א    🔗

גוֹאֵל זִכרוֹנִי, רווק כבן שלושים ואחת, נקלע בעת מלחמת-ההתשה לתקרית-אש שהיתה לה השפעה רבה על חייו. שתיים שלוש שורות בעתונים הזכירו לקוראים, העייפים מתקריות, כי ביום ההוא, בשעת אחר-צהריים מתאחרת, נפתחה אש מהמארב על סיור ממונע של צה"ל, שנע לאטו בדרך עפר משובשת שהיא גם דרך הגבול. כשהגיע הסיור אל מרגלות הכפר הסורי אוּפַנָה, כמה קילומטרים צפונית-מזרחית לעיירה החרבה קונייטרה, ירו הסורים בתותחי עשרים-המילימטר שלהם, מתוך מצדיות הבטון החבויות שלהם, ופגעו בשתי השריוניות שזחלו מתחת למוצב המבוצר. שניים מאנשי הסיור נהרגו, וארבעה אחרים נפצעו, אבל הסיור השיב אש אל מקורות הירי, וכל מקלעי השיריוניות חיסלו כמה שרשרות. הסיור גם הזעיק עזרה וכוח-חילוץ, והעיקר, דבר שהקוראים המורגלים אולי לא נתנו דעתם לכך: הסיור המשיך בנחישות במשימתו.

גואל זכרוני היה גם הוא בין הפצועים. בעתונים כרגיל לא דייקו, אבל בעת ההיא לא היתה בכך משום שערוריה. מספר הפצועים היה חמישה, אבל כמה מהם נפצעו באורח כל-כך קל שספק אם נכון היה לצרפם לרשימת הפצועים. במהלך הפינוי נחרתו בזכרונו תמונות וקולות שהרבו לשוב אליו בשעות החלום שלפנות בוקר. המראות פקדו אותו גם בשעות לגמרי לא צפויות ובהפתעה גמורה, כמו למשל באותה נסיעה לראש-פינה, כמה שנים לאחר התקרית. הוא הגיע לראש-פינה ושם המתין שעה קלה עד שבאו לקחתו להרצאה, באחד הקיבוצים ההרריים. ולפתע, בעמדו על שפת-הכביש, מול תחנת המשטרה, בין האקליפטוסים הענקיים, שבו אליו המראות ההם משדות הבזלת השרופים, ממדרגות הסלעים מכוסי הקיפודנים כחולי הקרקפות, ולרגע קטן נתקף חולשה. הוא החוויר, בצווארו נקוותה זיעה בטיפות גדולות, סחרחורת משונה טישטשה את ראייתו והוא היה מוכרח להישען אל עמודי הברזל של תחנת האוטובוסים, ואחר-כך היה מוכרח להתיישב על הכביש הראשי ממש, מתחת למכוניות המאיימות, לתת את ראשו בין כפות ידיו ולעצום את עיניו בחזקה ולגרש מתוך אוזניו את ההמיה המחליאה ההיא, המיית תותחי עשרים-המילימטר שהיתה מעורבת בהמיית הרוח השורקת שלוחת רסן במרחב הפנימי שלרמת הגולן, ובאותה המיה נואשת של הנפגעים בשריונית. ובייחוד הציקו לו קריאות הלכודים בתוך השריונית שהתהפכה, גלגליה נפגעו מאש הסורים, היא נתקלה במעקה הגשרון והתהפכה אל התעלה.

וכשהגיע האיש מהקיבוץ והובילו אל המכונית, הרגיש בגואל זכרוני שהוא חיוור ונרגש ושאל אותו האם הוא חולה, האם הוא רוצה לשתות משהו, האם לא כדאי לדחות את ההרצאה כל זמן שלא הרחיקו מתחנת האוטובוסים של ראש-פינה? אבל גואל התעשת ואמר לו תודה, הכל בסדר. אלה הם רק זכרונות רעים ממלחמת-ההתשה. הם שבים ומציקים לו כמו הפצעים הישנים בכתפו השמאלית. וכדי שהאיש יירגע חשף גואל באיזו מחוות-קרבה פתאומית את חולצתו והראה לו מקרוב את הכתף המצולקת. והנהג המופתע אמר עזוב לא צריך. אני מכיר את הדברים האלה. וגואל השתוקק לשאול אותו, כבדרך אגב, היכן היית אתה, באותם ימים ארורים של סוף הקיץ, באלף-תשע-מאות-שישים-ותשע? היכן היית באותה שעת אחר הצהריים נמהרה, כשתותחי הסורים התנבחו פתאום, בדיוק באותו עיקול מחורבן, בדיוק מעל אותו גשרון נתעב? היכן היית אתה כשהחברים הטובים מיחידת-הסיור נלכדו מתחת לשריונית ההפוכה ואי-אפשר היה לעשות מאומה אלא רק לנסות להרגיעם בקול צעקה, עד שיגיע כוח החילוץ?

הדברים האלה חוזרים, אמר לו הנהג בדרך ההררית, חוזרים ואינם מרפים, והם שבים בדרכים לא צפויות. אני מכיר את זה. שמעתי על הלם-קרב מאוחר, לוקח שנים להשתחרר מהתמונות הקשות, ויש אנשים שעשר שנים נדרשו להם כדי לשכוח. ויש שאינם יכולים לשכוח כלל.

מתחת לשריונית ההפוכה נהרג אז גם יַקִי, יקי מַרגוֹלִין, חברו הטוב של גואל זכרוני. יקי היה אז נשוי טרי. כמה חודשים חלפו מיום חתונתו? גואל זכר את החופה, זכר את קהל החוגגים, זכר את המנחה ואת דברי החידוד והבידוח התפלים שלו. וגם זכר איך הזמין המנחה את יעקב מרגולין ואת איילה לחתום על מגילת קלף צהובה וגדולה. ובדיוק אז לא נמצא העט המיוחד לחתימה, והמנחה נשא פנים דאוגות אל מאחורי הבימה ולחש חברים, למי יש כאן עט? אלא שבגלל המיקרופונים המשוכללים שמע הקהל את הכל וחשב שהשמיע בדיחה מצוינת, והיתה התפוצצות פתאומית של צחוק אדיר על רחבת החתונה, ואחר-כך שתו בני-הזוג הצעיר יין אדום וזול מתוך גביע כסף ענק, שנחרתו עליו שמותיהם בכתב צורפים מסולסל, למזכרת נצח.

יחד עם יקי נהרג אז הבחור הצעיר החדש שהתנדב ליחידה למרות שהיה לו גב פגוע מאיזו צניחה לא מוצלחת, ולמרות שלא היה זה כלל מחובתו. והם נלכדו מתחת לדופן הפלדה של השריונית ההפוכה שאי-אפשר להרימה. והסורים הוסיפו וירו כל העת כמטורפים, ולא אפשרו שום פעולת הצלה. עד שלבסוף, אחרי כמה זמן בדיוק? הגיעו הטנקים וירו אל הסורים מטווח ארוך וריסקו את מצדיות הבטון, והאש השתתקה ואפשר היה להרים את השריונית, לגררה חזרה אל הדרך שמעל לגשרון ולאסוף סוף-כל-סוף את הנפגעים.

גואל זכרוני זכר את איילה, הכלה הצעירה, מרקדת על הבימה בריקוד-כלות שהיא עצמה חיברה אותו לכבוד טקס חופתה. הוא זכר את בגד הריקוד שלה, שהצמיח לה כנפיים, את רגליה המציצות מבעד לבדים הצבעוניים. את שערה האסוף בסרט בהיר אל מאחורי עורפה, ואת פניה המתוחות שאפילו חיוך קטן לא עלה בהן. כאילו חזתה מעל הבימה המורמת מה מצפה לה בסופו של אותו קיץ. כאילו ראתה וידעה שימי נישואיה ליקי מרגולין לא יארכו. כאילו ידעה מה מסתתר מאחורי החשיכה המקיפה את הקהל המואר, ימי העצב והרעה שיבואו, הדיכאון הקשה, וההסתבכות שלה עם גואל זכרוני הרווק, חברו הטוב, שהיה ליד יקי בגשרון, מתחת לאופנה.

לפעמים היה גואל שואל את עצמו, כמה זמן באמת שכבו שם, ליד מוביל המים הצר, לא הרחק מקונייטרה ההרוסה? כמה שעות באמת חלפו מאז התחלת היריות? האם באמת אפשר היה להצילם אילו לא השתהה הפינוי כל-כך? הוא זכר את שאלותיה של איילה, שאלות מפורטות כל-כך, שלא נמצאו לו תשובות מדויקות עליהן. מי התקשר במכשיר הקשר? אל מי התקשרו? ולמה לא השיב הסמל התורן ממפקדת-הגדוד? מי היה שם, לעזאזל, הקצין התורן? ולמה לא יצא כוח החילוץ מיד, כשעוד אפשר היה להציל את הנפגעים? הוא ישב מולה ואמר לה איילה תעזבי, זה באמת קרה פתאום. כל יום במשך שבועיים עברנו בדרך ההיא ולא נורתה עלינו אפילו יריה אחת. אי אפשר לנחש הפתעות כאלה. יום יום, בנסיעה איטית, ולפעמים גם עם כיתה רגלית הצועדת לפני השריוניות. איילה תעזבי, אל תעני את עצמך. אי אפשר היה לפעול אחרת.

איילה היתה משתתקת, ידה משחקת בשערה, ממשמשת באיזו רצועה לא נראית, ובוהה אל מעבר למקום מושבו, מעל לדברים שסח לה להרגיעה. לפעמים היה מזכיר לה איזה פרט נשכח בהתנהגותו של יקי, שהיה מחיה בו רגע את דמותו, ושניהם היו נושאים מבטם אל הדלת או אל החלון, אל מאחורי התריס, כאילו יקי התעכב לרגע בחוץ, מחליף את נעלי הכדורסל שלו, משתהה רגע קטן, מקיש על המרפסת, חובט בכיסא ישן, ומיד יכנס ויצטרף אליהם, ממש כמו שהיו עושים בימים הטובים ההם, ביחד, שלושתם, מתכננים את החופה, ואת יום הנישואים, ואת הטיולים המשותפים.

