ע“פ מהדורת תרצ”ה, הוצאת “אחיעבר”, תל אביב

לדתו וילדותו בקורדובא. גלותו עם בית אביו לעיר פס. צדקת ר' מימון ואגרתו על האנוסים. מאמר קדוש השם לרמבם. רוב ספריו בתורה בימי נעוריו. רוחב גבול מדעיו. פי' המשנה. משפחת בית מימון באה לא“י ומשם למצרים. תלאותיו בראשית ימי שבתו באלכסנדריא. גזרות שמד ומסית-מדיח ומשיח השקר בתימן. דעות רמבם על גורל ישראל בגלותו. מהומות בקהלות קהירו. רמבם בא לשכון בקהירו. תקנותיו בקהירו בדבר משמרת המצוה. מתכֻנתו אל הקראים, למושלמנים, לנוצרים ולכל הגוים. ספרו משנה תורה, ערכו וכבודו. ס' המצות. מתמנה לרופא בית המלך. מתמנה בפקודת המלך לנגיד על עדת ישראל בממלכתו. ערעורי ר' שמואל בן עלי ומר זכריה על ספרו מושבים ריקם. א”י נלכדת בידי צלח אל דין מיד הנוצרים וישראל שבים לשכון בירושלים. ס' מורה הנבוכים. השגת הראב"ד על ס' משנה תורה. תרגום ספר המורה ביד ר' שמואל אבן תיבון. רפיון גופו ורוב טרדתו כל ימיו. מותו וקבורתו ואבלו הגדול במצרים וארץ ישראל.

4965–4916

וארץ מצרים אשר הרתה וילדה בימי הקדם את משה בן עמרם, אשר ראשית מעשיו הגדולים נעשו בקרבה, היא הארץ אשר גִדלה לישראל אלפי שנים אחרי כן את נטעי שעשועיו, את רבנו משה בן מימון, אשר החיש לו מפלט אליה ואשר אחרית מעשיו הגדולים נעשו גם הם בקרבה.¹ כמעט בכל חכמי הגולה לא קם עוד איש כליל בכל כמהו, כי לא היה מקצוע בתורה אשר לא היה לו לנחלה. המצוה והחזון, ההלכה והאגדה, החכמה והמוסר נלוו יחד ויהיו ללוית חן. בעֻזו ובענותו אשר השלמו ברוחו, נראתה מעין דוגמת משה רבנו, אשר היה לו למופת בכל דרכיו. ענותו הרבה לא השחה את רוחו המתחזק להיות לישראל לאב באהבה וברחמים ולהנחות בעצתו הנכונה והנאמנה את קהלות בני עמו בכל תפוצות הגולה כל ימי חייו, ותפארת עֻזו לא הקשיחה את לבו מהיות צרי מרפא לכל נכאי לבב ומדבר נחומים ונעימות לכל נפש נענה.² ומלבד חכמתו וצדקתו אשר הנחילו לו שם עולם בקרב ישראל עד היום הזה ועד דור אחרון, היה שמו לתהלה ולתפארת בגוים לדורותיו, בדעתו הרחבה והעמוקה בכל מקצעות המדע אשר נהגו בימים ההם.

בשנת שמונה מאות תשעים ושלש לאלף החמשי ביום השבת בארבעה עשר לחדש ניסן שעה אחת ושלישית השעה אחר הצהרים³ נולד בעיר קורדובא בדרום ארץ ספרד לרבי מימון בן ויקרא את שמו משה (1133–4893). ור' מימון היה הדין בעיר ההיא. והדיָנות בספרד היא משמרת כבוד גדולה, כי גם רבי נתן גם רבנו משה גם רבנו חנוך היו דינים בקורדובא. מלבד כבוד משרתו היה כבוד מולדתו רב מאד, כי יחשו עולה עד שבעה דורות אנשי שם.⁴ ותלמיד היה ר' מימון לרבנו יוסף מגאש וחבר לר' מאיר בנו ולרבי מאיר בן אחיו. עוד לא מלאו לנער שמונה שנים ויקחהו ר' מימון אביו עמו ויושיבהו גם אותו לפני רבנו יוסף מגאש,⁵ ויתפלא רבנו יוסף על כשרון הנער ויהללהו מאד ויאמר אל היושבים לפניו: “דעו כי זה הנער אדם גדול יהיה ולאורו ילכו [כל בני] ישראל ממזרח שמש עד מבואו”.⁶ ויהי בן מימון לילד שעשועים לפני הרב הנערץ עד כי לפני מותו נגש הנער אל מטתו וישק את יד החכם הגוֹע ויברך אותו רבנו יוסף מגאש. ויאָמר אחרי כן כי בכח הנשיקה והברכה נאצלה מרוח חכמת הרב הגדול על התלמיד הקטן הזה.⁷ ויהי במלאת לנער שלש עשרה שנה והנה חמת ה' נתכה על בני ישראל יושבי קורדובא בעמוד הערץ המהביל בן-תמורת האלמוחדי עליהם אשר שם לפניהם שלש אלה: להמיר את דתם, לעזוב את הארץ או לעבור בחרב. ויקם ר' מימון ויעזוב הוא וביתו, בתוך מרבית בני קהלתו, את עירו וילך הלוך ונסוע מעיר לעיר וממדינה למדינה מבלי מצוא את המנוחה אשר הוא מבקש.⁸ אולם כל הטלטלה הקשה הזאת, לא הפיגה את אהבת התורה מלב החכם החסיד רבנו מימון, ויהי כשמעו את שמע חכמת “הרב הגאון” רבי יהודה הכהן “חכם גדול וחסיד” יליד ארץ בבל, כי רבה, היא, וכי הוא יושב בעיר פס עיר ממלכת האלמוחדים, ולא שת לב לסכנת המקום וימהר לבוא שמה הוא ומשה ודוד בניו וישבו שלשתם יחדו לפני הרב הזה כתלמידים קטנים וישתו בצמא את דבריו. וירב רבנו משה לשקוד על תלמודו אשר למד מפיו.⁹ קרוב הדבר כי מעט מעט רפתה רוח האלמוחדים בעיר המלוכה ופקידי המקום החלו להעלים עיניהם מבעלי דת אחרת ולא הוסיפו לדקדק עמהם כבראשונה.¹⁰ ואם אמנם כי היה לכל איש יהודי הבא שמה להצניע לכת מאד מאד בכל דבר מצוה לעיני המושלמנים לא בא איש מהם אל הבית לחפש ולמשש כמשפט כמרי הנוצרים עם אנוסיהם. על כן היתה לאל יד ר' יהודה הכהן להורות לתלמידים בירכתי ביתו. ויד ר' מימון וביתו מצאה לשמור את משמרת המצוה כל חֻקתה. אולם היהודים אשר כבר נאנסו זה כארבע עשרה שנה להמיר את דתם, קצרה רוחם ותרפינה ידיהם ויתיאשו ולא האמינו עוד כי יש להם חלק באלהי ישראל, ויהיו בעיניהם כאנשים אשר אלהים עזבם. ולרגלי רפיון ידיהם עיפה כמעט נפשם למציקיהם להשלים בלבם עם דת אונסיהם התקיפים, אשר לא יוכלו לעמוד בפניהם. הדבר הזה נגע עמוק עמוק אל לב החסיד הטהור ר' מימון, ויקם ויערוך אגרת אל נכבדי האנוסים, אשר יקראו לה כיום “אגרת השמד” (1160–4920),¹¹ אשר בה חזק באלהים את ידי הנחשלים ההם. האגרת הזאת מלאה דאבון לב ושעשוע נחומים לעם הנענה והנדכה ביד העריצים הקשים. מלבד פסוקי נחמה מדברי התורה והנביאים המביעים את דבר ברית אהבת עולם אשר כרת ה' עם ישראל¹² והמחליטים את דבר הגאולה העתידה הנכונה לבוא בעתה כשחר נכון מוצאו,¹³ וכי צורריהם בוש יבושו וענוש יענשו,¹⁴ הֵעיר את אזנם לדעת כי לא יטוש ה' את עמו לעולם “בין בשעת הכעס בין בשעת הרצון בנים אתם אתם לה' אלהיכם”¹⁵ וכי “היסורים הבאים - - הם לכלית טוב ולא על צד הכליון והנקמה”, כי ישראל הוא העם אשר ה' אהבו¹⁶ ויוסף ויבאר כי יד הק, אשר תראה בגורל עם ישראל, והתורה וחזון הגאולה אשר בפי הנביאים, הם הם הערבים לנו כי לא ישליכנו ה' מעל פניו ולא ימיר אותנו בעם אחר¹⁷ ואנחנו אין לנו לבתי אם להתחזק בתורה ובמצות כי הן כמו “חבל ביד הנטבעים בים הגלות”,¹⁸ והדבק אשר בו ידבק האדם בה' אלהיו, הוא התפלה הזכה והמעשים הטובים.¹⁹ ויוסף לדבר – על לב העם הנכאה והנדכה רכות ונעימות מלאות אהבה אין קץ לעם ה' ולתורתו, אמרות טהורות אשר יתנו את אומרן לחן בעיני שומעיהן עד היום.

על פצע לבב האנוסים, אשר שם עליה ר' מימון החסיד תחבושת רכה משמן בלשונו הרחמניה, ערב איש מתחכם ומתקדש לזרות מלח וגפרית, ולגרש כלה את האומללים ההם מהסתפח בנחלת אלהים, בכתבו כי האישלם עבודה זרה גמורה היא, וכי על כן יחשבו האנוסים ככופרים גמורים אשר המעט מהם כי פסולים הם לעדות שקר ולשבועה, כי אם, אף כי הם ממלאים אחרי התורה והמצוה ללמוד ולעשות אותן בכל פרטיהן ודקדוקיהן, עובדי עבודה זרה הם, כי כל המבטא, גם לאונסו, כי מוחמד שליח ממרום הוא, או כל הבא אל בית מסגד הישמעאלים אף כי לא בטא דבר כבר עבד עבודה זרה ואין לו חלק עוד באלהי ישראל, וגם אם יתפלל במסתרים בלב שלם לאלהי אבותיו המעט כי לא למצוה תחשב כי אם תפלתו תועבה היא וכי אין תקנה לקהלות האנוסים כי אם להסגיר למות נפשם ביד עריצי המושלמנים. לשמע הדברים האלה אזר רבנו משה בן מימון, אשר היה צעיר לימים עוד בעת ההיא, קנאה ויוכח במאמר קדוש ה‘²⁰ אשר כתב ואשר הפיץ ברבים, כי מצות יחידות אף כי העובר עליהן גדול עונו מאד, לא יחשב עוד לעובר על כל התורה כלה. עשרת השבטים הרבו לחטוא, ובכל זאת לא הוציאו אותם הנביאים מכלל ישראל. גם ר’ מאיר התחפש לנכרי למען הצל את יבמתו מסכנה ולא פסלוהו רבותיו וחבריו לעדות ולשבועה יען כי רק למראית עין עשה. וגם מן האנוסים האלה לא יבקשו כי אם מראית עין ולא מעשה למראית עין כי אם דבר שפתים, אשר גם לב האנָסים יודע כי האנוסים האלה לא יאמינו בו²¹ ואם אמנם כי עבודה זרה גמורה היא באמת אחת משלש העברות שבתורה שיש לכל איש ישראל לֵהָרג ולא לעבור עליהן ואם יבא לשאול את פינו מה יש לו לעשות נורה דין תורה לו: - ההרג ואל תעבור, אולם בעבור איש על עבירה חמורה אשר רק מרפיון ידים ומורך לב מבלתי יכולת לעמוד בנסיון, אין לו משפט מות, ועל זה לא יאמר כי מעל באלהי אבותיו, כי רק בדבר אחד חטא, כי היה לו להקים את המצוה ברבים ולא קדש. וגם בדבר האישלם אם יבקשו מיד איש לבטא את הפתגם כי מוחמד נביא שלוח ממרום הוא, והוא ימסור נפשו על קדושת השם, קדוש יאמר לו ושכרו הרבה מאד: אולם אם יבוא לשאול את פינו תורה, אם חַיָב הוא להסיר את נפשו למות למען המלט מן אמירה זו, נורה לו כי אינו חיב, יען כי האישלם איננו עבודה זרה גמורה ואמירה זו היא דבר שפתים שאין בה מעשה. – דבריו אלה היו הם תוצאות פרשת הענין אשר פרט בכמה סעיפים²² לברר היטב את הלכות מצות קדושת השם. מתוך כלכלתו את הענין יראה מעין הכח האיתן אשר יראה בכל ספריו בהלכה ובהוראה אשר היו לאותו ולמופתים בישראל אחרי כן, אך בדבר אחד נבדל המאמר הזה מכל מאמריו וספריו כי תחת אשר על מרביתם שפוכה רוח ענוה רבה מאד, דוברת מתוך מאמרו זה רוח קנאה גדולה, קנאת האנוסים האומללים מן האיש הזה השוקט במכונו על שמריו וערב את לבו להכאיב לב נדכאים נגועי אלהים. מלבד אשר העריך את ספר המקטרג כערכו הראוי כי הוא “דבר חלוש - - חסר הענין והלשון”²³ חרה מאד על “התשובה ההיא המשיבה מאחרי ה' [את לב] עם הארץ וימצא שאין לו שכר בתפלה ולא יתפלל”²⁴ והדבר הזה הלא יבוקק מלב הנחשלים את שארית היהדות הנמצאה. ויעבר על פניו את החטאת הגדולה אשר יחטא האיש אשר ידבר סרה על עם ה' וכי לפי דברי רבותינו לא נקה ה' מעון גם את גדולי הנביאים ואת המלאכים אשר דברו קשות על עמו. ויגל רבנו משה למוסר את אזן הסופר ההוא ויוכח וידון: “אם כך נענשו עמודי עולם משה אליה וישעיה ומלאכי השרת כשנשאו בעדת ישראל מעט דברים, כ”ש קל מקלי עולם על קהלות ישראל חכמים ותלמידים - - ויקראם פושעים ורשעים - - וכופרים בה' אלהי ישראל - - מה יהיה ענשו? - - והם לא מרדו באל יתברך לבקשת טובות והנאות כי מפני חרבות נדדו²⁵ - - וראה זה האיש עצמו יקר יותר מהחכמים ויותר מדקדק במצות - - ויקדש השם לפי דבריו והוא חוטא ומורד במעשיו ודמו בראשו מתחיב בנפשו - -".²⁶ אולם אף כי הרבה רבנו משה לדון את האנוסים לכף זכות יעץ להם השכם ויָעוץ לעזוב את ארץ הדמים ולהמלט אל הארצות אשר שם יוכלו לעבוד את ה' לעיני השמש.

ואבן החן, אשר משכה אליה בכחה את ר' מימון וביתו לעיר פאס מקום הסכנה אבדה בעת ההיא בענין רע. אל החכם הגדול ר' יהודה הכהן, אשר רק אל תורתו שאפו ר' מימון ובניו, באו קנאי האלמוחדים ויפגעו בו לעזוב את דת משה וישראל ולבוא בברית האישלם. ולא אבה ר' יהודה לשמוע אליהם וימת ביד האכזרים על קדושת השם.²⁷ ויהי המעט מבית מימון כי במות רבם לא היה להם כל חפץ בארץ המשכלת ההיא, ותקם להם עוד צרה, כי קרוב הדבר כי מלשינים הכו בלשון את רבנו משה לפני שרי המלכות כי מדבר הוא על האנוסים לעזוב את מקומם ללכת אל ארץ אחרת ולשוב לדת אבותיהם ביד רמה. על כן חרצו עליו משפט מות אך מושלמני מאוהביו ושמו אבול-ערב בן מושו איש חכם מחכמי דתם ומליץ, דבר טוב עליו ותנצל נפשו.²⁸ ולא הוסיפו עוד שבת בעיר פאס ויקם ר' מימון ומשה ודוד בניו ובתו הבתולה בארבעה לחדש איר (1165–4925) וירדו באישון לילה באניה לבוא ארצה ישראל.²⁹

והנה מאמר קדוש השם היה הדבר הראשון אשר שלח על פני חוץ רבנו משה בן מימון הספרדי³⁰ אשר נקראהו בשמו ובשם אביו רמבם, כאשר יקבנו פי עמו. קרוב לבן שלשים שנה היה בברחו מעיר פאס, ובכן כבר עברו לו אז כשבע עשרה שנה מיום עזבו את עיר מולדתו קורדובא הספרדית. מרבית השנים האלה היו ר' מימון ונפשות-ביתו נודדים מתהלכים ומתגוררים במקומות אשר לא נודעו לנו גם שמותיהם אל נכון, עד בואם אל פאס אשר גם שם לא הונח להם, על כן לא ארכו להם ימי שבתם שם³¹ עד אשר נמלטו על נפשם. ומה נפלא הדבר כי כל ימי התלאה הרבים ההם היו לרמבם ימי עבודת החכמה אשר רוח השומע תלאה לכלכל אותה במלוא גדלה. בטרם עוד מלאו לו שלש ועשרים שנה עבר באר את כל מסכת חולין, הצריכה כמעט יותר מכל חברותיה לבעלי הוראה באור עמוק מאד,³² מלבד אשר באר לפני זה שלשה מסדרי התלמוד אשר תוצאות הלכותיהם נוהגות גם בזמן הזה. הלא הם מועד, נשים ונזיקין,³³ אשר מכולם לא נותר לנו, לדאבון לב כל אוהב שמו, בלתי אם באורו למסכת ר"ה³⁴ אף כתב ספר אשר קראו לו “הלכות ירושלמי”.³⁵ כל הבאורים האלה היו כתובים בסגנון התלמוד³⁶ ויש להחזיק כי גם בסגנון זה עשה חיל, ככל אשר עשה אחרי כן בסגנון המשנה. כל האיש היודע את כבד מלאכה כזאת לבאר את חצי התלמוד, הים הגדול הזה ובפנים כאלה, אשר איש כרבנו משה ימצא בהם נחת, ואשר די לגאונים מובהקים למלא בה את כל שנות חייהם מנעוריהם עד ימי זקנתם הגדולה, והוא הספיק להשלים אותה ואת הלכות הירושלמי עד שנת העשרים ושלש לימי חייו; כל האיש היודע להקביל את כבד המלאכה הזאת, את רחבה ואת עמקה אל מעט השנים אשר נעשתה בהן, ואל ימי נעורי האיש העושה אותה, אשר כל בני האדם ישחקו עוד בם, הלא ישתאה וישתומם ויאמר כי כח איתנים ולא כח אנוש היה כח האדם הגדול בענקים הזה.

ועוד יותר יפלא רוב מעשהו בחקר התורה במעט שנות עלומיו, בזכרנו כי גם בלבד שקדו על התורה שקד על מדעים רבים הלא הם תורת הטבע, הרפואה, הנדסה, התכונה והפלספה. נראים הדברים כי ראשית למודו בתורת תכונת השמים לקח מפי ר' מימון אביו, אשר כתב פתרונים לספר התכונה אשר לחוקר הערבי אלפוֹרגַני,³⁷ מלבד אשר למד את המדעים מפי חכמי ערב בכל המקומות אשר התהלך שם ובעיר פאס, כי היה היו לו מהלכים עם התוכן בן אילפא, עם תלמידי הפַלְסָף בן בַגָא ועם השר אביבֶכֶר בן צוֹהר³⁸ וגם בעיר גלותו פאס הרבה להתהלך עם חכמי רפואה ופלספה.³⁹ ומשיטות הפלספה השונות המהלכות בדורות ההם מאס בשיטות אשר שלטו לפני אפלטון, שבהן לא מצא כל חפץ⁴⁰ גם מצא בהן דוֹפי על כי נבערו מכל דעת אלהים.⁴¹ מן השיטה האפלטונית לא מנע את הכבוד הראוי ויודה בפה מלא כי פרי חקירה עמוקה היא אף כי בחידות תדבר, וכי נעלה היא הרבה הרבה על השיטות הקודמות לה.⁴² אך בחר בחר בפלספת אריסטו ויחזק בה בכל עוז באמרו כי היא המספקת לאדם מכל אשר היו לפניהם,⁴³ באשר “היא תכלית דעת האדם”,⁴⁴ אפס כי לא את פלספת אריסטוטלי בעצמתה הראשונה בלבד למד או יעץ ללמוד, כי אם למד אותה בבאוריה אשר בארו אותה פלספי ערב אשר נקב בשמות, וככה יעץ לאוהביו ללמוד אותה,⁴⁵ ועליהם החליט כי אלה “חכמי הפילוסופים לא יפסקו דבריהם להעמיד דבר אלא בראיות ברורות”.⁴⁶ לעומת זה נטה לבו מן החכמים ההולכים בשיטה האפלטונית המחֻדשת,⁴⁷ על כן לא גדלו בעיניו גם מעשי בן גבירול.⁴⁸ ככל אשר דבק בפלספה היונית, אשר נראתה בימים ההם כמקור האמת, ובכל המדעים אשר אמנם אמתם מכָרעת מתוכם כתורת החשבון ותכונת השמים או אשר תועלתם ידועה ונכרת כתורת הטבע והרפואה, ככל אשר דבק במקצעות אלה ככה קלה בעיניו הספרות הערבית, שאין בה בלתי אם שעשועי רגע לדמיון עובר, מבלי למלא את הנפש ומבלי הועל לחיי הבשר,⁴⁹ לעומת זה שם את לבו אל מקצוע אחד, אשר גם החכמים הגדולים גם המתחכמים לא שתו אליו לב. על המקצוע הזה יכתוב רבנו הגדול: “תחלת למודי היתה חכמה שקוראים אותה גזרת משפטי הכוכבים - - וגם קראתי בעניני עבודה זרה כֻלה, כמדומה לי שלא נשאר לי בעולם ספר בענין זה בלשון ערבי שלא קראתי אותו”.⁵⁰ כי הכר הכיר חכם ישראל זה מימי ילדותו, כי ההפך נכר מתוך ההפך, על כן, ברצותו להכיר את אמתת תורת האמת, שקד בכל עוז להכיר את השקר הגמור בכל תרמיתו ובכל תעתעיו בקוותו כי בדעתו זאת יתבררו לו טעמי מצות אשר בלעדי הדעת הזאת סתומות הן.⁵¹

ובכל אהבתו גם את מדעי החול, ובכל הבינו את ערכם ואת תועלתם, היה לו רק “יחוד השם ואהבתו ותלמודו העקר הגדול שהכל תלוי בו”.⁵² על כן הקדיש את מבחר עתותיו ואת מרביתן רק לתלמוד התורה לבד. ויהי בשנת השלש ועשרים לימי חייו (1156–4916), אך השלם השלים את באורו למסכת חולין-אשר גם בבאורו זה, גם בבאור שלשת סדרי התלמוד, היה עם לבבו רק להאיר עיני החכמים אשר תורתם היא אומנתם – שם את פניו אל אחד מיסודי התורה, הראוי להפיץ אותו בין כל קהל העם גם בין החכמים והתלמידים בין הבינונים, אל המשנה אשר כל התלמוד כלו, גם הבבלי גם הירושלמי, לא בא בלתי אם לפרש את סתומותיה, לחזק בה כל בדק ולהרחיב את גבולה מתוכה בפתרונים הנכונים. אולם יען כי דקדוק הפרטים ורוב השעפים וחלוקי הדעות והכרעתן החוצצים בין ענין לענין יכבידו את למוד התלמוד על הבינונים, על כן קם רבנו הגדול ויוצא את תמצית המסקנות אשר העלו האמוראים בתלמודם בסגנון נמרץ וברור בלשון ערב וישם את התוצאות האלה לפתרון לכל משנה ומשנה.⁵³ מלבד אשר הקל על הקורא בהגישו לו את חֻמרי המשנה מרכבים ומזֻככים ובהושיטו לו את כל ענין המשתרע בתלמוד, מתכנס במסגרת צפופה נסקרת בסקירה אחת, הוסיף עוד להקל עליו בהקדימו לכל פרק קשה או לכל סדר קשה הקדמה רחבה, לבד מן ההקדמה הכוללת. וההקדמות האלה מכשירות את הדעת לקלוט בנחת גם את הענין הקשה ולפתח את חרצֻבותיו. בבאורו זה למשנה, אשר קרא לו שִירָג – בשפת ערב יאמר למאור שירג⁵⁴ - החל לשום את מדעי החול למכשירי פתחון התורה, וישמח מאד בהמצא לו מקום לבאר את ההלכה או את האגדה אשר במשנה בדרך המדע ולהוכיח כי חכמי ישראל, חכמי המשנה והתלמוד, אנשי מדע היו, וכי הרבה מהלכותיהם הטבעו על אדני המדע, חשבון ותכונה, טבע ורפואה. וינס להתאים גם את מוסר חכמי יָון ורומי אל מוסר התורה.⁵⁵ ובהיות ערך המחשבה גדול בעיניו מאד קבע עקרי אמונה למען דעת כל איש ישראל מה יש לו לחשוב ומה יש לו להאמין.⁵⁶

על פני המפעל הגדול הזה מרחפת רוח מנוחה כאלו יצא מפי איש שוקט על שמריו, עד כי אין להאמין כי הספר הזה, גם כל הספרים והמאמרים אשר הוציא לפניו, כלם בני אונו הם, בעצב יֻלדו. שנות הנעורים מעבר מזה וטלטלה ונדודים ופחד מות מעבר מזה, אשר דרך כלם יחד היא להפריע את האיש משקוד במנוחה על עבודת רוח כבדה, לא עצרו כח לעכור את רוחו ולהשביתה ממעשיה. הלא כה דבר רבנו, האדם הגבור בתורה, אשר כתב ככלותו את מעשהו הגדול, פירוש המשנה: “מה שהשתדלתי בו אינו מעט ולא קרוב אצל מי שיש לו פרעון ושכר טוב⁵⁷ וכל שכן בהתעסקות מחשבתי בכל עת באנחות הזמן, ובמה שגזר האלהים עלינו מן הגלות והפזור בארצות מקצה השמים ועד רצה השמים - - ויודע [השם] יתברך כי מהן הלכות, חלות⁵⁸ פירושם במסעות הדרך ומהם ענינים כתבתים ואני עליתי בספינות בים”.⁵⁹

יד התלאות אשר מצאו אותו ואת בית אביו, לא הרפתה מהם גם אחרי עזבם את עיר פאס מקום ענים, כי ביום הששי לרדתם בספינה, בעשור לחדש איר, נעור סער גדול בים אשר הטיל את האניה הנה והנה, עד כי היתה קרובה בכל רגע לֵהָפֵך או להשבר. ור' מימון וביתו לא האמינו עוד בחיים, ורמבם נדר נדר כי אם יציל ה' אותם והיה היום הרביעי לחדש איר, אשר בו נִמלטו מארץ הדמים, והיום אשר ימלט ה' אותם מן השטף, לימי צום לו ולכל ביתו. ויהי מקץ שני ימים וירחם ה' עליהם והסערה קמה לדממה. ובמלאת ירח ימים לצאתם, בשלשה עשר לחדש סיון, באו עירה עכו אשר בארץ ישראל. ויעש רבנו משה את היום הזה ליום טוב ליום משתה ושמחה ומתן צדקה לעניים, לו ולביתו אחריו מדי שנה בשנה.⁶⁰

וקהלת עכו קדמה את פני האורחים בכבוד. והרב העומד בראשה ר' יפת בן אליהו שם את נפשו אל משמעתם, וילוה אל ר' מימון ואל שני בניו באהבה רבה ויהיו ארבעתם הולכים יחדו “בבית ה' ברגש”, ויחדו התהלכו ארבעתם במדברים ויערות⁶¹ להשיב את נפשם או מאהבת א"י. וישב שם ר' מימון ובניו ובתו כחמשה חדשים. אין זאת כי אם בקשו כל ימי שבתם שם משען לחם להחיות נפשם למען יוכלו לשבת כל ימי חייהם בארץ ישראל. אך דומה כי תקותם זאת לא באה להם. ויקומו ויעזבו את המקום הזה מקץ חמשה חדשים לשבתם שם. וילכו לפקוד את ירושלם עיר הקדש ויתפללו על יד מקום המקדש וישבו בירושלים שלשה ימים. משם הלכו חברונה ויתפלל הרמבם כל היום במערת המכפלה. ומחברון שמו את פניהם מצרימה ויבאו עד אלכסנדיא וישבו שם.⁶²

כמעט ברור הדבר בעיננו כי ככל אשר יעקב אבינו ירא, “מרדה מצרימה” וירד שמה רק יען אשר היה “אנוס על פי הדבור” ככה ירד שמה גם רבנו משה לא ברצון כי אם באונס.⁶³ ורק בגלל זה לא ירד מן האניה בעברה על פני מצרים כי אם ירד בעכו יען כי את ארץ אבותינו אוה למושב לו ולבית אביו אולם בראותו מקץ חמשה חדשים כי לא יוכלו להשתקע שם כאשר אותה נפשם. ירדו בלא חמדה מצרימה.

וגם הימים הראשונים לשבת רמבם במצרים לא היו לו ימי טובה, כי מת עליו אביו החסיד הֶעָנָו ר' מימון, ותהי זאת נחמת רבנו כי ידעו בני עמו מרחוק ומקרוב להוקיר את שם אביו הזך והטהור. כי באו אליו מכתבי תנחומים מקצה ארצות הנוצרים ומאפסי ארצות צפון אפריקא.⁶⁴ קרוב הדבר כי הוריש ר' מימון את בניו מעט עוֹשר, אך מבחר ירושת רבנו משה היתה חכמת אביו ותורתו אשר היתה יסוד גם לפירוש משנתו, אשר השלים את כלו אחרי בואו למצרים, ככל אשר היתה לו תורת רבנו יוסף מגאש ליסוד.⁶⁵ ויגדל רבנו משה בענותו את ערך חכמת אבותיו הרבה על ערך חכמתו, ויתאונן ויאמר: “לא השגתי חכמת אבותי”.⁶⁶ ותיקר בעיניו כל שמועה אשר עלתה בידו מאבותיו לנצור ולחבב אותה.⁶⁷ ואף לכל חכמי ספרד הראשונים והאחרונים שוה את נפשו כתלמיד קטן, וכן התודע לבני עמו אשר רק מרחוק ידעוהו: “אני קטן מקטני חכמי ספרד”,⁶⁸ ובכבודם ובכבוד מקומם היה מתהדר ויהי חותם על מפעליו אשר אהב “אני משה בן מימון הספרדי”. ובבא האדם הגדול הזה למצרים, היתה באמת הארץ ההיא למקור תורת חכמי ספרד הגדולה והרחבה כל ימי חייו, וממנה יצאה התורה הגדולה והרחבה הזאת כל ימי חייו.

ובמות ר' מימון נקשרו נפשות שני בניו משה ודוד ביתר עז מבראשונה. ויתנחם משה בדוד אחיו אחרי אביו, כי הוא היה כמגודל על ברכיו ויחשב לו גם כאח גם כתלמיד, ויהי הוא למקור שמחתו בארץ נדודיו החדשה. ויגל לב רמבם בראותו כי מצליח הוא במקרא ובתלמוד. מלבד כל אלה השכיל דוד מאד במסחר אבנים טובות, ויהי הוא הסוחר הנושא והנותן ומכלכל ברחבה את אחיו ואת אחותו, ורבנו יושב לבטח ומרבה תורה וחכמה.⁶⁹ ובנטות לבו אחרי שיטת אריסטוטלי קרוב הדבר מאד כי מצא חפץ באלכסנדריא אשר באחד מפרבריה היה נכון בית מדרש גדול לשיטה ההיא אשר מקרוב ומרחוק ינהרו אליה.⁷⁰ אולם עוד החכם שוקד על תורתו בהשקט ובבטחה בסתר אהלו, והנה בלהה! אנשי בליעל קמו עליו להסגיר את נפשו ביד הורגים בהכותם אותו בלשון לפני שרי המושלמנים. אין זאת כי אם הלשינו עליו כי דִבֵר דָבָר אשר לא כדת על תורת מוחמד.⁷¹ אולם במצרים כבר נשבה בעת ההיא רוח נוחה מתמול שלשום, כי תחת הכליף אלחדוד האחרון למלכי בית פטימה, קם הגבור הנדיב צלח-אל-דין⁷² לבית איובי. בימי מלך חסד זה נחה מעט קנאת הדת המושלמנית מזעפה, וקרוב הדבר כי לרגלי הרוחה הזאת עמד רֶוח גדול גם לרבנו ותנצל נפשו.

עוד לא שבה רוחו אליו מפחד המוֶת והנה שואה חדשה מתגלגלת ובאה. דוד לקח בידו צרור הכסף אשר גם כסף בני מימון גם כסף סוחרים אחרים היה צרור בו וירד באניה לבא הוֹדו לקנות שם אבנים טובות, והנה שמועה באה לרמבם כי נשברה האניה בלב ים, ודוד אחי שעשועיו אשר כל נפשו נקשרה בו איננו, וגם כל קנינו וגם כסף רב שהוא חב לאחרים טבע בים. ויאסוף רמבם את אשת אחיו האלמנה ואת בתו הקטנה אל ביתו ויכלכל אותן בכל מחסוריהן. והוא נפל מרוב צרה ויגון למשכב ויהי חליו חזק מאד “בשחין רע בדלקת ובתמהון לבב”. כי יותר מאשר התעצב על מעט קנינו ועל קנין אחרים מהפרד בידו, אשר אבד בענין רע, דאבה נפשו על אבדן אחיו. שנה תמימה היה מוטל על ערשו, ושנים רבות התאבל על אחיו כי איננו. וככה גדל כאבו עד כי מדי הראות לו אחד החפצים אשר היו לדוד, ספר אשר היה קורא בו או מכתב אשר כתב, שב מכאובו להִנָער כבראשונה. ותנחומתו האחת היתה לו תורתו וחכמתו אשר לולא הן שהיו לו כמעט אבד בעניו, באבלו ובעצבו.⁷³ ואמת הדבר הזה. אך לא תנחומין בלבד הפיקה לו התורה, כי אם מעט מעט החלה לרוממו למעלה ראש עד כי לאט לאט יצא שמו לתהלה ולתפארת בכל אפסי תפוצות ישראל.⁷⁴

במוט כסא כליפות בית עבס אשר בבגדד לפני צלח-אל-דין ההולך וגדל, נרעשו כל ארצות המושלמנים, ותרבינה בהן המהומות. כי בית עבס נחשב על כת הסֻנִיִים,⁷⁵ אשר על דגלה יחנו מעולם הערבים והתֻרכים, על כן שטמה אותם כח השאיים⁷⁶ אשר עליהם יחשבו הפרסים. ויהי ברפות יד המלכות הסניית וירבו המתקוממים השאיים על המושלים הסניים בכל ארצות האישלם, ותאצל מרוח התקומה הזאת, אשר גם רוח קנאת דת עזה מאד היתה צרורה בה, גם על ארץ תימן. כי התפרצו שמה קנאים שאיים ויחזיקו בממלכה ותהי ראשית מעשיהם להכביד את ידם הקשה על בני ישראל לקבל עליהם את דת מחמד (1172–4932), ככל אשר הכביד העריץ בן תמרת האלמוחדי את ידו זה עשרים ושש שנים על אחיהם במרוקו.⁷⁷ אך תחת הצרה הגדולה האחת אשר התרגשה ובאה אז בארץ המערב נהיתה הפעם צרה משלשת בארץ תימן. כי לבד מן העריצים המושלים קם גם איש מומר מקרב היהודים למסית מדיח, גם משיח שקר או שליח המשיח שוגג ומשגה קם להוליך שולל את הנפתים בעם. המומר הפושע עשה שקר בנפש האנוסים הבוערים, כי שם מחמד רמוז בתורת משה ואם כן הלא נבא גם משה כי עתיד מחמד לקום תחתיו ולהפנות אל דתו גם את היהודים,⁷⁸ ואת האנשים אשר חָזק לבם לעמוד באמונתם התעה משיח השקר לבזבז את כל קנינם ולחלקם לעניים וללכת אחריו ואחרי הבלוי.⁷⁹ ויהי סובב בהרים וקורא גם ליהודים גם לערבים: "בואו עמי ונצאה לקראת המשיח כי הוא שלחני אליכם לישר דרך לפניו.⁸⁰

ולקהלות תימן יצא שם טוב בארצות הקדם, בפי הסוחרים ההולכים שמה לרגל מסחרם, כי טובי עין הם עושי צדקות וגומלי חסד לעניים ולעשירים, אוהבי תורה וחובבי מצוה.⁸¹ ובראשם עמד בעת ההיא “איש יקר ונכבד ושמו ר' יעקב בן נתנאל בן אלפיומי.⁸² אולם גם הרב הזה גם, תלמידי הקהלות אשר בארץ תימן”⁸³ היו בעת ההיא כאנשים אובדי עצות מבלי דעת במה תמצא ידם לאמץ את לב האנוסים להיות נאמנים לתורת אלהיהם ולבתי התרפות ביום צרה להתמכר מקצר רוח ונפש עיפה אל דת אויביהם ואל חלקת לשון המסית המדיח, וגם מבלי דעת במה להשביח את שאון הלוהטים הנדחים אחרי משיחם המתעה בהיות מרבית המון העם נבערים מדעת התורה⁸⁴ ורפי ידים מאין כח בלבם לעמוד בפני המדוחים.

עוד הם מבקשים איש אשר יחזק את לב העם, הגיע אל אזניהם שמע רבנו משה בכל תהלתו, כי נקרה שמה אחד מתלמידיו אהוביו "החכם והנבון ר' שלמה הכהן אשר הגיד להם את מעשי רבו ואת כל פרשת גדולתו.⁸⁵ ויקומו נכבדי המקום, ומר יעקב אלפיומי בראשם, ויכתבו מכתב מלא כבוד אל רבנו משה על אודות המשיח התימני ויפרטו לו את כל מעשיו.⁸⁶ ויתן רמבם את לבו אל ענין המכתב ויחקרהו⁸⁷ ויערוך אליהם, על שם מר יעקב, אגרת ארכה⁸⁸ בשפת ערבית נמלצת באר היטב לכל קורא או שומע כקטן כגדול⁸⁹ למען הקראה באזני כל העם מקצה.⁹⁰ האגרת הזאת, אשר תרגמה אחרי כן ללשוננו העבריה,⁹¹ תקרא כיום בפינו “אגרת תימן”.

