רקע
זאב ז'בוטינסקי
הציונות וארגון הלאום היהודי ברוסיה
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
שפת מקור: רוסית
פרטי מהדורת מקור: ערי ז'בוטינסקי; תש"ז 1947

דברים בועידה השלישית של ההסתדרות הציונית ברוסיה

הלסינגפוֹרס, 1906


ועידת הלסינגפורס נתכּנסה בשלהי המהפכה הרוסית הראשונה, והנושא הראשי בדיוניה היתה הבעיה, כיצד לארגן את “הלאום היהודי” ברוסיה החדשה, רבּת-הלאוּמים, וכיצד ליישב את ההתארגנות בגולה עם החזון הציוני.

ז’בוטינסקי, שהיה מראשי המארגנים והאידיאוֹלוֹגים של ועידה זו, השתתף כמה פעמים בויכוחים וגם הרצה בה את ההרצאה על “פעולתנו הקרובה”.

 

בויכוח

ז’בוטינסקי נוטל את רשות-הדיבור, בכדי להבהיר את עניני היסוד השנויים במחלוקת אשר בשתי ההרצאות1. לדעתו יש הכרח בהבהרה זו משום סביכוּתה של הבעיה. הוא עומד על שלשת העיקרים הבאים: ההכרח לארגן את היהדות; הזקוקים אנו ל“אַבטוֹנוֹמיה לאומית-מדינית” או ל“הנהלה עצמית”; מה צריך להיות מוסד ההנהלה העצמית – כינוס מרכזי המארגן את היהודים “מלמעלה”, או קהילות מקומיות המתחברות כאילו “מלמטה”.

ההכרח לארגן את היהודים אינו תולדה מן העובדה, שאנו דוגלים בתחיה, אלא מן העובדה שאנו פּסימיסטים. מהיותנו פּסימיסטים אין אנו מאמינים, כי כאן, בלא טריטוֹריה, נוכל להשיג הרבה. יודעים אנחנו, כי כל זכויותינו תשארנה על הנייר בלבד, אם לא נוכל להגן עליהן בעצמנו. ויחד עם זה יודעים אנו, באשר ציונים אנחנו, שאם היהדות תלחם לעתידה בעצמה ומתוך חירותה, הרי בהכרח תגיע אל הציונות.

לפיכך, עלינו ליצור ביהדות את התנאים לגילוּיה ולהתפתחותה של פעולתה העצמית. והרי בשביל הפעולה העצמית דרושים ארגון ואיחוד. מטעמים אלה ולא מתוך אשליות של תחיה, רוצים אנו באיחודם ובהתארגנותם של היהודים.

הנקודה השניה השנויה במחלוקת היא זו: הדרושה לנו אַבטוֹנוֹמיה, כלומר ארגון שיש לו זכויות לתחיקת-כפיה, או הנהלה עצמית, כלומר אפשרות להסדיר את ענינינו, ככל אישיות משפטית שאין לה תפקידי-כפיה חוץ מן הזכות להטיל מסים על האנשים הנהנים ממוסדותינו. הנואם תומך בהדגשה יתרה בדרך השניה, משום שסבור הוא, כי זו הדרך היחידה בשביל היהודים הפזורים ונטולי-הטריטוֹריה.

בשאלה השלישית תומך ז’בוטינסקי בכינוס לאומי, שייסד את המוסדות המקומיים, “מלמעלה”, כביכול. כי בכך רואה הוא את הגשמת סיסמתנו על יהדות מאוחדת. אם נדרוש רק ועדי-קהילות מקומיים, שיהיו רשאים להתאחד, אך רשאים גם לא להתאחד, לא נגשים עד תומו את הרעיון הנראה לנו כהכרחי מבחינה היסטוֹרית – את הרעיון בדבר ארגון היהדות בגולה.

_ _ _ _ _ _ _ _

בויכוח על אותן שתי ההרצאות שוב נטל ז’בוטינסקי את רשות-הדיבור.