גואל זכרוני קיבל חופשה מיוחדת לאחר התקרית. הוא נחבש ונסע לקיבוץ לפגוש את איילה ולספר הכל, ואחר-כך לדאוג לעוד כמה סידורים. אל המחנה חזר רק לאחר עשרה ימים. הנסיעות עדיין היו קשות לו והכתף החבושה הכאיבה ללא הרף. כשנכנס אל הביתן ראה מיד שהחברים לא פינו את מיטות ההרוגים. המיטה הצבאית של יקי ניצבה ליד מיטתו כאילו רק יצא לסיור ומיד ישוב. כל החפצים האישיים נאספו ונשלחו לאיילה, אבל בציוד הצבאי איש לא נגע. ממילא יחזור הכל לאפסנאות היחידה בתום שירות המילואים. שק השינה היה מגולל בדרך שיקי היה מגולל אותו תמיד, שישמש ביום כרית להגבהת הראש. והשמיכות והמעיל והמגבת הכל היה מונח כאילו יקי אמור לחזור מחופשה מתמשכת.

ובערב כשהתאספו החברים ושוחחו בקול נמוך ומסרו דרישת שלום מהפצועים, התאספו במעגל מסביב למיטה הריקה של יקי מרגולין. ומישהו שאל את גואל אם לא אכפת לו לישון סמוך למיטה הריקה של יקי. שהרי כל אנשי היחידה ידעו איזה ידידים טובים היו. מכרים מילדות וחברים כל כך טובים שאפילו הנישואין לאיילה לא הפרידו ביניהם. וגואל חשב קצת ואמר לא, אין דבר, אני אישן כאן. ואני מבין שאף אחד לא העז לסלק את המיטה של יקי מהביתן. והחברים השיבו שאת המשימה הקשה הזו הם משאירים לאלה שיחליפו אותם. שאיש מהם אינו מכיר את יקי ואת הצעיר שנהרג אתו, ולהם לא יהיה אכפת לסלק את מיטות ההרוגים ולערוך סדר מיטות חדש.

ובלילה ההוא, במחנה הצבאי שבשולי קונייטרה ההרוסה, בשלהי הקיץ הארוך ההוא של מלחמת-ההתשה, לא עצם גואל זכרוני עין ולא הצליח להרדם אפילו לשנייה קצרה אחת. כל חייו, שלושים ואחת שנה, עברו לפני עיניו בחשיכה. ומתהומות זיכרון שלא שיער את קיומם עלו מראות וקולות שמעולם לא חלם שיעלו אי-פעם אל סף הכרתו. ופעם בפעם היה מושיט ידו בחשכת הביתן אל עבר מיטתו הריקה של יקי, ושב ואוסף אותה במהירות שלא יראה אותו בחולשתו אחד מהחברים היוצאים לסיבוב שמירה. ובתוך תוכו ניהל בקול הסוי שיחה ארוכה עם יקי ועם איילה. כאילו גם היא וגם הוא נמצאים לידו בתוך הביתן המלא נחרות נרגזות של גברים צעירים וריחות רעים של מחלקת חיילים בשנתה.

והוא ידע שחייו ישתנו מעכשיו לגמרי. שתקרית האש שנקלע אליה שלא ברצונו היא נקודת ההתחלה של חייו החדשים. הוא לא ידע מה בדיוק ישתנה בחייו, אבל חש באופן עמום שהחיים שיחיה ממחר יהיו שונים לגמרי משלושים ואחת השנים שחלפו. אנשים חדשים ייקרו לו בדרכו. מחשבות חדשות יטרידו את ראשו ורגשות חדשים שלא ידע אותם עד הנה ימלאו את לבו. עם מותו של יקי נסתיימו כבר כמה פרקים בחייו ואחרים הגיעה שעתם להיפתח. ומין הארת-פתאום פקדה אותו מתחת לשק-השינה, בין תלי החרבות של קונייטרה: הוא יישא אישה בקרוב. האם תהיה זו איילה? הוא יוליד כמה ילדים. האם יהיו אלה ילדיה של איילה? הוא ישנה לחלוטין את חייו שעברו עליו עד היום ללא משמעות, הוא יחפש את טעמם והוא יעניק להם משמעות. הוא ילך אחרי נטיות לבו וירשה לעצמו לעשות את הדברים שרצה כל-כך לעשותם. מותו של יקי שחרר בו אפשרויות חדשות ורבות והוא לא ידע אל איזו מהן יקרב ראשונה.

והוא יזכור את יקי כל ימי חייו. ואת יום מותו יזכור כל עוד נשמה באפו ואת השעה הארורה ההיא, שעת מותו, הוא לא ישכח. כי מן היום ההוא החלו חייו להשתנות. פקעת קורי המשי שהיה מכותר בה כגולם החלה להיסדק, ופרפר צבעוני ונהדר מבקיע מתוך חשכת הקורים. וחייו שקודם לכן חשב שיעברו ויחלפו במין סתמיות אפרורית, לבשו פתאום מעטה זוהר ומלא הבטחה. הוא יזכור הכל אבל יחיה אחרת. הוא לא ישכח אבל יתחיל מחדש. הוא נשבע, הוא נשבע. והוא פנה לעבר מיטתו הריקה של יקי, פשט את ידו ולחץ באפילה את היד שלא היתה.

 

ב    🔗

האם באמת נפגע באותה תקרית בהלם קל? האם מה שעבר עליו בשעות האש ואחריה הוא מה שנקרא הלם קרב המשתכח מעצמו? בימי החלמתו, כשנדמן לו פנאי למכביר, פנאי בלתי-קרוא, הלך לספריה וחיטט בתיקי המפות ובכרכי האטלסים. מה היה שמו המדויק של המוצב הסורי המרושע? אוּפַנָה או אוּפַנִיֶה? והיכן בדיוק ממוקמת הנקודה הזעירה הזו, שבחלק מן המפות כלל אינה קיימת? כפרון זעיר או מזרעת קיץ של כפר גדול ומרוחק הנקרא בשם אחר? הוא ישב בספריה, עיסה את כתפו הכואבת, אזניו נמלאו בהמיה המחליאה ההיא, המיית תותחי עשרים-המילימטר, המיית המקלעים המאדימים מירי רצוף של אש מהירה, וחזר כמו על לחש עתיק, כמו על נוסח ישן של השבעה: אופנה, אופניה, אופננה. כך, בנו"ן דגושה נשמע השם מלא רוע ומאיים כאילו זורמת ממנו אימה משונה.

גואל זכרוני הדף מעליו את איילה שישנה בכבדות. “האשה הקטנה”, כינה אותה יקי כל השנים. אז מה אומרת על כך האשה הקטנה? החברים ביחידה ידעו כולם את שמה הנוסף של איילה. מתי אתם מתחילים לעשות ילדים, אתה והאשה הקטנה? הוא לא אהב את הכינוי הזה. לפי דעתו המעיט הכינוי מדמותה של איילה. לא רק שלא היתה קטנה, אלא שקולו של יקי הבליע בכינוי זה כוונה נסתרת. גואל שיער לעצמו מה ששיער, אבל יקי היה ידיד קרוב והוא לא הרשה לעצמו להתערב בחייהם, ויקי נפל בלי שהספיק לומר לו עד כמה אינו אוהב את שם החיבה “האשה הקטנה” שבו כינה את איילה. ובעיקר את נעימת קולו. אופנה, אופניה, אופננה, וכנראה שגם צעק מתוך שנתו את מלות ההשבעה האלו, כי פעם אחת העירה אותו איילה ואמרה לו, גואל מה אתך? הלם הקרב שלך עוד לא חלף? עד מתי תמלמל את השם המחורבן הזה? וגואל שנעור מלחישתה של איילה מצא עצמו פתאום שרוי בוויכוח לוהט, כאילו הוא מגן על עצמו ועל מעשיו באותה תקרית. איילה באמת, אני עשיתי כל מה שיכולתי. איילה את צריכה להבין, אי-אפשר היה להפוך את השריונית בידים. אז למה השתהה כל-כך הפינוי? ולמה התאחר כל-כך הרופא הגדודי? ומה גרם למסוק לנחות לזמן קצר, לנסוק מיד, לסוב באוויר, ורק אחרי שעה ארוכה להגיע אל השריונית? ההמיה המחליאה ממלאה את אוזניו. רמת-הגולן המצהיבה של שלהי הקיץ מתכסה כולה בקדקדים המכחילים של הקיפודנים הקוצניים, באלונים שהרוח שורקת בתוך נופם, ועליהם נעים ומרעישים, וריח שריפה וחריכה עולה, ריח רע שהוא לא ישכח לעולם.

ההלוויה נערכה בשעות אחר הצהרים. מסע המלווים יצא מאולם התרבות של הקיבוץ בדיוק בשעה שלוש. האם היתה זו הלוויה צבאית לכל דקדוקיה? גואל ידע שהיה ויכוח גדול בין חברי המזכירות של הקיבוץ. אחדים לא רצו כלל לשמוע על טקס צבאי. הם לא יכלו לשאת את מעשיהם המשונים של אנשי הרבנות הצבאית, ולא יכלו לסבול את קריאותיהם, את תפילותיהם ואת נוסח דבריהם. הוויכוח נמשך כל הבוקר והמפקד הצבאי של המחוז נקרא בבהילות לחוות את דעתו, לבסוף הכריעו חברי המזכירות לקיים טקס הלוויה אזרחי, ללא כלי הקודש ועוזריהם. אבל כמה סממנים של נוהל צבאי הם הסכימו בכל זאת לקבל, כמו אלומת האש וכמו כיתת המשמר שתוצב ליד הקבר, וכמו גוש מלווים צפוף לבוש מדי צבא.

