א    🔗

באמצע חודש מאי, כמה שבועות לפני שפרצה מלחמת לבנון, נסע יִנוֹן יְהוּדָאי לתל-אביב, לפגישת אהבים שממנה חזר מדוכדך ושפל רוח מאוד. איש נשוי, שילדיו כבר גדלו ונפוצו מביתו, שאהבתו לאשתו שבה ומפעפעת בו מדי כמה שנים, צלח וחצה ינון יהודאי את שנת הארבעים לחייו. פגישתו המקרית עם פַּטרִישׁיָה, שהתמחתה בתרגום שירי משוררים עבריים לאנגלית, הלהיטה בתוכו חומרי אהבה שמשום מה נותרו בפינתם-שבנפש ולא אוכלו בשנות אהבתו הגדולה לאשתו. לפעמים היה עוצר בשעת הליכתו, מעלה לפניו במדויק את דמותה של פטרישיה, בוחן את גופה לדקדוקיו, מעלה בזכרונו את לשונה, לשון עלגים מעורבת שהאנגלית גוברת בה על העברית, ותוהה שוב, כמו שתהה אלף פעמים קודם לכן, מה, למען השם, מצא בה, בנערה הגוצה והשמנמנה הזו? מיהו שדחק בו לראות ביהודיה הצעירה הזו, המהלכת בצעדי ריקוד וחולמת על שירה ומוסיקה שנולדו מחוברות יחדיו, אשה נחשקת שתסכסך עליו את עולמו? מראה קרסולה מעל גרביה הלבנות, הלהיט את דמו המזדקן. שוק עדינה, שניתן ממש להקיפה באצבעות יד אחת. ופלומה צהבהבת ורכה קדה עליה, ונירומה שוב, עם כל נשיפת אוויר חולפת. כיצד לא הבחין מיד שכוונתה להסתולל בו מעט? לשחק בו משחק מושך ומגרה, ואחר כך להסירו לצדדין, פשוט לסלקו מדרך חייה, ולהמשיך הלאה, אל אנשים אחרים, צעירים ממנו, אנשים שטרם אסרו את צווארם בקולר. אנשים שטוב חייהם עדיין לפניהם, נוהר אליהם וקורץ כבטחה מפתה.

פטרישיה כבר המתינה לו בספרית האוניברסיטה. היא סבבה במבוכה בין הכניסות וביקשה אחריו בעיניה קצרות-הראיה. וינון נזכר שבראשית היכרותם הרכיבה משקפיים, וכשהסיר אותם מעליה, כמו שהסיר מעליה אחר כך את חליפת הג’ינס שלה, ואת מכנסיה הקצרים, התרככו עיניה לפתע, והיא התכנסה בזרועותיו, אבודה לגמרי. אבל אחר כך, אחרי שנסעה לניו-יורק ואחרי ששבה, כבר לא היו לה משקפיים. והוא עמד נבוך מול העדשות המשוכללות שלעיניה, שתעתעו במבטיו. הרכות שהיתה בה בימים הראשונים לאהבתם הקצרה, התחלפה באיזו חמקנות מתחטאת. והאור המיוחד שעיניה מלאו בו כשנשאה אליו את ראשה המתולתל ואת צווארה הדק, נאטם ונמסך באיזו כהות של מעשה חולין. וינון יהודאי מצא את עצמו בוחן את עיניה במבטיו, ומדבר אל נפשו, שהנה הנה כבר ניכר בה שהשתחררה מאהבתה אליו. וכבר ניכר בה שהקשר עמו מכביד עליה. והריהי מתחרטת על שהסכימה ונענתה להזמנתו. והלואי שהיתה מוצאת דרך משלה לחמוק מאולם המבוא של הספריה התל-אביבית אל הסמטאות בירושלים, ששם טיילו לפני כמה שנים, מתוך הרגשה מופלאה של ימים ובעיקר לילות שלא יחזרו עוד לעולם. ואולי היא רוצה לחמוק אל חדרה הקטן שבשכונה הירושלמית, שהסטודנט למדעי-המדינה, שינון חשבו משום-מה לחברה לדירה, ולא חשש כלום ממה שביניהם, ישן שם במיטת-השדה שלו, מכורבל בשמיכות צבאיות וכבדות, ואפילו לא טרח להראותם שהוא ער ושומע את כל דבריהם.

והוא נתרעד לפתע כשנזכר איך אחזה בפטרישיה הבהלה, כששכבו שרועים על מיטתה המפורעת, מזיעים מחימת¹ אהבתם אפילו באוויר הירושלמי שהוא צונן ויבש. והיא כרכה על עצמה בחיפזון את כיסוי המיטה, שעשה אותה גוצה יותר ושמנמנה יותר, ופניה החווירו מעט והיא שאלה באנגלית מעורבת בעברית, מה יהיה ינון? זה אסור לי, זה אסור מה שאנחנו עושים. אני הבטחתי לבעלת הבית שאני לא. ועכשיו היא באה והיא תראה את הכל. וזה יהיה רע מאוד. וינון היטיב את שכיבתו במיטתה והעלה חיוך על פניו משום שזכר בעלות-הבית הירושלמיות עלה מלפניו. מגיח מתוך סיפורים וספרים שקרא, משנות החמישים העגומות והחסכניות. פליטות-המצור, בעלות הסירים הענקיים, עומדות ושואבות מים מן הבורות שבחצר, מגדלות את צמחי החלמית בסדקי-הקרקע שליד קירות האבן. ועכשיו בעלת-הבית בדרכה לתוך החדר, והיא גם אשה מסורתית, שיש תמיד מטפחת כרוכה לראשה. וריח-החטא שנישא באוויר החדר, הריח החריף של פליטת זרעו מעורב בריח המתוק של גופה המתרטב, יסגירו את סוד חטאם מיד כשהדלת תיפתח. ופטרישיה לא תוכל להתנצל ולספר לבעלת-הבית על הסטודנט למדעי-המדינה, שהוא בן למשפחה דחוקה, ואינו מקפיד בנקיון גופו, וגם את בגדיו אינו מכבס לעתים תכופות.

וכבר רצה ינון לכבוש את ראשו בתוך ערימת המצעים, ולהקפיא את נשימתו, ולהדק את איבריו שלא יפרכסו ולא ירעידו, ואפילו לא מתוך אותו חשק עז לפרוץ בצחוק שתקפו. אבל פטרישיה פתחה את הדלת והחליפה כמה מלים מבוהלות עם שרברב קשיש שהגיע בטעות אל הדירה והרבה להתנצל. והיא השיבה לו בנימוס והדריכה אותו באדיבות אל המקום שאולי אליו התכוון. וינון התפרע מתוך איזו שמחה משחררת. וזרק מעליו את כלי-המיטה, ומתח את עירום-גופו, וקלט לתוכו את גופה המתרפה, ואת אנחת הרווחה העמוקה שלה, ואת פחדה שנמוג, ואת משחק אהבתה עמו שלרגע הפך רציני ומאיים. והוא שיקע בה את גופו ואמר לה בקול רם, כי עכשיו כאילו חלף כבר הרע והכל מותר להם לפתע. ומישהו מלמעלה מגן עליהם אפילו בשעה שהם שוקעים בחטאם. ואיפה בעלת הבית הצדקנית שלך? איפה היא החסכנית שלך? ואת רואה שאלוהים שומר לא רק על הפתאים אלא גם על החוטאים. פטרישיה פירכסה מתחתיו והקיפה אותו בזרועותיה ועיניה התרככו כל כך, עד שלרגע נטעה לחשוב שדמעות ממש יחלו לפכות מתוכן.

ינון יהודאי אמר לה שכדאי לצאת מהספריה וללכת למקום אחר. והיא אמרה ששמעה רבות על בית-התפוצות אבל עדיין לא נזדמן לה לבקר שם. וינון אמר מצוין, רעיון מצוין, זהו בית שחובה על כל יהודי צעיר ועל כל יהודיה צעירה לבקר בו. והם החלו לעלות לאטם במדרגות האבן, חולפים על פני המדשאות המוארות. וינון אמר לה שהוא מעט בקיא במה שמוצג שם. לא כמו אותם המדריכים שזו מלאכתם והם מקצוענים ממש. אבל יוכל אולי להדריך אותה ברוח הכללית של הבית ובתפישה החדשנית של המוצגים. שהרי הכל נובע מכך שהעם היהודי הוא עם חי, ופטרישיה חייכה אליו עם ישראל חי, עם ישראל חי. ואז קדרו מעט פניה והיא שאלה אם שוב תהיה מלחמה. כי החברים שלה, אלה שבילתה בחברתם את הימים שעשתה בתל-אביב, סיפרו לה שהכבישים לצפון שוב מלאו ברכב צבאי ובכלי-מלחמה, וינון אמר לה שהוא עייף מלקוות וכבר אינו משלה את עצמו שהשלום עם הערבים יבוא בימי חייו, ומי שעושה את כל חייו כמוהו בארץ הזאת מוכרח להתרגל לכבישים המתמלאים מדי כמה שנים ברכב צבאי ובכלי מלחמה. ופטרישיה הקשיבה לו בסבר של רצינות והביטה אל שפתיו בכדי שתיטיב להבינו, כי הוא נחפז קצת בדברו, והשתמש במלים שאינן שגורות על פי הבריות. וכשראה את הבעת פניה המרוכזת, הפסיק מדבריו ואמר לה שאל לה להרצין כל כך. כי ממילא מה שנגזר מלמעלה יקרה כאן למטה. והיא שאלה אותו אם גם הוא יקרא אל החזית, שהרי כבר אינו כל כך צעיר וודאי ישנם רבים אחרים המיטיבים ממנו להלחם.

וינון אמר לה שיש משהו בדבריה. שבעצם הוא כבר מודה בפני עצמו שעייף מעט מהמלחמות. והוא אפילו מקווה שלא ייקרא הפעם, אם תפרוץ מלחמה בצפון. אבל היא, מה יש לה לדאוג? ואפילו את האנגלית שלה אין הוא מבין לגמרי, כשהיא מפטפטת בעליזות ובמהירות עם חברותיה. ופטרישיה הביטה עליו והוא הביט בה. והיה ברור לו שאין שום תכלית לאהבתם. וגם אם יחזור אלף פעמים על לשון-ההשבעה שהמציא, וגם אם ישים את שפתיו ממש על אזניה הרכות, הנסתרות מאחורי שערה המתולתל. וגם אם ילחצנה אל לבו, במסדרונות או בפינות נסתרות, המוגנות מפני עיניה הבולשות של מצלמת-הבטחון, ויאנח אנחה אמיתית אחת ועוד אחת שאינה אמיתית לגמרי, והיא באה להעצים את רושמה של קודמתה. וילחש לה איפה, איפה היית לפני עשרים-וחמש שנים? ולמה, למה נולדת כל כך מאוחר? ומה אני יכול לעשות עכשיו, כשהכל כבר מוחלט וסגור בשבילי? והיא תעביר אצבעה על שפתיו הלוך וחזור, והוא לא ידע אם היא מסכימה לדבריו או שאינה מסכימה. ולפתע פתאום תחלוף בו ריגשת-אמת והוא ינוע אליה, ינמיך אל קומתה הגוצה, ויחפון בכפותיו את שערה המתולתל, וישאף את הגל הזה אל תוכו וריחה הרענן יסתנן אל אפו מבעד לריחות השפתונים ומי-הפה ושמני-השיזוף האמריקאיים שלה.

וינון יהודאי שמט את פטרישיה בבת-אחת מתוך זרועותיו, והזמין אותה, בלשון קלילה, לשתות אתו קפה ולאכול כריך בקפטריה של בית-התפוצות.