כבר אמרתי לכם, כי אינני מסכים לתיאוריה של הח' אלייניקוֹב בדבר שני השטחים2. סבור אני, כי חיי היהודים שוטפים באפיק קבוע מראש, באפיק הציונות, וכל הנחלים שזרמו במשך אלפיים שנה בגלות היהודית, נשפכים אל הנהר האחד הזורם מציוֹן לציוֹן. צדק הח' אלייניקוב באמרו, כי אף אם נקבל את הכל, הרי בסופו של דבר לא נקבל מאומה. נקבל אחד למאה ממה שיקבלו שכנינו, אם-כי אנו נוציא לשם כך כוחות ומרץ יותר מהם. לדעה זו אני מסכים; אך אם טוען אלייניקוֹב, שבהיות לנו “סיים”3, לא יהא לנו במה לדון בו, הרי אשיב לו על כך: אנחנו עם, שיש לו שאלות בוערות וכאובות יותר מלכל עם אחד עלי-אדמות. הח' אלייניקוֹב תוהה ושואל, במה נוכל למלא את ה“סיים” שלנו. “מיט אונזערע צרות”4, ח' אלייניקוֹב! ואם יעסוק ה“סיים” בשאלות של בית-הספר העברי, של אגודות יהודיות להלואה-וחסכון, של הסדרת ההגירה היהודית וכו', הרי ההיסטוריון היהודי של העתיד יכנה לבסוף את הדברים האלה בשם, שאנו קוראים לו “ציונות”.

עתה רוצה אני להפנות את תשומת-לבכם לשתי השאלות העיקריות השנויות במחלוקת, שהיו כלולות בהרצאתו של זיידנמן. הראשונה היא: מי יופיע כנושא הזכויות היהודיות – הכינוס הלאומי או הקהילה הלאומית? במלים אחרות: מה תהיה סיסמתנו – היהדות המאוחדת או הקבוצות הבודדות במקומותיהן? השאלה היא שאלה אופּוֹרטוּניסטית גרידא. כי כל הציונים רוצים לאחד את היהדות בגוף שלם אחד, אלא שיש אומרים, כי קהילות שתורשינה להתאחד ביניהן “יתנו” לנו ביתר קלות מאשר תיכף מוסד מרכזי אחד. אך, אם ה“דוּמה” לא תרצה ביהדות מאוחדת, הרי גם לא תתן לקהילות את הזכות להתאחד!

אני אינני מתנגד לאוֹפּוֹרטוּניזם, אך בטוחני: או שיניחו לנו להתאחד מיד או יסתמו אות כל הדרכים לאיחוד. כשאנו באים לבדוק בעיה זו כמו הח' זיידנמן, עלינו לומר, כי יתכן שלא נקבל את ה“סיים” מסיבות מקריות בלבד, למשל, בגלל הופעה בלתי-מוצלחת של הצירים היהודיים ב“דוּמה” הממלכתית. אבל, רבותי, אם תנאי-חיינו האוֹבּייקטיבים מובילים אל כנסיה לאומית, צריכים אנו להציג דרישה זו, אף אם לא תתגשם. אך לעומת זאת יועיל הדבר להכּרתם של המוני העם. דחיית התביעה תוכיח לכל יהודי, כי יש לו צרכים, אשר בניכר על סיפוקם לא יבואו.