איילה ישבה שם לפני הארון עטופה וחנוקה בבני המשפחה האבלים. החברים מהיחידה הגיעו שעה קצרה לפני שהמסע יצא, והתייצבו בפתח אולם התרבות. גואל עמד אתם ושוחח אתם שיחה שקטה, טורח לארחם ככל יכולתו. ואחר-כך שילח אותם, אחד אחד ושניים שניים אל האולם, כדי שיעברו לפני המשפחה, ילחצו את ידה של איילה וישובו ויתכנסו בחברה צפופה ונבוכה מעט על הרחבה שלפני האולם. ואחר-כך, אחרי שנורו שלוש אלומות האש, ואחרי שהורד הארון, אירע לו דבר מוזר. לפתע ניצב על שפת-הבור לבדו, כאילו אין איש אתו בכל בית-הקברות. איפה כל הקהל הרב? לאן נעלמו החברים מהיחידה, אנשי כיתת המשמר, ועשרות החיילים שסייעו למהלך הטקס? מי בלע את מאות חברי הקיבוץ, את משפחתו העניפה של יקי מרגולין? והרי ממש כך אירע לו על מכסה המנוע של השריונית, באמצע התקרית שמתחת לאופנה. לפתע לא היה איש סביבו, ורק הוא לבדו, שרוע על מכסה המנוע, חובק בכל כוחו את הקת המלוהטת של המקלע ויורה ללא אבחנה. ארגזי הפעולה שהתרוקנו בלי שחש בכך, הרסיסים שפגעו בכתפו בלי שיבין שבאמת נפצע, ורגע קצר אחד כשחדלו היריות, שאל את עצמו, איפה נחבאה כל פלוגת-הסיור? מדוע הוא כאן שוכב לבדו על מכסה המנוע של השריונית? והיכן מסתתר כל הצבא?

גואל זכרוני עמד לבדו על שפת-הבור. מסביב ריקנות ודממה גמורה. כאילו אין עצי-ענק מקיפים את חומת בית-הקברות. וכאילו בית-החרושת לשימורים שהרעש אינו חדל בו אפילו לשעה אינו קיים. וכאילו השבית מישהו בבת-ראש את כל מנועי הטרקטורים שבשדות, את המשאבות הרחוקות ואת געיית הפרות ברפתות הסמוכות. ואז ראה את איילה, את האשה הקטנה של יקי היקר מתקרבת אל שפת-הבור. היא היתה לבושה בשמלה שחורה שלא התאימה לחום היום של שלהי-קיץ. אבל גופה הקטן והמלא קרא אליו בקול גדול מתחת לכיסויו. היא קרבה אליו לאט לאט והוא הרגיש שהיא מדברת אליו. ההמיה המחליאה שמילאה את אוזניו הפריעה לו לשמוע והוא סילק אותה בכוח. האם היתה זו פגישה אמיתית או אולי התרחשה רק בדמיונו? בבית-הקברות המרוקן עומדת האשה הקטנה, האלמנה הצעירה, ממש על שפת-הבור, יקי שאהבה כל כך מונח מתחת לכפות רגליה ספון בארונו, ועל תלולית רגבי החמרה ניצב גואל זכרוני, רווק בן שלושים ואחת, ידידו הטוב של יקי, שעשה עמו כמעט את כל חייו. ורק מותו מפריד ביניהם.

איילה התקרבה אליו ושאלה אותו למה לא הצלת אותו, הרי היית לידו. וגואל אמר לה אבל איילה את צריכה להבין, אי-אפשר היה להפוך את השריונית בידיים, ומה שלא אמר לה היה איילה את צריכה להבין, הרחש העמום של הפצועים הלכודים בתוך השריונית היה נורא. והיא שאלה גואל, למה התאחר כל-כך הרופא הגדודי? הרי יכולת לזרז אותו. והוא אמר לה אבל איילה את צריכה להבין, מארב-האש היה כל כך מפתיע, ויש כמה קילומטרים טובים של דרך קשה עד למרפאה הגדודית בקונייטרה. ומה שלא אמר לה היה, איילה את מוכרחה להבין שכולם נתקפו שם בבהלה קשה. הקשרים התבלבלו בקשר והחובשים התבלבלו בין תרמילי החבישה, והרופא הגדודי היה חיוור ומבוהל יותר מכל השאר. והיא התקרבה אליו עוד ועוד ושאלה, גואל, למה המסוק לא פינה אותם מיד לבית-החולים? כשעוד אפשר היה להציל את יקי ואת הנער שנהרג יחד אתו? וגואל השיב לה אבל איילה את חייבת להבין, מישהו הטעה את הטייס והנחית את המסוק בשטח שהיה חשוף לגמרי לתותחנים הסורים, והמטורפים ההם התחילו כבר לטווח אל עבר המסוק. ואז הקפיצו אותו לכאן ולכאן, עד שמצאו מקום נחיתה נסתר. ומה שלא אמר לה היה, איילה מוטב שתביני שמרוב בהלה שכחו שם החיילים את נוהל הנחתת המסוק. ומרוב בלבול אסף המסוק את אלה שנפצעו קל, ואת הפצועים קשה הותיר משום מה ליד השריונית. ואחר-כך התרגזה איילה והחלה להאשים אותו בכל מיני האשמות מגוחכות. דבריה החריפים עוררו אותו מקפאונו והוא התרגש ופרץ ביניהם ריב קשה על שפת-הבור הפתוח, ריב קולני ומכוער, והיא כל-כך עצבנה אותו עד שרצה לדחוף אותה אל תוך הבור. שתצטרף אליו, אל יקי, למקומו.

ומה שעצר בו היה הקהל הרב שחזר פתאום והקיף את הבור הפתוח ולחץ עליו מסביב ברוב צפיפותו. והוא איבד את קולו ואת ידיו, וכתפו כאבה פתאום ומין שיתוק מוזר אחז בו. ורק שפתיו שיננו ללא הפוגה, אופנה, אופניה, אופננה. איילה את צריכה להבין, לא תוכלי להאשים אותי ככה עד סוף החיים. ותאוותו גאתה בו פתאום אל גופה הקטן והמלא המכוסה בשמלה השחורה שאינה מתאימה כלל לחום של סוף הקיץ. אל רגליה שרק את קצותיהן ראה כשעמדה לפניו על שפת-הבור, ואל צווארה שמאחור כמעט אי-אפשר היה להבחין בו בגלל שערה האסוף שכיסה אותו כולו.

באחד מלילות אהבתם, אלה שלא ידעו בהם מנוחה, אמרה לו איילה תראה כמה שאתה מקציף עלי. וגואל באמת הקציף עליה פעם ושתים ושלוש. ואיזה שד דחק בו לקנטר אותה. כן בטח, אמר, זה לא הטל והדבש שהיית מלקקת אצל יקי. והיא נפגעה מאוד, כי פעם אחת אמרה לו שקראה באיזה שיר על הטל והדבש של האהבה. והשיר מצא חן בעיניה, והיא אפילו העתיקה לה אותו למחברת. והיא קמה אז וחיטטה באחת המגירות אבל את השיר ההוא לא מצאה. וגואל אמר לה אז איילה, אין דבר אל תתרגשי כל-כך מאיזה שיר. אבל היא ישבה לשולחן וניסתה לשחזר את השיר מתוך זכרונה. וגואל נסחף אחריה אל המשחק המילולי שלה, ועזר לה להמציא את המלים החסרות ולמלא את חללי השיר שלא זכרה. ולבסוף יצא איזה שיר פשוט ומלא תאווה גסה, לגמרי לא כמו השיר שאותו אהבה. והיא כעסה לפתע והשליכה את המחברת ואמרה גואל, בוא תאהב אותי. כי בחיים זה הרבה יותר יפה מאשר בשיר. וגואל אמר לה באמת את צודקת בואי. ואחר-כך היא קמה והביאה למיטה מגבת רטובה, וקינחה את גופה מהטל והדבש של אהבתו. וכשגמרה ניגבה גם את גופו, וגואל אמר לה איילה זהירות, הכתף שוב כואבת.

ואז בלי שהבין הטילה עצמה על המיטה ופרצה בבכי קשה. ומתוך הדברים הקטועים שפלטה בבכיה לא הבין דבר. רק אולי שמה יש לו להתלונן כל-כך על הכתף העלובה שלו, כשיקי והנער ההוא שאתו, שאף פעם לא מצליחה לזכור את שמו, מונחים היכן שמונחים. וזה באמת לא מה שהכי מכאיב לה. מה שמוציא אותה מדעתה אלו הן השעות הנוראות שבהן היו לכודים בתוך השריונית ההפוכה, בתעלה הצרה, מתחת לגשרון ההוא, ולמה אף אחד מכל ידידיו הרבים שהיו שם לא עשה שום דבר. הרי הם ידידיו הטובים ביותר. הרי עליהם דיבר באהבה כזו. וכמה שמח כשהיה יוצא להיפגש אתם כשנקרא למילואים, וזאת אופנה, שתהיה ארורה לעולמים.

גואל זכרוני, רווק שאינו רגיל בנשים, בא במבוכה. הוא לא ידע איך לנהוג באיילה. בהתקפי הבכי שלה, בהתפרצויות הקשות שלה. והוא פשוט ישב ושיחזר באוזניה את תולדות הקרב הקצר והמר ההוא. תקרית-האש שנקלע אליה שלא ברצונו וששינתה את כל חייו. בתחילה צעקה שאינה רוצה לשמוע עוד פעם אחת את כל ההמצאות שלו, ושיסתלק עכשיו לכל הרוחות. שנמאס עליה לחלוטין, בעל מנהגים של רווק נצחי. וכמה שיקי היה שונה ממנו. ואיך ידע לנחם אותה כשהיו באים עליה מצבי הרוח הידועים שלה. אבל לאט לאט נרגעה והקשיבה לקולו המספר. וגואל פשוט פתח לפניה את לבו וסיפר לה על מיטתו הריקה של יקי שאיש לא העז לנגוע בה. איך עמדה מסודרת עם כל הציוד, והחברים ישבו סביבה ודיברו אל התרמילים ואל שק-השינה כאילו הם מדברים אל יקי מרגולין. ובלילות הראשונים, לאחר שחזר אל הביתן בקונייטרה, היתה ידו נשלחת כמאליה אל מיטתו הריקה של יקי. כאילו אינו מאמין שיקי אינו שוכב בה. וכאילו הוא מגשש אחר ידו. שהרי היו חברים טובים כל חייהם. וגם הוא אהב את יקי. ואולי אהב אותו כמו שהיא אהבה אותו. כי יש דרכים רבות לאהבה. ואיך קראו לכפרון הסורי הרצחני ההוא? אופנה או אופניה? או אולי אופננה?

