפניו על חלל לבן וזך. מרכיב אחרת ושונה את סדר אבריה. דורש לאחיותיה בשימושי הלשון ולקרובותיה במילונים. תוהה מדוע נדחתה מפני אחרות? ומדוע היא גנוזה מאחורי גנזכי המלים של הספרים? ומדוע אינה שגורה בפיו של שום איש מהצעירים החביבים המתייצבים אצלו, ליד מכונת הפלסטיק, לעשות את תקופת טירונותם במפעל.

זכרי בן־יהודה נרגע מחששותיו. העיסוק במלים משכיח ממנו את חרדת אי־הסדר הצפוי בגינתו הקטנה. ולפתע נדמה לו שהכל יסתדר בטוב. ושוב יְבַקעו את חשכת ימי־בדידותו לשונות ארוכות של אש מאדימה. אש הקוראת לו להצטרף אל מהלך החיים האמיתי, שמשום מה לא נגע בו עד היום. שמשום מה הניח אותו בפינתו, מתמסר לעבודתו, לעיוניו בלשון, לחידושיו המעטים שאותם התבייש להראות אפילו למלומדים שבין חברי הקיבוץ. שוב יבואו ימי־פז מלאי הבטחות. כמו אז, בימי הנוער, כשיצא לו שם של אורז ונגר מיומן מן המעלה הראשונה בבתי האריזה הקטנים, בצל הברושיות הרחוקות, ליד משטחי ההעמסה הנידחים. חביב האורזות היה אז, ושיחק אתן ימים שלמים על המחצלות הפרושות בין ערימות הפז הריחניות. וגם לילות טובים היו לו אז. לילות קרירים על גגות בתי־האריזה. חיבוקים חטופים עם אורזת צחקנית. שיחות נפש ארוכות שהיה מנהל אתה. אם היתה מרצינה היה מספר לה על חלומותיו שנפרשו בלילות סתוויים. איך יביאו מזור לארץ השוממת. איך יפריחו חיים בחיים. איך תחזור ותמשול כאן מלכת לבבו האמיתית, הלשון העברית. וכשהיתה האורזת משתתקת פתאום ומתכנסת אצלו ונדחקת מעט מתחת לכתפו, ועיניה מתמלאות לחות וקולה נצרד והיא מתחילה למשוך בו בעדינות אל המחצלת הפרושה תחתם, היה אוחז בו שיתוק פתאומי. והוא היה נזרק למרחקים. ממש כמו שאירע לו מול המתבן הנאכל באש. ובמקום שימהר ויאחז מחבט וילחם על חבילות הקש, הריהו מתרחק מעט מאצבעותיה המפצירות של האורזת הצעירה, ומתענה עד מחנק פתאומי. איך לעזאזל ידייק בביטוי? ואיך לכל הרוחות, תימָצֵא לו המלה הקולעת, שבעזרתה יוכל לכנות נכונה את סופו של הלילה המחוויר על הגג?


 

ג

השלב השני בשלבי השלמות של זכרי בן־יהודה מתקרא בפיו “הכל למעלה”. כלומר, אחרי שהשלב הראשון יצא אל הפועל ואין כבר “שום דבר על הרצפה,” הריהו נוגש בטירוניו שבאולם־הייצור ומכריח אותם להרים אל על כל מה שאינם נצרכים לו כאן למטה בעולם המעשה. ברגים ישנים, מְשַמְנוֹת מבוקעות סכינים שלהביהם החלידו. לכל אלה נמצא מקום על הקורות העליונות. גם בחדרו הדל המרוהט בתיבות־תפוזים ששינה את צורתן, בפחי־זיתים ריקים שריפד את תחתיתם, ובשקי־יוטה ישנים שתפר את קרעיהם, הוא דואג לכך שכל מה שאין לו תכלית “בעולם הנמוך” יעלה למעלה.

פעם אחת, לפני שנים רבות, כשעוד לא נואש מלמצוא לו אישה. שידכו לו חברים אישה אחת משכילה מירושלים. כבר אינו זוכר מה היה מקצועה בדיוק. האם היתה מרצה לתולדות הבית השני? או שהיתה אחראית על אולם־הקריאה שבבית־הספרים הלאומי? ואחרי שסבבו שעות מרובות ברחובותיה הפרוצים לרוח הקרה של ירושלים הלילית הגיעו אל חדרה הקטן. האם היה החדר בשכונת־הפועלים שבמוצאי־העיר? או אולי בדרומה דווקא, אי שם בדרך אל רמת־רחל? שנים רבות כבר חלפו מאז אותו לילה. וזכרונו, שבימי הנוער הרבה להתפאר בו, בוועידות ובמועצות שערכה התנועה בחוץ־לארץ, גם הוא נחלש עם השנים. וגם לא הרבה לעשות בו שימוש נכון, כמו שעשה אז, בימים הרחוקים ההם, כשהיה נוסע ברכבות מקצה אחד של פולין אל הקצה האחר, ובדרך היה משנן בעל־פה פואמות ארוכות של משורריו האהובים. ממש כך, אחד מקרא ואחד תרגום. בקרונות הלילה היו מתלקחים במפתיע משחקי־שעשועים, חידונים נערכו ואפילו ריקודים אינטימיים התלהטו על ספסלי העץ. מראשו זינקו ברקים וזכרונו המדהים הבריק וזהר מעל אווירו הדחוס של קרון־הלילה ההומה. ורק בתחנות האפורות, כשהיו עולים ויורדים ונפרדים בצער, ואוויר מעופש היה מתחלף באוויר צח ורענן, היה הכל מתמסמס והוא התמלא עייפות וכבדות קשה.

כשהגיעו לחדרה הקטן היא הסירה את מעילה האפור והזמינה אותו לשבת לצדה על הספה הצרה. ואחר־כך הגישה לשולחן תה־של־עשבים ותמרים מיובשים. והוא היה מלא היסוסים וגופו נמלא רפיון ענוג. ובשתיקות הנבוכות שהיו סובבות ביניהם הוא השיט מבטו על פני הרצפה וראה שהמרצה אינה מחמירה במילוי שלושת שלבי השלמות, ואפילו את הראשון שבהם אינה מכירה. וכבר חשב לכרוע ברך על השטיח הדל ולשתף אותה באיסוף החפצים המכשילים מהרצפה. ותוך כדי מעשה יכול שיתלקח מגע פתאומי ביניהם, ולפתע יתפלשו על השטיח. ואחר־כך כבר יבואו הדברים מעצמם: הרביעייה של מוצרט שתתגלגל על הפטיפון, ומי הברז מהמים באמבטיה, וריח הסבונים, וקצף דק, וידיה המפנקות את גופו. ואושר חמקמק ישוטט ביניהם בחדרה הדל, ממתין ממש שילכדו אותו. שיצרפו אותו אליהם לשלישייה אחת.

אבל כשנטה אליה על הספה וידיו המהססות נגעו בה ברפיון, קמה במפתיע והחלה להסיר מעליה את חליפתה האפורה. אני משערת שמעכשיו לא יהיה שום ערך למלומדות שלי, אמרה כאילו אל צופה אלמוני שהביט בהם. והיא פרפה בידים נמהרות גם את בגדיה התחתונים ומשכה אותו, רעבה אל גופו, לתוך המיטה.

אבל שעת הרצון הקצרה חלפה לבלי שוב. והוא ישב על פאת מיטתה, מלבושיו מוטלים מסביב. חכך את סנטרו וחשב על המלים הארמיות ארוכות־האברים הפולשות בכוח גם אל החדר הקטן, אל המיטה הצרה ואל הרווח הגדל שבין גופה המצטנן ובין גופו שלו המתהרהר.

“אתגלייא” ו״אתכסייא" ששתיהן משורש העברית כמו שמורים לו חושיו. והוא נפתל עם הלשונות הצדדיות המסתעפות מן המלים המוזרות העטות עליו בשעות הייחוד שלו עם האישה שקשריו אתה לא עלו יפה.

