דברים בועידה הרביעית של ההסתדרות הציונית ברוסיה

האַאַג, 12 ו-21 באבגוסט 1907

על הועידה הרביעית של ציוני רוסיה, שנתכנסה בהאַאַג בעת ובעונה אחת עם הקונגרס השמיני, הוטל התפקיד לדון מחדש ב“קו-הלסינגפוֹרס” אחר שכשלון המהפכה ונצחון הריאַקציה ברוסיה שׂמו לאַל את התקווה להגשים לאלתר את “שלימות-הזכויות” של הלאום היהודי ברוסיה הדימוקראַטית.

על ז’בוטינסקי הוטלה ההרצאה על “ההופעה העצמאית” של הציונים כמפלגה פעילה בחיי-ההווה של היהודים ברוסיה. כן נאם ז’בוטינסקי את נאום-הנעילה בועידה.

ההרצאה על “ההופעה העצמאית”    🔗

ראשית-כל מציע אני לועידה, שתשתחרר מחשש מסויים, אשר שמעתיו לעתים קרובות אף מפיהם של מתנגדי ההופעה העצמאית: כאילו “לא-נעים” הדבר לבטל בהאַאַג החלטה, אשר נתקבלה אך לפני 8 חדשים בהלסינגפוֹרס. אני סבור, שאין כאן במה להתבייש. אם טעינו אז, הרי אין לך דבר נבון מאשר לתקן עכשיו את המעוּות. אבל – כלום באמת טעינו?

שמעתי דעה – אף מפיהם של ציונים, – כי הבחירות ל“דוּמה” הוכיחו לנו, כביכול, שבאמת טעינו. דעתי שלי בהחלט הפוכה. ראשית-כל, ניצחנו מבחינת הכמוּת: איש לא הזים עדיין את סיכומו של ה“ראַזסווייט”, כי אנו העברנו את המספר הגדול ביותר של “בּוררים”, וכי שני שלישים מבין המועמדים ל“דוּמה”, אשר הוצגו על-ידי ה“קוּריות” היהודיות, היו ציונים.

אך דבר זה איננו חשוב ביותר. הרי תמיד חשבנו, כי עיקר תפקידנו בבחירות השניוֹת היה לא להכניס ציונים אל ה“דוּמה”, אלא להציג בפני ההמונים היהודיים את הציונות בתפקידה החדש – כמנהלת את מדיניותם הלאומית של היהודים בגולה. עוד לפני זמן קצר היינו מחרימים, כביכול, את הגלות, וההמונים התרגלו לראות את הציונות כתנועה השוללת לחלוטין כל חשיבות מן המלחמה בקרב הגלות. המאורעות¹ פתחו לפנינו אפקים רחבים, אפשרויות חדשות; ויחד עם זה באה התפתחותה הפנימית של התנועה והביאתנו לכלל דעה, כי יש לנצל את האפשרויות הללו על-ידי ליכוד היהודים למען מטרות הציונות. לכן החלטנו בהלסינגפוֹרס להסתלק מהחרמת הגלות וקבענו שיטה רחבה המכוּונת להפיק תועלת מן הגלות.

ההמונים לא ידעו זאת עדיין. וכאשר דיברו אליהם, שישלחו ל“דוּמה” ציונים בתורת ציונים, היו שואלים: “לשם מה? בכדי לתבוע שם את ארץ-ישראל?” אויבינו ניסו להפיק תועלת מחוסר ידיעתם של ההמונים על התפתחותנו והכריזו: “הציונים רוצים להצהיר ב’דוּמה', כי אין לנו, כביכול, צורך בשום דבר זולת ארץ ישראל”! כתשובה על כך היינו נאלצים להסביר להמונים, כי על ארץ-ישראל ברצוננו להשתלט לא בעזרת ה“דוּמה” הרוסית, אלא בעזרת עצמאותה של היהדות המאורגנת. וב“דוּמה” אין אנו רוצים אלא להשיג בשביל היהדות את הזכות להתארגנות זו. הולכים אנו אל ה“דוּמה” הרוּסית – מכל מקום, לפי שעה – בכדי להגשים לא את מטרותיה של הציונות, אלא את התנאים המוקדמים שלה. להסביר את הדבר הזה – היה עיקר תפקידנו בבחירות. וזאת השגנו. עתה יודעים האוכלוסים, כי הציונים אינם המפלגה בעלת הסיסמה: “ככל שיותר רע, כן יותר טוב”. עתה יודעים ההמונים, כי אנו – מפלגת התביעות הלאומיות הרחבות; כי אנו שואפים לחיסוך הגלות לא על-ידי הרעת הגלות, אלא על-ידי נוֹרמאַליזציה של הגלות. לפיכך, אף אם לא נפריז בערכן של תוצאות הבחירות, מן הראוי שנמנע גם מהערכה שלילית יתרה.