 

ג    🔗

ביום השלושים הזדמנו כל ידידיו של יקי לבית-הקברות, לגילוי מצבתו ולשיחת רעים לזכרו. כשהגיע גואל לרחבת בית-הקברות כבר ראה מרחוק שאיילה הקדימה אותו. היא טרחה שם בכל מיני תיקונים והשלמות וגואל לא רצה להפריעה. וכשהתישב אל אחד הספסלים ואוזניו נמלאו בהמיית העצים הזקנים שצמרותיהם נעות ברוח הצהרים החרישית, בא עליו חזון משונה ובלתי צפוי לגמרי. הוא ראה את עצמו, גואל זכרוני, רווק, שריד-תקרית-האש הקטלנית ההיא, מקדש את איילה, האלמנה הצעירה, מעל לבור הפתוח שבו מונח יקי מרגולין, שהלוואי ויימצא מי שייקום את דמו. איילה לא נמלטה משפת-הבור ולא התנגדה שיקדש אותה. וגואל ראה את עצמו כורע על ברכיו לפניה, בתוך העפר התחוח, על שפת-הבור, מדדה על ברכיו אליה ומבקש את מחילתה. ואותו מנחה נלעג, שלא מצא מלים הולמת בטקס חופתם של איילה ויקי מרגולין, אשר אין יודע מי יקום וייקום את דמו, אותו מנחה עלוב, לבוש באותה חולצה לבנה מעומלנת ובאותם מכנסיים שחורים ומגוהצים עומד מעליהם. על פניו שפוכה אותה הבעה חייכנית שיש בה לא מעט טפשות וטוב-לב. אותו מנחה עצמו מתנשא מעל תלולית העפר, קורא בשמותיהם ומגיש להם יין אדום וזול באותו גביע כסף ענק שעליו נחרתו שמותיהם בציפורן צורפים עשויה כסף דק. אחר-כך הוא מניח לפניהם מגילת קלף ומבקש שיחתמו בשמותיהם במקומות הראויים, ומסביב עולה ומתגברת ההמיה המחליאה של קהל מאות, הרואה במחזה, נסער ומתמלא חֵימות.

באחד הלילות שאלה אותו איילה אם אפשר היה לנחש את התקרית לפני שנחתה עליהם פתאום. גואל חשב והשיב לה שאיש לא חזה את בואה, ואיילה התעקשה ואמרה ששמעה וקראה שאנשים חשים ויודעים כשגורלם קורא אותם אל האש. ואז סיפר לה גואל את הסיפור על ביקור הנשים במחנה הפלוגה, כמה ימים לפני המארב. איילה לא הוזמנה כי הנשים הצעירות בכלל לא באו. אבל הנשים האחרות הגיעו. הן פרקו את החבילות, את העוגות ואת אריזות הממתקים, וחיילי היחידה לקחו אותן לסיור בגיזרה. וגואל, שהיה רווק ואיש לא הזמין אותו, הצליח להתחמק מתורנות המטבח והצטרף גם הוא אל הסיור. אגודת הנשים סבבה בדרכי הגבול, צפתה מראשי ההרים הגבוהים, שיחקה כדור עף על מגרש קטן ומלא אבנים ואחר-כך התיישבה לנוח בתוך חורש אלונים נהדר, ליד מעיין קטן ונעים. וגואל התרחק מעט מהציבור הרועש ופנה לו לפינה שקטה לנוח מעט מהנסיעה ומשמירת הלילה.

ואז הצטרפה אליו אשת המפקד ושאלה אותו עד מתי תימשך מלחמת ההתשה. והוא חשב מעט ואמר לה שלפי דעתו היא תימשך שנים. כי כל הצדדים התארגנו למלחמת חפירות ממושכת. וצריך להודות לאל שאנחנו כאן, ברמת-הגולן, ולא בגיזרת תעלת-סואץ, שם מנחיתים המצרים חמש-מאות פגזים ליום על מוצב קטן שגדלו לא יותר ממגרש הכדורעף שעליו שיחקו קודם. ואשת המפקד אמרה לו, שאיש לא חשב על האלמנות הצעירות. וגואל שהופתע מעט, משום שעד לאותו היום לא נורתה עליהם אפילו יריה קטנה אחת, שאל אותה מה פתאום היא מזכירה את עניין האלמנות הצעירות. ואשת המפקד אמרה לו שבאוטובוס בדרכו הארוכה לקונייטרה הנטושה היא קראה בעיתון סיפור מרגש על אלמנת מלחמה צעירה שנישאה לא מכבר לגיסה, אחי-בעלה. וגואל ביקש ממנה את הכתבה. אבל היא התנצלה ואמרה לו שהעיתון ודאי נשכח בתוך המהומה של פריקת החבילות, אבל היא יכולה לצטט לפניו, בדיוק רב, ומתוך הזיכרון בלבד, את השתלשלות המעשה. וגואל נאלץ לשמוע מאשת המפקד סיפור מפורט ומייגע על אלמנה צעירה, אשה יפה וגם מוכשרת שבעלה נהרג בקרב על כיבוש ירושלים. ובכפר מושבם התגורר גם גיסהּ, שהיה צעיר ממנה בכמה שנים. ובמשך הזמן התקרבו מאוד זה לזו. ואחרי שנתיים החליטו להינשא וגם שאלת אימוץ הילדים נפתרה, והסיפור בכלל הוא נורא עצוב אבל גם נורא נכון, שאוב ממש מתוך החיים. וגואל הודה לאל כשנסתיים הפיקניק הקצר ואגודת הנשים נקראה למהר אל האוטובוס, כי הדרך הביתה עודנה ארוכה.

איילה הקשיבה לסיפור, שכבה בזרועותיו ולא אמרה מלה. ולגואל היה לא נוח והוא אמר לה שלא התכוון בכלל לספר את הספור הבאנאלי הזה, אבל כיון ששאלה על הרגשה מוקדמת, שלפני הקרב, עלתה בזכרנו המעשיה הזו, ששמע מאשת המפקד, ואחרי כמה דקות התעוררה איילה ושאלה אותו אם כך היה באמת, ואם באמת שאלה אשת המפקד, מה יהיה גואל? עד מתי תימשך מלחמת ההתשה? וגואל צחק מעט ואמר לה שלא בדיוק כך נאמר בחורש המקסים. אשת המפקד אמרה לו, ששמעה מבעלה שהוא איש חכם ושיחתו מעניינת. ולכן היא מבקשת לשמוע את דעתו. אבל הוא לא ראה טעם לחזור על כל דבריה, מפני שגם לחכמים יש סייגים שנגזרים מלמעלה, ומי שקם לסיור הצהרים השגרתי שמתחת לכפרון הסורי הזעיר אינו יכול גם לנחש אם יוציא את יומו.

ממקומו שעל הספסל ראה את הגלים העוברים בתוך הקהל. הרי זה לא ייתכן, ממש חילול כל הקודשים, והקהל לא קיבל את הפיוס שנפל ביניהם. בלתי אפשרי שהם יתנו אהבים על שפת-הבור ממש, עוד לפני שכוסה הארון, ועוד¹ לפני שנערם עליו העפר. והוא שמע את קריאות הגנאי מתמלטות מתוך הקהל, וחש את הדחיפות והפגיעות של הגושים הקטנים שהושלכו אל גבם ופגעו גם בכתפו הדווּיה. ואחר-כך פשוט גורשו הנאהבים מבית-הקברות. יש גבול לבושות, כולל כוח הסבל של הקהל. האנשים דחקו עליהם ולא הרפו, וגואל החל לחוש מחנק ולהריח את סרחון הזיעה בתוך הלחץ המכביד. הוא אחז בידו את ידה של איילה ומשך בה כדי להימלט. בכניסה היתה ערבוביה נוראה, כי האנשים שנשארו בחוץ לא הבינו מה פשר המהומה. ומה פתאום הקהל רץ אל היציאה באמצע הלוויה. מפני שמחזה כזה עוד לא התרחש כאן אף פעם. ומישהו נכשל בחוטי המיקרופונים וקריאות משונות רעמו מתוך הרמקולים. והציפורים השלוות שבראשי העצים נתקפו גם הן בבהלה וצייצו בחזקה ועופפו כמשוגעות בתוך הצמרות, ואור היום כהה מרוב האבק שהקימו הקהל ברגליהם. וגואל הרגיש שֶכָּלוּ כל האפשרויות ואין לו עכשיו אלא רק לחבק היטב את איילה ולהימלט, מהר ככל האפשר ורחוק ככל האפשר, כדי שידם הארוכה לא תשיג אותם.

