לדתו וילדותו בקורדובא. גלותו עם בית אביו לעיר פס. צדקת ר' מימון ואגרתו על האנוסים. מאמר קדוש השם לרמבם. רוב ספריו בתורה בימי נעוריו. רוחב גבול מדעיו. פי' המשנה. משפחת בית מימון באה לא“י ומשם למצרים. תלאותיו בראשית ימי שבתו באלכסנדריא. גזרות שמד ומסית-מדיח ומשיח השקר בתימן. דעות רמבם על גורל ישראל בגלותו. מהומות בקהלות קהירו. רמבם בא לשכון בקהירו. תקנותיו בקהירו בדבר משמרת המצוה. מתכֻנתו אל הקראים, למושלמנים, לנוצרים ולכל הגוים. ספרו משנה תורה, ערכו וכבודו. ס' המצות. מתמנה לרופא בית המלך. מתמנה בפקודת המלך לנגיד על עדת ישראל בממלכתו. ערעורי ר' שמואל בן עלי ומר זכריה על ספרו מושבים ריקם. א”י נלכדת בידי צלח אל דין מיד הנוצרים וישראל שבים לשכון בירושלים. ס' מורה הנבוכים. השגת הראב"ד על ס' משנה תורה. תרגום ספר המורה ביד ר' שמואל אבן תיבון. רפיון גופו ורוב טרדתו כל ימיו. מותו וקבורתו ואבלו הגדול במצרים וארץ ישראל.

4965–4916

וארץ מצרים אשר הרתה וילדה בימי הקדם את משה בן עמרם, אשר ראשית מעשיו הגדולים נעשו בקרבה, היא הארץ אשר גִדלה לישראל אלפי שנים אחרי כן את נטעי שעשועיו, את רבנו משה בן מימון, אשר החיש לו מפלט אליה ואשר אחרית מעשיו הגדולים נעשו גם הם בקרבה.¹ כמעט בכל חכמי הגולה לא קם עוד איש כליל בכל כמהו, כי לא היה מקצוע בתורה אשר לא היה לו לנחלה. המצוה והחזון, ההלכה והאגדה, החכמה והמוסר נלוו יחד ויהיו ללוית חן. בעֻזו ובענותו אשר השלמו ברוחו, נראתה מעין דוגמת משה רבנו, אשר היה לו למופת בכל דרכיו. ענותו הרבה לא השחה את רוחו המתחזק להיות לישראל לאב באהבה וברחמים ולהנחות בעצתו הנכונה והנאמנה את קהלות בני עמו בכל תפוצות הגולה כל ימי חייו, ותפארת עֻזו לא הקשיחה את לבו מהיות צרי מרפא לכל נכאי לבב ומדבר נחומים ונעימות לכל נפש נענה.² ומלבד חכמתו וצדקתו אשר הנחילו לו שם עולם בקרב ישראל עד היום הזה ועד דור אחרון, היה שמו לתהלה ולתפארת בגוים לדורותיו, בדעתו הרחבה והעמוקה בכל מקצעות המדע אשר נהגו בימים ההם.

בשנת שמונה מאות תשעים ושלש לאלף החמשי ביום השבת בארבעה עשר לחדש ניסן שעה אחת ושלישית השעה אחר הצהרים³ נולד בעיר קורדובא בדרום ארץ ספרד לרבי מימון בן ויקרא את שמו משה (1133–4893). ור' מימון היה הדין בעיר ההיא. והדיָנות בספרד היא משמרת כבוד גדולה, כי גם רבי נתן גם רבנו משה גם רבנו חנוך היו דינים בקורדובא. מלבד כבוד משרתו היה כבוד מולדתו רב מאד, כי יחשו עולה עד שבעה דורות אנשי שם.⁴ ותלמיד היה ר' מימון לרבנו יוסף מגאש וחבר לר' מאיר בנו ולרבי מאיר בן אחיו. עוד לא מלאו לנער שמונה שנים ויקחהו ר' מימון אביו עמו ויושיבהו גם אותו לפני רבנו יוסף מגאש,⁵ ויתפלא רבנו יוסף על כשרון הנער ויהללהו מאד ויאמר אל היושבים לפניו: “דעו כי זה הנער אדם גדול יהיה ולאורו ילכו [כל בני] ישראל ממזרח שמש עד מבואו”.⁶ ויהי בן מימון לילד שעשועים לפני הרב הנערץ עד כי לפני מותו נגש הנער אל מטתו וישק את יד החכם הגוֹע ויברך אותו רבנו יוסף מגאש. ויאָמר אחרי כן כי בכח הנשיקה והברכה נאצלה מרוח חכמת הרב הגדול על התלמיד הקטן הזה.⁷ ויהי במלאת לנער שלש עשרה שנה והנה חמת ה' נתכה על בני ישראל יושבי קורדובא בעמוד הערץ המהביל בן-תמורת האלמוחדי עליהם אשר שם לפניהם שלש אלה: להמיר את דתם, לעזוב את הארץ או לעבור בחרב. ויקם ר' מימון ויעזוב הוא וביתו, בתוך מרבית בני קהלתו, את עירו וילך הלוך ונסוע מעיר לעיר וממדינה למדינה מבלי מצוא את המנוחה אשר הוא מבקש.⁸ אולם כל הטלטלה הקשה הזאת, לא הפיגה את אהבת התורה מלב החכם החסיד רבנו מימון, ויהי כשמעו את שמע חכמת “הרב הגאון” רבי יהודה הכהן “חכם גדול וחסיד” יליד ארץ בבל, כי רבה, היא, וכי הוא יושב בעיר פס עיר ממלכת האלמוחדים, ולא שת לב לסכנת המקום וימהר לבוא שמה הוא ומשה ודוד בניו וישבו שלשתם יחדו לפני הרב הזה כתלמידים קטנים וישתו בצמא את דבריו. וירב רבנו משה לשקוד על תלמודו אשר למד מפיו.⁹ קרוב הדבר כי מעט מעט רפתה רוח האלמוחדים בעיר המלוכה ופקידי המקום החלו להעלים עיניהם מבעלי דת אחרת ולא הוסיפו לדקדק עמהם כבראשונה.¹⁰ ואם אמנם כי היה לכל איש יהודי הבא שמה להצניע לכת מאד מאד בכל דבר מצוה לעיני המושלמנים לא בא איש מהם אל הבית לחפש ולמשש כמשפט כמרי הנוצרים עם אנוסיהם. על כן היתה לאל יד ר' יהודה הכהן להורות לתלמידים בירכתי ביתו. ויד ר' מימון וביתו מצאה לשמור את משמרת המצוה כל חֻקתה. אולם היהודים אשר כבר נאנסו זה כארבע עשרה שנה להמיר את דתם, קצרה רוחם ותרפינה ידיהם ויתיאשו ולא האמינו עוד כי יש להם חלק באלהי ישראל, ויהיו בעיניהם כאנשים אשר אלהים עזבם. ולרגלי רפיון ידיהם עיפה כמעט נפשם למציקיהם להשלים בלבם עם דת אונסיהם התקיפים, אשר לא יוכלו לעמוד בפניהם. הדבר הזה נגע עמוק עמוק אל לב החסיד הטהור ר' מימון, ויקם ויערוך אגרת אל נכבדי האנוסים, אשר יקראו לה כיום “אגרת השמד” (1160–4920),¹¹ אשר בה חזק באלהים את ידי הנחשלים ההם. האגרת הזאת מלאה דאבון לב ושעשוע נחומים לעם הנענה והנדכה ביד העריצים הקשים. מלבד פסוקי נחמה מדברי התורה והנביאים המביעים את דבר ברית אהבת עולם אשר כרת ה' עם ישראל¹² והמחליטים את דבר הגאולה העתידה הנכונה לבוא בעתה כשחר נכון מוצאו,¹³ וכי צורריהם בוש יבושו וענוש יענשו,¹⁴ הֵעיר את אזנם לדעת כי לא יטוש ה' את עמו לעולם “בין בשעת הכעס בין בשעת הרצון בנים אתם אתם לה' אלהיכם”¹⁵ וכי “היסורים הבאים - - הם לכלית טוב ולא על צד הכליון והנקמה”, כי ישראל הוא העם אשר ה' אהבו¹⁶ ויוסף ויבאר כי יד הק, אשר תראה בגורל עם ישראל, והתורה וחזון הגאולה אשר בפי הנביאים, הם הם הערבים לנו כי לא ישליכנו ה' מעל פניו ולא ימיר אותנו בעם אחר¹⁷ ואנחנו אין לנו לבתי אם להתחזק בתורה ובמצות כי הן כמו “חבל ביד הנטבעים בים הגלות”,¹⁸ והדבק אשר בו ידבק האדם בה' אלהיו, הוא התפלה הזכה והמעשים הטובים.¹⁹ ויוסף לדבר – על לב העם הנכאה והנדכה רכות ונעימות מלאות אהבה אין קץ לעם ה' ולתורתו, אמרות טהורות אשר יתנו את אומרן לחן בעיני שומעיהן עד היום.

על פצע לבב האנוסים, אשר שם עליה ר' מימון החסיד תחבושת רכה משמן בלשונו הרחמניה, ערב איש מתחכם ומתקדש לזרות מלח וגפרית, ולגרש כלה את האומללים ההם מהסתפח בנחלת אלהים, בכתבו כי האישלם עבודה זרה גמורה היא, וכי על כן יחשבו האנוסים ככופרים גמורים אשר המעט מהם כי פסולים הם לעדות שקר ולשבועה, כי אם, אף כי הם ממלאים אחרי התורה והמצוה ללמוד ולעשות אותן בכל פרטיהן ודקדוקיהן, עובדי עבודה זרה הם, כי כל המבטא, גם לאונסו, כי מוחמד שליח ממרום הוא, או כל הבא אל בית מסגד הישמעאלים אף כי לא בטא דבר כבר עבד עבודה זרה ואין לו חלק עוד באלהי ישראל, וגם אם יתפלל במסתרים בלב שלם לאלהי אבותיו המעט כי לא למצוה תחשב כי אם תפלתו תועבה היא וכי אין תקנה לקהלות האנוסים כי אם להסגיר למות נפשם ביד עריצי המושלמנים. לשמע הדברים האלה אזר רבנו משה בן מימון, אשר היה צעיר לימים עוד בעת ההיא, קנאה ויוכח במאמר קדוש ה‘²⁰ אשר כתב ואשר הפיץ ברבים, כי מצות יחידות אף כי העובר עליהן גדול עונו מאד, לא יחשב עוד לעובר על כל התורה כלה. עשרת השבטים הרבו לחטוא, ובכל זאת לא הוציאו אותם הנביאים מכלל ישראל. גם ר’ מאיר התחפש לנכרי למען הצל את יבמתו מסכנה ולא פסלוהו רבותיו וחבריו לעדות ולשבועה יען כי רק למראית עין עשה. וגם מן האנוסים האלה לא יבקשו כי אם מראית עין ולא מעשה למראית עין כי אם דבר שפתים, אשר גם לב האנָסים יודע כי האנוסים האלה לא יאמינו בו²¹ ואם אמנם כי עבודה זרה גמורה היא באמת אחת משלש העברות שבתורה שיש לכל איש ישראל לֵהָרג ולא לעבור עליהן ואם יבא לשאול את פינו מה יש לו לעשות נורה דין תורה לו: - ההרג ואל תעבור, אולם בעבור איש על עבירה חמורה אשר רק מרפיון ידים ומורך לב מבלתי יכולת לעמוד בנסיון, אין לו משפט מות, ועל זה לא יאמר כי מעל באלהי אבותיו, כי רק בדבר אחד חטא, כי היה לו להקים את המצוה ברבים ולא קדש. וגם בדבר האישלם אם יבקשו מיד איש לבטא את הפתגם כי מוחמד נביא שלוח ממרום הוא, והוא ימסור נפשו על קדושת השם, קדוש יאמר לו ושכרו הרבה מאד: אולם אם יבוא לשאול את פינו תורה, אם חַיָב הוא להסיר את נפשו למות למען המלט מן אמירה זו, נורה לו כי אינו חיב, יען כי האישלם איננו עבודה זרה גמורה ואמירה זו היא דבר שפתים שאין בה מעשה. – דבריו אלה היו הם תוצאות פרשת הענין אשר פרט בכמה סעיפים²² לברר היטב את הלכות מצות קדושת השם. מתוך כלכלתו את הענין יראה מעין הכח האיתן אשר יראה בכל ספריו בהלכה ובהוראה אשר היו לאותו ולמופתים בישראל אחרי כן, אך בדבר אחד נבדל המאמר הזה מכל מאמריו וספריו כי תחת אשר על מרביתם שפוכה רוח ענוה רבה מאד, דוברת מתוך מאמרו זה רוח קנאה גדולה, קנאת האנוסים האומללים מן האיש הזה השוקט במכונו על שמריו וערב את לבו להכאיב לב נדכאים נגועי אלהים. מלבד אשר העריך את ספר המקטרג כערכו הראוי כי הוא “דבר חלוש - - חסר הענין והלשון”²³ חרה מאד על “התשובה ההיא המשיבה מאחרי ה' [את לב] עם הארץ וימצא שאין לו שכר בתפלה ולא יתפלל”²⁴ והדבר הזה הלא יבוקק מלב הנחשלים את שארית היהדות הנמצאה. ויעבר על פניו את החטאת הגדולה אשר יחטא האיש אשר ידבר סרה על עם ה' וכי לפי דברי רבותינו לא נקה ה' מעון גם את גדולי הנביאים ואת המלאכים אשר דברו קשות על עמו. ויגל רבנו משה למוסר את אזן הסופר ההוא ויוכח וידון: “אם כך נענשו עמודי עולם משה אליה וישעיה ומלאכי השרת כשנשאו בעדת ישראל מעט דברים, כ”ש קל מקלי עולם על קהלות ישראל חכמים ותלמידים - - ויקראם פושעים ורשעים - - וכופרים בה' אלהי ישראל - - מה יהיה ענשו? - - והם לא מרדו באל יתברך לבקשת טובות והנאות כי מפני חרבות נדדו²⁵ - - וראה זה האיש עצמו יקר יותר מהחכמים ויותר מדקדק במצות - - ויקדש השם לפי דבריו והוא חוטא ומורד במעשיו ודמו בראשו מתחיב בנפשו - -".²⁶ אולם אף כי הרבה רבנו משה לדון את האנוסים לכף זכות יעץ להם השכם ויָעוץ לעזוב את ארץ הדמים ולהמלט אל הארצות אשר שם יוכלו לעבוד את ה' לעיני השמש.

ואבן החן, אשר משכה אליה בכחה את ר' מימון וביתו לעיר פאס מקום הסכנה אבדה בעת ההיא בענין רע. אל החכם הגדול ר' יהודה הכהן, אשר רק אל תורתו שאפו ר' מימון ובניו, באו קנאי האלמוחדים ויפגעו בו לעזוב את דת משה וישראל ולבוא בברית האישלם. ולא אבה ר' יהודה לשמוע אליהם וימת ביד האכזרים על קדושת השם.²⁷ ויהי המעט מבית מימון כי במות רבם לא היה להם כל חפץ בארץ המשכלת ההיא, ותקם להם עוד צרה, כי קרוב הדבר כי מלשינים הכו בלשון את רבנו משה לפני שרי המלכות כי מדבר הוא על האנוסים לעזוב את מקומם ללכת אל ארץ אחרת ולשוב לדת אבותיהם ביד רמה. על כן חרצו עליו משפט מות אך מושלמני מאוהביו ושמו אבול-ערב בן מושו איש חכם מחכמי דתם ומליץ, דבר טוב עליו ותנצל נפשו.²⁸ ולא הוסיפו עוד שבת בעיר פאס ויקם ר' מימון ומשה ודוד בניו ובתו הבתולה בארבעה לחדש איר (1165–4925) וירדו באישון לילה באניה לבוא ארצה ישראל.²⁹

והנה מאמר קדוש השם היה הדבר הראשון אשר שלח על פני חוץ רבנו משה בן מימון הספרדי³⁰ אשר נקראהו בשמו ובשם אביו רמבם, כאשר יקבנו פי עמו. קרוב לבן שלשים שנה היה בברחו מעיר פאס, ובכן כבר עברו לו אז כשבע עשרה שנה מיום עזבו את עיר מולדתו קורדובא הספרדית. מרבית השנים האלה היו ר' מימון ונפשות-ביתו נודדים מתהלכים ומתגוררים במקומות אשר לא נודעו לנו גם שמותיהם אל נכון, עד בואם אל פאס אשר גם שם לא הונח להם, על כן לא ארכו להם ימי שבתם שם³¹ עד אשר נמלטו על נפשם. ומה נפלא הדבר כי כל ימי התלאה הרבים ההם היו לרמבם ימי עבודת החכמה אשר רוח השומע תלאה לכלכל אותה במלוא גדלה. בטרם עוד מלאו לו שלש ועשרים שנה עבר באר את כל מסכת חולין, הצריכה כמעט יותר מכל חברותיה לבעלי הוראה באור עמוק מאד,³² מלבד אשר באר לפני זה שלשה מסדרי התלמוד אשר תוצאות הלכותיהם נוהגות גם בזמן הזה. הלא הם מועד, נשים ונזיקין,³³ אשר מכולם לא נותר לנו, לדאבון לב כל אוהב שמו, בלתי אם באורו למסכת ר"ה³⁴ אף כתב ספר אשר קראו לו “הלכות ירושלמי”.³⁵ כל הבאורים האלה היו כתובים בסגנון התלמוד³⁶ ויש להחזיק כי גם בסגנון זה עשה חיל, ככל אשר עשה אחרי כן בסגנון המשנה. כל האיש היודע את כבד מלאכה כזאת לבאר את חצי התלמוד, הים הגדול הזה ובפנים כאלה, אשר איש כרבנו משה ימצא בהם נחת, ואשר די לגאונים מובהקים למלא בה את כל שנות חייהם מנעוריהם עד ימי זקנתם הגדולה, והוא הספיק להשלים אותה ואת הלכות הירושלמי עד שנת העשרים ושלש לימי חייו; כל האיש היודע להקביל את כבד המלאכה הזאת, את רחבה ואת עמקה אל מעט השנים אשר נעשתה בהן, ואל ימי נעורי האיש העושה אותה, אשר כל בני האדם ישחקו עוד בם, הלא ישתאה וישתומם ויאמר כי כח איתנים ולא כח אנוש היה כח האדם הגדול בענקים הזה.