לעצם הענין רצוני לומר, כי אין טעם לכנות שאלה זו בשם שאלת ה“דגל”. מונח שגור הוא זה ואולי גם נוח מאד, אך, לאמיתו של דבר, אין המדובּר אלא בהופעה העצמאית. שם ה“פירמה” איננו חשוב כל-כך.

יש אנשים הסבורים משום-מה, כי אני הייתי היוזם להפיכת הציונים למפלגה עצמאית. דבר זה איננו נכון, (הבעלוּת הראשונה על רעיון זה שייכת לאוּסישקין), – אך היה לי הכבוד להיות המרצה בשאלה לזו בועידת אוֹדיסה ובהלסינגפוֹרס. ובשתי ההרצאות הללו הצבעתי על כך, שעצם הענין איננו ב“פירמה” הציונית, כי מטעמי האישור החוקי, או מתוך שיקולים קונגרסאיים-דיפּלוֹמאַטיים, נוכל לכנות את עצמנו במדיניות הפנימית גם באיזה שם אחר, כמו למשל באוסטריה – “מפלגת המדיניות הלאומית”. אבל חברינו האוסטריים, בבואם לנסח את הפּרוֹגראַמה של מפלגתם החדשה, חזרו בסעיפה הראשון על סיסמת-היסוד של תכנית באַזל – על השאיפה למקלט בטוח על-פי משפט גלוי לעם ישראל בארץ ישראל. ובזה כל הענין כולו. אין זה חשוב, כיצד תיקרא מפלגתנו – חשוב שתהיה שלנו, כלומר, שייכנסו לתוכה רק ציונים, וכל סיסמאותיה ומעשיה יהיו כפופים לחזון הציוני. אם יהא צורך בכך, ניקרא גם אנחנו בפּסבדוֹנים. אך גם סביב פּסבדוֹנים זה צריכים להתכנס רק ציונים בלבד.

דוקא משום כך סבור אני, כי חילוקי-הדעות בין חסידיה ובין מתנגדיה של המדיניות העצמאית – במידה שאינם נובעים משיקולים תועלתיים בלבד – תולָדה הם מהבדל עמוק למדי בהשקפות-עולם. מצד אחד מופיעים אנשים, שבעיניהם הציונות דבר לחוד ומדיניות הלאומית דבר לחוד. במקצת מצדיקים הם את השקפתם בזה, ש“לפי שעה” זקוקים היהודים לתחליפים כלשהם, ובמקצת בזה, שמיליונים יהודים נידונו להשאר מחוץ למדינת-היהודים, והרי אי-אפשר להשאירם בלא הווי לאומי. במלים אחרות: חסידיה של השקפה זו רוצים לראות ב“עבודת-ההווה” משהו עצמאי ובלתי-תלוי בציונות.