אחרי כמה לילות אמר לאיילה שבעצם לא דייק כשהשיב לה שלא חש שום דבר לפני הקרב. הוא חיטט בזכרונו ומשהו עלה בו. פרט קטן שיש בו כדי לרמז על אפשרויות חיזוי נעלמות. ואיילה שאלה מה בדיוק הוא חזה מראש? וגואל אמר לה שהוא כמעט בטוח שיקי לא הרגיש שום דבר וגם לא הנער הצעיר שנמחץ אתו יחד מתחת למעטה הפלדה הכבד של השריונית. מפני שאילו היו מרגישים ודאי היו אומרים משהו במהלך הסיור על דרך-הגבול. ואיילה השתתקה והצטנפה אל תוך חזהו והוא סיפר לה על התחושה המופלאה שפקדה אותו כשהחלו היריות. מישהו צעק מיד, זהירות, זה תותח של עשרים-מילימטר. והם תפסו מחסה מתחת לגלגלי השריונית. אבל אחר-כך היה צריך להשיב אש ואי-אפשר היה לירות מן המקלעים המותקנים על השריונית. ואז חטף גואל את המקלע מצריח השריונית והציב אותו על מכסה המנוע, ומשך אליו את ארגזי-התחמושת של המקלע וירה כמו מטורף אל ההבהקים הרחוקים.

ופתאום, בתוך רתחת הירי, הוא ראה בבירור צרור של שלושה פגזים, מכוונים ישר אליהם, אל מכסה המנוע ואל האנשים השוכבים עליו ויורים מן המקלעים, והוא החליק למטה וצעק, חברה רדו מהר, הפגזים בדרך אלינו. ראיתי אותם יוצאים מהמצדית. ולא הספיק לסיים את המשפט ושלושה פגזים של עשרים מילימטר התנפצו אל תא-הנהג המשוריין, והעיפו באוויר אלפי רסיסים שרקניים. אבל בדרך נס איש לא נפגע, ובתום האש והפינוי אמרו לו החברים, שלא נשכח להגיד לך תודה, על החיזוי המדוייק שלך, ועל ההתראה שבאה בעִתָהּ.

ואיילה שתקה מעט ואמרה שזו תכונה נפלאה, אבל את יקי ואת הנער שאתו לא הצליחו להציל. גואל אמר לה שהוא מתפלא על עצמו איך יכול היה להתפנות בתוככי חילופי הירי לחיזוי מוקדם של האירועים. ואחר-כך אמר לה שהוא זוכר את יקי כמעט כל לילה. בגלל הכתף המציקה שלו. וכשאיילה העבירה את ידה על הכתף השמאלית שלו, ומיששה את הצלקות הכואבות הוא אמר לה שאת יקי הוא זוכר לא בראש ולא בלב או בבית החזה. את יקי הוא זוכר כאן, בכתף השמאלית הפגועה.

אבל להימלט משם היה קשה כי הקהל צר עליהם וסגר עליהם מעברים וגואל נפתה לחשוב לרגע שרק חטיפה מהירה תציל אותם מן השפטים שעוד מעט יעשה בהם קהל עוין כזה. חטיפה מהירה והימלטות אל השדות הפתוחים, שם לא ישיגו אותם חמומי המוח. דרך אחרת אין. אבל בין העצים מאחור מתוחה עדיין גדר התיל הישנה, והשטח שמאחוריה עדיין מלא בתעלות ובמכשולים, מלא עקרבים ונחשים. שנים רבות מדברים על כך שצריך להכשיר את החלקה לנטיעה. לנקז אותה סוף סוף וליישר אותה. ואיילה גם היא כאילו מתאבנת ואיזה סירוב עקשני כמו עולה ממנה. וגואל אין לו זמן להביט לאחור. והוא לא יכול לנהל עכשיו, תוך כדי מרדף אלים וקצר-נשימה, שיחות הבהרה מעמיקות עם איילה. ומה שיש לעשות עכשיו זה פשוט לחבקה בחזקה ולהרימה אל הכתפים, כמו שהיא בשמלתה השחורה הקטנה, ובשערותיה האסופות לאחור. ותצרח לה שם ככל שתצרח, ותיטלטל לה ככל שתוכל, הוא אין לו ברירה עכשיו אלא רק לאחוז בה ולחפון אותה כאילו היא חבילה מפרפרת, להתיק אותה בכוח מן העפר שטרם כיסה את הבור ומן הארון שיקי מונח בו ואין בכל הקהל הגדול הזה מי שיקום וייקום את דמו.

ואז בגדה בו כתפו המיוסרת. דקירות חלפו בכל גופו והוא לא הצליח להרים את ידו השמאלית. ובידו האחת לא היה יכול לחטוף את איילה ולהימלט עמה מעבר לשדות הרחוקים. הוא לא חזה את זעם הקהל, ולא את הגירוש, ולא את סרבנותה של איילה. ומה בכלל אירע לחוש הנבואי שלו, שכל-כך התפאר בו לפני איילה? ומה הסיפור הזה שסיפר לאיילה על פגזי העשרים-מילימטר שראה, ממש ביציאתם מהקנה, מישירים מעופם אל אנשי הסיור? צריך היה לספר לה על יקי שעמד חשוף כולו בצריח השריונית הראשונה. ועל המטח המפתיע שבא מאופנה וריסק את הגלגלים הקדמיים. ועל הגשרון הנבזה שנדחק לו דווקא באותו רגע. ועל התעלה המנוולת שהתמקמה לה בדיוק מתחת לשריונית המאבדת את יציבותה, ואחר-כך נעה ונדה מסתחררת ומתהפכת על גבה. צריך היה לספר לה על יקי שנעלם פתאום עם אנשיו מתחת לשריונית ההפוכה ועל הרחש העמום והנורא שעלה מבטן השריונית. ובכל השעה הזו, שאף פעם לא התפנה למדוד את אורכה, איש לא בא לחלצם, כי כולם היו עסוקים בירי ובמקלעים ובשיתוק מקורות האש של האויב. ואחד האנשים התלהב ואמר שצריך להכין גם רימונים, כי הסורים ינסו אולי גם לחטוף אותם.

את כל אלה היה צריך לספר לאיילה ולא להתגאות לפניה בכישורי החיזוי שלו. אבל איילה היתה כבר לגמרי רדומה ומנומנמת כשרכן אל אזניה. ואצבעותיה החמות ליפפו ברכות את הצלקת שעל כתפו. ונשימתה היתה נעימה וריחנית וחרישית מאוד. וגואל אמר לעצמו שאת השטויות שלו הוא צריך לשמור לעצמו, והגיע כבר הזמן שיחדל לענות בהן את איילה.

 

ד    🔗

למחרת אותו לילה אמרה לו איילה, אני כן ידעתי ואני כן הרגשתי. ואני ניחשתי שמהמילואים האלה הוא לא יחזור. גואל השיב לה שאלה הן שטויות ותמיד אנשים מנסים להתחכם לאחר בוא האסון. אבל איילה התעקשה ואמרה לא, הפעם אני ידעתי. ואני חושבת שגם הוא ידע. היא סיפרה לגואל איך החוויר יקי כשקיבל את צו-הקריאה. ואיך אמר לה איילה, הפעם אני באמת מפחד. וגואל הזכיר לה את הימים הקשים של מלחמת-ההתשה, שכל מי שנקרא והלך לגבולות היה מסתכן. והיא לא נכנעה וסיפרה לו על החלומות המוזרים שנראו לה לפני שהלך יקי אל הצבא. ובכלל, היא לא סיפרה עדיין לגואל איך נהגו בימים האחרונים לפני לכתו. היתה ביניהם הסכמה חשאית והם חגגו בחודש האחרון שלפני לכתו, ומבלי משים היו אומרים זה לזו, בואי, תני לי את הנשיקה האחרונה. ובוא יקי, חבק אותי בפעם האחרונה כי מי יודע אם תשוב. היא גם ביקשה מיקי שיסעו יחד לעין-הוד, כי היתה שם פינה או שתיים, בין הסלעים שהוא מאוד אהב, והיא ידעה שהוא נכסף לבקר שם עוד פעם אחת. לשבת שם על הספסל או על סלע חשוף, להשקיף ממרומי הגבעה אל הכיכר היפה שמתחתם, אל הים הפתוח במרחק, אל קיר המבצר של עתלית. ולהרגיש יחד עם יקי שהנה מישהו עתיד לעלות מתוך הכיכר, מישהו שמצפים לו כל-כך. אבל הנסיעה לא הסתדרה כי איילה לא הצליחה להשתחרר מעבודתה. ועכשיו כבר חודש ומשהו מאז שיקי איננו והיא עדיין לא מצאה לה פנאי לבקר בעין-הוד.

גואל הבטיח לה שייסע אתה לעין-הוד ויראה לה שם פינות מופלאות שאפילו יקי לא הכיר. אבל איילה נעצבה פתאום ואמרה שהיתה רוצה מאוד לשבת דווקא על אותו הסלע שיקי אהב, ולהשקיף אל הים ואל הכיכר הירוקה. ובין הדברים שאמר לה לפני מותו ועדיין לא פיענחה אותם עד תומם, ישנו גם הסיפור הזה על האיש העתיד לעלות מתוך הים, ממפרץ עתלית, ולרחף על הגלים, מבלי שיירטב, ולאוץ אל הגבעות ואל החורשים שבפאתי הכפר המקסים עין-הוד.

דרך אגב, שאל אותה גואל, האם היא זוכרת מה שאמרו חז“ל בפרקי החכמה שלהם על המצב העדין שבו הם נתונים? ואיילה השיבה שהיתה רוצה להשלים מה שלא הספיקה, לחדול מכל עיסוקיה, לפתוח את הספרים הנכונים, ולהכיר, ואפילו מעט, מחכמתם של חז”ל ולדעת מניין שאבו את כוחם. וגואל אמר לה שחז“ל אמרו, גרוש וגרושה אלו הן ארבע דעות במיטה. ואיילה התקשתה מעט לרדת לסוף דעתם של חז”ל והוא פירש לה את המאמר. וכאילו מעצמה, כאילו היתה תלמידה מקשיבה, היא שאלה ומה אמרו חז"ל על רווק ואלמנה במיטה? כמה דעות יש כאן? וגואל אמר לה שאולי לא ירדה לסוף כוונתם. כשאמרו דעות כאילו אמרו אנשים, שגרוש וגרושה סוחבים אתם לכל מקום שיילכו, ובייחוד אל המיטה, את בני הזוג הקודמים שלהם, את דבריהם, את מגעם, את זכרונם. והרווק והאלמנה זה לא בדיוק אותו דבר. כי הרווק אינו גורר שום דעה אתו אל המיטה, כי אינו מביא שום אשה שאהב אל מיטת האלמנה. וגם האלמנה אינה משולה לגרושה. כי הרגע של המוות כאילו קטע את קשריה עם דעתו של מי שהיה אהובה.