האגרת הזאת, המלאה רחמי אב ותנחומי אם, אשר אליה הערה רבנו משה את כל רחשי לבו הדואב על שבר בת עמו, היא ספר חזון אשר חזה בן מימון, על כל התלאות אשר מצאו את בני ישראל מיד הגוים מיום היותם עד היום הזה. השנאה הכבושה אשר ישנאו הגוים את ישראל, שנאה אשר אין דומה לה, היא פרי קנאה על יתרון אחד אשר יש לעם הזה עליהם, יתרון אשר גם קרוע לא יוכלו לקרוע אותו מידו אליהם, גם הכחד לא יוכלו הכחידו ולבערו מן העולם היתרון הזה הוא “תורת ה' האמתית שנתנה לנו ע”י אדון כל הנביאים הראשונים והאחרונים, שבתורה הזאת הבדילנו הבורא משאר בני העולם“⁹², ויען כי ערך יתרון זה מתודע, גם מחוץ לגבול ישראל, לכל איש אשר לב טהור וחכם לו להרגיש ולהשכיל, רבה ומרה מאד המשטמה אשר ישטמו אותנו תקיפי הגוים,⁹³ אשר את כל העולם כלו יוכלו לכבוש בחרבם הקשה ולעם הקטן לא יוכלו לגזול בחזקה את כבוד יתרונו זה. ויען כי יבצר מהם להסיע את יתרון ישראל אליהם, יקומו מדור דור כל עריץ למינהו “לסתור תורתנו ולהפוך דתנו באנס, בנצחון ובחרב”,⁹⁴ כאשר עשו לפנים: “עמלק וסיסרא וסנחריב ונבוכדנצר וטיטוס ואדרינוס” וכאשר יעשו רבים הבאים אחריהם עד היום הזה.⁹⁵ לעומת הגבורים המתגברים האלה אשר קמו על עם ישראל בחרב שנונהף קמו חכמים מתחכמים על תורת ישראל בלשון שנונה. ברומי בפרס וביון, למצוֹא דוֹפי ולבקר אחרי מומים בתורתנו “ומגמתם בכל אלה להפר התורה ולמחות עקבותיה בחברותיהם, כמו שהתכונו האַנָסים במלחמותיהם”.⁹⁶ ומה נפלא הדבר כי שתי כתי אויבי ישראל ותורתו אלה, “האנָסים והמחודדים”, יודעים ש”בנין זה אינו נוח להרס, ואעפ“י כן עשו אַחֲוָה להרוס יסודות הדת [הישראלית] שהטבעו במעבה נאמן”. ומה העלו בידם? הם “מוסיפים יגיעה ועצב, והבנין יעמוד על חזקתו, והאמת יהתל בהם וישחק”.⁹⁷ ועל ידי שתי הכתות האלה, הנלחמת והמתוכחת, התנשאו כתות אחרות צוררות אותנו אשר כל מגמתן היתה לזיף את דתנו בהצמידן אליה דתות אחרות. כת אחת קמה בתוכנו לפני החורבן, אשר העמידה דת חדשה בצד הדת העתיקה, ואשר אמרה כי שתי התורות אמת, ובמזמתה אמרה להוציא את הישנה מפני החדשה מלב עם ישראל, בהיות “התורה האחת הפך האחרת”. הכת הזאת אשר מקרבנו יצאה⁹⁸ “מררה חיינו משתי הכתות” הקודמות מכת המתגברת ומכת הטוענת.⁹⁹ וימים רבים אחרי כן עמדה כת אחרת בגוים אשר קראה על דתה את שם הכת הראשונה, אף כי יוסד הכת ההיא היהודית, לא פנה אל הגוים מימיו.¹⁰⁰ ואחרי כן יסד מחמד את דתו ויעש גם הוא כמעשה הכתות הנוצאיות. ויצמד גם הוא את דתו אל תורתנו למען השביתה. ויוסף על מעשה שתיהן את מגמתו לעשות לו מלוכה ולשום את כל הגוים אל משמעתו.¹⁰¹ הצד השוה “שבשלשת המערערים האלה, הכת האונסת והכת הטענת והכת המתדמה”¹⁰² אלינו בדתותיה, כי שלשתם יוקשים פח לישראל ולתורתו “כאנשי זמה המפתים הנשים שהן בנות החיל להשיג מהן תאָותם המכוערת”.¹⁰³

אולם בכל עלילותיהם ומזמותיהם לא יעלו אויבי ישראל מאומה בידם, כי פקודת כל האדם תפקד עליהם, כי יומם יבא וכלם אבוֹד יאבדו וישראל לבדו יכון לעד¹⁰⁴ כי לו האחרית ולו הנצח. וככה גברה אמונת רבנו בנצח ישראל כי לא יתום ולא יסוף עד עולם עד כי הביע את רוחו לאמר: “וכשם שאי אפשר שתתבטל מציאותו של הקדוש ברוך הוא, כך אי אפשר שנאבד אנחנו בני ישראל ונתבטל מן העולם, שכן אמר: אני ה' לא שניתי ואתם בני יעקב לא כליתם”.¹⁰⁵ ותורת ה' אשר בפינו ובלבבנו, ורוחו העומדת בתוכנו גם בגלותנו, הן העדים הנאמנים כי עם עולם אנחנו וחיי עולם נוטעים בתוכנו כדבר ה' אל ישעיהו: “ואני זאת בריתי אותם, אמר ה‘, רוחי אשר עליך ודברי אשר שמתי בפיך לא ימושו מפיך ומפי זרע זרעך אמר ה’ מעתה ועד עולם”.¹⁰⁶ ובכל אשר תורתנו החיה בקרבנו עדה היא על נצחנו ועל כח רוחנו היצוק בעוֹמק נשמתנו ככה יעידו מאמצי כח אויבינו אשר לא תמיד יצלחו בידם, כי כל גבורתם עד ארגיעה היא. כי מרביתם קרוב יום אידם אחרי אשר התגרו בעם ה' ובתורתו.¹⁰⁷

ומלבד יתרון התורה ויתרון חיי העולם לישראל ולתורתו יש עוד יתרון ליהדות על הדתות האחרות הלא הוא מותר מעשה אלהים על מעשה ידי אדם, מותר הנפש החיה מן הפסל הדומם.¹⁰⁸ בהיות היהדות מלאה רוח חיים, עצמה ותושיה, צורה בתוך צורה, קֶרב לפנים מן הקרב, ושאר הדתות “אין להם פנימיות אלא ספורים ודמיונים”.¹⁰⁹

ויען כי יתרונות אלה קבועים וקימים יצוקים ומצוקים אשר יד אנוש לא תנידם, צפו הנביאים ברוח קדשם ויגידו לעמם את התלאות אשר תמצאנה אותם מיד הגוים אשר יקנאו הם על היתרונות האלה. על כן אין לישראל לראות את מצוקותיהם כפגע אשר נקרה ויבא, כי אם כתולדה מכרעת מטבע המסבות, ולדעת כי בחמלת ה' תחלופנה בעתן. כי ככה הוא גורל העם הזה מקדמי קדמותו כי מתוך חושך האפלה יגיח לו אור גדול,¹¹⁰ כן גם עתה בא תבוא התשועה. והצרות העוברות על בני יעקב, אשר לא יחתו מהן באהבתם את תורת אלהיהם, עתידות להיות לזכרון תפארת לעם הזה בימים הבאים לעיני כל באי עולם. על כן היה דבר רבנו משה אל אחיו הנדכאים לאמר: “ואתם אחינו חזקו ואמצו – ואל יפחיד אתכם תוֹקף יד האויב עליכם וחלישות אומתנו, שכל הענין הזה אינו רק נסיון ובחינה להראות אמונתכם וחבתכם בעולם, ושלא יחזיקו בדת האמת, בעתות כאלו, אלא החכמים יראי ה' מזרע יעקב הטהוא והנקי” שהם הם “השרידים אשר ה' קורא.¹¹¹ ועל כן “חַיָבים אתם לחזק קצתכם לקצתכם ולאַמץ ולזרז הגדולים לקטנים והיחידים להמון” באמונת אחדות ה' הצרופה, וביתרון נבואת משה, ובאמונה שלמה כי תורת ה' תמימה¹¹² ועומדת לעד¹¹³ ובזכרון הדר גאון מעמד הר סיני”.¹¹⁴

אחרי כן הוכיח לאנשי תימן באגרתו את תרמית הפושע המתהולל בהם העושה שקר בנפש התמימים הנפתים בהתאמרו למצוא רמז בתורה לשם מחמד ויפקח את עיני התימנים לראות את אולת המשיח התימני כי עני בדעת הוא וכי בכל הליכותיו נכרו אותות שגעון וחלי. אף הוכיח להם כי חשבון הקצים, אשר חכמים אסרוהו, תהו והבל הוא ואף כי הקצים המחושבים עפ"י אותות השמים כי הבל הבלים המה.¹¹⁵

אך עצתו הכוללת היתה לכל איש, אשר יש לאל ידו, לעזוב את ארץ תימן ואת ממלכתה הרשעה ולברוח אל רצוי ארץ אל מקום אשר יוכלו לעבוד את ה' אלהי ישראל בלי פחד ובאין מכלים דבר.¹¹⁶

עד כמה עשתה האגרת הזאת פרי בתוך אנשי תימן אין לדעת עוד. אפס כי את זאת אנחנו יודעים כי מקץ שנה נתפש המשיח ביד אחד ממושלי ארץ תימן וכל אנשיו נפוצו מעליו. ויאמר לו המלך תנה לי מופת כי משיח אתה ואלכה גם אני אחריך, ויאמר כרת נא את ראשי וראית כי אחיה עוד גם אחרי כן. ויעש לו המלך כן ויכרת את ראשו וימת האומלל ביד הורגו. ועל כל היהודים היושבים בארץ תימן נתן ענש כסף רב. וככל ההולכים אחרי משיחי השקר מעולם, האמינו גם המאמינים התימנים כי עוד יקום משיחם מקברו ויחיה לפניהם ויעמוד בראשם.¹¹⁷

ורמבם, אשר החל בימים ההם להיות לישראל כאב, לא שכח גם אחרי כן את אחיו הנדחים בתימן ולא חדל לחיות את נפשם ולהאיר את עיניהם גם בדברי תורה גם בדברי עצה אשר הריץ אליהם באגרותיו, וכאשר עלה אחרי כן לגדולה עמד למעוז להם במקום גדולים, ותעל בידו להקל מעליהם את עֻלם הקשה, אשר נתנו עליהם מושלי תימן, ולבטל מהם את גזורתיהם הקשות, על כן היה שמו לברכה. וכהזכר אבותינו בבבל את שם ראש הגולה בתפלתם ביום עלותו לכסא, כן הזכירו אנשי תימן בכל תפלה את שם רבנו בהוסיפם בכל קדיש: “בחייכון וביומיכון ובחיי דרבנא משה בן מימון”.¹¹⁸

ואת אגרת תימן לא כתב רמבם באלכסנדריא כי אם בקהיר אחרי אשר כבר בא לשכון שמה. כי ראה המגן הגדול הזה לתורת רבותינו כי קהלת עיר המלוכה הזאת נדתה ללכת אחרי הקראים אשר היו כרקב בעצמותיה, עד כי גם גופי תורה היו זה למרמס. ויעזוב את אלכסנדריא, מקומו הראשון, וישם את משכנו בקהירו.¹¹⁹

ועדת ישראל אשר בארץ מצרים ואשר במצרים העיר, היא עיר קהירו, לא ידעה שָלֵו בקרבה זה מאות בשנים. אך לפני שנת בוֹא רמבם לשבת בה נוספה עוד צרה חדשה על הקלקלות הישנות, כי שם איש בליעל אוהב בצע ושמו זוטא את עיר קהירו למרקחת ואת קהלת ישראל אשר בתוכה למרמס ולמשסה. כי הכה בלשון את מרדכי ראש הקהלה, איש נכבד ונדיב רוח,¹²⁰ לפני המלך,¹²¹ ויצא הקצף עליו ועל “הדַיָנים והזקנים” ויאספו כֻלם אל משמר ויהיו כלואים שם “ששים יום וששת ימים”, אך פתאם עמד להם רוח,¹²² ויצא מרדכי והדַיָנים והזקנים לחפשי.¹²³ ושם זוטא הנבל היה לחרפה ולקללה בעיני כל בני עמו. אך מרדכי נסוג אל ביתו ולא הוסיף עוד לעמוד בראש קהלתו, ויעמוד תחתיו שמואל הנגיד¹²⁴ בראש. ותשקוט הקהלה כל ימי שמואל, אולם אך שכוב שכב הנגיד עם אבותיו וישב זוטא אל נכלי מזמותיו ויערב את לבו לבוא לפני המלך ולהגיד לו כי נכונו לו בביתו עשרת אלפים שקלי זהב לשקול אל אוצר המלוכה. ויבֻקש הדבר, וימצא כי שקר הוא דובר ויגרשהו המלך בחרפה מעל פניו. אך לא ארכו הימים וימת המלך, ויבא זוטא לפני המלך החדש ויחכור ממנו את המס, ויפשוט את עור העם מעל עצמותיו וישר כארבע שנים. בעת ההיא בא רמבם לשבת בקהירו וירא בֶעָני הקהלה, ותעל ביד האיש הגדול הזה להדוף בחכמתו את הנבל ממצבו.¹²⁵ ולזוטא בן אשר עשר ידות לו במרמה, ברשע ובנכלי בליעל על אביו. ויהי כי נבצרה מהם למוץ את שארית דם אחיהם, וישיתו שניהם את ידם לקחת נקם מבני עמם אשר נבאשו בם. ויוציאו דבה באזני המלך ושריו כי יעזרו היהודים בסתר לאויבי המלך, וכי יחביאו אותם בבתיהם ויכלכלום בכל מחסוריהם. ויסגירו הנבלים ביד השוטרים לשה אנשים יהודים גרים ורשים, ויכום השוטרים ויאסרום בנחושתים, וימותו שנים מהם בבית האסורים. ויסער לב העם ויקומו ויקראו חרם על זוטא ועל בנו בספרי תורה. ור' יצחק הרב¹²⁶ קרא צום והוא בא לפני המלך וישם לפניו את כל פרשת הנבלות אשר שני הנבלים עושים לעמם. ויט אמלך אוֹזן לשועתו ויסגירם ביד העם לעשות בהם כטוב בעיניהם. וינקמו בם ויפלו ולא הוסיפו קום עוד.¹²⁷

ומגמת פני רמבם, אשר הביאתהו לעיר קהירו, למען השב את לב עם ישראל היושב בה אל תורת רבותינו, לא עשתה תושיה בראשונה. כי המהומה אשר המם זוטא הבליעל את העם הכבידה על כל אוֹזן משמוע.¹²⁸ ובעצם ימי השערוריה ההיא בא רמבם שמה. אך כמעט שכוֹך שככה המהומה, שם רבנו את כל לבו לקבץ את נפוצות החכמים אשר בעיר קהירו ואשר בכל הארץ.¹²⁹ ותדאב נפשו, למיום דרכה רגלו במצרים, לראות כי חלק לב מעט החכמים אשר בארץ.¹³⁰ ויתאמץ בכל עוז לתת לכלם לב אחד ולשים אותם לבית דין קבוע, בית דין של שבעה.¹³¹ ותהי תחלת מעשהו להשיב אל מכונה הראשון את משמרת הטהרה באהלי בנות יעקב עפ"י משפט רבותינו מעולם¹³² ולבלתי הדוח עוד אחרי הקראים. והאשה אשר לא תאבה שמוע תפסיד את כתובתה ואת כל תנאי כתובתה, והאיש אשר תכון ידו עם אשתו לבלתי לכת בדרכי ישראל אלה, יהי בחרם ובנדוי וכל דיני מָחרם יהיו נוהגים בו. הכרוז הזה יצא אל כל ערי מצרים בחדש סיון (1187–4947) בכל בתי הכנסת והמדרש להיות לחק עולם על כל בתי דין שיעמדו לישראל מאז והלאה עד ימות המשיח.¹³³ מלבד אשר הרחיק את בני עמו מלכת בדרכי הקראים בכל דבר מצוה מֵעשות אותה כמעשיהם, אסר להשלים באחד מהם, או באחדים, מנין עשרה לכל דבר תפלה או קריאה בתורה.¹³⁴ ואין ספק כי היו עוד דברים אשר תקן למען הבדל את בני ישראל המחזיקים במסוֹרת אבותיהם, מן הקראים ומן החוקים אשר בדו מלבם, כל אשר הבדיל זרובבל ועזרא ונחמיה את שבי הגולה מן הכותים ומן הנלוים אליהם. על כן היה שם רמבם לתהלה ולתפארת בפי הדורות הבאים כי בסכלו בעֻזו ובחכמתו את עצת הקראים ובהורידו לארץ נצחם,¹³⁵ "השיב בדת לישנה והעמידה על מכונה¹³⁶ “והחזיר כל קהל מצרים לדרך תורת משה”.¹³⁷ וקרוב הדבר כי הקריבו תקיפי הקראים את משפטם אל שער המלך, ומשפט רמבם יצא לאור והם נהדפו ממצבם עד כי יראו רבים את תקפו וישובו ללכת בדרכי אבותיהם,¹³⁸ אך בכל הקנאה אשר קנא רמבם לתורת ישראל, זכר גם לקראים ברית אחים ולא התהלך עמם כאשר התהלך השר יוסף אלקדר, כמשפט שרי ערב, בחזק יד,¹³⁹ כי אם בשלום ובמישור הלך אתם ויצו את בני עמו על דבר הקראים לאמר: “כל זמן שגם הם ינהגו עמנו בתמימות” ויזהרו “מלדבר תועה על חכמי הרבנים שבדור, וכל שכן כשישמרו את לשונם מלהלעיג ומהתלוצץ בדברי רבותינו - - יִכּוֹן לנו לכבדם וללכת לשאול בשלומם אפילו בבתיהם, ולמול את בניהם אפילו בשבת, ולקבור מתיהם ולנחם אבליהם, - - ולהתקרב אצלם במעשה יושר, ולהתנהג עמם במדת הענָוָה ובדרך האמת והשלום”. ויעד על דבריו את הגאונים הקדמונים רב יהודה גאון אבי רב שרירא ואת רבי האי גאון על דבר מילת ילדי הקראים “שמלין – אותם הרבנים – כדת חכמים ובמנהגותיהם ובמוהל הממונה בבית דין, ומתכנסים לבתיהם תלמידי חכמים ומתפללין כמנהג שלנו ואין משנין מזאת כלום”¹⁴⁰ ובכן הורנו רבנו הגדול הזה להטיב עמהם כל מיני טובה בפוֹעל כפים ומידם לא בקש דבר, חלף הטובה הזאת, בלתי אם לנצור את לשונם מדבר תועה על הקדוש לנו,¹⁴¹ ותקטן עוד זאת וילמד את לבנו להרגיש ולזכור כי בני אב אחד אנחנו “שהם מתולעת יעקב”¹⁴² ולשאת נפשנו אל היום אשר בניהם אחריהם ישובו אל עמם ואל תורת אבותיהם מעולם.¹⁴³

ובכל אשר לא הקשיחה מחלוקתו על הקראים את לבו מדבר עליהם טובות באזני בני עמו, ככה לא מנעתהו חמת רוחו על הגוים, צוררי היהודים האוכלים את יעקב בכל פה, ממצוא גם בהם דברים טובים הן הרעות אשר הדיחו המושלמנים על ישראל במרוקו בימי ילדותו, ובתימן בימי חרפו, המליטו מפיו דברים קשים מאד על “אומה זו שהיא אומת ישמעאל שרעתם חזקה עלינו, והם מתחכמים להרע לנו ולמאוס אותנו, - - לדלדל אותנו ולהקטין אותנו, ואנחנו סובלים שעבודם וכזביהם ושקריהם למעלה מיכלתנו”,¹⁴⁴ על כן נחשבה כאין בעיניו גם גדולתם גם גבורתם, יען כי חן וחסד לא ידעו, אחרי אשר מתנות אלהים אלה מנע אלהי אברהם מזרע ישמעאל ויתן אותן לזרע יצחק.¹⁴⁵ אולם בכל היות נפשו מרה עליהם לא פקד את עון רשעתם על אמונתם באל אחד, ולא אמר לעַוַת את פניה ולהטיל בה דוֹפי וכה השיב לשואליו: “אלו הישמעאלים אינם עובדי עבודה זרה כלל, וכבר נכרתה מפיהם ומלבם, והם מיחדים לאל יתברך יחוד שאין בה דופי ולא מפני שהם משקרים ומכזבים [עלינו] - - נכזב גם אנחנו עליהם, ונאמר שהם עובדי עבודה זרת, שהתורה העידה עליהם: אשר פיהם דבר שוא, והיא העידה עלינו: שארית ישראל לא יעשו עולה ולא ידברו כזב”.¹⁴⁶ וככל אשר מצא מדה טובה במושלמנים כי אמונתם טהורה מכל שמץ עבודה זרה, ככה מצא דבר טוב בנוצרים, במתכֻנתם אל דברי קדשנו, ובדבר נטות אנשים מהם אל תורתנו. וכה הורה באחת מתשובותיו: “ויכול ללמד המצות לנוצרים, והשכר והעונש, כי יש כמה מהם שיחזרו למוטב. והם אומרים ומודים כי תורתנו זאת היא מן השמים, היא נתונה ע”י משה רבנו עליו השלום, והיא כתובה אצלם בשלמותה, אך לפעמים יגלו [בה] פנים שאינם כהלכה. וכמה מהם הם חוזרים למוטב. ואין בזה מכשול לישראל“.¹⁴⁷ וברחב לבו הזך והטהוא כתב אל אחד מאוהביו ע”ד הגוים בכללם, לאמר: “ומה ששאלת על האומות הֳוֵה ידוע דרחמנא לבא בעי, ואחר כונת הלב הן הדברים, על כן אמרו חכמי האמת, רבותינו עליהם השלום: חסידי אומות העולם יש להם חלק לעה”ב - - ואין ספק בדבר שכל מי שהתקין נפשו בכשרות המדות ובכשרות החכמה, באמונת הבורא יתברך, בודאי הוא מבני העולם הבא - - ואין בזה ספק שהאבות ונוֹח ואדם הראשון, שלא שמרו כלל דברי התורה, לא יהיו בני גיהנום - - והרי הם במעלה העליונה".¹⁴⁸ – ככה שקל רבנו המימוני את משפטו במאזני הצדק בלי משא פנים ובעין יפה וטובה.

גם בסדרי בית הכנסת תקן רמבם תקנות, כי בקרוא שליח צבור את התפלה בקול רם, אז יתפללו עמו הצבור מלה במלה בלחש, תחת אשר בכל הארצות ובכל הדורות יתפלל הצבור בלחש בראשונה ואחרי כן יתפלל שליח הצבור את התפלה ההיא בקול רם. כי ראה רמבם “שיש בזה מכשול עון גדול, לפי ששיחת האנשים בעוד ששליח הצבור מתפלל – יש בו מן הזלזול בכבוד שמים”.¹⁴⁹ ובהיות תרבות מוסר התורה יקרה בעיניו מאד השבית את מנהג הנכרים אשר נהגו גם בני ישראל במצרים, כי ילבש החתן בגדי נשים ביום חתונתו והכלה תחבוש כובע לראשה וחרב תקח בידה בצאתה במחול לעיני האנשים והנשים.¹⁵⁰ אף את מנהג העשירים להלביש את הנערים הקטנים בבגדי נערות השבית,¹⁵¹ כי כל אלה נחשבו בעיניו כדרכי הוללות ותפלות.

ושם רמבם יצא בכל הארצות מסביב ושאלות באו אליו מקרוב ומרחוק, ובהיות רוח הסדר הרוח המחיה את כל מעשיו, החל לסדר את המון ההלכות למיניהן ולמערכותיהן למען תמהר עינו למצוא בלי עמל רב את התשובה הראויה בבא אליו שאלה בדבר הלכה.¹⁵² ומעשה הסדור הזה נהיה מעט מעט מאליו ליסוד למפעל אשר כמעט אין דומה לו בספרות תורת חכמי הגולה אשר קמו לישראל למיום חתום התלמוד עד היום הזה. כי מעט מעט נהפך בלב הרמבם צרך היחיד לשעה, אשר הרגיש בראשית מעשה זה, לצרך הגוי כולו לדורות עולם. כי מלאכתו זאת העירה את רוחו לתור ולבקר את כל אוצר ספרות ההוראה אם נמצא בה ספר מורה הלכה פסוקה דרושה לכל שואל כקטן כגדול,¹⁵³וכאשר לא מצא את אשר בקשה נפשו בכל הספרים אשר נכתבו אחרי התלמוד, שם את מעשה רבנו הקדוש ומעמד דורו למופתים ולמעשהו, אשר החל לעשות, ולמעמד דורו, וישאל את נפשו לאמר: “למה עשה רבנו הקדוש כך?” לאמר: למה סדר את המשנה? – “לפי שראה שהתלמידים מתמעטין והולכין והצרות מתחדשות ובאות, ומלכות רומי פושטת בעולם ומתגברת,וישראל מתגלגלין והולכין לִקְצוֹת, חבר חבור אחד שיהיה ביד כוּלם, כדי שילמדוהו מהרה ולא ישכח”.¹⁵⁴ ואל דור ר' יהודה הנשיא הקביל רמבם את דורו מחזה אל מחזה, ויאמר" ובזמן הזה תקפו צרות יתרות¹⁵⁵ ודחקה השעה את הכל, ואבדה חכמת חכמינו ובינת נבונינו נסתתרה. נערתי חצני אני - - וראיתי לחבר דברי - - עד שתהא תורה שבעל פה סדורה בפי הכל".¹⁵⁶ וגם בכל יצירתו ובכל תעודתו שם רמבם את מפעל רבנו הקדוש למופת למפעלו. “רבנו הקדוש קבץ כל השמועות וכל הדינים וכל הבאורים והפרושים ששמעו ממשה רבנו ושלמדו בית דין שבכל דור ודור בכל התורה כלה וחבר מהכל סדר המשנה”.¹⁵⁷ ובדרך הזאת החזיק רמבם בימיו, כי ככל אשר עשה רבי את משנתו למאסף לדברי המורים ההולכים לפניו מימי משה רבנו והלאה, ככה עשה רמבם את ספרו למאסף לדברי האמוראים הגאונים ויתר החכמים המורים ההולכים לפני מימי רבי והלאה, כאשר העיד על מעשהו לאמר: “בינותי בכל אלו הספרים וראיתי לחבר דברים המתבררים מכל אלו החבורים - - והפירושים הנמצאים מימות רבנו הקדוש ועד עכשיו - - ועד חבור הגמרא וכמו שפירשו לנו הגאונים בכל חבוריהם שחברו אחרי הגמרא”.¹⁵⁸ ועד כה היתה לו משנת רבנו הקדוש למופת לרמבם עד כי קרא לספרו שֵם כשמה: “משנה תורה”¹⁵⁹ וכלכל את דבריו בלשון המשנה,¹⁶⁰אף כִּוֵן את סדר פרקיו והלכותיו למערכותיהן כסדר המשנה לכל משפטו ולכל חוּקתו.¹⁶¹ אולם הצד השוה, הגדול מכל הצדדים השוים האלה, שבמשנת רבנו הקדוש ומשנה תורת רבנו המימוני, הוא כי ככל אשר משנתו הקדמוניה לא הניחה דבר קטן או גדול אשר לא אספתהו אל תוכה, ככה לא הניח רבנו משה כל קטנה וכגדולה אשר לא שם לה מקום במשנה תורתו.¹⁶² ויתרון הזה אשר לספר משנה התורה לרמבם על כל הפוסקים אשר היו לפניו¹⁶³ ועל מרבית הפוסקים אשר קמו אחריו,¹⁶⁴ הוא יתרון גדול מאד המרחיב לב איש ישראל בחזותו את חזות עמו, מתוך הספר הנערץ הזה, במלא גדלו ובעצם תפארתו העתיקה במראה גוי מקדם יושב על אדמת אבותיו, חוסה בצל ממלכתו, ועובד את ה' במקדשו הבנוי כמו רמים בראש הר המוריה. ואת תורת ה' יראה הרואה בספר משנה התורה, בכל רוֹחב מלואה, בכל גבהי מרומיה ובכל כלליה ופרטיה אין מחסור דבר, כאלו חזרה ונתנה מסיני בכל הודה והדרה. תחת אשר יתר ספרי הפוסקים אשר כל ענינם הם רק ההלכות הנוהגות בגלותנו בלבד, אף כי יקרים ונכבדים גם הם בעינינו מאד מאד, ידכאו את רוח כל איש המעמיק לראות, בהתבוננו כי בכל היות תוכם חי ומלא נכרו על פניהם ידי צר ואויב, בהיות הם הגובלים את גבולותיהם מחוץ. כי הגלות אשר הגלו הם אותנו היא הוציאה מתוכם את כל חוקי זרעים סנהדרין וטהרות אשר כמעט להם לבדם יאמר חוקי העם והארץ, ולא נותרו לנו בלתי אם חוקי היחיד והבית אשר אותם הניחו לנו אויבינו במדה מקופחת ומצומצמת מאד.

שתים הן הכונות אשר כִוֵן רבנו בספר משנה התורה שהועיל בו גם לבינונים גם לחכמים. לבינונים שאין כשרונם מספיק ואין שעתם מספקת להוציא את גופי התורה, את ההלכות, ממקורן, והיה הספר הזה אוצר כולל לכל תורת רבותינו כלה מקצה עד קצה, עד “שאדם קורא בּתורה שבכתב תחלה ואח”כ קורא בזה" הוא “יודע ממנו תורה שבע”פ כוּלה ואינו צריך לקרות ספר אחר ביניהם".¹⁶⁵ ולחכמים ותלמידיהם, אשר הורה להם ליחד את כל לבם לגמרה,¹⁶⁶ כִוֵן בספרו לסדר את גופי הענינים ולקרב מין אל מינו למען ימצא את הכל במקום אחד באין משא ומתן חוצץ ביניהם, למען הצל אותם מן היגיעה ומן השגיאה¹⁶⁷ ולסמוך גם את תוצאות תלמוד ירושלמי וספרא וספרי ותוספתא אל תוצאות הגמרה למען יהיו גם אלה נגד עיניהם¹⁶⁸ ביחדם את לבם אל התלמוד.¹⁶⁹

ויהי המעט מרמבם כי היה לראש לכל מורי הוראה בדבר הלכה, אשר קמו מיום חתום התלמוד עד היום הזה, ויפה בגופי הלכותיו נשמת אלהים חיים, נשמת רוח חכמה ומוסר. כי דברי חכמי המשנה והתלמוד ופסקי רבי רבותיו האלפסי ובן מיגאש היו לאחדים עם חזון הנביאים ודברי האגדה וחקרי לב החכמים אשר קמו לישראל בכל דורותיו ויתלכדו בספר משנה התורה אשר לרמבם, ויהיו לתורה שלמה אשר לא יחסר כל בה.¹⁷⁰

מלבד אשר נעלה הספר הזה בסדורו הנפלא מאד, יחיד הוא במינו בסגנונו הנוֹח והמתוקן מאין כמוהו. בטוב טעמו הכיר רמבם את כח האיתן אשר ללשון המשנה להמריץ בה כל דבר מחשבה דקה מן הדקה בצורה נאה ובולטת מאד, על כן בחר בה לשומה למליץ בינו ובין כל קהל ישראל. אף כי גם בשפת המקרא היה סופר מהיא כאחד בחירי מליצי בני ארץ מולדתו הספרדים.¹⁷¹ והמליצה העבריה הזאת עמדה לספר משנה התורה לתת לו מהלכים בכל תפוצות ישראל למקצהן עד קצהן, תחת אשר בפריו הכתובים בשפת ערב לא היו נקראים בלתי אם בספרד ובארצות הקדם אשר שם היתה הלשון הערבית מהלכת.

לתוספת לספר משנה התורה חבר בלשון ערב את ספר המצוֹת ללמד את התלמידים לדעת להכיר מתוך המון המצות את אלה אשר מקורן היו מדברי תורה ואת אלה אשר מדברי סופרים מוצאן. בספר ההוא אשר מנה את מצות התורה למספרן ואשר ערך אותן בשתי מערכות, מצות עשה ומצות לא תעשה, העביר תחת שבט הבקוֹרת את שטת מנין המצות אשר מנה ר' שמעון קַיִרא בעל ההלכות גדולות והחכמים ההולכים בשיטתו.

את מלאכת הספר הגדול והנכבד הזה אשר טרח בה רבנו הנערץ “יומם ולילה עשר שנים רצופות”¹⁷² כלה “בשנת ארבעת אלפים תשעה מאות שלשים ושבע” לימות עולם¹⁷³ - 1177–4937 – היא שנת הארבעים וארבע לימי חייו. ולא ארכו הימים ו“כל הקהלות מסוף המערב וארץ מצרים וארם נהרים וארם צובה ופרס ותימן כלם קבלו להתנהג עפ”י הבור רמבם¹⁷⁴ וגם באפסי ארצות אירפה דרשו את הספר ככל אשר דרשוהו בארצות הקדם.¹⁷⁵ וגם מצרפת, ארץ מרכז התורה בימים ההם, התבקשו בפי בחירי חכמיה החלקים הראשונים לספר הזה בטרם מצאה יד רמבם להשלים את החלקים האחרונים. סוף דבר, לא היה כמעט מקום בארצות אשר ישבו שם בנ"י אשר לא הגיע שמה.¹⁷⁶ ועם הספר יצא שם סופרו לתהלה ולתפארת עד קצוי ארץ.¹⁷⁷ אך כרבות האהבה והכבוד, אשר אהבו ויכבדו אותו כל איש חכם וצדיק בכל תפוצות ישראל מקרוב ומרחוק, ככה נמצאו בעירו אנשים “מעוטי תרה וגסי רוח”, אשר לא יצא להם שם גם בעירם, אשר בגאות אולתם הנלעגת בזו בלבם מהביט אל ספר משנה התורה פן יאמר הרואה כי ראו פרי בספר הזה.¹⁷⁸

ובעי אלכסנדריא התגודדו אנשים רחבי פה וקצרי דעת מן הבוערים בעם,¹⁷⁹ ויקראו מלא אחרי רמבם ובית דינו¹⁸⁰ על אשר התיר בספרו לאיש לא טהור ממקרה לילה להתפלל בלי טבילה. ויאמרו להלשין על רמבם באזני המלכות כי בועט הוא בדת.¹⁸¹ ושם היה רב נכבד, ר' דניאל שמו, וירע דבר עלבון רמבם בעיניו מאד, ויחר אף המתגודדים ויתקוממו גם עליו. והדין אשר לקהלה הגדולה, קהלת אלכסנדריא, היה ר' פנחס בן משולם יליד פרובינצא. ויהי בבואו שמה ויגדל רמבם את חסדיו עמו ויושיבהו על כנו.¹⁸² ורוח רעה היתה שלוחה זה כמה בין ר' פנחס ובין ר' דניאל.¹⁸³ ויהי בהתגודד הבוערים על רמבם לחלל את כבודו, ועל ר' דניאל להשבית את מנוחתו, וישכח ר' פנחס את חסדי רמבם אשר הפליא עמו, וישמח על רגשת הקמים על ר' דניאל¹⁸⁴ וישת כמעט את ידו עם המתלוננים ויהי המעט כי לא גער בהדיוטות האלה וידרוש גם דרוש בטעמם בקהל עם בבית הכנסת וימלא אחרי דבריהם, ותקטן עוד זאת וימלאהו לבו לערוך מכתב אל רמבם אשר בו הגדיל את דבר תקומת מעט האנשים הנבערים ויכתוב כי “קמו כל העם מקצה אל קצה זקניהם וקטניהם” על אשר הקל בספרו בדבר הטבילה, וימצא תנואות גם בספר משנה התורה כי בסתמו את הוראותיו משכיח הוא את שמות התנאים והאמוראים מפי ישראל, ובהעלימו את מוצא הלכותיו מתעה הוא את התלמידים.¹⁸⁵ מכתב זה בא אל רמבם בהיותו חולה, וירע לו מאד על דברי השקר אשר כתב כי יד נכבדי העם היתה בקושרים. אך על המומים אשר אמר ר' פנחס למצוא בספרו מחל לו רמבם מראש. ויעברו ימים רבים ומענה לא בא מן הרמבם, כי לא נרפא עוד מחליו. ותצר לר' פנחס כי ירא כי עזב רמבם את חסדו מעמו, ויכתוב שנית מכתב אליו בשפה רכה מדברת תחנונים “כי לא ישליכהו מעל פניו”. ויענהו רמבם רכות ונעימות כי חסדו שמור לו כבראשונה וידבר על לבו: “אל יעלה על לבך לעולם, לא אתה ולא תלמיד קל וחמר לחכם, כי יגיע אליך ממני רעה או שום צער אפילו להקניט בדברים”.¹⁸⁶ אך בכל זאת הוכיח את דרכו על פניו בתוכחת רכה. ויאר את עיניו על דבר הטבילה אשר הקל בה יען כי לא קבלו כל ישראל גזרת עזרא זאת על כן לא החזיקו בה כל ישראל יושבי ארצות רומי צרפת בהורותם כדברי האומר: “אין דברי תורה מקבלין טומאה”. ויושבי ארצות הקדם לא מיד חכמי התורה קבלוה כי אם מיד הערבים אשר בתוכם הם יושבים. ויתר חכמי הדורות אינם רואים במנהג זה בלתי אם “נקיות הישמעאלים”.¹⁸⁷ ואחרי כן באר לו את השיטה ואת הצביון אשר על פיהם כלכל את מעשה ספרו.¹⁸⁸

ועשרים השנים הראשונות לשבת רמבם במצרים היו לו שנות עמל, רוֹגז וצרות. הן אמנם כי מצא את מחיתו במלאכת הרפואה בשפע, וכבוד היה לו מכל בני עמו מאפסי ארצות תבל כאשר לא היה עוד לכל חכם בישראל. אך מלבד אשר בתחלת ימי שבתו בארץ ההיא לוּקח מעל ראשו אביו החסיד, ואחיו אשר התאבל עליו ימים רבים, וכל קנינו אבד בים, לא הונח לו גם בשנים הבאות אחרי כן כי חלה ויפול למשכב פעמים רבות ושני ילדים מתו לו ביום אחד.¹⁸⁹ אולם אחרי כן ילדה לו אשתו, אשר נשא במצרים, בן אשר קרא את שמו אברהם (1185–4945) אשר היה לו לתנחומים ולשעשועים כל ימי חייו¹⁹⁰ והאשה הזאת, אשר ילדה לו את אברהם, היא מבנות האיש הנכבד אבולמעלי סופר מזכיר למלכה אשת השולטן צלח-אל-דין, היא אם אֶלפָצָל שופט הראש ויורש העצר. ואבולמעלי נשא לו את אחות רמבם לאשה.¹⁹¹ בימים ההם נקרא רמבּם להיות לרופא בית המלך,¹⁹² אולם יען כי המלך הגדול ההוא צלח-אל-דין היה סובב כל ימיו בארצות לרגלי מלחמותיו היו מרבות מעשה רמבם בבית אלפצל בנו אשר אמרו עליו יודעיו שהוא “איש שכוּלו ראש ולב”.