ועוד יותר יפלא רוב מעשהו בחקר התורה במעט שנות עלומיו, בזכרנו כי גם בלבד שקדו על התורה שקד על מדעים רבים הלא הם תורת הטבע, הרפואה, הנדסה, התכונה והפלספה. נראים הדברים כי ראשית למודו בתורת תכונת השמים לקח מפי ר' מימון אביו, אשר כתב פתרונים לספר התכונה אשר לחוקר הערבי אלפוֹרגַני,³⁷ מלבד אשר למד את המדעים מפי חכמי ערב בכל המקומות אשר התהלך שם ובעיר פאס, כי היה היו לו מהלכים עם התוכן בן אילפא, עם תלמידי הפַלְסָף בן בַגָא ועם השר אביבֶכֶר בן צוֹהר³⁸ וגם בעיר גלותו פאס הרבה להתהלך עם חכמי רפואה ופלספה.³⁹ ומשיטות הפלספה השונות המהלכות בדורות ההם מאס בשיטות אשר שלטו לפני אפלטון, שבהן לא מצא כל חפץ⁴⁰ גם מצא בהן דוֹפי על כי נבערו מכל דעת אלהים.⁴¹ מן השיטה האפלטונית לא מנע את הכבוד הראוי ויודה בפה מלא כי פרי חקירה עמוקה היא אף כי בחידות תדבר, וכי נעלה היא הרבה הרבה על השיטות הקודמות לה.⁴² אך בחר בחר בפלספת אריסטו ויחזק בה בכל עוז באמרו כי היא המספקת לאדם מכל אשר היו לפניהם,⁴³ באשר “היא תכלית דעת האדם”,⁴⁴ אפס כי לא את פלספת אריסטוטלי בעצמתה הראשונה בלבד למד או יעץ ללמוד, כי אם למד אותה בבאוריה אשר בארו אותה פלספי ערב אשר נקב בשמות, וככה יעץ לאוהביו ללמוד אותה,⁴⁵ ועליהם החליט כי אלה “חכמי הפילוסופים לא יפסקו דבריהם להעמיד דבר אלא בראיות ברורות”.⁴⁶ לעומת זה נטה לבו מן החכמים ההולכים בשיטה האפלטונית המחֻדשת,⁴⁷ על כן לא גדלו בעיניו גם מעשי בן גבירול.⁴⁸ ככל אשר דבק בפלספה היונית, אשר נראתה בימים ההם כמקור האמת, ובכל המדעים אשר אמנם אמתם מכָרעת מתוכם כתורת החשבון ותכונת השמים או אשר תועלתם ידועה ונכרת כתורת הטבע והרפואה, ככל אשר דבק במקצעות אלה ככה קלה בעיניו הספרות הערבית, שאין בה בלתי אם שעשועי רגע לדמיון עובר, מבלי למלא את הנפש ומבלי הועל לחיי הבשר,⁴⁹ לעומת זה שם את לבו אל מקצוע אחד, אשר גם החכמים הגדולים גם המתחכמים לא שתו אליו לב. על המקצוע הזה יכתוב רבנו הגדול: “תחלת למודי היתה חכמה שקוראים אותה גזרת משפטי הכוכבים - - וגם קראתי בעניני עבודה זרה כֻלה, כמדומה לי שלא נשאר לי בעולם ספר בענין זה בלשון ערבי שלא קראתי אותו”.⁵⁰ כי הכר הכיר חכם ישראל זה מימי ילדותו, כי ההפך נכר מתוך ההפך, על כן, ברצותו להכיר את אמתת תורת האמת, שקד בכל עוז להכיר את השקר הגמור בכל תרמיתו ובכל תעתעיו בקוותו כי בדעתו זאת יתבררו לו טעמי מצות אשר בלעדי הדעת הזאת סתומות הן.⁵¹

ובכל אהבתו גם את מדעי החול, ובכל הבינו את ערכם ואת תועלתם, היה לו רק “יחוד השם ואהבתו ותלמודו העקר הגדול שהכל תלוי בו”.⁵² על כן הקדיש את מבחר עתותיו ואת מרביתן רק לתלמוד התורה לבד. ויהי בשנת השלש ועשרים לימי חייו (1156–4916), אך השלם השלים את באורו למסכת חולין-אשר גם בבאורו זה, גם בבאור שלשת סדרי התלמוד, היה עם לבבו רק להאיר עיני החכמים אשר תורתם היא אומנתם – שם את פניו אל אחד מיסודי התורה, הראוי להפיץ אותו בין כל קהל העם גם בין החכמים והתלמידים בין הבינונים, אל המשנה אשר כל התלמוד כלו, גם הבבלי גם הירושלמי, לא בא בלתי אם לפרש את סתומותיה, לחזק בה כל בדק ולהרחיב את גבולה מתוכה בפתרונים הנכונים. אולם יען כי דקדוק הפרטים ורוב השעפים וחלוקי הדעות והכרעתן החוצצים בין ענין לענין יכבידו את למוד התלמוד על הבינונים, על כן קם רבנו הגדול ויוצא את תמצית המסקנות אשר העלו האמוראים בתלמודם בסגנון נמרץ וברור בלשון ערב וישם את התוצאות האלה לפתרון לכל משנה ומשנה.⁵³ מלבד אשר הקל על הקורא בהגישו לו את חֻמרי המשנה מרכבים ומזֻככים ובהושיטו לו את כל ענין המשתרע בתלמוד, מתכנס במסגרת צפופה נסקרת בסקירה אחת, הוסיף עוד להקל עליו בהקדימו לכל פרק קשה או לכל סדר קשה הקדמה רחבה, לבד מן ההקדמה הכוללת. וההקדמות האלה מכשירות את הדעת לקלוט בנחת גם את הענין הקשה ולפתח את חרצֻבותיו. בבאורו זה למשנה, אשר קרא לו שִירָג – בשפת ערב יאמר למאור שירג⁵⁴ - החל לשום את מדעי החול למכשירי פתחון התורה, וישמח מאד בהמצא לו מקום לבאר את ההלכה או את האגדה אשר במשנה בדרך המדע ולהוכיח כי חכמי ישראל, חכמי המשנה והתלמוד, אנשי מדע היו, וכי הרבה מהלכותיהם הטבעו על אדני המדע, חשבון ותכונה, טבע ורפואה. וינס להתאים גם את מוסר חכמי יָון ורומי אל מוסר התורה.⁵⁵ ובהיות ערך המחשבה גדול בעיניו מאד קבע עקרי אמונה למען דעת כל איש ישראל מה יש לו לחשוב ומה יש לו להאמין.⁵⁶

על פני המפעל הגדול הזה מרחפת רוח מנוחה כאלו יצא מפי איש שוקט על שמריו, עד כי אין להאמין כי הספר הזה, גם כל הספרים והמאמרים אשר הוציא לפניו, כלם בני אונו הם, בעצב יֻלדו. שנות הנעורים מעבר מזה וטלטלה ונדודים ופחד מות מעבר מזה, אשר דרך כלם יחד היא להפריע את האיש משקוד במנוחה על עבודת רוח כבדה, לא עצרו כח לעכור את רוחו ולהשביתה ממעשיה. הלא כה דבר רבנו, האדם הגבור בתורה, אשר כתב ככלותו את מעשהו הגדול, פירוש המשנה: “מה שהשתדלתי בו אינו מעט ולא קרוב אצל מי שיש לו פרעון ושכר טוב⁵⁷ וכל שכן בהתעסקות מחשבתי בכל עת באנחות הזמן, ובמה שגזר האלהים עלינו מן הגלות והפזור בארצות מקצה השמים ועד רצה השמים - - ויודע [השם] יתברך כי מהן הלכות, חלות⁵⁸ פירושם במסעות הדרך ומהם ענינים כתבתים ואני עליתי בספינות בים”.⁵⁹

יד התלאות אשר מצאו אותו ואת בית אביו, לא הרפתה מהם גם אחרי עזבם את עיר פאס מקום ענים, כי ביום הששי לרדתם בספינה, בעשור לחדש איר, נעור סער גדול בים אשר הטיל את האניה הנה והנה, עד כי היתה קרובה בכל רגע לֵהָפֵך או להשבר. ור' מימון וביתו לא האמינו עוד בחיים, ורמבם נדר נדר כי אם יציל ה' אותם והיה היום הרביעי לחדש איר, אשר בו נִמלטו מארץ הדמים, והיום אשר ימלט ה' אותם מן השטף, לימי צום לו ולכל ביתו. ויהי מקץ שני ימים וירחם ה' עליהם והסערה קמה לדממה. ובמלאת ירח ימים לצאתם, בשלשה עשר לחדש סיון, באו עירה עכו אשר בארץ ישראל. ויעש רבנו משה את היום הזה ליום טוב ליום משתה ושמחה ומתן צדקה לעניים, לו ולביתו אחריו מדי שנה בשנה.⁶⁰

וקהלת עכו קדמה את פני האורחים בכבוד. והרב העומד בראשה ר' יפת בן אליהו שם את נפשו אל משמעתם, וילוה אל ר' מימון ואל שני בניו באהבה רבה ויהיו ארבעתם הולכים יחדו “בבית ה' ברגש”, ויחדו התהלכו ארבעתם במדברים ויערות⁶¹ להשיב את נפשם או מאהבת א"י. וישב שם ר' מימון ובניו ובתו כחמשה חדשים. אין זאת כי אם בקשו כל ימי שבתם שם משען לחם להחיות נפשם למען יוכלו לשבת כל ימי חייהם בארץ ישראל. אך דומה כי תקותם זאת לא באה להם. ויקומו ויעזבו את המקום הזה מקץ חמשה חדשים לשבתם שם. וילכו לפקוד את ירושלם עיר הקדש ויתפללו על יד מקום המקדש וישבו בירושלים שלשה ימים. משם הלכו חברונה ויתפלל הרמבם כל היום במערת המכפלה. ומחברון שמו את פניהם מצרימה ויבאו עד אלכסנדיא וישבו שם.⁶²

כמעט ברור הדבר בעיננו כי ככל אשר יעקב אבינו ירא, “מרדה מצרימה” וירד שמה רק יען אשר היה “אנוס על פי הדבור” ככה ירד שמה גם רבנו משה לא ברצון כי אם באונס.⁶³ ורק בגלל זה לא ירד מן האניה בעברה על פני מצרים כי אם ירד בעכו יען כי את ארץ אבותינו אוה למושב לו ולבית אביו אולם בראותו מקץ חמשה חדשים כי לא יוכלו להשתקע שם כאשר אותה נפשם. ירדו בלא חמדה מצרימה.

וגם הימים הראשונים לשבת רמבם במצרים לא היו לו ימי טובה, כי מת עליו אביו החסיד הֶעָנָו ר' מימון, ותהי זאת נחמת רבנו כי ידעו בני עמו מרחוק ומקרוב להוקיר את שם אביו הזך והטהור. כי באו אליו מכתבי תנחומים מקצה ארצות הנוצרים ומאפסי ארצות צפון אפריקא.⁶⁴ קרוב הדבר כי הוריש ר' מימון את בניו מעט עוֹשר, אך מבחר ירושת רבנו משה היתה חכמת אביו ותורתו אשר היתה יסוד גם לפירוש משנתו, אשר השלים את כלו אחרי בואו למצרים, ככל אשר היתה לו תורת רבנו יוסף מגאש ליסוד.⁶⁵ ויגדל רבנו משה בענותו את ערך חכמת אבותיו הרבה על ערך חכמתו, ויתאונן ויאמר: “לא השגתי חכמת אבותי”.⁶⁶ ותיקר בעיניו כל שמועה אשר עלתה בידו מאבותיו לנצור ולחבב אותה.⁶⁷ ואף לכל חכמי ספרד הראשונים והאחרונים שוה את נפשו כתלמיד קטן, וכן התודע לבני עמו אשר רק מרחוק ידעוהו: “אני קטן מקטני חכמי ספרד”,⁶⁸ ובכבודם ובכבוד מקומם היה מתהדר ויהי חותם על מפעליו אשר אהב “אני משה בן מימון הספרדי”. ובבא האדם הגדול הזה למצרים, היתה באמת הארץ ההיא למקור תורת חכמי ספרד הגדולה והרחבה כל ימי חייו, וממנה יצאה התורה הגדולה והרחבה הזאת כל ימי חייו.

ובמות ר' מימון נקשרו נפשות שני בניו משה ודוד ביתר עז מבראשונה. ויתנחם משה בדוד אחיו אחרי אביו, כי הוא היה כמגודל על ברכיו ויחשב לו גם כאח גם כתלמיד, ויהי הוא למקור שמחתו בארץ נדודיו החדשה. ויגל לב רמבם בראותו כי מצליח הוא במקרא ובתלמוד. מלבד כל אלה השכיל דוד מאד במסחר אבנים טובות, ויהי הוא הסוחר הנושא והנותן ומכלכל ברחבה את אחיו ואת אחותו, ורבנו יושב לבטח ומרבה תורה וחכמה.⁶⁹ ובנטות לבו אחרי שיטת אריסטוטלי קרוב הדבר מאד כי מצא חפץ באלכסנדריא אשר באחד מפרבריה היה נכון בית מדרש גדול לשיטה ההיא אשר מקרוב ומרחוק ינהרו אליה.⁷⁰ אולם עוד החכם שוקד על תורתו בהשקט ובבטחה בסתר אהלו, והנה בלהה! אנשי בליעל קמו עליו להסגיר את נפשו ביד הורגים בהכותם אותו בלשון לפני שרי המושלמנים. אין זאת כי אם הלשינו עליו כי דִבֵר דָבָר אשר לא כדת על תורת מוחמד.⁷¹ אולם במצרים כבר נשבה בעת ההיא רוח נוחה מתמול שלשום, כי תחת הכליף אלחדוד האחרון למלכי בית פטימה, קם הגבור הנדיב צלח-אל-דין⁷² לבית איובי. בימי מלך חסד זה נחה מעט קנאת הדת המושלמנית מזעפה, וקרוב הדבר כי לרגלי הרוחה הזאת עמד רֶוח גדול גם לרבנו ותנצל נפשו.

עוד לא שבה רוחו אליו מפחד המוֶת והנה שואה חדשה מתגלגלת ובאה. דוד לקח בידו צרור הכסף אשר גם כסף בני מימון גם כסף סוחרים אחרים היה צרור בו וירד באניה לבא הוֹדו לקנות שם אבנים טובות, והנה שמועה באה לרמבם כי נשברה האניה בלב ים, ודוד אחי שעשועיו אשר כל נפשו נקשרה בו איננו, וגם כל קנינו וגם כסף רב שהוא חב לאחרים טבע בים. ויאסוף רמבם את אשת אחיו האלמנה ואת בתו הקטנה אל ביתו ויכלכל אותן בכל מחסוריהן. והוא נפל מרוב צרה ויגון למשכב ויהי חליו חזק מאד “בשחין רע בדלקת ובתמהון לבב”. כי יותר מאשר התעצב על מעט קנינו ועל קנין אחרים מהפרד בידו, אשר אבד בענין רע, דאבה נפשו על אבדן אחיו. שנה תמימה היה מוטל על ערשו, ושנים רבות התאבל על אחיו כי איננו. וככה גדל כאבו עד כי מדי הראות לו אחד החפצים אשר היו לדוד, ספר אשר היה קורא בו או מכתב אשר כתב, שב מכאובו להִנָער כבראשונה. ותנחומתו האחת היתה לו תורתו וחכמתו אשר לולא הן שהיו לו כמעט אבד בעניו, באבלו ובעצבו.⁷³ ואמת הדבר הזה. אך לא תנחומין בלבד הפיקה לו התורה, כי אם מעט מעט החלה לרוממו למעלה ראש עד כי לאט לאט יצא שמו לתהלה ולתפארת בכל אפסי תפוצות ישראל.⁷⁴

במוט כסא כליפות בית עבס אשר בבגדד לפני צלח-אל-דין ההולך וגדל, נרעשו כל ארצות המושלמנים, ותרבינה בהן המהומות. כי בית עבס נחשב על כת הסֻנִיִים,⁷⁵ אשר על דגלה יחנו מעולם הערבים והתֻרכים, על כן שטמה אותם כח השאיים⁷⁶ אשר עליהם יחשבו הפרסים. ויהי ברפות יד המלכות הסניית וירבו המתקוממים השאיים על המושלים הסניים בכל ארצות האישלם, ותאצל מרוח התקומה הזאת, אשר גם רוח קנאת דת עזה מאד היתה צרורה בה, גם על ארץ תימן. כי התפרצו שמה קנאים שאיים ויחזיקו בממלכה ותהי ראשית מעשיהם להכביד את ידם הקשה על בני ישראל לקבל עליהם את דת מחמד (1172–4932), ככל אשר הכביד העריץ בן תמרת האלמוחדי את ידו זה עשרים ושש שנים על אחיהם במרוקו.⁷⁷ אך תחת הצרה הגדולה האחת אשר התרגשה ובאה אז בארץ המערב נהיתה הפעם צרה משלשת בארץ תימן. כי לבד מן העריצים המושלים קם גם איש מומר מקרב היהודים למסית מדיח, גם משיח שקר או שליח המשיח שוגג ומשגה קם להוליך שולל את הנפתים בעם. המומר הפושע עשה שקר בנפש האנוסים הבוערים, כי שם מחמד רמוז בתורת משה ואם כן הלא נבא גם משה כי עתיד מחמד לקום תחתיו ולהפנות אל דתו גם את היהודים,⁷⁸ ואת האנשים אשר חָזק לבם לעמוד באמונתם התעה משיח השקר לבזבז את כל קנינם ולחלקם לעניים וללכת אחריו ואחרי הבלוי.⁷⁹ ויהי סובב בהרים וקורא גם ליהודים גם לערבים: "בואו עמי ונצאה לקראת המשיח כי הוא שלחני אליכם לישר דרך לפניו.⁸⁰

ולקהלות תימן יצא שם טוב בארצות הקדם, בפי הסוחרים ההולכים שמה לרגל מסחרם, כי טובי עין הם עושי צדקות וגומלי חסד לעניים ולעשירים, אוהבי תורה וחובבי מצוה.⁸¹ ובראשם עמד בעת ההיא “איש יקר ונכבד ושמו ר' יעקב בן נתנאל בן אלפיומי.⁸² אולם גם הרב הזה גם, תלמידי הקהלות אשר בארץ תימן”⁸³ היו בעת ההיא כאנשים אובדי עצות מבלי דעת במה תמצא ידם לאמץ את לב האנוסים להיות נאמנים לתורת אלהיהם ולבתי התרפות ביום צרה להתמכר מקצר רוח ונפש עיפה אל דת אויביהם ואל חלקת לשון המסית המדיח, וגם מבלי דעת במה להשביח את שאון הלוהטים הנדחים אחרי משיחם המתעה בהיות מרבית המון העם נבערים מדעת התורה⁸⁴ ורפי ידים מאין כח בלבם לעמוד בפני המדוחים.