איילה התרחקה מזרועותיו וחזרה ומלמלה בקול חרישי שהרווק והאלמנה לא חטאו לאיש, ולא פגעו באף אחד. אבל בכל זאת היתה לגואל הרגשה שאיילה לא קיבלה את דברי חז“ל עד תומם. כי איך זה שכל חייה הקודמים עם יקי מרגולין יישכחו ויימחקו כאילו לא היו קיימים? וגואל שראה את ספקותיה אמר לה שזהו רק מדרש וכל אדם יכול לדרוש את דברי חז”ל כרצונו. ואם קשה לה לקבל חלק זה או אחר מדבריהם, אין צורך להתעקש. ובכלל כל מה שאמר, אמר רק כדי להפיס את רוגזה ולהסיח אותה מדכאונה. כי הוא כבר למד שכשהיא מתחילה לדבר על נבואות-הלב שלה זה תמיד מסתיים שלא בטוב. ואיילה לא פויסה מדבריו והתכווצה בפינת המיטה ואמרה שלפעמים זה חותך בתוכה, הכאב על אבדנו, ואיך זה שחלף רק חודש ויקי כבר נשכח והולך? איך זה שהחברים כבר התפזרו איש לביתו ומכל החבורה הנהדרת והאוהבת שהקיפה אותה בימי האבל הראשונים כבר לא נשאר איש? ואיך זה שהבטיחו לה שנציג היחידה יבוא אליה לעתים מזומנות ויביא לה גם מסמכים וכל מיני מזכרות מיקי שנותרו במשרד היחידה, ושום נציג לא בא? גואל התהפך על צידו ומשך אליו את איילה ותקע את אגרופיה המכווצים בתוך כתפו הדוויה ואמר, אני לא שוכח, איילה. הכתף הזו מזכירה לי אותו כל לילה.

סמוך ליום השלושים נזדמנה לגואל שעה פנויה באמצע היום והוא הלך לבית-הקברות. הוא ידע שאיילה מזדמנת לשם פעמים רבות אבל לא שאל אותה לפרטים, כי היתה לו הרגשה שהיא אינה מוכנה לשתף אותו במסעותיה. ופעם אחת שגה ולא התאפק ושאל מה ששאל, ואיילה התלקחה באחת וזרקה עצמה כאילו היתה עדיין ילדה קטנה, וכאילו גואל הוא מורה קפדן העומד עליה להציק לה. והיא אמרה לו אז באופן מפורש שלא יתערב בענינים שבינה לבין יקי שבבית-הקברות. גואל נפגע מעט מדבריה, אבל לא השיב לה כלום, והשתדל להתרחק ממנה כשהרגיש שרוחה נושאת אותה אל המצבה.

הוא הלך אחריה מתחת לשדרה המצלה, תמיד נשבה בקסמי הגנן האלמוני שהפליא לנטוע את השדרה בסירוגין מלאי-תואם כל-כך. הפיקוסים נתחלפו בברושים ואלה נתחלפו באלונים. בצמרות האילנות קיננו ציפורים מצווחות שהתרוצצו בקריאות רמות בין העצים. ולרגע ירדה עליו הרגשה שהוא צועד מתחת לאפיריון ירוק של השדרה כמו במסע של אבל, ותרועות אבל פרועות מלוות אותו מבין הענפים. ואפילו שידע שלא תרועות הוא שמע אלא פשוט צריחות שלדגים וגירגורי צוֹצָלוֹת וקריאות עורבנים, נדמה לו לרגע קטן שמישהו מלווה את מסעו ועוקב אחריו מקרוב. ולפתע נחת על חזהו שלדג כחול ויפהפה, פירפר וצרח כהלום-יין. בתחילה נבהל מעט גואל וניסה לסלק את העוף הנרגש מחזהו, ולהטילו חזרה אל השדרה. אבל השלדג נעץ את צפרניו בתוך בד החולצה וגואל לא הצליח לסלקו.

אחר-כך ראה גואל שמעל השדרה מרחפת עננה ורודה ומוזרה. הוא לא הבין מה עושה העננה באמצע השמים בשעת צהריים, כמעט בשלהי הקיץ. הוא עמד מתחת לצוהר שנפתח בעלוות העצים, שכח את השלדג המתלבט על חזהו ועקב כמוקסם אחרי תנועת העננה הלא-קרואה. והעננה השתוללה ממש בתוך שמי-התכלת הבהירים. היא שינתה את צורתה כאילו היתה חשרת עשן או מטלית של ערפל, ולא עננה ורודה בצהרי קיץ. גואל התבונן בה והרגיש בעודו מתבונן שמישהו צופה בו. והוא נאחז חרדה קלה ואפילו צמרמורת סרקה את עורו. מישהו שלח אליו סימנים ברורים והוא לא ירד לסוף כוונתם. השלדג, אחר-כך העננה הוורודה ומה עוד מצפה לו בדרך הקצרה אל בית-הקברות?

וכשהמשיך במורד השדרה קמה פתאום רוח חזקה מסביב. היא עירבלה בבת-אחת אלפי עלים נשורים באיזה עַלעוֹל שחדר גם מתחת לבגדיו וצימרר את עורו. עצי השדרה נעו ברוח כאילו היו עשבים רכים, ולרגע חשך אור הצהרים, וגואל ראה איך קהל הציפורים נאחז בהלה, ופרץ בסיעות צפופות מתוך מחסה הצמרות, מעופף אחוז מורא מסביב לעצים. צריחות הציפורים התערבו בשריקות הרוח וגואל זכרוני שאל את עצמו, מה קורה פה לעזאזל?

אם יספר את הדברים האלה לאיילה היא תתחזק בדעתה על נבואות-הלב. והיא תוסיף ותספר לו את המעשיות ההן על הרגשתה המוקדמת, כשיקי הוזמן לשירות-המילואים. היא אפילו ידעה עוד לפני שסיפר לה שמדובר בשירות קשה וממושך על קו הגבול החדש שברמת-הגולן. והיא יכלה לראות בעיניה את תלי הבזלת הקודרים, את שדות השלף המצהיבים, ואת הקרקפות המכחילות של הקיפודנים נעות ברוח המתמידה שאינה חדלה שם לעולם. ופעם אחת, בחודש האבל שחלף, הוא אמר לה איילה, את יודעת מה פירוש השם שלי? והיא נפנתה אליו והביטה בו בדרכה השקטה, והוא התגבר על חיוכו ואמר לה ברצינות איילה, את יודעת מה פירוש גואל זכרוני? והיא השיבה שעד היום עוד לא נתנה דעתה על פירוש שמו. וגואל אמר לה שהוא נקרא כך משום שאביו רצה שישא את זכרון המשפחה שנשרפה באירופה. וכך בכל דרכי חייו הוא גואל את זכרם של המתים, ואם היא רוצה להשתעשע מעט, שתשנן את שמו כמה וכמה פעמים עד שמשמעותו תתחוור לה. ואיילה לחשה את שמו פעם ועוד פעם ועוד פעם. ואחר-כך הפשירה עצבותה והיא חייכה אליו מעט ואמרה נכון, בחיי, זה כמו תפילה לזכרם של הנופלים.

וכשקרב גואל אל בית-הקברות, המום מהעלעול הפתאומי, ראה אותה מרחוק רוכנת בין המצבות. ובאזניו עוד המתה ההמייה המחליאה של השלדג הצורח מעורבת ברעמים הקצרים של תותחי עשרים-המילימיטר². והוא שמע אותה מזמרת איזה זמר קטן לעצמה, כדרך שאנשים מזמרים לעצמם כשהם טורחים באיזו מלאכה שדורשת את כל ריכוז הנפש. ולרגע נדמה לו שהיא טועה, והמנגינה הזו שעולה באזניו אינה אלא המשך לזימרת הציפורים ששמע מתחת לעצי השדרה, ובכלל מאז הקרב הקצר, שמתחת לאופנה, משהו השתבש באוזניו. והוא חשש שלקה בשמיעתו ועור-התוף שלו ניזוק. אבל כשקרב עוד מעט הבחין בבירור בקולה, וגם יכול לקלוט את המנגינה. ואפילו שברי מלים נישאו אליו עם הרוח הקלה.

הוא לא רצה שאיילה תבחין בו, ונחבא מאחורי חומת שיחי הַתוּיָה הצפופה. ואז ראה אותה סובבת בין הקברים, מתקינה עציצים שנתמוטטו, מיישרת קמטי שיחים ומאספת עלים יבשים. מפעם לפעם היתה עוצרת ממול למצבה ומעבירה את ידה הקטנה, למחות את הקורים האפורים שפגעו בלובן האבן. ואחר כך היתה מוחה את האבק מהאותיות החרותות בלוח, ויוצקת מים באגרטלים הגדולים הנשענים אל האבנים. ובתוך כך זימרה לנפשה כל הזמן ולא הבחינה כלל בגואל הצופה בה מאחורי חומת השיחים. אחר כך הלכה אל מצבתו של יקי מרגולין ועמדה לידה. השיר שזימרה לנפשה התגבר וגואל היה מוכרח להתקרב כי לא יכול לראות בדיוק את סדר מעשיה.