ולבסוף דווקא יצא דבר מוזר. הוא כרע בעירומו על הרצפה ואסף לבדו את כל החפצים המיותרים שלה שהתגלגלו על רצפתה. והרים את כולם למעלה, אל המדפים ואל האצטבאות. ואחדים מהם הניח בשקט על גבי הארון הגבוה, והוא נזקק לכיסא קטן כדי להגיע אל ראשו. האישה שכבה במיטה, מכוסה, וזכרי בן־יהודה לא יכול היה לדעת אם באמת נרדמה או אולי העמידה פני ישנה כדי שיקצר ויסתלק.

“הכל למעלה” מלמל והתלבש בחופזה. וממש לפני שיצא הרים איזו חבילה של צמר שהיתה זרוקה לפני הדלת. ואז יצא אל הרחובות הקרים והמפולשים לרוח של השכונה הירושלמית. שנים רבות חלפו מאז הלילה האומלל ההוא, והוא שכח כמעט את כל פרטיו. ורק לפעמים, כשלבו מתפנה ממצוקות בנות יומן, הוא נזכר בגעגועים בספרייה העשירה של האישה המלומדת. ובחבורה הנכבדה של ספרי לשון ומילונים שניצבו על מדף נמוך, כדי הישג יד, מעל מיטתה הצרה.

האם ממש באותם ימים התרחשה פרשת גיוסו לצבא הבריטי, פרשה שבגללה סער הקיבוץ ימים רבים? סדר הזמנים השתבש אצלו לחלוטין והימים אינם מסתדרים ברצף הנכון. שנים שהקדימו נדחקות בין שנים מאוחרות ומבלבלות אותו לגמרי. ונחוץ המון כוח כדי להפריד את הגוש הדביק של הזמן, ולהכניס בו סדר חדש ואמיתי. והרי יש הכרח לעצור ולשאול: זכרי, אמור לי איך בדיוק התגלגלו הדברים? ממש כמו ששאל אותו האיש הצעיר שעבד תחת פיקוחו במפעל. אבל שלא כמו אחרים התעניין בו האיש הצעיר גם לאחר שעות העבודה, והיה יושב לידו בפינת הקפה הקטנה שהתקין לעצמו ליד מכונת הפלסטיק. מי יכול לבוא אליו בטענות על שום שאין בו עוד כוח להתקהל עם כל העובדים להפסקות התה הקצובות? ומתוך השיחות הקצרות שהתנהלו ביניהם למד זכרי בן־יהודה שהאיש הצעיר מטפל בעריכת העלון הפנימי של הקיבוץ, ויש בכוונתו להתרועע עם החברים הוותיקים דווקא. דווקא עם הפשוטים, עם אלה שהחיים, אם אפשר לומר כך, לא האירו להם פנים. והוא רוצה לשוחח, לשמוע ואולי גם להקליט. ואפשר שאחר־כך יצא מזה משהו, מעין ראיון, עבודה עתונאית קטנה אבל משובחת.

כבר איננו יכול לזכור איך הגיעו שניהם לפרשת גיוסו. האם האיש הצעיר שאל את השאלה המרגיזה? זו שניסרה בראשו כל־כך הרבה שנים? או שהוא עצמו העלה אותה באקראי בין הדברים הקלים שהחליפו מתחת למכונה? אבל הוא נעתר לאיש הצעיר ונסחף בדבריו. האריך הרבה יותר ממה שהיה רגיל. איחר להפעיל את המכונה. התרגש מעט. ופתאום ראה שלחיים, חייו, יש גם גלגול נוסף. ולא הכל כבר נחרץ סופית. וגם כשנזף בו שיָרים את חלקי המבלט למעלה, שיהיה הכל למעלה, כמו שצריך וכמו שהכרחי כדי להגיע אל השלמות, הרי לא מתוך חימה נזף בו אלא מתוך חובה. ואולי מתוך רגש של חיבה. אלא, שאז, בשעה־ההיא, עדיין לא ידע על כך דבר. והוא הרגיש שהאיש הצעיר פותח בנפשו פתחים שלא האמין שהם ישנם עדיין. וכך גם נַעֲנָה והתיר לו לבוא בערבים אל חדרו לשאול את שאלותיו המציקות.

זכרי בן־יהודה זכר את האסיפה ההיא שנתלהטה. זכר את הצעקות, את הגידופים, את הידיים שכמעט הורמו בין החברים. הוא זכר איך לא יכול היה לומר את דבריו בעל־פה מחשש שיסתבך בלשונו. והוא קרא אותם מן הכתב, מן הנייר הישן ששמר בחדרו בתוך תיבת־ההדרים הישנה. את המלים שיצאו מפיו חבולות, זועקות. את המלים הארוכות שרק אחרי האסיפה ההיא הלך למילוניו ובדק את שורשיהן. הוא זכר את ספלי־הפח הרותחים, את הצלחות המקרקשות, את שולחנות העץ הגסים. הוא זכר אפילו את שכבת הנסורת השפוכה על הרצפה.

האם קרא לדבריו “עמדתי בשאלת הגיוס”? או אולי היה זה “מכתב גלוי” שקרא לפני האסיפה הדחוסה? תאר לעצמך, סיפר לאיש הצעיר, מאתיים זוגות עיניים הננעצות בי. שופדות אותי. מכינות אותי למִצְלֶה על אש המצפון הקיבוצי. אבל היו גם דברים קטנים ועצובים באותה פרשה שאין הוא שש לדבר עליהם. המכתבים האחרונים מהוריו, מאחותו האהובה. מכתבים אחרונים שהגיעו מפולין. ואחר־כך השממה הזו, המנקרת בו שנים. מדוע לא היו אתו ומדוע לא היה אתם? ומדוע דחו את בואם לארץ? פעם אחת גם הכין לכבוד אביו מחקר קטן שכתב בסתרי הלשון המתחדשת. “על פלישת יסודות מן הארמית לתוך העברית המתחדשת”. ואגב, לשאלות האיש הצעיר לא היה גבול. היכן אפשר למצוא את הניירות הישנים ההם? העודו שומר אותם בסתר תיבותיו? איפה מונח כל החומר הזה? העיקר שיהיה בכתובים. שאפשר יהיה לצטט ממנו בעלון. ומי יאשר את האסמכתאות לכל הסיפורים הללו? וכאן עצר בו זכרי בן־יהודה, כי מלאה סאת סבלו. הוא הרביץ בו שעור לדוגמה. שעור מבריק שחבל שלא הוקלט. על המלים הארמיות שפלשו אל תוך מרקם העברית. המלים הארוכות בנות חמש אותיות ויותר. שיש בהן כמה הברות. מלים שניתן להגוֹתן כך וגם כך. והן מתפרשות בכמה דרכים והן הנותנות לשפה את טעמה וללשון את ריחה ולזמן החולף את בבואת זכרונו.

כן, העבודה ההיא שהכין לכבוד אביו לא נשלחה. כי היה מאוחר. והוא לא הספיק. ומאז הוא מכרסם את עצמו על שלא הספיק. וצרת חבריו אין בה כדי לנחמו. כי מלבד כמה מכתבי משפחה מתקתקים לא כתב שום דבר בעל־ערך ולא עידכן את אביו. והוא הפליג בזכרונות משפחתיים לא חשובים עד שהאיש הצעיר נאלץ להשיבו בעדינות אבל בתקיפות לעניין האסיפה הדנה בשאלת הגיוס.

זכרי בן־יהודה שמח על שאלותיו של האיש הצעיר והזמינו לשיחות נוספות. והוא נעתר לו, ובמשך כמה ימים באה עליו הרגשה מופלאה של השלמת חובות רחוקים. קושר מעשים שפתח בהם לפני שנים ועכשיו הגיעה שעתם. ולרגעים נראה לו שחייו אולי לא נכשלו לגמרי. שסבלו השתלם, והדרך אל השלימות תובעת אורך רוח, שיהיה ארוך גם מהחיים עצמם.