הוא נשא את ראש רמבם בתוך חכמי הרופאים אנשי השם, ויקוב לו את שכרו כיד המלך ויחוּנהו ויכבדהו מאד מאד. וקרוב הדבר בעינינו כי את תהלתו בבית השלטן הודיע אבולמעלי חותנו למלכה אם אלפצל, מלבד אשר עשה לו רמבם שם בספריו הכתובים ערבית על דבר תורת הרפואה ועל שיטות חכמי הרופאים. ויש מהם אשר חשבו להם לכבוד גדול להמנות בין תלמידיו שומעי חכמתו במדע הזה או אשר שרו את תהלתו בחרוזים.¹⁹³ וגם ריכרד האריה מלך בריטניא קרא לו לעירו ולהיכלו להיות לרופא נפשו וישב רמבם את פניו.¹⁹⁴

ואבול ערב בן מושע הערבי אשר הציל את נפש הרמבם ממות בהיותו עוד בפַאס עיר הדמים,¹⁹⁵ אשר לא ידע אז כי בן מימוני איש יהודי הוא, בא ממקומו אל קהירו וירא כי עומד רמבם בראש עדת ישראל ויהפך לבו אל אהובו מאז ויכהו בלשון לפני אלפצל בן המלך ראש השופטים, ויגד לו כי מושלמני היה על כן משפט מות לו כי המיר את הדת המושל מנית. ויען בן המלך אם לא פרסם את יהדותו בעיר פאס אין זאת כי אנוס היה, ושרשות ביד כל אנוס לעזוב את הדת הבאה עליו באונס ביום אשר תמצא ידו.¹⁹⁶

ובאהבת אלפצל את רמבם הקים אותו לנגיד על כל בני ישראל היושבים בארצות ממלכתו, ותהי המשרה הזאת גם על שכמו, על שכם בנו ובן בנו. וברור הדבר כי נֵעַר את כפיו מקחת כל שכר בעד פקודתו זאת, כי לעוֹן גדול נחשב בעיניו לקבל פרס לעשות את התורה ואת הרבנות קרדם לחפוֹר בה.¹⁹⁷ לעומת זאת אין כל ספק כי השתמש בכתרו זה להעמיד רוח והצלה לאחיו בני עמו בכל עת ובכל מקום אשר מצאה ידו, וכי תשובת בני ישראל אשר שבו לשבת בירושלים עיר הקדש, אחרי קרוע אותה צלח-אל-דין¹⁹⁸ מיד הנוצרים (1187–4948), שם רמבם את לבו להחיש ולשחר.¹⁹⁹

והכבוד אשר נחל רמבם גם מבית המלך גם מיג כל גדולי בית ישראל לא הניח לישון לר' שמועל בן עלי ראש ישיבת בגדד, אשר התנשא על כל. ויהי כי נתעו תלמידים אחדים בדמשק ובתימן ללמוד מספר משנה תורה לרמבם, אשר על חיי העולם הוא מרבה לדבר ועל תחית המתים דבריו מועטים, כי אין לבו שלם עם אמונת התחיה ויפנו אנשי תימן אל רמבם בשאלתם, וישב להם כי תחית המתים היא אחד מיסודי התורה, ויוכח להם כי הוא מאמין בה בכל לב ויבאר להם את טיב האמונה הזאת. ויהי בפנות אחד מאנשי תימן בשאלה הזאת אל בן עלי, ויכתוב מאמר אשר בו את מרבית דברי רמבם בענין זה לשגיאות ועל המעט מהם חסה עינו²⁰⁰ למען התראות כאוהב ומגן לו.²⁰¹ גם בדבר הלכה אמר בן עלי לתפוש את רמבם המתיר ללכת בספינה בשבת בנהרות הגדולים, ויוכח לו ראש הישיבה כי יפלא בעיניו איככה יוכל גדול בקי בכל חדרי התלמוד להתיר כזאת, ויפקח רמבם את עיניו לדעת עד כמה נחפז ר' שמואל לבלתי העמק בענין אשר לפניו וישובו חצי בן עלי ריקם.²⁰² גם בעיר אחלב,²⁰³ אשר יקראו לה בימים ההם ארם צובא, אשר בא שמה ר' יוסף בן עקנין בחיר תלמידו רמבם לשבת בה, קם איש מקנא בגדולת רמבם, ושמו מר זכריה, בהיותו עוֹיֵן את בן עקנין אשר עמם אותו בתורתו ובחכמתו. ויחפש מר זכריה וימצא בפירוש המשנה דברים אחדים אשר שגה בם רמבם בהיותו נמשך אחרי המורים הקדמונים.²⁰⁴ ובן עקנין בהיותו מקנא קנאה גדולה לרבו הנערץ רב את ריבו בחזקה מיד בן עלי ומיד מר זכריה ויאמר ליסד ישיבה בבגדד וללמד שם תורה בטעם רמבם למען שים מעצור לרוח בן עלי. אולם אף כי שמח רמבם על אהבת תלמידו ידידו יעצהו לשבות מריב, אף הסב את לבו מיסד ישיבה בעיר מושב בן עלי.²⁰⁵

ויוסף בן עקנין האוהב והאהוב לרמבם אהבה מאד נולד ליהודה אביו (1160–4920) בארץ הדמים מרוקו בימי המלך העריץ הקנאי אבדול מומין, בעת אשר קרא עליה רמבם במר נפשו: “עת אשר במערב כל שמחה ערבה, וכל מבקש ה' נחבא ואור ישראל שם כבה”.²⁰⁶ ויהי גם הוא ובית אביו אנוסים לעבוד את הק אלהי אבותיהם במסתרים, ויהי לומד את תורת הרפואה ואת החשבון והתכונה לעין כל באין מכלים דבר ובסתר אהלו למד את המקרא ואת התלמוד ואת הלשון העברית ואת חוקותיה. ותדאב גם נפש יוסף, ככל אשר דאבה לפניו נפש רמבם ונפש ר' מימון אביו בימיהם, למראה האנוסים האומללים, ויכתו ויפֶץ גם הוא דברי עצה איככה יש להם להתהלך ולכלכל דבריהם ומעשיהם בדבר תורה ומצוֹת בממלכה הרשעה ההיא.²⁰⁷ ויהי כי קצה נפשו לשום לו סתר פנים בעמק העכור ההוא ויקם וילך מצרימה, כי מלבד אשר הציקתהו רוחו להמלט מן הלחץ, נכספה נפשו להיות קרוב אל החכם רבנו משה²⁰⁸ אשר כל פה בישראל היה מלא תהלתו. ויבא יוסף אלכסנדריא וישב בה (1185–4945). משם שלח יוסף מכתב וחרוזים לרמבם וירא רבנו את תשוקתו העזה לכל דבר מדע ותדבק נפשו בו. ויבוא אליו יוסף ויושיבהו רמבם לפניו וילמדהו את תורת התכונה החשבון וחוקי החקר²⁰⁹ מלבד אשר למד את כל המקצועות האלה בהיותו עוד בבית אביו.²¹⁰ מעט מעט החל רמבם להעיר לו אזן ולפקוח עין ב“סודות ספרי הנבואה” ולבאר אותם עפ"י שיטת הפַלַספה הנוהגת בימים ההם.²¹¹ וישב יוסף בקהירו ותקשרנה נפשות הרב והתלמיד אשה ברעותה כהקשר נפש האב על נפש הבן, עד כי זכרו היה לו לשעשועים,²¹² ואהבת ר' יוסף את רבו גדלה לבלי חוֹק כל ימי חייו. ויהי בשנה השנית לשבתו בקהירו קם מעל פני רבו הנערץ וילך אל העיר הגדולה אחלב אשר בארץ סוריא וישא שם את בת אבולָלא הסופר לנשיא הארץ ויהי שם לרופא נכבד ונשוא פנים מאד. ולבלתי הפרד לב התלמיד מעל לב הרב העלה רמבם את כל חקרי לבו על דבר דת ישראל על ספר וישלח אותו גליונות אל בן עקנין תלמידו. שם הספר הזה הוא ספר “מורה הנבוכים”.²¹³

בספר הזה אמר רמבם להורתנו “חכמת התורה על האמת” הלא היא “מעה מרכבה ומעשה בראשית”, ואת “סתרי התורה” ההם העולים מתוך “סודות ספרי הנבואה”.²¹⁴ וככל אשר נשמרו רבותינו הקדמונים לבלתי השמיע דברים כאלה באזני כל תלמיד “אלא אם כן היה חכם ומבין מדעתו”,²¹⁵ ככה לא כתב רמבם את ספרו כי אם לחכם מבין לשמור אותו מן השגיאות האורבות לו²¹⁶ מבלי שית לב אל האלפים אשר רוחם קצרה מהכיל את העמוקות האלה.²¹⁷ שלשה חלקים לספר הזה. חלקו הראשון יעביר לפני הקורא את מלאכת “סבור האוֹזן”,²¹⁸ הלא הוא פתרון המלות והמליצות אשר גוף משמען במקרא נראה להביע שמות אברי גְוִיַת האדם או תפקידי חיי בשר איש, ותוכן הוא רמז לדרכי ה' ומדותיו, למעשיו ולמפעלותיו.²¹⁹ אף ידבר על שמות הקוֹדש²²⁰ ועל דרכי התודע ה' אל מקבלי תורתו,²²¹ ועל אחדות הבריאה.²²² בחלק השני ידבר הרמבם על הגלגלים ועל המלאכים בטעם פלספי היונים והערבים²²³ ועל דבר אמונת חדוש העולם, כי היא יסוד התורה כֻלה²²⁴ ועל דבר הנבואה וכל התלוי בה.²²⁵ ובחלק השלישי דבר רמבם על מעשה המרכבה²²⁶ ועל החמר כי הוא מקור כל רעה וכל חוֹסר וקוֹצר ועל התענוג כי מקור כל עוֹן הוא²²⁷ אף כי עצם הבריאה טובה הוא,²²⁸וידבר גם על דרכי השגחת ה' על האדם²²⁹ ועל טבע ידיעת ה',²³⁰ על ענין הנסיון והעקדה, על טעמי המצות והקדמותיהן,²³¹ על כתי מבקשי האמת למדרגותיהם,²³² על המדות למדרגותיהן²³³ ועל החכמה למדרגותיה.²³⁴

מגמת פני הספר הזה טהורה היא להוכיח לאנשי דורו, אשר רבים מהם כבר החלו לפקפק בתורה ובמצות²³⁵ כי תורת ה' אמת עומדת לעד היא. ויען כי נטה לב רמבם מאד מאד אחרי פלספת חכמי יון וערב ויחלט " שחכמי הפילוסופים לא פסקו את דבריהם להעמיד דבר אלא בראיה ברורה, וזאת היא [אמת] שאין עליה תשובה".²³⁶ ויען כי החליט עוד כי מיטב חכמת יון כֻלה “דעת אריסטו היא [שהיא] תכלית דעת האדם”²³⁷ על כן בחר בה לשום אותה לעד נאמן להעיד על אמתת התורה, בדעת כי לעדות הפלספה יאמינו גם המפקפקים. ועד עולם יפלא על רבנו המעמיק הזה כי ראה אר את הדמיון הרפה והחִוָר מאד, אשר תדמה חכמת יון אל תורת ישראל למראית עין כהה, ואת החוים הדקים היורדים ונוקבים עד התהום המבדילים והמפרידים בין שניהם ועושים אותם כמעט לשני הפכים גמורים לא שזפה עינו החדה והטהורה. עד כי לדעתו אין להבדיל מאומה בין דעות תורתנו ודעות חכמי יון וערב,²³⁸ ועד כי סופרי הקדש נביאיהם ומליציהם לא נדמו כי אם כפַלספים מתוכחים על שיטות הפלספה היוניות והערביות, ועד כי “יהיה הדעת המיוחס לאיוב הולך על דעת אריסטו ודעת אליפז הולך על דעת תורתנו ודעת בלדד הולך על דעת המעתזילה ודעת בלדד הולך על דעת האשעריא”.²³⁹

והפלספה היונית קלטה הרבה מטעם בת יפת יולדתה במתכוֹנֶת הקנין והעבודה בגבול נכסי הבשר והרוח. וככל אשר היתה זרוע עם יון נטויה כל היום אל העמים ואל קנינם לכבוש אותם ולרשתם, ובכל מלאכת עבודה, אשר אין בה צרך למשמרת הקנין מאסו ויעמסו אותה על שכם עבדיהם, ככה היו עיני חכמי יון לאסוף ולכנס את הדעות אל תוך רוחם באשר גם קנין הדעות קנין הוא. אך המדות אשר מבחר פרין הן החובה והמצוה המעשה והעבודה, לא נחשבו בעיניהם, בלעדי המעט שיש בהן צוֹרך לתקון הדעות, כמעט למאומה. מן הטעם היוני הזה השם את הדעות לעקר הגדול בגדולים ואת המדות לטפל קל, נאצלה גם על שיטת מורה הנבוכים המחלטת כי “שלמות מעלת המדות - - איננו רק הצעה לזולתו ואינו תכלית כונה בעצמו - - השלמות האנושי האמתי הוא כשיגיעו לאדם המעלות השכליות”.²⁴⁰ והצדיק התמים והטהור אשר לא ידע לפלפל בחכמה בטעם הפלספה הנכריה המעט ממנו כי כל צדקותיו לא תזכרנה כי אם נתן עם “עַם הארץ” חלקו.²⁴¹ וצדקת איש כזה לא תֵחָשֵב לכבוד בלתי בעיני המון הבוערים החושבים באִוַלְתָם גם את קנין הכסף גם את כוֹח הגוף ליתרון ולכבוד.²⁴² ולא עוד כי אם הפלספה היא עצם הטהרה, והתמימות היא עצם הטומאה;²⁴³ המתפלסף הוא הרצוי בעיני ה' והקרוב אליו, והתמים הוא זעום ה' הנגרש מנגד עיניו;²⁴⁴ המתפלסף הוא החסיד החשוב אשר ה' הוא שומרו, צלו על יד ימינו, והתמים הוא הרשע אשר אלהים עזבו;²⁴⁵ המתפלסף הוא יחש על הטהורים הנגשים אל ה', והתמים טמא הוא, אל המקדש אל יבוא,²⁴⁶ סוף דבר לפי שיטה זאת לא מצא שופט כל הארץ קנה מדה אחר לשלם לאיש כמעשהו בלתי אם את הפלספה.²⁴⁷

לא כאלה הם דברי תורת ה' התמימה אשר הורו מעולם נביאינו ורבותינו ברוח קדשם. את ההפך הגמור מן הקצה אל הקצה מדברי הפלספה האומרת כי אין חפץ במדות הטובות בלתי אם עד כדי תועלתן למשמרת הדעות, הורה ירמיהו כי כל עצם יקר הדעת הוא רק משמרת המדות הטובות, כי רק הדעה הזאת היא תהלת האדם וחפץ ה' ולא כל דעה אחרת "כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע אותי כי אני ה' עושה חסד משפט וצדקה בארץ כי באלה חפצתי נאם ה‘.²⁴⁸ ואת הדבר הזה כי המעשה הטוב והישר הוא לבדו פרי הדעת את ה’ אל אמת, הורה ה' אלהי ישראל למשה עבדו, עת אשר העתיר אליו להורותו דעת אלהים לאמור: “הודיעני נא את דרכיך ואדעך”.²⁴⁹ אז העביר ה' את כל טובו על פניו בשלש עשרה מדות הרחמים אשר כל העולם כֻלו אינו כדי להן. והמדות האלה מדות הן ולא דעות, מדות המעשה הן ולא דעות המחשבה. והמדות האלה הן הדרכים אשר רק בלכת בהן האדם יזכה והמעשים אשר בעשות האדם אותם ידמה לעושהו ואשר עליהם אמר החסיד: “זה אלי ואנוהו, הוה דומה לו: מה הוא חנון ורחום אף אתה חנון ורחום”.²⁵⁰ ובטעם זה לבַכֵּר הרבה הרבה מאד את המדות הטובות הפוריות, את המעשים הטובים על פני הדעות העַקרות, הדריכו רבותינו אותנו מעולם בהטיפן לנו: "לא המדרש עקר אלא המעשה וכל המרבה דברים מביא חטא,²⁵¹ וככה הדריכו את תלמידיהם ולהעדיף את המעשה הטוב גם על הלמוד הטוב: “יותר מלמודך עשה”,²⁵² ויחשבו רק את המעשה לשוֹרש אשר בלעדיו לא יכון העץ הרענן ואת הדעה לא חשבו בלתי אם לענף אשר גם בהנתשו לא ישורש עוד הגזע ממטעו. וישאו משלם ויאמרו: “כל שחכמתו מֻרבה ממעשיו למה הוא דומה לאילן שענפיו מרֻבים ושרשיו מעטים והרוח באה ועוקרתו והופכתו על פניו. אבל כל שמעשיו מרֻבים מחכמתו למה הוא דומה לאילן שענפיו מעטים ושרשיו מרובין שאפילו כל כל רוחות שבעולם באות ונושבות בו אין מזיזות אותו ממקומו”.²⁵³

לעומת זה נגרע בעיני סופרי כתבי הקוֹדש ערך החקר בטבע עצמת ה' אשר עד עולם לא יחקר יען כי קצרה דעת אנוש רִמָה מהכיל דעות נשגבות כאלה ויזהירו מהגְבֵהַ מאֵלה ומהעמיק שאלה ללא פרי: "הֲחַקר אֱלוֹהַ תמצא אם עד תכלית שדי תמצא? גבהי שמים מה תפעל עמוקה משאול מה תדע.²⁵⁴ ורבותינו חכמי ישראל מלאו אחרי הדבר הזה בדבר המושל הקדמוני בן סירא אשר שמו לפתגם בפיהם: “במֻפלא ממך אל תדרוש ובמכוסה ממך אל תחקור במה שהָרְשֵתָ התבונן ואין לך עסק בנסתרות”.²⁵⁵ ובכן היו דבר כתבי קדשנו ודברי רבותינו פה אחד כי יתרון למדות טובות ולמעשים טובים על חקירות ופלפולים אשר לא ישיבו את הנפש ולא יטהרט את הלב טהרת אמת. וכעין מחאה על השיטה אשר שמה את הפלספה לקנה מדה לָמוֹד בו את החובות ואת הזכויות אשר יחוב האיש או אשר יזכה,²⁵⁶ שמו רבותינו את המעשה לפֶלֶס לפַלֵס על פיהו את דרכי האדם בהחליטם “הכל לפי רוב המעשה”.²⁵⁷

השיטה היונית הזאת המַשְפֶלֶת את הצדק ואת הקדושה אשר רק הן הן מבחר פרי המדות הטובות והמעשים הטובים, לפני מין פלספה זרה מתיפה ומתחכמת, השפילה את הגבוה בעיני תורת ישראל ותגבה את השפל בעיניה. כי החליטה ליסוד מוסד כי “היות הגלגל בעל נפש, מבואר”²⁵⁸ ולא שהוא בעל נפש שהיא כנפש האדם או השור או החמור“²⁵⁹ כי אם נפש נעלה ממנה הרבה מאד.²⁶⁰ ואנחנו לא נוכל לדעת כיום איככה יוכל פלסף לאמר “מבואר” לדבר אשר רק דמיון שובב יבדהו, והשכל לא יוכל להכריעו. הן רק שלש רשויות הן, אשר הסופר או המורה הדובר בשמן לא יאשם אף אם לא נמצאו דבריו מכֻונים, הלא הם מסורת אבות אשר יספר הסופר התמים באזני בני עמו מבלי עלות על לבו להרהר אחריה, או דבר תורה כל דת אשר יטיף הכהן באזני עדתו בהאמינו בו בתם לבבו, או המדע המדויק והמדוקדק, המבוקר כהלכתו והמוכרע מתוכו אשר יורה אותו החכם המובהק לקהל תלמידיו אוהבי חכמה לאמתה ושונאי כל דמיון ושגיון. ועתה נה אריסטו וחבריו ותלמידיו לא בשם מסורת ולא בשם דת דברו אלינו כי נשא להם אם לא העמיקו בענינם ונחפה עליהם לאמר תמימים הם האנשים ואת אשר קבלו הם באמונה שלמה אותה הם מוסקים לנו בתם לב ובנקיון כפים. הלא חכמי יון וערב בשם הפלספה הם באים, בשם החכמה המתאמרת כי כל הדבר היוצא מפיה וַדַי גמור ברור ומבורר, דבר הלמד מאליו אשר כל ספק וכל ערעור לא ינידהו ממקומו. ובכן אנחנו שואלים: האמנם הדבר כן? האמנם בכח החשבון העלו את אמונת חיי הכוכבים והמזלות, אשר קרוב הדבר מאד כי שארית נשכחה היא לעבודת הצאבה המתועבה²⁶¹ - כאשר נגלו לתוכני השמים תקופותיהם ומעגליהם בכוֹח החשבון המדוקדק עד להפליא? או האמנם הכרע הכריעה תורת חקר האמת לאמתה, אשר מעגליה ברזל ומפניה אין לנטות ימין ושמאל, כי הגלגלים בעלי נפש ורצון ותשוקה הם? האמנם עלו בני יון למרום ויתורו שם במו עיניהם וימששו במו אצבעותיהם את טבע צבא השמים²⁶² ויטו אזן לזִמרתם? אולם לוא העריצה חכמת יון רק הַערץ את צבא השמים בתתה לו נפש וחיים כי עתה לא דברנו דבר. אך מה נאמר אם החכמה החלקלקת הזאת היונית בבואה “לחיות נפשות אשר לא תחיינה” באה היא “להמית נפש אשר לא תמותנה” הנה בטעם הפלספה יחליט גם ספר מורה הנבוכים כי לא נבראו הגלגלים בעבור האדם. ולוא לא בא הספר הזה כי אם לשנות לנו פרק בתורת הטבע כי עתה היה לחכמי הטבע לטפל בבקוֹרת זאת, אך באמת הלא להורות לישראל את תורת אלהיו ואת דברי נביאיו וחכמיו הוא בא, והם הלא אחרת דברו. ולוא נשא פנים לבקוֹרת האמת גם לזאת מה יש להשיב על הדבר הזה האומר: “וההפרש ביניהם – [: בין רוח האדם ובין גרמי השמים] – מעלת העצם והוא רחוק מאד שיהיה המעולה כלי למציאות הפחות והשפל”.²⁶³ עוד נאמר בטעם החכמה היונית כי “יש חושבים - - שתכלית המציאות כלו, מציאות מין האדם לבדו לעבוד את ה' ושכל מה שנעשה אמנם נעשה בגללו עד שהגלגלים אינם סובבים רק לתועלותיו”.²⁶⁴ אמנם יש אנשים החושבים כן! ומי הם החושבים כן? שני חכמים גדולים אנשי שם אשר ספריהם אינם נופלים גם בדעת רחבה בפלספה היונית מספר המורה, הלא הם רב סעדיה גאון ורבנו בחיי הספרדי – רב סעדיה מחליט “כי הכל לא נברא כי אם בעבור האדם”²⁶⁵ יען כי “אף על פי שגופו קטן נפשו רחבה מן השמים והארץ, כי מדעו כולל כל אשר בם ומה שיש למעלה מהם אשר בו היא עמידתם”.²⁶⁶ ואחרי הגאון הנאדר מִלֵא החכם החסיד רבנו בחיי הספרדי על דבר הכוכבים והמזלות לאמר: “והכונה בכל דבר ממנו כונת תועלת ותקנה למדברים [לאמר: לבני האדם]”.²⁶⁷ ומדוע? יען כי “האדם הוא העולם הקטן והוא הסבה הקרובה להוית העולם הגדול”,²⁶⁸ כאשר הורו רבותינו התנאים לבני עמם שאדם אחד שקול כנגד כל מעשה בראשית”.²⁶⁹ ותורתם זאת קבלו מיד התורה והנביאים אשר הורו לנו להוקיר את האדם מכל יצורי מעלה ומטה בהיות הוא לבדו היציר האחד אשר יצר אותו אלהים בצלמו. על כן המעט ממנו כי לא נעליו עליו השמים וצבא השמים,²⁷⁰ כי אם גדולי האדם נבחרו הרבה מאד מכל גבהי מרומים אלה ועל כל אשר בם ככתוב בתורה: “הן לה' אלהיך השמים ושמי השמים הארץ וכל אשר בה; רק באבותיך חשק ה' לאהבה אותם ויבחר בזרעם אחריהם”,²⁷¹ ותקטן עוד זאת ותשם התורה את כל צבא המקום כנכסים נטושים לכל החפץ להחזיק בם, ואת בחירי האדם לחבל נחלת אלהים ולמבחר סגולתו.²⁷² וגם בדבר זה היתה דעת תורת ישראל הפוכה מדעת חכמת יון, כי תחת אשר לכל חכמי הנכר נחשב צבא השמים לצורי עולמים חשבו אותם נביאי ישראל וחכמיהם לבני חלוף ככל היצורים אשר בארץ מתחת,²⁷³ וחיי רוח אנשי סגולת האדם הם המה לא יִתַמו לעד.²⁷⁴ ובכן העידו התורה והנביאים וחכמי ישראל פה אחד כי שקר בפי חכמת יון המחלטת כי היציר האחד אשר באמת הוא הוא הנברא בצלם האלהים הוא “הפחות והשפל”.

גם בפרט הזה נבדל ספר המורה מספרי החכמים הקדומים לו: תחת אשר רבנו סעדיה, רבנו בחיי הספרדי ור' יהודה הלוי שמו בספריהם את האדם בכללו ואת ישראל בפרטו כמעט לראש עניניהם, היו דברי מורה הנבוכים מעטים על האדם ועל יתרונותיו ועל ישראל ועל תעודתו להיות בצדקתו ובמעשיו לאור גוים. לעומת זה רבים היו דבריו על כתי המלאכים בטעם הפלספה היונית²⁷⁵ אשר שם אותם לעושי כל אשר בשמים ובארץ²⁷⁶ ויתן אותם עליון על כל²⁷⁷ וישפל לפניהם את האדם.²⁷⁸ נם דברים אלה רחוקים הם מאד מדברי רבותינו החכמים הנאמנים המחליטים כי גדולים הצדיקים ובני ישראל יותר ממלאכי השרת²⁷⁹ וכל עצם שם ישראל הלא הוא זכר עולם ליתרון זה אשר העיד המלאך לאבי העם זה לאומר: “ישראל יהיה שמך כי שרית עם אלהים ואנשים ותוכל”²⁸⁰ וזכרון זה יקר היה בעיני הנביאים כי יעקב אביהם “באונו שרה אל אלהים: וישר אל מלאך ויוכל”.²⁸¹ ואנחנו הן אמנם כי לא נוכל לדרוש מיד חכמי בני הנכר או מחוקרי מדעי החול כי יכלכלו המה את חקרי לבם על פינו, אולם בבואנו אנו להשכיל את דעות התורה יש לנו רק לשמוע מה בפיה. ואף כי במקום אשר דבריה נשגבו הרבה מאד מדברי צרתה הנכריה.

ומה יפלא הדבר כי ספר המורה הזה תחת בואו ללמד את חכמת התורה נמצא מלמד את חכמת יון בשמלתה הערבית. הנה בני הענינים הנקובים שם: שכל הפוֹעל, גשם החמישי, כוֹח היולי, שכלים נבדלים, דעות נפרדות ועוד דברים כאלה, פנים חדשות הם בגבול ישראל, פרצופים זרים המתנכרים גם במראיהם גם בשמותיהם לרוח עמנו ולטעמו, כי בדברי תורתו ונביאיו, בדברי תלמודו ורבותיו אין זכר ואין רמז להם. ורב סעדיה ור' יהודה הלוי כבר הכירו איש איש בימיו כי חזיונות אלא תוֹהו המה,²⁸² ומורה הנבוכים בא לקדש את הדעות החיצוניות האלה בקדושת תורת משה וישראל ולהטות את המקראות ואת האגדות הנה והנה ולשום אותם למליצים ולפתרונים לאותות ולמשלים לחזון לב אריסטוטלי ואבונצר אשר אין אחריותם עלינו ואין אחריותנו עליהם. אף כי באחת רחוקה התורה העבריה מן הפלספה היונית כרחוק מזרח ממערב והמשלים והרמזים רפים ורעועים הם גם בטעמם²⁸³ גם בכוֹחם²⁸⁴ ולא נעלו ולא חזקו אף כמלא חוט השערה ממשלי חכמי אלכסנדריא, הקפויים והקלושים, בימיהם.²⁸⁵ וכל מערכת המתכוֹנת החכמה היונית אל התורה הישראלית, הערוכה בספר הזה, הפוכה היא מן הקצה אל הקצה מן אמתת המתכוֹנת הנכונה כהויתה. הן מנויה וגמורה היו מאז כי נבדלו טבעי שתי השיטות האלה ודרכי שוחריהן, כי תורת ישראל הלא באה אל כל העם מקצה, מראשי שבטיהם עד חוטבי עציהם ושואבי מימיהם, להורות את כולם ללמוד וללמד לשמור ולעשות ולקים, ועיני נביאיהם היו רק להנחיל, להריק ולהשפיע חכמה ומוסר לבני עמם ולהאיר כל עין ולפקוח כל אזן “להשכיל את דברי התורה”, תחת אשר חכמת יון לא נוצרה בלתי עם ליחידם וכל עמל שוחריה לא היתה בלתי אם להסתיר אותה מן העם כמעט בצרת עין,²⁸⁶ והנה כל הספר “מורה נבוכים” יגיד לנו את ההפך הגמור מזה כי דרך הנביאים להעלים את דעות האמת במשלים תחת אשר פלספי הנכר יטיבו את חכמתם בשפה ברורה. ובכן הלא יהיה לפי זה יתרון גדול לפלספה הנכריה על תורת אלהי ישראל כיתרון אספקלריא המאירה על אספקלריא שאינה מאירה. ואזנינו הלא תשמענה את דבר הנבואה הקוראה בחזקת היד: “לא בסתר דברתי במקום ארץ חשך, לא אמרתי לזרע יעקב תוֹהו בקשוני”²⁸⁷ “ישר לבי אמרי ודעת שפתי ברור מללו”,²⁸⁸ “כלם נכוחים למבין וישרים למוצאי דעת”.²⁸⁹

המוסר היוצא להלכה ולמעשה מן השיטה הזאת המשפלת את ערך האדם, בא להדריך אותו לשנוא תכלית שנאה את גופו אשר יצר ה' בחכמה, לראות את “זה החומר החשוך העכור אשר הוא החומר שלנו”²⁹⁰ כאלו היה מקור כל מְאֵרָה וטומאה, ולחשוב את כל חושיו ותפקידיהם, אשר חננו יוצר האדם, לתועבה ולנבלה: “שכל צרכי החומר - - חרפה, גנות וחסרון - - וצריך למשכיל למעט בהם מה שאפשר ולהשמר מהם²⁹¹ ולהצטער בעשותן אותן”.²⁹² ואת כל חמתו כִלה מוסר הפלספה הזאת אל חוש המוליד אשק נטע ה' בבשר האדם להקים זרע על הארץ ויהפוך את ברכת ה' אשר דברו הראשון היה “פרו ורבו”²⁹³ לחרפה ולקללה יען כי כה אמר אריסטו: חוש המשוש חרפה הוא לבני האדם.²⁹⁴ אך הדעה היונית הזאת היתה מעולם למורת רוח לכל מוסר תורת ישראל.²⁹⁵

אך מדוע עלתה ככה לראש רבותינו שבספרד, המורה הגדול במורי חוק ומשפט לישראל עד היום הזה, כי יתבצר מקום בספריו לדעות וסברות הרחוקות מאד מדעות תורתנו התמימות והטהורות כעצם השמים, אשר הן לבד הן מקור חיינו חכמתנו וצדקתנו? מדוע עלתה ככה לאיש המרומם הזה? – על שאלה זאת אין לנו בלתי אם להזכיר כי רבנו משה הגדול בחכמי ישראל בספרד לא היה האחד ולא היה הראשון בחכמי הארץ ההיא בגורלו זה. גם את נפש החכם הנשגב בן גבירול קלעו רוח נביאי ישראל ורוח חכמי יון מעבר אל עבר, גם את החסיד הטהור בכל מיני טהרה רבנו בחיי הספרדי הוליכה הפלספה הסרה ההיא שולל, גם לרבי אברהם בן דוד הלוי בעל ספר אמונה רמה המגן הנאמן לתורת רבותינו לא נתנה הפלספה ההיא מנוחה, ואת אוח החכם השנון ר' אברהם בן עזרא עכרה עוד יום מכלם.²⁹⁶ אולם ככל אשר הוכחנו כי לכל החכמים הנהדרים ההם היתה תורתם אלהיהם ורוח מולדתם ומסורת אבותיהם כל עצם עצמתם, והדעות הנכריות לא היו בלתי אם מספחת חיצונה, ככה נקוה כי תהיה לאל ידנו להוציא את הנדה מן הקדש ולהוכיח נגדה נא לכל עם ישראל עד כמה תמימה וכלילה היא שיטת חכמת התורה לרבנו משה בן מימון בהצרפה מסיגי הנכר אשר השביתו אותה מטהרה.

הנה ראש פלספי הגוים בדורותינו המשיל את הפלספה בעמל נפתולי פלפוליה בחלום בא ברוב ענין לדכא את רוח האדם ליגעה ולענותה אשר בהקיצו ממנה תסור המעמסה והמועקה מעל לבו ונפשו תשוב לשאוף רוח כדרכה ועינו תשוב לשאוף אוח כדרכה ועינו תשוב לחזות נכוחות.²⁹⁷ את החזון הזה תראה עיננו ברבותינו חכמי ספרד, כי אך הקץ הקיצו מתעתועי חלומות כאלה והנה התפתחה רוחם מן המוסרות והעבותים אשר שמו עליה צרותיה בנות הנכר וישובו להורות תורת אמת מלאה חכמה ומוסר חן ושכל טוב אשר כהִנס אור בקר צללי לילה תהדוף מפניה כל מדוחי משאות שוא.

וגם רבנו משה בן מימון מדי צאת אחד מניצוצות הקדושה מפיו והיו פתאם ערמות תבן וקש, אשר קוששו ידיו על אדמת נכר, לשרפה מאכלת אש. אגרת אחת נשמרה לנו אשר בה גלה את לבו הטהור לאחד מאוהביו. שם הראה לפלספת החול את מקומה ואת גבולה אשר אותו לא תוכל לעבור בהחליטו שדעת האדם יש לה “קץ”²⁹⁸ וגבול כחה ויכלתה איננו בלתי אם גבול הטבע אשר עין בשר תשורהו ויד אדם תמושהו. אך את כל הדבר אשר הוא מעל לחושי אנוש לא תשיג ידה.²⁹⁹ ולוא לא היה לנו מוצא אחר לדעת אלהים בלתי אם החקירה כי עתה לא העלינו בידנו מאומה. “אולם – ככה כתב לידידו – הוה יודע שיש שם מעלה בדעת, למעלה ממעלת הפילוסופים והיא הנבואה”³⁰⁰ “ואין הראיה³⁰¹ מגעת למקום שהנבואה מגעת”.³⁰² “שהנבואה למעלה מן הראיה ולא הראיה למעלה מן הנבואה”.³⁰³ והמעט מן הראיה כי לא תשיג בכחה את הנבואה הנה גם כלי מעשיה הלא הם “המשא והמתן” כאין וכאפס יחשבו בפני הנבואה, כי “הנבואה עולם אחר הוא ולא יתכן בה ראיה ומשא ומתן”.³⁰⁴ והאומר לבוא עד חקר תכלית הנבואה בדרך משא ומתן “למה זה דומה למי שדִמה להכניס כל מימי העולם בקיתון אחד קטן”.³⁰⁵

והנה התולדה המוכרעת ממשפטו החרוץ הונמרץ, כי עליון על כל היא הנבואה אשר ראשית תבואתה היא תורת אלהי ישראל, בהגלות נגלות רק לה לבדה גדולות ונצורות בדרכי אלהים בעולמו אשר ברא³⁰⁶ - התולדה מן המשפט הזה, הלא תהפוך משוֹרש את השיטה אשר שמה את תורת פי אריסטוטלס, אשר פלסף היה ולא נביא, למקור חכמת אלהים, אחרי אשר פי רמבם ענה בו כי בכל אשר הוא ממעל לארץ לא ידע הפלסף עד מה.³⁰⁷ וספר המורה הלא ידבר רק על אשר הוא ממעל לארץ כי ספק חקר דעת אלהים ולא ספר תורת הטבע הוא.

ובכן יש לנו כיום להבדיל בספרות רמבם בין שיטה לשיטה, ככל אשר יש להבדיל בספרות גדולי חכמי ספרד ההם, אשר הזכרנו זה מעט: השיטה האחת היא השיטה הפנימית הקנויה להם והמקובלת והמָחזקת בידם, מיד תורתם העתיקה והטהורה המסורה להם מפי רבי רבותיהם ואבות אבותיהם והמשומרת בתכלית טהרת הקדש, והשנית היא שיטה חיצונה שאולה להם מפי שכניהם בני הנכר אשר מפני השלום לקחו מעט גם מצידם. ואנחנו בבואנו היום לערוך נגד עיני בני עמנו את שיטת רמבם הנכונה ואשר היתה לברכה לישראל לא נסדר בלתי אם את הפנימית אשר נקרא לה שיטת התורה למען הראותה לנו בראש פרקיה ולמען הוכח עד כמה השיטה החיצונה, אשר נקרא לה בפרק זה בשם שיטת העיון, בטלה בפניה מאליה, ושיטת התורה לרמבם נעשית אחת בכמה וכמה פרטים נכבדים עם שיטות רב סעדיה ורבי יהודה הלוי המליצים הנאמנים לתורת ישראל.