היא לא ידעה שהוא סמוך אליה והיא לא שיערה קרבתו של אף אדם. היא פעלה בחופשיות גמורה ונעה בקפיציות, כמרקדת. לקחה ענף דקיק בידיה ומעכה אותו בין אצבעותיה, ואחר שלפה ורד לבן ובוהק מתוך צנצנת שעמדה שם והניחה אותוֹ על המצבה. ומן המצבה אספה שני ורדים אדומים, קרבה אותם לאפה, שאפה את ריחם ובדקה את טריותם. אחד מהם כבר החל לנבול ואיילה סילקה אותו לערימת האשפה. אבל את השני החזירה אל המים. וגואל נזכר שכמעט כל יום, בהליכתה אל מצבתו של יקי, היא נושאת ורדים לבנים ואדומים. ופעם אחת גם ביקש לעזור לה לשאת את משאה, אבל איילה אמרה לו שהם קלים ושאינה צריכה לעזרתו, ובכלל, היא מעדיפה לעשות את הדברים האלה לבדה. וגואל ויתר לה, ולא הלך אחריה ולא ראה את סדר מעשיה ליד המצבה.

בשעה שהתכופפה אל הוורדים הוא ראה את גופה נחשף לרגע מתוך הקפלים של שמלתה הקטנה. ותאוותו אליה התעוררה בחזקה. הוא עצם את עיניו ומראה גופה העירום פרץ בכוח אל עיניו. הוא זכר את לילות ראשית אהבתם האסורה, את יגיעת גופה בחיבוקיה, הוא זכר את הריחות הטובים שפלטה בשעת אהבתם, כל-כך קטנה עמדה שם מנגד, בין המצבות, וכל-כך נחשקת היתה פתאום, עד שתקף עליו כאב חלציים נוקב. כלא השיחים העיק עליו, והוא רצה לצאת אליה ולחבקה, להרימה בזרועותיו, לנתקה מהמצבה ומהפולחן הקטן שהיתה עורכת שם. אבל שירתה ריתקה אותו אל השיחים, והוא לא זז ממקומו ורק הביט אליה בעינים כלות. כמעט יום יום היא באה הנה, ממעכת ענפים רכים ומחליפה ורדים לבנים באדומים. ובאמת יש לו כמה שאלות שתצטרך להשיב עליהן. ואם תהיה נחמדה הרי יוכל גם הוא לספר על שלושת הסימנים המוזרים שנקרו היום בדרכו אל בית-הקברות. ויחד יוכלו לחפש ולמצוא סימנים נוספים. שאילו היו חכמים יכלו לדעת כבר לפני כמה שנים שלא עם יקי מרגולין היתה צריכה איילה להכנס לחופה, אלא דווקא עם גואל זכרוני, חברו הטוב, שעמד ברווקותו עד שנתו השלושים ואחת. וכאילו מלמעלה עיכבו בעדו שימתין עד לשעה הרעה ההיא, מתחת למצדיות הסוריות באופנה. ולרגע חלף הרהור בראשו של גואל, מה היתה איילה אומרת לו, אילו לא היה שם, ליד השריונית ההפוכה, ליד יקי מרגולין והנער ההוא שנהרג יחד אתו.

 

ה    🔗

לאחר ההתמוטטות בתחנת “אגד” בראש-פינה, הרהר גואל זכרוני בכוחם האלים של הזכרונות. האם באמת היתה זו התמוטטות? או אולי רק התקף קצר וחריף של זכרונות? כך לפתע, על שפת הכביש, בתחנת האוטובוסים, מול בנין המשטרה, חברו עליו גדודים של זכרונות, והוא זכר איך בהיותו נער צעיר, משרת בצבא הסדיר, היתה ראש-פינה השער שבו נפתחו וננעלו חרדותיו. מראש-פינה הגיע אל החפירות. מראש-פינה נשלח אל המארבים, אל סיורי הגבול, אל הלילות חסרי-השינה. כבר אז, לפני שנים רבות, נמאסו עליו מדרוני הבזלת היורדים בפתאומיות אל עמק החולה. מרוב שהיה צופה בהם ובולש בכל נקיקיהם, ומרוב שהיה בקיא בכל סנטימטר שלהם על גבי המפות, ומרוב שרצה להכיר כל אבן וכל שביל, מעבר לגבול הסורי, מרוב כל אלה נמאסו עליו מדרוני הבזלת עד שלא יכול עוד להביט בהם. והוא זכר, איך כשהגיע זמן חופשתו, והוא פנה דרומה והפנה את גבו אל מצוקי הבזלת, מילא אותו רגש הקלה נפלא, כאילו שב וזכה בחייו הקצרים. כאילו הומתק איזה גזר-דין מאיים, וחייו הצעירים, שטרם הספיק לחיותם, זכו לאַרְכָּה בלתי צפויה.

כך היה כשרבץ כמה חודשים רצופים בחפירות הבוץ שליד יסוד-המַעֲלָה. השלוליות והאדמה הכבדה ציפו את בגדיו ואת נעליו במעטה-בוץ אפרפר שרק אחרי ימים הצליח להיפטר ממנו, וכך היה כששכב בין הסלעים הלוהטים בימי החמסין הקשים בתצפית בתֵל-מוּטִילָהּ, וכך גם היה כשפיטרל שבועות על גבי שבועות בדרכי העפר הבוגדניות שבין גדות לגונן. האם באמת החוויר כל-כך, כמו שאמר הנהג מן הקיבוץ ההררי? או אולי היה זה האור המיוחד של אחר הצהריים? והחולשה שחש בה והכובד המעיק ברגליים, והדופק שלו שפעימתו גברה ומילאה את אוזניו? ובכלל, האם זה אפשר, שלאחר שנים, בדרכו לאיזו הרצאה בקיבוץ הררי ייפקד פתאום במטח מכאיב של זכרונות? ואילו לא היה לופת את עמוד הברזל של התחנה, ואילו לא היה מתיישב על שפת הכביש, היה מתעלף שם מתחת למכוניות, ואוזניו דחוסות באותה המייה מחליאה, תערובת קולות שיש בה מן הרחש העמום שבקע מתחת לשריונית ההפוכה, ויש בה גם מן הרעש השורקני של המסוק החג מעליהם ואינו מוצא לו משטח נחיתה בטוח, וגם מקריאות החובשים ומבלימת גלגלי האמבולנס, ואיך יוכל לשכוח את האוושה המתכתית של מכשירי הקשר, המספרת את כל הסיפור העצוב בפרקים שנתבלבל סדרם?

אחרי התקרית נערך בגדוד שיחזור מדויק ומעייף של מהלך האירועים, וגם גואל וחבריו נקראו לשוב לקונייטרה לקחת בו חלק. המפקד החזיק בידו את יומן המבצעים הממורטט, ולידו בתוך בג’יפ נערמו תיקים רבים שכולם סיפרו את סיפור התקרית. היה שם מה שדיווח קצין הקשר שישב למעלה, על התל, בתוך תחנת האלחוט. והיה שם מה ששמעו אחרים במקומות מרוחקים. המפקד הושיב אותו בג’יפ ושאל אותו לאן נסעתם? כאן נפתחה עליכם האש? זאת אופנה? וזהו הגשרון, והתעלה? ואני רוצה שתספר לי בדיוק מה קרה לשריונית שנסעה לפנים. וגואל התאמץ להשיב על שאלותיו ולדייק ככל יכולתו. כתפו כאבה מטילטולי הג’יפ והיתה לו הרגשה שהמפקד נוזף בו מבעד לשאלותיו הקצרות. למה זה צריך היה לקרות? הרי אינכם טירונים שיוצאים בפעם הראשונה אל הגבול? הוא חש בנזיפתו הסמויה. איך זה שנהרגים שניים מהבחורים ממטח מקרי ובלתי מכוּון של תותחי העשרים-מילימטר? ואחר-כך נסעו שעה ארוכה בין סלעי הבזלת והמפקד אמר שבכלל זאת דרך מטומטמת. והסורים משקיפים עליה בבירור. וכל אבן שבה גלויה לפניהם, ואולי בכלל היה כדאי שהדרך תשנה את מסלולה? אולי כדאי לבחור נתיב נסתר וחמקמק?

גואל זכרוני הקשיב בעייפות לשאלות הטורדות של המפקד ורצה לערוך סדרה של שאלות משל עצמו. גם לו יש כמה עניינים שלא התבררו עד היום. מה השתבש עם המסוק? מדוע חג מעליהם זמן ארוך כל-כך? ומדוע כשנחת סוף-סוף נחת כל-כך רחוק שהם כמעט והתפגרו עד שפינו אליו את הפצועים? ומדוע הוזעקו הטנקים לחלצם רק אחרי שאזלה כל התחמושת?

והוא מצא עצמו מהרהר באיילה, בחייו שהשתנו מקצה אל קצה. בילדים שיוליד ממנה. בדברים שיעשו, בחיים שיחיו מעכשיו. איך באמת יהיו חייהם מעכשיו? אלה השאלות הנכונות ולא נידנודיו של המפקד. והוא ידע שיקי מרגולין ימשיך לחיות לצדם, בלתי נראה ובלתי נשמע, אבל מוחש מאד. ממש כמו שישבו החברים סביב מיטתו הריקה בביתן בקונייטרה. הוא כבר לא היה שם. והם ידעו שהוא כבר לא שם. ושהוא כבר לא יחזור. לא לקונייטרה ולא לכל מקום אחר שבעולם. אף-על-פי-כן התייחסו למיטה הריקה כאילו יקי ישן בה בלילות. ולא נגעו אפילו באבזם הקטן, ולא הזיזו אפילו קפל אחד בשמיכות הצבאיות.