ועתה נעבור אל השאלה השניה – אַבטוֹנוֹמיה או הנהלה עצמית? אשתקד התכנס בפטרבורג כינוס של בני הלאומים הלא-רוסיים, ושם נוכחנו לדעת, מה ההבדל בינינו לבין שאר העמים. בשעה שהעלינו את התביעה לאבטוֹנוֹמיה לאומית במקום טריטוֹריאַלית, אמרו לנו, כי אינם מאמינים שאפשר להגשימה. כינוס הלאומים הלא-רוסיים הוכיח לנו, כי עלינו להציג דרישות קטנות הרבה יותר מדרישותיהן של האומות הטריטוֹריאַליות. ועלינו להחיש את הדבר דוקא משום שאנו ציונים ויודעים מהו אסוננו – האֶכּסטריטוֹריאַליוֹת. ההבדל בין אומות טריטוֹריאַליות לאֶכּסטריטוֹריאַליוֹת הוא, בקיצור, זה, שהללו יכולות לחוקק לעצמן חוקים, ואֵלוּ יכולות רק ליצור מוסדות ולתקן תקנה אחת ויחידה – להטיל מס עצמי. לפיכך מכנים אנו את הדבר שאנו תובעים בשם: “הנהלת עצמית”.

יכולני לראות את תפקידי בויכוח זה כנגמר. אך ברצוני עוד להעיר, שכאן ניתנו ל“געגענוואַרטס-ארבייט”5 טעמים שונים, אך בשעה שנצביע על ההחלטות, עלינו לעמוד לא על אחד מהם, אלא על הדבר המאחד את כולנו – על תכנית-באזל, שבכינוסינו איננה עומדת לדיון, ושעליה אנו מסתמכים כמו שהסוציאַל-דימוקרטים מסתמכים על המאַניפסט הקוֹמוּניסטי והיהודי הדתי על התלמוד או על התורה.

ההרצאה על “פעולתנו הקרובה”

כשאנו באים להציג תביעות כלשהן, הרי עלינו למצוא את האמצעים להגשימן בחיים. דבר זה לא יתכן אלא באמצעות שלטון ממלכתי, כלומר, בשעה זו, באמצעות ה“דוּמה” הממלכתית. עלינו להגדיר את תכנית-פעולותינו. ראשית-כֹל, עלינו להגדיר את מקומנו בתנועת השחרור6. לתנועת השחרור שני שלבים: הראשון – הורס, שלילי; השני – בונה, חיובי. מכיון שנפיק תועלת מהריסת המשטר הקיים, אין אצל היהודים בכלל, ואצל הציונים בפרט, שום מקום לשאלה, אם עלינו להשתתף בה אם לאו. כאן יכולנו לומר, כי כל קבוצה צריכה להשקיע בהריסת המשטר הקיים השקעה פּרוֹפּוֹרציוֹנאַלית להנאה אשר היא תפיק מהריסתו. זהו כעין עיקרון של “הנציגות היחסית במהפכה”, אם אפשר לומר כך. אך אינני נוקט עמדה זו. מידת השתתפותנו בתנועת השחרור צריכה להלום לא רק את האינטרסים היהודיים, אלא גם את האינטרסים של תנועת השחרור. ואנו, הציונים, הרואים באֶכּסטריטוֹריאַליוּת היהודית תופעה בלתי-נורמאַלית, וגם יודעים להעריך תופעה זו, אנו יודעים, כי היהודים אינם מהווים כוח רב, לא מבחינה כמוּתית ולא מבחינה מוסרית, ולכן לא יוכלו להשפיע על תנועת ההרס אלא השפעה מועטת מאד. ואפילו בשעה שתגיע המהפכה לשיאה, לא יוכל זהרה הרב לאַחז את עינינו או את עיני מתנגדינו. המפלגות היהודיות המהפכניות ביותר כבר מודות עתה, כי כל מעשי-גבורתן לא הועילו לדחוף דחיפוֹת, והיה בהם רק כדי לשׂרוט שׂריטוֹת.