ופתאום פילח אותו זיכרון רחוק מהלילה ההוא בירושלים. בעודו משיב לשאלות האיש הצעיר נזכר בנשיקתה המסורבלת של האישה המשׂכילה. נשיקה שהיתה קשה ומכאיבה יותר משהיתה מענגת. היא הרכיבה את פיה על פיו ושאבה אותו אל תוכה. אבל כל זה לא הפריע לו במיוחד עד שחש בשיניו את שלד המתכת שבו היו מחוזקות שניה התותבות. רוח קרה צימררה לפתע את עורו בעודו מתחפר בתוך גופהּ המלוהט. והוא חש שהוא מתנשק עם שלד ולא עם אישה חיה, והרגיש לפתע אחד משישים חיבוטי הקבר המובטחים. צינה נשבה מן הסדין הפרוע והוא אמר לעצמו, חסר כל שליטה על מחשבותיו, “מיתותא, מיתותא”. ולרגע ניתק ממנה, מזיעת אהבתה הדביקה, ושוטט בתוך חלל שקוף וקר שעתידו מוכן בו לפניו. רק לרכון ולקחת מה שנועד לו. האם רכן באמת אל הרצפה וניסה להסיר את המכשולים ולהרים הכל למעלה? או אולי שכח מיד מה שנגלה וצלל אל תוך גופה הנפער לקראתו, שוקע מתחת לעורה החמים, מתחת לעצמותיה הרכות, יורד אל ערימת החטין הלבנה שלה, ומהרהר לעצמו כמה צדקו אלה שאמרו שאהבה ומוות ירדו כרוכים לעולם. כל־כך צדקו, שצמרמורת חורשת את גבו אפילו היום כשהוא נזכר כמה היה קרוב אז לאהבה ולא ידע. וכמה קרוב היה אז גם למוות, וגם על כך לא ידע דבר.


 

ד

באותו קיץ של אלף־תשע־מאות־ארבעים־ושתיים, כמה שנים חלפו מאז, שלושים וחמש? ארבעים? פקדו את זכרי בן־יהודה מראות ליליים קשים. המראות היו פולשים אל תוך חלומותיו כשעה ומחצה לאחר חצות. כאשר העביר את השעות הללו, בשמירה, או בסיוע בעבודות הלילה של הקיבוץ, היה פטור מהם, ולילה של מנוחה היה מחלים אותו לאחר לילות של מראות קשים ורצופים. מה בדיוק הופיע לפני עיניו בלילות הקיץ הרחוקים ההם? ומי הוא שהופיע בחזיונות הלילה המטרפים שלו? עיירת ילדותו, אביו, אחותו האהובה? האם באמת שמע את קולם דובר אליו בלילות ההם? דברים כל־כך רחוקים מן הדעת וכל־כך תמוהים שאיש מחברי הקיבוץ המועטים שהכניסם בסוד לילותיו לא רצה להאמין למשמע אוזניו. לפעמים היה נֵעור בהרגשה מוזרה ובידיעה ודאית שהשמיע מתוך שנתו צרחות רמות. פולט אותן ודוחקן בכוח לתוך האוויר הדחוס של שכונת הצריפים הצפופה. האם שמעו את צעקותיו? האם הבינו את לשון חלומותיו? האם ידע הוא עצמו באיזו שפה בלולה מצווים לו יקיריו את דברם האחרון?

אבל גם בצעקות לא היה חידוש. בשנה ההיא רבו הנערות המעוברות בקיבוץ, כמה מהן עמדו ללדת, ונתפשו לחרדה גדולה: פחדי המלחמה הגדולה המתקרבת הדירו שינה מעיניהן. לאיזה עולם הפכפך הן מביאות את תינוקותיהן. בימים היה עובר לפניהן, מעלה חיוך על שפתיו ורומז להן בעיניו שאין להן מפני מה לחשוש. היודע מה שלפניו הוא שנגלה אליו בחלומות הלילה, והוא שמדריך את צעדיו. כאילו היה אומר לו במפורש: לך אצל זו ואצל זו, העומדות ללדת את בנן בכורן, ואמור להן שאין להן מפני מה לפחד. תינוקות בריאים יביאו לעולם. והגרמנים יובסו במערכות המדבר המערבי, ובקרוב יתהפך הגלגל. והאנגלים לא יברחו מכאן כמו שחוששות החברות בחצר הקטנה. ובכלל, אין שום סיבה לירוא בגללה. כי הימים הטובים עומדים בפתח. ממש מעבר לוואדי. ורק יש להתאזר במעט סבלנות. ולבסוף הכל יעלה בטוב.

ערב אחד נכנסו כמה אנשים אל חדרו שבשכונת הצריפים. זכרי נבהל מעט בתחילה, אך התעשת וישב עמם כמו שהתבקש. זכרי, פתחו הבאים, נכנסנו אליך בשליחות הקיבוץ. או אולי אמרו אחרת. ללא נימה של רגשנות, שמע, זכרי, באנו להציע לך שתתנדב מחר לצבא הבריטי. כן, מיד, אפילו היום אם אתה יכול. שהרי אתה רווק. שהרי אתה חי לבדך, שהרי ילדים ואישה אין לך עדיין, וכאן סביבך משפחות צעירות. ילדים רכים הזקוקים להוריהם. ואחר־כך התרווחו על מושביהם ודיברו על לבו ביתר נחת: אתה, לא מטעם עצמך תתגייס לצבא הבריטי, אלא מטעם הקיבוץ. לא חייל תהיה לנו אלא שליח. כי באמת מה קושר אותך אל המקום הזה? שתיים־שלוש תיבות הדרים מצובעות? ארבעה־חמישה פחי־זיתים שעשית מהם ארון ומגרות? ערימת השקים הזו שממנה תפרת וילונות? והוא אמר להם שכוונתם מצוינת וממש כך ראה אמש בחלומו. ומשום כך גם אינו מופתע כמו שצריך היה להיות מכניסתם אל חדרו שלא פקדו אותו זה חודשים. והוא גם ניחש אמש שאף־על־פי שבהגרלה יצא דינו לחסד, הרי יימצא מי שיתכחש להחלטה וישלח את החברים הנאמנים אליו, להפציר בו בלשון רכה ומבטיחה כמו שהם עושים עכשיו. ואין זה חשוב לו אם באו אליו בשליחות ואם בשם עצמם. ומישהו בחצר הרי יגיד מחר שאנחנו חברה הבזה למשחקי־מזל והגרלות למיניהם. ואיך זה בעניין כל־כך חמור, בדיני נפשות ממש, איך זה שאיננו בושים להיזקק לחסדי־המזל העיוור? והמזכיר הרגיע אותו ואמר, זכרי, בבקשה ממך, אל תערב את עניין חלומות הלילה המסויטים שלך, שכבר התפרסמו מעט בחצר הקטנה, עם השליחות הנכבדה שבאנו להציע לך. לכולנו יש סיוטים בימים אפלים אלה.

ומה היה סופה של אותה שיחה בצריפו? האם קיבל את דין התנועה ויצא לצבא הבריטי? האם לחם באמת במערכות המדבר המערבי? האם באמת שכב במערה נסתרת, חודשים תמימים, בסלעי החוף של טוּבְּרוּק הנצורה? האיש הצעיר שאליו הוא מדבר מאבד מדי פעם את סבלנותו. הדברים נשמעים לו גם רחוקים וגם מסובכים. והוא אינו תופס לאן מוליך אותם זכרי בן־יהודה. ומה שרצה לכתוב בעלון המשק, ומה שחשב שתהיה רשימה קצרה ומעוטת־מלים, הבאה להאיר לרגע קצר איש יקר הדחוי בפינתו שנים כל־כך רבות, תופח נגד רצונו. וכבר בידו סיפור ארוך שאת סופו עדיין אינו רואה. מה יעשה בסיפורו המוזר של זכרי בן־יהודה? אולי אין בו אמת? אולי רק מראות־לילה טרופים מעלה זכרי בדבריו? הרי אין בידו אפילו לצאת ולבדוק, כי מי בכל חצר הקיבוץ שגדל בינתיים, יזכור בכלל מה היה לפני ארבעים שנה?