 

ב    🔗

ואחר כך התנהלו הדברים ביניהם לגמרי לא כמו שתכנן. פטרישיה גילתה התנגדות מתחת לחולצת-הטריקו הרכה שלה, ולא נענתה לחיזוריו הנלהבים. הוא דחק בה בכל פינה, ופיתה אותה לרדת אל קומת השירותים, ושם למצוא איזה מסתור ולבוא אליה ביאה חפוזה ומרטיטה. אבל היא הביטה בו במעין נזיפה וכאילו אמרה לו, ינון אל תשכח שאתה כבר בן ארבעים ואינך חזק ונלהב כמו שהיית פעם. ואינך נחמד ומושך כמו הסטודנט הזה למדעי-המדינה, או כמו חבריו דקי-הגו והגמישים. והיא התנהלה לאטה באולמות התצוגה של בית-התפוצות, וגילתה ענין גדול בכל הדברים שנעו מסביבה. מדי פעם היתה מתקרבת אל אחת החבורות הקולניות של בני-הנוער ומצותתת לדבריהם בפנים מלאות רצינות. וינון אמר לה שמכאן, מהחבורות הללו היא לא תחכים. כי הם אינם יודעים שום דבר ודאי. והם אינם גם יכולים לדעת אם תפרוץ מחר מלחמה בצפון.

ליד המחשב הפולט את שמות עיירות-היהודים ותולדות שריפתן התעכבה פטרישיה זמן רב. וינון לא ידע להחליט אם התעכבה משום שהמחשב שעשע אותה, או משום שבאמת רצתה לדעת מניין התגלגלו הוריה לניו-יורק, ובאילו עיירות נידחות התנהלה משפחתה. היא ערכה עם המחשב שיחה רצינית וממושכת ומשכה וקיפלה את הדפים המודפסים. ואחר כך חשבה מעט והכניסה אותם לתוך ארנקה. ולינון אמרה שאביה אין לו שום ענין ביהודים ובתולדותיהם, אבל אמה מרבה להתעניין בכל התנועות הדתיות המודרניות, והיא גם דחפה אותה לנסיעתה הראשונה לארץ. כמה שנים חלפו מאז? האם הוא זוכר, חמש או שבע? האם הוא זוכר את פגישתם הראשונה? והיא זקפה ראשה מעל למחשב וספרה לו שוב על מסעה הראשון לארץ, כשהיתה עדיין נערה צעירה, וספק אם מלאו לה תשע-עשרה שנים.

ינון יהודאי נזכר בפגישתם הראשונה, באיזה ערב קיצי לח ומחניק. מישהו מידידיו הביא אותה אל מרפסת ביתו והציגה באורח נחפז ומקוטע. זוהי פטרישיה, אמר, נערה נחמדה מניו-יורק שבאמריקה. והיא באה לארץ קצת מתוך רצונה וקצת מתוך שהוריה לחצו עליה שתבקר בירושלים. לפני שתרחיק לנצח מיהודים ויהדות. והיא נערה מאוד משכילה אמר הידיד, ויש לה נטיה חזקה לאמנויות. מציירת? שאל ינון בכבדות. כן, השיבה פטרישיה בפנים שאורו פתאום, וגם הבאתי אתי תיק עם ציורי האחרונים. כותבת? שאל ינון וחשש מהמשקולת שתונח עליו בימי הקיץ הלחים. כן, השיבה פטרישיה, אבל הרוב משל אחרים ומעט מאוד משלי. זאת אומרת מתרגמת? שאל ינון. ופטרישיה השיבה כי באמת נדמה לה שזו הסיבה האמיתית לבואה ארצה. היא רוצה לתרגם את המשוררים הגדולים היושבים בתל-אביב ובירושלים וכותבים שירה עברית נהדרת, אבל בגלל מחסומי הלשון אינם יכולים לפרוץ ולהגיע אל אלפי הקוראים המצפים להם בעולם, יהודים ושאינם יהודים, חובבי שירה ואוהבי ספרות, המפוזרים בארצות רבות. כמו מי למשל? שאל אותה ינון, איזה משוררים גדולים יושבים בינינו? והיא השיבה בסבר של תלמידה שנגע מיד אל לבו, שהיא מתכוונת לשירים הבודדים של יהודה עמיחי, שראתה בתרגום לאנגלית. ובשירים מועטים אבל מופלאים של אמיר גלבע שאחת מחברותיה ניסתה את ידה בתרגומם. וישנם עוד משוררים שהיתה רוצה לתרגם מיצירתם אבל שמם נשכח ממנה כרגע. וינון הביט בנערה הרכה הזו, שעוד לא מלאו תשע-עשרה שנה, ומשהו נכמר עלה בו, והוא רצה לשאול אותה בפשטות אם אמא ואבא שלה הסכימו לנסיעתה? ואם היא כבר למדה לדעת מה פירושה של דאגת הורים לבנותיהם שיצאו למרחקים?

ובלי שיחושו בכך הסתלק החבר ופטרישיה נשארה לשבת על המרפסת וקצרוניה חושפים רגלים דקות מדי, והיא התאמצה להסביר לו איך נכשלו תכניותיה בירושלים, כי היא לא ידעה שבקיץ מתפזרים כל הישראלים ואי אפשר למצוא אף אחד בביתו. וכל מי שחיפשה נסע. וידידים יעצו לה לנסוע גם היא, ולעשות את ימי הקיץ הלוהטים באחד הקיבוצים. עד לאחר החגים. ועכשיו היא כאן, והיא מרגישה שמזמן היתה צריכה להיות כאן. וכבר בדרכה אל הקיבוץ, כשראתה את שדות-הכותנה הירוקים הנמשכים עד להרים, ואת המדשאות הנפלאות ואת שדרות-הפיקוסים כבדות-הצל, ידעה בתוכה שלכאן היתה צריכה לבוא. והיא בטוחה שמזומן לה כאן קיץ נפלא, יותר יפה מהקיצים שבילתה במחנות הקיץ בהרים שמעל לניו-יורק. ממש כמו שהבטיחה לעצמה, בתוך לבה, לפני נסיעתה.

ובלי שנתבקשה, בלי שתחוש בושה או מעצור, קמה ממקומה ובקצרוניה המשונים נוסח אמריקה, וברגליה הדקות החלה להניע את גופה הגוץ והשמנמן בתנועות מחול משונות. היא סבבה את המרפסת הקטנה פעמיים שלוש, ואחר כך כמעט ונפלה אל תוך אדמת הגינה הרכה. ואחר כך כרעה מיני כריעות מוזרות ועשתה עצמה מתיישבת על ברכיו של ינון, שהביט בה במבט שהיו בו גיחוך וספק והשתאות.

וכשכרעה על הרצפה, למרגלותיו, מתנשמת מריקוד הפתע שלה, נשאה אליו מבט מתחטא ובלשונה המעורבת, שגם העברית שבה נשמעה כאיזו אחות רחוקה לאנגלית, הסבירה לו שחלומה הגדול הוא להיות אמנית-בימה, ולהופיע בפני קהל מצוצמם אבל מובחר. והיא בטוחה שישנה דרך נסתרת לשלב בין האמנויות שהיא אוהבת, ולעשות מהן אמנות אחת. והיא בטוחה שישנם אלפי צעירים כמוה, בניו-יורק אבל גם בירושלים, שמצפים לה שתפרוץ את הפריצה המצופה בחומת האמנויות המפוצלת. ויש לה חלומות משלה איך תקרא משירי המשוררים האהובים עליה, רובם אמריקאים אבל גם כמה ישראלים בתוכם, ואיך תקרין על הבימה ועל סביבותיה את רישומי-הדיות שלה, שחברים בניו-יורק אמרו לה שכבר מזמן לא ראו רישומים משופעים בדמיון יוצר כמותם. ובעוד היא נעה על הבימה בתנועות הזכורות לה מחלומותיה המיוחדים, תפכה מתחת לבימה המנגינה שחיברה, מנגינה נהדרת שהיא הביאה אתה מוקלטת בקלטות. ואם ינון ירצה היא יכולה לקום עכשיו ולהביא את הקלטות ולהשמיע לו כאן על המרפסת, בליל הקיץ הלח והנפלא הזה, שכבר עכשיו היא יודעת שלא תשכח אותו לעולם, איך נשמעים צלילי חלומותיה המוקלטים.

ינון יהודאי נדהם מעט מהשפע שהציגה הנערה בפניו. והוא אמר לה פטרישיה לא עכשיו. כבר מאוחר, ואת הגעת רק היום, ואיננו ממש מכירים, אבל אני בטוח שבמשך הקיץ, כאשר נכיר יותר ונתקרב יותר, יהיה לי מאוד מעניין לשמוע את המנגינות שהבאת. ועכשיו אני מציע שתלכי לישון. כי מחר מחכה לך עבודה קשה במחלקת הפלסטיק של המפעל.

והוא קם ממקומו, והציע לה שילווה אותה אל חדרה שבמגורי הצעירים. והיא כל כך התרגשה מדבריו, שנתנה את ידה בתוך ידו, כאילו היה אביה מולידה והיא מכירה אותו משנים, ולא די לה שנתנה את ידה בידו אלא המשיכה לפזז סביבו כאילו הצגת הריקוד שלה על המרפסת לא תמה. ינון חש בזרימה חופשית וחמה של אמון וחיבה מתוך ידה. והוא השתאה שוב למראה רגליה הדקות, למכנסי-הקיץ המשונים שלה, ולגופה השמנמן והגוץ שנישא מעל לרגליים קפצניות כל כך, שאינן מוצאות מנוחה אפילו לרגע אחד.

האם באותו הרגע קפץ עליו החשק המשונה, שלא הרפה ממנו במשך זמן ארוך, להרימה אליו ולהרכיבה על כתפיו, כמו שהיה מרכיב לפני שנים את ילדיו הקטנים, ולהקיף את קרסוליה הדקים באצבעות כף ידו? האם מאותו הערב נמסך החשק הזה בכל הרהורי-התאווה שלו, שבתחילה נבהל מהם ואסרם על עצמו, אבל עם הימים הסכין אליהם ולמד לחבבם? הרהורי תאווה משונים, שעיקרם איזה מחול משונה שהנערה הזו, האמריקאית הצעירה, כופה עליו. היא מכריחה אותו לנוע עמה בתנועות מלאות תאווה אבל מתואמות להפליא, בצעדי-ריקוד. היא סוחפת אותו לצלילי מנגינה מתוקה, שעולים מתוך רשמקול חבוי מאחורי שיח-השרך שבאדמת הגינה הרכה, שלפני ביתו. ובאזניהם מצטלצלות מלים משונות, שרק בקשיי קשיים אפשר להבחין בהן מלותיו הידועות של שיר שכתב אחד מן המשוררים הגדולים היושבים בירושלים, נחבאים בה, ומצטנעים כביכול.

אבל קהל האלפים שלהם, בניו-יורק ובערים אחרות, כבר מצפה להם. והם אינם יודעים שהנס יבוא עליהם בזכותה של נערה דקת-קרסוליים אחת, שיש לה לב כפול ונשמה כפולה, וחלומות נעוריה מוליכים את ידה הכותבת. אבל אין עונג בעולם הזה כעונג הצפוי לו, כשיזכה ויגהר מעליה, יצורי גופה העירום מרטיטים, עורה מצטמרר למגעו, והוא רוכן בפנים מלאות רצינות, ומקיף וסוגר את שוקיה הדקים מעל קרסוליה מעוררי החמדה באצבעות התאווה של כף ידו.