שיטת התורה הזאת מכרזת ואומרת שאמונתנו במשה לא היתה מצד המופת³⁰⁸ אבל האמנו בו לפי ששמענו הדבר כמו ששמע הוא ובזה האמנו באמונה שלמה מקוימת עד עולם שנאמר: “וגם בך יאמינו לעולם”.³⁰⁹ ובכן היתה לשמה כרגע כל שיטת העיון בעלת המופת וכל תולדותיה, ועמה הלא יחדל גם דבר אריסטו אדוני השיטה הזאת, להיות כדברי האורים, ושיטת התורה תשוב להיות ליסוד מוסד לאמונת החדוש. ועל כן מצא רמבם את לבו לאסור את המלחמה על ראש חכמי יון, אשר נחשב בעיניו לראש חכמי תבל, לבטל את דבר הקדמות אשר בעיני אריסטו נחשבה ליתד תקועה אשר יד כל איתן לא תמישנה.³¹⁰ אחרי פרטו את כל הדעות הנוהגות בימיו על ענין זה³¹¹ העלה כי אין כלטעם מספיק לאריסטו לקים את דבר הקדמות,³¹² ונהפוך הוא כי הדעת הישרה מכרעת יותר לצד מחזיקי דבר חדוש העולם.³¹³ ואחרי אשר עלתה ידו על יד החכם היוני עד כי התברר ויתאושש בידו דבר החדוש הסביר לקהל קוראי ספרו מדוע זה הרבה לאמץ כוֹחו להעמיד את דבר החדוש יען כי הוא יסוד כל התורה,³¹⁴ ואת חקירתו הגדולה רבת הפּרקים הזאת השלים בפרק אחד המדבר על השבת אשר כל עצם מצותה לא באה לבתי אם לתת שארית וזכרון עולם לאמונת החדוש בלב ישראל.³¹⁵

“סעיף משרשו בקדמות העולם” היה לאריסטו דעתו כי ה' משגיח רק על הגלגלים ועל מיני היצורים בכלליהם כי לא יסופו, אך על כל פרט ופרט מן היצורים, אף על כל יחיד ויחיד מבני האדם, אף גם על בחירי חסידיהם לא תחוס עינו ולא ידע את גורלם אף לא יוכל לדעתם וגם כל טובתם וגם כל רעתם אינן לבתי אם מקרה. “הפנה הזאת הסותרת לכל פנה טובה, המבערת הוד כל דעת אמת” היתה בעיני רמבם “סרה גדולה מאד, כשלון אשר אין תקומה ממנו” וילמד לעמו כי “מכלל תורת משה רבנו עליו השלום - - שכל מה שיבא לאדם מן הרעות או ישיגם מן הטובות לאיש אחד או לקהל הכל הוא - - במשפט הישר אשר אין עול בו כלל”. ויוכח כי הדעה הזאת פרי שיטת תורת ישראל היא המכרעת באמתה את דעות ארבע שיטות אחרות בדבר הזה אשר שתים מהן יוניות הן ושתים ערביות.³¹⁶ ואחרי דבריו אלה מלא במקום אחר לאמר: "אנחנו בעלי התורה האמתית לא נאמר שמאורעות בני האדם הם קרי, אלא במשפט [הם] כמו שאמרה התורה: “כי כל דרכיו משפט” ופרש הנביא ואמר: “אשר עיניך פקוחות על כל דרעי בני אדם לתת לאיד כדרכיו וכפרי מעלליו - - וזה עקר תורתנו והיא תורת משה רבנו עליו השלום - -”.³¹⁷

שיטת הקדמות, אשר היא כל יסוד פלספת יון, רואה בכל העולם כֻּלו מעשה אונס: עולם זה הוֶֹה וקַייָם מִנִי עד וַעֲדֵי עַד, יען כי מֻכרע הוא מתוכו להיות ולעמוד. דבר זה נמצא יען כי אנוס ומֻכרע הוא להמצא, ותורת ישראל רואה בכל העולם, בכללו ובפרטיו, מעשה רצון: העולם הוֶה ועומד. יען כי האל המחולל, אשר לו הגדולה והגבורה והנצח, אמר לו ויהי, הוא צוה ויעמוד; דבר זה נמצא יען כי חפץ הוא בהמצאו. ואם ייטב בעיני אדון הכל לכלוא את רצונו יחזור העולם ומלואו לתוֹהו והיה כלא היה. את דבר הרצון הכיר רמבם כי היא אחת ממוסדי תורתנו ואת דבר האונס פגל ויאמר עליו ועל מחזיקיו: “אנחנו, אוחזי תורת משה רבנו עליו השלום, לא נאמין בו ולא נודה להם”.³¹⁸

לפי שיטת התורה לא באו גם הנסים, לאמר גם האותות והמופתים אשר נראו בימי הקדם או אשר הפליאו הנביאים לעשות, כי אם להוכיח כי העולם הוא מעשה ידי היוצר " כי העולם חדש, שזה עקר הכל כמו שאמר הכתוב: ביני ובין בני ישראל אות היא לעולם כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ"³¹⁹ ובטעמו זה היו רעים בעיניו המתחכמים שמחליטים כי המבול ומהפכת סדום היו רק תולדות הטבע ולא מעשה נסים.³²⁰ ותיקר בעיני רמבם אמונתו זאת כי כל הבריאה כלה היא היד ה' כחמר ביד היוצר, עד כי לא רק בהטל איש עברי ספק בה קנא קנאה גדולה, כי אם גם על גלינוס היוני אבי הרופאים אשר גדול היה כבודו בעיניו ככבוד אריסטו, ערך מלחמה עזה וקשה. אך תחת אשר בריבו עם אריסטו על דבר החדוש דבר רבנו רכות יען כי את דבריו על הקדמות דבר אריסטו לתֻמו, המטיר גחלים על ראש גלינוס. הרופא הנכרי הזה פגע בימיו בכבוד תורת משה בדברו על ענין אחד ביצירת הגוף ויתלוצץ על אמונת החדוש. ויוכח רמבם את “ערבוב זה האיש” עד כמה דבריו “בלתי מכֻונים ובלתי מדֻקדקים - - בכל מה שידבר זולת הרפואה”. וירע בעיניו על אשר העז גלינוס את פניו ולא משל רמבם ברוחו על הרופא הזה שהקיש בין עצמו ובין משה רבנו עליו השלום ויחס לעצמו השלמות, והסכלות למשה רבנו - - “וגלינוס הוא הסכל באמת”.³²¹ מתוך דבריו אלה תראה כל עין עד כמה עזה יקרה בעיניו אמונתו בתורה.

וככל אשר פלספת יון, אשר יסודתה היא שיטת הקדמות הקודרת אשר לפי דעתה אין כמעט יתרון לאדם על רמש האדמה, הבשילה את פריה, את חובת שנאת הגוף ואת תפקידיו המפורשת בספר המורה, ככה בכרה התורה הישראלית, אשר יסודתה היא שיטת החדוש, פרי תבואה אחרת, ההפוכה ממנה הפך גמור. כי בעיות בעיני התורה האדם בחיר כל היצורים, אשר בשמים ממעל ואשר בארץ מתת, יקרה לה מאד מאד גם גְוִיַת האדם, גם כל תפקידיה אשר היא מבקשת. וכמעט אין להאמין כי מן הפה אשר יצאו הדברים האמורים, בספר מורה הנבוכים, המלאים נאצה על הגוף ועל ההנאה, יצאו בספר משנה התורה גם הדברים המלאים נחת וטובת עין האלה: שמא יאמר אדם, הואיל והקנאה והתאוה והכבוד וכיוצא בהם, דרך רעה ומוציאין את האדם מן העולם, אפרוש מהן ביותר ואתרחק לצד האחרון עד שלא יאכל בשר ולא ישתה יין ולא ישא אשה ולא ישב בדירה נאה, ולא ילבש מלבוש נאה אלא השק והצמר הקשה וכיוצא בהן כגון כומרי אדום? גם זו דרך רעה ואסור לילך בה. המהלך בדרך זו נקרא חוטא - - וצריך כפרה - - ובכלל זה אלו המתענין תמיד אינן בדרך טובה, ואסרו חכמים שיהיו אדם מסגל עצמו בתענית - -".³²²

ויהי המעט ממנו כי חשב, בספרו יד החזקה, את חיי גוף האדם לדבר יקר בעיני ה‘, וילמד לקהל ישראל כי משמרת החיים האלה היא מצוה אשר כל ראשי המצות, אף אלה אשר הן הן אותות הברית בין ה’ ובין ישראל כמצות המילה והשבת, נדחות מפניה. ואת הוראתו כי אין למול ילד חלש עד אשר יחזק כחו מלא בדברים האלה: “שסכנת נפשות דוחה את הכל, ואי אפשר להחזיר נפש אחת מישראל לעולם”.³²³ ואת הלכות רבותינו בדברים כאלה שם לכלי חפץ בידו להעיר קנאה גדולה כאש על התועים המתעים את העם באמרם כי קלו חיי האדם בעיני תורתנו הקדושה. ובהורותו כי “אסור להתמהמה בחלול שבת לחולה שיש בו סכנה, שנאמר אשר יעשה אותם האדם וחי בהם ולא שימות בהם”,³²⁴ הוסיף על פקט זה כלל גדול לאמר: " הא למדת שאין משפטי התורה נקמה בעולם אלא רחמים וחסד ושלום בעולם. ואלו המינים האומרים שזה חלול שבת ואסור עליהם הכתוב אומר וגם אני נתתי להם חוקים לא טובים ומשפטים לא יחיו בהם".³²⁵ ובכלל הדבר שם רבנו את ספרו הגדול העומד לנס עולם בישראל, את ספרו יד החזקה למורה נאמן ללמד בני יהודה את רוממות התורה כי רבה היא מאד וכי כל אחת ממצותיה מליץ היא לדעה נעלה ונשאה עד מאד וכל המכונים לשמש בה לשם צוֹרך דל ונקלה לא ינקו. והאומרים כגי תכלית מצות מזוזה היא להיות למגן מפני עין רעה או פגע רע גער לאמר: “שאלו הטפשים לא די להם שבטלו המצוה אלא שעשו מצוה גדולה, שהיא יחוד השם של הקדוש ברוך הוא ואהבתו ועבודתו, כאלו היא קמיע של הנאת עצמן”³²⁶ “כי רק בגלל זה חיב אדם להזהר במזוזה שהיא חובת הכל תמיד וכל זמן שיכנס ויצא יפגע ביחוד השם שמו של הקדוש ברוך הוא, ויזכור אהבתו - - וידע שאין דבר עומד לעולם ולעולמי עולמים אלא ידיעת צור העולם ומיד הוא חוזר לדעתו והולך בדרכי מישרים”.³²⁷ ובטעם זה דבר על מצות התקיעה ביום הזכרון לאמר: “אף על פי שתקיעת שופר בראש השנה גזרת הכתוב [היא] רמז יש בה, כלומר: עורו ישנים משנתכם ותרדמים הקיצו מתרדמתכם וחפשו במעשיכם וחזרו בתשובה וזכרו בוראכם, אלו השוכחים את האמת בהבלי הזמן ושוגים כל שנתם בהבל וריק אשר לא יועיל ולא יציל, הביטו לנפשותיהם והטיבו דרכיכם ומעלליכם”.³²⁸

ומה רבו עוד דברי החכמה המוסר אשר הרבה רבנו להטיף על כל דבר מצוה אשר עסק בגופי הלכותיה עד כי מלבד אשר היה ספר משנה התורה ספר מורה הוראה, היה גם ספר מוסר מלא חכמה ויראת ה'. כי נתון נתן רבנו משה את לבו לעורר ולרומם את לב עושה המצוה. עד כי שפך רוח חן ויופי על כל המצות בעיני המרבה לקרוא את ספרו זה, ככל אשר שפך עזרא הסופר רוח חן על מצות שבת בתקנותיו, ורב על עבודת בית הכנסת בראש השנה ויום הכפורים בתפלותינו הנשגבות,³²⁹ ורוח נשמת אלהים חיים אשר נפח רבנו בספרו זה תהיה לכפורים על טעמי המצות אשר בספר המורה אשר מרביתם לא ישיבו את הנפש ואשר במקצתם יצאה כעין שגגה לְשַוֹת כמה וכמה מצות כאלו לא נתנו בלתי אם למגן בפני עבודה זרה שכבר בטלה ועברה מן העולם זה אלפי שנה ואינה עתידה להתחדש עוד כל ימי עולם.

ועד כה רחקו שתי השיות ברוח גדול חכמינו, השיטה העברית אשר בספרו משנה בתורה והשיטה היונית בספרו המורה עד כי גם במדת ענותו הגדולה והנשגבה נראו שתי קְצָוֹת רחוקות מאד. האחד הוא ענות נזירי הודו או דֶרְוִישַי³³⁰ ערב אשר מגוייהם נאצלה עליהם לבלתי היות גבול גם לגאותם גם לעַנְוָתָם,³³¹ על ענוה כזאת דבר טובות במכתבו. אולם דרך הענוה אשר החזיק ללכת בה כל ימיו היתה מלאה חן ושכל טוב כענות חסידי ישראל מימות עולם. את כל האנשים אשר בא עמם בדברים כבד מאד מאד, אף אלה אשר ידע כי עינם היתה צרה בו לא מנע מכבוד.³³² וידבר תמיד רכות ונעימות אף כי גם כבודו לא השפיל.³³³ וענוה זו ענות אמת היא כי אמנם ככל אשר היה רבנו הגדול הזה גאון בתורה ככה היה גאון בענוה וכל איש אשר ישאהו לבו ללמוד תורת ענוה, אמרי נוֹעם ולשון מרפא יקרא נא קרוא ושנֹה את אגרותיו המלאות חנינה ונחומים מאין כמהם למר עובדיה הגר³³⁴ ולמר יוסף בן גאביר בבגדד.³³⁵ וגם באגרתו היקרה מפז אגרת תימן יש לכל איש משכיל להתבונן על רוח הענוה המרחפת עליה ומה עָצְמָה רוח החן והנוֹעם, הכבוד והרוממות הנסוכה על ספר משנה התורה אשר מלבד עצם עניניו הנכבדים ילין עוז גם במליצתו הנאדרה והנערצה המושכת אבירים בכחה.³³⁶ יש אשר תֵאָצל על הקורא את מוסר דברי ספר משנה התורה הזה אשר כתב רבנו משה בן מימון, מעין רוח הדרת הקדש אשר תנוח על ספר משנה התורה אשר כתב רבנו משה בן עמרם. ביתר עוז יעוללו הלכות דעות והלכות תשובה אשר בספר המדע³³⁷ לנפש האדם כאלו נאמרו מפי משה מסיני. אם ספר משנה התורה כלו קדש הוא הנה ספר המדע קדש הקדשים הוא, אוצר החיים לרוח תורת ישראל.³³⁸

הספר הגדול הזה אשר מלבד שאין מקצוע אחד בהלכה ובאגדה בחכמה ובמוסר אשר לא נחל את חלקו בתוכו, דבר מופת הוא גם בלשונו הברורה והנמרצה אשר איננה נופלת בכוֹחה ועוזה ממשנת רבנו הקדוש, גם במלאכת תכניתו אשר שמה את כל המון ההלכות למחברת נאה ומתקבלת נסקרת בסקירה נוחה מאד, גם בסגנונו המכֻון והמתוקן עד להפליא אשר יתרכך בו כל ענין קשה וסתום למליצה רכה מתפרשת בנחת מאלה. והיתרונות האלה עשו את הספר הזה לקנין לכל קהל תופשי התורה מקטנם ועד גדולם.³³⁹ כל איש יודע ספר ימצא בו את ידיעת התורה כדי צרכו אשר תוכל רוחו להכיל וכל רב מופלג בחכמה ימצא מתחת פני המאמרים הנוחים והשקטים עמוקות ונפלאות אשר לא תחקרנה בלתי אם לחכם אשר דעתו חריפה ובקיאותו רחבה מא. וככל אשר עשה לו רבנו שלמה בצרפתי שם גדול בישראל בבאורו הנאמן אשר הסיר כל מכשול מדרך למוד גופי התורה הכתובים והמסורים כְהַוָיָתָם המקובלת ובאה, ככה עשה לו רבנו משה בן מימון הספּרדי שם עולם במערכתו המתוכנת אשר ערך בטוב טעמו ודעתו עד כי היו כל תוצאות גופי הלמודים ההם משולבות אשה אל אחותה ומתלכדות למפעל אחד תמים וכליל אשר לא נראה עוד כמהו בישראל למיום גלותו מעל אדמתו עד היום הזה.

גם מחוץ לגבול ישראל יצא שם גדול לחכמת רמבם כי רבה היא מאד. ואף כי הוא התאמץ להעלים את ספר המורה הכתוב ערבית מעיני חכמי הגויים, ויפצר גם באוהביו לבלתי העתיק אותו כי אם באותיות עבריות למען אשר לא יוכלו המושלים הקנאים קרוא אותו,³⁴⁰ בכל זאת השיגה אותו גם יד חכמי ערב גם יד הנוצרים בעלי הפלספה האסכולות, ³⁴¹ ויכבדוהו וישקדו עליו ויתחזקו להוציא ממנו תוצאות גם לשיטותיהם.

וגדולי ישראל אשר בדור ההוא עשו את למוד ספרי רמבם קבע ויהגו ויעמיקו בם ועל כל הדבר הקשה אשר מצאו בם שאלו במכתביהם את פיו. ותהיינה התשובות אשר השיב על שאלותיהם אוצר חכמה ודעת לכל קורא אותן עד היום. לחכמי מרשיליא הוכיח בתשובתו, 1185–4954, כי האסתרולוגיה הבל היא וכי אמונת השגחת ה' על כל יחיד מבני האדם ואמונת “הרשות הנתונה”, לאמר: היכלת הנתונה ביד האדם להיות צדיק או רשע עקרי תורה הם.³⁴² אחרי כן באו אליו מחכמי לוניל ארבע ועשרים שאלות להאיר עיניהם בדברי הלכה אשר נלאו לעמוד עליהם בספר משנה התורה.³⁴³ בראש החכמים השואלים ההם עמד החכם הגדול יקר הרוח רבנו יונתן הכהן מלוניל, אשר ערך בראש השאלות מכתב מלא אהבת עוז וענות אמת אשר שִוה בו את נפשו ואת נפשות חבריו כתלמידים קטנים לרבנו משה. אף חלה רבנו יונתן את פני רמבם על דבר ספר המורה לאמר: “שמע נא בקול עבדיך שואבי מימך להשביענו עוד בפר מורה הנבוכים אשר שמענו שמעו”.³⁴⁴ אולם אף כי שמח רמבם מאד על המכתב היקר הזה ועל אהבת כותבו הגדול ושואליו הנכבדים לא היה בו כח לכון את דעתו להשיב להם דבר עד אחרי ימים רבים אחרי כן, כי חולה היה רמבם ונופל למשכב בבוא לפניו השאלות ולא ירד מעל מטתו שנה תמימה. גם בבית אדוניו המלך התרגשו מהומות, אשר קרוב הוא מאד כי נגעו גם אליו בעיותו אף הוא משרי ביתו.הנה השולטן צלח-אל-דין מת ואחיו ובני המלך נדונים בחזקה על דבר ירושת העצר עד כי קמה מלחמת שערים במצרים. אולם במות אֶלְעָזִיז בן צלח-אל-דין כשנה וארבעה חדשים א"כ נסבה המלוכה אל אֶלְפָצִיל אחיו החכם הנדיב (1200–4960) אשר היה אוהב חונן לרמבם מאז ותהי רְוָחה בארץ. וינשא אלפציל את רמבם ויקימהו לרופא נפש המלך³⁴⁵ תחת היותו עד העת ההיא רופא בית המלך.³⁴⁶ ובהיות המושל החכם הזה איש ידוע חלי כתב לו רמבם מגלת חֻקי משמרת הוסת.³⁴⁷

ממדינת פרובינצא, אשר לוניל היה ראש קהלותיה, אשר כל חכמיה ותלמידיה היו מעריצים את שם רמבם ויתנוהו עליון על כל, יצא רק אחד מופלג בחכמת התורה לבקר את ספר משנה התורה אשר לרמבם בלי משא פנים,³⁴⁸ הלא הוא רבנו אברהם בן דוד מפושקירש³⁴⁹ אשר יקרא בפי העם “ראב”ד“. רבנו זה היה כביר ימים מרמבם,³⁵⁰ ואף הוא כתב ספר פוסק הלכות אך לא פשט כספר משנה התורה.³⁵¹ הן אמנם כי לא הכחיד הרב הנאמן הזה את תהלת מלאכת רמבם בספרו כי גדולה היא בהשכילו לאסוף את דברי תלמוד בבלי וירושלמי ותוספא לאסֻפה אחת³⁵² אך נבוך היה מבלי דעת למי יש לבטל דבריו מפני מי.³⁵³ על כן נסה את כחו ויעבור על פני כל ספר משנה התורה מקצהו ויבקר את הוראותיו. קרוב הדבר כי מהיות עבודת רמבם רבה עליו מאד לא שם את לבו להזיב על השגות הראב”ד. את העבודה הזאת שם על שכמו רבנו יהונתן להציל את אוהבו רבנו משה, אשר העריץ אותו כמלאך אלהים, מיד ראב“ד מבקרו ולהוכיח כי דברי בן מימון הם הנכונים.³⁵⁴ אחרי הרב הנהדר הזה קמו רבים מבחירי גדולי הדורות הבאים אשר יחדו את לבם להיות למליצים להוכיח את אמתת הוראות הרמבם כי איתן הן.³⁵⁵ ויפץ ספר משנה תורה בכל תפוצות ישראל. וספר פסקי הלכות אשר לראב”ד, אשר אין כל ספק כי אוצר יקר היה גם הוא, אין יודע עוד אנה בא³⁵⁶ ויכבד גם ראב"ד מאד בעיני חכמי דורו ויהי במותו (4959) ויחפרו בני אהרן הכהנים את קברו.³⁵⁷

ורבי שמואל בן יהודה בן תיבון כתב מלוניל עירו אל רמבם מכתב מלא כבוד וענוה, כי יש עם לבבו לתרגם את ספר המורה מערבית לעברית וכי נכסף הוא לבוא לבקר אותו במקומו במצרים. וישב לו רמבם – 1199–4959 – באמרי נעם כי בכל לב הוא שמח על אשר יואיל בן ר' יהודה להטות את שכמו אל עבודת התרגום אף הנחהו בעצתו בתתו לו כללים איככה יכלכל את מלאכתו זאת. ועל דבר חפצו לבוא אליו להראות את פניו הגיד לו את לבו כי שמח הוא לקראתו “וחפץ ונכסף ומשתוקק לחברתו”, אך לבו לא יתנהו לבקש כזאת מידו לשום נפשו בכפו לעבור ארחות ימים. אף הביע אליו את דאבון לבוֹ על הבצר ממנו להשתעשע עמו בדברי תורה וחכמה כאשר עם לבבו בהיותו טרוד מאד כל היום וכל הלילה בעסקי בית המלך ורפואת החולים בכל ימות החול – ובצרכי הצבור כל יום השבת.³⁵⁸

מלבד אשר שם רבי שמואל את נפשו אל משמעת רמבם בדבר תרגום ספר המורה, שמו גם יתר חכמי לוניל את פניהם אל רבנו משה בדבר הזה. וקרוב הוא כי גם בפעם ההיא עמד רבנו יהונתן בראשם. ויען אותם במכתב (1200–4960) כי אין מתרגם “נבון ומשכיל ובעל דעה נכונה ולשון למודים” מבן תיבון וכי כבר נשא ונתן עמו על אדות זה.³⁵⁹ ועדת מרשיליא הנדיבה והעשירה חזקה בידי המליץ יהודה אלחריזי לתרגם את פירוש המשנה לרמבם מערבית לעברית.³⁶⁰

אם נעיף עינינו על פני כל מפעלות רמבם ומעשיו אשר פעל ועשה רק בגבול התורה לבדה הלא נשתאה נחריש לדעת איפה מצא האיש הגדול הזה די כח ודי ימים בשבעים שנות חלדו לעשות גדולות אשר תקצר יד כל חכם לחולל גם העשירית מהן אף אם ישקוד על מעשהו כל ימי חייו. ומה יגדל עוד הפלא בזכרנו כי מלבד התורה עסק הרבה מאד גם במדעי החול ואיככה נשתומם עוד יותר בשמענו כי האיתן הגדול הזה בכל דבר חכמה מוסר וכשרון חולה היה במרבית ימיו³⁶¹ וטרוד מאין כמהו בכל ימיו טרדה אשר גם ענקים לא יכילוהָ.

הנה אלה דבריו אל רבי שמואל בן תיבון על אודות סדר עבודת יומו: " - - אני שוכן במצרים³⁶² והמלך שוכן באלקאירה, ובין שני המקומות שני תחומי שבת. ולי על המלך מנהג כבד מאד. אי אפשר לי מבלתי ראותו בכל יום בתחלת היום. אמנם כשימצאהו חולשה, או יחלה אחד מבניו או אחת מפלגשיו, לא אסור מאלקאירה ואני רוב היום בבית המלך. ואי אפשר לי גם כן מפקיד אחד או שני פקידים יֶחלו ואני צריך לעסוק ברפואתם. כללו של דבר, כל יום ויום אני עולה לאלקאירה בהשכמה וכשלא יהיה שם שום מכשול ולא יתחדש שם שום חדוש אשוב למצרים אחרי חצי היום, על כל פנים לא אגיע קודם. ואני מתרעב ואמצא האכסדראות כלן מלאות בני אדם, גויים ויהודים בהם, חשוב ובלתי חשוב, ושופטים ושוטרים ואוהבים ושונאים, ערב רב ידעו את עת שובי. ארד מעל הבהמה וארחץ ידי ואצא אליהם לפייסם ולרצות ולחלות פניהם כדי למחול על כבודם להמתין אותי עד כדי שאוכל אכילת עראי והיא מעת לעת, ואצא לרפאותם ולכתוב להם פתקות ונוסחאות רפואות חלייהם, ולא יסור היוצא והנכנס עד הלילה, ולפעמים באמונת התורה עד סוף שתי שעות מן הלילה או יותר אספר להם ואצום ואדבר עמהם ואני שוכב פרקדן מרוב העיפות. ויכנס הלילה ואני בתכלית החולשה ולא אוכל לדבר. סוף דבר לא יוכל אחד מישראל לדבר לי או להתחבר ולהתבודד עמי זולת יום השבת. אז יבואו כל הקהל או רובם אחר התפלה, אנהיג הצבור במה שיֵעָשֶה כל ימי השבוע, ויקראו קריאה חלושה עד הצהרים וילכו לדרכם וישובו קצתם ויקראו שנית אחר תפלת המנחה עד עת תפלת מעריב. זה תכן עניני היום.³⁶³

והאיש הזה אשר דברי תורתו היו ויהיו לששון ולשמחת לבב לחכמי ישראל ותלמידיהם כל הימים לא הרבה לשמוח בעולמו. הנה ימי ילדותו וראשית ימי בחורותיו היו ימי נדודים ומגור מסביב מפחד האלמוחדים אשר הסיע את בית אביו ממקומו ויקלעהו מקלע אל קלע. שתי פעמים היה כפשע בינו ובין המות בהכות אותו קנאי המושלמנים בימי נעוריו בלשון לפני מלך מרוקו,³⁶⁴ ובבואו בימים לפני אדוניו מלך מצרים;³⁶⁵ עד כי בהיותו כבן שבע ועשרים כבר התאונן במרי שיחו: “ימים רעים וקשים פגעונו - - יגענו ולא הונח לנו”.³⁶⁶ וברוב הימים נכנע לבו מבלי התעורר עוד גם בהשפל איש את כבודו.³⁶⁷ והמנוס האחד אשר שם החיש מפלט לנפשו העיפה והיגעה מעמלו הרב ומזכרון תלאותיו אשר הכשילו את כחו היה רק תלמוד התורה והגיון החכמה.³⁶⁸ אך ע"י הנחמה הזאת הכין לו ד' עוד נחמה הלא היא מראה בנו יחידו אברהם הטוב והנעים אשר בחיו ערכו בענותו וביפי חכמתו היה לו למקור עדן ושמחה.³⁶⁹

ויגוע ויאסף רבנו משה בן מימון בליל יום שני בעשרים לחדש טבת בשנת ארבעת אלפים תשע מאות וששים וחמש³⁷⁰ (1204–4965) מרפיון כח.³⁷¹ ויתאבלו עליו כל בני ישראל בכל תפוצותיהם בכל קצוי הארץ. ובעיר מושבו פוסטאט עשו גם בני ישראל גם המושלמנים אבל שלשה ימים. וביום השביעי באה השמועה לאלכסנדריה וביום השמיני נודע הדבר בירושלים ויקראו צום ויעשו שם מספד גדול וכבד מאד, ויקראו בספר התורה את דברי התוכחה, ויפטירו בפרשת שבי הארון ומות עלי הכהן, ויכלו את דבריה לאמר: “גלה כבוד מישראל כי נלקח ארון האלהים”.³⁷² ויוליכו אוהביו את עצמותיו ממצרים לארץ ישראל. והשמועה מספרת כי אמרו שודדים לקחת את ארונו ולא יכלו בכל מאמצי כוֹחם להסיע אותו ממקומו, וינחמו על זדונם ויספחו גם הם אל מחנה ההולכים לקבור אותו. ויביאוהו אוהביו ויקברוהו בעיר טבריא³⁷³ על יד קברות אשר יאמרו: כי רבי יוחנן ורב כהנא הראשון קבורים שם.³⁷⁴ ויגדל מאד כבוּד רבנו זה בעיני בני עמו, ויהיו אנשים אשר היה לפתגם בפיהם:

ממשה עד משה לא קם כמשה.

ועל מצבת קברו חרתו בשפת יתר עוברת כל חוֹק את הדברים האלה:

אָדָם וְלֹא אָדָם, וְאִם אָדָם הָייִתָה

מִמַּלְאֲכֵי רוֹם אִמְךָ הָרָתָה

אוֹ אוֹמְרָה לָאֵל בְלֹא אִשָּׁה וְאִיש

ובין הפיטנים היו אנשים אשר שמו לו מקום בפיוטי תפלותיהם על יד משה רבנו.³⁷⁵ אך מי יודע אם כל מיני הכבוד המופלגים האלה היו מוצאים חן בעיני הֶעָנָו הגדול הזה. אך לעומת כל אלה הציבו לו בני עמו התמימים, וחכמי התורה אשר בראשם, מצבת זכרון עולם, מצבה חיה מדברת בתתם את ספרו משנה התורה בראש כל ספרי הפוסקים, וישימו אותו לעינים בכל דבר תורה ומצוה וחוֹק ומשפט,³⁷⁶ ובדבר הזה היה רבנו משה הראש למורי הוראה בישראל כל הימים.

מעוט התורה בארצות הקדם ותגבוֹרת איבת הקתולים בארצות אירופא. האפיפיור אינוצנטי השלישי וגזרותיו הרעות. חללי ישראל במלחמת הקתולים באלביגיים. רבנים יוצאים למאות מצרפת ואנגליא לארץ ישראל. גזרת אות הדראון. ענות ר׳ אברהם בן רמבם וכבודו בתוך עמו. ר׳ יוסף בן עכנין. ערעורים על ספר רמבם. ר״ש משאנץ בעכו ודניאל בן סעדיה. הוצאת דבת שוא על ר׳ אברהם בן רמבם. ערעור ר׳ שלמה מן ההר במונפליר על ס׳ המורה. ר׳ יונה ושאול תלמידיו. מחזיקי ספר המורה בלוניל ובעיר בדרש מחרימים את ר׳ שלמה. חכמי צרפת מחרימים את מחרימיו. ר״ד קמחי מתיצב בראש מחזיקי המורה. רמבן מתאמץ לעשות שלום. מכתביו אל גדולי ספרד ואל רבני צרפת. חרמי מחזיקי המורה בספרד על ר״ש ותלמידיו ר׳ מאיר אבולעפיא ור׳ יהודה אלפכר גדולי טולדו מנשאים את ר״ש. אגרות רד״ק לר״י אלפכר ותשובות ר״י עליהן. הדיוטי עיר מונפליר מלשינים על ספר המורה באזני הדומיניקנים. ספרי המורה נשרפים במונפליר ובפאריז. רבנו יונה מתאבל על השרפה. המלשינים נמסרים למלכות ונענשים עונש קשה. והמחלוקת נשבתה.

4965–4969

והימים אשר חי רמבם ואשר בם כונן את מגדל העוז, את משנה התורה, אשר היה לנס לכל נפוצות עמו, אשר כל העיף היגע ואשר נשא אליו עין והביט אליו וראה אותו וחי, היו רק ימי רוָחה ומחיה מעט בין ראשית צרה גדולה לראשית צרה גדולה ממנה. בהחל האדם הגדול להיות לאיש, לאמר: בשנת השלש עשרה לימי חייו, התרגשה הרעה הגדולה לבני ישראל במרוקו ובספרד בקום עליהם בן תמורְתְ העריץ אשר הכביד את ידו עליהם לעזוב את דתם או לעזוב את ארצם, וישם קץ בדבר הזה למנוחת אבותינו בארצות האישלם. ובשנת לכת רבנו הנהדר לעולמו קם אפיפיור ברומי להחשיך את עיני אבותינו היושבים בארצות הנוצרים בגזרותיו הקשות והמרות אשר לאט לאט השיבו אותם עד דכא.

וגם מבית לא היה נחת, כי רק צרפת היתה עוד הארץ האחת אשר בני ישראל שקדו שם על התורה בכל עוֹז, אך בכל יתר הארצות רפתה רוחה מאד מאד. אל רפיון הרוח הזה אשר נראה בכל הארצות ערך רמבם דמות קודרת מלאה תוגה, ואלה הם דבריו: ״בכל המקומות האלה ¹אבדה תורה מבינם. רוב המדינות הגדולות מתות ומעוטן גוססות, וכמו שלשה וארבעה מקומות חולים. בכל ארץ ישראל ובכל סוריא מדינה אחת, והיא אחלב, שבה מקצת חכמים ועסקיהם בתורה, אבל אין ממיתין עצמן (באלה) [עליה]. ובכל הגולה בבל ושנער שנים שלשה גרגרים. ובכל תימן וערי המצר הערבים כלם כמעט עוסקין בתלמוד, אבל אינן מכירין אלא הדרוש וקבל שכר לפי שבקצוות הן – –. אבל היהודים שבהודו אינם יודעים התורה שבכתב ואין להם מן הדת אלא שהם שובתים וגמולים לשמונה. ובערי העלגים (?) שהם בדת ישמעאל קוראים בתורה שבכתב ועושין כפשטה. וערי המערב בעונותינו כבר נודע את אשר נגזר עליה – –״².

ולעומת הבוקה הגדולה הזאת אשר נראתה ברוח העם בארצות הקדם נתכה כאש על אבותינו יושבי ארצות המערב חמת קנאות הכנסיה הקתולית האויבת האורבת לקהלת יעקב המדוכאה והמעושקה. האפיפיור אינוצנטי השלישי אשר העלה שואה ומשואה ביסדו את בית משפט הבולשת ³להצית מוקדי אש לכל כופר לאמר: לכל איש אשר יפקפק בסתר לבו בקדושת כהונת רומי – האפיפיור הזה עוֹיֵן היה את בית ישראל, את העם אשר בינתו חריפה, לבו ער ועינו חדה ותורתו צרופה מכל סוגי הבלי שוא. עם כזה לא יוכל להיות לרצון לאיש כאינוצנטי, לדעותיו, למזמותיו ולמועצותיו. הן אמנם כי בראשית ימי גדולתו (4959–1199) נדרש לבני ישראל אשר חלו את פניו להשיב את רעת האספסוף המתגודד למסע צלב חדש, ויאות להם ויזהר את קהל מאמיניו לבלתי הבא את איש בעל כרחו בדת הנוצרים, אף לא להמית את היהודים או לבוז את שללם, גם לבלתי הכות אותם בשוטים או לסקל אותם באבנים ביום שבת ומועד, אף לבלתי נַבֵל את קברי ישראל ולהתעלל במתיהם.⁴ בכל זאת כבר הכירו בני ישראל גם אז כי אפיפיור זה אויבם בנפש הוא. על כן חרדו מאד בני ישראל יושבי מדינת אֲרָגוֹן אשר בספרד ביום שוב מלכם פידרו⁵ השני מרומי, אשר הלך שמה להמשח ולהתברך לפני אינוצנטי (4965–1204) ויצומו ביום ההוא⁶. אך פחדם זה לא היה פחד כי לא עשה להם המלך הזה מאומה רעה.

בעיני אפיפיור זה נראה כאוהב ישראל גם העריץ פיליף אוגוסט מלך צרפת אשר גרשם מארצו ויבז את רכושם, ואשר רק למען הבצע שב לפתוח להם את שערי ארצו⁷. על כן העיר למוסר את אזן המלך הזה לאמר: הנה דאבה עיני מראות כי מלכי ארצות הנוצרים מבכרים את בני הצולבים על פני עובדי הצלוב ומורישים את נחלת הגבירה לבני השפחה. כי כן שמעה אזנו, כי היהודים המלוים אשר בצרפת מחליטים להם בחובם את נכסי הכנסיה הנוצרית ושוכרים להם משרתים נוצרים ומניקות נוצריות וכי שופטי ארץ צרפת אינם מקבלים עדות איש נוצרי במשפט איש ישראל וכי בעיר שַנְץ גבוה בית הכנסת אשר לישראל מן הכנישה הנוצרית, וכי לכל דבר מרבה מלך צרפת לתת להם חרות עד כי יערבו את לבם להראות בחוצות ובכפרים גם בימי הפסח הנוצרי. ואת אלפונסו מלך קשטיליא האוהב לישראל דבר קשות באגרתו על בלי תתו לכמרים לבצע את מזמתם לגזול מן היהודים את עבדיהם המושלמנים ולנַצר אותם ביד חזקה. ויזהר אותו להשמר בנפשו מהוסף עוד לבכר את כנסת ישראל על פני כנסת הנוצרים פן יקרא עליו חרם. ויפגע בו לנגוש מן היהודים, אשר קנו שדות מן הנוצרים, את המעשר לכמרים. וכל תשוקתו היתה כי נע ונד כקין יהיה ישראל וכי יהיה בוז וקלון מנת חלקם. ויזעף מאד על הנוצרים המוסרים את בהמתם ליהודים לשחוט ולבדוק, והמוסרים את ענבי כרמיהם ליהודים לטהר את יינם. ועד מות חרה לו על אשר התהלכו משכילי הנוצרים האלביים ⁸אשר בפרובינצא עם בני ישראל באהבה ובכבוד באמרם בפה מלא כי טובה בעיניהם דת ישראל מדת הנוצרים. על כן קָצַף קצף גדול עד להשחית בגרף רימונד הששי המושל בטולושא וירשום בפרשת זכרון חטאות המושל ההוא כי מפקיד הוא בארצו פקידים מבני ישראל וכי מטיב הוא להם. וכאשר הכניע אותו האפיפיור ביד מילון⁹ מלאכו, עד כי בהיות נסחב השר הנדיב הזה ערום ומֻכה בשוטים, נאנס להתודות על העוֹן הכבד הזה ולהשבע כי לא יוסיף עוד להאיר פניו אל בני ישראל ולהטיב להם. בתגרת יד המלאך הקשה הזה הוכרעו עוד שלשה עשר ברונים בעלי ברית רימונד להשבע להדוף את הפקידים היהודים ולבלתי הקם יהודים אחרים תחתיהם לעולם.