כך או כך, סופו שנותר בבית, במחנה האוהלים הקטן ולמדבר המערבי יצאו אחרים. לאחר אותה אסיפת חברים בלתי־נשכחת שבה נאמרו דברים כל־כך קשים שאינם יכולים להימחק גם היום, הוא קורא: עֶמְדָתִי בשאלת הגיוס. וכבר אינו זוכר בדיוק האם כתב אז חוברת קטנה בכתב ידו, שיכפל אותה וחילק לכל החברים, או אולי היה זה מכתב גלוי לעורך העלון המקומי. ממש כמו שכותבים היום כל מיני אנשים קשי־יום ומרי־נפש לעורכי העיתונים: אדוני העורך, שלום רב לך. כך וכך אירע בי מעשה. וכך וכך נהגו בי מי שאינם מוסמכים לכך. לפחות לא בעיניי. ואני נפגעתי. מאוד נפגעתי. כל נשמתי נפגעה. כבודי חולל בעפר. היכן הן זכויותי, אדוני העורך? מדוע אין עומדים לי כל מעשי הטובים שעשיתי עד היום?

חבר עורך, שלום לך. אנחנו חברה שוויונית ולא יתכן שנַפְלֶה את החלשים שבינינו לרעה. לא יתכן שכאשר משתוללת סופת־מלחמה נוראה בעולם, ודווקא לא הרחק מאתנו, במדבר המערבי, ומה שקורה שם בשדה־הקרב ישפיע על כולנו, לא יתכן שדווקא ברגעים אלה יתנערו מנהיגינו מאחריותם. כשם שרגילים אנו לראותם בראש המחנה בימים של בנייה ושלום, כך היינו רוצים לראותם בין ראשוני מתגייסינו. אדרבה, דווקא הם שרגילים לנצוח על המערכות, דווקא הם שנאומיהם מלהיטים את נפש שומעיהם, כן, דווקא הם. אבל האיש הצעיר נתקף בשעמום והאיץ בזכרי לקצר בדבריו. הרי אי אפשר למשוך בלי סוף סיפור קטן ומרוחק כל־כך, איזה מעשה שולי שהתרחש, אם התרחש, לפני ארבעים שנה.

אבל זכרי בן־יהודה לא הסכים לקצר ואפילו נתקף במעין רוגז. הרי בעמדתו בשאלת הגיוס נתקפלה כל אמונתו. שם, באותו הנייר המשוכפל שלא שרד ממנו אפילו עותק יחיד, שם אמר בגלוי מה שהוא ראה בלילות בחשאי. שם תירגם ללשון בהירה מה שרק הוא חזה במראות הליליים. הצבאות הענקיים בעצם מיותרים הם. צבאות כל העמים רק מזיקים לאנושות. וכל המלחמה הגדולה אינה אלא הצגה משוכללת, ערוכה ומבוימת היטב, וכל תוצאותיה כבר הוכרעו מזמן. ואלפי החיילים משני המחנות הנהרגים יום יום ולילה לילה אינם אלא בובות קרטון הממלאות את תפקידיהן כפי שנכתבו מראש. הכל מבוים, ביקש זכרי בן־יהודה לצעוק באוזני חברי הקיבוץ הקטן היושבים צפופים בחדר האכילה וקובעים גורלות. הכל מבוים, ביקש לקרוא אל האימהות הצעירות הנותנות מבטים דמועים בילדיהן הקטנים. ויותר נכמרו רחמיו על הנערות המעוברות, אלו שעומדות ללדת בכל יום. אותן בייחוד ביקש לעודד ולשמח את רוחן. כיצד אינן רואות שהכל יסתיים בטוב? כיצד אינן מבינות שכל מהומת־הענקים הנוראה, המשתוללת לא הרחק מכאן, נגזרה לטוב ולחיים? אילו יכול לגבור על רתיעתו, היה עובר בלילה מצריף לצריף ומאוהל לאוהל, רוכן על הנערות ההרות, המתגשמות בכבדות, מרגיע אותן מבכיין החשאי, מעביר יד לוטפת ורחומה על כרסן ומברך את הילודים. הכל מבוים, היה מלחש להן בלחשו המרגיע, ומחר תקומו רעננות ומלאות שמחה. ועוד יבואו ימים טובים על כולנו. אמן.

האם משום הדברים הללו שרק את מקצתם אמר בקול מהוסס באסיפת החברים ההיא, הניחו לו ופטרו אותו מחובת הגיוס? האם יצא לו שם של איש בלתי שפוי בדעתו מאז אותו לילה? שם שדבק בו ונגרר אחריו כשובל בלתי נראה לאורך ארבעים השנים שחלפו מאז?

ואילו היה מניח לו האיש הצעיר מלחצו והיה נותן בידו עת פנויה, אפשר שהיה ממשיך במה שהתחיל קודם. חברים יקרים, בפנייתי זאת אליכם אני מקווה לשטוח בפניכם דברים שלא הספקתי להעלות בדברי, אמש, באסיפה הסוערת. אני מתכוון לאותם נימוקים אישיים שלא נוח לדבר עליהם בציבור. אסיפת החברים נאחזה, משום מה, רק בדברים הכלליים שהבאתי בפניה. נטפלו משום מה לציור המצב המקומי והמצב הפוליטי הבינלאומי שציירתי. חלקו עלי בזעם רב ולפעמים גם באי־צדק. ראוי לאותם החברים הנכבדים שיסלקו את הרוגז מדבריהם. כי הרוגז הוא בעל בריתה של הכסילות. האם באמת כך כתב במסמך האבוד ההוא: עמדתי בשאלת הגיוס? או רק ניסוחים ישנים הם, המקננים עמוק בתוכו, והזדמנות נאה זו, כשהאיש הצעיר עומד לפניו ומפציר בו שידבר את אשר עם ליבו, היא המסיתה אותו להעלות את צלליהם הנשכחים?

חברים יקרים, תנו לי ואסביר את עצמי. לא די שאינני מאמין בחומרתה של המלחמה. לא די שאינני מאמין בגויים העצומים הללו שחברו לשחוט איש את רעהו. לא די שסבור אני כי אין לנו מה להידחק בין מכבשי־עולם אדירים אלה. אלא יש לי גם הנמקה אישית. ועיקרה בקצרה הוא נדר שנדרתי עוד בחוץ־לארץ. בפולין, כשהייתי ילד לפני עלייתי ארצה: אני בידי לא אשא נשק לעולם. וגם אם חלפו מאז שנים רבות, הנדר תקף גם היום.

האיש הצעיר חייך כשנזכר במה שסופר על המהומה שקמה באסיפה אחר הדברים האלה. זהו סיפור ידוע ומוכר המתגלגל עד היום בחצר הקיבוץ. האיש הפאציפיסט, סרבן המלחמה, שהעדיף לצאת לשמירה עם מקל במקום רובה. ועל חשבונו התלוצצו הוותיקים, שברצות אלוהים אפילו המקל יורה. שהרי המקל שנשא בלילות השמירה היה כרובה לכל דבר. הוא הסיעו על כתפיו והניחו בפינה בשעת ארוחת הלילה. ונהג בו כבוד כאילו היה כלי־נשק אמיתי ולא איזה ענף כרות.