 

ג    🔗

האם לא נתקף בקנאה, כשנכנס לדירתה ומצא שם את הסטודנט מכורבל על מיטת השדה? האם לא הופתע כשנוכח שהיא מחלקת את חייה עם האיש הצעיר, שעליו לא אמרה לו מלה אחת? ומהו שקפץ עליו בהכנסו, כלומר אותו השד שלחש באוזניו שאין לו מה לגזור ממוסר-חייו והשקפתו עליה ועל חייה? והרי לא עשה גם שלושה צעדים וכבר נכנסה בלבו המחשבה שעם הצעירים עליו לנהוג כמו עם צעירים. ואם היא יכולה לחלוק את חייה ביניהם גם הוא יוכל לחלוק אותם ככה. ובכלל, מהן התביעות שהוא רשאי להציג לה? ומה בכלל זכותו על גופה? על ארבע-אמות הפרטיות שלה? על חייה? ואם הם מוצאים שאפשר כך לחיות, כלומר לאהוב איש צעיר, ולא להחסיר את חלקו של איש אחר, מבוגר כמו שהוא, מדוע שהוא לא יוכל לחשוב כמוהם? ואם עולה בתוכו איזו אכזבה משונה, איזו קנאה ילדותית, איזו הרגשה שהוא נבגד מעט, מה בכך? הרי הוא מביט סביבו ורואה ומבין איך חיים כאן בני אדם צעירים אלה. היום היא נחמדה ונדיבה ומבטיחה לו עילוסים וחיי-שעה מתוקים במיטתה, ומחר, או אולי עוד הערב אם תתקצר שעתו, הוא יחזור אל הקיבוץ המרוחק שלו, ואת מקומו יתפוס הסטודנט דק-הגיזרה והגמיש הזה, שהוא מתמחה במדעי-המדינה.

ורק כשהתיישב ינון יהודאי על המיטה שפטרישיה הציעה בחפזה, ורק לאחר ששאלה אותו מה יש ברצונו לשתות, שהרי המטבחון הקטן של הדירה הוא שלה. ויש לה צד נסתר שאותו טרם למד להכיר, צד המבשלת שבה, ומתקינת המשקאות בנוסח האמריקאי שהיא מומחית לו, ומערבבת הסלטים שידידותיה גמרו עליהם את ההלל. רק אז שאל אותה במפורש, פטרישיה, מה שמו? והוא החווה בידו אל הסטודנט שמעבר למחיצת העץ הדקה. קרול, אמרה פטרישיה. ולא יצאה אליו מהמטבחון. קרול, והוא תלמיד מצטיין בחוג למדעי-המדינה. והוא מה, שותף לדירה, חבר-לחדר או מה?

ופטרישיה אמרה שהוא מסייע מעט בידה בהחזקת הדירה, וגם משלם מעט כשמזדמן לו. ובעצם לא היה בכוונתה לשכור את הדירה עם שותף. וגם הוריה, שעוזרים לה בתשלום שכר הדירה, לא הסכימו שתיקח לה שותף, אלא אם יש לה כוונות רציניות. אלא מה? שאל ינון. וחשב שהם שניהם עורכים כאן הצגה מצחיקה, כיון שקרול הפיקח רק משים עצמו ישן במיטתו. והוא לבטח שוכב מתחת לשמיכותיו הצבאיות, ושומע כל מלה שהם מחליפים ביניהם. כלומר, אפשר אפילו להרחיק מעט לכת. ולחשוב שפטרישיה סידרה כך מתוך כוונה תחילה. כלומר, אם להמשיך ולחשוד, הפצירה בקרול שלא יסתלק מהבית ושיהיה דווקא נוכח בפגישת האהבים שלה עם המאמץ הכבד שלה מהקיבוץ הרחוק. ואולי אפילו עוד יותר מכך, שהרי אם מתחילים לחשוב על מלכודות מתוכננות מראש, ועל תרגילי-השהייה וסירוב מתוחכמים. אפשר להגיע בקלות לידי אבסורדים מרגיזים.

כגון מה? שאל ינון את עצמו, כשפטרישיה שקשקה בכלי התה במטבחון הקטן, כגון שהיא צפתה הכל מראש. שהרי נראה שיש לה נסיון לא מועט עם בחורים שמתאווים אליה, ואל חיי השעה המהנים והקצרים שבמיטתה. ונראה שהיא עשתה יד אחת עם קרול הזה, שאפילו לא ראה את פרצופו, ורק תיאר לעצמו שהוא איש צעיר וגמיש, ושערותיו מוכרח שיהיו כהות, ופניו צריך שיהיו מוצלות ועיניו מוכרח שיהיו כהות אם לא שחורות ממש. והיא השכיבה אותו במיטה, בשעה לגמרי לא רגילה, בשעה שהיה צריך לחבוש את כיסא-הפלסטיק שלו באחת הכיתות שבבניין הפקולטה למדעי-המדינה.

פטרישיה נכנסה עם מגש-המשקה שהכינה, והניחה אותו לפניו ואמרה לו שקרול הוא איש נחמד מאוד. ובעצם הוא אסופי אצלה בדירתה, כי היה חסר בית כשנפגשו, וללא שום מקום מגורים קבוע. אבל רחמיה נכמרו עליו, והוא היה דומה עליה כמו גור חתולים עזוב. והוא גם החזיר לה אדיבות ונהג בה בידידות. ובינתיים לא מצאה שום סיבה מדוע עליה לגרשו מכאן. וינון שהרגיש לפתע כאילו הרבה טונות מוחצות את שנותיו, שאל במין כובד אם לא היה זה קצת נמהר לזמן אותו לדירה דווקא כשהיא מתכוונת לארח אצלה אורח. ופטרישיה צחקה מעט ואמרה שאין לו מה לדאוג, שאם יתחממו הענינים ביניהם היא פשוט תעיר את קרול משנת-הצדיקים שלו, ותעיף אותו החוצה. קרול יעוף ואפילו לא יפלוט ציוץ קטן אחד מפיו, כיון שהוא מכבד את חייה הפרטיים ממש כמו שהיא מכבדת את שגיונותיו המוזרים.

וכשינון יהודאי שאל אותה מהם שגיונותיו של הסטודנט קרול, ואגב מהו שם משפחתו, ופטרישיה אמרה שזה נורא מביך אותה אבל דוקא את שם משפחתו היא שוכחת תמיד. אבל זהו שם מיוחד, בעל צליל בלקני, והוא נורא מתאים לקרול. ואם ינון רוצה לשמוע היא מוכנה לספר לו חלום משונה, שמרדף את לילותיה כבר שבועות אחדים. חלום שקרול מופיע בו שוב ושוב. אבל שונה לחלוטין מקרול כהה-העיניים והגמיש המונח במיטתו, במרחק כמה פסיעות מהם. וינון השיט מבטו על רצפת החדר, שמפוספסת במרצפות מן הנוסח הישן. כמו שנהגו לרצף את הבתים לפני ארבעים או חמישים שנה, וחשב לעצמו כמה קשה למי שהתחיל את חייו בתקופה כל-כך רחוקה להבין את מהלכיהם הקופצניים של בני-הנוער.

והוא לא זכר אם אז ספרה לו פטרישיה את חלומה, כשישבו על מיטתה, בדירתה הירושלמית, ולגמו מהתה המיוחד שחלטה בשבילם. או אולי ליד שולחן הקפטריה בבית-התפוצות בתל-אביב. באותו יום קיץ מוקדם, בחודש מאי, כשרק החל האויר להתלהט, ובכבישים כבר שקקו השיירות הצבאיות האינסופיות הממהרות אל גבול הלבנון. אבל הוא זכר אותה, צמודה אל שפת-השולחן, מעיל הג’ינס של חליפתה מונח על מסעד הכסא, ושדיה מרטטים באי-מנוחה בתוך חולצת הטריקו השחורה שלה. והוא זכר את עיניה קצרות-הראייה, שהתרככו פתאום בדברה, ממש כמו שהיו מתרככות בשעה שהיתה עושה עמו אהבה.

פטרישיה ספרה את חלומה וינון שמע מעין מחזה-רדיפה מלא בשגיונות, שאילו היה פסיכולוג מלומד אפשר שהיה מתפתה להניח את כל עיסוקיו ולעקוב אחר התנהלותה הפתלתולת של גיבורת-החלום הצעירה. בחזרתה לארצות-הברית, לאחר ששהתה בארץ כשנתים, החליטה לעשות את דרכה בהפסקות ולסייר בערי אירופה שטרם ביקרה בהן. קרול אֶלמַן, פלטה פתאום, אלמן זה שם משפחתו. וינון תהה היכן כאן בלקניות והיכן כאן תורכיות. שם פשוט ומעט מאכזב. אלמן. פשוט, אלמן. היכן בדיוק היתה? בחלומה לא הצליחה אף פעם לקרוא את שם העיר מעל לבניין הנוסעים הנכנסים. אבל יש לה הרגשה שזה היה באיסטנבול, או אולי בעיר איטלקית אחת שיש לה שם דומה. והיא צועדת לה אל מחוץ לנמל-התעופה, בידה תיק-הג’ינס הזה שהיא נושאת גם עכשיו על כתפה. ומישהו צועק אחריה וקורא לה בשמה, ואולי לא כך היה הדבר. יתכן שהיה זה במעבר-הגבול בין תורכיה ליוגוסלביה. בין רכבת לרכבת יורדים הנוסעים והולכים כברת-דרך בשביל סלול ומגודר היטב. וגם שם נשנות הצעקות והקריאות הקוראות בשמה. וכשהיא מסבה את פניה, לעבר דלת הכניסה של הקפטריה, כדי שינון יראה ויבין בדיוק איך מתרחשים הדברים בחלומה, היא רואה את קרול הגמיש ושחור-השיער רץ מעבר לגדר ופניו פנים של איש נרדף. והוא מבוקש באמת, כי היא מיד מבחינה בחוליית שיטור המזהה אותו ומתחילה במרדף אלים מלווה באיומים. בהנפת אלה וקריאות עזות המבקשות מן הנוסעים לשתף פעולה ולעצור מיד את הצעיר הנמלט. וכשקרול נתפס בידי כמה נוסעים חזקים, והשוטרים מגיעים אליו במרוצה, היא אינה יכולה עוד לעמוד במקומה והיא ממהרת אל ההתקהלות הקולנית. ועוד בדרך ריצתה היא שולפת מתוך מקום-המסתור שבבגדיה את דרכונה האמריקאי. והיא מניפה אותו בידה האחת וקוראת בעברית אל תגעו בו, תעצרו, אני אמריקאית והנה הדרכון.

ינון חדל מלגימות התה ושאל אותה במבט ספקני אם כל חלומותיה מתנהלים בעברית או רק צעקותיה אל משטרת-הגבולות? אבל פטרישיה היתה נרגשת באמת ואמרה לו שזה לא בסדר לגחך על חולשותיה. והיא גם בעצמה אינה יודעת מדוע דווקא קריאות-ההצלה שלה נשמעות בעברית. אבל בכל פעם שהחלום מזנק ובא עליה, היא נעורה בסופו בהרגשה משונה שאת העברית שלה מבינים גם השוטרים התורכים וגם חבורת הנוסעים האיטלקים וכל מי שיש לו יד בחלום המוזר. אבל עכשיו אל תפריע, היא מבקשת מינון, מפצירה בו במבטה, וינון מרגיש שיש לה רצון עז לסיים את סיפור החלום.