ואנו, הציונים, לא נוכל שלא לומר בלב שבור כי כוח רב הוצא לריק לא רק בשבילנו, אלא גם בשביל תנועת השחרור. לכן אנו נקח חלק בתנועת השחרור רק לפי קנה-מידה זה, כי רוצים אנחנו, שכל קרבן יהודי יביא תועלת – אם לא לנו, הרי לפחות לדימוֹקראַטיה. בהתאם להחלטת הקבוצה, שאני מדבר בשמה, לא אביא לפניכם ניסוח מדוייק של מידת השתתפותנו בשלב ההרס, אך משמעוּת דברי היא בערך זו: על היהודים לקחת חלק בתנועת השחרור במידה פּרוֹפּוֹרציוֹנאַלית לכוחותיהם, למשקלם היחסי. עלינו להצטרף להופעתן של הקבוצות הטריטוֹריאַליות, אך אין אנו יכולים להיות חלוצים במאבק. את כל הדברים האלה אמרתי, כפי שאתם כבר יודעים, לא לשם הצעת החלטה כלשהי, אלא כדברי הקדמה. בשלב היוצר, שבו ימלא את התפקיד הראשי לא הכוח הגופני, אלא הרמה התרבותית וההתפתחות השכלית, נוכל למלא תפקיד העולה על משקלנו היחסי. אך גם כאן לא נועד לנו תפקיד ניכר בכל השאלות. בשאלה האַגראַרית, למשל, יהיה תפקידנו אפסי. לעומת זאת, בשאלה הלאומית, בשאלת המבנה של ה“נאַציאָנאַליטעטען-שטאַאַט”7, נוכל לומר את דברנו. בשטח זה נוכל למלא תפקיד רב-ערך בשלב היוצר, ובשטח זה נוכל לפרושׂ את יריעתנו שלנו.

כשאלתה על הפרק בעית התביעות הלאומיות, נדמה היה לרבים, כי מאחר שאנחנו שוּעל בלי זנב, צריכים כל השועלים להיות בלי זנבות, ולכן הציגו את דרישת האַבטוֹנוֹמיה הלאומית8 לכל האומות. רעיון זה פּוּתח, למשל, בכתב-העת ואחרי-כן בקובץ “התחיה” (“ווזֹרוֹז’דנייה”). אבל אנחנו אוּמת-מיעוט, ולא נוכל לתבוע מכל האומות, שתמצאנה במצב של מיעוט. לכן צריכים אנו לדרוש: א) אַבטוֹנוֹמיה טריטוֹריאַלית לאזורים בעלי אוכלוסיה חד-לאומית; ב) הבטחת הזכויות למיעוטים הלאומיים. מכאן נמצאנו למדים מי יוכל להיות לנו בעל-ברית. תחילה סבורים היינו, כי נוכל להסתמך על הקבוצות הלאומיות הטריטוֹריאַליות, אך עתה יודעים אנחנו, כי רק קבוצות המיעוטים הלאומיים יוכלו להיות בעלי-בריתנו, למשל האוּקראַינים בפטרבּוּרג אחרי שאוּקראַינה תקבל אַבטוֹנוֹמיה, הפּולנים בווֹהלין, באיזור הדרומי-מערבי, וכו'. יחד עם זה אסור לנו לשכוח, כי קיבוצי-מיעוטים אלה לא קיפחו עדיין את קשריהם עם המטרוֹפּוֹלין שלהם, ושאלת האַבטוֹנוֹמיה למטרוֹפּוֹלין מאפילה בעיניהם על מצבם שלהם. לפיכך תפקידנו הוא – להצביע לפניהם על האינטרסים המיוחדים להם. עלינו לבקש בעלי-ברית לא בין אלה המתיחסים אלינו באהדה, אלא בין הקיבוצים שהאינטרסים שלהם מזדהים עם האינטרסים שלנו. אך גם כאן עלינו לדעת, כי לא עם כל הקיבוצים האלה נוכל לכרות ברית. תביעתנו היסודית כלפיהם – דימוֹקראַטיוּת. צריכים אנו לעורר את הקיבוצים האלה לפעולה, לסייע בידיהם להתארגן, ואף נוכל להתאחד עמהם לשם יצירת דעת-קהל. וברית זו של קיבוצי המיעוטים הלאומיים היא שתלחם לזכויות המיעוט הלאומי.