עד כה וכה הוציא אינוצנטי רוח קנאה קשה כשאול מאוצרותיו ויאצל על גדודי אנשי הצלב. ויתיצב בראשם הנזיר ארנולד, איש דמים ואכזרי כיענים במדבר ויחלצו למלחמה על האלביים ויערכו לקראת רימונד רוגר הגרף המשנה¹⁰, ויצורו על בדרש עיר ממשלתו. כי כבדה חטאת רוגר מאד על היותו חונן את בני ישראל ונוטה אל האלביים. ויפרצו גדודי אנשי הצלב אל העיר ויכינו בה מטבח נורא ליושביה (4969–1209). ויבשר ארנולד לאדוניו האפיפיור: ״לא היתה נפש אשר חמלנו עליה גם על זקן וילד גם על אשה לא חסה עיננו. כעשרים אלף נפש הכו לפי חרב ואחרי ההרגה בזוֹנו את העיר ונשרוף אותה באש ונקמת אלהים בערה בה עד להפליא״. ובשאול איש מאנשי המלחמה איככה נדע להבדיל בין הכופרים האלביים ובין שלומי אמוני הקתולים לבלתי המת גם אותם בתוכם, ענה ארנולד הנזיר הנוצרי בצדקתו: ״הכו נא, בני, הכו אל תחשוכו והאל הטוב הוא יכיר את אוהביו גם בין החללים. – גם מאתים איש מבני ישראל נהרגו ורבים מהם נשבו. ויקראו לשנה ההיא שנת י׳ג׳ו׳ן¹¹.

בשנה ההיא השביעו הכמרים אנשי סוד¹² אויניון ¹³והמלאך¹⁴ מילון בראשם את הברונים ואת ראשי הערים לבלתי תת לכל איש יהודי כל פקודה ומשמרת ולבלתי שכור איש יהודי משרת נוצרי ולבלתי עשות איש יהודי עבודה בימי שבתות הקתולים וחגיהם ולבלתי אכלוֹ בשר בימי צומותיהם¹⁵.

ובארץ אנגליא כִהֵן בימים ההם ארכיבישוף בעיר קנטרברי ושמו שטפן לַנגטון אשר שקד מאד למלא אחרי גזרות הכנסיה הקתולית אשר גזרה על בני ישראל בכל דקדוקיהן. והמלך יוחנן – בלי־ארץ ¹⁶אשר גזל את הכסא מיד ארתור בן אחיו ויקם לו בדבר הזה את מלך צרפת ואת שרי אנגליא לאויבים, האיר פניו בראשית ימי מלכותו אל היהודים באשר בעלי כסף הם. ויקֶם מקרבם בעיר לונדון רב אחד ושמו ר׳ יעקב לראש כל רבני אנגליא¹⁷ ויהי למחסה לו ולרכושו ולכבודו בהוציאו דבר שלטון כי כל הנוגע ברב הזה, ידיד המלך ויקירו¹⁸, יחשב כנוגע בעצם כבוד מלכותו. ויחדש את הזכויות אשר זִכה בהן המלך הראשון את היהודים אשר אחת מהן הוא לבלתי הקריב איש נוצרי את משפטו בהיות לו ריב עם איש יהודי בלתי אם לדיני ישראל. בעד הזכויות האלה שקלו היהודים על ידו ארבעת אלפים מרק כסף. ובהתגודד האספסוף על ישראל בלונדון שפך יוחנן את חמתו עליו במכתב ויטל עליהם לשלם את הנזק אשר הזיקו להם. אך כאשר החלו ברוני הארץ להצר לו ויד מחסור הכסף כבדה עליו מאד שנה פתאם את טעמו. ויאסוף ביום אחד את כל בני ישראל הנמצאים בערי אנגליא אל בור (4970–1210) וינגוש מהם כסף באכזריות חמה. ואיש עשיר מעיר בריסטול אשר קצרה ידו משלם עשרת אלפי מרק כסף אשר נטל עליו העריץ, הסיע האכזרי יום יום אחת משניו. והמעט מן היהודים רשעת מושל רשע זה, ותהי גם משטמת הברונים רבה עליהם על היות כספם משען למלכם שנוא נפשם בצר לו¹⁹.

גם בנרבונא, העיר אשר היתה לישראל, מימי כרל הגדול והלאה, לנוה איתן אשר תקצר יד כל צורר להניעם משם²⁰, התחוללה בימים ההם סערה עוברת על ראש הקהלה. איש נוצרי הכה נער נוצרי בכלי עץ על קדקדו וימחצהו. ובבוא הנער אל פלוירא הרופא, איש שונא ישראל, ויהרוג את הנער במסתרים ויוצא דבה כי בני ישראל הרגוהו. ויתגודד האספסוף ויפרצו אל בתי ישראל להרוג ולבוז בז. ותהי ראשית משלוח ידם בית אחד אשר התגורר בו בעת ההיא רבנו יונתן הכהן הבא מלוניל, ויבוזו את חפציו ואת ספריו אשר בתוכם היה באור, אשר כתב אז לתורה, ויקחו וילכו. אך כרגע הזעיק השר הנכבד דון אימיריק²¹ שר העיר את שוטריו ואת אזרחי העיר ויכו את המתגודדים ויניסום ויפיצום וישיבו את כל הבזה אשר בזזו לבעליהם וגם את חפצי ר׳ יהונתן ואת ספריו השיבו לו. ויכתוב הרב הנהדר את המקרה זכרון בספר לזכר תשועת ה׳ ולזכרון טובה וברכה לשר אימריק המושיע. וישימו אנשי נרבונא את יום העשרים לחדש אדר, יום הצרה והרוחה, ליום משתה ושמחה אשר יחוֹגו אותו אנשי הקהלה ההיא כיום הפורים²².

קרוב הדבר מאד, כי ככל אשר למראה הרעות אשר הדיחו קיסרי בית קונסטנטין הראשונים, בראשית האלף החמישי, על פליטת בית ישראל בארץ אבותיו, החשו אמוראי ארץ ישראל האחרונים מפלט לתורת ישראל בארץ בבל הנכריה²³, ככה התחזקו רבותינו התמימים, באחרית ימי האלף ההוא, בארצות צרפת ואנגליא, בהתרגש על קהלת יעקב הצרות הרבות בימי אינוצנטי, למלט את תורת אלהיהם מן הארצות הנכריות ההן ולהניס אותה אל ארץ אבותיהם מעולם. כי נוסדו יותר יחד משלש מאות איש מרבני צרפת ואנגליא ״בעלי חכמה וסברה בינה ויראה"²⁴ והרב הגדול והנהדר רבנו יהונתן הכהן מעיר לוניל בראשם ויקומו ויצאו לארץ ישראל (1211–4971)²⁵. ויהיו בתוכם אנשים אשר נקבו בשמות הלא הם ר׳ אברהם הזקן ורבי דוד והרב ר׳ יוסף ואחיו ר׳ מאיר²⁶. ורבנו שמשון משאנץ בעל התוספות אשר באר סדר זרעים וטהרות²⁷ הלך אל ארץ ישראל בדרך אחרת ויבוא עד עכו וישב שם²⁸ ויקָרא למן העת ההיא ״איש ציון״²⁹ ורבנו יונתן הכהן הלך עם רב אחד ושמו רבי שמואל בן שמשון דרך מדבר ארץ גשן לבוא ירושלימה³⁰ ור׳ אברהם ור׳ דוד והאחים ר׳ יוסף ור׳ מאיר³¹ ירדו מאניותיהם מצרימה ויבואו כלם ורבים מחבריהם³² אל בית ר׳ אברהם בן רמבם לשחר את פניו. וישמח ר׳ אברהם לקראתם שמחה רבה ויכבדם בככוד גדול מאד³³. ואין ספק בדבר כי ר׳ אברהם בן רמבם זה הנכבד מאד בהיותו רופא נפש המלך ונגיד על כל ישראל יושבי ארצותיו, הציג את חכמי צרפת לפני אדוֹניו השולטן אֶלְאָצִיל אחי צלח אל דין ויתן אותם לחן ולכבוד בעיניו וכי על כן חנן אותם המושל הנדיב ויהדר את פניהם מאד וימלא את ידיהם לבנות בתי כנסת ובתי מדרש בארץ ישראל³⁴. ויבואו החכמים הנהדרים ההם אל הארץ הקדושה אשר אליה אותה נפשם ויחלו להפיץ שם את תורת רבותיהם בעלי התוספות. ובבואם מצאו שמה גם את המשורר יהודה אלחריזי³⁵ אשר הלך בעת ההיא למסעיו ואשר ידעוּ את שמו עוד בארצם בקראם עוד שם את תרגום העברי אשר תרגם המשורר הזה את ספר מורה הנבוכים³⁶. וגם את דוד הנשיא אשר בבבל אשר מושבו היה במוצל³⁷ מצאו שם³⁸.

ור׳ אברהם הבן היחיד לרמבם לא השיג את אביו ברוחו הכבירה עד מאד ולא בכח לבו האיתן, אשר שמהו לאב ולפטרון למורה וליועץ לכל עמו בכל ימי חייו. אך ירוש ירש הבן הנחמד הזה מאביהו טוב טעם ושכל טוב, נדיבות ונעימות ענוה וחן. על כן היה הוא לאביו משוש כל חייו אשר בו התנחם על כל התלאות הגדולות ועל כל הפגעים הקטנים אשר מצאוהו מנעוריו עד יום מותו³⁹, ועל כן אהבוהו כל אוהבי רמבם ומן הכבוד אשר כבדו את רבנו משה אצלו גם עליו בלב שלם⁴⁰, ואף כי איש רך מאד בשנים, רק בן עשרים שנה היה ברשתו את גדולת אביו המת⁴¹, גם בבית המלך גם בקהל ישראל כי גם שררת רופא המלך גם נגידות על כל ישראל יושבי מצרים נתנו בידו. אך בכל זאת המעט ממנו כי לא התגאה מאומה בשררותיו אלה, כי אם הורה גם לאחרים לבלתי חשוב את שמות הכבוד הנקראים לגדולים, לכבוד אמת⁴². אף הוכיח לשואליו כי כבוד הנגידות והנשיאות אשר בדורותיו הנִתָּנות לנכבדי ישראל מיד המלך או מיד כל קהלות הארץ דבר ריק הוא, וכי אין לנגידי דורותינו חלק ונחלה בכל הזכויות והיתרונות אשר היו לנשיאי א״י ולראשי הגולה בימי התנאים האמוראים והגאונים, יען כי מלבד אשר היו יוצאי בית דוד באמת קבלו אותם עליהם כל ישראל מדור דור, אבל נשיאי דורותינו הנה דינם ״כשאר בני ישראל ואין שום הפרש ביניהם״⁴³. ואף כי היה ר׳ אברהם המימוני מראשי גדולי בעלי היחש, בן לראש המורים בישראל אשר קדמו גם לו שמונה דורות חכמי לב אנשי השם, בָזָה הנגיד המיוחס את כבוד היחס ויחלט כי ״היחוס אינו עקר בהזכירו את דבר רבותינו: ״ממזר תלמיד חכם קודם לכהן עם הארץ״⁴⁴. אך גורל הענו יקר הרוח הזה היה כגורל ״כל הבורח מפני הגדולה שהגדולה מְחַזֶרֶת אחריו״, כי גדולי עמו החזירו לו את העטרה אשר התחזק להסיר אותה מראשו. כי ככל אשר כבדו כל ישראל את אביו כבדו גם אותו בתהלות מתהלות שונות, וגם הרב הגדול והנערץ בפי כל רבנו משה בן נחמן, אשר לשונו הטהורה לא ידעה חלקות כתב עליו, לא בפניו ולא אליו ״יסוד המעלה, בנן של קדושים, הארז האדיר, אשר בין עבותים צַמַרְתוֹ, זרע קדש מצבתו"⁴⁵.

מלבד הבן האחד הזה לרמבם אשר יצא מחלציו היה לו עוד תלמיד אשר חשב אותו כבן לו, ואשר היה מדבר אליו במכתבו כדבר אב רחום לילד שעשועיו⁴⁶ הלא הוא רבי יוסף בן עקנין אשר כבר דברנו עליו בספר הזה⁴⁷. הוא שם את משכנו בעיר אחלב⁴⁸ אשר בארץ סוריא⁴⁹ וייקר שמו בעינו אֶלצָהִיר שולטן דמשק. וַיֶעֱשַר במשכֻרתו אשר השתכר בלכתו למסעיו ארצה הודו לסחור בה וַיָשָב אל אחלב וַיִקֶן שם נחלה וישב בה. ויהי לרופא לאחד מבני צלח אל דין וישקוד גם על התורה גם על המדעים⁵⁰. אך בכל היותו תלמיד דבק בכל לבבו לרמבם קרוב הדבר כי נטה משיטתו בחקר רוח התורה וַיֵט בדבר הזה, אחרי רב סעדיה, רבנו בחיי הספרדי ורבי יהודה הלוי ויקח מיד חכמי יון רק את הסדר ואת המסגרת החיצונה מבלתי זרוע כלאים את דברי התורה והנביאים וחכמי ישראל עם פרי רוח חכמת יון וערב במפולת יד אחת. ויהי בדברו על עָצְמַת נפש האדם הדומה לאלֹהיה וישם מעט מדברי פלספי יון רק לפתח דבר. אך את עצם הענין כִלְכֵל בטעם רבותינו אשר אמרותיהם הטהורות מקור מים חיים הן לכל ההוגה בהן. ויהי דבָרו שם הֵפך גמור מדברי רמבם, אשר בעיניו היה גבוה יתרון הדעות על המדות כגבוה שמים על הארץ, כי החליט בן עקנין, ככל חכמי ישראל חברים, כי הדעות לא תעמודנה לרשע להציל אותו מרעתו אם מדותיו רעות. ולא עוד כי אם עצם תכלית הָרֶשַע הוא בבוא רוע המדות ורשעת המעשה כאחד עם קִנְיַן הדעות המתוקנות⁵¹ ותגדל מאד ישרת לב בן עקנין ויקרת דעותיו הנאמנות עד כי לא נשא פנים בדבר הזה גם לרבו הגדול אשר דומה היה עליו כמלאך ה׳ צבאות. ואף כי ספר מורה הנבוכים היה עטרת תפארת אשר עטר רמבם את ראש תלמידו זה⁵². ואחרי אשר שלח אליו רמבם בשמחה רבה את הספר מצא בן עקנין כי לא כל דבריו ישאו בד בבד עם הטעם האיתן העומד בתורת ישראל. ולא הכחיד את האמת תחת לשונו, ויגד לרבו הגדול את כל אשר עם לבבו במכתב מלא חן ערוך בחרוזים חלקים ושנונים מעשה ידי סופר. ולבלתי הכאב את החכם בתלונה מפורשת, חדה וקשה, ערך במכתבו חזון אהבת דודים תמה וטהורה⁵³ אשר אהב את כימה בת מורהו – לאמר את החכמה בת החכם המימוני – מאז הכיר אותה⁵⁴. והנה בעוד הכלה כלילת היופי עומדת על ימינו בצל החֻפה, ראה כי נפתה לבה אחרי זרים⁵⁵ ומפניו כסתה פניה⁵⁶ ותלך אחרי מאהביה בני הנכר⁵⁷ ויחר לו מאד על אשר לא גער בה אביה בהיותה עוד בביתו ⁵⁸ויפצר בו לדבר כעת על לבה לטהר אותה מחטאותיה ולהשיבה אליו⁵⁹ כי כל עוד אשר תאהב זרים לא ינוח ולא ישקוט⁶⁰.

נראים הדברים כי לא מצא בן עקנין את לבבו לכתוב מכתב כזה עד אם נתן אותו למקרא לשני אנשים חכמי לב ממיודעיו למען יבקרו גם את ספר המורה אם עניני יהדות צרופה היא או אם עלו בו סיגי נכר העוכרים את טהרתו. שם האחד רבן עבד אללה, אשר קרוב הוא כי אחד מתלמידי החכמים הוא, ושם השני בן־רשד⁶¹ אשר אף כי ערבי הוא⁶² בכל זאת חדה היתה עינו להבחין בין הדעות העבריות ובין הדעות הנכריות. אך בכל זאת התאמץ להסתיר דבר ולבלתי גלות את לבו בלעדי שני האנשים רק לרמבם לבדו⁶³. על מכתבו זה השיב לו רמבם מכתב כמתכֻנתו אשר ראשית דבריו דברי תלונה הם וסופו דברי רצון. שני המכתבים האלה אבני חן הם באוצר ספרותנו העברית.

ואף כי היה רבי יוסף כמעט המערער הראשון על ספר המורה, בכל זאת הוסיף להיות תלמיד ותיק ונאמן לרבו הגדול בכל יתר הדברים כתמול שלשום בכל לב ובכל נפש. ובהיות עם לבבו לכונן ישיבה שאל לדבר הזה רשיון⁶⁴ מרמבם. ויתן לו רשות ויעצהו איככה יכלכל את סדר למודו ויעש כן. ויהי רבי יוסף עקנין לראש הסדר⁶⁵ ותמצא ידו להחיות מעט את רוח התורה⁶⁶ אשר נבקה באחלב ובסביבותיה בימים ההם⁶⁷. אך מקרב ישיבתו קם תלמיד שאינו הגון ויעז פניו ברבו אשר הרבה להיטיב לו⁶⁸. וקרוב הוא מאד כי בדבר הזה חִבֵל את מעשה מורהו.

ואלפונסו הנדיב בקש בימים ההם מעוז מן האפיפיור להזעיק את גדודי אנשי הצלב ולשלוח אותם אליו לעצור בעד מוחמד אלנציר מלך האלמוחדים אשר פרץ אל אספמיא לקרוע אותה אליו מיד הנוצרים, ויַעָתֵר אליו אינוצנטי וישלח אליו את גדודיו ואת הנזיר ארנולד איש הדמים אשר הכה את האלביים בראשם (1212–4972). ותצר עין בעלי הצלב בבני ישראל ויפשטו עליהם בטולידו, ויחלו להפיל מהם חללים. אך המלך אלפונסו ושריו ואזרחי העיר התיצבו בפניהם ולא נתנום לבצע את מזימותיהם⁶⁹.

ובבל מאמצי כח האפיפיור וכמריו להבזות את ישראל בעיני העמים, עוד רב היה חן העם הזה גם בעיני דלת עם הארץ עד כי באסור סוד כמרים בצרפת על בני ישראל לשכור להם מינקת או מיַלדת נתנו טעם לדבריהם, כי בבוא נוצרי לשרת בבית איש יהודי תדבק נפשו אחרי דת ישראל⁷⁰.

ואצילי בני ישראל בארץ ספרד ידעו את המזִמות אשר הקתוליות הרומית חומסת על עמם. ויעמדו תמיד על משמרתם, ויהי בהתעתד סוד כמרים לְהוָעֵד בעיר מוֹנְפְלֵיר⁷¹ בצרפת (1215–4975) ויבאו שמה שנים שנים אנשים מכל קהלה ובראשם בא השר יצחק בנבנשתי⁷² רופא מלך ארגון. והנה הפחד הזה לא היה פחד, כי בסוד ההוא לא נזכר שם ישראל. אך רעה גדולה מזאת נשקפה לבת־יעקב כי הועיד אינוצנטי אלף ומאתים כמרים ושרים לוַעד גדול עירה רומי, וישמע השר בּנבנישתי ויאסוף אל הנשיא רבי לוי אל מגרש יאלי⁷³ קריאי מועד ״מכל קהלה וקהלה, מנרבונא ועד מרשיליא״ לְהִוָעֵץ את מי ישלחו לרומי לקדם את פני הרע⁷⁴ אך ידיהם לא עשו תושיה. כי יד הועד הזה אשר קשתה גם על גוים וממלכות לכוף את ראשם אל הבישוף הרומי כבדה גם על אבותינו כי גזרו ארבע גזרות – בְרַך החלו ובקשה כלו –לבלתי קחת מַלְוַי היהודים מיד הַלוֹוִים הנוצרים רִבִית גדולה. אמת הדבר כי בגזרה הזאת אין כל עָוֶל – אף כי אגודות המַלְוִים הנוצרים היו נושכים נשך גדול את לוַיהֶם הנוצרים מן המלוים היהודים. גזרה שנית נגזרה על המומרים כי לא יזידו לעשות כל מִצְוָה מִמִצְוֹת התורה. גזרה שלישית היא, כי לא יֵרָאוּ בני ישראל בחוצות בחג הפסח הנוצרי: בשאת הכמרים את פסיליהם בהמון חוגג, באמרם כי היהודים יתלוצצו על קדשיהם. והגזרה הרביעית היא כי חובה היא על כל איש יהודי לשקול בכל ערב פסח נוצרי ששה דינרים על יד הכמרים מלבד אשר יש להם להרים לכמרים את המעשר מקרקעותיהם.

אך כל הגזרות האלה נחשבו כאין למול גזרת הבליעל שיצאה מן האפי­פיור אינוצנטי ובית דינו על אבותינו ואמותינו לתפור לכל בן ובת מבני שתים עשרה שנה ומעלה, אות חרפה בבגדיהם. הגברים על מגבעותיהם והנשים על צניפיהן⁷⁵ לאות לכל נבזה ונבל באספסוף הקתולי לסקל באבנים ולעַפֵר בעפר אחרי אנשים ונשים אשר זאת היא כל חטאתם כי זרע אברהם הם ותורת אלהיהם יקרה בעיניהם. ובני ישראל בספרד ופרובינצא לא נחו ולא שקטו ויתאמצו בכל מאמצי כוֹחם להפר את הגזרה הנבלה ההיא. וַיֲקווּ, כי יעמוד להם רֶוַח אחרי מות אינוצנטי הצורר (1216–4976) אחרי אשר רַיְמונד מושל טולושא האוהב לישראל המָרדף ביד אינוצנטי החליף כוֹח וילך הלוך וגָבוֹר על בעלי הצלב ועל הגרף מונטפורט אשר לו נתן האפיפיור את ארץ ממשלת רימונד. ויתחזק רימונד ושריו וישובו ויושיבו את פקידיהם העברים על כנם אחרי אשר נאנסו להסירם ממשמרותיהם בתגרת יד אינוצנטי, וַתֵרֶא אֶלִיס⁷⁶ אשת הגרף מונטפורט כי כן ותקנא קנאה גדולה כאש ותאסוף פתאום אל משמר את כל היהודים אשר בטולושא, אותם ואת נשיהם ואת טפם וַתַּטִיל עליהם אחת משתי אלה להתנצר או לעבור בחרב. ואת כל הילדים והילדות אשר לא מלאו להם שש שנים גזלה מחיק הוריהם ותסגירם אל יד הכמרים לְנַצֵר אותם, אף כי בעלה ואחיו נשבעו זה לא כבר לבני ישראל לשמור את נפשותם ולהגן על משמרת דתם. ואף כי עופפה המרשעת הזאת את חרבה על פני האסירים לא היו בתוכם בלתי אם שבע וחמשים נפש אשר עיפה נפשם לצורריהם ויתנצרו. אפס כי בשמוע הגרף מונטפרט את מעשה אשתו האכזריה צוה להוציא כרגע את האסירים לחפשי, ואת יד האסירים מלא לשוב אל דת אבותיהם. אך את הילדים האומללים לא נתן הקַרְדִינַל בֶרטרַנְדְ לשוב אל אלהי אבותיהם ואל חיק אמותיהם המעושקות. רק מחאה אחת מִחו היצורים הרכים והתמימים בידי הכמרים האכזרים כי לא אבו לשקץ את נפשותיהם הטהורות בִמרֲק פגוליהם⁷⁷.

והקרדינל בֶרטרַנד הזה החמיר מאד בדבר אות הדַרָאוֹן. אך דבר האפי­פיור הוניריוס, אשר קם תחת אינוצנטי, בא לבלתי דַקְדֵק הרבה בדבר זה, ומהיות גדול מאד כבוד השר יצחק בנבנישתי רופא מלך ארגון, בעיני אדוניו והשרים בגלל הטובות אשר עשה לבית המלך, דברו על לב האפיפיור ויפטור גם אותו גם כל בני ישראל יושבי ארגון מן הדראון. לעומת זה דבר הוניריוס על לב מלכי הנוצרים אשר בספרד, השכם ודבר במכתביו לבלתי שים איש ישראל למלאך מליץ בחצרות מלכי המושלמנים. וככל אשר פטר את יהודי ארגון משאת את הדראון ככה הִקְשָה את גזרתו על יהודי אנגליא לשאתו. בארץ ההיא הִתְיַהֵד אחד מן הכמרים⁷⁸ ויבא בברית תורת ישראל, וישרפוהו הכמרים באש (1226–4986). בשנה ההיא הועיד שְטֵפַן לַנְגטון הארכיבישוף לעיר קנטֶרבורי ועד כמרים לעיר אוקספורד. שם העמיק את גזרת הדראון, אף אסר לבנות בתי כנסת חדשים וַיַמְרֵץ את הפקודה. להרים גם כל איש ישראל את המעשר לכמרים ולבלתי מלט איש יהודי את אוצרותיו אל חצר הכנישה בבוא עליהם בוזזים.

ובארץ אשכנז לא כבדה בימים ההם יד אבירי הקתוליות כאשר כבדה בספרד בצרפת ובאנגליא ואף כי נחשבו לעבדי בית הקיסר, בכל זאת שמו אותם נסיכי אוסתריא⁷⁹ לפקידים. ויהי כי עלתה ביד רבים מן הפקידים היהודים אשר בחצרות המושלים, לפרוק מעליהם את חובת תרומת המס המוטל על היהודים להרים אותו לאוצר המלכות, ויגישו יתר בני הקהלות את משפטם לגדולי הדור על הפקידים ההם, כי שומטים הם את העול מעל צואריהם לתתו על צוארי אחיהם העניים מהם, כי הקהלה הלא חַיֶבֶת היא למלא אל האוצר את כל המס במלואו. ויועדו כעשרים איש מגדולי הדור אל עיר מגנצא וגם רבנו יואל אבי העזרי ורבי אלעזר הרוקח בתוכם. ויאסרו על כל איש ישראל לְהַחָלֵץ מתת את תרומת ידו מכיסו ככל אשר יושת עליו⁸⁰ מלבד זה חדשו ויאשרו את כל התקנות אשר תקנו רשבם ורבנו תם וחבריהם בועד אשר היה בימיהם, ותקראנה התקנות האלה תקנות שו״ם על שם ראשי האותיות אשר לשמות שלשת הערים שְפַיֵר וַרְמַיזא ומגנצא אשר רבניהן היו ראשי הועד הזה.

ואף כי בגרמניא לא הכבידו עוד המושלים על בני ישראל לשום עליהם את אות הדראון, החזיק האפיפיור את ידו על הקיסר פרידריך השני לשים אותו לחוק בניאפל ובסיקיליא ארצות נחלתו. ובארץ צרפת פטר המלך לודויג השמיני האדוק מאד, את הנוצרים (1223–4983) משלם לנושיהם היהודים את חובותיהם אשר עברו עליהם חמש שנים, ומיתר החובות אשר היו חיבים להם פטר אותם לשלם את הרבית ומן היום והלאה פסל את כל שטר היוצא מתחת איש יהודי בלתי אם הוא כתוב וחתום בידי פקידי המלכות. ואיש יהודי אם יעזוב את נחלת הברון אשר גר בה, בלי רשיון מפורש לשבת בנחלת ברון אחר, יש לברון השני להסגירו ביד הברון הראשון.

ובפורבינצא הלכה יד הקתולית הלוך וקשה על בני ישראל. כי הנזירים הדומיניקניים יצירי ידי אינוצנטי אשר החלו לכונן שם את הבולשת⁸¹ לדון בחרב ובלהבה גם את כל כופר מִקֶרֶב הנוצרים, היו כמעט לשליטים בה, ויעקב הראשון מלך ארגון אשר בספרד שנה אף הוא את טעמו ויחלט כי היהודים היושבים בארצו כעין עבדי בית המלך הם נחשבים, ואף כי איש יהודי בַחְיֵי בן משה הקושטנדיני רופא נפשו, היה נכבד וטוב בעיניו, בכל זאת לא נשא את פניו, כי הֶרְאָה קשה את בני ישראל יושבי אִי מלורקא, בקרעו אותה אליו מיד הערבים, כי הפך לבית תפלת נוצרים את בית הכנסת הגדול אשר היה להם בעיר פַלְמָא ורבים מִנִכְסֵי הצבור ומנכסי היחידים, אשר סביבות העיר ההיא, החרים למנזר הדומיניקים.

וגם אל הארץ הרחוקה ארץ הונגר אשר שם לא העמיקה עוד הקתוליות להכות שורש בימים ההם, ואשר על כן ישבו שם לבטח נדחי ישראל אשר באו שמה לפנים מבזנתי ומארץ הכוזרים, גם שמה הגיע דבר הקתוליות הרומית, כי בפנות המלך אנדריאש אל האפיפיור גְרֵגוֹר התשיעי להשלים בינו ובין שריו הנדונים עמו הפגיע האפיפיור בארכיבישוף אשר לעיר גראן, להחזיק את דברו על המלך להסיר את היהודים ואת המושלימנים ממשמרותיהם. וכאשר לא אבה אנדריאש למלא אחרי דברו באה פקודה לקרוא חרם על המלך הסורר הזה. ותכבד יד הכומר על המלך לְהִשָבַע כי לא יפקיד עוד את איש יהודי על כל משמרת, וכי גם יכוף אותם לשום עליהם את אות הדראון, וגם בֶלַע יורש העצר וגם מלך סְקְלַבוניא ושריו נאנסו בפקודת האפיפיור להשבע כן⁸². ככה שתו כְמָרֵי הקתוליות את ידם להשיב את ישראל עד דכא. בכל זאת לא ענה גאון ישראל בפניהם, כי לא משה מנגד עיניהם אמרת קדוש ישראל הקורא אליהם: כי תלך במו אש לא תִכָוֶה ולהבה לא תבער בך; אני ה׳ אלהיך קדוש ישראל מושיעך.

אך גם מבית התעוררו מדנים ומלחמות סופרים אשר השביתו שלום בעת הרעה ההיא, כי ככל אשר מצא רבי יוסף בן עקנין תנואות על ספר המורה, אף כי בגללו נכתב, על הדעות היוָנִיות אשר רבו בתוכו ככה הקדים החכם הגדול רבי מאיר בן רבי טודרוס הלוי, לבית אבולעפיא איש טולידו, בבוא ספר יד החזקה לידו (1182–4942) לבקר ולמצוא בו דברים אשר לפי דעתו לא התאימו עם אמונת רבותינו⁸³. אפס כי תחת אשר נזהר בן עקנין מאד בכבוד רמבם מורהו הגדול וַיָלֶט את דברי תלונתו במעטה מליצת חידות⁸⁴, ערך רבי מאיר הלוי מכתב מפורש לרבני חכמי לוניל, אך איש מחכמי העיר ההיא לא שעה אל תלונותיו בלתי אם רבי אהרן בן רבי משולם החסיד⁸⁵. הוא ענהו ויגער בו במכתבו בדברים נמרצים מאד, ויעברו ימים רבים ואיש לא פצה עוד את פיו בארצות אירופא על ספרי הרמבם, ויהי המעט כי חכמי ספרד ופרובינצא החזיקו בהם בכל עוֹז, כי אם גם חכמי צפון צרפת בעלי התוספות אשר את מרבית עבודתם הקדישו לחקר ההלכה לבדה, כִבדו מאד גם את ספר המורה, וישמחו מאד לקראת התרגום העברי אשר תרגם אותו יהודה אלחריזי, ורבי יוסף ורבי מאיר אחיו בעלי התוספות הנכבדים אשר יצאו אחרי כן בראש שלש מאות הרבנים ארצה ישראל שקדו עליו ויעמיקו בו. אפס כי מנעו אותו מן התלמידים אשר קצרה עוד דעתם מהבין את עמוקותיו, אולם בארצות הקדם, בבבל בסוריא בארץ־ישראל ובמצרים לא שככה התלונה. אפס כי המתלוננים לא רבים היו ולא אנשי שם, לבד מן האחד הלא הוא הרב הנודע והנכבד בישראל. רבנו שמשון משאנץ אשר יצא גם הוא בתוך רבני צרפת ואנגליא וישם את משכנו בעיר עכו. הרב הזה ואחד מתלמידיו הצו על כמה דעות מדעות רמבם .⁸⁶

ובדמשק היה איש ושמו דניאל הבבלי, מתלמידי רבי שמואל בן עלי ראש הישיבה בבגדד ותֵצַר עינו ברמבם ככל אשר צרה בו עין רבו. ויקם ויחבר ״קושיות וספקות״ על ספר יד החזקה ועל ספר המצות. וישלח אותם אל רבי אברהם המימוני בן הרמבם, ויפרק רבי אברהם את הקושיות, וַיַתֵר את הספקות וישב אותן אל דניאל, ויוסף דניאל ויכתוב באור למגילת קהלת וַיְחַפֵא דברים על רמבם ועל גאונים אחרים מבלי הזכר את שמם, על בלי האמינם במעשה שֵדִים. למראה הדברים האלה קנא רבי יוסף בן עקנין, היושב בכבודו בארם צובה, קנאה גדולה לכבוד רבו הגדול וַיָאֶץ במכתבו לרבי אברהם המימוני לקרוא חרם על דניאל, לכבוד אביו הנערץ, הנעלב בפי האיש הזה. ולא אבה רבי אברהם לשמוע אליו להחרים את האיש ההוא באמור החסיד הֶעָנָו הזה: הלא בעל הדין אני ואיככה אוכל להיות לו לְדַיָן, והוא הלא שונא הוא לי, ורבותינו הלא הורו כי אין לרב להזקק לדין גם לאוהבו גם לשונאו. ותקטן עוד זאת בעיני החסיד המימוני משא גם את פני דניאל, יען כי ״ביחוד השם ובשאר עקרי תורה אמונתו מתוקנת היתה״, ויכבדהו בלבו גם על מעשיו הטובים ״שהוא דורש ברבים דברי תורה ומושך לבם ליראה ולעבודה ומחזיר חטאים ל״בעלי תשובה״. כשמוע בן עקנין כי חשך רבי אברהם את ידו מדניאל, וימהר וידבר במכתב לרבי דוד ראש הגולה היושב בעיר מוצל⁸⁷ ויגזור רבי דוד נדוי על דניאל ולא התיר לו את נדויו עד אשר נכנע דניאל וַיָשֶב אחור את דבריו אשר דבר על רמבם, ולא ארכו הימים ויחל דניאל וימת בדמשק⁸⁸.

ובקהִלַת עיר מונפליר הקרובה לעיר לוניל התגלע ריב בין חכמי הישיבה ותלמידוהם וכל יושבי העיר וַיֵחָצו לשתי כחות, הכת האחת דבקה בדרכי אבותיהם מקדם, ותהי להם מרבית למודם התלמוד וההלכה ואת המקרא הוסיפו ללמוד בפתרוני רש״י, רשב״ם, מנחם בן חלבו ויוסף קרא, ואת תורת לשון אבותם כלכלו בטעם מנחם דונש ורבנו תם, והכת האחת החזיקה בדרכי חכמי ספרד, המתחזקים להקביל את התורה אל הפלוסופיה היונית והערבית, ותקר בעיניהם שיטת מורה הנבוכים. ותעל ותשקע אש הקנאה עלה ושקוע עד אשר נִקְרָה שמה איש הולך רכיל דובר שקר אשר ידע את הליכות החסיד רבי אברהם המימוני עם דניאל הבבלי, ויהפוך את הדבר מן ההפך אל ההפך. ותחת אשר לא אבה רבי אברהם להעתר לאוהביו ולמכבדי שם אביו לנדות את דניאל, ולא פגע בכבודו כמעט גם בסתר לבבו, הוציא דובר שקר זה דִבה כי אמנם הַחֲרֵם הֶחֱרִים רבי אברהם איש מן החולקים על שיטת רמבם, אך לא דניאל קרא הכוזב הזה את שם האיש כי אם רבנו שמשון וַיְכַזֵב בלי בושת פנים כי החרים בן רמבם את הגאון הישיש רבנו שמשון משאנץ, השוכן בעכו. ויקנאו מאד אנשים מִיוֹדְעֵי הגאון הזה⁸⁹ וממוקיריו⁹⁰. אז החל⁹¹ רב אחד ושמו רבי שלמה בן אברהם מעיר מונפליר ושני תלמידיו אשר שם האחד רבי יונה⁹² בן אברהם גירונדי ושם השני דוד בן שאול, להשיב על דברי ספר המורה ולחַוֹת את דעתם כי רחקו דעות רמבם מדעות התורה הכתובה והמסורה וכי על כן אין להגות בו. כשמוע חכמי הערים הקרובות הלא הן עיר לוניל היושבת מקדם לעיר מונפליר ועיר בֶדְרַש⁹³ היושבת לה מנגב כי ערבו שלשת האנשים לגלות את לבם, וינדום ויחרימום ויפן רבי שלמה בצר לו אל חכמי צרפת (1232–4992) וישלח את תלמידו רבי יונה וכתבים בידו. וירע בעיני חכמי צרפת דבר החכם אשר החרימו חכמי פרובינצא. וַיָמודו להם גם הם את פעולתם אל חיקם ויתרימו את המחרימים ויאסרו גם הם לקרא את המורה ודברים מן הפרקים הראשונים לספר המדע וישלחו את פתשגן דבר החרם לקהלות פרובינצא. אז החל כעס גדול להתחולל במחנה ישראל ואוהבי מדנים נדרשו לאנשי הריב לצאת לערי ספרד ולהפיץ שם את כתביהם להגדיל המדורה⁹⁴. למראה ״האש הגדולה הזאת אשר נשקה ביעקב״ התעוררו שני אנשי שֵם להשקיט את הריב. הלא הם הישיש הנכבד רבי דוד קמחי, אשר כבר דברנו על אודותיו בספר הזה⁹⁵, והרב הגדול אשר שֵם עולם לו בקרב חכמי ישראל רבנו משה בן נחמן הנקוב רמבן. אולם תחת אשר הזקן הקמחי אשר עמד למעוז לחכמי פרובינצא אמר להשקיע את האש בְהַטֵל חרם על חרם, בהפגיעו ״לנדות ולהחרים העומדים במרדם״⁹⁶ יעץ אחרת רמבן, אשר היה בעת ההיא כבן שבע ושלשים שנה, לבלתי נטות על הימין או על השמאל, עד אשר יגישו אנשי הריב, לאמור חכמי פרובינצא וחכמי צרפת את משפטם לפני בית דין חשוב בספרד. ויקם ויכתוב מכתב מלא טעם אל גדולי ארגון, נבארא וקשטיליא⁹⁷ אשר בו התעצב מאד על השלום אשר נשמר בישראל מדור דור וכיום נשבת בידי כת מחרחרי ריב. הן אמנם כי רשות לבעלי הדברים לדרוש איש איש את משפטו אף כי איש ריבו גדול כמהו או גדול ממנו⁹⁸. אולם לראשי העם אין לנטות אחרי הטוב בעיניהם כי אם להוציא לאמת משפט, ויכל את דבריו לאמור: ״ואתם רבותי אל תשמעו לבעל המחלוקת אל תאמינו בְרֵעַ ואל תבטחו באלוף – ושתי כִתות המכחישות זו את זו תביאו בית דינכם יחד״⁹⁹. וגם בלבו לא יכול רמבן להכריע את הכף לצד זה או לצד זה. אחרי כי שני הנשפטים כאחד היו טובים בעיניו, רמבם נקרא בפיו ״קדוש ומורה לא קם כמהו״¹⁰⁰ ואת כבוד מפעליו הגדיל לבלי חק¹⁰¹ וגם את רבני צרפת העריץ מאד עד כי שִוָה רמבן הגאון הנערץ הזה, אשר מעטים קמו כמהו בישראל את נפשו לתלמיד כפוף להם באמרו: ״רבותינו הצרפתים תלמידיכם אנו ומימיכם אנו שותים״¹⁰².