עוד הם מבקשים איש אשר יחזק את לב העם, הגיע אל אזניהם שמע רבנו משה בכל תהלתו, כי נקרה שמה אחד מתלמידיו אהוביו "החכם והנבון ר' שלמה הכהן אשר הגיד להם את מעשי רבו ואת כל פרשת גדולתו.⁸⁵ ויקומו נכבדי המקום, ומר יעקב אלפיומי בראשם, ויכתבו מכתב מלא כבוד אל רבנו משה על אודות המשיח התימני ויפרטו לו את כל מעשיו.⁸⁶ ויתן רמבם את לבו אל ענין המכתב ויחקרהו⁸⁷ ויערוך אליהם, על שם מר יעקב, אגרת ארכה⁸⁸ בשפת ערבית נמלצת באר היטב לכל קורא או שומע כקטן כגדול⁸⁹ למען הקראה באזני כל העם מקצה.⁹⁰ האגרת הזאת, אשר תרגמה אחרי כן ללשוננו העבריה,⁹¹ תקרא כיום בפינו “אגרת תימן”.

האגרת הזאת, המלאה רחמי אב ותנחומי אם, אשר אליה הערה רבנו משה את כל רחשי לבו הדואב על שבר בת עמו, היא ספר חזון אשר חזה בן מימון, על כל התלאות אשר מצאו את בני ישראל מיד הגוים מיום היותם עד היום הזה. השנאה הכבושה אשר ישנאו הגוים את ישראל, שנאה אשר אין דומה לה, היא פרי קנאה על יתרון אחד אשר יש לעם הזה עליהם, יתרון אשר גם קרוע לא יוכלו לקרוע אותו מידו אליהם, גם הכחד לא יוכלו הכחידו ולבערו מן העולם היתרון הזה הוא “תורת ה' האמתית שנתנה לנו ע”י אדון כל הנביאים הראשונים והאחרונים, שבתורה הזאת הבדילנו הבורא משאר בני העולם“⁹², ויען כי ערך יתרון זה מתודע, גם מחוץ לגבול ישראל, לכל איש אשר לב טהור וחכם לו להרגיש ולהשכיל, רבה ומרה מאד המשטמה אשר ישטמו אותנו תקיפי הגוים,⁹³ אשר את כל העולם כלו יוכלו לכבוש בחרבם הקשה ולעם הקטן לא יוכלו לגזול בחזקה את כבוד יתרונו זה. ויען כי יבצר מהם להסיע את יתרון ישראל אליהם, יקומו מדור דור כל עריץ למינהו “לסתור תורתנו ולהפוך דתנו באנס, בנצחון ובחרב”,⁹⁴ כאשר עשו לפנים: “עמלק וסיסרא וסנחריב ונבוכדנצר וטיטוס ואדרינוס” וכאשר יעשו רבים הבאים אחריהם עד היום הזה.⁹⁵ לעומת הגבורים המתגברים האלה אשר קמו על עם ישראל בחרב שנונהף קמו חכמים מתחכמים על תורת ישראל בלשון שנונה. ברומי בפרס וביון, למצוֹא דוֹפי ולבקר אחרי מומים בתורתנו “ומגמתם בכל אלה להפר התורה ולמחות עקבותיה בחברותיהם, כמו שהתכונו האַנָסים במלחמותיהם”.⁹⁶ ומה נפלא הדבר כי שתי כתי אויבי ישראל ותורתו אלה, “האנָסים והמחודדים”, יודעים ש”בנין זה אינו נוח להרס, ואעפ“י כן עשו אַחֲוָה להרוס יסודות הדת [הישראלית] שהטבעו במעבה נאמן”. ומה העלו בידם? הם “מוסיפים יגיעה ועצב, והבנין יעמוד על חזקתו, והאמת יהתל בהם וישחק”.⁹⁷ ועל ידי שתי הכתות האלה, הנלחמת והמתוכחת, התנשאו כתות אחרות צוררות אותנו אשר כל מגמתן היתה לזיף את דתנו בהצמידן אליה דתות אחרות. כת אחת קמה בתוכנו לפני החורבן, אשר העמידה דת חדשה בצד הדת העתיקה, ואשר אמרה כי שתי התורות אמת, ובמזמתה אמרה להוציא את הישנה מפני החדשה מלב עם ישראל, בהיות “התורה האחת הפך האחרת”. הכת הזאת אשר מקרבנו יצאה⁹⁸ “מררה חיינו משתי הכתות” הקודמות מכת המתגברת ומכת הטוענת.⁹⁹ וימים רבים אחרי כן עמדה כת אחרת בגוים אשר קראה על דתה את שם הכת הראשונה, אף כי יוסד הכת ההיא היהודית, לא פנה אל הגוים מימיו.¹⁰⁰ ואחרי כן יסד מחמד את דתו ויעש גם הוא כמעשה הכתות הנוצאיות. ויצמד גם הוא את דתו אל תורתנו למען השביתה. ויוסף על מעשה שתיהן את מגמתו לעשות לו מלוכה ולשום את כל הגוים אל משמעתו.¹⁰¹ הצד השוה “שבשלשת המערערים האלה, הכת האונסת והכת הטענת והכת המתדמה”¹⁰² אלינו בדתותיה, כי שלשתם יוקשים פח לישראל ולתורתו “כאנשי זמה המפתים הנשים שהן בנות החיל להשיג מהן תאָותם המכוערת”.¹⁰³

אולם בכל עלילותיהם ומזמותיהם לא יעלו אויבי ישראל מאומה בידם, כי פקודת כל האדם תפקד עליהם, כי יומם יבא וכלם אבוֹד יאבדו וישראל לבדו יכון לעד¹⁰⁴ כי לו האחרית ולו הנצח. וככה גברה אמונת רבנו בנצח ישראל כי לא יתום ולא יסוף עד עולם עד כי הביע את רוחו לאמר: “וכשם שאי אפשר שתתבטל מציאותו של הקדוש ברוך הוא, כך אי אפשר שנאבד אנחנו בני ישראל ונתבטל מן העולם, שכן אמר: אני ה' לא שניתי ואתם בני יעקב לא כליתם”.¹⁰⁵ ותורת ה' אשר בפינו ובלבבנו, ורוחו העומדת בתוכנו גם בגלותנו, הן העדים הנאמנים כי עם עולם אנחנו וחיי עולם נוטעים בתוכנו כדבר ה' אל ישעיהו: “ואני זאת בריתי אותם, אמר ה‘, רוחי אשר עליך ודברי אשר שמתי בפיך לא ימושו מפיך ומפי זרע זרעך אמר ה’ מעתה ועד עולם”.¹⁰⁶ ובכל אשר תורתנו החיה בקרבנו עדה היא על נצחנו ועל כח רוחנו היצוק בעוֹמק נשמתנו ככה יעידו מאמצי כח אויבינו אשר לא תמיד יצלחו בידם, כי כל גבורתם עד ארגיעה היא. כי מרביתם קרוב יום אידם אחרי אשר התגרו בעם ה' ובתורתו.¹⁰⁷

ומלבד יתרון התורה ויתרון חיי העולם לישראל ולתורתו יש עוד יתרון ליהדות על הדתות האחרות הלא הוא מותר מעשה אלהים על מעשה ידי אדם, מותר הנפש החיה מן הפסל הדומם.¹⁰⁸ בהיות היהדות מלאה רוח חיים, עצמה ותושיה, צורה בתוך צורה, קֶרב לפנים מן הקרב, ושאר הדתות “אין להם פנימיות אלא ספורים ודמיונים”.¹⁰⁹

ויען כי יתרונות אלה קבועים וקימים יצוקים ומצוקים אשר יד אנוש לא תנידם, צפו הנביאים ברוח קדשם ויגידו לעמם את התלאות אשר תמצאנה אותם מיד הגוים אשר יקנאו הם על היתרונות האלה. על כן אין לישראל לראות את מצוקותיהם כפגע אשר נקרה ויבא, כי אם כתולדה מכרעת מטבע המסבות, ולדעת כי בחמלת ה' תחלופנה בעתן. כי ככה הוא גורל העם הזה מקדמי קדמותו כי מתוך חושך האפלה יגיח לו אור גדול,¹¹⁰ כן גם עתה בא תבוא התשועה. והצרות העוברות על בני יעקב, אשר לא יחתו מהן באהבתם את תורת אלהיהם, עתידות להיות לזכרון תפארת לעם הזה בימים הבאים לעיני כל באי עולם. על כן היה דבר רבנו משה אל אחיו הנדכאים לאמר: “ואתם אחינו חזקו ואמצו – ואל יפחיד אתכם תוֹקף יד האויב עליכם וחלישות אומתנו, שכל הענין הזה אינו רק נסיון ובחינה להראות אמונתכם וחבתכם בעולם, ושלא יחזיקו בדת האמת, בעתות כאלו, אלא החכמים יראי ה' מזרע יעקב הטהוא והנקי” שהם הם “השרידים אשר ה' קורא.¹¹¹ ועל כן “חַיָבים אתם לחזק קצתכם לקצתכם ולאַמץ ולזרז הגדולים לקטנים והיחידים להמון” באמונת אחדות ה' הצרופה, וביתרון נבואת משה, ובאמונה שלמה כי תורת ה' תמימה¹¹² ועומדת לעד¹¹³ ובזכרון הדר גאון מעמד הר סיני”.¹¹⁴

אחרי כן הוכיח לאנשי תימן באגרתו את תרמית הפושע המתהולל בהם העושה שקר בנפש התמימים הנפתים בהתאמרו למצוא רמז בתורה לשם מחמד ויפקח את עיני התימנים לראות את אולת המשיח התימני כי עני בדעת הוא וכי בכל הליכותיו נכרו אותות שגעון וחלי. אף הוכיח להם כי חשבון הקצים, אשר חכמים אסרוהו, תהו והבל הוא ואף כי הקצים המחושבים עפ"י אותות השמים כי הבל הבלים המה.¹¹⁵

אך עצתו הכוללת היתה לכל איש, אשר יש לאל ידו, לעזוב את ארץ תימן ואת ממלכתה הרשעה ולברוח אל רצוי ארץ אל מקום אשר יוכלו לעבוד את ה' אלהי ישראל בלי פחד ובאין מכלים דבר.¹¹⁶

עד כמה עשתה האגרת הזאת פרי בתוך אנשי תימן אין לדעת עוד. אפס כי את זאת אנחנו יודעים כי מקץ שנה נתפש המשיח ביד אחד ממושלי ארץ תימן וכל אנשיו נפוצו מעליו. ויאמר לו המלך תנה לי מופת כי משיח אתה ואלכה גם אני אחריך, ויאמר כרת נא את ראשי וראית כי אחיה עוד גם אחרי כן. ויעש לו המלך כן ויכרת את ראשו וימת האומלל ביד הורגו. ועל כל היהודים היושבים בארץ תימן נתן ענש כסף רב. וככל ההולכים אחרי משיחי השקר מעולם, האמינו גם המאמינים התימנים כי עוד יקום משיחם מקברו ויחיה לפניהם ויעמוד בראשם.¹¹⁷

ורמבם, אשר החל בימים ההם להיות לישראל כאב, לא שכח גם אחרי כן את אחיו הנדחים בתימן ולא חדל לחיות את נפשם ולהאיר את עיניהם גם בדברי תורה גם בדברי עצה אשר הריץ אליהם באגרותיו, וכאשר עלה אחרי כן לגדולה עמד למעוז להם במקום גדולים, ותעל בידו להקל מעליהם את עֻלם הקשה, אשר נתנו עליהם מושלי תימן, ולבטל מהם את גזורתיהם הקשות, על כן היה שמו לברכה. וכהזכר אבותינו בבבל את שם ראש הגולה בתפלתם ביום עלותו לכסא, כן הזכירו אנשי תימן בכל תפלה את שם רבנו בהוסיפם בכל קדיש: “בחייכון וביומיכון ובחיי דרבנא משה בן מימון”.¹¹⁸

ואת אגרת תימן לא כתב רמבם באלכסנדריא כי אם בקהיר אחרי אשר כבר בא לשכון שמה. כי ראה המגן הגדול הזה לתורת רבותינו כי קהלת עיר המלוכה הזאת נדתה ללכת אחרי הקראים אשר היו כרקב בעצמותיה, עד כי גם גופי תורה היו זה למרמס. ויעזוב את אלכסנדריא, מקומו הראשון, וישם את משכנו בקהירו.¹¹⁹

ועדת ישראל אשר בארץ מצרים ואשר במצרים העיר, היא עיר קהירו, לא ידעה שָלֵו בקרבה זה מאות בשנים. אך לפני שנת בוֹא רמבם לשבת בה נוספה עוד צרה חדשה על הקלקלות הישנות, כי שם איש בליעל אוהב בצע ושמו זוטא את עיר קהירו למרקחת ואת קהלת ישראל אשר בתוכה למרמס ולמשסה. כי הכה בלשון את מרדכי ראש הקהלה, איש נכבד ונדיב רוח,¹²⁰ לפני המלך,¹²¹ ויצא הקצף עליו ועל “הדַיָנים והזקנים” ויאספו כֻלם אל משמר ויהיו כלואים שם “ששים יום וששת ימים”, אך פתאם עמד להם רוח,¹²² ויצא מרדכי והדַיָנים והזקנים לחפשי.¹²³ ושם זוטא הנבל היה לחרפה ולקללה בעיני כל בני עמו. אך מרדכי נסוג אל ביתו ולא הוסיף עוד לעמוד בראש קהלתו, ויעמוד תחתיו שמואל הנגיד¹²⁴ בראש. ותשקוט הקהלה כל ימי שמואל, אולם אך שכוב שכב הנגיד עם אבותיו וישב זוטא אל נכלי מזמותיו ויערב את לבו לבוא לפני המלך ולהגיד לו כי נכונו לו בביתו עשרת אלפים שקלי זהב לשקול אל אוצר המלוכה. ויבֻקש הדבר, וימצא כי שקר הוא דובר ויגרשהו המלך בחרפה מעל פניו. אך לא ארכו הימים וימת המלך, ויבא זוטא לפני המלך החדש ויחכור ממנו את המס, ויפשוט את עור העם מעל עצמותיו וישר כארבע שנים. בעת ההיא בא רמבם לשבת בקהירו וירא בֶעָני הקהלה, ותעל ביד האיש הגדול הזה להדוף בחכמתו את הנבל ממצבו.¹²⁵ ולזוטא בן אשר עשר ידות לו במרמה, ברשע ובנכלי בליעל על אביו. ויהי כי נבצרה מהם למוץ את שארית דם אחיהם, וישיתו שניהם את ידם לקחת נקם מבני עמם אשר נבאשו בם. ויוציאו דבה באזני המלך ושריו כי יעזרו היהודים בסתר לאויבי המלך, וכי יחביאו אותם בבתיהם ויכלכלום בכל מחסוריהם. ויסגירו הנבלים ביד השוטרים לשה אנשים יהודים גרים ורשים, ויכום השוטרים ויאסרום בנחושתים, וימותו שנים מהם בבית האסורים. ויסער לב העם ויקומו ויקראו חרם על זוטא ועל בנו בספרי תורה. ור' יצחק הרב¹²⁶ קרא צום והוא בא לפני המלך וישם לפניו את כל פרשת הנבלות אשר שני הנבלים עושים לעמם. ויט אמלך אוֹזן לשועתו ויסגירם ביד העם לעשות בהם כטוב בעיניהם. וינקמו בם ויפלו ולא הוסיפו קום עוד.¹²⁷