ועתה עומדים אנו בפני השאלה, כיצד עלינו לפעול ומי צריך לפעול. עד עכשיו לא הופענו כמפלגה פוליטית לא כלפי חוץ ולא בקרב היהדות. פעלנו ב“ברית לשלימוּת-הזכויות”, במפלגת הק. ד., יעקבּסוֹן היה בקבוצה העמלנית – אך כמפלגה פוליטית עדיין לא הופיעה ההסתדרות הציונית ברוסיה. כיצד צריכים אנו לפעול להבא? תתכן רק תשובה אחת ויחידה: עלינו להופיע כמפלגה ציונית. ננתח-נא את הנימוקים השגורים בפי המתנגדים להופעה תחת הדגל הציוני, בפי חסידי ה“פאָלקספּאַרטיי”9, חסידי ההופעה תחת דגל יהודי כלל-לאומי. ראשית-כל, אומרים לנו כי בין יהודי רוסיה יש לאומיים רבים, שלא הצטרפו לציונות רק משום שאינם מאמינים בהתגשמותה, אך מסכימים הם לכל תביעותינו הלאומיות-הפוליטיות ברוסיה גופה. ואם נקים מפלגה ציונית, הרי יסודות אלה לא יצטרפו אליה. ומכאן השאלה, אם לא נחליש את הכוחות הלאומיים במה שלא נתמזג עם אותם היסודות, שאינם מסכימים לחזוננו הסופי, אך מסכימים לכל השלבים המוליכים אליו.

וההנמקה השניה היא זו: ההמון מצייר לעצמו את הציונים כאנשים השואפים להקים מקלט אַבטוֹנוֹמי בארץ-ישראל, ואינו רואה, כי מתכניתם זו נובעת ה“געגענוואַרטס-ארבייט” בגולה. אם תציעו לפני ההמון היהודי מועמד ציוני ל“דוּמה”, הרי ישאלוכם: “לשם מה ילך ציוני ל’דוּמה‘; כלום ישיג שם את ארץ-ישראל? לנו דרוש ב’דוּמה’ אדם אשר ישיג לנו שויון-זכויות, ולדבּר שם על ארץ-ישראל אין טעם”, – וההמון ישלח ל“דוּמה” הממלכתית לא ציוני, אלא לאומי, או אפילו מתבולל.

ויש עוד השקפה שלישית, שהמציעה לנו להכנס ל“פאָלקספאַרטיי”, – אבל יחד עם זה תהא לנו תכנית משלנו, כינוסים משלנו, וכו'.

אלה מביניכם האומרים, כי כל דבר בחיי היהודים נובע מן הציונות והולם את הציונות, צריכים להכריע בלבם: או שנופיע כמפלגה פוליטית, או שהציונות תרד מן הזירה הפוליטית ברוסיה. אבל יחד עם זה אומרים אנו, כי הדבר מזיק לנו, מזיק לעם ישראל, מזיק למפלגה הלאומית

ראשית, בזה נקפח את אהדת ההמונים היהודיים. הם יגידו, כי הציונים עובדים יפה במפלגה הלאומית, אך יוסיפו, כי הציונים עושים פעולה זו מחוץ לתחומי ציונותם. וכך לא יינתן לנו המקום המגיע לנו בזכות. זה המקום – בראש הדימוֹקראַטיה היהודית.