מן המכתב אשר הפיץ רמבן אל כל גדולי ספרד הגיע נִשְתְוָן¹⁰³ אחד גם לרבי מאיר אבולעפיא בטולידו, כאשר הגיעו לו גם כתבי חכמי פרובינצא¹⁰⁴ בהיות כבודו גדול גם בספרד גם בפרובינצא¹⁰⁵. אך למן העת אשר שלח הרב הזה את מכתב תלונתו על דעות רמבם לעיר לוניל כבר עברו עליו שלשים שנה¹⁰⁶ ורוחו רפתה הרבה מבראשונה. אף רפיון חכמי העיר ההיא אשר לא שעו אליו ואל מכתבו, גם מכתב רבי אהרן בן משולם אשר מחץ לבו בחצי לשון שנונים לא נשכחו ממנו, ויבחר להכבד ולשבת שאנן בביתו, מהתעבר על הריב הזה. ויתאונן במכתבו אל רמבן כי גם בעירו קצרה ידו מהטות את לב אנשי קהלתו אל דעותיו ואיך ישמעו אליו הרחוקים ממנו על כן הוא מושך את ידו. אפס כי מגיד הוא לרמבן את כל לבו, כי קנאת רבי שלמה ותלמידיו ישרה בעיניו מאד, כי קנאת אמת היא. וגם על דבר ספר המורה לא הכחיד את משפטו, כי רע הוא בעיניו מאד. אך בדבר ספר יד החזקה קרוב הדבר כי הפך ברבות הימים את לבו להוקיר אותו כערכו, וכי בגללו נושא הוא כיום פנים גם לרמבם לבלתי דבר קשות גם על המורה באזני אחרים. ואלה הם דברי משפטו החרוץ על ספר המורה: – – ״והנה יונקתו מחזקת שרשי הדת וּמְסָעֶפֶת פארותיה, מחזקת בדקי יסודותיה והורסת גדרותיה, רוממות אל בגרונה ומות וחיים בלשונה. פעם להשמאיל ופעם להימין. מקרבת בשמאל ודוחה בימין, ואבינה כי תהפוכות בקרבה, לא ינקה כל הנוגע בה, הרחקתי מעליה דרכי ולא נתתי לחטוא חִכִי, ברב הגדול המגיה חָשְכִּי אשר זרע אור משנה תורתו על כל קצוי נשיה, נוטע בהם עצי דת ותושיה״¹⁰⁷.

עד כּה ועד כּה נסוֹגו מקצת חכמי צרפת מחבריהם וַיִנָחֲמוּ על תִתָם ידם גם הם אל החרם. אך הנשארים לא הפילו דבר ממעשיהם¹⁰⁸ והנסוגים גם הם לא הֵפֵרו עוד את החרם, על כן פנה רמבן במכתב מלא כבוד ועוז אל רבני צרפת להסיר את החרם, בענוה רבה מאד פתח את דבריו כי ידע הרב הזה את כחם בתורה מה רב הוא ולא הכחיד תחת לשונו, כי לכל דבר תלמוד והלכה נעלים הם הרבה מאד על חכמי דורם אשר בספרד, וישם את נפשו ואת נפש חכמי דורו בארצו כתלמידים להם. ואף כי רמבן באשר הוא, היה הגדול בדורותיו גדול מרבני צרפת וספרד גם יחד בכל זאת נתן את רבני צרפת עליונים גם עליו: ״המה ראשי העמודים, המה נשיאי המטות –ואני כנמלה אין בלשוני מלה״¹⁰⁹, אך מעט מעט נהפכו דברי הענוה הרבה. לדברי בעל דין דורש משפט: ״אנכי היום כקטן שואל מפי מלמד״, אולם ״אין הַבַיְשָן לָמֵד״, על כן ״הסירותי מסוה הבושה מעל פני – הורוני רבותי – – – כתבו לי מאיזה טעם דנתם?״ ותהי תלונתו רבה על קראם את החרם על כל הארצות ויתאונן וישאל ״אתם רבותינו הקדושים קובלים עליכם פרושים, למה כללתם אותנו עמהם, להכניס ארצנו בגזרות החרם והאלות ההם״? ויגזור ויאמר: ״אחרי שאין מחלוקת במקומנו אין אחריות הרמבם עלינו״ והמעט מאנשי מקומנו כי אינם מקבלים החרם ״הנה [אנשי] קהלתנו חסים על כבוד הרב הגדול ]רמבם[ ומקנאים קנאה גדולה לכבוד תורתו וחסידותו״ וחסדיו אשר הפליא לעשות נזכרים ״בכל גלות החיל הזה. בספרד ובארץ המערב, ואל המזרח ואל הצבי היה מושִיעַ וָרָב״.

ויזהר את חכמי צרפת לאמר ״וקהלות אלה בשמעם את דברי הָאָלה היוצאת הלא יפרקו עול המורא, ויגלו פנים בתורה. להתריס כנגד רבני צרפת ותֵעָשֶה התורה כשתי תורות, וכּל ישראל כשתי חבורות – ואם תגזרו דבר שלא יקבלו מחובה לא יחושו לחרם מִנְיַנְכֶם ויאמרו לעיניכם אדרבא״¹¹⁰ מלבד התלונות והאזהרות האלה, שם רמבן את פניו לריב את ריב כבוד רמבם לאמר: לא אשא פני איש – – ואל אדם לא אכנה אל הגאון ומוראו אקנא, מדוע – –צדיק כביר תרשיעו ולא נתתם כבוד להרב הגדול, אשר בנה בתלמוד מגדול, מגדל עוז לשם ה׳ ובבית תלמודינו השמם, שממות עולם יקומם״, וימלא את פיו את תהלת רמבם, עַנְוָתו ונדבת לבו ואת תפארת מולדתו, את תהלת מעשיו ומפעליו ועל כֻלם את תהלת ספריו וידבר נכבדות על יָפְיָם ועל אמתם ועל רוח המנוחה והכבוד הטהרה והרוממות, הנסוכה עליהם. ויפקח את עיניהם לראות כי גם דעות רמבם על השכר והעונש הן הן דעות רבותינו, עד כי גם על לב הגאון ראבד, אשר בקר את הלכותיו בלי משא פנים לא עלה להרהר אחרי תוֹם אמונתו, ובדבר דעותיו בחקר אלוה, אשר עליהן חרדו את כל החרדה הגדולה, הֶרְאָה רמבן כי לא נבדלו במאומה מדעות החסיד האשכנזי הנקדש גם בעיני חכמי צרפת הלא הוא רבי אלעזר הרוקח, אשר העלה במאמרו סוד היחוד והאמונה, אך בכל זאת אף כי אין דופי בדעותיו ידע גם רמבם, כי קרובים קצרי הדעת להשתבש בהן. על כן צוה לתלמידיו להתאמץ בכל עוז להעלים אותן מן ההמון הרב. אולם אף כי ידע את כל זה לא השיב רמבם את ידו אחור מהעלות את דעותיו על ספר. כי לא כקהל ישראל בצרפת התמימים עם תורת ה׳, קהל ישראל בספרד במצרים ובארצות ערב, כדבר רמבן אל חכמי צרפת. ״אם אתם בחיק אמונה אמונים – הלא תשימו לב ליושבי קְצָוֹת – אשר מלאו כרֵשם מהבלי הימים – – לולא מדברי הרב ומפי ספריו חיו – – כמעט רגליהם נטיו״. על כן החזיק רמבן את דברו להתיר את החרם ולבטלו בטול גמור¹¹¹, והנה בדבר בדבר ספר המדע הלא כֻלו תמים ונקי, כה חרץ רמבן משפטו, ואין לערער עליו, אך בדבר המורה יש לחכמי צרפת לְהִוָעד עם חכמי פרובינצא אז יִלָווּ עליהם גם חכמי ספרד וכלם יחד יושיבו בראשם את הרב טהר הלב, רבי אברהם בן רמבם, והיה כי ימצאו כי אמנם יוכל ספר זה להיות למוקש לקהל הקוראים אז ״ראוי לכם להזהיר בנחת את הכל להניח את העסק¹¹² מכל, וכל ירא שמים ישוב וישקוד על ספר תורה שבכתב ותורה שבעל פה –– השומע ישמע והחדל יחדל, שאי אפשר לכם לכוף כל ישראל להיות חסידים״ ואם אתם רבותינו תסכימו עם חכמי פרובינצא וגם אנחנו נצא בעקבותיכם תחזקו את הדבר הזה [לא] בחרם ואֶלָה, ברעם וברעש וקול המולה גדולה ולהב אש אוכלה, הלא די בזה תקנה וגדר, במרעה השלום תנהלו הצאן ובנאת האהבה תרביצו את העדר¹¹³.

אך לא רב היה הפּרי אשר עשו דברי רמבן, אשר דבר שלום לשני המחנות, כי לא רק דוד קמחי לבדו בחר להשקיע את הריב רק באש החרם, כי קמו גם בסרגוסא עיר ממלכת ארגון האחים השרים, בחיי אלקונסטנטיני ושלמה אחיו רופאי המלך ויקראו חרם על רבי שלמה ותלמידיו, בחדש אב ((1232–4992) ויכתּבו גם לראשי כל קהלות ארצם לאמר ״אל דמי לכם אצילי נבוני הקהלות הנקהלות אשר בכל חבל ארגון! הנה קול פריצי עמנו מארץ מרחקים, להפר העדות והחוקים, הכתובות בתורת משה עבד ה׳ הלא הוא הפטיש החזק רבנו משה בן רבי מימון, לזאת בערה בנו אש הקנאה ואין מכבה – והחרמנום וְנִדִינוּם על כן אליכם אקרא בקול גדול – החלצו מאתכם אנשים לנקום נקמתי, ולהלביש כל אחד מהם קללה כמַדו, כי לא האמינו בה׳ ובמשה עבדו״ וישמעו עליהם ראשי ארבע קהלות הלא הן קהלות ושקה מנתשון קלעה ולארדה¹¹⁴ ויקראו גם הם חרם¹¹⁵.

אך בכל חכמי הקהלות האלה לא היה דַי כחַ וכבוד להכריע את הכף לזכות מחזיקי המורה. כי קהלת טולידו לבדה היתה הקהלה הראשה בכל ממלכות ספרד, אשר אל הָעֵבֶר אשר תפנה היא, תלכנה כל יתר חברותיה. ובראש קהלת טולידו עמדו שני חכמים אשר כבודם היה גדול מאד גם בספרד גם בצרפת, האחד הלא הוא רבי מאיר הלוי לבית אבולעפיא, אשר ידענו בו כי נפשו נקעה משיטת רמבם והחכם השני היה גם הוא איש תבונות וחד עין מאד וחטר מגזע נכבדי ארץ¹¹⁶ ושמו רבי יהודה בן יוסף הנשיא לבית אלפָכַר הנשיא. אפס כי הוא היה ממעריצי רמבם ״מכבד כל דבריו ומחבב כל ספריו״ ומעלה את ערכו על כל גאון ורב¹¹⁷. ולא חדל הנשיא הזה בכל ימיו לחשוב את ״רבנו משה. כי הוא היה בדורו כאיש חמודות, ולו בכל חכמה עשר ידות, ויותר מהמה מדותיו רבות ונכבדות ותורת אלוהיו בקרבו. הוא כתב את משנה התורה הזאת על ספר הנותן אמרי שפר – – אשר עומד לנס עמים ומפיו תורה יבקשו כי מלאך ה׳ צבאות הוא ואחריו לא קם כמהו¹¹⁸, אל הנשיא הנכבד הזה המוקיר מאד את רמבם, שם הישיש רבי דוד קמחי את פעמיו, וילך מעירו מנרבונא אשר בדרום ארץ צרפת, אל טולידו, טבור ארץ ספרד, לדבר על לבו להטות את לב קהלתו הגדולה והנהדרה לקרוא את החרם על רבני צרפת ובכל היות עצם דבר הריב נתעב בעיניו שמח ר׳ דוד קמחי למצוא תואנה להשתעשע עם החכם המעמיק הזה בדברי חכמה, אחרי אשר מאז הלך ר׳ שמואל בן תיבון רעהו בדרך כל הארץ אין עוד בארצו חכם תמים דעות עמו¹¹⁹. אך כאשר בא ר׳ דוד אל עיר אבילא¹²⁰ בספרד חלה ויפול למשכב ולא יכול לעשות את דרכו, ויכתוב על מטתו מכתב לרבי יהודה ויבקשהו לאמר: ״אתה היה במקומי לדבר עם שרי העיר ונשיאה וחכמיה לנדות ולהחרים את העומדים במרדם¹²¹, אף הודיעוהו כי מרבית רבני צרפת כבר שבו מאחרי שלמה ויפוצו מעליו, וברוחב לב כלה רבי דוד את דבריו לאמר: ״ואתם אם תעשו את הטוב ואת הישר, תעשו כאשר יאות לכם, ואם אין יקנא ה׳ לו ולמשה עבדו״¹²². וישלח את מכתבו ביד יוסף בן אחותו לאלפכר הנשיא לעיר טולידו. אולם עד מהרה נפקחו עיני הישיש לראות כי רבי יהודה זה לא זה האיש אשר הוא מבקש, כי אחרי אשר עברו כמה ימים אשר לא ענהו מאומה, השיב לו כי לדעתו לא חקר רבי דוד התמים את לב שולחיו בני ארצו ואת מגמתם, עד היסוד, ואם ״בין יבין את אשר לפניו, ידוע יֵדַע פני צאנו לרגעים, איפה הם רואים, ולא יפנה אל רהבים ושטי כזבים״¹²³. ועל דבר ר׳ שלמה ותלמידיו כתב אלפכר: ״חלילה חלילה לנו לנדות אותו צדיק ולהחרימו – כי אם לכבדו ולברך בשמו, עקב היתה רוח אחרת עמו – תחת אשר קנא לאלוהיו ולכבודו״. אך על דבר ספר המורה, לא אבה לגלות את לבו ויבחר להניח את הדבר להיות כַהֲוָיָתו ולתת לכל נפש ולכל כת ללכת בדרכה: ״ספר המורה הוא יורה״¹²⁴ מלה בסלע ושתיקתה בשנים, אנחנו בשלנו והם בשלהם״¹²⁵. אולם חתום חתם את מכתבו בברכה כי לא יוסיפו עוד דוד וחבריו ואנשי ארצו ״להחניף רבים בחלקלקות לבטל הוָיות דאביי ורבא, ולהתאמץ לעלות במרכבה¹²⁶.

על מכתב זה ענה רבי דוד קמחי, כי יודע הוא כי אנשי לשון הבאישו את ריחו בעיניו באמרם: כתוב כתב דוד קמחי כי יבֻטַל התלמוד לימות המשיח, דבר זה שקר גמור הוא כי לא כתב כי אם את הדבר הזה, כי הספקות והקושיות תחדלנה יען כי אז תצא האמת כנֹגַה בכל דבר שמועה והלכה, אך עצם דבר רבותינו יכון לעולמי עד, כאשר יֵרָאֶה בכתב אשר שלח לו ביד יוסף בן אחותו, ולא משל רבי דוד ברוחו ויוכח את הנשיא אלפכר על פניו ויכתוב: ״ואתם שקבלתם על דוד לשון הרע אתם לא תִנָקו כי חשדתם נקי בחנם״, ובהיות רבי דוד איש ירא אלהים באמת דִבֵר על רבי יהודה רְתֵת ״אני אני הוא הבוחר באהבה, בהוָיות דאביי ורבא, וזה חלקי מכל עמלי ובהם זקנתי ושבתי, ואין רב בספרד ובצרפת מדקדק בדברי רבותינו בחומריהם ובקוליהם יותר ממני״. ולשֵמע דברי אלפכר אשר נתן דֹפי בישרת אמונת אנשי פרובינצא אזר רבי דוד קנאה ויערוך לנגד עיניו את יראתם הגדולה את אלהים את אהבתם את התורה ואת נדבת רוחם לענייהם ולבני ענייהם¹²⁷.

עד כה ועד כה הציקה רוח רבי יהודה אותו, להגיד לרבי דוד קמחי במכתב את כל אשר עם לבבו על דבר ספר המורה ועל המחזיקים בו ויתחזק מאד לנצור בכל עוז את כבוד הרמבם, אף כי המיט גחלים על פרי רוחו זה ויכתוב: ״בכל זאת מצוה עלינו לחוס על כבוד רבנו משה – – וחיבים אנו לדון אותו לכף זכות, ואין להרהר אחרי מדותיו כי מי האדם שיבא אחרי המלך וכל שכן איש כמוני דַל והַלֶך״. אולם את ספר המורה ראה כבא להפוך כל קֹדש לחול ״וְיִסְבַר לְהַשְנָיָא זִמְנִין ודת כבלע הקֹדש ויטמנהו בחול – – על כן תפוג תורה – – כי ראתה גוים באו מקדשה ויונים טמאו היכל קדשה״, ויתאונן על הוללות בעלי השיטה הזאת עם התורה כי הִזִילוהָ ״וכל מקראיה היקרים והפנינים מכרו לבני היונים, למען הרחיקם מן הגבול אשר גבלו ראשונים״ וַיַכֵר וַיָבֶן את כל העושק אשר עשקו מתפלספים אלה ויקרא חמס ושוד: ״מתי נִתנו מקראי קדש להדרש במדות חכמה יונית? מתי נחה ארם על אפרים ותצא ותעלה מרכבה ממצרים״¹²⁸, וַיַמְרֵץ את דברו ויקרא בקול עוז: ״לא כן הדבר, כי מציון תצא תורה ודבר ה׳ מירושלים״. מלבד דברי הקנאה הבוערת כאש בִקר ברוח מתונה את רפיון מופת המורה אשר בא להוציא את דברי התורה מידי פשטם ואת כל שיטת המורה בכללה, כי מוסדות תורת משה ומוסדות חכמת יון כלאים הם, מין בשאינו מינו, אשר עוד כל ימי עולם לא יהיו לבשר אחד ולא יחיו זרע: ״למען הַעֲמַד את התורה עם חכמה יונית יחד לחבר את האהל להיות אחד, דִמָה היות הראשונה עם השניה כשני תאמי צביה, והיתה תאניה ואגיה״, כי ריב עולם בין שתיהן ״ולא נשאה אותם הארץ לשבת יחדו להיות כשתי אחיות, כי לא כנשים המצריות העבריות וזאת התורה אומרת לא! כי בני החי ובנך המת״, ויען כי אין מתום בשיטה זאת על כן אין מעמד איתן למחזיקיה, כי ינועו הֵנה והנה ואין כל מצב לכף רגלם, מן האחת יצאו ועד השנית לא באו ״המחזיקים בספר מורה הנבוכים – פוסחים על שתי השעיפים והם חושבים כי הם לכאן ולכאן והם באמת –– עומדים בַתָוֶך לנידה ביניהם, לא אור התורה נגה עליהם ולא שם חכמה יונית נקרא בהם״. ויתבונן במצוקת נפש בעלי שיטה זאת, כי יש אשר יעמוד דבר מן התורה למוקש לשיטתם היונית, והַסֵעַ לא יוכלו להסיע אותו כֻלו משרשו, כי דבר תורה היא. אפס כי יתאמצו למעט את דמותו לגדוע מעט את קומתו לבלתי היותו לצנינים בעיני היונים, בהתבוננו זאת קרא לבעלי שיטה זאת: ״מה יתן לך ומה יוסיף לך להיות מודה במקצת ועוזב מקצת״¹²⁹. הן אמנם כי הודה גם רבי יהודה אלפכר כי יש בספר המורה דברים מוצאי חן גם בעיני חכמים יראי אלהים, אפס כי יש לכל איש תמים להזהר גם מהם כי ספר המורה ״אם כי בו תפוחי זהב במשכיות כסף, בהם בתים לבדים ולפידים בתוך הכדים״¹³⁰ ויוֹכַח רבי יהודה עוד במכתבו את בעלי השיטה המתפלספת אשר ידברו על ספר המורה כעל תורה חדשה אשר גם היא נתנה מיד ה׳ ועל העלותם את רבנו משה בן מימון מעל לנביאים¹³¹, דבר אשר הוא מורת רוח לאיש חסיד כרמבם ״אשר לא דִבר ולא צִוה אתכם ולא עלתה על לבו הָעולָה על רוחכם״, ויבטא במר רוחו דברים על ספר המורה ועל מתרגמו כי בשלו כל התלאה והמהומה, ״יד רבי שמואל בן תיבון היתה במעל הזה ראשונה, ולא ידע כי מרה תהיה באחרונה״ ולוַאי הספר הזה לא היה ולא נברא לא מִתַרגם ולא נקרא״. באחרית דברי מכתבו הצטדק כי לא עלה על לבו לחפא דברים על חכמי פרובינצא במכתבו וכי הקשות אשר דִבר לא התמלטו מפי עטו כי בלתי אם ״על האספסוף אשר בקרבם – שועלים קטנים מחבלים כרמים, והמה בעיניהם חכמים מחֻכָמים״¹³². עד כמה רחקו שתי הכתות אשה מרעותה מן הקצה אל הקצה יֵרָאֶה מן המשפט אשר חרצה כל אחת מהן על רבי שלמה מן ההר אשר בשלו התחולל כל הסער הגדול הזה. מחזיקי ספר המורה אשר קרוב הוא כי לא ידעו את הרב הזה מתמול שלשם, וכי לא שמעו גם את שמעו עד בוא הריב הוציאו עליו את כל רוחם, כי ״אחרי זקנתו נזרקה בו מינות (?) והסית והדיח ותבשילו ברבים הקדיח״¹³³ ויקראו לו ״העוכר¹³⁴ רשע וסכל״¹³⁵, ולעומתם ענו בו רמבן, רבי מאיר הלוי ורבי יהודה אלפכר אשר ידעו את שמו מאד כי ״רב מובהק״ הוא¹³⁶ ״גזע אמונה ומקור לחכמה ותבונה״¹³⁷ אשר ״תורתו יקרה מפנינים״¹³⁸ איש נהדר ונכבד אשר יש ״לירא את מוראו ולהזהר בכבודו״¹³⁹. ״לכבדו ולברך בשמו״¹⁴⁰. מחזיקי המורה חפשו על רבי שלמה עלילות גם מחוץ לדבר הריב והחרם ויתגוללו עליו גם על אודות דברים המסורים אל הלב, כי כתב באחד כתביו על ה׳ ״שיש שם מחיצה מבדלת בינו ובין בריותיו״¹⁴¹. ויקנא רבי דוד קמחי ויתעבר מאד ויקרא: ״העוכר הזה אשר התוה את קדוש ישראל – – כי את אשר השמים ושמי השמים לא יכלכלוהו בחדרי חדרים הסגירהו״¹⁴², וגם החסיד רבי אברהם בן רמב״ם שכח את עַנְוָתו הפעם בהגיע אליו השמועה הזאת״ ויבטא בחמת רוחו על רבי שלמה. ״לא יגיע כופר כמוהו למחיצת צדיקי ישראל שהם גוי צדיק שומר אמונים״¹⁴³. ועל אמונת רבותינו הצרפתים תלמידי רבנו גרשום רש״י ורבנו תם החסידים הישרים והתמימים כתב: ״התִפלה אשר קראו¹⁴⁴ אותה אמונה¹⁴⁵. וישכחו כי מעין מליצת המחיצה בכללה נכונה היתה גם על שפתי רמב״ם¹⁴⁶ ורשומה ומפורשת בספר התורה הנביאים והכתובים¹⁴⁷. ואף כי העידו רבי שלמה ותלמידיו על נפשם ״כי חלילה להם מלדמות לבורא יתברך ויתעלה דמות צורה ויד ורגל או שאר אברים האמורים בפשט המקרא ושמעולם לא דברו על זה ולא עלתה על לבם זאת¹⁴⁸ לא אבו המתפלספים לשמוע אליהם ולא חדלו רגז, כי אחת החליטו ולא שבו ממנה כי חכמי צרפת ״שמו לו דמות ותמונה¹⁴⁹, וגם אם יתחזקו זקנינו בצרפת אלף פעמים לטהר את מערכי לבם בדעת אלהים אין שומע להם ואין שת לבו אליהם. כי יודעים המתפלספים ״בעלי השכל והבינה״ על רבני צרפת כי ״אלו הטפשים (?) הם דמו שאין קרוי גוף אלא גוף האדם – – ולא תמונה אלא תמונת אברים בלבד. וכשהכבוד הוא אש מלהטת או בעל אור בהיר אינו גוף, ולא הרגישו אלו עניי הדעת שכל עצם שיש לו אוֹרך ורוחב– הכל גופים הם״¹⁵⁰. מי ישמע עלילות דברים אשר יתנשאו שופטים בשר ודם לשים על אחיהם ולבו לא יתר ממקומו? מי מִלֵא יד אנוש רִמה לשלוח יד אל קרב לב אנשים יראי אלהים ולהפך ולפשפש שם בתוך סתרי קדשי קדשיהם ולבקש מהם גדולות ונפלאות, אשר נשגבו מכל איש גם מפַלְסָף יוני גם מכל רב ישראלי לטהר את רוחו מכל צל דמיון? הלא זה דבר החכם החסיד רבנו בחיי הספרדי המומחה מאד לדבר זה: ״הדבר אשר נסכים כולנו [הוא] כי הדחק מביא אותנו להגשים הבורא ולספר אותו בדמות הברואים כדי לשער ענין שיקַיֵם מציאות הבורא בנפשות, והוציאו אותו ספרי הנביאים לבני אדם במלות גשמיות שהן קרובות לשכלם ולהבנתם, ואלו היו מספרים אותו בענין שראוי לו מן המלות הרוחניות והענינים הרוחניים לא היינו מבינים לא המלות ולא הענין ולא היה אפשר שנעבוד דבר שלא נדע״¹⁵¹. ובכן לא חטאו מאומה רבותינו חכמי צרפת ולא ״טפשים״ היו ולא ״עניי הדעת״, כאשר קראו להם יריביהם, ואם גם היה רבי שלמה איש תמים מאד באמונתו ״מחזיק במדרשי רבותינו ובהגדתן שכל הדברים יהיו כְהַוָיָתָן בסעודה העתידה ביין המשומר ולויָתן, בגיהנום וגנת הביתן״¹⁵², הנה ככל אשר גדלו בעינינו החכמים המוצאים בדברי רבותינו רמות ועמוקות מאלה ככה חלילה לנו מהבזות גם את התמימים אשר רוחם לא תכלכל את דבר הרוח הגנוזה בגופי פשט המקרא והאגדה, כאשר הורה רמבם לאחד מאוהביו הנכבדים איש חכם לב: ״איעצך שלא תעסוק באלו העמוקות לפי שמציאות הדברים הנפרדים – – יקשה ציורו מאד על כל החכמים המפורסמים – – ואל תְצַיֵר בדעתך אלא במה שאתה יכול להבינו ולא [יזיק] לך בדתך שתסבור שבני העולם הבא הם גופות – – ואפילו תסבור שהם אוכלים ושותים לא יזיק לך בדתך״¹⁵³ אך תלמידי המורה העמיקו גזרותיהם יותר מן הרב המורה ולא לִמדו את לשונם לדבר רכות גם לאנשי ריבם מן הרב המורה הגדול לישראל אשר נצר את לשונו כל ימיו מִדַבֵר קשות אף כי מהוציא מפיו דבר נבלה חלילה וחלילה! והאנשים אשר התנשאו למגיני דעותיו לא הלכו בדרכיו כי שלחו פיהם ברעה לנַבֵל את אנשי ריבם אשר ידעו בם כי אנשים הם אשר לא משו מאהל התורה כל ימיהם, בדברי בלע אשר יסמרו את שערות קוראיהם ואשר תגעל בם כל נפש עד היום הזה¹⁵⁴. לא כן שלשת החכמים רמבן רבי מאיר הלוי ורבי יהודה אלפכר אשר כל דבר הריב נתעב עליהם. הם בכל דבריהם אשר המריצו, לא פגעו בכבוד יחידים, ומה הפכפך וזר המראה הזה, המתפלספים אשר העלו סיגי נכר בתורת אבותיהם, קנאו קנאת דת כאש וידינו את יחידי הרבנים התמימים אשר טהרת תורתם היא כל חיי רוחם על מחשבת הלב. ושלשת מגיני היהדות העתיקה ההם אשר כל דעה נכרית לערב זר תחשב להם ואשר צר להם מאד על דבר סיגי נכר כאלה לא חפשו חֵפש מחֻפש קרב איש פלוני ופלוני ולא דנו את היחידים על דבר מחשבות לבם. לעומת הדופי אשר הרבו מחזיקי המורה להטיל ברבי שלמה הכיר בו רמבן אבולעפיא ואלפכר כי יתרון לו על כל חכמי ארצו, כי איש אמת כביר כח לב היה¹⁵⁵ לבלתי שאת פנים לדורו ולהשליך נפשו מנגד על דבר טהרת התורה להעיר ולהריע במחנה¹⁵⁶ ישראל להתעורר ולהשבית סיגים מן היהדות העתיקה.

אך אם אמנם נאמנה מאד עדות שלשת גדולי ספרד, אשר ידעו להוקיר את האמונה הצרופה, כי מחשבת רבי שלמה מן ההר היתה לטובה ולא לרעה ואם אמנם ספרי תלמידי רבי יונה, העומדים לנס בישראל גם בהלכה גם במוסר, עדים נאמנים הם על בור לבבו וצדקתו הטהורה כעצם השמים, התלקטו אנשי און חנפי לב, אשר בראותם כי עיפה נפש רבי שלמה ותלמידיו אחרי שוב מאחריהם יתר רבני צרפת באו המה תחתיהם. והאנשים האלה לא ידעו או לא אבו לדעת, כי גם אם ספר המורה יסכון או לא יסכון להיות לספר מקרא לעם, הלא פרי רוח רמבם הוא האיתן הגדול, אשר מלבד תורתו הרחבה מני ים וצדקתו הגדולה, הלא הוא הפוסק המומחה, אשר לא קם עוד בפוסקים כמוהו אשר על פיו הורו גדולי ישראל גם בימים ההם בכל תפוצותיהם ועל פיו יורו עד היום. אף לא העלו או לא אבו להעלות על לבם, כי בני ישראל, אף בדורות אשר נתנה להם מחיה מעט אין להם להגיש את ריב אחים אשר יתעורר בתוכם אל שופטים אשר לא מקרב אחיהם, ואף כי בדור ההוא דור אינוצנטי וגריגור התשיעי האפיפיורים וחֶבֶר כמריהם אשר שננו שִנֵיהֶם כל היום לאכול את ישראל ואת תורתו בכל פה. ויזידו וירשיעו האנשים האלה להכות בלשון את ספרי הרמבם לפני כהני הקתולים בְחַנְנָם את קולם אליהם: אם נדבה רוחכם לבער אחרי הכפירה אשר פשטה גם בקרבנו, ולהבעיר באש את ספר המורה ואת ספר המדע אשר הם הם מקור כל הכחש הזה. בחניכי הנזירים הדומיניקנים החלו, להגיש לפניהם משפט עם ישראל וספריו ואחרי כן הגישו אותו לפני זקני הדומיניקנים המטיפים. מטירת הנזירים יצא השִטְנָה אל כמרי הכנסיות ותבא עד לפני הקרדינל, כמרי הקתולים שמעו וישישו כי שֻלחה רוח רעה גם בקרב כנסת ישראל, אשר עד היום ההוא היה שלום ואחוה בקרבה. ויקומו הכמרים וישלחו את מלאכיהם אל בתי ישראל, ויבדקו את בתיהם ואת אוצרות ספריהם וכל ספרי המורה והמדע אשר מצאו הבעירו באש ברחוב העיר לעיני השמש. כמעשה כמרי מונפליר עשו גם כמרי פריז, ויגזלו את ספרי רמבם ההם מבית כל איש ישראל אשר מצאו אותם שם וישרפו אותם במדורה אשר הבעירו בשלהבת נר אשר על הבמה באחד מבתי כנישותיהם. לרגלי השערוריה הזאת נחצה העם לשני מחנות, המחנה האחד הוא חבר המרֵעים האלה ואנשי בריתם, והמחנה האחד הוא כל הקהל הגדול אשר אליהם נוספו גם כל אנשי האמת והכבוד, אשר גם בקרב המערערים על המורה ושיטתו. ורבנו יונה תלמיד רבי שלמה ראה עד אנה הגיע כח המריבה ויהפך לבו בקרבו וַיִנָחֵם על הקנאה אשר קנא אף כי קנאת אמת היתה. ויהי עובר מעיר לעיר ועולה על במת בית הכנסת וקורא: חטאתי לה׳ אלהי ישראל ולרבנו משה בן מימון! וידור נדר ללכת ארצה ישראל ולקרוא את הקריאה הזאת על קבר רמבם. ולמן העת ההיא היה מכבד את הוראותיו מאד בספריו אשר כתב בדבר הלכה¹⁵⁷. ולמען הוכיח כי נִחַם על דבריו אשר דבר על רמבם ועל ספריו כתב שני מאמרים על התשובה¹⁵⁸, כי איש חסיד ענו וטהר לב מאד היה רבנו יונה ושמו גדול בישראל עד היום, כי רוח ענוה, טהרה ויראת אלהים אמת מרחפת על כל אף על דבריו בפסקי הלכות. ורעת בוזי רמבם שבה מהר אל ראשם כי עשרה אנשים מן המלשינים נתפשו כְעֵדֵי שקר ויחרצו שופטי הדומיניקנים האלה, אשר אותם שמו לשופטי רמבם את משפטם לכרות את לשוניהם, וַיֵעָשֶה להם כן. ויישאו מחזיקי המורה עליהם את משלם לאמר: ״שַתוּ בשמים פיהם ולשונם תִהֲלך בארץ!״ והחסיד רבי אברהם בן רמבם שמע את דבר הנבלה אשר עשו המרעים לספרי אביו (1235–4995) ויתעצב מאד, אך בכל זאת הָמָה לבו הטהור לגורלם ולענשם הקשה מאד.

הליכות רבנו יונה ועונש החטאים בנפשותם השיבו לאט לאט את השלום למקומו.

ואוהבי רבי יהודה אלפכר גם הנשיא רבי אברהם בן חסדאי אשר גם ידו היתה עם מחזיקי המורה¹⁵⁹ גם הנשיא רבי משולם בן קלונימוס בן טודרוס אשר נטה אחרי ״החכם הגדול רב שלמה״ העיר איש איש במכתבו אל אלפכר ואיש איש לפי דרכו לבלתי הַרְעֵם את רבי דוד קמחי במכתביו אשר יוסיף לכתוב אליו. ויען אלפכר בענוה רבה את הנשיא רבי משולם לאמר: ״חי נפשך מורי ורבי, אם אמור תאמר כתשבי לעצור שמי מליצתי ומַתַת רביבי, אם יהיה השנים האלה טל העברי וגשם הערבי¹⁶⁰ כי אם לפי דבריך – – ואזכור לדוד את כל עֻנוֹתוֹ ועִנִיתיו ולא אענה עוד אותו. ואם אש קנאתי עלה עשנה אֲכַבֶה בגשמי רצון חרונה ואשיב חרבי אל נדנה״¹⁶¹. ויהי בבוא עוד מכתב מרבי דוד קמחי אשר המטיר בו אש וגפרית על ראש רבי שלמה¹⁶² התאפק אלפכר ויצטדק מעט במענהו אשר ענהו ויחתום את דברו כי מהשמרו לנגוע בכבודו לא יוסיף עוד לכתוב אליו¹⁶³.

מולדתו הוריו ומוריו. תורתו השלמה. מדעיו וספריו. נימוסיו ורוחו הנדיבה. אהבתו החלוטה את הבריות. עמדו למעוז לחכמי התורה בפני מבקריהם. למוד זכות על כל אדם ועל כל עם. עוז קוממיותו במעשה הבקורת. דעותיו השוות לדעות רמבם והשונות מהן. שיטתו המיוחדת לו לכל פרטיה.

ורבנו משה בן נחמן, הנקרא בפי בני עמו רמבן והנקוב על שם גירונא¹ מולדתו גירונדי, היה חוטר מגזע חכמים אנשי שם. רבי יצחק בן ראובן אלברגלוני² היה מהורי הוריו, ורבנו יונה הראשון היה קרובו וגם רבו ומורהו³. וגם רבי נתן מטרינקטאלש⁴ בן לרבי מאיר אשר חבר ספר העזר⁵ ממדינת פרובינצא ורבנו יהודה אשר עמד לפני רבנו יצחק בן אברהם הצרפתי⁶ היו גם הם מורים בתלמוד והלכה. מיד שלשת רבותינו אלה נקוו אל רוחו דרכי תורת שלשת ארצות מושב התורה בימים ההם הלא הן ספרד, פרובינצא וצרפת [הצפונית] אשר נִתְכוּ בו למוצק אחד. ויען כי נחה עליו רוח תורת חכמי צרפת, על כן נטה אחריה כל ימי חייו. מלבד החיל הגדול אשר עשה בתורה היה לו יד ושם גם בלשון עם ועם, עד כי גם שפת יון וערב לא נכחדו ממנו⁷. ויֶרֶב להגות בספרי תורת הטבע⁸ ותורת הרפואה⁹ אשר אותה שם למשען לחמו¹⁰, ויצא לו שם בחכמה בכל ארצות מושב בני ישראל¹¹ ויקראו לו, כאשר יקראו לבעלי המדע הגדולים, מאישטרי¹².