ומגמת פני רמבם, אשר הביאתהו לעיר קהירו, למען השב את לב עם ישראל היושב בה אל תורת רבותינו, לא עשתה תושיה בראשונה. כי המהומה אשר המם זוטא הבליעל את העם הכבידה על כל אוֹזן משמוע.¹²⁸ ובעצם ימי השערוריה ההיא בא רמבם שמה. אך כמעט שכוֹך שככה המהומה, שם רבנו את כל לבו לקבץ את נפוצות החכמים אשר בעיר קהירו ואשר בכל הארץ.¹²⁹ ותדאב נפשו, למיום דרכה רגלו במצרים, לראות כי חלק לב מעט החכמים אשר בארץ.¹³⁰ ויתאמץ בכל עוז לתת לכלם לב אחד ולשים אותם לבית דין קבוע, בית דין של שבעה.¹³¹ ותהי תחלת מעשהו להשיב אל מכונה הראשון את משמרת הטהרה באהלי בנות יעקב עפ"י משפט רבותינו מעולם¹³² ולבלתי הדוח עוד אחרי הקראים. והאשה אשר לא תאבה שמוע תפסיד את כתובתה ואת כל תנאי כתובתה, והאיש אשר תכון ידו עם אשתו לבלתי לכת בדרכי ישראל אלה, יהי בחרם ובנדוי וכל דיני מָחרם יהיו נוהגים בו. הכרוז הזה יצא אל כל ערי מצרים בחדש סיון (1187–4947) בכל בתי הכנסת והמדרש להיות לחק עולם על כל בתי דין שיעמדו לישראל מאז והלאה עד ימות המשיח.¹³³ מלבד אשר הרחיק את בני עמו מלכת בדרכי הקראים בכל דבר מצוה מֵעשות אותה כמעשיהם, אסר להשלים באחד מהם, או באחדים, מנין עשרה לכל דבר תפלה או קריאה בתורה.¹³⁴ ואין ספק כי היו עוד דברים אשר תקן למען הבדל את בני ישראל המחזיקים במסוֹרת אבותיהם, מן הקראים ומן החוקים אשר בדו מלבם, כל אשר הבדיל זרובבל ועזרא ונחמיה את שבי הגולה מן הכותים ומן הנלוים אליהם. על כן היה שם רמבם לתהלה ולתפארת בפי הדורות הבאים כי בסכלו בעֻזו ובחכמתו את עצת הקראים ובהורידו לארץ נצחם,¹³⁵ "השיב בדת לישנה והעמידה על מכונה¹³⁶ “והחזיר כל קהל מצרים לדרך תורת משה”.¹³⁷ וקרוב הדבר כי הקריבו תקיפי הקראים את משפטם אל שער המלך, ומשפט רמבם יצא לאור והם נהדפו ממצבם עד כי יראו רבים את תקפו וישובו ללכת בדרכי אבותיהם,¹³⁸ אך בכל הקנאה אשר קנא רמבם לתורת ישראל, זכר גם לקראים ברית אחים ולא התהלך עמם כאשר התהלך השר יוסף אלקדר, כמשפט שרי ערב, בחזק יד,¹³⁹ כי אם בשלום ובמישור הלך אתם ויצו את בני עמו על דבר הקראים לאמר: “כל זמן שגם הם ינהגו עמנו בתמימות” ויזהרו “מלדבר תועה על חכמי הרבנים שבדור, וכל שכן כשישמרו את לשונם מלהלעיג ומהתלוצץ בדברי רבותינו - - יִכּוֹן לנו לכבדם וללכת לשאול בשלומם אפילו בבתיהם, ולמול את בניהם אפילו בשבת, ולקבור מתיהם ולנחם אבליהם, - - ולהתקרב אצלם במעשה יושר, ולהתנהג עמם במדת הענָוָה ובדרך האמת והשלום”. ויעד על דבריו את הגאונים הקדמונים רב יהודה גאון אבי רב שרירא ואת רבי האי גאון על דבר מילת ילדי הקראים “שמלין – אותם הרבנים – כדת חכמים ובמנהגותיהם ובמוהל הממונה בבית דין, ומתכנסים לבתיהם תלמידי חכמים ומתפללין כמנהג שלנו ואין משנין מזאת כלום”¹⁴⁰ ובכן הורנו רבנו הגדול הזה להטיב עמהם כל מיני טובה בפוֹעל כפים ומידם לא בקש דבר, חלף הטובה הזאת, בלתי אם לנצור את לשונם מדבר תועה על הקדוש לנו,¹⁴¹ ותקטן עוד זאת וילמד את לבנו להרגיש ולזכור כי בני אב אחד אנחנו “שהם מתולעת יעקב”¹⁴² ולשאת נפשנו אל היום אשר בניהם אחריהם ישובו אל עמם ואל תורת אבותיהם מעולם.¹⁴³

ובכל אשר לא הקשיחה מחלוקתו על הקראים את לבו מדבר עליהם טובות באזני בני עמו, ככה לא מנעתהו חמת רוחו על הגוים, צוררי היהודים האוכלים את יעקב בכל פה, ממצוא גם בהם דברים טובים הן הרעות אשר הדיחו המושלמנים על ישראל במרוקו בימי ילדותו, ובתימן בימי חרפו, המליטו מפיו דברים קשים מאד על “אומה זו שהיא אומת ישמעאל שרעתם חזקה עלינו, והם מתחכמים להרע לנו ולמאוס אותנו, - - לדלדל אותנו ולהקטין אותנו, ואנחנו סובלים שעבודם וכזביהם ושקריהם למעלה מיכלתנו”,¹⁴⁴ על כן נחשבה כאין בעיניו גם גדולתם גם גבורתם, יען כי חן וחסד לא ידעו, אחרי אשר מתנות אלהים אלה מנע אלהי אברהם מזרע ישמעאל ויתן אותן לזרע יצחק.¹⁴⁵ אולם בכל היות נפשו מרה עליהם לא פקד את עון רשעתם על אמונתם באל אחד, ולא אמר לעַוַת את פניה ולהטיל בה דוֹפי וכה השיב לשואליו: “אלו הישמעאלים אינם עובדי עבודה זרה כלל, וכבר נכרתה מפיהם ומלבם, והם מיחדים לאל יתברך יחוד שאין בה דופי ולא מפני שהם משקרים ומכזבים [עלינו] - - נכזב גם אנחנו עליהם, ונאמר שהם עובדי עבודה זרת, שהתורה העידה עליהם: אשר פיהם דבר שוא, והיא העידה עלינו: שארית ישראל לא יעשו עולה ולא ידברו כזב”.¹⁴⁶ וככל אשר מצא מדה טובה במושלמנים כי אמונתם טהורה מכל שמץ עבודה זרה, ככה מצא דבר טוב בנוצרים, במתכֻנתם אל דברי קדשנו, ובדבר נטות אנשים מהם אל תורתנו. וכה הורה באחת מתשובותיו: “ויכול ללמד המצות לנוצרים, והשכר והעונש, כי יש כמה מהם שיחזרו למוטב. והם אומרים ומודים כי תורתנו זאת היא מן השמים, היא נתונה ע”י משה רבנו עליו השלום, והיא כתובה אצלם בשלמותה, אך לפעמים יגלו [בה] פנים שאינם כהלכה. וכמה מהם הם חוזרים למוטב. ואין בזה מכשול לישראל“.¹⁴⁷ וברחב לבו הזך והטהוא כתב אל אחד מאוהביו ע”ד הגוים בכללם, לאמר: “ומה ששאלת על האומות הֳוֵה ידוע דרחמנא לבא בעי, ואחר כונת הלב הן הדברים, על כן אמרו חכמי האמת, רבותינו עליהם השלום: חסידי אומות העולם יש להם חלק לעה”ב - - ואין ספק בדבר שכל מי שהתקין נפשו בכשרות המדות ובכשרות החכמה, באמונת הבורא יתברך, בודאי הוא מבני העולם הבא - - ואין בזה ספק שהאבות ונוֹח ואדם הראשון, שלא שמרו כלל דברי התורה, לא יהיו בני גיהנום - - והרי הם במעלה העליונה".¹⁴⁸ – ככה שקל רבנו המימוני את משפטו במאזני הצדק בלי משא פנים ובעין יפה וטובה.

גם בסדרי בית הכנסת תקן רמבם תקנות, כי בקרוא שליח צבור את התפלה בקול רם, אז יתפללו עמו הצבור מלה במלה בלחש, תחת אשר בכל הארצות ובכל הדורות יתפלל הצבור בלחש בראשונה ואחרי כן יתפלל שליח הצבור את התפלה ההיא בקול רם. כי ראה רמבם “שיש בזה מכשול עון גדול, לפי ששיחת האנשים בעוד ששליח הצבור מתפלל – יש בו מן הזלזול בכבוד שמים”.¹⁴⁹ ובהיות תרבות מוסר התורה יקרה בעיניו מאד השבית את מנהג הנכרים אשר נהגו גם בני ישראל במצרים, כי ילבש החתן בגדי נשים ביום חתונתו והכלה תחבוש כובע לראשה וחרב תקח בידה בצאתה במחול לעיני האנשים והנשים.¹⁵⁰ אף את מנהג העשירים להלביש את הנערים הקטנים בבגדי נערות השבית,¹⁵¹ כי כל אלה נחשבו בעיניו כדרכי הוללות ותפלות.

ושם רמבם יצא בכל הארצות מסביב ושאלות באו אליו מקרוב ומרחוק, ובהיות רוח הסדר הרוח המחיה את כל מעשיו, החל לסדר את המון ההלכות למיניהן ולמערכותיהן למען תמהר עינו למצוא בלי עמל רב את התשובה הראויה בבא אליו שאלה בדבר הלכה.¹⁵² ומעשה הסדור הזה נהיה מעט מעט מאליו ליסוד למפעל אשר כמעט אין דומה לו בספרות תורת חכמי הגולה אשר קמו לישראל למיום חתום התלמוד עד היום הזה. כי מעט מעט נהפך בלב הרמבם צרך היחיד לשעה, אשר הרגיש בראשית מעשה זה, לצרך הגוי כולו לדורות עולם. כי מלאכתו זאת העירה את רוחו לתור ולבקר את כל אוצר ספרות ההוראה אם נמצא בה ספר מורה הלכה פסוקה דרושה לכל שואל כקטן כגדול,¹⁵³וכאשר לא מצא את אשר בקשה נפשו בכל הספרים אשר נכתבו אחרי התלמוד, שם את מעשה רבנו הקדוש ומעמד דורו למופתים ולמעשהו, אשר החל לעשות, ולמעמד דורו, וישאל את נפשו לאמר: “למה עשה רבנו הקדוש כך?” לאמר: למה סדר את המשנה? – “לפי שראה שהתלמידים מתמעטין והולכין והצרות מתחדשות ובאות, ומלכות רומי פושטת בעולם ומתגברת,וישראל מתגלגלין והולכין לִקְצוֹת, חבר חבור אחד שיהיה ביד כוּלם, כדי שילמדוהו מהרה ולא ישכח”.¹⁵⁴ ואל דור ר' יהודה הנשיא הקביל רמבם את דורו מחזה אל מחזה, ויאמר" ובזמן הזה תקפו צרות יתרות¹⁵⁵ ודחקה השעה את הכל, ואבדה חכמת חכמינו ובינת נבונינו נסתתרה. נערתי חצני אני - - וראיתי לחבר דברי - - עד שתהא תורה שבעל פה סדורה בפי הכל".¹⁵⁶ וגם בכל יצירתו ובכל תעודתו שם רמבם את מפעל רבנו הקדוש למופת למפעלו. “רבנו הקדוש קבץ כל השמועות וכל הדינים וכל הבאורים והפרושים ששמעו ממשה רבנו ושלמדו בית דין שבכל דור ודור בכל התורה כלה וחבר מהכל סדר המשנה”.¹⁵⁷ ובדרך הזאת החזיק רמבם בימיו, כי ככל אשר עשה רבי את משנתו למאסף לדברי המורים ההולכים לפניו מימי משה רבנו והלאה, ככה עשה רמבם את ספרו למאסף לדברי האמוראים הגאונים ויתר החכמים המורים ההולכים לפני מימי רבי והלאה, כאשר העיד על מעשהו לאמר: “בינותי בכל אלו הספרים וראיתי לחבר דברים המתבררים מכל אלו החבורים - - והפירושים הנמצאים מימות רבנו הקדוש ועד עכשיו - - ועד חבור הגמרא וכמו שפירשו לנו הגאונים בכל חבוריהם שחברו אחרי הגמרא”.¹⁵⁸ ועד כה היתה לו משנת רבנו הקדוש למופת לרמבם עד כי קרא לספרו שֵם כשמה: “משנה תורה”¹⁵⁹ וכלכל את דבריו בלשון המשנה,¹⁶⁰אף כִּוֵן את סדר פרקיו והלכותיו למערכותיהן כסדר המשנה לכל משפטו ולכל חוּקתו.¹⁶¹ אולם הצד השוה, הגדול מכל הצדדים השוים האלה, שבמשנת רבנו הקדוש ומשנה תורת רבנו המימוני, הוא כי ככל אשר משנתו הקדמוניה לא הניחה דבר קטן או גדול אשר לא אספתהו אל תוכה, ככה לא הניח רבנו משה כל קטנה וכגדולה אשר לא שם לה מקום במשנה תורתו.¹⁶² ויתרון הזה אשר לספר משנה התורה לרמבם על כל הפוסקים אשר היו לפניו¹⁶³ ועל מרבית הפוסקים אשר קמו אחריו,¹⁶⁴ הוא יתרון גדול מאד המרחיב לב איש ישראל בחזותו את חזות עמו, מתוך הספר הנערץ הזה, במלא גדלו ובעצם תפארתו העתיקה במראה גוי מקדם יושב על אדמת אבותיו, חוסה בצל ממלכתו, ועובד את ה' במקדשו הבנוי כמו רמים בראש הר המוריה. ואת תורת ה' יראה הרואה בספר משנה התורה, בכל רוֹחב מלואה, בכל גבהי מרומיה ובכל כלליה ופרטיה אין מחסור דבר, כאלו חזרה ונתנה מסיני בכל הודה והדרה. תחת אשר יתר ספרי הפוסקים אשר כל ענינם הם רק ההלכות הנוהגות בגלותנו בלבד, אף כי יקרים ונכבדים גם הם בעינינו מאד מאד, ידכאו את רוח כל איש המעמיק לראות, בהתבוננו כי בכל היות תוכם חי ומלא נכרו על פניהם ידי צר ואויב, בהיות הם הגובלים את גבולותיהם מחוץ. כי הגלות אשר הגלו הם אותנו היא הוציאה מתוכם את כל חוקי זרעים סנהדרין וטהרות אשר כמעט להם לבדם יאמר חוקי העם והארץ, ולא נותרו לנו בלתי אם חוקי היחיד והבית אשר אותם הניחו לנו אויבינו במדה מקופחת ומצומצמת מאד.

שתים הן הכונות אשר כִוֵן רבנו בספר משנה התורה שהועיל בו גם לבינונים גם לחכמים. לבינונים שאין כשרונם מספיק ואין שעתם מספקת להוציא את גופי התורה, את ההלכות, ממקורן, והיה הספר הזה אוצר כולל לכל תורת רבותינו כלה מקצה עד קצה, עד “שאדם קורא בּתורה שבכתב תחלה ואח”כ קורא בזה" הוא “יודע ממנו תורה שבע”פ כוּלה ואינו צריך לקרות ספר אחר ביניהם".¹⁶⁵ ולחכמים ותלמידיהם, אשר הורה להם ליחד את כל לבם לגמרה,¹⁶⁶ כִוֵן בספרו לסדר את גופי הענינים ולקרב מין אל מינו למען ימצא את הכל במקום אחד באין משא ומתן חוצץ ביניהם, למען הצל אותם מן היגיעה ומן השגיאה¹⁶⁷ ולסמוך גם את תוצאות תלמוד ירושלמי וספרא וספרי ותוספתא אל תוצאות הגמרה למען יהיו גם אלה נגד עיניהם¹⁶⁸ ביחדם את לבם אל התלמוד.¹⁶⁹

ויהי המעט מרמבם כי היה לראש לכל מורי הוראה בדבר הלכה, אשר קמו מיום חתום התלמוד עד היום הזה, ויפה בגופי הלכותיו נשמת אלהים חיים, נשמת רוח חכמה ומוסר. כי דברי חכמי המשנה והתלמוד ופסקי רבי רבותיו האלפסי ובן מיגאש היו לאחדים עם חזון הנביאים ודברי האגדה וחקרי לב החכמים אשר קמו לישראל בכל דורותיו ויתלכדו בספר משנה התורה אשר לרמבם, ויהיו לתורה שלמה אשר לא יחסר כל בה.¹⁷⁰

מלבד אשר נעלה הספר הזה בסדורו הנפלא מאד, יחיד הוא במינו בסגנונו הנוֹח והמתוקן מאין כמוהו. בטוב טעמו הכיר רמבם את כח האיתן אשר ללשון המשנה להמריץ בה כל דבר מחשבה דקה מן הדקה בצורה נאה ובולטת מאד, על כן בחר בה לשומה למליץ בינו ובין כל קהל ישראל. אף כי גם בשפת המקרא היה סופר מהיא כאחד בחירי מליצי בני ארץ מולדתו הספרדים.¹⁷¹ והמליצה העבריה הזאת עמדה לספר משנה התורה לתת לו מהלכים בכל תפוצות ישראל למקצהן עד קצהן, תחת אשר בפריו הכתובים בשפת ערב לא היו נקראים בלתי אם בספרד ובארצות הקדם אשר שם היתה הלשון הערבית מהלכת.

לתוספת לספר משנה התורה חבר בלשון ערב את ספר המצוֹת ללמד את התלמידים לדעת להכיר מתוך המון המצות את אלה אשר מקורן היו מדברי תורה ואת אלה אשר מדברי סופרים מוצאן. בספר ההוא אשר מנה את מצות התורה למספרן ואשר ערך אותן בשתי מערכות, מצות עשה ומצות לא תעשה, העביר תחת שבט הבקוֹרת את שטת מנין המצות אשר מנה ר' שמעון קַיִרא בעל ההלכות גדולות והחכמים ההולכים בשיטתו.