ההשקפה שאני דוגל בה רואה את הדבר באור אחר. אין אנו מכירים במטרות הקיימות בפני עצמן מחוץ לציונות. בעינינו הציונות איננה שאיפתה של קבוצה אחת, אשר בצדה ייתכנו זרמים אחרים: בשבילנו הציונות היא טבע הדברים, הכרח אוֹבּייקטיבי וסוּבּייקטיבי, שמחוצה לו אין, ולא תוכל להיות, תנועה יהודית כלשהי. כל גילוי של חיוניות יהודית, של פעילות יהודית, מובילה, ביודעים או בלא יודעים, אל הציונות. וָלא – אין לה כל ערך, אין לה כל עתיד. או ציונות או כּליה לאומית. כל דבר, שאינו זורם אל האפיק הראשון, זורם ממילא אל השני. מכירים אנו רק בדברים המובילים אל הציונות, ורק במידה שהם מובילים אליה. אַבטונומיה רחבה ביותר אין לה בעינינו שום ערך, אם איננה התארגנותו של העם לשם יצירת המרכז הלאומי.

ודוקא משום כך העיקר בעינינו איננה ה“פירמה” הציונית, אלא נקיטת-העמדה הציונית-העצמאית בכל שאלות הגלות. ככל אשר תכוּנה מפלגתנו בזירת המדיניות הפנימית, צריכה היא להכיל בקרבה רק אנשים שבעיניהם הציונות היא הכוח המוֹדד לכל התפתחות יהודית. להרכיב “מפלגה עממית” מעורבת מציונים ומלאומיים – פירוש הדבר שעל החלטותינו ישפיעו אנשים, שאין להם כוח מודד זה, אנשים שבעיניהם יצירת ערכים בגלות היא מטרה בפני עצמה. ופירושו של הדבר – לעוות את משמעוּת יחסנו אל הגולה ואל נכסיה.

אין אנו מסתלקים, כמובן, מפעולה משותפת. בהלסינגפוֹרס קבענו כי מותר להקים גוּשים. בניגוד לסוֹציאַלדימוֹקראַטים מוכנים אנחנו לא רק “להכּות יחדיו”, אלא גם “ללכת שכם אחד” עם אותם הזרמים, שמטרותיהם כיום מזדהות עם מטרותינו. אך בכדי להיווכח, אם מזדהות מטרותיהם עם מטרותינו, יש לקבוע תחילה את תכנן של מטרותינו שלנו, לקבוע אותן באורח עצמאי, מנקודת-מבט ציונית, בקולות ציוניים.

לפיכך אין טעם לומר לנו, כי ההופעה העצמאית מפצלת את הכוחות היהודיים. אם מזדהות המטרות, נוכל ללכת שכם אחד, בלי להתמזג, אך מתוך עזרת-גומלין. ואם המטרות אינן מזדהות, הרי לא תתכן גם מפלגה מעורבת.

אגב, שאלת הנזק ליהדות הוצגה גם מבחינה אחרת: “הדגל” הציוני עשוי להפריע את שויון-הזכויות. כבר לא פעם אמרנו, כי הצגת השאלה בצורה זו כמוה כהסתגלות לטעמם של שונאי ישראל, וההטפה להסתגלות זו הריהי הטפה לשחיתות פוליטית. אנו לא בלבד שלא נוכל להתחשב בנימוק זה, אלא גם נלחם ללא-רַחֵם באנשים, שינסו לשוב להשתמש בו.

ועוד פחות נוכל להסכים לנימוק האומר, כי הופעה עצמאית תזיק לנו בתורת מפלגה. דבר זה אינו חשוב. אם העם לא בגר עדיין כדי להבין את תכסיסנו, את התכסיס של גילוי-פנים, ואת השקפתנו על המלחמה לשויון-זכויות כשלב לקראת התחיה השלימה, – הרי ננוּצח. אבל אין להרתע מפני כך. מפלגה הבּוֹנה את מפעלה לאורך-ימים מוטב לה שתכּשל בדרך-המלך משתשׂגשׂג בדרכים עקלקלות.