קרול המבוהל מודה לה על התערבותה, ושמו באמת מופיע ליד תמונתו בדף-המבוקשים של משטרת-הגבולות. וישנה איזו תמיהה בין האנשים העומדים מסביב. שהרי לא יתכן שזהו קרול הנמלט, המבוקש מזה זמן ארוך. כי חיבוקם מסגיר סוד אחר שישנו ביניהם ותנופות ידה עם הדרכון האמריקאי משחררים את כולם מן המתח הבלתי-נסבל של מרדף פרוע אחרי פושע שנמלט. פטרישיה אינה שולטת לגמרי במעשיה, מוזר בעיניה שהשתלבה גם היא במרדף. משונה בעיניה שהניפה בדרכונה כאילו היתה איזו מצילת-נפשות ידועה. ויותר מן הכל מוזרות בעיניה קריאותיה בעברית, שמותירות בה הרגשה לא נוחה, גם לאחר ששנתה חלפה והיא הקיצה בהפתעה.

ומה היה בסופו של החלום? גיחך ינון אל פניה, מה עלה בגורלו של קרול? ובאמת, שוכב כאן בסמוך פושע-נמלט שרשום בספרי המבוקשים? זהו הסטודנט המצטיין שעבודותיו מקוריות ומבטיחות, ושגם המורים הוותיקים בחוג למדעי-המדינה מבקשים את קרבתו? קרול הכהה הזה, נסוך השינה הכבדה?

פטרישיה התחמקה מלעגו וידיה שריטטו על שולחן הקפטריה הסגירו את התרגשותה הפנימית. לא היה סוף לחלום, אמרה, או אולי היה סוף. אבל בכל חלום שנשנה יש סוף אחר. והיא איננה יודעת בוודאות מה קרה לקרול אחרי המרדף. האם באמת הצילה אותו, ומשטרת-הגבלות שמחה לשחרר אותו אצל ערבה נחמדה וצעירה שכמוה? או אולי רבתה שם החשדנות, וגם הדרכון האמריקאי שלה לא כובד כיאה לו? והיא הובלה גם היא אל משרד החקירות הקטן שבקומה השנייה?

ואחר כך, איך נגמרו הדברים ביניהם? שהרי היא רק זוכרת שהזמינה את קרול אליה, לחדר ששכרה במלון שליד תחנת-הרכבת המרכזית. ושם היא אינה מבחינה בבירור: האם קרול הוא המסב לידה, אל שולחן המטבח הקטן, ולוגם מן התה המיוחד, תה הצמחים שלה, שהיא נושאת אתה לכל מקום? או אולי לא הגיע קרול אל המלון שלה, למרות שהבטיח ולמרות שהדבר היה כבר מוסכם ביניהם? ומהי הלשון הבלקנית שבקומה השנייה? אבל הלאה כבר אינה זוכרת. באמת, שום דבר ברור. ורק נהיר לה עכשיו, שלא כמו בשעת חלומה, שקרול נעלם מתוך חדרה הקטן שבמלון, ויותר לא ראתה אותו.

הוא התכוון לנסוע אתך לארצות-הברית? שאל ינון יהודאי, ופטרישיה החווירה מעט, וחולצת-הטריקו השחורה שלה האפילה על צווארה. והיא אמרה בקול חלש, אני לא יודעת, בחיי, אני לא יודעת. וינון גיחך פתאום מן האפילה כשחזר על המלה בחיי. שהיא בטאה אותה בניב אמריקאי בולט.

 

ד    🔗

מבית התפוצות יצאו וחצו את הקמפוס מערבה, והים התנוצץ לו ממרחק, מושך בהם אליו בכוח של מפתה. כל כך קל היה להגיע אליו. פשוט לדלג מעל לדיונות ומעל לגגות בתי-המגורים שמעל לצמתים, ומעל לרמזורים ולכבישים מעלי האד. בפתחי הבניינים של המחלקות השונות הצטופפו צעירים שהגיעו להיבחן. הקיץ כבר היה טבוע היטב בדשאים, בצמרות המוריקות של עצי-הנוי ובמרוצת הצפורים על המדרכות. ומן הכביש המהיר שלמטה עלתה בהתמדה ההמייה הכבדה של שיירות צבאיות אינסופיות העושות דרכן באיטיות אך בקצב שווה, לעבר הגבול הצפוני. וינון יהודאי שם לב שפטרישיה מאטה מעט כשהם חולפים ליד החבורות המצטופפות של הנבחנים. קודם, בבית-התפוצות, כשהסבו ליד שולחן הקפטריה אמרה לו במין מבט של ילדה מודאגת, שהיא לומדת יותר על המצב מפי הסטודנטים, מאשר מהידיעות המהוקצעות שנדפסות ב“ג’רוסלם פוסט”. והוא ניסה לנסוך מעט רגיעה לתוכה ואמר לה שאל לה להקיש משיחתם הנחפזת של התלמידים על מצב הבטחון בגבולות. הם נרגשים מדי, אמר לה, ויש ביניהם שהשכימו עוד בחצי הלילה כדי להגיע למועד הבחינות. אבל פטרישיה תלתה בו את עיניה המתרככות ואמרה לו ששום דבר לא ירגיע אותה. כשהגיעה ארצה לראשונה עוד לא נמחו פצעי המלחמה הארוכה והקשה של שבעים-ושלוש. ועכשיו היא מרגישה באוויר את אותו הריח המיוחד של המלחמה נישא באוויר.

כבר היו צהריים חמים והם הצטופפו בפינת-צל של תחנת האוטובוסים. בלי שנדבקו² בדיוק היה ברור לשניהם שכעת יש רק דרך אחת: לחדרה השכור של פטרישיה, בקצה שדרות בן-גוריון, לא הרחק ממה שהיה פעם גן-החיות הישן. היה עכשיו מרחק ביניהם, ופטרישיה דחתה באדיבות אבל בעקשנות את נסיונות ההידבקות שלו. כבר החל להזיע את זיעת-הקיץ התמידית שלו, והוא הרגיש לרגעים כאילו הוא יריעת בד לחה וחמימה, המנסה להתלבש בכוח על המראה האוורירי והקריר של פטרישיה, בחולצת הטריקו הקלה שלה, ובענן הריחות האוסף אותה, מכל התכשירים נגד הזיעה והקיץ, שריח מרחקים וזרות עולה מהם. בתחנת האוטובוס נצטופפו כמה נשים וביניהן היו גם תיירות מחוץ-לארץ, שאי-אפשר היה לטעות בהן, בשל בגדי הניילון המהודקים שלהן ובשל שיחתן החרישית. הוא הישיר מבט חטוף לתוך עיניהן, והן בתנועות של התחמקות החליפו ביניהן דיבורים קצרים ומהירים. וינון ידע שאין הן מתפעלות מהזוג המקומי שהצטרף אל קהל הממתינים. מראה רחוק וחריף פילח את זכרונו. איך לפני המון שנים, כשהיה חייל צעיר וזקוף ואל כתפו נשענת חברתו, שהמדים היו כל כך נאים לגופה הצעיר, הגיעו בשעת אחר צהריים מאוחרת אל תחנת האוטובוסים המרכזית בתל-אביב. כבר היה מוצאי-שבת, והמוני נוסעים נעו בינות לרציפים, אבל הם משכו מעליהם מין הילת-אור ממקור אחר, ובכל פינה שעברו בה, נעצרו הממהרים והרימו אליהם עינים מאירות, ועינים מלאות געגועים, ועינים הנכספות לאושר, ועינים של מבוגרים המאחלות להם את כל הטוב שבעולם. ואפילו ראשוני הנהגים שהצטופפו כבר בסוכת-הנהגים, חדלו משיחת החולין שלהם ומשכו אחריהם את מבטם. ולרגע תקף עליו יצרו להניח כף מרגיעה על כתפיהן של התיירות ולספר להן, בלשון שתהיה מובנת להן, שלא תמיד היה כך. והאשה הצעירה החבורה אליו עכשיו, שהוא מקווה שעוד יזכה לשכב עמה היום, אינה אלא צל צלה של אותה אהבה גדולה שהיתה לו בנעוריו. ואין הן צריכות להחמיר אתו כל-כך, ולשלוח בו מבטי גנאי מגוחכים כאלה.

הם ירדו מהאוטובוס ליד המזרקות שבככר בניין העיריה. המים שקקו במין זרימה מלאכותית, ופטרישיה אמרה לו שחבל שלא ראה את המפלים הנהדרים שבארצות-הברית, ואת הבריכות והמזרקות הנהדרות שבניו-יורק. אבל כשיבוא לבקרה שם, ואולי אפילו בקיץ הבא, לאחר שתחלוף עננת-המלחמה מעל השמים הזכים של הארץ, היא תטייל אתו ותדריך אותו אל מקומות נהדרים שהיא אוהבת מאז שהיתה ילדה קטנה. וינון יהודאי, ששפתיו יבשו, ולבו החל לתעתע בתוכו, כי שיער כבר את רגעי התענוג החטוף המזומנים לו במעלה המדרגות, אמר לה שגם הוא אוהב את המים עד לשגעון. וכשהיה איש צעיר היה מרחיק בשחייתו הרבה מעבר לקו הרוחצים. ופטרישיה עצרה לפתע בחדר-המדרגות ונטלה את שתי ידיו וקרבה אותן ללחייה ואמרה לו שהיא אינה רוצה לעלות ולשכב עמו. כי אם זה יצליח זה יהיה לא טוב. הבהירה לו בלשונה העילגת, ואם זה לא יצליח זה יהיה בטח לא טוב. ובמקום כל הסִבּוּךְ הזה המאיים עליהם, היא פשוט מציעה שיעלו לרגע, יחליפו את בגדיהם, ילבשו בגדי-ים וירדו אל החוף שבקצה השדרה. וינון מצא עצמו לפתע שרוי במשא ומתן משונה עם הנערה שגירתה כל כך את סקרנותו. מצד אחד ידע שיש הרבה הגיון במה שאמרה, אפילו שהדברים יצאו נלעגים מעט מפיה. ומצד שני ביעתה אותו המחשבה, שהנה חומקת ממש מתחת לידיו הזדמנות נדירה שכזו, שאינה פוקדת כל אדם בכל שנה, להחזיק בזרועותיו אשה צעירה שלבו רוחש אליה יותר מאשר חשק ויותר מאשר רצון להשכיבה ולהשתרע מעליה במיטתה שבמעלה המדרגות.

כשנכנסו לדירתה השכורה נדהם מהבלגן שקידם את פניהם. הכל היה מוטל שלא במקומו. וכשהציץ לרגע לחדר-השינה נרתע מהררי הבגדים המעורמים על המיטה, ומשורת המזוודות פעורות-הבטן שקרצו מתחתיה. פטרישיה נעלמה מיד במקלחת והוא עשה כמה סבובי סרק מתוחים מסביב לקירות הדירה. בכל פינה ניכרה הארעיות שבחייה. העתונים הזרוקים, חבילות המזון, הפירות שהרקיבו בתוך הצלחות. הטלפון היה מונח על הרצפה, מתחת למיטתה. ובתוך העריסה היה תחוב הספח הצבעוני של כרטיס הטיסה שלה, ומגבות רבות, מגבות בגדלים שונים, היו תלויות בכל זוית שבחדר. על מסעדי הכסאות, על מדפי הכוננית, על ארגז הטלוויזיה. וכשזרק מבטו אל המרפסת הקטנה הפונה אל הרחוב הצדדי ראה שהמגבות מתנוססות שם, כמו דגלים שנותרו מחגיגה שדעכה.