את מלאכת הספר הגדול והנכבד הזה אשר טרח בה רבנו הנערץ “יומם ולילה עשר שנים רצופות”¹⁷² כלה “בשנת ארבעת אלפים תשעה מאות שלשים ושבע” לימות עולם¹⁷³ - 1177–4937 – היא שנת הארבעים וארבע לימי חייו. ולא ארכו הימים ו“כל הקהלות מסוף המערב וארץ מצרים וארם נהרים וארם צובה ופרס ותימן כלם קבלו להתנהג עפ”י הבור רמבם¹⁷⁴ וגם באפסי ארצות אירפה דרשו את הספר ככל אשר דרשוהו בארצות הקדם.¹⁷⁵ וגם מצרפת, ארץ מרכז התורה בימים ההם, התבקשו בפי בחירי חכמיה החלקים הראשונים לספר הזה בטרם מצאה יד רמבם להשלים את החלקים האחרונים. סוף דבר, לא היה כמעט מקום בארצות אשר ישבו שם בנ"י אשר לא הגיע שמה.¹⁷⁶ ועם הספר יצא שם סופרו לתהלה ולתפארת עד קצוי ארץ.¹⁷⁷ אך כרבות האהבה והכבוד, אשר אהבו ויכבדו אותו כל איש חכם וצדיק בכל תפוצות ישראל מקרוב ומרחוק, ככה נמצאו בעירו אנשים “מעוטי תרה וגסי רוח”, אשר לא יצא להם שם גם בעירם, אשר בגאות אולתם הנלעגת בזו בלבם מהביט אל ספר משנה התורה פן יאמר הרואה כי ראו פרי בספר הזה.¹⁷⁸

ובעי אלכסנדריא התגודדו אנשים רחבי פה וקצרי דעת מן הבוערים בעם,¹⁷⁹ ויקראו מלא אחרי רמבם ובית דינו¹⁸⁰ על אשר התיר בספרו לאיש לא טהור ממקרה לילה להתפלל בלי טבילה. ויאמרו להלשין על רמבם באזני המלכות כי בועט הוא בדת.¹⁸¹ ושם היה רב נכבד, ר' דניאל שמו, וירע דבר עלבון רמבם בעיניו מאד, ויחר אף המתגודדים ויתקוממו גם עליו. והדין אשר לקהלה הגדולה, קהלת אלכסנדריא, היה ר' פנחס בן משולם יליד פרובינצא. ויהי בבואו שמה ויגדל רמבם את חסדיו עמו ויושיבהו על כנו.¹⁸² ורוח רעה היתה שלוחה זה כמה בין ר' פנחס ובין ר' דניאל.¹⁸³ ויהי בהתגודד הבוערים על רמבם לחלל את כבודו, ועל ר' דניאל להשבית את מנוחתו, וישכח ר' פנחס את חסדי רמבם אשר הפליא עמו, וישמח על רגשת הקמים על ר' דניאל¹⁸⁴ וישת כמעט את ידו עם המתלוננים ויהי המעט כי לא גער בהדיוטות האלה וידרוש גם דרוש בטעמם בקהל עם בבית הכנסת וימלא אחרי דבריהם, ותקטן עוד זאת וימלאהו לבו לערוך מכתב אל רמבם אשר בו הגדיל את דבר תקומת מעט האנשים הנבערים ויכתוב כי “קמו כל העם מקצה אל קצה זקניהם וקטניהם” על אשר הקל בספרו בדבר הטבילה, וימצא תנואות גם בספר משנה התורה כי בסתמו את הוראותיו משכיח הוא את שמות התנאים והאמוראים מפי ישראל, ובהעלימו את מוצא הלכותיו מתעה הוא את התלמידים.¹⁸⁵ מכתב זה בא אל רמבם בהיותו חולה, וירע לו מאד על דברי השקר אשר כתב כי יד נכבדי העם היתה בקושרים. אך על המומים אשר אמר ר' פנחס למצוא בספרו מחל לו רמבם מראש. ויעברו ימים רבים ומענה לא בא מן הרמבם, כי לא נרפא עוד מחליו. ותצר לר' פנחס כי ירא כי עזב רמבם את חסדו מעמו, ויכתוב שנית מכתב אליו בשפה רכה מדברת תחנונים “כי לא ישליכהו מעל פניו”. ויענהו רמבם רכות ונעימות כי חסדו שמור לו כבראשונה וידבר על לבו: “אל יעלה על לבך לעולם, לא אתה ולא תלמיד קל וחמר לחכם, כי יגיע אליך ממני רעה או שום צער אפילו להקניט בדברים”.¹⁸⁶ אך בכל זאת הוכיח את דרכו על פניו בתוכחת רכה. ויאר את עיניו על דבר הטבילה אשר הקל בה יען כי לא קבלו כל ישראל גזרת עזרא זאת על כן לא החזיקו בה כל ישראל יושבי ארצות רומי צרפת בהורותם כדברי האומר: “אין דברי תורה מקבלין טומאה”. ויושבי ארצות הקדם לא מיד חכמי התורה קבלוה כי אם מיד הערבים אשר בתוכם הם יושבים. ויתר חכמי הדורות אינם רואים במנהג זה בלתי אם “נקיות הישמעאלים”.¹⁸⁷ ואחרי כן באר לו את השיטה ואת הצביון אשר על פיהם כלכל את מעשה ספרו.¹⁸⁸

ועשרים השנים הראשונות לשבת רמבם במצרים היו לו שנות עמל, רוֹגז וצרות. הן אמנם כי מצא את מחיתו במלאכת הרפואה בשפע, וכבוד היה לו מכל בני עמו מאפסי ארצות תבל כאשר לא היה עוד לכל חכם בישראל. אך מלבד אשר בתחלת ימי שבתו בארץ ההיא לוּקח מעל ראשו אביו החסיד, ואחיו אשר התאבל עליו ימים רבים, וכל קנינו אבד בים, לא הונח לו גם בשנים הבאות אחרי כן כי חלה ויפול למשכב פעמים רבות ושני ילדים מתו לו ביום אחד.¹⁸⁹ אולם אחרי כן ילדה לו אשתו, אשר נשא במצרים, בן אשר קרא את שמו אברהם (1185–4945) אשר היה לו לתנחומים ולשעשועים כל ימי חייו¹⁹⁰ והאשה הזאת, אשר ילדה לו את אברהם, היא מבנות האיש הנכבד אבולמעלי סופר מזכיר למלכה אשת השולטן צלח-אל-דין, היא אם אֶלפָצָל שופט הראש ויורש העצר. ואבולמעלי נשא לו את אחות רמבם לאשה.¹⁹¹ בימים ההם נקרא רמבּם להיות לרופא בית המלך,¹⁹² אולם יען כי המלך הגדול ההוא צלח-אל-דין היה סובב כל ימיו בארצות לרגלי מלחמותיו היו מרבות מעשה רמבם בבית אלפצל בנו אשר אמרו עליו יודעיו שהוא “איש שכוּלו ראש ולב”.

הוא נשא את ראש רמבם בתוך חכמי הרופאים אנשי השם, ויקוב לו את שכרו כיד המלך ויחוּנהו ויכבדהו מאד מאד. וקרוב הדבר בעינינו כי את תהלתו בבית השלטן הודיע אבולמעלי חותנו למלכה אם אלפצל, מלבד אשר עשה לו רמבם שם בספריו הכתובים ערבית על דבר תורת הרפואה ועל שיטות חכמי הרופאים. ויש מהם אשר חשבו להם לכבוד גדול להמנות בין תלמידיו שומעי חכמתו במדע הזה או אשר שרו את תהלתו בחרוזים.¹⁹³ וגם ריכרד האריה מלך בריטניא קרא לו לעירו ולהיכלו להיות לרופא נפשו וישב רמבם את פניו.¹⁹⁴

ואבול ערב בן מושע הערבי אשר הציל את נפש הרמבם ממות בהיותו עוד בפַאס עיר הדמים,¹⁹⁵ אשר לא ידע אז כי בן מימוני איש יהודי הוא, בא ממקומו אל קהירו וירא כי עומד רמבם בראש עדת ישראל ויהפך לבו אל אהובו מאז ויכהו בלשון לפני אלפצל בן המלך ראש השופטים, ויגד לו כי מושלמני היה על כן משפט מות לו כי המיר את הדת המושל מנית. ויען בן המלך אם לא פרסם את יהדותו בעיר פאס אין זאת כי אנוס היה, ושרשות ביד כל אנוס לעזוב את הדת הבאה עליו באונס ביום אשר תמצא ידו.¹⁹⁶

ובאהבת אלפצל את רמבם הקים אותו לנגיד על כל בני ישראל היושבים בארצות ממלכתו, ותהי המשרה הזאת גם על שכמו, על שכם בנו ובן בנו. וברור הדבר כי נֵעַר את כפיו מקחת כל שכר בעד פקודתו זאת, כי לעוֹן גדול נחשב בעיניו לקבל פרס לעשות את התורה ואת הרבנות קרדם לחפוֹר בה.¹⁹⁷ לעומת זאת אין כל ספק כי השתמש בכתרו זה להעמיד רוח והצלה לאחיו בני עמו בכל עת ובכל מקום אשר מצאה ידו, וכי תשובת בני ישראל אשר שבו לשבת בירושלים עיר הקדש, אחרי קרוע אותה צלח-אל-דין¹⁹⁸ מיד הנוצרים (1187–4948), שם רמבם את לבו להחיש ולשחר.¹⁹⁹

והכבוד אשר נחל רמבם גם מבית המלך גם מיג כל גדולי בית ישראל לא הניח לישון לר' שמועל בן עלי ראש ישיבת בגדד, אשר התנשא על כל. ויהי כי נתעו תלמידים אחדים בדמשק ובתימן ללמוד מספר משנה תורה לרמבם, אשר על חיי העולם הוא מרבה לדבר ועל תחית המתים דבריו מועטים, כי אין לבו שלם עם אמונת התחיה ויפנו אנשי תימן אל רמבם בשאלתם, וישב להם כי תחית המתים היא אחד מיסודי התורה, ויוכח להם כי הוא מאמין בה בכל לב ויבאר להם את טיב האמונה הזאת. ויהי בפנות אחד מאנשי תימן בשאלה הזאת אל בן עלי, ויכתוב מאמר אשר בו את מרבית דברי רמבם בענין זה לשגיאות ועל המעט מהם חסה עינו²⁰⁰ למען התראות כאוהב ומגן לו.²⁰¹ גם בדבר הלכה אמר בן עלי לתפוש את רמבם המתיר ללכת בספינה בשבת בנהרות הגדולים, ויוכח לו ראש הישיבה כי יפלא בעיניו איככה יוכל גדול בקי בכל חדרי התלמוד להתיר כזאת, ויפקח רמבם את עיניו לדעת עד כמה נחפז ר' שמואל לבלתי העמק בענין אשר לפניו וישובו חצי בן עלי ריקם.²⁰² גם בעיר אחלב,²⁰³ אשר יקראו לה בימים ההם ארם צובא, אשר בא שמה ר' יוסף בן עקנין בחיר תלמידו רמבם לשבת בה, קם איש מקנא בגדולת רמבם, ושמו מר זכריה, בהיותו עוֹיֵן את בן עקנין אשר עמם אותו בתורתו ובחכמתו. ויחפש מר זכריה וימצא בפירוש המשנה דברים אחדים אשר שגה בם רמבם בהיותו נמשך אחרי המורים הקדמונים.²⁰⁴ ובן עקנין בהיותו מקנא קנאה גדולה לרבו הנערץ רב את ריבו בחזקה מיד בן עלי ומיד מר זכריה ויאמר ליסד ישיבה בבגדד וללמד שם תורה בטעם רמבם למען שים מעצור לרוח בן עלי. אולם אף כי שמח רמבם על אהבת תלמידו ידידו יעצהו לשבות מריב, אף הסב את לבו מיסד ישיבה בעיר מושב בן עלי.²⁰⁵

ויוסף בן עקנין האוהב והאהוב לרמבם אהבה מאד נולד ליהודה אביו (1160–4920) בארץ הדמים מרוקו בימי המלך העריץ הקנאי אבדול מומין, בעת אשר קרא עליה רמבם במר נפשו: “עת אשר במערב כל שמחה ערבה, וכל מבקש ה' נחבא ואור ישראל שם כבה”.²⁰⁶ ויהי גם הוא ובית אביו אנוסים לעבוד את הק אלהי אבותיהם במסתרים, ויהי לומד את תורת הרפואה ואת החשבון והתכונה לעין כל באין מכלים דבר ובסתר אהלו למד את המקרא ואת התלמוד ואת הלשון העברית ואת חוקותיה. ותדאב גם נפש יוסף, ככל אשר דאבה לפניו נפש רמבם ונפש ר' מימון אביו בימיהם, למראה האנוסים האומללים, ויכתו ויפֶץ גם הוא דברי עצה איככה יש להם להתהלך ולכלכל דבריהם ומעשיהם בדבר תורה ומצוֹת בממלכה הרשעה ההיא.²⁰⁷ ויהי כי קצה נפשו לשום לו סתר פנים בעמק העכור ההוא ויקם וילך מצרימה, כי מלבד אשר הציקתהו רוחו להמלט מן הלחץ, נכספה נפשו להיות קרוב אל החכם רבנו משה²⁰⁸ אשר כל פה בישראל היה מלא תהלתו. ויבא יוסף אלכסנדריא וישב בה (1185–4945). משם שלח יוסף מכתב וחרוזים לרמבם וירא רבנו את תשוקתו העזה לכל דבר מדע ותדבק נפשו בו. ויבוא אליו יוסף ויושיבהו רמבם לפניו וילמדהו את תורת התכונה החשבון וחוקי החקר²⁰⁹ מלבד אשר למד את כל המקצועות האלה בהיותו עוד בבית אביו.²¹⁰ מעט מעט החל רמבם להעיר לו אזן ולפקוח עין ב“סודות ספרי הנבואה” ולבאר אותם עפ"י שיטת הפַלַספה הנוהגת בימים ההם.²¹¹ וישב יוסף בקהירו ותקשרנה נפשות הרב והתלמיד אשה ברעותה כהקשר נפש האב על נפש הבן, עד כי זכרו היה לו לשעשועים,²¹² ואהבת ר' יוסף את רבו גדלה לבלי חוֹק כל ימי חייו. ויהי בשנה השנית לשבתו בקהירו קם מעל פני רבו הנערץ וילך אל העיר הגדולה אחלב אשר בארץ סוריא וישא שם את בת אבולָלא הסופר לנשיא הארץ ויהי שם לרופא נכבד ונשוא פנים מאד. ולבלתי הפרד לב התלמיד מעל לב הרב העלה רמבם את כל חקרי לבו על דבר דת ישראל על ספר וישלח אותו גליונות אל בן עקנין תלמידו. שם הספר הזה הוא ספר “מורה הנבוכים”.²¹³

בספר הזה אמר רמבם להורתנו “חכמת התורה על האמת” הלא היא “מעה מרכבה ומעשה בראשית”, ואת “סתרי התורה” ההם העולים מתוך “סודות ספרי הנבואה”.²¹⁴ וככל אשר נשמרו רבותינו הקדמונים לבלתי השמיע דברים כאלה באזני כל תלמיד “אלא אם כן היה חכם ומבין מדעתו”,²¹⁵ ככה לא כתב רמבם את ספרו כי אם לחכם מבין לשמור אותו מן השגיאות האורבות לו²¹⁶ מבלי שית לב אל האלפים אשר רוחם קצרה מהכיל את העמוקות האלה.²¹⁷ שלשה חלקים לספר הזה. חלקו הראשון יעביר לפני הקורא את מלאכת “סבור האוֹזן”,²¹⁸ הלא הוא פתרון המלות והמליצות אשר גוף משמען במקרא נראה להביע שמות אברי גְוִיַת האדם או תפקידי חיי בשר איש, ותוכן הוא רמז לדרכי ה' ומדותיו, למעשיו ולמפעלותיו.²¹⁹ אף ידבר על שמות הקוֹדש²²⁰ ועל דרכי התודע ה' אל מקבלי תורתו,²²¹ ועל אחדות הבריאה.²²² בחלק השני ידבר הרמבם על הגלגלים ועל המלאכים בטעם פלספי היונים והערבים²²³ ועל דבר אמונת חדוש העולם, כי היא יסוד התורה כֻלה²²⁴ ועל דבר הנבואה וכל התלוי בה.²²⁵ ובחלק השלישי דבר רמבם על מעשה המרכבה²²⁶ ועל החמר כי הוא מקור כל רעה וכל חוֹסר וקוֹצר ועל התענוג כי מקור כל עוֹן הוא²²⁷ אף כי עצם הבריאה טובה הוא,²²⁸וידבר גם על דרכי השגחת ה' על האדם²²⁹ ועל טבע ידיעת ה',²³⁰ על ענין הנסיון והעקדה, על טעמי המצות והקדמותיהן,²³¹ על כתי מבקשי האמת למדרגותיהם,²³² על המדות למדרגותיהן²³³ ועל החכמה למדרגותיה.²³⁴

מגמת פני הספר הזה טהורה היא להוכיח לאנשי דורו, אשר רבים מהם כבר החלו לפקפק בתורה ובמצות²³⁵ כי תורת ה' אמת עומדת לעד היא. ויען כי נטה לב רמבם מאד מאד אחרי פלספת חכמי יון וערב ויחלט " שחכמי הפילוסופים לא פסקו את דבריהם להעמיד דבר אלא בראיה ברורה, וזאת היא [אמת] שאין עליה תשובה".²³⁶ ויען כי החליט עוד כי מיטב חכמת יון כֻלה “דעת אריסטו היא [שהיא] תכלית דעת האדם”²³⁷ על כן בחר בה לשום אותה לעד נאמן להעיד על אמתת התורה, בדעת כי לעדות הפלספה יאמינו גם המפקפקים. ועד עולם יפלא על רבנו המעמיק הזה כי ראה אר את הדמיון הרפה והחִוָר מאד, אשר תדמה חכמת יון אל תורת ישראל למראית עין כהה, ואת החוים הדקים היורדים ונוקבים עד התהום המבדילים והמפרידים בין שניהם ועושים אותם כמעט לשני הפכים גמורים לא שזפה עינו החדה והטהורה. עד כי לדעתו אין להבדיל מאומה בין דעות תורתנו ודעות חכמי יון וערב,²³⁸ ועד כי סופרי הקדש נביאיהם ומליציהם לא נדמו כי אם כפַלספים מתוכחים על שיטות הפלספה היוניות והערביות, ועד כי “יהיה הדעת המיוחס לאיוב הולך על דעת אריסטו ודעת אליפז הולך על דעת תורתנו ודעת בלדד הולך על דעת המעתזילה ודעת בלדד הולך על דעת האשעריא”.²³⁹

והפלספה היונית קלטה הרבה מטעם בת יפת יולדתה במתכוֹנֶת הקנין והעבודה בגבול נכסי הבשר והרוח. וככל אשר היתה זרוע עם יון נטויה כל היום אל העמים ואל קנינם לכבוש אותם ולרשתם, ובכל מלאכת עבודה, אשר אין בה צרך למשמרת הקנין מאסו ויעמסו אותה על שכם עבדיהם, ככה היו עיני חכמי יון לאסוף ולכנס את הדעות אל תוך רוחם באשר גם קנין הדעות קנין הוא. אך המדות אשר מבחר פרין הן החובה והמצוה המעשה והעבודה, לא נחשבו בעיניהם, בלעדי המעט שיש בהן צוֹרך לתקון הדעות, כמעט למאומה. מן הטעם היוני הזה השם את הדעות לעקר הגדול בגדולים ואת המדות לטפל קל, נאצלה גם על שיטת מורה הנבוכים המחלטת כי “שלמות מעלת המדות - - איננו רק הצעה לזולתו ואינו תכלית כונה בעצמו - - השלמות האנושי האמתי הוא כשיגיעו לאדם המעלות השכליות”.²⁴⁰ והצדיק התמים והטהור אשר לא ידע לפלפל בחכמה בטעם הפלספה הנכריה המעט ממנו כי כל צדקותיו לא תזכרנה כי אם נתן עם “עַם הארץ” חלקו.²⁴¹ וצדקת איש כזה לא תֵחָשֵב לכבוד בלתי בעיני המון הבוערים החושבים באִוַלְתָם גם את קנין הכסף גם את כוֹח הגוף ליתרון ולכבוד.²⁴² ולא עוד כי אם הפלספה היא עצם הטהרה, והתמימות היא עצם הטומאה;²⁴³ המתפלסף הוא הרצוי בעיני ה' והקרוב אליו, והתמים הוא זעום ה' הנגרש מנגד עיניו;²⁴⁴ המתפלסף הוא החסיד החשוב אשר ה' הוא שומרו, צלו על יד ימינו, והתמים הוא הרשע אשר אלהים עזבו;²⁴⁵ המתפלסף הוא יחש על הטהורים הנגשים אל ה', והתמים טמא הוא, אל המקדש אל יבוא,²⁴⁶ סוף דבר לפי שיטה זאת לא מצא שופט כל הארץ קנה מדה אחר לשלם לאיש כמעשהו בלתי אם את הפלספה.²⁴⁷