אם רוצים אתם, שתהא קיימת מפלגה יהודית לאומית, אל-נא תכנסו לתוכה, אתם, הציונים. בכינוס הרביעי של הברית לשלימוּת-הזכויות הצטרפו אלינו לא-ציונים מעטים מאד, ורובם היו נגדנו. דבר זה נבע מתוך החשש מפני הגושפנקה הציונית, אם-כי בלבם פנימה התיחסו רבים באהדה לטענותינו. ורק כמה לאומיים מסוגו של דוּבּּנוֹב היו שׂוחים בינינו כזבובים בחלב. אם נכריז עתה, שקמה מפלגה לאומית חדשה, שלתוכה נכנסו כמה רבבות ציונים, הרי יראו בה מלכודת ציונית ולא יצטרפו אליה. מפלגה כזאת צריכה לקום בלעדינו, ואנו מקרב לב נקדם בברכה מפלגה לאומית שתתלכד מסביב לדוּבּנוֹב. אזי נוכל לכרות עמה ברית על יסודות פדרטיביים, אבל נשמור על שמנו המיוחד: אנו – ציונים, הם – לאומיים. וזו תוכל להיות ברית לא רק לשם תעמולת בחירות, אלא נוכל ללכת יחדיו ולהכות יחדיו כל כמה שאפשר. אגיד את הדבר ביתר בהירות: צריכים אנו ללכת יחדיו, אך כל אחד תחת דגלו.

מחוץ לשאלת דגלנו עומדת השאלה, כיצד עלינו להתיחס למפלגות יהודיות אחרות בזמן הבחירות, בכדי שלא נפצל את קולות היהודים. בשיטת הבחירות הלקוּיה של ימינו יהא נודע ליהודים משקל כלשהו רק אם לא יתפצלו קולותיהם. לכן מופיעים אנו תחת דגלנו שלנו, אך אין אנו רוצים בסיפּאַראַטיזם. נוסחתנו היא זו: הופעה ותעמולה עצמאית בבתי-הכנסת, באסיפות, וכו', אך ועד הבחירות היהודי צריך להיות אחיד, וכל בוחר יהודי צריך שתהא לו רק רשימת-בחירות אחת. חובת-ציוּת זו נפרוק מעל עצמנו רק במקרה, כאשר יציעו לנו להצביע בעד מועמד, אשר יכריז ב“דוּמה” הממלכתית, כי לאוֹם יהודי איננו קיים. פירושו של דבר, שאנו מציעים הופעה עצמאית של הציונים בתעמולת הבחירות בקרב היהדות, אך הופעה אחידה של היהדות כולה בזירה הפוליטית הכללית. בקרב ועדי-הבחירות היהודיים יופיעו הציונים תחת דגלם שלהם, ינהלו תעמולה בעד תכניתם ובעד אותם המועמדים שיוכלו להלחם לתכנית זו.

ושאלה נוספת: בדבר הקבוצה הפּאַרלאַמנטאַרית היהודית. קודם-כל, על הצירים היהודיים להגן על האינטרסים של היהודים, ולשם כך יש להקים קבוצה פאַרלאַמנטאַרית יהודית. הצירים היהודיים יכולים להצטרף לכל מפלגה שהיא, אך קבוצה זו צריכה להתארגן, ולוּ גם על יסודות פדרטיביים.

פירוש הדבר הוא שנציג לפני מועמדינו שני עקרונות: א) קבוצה פּאַרלאַמנטארית יהודית; ב) המצע שלנו. כל היהודים, שיכירו בשני עקרונות אלה, יהיו נציגינו.

הקבוצות, שבעדן לא נוכל להצביע, הן הקבוצות המתבוללות המובהקות או המתבוללות-למחצה. לא נוכל להצביע בעד יהודי סוציאל-דימוֹקראַט (מקבוצת “איסקראַ”10) או יהודי סוציאַל-ריבוֹלוּציוֹנר, משום שהללו אינם מכירים בלאום יהודי. זכוּר לנו עדיין יפה יחס הס.-ד. לתביעותיו הלאומיות של ה“בּוּנד”, וחייבים אנו לזכור אותו בימי הבחירות. בתחום-המושב מעמיד עכשיו ה“בּוּנד” את מועמדיו ל“דוּמה” הממלכתית. ה“בּוּנד” הוא מפלגה יהודית רק ברחוב-היהודים, אך בחיים הפוליטיים הכלליים מציית הוא לועד המרכזי של המפלגה הסוציאַל-דימוֹקראַטית ברוסיה, ויחסה של מפלגה זו לתביעות הלאומיות היהודיות ידוע לכל. לכן לא נוכל להצביע בעד בּוּנדאי. חרם-בּחירות יש להטיל גם על הס“ס, שאינם מציגים תביעות לאומיות כלשהן וב”דוּמה" הממלכתית ינקטו לגבי הנהלה לאומית עצמית ולגבי שאר תביעותינו עמדה שלילית. אשר ל“פועלי ציון” ול“סאֶרפּ”11, הרי על האחרונים נוכל למתוח ביקורת על שהם מציגים יותר מדי תביעות לאומיות, אך ניגודים עקרוניים אין לנו אתם מבחינה זו, ונוכל לתמוך בהם.