הריני מציע לכם לאשר את החלטת הלסינגפוֹרס. סבורני, כי יש מקום רק לתיקון אחד בלבד. אנו אסרנו על הציונים הבודדים להצטרף למפלגות יהודיות אחרות. דבר זה נכון מאד, אך אין לנו הרשות לכך. לפי התקנון הארגוני של הקונגרס חובותיו של כל ציוני הן רק ההכרה בסעיף א' של תכנית בּאַזל ושקילת השקל. דבר זה חייבים אנו להביא בחשבון. ציונים בודדים רשאים להצטרף למפלגות יהודיות אחרות, ואין בכוחנו לאסור עליהם את הדבר. אך לעומת זאת צריכים אנו לקבוע, כי לחברים כאלה לא תוכל להיות בהסתדרותנו דעה מכרעת בשאלות עבודת-ההווה.

חוץ מתיקון זה, שרק מטעמים פוֹרמאַליים צריכים אנו לקבּלוֹ, אין לשנות את החלטת הלסינגפוֹרס. ביטולה של ההחלטה זו כמוה כהכרזה, כי אין לה לציונות שום יחס אל התנועה הגלותית. יש אומרים כי בהלסינגפוֹרס צמצמנו את הציונות כדי אחת ממאת המפלגות היהודיות. טעות היא זו. להיפך: דוקא ההסתלקות מן ההופעה העצמאית היתה מביאתנו לכך. שהרי עתה אין אנו בעצמם אלא אחת המפלגות הנלחמות לזכויותיהם הלאומיות של היהודים בגולה. אך דוקא על-ידי כך מדגישים אנו, כי מלחמה זו אינה אלא אחד האמצעים להגשמת הציונות. עתה הציונים הם אחת המפלגות, אבל הציונות נשארת החזון היהודי, האחד והיחיד, חזון קנאי, שאינו מכיר בכל חזון אחר על פניו, שהכל משועבד לו והכל כלול בקרבו. ואם תבטלו את החלטת הלסיגפוֹרס, דוקא אז תחתמו בעצם ידכם, כי רואים אתם בתנועה הלאומית בגולה לא אמצעי, אלא מטרה בפני עצמה, ואז לא הציונים, כלוחמים לאַבטוֹנוֹמיה, אלא הציונות גופה, כשאיפה למדינת-היהודים, תיהפך לאחד הזרמים היהודיים, שבצדו קיימים שווה בשווה גם זרמים אחרים. אם מוכנים אתם להודות בכך – רק אז רשאים אתם לבטל את החלטת הלסינגפוֹרס. (תשואות).

נאום הנעילה    🔗

בצאתנו מהלסינגפוֹרס היה מצב-רוחנו מרומם הרבה יותר מעכשיו. אינני מתכוון לקונגרס השמיני² – להיפך, במסיבות הקיימות מרוצה אני מתוצאות הבחירות אשר היו היום. מדבּר אני על ועידתנו הרביעית, שבה עברו עלינו לא-מעט רישומים מעציבים. ברצוני לנתח את הסיבות לכך. אם פנימיות הן, הרי זה רע מאד; דבר אחר הוא, אם הסיבות הן חיצוניות.

רואה אני גזירה-שווה בין מצבנו ברוסיה בימינו אלה לבין אותו מאורע טראַגי, שקדם לועידתנו זו והטיל על כולנו את צלוֹ השחור³.

אנו, קבוצת מערכת ה“ראַזסווייט”, קידמנו זה לא כבר בברכה את חברנו-לעבודה, אהבנו אותו ותלינו בו תקוות גדולות. את כל קערת חייו הפך על פיה, בכדי שיוכל להתמסר כליל למפעלנו. מלא היה שכל וכשרון, ידע הרבה ורצה לדעת עוד יותר, ואנו עקבנו אחר צעדיו בגאווה אבּהית כמעט, ומראש ידענו, כי בקרוב יהיה שמו אחד השמות האהובים ביותר של תנועתנו. ולפתע פתאום – איזו מפלצת של מקרה עיוור, איזו אווילות אכזרית, שקשה אף להשיגן – והאדם איננו. בעצם יום פריחתם של חיים עשירים אלה מתפרץ מבחוץ כוח עיוור ודומם והורס את האיש באיבּו!…