אבל עדיין יש דבר הטעון בירור. האם ישנם שני מסמכים משוכפלים? אחד מוכר וידוע אף שאינו בנמצא. והשני נעלם ואולי הוא שומע עליו בפעם הראשונה. היתכן? האם ניסח גם את נדר סרבנותו על גבי נייר כתוב ומשוכפל? או שמא השנים שחלפו מבלבלות הכל, ומנייר אחד נולדו שני מסמכים חסרים? אבל לך דע. שהרי תיבות־התפוזים הישנות שבחדרו עשויות עץ דק. כל־כך דק שידיו היו נועצות את המסמרים בקצב מהיר ממש כמכונה. איך היה עומד ומכה בהן בפטישו הקל. פיו מלא וממולא במסמרים. ולא הרחק ממנו על הרצפה ישבו להן האורזות. ועוטפת אחת צחקנית היתה מחטטת בצמתה בידה הפנוייה, ולרגעים שולחת אליו מבט מהיר שהפעים את נפשו.

כאילו עודנו יכול לראות את עצמו עומד שם בפתח בית־האריזה, בצל שדרת הברושים, זכרי בן־יהודה עלם נאה כבן עשרים מהיר ומיומן במלאכתו, שהמסמרים מסתלסלים בתוך פיו כאילו היה נעוץ בו איזה פרח גנדרני. ואחרי העבודה, כשהלילה מחוויר, הוא עולה אחריה אל גגו של בית־האריזה. והירח משתקף בתוך שוקת המים שבה משרים את השבטים הלחים. וריח ניירות העטיפה החריף עומד באוויר הלח. ומסביב נפרשים החיים, החיים המובטחים. הטובים. אלה שלמענם עלה מפולין הרחוקה. והוא מטיל אבן אל השוקת מעבר למעקה הגג. בבואת הירח מתרעדת במים והוא שמח בתנועותיו הגבריות המיומנות. והאורזת הצחקנית מביטה עליו בהשתאות, וידה הפנויה מסלקת לאט את הסיכות מצמתה. ושערה הכהה נפזר על פניה ועל כתפיה. וידו נמשכת כמאליה לעבור בתוכו ולפלג בו פלגים רכים וחמימים. ואחר כך נדה בבואת הירח שבתוך השוקת, ומן הפרדסים עולה ועוטפת את בית האריזה ערפילית זוהרת וריחנית.


 

ה

לא פטיש קל לנעיצת מסמרים, חשב זכרי בן־יהודה, אלא קרדום קטן. להב מחודד מעט, מנוף קצר המקנה למכה את איבחתה. חריץ מתרחב לחילוץ ראשי המסמרים הסרבנים. וסדן קהה להנחית על ראשם עד שיתקעו בתוך העץ הרך. ממש קרדום אמיתי. ואת ידית העץ עיצב בעצמו כשנשברה הידית המוכנה. הוא לא אהב את הקתות הקצרות המשויפות המגיעות מבתי המלאכה שבעיר. וכשכרתו בפרדס הסמוך את עצי־החושחש לקח מהם ענף כרות וגילף במו ידיו את קת הקרדום, שתהיה חלקה ונענית לידיו. שיוכל לסמוך עליה גם בשעה של עייפות כשריכוזו מתמעט, והוא עלול מתוך טעות להכות על אצבעותיו שלו. וכשהגיש פעם אחת את הקרדום המגולף לאורזת הצחקנית הביטה בו ולא הבינה במה יש לו להתפאר.

עבודת יד, אמר לה זכרי, מנופף בקרדום הקטן ומתיז באחת את חציו של תפוז. וגם עבודת יד כזו עלולה להיות מסוכנת. והיא הסבה עיניה ממנו באי־רצון. כאילו חשף בפניה במבטו הבורק איזו תאווה אסורה.

מקרדום הקרב הנושן הזה לא נפרד שנים ארוכות. וכמו שתלה על קירות חדרו הדל כמה כלי־פח אחרים, דלי מחוספס, משפך מפח מגולוון ומקצועת נגרים עתיקה, כך תלה את הקרדום מעל לשולחן התיבות. הקרדום החליד ברבות השנים, חודו קהה לגמרי ובתוך החריץ לחילוץ ראש המסמר טווה את קוריו עכביש חרוץ.

ופעם אחת, אחרי שפרץ ריב השכנים המפורסם בינו ובין שכנו שמדרום, אותו שכן שאהב לגדל פטריות בגינתו, ואחרי שהתקהלו הדיירים באותו אחר־צהריים נמהר, ואחרי שתמו הזעקות והאיומים של אשת השכן וכל השכונה כילתה את נזיפותיה, הגיעה אליו בערב משלחת של נכבדי המקום. לכל אחד מהחברים שהיו פעם ידידיו היה גם תואר שהוא לא התאמץ אפילו לזוכרו. המזכירה היתה שם, ורכז ועדת החברים היה שם, ועוד אחרים, ביניהם מפשרים ידועים ומשיבי שלום־בית שקנו להם שם. הם הסבו בדירה הצפופה וניכר בהם שנדהמו מן המראה ומן הרהיטים שבחדר. כאילו נעצר הזמן והם טולטלו באחת למחנה האוהלים הישן שמלפני ארבעים שנה. אותן תיבות תפוזים מצובעות שזכרי הפליא לשכללן. אותם פחי זיתים שזכרי שינה את צורתם כאילו היה פחח מומחה. אותם שקי יוטה גסי אריג שזכרי גוללם כאילו היו אריגים משובחים. ועל הקירות, בין המסמרים הבולטים, בין סדקי־הקיר שלא טויחו, התנוסס לו קרדום הנגרים מימות האריזה הרחוקים.

האם חשה המזכירה במבטיו שעה שבחנה את הקרדום ואת קתו המגולפת? האם חשה בתוכה אותו פחד שאחז בזכרי עצמו, כשעלה הדם לראשו, והזעם על השכן הציף את עיניו ותמונת הקרדום התקרבה עד כדי סכנה. האם שמעה על סכסוכי שכנים שהסתיימו בפיצוחי קודקוד? האם שמעה על אקדחים נשלפים ממגירות חבויות? על ירי ממארב, בצל השיחים, בקצה המדרכה, בשעה תמימה של אחר־צהריים רווי שלווה כפרית?

זכרי בן־יהודה הקשיב לנכבדי העדה שפקדו את מאורתו. כמעט שלא דיבר בעצמו. על פליאותיהם השיב בפליאות משלו. ועל דברי התוכחה שלהם השיב בתוכחות משל עצמו. אבל הוא כיוון לא רק אל חבורת משכיני השלום שממולו. אלא אל כל העדה הצופייה מן החוץ לראות איך יירגע המשוגע שהתלהט. אל כל איש ואישה בעדה הגדולה של הקיבוץ. ותוך שמיעט בדבריו וקיצר ככול יכולתו, דחקה בו הרגשה משונה שלא בלשונם הוא מדבר ולא בשפתם הוא משיב להם דבר. וכל־כך דחק בו הצורך לשבץ בתוך דבריו את המלים הארמיות הארוכות, אלו הממתינות לו בלשון מזה כמה וכמה דורות. מוכנות הן ומזומנות שאיש כמוהו, איש יחיד ומיוחד כמותו, יבוא ויטול אותן מן המדפים העבשים של ספרים, מילונים וגנזכי מלים, יבוא ויטיל אותן בכוח ובתאווה אל שיחות היומיום, עד שנכשל בלשונו כמה פעמים והיה צריך לסגת בבושת פנים אחורנית, להסביר באריכות מה שהתכוון לקצר בו. ומשום סרבול לשוני בלתי צפוי, שלא ידע מניין בא לו פתאום, התמלא בהיסוס וגם העליב מעט את מבקריו.