אחרי שנגדיר את עמדתנו למפלגות היהודיות למיניהן, נקבע את דרכי פעולתנו בהמוני היהודים. עלינו להביא את סיסמאותינו אל ההמונים. עלינו לדאוג לכך, שסיסמאות אלו לא תשארנה רק סיסמאותינו, אלא תיהפכנה לסיסמאות ההמונים. מלבד זאת, עלינו להחדיר למציאות את הנוסחה: בכל מקום-ישוב צריכים היהודים להקים קהילה, שתשקוד על צרכיהם התרבותיים והכלכליים. דבר זה אפשר לעשות אפילו באורח פומבי, בצורת אגודות.

הוא הדין לגבי האסיפה הלאומית היהודית הכל-רוסית. אם תכּלל תביעת האסיפה הלאומית גם בתכניותיהן של שאר המפלגות הפוליטיות, כאשר כבר נכללה בתכניתה של הקבוצה העמלנית, תכונס האסיפה הלאומית על-ידי ה“דוּמה” הממלכתית. ואם לאו – צריכים לכנסה או הצירים היהודיים שב“דוּמה” הממלכתית, או ה“בוררים”, או מישהו אחר מסוג זה.

ואני מסיים: היהדות צריכה להתארגן. לשם כך צריכים אנו: א) להכשיר את היהודים, ב) להכשיר את דעת-הקהל הכל-רוסית. כאשר נשיג את שני הדברים האלה, יתנהל העם היהודי על-ידי דימוֹקראַטיה גדולה אחת, ומקומנו יהיה – בראשה.



  1. של גרינבוים על “המצע הפוליטי הכללי”, ושל א. זיידמן, על “מוסדות ההנהלה הלאומית העצמית ותביעותינו הלאומיות”. (א. זיידמן מילא את מקומו של ד"ר י. לוריא, אשר נאסר בפטרבורג ערב התכנס הועידה).  ↩

  2. אלייניקוֹב, שדיבר לפני ז'בוטינסקי, ראה את הפעולה הציונית כדבר המתהווה בשני שטחים נפרדים: העבודה למען ארץ–ישראל לחוד ו“פעולת–ההווה” בגולה לחוד. את “פעולת–ההווה” ראה אלייניקוֹב רק כתחליף, כרע הכרחי, שאין לו תוכן לאומי ממשי. הוא התנגד ל“סיים” יהודי ותמך באיחוד של קהילות בלבד.  ↩

  3. אסיפת–נבחרים לאומית. – (המתרגם).  ↩

  4. “בצרות שלנו”. – (המתרגם).  ↩

  5. “עבודת–ההווה”. – (המתרגם).  ↩

  6. ברוסיה. – (המתרגם).  ↩

  7. מדינה רבּת–לאומים. – (המתרגם).  ↩

  8. ולא הטריטוֹריאַלית. – (המתרגם).  ↩

  9. מפלגה עממית (יהודית). – (המתרגם).  ↩

  10. “הניצוץ”, שם עתונו של לנין. (המתרגם).  ↩

  11. “סאֶרפּ” – “מפלגת פועלים יהודית סוציאליסטית”, שדרשה דרישות מרחיקות–לכת לאבטונומיה לאומית בגולה, אך שללה את הציונות – (המתרגם).  ↩

המלצות קוראים
תגיות