מבחר עבודת רוחו אשר עבד כל ימיו, הם חדושים למרבית מסכות התלמוד¹³ אשר החל להעלות על הכתב בעודנו נער בעוד לא מלאו לו¹⁴ שש עשרה שנה (1210–4970) ויגדל שמו מאד בישראל, כי ספריו אלה נחשבו לאוצר חמדה בספרות התלמוד וחקר ההלכה בעיני כל חכמי הדורות.

מלבד תורתו הרחבה והמלאה רבת המקצועות, אשר הנחלתהו כסא כבוד על ידי אלפסי, רש“י ורמב”ם, ומלבד יראתו הזכה והטהורה המלאה דעת קדושים, היה חותם תכנית גם בתורת האדם המעלה. דרכיו היו דרכי נֹעַם וכל טעמו, מעשהו ומשפטו כאחד מבני השרים הקדמונים מלדה ומבטן, תורת הגדוּלה¹⁵ וְהַפְלַטְיָנוּת¹⁶ לכל נמוסיה אשר קרא לה “דרך כבוד ומוסר”¹⁷ נבלעה כמעט בדמו ותמלא את כל רוחוֹ, כאלו היה בן פלטין מרָחם, וידע אותה בכל פרטיה גם הטובים¹⁸ גם הרעים¹⁹. וישם את לבו להאיר את עיני קוראי דבריו, לראות עד כמה הלכו אבותינו ואמותינו בדרכי חן ונוֹעם כאלה בכל הליכותיהם²⁰.

ונעימותיו אלה לא היו ניב שפתים אשר רגע יציץ וְיִמָל, כי אם פרי רוח נדיבה מלאה חסד ואמת, צדק משפט ומישרים, אשר תשיש לדבר טובות גם על נפשות אשר עֲוֹנָן נִכְתַב בספר²¹ ועל אנשים אשר לא תמיד התהלכו עם אבותנו בשלום ובמישור²². וגם מֵרִשְעֵי ארץ, אשר שמם היה לְשַמה ולקללה לדור דורים, לא מנע את טובו מהגיד את מעט הטוב אשר נמצא בדעותיהם²³ ובהליכותיהם²⁴. ובהיותו איש שֶכֻלו חסד ורחמים נטה בזה מחכמי כל העמים המבקשים מיד הַדַיָן רק את עצם חֹמר הדין לבדו, ויחשוב הוא את הגיג הלב המתעורר על הֶחָנֵף והנכמר למראה הֶעָוֶל הנעשה לעשוקים וכשרון הראשון לכשרוני השופט²⁵. ומהיות יקר בעיניו האדם באשר הוא אדם, האיר, בכל עת מצוא, את עיני קורא דבריו להתבונן כי מעולם לא צרה עין תורתנו גם בגויים הקרובים אלינו²⁶ גם ברחוקים ממנו²⁷.

רוחו הנדיבה הזאת השמֵחה בגדולת כל איש ואף כי בכבוד חכמים וסופרים, נשאתהו לעמוד למעוז לגדולי בני עמו שכבר מֵתו, להשיב אחור את דברי בִקֹרֶת אשר בִקרו הבאים אחריהם, אשר אמרו למצוא שגיאות בדבריהם. ויהי לו משפטו זה מראשית ימי נעוריו²⁸, עד ימי זקנתו²⁹. פרי דרכו זאת, הוא ספר מלחמות ה' אשר בו רָב את ריב רבנו יצחק אלפסי מיד רבנו זרחיה הלוי, וספר הזכות אשר כתב לְהָשֵך מעל רבני האלפסי הזה את תלונות רבנו אברהם בן דוד, והשגות רמבן לספר המצות לרמבם, אשר בהן השיב את יד הרב גדול הגדולים הזה, מעל רבי שמעון בעל ההלכות הגדולות וַיוֹכַח כי צדקו דברי הרב הקדמוני הזה בדבר מנין המצות. ומאהבתו את רב אלפס התנדב רמבן להשלים שני פרקים גדולים אשר הֶחסיר הרב ההוא בספרו, הלא הם פרקי הלכות בכורות וחלה³⁰ וַיַשְכֵל לְשַנות סגנונו בפרקים ההם ולכַוְנו אל סגנון רב אלפס אשר ביתר הלכותיו.

כל הרואה מרחוק את דרכי רבנו זה לכבד ולהעריץ את רבותינו הקדמונים ולהגן על דבריהם, קרוב הוא להחזיק ולהחליט כי משפטו היה תמיד לעצום את עיניו מראות כל שגיאה בדברי הגדולים ולבטל את דעתו כחרש הנשבר³¹. אולם אם נפקח עין וְנַטֶה אזן, לראות ולשמוֹע את הדברים כאשר הם, נכיר ונדע כי לא קם עוד כמעט בין כל חכמי הגולה איש עומד על דעתו כמֹהו. את דבריו אל חכמי צרפת בדבר המורה הלא שמענו, כי אף כי העריץ אותם כמלאכי מרום לא נשא את פניהם וַיַמְרֵץ דברו אליהם “אַל נא, רבותי, כבהמות תחשבוני – – כִתבו לי מאיזה טעם דנתם?”³² ומודעה רבה ארוכה ושמורה לנו מאִתו בספר לאמר: “והנני עם חפצי וחשקי להיות לראשונים תלמיד – – לא אהיה להם חמור נושא ספרים תמיד, אבחר דרכם ואדע ערכם, אבל כאשר לא יכילו רעיוני אדין לפניהם בקרקע אשפוט למראה עיני ובהלכה ברורה לא אשא פנים בתורה”³³. כי “החיוב עלינו לחפש בדברי התורה והמִצְוה ולא לִירוֹא אדם בהוראותיה ומשפטיה כמו שכתוב לא תגורו מפני איש”³⁴. ותחשב לו התורה אשר לקח מפי החכמים, רק כשאלת עצה מפי זקנים, אשר יש לחוש מאד לכבודם אך בלי כל משא פנים, כדברי החרוז בשירו הארמי

וְאַפִּין לָא יִסַב בְּרַם עִיטָא יִסַב דְלֵיחוֹש לִגְבַר סַב וְקשִיש בִגְמָרָא³⁵

גם לדברי מדרש האגדה וההלכה, אשר הם היו מקור החיים לרוחו, לא לכֻלם נשא פנים, ולא לכֻלם מדד במדה אחת. יש אשר מצא מאמר אחד טוב באשר הוא אך לבאר את דברי המקרא לא יצלח על כן יש לבקש ולמצוא פתרון טוב ממנו³⁶. ויש מדרש אשר מלבד כי פרי דעת יחיד, או פרי דעת כת חכמים אחת, הוא, הנה גם דבר אין לו עם עצם פשט הכתוב³⁷. אף נשא לב רבנו אותו לבקר בלי משא פנים את עצם דברי אחת האגדות ולהראות כי לא יעמדו דבריה³⁸. וגם מדברי רבותינו במדרש ההלכה יש אשר לא השיב ידו ויחלט עליהם: “ברייתות כאלו מוטעות הן ואין ראוי לכותבן כפשוטן”³⁹.

ויהי המעט ממנו כי הגיד את כל אשר עם לבבו על דברי רבותינו הקדמונים ורבותינו הפוסקים הבאים אחריהם, אשר מוראם היה עליו כמורא שמים, לא הכחיד תחת לשונו גם את המטמועים הקטנים אשר שזפה עינו גם באבותינו הראשונים, אשר אליהם תַאֲוַת כל נפש בישראל ואשר אין קץ לאהבה, המורא, הכבוד אשר רחש להם לב הרב הטהור הזה. ולא חָשַך את עטו מכתוב דברים כאלה: “ודע כי אברהם אבינו חָטָא חֵטְא גדול בשגגה להביא אשתו הצדקת במכשול עון – – והיה לו לבטוח בה' שיציל אותו ואת אשתו”⁴⁰ ועל שרה כתב “חטאה אִמֵנו בענוי זה, וגם אברהם בהניחו לעשות כן, ושמע ה' אל עניה ונהן לה [להגר בן] שיהי' פרא אדם לענות זרע אברהם ושרה בכל מיני ענוי”⁴¹. מלבד רבי יהודה בן רבי אלעאי⁴², לא שמענו עוד מפי חכמי ישראל משפט כזה על ראשי קדמוניות.

ובדרכו זאת, לאהוב ולכבד את כל הגדולים, אותם ואת חכמתם, בכל לב ולבלתי כַסות גם על דבריהם אשר לא ישרו בעיניו, התהלך גם עִם רמבם, אשר העריץ ויכבד בכל לב. ובכל היות שיטת רמבן הנוטה אחרי הנסתרות רחוקה כמעט בכל פרטיה, משיטת רמבם הרבה מאד. בכל זאת בדבר עֵרך עצם החכמה בכללה היה בן נחמן תְמִים דעות עם בן מַיְמון, בבזותו גם הוא את המתעצלים להתבונן ולהפיק תבונה “מדרך האֵל ומעשיו” ויקרא לדברי אִוֵלְתָם: “זו טענת הכסילים מואסי החכמה”⁴³ ואת האמונה בכח המזלות להרע או להיטיב לאדם, קרא גם הוא: “דעת חוברי השמים המהבילים”⁴⁴ ויתאמץ באמונה ובישרת לב רבה מאד, להגן על דעות רמבם בדבר השכר לעולם הבא, מפני המערערים עליהן⁴⁵ ככֹל אשר גנן בכל עוז בעד רבי שמען בעל ההלכות הגדולות ובעד הרב האלפסי מפני מבקריהם. ואף כי נטה רמבן הרבה מאד מן רמבם בדבר טעמי המִצוֹת, אשר לפרטיהם לא ישרו בעיניו הודה לו בכלל הדבר בכל לב באמרו “שזה הענין שגזר הרב שיש להם טעם, מבואר הוא מאד”⁴⁶.

אך פנים לא נשא לרמבם, ככל אשר לא נשא לכל גדולי ישראל אשר לפניו, כי העביר רבים מדבריו תחת שבט משפטו החרוץ. ותהי בִקָרְתוֹ הדוברת שלום, חריפה עד מאד. מלבד הבִקוּרים הרבים אשר יסודתם היא בעצם דעות שני החכמים השונות מאד, הראה כי יש דבר אשר שם רמבם ליסוד כולל לשיטתו והנה הוא רעוע. הנה רבנו המימוני גזר וַיַחֲלֵט ליסוד מוסד כי כל מְגַמַת פני אונקלוס היתה רק להרחיק מתרגומו כל מלה ומליצה הנדברת על ה' ועל מעשיו כאשר ידבר איש על יציר בשר ודם. ויבא רמבן וַיוֹכַח כי יש ויש פעמים רבות אשר יתרגם אונקלוס את הכתוב במליצות לשון בני אדם אשר בה דברה תורה⁴⁷.

רבנו בן מימון בהיות עיניו אל חקר הדעות למָרֵק ולצרוף אותן לא הרבה להתבונן אל טבע הלשון ולחקור את תכונתה כאשר חקר רבנו בן נחמן על כן החליט בספרו מורה הנבוכים, כי על כן נקרא שפתנו העברית בפי רבותינו “לשון הקדש” יען כי אין בה לא שֵם ולא מבטא לחושי הבשר הגסים ותפקידיהם. את הטעם הזה בִטֵל רמבן בהראותו כי אמנם נמצאו בלשוננו שמות ומבטאים לכל אבר, חוש ותפקיד, אם זך הוא ואם עכור, וכי רק על כן תקרא שפתנו לשון קֹדש “מפני שדברי התורה והנבואות וכל דברי קדושה בלשון ההיא נאמָרו”⁴⁸.

ובכלל הדבר היה רבנו משה בן נחמן חטיבה מיוחדת בדורותיו. ובכל היותו נוטה במקצת דעותיו אחרי תורת הקבלה אשר החלו חכמיה להורות בדור ההוא⁴⁹ ונוטה במקצת דעותיו אחרי רמבם⁵⁰, יש לאל יד החכם המתבונן בספריו ללקט אבני מוֹסדות די כונן שיטה כלילה ומשוכללת אשר תהיה למופת.

ראש דברו הוא כי תכלית כל היצירה, הדומֵמה הצומחת והחיה, היא האדם ותכלית האדם היא הדעת את ה‘⁵¹. והמעט מן האדם כי הוא היציר האחד בשמים ובארץ, אשר לו כשרון הדעת הברורה המַכֶרת את האמת, אין כשרונו שלם, בלתי אם הדעת הזאת יורדת ממכון שבתה, במרומי הרוח והמחשבה הצרופה, אל בין הבריות ללכת שם בדרך אביה מחוללה, להרבות טוב וחסד ולאהבה שם את כל אשר נשמת חיים באפו⁵². ואת מעשהו הטוב אין לאדם לעשות כאיש העושה דבר מאונס מהיות הטוב מוטבע בו מרחם אמו, כי אם זאת היא תפארתו לדעת כי יצר ה’ את בחיר יצוריו להיות לבו ברשותו להרע או להטיב, למען יזכה בעשותו את הטוב מדעתו ומרצונו ולמען יאשם בעשותו את הרע מדעתו ומרצונו⁵³.

גם עבודת האדם, לאמר, העבודה אשר יעבוד איש להטיב לארץ וליושביה, להרחיב לכל הנפש אשר בתוכה, ולהרבות בה את החיים ואת הטוב, תמצא גם היא חן בעיני האל הטוב והמטיב. “כי מעבודת האלהים היא לעסוק בעניני עולם בקיום המינים, למען היות חפץ האלהים ביצירתו עומדת לעד”⁵⁴ כי חפץ ה' בנו ובטובתנו בעולמו אשר ברא "ובהצליחו אותנו ובהקימו ממנו מוסדות תבל מצאנו חן בעיניו⁵⁵. ויען כי היתה אמונת רבנו בטובת הבריאה ⁵⁶ עזה ועמוקה מאד, לא טובו בעיניו המתפלספים ההולכים בדרכי יָוָן והודו הנותנים דופי בעולם ובגורל האדם “אנשי לצון אשר ירחיבו פה יביעו חידות, לְנַבֵל כל יקר תבל, האריכו למעניתם, בגוייהם ללשונותם, להוציא דבה על הזמן”⁵⁷. ותהי תורת רמבן הפך גמור מן השיטה הנכריה. ותחת אשר גם הטובות היו רעות בעיניה, טובו בעיני החכם החסיד הישראלי גם הרעות הנראות בארץ, ותהי עצת חכמתו בדבר הזה “להיות אדם טוב [ושמח] ביום טובה וביום רעה יוריד דמעה”⁵⁸ אך לבלתי התהולל ביום טובה ולבלתי התיָאש ביום צרה⁵⁹.

והנפש הזאת אשר שם ה' באדם ואשר יקרה בעיניו לשום אותה למבחר כל היקר אשר בשמים ובארץ, בת אלהים היא אשר כימי עולם ימיה ורק לגור מספר שָנים בארץ, באה הֵנה ולשוב אחרי כן אל איתן מושבה במרום

מֵראש מִקַדְמֵי עוֹלָמִים נִמְצֵאתִי בְמִכְמַנָיו. הַחֲתומִים

מֵאַיִן הִמְצִיאַנִי. וּלְקֵץ יָמִים נִשְאַלְתִי מֵאֵת הַמֶלֶך⁶⁰

ומולדתה הרוממה העשירה את “אנשי הסגולה” לאמר, את נוטריה בטהרה להיות למשכן כבוד ה' גם בעודם חיים על פני האדמה⁶¹.

לתעודה הגדולה הזאת להיות למלאכי ה' עושי דברו על הארץ מתחת. נוצרו כל בני האדם למשפחותם בגוייהם. אולם יען כי כלם סרו מאחרי ה' אֵל אמת, וימרוּ בו ולא נטו אחריו באמונה ובלב שלם בלתי אם אבות בני ישראל בחר בזרעם אחריהם להיות לו לעם סגולה עומד לפניו כל הימים לבצע את חפצו אשר חפץ במין האדם כלו⁶², להכיר ולספר את דגלו את טובו ואת חסדיו אשר הפליאו לכל האדם אשר ברא. לדבר הזה נועדו גם מועדי הקֹדש גם מקומות הקֹדש כי טעם “מקראי קדש שיהיו ביום הזה כלם קרואים ונאספים לקדש אותו, כי מצוה היא על ישראל להקבץ ביום מועד לקדש היום בפרהסיא בתפלה והלל”⁶³. גם על מקומות הקדש דבר כדברים האלה, כי “כוָנת בתי כנסיות לזכות תפלת הרבים – – שיהיה לבני אדם מקום יתקבצו [בו] ויודו לאל שבראם והמציאם ויפרסמו זה ויאמרו לו בריותיך אנחנו”⁶⁴.

ויען כי העם הזה הוא לבדו השומר באמונה רבה את תכלית הבריאה⁶⁵ על כן נחשבו מאד שלשת אבות העם אשר רוחו מרוחם הוא, עד כי כל מקרה אשר קרה אותם בחייהם היה כעין אות ותבנית לכל העתים אשר תעבורנה ולכל המסבות אשר תתהפכנה, על עם ישראל אשר יצא מחלציהם⁶⁶ ועל כן היו בני ישראל בנים לה' אלהיהם אשר גם המות לא יוכל להכחיד את עצמתם ולכלותם ואשר על כן אין להתגעש ולהתיאש גם במות עליהם מת⁶⁷. ובהיות עיני ה' פקוחות עליהם לחשוך אותם מכל עוֹן ונבלה, יש אשר קרה בימי הקדם כי בסור איש ישראל מאחריו ירָאה לו כנגע בבשרו בבגדו או בביתו לאות כי ה' סר מעליו⁶⁸.

ואחרי כי היה ישראל הגוי האחד אשר בחר בו ה' מראשית היותו, נתן לו את התורה אשר לב כל גויי הארץ לא הוכשר לקבל אותה⁶⁹.

ואת התורה הזאת לא כתב אותה משה מדעתו כי אם מפי ה‘⁷⁰ כסופר נאמן “מעתיק ספר קדמוני”⁷¹. ולא ספר חוקים בלבד היא כי אם “כל יקר וכל פלא, כל סוד עמוק וכל חכמה מפוארה, כמוס עמה חתום באוצרה”⁷² ובאהבת רמבן את מדעי תורת הטבע ובדעתו את רוב ערכם, לפקוח את עיני האדם להכיר את נפלאות מעשה ה’, האמין אמונה שלמה כי ראשי עקריהם משרשים בעמקי יסוד התורה⁷³ ו“חמשים שערי בינה שנבראו בעולם”⁷⁴ מקצעות גופי המדעים הם “בריאת המחצב שער בינה אחד, בריאת צמח האדמה שער בינה אחד, בריאת החיות שער בינה אחד – – וכן בבריאת השרצים ובבריאת הדגים ויעלה מזה לבריאת הנפש המדברת – – ומשם יעלה לגלגלים ולשמים ולצבאיהם כי בכל אחד מהם שער חכמה אחד”⁷⁵, ככה נקדשו בעיני רמבן המדעים, הנראים כעין דברי חול בעיני מרבית בני אדם, בקדושת התורה.

ובכל היותו נוטה אחרי הנסתרות, היתה שפץו ברורה מאד בדברו על שלטו ה' בעולמו ובמעשיו. ומליצת רבותינו הקדמונים הטהורה והנאמנה “הוא לבדו ברא את העולם, הוא לבדו מתקלס בעולמו, הוא לבדו מתעלס בעולמו”⁷⁶ לא זזה מנגד עיניו, וימרץ את דברו: “אלהים בעל הכחות כלם”⁷⁷ ו“הוא הכל והכל מאתו”⁷⁸ “מאתו היה הכל בחפץ ויכולת”⁷⁹. וישקוד בכל עוז להשבית מקרב ישראל כל דמיון להויה עליונה אחרת בשמים ממעל, זולת ה' אשר אין עוד מלבדו, עד כי גם דעות רמבם, אשר טרח כל ימיו בדבר הזה לא זכו עוד בעיניו⁸⁰. ועל דבר המלאכים חִוָה את דעתו כי “אין בידיעת שמם תועלת כי הכח והיכולת בלתי אם לה' לבדו” הם⁸¹. ואת החושב אותם לאלוֹה נתן רמבן את עובדי אלהים אחרים חלקו⁸².

לעומת זה נקדשה בעיניו גם הארץ וכל אשר עליה, בחשבו את הארץ ואת השמים לשני עולמות תאומים אשר רוח הטובה היוצאת מאת פני האלהים תחיה את שניהם חלק כחלק⁸³. אך תחת אשר בעולם העליון תרָאה הטובה ותולדותיה בדמות דעה מטוהרה תגָלה בעולם התחתון בדמות מעשה נראה לעיני בשר. גם חזון הנבואה הבא מאת ה' יכוֹן במעשה אשר יעשה הנביא למראה עינים,⁸⁴ כי המעשה הוא העִקר, עד כי גם מיטב ההגיון אשר יהגה לב האדם, האוהב אהבה עזה את האלהים ואת האדם, ירָצה כפלי כפלים בבואו לידי מעשה, אז יהיה לו “שכר מעשה טוב לא שכר לב טוב בלבד”⁸⁵.

והמליץ בין שני העולמות האלה היא התורה, אשר ירדה מן השמים ממעל לשכון על הארץ מתחת. על כן יש אשר הדבר אשר תודיע או תורֶה “יגיד בתחתונים וירמוז בעליונים”⁸⁶ רמז אשר רק אזן בוחנת תקחהו. ואף העתידות אשר נצפנו מכל עין בשר יש אשר תרמוז עליהן התורה רמז נעלם מעין כל העם ונגלה רק לעין חכמי לב⁸⁷. אך לא הרמזים, אשר רק עין חדה אחת מני אלף או רבבה תשורֶנו מהם לבדם הקרסים ביד התורה לחבר אחת אל אחת את התחתונות אל העליונות, כי אם גם ביד כל העם מקצה, כֶחָכָם כָאִיש הַתָם, מסרה תורה מכשירים רבים ונאמנים, נוֹחים מאלה, לקנות ולקיים בידם נחלת עולמים במחיר מעשה יד אנוש דלה. המכשירים האלה הן מצוֹת המעשה. יש מצוה קלה מאד שהיא עדות לדעה נשגבה עד מאד, או זכרון למעשה ה' הגדול והנורא. מזוזה קנויה בזוז אחד, קבועה כהלכתה, עדות היא לבעליה כי “כבר הודה בחידוש העולם ובידיעת הבורא והשגחתו וגם בנבואה”⁸⁸. וכל מצוֹת הזכרון אותות הן לכל המופתים אשר הפליא ה' לעשות לאבותינו בימי קדם. והמצוֹת ההן אשר תמצא ידנו לעשותן בכל עת הן לנו עדים כיום במקום עצם המופתים ההם אשר היו לעדים לאבותינו על יד ה' הגדולה⁸⁹. על כן משפט אחד וערך אחד למצוה הקלה ולמצוה החמורה “שכולן חמודות וחביבות” המזכירות לנו בכל עת את ה' ואת טובו⁹⁰.

ותכלית המצוֹת כֻלָן מִקְצֵהֶן עד קְצֵהֶן לא נִתנו לנו מיד ה' בלתי אם “למנוע ממנו נזק או אמונה רעה אות מדה מגונה”⁹¹ והכלל המשולש הזה היה לאב לכמה וכמה פרטים, כי בכל היות רמבן נוטה בכל לבו אל דרך הקבלה, ומוצא בכל מצוה ובכל פרטיה ודקדוקיה המון תעלומות ורזי עולם, בכל זאת, החליט כאחד הפשטנים הגמורים המובהקים כי “הטרפה – – נאסרה מפני הארס או החולי הממית שלא יזיק באוכליו”⁹² וגם יתר “המאכלים האסורים יולידו עובי ואטימות בנפש”⁹³. “– – שכל עוף הדורס לעולם טמא כי התורה הרחיקתהו מפני שדמו מחומם לאכזריותו ושחור וגס ומוליד המרירה השרופה ונותן אכזריות בלב”⁹⁴. וכן “טומאת הזוב באיש מפני היותו חולה חולי כבד מן החליים הדבקים”⁹⁵ “וטעם טומאת שכבת זרע – – כטעם טומאת המת כי המקור משחת”⁹⁶.

כאשר באו אסורים אלה “למנוע ממנו נזק” ככה נתנו מצות אחרות “למנוע אמונה רעה” ממנו, לאמר, להורותנו חכמה “להיותנו נְקִיֵי נפש, חכמים משכילי האמת”⁹⁷. אך חכמה זאת שאמר רמבן להנחיל את בני עמו לא היתה החכמה היונית אשר אליה נשאו יתר חכמי ספרד את נפשם, כי אם חכמת נביאינו ורבותינו התמימים, חכמת “השכל וידוע כי ה' עוזה חסד משפט וצדקה בארץ⁹⁸, וכי רק עשות משפט וצדקה היא הדעת את ה'⁹⁹. כי ככה הורה לנו רבנו זה: “כי אין התועלת, רק שנדע אנחנו את האמת – – להדריכנו בנתיבות הרחמים”¹⁰⁰. כי המצות הנעשיות – – ללמדנו המדות הטובות – – ולזקק את נפשותינו” נִתנו לנו¹⁰¹.

ולמען “מנוע ממנו מדה מגונה” הזכירה לנו תורה “כי עם קדוש אתה לא תבשל גדי בחלב אמו: להיותנו קדושים, שלא נהיה עם אכזרי לא ירחמו, שנחלוב את החלב מן האם שנבשל בו את הבן”¹⁰². מלבד מדה מגונה זו, מדת אכזריות, הזהירה אותנו תורתנו להשמר מכל דבר רע¹⁰³. ומכל מראה דבר נמאס "שהדברים הנמאסים יולידו גנאי בנפש וישבשו כונת הלב הטהור כמו שכל העוֹנות יולידו גנאי בנפש¹⁰⁴.

ועל דבר דרך ה‘, לאמר, הדרך אשר צוה ה’ ללכת בה, היה דבר רבנו משה אל בני עמו בהורותו אותם את תורת אלהיהם לאמר: “וללכת בדרכיו שתעשו הטוב והישר ותגמלו חסד איש עם רעהו”¹⁰⁵ וַיַחֲלֵט רמבן כי מלבד אשר מכל המצוֹת אשר כל רואיהן יכירון, כי חסד ומשפט הן למען היטב לאדם נתָנו, הנה גם אלה, אשר למראה עין רק מצוֹת עבודת ה' הן, אף הן לא לשם עבודת ה' אלהים באו, כי אם רק לעשות טוב לאדם “שאפילו הלולב והסֻכה והתפילין – – אינן לכבוד ה' יתברך אבל לרחם על נפשותינו”¹⁰⁶. שאין התועלת במצוה להקדוש ברוך הוא בעצמו אבל התועלת לאדם בעצמו“¹⁰⁷ ו”כל מה שנצטוינו [הוא רק] שיהיו בריותיו צרופות ומזוקקות מכל סוגי מחשבות רעות ומדות מגונות“¹⁰⁸. ויוסֶף לפרש דבריו לאמר: אין התועלת אליו שיצטרך אל מעשה הקרבנות כי כבודו כאפס ותהו נחשבו לו; שאין התועלת אליו יתברך שיצטרך לאורה כמחושב מן התורה שיצטרך למאכל הקרבנות וריח הקטרת”¹⁰⁹ “ןאפילו לא תקריב קרבן כל ימיך לא יהיה בך חטא”¹¹⁰ כי לא דרש ה' מזבח מיד כי אם הַתר התיר להם לעשותו¹¹¹. ועל שיטתו זאת העיד שתי כתי עדים כשרים ונאמנים, הלא הם כתבי הקדש ואת כל רבותינו הקדמונים באמרו על המצות “כלם לתועלתנו בלבד וזהו כמו שאמר אליהוא: אם צדקת מה תתן לו או מה מידך יקבל איש כמוך רשעך ולבן אדם צדקתך, וזה דבר מוסכם מכל רבותינו”¹¹².

ובהיות החסיד הזה יודע מאד את רוח בני האדם, הכיר את הנכונה “כי לא יהיה עם רב כולו נזהר במצוֹת כולן שלא יחטא בהן כלל”¹¹³. אף את זאת הכיר “שאי אפשר להזכיר בתורה כל הנהגות האדם”¹¹⁴ וכי על כן גם בעשות ההמון הרב את גוף המצוה הכתובה לכל חוקתה, עוד "ימצא בעל התאוה מקום להיות שטוף בזמת אשתו או נשיו הרבות, ולהיות בסובאי יין זוללי בשר, וידבר כרצונו בכל הנבלות, שלא הוזכר אסור זה בכל התורה, והנה יהיה “נבל ברשות התורה”¹¹⁵ על כן העיר רמבן את אזן העם לדעת כי ראשית התורה היא תרבות המוסר, וכי לפני בואם עוד אל הר סיני כבר “שָם לו חוק ומשפט: לאהוב איש את רעהו ולהתנהג בעצת הזקנים, והצנע לכת באהליהם בענין הנשים והילדים, ושינהגו שלום עם [הנכרים] הבאים למכור להם דבר, ותוכחות מוסר שלא יהיו כמחנות השוללים אשר יעשו כל תועבה”¹¹⁶; וכי ככה הוא דרך התורה “כי מתחלה אמר [הכתוב] שתשמור חוקותיו ועדותיו אשר צִוְך ועתה יאמר גם באשר לא צִוְך: תן דעתך לעשות הטוב והישר בעיניו כי הוא אוהב הטוב והישר – – וכל הנהגות האדם עם שכניו ורֵעיו וכל משאו ומתנו – – ואפילו מה שאמרו פרקו נאה ודבורו בנחת עם הבריות – – אחרי שהזכיר מהם הכתוב הרבה – – חזר לו בדרך כלל שיעשה הטוב והישר בכל דבר עד שיכנס בזה הפְשָרָה ולפנים משורת הדין”¹¹⁷. ולא רק בימי שלום כי אם גם בעת השחת כל עָם את דרכו, בשעת המלחמה. גם אז “הכתוב יזהיר בעת אשר החטא מצוי, והיודע במנהגי המחנות היוצאות למלחמה כי יאכלו כל תועבה ויגזלו ויחמסו ולא יתבוששו אפילו בנִאוף וכל נבלה [וגם] הישר באדם יתלבש אכזריות וחמה בצאת מחנה על האויב ועל כן הזהיר הכתוב ונשמרת מכל דבר רע”¹¹⁸.

ובאהבתו את חרות האדם דבר רמבן גדולות על מִצְוַת שִלוּח העבד לחפשי כי “המצוה הזאת נכבדת מאד” וכי שקולה היא כמצות שבת בהיות גם היא זכר למעשה בראשית וזכר ליציאת מצרים שהן שתי אבני הפנה לכל התורה וכי גדול עוֹן היחיד הכובש את עבדו ואת שפחתו לבלתי שַלַח אותם לחפשי, כַעֲוֹן הגוי כֻלו בַהֲפֵרָם את מִצְוַת שמיטת הארץ בהיות משפט גָלוּת חרוץ על שני עֲוֹנות אלה וכי על כן היה משפט העבד הראשון לכל המשפטים אשר שם משה לפני בני ישראל¹¹⁹ ולא על עבד עברי בלבד דִבֵר רמבן כי אם גם על העבד הכנעני הנמלט, גם מבית אדוניו הישראלי אל ארצנו דבר על לב קוראי התורה בהמון לב “שהיא מצוה שיהא בן חורין ולא נעבוד בו אנחנו”¹²⁰.

אף גם זאת הורה רבנו החסיד את בני עמו להתבונן בדרכי התורה, לבלתי שכוח גם לאויבינו הגוים העריצים, אשר גמלו לאבותינו רק רע, גם את מעט הטוב אשר מצאנו בגבולם ולבלתי היותנו להם לאויבים. ובהגיעו אל אסור התִגרה בבני עמון ומואב ואל הכוֹשֶר אשר יכשר דור שלישי לְגֵרֵי מצרים ואדום לבא בקהל ה‘, כתב את הדברים האלה: "והנה ה’ שמר לבני לוט את זכות אביהם שֶלִוָה את נביאו¹²¹ ולכך הנחיל [אותם] מנחלת אברהם – – וכן המצרים, הרחיק שלשה דורות מפני רשעם, אשר עשו עמנו רעות רבות וצרות, אבל לא נתעב אותם לעולם, בעבור שהיינו גרים בארצם, ונמלטנו עמהם בימי הרעב, בכבוד שעשו לאבינו והמליכו עליהם ממנו קצין ומושל וכן עשה [ה'] עם אדום, שמר להם זכות אבות שהיו מזרע קדש, והרחיקם שלשה דורות בעבור שיצאו לקראתנו בחרב ולא זכרו ברית אחים"¹²².

מלבד חקר רוח תורת האלהים שם את לבו אל חקר גורל בני עמו המתראה בהליכות תולדות ישראל ודברי ימיו הנבדלים מדברי ימי כל עם אחר. ואף כי הורה חכם זה כי התורה תניא את לב בני ישראל מבטוח על הנס¹²³, כי לא יעשה ה' נפלאות לעיני בשר בלתי אם באין דרך אחרת להציל את העשוקים מיד עושקיהם¹²⁴. בכל זאת החליט כי הליכות ה' עם עמו ועם יראיו, גם לשבט גם לחסד, מעשי נסים מקצהן עד קצהן. אפס כי הנסים האלה “נסים נסתרים” הם¹²⁵. וכל עין כֵהה לא תדע להבחין בין הקורות אשר תמצאנה את ישראל, ובין המוצאות את כל איש ואיש ואת כל עם ועם¹²⁶. ואמונה זאת כי יסתיר ה' את הנפלאות אשר יפליא את מעשיו אשר הוא עושה את עמו, יסוד גדול הוא מראשי יסודי התורה¹²⁷, יען כי בדבר הגדול הזה נפלינו מכל משפחות האדמה, כי לא השליט עלינו לא את שלטון חוקות השמים והארץ, ולא את סדר תולדות כל העמים, אשר ימלאו את ימיהם בבוא עתם וימותו ויאבדוּ, יען כי בני ישראל “הם הקרובים אליו ויודעים אותן [יותר] מכל העמים”¹²⁸. ועתה אם אמנם תַנחה יד ה' את העם הזה בגדולות ובנפלאות אשר נשגבו מדעת אנוש רואה לעינים, הלא כבר הָחֵל החלו לו החיים הנעלים, חיי העולם הבא בעוד היותו בעולם הזה “ומפני זה תאריך התורה ביעודים¹²⁹ שבעולם הזה ולא תבאר יעודי הנפש בעולם הנשמות”¹³⁰ על כן תטעם הנפש הישראלית הזכה הדבקה באלהיה באהבה והחפצה בתורה במצות ובמעשים טובים גם בעולם הזה טעם נעימות נצח המשומרות לה לעולם הבא טעם אשר גם הגלות המרה לא תמררהו ולא תפיגהו “ואם אסורים בזיקים, בבית כלא שכחנו ברית וחוקים, הלא בה' אלהינו אנחנו דבקים, ובבית שִבְיֵנו הוא חיינו, החיים הטובים אשר אין להם הפסק ואין אחריהם מות, האור הבהיר אשר לא יגאלוהו חשך וצלמָוֶת – – היא הנותנת לעמנו פלטה ושארית כאשר ידעתם, בקרב הגוים אשר עברתם”¹³¹.

ואם הקשיבה אזן רבנו החסיד את קול פעמי הליכות אֵל בכל קטנה וגדולה המתרגשות בגורל עם ישראל, לא יפלא עוד בעינינו, כי היו לו המסות הגדולות אשר נראו בגורל עם ישראל גם למקור דעת אלהים לאות ולעד על היות אלהים בישראל. וכי הוא האל האחד, אלהי המשפט אשר לו לבדו התושיה החפץ והיכולת¹³².

וככל אשר בחנה אזני במעשי האבות רמזים לקורות, אשר תקרינה את העם היוצא מחלציהם, לפרטיהן ככה נשקפו לו פרקים פרקים מתולדות העם גם מיתר דברי התורה. בדברי ברכת יעקב חזה את חזון ימי השופטים¹³³ ומפרשת דברי התוכחה אשר בספר תורת הכהנים נראו לו דברי חרבן הבית הראשון¹³⁴ גם דברים מדברי ימי הבית השני¹³⁵ ומלאֲכוּת יעקב אל עֵשָו שֵעִירה נדמתה לו כעין דוגמה לברית אשר כרתו מושלי בית חשמונַי עם הרומיים שהיא היתה “תחלת נפילתנו בידי אדום”¹³⁶, וכאשר הכיר את אשר עִותו החשמונאים בברית הזאת אשר כרתו חוץ לארצם, אשר לא סקרה בימים ההם כל עין זולתו, כן הכיר גם את מעשיהם הטובים אשר עזו לפלטת התורה ולמשמרתה בקרב ארצם¹³⁷, אשר גם זאת לא שזפה כמעט עין אחרת. אף העמיק להתבונן בטבע התלאות השונות אשר מצאו את אבותינו בתקופות השונות אשר הקיפו עליהם¹³⁸.

וכאשר נקרא זרע יעקב עם הברית, וה' אלהיו נקרא אל אלהי ארץ ישראל¹³⁹ ככה נקראה ארץ אבותיו ארץ הברית ושם ה' נקרא גם עליה, אלהי ארץ ישראל¹⁴⁰, אשר כבודו שוכן עליה על הימים¹⁴¹, עד כי כל הבא שמה תהיה עליו כעין יד אלהים¹⁴².

אולם בהיות רבנו איש שֶכֻלו טוב וחסד המתיק לעמו במתק שפתיו את מרורות הגלות בפקחו את עיניהם כי גם בארץ אויביהם לא מנע ה' את חסדו ולא העלים עינו מהם, כי יש ויש אשר גם “אחרי היותנו בגלות בארצות אויבינו לא נתקלקלו מעשי ידינו ולא אלפינו ועשתרות צאננו ולא כרמינו וזיתינו ואשר נזרע בשדה אבל אנחנו בארצות כשאר העמים יושבי הארץ ההיא או בטוב מהם שרחמיו עלינו”¹⁴³. כאשר נִחַם את עמו נִחם גם את ציון האבלה והשומֵמה, בהוכיחו כי עד אשר יפקוד ה' אותה להשיב אליה את בניה מארצות גלותם טוב גם לה גם להם חָרבָנה מִבִנְיָנָה וכי גזרת השממון אחרי גלות בניה מתוכה היא “בשורה טובה מבשרת בכל הַגָלֻיות שאין ארצנו מקבלת אויבינו וגם זו ראיה גדולה והבטחה לנו כי לא תמצא בכל הישוב ארץ אשר היא טובה ורחבה. ואשר היתה נושבת מעולם, והיא חרֵבה כמוה כי מאז יצאנו ממנה לא קבלה אומה ולשון וכלם משתדלים להושיבה ואין לאל ידם”¹⁴⁴.