ינון ישב על הרצפה הקרירה ולחץ את גבו המיוזע אל הקיר, שיספוג ממנו את חומו ואת זיעתו. זכר הלילה המפתיע שעשו בירושלים חזר ותכף עליו והוא נזכר בשיחי החבוֹשִית³ שבגן, ובפירותיהם האדומים התלויים להם כאשכולות קטנים. כשדחק על פטרישיה, על גבי הספסל שבתוך הסבך בגן הציבורי, שמע את קריאות העורבנים, ותכלת הפסים של כנפיהם חלפה לפני עיניו בתעופה מהירה. וכשנשא מבטו למעלה, אל מַחפֶּה הירק שמעל הספסל שלהם, ראה את העורבנים החצופים מדלגים דילוגים קצרים בתוך הסבך וקוטפים את הפירות האדומים של החבושית. גרגרנות גסה היתה בתנועתם, ואיזו קשיות של קריאה. ומשהו חמסני ובלתי-מתחשב נשב אליו מצורת העוף הנאה שלהם. כל הערב סירבה לחיזוריו, והזכירה לו את חוסר-הטעם שבמעשיהם. כי כבר קרובים ימי שהותה בארץ לחלוף, ובעוד כמה ימים היא שבה לאמריקה, ואין שום טעם בעולם למה תתרצה לו ולמה תתן לו את גופה, כשהיא מנחשת מראש, מנסיונה וגם מהרגשתה הנבואית, כמה אווילות תהיה בכך, וכמה כניעה זולה לתאווה בת-רגע. וכמה בושה ואולי גם צער יתלוו אל המעשה. ומה שיותר קשה לה, אלה הם החששות שהבושה והצער יתלוו אליה גם בנסיעתה וגם בזכרונות שיהיו לה מפגישתה האחרונה עם ינון, בימים שיבואו, כשתהיה כבר רחוקה מירושלים זו ומן הגן הציבורי הזה.

ואחר כך קרה לו משהו משונה, ודברים שלא ידע שהם בתוכו פרצו אל שפתיו, והוא שידל אותה באיזו לשון מפצירה. קטעי זכרונות ודברים שקרא פעם בספרו של איזה סופר חולני, עלו במפתיע והוא לחש אותם על אוזנה כאילו היה לוחש לה דברי השבעה. ומה שהשפיע על בת ישראל סרבנית בעיר קייב לפני שמונים שנה השפיע גם על היהודיה הצעירה מניו-יורק, ופתאום כבר לא צריך היה להפציר עוד, והיא נשתלהבה מתחת לחיבוקיו. וידיה סייעו לו בפרימת בגדיה, והיא היטיבה את מנוחתה מתחת לגופו המשתוקק. וכבר ראה את הלילה הירושלמי הסתווי מערסל אותם בתוכו, ושלבי הספסל הקשים הציקו לגבה והוא פשט את מעילו הקל והציע לה משכב עליו. והיא נאנחה מעט, ופרעה את שערו, והעבירה יד מלטפת על פניו ושאלה אם כל הענין באמת כדאי, וכשחשף את רגליה והסיר את בגדיו, ורצה כבר להשקיע בתוכה את גופו היא התאבנה לפתע, ושלחה את ידה הרכה אל בין רגליו והרחיקה את גופה מגופו. ובלשונה המעורבת בקשה אותו לעצור, ולא לדפוק, והוא כמעט שפרץ בצחוק פתאומי מן הבקשה הגלויה שלה, ומהדרך המשונה שבה השמיעה אותה.

ינון קם מיד וסייע גם לה לקום, והיא נבוכה מעט מהבטחתה שלא קיימה. נצמדה אליו ושיקעה את ראשה בתוך כתפיו וחזרה יחד עמו על המשפט ששנה כל הערב. חבל, חבל שנולדת מאוחר מדי. ואיפה, איפה היית לפני עשרים וחמש שנה? והם פרצו בצחוק לבבי. וכל המתח שהיה ביניהם התפוגג כלא היה. ומה טבעי יותר מאשר ההליכה החבוקה והכושלת שלהם אל בית-הקפה הלילי, שמחוץ לגן הציבורי? ורוח הסתו של ירושלים השריקה מעט בין תריסי העץ, ופטרישיה הצטמררה לרגעים, וזרקה את כתפיה לאחור כאילו בתנועה של היזכרות ושל חרטה. אבל ינון חבק את כוס הקפה החמימה בשתי כפותיו ואמר לה פטרישיה אנחנו צריכים לנסות לתרגם משהו במשותף. ודווקא ניקח לנו שיר פשוט של איזה משורר אלמוני. סתם נברור לנו שיר מקרי מתוך אחד המוספים של ערב שבת. ואת תוכלי לנוח קצת מתאוותך לשירי המשוררים הגדולים, ומהמאמץ העצום לתרגמם לאנגלית, בדרך שתשמר גם את גדולתם וגם את יופים. ואולי המאמץ הזה הוא שהלאה אותה כל כך, עד שלא היה בכוחה לשאת את מעשה אהבתו. וינון יהודאי נתרעד מעט מהמאמץ לבלום את צחוקו, וכשנזכר איך שלחה ידה אל מבושיו, ואיך התחננה על נפשה במין לשון מוזרה. לעצור, לא לדפוק. ולרגע חשב שלא יוכל לעולם להשיג בשכלו את הפער הענק שבין הדורות.

 

ה    🔗

לילה אחד ישבו על מרפסת ביתו, הקשיבו למנגינות יפות מהרדיו הקטן שנשאה אתה לכל מקום, והביטו בטל-הדשאים המנצנץ על גבעולי הדשא הרך. עורה השחים בימים ששהתה בקיבוץ. ומשהו נוסף להליכתה שינון הבחין בו אבל לא ידע להגדירו במדויק. שיחתם התגלגלה בעסקי מתרגמים ותרגומים, וינון הודה בבורותו הרבה בשירה האמריקאית המודרנית. פטרישיה התלהבה והביאה מיד בפניו שמות משוררים שהכירה בניו-יורק, שעם אחדים מהם אפילו נפגשה, ואחרים שרק שמעה את קולם בערבי שירה מעוררים שהיו עורכים בעיר הענקית. היא גם הכירה אחדים מכותבי הרומנים היהודים הגדולים, ששמם נתפרסם בעולם, ויש מהם שזכו בפרסים חשובים. ליד מיטתה אהבה להחזיק את ספרו של סול בלו, “מתנת הומבולדט”. ואילו היה ינון מצוי בעולם הספרותי היהודי של ניו-יורק, היתה טורחת ומבארת לו סתומות, היתה מסבירה לו מדוע היא נושאת בכליה את ספריו של דלמור שווארץ, וכיצד נודעו לה סודותיהם של הגיבורים המופיעים ברומנים המפורסמים.

ינון יהודאי שלף עתון מן הערימה שהצטברה בסל-העתונים שעל המרפסת, ושאל את פטרישיה אם תוכל לתרגם שיר מקורי מן העתון, שיר שאינו משל משורר ידוע, כמו אלה שבשבילם טרחה ונסעה מאמריקה. ופטרישיה נענתה לו בשמחה, ורק הצטערה שאין עמה הרשמקול הקטן שלה, שהיא רגילה להסתייע בו בעבודת התרגום. והיא סיפרה לינון כיצד היא קוראת את השיר אל תוך מכשיר ההקלטה, פעם ופעמיים ואפילו שלוש. כיצד היא מפרקת את השיר לחלקיו ולמרכיביו, וכיצד היא חוזרת שוב ושוב על מלות המפתח, עד שמתבהרת לה לחלוטין כוונת המשורר. ולפעמים, דווקא בשל החזרות המרובות שהיא מקליטה, בוקעת לפתע מתוך הרשמקול לשון אחרת, חדשה, בכלל לא אותה הלשון שבה נקרא השיר אל סרט ההקלטה. קולות אחרים עולים, עיצורים מופלאים מפכים מתוך הרשמקול, והיא מוצאת עצמה שרויה לפתע בעולם מוזר של צלילים. מוקפת בלשון לא מוכרת, אבל זכורה לה מאיזה ימים רחוקים, שהיא כמו לשון השבעה קמאית, הבוקעת מתוך אזוריה האפלים של הנפש.

ינון הביט בה במבט משועשע אבל היא המשיכה ואמרה שהמוסיקה, וקמה מכסאה וקרבה אל ינון, ואור מיוחד ניסך בעיניה, והמוסיקה, המשיכה, שנתפשה לה בקריאה הראשונה, אינה דומה כלל למוסיקה שנשמעת לה בקריאה העשירית, אחרי שהיא מאזינה במשך שעות לסרט ההקלטה. תמורות מפליגות חלות בשיר, במלותיו, בקולה שלה הקורא, אפילו בסדר נשימותיה. והפיסקות והקיטועים שהיא מוציאה מתוכה תוך אנחה עמוקה אינן מה שהיו. ועוד יותר מכך, והיא מקרבת ראשה לינון ולמבט עיניו החשדני, לפעמים היא שומעת מעל למוסיקה של השיר ומסביבה, ואולי אפילו מאחוריה, אם אפשר לומר כך על המוסיקה, קולות נוספים. כאלה שלא היו בכלל בחדרה, ליד שולחן עבודתה בשעה ששנתה וחזרה והקליטה בקולה החדגוני את מלותיו של השיר. פלאים, התרגשה פתאום. פלאים ממש מזנקים לפתע מתוך המכשיר החשמלי, בשעה שהיא מכינה עצמה ומתקדשת לעבודת התרגום. כמה חבל שהשאירה את כל אלה בדירתה שבניו-יורק, ולא הביאה כלום ארצה. לא עלה בדעתה שגם כאן תתחדש עליה התרגשות כזו, שגורמת לה ממש סומק לא נעים, למעטה של זיעה לא-קרואה, מתנפל על חולצת הטריקו שלה, עד שהיא מתמלאת בושה בעצמה. והיא רק מקווה שינון יבין לרוחה. כי גם הוא אוהב שירה ולא ילגלג עליה.

וינון ראה שלפניו אשה חמודה ונחשקת, הדחוקה משום מה בגופה הבוסרי של הצעירה האמריקאית, והאור שנגה מעיניה מצא חן בעיניו. ואישוניה שהתרחבו וצחוק-מבוכתה, כל אלה נכנסו אל לבו והוא לא חשב אפילו שהיא ראויה ללגלוג. אלא להיפך, חשק מפתיע עלה בו ליטול אותה בזרועותיו על צורתה, על רגליה הדקות מדי, ועל דמותה הגוצית, להושיבה על ברכיו, לעצום את עיניו ולהתמכר לקולה המלטף. לבקש ממנה עוד ועוד. פטרישיה אל תפסיקי. תמשיכי בבקשה לקרוא. ואפילו שקראה באנגלית שאת רובה לא הבין, ואפילו שקראה משירי משוררים שלא שמע את שמם מימיו, כל כך נעמה המוסיקה של קריאתה לאזניו, עד שביקש בנפשו שלא תיפסק קריאתה, ושתימשך ככה לאורך כל הלילה. על המרפסת המוארת בליל הקיץ הלח שהדשאים מתמלאים בו במעטה כבד של טל.

ואחר כך משך ינון מתוך ערימת העתונים עתון אחד ואמר לה, פרטישיה את מוכנה? והיא חזרה אל כסאה ואל הבעת התלמידה הקשובה שלה, ואמרה כן אני מוכנה. אתה יכול לקרוא. אבל תצטרך להסביר לי הרבה. וינון אמר אל תדאגי, ואני אפרש בשבילך כל מה שלא תביני. אבל זו כבר תהיה עבודת צוות. לא יהיה תרגום שכולו שלך, אלא תרגום משותף. ופטרישיה אמרה שלא אכפת לה כלל לעבוד אתו במשותף על תרגומי שירים. בתנאי אחד, שהשירים יהיו טובים. וינון אמר אני מקווה שהשיר הזה ימצא חן בעיניך. קראתי אותו בעתון, והוא מצא חן בעיני.