בסופה של שיחת ההבהרה התלהטו הרוחות. מישהו הזכיר את המחיצות שגבהו בין שכנים בקיבוץ. וכבר נשכחה החברות האינטימית שחישקה פעם את כולם בחישוקים של ידידות הדוקה, אז, בשנות הבראשית. וכבר מגביהים חומות בכל מקום. בכל בית ובכל מוסד ציבורי ואפילו בין שכנים שהיו פעם אוהבים. זכרי בן־יהודה התרתח אז וצעק, שהרי עיקרו של הסכסוך שפרץ בינו לבין שכנו היה אותו קיר אסבסט, קיר דק ואפור שהשכן הגביה בקצה המרפסת, במקום שגינותיהם נושקות זו בזו. ולא היה מגיע לרתחה ולא היה מגיע לידי התכתשות אלמלא איים השכן להסתיר בקיר־החומה שלו את עץ הפקן האהוב עליו.

היתכן, האם הם מסוגלים לחשוב על כך? שהוא ישב על השרפרף הנמוך שלו, יחלוץ את נעלי העבודה שלו, יגביה את עיניו כדי שיאחזו במראה האהוב עליו כל כך, תמונת המִפְשַׂק החורפי של אגוז הפקן, ולא יראה אלא משטח מחוספס ואֲנָכי של אסבסט? האם הם יודעים עד כמה יקר לו מראה הענפים המתפשטים, מראה הקליפה המתבקעת לכל אורכה, מראה ציבורי העלים בשלכתם המתגבהים בתוך הגומה שלרגלי הגזע?

זכרי בן־יהודה התחמם בדיבורו עד שהרגיש שבקפיצה של כלום הוא מזנק אל קרדום הנגרים שלו, חוטף אותו מעל הקיר ופורץ בריצה, נוגח ומפיל בדרכו את חומת האסבסט שהעלה השכן, מושך בשערות ראשו ומרוצץ כל מה שמתחתן. וכל מילות ההרגעה וכל דברי ההבטחה של משלחת המפייסים לא הועילו כי פתאום מצא עצמו צועק עליהם חמור מסמיק ונוטף זיעה רגוזה. זהו, פילח את מוחו הרעיון המהיר, זהו השלב השלישי בדרך אל השלמות. “ללא רבב”, הוא קורא לו. שלב של טוהר מוחלט. שלב של רוחניות מוחלטת. בשׂרן של המלים ארוכות־האברים נשכח לגמרי. ומה שנותר הוא רק תמציתן. תמצית הכוונה שלהן. תמצית ההבעה שלהן. כשהן ניצבות מופשטות מבגדי ההברות ומהכסות המטעה של העיצורים.

חבורת המפייסים ישבה מולו מלאת תימהון. והמזכירה כבר קמה כדי לסמן שהנה הגיעו הדברים שמפניהם חששה. ובמקום שיישמע להם וישיב להם כהלכה. שהרי ענין סכסוך השכנים הוא ענין חמור באמת, וגם סיבוך פלילי יתכן אם לא יעצור עכשיו, כשעוד לא הכל מקולקל, ועוד אפשר לתקן.

אבל זכרי בן־יהודה קפץ לפניה קפיצה מסורבלת וחסם את דרכה אל הפתח. ובפה מהביל מרוב זעם קרא אליה שעכשיו כדאי שהיא תשתוק וכדאי שתקשיב גם לו. שהרי מזה ארבעים שנה כמעט לא נשא את דבריו בפני ציבור. לא באסיפות הקיבוץ ולא בחבורות ידידים. גם בשל כך שהיה בודד כל־כך וגם בשל שגיונותיו. ואין צורך להצביע בפניו על מוזרותו. כי מי עוד בכל הקיבוץ יודע באמת עד כמה הוא מוזר? עד כמה משונות דרכיו?

ללא רבב, שנה וקרא בקול רם. השלב האחרון והנקי מכולם. וכל חיי, כאן, אלה הגלויים לעיניכם ואלה הסמויים מתרחשים בהקבלה גמורה, אני חותר אל השלב הזה. ללא ליאות, ללא הפסקה. להיפטר מכל מה שמשך באדם למטה. להשתחרר מכל משא מכביד השותל אותו באדמה. להתנער מכל משקולת התוקעת אותו במקומו. אתם צוחקים לרהיטים המגוחכים שלי ואני צוחק לצחוקכם. כי אלה הם משקולות ולא יותר. כי היכן הם בגדי הטוהר הצנועים שהיינו עטופים בהם, שהיינו מקודשים בהם, כשהגענו אל פינת הארץ האהובה הזאת?

החבורה ההמומה יצאה מביתו ממש בשפיפה. קריאותיו עוד רידפו אחריה שעה ארוכה. הוא הלך אחריהם עד למקום שבו מתפצלים השבילים וקרא אחריהם מעין גידופים, מלים שלקח מתוך מילונים למיניהם, עירבב אותם במה שנולד בראשו ההוזה, אותו מקור קודח לאלפי הנְבָגים המאיימים לכסות את העולם. פרחי מלים מטיפי ארס ורעל. אבל מלים שלמות לא נשמעו לו, ומה שגילגל אחרי חברי הוועדה שבאו לביתו לפייס בינו לבין שכנו היו קריאות חסרות פשר. איש מהם לא הבין מה רצונו. ומרחוק אפשר היה לחוש בבשרן החשוף של המלים חסרות־המגן שנשברה מסגרתן, בשר חשוף שהוא גרוע מגידוף, ומכאיב יותר מקללה, ומעורר רחמים יותר מן האיש הזה, בעיים רוחו.

סכסוך השכנים דעך מעצמו. ועל חומת האסבסט טיפסו קיסוסים ירוקים ומחיי נפשות. ומה שיצא מכל הביקור ומהשיחות הארוכות שהתנהלו בחצר ובחדר האוכל של המפעל יצא אולי לטובה, כי בשבת שלאחר הסכסוך הקדיש זכרי את כל יומו לצחצוח כלי הפח התלויים על קירותיו. ובעיקר הקדיש את שעותיו למירוק קרדום הנגרים שנותר בידו מימות האריזה הרחוקים. הוא מירק אותו עוד ועוד עד שהקרדום הבריק ללא רבב. והרי כך היה דורש גם מטירוניו במחלקת הפלסטיק: השלב העליון של כל השלבים, התכלית הנעלה והאחרונה של כל השאיפות, זהו השלב של “ללא רבב”. הכלי צריך שיהא מבריק ללא גרגר אבק אחד. והמכונה צריך שתהיה שטופה ומשומנת ללא סימן אחד של חול. וחלקי החילוף ואבזרי מערכת המיבְלָטִים צריך שיתנוצצו מנקיון ויהיו טהורים ללא שבב אחד. ואם בהרחבה, כפי שהיה אוהב להתפלסף עם האיש הצעיר המשתעה עמו ומקשיב לו מתוך הנאה סמויה, ואם להרחיב כאן אזי אתה יכול להוציא גזירה שווה על היקום כולו. שהרי לא די שאתה מקדיש את כל חייך למלאכת קודש זו. אלא שאתה גם זוכה ומחיל אותו על המערכות העליונות מכל עליון. זה מה שנקרא: שום דבר על הרצפה. ואחר־כך אתה מתעלה בכל עצמותיך. וככל שתקפיד, תגביה במעלות קדושים. הכל למעלה, רוצה לומר, בדרך אל שמי השמים. אל הרקיעים המכחילים שם במרחק. ואם בהרחבה, היה מוסיף ודורש באוזני האיש הצעיר שלא נלאה עדיין, אזי דע לך שיש גם שלב עליון מכל עליון. שהוא למעלה מן השלב של ללא רבב. אבל יש פחד גדול לחשוב עליו, ולהגות אותו במלים. ולפעמים הוא חש עצמו אחוז שיתוק פתאומי מול כל זה. ממש כמו שעמד מול המתבן הנשרף וביקש בצורה נואשת מלה אחת, נכונה, שיוכל לכנות בה את ההארה הנחבאת מעבר ללהבות. וממש כמו שאחז בו שיתוק ענוג על גג בית האריזה, מעל לתנודות הרכות של בבואת הירח המשתברת למטה בתוך שוקת ההטבלה של רצועות הארגזים. אבל עוד לא הגיע הרגע להגות את המלה הנוראה שהוא מחפש, והוא מטה את השיחה הנעימה עם האיש הצעיר לשאלות אחרות הנגזרות משלושת שלבי השלמות.