לא כאלה הם דברי תורת ה' התמימה אשר הורו מעולם נביאינו ורבותינו ברוח קדשם. את ההפך הגמור מן הקצה אל הקצה מדברי הפלספה האומרת כי אין חפץ במדות הטובות בלתי אם עד כדי תועלתן למשמרת הדעות, הורה ירמיהו כי כל עצם יקר הדעת הוא רק משמרת המדות הטובות, כי רק הדעה הזאת היא תהלת האדם וחפץ ה' ולא כל דעה אחרת "כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע אותי כי אני ה' עושה חסד משפט וצדקה בארץ כי באלה חפצתי נאם ה‘.²⁴⁸ ואת הדבר הזה כי המעשה הטוב והישר הוא לבדו פרי הדעת את ה’ אל אמת, הורה ה' אלהי ישראל למשה עבדו, עת אשר העתיר אליו להורותו דעת אלהים לאמור: “הודיעני נא את דרכיך ואדעך”.²⁴⁹ אז העביר ה' את כל טובו על פניו בשלש עשרה מדות הרחמים אשר כל העולם כֻלו אינו כדי להן. והמדות האלה מדות הן ולא דעות, מדות המעשה הן ולא דעות המחשבה. והמדות האלה הן הדרכים אשר רק בלכת בהן האדם יזכה והמעשים אשר בעשות האדם אותם ידמה לעושהו ואשר עליהם אמר החסיד: “זה אלי ואנוהו, הוה דומה לו: מה הוא חנון ורחום אף אתה חנון ורחום”.²⁵⁰ ובטעם זה לבַכֵּר הרבה הרבה מאד את המדות הטובות הפוריות, את המעשים הטובים על פני הדעות העַקרות, הדריכו רבותינו אותנו מעולם בהטיפן לנו: "לא המדרש עקר אלא המעשה וכל המרבה דברים מביא חטא,²⁵¹ וככה הדריכו את תלמידיהם ולהעדיף את המעשה הטוב גם על הלמוד הטוב: “יותר מלמודך עשה”,²⁵² ויחשבו רק את המעשה לשוֹרש אשר בלעדיו לא יכון העץ הרענן ואת הדעה לא חשבו בלתי אם לענף אשר גם בהנתשו לא ישורש עוד הגזע ממטעו. וישאו משלם ויאמרו: “כל שחכמתו מֻרבה ממעשיו למה הוא דומה לאילן שענפיו מרֻבים ושרשיו מעטים והרוח באה ועוקרתו והופכתו על פניו. אבל כל שמעשיו מרֻבים מחכמתו למה הוא דומה לאילן שענפיו מעטים ושרשיו מרובין שאפילו כל כל רוחות שבעולם באות ונושבות בו אין מזיזות אותו ממקומו”.²⁵³

לעומת זה נגרע בעיני סופרי כתבי הקוֹדש ערך החקר בטבע עצמת ה' אשר עד עולם לא יחקר יען כי קצרה דעת אנוש רִמָה מהכיל דעות נשגבות כאלה ויזהירו מהגְבֵהַ מאֵלה ומהעמיק שאלה ללא פרי: "הֲחַקר אֱלוֹהַ תמצא אם עד תכלית שדי תמצא? גבהי שמים מה תפעל עמוקה משאול מה תדע.²⁵⁴ ורבותינו חכמי ישראל מלאו אחרי הדבר הזה בדבר המושל הקדמוני בן סירא אשר שמו לפתגם בפיהם: “במֻפלא ממך אל תדרוש ובמכוסה ממך אל תחקור במה שהָרְשֵתָ התבונן ואין לך עסק בנסתרות”.²⁵⁵ ובכן היו דבר כתבי קדשנו ודברי רבותינו פה אחד כי יתרון למדות טובות ולמעשים טובים על חקירות ופלפולים אשר לא ישיבו את הנפש ולא יטהרט את הלב טהרת אמת. וכעין מחאה על השיטה אשר שמה את הפלספה לקנה מדה לָמוֹד בו את החובות ואת הזכויות אשר יחוב האיש או אשר יזכה,²⁵⁶ שמו רבותינו את המעשה לפֶלֶס לפַלֵס על פיהו את דרכי האדם בהחליטם “הכל לפי רוב המעשה”.²⁵⁷

השיטה היונית הזאת המַשְפֶלֶת את הצדק ואת הקדושה אשר רק הן הן מבחר פרי המדות הטובות והמעשים הטובים, לפני מין פלספה זרה מתיפה ומתחכמת, השפילה את הגבוה בעיני תורת ישראל ותגבה את השפל בעיניה. כי החליטה ליסוד מוסד כי “היות הגלגל בעל נפש, מבואר”²⁵⁸ ולא שהוא בעל נפש שהיא כנפש האדם או השור או החמור“²⁵⁹ כי אם נפש נעלה ממנה הרבה מאד.²⁶⁰ ואנחנו לא נוכל לדעת כיום איככה יוכל פלסף לאמר “מבואר” לדבר אשר רק דמיון שובב יבדהו, והשכל לא יוכל להכריעו. הן רק שלש רשויות הן, אשר הסופר או המורה הדובר בשמן לא יאשם אף אם לא נמצאו דבריו מכֻונים, הלא הם מסורת אבות אשר יספר הסופר התמים באזני בני עמו מבלי עלות על לבו להרהר אחריה, או דבר תורה כל דת אשר יטיף הכהן באזני עדתו בהאמינו בו בתם לבבו, או המדע המדויק והמדוקדק, המבוקר כהלכתו והמוכרע מתוכו אשר יורה אותו החכם המובהק לקהל תלמידיו אוהבי חכמה לאמתה ושונאי כל דמיון ושגיון. ועתה נה אריסטו וחבריו ותלמידיו לא בשם מסורת ולא בשם דת דברו אלינו כי נשא להם אם לא העמיקו בענינם ונחפה עליהם לאמר תמימים הם האנשים ואת אשר קבלו הם באמונה שלמה אותה הם מוסקים לנו בתם לב ובנקיון כפים. הלא חכמי יון וערב בשם הפלספה הם באים, בשם החכמה המתאמרת כי כל הדבר היוצא מפיה וַדַי גמור ברור ומבורר, דבר הלמד מאליו אשר כל ספק וכל ערעור לא ינידהו ממקומו. ובכן אנחנו שואלים: האמנם הדבר כן? האמנם בכח החשבון העלו את אמונת חיי הכוכבים והמזלות, אשר קרוב הדבר מאד כי שארית נשכחה היא לעבודת הצאבה המתועבה²⁶¹ - כאשר נגלו לתוכני השמים תקופותיהם ומעגליהם בכוֹח החשבון המדוקדק עד להפליא? או האמנם הכרע הכריעה תורת חקר האמת לאמתה, אשר מעגליה ברזל ומפניה אין לנטות ימין ושמאל, כי הגלגלים בעלי נפש ורצון ותשוקה הם? האמנם עלו בני יון למרום ויתורו שם במו עיניהם וימששו במו אצבעותיהם את טבע צבא השמים²⁶² ויטו אזן לזִמרתם? אולם לוא העריצה חכמת יון רק הַערץ את צבא השמים בתתה לו נפש וחיים כי עתה לא דברנו דבר. אך מה נאמר אם החכמה החלקלקת הזאת היונית בבואה “לחיות נפשות אשר לא תחיינה” באה היא “להמית נפש אשר לא תמותנה” הנה בטעם הפלספה יחליט גם ספר מורה הנבוכים כי לא נבראו הגלגלים בעבור האדם. ולוא לא בא הספר הזה כי אם לשנות לנו פרק בתורת הטבע כי עתה היה לחכמי הטבע לטפל בבקוֹרת זאת, אך באמת הלא להורות לישראל את תורת אלהיו ואת דברי נביאיו וחכמיו הוא בא, והם הלא אחרת דברו. ולוא נשא פנים לבקוֹרת האמת גם לזאת מה יש להשיב על הדבר הזה האומר: “וההפרש ביניהם – [: בין רוח האדם ובין גרמי השמים] – מעלת העצם והוא רחוק מאד שיהיה המעולה כלי למציאות הפחות והשפל”.²⁶³ עוד נאמר בטעם החכמה היונית כי “יש חושבים - - שתכלית המציאות כלו, מציאות מין האדם לבדו לעבוד את ה' ושכל מה שנעשה אמנם נעשה בגללו עד שהגלגלים אינם סובבים רק לתועלותיו”.²⁶⁴ אמנם יש אנשים החושבים כן! ומי הם החושבים כן? שני חכמים גדולים אנשי שם אשר ספריהם אינם נופלים גם בדעת רחבה בפלספה היונית מספר המורה, הלא הם רב סעדיה גאון ורבנו בחיי הספרדי – רב סעדיה מחליט “כי הכל לא נברא כי אם בעבור האדם”²⁶⁵ יען כי “אף על פי שגופו קטן נפשו רחבה מן השמים והארץ, כי מדעו כולל כל אשר בם ומה שיש למעלה מהם אשר בו היא עמידתם”.²⁶⁶ ואחרי הגאון הנאדר מִלֵא החכם החסיד רבנו בחיי הספרדי על דבר הכוכבים והמזלות לאמר: “והכונה בכל דבר ממנו כונת תועלת ותקנה למדברים [לאמר: לבני האדם]”.²⁶⁷ ומדוע? יען כי “האדם הוא העולם הקטן והוא הסבה הקרובה להוית העולם הגדול”,²⁶⁸ כאשר הורו רבותינו התנאים לבני עמם שאדם אחד שקול כנגד כל מעשה בראשית”.²⁶⁹ ותורתם זאת קבלו מיד התורה והנביאים אשר הורו לנו להוקיר את האדם מכל יצורי מעלה ומטה בהיות הוא לבדו היציר האחד אשר יצר אותו אלהים בצלמו. על כן המעט ממנו כי לא נעליו עליו השמים וצבא השמים,²⁷⁰ כי אם גדולי האדם נבחרו הרבה מאד מכל גבהי מרומים אלה ועל כל אשר בם ככתוב בתורה: “הן לה' אלהיך השמים ושמי השמים הארץ וכל אשר בה; רק באבותיך חשק ה' לאהבה אותם ויבחר בזרעם אחריהם”,²⁷¹ ותקטן עוד זאת ותשם התורה את כל צבא המקום כנכסים נטושים לכל החפץ להחזיק בם, ואת בחירי האדם לחבל נחלת אלהים ולמבחר סגולתו.²⁷² וגם בדבר זה היתה דעת תורת ישראל הפוכה מדעת חכמת יון, כי תחת אשר לכל חכמי הנכר נחשב צבא השמים לצורי עולמים חשבו אותם נביאי ישראל וחכמיהם לבני חלוף ככל היצורים אשר בארץ מתחת,²⁷³ וחיי רוח אנשי סגולת האדם הם המה לא יִתַמו לעד.²⁷⁴ ובכן העידו התורה והנביאים וחכמי ישראל פה אחד כי שקר בפי חכמת יון המחלטת כי היציר האחד אשר באמת הוא הוא הנברא בצלם האלהים הוא “הפחות והשפל”.

גם בפרט הזה נבדל ספר המורה מספרי החכמים הקדומים לו: תחת אשר רבנו סעדיה, רבנו בחיי הספרדי ור' יהודה הלוי שמו בספריהם את האדם בכללו ואת ישראל בפרטו כמעט לראש עניניהם, היו דברי מורה הנבוכים מעטים על האדם ועל יתרונותיו ועל ישראל ועל תעודתו להיות בצדקתו ובמעשיו לאור גוים. לעומת זה רבים היו דבריו על כתי המלאכים בטעם הפלספה היונית²⁷⁵ אשר שם אותם לעושי כל אשר בשמים ובארץ²⁷⁶ ויתן אותם עליון על כל²⁷⁷ וישפל לפניהם את האדם.²⁷⁸ נם דברים אלה רחוקים הם מאד מדברי רבותינו החכמים הנאמנים המחליטים כי גדולים הצדיקים ובני ישראל יותר ממלאכי השרת²⁷⁹ וכל עצם שם ישראל הלא הוא זכר עולם ליתרון זה אשר העיד המלאך לאבי העם זה לאומר: “ישראל יהיה שמך כי שרית עם אלהים ואנשים ותוכל”²⁸⁰ וזכרון זה יקר היה בעיני הנביאים כי יעקב אביהם “באונו שרה אל אלהים: וישר אל מלאך ויוכל”.²⁸¹ ואנחנו הן אמנם כי לא נוכל לדרוש מיד חכמי בני הנכר או מחוקרי מדעי החול כי יכלכלו המה את חקרי לבם על פינו, אולם בבואנו אנו להשכיל את דעות התורה יש לנו רק לשמוע מה בפיה. ואף כי במקום אשר דבריה נשגבו הרבה מאד מדברי צרתה הנכריה.

ומה יפלא הדבר כי ספר המורה הזה תחת בואו ללמד את חכמת התורה נמצא מלמד את חכמת יון בשמלתה הערבית. הנה בני הענינים הנקובים שם: שכל הפוֹעל, גשם החמישי, כוֹח היולי, שכלים נבדלים, דעות נפרדות ועוד דברים כאלה, פנים חדשות הם בגבול ישראל, פרצופים זרים המתנכרים גם במראיהם גם בשמותיהם לרוח עמנו ולטעמו, כי בדברי תורתו ונביאיו, בדברי תלמודו ורבותיו אין זכר ואין רמז להם. ורב סעדיה ור' יהודה הלוי כבר הכירו איש איש בימיו כי חזיונות אלא תוֹהו המה,²⁸² ומורה הנבוכים בא לקדש את הדעות החיצוניות האלה בקדושת תורת משה וישראל ולהטות את המקראות ואת האגדות הנה והנה ולשום אותם למליצים ולפתרונים לאותות ולמשלים לחזון לב אריסטוטלי ואבונצר אשר אין אחריותם עלינו ואין אחריותנו עליהם. אף כי באחת רחוקה התורה העבריה מן הפלספה היונית כרחוק מזרח ממערב והמשלים והרמזים רפים ורעועים הם גם בטעמם²⁸³ גם בכוֹחם²⁸⁴ ולא נעלו ולא חזקו אף כמלא חוט השערה ממשלי חכמי אלכסנדריא, הקפויים והקלושים, בימיהם.²⁸⁵ וכל מערכת המתכוֹנת החכמה היונית אל התורה הישראלית, הערוכה בספר הזה, הפוכה היא מן הקצה אל הקצה מן אמתת המתכוֹנת הנכונה כהויתה. הן מנויה וגמורה היו מאז כי נבדלו טבעי שתי השיטות האלה ודרכי שוחריהן, כי תורת ישראל הלא באה אל כל העם מקצה, מראשי שבטיהם עד חוטבי עציהם ושואבי מימיהם, להורות את כולם ללמוד וללמד לשמור ולעשות ולקים, ועיני נביאיהם היו רק להנחיל, להריק ולהשפיע חכמה ומוסר לבני עמם ולהאיר כל עין ולפקוח כל אזן “להשכיל את דברי התורה”, תחת אשר חכמת יון לא נוצרה בלתי עם ליחידם וכל עמל שוחריה לא היתה בלתי אם להסתיר אותה מן העם כמעט בצרת עין,²⁸⁶ והנה כל הספר “מורה נבוכים” יגיד לנו את ההפך הגמור מזה כי דרך הנביאים להעלים את דעות האמת במשלים תחת אשר פלספי הנכר יטיבו את חכמתם בשפה ברורה. ובכן הלא יהיה לפי זה יתרון גדול לפלספה הנכריה על תורת אלהי ישראל כיתרון אספקלריא המאירה על אספקלריא שאינה מאירה. ואזנינו הלא תשמענה את דבר הנבואה הקוראה בחזקת היד: “לא בסתר דברתי במקום ארץ חשך, לא אמרתי לזרע יעקב תוֹהו בקשוני”²⁸⁷ “ישר לבי אמרי ודעת שפתי ברור מללו”,²⁸⁸ “כלם נכוחים למבין וישרים למוצאי דעת”.²⁸⁹

המוסר היוצא להלכה ולמעשה מן השיטה הזאת המשפלת את ערך האדם, בא להדריך אותו לשנוא תכלית שנאה את גופו אשר יצר ה' בחכמה, לראות את “זה החומר החשוך העכור אשר הוא החומר שלנו”²⁹⁰ כאלו היה מקור כל מְאֵרָה וטומאה, ולחשוב את כל חושיו ותפקידיהם, אשר חננו יוצר האדם, לתועבה ולנבלה: “שכל צרכי החומר - - חרפה, גנות וחסרון - - וצריך למשכיל למעט בהם מה שאפשר ולהשמר מהם²⁹¹ ולהצטער בעשותן אותן”.²⁹² ואת כל חמתו כִלה מוסר הפלספה הזאת אל חוש המוליד אשק נטע ה' בבשר האדם להקים זרע על הארץ ויהפוך את ברכת ה' אשר דברו הראשון היה “פרו ורבו”²⁹³ לחרפה ולקללה יען כי כה אמר אריסטו: חוש המשוש חרפה הוא לבני האדם.²⁹⁴ אך הדעה היונית הזאת היתה מעולם למורת רוח לכל מוסר תורת ישראל.²⁹⁵

אך מדוע עלתה ככה לראש רבותינו שבספרד, המורה הגדול במורי חוק ומשפט לישראל עד היום הזה, כי יתבצר מקום בספריו לדעות וסברות הרחוקות מאד מדעות תורתנו התמימות והטהורות כעצם השמים, אשר הן לבד הן מקור חיינו חכמתנו וצדקתנו? מדוע עלתה ככה לאיש המרומם הזה? – על שאלה זאת אין לנו בלתי אם להזכיר כי רבנו משה הגדול בחכמי ישראל בספרד לא היה האחד ולא היה הראשון בחכמי הארץ ההיא בגורלו זה. גם את נפש החכם הנשגב בן גבירול קלעו רוח נביאי ישראל ורוח חכמי יון מעבר אל עבר, גם את החסיד הטהור בכל מיני טהרה רבנו בחיי הספרדי הוליכה הפלספה הסרה ההיא שולל, גם לרבי אברהם בן דוד הלוי בעל ספר אמונה רמה המגן הנאמן לתורת רבותינו לא נתנה הפלספה ההיא מנוחה, ואת אוח החכם השנון ר' אברהם בן עזרא עכרה עוד יום מכלם.²⁹⁶ אולם ככל אשר הוכחנו כי לכל החכמים הנהדרים ההם היתה תורתם אלהיהם ורוח מולדתם ומסורת אבותיהם כל עצם עצמתם, והדעות הנכריות לא היו בלתי אם מספחת חיצונה, ככה נקוה כי תהיה לאל ידנו להוציא את הנדה מן הקדש ולהוכיח נגדה נא לכל עם ישראל עד כמה תמימה וכלילה היא שיטת חכמת התורה לרבנו משה בן מימון בהצרפה מסיגי הנכר אשר השביתו אותה מטהרה.