והוא החל לקרוא את השיר, לאט ובהדגשת כל המלים:

וריאציה

כְּשֶׁאֲנִי זוֹכֵר לָךְ נִישׁוּקַיִךְ

אֲנִי מַזְכִּיר גַּם

אֶת פְּרִיעוּת רַגְלֵךְ וְכָל מַה שֶׁקָרָאנוּ בִּצְחוֹק:

כִּישְׁכּוּשִׁים.

וְדִָמי מִתְלָהֵט כְּשֶׁאֲנִי זוֹכֵר

לָךְ פִּישׂוּקַיִךְ וְעַל הַקִיר

צְלָלַיִךְ הָרוֹקְדִים וְאַת

אוֹגֶרֶת לִי הַדְּלִי מָלֵא

בְּשִׁיקוּיִים

וְאָז אֲנִי שׂוֹחֵק וּבִכְלָל

אֵינֶנִּי כּוֹעֵס: הֲרֵי לָךְ

עוֹנָתך וְגַם בִּכיֵךְ

וְכָל מָה שֶׁלָגַמנוּ בְּפִיוֹת

פְּתוּחִים

וְאַחַר כָּךְ אַחֲרֵי הָאוֹר

אֲנִי זוֹכֵר פִּתְאוֹם:

הַסָדִין בְּשִׁינַיִיךְ וּמִישֶׁהוּ אֲחֵר

קוֹרֵא לָך מִשָׁמַיִים

וְכָל מַה שֶׁהִגִיעַ לָנוּ

בָּא עָלֵינוּ, הַמְשׁוּלָחִים.

והוא חדל מקריאתו, סילק את העתון ושאל אותה, פטרישיה מה דעתך? היא הביטה בו במבט שעוד לא ראה בה, ואמרה שמשמיעה ראשונה השיר נשמע לא רע. אבל היא מוכרחה לעבור עליו מלה מלה ולהבין אותו לדיוקו. ולמרות שכבר התאחר, ינון נמשך למשחק הקריאה הזה, שנולד ביניהם. והוא אמר, אין שום בעיה פטרישיה. אני כאן ואני אקרא אתך ואפרש לך אותו, עד שיתנגן באזניך כמו שהוא מתנגן באזני.

והיא שאלה שאלות נבונות ובכלל גילתה טעם טוב וחוש נפלא למלים ולצירופיהן. ותוך שעה קצרה כבר הגתה בעצמה את המלים הקשות כמו שיש להגותן, והשתדלה בכל כוחה שלא תשמע בקריאתה אותה לווית-ניגון אמריקאית. מאמציה כל כך ניכרו לעין שינון מצא להרגיעה ואמר לה שלא תילחם לחינם במה שאי-אפשר לה לנצחו. ולא רק זה, אלא שהאקצנט האמריקאי שלה מוסיף תבלין מיטיב להגיית המלים. ויש בו רכות לא צפויה, שאינה מצויה כלל בניב הישראלי המצוי. אבל היו מלים שלא נתבייתו לה בנקל, ואפילו עוררו בה סקרנות, כי היא חשה בהן משמעות נסתרת שמעבר לשיבוצן התמים במשפט. מהן פריעות הרגלים שנזכרו בבית הראשון? מהי המלה כישכושים? ולמה התכוון המשורר האלמוני כשכתב שהדלי מלא בשיקויים? ומהי הקריצה למקורות, הרי לך עונתך וגם בכיך? ומהי אותה הרגשת החטא שיש בה גם הצדקתו של העונש עם ניחוש בואו,כל מה שהגיע לנו, בא עלינו, המשולחים? אם אינה טועה, וינון יכול לכוון את מחשבתה, כי אינה בוטחת בעברית הדלה שלה, יש כאן סיפור מוזר של זוג המתחבט באיזה חטא שנרקם בסתר. ובכלל, השיר מלא נוזלים, שקשה לדעת אם הם מים פשוטים או גלגולים מילוליים של מי-אהבה אסורים. ויש בו הנאה אסורה ממעשה ניאופים שלא הוכחש לגמרי, וחרדה מחלחלת מעונש שלא יאחר לבוא.

וינון זכר פתאום ימים רחוקים, כשהיה חייל במלחמת יום-הכפורים, ושרוי בתחום שנכבש מידי הסורים, בינות לגלי הבזלת הקודרים, בואך הכביש הראשי לדמשק. ופעם אחת לאחר חודשים של הפגזות מתישות ומארבים מאכלי-עצבים, חזר מישהו מהחברים מחופשתו שבעיר והביא עמו את גליונות המוספים של השבוע. וינון שבחל בכל ההבל שהעתונים מלאו בו אז, היה ממהר אל פינת המוספים, לאתר דפים בהם החלו להפציע לראשונה שירים של חיילים כמוהו, הנשלחים ישר מן החזית. ובין השירים נחבא לו שיר קטן ומלא חשק, שירו של חייל הנחפז לביתו לבלות חופשה קצרה, כמו שהיו אז נקצבות החופשות. ובמוחו הקודח מתערבבים ומסתתרים כמיהתו לאשתו, ופחד המוות שמעבר למוצבים הארעיים, שהוקמו בחופזה. מלים פשוטות, אולי עשר או שתים-עשרה שורות, לא יותר, ובכל זאת חש דקירה בלבו כשקרא את השיר.

כשסיים את קריאת העתון גזר את השיר ותלה את גזיר הנייר על הקיר, בבית הסורי ההרוס שבעיירת הרפאים הנטושה. החברים נעצרו בדרכם, קראו בשיר, צחקו והתפלאו ולבסוף אפילו הבינו מעט ממה שרצה לומר המשורר. ומה שמצא חן בעיניהם יותר מהכל היו כמה מלים שכבר אינו זוכר את סדרן המדויק. ואולי היה זה המשפט הַסָדִין בשִינייך, שמשום מה נראה לו מוכר מעט, כשקרא את שירו של המשורר האלמוני לפני פטרישיה. כן, יתכן שהיה זה הצירוף הסדין בשינייך שגרם לחברים כל כך הרבה הנאה. השיר שהיה תלוי על קיר חדר-האכילה המאולתר של המחלקה הפך למעין פקודת-קבע שיש לקרוא אותה ובקול רם ונישא, וללא שום ציחקוקים לפני כל ארוחה. ולפני כל ריצה מטורפת על הבוקר, עם התחלת הפגזת הבוקר השנואה של התותחים הסורים.

ליד השולחן דברו בשבחו של השיר הקצר הזה, ובשבח עינו החדה של ינון יהודאי, שהשכיל לשלוף מתוך ערימות הזבל של העתונים פנינה אמיתית. ומישהו אפילו העלה חשד מגוחך שאולי שם המשורר אינו שם אמיתי, אלא שם בדוי. ואולי מסתתר מאחורי השם הזה חייל פשוט הנמצא אי-שם בקרבתם. ואולי אפילו לא הרחק מהם, בגיזרה הצפונית של המובלעת. וינון שהבחין בכוונתם אמר שלא כדאי לו להתאמץ, כי זה רעיון מופרך שמישהו מתוכם, יתפנה משיגרת חייו הקשה ויעלה על הכתב שיר חושפני וגלוי כזה. אבל האיש לא קבל את דבריו, ועד שלא נהרס הקיר באחת ההפגזות, ופיסת העתון נעלמה בענני האבק שעלו מהבית המופצץ, לא חדל לחשוד שידו של ינון עצמו בכתיבת השיר, והצירוף הביתי והרחוק, הסדין בשינייך, היה אפילו לסיסמת-זיהוי של מחלקתם. ופעם אחת, כשהוכרזה כוננות עליונה, והם התהלכו כמה יממות רצופות כשמסכות-הגז קשורות לצווארם, וילקוטי-ההצלה מחוברים לירכיהם, ממש בשעה שצפו התקפת-נגד עצומה של הסורים, צעק מישהו בקול רם ואדיר שנשמע בכל המוצבים של הגדוד. חברה, לא לתת להם, להכניס להם עד שירגישו את הסדין בשיניים. וכל המתיחות הקשה שהגדוד היה מתוח בה התפוצצה בצחוק מהמם ובעליצות קולנית, שאחריהם היה ברור כבר לכולם כי שום התקפת-נגד סורית לא תצא אל הפועל.

ינון יהודאי נשא את עיניו אל פטרישיה שכבר קמה ועמדה להפרד ממנו. וכל מאמציו לשכנעה שלא נרדם ולא שינה תקפה עליו אלא פשוט נזרק לאחור במערבולת זכרונותיו לא הועילו. פטרישיה הרגישה שהכבידה עליו יותר מדי, וכבר הצטערה על כל משחק התרגום שניסו לערוך ביחד. והיא אמרה לו לילה טוב, וגם עליה לקצר כי מחר ממתין לה יום עבודה קשה בעישוב הכותנה. והיא הלכה ולקחה עמה את דף העתון שעליו נדפס השיר.

 

ו    🔗

כשירדו לאורך השדרה אל שפת הים, עצר ינון בחנות העתונים הקטנה, וקנה עתון ערב. פטרישיה הציצה מעל לכתפו ושאלה, מה כותבים בעתונים על המלחמה הקרובה, וינון אמר שיש תחזיות קשות, ונבואות רעות, ואנשים רבים סבורים שאין מנוס ממלחמה גם הפעם. פטרישיה היתה כל כך להוטה לדעת מהן השמועות האחרונות על ריכוזי הכוחות בגבול הצפון, שלא התאפקה ושאלה את האשה הקשישה שמכרה עתונים בחנותה. אבל האשה לא הבינה את שאלתה, וינון עשה עצמו כלא-שומע, ופטרישיה נבוכה ממעשה עצמה. והיה רגע לא-נעים של שתיקה ושיפוט הדדי, מן הרגעים שאדם מתגלה לפני מקורביו אחר ממה שהורגלו בו, ובסופו שאל ינון את עצמו מה הוא עושה כאן בכלל, במורד שדרות בן-גוריון, ביום החמים של אמצע חודש מאי. ואיך תועתע בקסמיה של האמריקאית הצעירה, ואיך נגרר אחרי משחקה, ואיזו נגיעה יש לה, לניו-יורקית בעלת הניב הנוכרי, למלחמה שתפרוץ בעוד כמה שבועות? ומה לה ולשנות הסבל והמועקה שאולי יבואו בעקבות הקרבות?

פטרישיה לבשה בגד-ים ועליו הניחה גופיית טריקו ארוכה, שנראתה מעט כמו שמלת-קיץ קלילה. למעלה, בחדרה השכור, השאירה את המשיכה החזקה שביניהם בלתי פתורה. היא הניחה לינון לחבקה ולדחוק אותה אל הספה. אבל לא נענתה לו, ולא שכבה עמו כמו שהפציר בה. אחרי הים, אמרה לו, וקפצה לנשק נקודה גבוהה שבפניו, רק אחרי הים. והיא ספרה לו עד כמה נשבתה בקסמי הים. איך הים בעיר מולדתה קוסם לה, ואין קיץ שהיא אינה יוצאת לחודשים ארוכים לבלות לחופו. אבל הים הישראלי, ועוד יותר הים התל-אביבי, ועוד יותר פיסת החוף הנפלאה שמתחת לככר אתרים, בּוֹאךָ הַמָרִינָה, מושך בה משיכה שהיא אינה יכולה לעמוד בפניה. ובכל שעה שהיא מתפנה, היא מחליפה בגדיה ורצה במורד השדרה אל הים. שיהיה קריר, ושיהיה מעונן ואפילו שגשם קל יסתפג בחול הרך, היא אינה יכולה להינתק מהחוף. ואפילו שאין בכל החוף שמסביב שום מתרחצים, ואפילו שהיא יודעת שהיא הבחורה היחידה היורדת אל המים, ואפילו שהוזהרה כמה פעמים שאין לה לרדת לבדה, אשה צעירה לבדה, שום דבר לא יעצור אותה. כמו חלילי קסם מושכים בה אל הגלים. והיא הניחה ידה על כתפו של ינון ושאלה אותו האין הוא שומע את מנגינת-קריאתו המושכת של הים?