 

ו

החוקר ממשרד הפנים, שבעצם לא היה אלא פקיד מלשכת מרשם התושבים מן העיר הסמוכה, שהוזעק באותו בוקר, עם כל האחרים, אינו יכול להיחשב בבחינת עד־ראיה מהֵימן. קודם כל מפני שהזמנים אינם חופפים בדיוק. מעשה התלייה התרחש בשעת בוקר מוקדמת מאוד, בשעה שלפי דברי חברי הקיבוץ רק ראשי המשכימים יוצאים בה לעבודתם, ואנשי המשמרות מתחלפים ליד מכונות הפלסטיק. ועליהם בוודאי שלא ניתן לסמוך. ראשית, מפני שאחרוני משמרת הלילה כל־כך עייפים ומטושטשים מעבודתם, שאינם מבחינים בין כלב לבין חתול אשפתות מצוי. ושנית, מפני שראשוני משמרת הבוקר עודם הלומים מעט מטירטורי השעון המעורר ומקריאות הטלפון הפנימי הדוחקות בהם ומזרזות לעלות במהירות אל המפעל. שעות יקרות חלפו בין גילוי הגופה, הנדה קלות בין ענפי הפקן, ובין פתיחת שערי הלשכה למרשם התושבים של משרד הפנים. ובינתיים הרי קרה הכל. התרחשו מעשים קטנים וגדולים. ואף כי מיהר הפקיד למכוניתו ונסע במישרין אל הקיבוץ, הרי עד־ראייה נאמן אינו יכול להיחשב בשום אופן.

גם החצרן המסור, האיש המנקה את בריכות הביוב הסתומות, אינו יכול להיחשב כעד־ראיה. אף על פי שעדותו הנרגשת הוקלטה מפיו ואומתה אחר־כך על־פי שיחה עם האחות הראשית של מרפאת הקיבוץ. בעדותו המבולבלת מעט הרבה להזכיר, בלשונו העילגת, משבי אוויר דקים שגחו כאילו מפיו הפעור של התלוי. הוא התעכב גם על חום הגוף שחש בו והיה מוכן להישבע שעוד לא הצטנן. יש לפסול את עדותו, שהרי היה בדרכו לעבודתו בדירה סמוכה לדירתו של זכרי בן־יהודה, שנסתמו בה פתחי הביוב. הוא היה עמוס בכלי עבודתו, והשתוחח בוודאי בשל משקלם וחרש במבטו את הקרקע. הוא גם גרר אחריו עגלת יד טעונה בצינורות ולא יכול היה להבחין בגופה המשתלשלת, אלמלא נתקל קצה ראשו, לגמרי במקרה, ברגליו של התלוי. האיש הופתע. נאחז בהלה, זנח את עגלת היד בדשא ורץ להזעיק עזרה.

ועוד יש לומר לזכותו שהתאושש עד מהרה ולאחר שחיזק את רוחו בלגימת כוסית של משקה חריף במרפאה התאזר והודיע שאינו צריך שום עזרה, והוא מבקש רק שלא יפריעו לו והריהו הולך מיד לעשות חסד אחרון עם הנפטר. להורידו לארץ ולהתירו מעץ התלייה.

האחות הראשית, עדותה אינה קבילה לחלוטין. שהרי איחרה לפתוח את המרפאה. היא עמדה והרתיחה מים במיחם לכוס קפה ראשונה של שחרית. עד מהרה הצטרפו אליה אחרים והמרפאה התמלאה כמו בכל בוקר. ורק בעומדה שם, מוזגת את הקפה אל הכוסות, פרץ ונכנס החצרן והודיע לה את הודעתו המעציבה. וגם אחר־כך כשהתקרבה בזהירות, ומרחוק כבר ראתה את גינתו העזובה של זכרי בן־יהודה, את קיר האסבסט המוריק החוצץ בינו לבין שכניו, וגם אז כשכבר היתה קרובה מאוד הבחינה קודם בדרגש העץ שהוטח לאחור בבעיטת עקב מיומנה. ואחר כך הבחינה בחבל העבה הקלוע לשם ביטחון, כדי שלא יבגוד ברגע המכריע. ורק כשהתקרבה עוד ראתה מבין כתפיו של החצרן את פניו הסמוקים של זכרי בן־יהודה, ואוזן אחת שלו נראתה לה מרחוק תפוחה מעט ונפוחה שלא כרגיל.

עדותו של השוטר בלבוש האזרחי שהצטרף אל חבורת מסירי הגופה אינה מתקבלת מכל וכל. אבל יש בה הרבה ענין לכשעצמה. השוטר בלבוש האזרחי ראה כבר מיתות משונות רבות ולא היה במראה שנגלה לפניו בגינה שום דבר שיעורר בו חלחלה. אדרבא, בהפסקות שבין ההליכים המקובלים הוא הרים את פניו מעל המנוח, וסיפר בקול מהוסה לאחות הראשית ולחצרן ולעוד כמה סקרנים שנקבצו במקום איך נתקל פעם במין מיתה משונה שהדעת פשוט אינה יכולה לקבל. כאן לא הרחק באחד ממושבי הסביבה, איש צעיר שמאס בחייו נטל את רובהו, רובה שהיה בידו ברשיון מטעם המשטרה, והוא שם קץ לחייו ביריה נוראה שעיוותה את כל צורתו. והאחות הראשית שמצאה ענין בסיפוריו של השוטר הזמינה אותו שייכנס אל המרפאה לאחר תום ההליכים כמובן. ושם ליד שולחן ובחברת העובדות האחרות של המרפאה יוכל להפליג בסיפורי הזוועה שלו כל כמה שיחפוץ.

אבל עדות ראויה להתקבל לא מסר, משום שאחר להגיע למקום הארוע, משום שעד שהועברה הידיעה מבית החולים האזורי אל הקצין התורן חלף זמן לא מועט. ואחר כך היה צריך להחליף את מדיו בבגדים אזרחיים. שכך מצווה החוק. שלא יהיה חשש כלשהו כאילו נעשה כאן מעשה פלילי. והוא עצמו כל־כך התרגל ללבושו האזרחי בבואו אל המתים עד שנראה לו שהוא מקל בכבודם אם הוא מתייצב למילוי תפקידו במדי המשטרה הכהים. ואחר־כך נקרא לחדר היומנאי ואמרו לו שהוא צריך להמתין לשוטרת ואינו יכול לצאת לבדו. כי גם היומנאי לא ידע בוודאות אם מדובר במתאבד או במתאבדת. והשם שניתן בטלפון היה לא רק משונה ומיושן אלא גם מעורר בלבול. וכך חלפה לה עוד שעה קצרה עד שהגיעה השוטרת והתנצלה על איחורה. וגם היא יש לה כללים משלה איך להתארגן במצבי חירום כאלה שבאחדים כבר עמדה בקור־רוח ובאומץ לב. אבל מעמד כמו זה היא שונאת, בגלל לחצי המשפחה והקרובים. ובגלל הצער שיש לה בלבה על האנשים האומללים שאין להם מקום בעולם והם יוצאים ממנו בדרכים קשות, מכאיבות, משונות ומלאות ייסורים. ורק איש אחד ראה מחלון חדרו כמעט הכל. בעדות הראיה שמסר לא נמצא שום פגם, למעט כמה מלים נרגשות שהשתרבבו אל התיאורים היבשים שהתבקשו על־פי הכללים. איש אחד שחלונו הקטן פונה אל מול גינתו המשמימה של זכרי בן־יהודה ראה וידע. ובעצם לא הכל בא עליו במפתיע מפני שהבחין כבר כמה שבועות שיש שינויים ותנועות בתוך הגינה ומשהו עומד להתרחש שם. תזוזות בלתי פוסקות של דרגש העץ שלא חדלו עד הבוקר האחרון. בתחילה חשב העד הנסתר שזכרי בן־יהודה מנסה לצוד את אחרוני האגוזים שנשארו על העץ גם לאחר סופות החורף. אבל עד מהרה הבחין שהדרגש סובב סביב הגזע העבה של הפקן. יום אחד ניצב מדרום לו, לכיוון המדרכה הצרה המשרתת את דיירי הבית. וביום שלמחרת ראה את הדרגש פונה אל השביל הראשי היורד ממפעל הפלסטיק. אותו שביל שהצעירים טסים בו, שועטים כרוח מהירה וחשאית רכובים על אופניהם המשוכללים. ויום אחד הוסב הדרגש ונטה אל הצד האחר, אל צד המרפסת הסגורה, וקרשיו הגסים נשענו בכבדות אל הקיר החיצוני של הבית. וגם החבל המתערסל ברוח נקשר בענפים שונים. יום אחד ראה אותו העד הנסתר משתלשל אל תוך ערימה קטנה של שקי יוטה. בתחילה חשב העד שזוהי צורה מיועלת לקטיף־האגוזים, כמו שעושים הילדים בגינות רבות בקיבוץ. כורכים חבל עבה במהירות סביב נקודת הפיצול של הענפים ומושכים בחוזקה מן הקרקע. העץ נאחז טלטלה גדולה והאגוזים הסרבנים צונחים אל תוך ערימת השקים, ישר אל כלי האיסוף.