יתכן כי גזירה-שווה זו מעציבה יתר על המידה. אבל, גם מפלגתנו אך זה עתה התבגרה, אך זה עתה הפשילה את שרווליה והתעתדה לעבודת בנין – ועתה, כשעברו רק תשעה חדשים מימי הלסינגפוֹרס, עומדים אנו כאן כאילו רפו ושותקו ידינו. ואם נפלו בועידתנו לפרקים התנגשויות אישיות, אם נתגלעו בה מדי פעם בבהירות יתרה חיכּוּכים פרטיים, הרי הסיבה לכך ברורה: כך אירע לה למפלגה רק בשעה שאין לפניה תפקיד ממשי דחוף, שיהא מאפיל על כל חילוקי-הדעות הקטנוניים. אך חייבים אנו לערוך בדיוק את החשבון: משום-מה אין תפקיד ממשי? כלום כבר נתנסתה מפלגתנו בכל הדרכים, פיתחה את כל כשרונותיה – מיצתה את כל ערכיה? לא, להיפך: אך זה עתה התחילה השקפת-עולמנו ללבוש את צורתה, אך זה עתה החילונו להתווֹת את דרכינו. אינני מדבּר על העבודה בארץ ישראל – שטח זה אינו יכול עדיין להעסיק את כל הידים הציוניות. אך הרי זה עתה עיבּדנו תכנית רחבה לארגוּן היהדות, לשינוי המבנה בחיי הקהילות, לתנופה תרבותית – לפנינו ים של מעשים בקרב היהדות, מעשים שטרם ניגשנו אליהם, והידים כּמהות מצמאוֹן לפעולה. ולא משום ירידה פנימית רפו הידים עתה, אלא משום שוֹאָה חיצונית. לעינינו התחוללה תאונת הרכבת של ההיסטוריה הרוסית, ובתוך המפּולת נלכּדו גם רגלינו. לרגע רק נצנצו נגד עינינו אפקים נרחבים של פעולה לאומית – ושוב נעלמו באפלה. הספּקנו להתאזר לתנופה גדולה, פיתחנו בקרבנו תיאבון פוליטי רב, – והנה לפנינו אותו קיר אטום של הריאַקציה הרוסית. את השדה הנרחב של פעולה בקרב היהדות סתם לפנינו כוח גס מבחוץ. קשה לחלום, כי בשנים הקרובות תתנהל מלחמה לשלימוּת-הזכויות, כי יווצרו מוסדות נבחרים עבריים. שלא באשמתנו, חזר ובא עלינו מצב של “בין-הזמנים”. ומצב זה מר לנו יותר מלשאר המפלגות – דוקא משום שעדיין איננו זקנים ובלים, משום שעוד יש לפנינו תפקידים בעולם הזה ועוד אנו שׂשׂים לקראתם. ותאונתה של הרכּבת הזרה הפּילתנו לא עם שקיעתנו, אלא עם שחרית חיינו.

אך הגזירה-שווה איננה שלימה. האיש מת – זכרוֹ יחיה לנצח. המפלגה חיה, והיא תחכּה ותראה זמנים טובים מאלה. העיקר, שתדעו לנצל את התקופה הזאת, את תקופת ההפוגה מאונס; כי ההפוּגה באה לנו מאונס, כי קשה היא עלינו כל-כך, דוקא משום שתפסה אותנו בעצמם תנופת רוחנו. במידה שיצֵרו את צעדיה של עבודתנו החיצונית, כן הַרבּו-נא להשקיע כוחות בעבודה הפנימית: הַעמיקו את המפלגה, העמיקו את השקפת-עולמכם, הכשירו את עצמכם ואת החברים לקראת ימים טובים מאלה. תפקידנו הקרוב – לנצל את הימים האפלים, הממשמשים ובאים על יהדות רוסיה, לשם התארגנות עצמית, לשם ליכוד כוחותינו המפלגתיים. ולמען תהיה ערוּבה נאמנה לליכוד זה – נשכח-נא את כל מריבותינו בועידה זו ונתפזר עד לפגישתנו הבאה כחברים וכידידים נאמנים. (תשואות).