ככה ירדו לאורך השדרה, גבר מבוגר, משורר מזדקן, וסביבו מדלגת בקלות צעירה, המתרגמת האמריקאית. היום היא כאן לצדו, נוגעת בכתפו, ואולי גם תתרצה לו, כשתחזור מבושלת מן החוף החמים של אמצע מאי. והיא תיענה לשקיקתו התובענית, ותשכב עמו פעם ואולי גם פעמיים. וכשירצה לקום מעליה, מבוהל מעט מחירות המעשה שלו, ויותר מן הרשות שהתיר לעצמו לנהוג בה כך, ובעצמו לנהוג כך, ובאשתו הנעדרת לנהוג כך, ובעקיפין גם בילדים שהוא מרחיקם בכוח מתוך מסכת זכרונותיו. ופטרישיה תהדק סביבו את קרסוליה הדקים ואת ירכיה השמנמנות. והיא תדחוק אל חזהו את שדיה הרעננים, הבוהקים מזיעת-אהבתם וממלח-הים, ותבקש ממנו ינון אל תלך, הישאר עוד קצת אתי. והוא יעיף מבט אל שמי אחר-הצהרים הבוהקים משמש קיצית, ישתהה מעט וילחש אל תוך אוזנה, שהוא יחשוף ביד עדינה מבין מחבואי התלתלים שלה, איפה, איפה היית כל-כך הרבה שנים? ולמה למה לא נולדת לפני עשרים וחמש שנה? והיא תעצום עיניה, תאנח, תנפח שפתיה במין מרי של אוהבת שאינה שבעה, ותפלוט מין⁴ קול שהוא ספק אנחה ספק תביעה, שיצלול אליה שוב, שגופה עוד לא שבע, שהיא פנויה למעשה האהבה הרבה יותר ממנו. ובאמת לבד מקרול המסתורי, הסטודנט הכהה, השוכב ממש ברגע זה בתוך מיטתה שבירושלים, מי עוד מצפה לה, מטוגנת משיזוף מוקדם ומשירה גרגרי חול מלוחים מתוך כל קפל שבבגדיה? ומי עוד בעולם מחכה לה, שתשוט ותבוא, דקת קרסולים עד צביטת-הלב, שמנמנה וגוצה, ונעה כל העת בצעדי מחול מסתחררים?

הם ירדו אל החוף מתחת לככר אתרים. המגדלים הבוהקים של בתי-המלון ניצבו בין הים ובין העיר. ובים כבר שוטטו מפרשיות מקדימות. מחוף המרינה העסקני עלתה המולת דברים ומעשים, ומכוניות נדחקו לתוכו מבעד לשער הצר. פטרישיה זינקה אל קו המים אבל נרתעה מהמים הקרים. בוא נשכב כאן על החול, קראה אליו, והוציאה מתוך תיקה כובע של ים, ומשקפי שיזוף ענקיים, ומרחה עצמה בשמני מגן אמריקאים. ינון צנח לידה בכבדות, שהרי יש להודות למזל שהחוף ריק מרוחצים, ולבד מהשקט המיטיב, שאפשר לשמוע מבעדו את קולות הגלים המתנפצים ואת קול הטיפות הנספגות בחללים הרבים שבתוך מרבד החול, יש גם רוח ים קלילה שמנעימה את הרביצה בתוך החול, ויש הרגשה של ארועים גדולים ומעשים עצומים המתרגשים לבוא בקיץ המתקרב.

וכשירדה פטרישיה לטבול מעט בגלים זכר ינון את ימי הנוער שלו, כשהיה מתנפל אל תוך זרועות הים כמו אל זרועותיה של אשה אהובה. הוא היה שחיין טוב ואהב להרחיק מקו-החוף, ולשחות לבדו, מוקף רק בסטירות המפתיעות של הגלים, ובכמה שחיינים אמיצים כמוהו, המרחיקים ממש כמותו מעבר להמונים המצווחים ומפרפרים במים אחוזי בהלה. הוא היה נוהג להרחיק עד שהים היה נרגע, ורק סירות מרחיקות היו חוצות את דרכו. הוא סמך על גופו הצעיר, על שריריו שטרם הכזיבו, ונהנה מחציית המים בזרועותיו השזופות, ומהרגשות ההינשאות השלווה על פני המים המלוחים,

ומההבזקים הקצרים של השתקעות מלאה בעולם המים שסביבו. עולם רוח ורסיסים מתרוססים. אחרים חשים כך כשהם טסים או דואים או מעופפים מעל שדות ישובים. והוא היה חש את הניתוק המתוק הזה דווקא כשהיה נאבק בחומת הגלים הסרבנית. מתעלה אל שיאי הגל, או נוחת לעומקו, והמלח מַכוֶה את עיניו, מייבש את גרונו ומעורר בו חששות נסתרים.

ופעם אחת בגד בו הים ובגד בו גופו, שעד אז בטח בו ללא שום חשש. והוא הרחיק בדרכו אל הים הפתוח, מונה את קומותיו של בית-המלון שעל החוף. כל קומה שהיתה מתגלה לעיניו, העידה שהרחיק עוד כמה אמות מסוכת-המציל ומתחנת העזרה-הראשונה שעל החוף. האם היתה זו התכווצות שרירים פתאומית, ששיתקה את רגליו? האם היתה זו עווית שאחזה בכתפיו ובזרועותיו, עד שנאלץ לחדול מחתירתו? האם לקה בקיבתו, האם אכל משהו מקולקל לפני שירד אל המים? כי לפתע אחזה בו בהלה קשה, והוא נתקף חרדה אמיתית. מסביבו לא שחה שום שחיין ושום סירה לא נראתה מצדיו. רק גלים הומים ושריקת הרוח והרסס המלוח ניתז בכוח אל עיניו. גרונו נצרב, נשימתו קשתה עליו והוא נפחד כל כך שחשש אפילו להפנות את פניו אל החוף. כמה דקות נמשך המשבר? ומהו שהרגיעו לבסוף? כי לפתע הוקל לו, והוא התהפך על גבו, הפנה ראשו אל חוף הרחצה, והחל לחתור בתנועות קצובות ושקטות, כשהוא מסנן מפיו בין הנשיפות התכופות, שלא הים יגבר עליו, ולא שריריו המכווצים, ולא שום דבר. ורק להיות שקט ורגוע ולצוף מעל פני המים. אותם המים הכחולים שכשלעצמם אינם זדוניים באמת, ורק מצולתם עמוקה וחשוכה. ואפילו שאינה מגיעה מתחתיו ליותר מכמה עשרות מטרים, של ים דלוח ועכרורי, הרי כהותה של המצולה מאיימת, ועומקה מפחיד וזרותה מרתיעה אותו עד קוצר נשימה.

וכשהטיל עצמו על פיסת-האפסיים שלפני החוף, ושכב שם מותש ומתנשם בכובד מעיק, ידע שמהיום והלאה שוב לא יסמוך על גופו סמיכת-פתאים מוחלטת. כי בגידת הגוף הראשונה אות-אזהרה היא. ומעכשו עליו להיזהר יותר. והרגשת החירות חסרת-הגבולות שהיתה אופפת אותו בגלישתו אל המים, וכמו אומרת לו הרי חירותך לפניך, צלח וחתור בגופך זה, עד לחוף קפריסין ועד לארצות המערב הרחוקות, חירותו הטבעית התחלפה בהרגשת חשש עמומה, שליוותה אותו מאותו היום בכל עונות הרחצה. ולפני שהיה מרחיק היה נשמר שלא יוותר לבדו במרחק ושלא יתעייף יתר על המידה, ושלא יתפתה בשום אופן לחזור בבת-אחת לימי צעירותו שחלפו לבלי שוב. ממש כמו שחש עכשיו, ועל החוף שליד המרינה, כשראשה המתולתל והחם של פטרישיה מוטל על ברכיו. והיא מצטנפת אצלו באיזה אמון ילדותי, כאילו הוא אביה היורד אתה אל הרחצה לבלות עם ילדתו יום של ים והפתעות.

וכשתכפו עליו מחשבותיו, וקטעי זכרונותיו דחקו בו, התרומם מהחול חסר מנוחה ואמר פטרישיה, די לך כבר להישרף בשמש הישראלית הקשה. וגופה החתולי והמתפנק התפתל אצלו כמו גופה של חיה צעירה. וינון ידע שגופו כבר אינו בר-אומן כמו שהיה. והוא לא יוכל לסמוך עליו כמו שהיה סומך לפנים. וכמו שבגידת-הגוף הפתיעה אותו בתוך המים החמימים באמצע שחיית-המרחקים שלו, שהיה מתורגל בה היטב, כך הוא צפוי לבגידת גופו עם הצעירה האמריקאית הזו, הנוגעת ללבו בדרך לא מוסברת, ומכמירה שם אצלו כמירות נושנות שכבר דחקן הצדה לפני שנים. ולא התיר לעצמו לחזור אצלן, כי לא האמין שיש לו לאדם שתי תקופות נוער בחייו. וגם עכשיו הוא דבק באמונתו זו, אלא שהצער מייסרו מעט, כי מה לא היה נותן בשביל שייהפך שוב לנער גמיש ובוטח בגופו בבואו להתעלס עם נערה חובבת ים זו, בתוך האוויר החמים של צהרי יום בחודש מאי?

והוא רכן אליה ובמבע קשה זירז אותה לקום. ודחה את מיתוחי גופה העצלניים. וממש משך בכתפיה והקימה. והוא עטף גופה בגופית הטריקו הרטובה שלה, כי עירומה יקר לו פתאום, והוא נחרד מהמחשבה שהיא תלך לצידו לאורך השדרה, ורק פיסת-הבד הדקה לעורה. ואנשים רעבים יכרסמו בגופה, וגם אליו יגניבו מבט מלא גינוי. מה למשורר המזדקן הזה ולצעירה המאירה הזו?

 

ז    🔗

בסופו של חודש אוקטובר הגיע אל ינון יהודאי מכתבה של פטרישיה הארטמן מניו-יורק. המעטפה היתה כתובה בדיות שחורה, בצפורן עבה, ושמו וכתובתו נכתבו פעמיים. פעם אחת בעברית, באותיות של ילדה המתחילה את לימודי כתיבתה, ופעם אחת באנגלית, באותיות מהירות ויפות. עוד לפני שפתח את המעטפה חש ינון באצבעותיו בלוח הנוקשה של הקרטון, וניחש שכאן צירפה עוד אחד מציורי-הטוש שלה, המתארים דמויות של נשים מעוותות, בעלות גבנונים משוננים, או כרסים משתפלות וראשים מצולעים, כמו שראה תלויים סביב מיטתה בדירתה שבירושלים, וכמו אלה שהקיפה בהם את שולחנה, בחדרה השכור שבתל-אביב. ברקע הציורים נדפסו שירים שאהבה או דפים מודפסים מספר טלפונים. וצירוף אותיות הדפוס האנגליות אל פרעות-דמיונה ברישומיה, יצר גושים כהים של תנועה ומתח שלפעמים גם ינון היה מוצא בהם עניין. לפני נסיעתה השאירה בידיו כמה מהם, והוא החזיק אותם במגירת שולחן-העבודה שלו, וליד שלדי השירים ממלחמת-לבנון שהוא החל לכתבם אך לא הצליח לסיים.