המפקד אמר שלא ברור לגמרי אם כולם נהגו כשורה. ואולי גם ייחקר מי שייחקר ביתר פרטות. ואולי גם יישפט מי שלא עשה את חובתו כראוי. משפטים כאלה טיבם שהם מתארכים חודשים ארוכים. הם ייקראו, פעם אחר פעם, להעיד ושוב להעיד על מה שראו ועל מה ששמעו ועל מה שכבר העידו. ואף-על-פי שהכל כבר כתוב בפרטי פרטים בתיקים שלצדו הרי הוא מבקשם שייענו גם להבא לכל זימון, כמו שנענו עד היום. וגואל חשב שאולי כבר לא יוכל להביא להם תועלת בתחקירים הבאים, כי זכרונו מיטשטש ואין לו בטחון מלא בסדר האירועים. האם באמת לקה בהלם-קרב אחרי התקרית? שהרי את מהלכי הפינוי כבר איננו זוכר והכל משובש אצלו שם בערבוביה. המסוק והטנקים והאמבולנס והשריונית וארגזי התחמושת הריקים של המקלעים המצחינים משמן שהתלהט. וגם איילה אמרה לו כבר כמה פעמים שנדמה לה שהוא ממציא כל פעם גירסה שונה על מהלך התקרית, ואולי כדאי שייצמד לסדר האמיתי של העובדות? והאם באמת יכול רסיס שטחי הנתקע בכתף להכאיב כל-כך? ולהשפיע כך על הזיכרון?

ומה שהכי הרגיז אותו היה שגילה כי לא היה סדר אירועים אחד ויחיד. וגם איילה טעתה אם חשבה שהיה. כל אחד מהנחקרים שהשתתפו בתקרית תיאר סדר אחר, כאילו לא קרו הדברים באמת, וכאילו לא נהרגו שם יקי והנער שאתו. וכאילו כל התקרית לא היתה אלא סיפור שיש לו אינסוף גירסאות. מה ששמע קצין הקשר על ההר לא היה מה שראה טייס המסוק. ומה שסיפר מפקד התותחנים לא היה מה שראה מפקד כוח-החילוץ. ומה שנרשם ביומן המבצעים הגדודי לא היה מה שנכתב בספר המבצעים החטיבתי. ופעם שאלה אותו איילה אם מישהו בכלל יודע איך התרחשו הדברים וגואל מעט נעלב ואמר לה שהרסיס פגע בכתפו ולא בראשו, והוא זוכר כל חלקיק שנייה מתקרית האש. ואם היא רוצה לדייק היא יכולה לבקש מהצבא שישלחו לה העתקים מיומן המבצעים הגדודי. שם תוכל למצוא את הפרטים החסרים לה ולהשוות אותם עם מה שסיפר לה.

ואחר-כך שכב לידה בחשיכה וחשב על חייו ועל האשה הקטנה הזו, שכבר הספיקה להיות אלמנה צעירה. ועל גופה שהתגלה לו מבעד לשמלתה השחורה הקטנה שלבשה ביום הלוויה, ועל התאווה העזה אליה, שבאה עליו בבית-הקברות, כשראה אותה מזמרת לנפשה ועוסקת בפולחן הוורדים המסתורי. והוא חשב על מי שמכוון מלמעלה ומגלגל את חייו כאילו הם כדור משחק. שאילו יקי לא היה נופל ליד אופנה, הוא לא היה נמצא עם איילה, אבל ככה יחיו עד יומם האחרון עם שוכן-העפר ביניהם. ואף פעם לא יוכל גואל לדעת אם אמנם שליט המקרה במהלכי חייו, או שזוהי שבועת הנקם של הַשְׁכִיב יקי מרגולין.

איילה אמרה לו פעם שאינה מאמינה בהישארות הנפש, ומי שהלך מאתנו כבר לא יחזור. אבל הוא פיתח לעצמו דרכים להבחין בה מתי היא חוזרת אל יקי. גם בהקיץ היתה שבה לפעמים אל יקי ואל השנים שעשו שניהם בלעדיו. הוא למד להכיר בעיניה איזה נצנוץ מסגיר ואז ידע שהיא עכשיו איננה עמו אלא מפליגה בתוך עצמה אל יקי. ועל מה שהיה בלילות אין מה לדבר. לפעמים היתה פולטת צעקה מתוך שנתה והוא הבין שהיא שרוּיה באיזו מריבה עם יקי. בתחילה התרגש מקריאותיה והיה מעיר אותה ואומר איילה, זה אני. אל תפחדי, זה אני כאן לידך. אבל אחר-כך הבין שלא מפחד היא צועקת וכי מתוך רצון ולא בכפייה איילה צוללת לתוך עברה. וגם כשעקב אחריה וראה איך היא מקפידה לערוך את פולחן הוורדים, לא מצא תשובה למצוקתו. הוא הפתיע אותה בשעה שהחליפה ורדים אדומים בלבנים. אבל היא לא נבוכה כלל וביקשה את עזרתו. אבל איילה מה כל הפולחן הטפשי שאת עושה? והיא רק חייכה ושמרה בידה את הוורד הלבן, ומשכה אותו אל המקלחת. וכשעמדו עירומים מתחת למים העבירה על גופו את ידה ואת הוורד הלבן, כאילו השביעה רוחות רחוקים: גואל יהיה בריא. גואל יאריך ימים. גואל לא יילקח ממנה בטרם עת. גואל ייטיב עם גופה. גואל יהיה אבי ילדיה. וכל הזמן שמרה על חיוכה והיתה מזמרת לנפשה מנגינה משונה שצבטה את לבו של גואל עד שדימה שהוא חש ממש כאב בחזהו.

ולילה אחד שאלה אותו האם הוא זוכר את השלדג שנצמד לחזהו? האם הוא זוכר את העננה הוורודה שחלפה בשמי התכלת באמצע היום? האם עודו זוכר את רוח-העלעול שסיחררה ענני עלים ברחבת בית-הקברות? האם אין אלו סימנים? האם לא הבחין שמישהו שולח אליו סימנים? וגואל שלא ירד לסוף דעתה, ורק הבין שיש לה עולם משלה, עולם תחתיות מלא ושלם, שהוא לא יקח בו חלק, היה מודאג בתחילה שמא דעתה משתבשת עליה מחמת צערה על יקי. אבל כשחלפו הימים ראה שעולמה הסמוי כלל אינו משבש את חייה בעולם הנגלה. והוא הרפה משאלותיו והניח לה מחקירותיו, וכשהיתה מעבירה עליו את ידה הרכה והמלטפת את עורו בוורד ואומרת, ומהם הוורדים שהיא מחליפה על המצבה של יקי? האם אינו מבחין שהיא שולחת סימנים? היה נענה לקריאות גופה, צולל אל מיטת אהבתם, ושוקע כל כולו בתוך גופה הקטן וגווע לאיטו בין רגליה.

ואחר כמה חודשים הביא אליה את תוצאות החקירה הצבאית. אחדים מהמשפטים טרם הסתיימו אבל התמונה התבהרה לגמרי. איילה קראה את המסמך שהביא ולא אמרה דבר, אבל גואל לא הרפה ממנה, ושאל אותה מה היא רוצה מחייו? ואיילה סרבה לשוחח אתו על תוצאות החקירה, ואמרה שמוטב יהיה לשניהם אם המסמך ייגנז במגירה ולא ישובו לדון בו. אבל בגואל אחז קוצר רוח והוא לחץ עליה שתגיד לו את דעתה. ולבסוף התפרצה איילה וצעקה עליו שהיא בטוחה, בטוחה במאה אחוזים, שאפשר היה לעשות משהו עם השריונית ההפוכה. ולא ייתכן, פשוט אין להעלות על הדעת שיקי והנער ההוא ישכבו שם, מחוצים מתחת לחמישה טון של פלדה חדה, ומסביב עומדים החברים, החברים הכי טובים שלו, ואינם מצליחים לחלץ אותו ואת הנער ההוא שאתו מתחת לשריונית. וגואל שנמלא רוגז משונה התפרץ גם הוא כנגדה וצרח עליה שהיא מדברת שטויות, שהיא אינה יודעת בכלל מה זה צבא. ומה שהיא אומרת זה סתם גיבוב רגשני. ואיילה צעקה עליו שהיא בטוחה שיש כאן לא מעט רשלנות. ואחרי הכל שמעה את הסיפורים מפיו ועל פי גירסתו. ואינה רוצה אפילו לחשוב מה היה שם באמת. וחבל ששמעה רק אותו ולא שמעה אחרים. גואל כעס ואמר לה שהיא סתם הפכפכת ואשה לא יציבה. כי כשהציע לה לשמוע גם את דברי האחרים היא דחתה אותו. איילה חזרה ואמרה שאין לה כוח להתמודד עם כל הצבא, אבל רשלנות בטח היתה שם. וגואל שאיבד את בלמי לשונו אמר לה שלא רשלנות היא מחפשת אלא נקמה היא מחפשת. והיא רק חוששת לומר את המלה האיומה הזו. ואיילה נתקפה בבכי שונק והטילה עצמה על המיטה, ובמשך שעות הוא ניסה לפייסה אבל היא לא התפייסה.

ואחר-כך שכב לידה ובקול חרישי סיפר לה על חייו שנשתנו מאותו היום הנמהר. ועל הילדים שייוולדו להם. ועל הדברים שירצה לעשות בחייו. ועל המקרה הרע השולט בחייו של איש לגמרי נגד רצונו, ולבסוף נמצא שלטובה יצא. הוא סיפר לה על הצעקות הליליות שלה, על פולחן הוורדים שלה, שהוא עוקב אחריו מרחוק. ואחר כך הוסיף ואמר לה שאין להם ברירה, והם יצטרכו לחיות עם יקי מרגולין כל חייהם. עם רגע מותו ועם ההרגשה הרעה שאולי אפשר היה להצילו. והוא יהיה אתם תמיד. גם כשישכבו במיטת אהבתם, וגם כשילחמו זה בזו על האמת המתחמקת. ואת הדבר הזה הבין כבר בביתן החיילים ההוא, בעיירה קונייטרה ההרוסה, בקיץ הארוך ההוא של אלף-תשע-מאות-ששים-ותשע, באמצע מלחמת-ההתשה, ועוד לפני כן הבין הכל. בתוך התעלה ליד הגשרון, מתחת למצדיות הבטון של אופנה.