הנה ראש פלספי הגוים בדורותינו המשיל את הפלספה בעמל נפתולי פלפוליה בחלום בא ברוב ענין לדכא את רוח האדם ליגעה ולענותה אשר בהקיצו ממנה תסור המעמסה והמועקה מעל לבו ונפשו תשוב לשאוף רוח כדרכה ועינו תשוב לשאוף אוח כדרכה ועינו תשוב לחזות נכוחות.²⁹⁷ את החזון הזה תראה עיננו ברבותינו חכמי ספרד, כי אך הקץ הקיצו מתעתועי חלומות כאלה והנה התפתחה רוחם מן המוסרות והעבותים אשר שמו עליה צרותיה בנות הנכר וישובו להורות תורת אמת מלאה חכמה ומוסר חן ושכל טוב אשר כהִנס אור בקר צללי לילה תהדוף מפניה כל מדוחי משאות שוא.

וגם רבנו משה בן מימון מדי צאת אחד מניצוצות הקדושה מפיו והיו פתאם ערמות תבן וקש, אשר קוששו ידיו על אדמת נכר, לשרפה מאכלת אש. אגרת אחת נשמרה לנו אשר בה גלה את לבו הטהור לאחד מאוהביו. שם הראה לפלספת החול את מקומה ואת גבולה אשר אותו לא תוכל לעבור בהחליטו שדעת האדם יש לה “קץ”²⁹⁸ וגבול כחה ויכלתה איננו בלתי אם גבול הטבע אשר עין בשר תשורהו ויד אדם תמושהו. אך את כל הדבר אשר הוא מעל לחושי אנוש לא תשיג ידה.²⁹⁹ ולוא לא היה לנו מוצא אחר לדעת אלהים בלתי אם החקירה כי עתה לא העלינו בידנו מאומה. “אולם – ככה כתב לידידו – הוה יודע שיש שם מעלה בדעת, למעלה ממעלת הפילוסופים והיא הנבואה”³⁰⁰ “ואין הראיה³⁰¹ מגעת למקום שהנבואה מגעת”.³⁰² “שהנבואה למעלה מן הראיה ולא הראיה למעלה מן הנבואה”.³⁰³ והמעט מן הראיה כי לא תשיג בכחה את הנבואה הנה גם כלי מעשיה הלא הם “המשא והמתן” כאין וכאפס יחשבו בפני הנבואה, כי “הנבואה עולם אחר הוא ולא יתכן בה ראיה ומשא ומתן”.³⁰⁴ והאומר לבוא עד חקר תכלית הנבואה בדרך משא ומתן “למה זה דומה למי שדִמה להכניס כל מימי העולם בקיתון אחד קטן”.³⁰⁵

והנה התולדה המוכרעת ממשפטו החרוץ הונמרץ, כי עליון על כל היא הנבואה אשר ראשית תבואתה היא תורת אלהי ישראל, בהגלות נגלות רק לה לבדה גדולות ונצורות בדרכי אלהים בעולמו אשר ברא³⁰⁶ - התולדה מן המשפט הזה, הלא תהפוך משוֹרש את השיטה אשר שמה את תורת פי אריסטוטלס, אשר פלסף היה ולא נביא, למקור חכמת אלהים, אחרי אשר פי רמבם ענה בו כי בכל אשר הוא ממעל לארץ לא ידע הפלסף עד מה.³⁰⁷ וספר המורה הלא ידבר רק על אשר הוא ממעל לארץ כי ספק חקר דעת אלהים ולא ספר תורת הטבע הוא.

ובכן יש לנו כיום להבדיל בספרות רמבם בין שיטה לשיטה, ככל אשר יש להבדיל בספרות גדולי חכמי ספרד ההם, אשר הזכרנו זה מעט: השיטה האחת היא השיטה הפנימית הקנויה להם והמקובלת והמָחזקת בידם, מיד תורתם העתיקה והטהורה המסורה להם מפי רבי רבותיהם ואבות אבותיהם והמשומרת בתכלית טהרת הקדש, והשנית היא שיטה חיצונה שאולה להם מפי שכניהם בני הנכר אשר מפני השלום לקחו מעט גם מצידם. ואנחנו בבואנו היום לערוך נגד עיני בני עמנו את שיטת רמבם הנכונה ואשר היתה לברכה לישראל לא נסדר בלתי אם את הפנימית אשר נקרא לה שיטת התורה למען הראותה לנו בראש פרקיה ולמען הוכח עד כמה השיטה החיצונה, אשר נקרא לה בפרק זה בשם שיטת העיון, בטלה בפניה מאליה, ושיטת התורה לרמבם נעשית אחת בכמה וכמה פרטים נכבדים עם שיטות רב סעדיה ורבי יהודה הלוי המליצים הנאמנים לתורת ישראל.

שיטת התורה הזאת מכרזת ואומרת שאמונתנו במשה לא היתה מצד המופת³⁰⁸ אבל האמנו בו לפי ששמענו הדבר כמו ששמע הוא ובזה האמנו באמונה שלמה מקוימת עד עולם שנאמר: “וגם בך יאמינו לעולם”.³⁰⁹ ובכן היתה לשמה כרגע כל שיטת העיון בעלת המופת וכל תולדותיה, ועמה הלא יחדל גם דבר אריסטו אדוני השיטה הזאת, להיות כדברי האורים, ושיטת התורה תשוב להיות ליסוד מוסד לאמונת החדוש. ועל כן מצא רמבם את לבו לאסור את המלחמה על ראש חכמי יון, אשר נחשב בעיניו לראש חכמי תבל, לבטל את דבר הקדמות אשר בעיני אריסטו נחשבה ליתד תקועה אשר יד כל איתן לא תמישנה.³¹⁰ אחרי פרטו את כל הדעות הנוהגות בימיו על ענין זה³¹¹ העלה כי אין כלטעם מספיק לאריסטו לקים את דבר הקדמות,³¹² ונהפוך הוא כי הדעת הישרה מכרעת יותר לצד מחזיקי דבר חדוש העולם.³¹³ ואחרי אשר עלתה ידו על יד החכם היוני עד כי התברר ויתאושש בידו דבר החדוש הסביר לקהל קוראי ספרו מדוע זה הרבה לאמץ כוֹחו להעמיד את דבר החדוש יען כי הוא יסוד כל התורה,³¹⁴ ואת חקירתו הגדולה רבת הפּרקים הזאת השלים בפרק אחד המדבר על השבת אשר כל עצם מצותה לא באה לבתי אם לתת שארית וזכרון עולם לאמונת החדוש בלב ישראל.³¹⁵

“סעיף משרשו בקדמות העולם” היה לאריסטו דעתו כי ה' משגיח רק על הגלגלים ועל מיני היצורים בכלליהם כי לא יסופו, אך על כל פרט ופרט מן היצורים, אף על כל יחיד ויחיד מבני האדם, אף גם על בחירי חסידיהם לא תחוס עינו ולא ידע את גורלם אף לא יוכל לדעתם וגם כל טובתם וגם כל רעתם אינן לבתי אם מקרה. “הפנה הזאת הסותרת לכל פנה טובה, המבערת הוד כל דעת אמת” היתה בעיני רמבם “סרה גדולה מאד, כשלון אשר אין תקומה ממנו” וילמד לעמו כי “מכלל תורת משה רבנו עליו השלום - - שכל מה שיבא לאדם מן הרעות או ישיגם מן הטובות לאיש אחד או לקהל הכל הוא - - במשפט הישר אשר אין עול בו כלל”. ויוכח כי הדעה הזאת פרי שיטת תורת ישראל היא המכרעת באמתה את דעות ארבע שיטות אחרות בדבר הזה אשר שתים מהן יוניות הן ושתים ערביות.³¹⁶ ואחרי דבריו אלה מלא במקום אחר לאמר: "אנחנו בעלי התורה האמתית לא נאמר שמאורעות בני האדם הם קרי, אלא במשפט [הם] כמו שאמרה התורה: “כי כל דרכיו משפט” ופרש הנביא ואמר: “אשר עיניך פקוחות על כל דרעי בני אדם לתת לאיד כדרכיו וכפרי מעלליו - - וזה עקר תורתנו והיא תורת משה רבנו עליו השלום - -”.³¹⁷

שיטת הקדמות, אשר היא כל יסוד פלספת יון, רואה בכל העולם כֻּלו מעשה אונס: עולם זה הוֶֹה וקַייָם מִנִי עד וַעֲדֵי עַד, יען כי מֻכרע הוא מתוכו להיות ולעמוד. דבר זה נמצא יען כי אנוס ומֻכרע הוא להמצא, ותורת ישראל רואה בכל העולם, בכללו ובפרטיו, מעשה רצון: העולם הוֶה ועומד. יען כי האל המחולל, אשר לו הגדולה והגבורה והנצח, אמר לו ויהי, הוא צוה ויעמוד; דבר זה נמצא יען כי חפץ הוא בהמצאו. ואם ייטב בעיני אדון הכל לכלוא את רצונו יחזור העולם ומלואו לתוֹהו והיה כלא היה. את דבר הרצון הכיר רמבם כי היא אחת ממוסדי תורתנו ואת דבר האונס פגל ויאמר עליו ועל מחזיקיו: “אנחנו, אוחזי תורת משה רבנו עליו השלום, לא נאמין בו ולא נודה להם”.³¹⁸

לפי שיטת התורה לא באו גם הנסים, לאמר גם האותות והמופתים אשר נראו בימי הקדם או אשר הפליאו הנביאים לעשות, כי אם להוכיח כי העולם הוא מעשה ידי היוצר " כי העולם חדש, שזה עקר הכל כמו שאמר הכתוב: ביני ובין בני ישראל אות היא לעולם כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ"³¹⁹ ובטעמו זה היו רעים בעיניו המתחכמים שמחליטים כי המבול ומהפכת סדום היו רק תולדות הטבע ולא מעשה נסים.³²⁰ ותיקר בעיני רמבם אמונתו זאת כי כל הבריאה כלה היא היד ה' כחמר ביד היוצר, עד כי לא רק בהטל איש עברי ספק בה קנא קנאה גדולה, כי אם גם על גלינוס היוני אבי הרופאים אשר גדול היה כבודו בעיניו ככבוד אריסטו, ערך מלחמה עזה וקשה. אך תחת אשר בריבו עם אריסטו על דבר החדוש דבר רבנו רכות יען כי את דבריו על הקדמות דבר אריסטו לתֻמו, המטיר גחלים על ראש גלינוס. הרופא הנכרי הזה פגע בימיו בכבוד תורת משה בדברו על ענין אחד ביצירת הגוף ויתלוצץ על אמונת החדוש. ויוכח רמבם את “ערבוב זה האיש” עד כמה דבריו “בלתי מכֻונים ובלתי מדֻקדקים - - בכל מה שידבר זולת הרפואה”. וירע בעיניו על אשר העז גלינוס את פניו ולא משל רמבם ברוחו על הרופא הזה שהקיש בין עצמו ובין משה רבנו עליו השלום ויחס לעצמו השלמות, והסכלות למשה רבנו - - “וגלינוס הוא הסכל באמת”.³²¹ מתוך דבריו אלה תראה כל עין עד כמה עזה יקרה בעיניו אמונתו בתורה.

וככל אשר פלספת יון, אשר יסודתה היא שיטת הקדמות הקודרת אשר לפי דעתה אין כמעט יתרון לאדם על רמש האדמה, הבשילה את פריה, את חובת שנאת הגוף ואת תפקידיו המפורשת בספר המורה, ככה בכרה התורה הישראלית, אשר יסודתה היא שיטת החדוש, פרי תבואה אחרת, ההפוכה ממנה הפך גמור. כי בעיות בעיני התורה האדם בחיר כל היצורים, אשר בשמים ממעל ואשר בארץ מתת, יקרה לה מאד מאד גם גְוִיַת האדם, גם כל תפקידיה אשר היא מבקשת. וכמעט אין להאמין כי מן הפה אשר יצאו הדברים האמורים, בספר מורה הנבוכים, המלאים נאצה על הגוף ועל ההנאה, יצאו בספר משנה התורה גם הדברים המלאים נחת וטובת עין האלה: שמא יאמר אדם, הואיל והקנאה והתאוה והכבוד וכיוצא בהם, דרך רעה ומוציאין את האדם מן העולם, אפרוש מהן ביותר ואתרחק לצד האחרון עד שלא יאכל בשר ולא ישתה יין ולא ישא אשה ולא ישב בדירה נאה, ולא ילבש מלבוש נאה אלא השק והצמר הקשה וכיוצא בהן כגון כומרי אדום? גם זו דרך רעה ואסור לילך בה. המהלך בדרך זו נקרא חוטא - - וצריך כפרה - - ובכלל זה אלו המתענין תמיד אינן בדרך טובה, ואסרו חכמים שיהיו אדם מסגל עצמו בתענית - -".³²²

ויהי המעט ממנו כי חשב, בספרו יד החזקה, את חיי גוף האדם לדבר יקר בעיני ה‘, וילמד לקהל ישראל כי משמרת החיים האלה היא מצוה אשר כל ראשי המצות, אף אלה אשר הן הן אותות הברית בין ה’ ובין ישראל כמצות המילה והשבת, נדחות מפניה. ואת הוראתו כי אין למול ילד חלש עד אשר יחזק כחו מלא בדברים האלה: “שסכנת נפשות דוחה את הכל, ואי אפשר להחזיר נפש אחת מישראל לעולם”.³²³ ואת הלכות רבותינו בדברים כאלה שם לכלי חפץ בידו להעיר קנאה גדולה כאש על התועים המתעים את העם באמרם כי קלו חיי האדם בעיני תורתנו הקדושה. ובהורותו כי “אסור להתמהמה בחלול שבת לחולה שיש בו סכנה, שנאמר אשר יעשה אותם האדם וחי בהם ולא שימות בהם”,³²⁴ הוסיף על פקט זה כלל גדול לאמר: " הא למדת שאין משפטי התורה נקמה בעולם אלא רחמים וחסד ושלום בעולם. ואלו המינים האומרים שזה חלול שבת ואסור עליהם הכתוב אומר וגם אני נתתי להם חוקים לא טובים ומשפטים לא יחיו בהם".³²⁵ ובכלל הדבר שם רבנו את ספרו הגדול העומד לנס עולם בישראל, את ספרו יד החזקה למורה נאמן ללמד בני יהודה את רוממות התורה כי רבה היא מאד וכי כל אחת ממצותיה מליץ היא לדעה נעלה ונשאה עד מאד וכל המכונים לשמש בה לשם צוֹרך דל ונקלה לא ינקו. והאומרים כגי תכלית מצות מזוזה היא להיות למגן מפני עין רעה או פגע רע גער לאמר: “שאלו הטפשים לא די להם שבטלו המצוה אלא שעשו מצוה גדולה, שהיא יחוד השם של הקדוש ברוך הוא ואהבתו ועבודתו, כאלו היא קמיע של הנאת עצמן”³²⁶ “כי רק בגלל זה חיב אדם להזהר במזוזה שהיא חובת הכל תמיד וכל זמן שיכנס ויצא יפגע ביחוד השם שמו של הקדוש ברוך הוא, ויזכור אהבתו - - וידע שאין דבר עומד לעולם ולעולמי עולמים אלא ידיעת צור העולם ומיד הוא חוזר לדעתו והולך בדרכי מישרים”.³²⁷ ובטעם זה דבר על מצות התקיעה ביום הזכרון לאמר: “אף על פי שתקיעת שופר בראש השנה גזרת הכתוב [היא] רמז יש בה, כלומר: עורו ישנים משנתכם ותרדמים הקיצו מתרדמתכם וחפשו במעשיכם וחזרו בתשובה וזכרו בוראכם, אלו השוכחים את האמת בהבלי הזמן ושוגים כל שנתם בהבל וריק אשר לא יועיל ולא יציל, הביטו לנפשותיהם והטיבו דרכיכם ומעלליכם”.³²⁸

ומה רבו עוד דברי החכמה המוסר אשר הרבה רבנו להטיף על כל דבר מצוה אשר עסק בגופי הלכותיה עד כי מלבד אשר היה ספר משנה התורה ספר מורה הוראה, היה גם ספר מוסר מלא חכמה ויראת ה'. כי נתון נתן רבנו משה את לבו לעורר ולרומם את לב עושה המצוה. עד כי שפך רוח חן ויופי על כל המצות בעיני המרבה לקרוא את ספרו זה, ככל אשר שפך עזרא הסופר רוח חן על מצות שבת בתקנותיו, ורב על עבודת בית הכנסת בראש השנה ויום הכפורים בתפלותינו הנשגבות,³²⁹ ורוח נשמת אלהים חיים אשר נפח רבנו בספרו זה תהיה לכפורים על טעמי המצות אשר בספר המורה אשר מרביתם לא ישיבו את הנפש ואשר במקצתם יצאה כעין שגגה לְשַוֹת כמה וכמה מצות כאלו לא נתנו בלתי אם למגן בפני עבודה זרה שכבר בטלה ועברה מן העולם זה אלפי שנה ואינה עתידה להתחדש עוד כל ימי עולם.