פטרישיה פתחה והתנצלה על בריחתה בחופזה מהארץ, כמה ימים לפני שפרצה המלחמה. ראשית אי-אפשר היה לדעת דבר ברור, ושנית חייבת היתה למהר לניו-יורק מסיבות משפחתיות שלא תוכל לפרט אותן במכתבה זה. אבל במכתב הבא, אם יעמוד לה כוחה, תכתוב לינון בפרטות, כל מה שמתרחש במשפחתה הקטנה. האם הסטודנטים חוורי-הפנים עודם מצטופפים בפתחי הפקולטות? כמו שראתה באותו היום שבילו יחד בבית-התפוצות? כבר אז חשה רצינות וחשש בשיחתם החרישית. ואם היה רגע שבו רצתה לדעת עברית על בוריה, היה זה הרגע שבו חלפו על פני החבורות. וינון שאפילו לא חש בחרדתה נזף בה על שהאטה את הליכתה ונעצרה לצותת, מה בדיוק אומרים האנשים? האם המיית השיירות הצבאיות האינסופיות עודה עולה מעבר הכביש המהיר? והמסוקים, עודם חולפים בעצבנות מעל גגות הבניינים של האוניברסיטה?

כן היא יש לה בטחון שהוא לא נקרא הפעם למלחמה הטרופה הזאת. שהרי היא יודעת בדיוק את גילו, והיא בטוחה שנמצאו די אנשים צעירים שילכו ללבנון. והוא, המשורר המזדקן, יוכל לשבת בביתו, או באחד מבתי-הקפה הקטנים של תל-אביב. ושם, מאחורי המחסה הבטוח של שולחנות הקפה, הוא יוכל לכתוב ולסיים את שירי-המלחמה שלו. שהיא בטוחה שהוא כבר שרוי בעצם כתיבתם. מאוד נגע ללבה הכינוי משורר מזדקן שהדביק לעצמו בהליכתם ובשובם מן הים, בצהרי חודש מאי שעבר.

כל כך גלוי היה המתח בדבריו על המלחמה הקרבה, כל כך ניכרת היתה חרדתו, שלא יתגלגלו הדברים כמו שהתגלגלו במלחמת-ההפתעה הנוראה ההיא. האם עודו זוכר את ספריו של דלמור שווארץ שנשרו מבין הכריות שבמיטתה? האם עודו זוכר את בית-הקפה הירושלמי, שבמבואו אחז בה ולחש על אוזנה דברי-השבעה מטורפים ששברו את התנגדותה? האם הוא פוגש בחברותיה המתרגמות? שידרוש בשלומן, שלא ישכח לציין את שמה, ושיבטיח להן ללא שום חשש שהיא מתכוונת לחזור לארץ בקיץ הבא, לאחר שישקוט שאון התותחים, ואבק הקרבות ישקע. האם הוא זוכר את שיחותיהם על ספריו של סול בלו? על פירושיה שבאו מידיעת האנגלית ומהכרה קרובה של זירת-פעולתם? האם הוא זוכר את הלילה שהתווכחו על כוונותיו של הסופר בספרו “מתנת הומבולדט”?

ובעניין קרול היא מוכרחה לספר לו דברים שכבר רצתה לספר לו מזמן אך לא הספיקה. האם הוא זוכר את הסטודנט הכהה קרול אלמן? זה שבטעות חשבו לתורכי צעיר, מאלה התלמידים הזרים הלומדים באוניברסיטה? זה שנראה לו בלקני מחוצף ועורר את קנאתו המסותרת? האם סלח לה את טעותה שהביאה אותו אל דירתה ושכחה לסלק ממנה את קרול? והרי אי-אפשר היה לעוררו משנתו הכבדה. ואחר כך בא עניין החלום ונסיעתה לאירופה ופרשת רדיפתו של קרול אחריה. שהיתה מסתבר במציאות ולא בחלום, כמו שסיפרה לו בפגישתם. קרול נקשר אליה ולא היה ביכולתו להפרד ממנה. וכשנסעה לאירופה נסע מיד אחריה. אלא שבכל מקום התאנו אליו פקחים מוֹכְסִים ושוטרי משטרת-הגבולות.

פניו הכהות וקומתו החשידוהו בכל נמל-תעופה. כאילו היה חבר סמוי באיזו חבורה של קושרים, והוא נעצר כמה פעמים, נחקר בוייש והוכלם לא פעם ולא פעמיים, אף על פי שכמעט תמיד הצליחה לחלצו בסוף בזכות הדרכון האמריקאי שלה. אבל לאחרונה החל להלאות את גופה, והיא כבר לא מצאה עמו את שמחת-הגוף הראשונה. וחוץ מזה, לא לחינם אהבו אותו מוריו במחלקה למדעי-המדינה. כי גם בהיותו עמה, ואפילו באיזו עיר אירופאית מקסימה, לא חדל מלענות אותה בתוכניותיו ובשאלותיו שמתחום מדעי-המדינה.

ומה עם נסיונות התרגום שלו? ומה עם המשורר האלמוני שאת שירו החולני ניסו לתרגם במשותף? לפי הציור שהיא מצרפת למכתבה ינון יוכל לדעת שאינה פתיה כמו שחשב. וגם אינה שטיה צעירה כמו שאולי תיאר לעצמו. היא תפסה ברגע הראשון שאין זה סתם שיר של משורר אלמוני, שהוא שלף באקראי מתוך חבילת העתונים הישנים. מן המלה השנייה או השלישית היא הבינה שזהו אחד משיריו המוקדמים, מאלה שאין לו מה להתגאות בהם. ויש לו ודאי טעמים משלו מדוע הוא בוש בחתימתו. אבל משחקו המגושם נשא חן בעיניה. והיתה לה הרגשה טובה, שהיא מצטרפת לחבורה של יודעי סוד. ולכן עשתה עצמה מתפתה, והניחה לינון ליהנות ממשחקו. ובסופו של דבר לא הצטערה ולא התנחמה על כך גם לרגע. כי הרי באמת ובתמים היה בכוונתה אז לנסות כוחה בתרגום שירי משוררים נודעים, ישראלים, כותבי-עברית. לנסות לתרגמם ללשון אמריקאית מודרנית. ממש באותה הלשון שהיא שומעת בה ומשמיעה, בתוך אותה חבורת משוררים ומוסיקאים צעירים שהיא נמנית עליה, ואחדים מהם כל כך נחמדים ומבטיחים, עד שיש לה חשק עצום להציגם בפניו ולשאול אותו אם צדקה בהבחנותיה.

האם הוא זוכר את טיולי-השבת שלהם בסתיו שעבר? כמו חלום עברו עליה ימי-התארחותה בקיבוץ. היא זוכרת את דרכי הכורכר שרוחצו בגשם הראשון, את מטעי האפרסמונים המאדימים ממרחקים. את ריחן הנפלא של הגויאבות המצהיבות. וכמה נאים היו הבחורים השריריים והשזופים שטרחו אצל ערימות-הכותנה, ומסעי הציפורים בגובה הכחול והנקי עוררו בה געגועים אדירים למה שיכול היה להיות. מה שמצפה לה מאחורי מחיצה דקה. האם הוא זוכר עוד כמה אושר הציפה פתאום, ואיך נאחזה באיזו שכרות מוסיקלית, והחלה לפזז סביבו בצעדי מחול שהמציאה בעצמה באותו הרגע. ואיך ליוותה עצמה במנגינה מאולתרת שעלתה בגרונה באותה השעה? האם הוא זוכר את מבטו הקפדני והעצוב שנתן בה? בילדה השיכורה משמחה? האם הוא זוכר את המשפט שאחר כך חזר עליו באזניה פעמים רבות? איפה, איפה היית כל הזמן הזה? היכן הסתתרת ממני? ולמה, למה לא הקדמת ולא נולדת לפני עשרים וחמש שנה?

ולפני סיום שלא תשכח, כי הזכרונות דוחקים עליה בכוח עצום. כששבה לביתה היתה צריכה לעשות שלום בתוך משפחתה הקטנה והמסוכסכת. והיא שמחה שהצליחה לחבר בין הפרודים ואפילו שהיא יודעת שזהו חיבור לשעה קצרה בלבד. ואחר כך נעה לניו-יורק ושם הסתבר לה שכבר אינה רוצה להמשיך בלימודיה. הקיץ בקיבוץ, פגישותיה עם ינון, המלחמה המתדפקת על חייהם בכל רגע, כל אלה הבגירו אותה, ולא היתה פנויה שוב ללימודים, ובינתיים פנו אליה מחברת-אופנה גדולה שתעבוד אצלם בעיצוב ובפירסום, והיא חושבת שתוכל לעשות שם חייל, כי המנגינות הדרושות לתשדירי-הפרסומת נושרות ממש מתוך שפתיה. וגליונות הנייר שבביתה מתמלאים מעצמם בסיסמאות מימכר. ועטי הרישום שלה שינון כבר הספיק להכיר מקודם, מרקדים אצלה מעצמם על גבי שולחנה.

והעיקר שהיא שקטה עכשיו. כי המלחמה נגמרה. ואם הכל יעלה כמו שתכננה, הרי היא מבקשת לשוב בקיץ הבא ולבקרו בביתו שבקיבוץ. לילות הקיץ הלחים על מרפסת ביתו לא ישכחו ממנה. וגם לא הספסל הנוקשה שבגן הציבורי בירושלים, ואשכולות החבושית המאדימים, התלויים מעל לראשה. ומעילו שנפרש מתחת לגופה, וידה שנשתלחה אליו לבלמו ופניו שנדהמו.

ינון יהודאי הפסיק מקריאת מכתבה, כי מה שהעלתה בו הזכיר לו נשכחות ועורר אותו לדברים שהמלחמה השכיחה ממנו. והוא הרהר באשה היהודיה הצעירה שיושבת בניו-יורק ובכל זאת היא קשורה אליו ברצועות חזקות, והמלחמה שנגמרה עכשיו אבל עוד כמה שנים יצטרך לשאת בתוצאותיה, בנסיעות הארוכות המזומנות לו, בלווי-השיירות בכביש-החוף של לבנון הדרומית. במפרצים הקטנים, היפים והמזוהמים שברצועת הים שבין צידון לצור. בפועלי-הבניין המצריים שנטשו את הבניה בבהלה. ואת החיילים הצעירים שנדהמו למראהו, כשתחב ערב אחד את ראשו בפתח אוהלם, ושאל אותם אם יש להם מעט משקה צונן לחייל ותיק, והם הביטו בו כמהופנטים, רואים בו את שנותיהם אורבות להם ומצטברות. והם הניחו לפניו ארגז מלא בפחיות-משקה, ואמרו כמו באיזו חרדת-טקסים, קח דוד, קח את כל הארגז. המומים ממראה עתידם הנחשף לפניהם בחורשת-האורנים שבין צידון לצור. והוא חשב שהגיעה שעתו לשוב אל שלדי-השירים המונחים במגירת-שולחנו מאז הקיץ של המלחמה. אולי מכתבה של פטרישיה הארטמן יפיח בהם את חיי הנצח שלהם.