שלא לדבר על זכרי עצמו שנראה רוכב על הענפים הנמוכים של הפקן בשעות שאינן מקובלות. יש משהו מעורר חשש כשאיש כמותו, בודד ומבוגר, שבכלל אינו נראה על מדרכות הקיבוץ, שאיש כזה יוצא מחדרו בשעות החשכה, מטפס על ענפי הפקן ומבצע שם תרגילי רכיבה מסוכנים. והרי העיתונים מלאים בסיפורים עצובים על קשישים שלא העריכו כראוי את כוחם, ועשו מה שלמעלה ממנו. תאוות איסוף אגוזי הפקן העבירה אותם על דעתם, והם יצאו לבדם, הציבו סולמות רעועים, וטיפסו בהם. ואז הגיח משב רוח קצר ואלים, זינקה תנודה פתאומית, סחרחורת בת רגע אחזה בהם והם איבדו את שיווי משקלם וצנחו ארצה. היו מקרים שעוד הספיקו לקרוא לעזרה. והיו מקרים שלא צעקו, ואולי כן צעקו, אבל איש לא שמע את צעקתם באוויר הערב המתרכך, ואיש לא מיהר לעזרתם. והם שכבו בין ציבורי העלים ובין מפלי האגוזים וציפו לשווא להצלה.

העד הנעלם ראה דברים מוזרים אבל לא צירף אותם לכלל מחשבה אחת. שהרי שנים על שנים על שנים צפה באיש המסתורי השב מעבודתו במפעל, יושב לו ומהרהר שעה ארוכה על תיבת התפוזים. ואחר־כך לאטו משיל את נעליו, מסיר את גרביו ופושט את בגדי העבודה שלו. בלבושו התחתון הוא מהלך על מרפסתו, סובב בין המתקן של כלי הגינה לבין שולי המרפסת. משקה את צמחיו במשפך נושן מפח מגולוון, ואחר־כך נעלם בתוך חדרו לשעות ארוכות. בלילות חמימים הוא נהג להוציא נורה חשופה וחזקה אל המרפסת. לאורה רכן על ערימת ספריו. ומדי פעם היה קם ומרסס בתרסיס קוטל חרקים את עננת היבחושים המרחפים סביב הנורה. וכך נהג יום אחרי יום, חודש אחרי חודש, שנה אחר שנה. בחצות היה מתעייף ומתנמנם מול חלונו. ובבקרים רבים חמק זכרי בן־יהודה בחשאי מדירתו והעד הנאמן לא זכה לראותו עולה אל המפעל.

השוטר בלבוש אזרחי חש במשהו. והוא אמר לאחות הראשית שבשכונה כל־כך צפופה לא יתכן שאיש לא הבחין בתכניותיו של האדם היקר שהלך לעולמו. שהרי אנשים חיים זה בצד זה וזה מאחורי זה חצי יובל שנים ויותר. והם מכירים איש את שכנו היטב. ומישהו ודאי ישב בחלונו וחזה איך מתרחשים הדברים. כמובן שלא מדובר כאן באיזו תעלומה. בהינף יד הוא יכול לחתום על כל הניירות והוא גם יחתום עליהם בסופו של דבר. ובלי שום קושי הוא ישכנע את השוטרת הנלווית אליו שתסכים לדעתו. והפקיד ממשרד הפנים מוכר לו ממקרים דומים ומביקורים נוגים שערך בישובי הסביבה. כלומר, מה שהיה רוצה שתבין, האחות הראשית, שלא ענין בלתי פתור כאן לפנינו. אלא סיפור פשוט ובאנאלי. סיפור שכיח השב וחוזר על עצמו לעתים מזומנות. אבל לפעמים יש משהו, איזו תנועה מוזרה, איזה משפט שאינו מתקבל על הדעת, איזו הכרזה נמהרת, איזה גילוי־דעת אחרון. ולפתע הם מאירים את סופו של האיש באור אחר, אבל נכון. ושוב, שלא תטעה בדבריו, לא בשביל האיש עצמו הוא טורח כל־כך, ולא בשביל ניירותיו שממילא נגנזים הוא מבקש לגלות את עד־הראיה, אלא רק משום שיש אולי בדברים האחרונים איזה רמז זעיר היכול לסייע ולהציל חיי אחרים, איזה שבר מבשורה שלא נאמרה, אבל אילו היה העולם פנוי לקליטתה היה סוף עצוב כזה נמנע מאחרים. ולמרות שאינו איש אופטימי, ולמרות כל המראות האומללים שראה בשנות שירותו במשטרה, הריהו מבקש להאמין שאולי ניתן היה לסכל סוף נחרץ זה.

אבל העד הנחבא לא התגלה. הוא התגבר על יצרו ולא נחשף. ואף כי היו רגעים שרגליו פשוט ביקשו להתפרץ אל גינת המנוח, במקום שעמדה החבורה הקטנה וסייעה לחצרן הנרגש לשחזר בדיוק את מהלכי ההורדה מן החבל, הוא לא התפתה ולא נדחף לגלות את זהותו. אבל לאחות הראשית שהיה קצת מקורב אליה רימז אילו דברים. על מלים שנזרקו בדממה המכושפת שלפני הזריחה. על שלושה שלבים באיזה סולם עלום של שלמות בלתי מושגת. על קריאות אבהיות מלאות רחמים באוזני נערות רכות מעוברות, בלשון שמלפני ארבעים שנה. על מלים נדירות שצלילן ארמי, המוטלות כחללים אל האוויר השוקט של הכפר המנמנם. ועל זמר חביב ונושן שהיה אהוב פעם מאוד על האורזות הצעירות שעבדו בעטיפת התפוזים. זמר מתנגן שקצבו מהיר מעט ונוקשה מעט, כנקישות הנקר המנקר בגזעו של עץ האגוז וחותר בתוכו ללא ליאות. ולבסוף, לפני השקט החתוך, נותר בו זיכרון בהיר מאיזו קריאה שנשמעה מעל הדרגש, מתוך העניבה המקושרת, לפני בעיטת־העקב המדהימה. והוא מיהר אל שולחן העבודה שלו, להעלות את הדברים על הכתב. לפני שיימחקו מזכרונו שכבר אינו משובח כשהיה.


המלצות קוראים
תגיות