ועד כה רחקו שתי השיות ברוח גדול חכמינו, השיטה העברית אשר בספרו משנה בתורה והשיטה היונית בספרו המורה עד כי גם במדת ענותו הגדולה והנשגבה נראו שתי קְצָוֹת רחוקות מאד. האחד הוא ענות נזירי הודו או דֶרְוִישַי³³⁰ ערב אשר מגוייהם נאצלה עליהם לבלתי היות גבול גם לגאותם גם לעַנְוָתָם,³³¹ על ענוה כזאת דבר טובות במכתבו. אולם דרך הענוה אשר החזיק ללכת בה כל ימיו היתה מלאה חן ושכל טוב כענות חסידי ישראל מימות עולם. את כל האנשים אשר בא עמם בדברים כבד מאד מאד, אף אלה אשר ידע כי עינם היתה צרה בו לא מנע מכבוד.³³² וידבר תמיד רכות ונעימות אף כי גם כבודו לא השפיל.³³³ וענוה זו ענות אמת היא כי אמנם ככל אשר היה רבנו הגדול הזה גאון בתורה ככה היה גאון בענוה וכל איש אשר ישאהו לבו ללמוד תורת ענוה, אמרי נוֹעם ולשון מרפא יקרא נא קרוא ושנֹה את אגרותיו המלאות חנינה ונחומים מאין כמהם למר עובדיה הגר³³⁴ ולמר יוסף בן גאביר בבגדד.³³⁵ וגם באגרתו היקרה מפז אגרת תימן יש לכל איש משכיל להתבונן על רוח הענוה המרחפת עליה ומה עָצְמָה רוח החן והנוֹעם, הכבוד והרוממות הנסוכה על ספר משנה התורה אשר מלבד עצם עניניו הנכבדים ילין עוז גם במליצתו הנאדרה והנערצה המושכת אבירים בכחה.³³⁶ יש אשר תֵאָצל על הקורא את מוסר דברי ספר משנה התורה הזה אשר כתב רבנו משה בן מימון, מעין רוח הדרת הקדש אשר תנוח על ספר משנה התורה אשר כתב רבנו משה בן עמרם. ביתר עוז יעוללו הלכות דעות והלכות תשובה אשר בספר המדע³³⁷ לנפש האדם כאלו נאמרו מפי משה מסיני. אם ספר משנה התורה כלו קדש הוא הנה ספר המדע קדש הקדשים הוא, אוצר החיים לרוח תורת ישראל.³³⁸

הספר הגדול הזה אשר מלבד שאין מקצוע אחד בהלכה ובאגדה בחכמה ובמוסר אשר לא נחל את חלקו בתוכו, דבר מופת הוא גם בלשונו הברורה והנמרצה אשר איננה נופלת בכוֹחה ועוזה ממשנת רבנו הקדוש, גם במלאכת תכניתו אשר שמה את כל המון ההלכות למחברת נאה ומתקבלת נסקרת בסקירה נוחה מאד, גם בסגנונו המכֻון והמתוקן עד להפליא אשר יתרכך בו כל ענין קשה וסתום למליצה רכה מתפרשת בנחת מאלה. והיתרונות האלה עשו את הספר הזה לקנין לכל קהל תופשי התורה מקטנם ועד גדולם.³³⁹ כל איש יודע ספר ימצא בו את ידיעת התורה כדי צרכו אשר תוכל רוחו להכיל וכל רב מופלג בחכמה ימצא מתחת פני המאמרים הנוחים והשקטים עמוקות ונפלאות אשר לא תחקרנה בלתי אם לחכם אשר דעתו חריפה ובקיאותו רחבה מא. וככל אשר עשה לו רבנו שלמה בצרפתי שם גדול בישראל בבאורו הנאמן אשר הסיר כל מכשול מדרך למוד גופי התורה הכתובים והמסורים כְהַוָיָתָם המקובלת ובאה, ככה עשה לו רבנו משה בן מימון הספּרדי שם עולם במערכתו המתוכנת אשר ערך בטוב טעמו ודעתו עד כי היו כל תוצאות גופי הלמודים ההם משולבות אשה אל אחותה ומתלכדות למפעל אחד תמים וכליל אשר לא נראה עוד כמהו בישראל למיום גלותו מעל אדמתו עד היום הזה.

גם מחוץ לגבול ישראל יצא שם גדול לחכמת רמבם כי רבה היא מאד. ואף כי הוא התאמץ להעלים את ספר המורה הכתוב ערבית מעיני חכמי הגויים, ויפצר גם באוהביו לבלתי העתיק אותו כי אם באותיות עבריות למען אשר לא יוכלו המושלים הקנאים קרוא אותו,³⁴⁰ בכל זאת השיגה אותו גם יד חכמי ערב גם יד הנוצרים בעלי הפלספה האסכולות, ³⁴¹ ויכבדוהו וישקדו עליו ויתחזקו להוציא ממנו תוצאות גם לשיטותיהם.

וגדולי ישראל אשר בדור ההוא עשו את למוד ספרי רמבם קבע ויהגו ויעמיקו בם ועל כל הדבר הקשה אשר מצאו בם שאלו במכתביהם את פיו. ותהיינה התשובות אשר השיב על שאלותיהם אוצר חכמה ודעת לכל קורא אותן עד היום. לחכמי מרשיליא הוכיח בתשובתו, 1185–4954, כי האסתרולוגיה הבל היא וכי אמונת השגחת ה' על כל יחיד מבני האדם ואמונת “הרשות הנתונה”, לאמר: היכלת הנתונה ביד האדם להיות צדיק או רשע עקרי תורה הם.³⁴² אחרי כן באו אליו מחכמי לוניל ארבע ועשרים שאלות להאיר עיניהם בדברי הלכה אשר נלאו לעמוד עליהם בספר משנה התורה.³⁴³ בראש החכמים השואלים ההם עמד החכם הגדול יקר הרוח רבנו יונתן הכהן מלוניל, אשר ערך בראש השאלות מכתב מלא אהבת עוז וענות אמת אשר שִוה בו את נפשו ואת נפשות חבריו כתלמידים קטנים לרבנו משה. אף חלה רבנו יונתן את פני רמבם על דבר ספר המורה לאמר: “שמע נא בקול עבדיך שואבי מימך להשביענו עוד בפר מורה הנבוכים אשר שמענו שמעו”.³⁴⁴ אולם אף כי שמח רמבם מאד על המכתב היקר הזה ועל אהבת כותבו הגדול ושואליו הנכבדים לא היה בו כח לכון את דעתו להשיב להם דבר עד אחרי ימים רבים אחרי כן, כי חולה היה רמבם ונופל למשכב בבוא לפניו השאלות ולא ירד מעל מטתו שנה תמימה. גם בבית אדוניו המלך התרגשו מהומות, אשר קרוב הוא מאד כי נגעו גם אליו בעיותו אף הוא משרי ביתו.הנה השולטן צלח-אל-דין מת ואחיו ובני המלך נדונים בחזקה על דבר ירושת העצר עד כי קמה מלחמת שערים במצרים. אולם במות אֶלְעָזִיז בן צלח-אל-דין כשנה וארבעה חדשים א"כ נסבה המלוכה אל אֶלְפָצִיל אחיו החכם הנדיב (1200–4960) אשר היה אוהב חונן לרמבם מאז ותהי רְוָחה בארץ. וינשא אלפציל את רמבם ויקימהו לרופא נפש המלך³⁴⁵ תחת היותו עד העת ההיא רופא בית המלך.³⁴⁶ ובהיות המושל החכם הזה איש ידוע חלי כתב לו רמבם מגלת חֻקי משמרת הוסת.³⁴⁷

ממדינת פרובינצא, אשר לוניל היה ראש קהלותיה, אשר כל חכמיה ותלמידיה היו מעריצים את שם רמבם ויתנוהו עליון על כל, יצא רק אחד מופלג בחכמת התורה לבקר את ספר משנה התורה אשר לרמבם בלי משא פנים,³⁴⁸ הלא הוא רבנו אברהם בן דוד מפושקירש³⁴⁹ אשר יקרא בפי העם “ראב”ד“. רבנו זה היה כביר ימים מרמבם,³⁵⁰ ואף הוא כתב ספר פוסק הלכות אך לא פשט כספר משנה התורה.³⁵¹ הן אמנם כי לא הכחיד הרב הנאמן הזה את תהלת מלאכת רמבם בספרו כי גדולה היא בהשכילו לאסוף את דברי תלמוד בבלי וירושלמי ותוספא לאסֻפה אחת³⁵² אך נבוך היה מבלי דעת למי יש לבטל דבריו מפני מי.³⁵³ על כן נסה את כחו ויעבור על פני כל ספר משנה התורה מקצהו ויבקר את הוראותיו. קרוב הדבר כי מהיות עבודת רמבם רבה עליו מאד לא שם את לבו להזיב על השגות הראב”ד. את העבודה הזאת שם על שכמו רבנו יהונתן להציל את אוהבו רבנו משה, אשר העריץ אותו כמלאך אלהים, מיד ראב“ד מבקרו ולהוכיח כי דברי בן מימון הם הנכונים.³⁵⁴ אחרי הרב הנהדר הזה קמו רבים מבחירי גדולי הדורות הבאים אשר יחדו את לבם להיות למליצים להוכיח את אמתת הוראות הרמבם כי איתן הן.³⁵⁵ ויפץ ספר משנה תורה בכל תפוצות ישראל. וספר פסקי הלכות אשר לראב”ד, אשר אין כל ספק כי אוצר יקר היה גם הוא, אין יודע עוד אנה בא³⁵⁶ ויכבד גם ראב"ד מאד בעיני חכמי דורו ויהי במותו (4959) ויחפרו בני אהרן הכהנים את קברו.³⁵⁷

ורבי שמואל בן יהודה בן תיבון כתב מלוניל עירו אל רמבם מכתב מלא כבוד וענוה, כי יש עם לבבו לתרגם את ספר המורה מערבית לעברית וכי נכסף הוא לבוא לבקר אותו במקומו במצרים. וישב לו רמבם – 1199–4959 – באמרי נעם כי בכל לב הוא שמח על אשר יואיל בן ר' יהודה להטות את שכמו אל עבודת התרגום אף הנחהו בעצתו בתתו לו כללים איככה יכלכל את מלאכתו זאת. ועל דבר חפצו לבוא אליו להראות את פניו הגיד לו את לבו כי שמח הוא לקראתו “וחפץ ונכסף ומשתוקק לחברתו”, אך לבו לא יתנהו לבקש כזאת מידו לשום נפשו בכפו לעבור ארחות ימים. אף הביע אליו את דאבון לבוֹ על הבצר ממנו להשתעשע עמו בדברי תורה וחכמה כאשר עם לבבו בהיותו טרוד מאד כל היום וכל הלילה בעסקי בית המלך ורפואת החולים בכל ימות החול – ובצרכי הצבור כל יום השבת.³⁵⁸

מלבד אשר שם רבי שמואל את נפשו אל משמעת רמבם בדבר תרגום ספר המורה, שמו גם יתר חכמי לוניל את פניהם אל רבנו משה בדבר הזה. וקרוב הוא כי גם בפעם ההיא עמד רבנו יהונתן בראשם. ויען אותם במכתב (1200–4960) כי אין מתרגם “נבון ומשכיל ובעל דעה נכונה ולשון למודים” מבן תיבון וכי כבר נשא ונתן עמו על אדות זה.³⁵⁹ ועדת מרשיליא הנדיבה והעשירה חזקה בידי המליץ יהודה אלחריזי לתרגם את פירוש המשנה לרמבם מערבית לעברית.³⁶⁰

אם נעיף עינינו על פני כל מפעלות רמבם ומעשיו אשר פעל ועשה רק בגבול התורה לבדה הלא נשתאה נחריש לדעת איפה מצא האיש הגדול הזה די כח ודי ימים בשבעים שנות חלדו לעשות גדולות אשר תקצר יד כל חכם לחולל גם העשירית מהן אף אם ישקוד על מעשהו כל ימי חייו. ומה יגדל עוד הפלא בזכרנו כי מלבד התורה עסק הרבה מאד גם במדעי החול ואיככה נשתומם עוד יותר בשמענו כי האיתן הגדול הזה בכל דבר חכמה מוסר וכשרון חולה היה במרבית ימיו³⁶¹ וטרוד מאין כמהו בכל ימיו טרדה אשר גם ענקים לא יכילוהָ.

הנה אלה דבריו אל רבי שמואל בן תיבון על אודות סדר עבודת יומו: " - - אני שוכן במצרים³⁶² והמלך שוכן באלקאירה, ובין שני המקומות שני תחומי שבת. ולי על המלך מנהג כבד מאד. אי אפשר לי מבלתי ראותו בכל יום בתחלת היום. אמנם כשימצאהו חולשה, או יחלה אחד מבניו או אחת מפלגשיו, לא אסור מאלקאירה ואני רוב היום בבית המלך. ואי אפשר לי גם כן מפקיד אחד או שני פקידים יֶחלו ואני צריך לעסוק ברפואתם. כללו של דבר, כל יום ויום אני עולה לאלקאירה בהשכמה וכשלא יהיה שם שום מכשול ולא יתחדש שם שום חדוש אשוב למצרים אחרי חצי היום, על כל פנים לא אגיע קודם. ואני מתרעב ואמצא האכסדראות כלן מלאות בני אדם, גויים ויהודים בהם, חשוב ובלתי חשוב, ושופטים ושוטרים ואוהבים ושונאים, ערב רב ידעו את עת שובי. ארד מעל הבהמה וארחץ ידי ואצא אליהם לפייסם ולרצות ולחלות פניהם כדי למחול על כבודם להמתין אותי עד כדי שאוכל אכילת עראי והיא מעת לעת, ואצא לרפאותם ולכתוב להם פתקות ונוסחאות רפואות חלייהם, ולא יסור היוצא והנכנס עד הלילה, ולפעמים באמונת התורה עד סוף שתי שעות מן הלילה או יותר אספר להם ואצום ואדבר עמהם ואני שוכב פרקדן מרוב העיפות. ויכנס הלילה ואני בתכלית החולשה ולא אוכל לדבר. סוף דבר לא יוכל אחד מישראל לדבר לי או להתחבר ולהתבודד עמי זולת יום השבת. אז יבואו כל הקהל או רובם אחר התפלה, אנהיג הצבור במה שיֵעָשֶה כל ימי השבוע, ויקראו קריאה חלושה עד הצהרים וילכו לדרכם וישובו קצתם ויקראו שנית אחר תפלת המנחה עד עת תפלת מעריב. זה תכן עניני היום.³⁶³

והאיש הזה אשר דברי תורתו היו ויהיו לששון ולשמחת לבב לחכמי ישראל ותלמידיהם כל הימים לא הרבה לשמוח בעולמו. הנה ימי ילדותו וראשית ימי בחורותיו היו ימי נדודים ומגור מסביב מפחד האלמוחדים אשר הסיע את בית אביו ממקומו ויקלעהו מקלע אל קלע. שתי פעמים היה כפשע בינו ובין המות בהכות אותו קנאי המושלמנים בימי נעוריו בלשון לפני מלך מרוקו,³⁶⁴ ובבואו בימים לפני אדוניו מלך מצרים;³⁶⁵ עד כי בהיותו כבן שבע ועשרים כבר התאונן במרי שיחו: “ימים רעים וקשים פגעונו - - יגענו ולא הונח לנו”.³⁶⁶ וברוב הימים נכנע לבו מבלי התעורר עוד גם בהשפל איש את כבודו.³⁶⁷ והמנוס האחד אשר שם החיש מפלט לנפשו העיפה והיגעה מעמלו הרב ומזכרון תלאותיו אשר הכשילו את כחו היה רק תלמוד התורה והגיון החכמה.³⁶⁸ אך ע"י הנחמה הזאת הכין לו ד' עוד נחמה הלא היא מראה בנו יחידו אברהם הטוב והנעים אשר בחיו ערכו בענותו וביפי חכמתו היה לו למקור עדן ושמחה.³⁶⁹

ויגוע ויאסף רבנו משה בן מימון בליל יום שני בעשרים לחדש טבת בשנת ארבעת אלפים תשע מאות וששים וחמש³⁷⁰ (1204–4965) מרפיון כח.³⁷¹ ויתאבלו עליו כל בני ישראל בכל תפוצותיהם בכל קצוי הארץ. ובעיר מושבו פוסטאט עשו גם בני ישראל גם המושלמנים אבל שלשה ימים. וביום השביעי באה השמועה לאלכסנדריה וביום השמיני נודע הדבר בירושלים ויקראו צום ויעשו שם מספד גדול וכבד מאד, ויקראו בספר התורה את דברי התוכחה, ויפטירו בפרשת שבי הארון ומות עלי הכהן, ויכלו את דבריה לאמר: “גלה כבוד מישראל כי נלקח ארון האלהים”.³⁷² ויוליכו אוהביו את עצמותיו ממצרים לארץ ישראל. והשמועה מספרת כי אמרו שודדים לקחת את ארונו ולא יכלו בכל מאמצי כוֹחם להסיע אותו ממקומו, וינחמו על זדונם ויספחו גם הם אל מחנה ההולכים לקבור אותו. ויביאוהו אוהביו ויקברוהו בעיר טבריא³⁷³ על יד קברות אשר יאמרו: כי רבי יוחנן ורב כהנא הראשון קבורים שם.³⁷⁴ ויגדל מאד כבוּד רבנו זה בעיני בני עמו, ויהיו אנשים אשר היה לפתגם בפיהם:

ממשה עד משה לא קם כמשה.

ועל מצבת קברו חרתו בשפת יתר עוברת כל חוֹק את הדברים האלה:

אָדָם וְלֹא אָדָם, וְאִם אָדָם הָייִתָה

מִמַּלְאֲכֵי רוֹם אִמְךָ הָרָתָה

אוֹ אוֹמְרָה לָאֵל בְלֹא אִשָּׁה וְאִיש

ובין הפיטנים היו אנשים אשר שמו לו מקום בפיוטי תפלותיהם על יד משה רבנו.³⁷⁵ אך מי יודע אם כל מיני הכבוד המופלגים האלה היו מוצאים חן בעיני הֶעָנָו הגדול הזה. אך לעומת כל אלה הציבו לו בני עמו התמימים, וחכמי התורה אשר בראשם, מצבת זכרון עולם, מצבה חיה מדברת בתתם את ספרו משנה התורה בראש כל ספרי הפוסקים, וישימו אותו לעינים בכל דבר תורה ומצוה וחוֹק ומשפט,³⁷⁶ ובדבר הזה היה רבנו משה הראש למורי הוראה בישראל כל הימים.