ובימי חבוש ה' את שבר עמו בימי שוב ה' את שיבת ציון תֵעָרֶה רוח ממרום, רוח הטוב המשפט המוסר והצדק על כל רוח ונפש, על כל גוי וממלכה בהסר ה' מהם לב האבן ובהנתן תחתיו לב טהור אשר לא יכשר עוד לכל חטא ויצר הטוב לבדו יהיה המושל ברוח האדם יצר אשר לא יַשִיאֵהו בלתי אם לאהבה את ה' את עולמו ואת יצוריו ולעשות רק את הטוב בעיני אלהים ואדם¹⁴⁵

ב. בארצות ספרד צרפת אשכנז ובנותיהן.

דרך אחת לחכמי ספרד ואשכנז מימי רמבן והלאה. הכַפְרַנות הולכת ורבה בתוך החכמנים בספרד ובפרובינצא. זלזול במעשה המצוה. המוסר שב אחורנית. נשואי הנכר. השירה מתנַבֶלֶת. ר' יצחר סגי נהור ותלמידיו המפרסמים הראשונים לתורת הקבלה. המרחק הגדול שבין החקירה ובין הקבלה והצד השוה שבשתיהן. הדרך התיכונה בין שתיהן לחכמי צרפת. רבנו משה מקוצי בעל סמ“ג וּמִדַבְרוֹתָיו. רבנו אלעזר הרוקח. חקירתו ומסרו וגורלו. חכמים בני ישראל בהיכל פרידריך קדר גרמניא. פרידריך זה אויב נורא לישראל. פרידריך באבנבֶרג מושל מדינת אוסתריא חונן ומטיב להם. דונין המומר מלשין את התלמוד. וכּוּח רבנו יחיאל מפריז עם דונין במצות המלך. שרפת התלמוד בפריז. רשעת הכמרים ומשובת האספסוף. אזהרות האפיפיורים שבות ריקם. המלך לודויג הקדוש מגרש את היהודים מצרפת וחוזר וקוראם לשוב שמה. חבור ס' מצות קטן ביד ר”י מקורביל, וסדור התוספות בכתב. וכּוּח רמבן עם פבלו המומר בברצילונא. רמבן יוצא לארץ ישראל ומחזיר למקומו את הישוב שנחרב ביד המונגולים. מחדש את הקהלה ומכונן ישיבה בירושלם. פירושו לתורה מותו מקבורתו. גלות שְלֵמה מארץ אנגל. מעמד ישראל בארצות אירופא. רבנו שלמה בן אדרת – רשבא – בספרד. רבנו מאיר מרוטנבורג באשכנז וגורלו. ורבנו ישע' די טראני ובן בתו באיטליא. חכמי משפחת הענוים באיטליא רבנו צדקיהו בעל ס' שבלי הלקט, המתפלספים בפרובינצא עוזבים את הפשט ומחזיקים בדרך הרמזין כחכמי אלכסנדריא בימיהם. תורת הקבלה הולכת ומתחזקת. ס‘, הזהר. גדולי המתפלספים מתרחקים מן התורה למען התקרב אל הפלספה. פריקת עול תורה ומצוה בקרב בני הנעורים, בפרובינצא. רבנו מנחם המאירי ושיטתו לדרך הלמוד. השמד הגדול בגרמניא ביד הצורר רינדפליש. אבא מרי דון אסתרוק. רבנו אשר – רא“ש – האשכנזי רב בטולידו. חרם על קוראי פלספי יון בימי עלומיהם. גלות היהודים מצרפת. שארית מקצתם בערי האפיפיור שבצרפת. דיני נפשות ביד דייני ישראל בספרד. תרעומת רבנו אשר על זאת. לודויג העשירי ופיליף החמשי מחזירים את היהודים לצרפת. רשעת הכמרים גזרת הרועים וגזרת המצורעים. יהודה ליאוני ושמריה מניגרופונטי מורי כה”ק לרוברט אניוב מלך ניאפל. המליץ קלונימוס בן קלונימוס והמשורר עמנואל הצפרוני ברומי. פי’ המשנה מתרגם מערבית ללה“ק בנדבת קהלת רומי. קהלות של קראי חוזרים לדת הרבנות. ישוב חרושת ומרכולת בארץ ישראל. ר' אשתורי פרחי בא”י וספרו כפתור ופרח. השמד הראשון באספמיא במדינת נַבֶרא. אבנר‑אלפונסו די בורגוש ודִבותיו והמלשין הנוצרי גונזלו מרטינֶץ. ר' לוי בן גרשון – רלבג – וחדושיו בגבול המדע וספריו וברואיו בגבול התורה. באורים ליד החזקה: מגדל לר' שם טוב אן גאון ומגיד משנה לר' יום טוב די טולושא. רבנו יעקב בעל הטורים ודרך רוחו ורבנו יהודה אחיו. רבנו ירוחם ור' דוד אבודרהם וספריהם ר' שמעון מקינון בעל הכללים והסדרים ור' יצחק הישראלי התוכן תלמיד רא“ש. הרגות באְֶלַזס ביהם ומֶהרן. השמד הגדול מימי המגפה השחורה. פולין מפלט לישראל בעת ההיא. רוָחה בימי דון פֶדרו מלך קשטיליה. וכוחי כמרים עם חכמי היהודים. רבנו נסים גירונדי באוריו תשובותיו ודרשותיו. רבנו פרץ ור' מנחם בן זרח וספרו צדה לדרך וגורלו. רבנו יצחק בן ששת גדול הדור והפלסף החסיד ר' חסדאי קרשקש. ר' יוחנן בן מתתיהו זוכה בדינו לפני ריב שור”ח קרשקש עם ר' ישע' אשכנזי המערער על רבנות ריב“מ בפריז. שפלות “הרבנים מצד המלכות” בספרד. קלקול המדות והמוסר בספרד. וס' המוסר לר' שלמה אלעמי. השר פיכון היהודי מומת בידי גדולי היהודים בְסֶוִילָא. זעף המלך והשרים ע”ד הרצח הזה. הרגה גדולה בפראג. שמד נורא בקהלות רבות באספמיא. קדוש השם במדה מרובה. האנוסים הראשונים. שֶקֶט ומפלט בפורטוגל. ומורך לב פליטי השמדות באספמיא, ובטחון ואומץ לב בקרב פליטי השמדות באשכנז. שירת העוז לר' אביגדור קרא בפראג.

5151–4990

ימי תגבוֹרת קנאת הדת הקתולית ופרי תולדותיה לישראל.

נפלאים דרכי גורל אנשי המופת. יש אשר יעמול אדם גדול כל ימיו לקרב את לבות בני עמו להיות ללב אחד, והמעט כי לא יצלח הדבר בידו, כי אם ירחב עוד הפרץ לרגלי מעשהו; עוד יְגִיעַ איש זה תם לריק, והנה איש אחר מאנשי השם, אשר עיניו היו על בדק אחר לחַזקו, זוכה ומצליח גם בדבר זה, לקרב לתומו את הרחוקים בדעותיהם לתת להם דרך אחד. הנה על חפץ רבנו משה בן מימון בכל מעשיו, ואף כי בספרו היד החזקה אשר אין דומה לו, היה לתת פנים אחדים ורוח אחת לכל בני הגוי כלו למקטן ועד גדול, והנה יצא מתחת ידו ספר “מורה הנבוכים” וַיָטֶל סער גדול אשר לא קם לדממה ימים רבים מאד, ואשר שארית רתיחותיו לא נחו כמעט עד היום, כי לא התעכלו עוד דבריו גם בתוך מעי הדורות האחרונים. על יד גדול החכמים הזה התנשא עוד חכם גדול ואדיר הדומה לו בכבודו בצדקתו ובטהרתו, הלא הוא רבנו משה בן נחמן, אשר מרבית מעשיו היו פונים רק אל עֵבֶר אחד, אל חקר התורה לשמה, מבלי עלות על לבו כי ישא תלמוד תורתו פרי לעמו, גם בגבול חיי המעשה להרבות גם את השלום והאחדות, והנה הצליח ה' אותו, כי ברבות הימים היה לנס אחד לנפוצות תופשי התורה ובדעותיו הטהורות הָשלמו, לא רק הרבנים אשר רק התורה לבדה היא כל גבול חקרי לבם, כי אם גם כל הנוטים אחר הפלספה גם הנוטים אל הקבלה, אשר בקרבם שהו אותו כמעט למופת בדרכי רוחם. למן היום אשר החלו לקום חכמים אנשי שם גם בספרד גם בשתי הארצות – צרפת ואשכנז –, שכנו שתי גָלֻיות אלה לבלן לבדד. הן אמנם כי מפרק לפרק הוטל איש רב חכם מארץ אל ארץ, במחצית הראשונה למאה החמשים ותשע “בא למדינת קורטובא חכם גדול מצרפת ושמו רבי פריגורס”¹ ומאה שנים אחריי כן בא רבי אברהם בן עזרא לדרום צרפת לאנגליא ולאיטליא ויתחזק לשפוך עליהן את רוח ספרד. ומי יודע כמה חכמים אחרים היו יוצאים ובאים הנה והנה. והחכמים ילידי הארצות השונות לא קרבו זה אל זה. גם בימי היות, לרגלי גזרת האלמוחדים, פרובינצא אשר בדרום צרפת הקרובה מאד לספרד, למקלט לחכמי ספרד הלא הם בני תיבון ובית קמחי וחבריהם, לא קלטו הפלטים האלה הרבה מאוח תורת שתי הארצות ולא יושבי שתי הארצות מרוחם. ודבר זה היה נוהג ובא מראשית ימי הגדולה והתפארת לתורה גם בספרד גם בצרפת ואשכנז, י לא ידעו ראשיי חכמי הדורות הרחוקים איש את אחיו. רבנו יצחק האלפסי לא ידע את רש“י ורש”י לא ידע את הרב האלפסי, ואולי לא שמע איש מהם גם את שֵמע רעהו. קרוב הוא כי רבנו יוסף מגאש לא ידע את רבנו תם ורשבם והם לא ידעו אותו. לא כן למן היום אשר שם רבנו משה בן נחמן את תורת חכמי ספרד ארצו ואת תורת רבני צרפת לאחדים בידו למן היום ההוא והלאה קבצה רוחו את תופשי התורה אשר בכל הארצות ולא היו עוד לשתי כתות מחולקות בתוך שתי רשויות חלוקות כי אם רשות אחת מעורבת ומשותפת לכל דבר תורה חכמה ומוסר וצדקה.

ומה נפלא הדבר כי הדבר אשר לא עלה כמעט על לבו לכַוֶן את דעתו אליו, הלא הוא קרבת חכמי הארצות הרחוקות והדרכים הנבדלות עלה ביד רמבן מאליו, ובדבר אשר העיר עליו את כל כחו ולבבו, להטיל שלום בין מחזיקי המורה ובין החולקים עליו לא הצליח. הן אמנם כי אמרי אשר התרגשה שרפת המורה דממו הרוחות, כי המעררים אשר לבם היה לשמים מתחלתם ועד סופם ראו עד כמה כח המחלוקת מגיע ויבָהלו ויסוגו אחור, אך בעלי מחלוקתם לא הפילו מדרכם אשר החזיקו בה.

המתונים אשר בתוכם, אשר קשה היה להם לפרוש מִפַלְסַפְתָם, ובכל זאת לא נתנם עוד לבם למשוך את ידם כֻלה מן התורה הניחו את רוחם בהחזיקם בדרך הרמז בפתרון דברי התורה. אך ברמזיהם אלה היו נוטים תמיד גם מפשט התורה, גם מרוחה ומטעמה, למען ענות אמן אחרי דעות יון וערב. והפוחזים אשר בקרבם החלו לתת דוֹפי ביד רמה גם בּמקרא ובתלמוד גם בדעות אשר נתן גם רמב"ם בספרו מורה הנבוכים את נפשו עליהן ויכחישו גם בחדוש העולם ובמעשה הנסים אשר שָם המורה הגדול הזה ליסודי התורה. ואל בושו לקרוא על משוגותיהם ועל משובותיהם את שֵם רמבם וספרו מבלי דעת או מבלי זכור את המלחמה הגדולה אשר נלחם החכם ההוא בספרו ההוא על דבר החדוש בחכמת יָוָן כלה באריסטו ואת הדברים הנשגבים והנמרצים אשר דִבר על הפִנה הראשה הזאת ועל תולדותיה². ואם מרו הסוררים האלה גם בדברי ספר המורה אשר בשמו התהללו כל היום, לא יפלא עוד כי בעטו שבעתים ברגל גאוה בספר השני, בספר “משנה התורה” אשר כתב רבנו משה בן מימון להורות את מעשי המצות לכל חוּקתן ולכל משפטן, ויקומו וַיָפֵרוּ את מִצְוַת ציצית תפלין ומזוזה והמונים המונים מדלת העם נפתו אחריהם וילכו מדחי אל דחי ויתחתנו גם בבנות הנכר ויפרקו מעליהם כל עול תורה ומצוה. ואנחנו רק חָטא נחטא לאלהים ולרבנו הגדול רמבם ראש מורי התורה והמצוה אם נחלל את שמו המהולל על המרעים האלה לקרוא אותו על דבריהם ומעשיהם.

האנשיםם האלה אשר הרבו להתפלסף ואשר בחוקות התורה מאסו נתקו מעליהם את מוסרות המוסר אשר בין איש לרעהו וישקרו גם לאחיהם בני עמם וגם לבני הנכר לרע מאד בעיני חסידי ישראל הישרים והתמימים אשר החזיקו בכל אז גם בתורת אלהיהם גם בישרת לבם³.

ומלבד המוסר אשר ירד עשר מעלות אחורנית בספרד לרגלי התחכמות קפויה ומזויפת, החל גם הכשרון, אשר מקצוע השיר והחזון היה אחד מראשי מוסדותיו ללכת הלוך ודל. למשוררים, הרמים והנשאים, אשר מלבד שירי שעשועיהם אשר יצרו להם לפעמים לשחק בם, היה ענין מבחר שיריהם ומרביתם מרום ונשגב, היה רבי אברהם בן עזרא המאסף הנוסע לאחרונה. אך בימי אלחריזי החלה השירה לרדת מכבודה עד כי בעד בצע כסף או בעד אשפר ואשישה, אשר נתנו למשורר או אשר חשכו ממנו, היה נכון המשורר להכתיר זר תהלה לראש המרבה ולשפוך בוז וקיקָלון על ראש הממעיט, ולבלתי שמור פיו מדברי נבלות חלקלקות חשק ועגבים, אד אשר בימים ההם הֵחֵלו אנשי לב אשר רוחם הֱצִיקָתַם “לנטוש זמירות הידידים והרֵעים, ולבלום פה מלגַנות הכלַי אשר כליו רעים ולשמור לפה מחסום מלשבֵח הנדיבות והשועים ומלקרוא בשירי הנודדים והתועים, אשר במדבר החשק רועים”⁴

למראה הקלקלה אשר זממה להטות את היהדות אל פאת השמאל, אל פלספת יָוָן וערב, התעוררה בקרב המחנה בעֵבר אשר מנגד כת חכמים מתחזקים להחזיר ולהסיע אותה בכח גדול אל אפסי קצה הימין, ולהעטות את התורה במטה רזי עולם אשר דבר אין להם עם שיטת אריסטו. אבני המוסדות לכונן שיטתם, היו ספריי הנסתרות הראשונים הלא הם ספרי יצירה, פרקי היכלות וספר הקנה⁵. הרב הראשון אשר החל לסדר את השיטה הזאת, אשר קראו לה קבלה, היה רבי יצחק סגי נהור, בן רבי אברהם בן דוד בעל ההשגות לספר יד החזקה, ושני תלמידים היו לו ושמותם רבי עזרא ורבי עזריאל⁶ צעיר גירונא אשר בספרד. המה הרחיבו תורת רבם בדבר הנסתרות, ויתנו מרוחה על האדם הגדול רמבן בן עירם. את הספירות הנזכרות בספר יצירה, אשר ראשית משמען, לפי דברי הפותרים הראשונים, היא עשרת המספָרים⁷ שהם יסוד לכל מנין, פתרו בעלי קבלה פתרון אחר, כי הן עשר מדות אשר על פיהן ינהג ה' – אין סוף – את עולמו; הן הן כלי אוּמָנוּתוֹ, בהן ברא את השמים ואת הארץ ואת כל צבאם, גם כל מעשה אשר יֵעָשֶה וכל חדשה אשר תתחדש בכל עת ובכל שעה, בשמים ובארץ, בגבול הדומם, הצומח והחי ובאדם, בבשרו וברוחו ובגופו ובנשמתו ביד הספירות יֵעָשו. והן הן גם תבנית מופת לכל הנראה ולכל הנמצא בעליונים ובתחתונים. ובשתים ועשרים האותיות הנזכרות בספר היצירה, שהן מוסדות כל כתב וכל לשון, מצאו המקובלים בצורותיהן, בצירופיהן ובתוכֶן רמזי חשבונותיהן – גימטריא – עמוקות ותעלומות אין מספר⁸. ויען כי הסתעפה השיטה הזאת לסעיפים אשר לא יסָפרו מרוב, ויען אשר תדבר את דבריה במליצות סתומות הידועות רק לבעליה הבאים בסודה, לא רבו בקרב הקהל מעולם התלמידים השוקדים על דלתותיה והיודעים אותה לכל פרטיה. אולם יען כי מלבד הגיון לב בעלי הקבלה, היה משפטם מעודם לשַוֹת כבוד והדר כל כּל מצות ה' ולמַלא אחריה בכוָנת הלב בקדושה ובטהרה, היו רבים, אשר גם מבלי דעת אותה, חשבו אותה למקור חכמה ויראת ה‘, בהקבילם את רוח החיים המתרגשת בעבודת אלהים הנעבדת בידי בעלי השיטה הזאת, ובין הקֶרח והקפאון הקודר והשומם על מעשי העבודה הנעשה ביד יתר העם בדורות ההם “בספרד, שבורחין מן המצוה עד שצריכין לשכור אחד מן השוק”⁹ להוציא הרבים ידי חובתם הדומה עליהם כמשא כבד. ובדבר הגדול הזה הועילה והצליחה הקבלה באמת לפחת עוד רוח חיים באף היהדות אשר אכלה היונית את כל כחה, ולהשיב לה את קדושתה הראשונה. ובכל היות עצם עניני הקבלה הסתומים והחתומים, סגורים ומסוגרים מפני מרבית הקהל הגדול בימים ההם, יען כי לא הסכינו בה מתמול שלשום¹⁰ ולעומתם היו עניני הפלספה הנפחתים מרוב הלשונות הממשמשות בם, שגורים בפי כל, היו ביד המקובלים אבני חן אשר משכו אבירים בכחן. את ערך האדם אשר השפילה החקירה היונית עד עפר¹¹ הרימה הקבלה עד שמי מרום ותשם אותו לאות ולדוגמה לכל אשר בשמים ממעל ועל הארץ מתחת¹²; החקירה ההיא הגביהה את המלאכים על האדם כגבוה השמים על הארץ ובעלי הקבלה בִכרו הרבה הרבה את האדם על פני המלאכים¹³; ספרי חכמי ספרד הכתובים בטעם תלמידי חכמן יון – מִלבד ספר הכוזרי – היו דבריהם מעט מִזְעָר על דבר עם ישראל, בהיות עיניהם רק אל חקרי הדעות למרקן ולצחצחן, והמקובלים שמו את כל לבם אל ערך העם אשר בחר בו ה’ וירוממו את טובו ואת אָפיוֹ את כל מקרה קטן אשר קרה אותו ואת גדוליו עד לשמי שמים, ויֵחשב להם דבר עמם כדבר אלהים. ובדברם על גורלו ועל אחריתו היו להם גלות האומה וגלות השכינה גלות אחת. וגאולת שתיהן גאולה אחת, העתידה להיות גאולת כל העולם כלו. גאולת כל היצורים ומקרא דרור לכל אשר רוח חיים באפו, ובכלל הדבר רחב לב המקובלים עד כי לא הוזילו אף כל יציר קל, ולא כל מראה וכל מעשה אשר יֵרָאה ויֵעָשה אף כי מצער הוא. על כן התעַלה בעיניהם גם ערך העולם התחתון, יען אשר גם בו נמצאו הרבה סִמני הכשר טהרה וקדושה, ואינו נבדל מן העולם העליון כי אם ברב או במעט, ובכל יתרון המדרגה הגבוהה על המדרגה השפלה ממנה, הנה שתיהן שלַבי‑גרם מעלות אחד הן. לא כן בעלי השיטה היונית, בעיניהם לא נחשב העולם הזה כי אם כחומר עכור מלא סיגים, אשר חלאתו לא תצא ממנו לעולם. ותחת אשר חזו מרבית חכמי ספרד את חזות הכל רק בראות חכמי יון, עולם נוהג כמנהגו, סדר חיים אשר אין חפץ ולא נֹה בו, שאשר אין קץ לכל עמלו שמעולם לא חדל ועד עולם לא יחדל, החליטו בעלי הקבלה כי דרך רוח מין האדם כלו עולה מחיל אל חיל מדור אל דור, ועולמו מעלה עמו, וכי לא ברא ה' את עולמו הגדול הזה, בלתי אם להיות הולך וגָדל וטוב, להָתם כל חטאת, להמתיק כל מרה, להפוך כל קללה לברכה ולהביא צדק עולמים כי “תכלית הבריאה היא תכלית הטוב”¹⁴.

הן אמנם כי כל הדעות הצרופות והנעלות האלה, אשר התיכו המקובלים עם שיטת הספירות למוצק אחד, בנות הנבואה והאגדה הן אשר מעולם התוַדעו בטהרתן לכל חכם ולכ צדיק בישראל, בכל זאת הגדילו בעלי הקבלה לעשות בהרימם אותן על נס ובהפיצן אותן בקרב הקהל. לעומת זה לא הטיבו לרוח התורה בתתם מהלכים בתוך כל העם למיני רזים ורמזים הראוים רק לאנשי קדש יחידי הדורות. כי מלבד טבע עצם ענין כזה כי עלולות הנפשות להשתבש בו שבוש מזיק ומסוּכן מאד, הנה מצאו כמעט בכל דור ודור אנשי רמיה¹⁵ מחסה ומסתור בצל הסודות והנסתרות להתעות את ההמונים במזמותיהם ובנכליהם ולהוליכם שולל בדרכי תהוּ. על כן ככל אשר יש לנו להחזיק טובה רבה לשיטת הקבלה על הכריעה את הכף כנגד הכפרנות הנפרצה ככה יש לנו להכיר ולהוקיר את גדולי רבותינו אשר גם בדורות ההם שמו את כל לבם לנצור את הדרך אשר דרכו בה אבותינו מעולם מבלי פנות אנה ואנה.

כי אף כי שונות היו דרכי שוחרי הפלספה בדורות ההם מדרכי בעלי הקבלה, באמור בעלי הקבלה בלב שלם לרפוא את היהדות מן התחלואים אשר חלתה בה הפלספה, בכל זאת נמצא צד שוה ביניהן, כי שתיהן אמרו להנחיל, כל אחת לפי טעמה, את בני עמן דעות או רמזי דעות, אשר מרבית החכמים, נלאו למצוא את דוגמתן מפורשת בתורה העתיקה הכתובה והמסורה בידם. על כן בעוד אשר רבו בארץ ספרד ובמדינת פרובינציא הפונים אל הימין או אל השמאל, התחזקו חכמי צרפת להַשיר את עפעפיהם לנגדם מבלי העֵיף עין הנה והנה ולא נשאו את לבם הטהור בלתי אם אל התורה התמימה “להבין ולהשכיל לשמוע ללמוד וללמד לשמור ולעשות” את כל דבריה מבלי הוסף עליה דבר אשר לא מצאו מפוֹרש בפיה ובפי נביאיהם ובפי משנתם ותלמודם. את הדבר הזה הביע רבנו יהודה החסיד בפה מלא ובשפה ברורה כי בכל חכמתו וצדקתו לא יזכה האדם, בלתי אם בהיות לו רק דברי המקרא והתלמוד לבדם לתורת אלהים אמת¹⁶ ועל כן היו לו למורת רוח גם מעשה מחשבי קצים גם השבעות המלאכים וזכרון שמותיהם בנטות לבו גם מן הנסתרות¹⁷ גם מן הפלספה. ורב אחד אשכנזי, רבי משה תקו, קרא ריב גם על החקרנות גם על הקבלה במקוריה הראשונים¹⁸.

תחת החקרנות היתרה, ילידת ארץ יון, אשר הוליכה את חכמי ספרד בגדולות ובנפלאות מהם, מסכה ספרות המקרא והתלמוד על חכמי צרפת ואשכנז, אשר בה לבדה הגו כל ימיהם, רוח דעת צלולה ואהבת הפשט, המתקבל על כל לב תמים ובריא, עד כי החליט אחד מפוסקיהם הותיקים והתמימים על דבר עצם המלאכים לאמר. “הכחות הטובות אשר מהם נמשכו המעלות הטובות נקראות מלאכי השרת והכחות הרעות נקראו מלאכי חבלה”¹⁹.

למען הגבר את תלמוד התורה התמימה את מעשה מצותיה ואת טהרת הלב על חקרי דעות הנכר אשר מרביתן אין פרי בעמלן, קם בצרפת איש חסיד וענו וגדול בתורה, למורה דובר צדק הלא הוא רמנו משה מקוצי²⁰ (5020‑1260) אשר נחשב עוד על בעלי התוספות. רבנו זה ידע הוקיר את רמבם ואת מעשיו ואת פרי מעשיו להרביץ תורה בישראל מאד מאד²¹ ויחבר ספר פסקי הלכה בשם ספר מצות גדול²² (– סמ"ג) על כל המצות גם על הנוהגות רק בזמן שבית המקדש קיָם וישַו את נפשו במרבית הלכותיו כתלמיד נאמן לרמבם ולא נטה מאחריו בלתי אם במקום אשר חכמי צרפת רבותיו יורו אחרת²³.

אף כבד הרב מקוצי את המדע וישם את חקר טבע גוף האדם ואת בניָנו ותכונת אבריו למקור חכמה ומוסר לקהל שומעיו²⁴. אך בתורת מוסרו ובטהרתו הגדולה אשר לא סר ממנה, היה תלמיד נאמן לרבנו יהודה החסיד רבו המובהק גם בתלמוד והלכה. וככל אשר בִכרו כל חבריו הצרפתים את הפשט והדעה והצלולה על פני הסוד והרמז בגבול התורה, ככה לִמד הוא ככל חכמי ארצו מפי רבו לבלתי חשוב לפרי חכמת אישר רק את המעשה הטוב ולא “חכמת דברים” אשר אין שארית לה בחיים²⁵.

ויתחזק רבנו משה הצרפתי הזה, ויעזוב את עירו ואת ארצו ויקם וילך ארצה ספרד ופרובינציא, אשר קרוב הוא כי לא ידע גם את שפת יושביהן אל נכון, ויתן את כל לבו לגדור בלשונו הרכה הדוברת שלום, את הפרצות אשר פרצה החקרנות הקפויה בקרב אחיו בגבול התורה המצוה והמוסר. ויסב מעיר לעיר ויטף באזני אחיו, את תוכחותיו הרכות והנמלצות אשר שלשה פנים היו להן, הלא הן: טהרת הדעות, משמרת המצוה ומשמרת הצדק. את עיני “חכמי ספרד” אשר היו לו מהְלכים ביניהם, שקד לפקוח ולהוכיח להם מה רעוע היסוד אשר עליו הטביעו המפלספים את אדניהם, בהעידם עליהם את דבר המקרא האומר: “דע את אלהי אביך” ובהאמינם כי הדעת את שיטת אפלטון או אריסטו, היא דעת האלהים האמורה במקרא זה, מפי דוד אל שלמה בנו, והנשואה על שפ נביאי אלהי ישראל. ויוֹכח להם הרב מקוצי “כי בה הביע דוד במצותו זאת אשר צוה לבנו “דע את אלהי אביך ועבדתו;” שכמו שהוא חנון ורחום ועושה משפט וצדקה כן תעשה אתה. והא לך שני עדים: יאשיהו, שנאמר עליו: אכל ושתה ועשה משפט וצדקה אז טוב לו דן דין העני ואביון אז טוב לו הלא היא הדעת אותי נאום ה' ונאמר עוד [מפי ירמיהו]: אל יתהלל חכם בחכמתו – – כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע אותי כי אני ה' עושה חסד משפט וצדקה בארץ כי באלה חפצתי נאום ה'”²⁶.

תוכחת כזאת, אשר יש עוד להוסיף הרב עליה, אמנם היא סם מצרף ומטהר את דעת אלהים אלהי ישראל מכל סיגי נכר. רוב הדבר כי בדבר טיב הדעות דִבר רק באזני המבינים, אולם באזני הקהל הגדול הנאסף אל בתי הכנסיות דִבר רק על דבר המצוֹת אשר הזניחו, הלא הן מצות ציצית תפילין ומזוזה, ועל כלן על דבר הנשים הנכריות אשר נָשאוּ רבים מהם. לדבריו על אודות משמרת גופי המצוֹת בפרטיהן ודקדוקיהן, היה מקדים את מִדַברוֹתָיו על דבר ערך האדם בכללו ועל ערך ישראל ותורתו עד כי נראו להם מצוֹת המעשה כענפים היוצאים משוֹרש עבודת אלהי ישראל הכוללת, אשר הטיף עליה באזניהם על כן ערבו עליהם דבריו. אף הבליע להם דברי עצה ותחבולה איככה יש להם לכלכל דבריהם עם המסיתים הנוצרים היוֹקשים להם פחים ומה יש להם להשיב על דבריהם²⁷.

ולא רק אל המצות אשר יעשה איש ישראל לשם עבודת ה' שם הרב הנכבד הזה את פניו לחדש את כחן, כי אם תורה אחת ומשפט אחד היו בעיניו למצו אהבת ה' ויראתו ומשמרת פקוּדיו, וּלמצוֹת המשפט החסד והצדקה אשר בין איש לרעהו. ויהי מדריך במִדַברוֹתיו את אחיו בני עמו למדת הענוה²⁸. וילך גם הוא בדרכי מורהו הזך והטהור רבנו יהודה החסיד להחמיר מאד מאד באסור הונאת הנכרי²⁹ ולהזהיר מן האִסָר הזה והזהר בדברים נכוחים ומרצים מאד ולהודיע “כי המשקרים לגוים וגונבים להם” חטא גדול הם חוטאים לה' אלהי ישראל, מפני “שאומרים הגוים אין תורה לישראל”³⁰. ויוֹרֵם הרב מקוצי להחמיר עוד יותר מאשר החמירו בדבר הזה חסידי מורי ישראל מדור דור "כי עתה שהאריך הגלות יותר מדי, יש לישראל להבדל מהבלי העולם ולאחוז בחותמו של הקדוש ברוך הוא שהוא אמת, ולא לשַקר לא לישראל ולא לגוים, ולא להטעותם, ולקדש עצמם אף במותר להם שנאמר שארית ישראל לא יעשו עולה ולא ידברו כזב ולא ימצא בפיהם לשון תרמית. וכשיבא הקדוש ברוך הוא להושיעם, יאמרו הגוים בדין עשה, כי הם אנשי אמת ותורת אמת בפינם. אבל אם יתנהגו עם הגוים ברמאות יאמרו ראו מה עשה הקדוש ברוך הוא, שבחר לחלקו גנבים ורמאים³¹.

וה' היה עם פי הרב התמים הזה, ודבריו התמימים עשו פרי רב מאד, כי בכל המקומות אשר עבר הטו שומעיו את אזנם אליהם³² עד כי חזרו "וקבלו עליהם אלפים ורבבות מצות תפלין ומזוזות וציצית³³. ויהי המעט משומעיו כי שבו לקיֵם את המצוֹת הנזכרות, שאין בהן טוֹרח ורק מֵעַצלות ומרפיון וּמפַחזות הזניחו אותן, כי אם שמעו לקול המוכיח הזה גם בדבר הקשה מאד, ויעמדו בנסיון אשר אין כמוהו, כי הוציאו גם את הנשים הנכריות (4996‑1236)³⁴ אשר נשאו להם למיום אשר החלו לפרוק מהם עוֹל התורה. ובכן הגדיל רבנו משה מקוצי בימיו את מעשיו, כאשר הגדיל עזרא הסופר בימיו. וכמעט ברור הדבר כי הֵחֵלוּ שָבֵי פשע אלה להטיב את דרכם ואת מעשיהם גם בדברים אשר בין איש לרעהו.

וגם השמים והארץ שתו ידם עם הצדיק התמים הזה כי ענו אמן בכל כחם על דברי תוכחותיו, כי חזיונות נראו ברקיע השמים בימים ההם, גם הארץ רגזה תחתיה, גם חלומות רעים הבעיתו את יושבי הארץ גם את בני ישראל גם את הנוצרים. וירך לב הפושעים וישובו אל אלהי אבותיהם³⁵.

כאשר העמיד רבנו יהודה החסיד הצרפתי, בן רבי יצחק מעיר פאריז, את הרב מקוצי לתלמיד יוצא בעקבותיו להטיף מוסר וצדק בישראל, ככה הקים רבי יהודה החסיד האשכנזי, בן רבנו שמואל מעיר רֶגֶנסבוּרג, תלמיד זך וטהור הלא הוא רבנו אלעזר בן יהודה מעיר ורמייזא (מ' 4990‑1230), אשר על שם ספרו נקרא “הרוקח”, למורה צדק ומישרים לקהל עמו. חטר היה מגזע משפחת רבנו קלונימוס, מלוקא אשר הביא כרל הגדול בימיו מאיטליא לגרמניא, ומלבד אשר היה רבי יהודה רב גדול בתורה כאחד גדולי דורו³⁶ ופַיטָן³⁷ היה תוכן וידע גם מדעי החול הידועים אז באשכנז³⁸ ותחת אשר הרב מקוצי החזיק בדרכי גדולי בעלי התוספות ליַחֵד את כל לבו אל הנגלות לבדן כאשר הורוהו רבו רבנו יהודה החסיד הצרפתי, שם רבנו הרוקח את פניו גם אל הקבלה כאשר הורהו רבו החסיד מרגנשבורג. אולם שונה היתה שיטת רבי אלעזר משיטת המקובלים אשר בספרד, כי את דבר הספירות לא העלה עוד על שפתיו, אולם תחת זה הִרבה לשום את תוֹכן חשבון האותיות לאותות זכרון לרמזיו, גם מן החקירה הברורה והמבוקרת לא הניח את ידו, כי העלה על אחד מפרקיו אשר קרא לו “סוד היחוד והאמונה” דעות צרופות ומזוקקות, על דבר טהרת דעת אלהים ועל יקרת נפש האדם האהובה לאל מחוללה, אשר שם אותן רמבן לדוגמה לפרי פלספה ומבהקת. תמצית דעותיו אלה היא כי "הבורא הוֶה בכל, וקרוב לגוף יותר מן הגוף לנשמה, ואין דמיון לו ברוך הוא– – כשם שאין אברים לנשמה שיצאה מכסא קדשו, כך אין לבורא דמות וגוף וצורה כלל³⁹. לעומת זה הורה דרך חדשה לתשובת החוטאים, הלאהיא תשובת המשקל לאמר, כי שקול ישקול החוטא את ההנאה אשר נהנה בחטאו וכנגד המשקל הזה ירבה החוטא צום וִיענה את נפשו⁴⁰. הדרך החדשה הזאת לא היתה לרצון גם לבחירי חסידי המקובלים⁴¹. ככל אשר רחקו בדרכי למודם שני הגדולים הרב מקוצי והרב מגרמייזא תלמידי שני החסידים המופלגים ההם, ככה היה להם לב אחד ורוח אחת בטהרת לבם ובהגיוני קדשם. ואף כי ראה החסיד הקדוש הזה עני בשבט עברתו בפרוץ אנשי הצלב המרצחים אל ביתו ויהרגו לעיניו את אשתו הצדקת ואת שתי בנותיו ואת בנו ואת תלמידיו וישאר בשכול ואלמון ובחוסר כל⁴², ובכל זאת לא חדל החסיד הנשגב הזה להטיף כל ימיו לחסד ולצדקה ולאהבת הבריות החלוטה לכל איש ולכל עָם בכל דבריו ובכל ספריו ולשאת את כל הבא על איש בדומיה מבלי הגות כל הגיון נקם ומשטמה.

ומצוקות בני ישראל הלכו הלוך ורוֹב. עלילות הדם אשר אחריתן היו הֶרֶג וּמשִסה התעוללו במקומות שונים בגרמניא, ויפנו בני ישראל אל האפיפיור גרֵגוֹר התשיעי וַיוֹצא כתב הדת אשר הזהיר בו לבלתי הָצֵק להם, אך דבריו לא עשו פרי.

לעומת המכות אשר חִלה האספסוף הקתולי וכהניו ושריו בישראל, העשירו בני העם העשוק והרצוץ הזה את ספרות עמי אירופא, בהיות הם מרבית שומרי משמרת המדעים גם בחקרי לבם גם בתרגומיהם ובפתרוניהם לספרים אשר תרגמו ויפתרו לעמי הנוצרים. והקסר החכם פרידריך השני לבית הוֹהֶנְשְטוֹפֶן ידע להוקיר את כשרונם, ויקרא ליעקב אנטולי בעל ספר מַלמַד הַתלמידים, חתן רבי שמואל אבן תיבון, מפרובינצא ויבא אליו אל עיר נֵאָפֶל באיטליא, מקום משכן קיסר גרמני זה ויְתרגם לו את פתרוני חכמי ערב, אשר פתרו את ספרי פלספת אריסטו לשפת רומי. אף בא קסר ה בכתובים עם איש עִברי צעיר לימים מעיר טולידו ושמו יהודה בן שלמה הכהן, תוכן ואסתרולוג, תלמיד לרבי מאיר אבולעפיא, ונוטה לשיטת הקבלה ויתן לו מהלכים בהיכלו. את מחסורי חכמי ביתו היהודים כלכל כיד המלך. והנה על פי מעשיו אלה הלא יש לחשוב כי אוהב ישראל, או כי לא שונא היה להם, המושל האדיר הזה השונא את כהאפיפיור שנאת מות, והבוזה בסתר לבו את הדת הנוצרית. ומה נשתומם לשמוע כי לא היה נופל באיבתו לישראל מלך חכם זה מן המלך המבהיל לודביג הקדוש מושל צרפת בן דורו ואיש בריתו, וכי שם את כל גזרות סוד הכמרים לחוק בכל ארצותיו, עד כי החמיר מאד על בני ישראל לשום את אות הדֵרָאון על בגדיהם ויכלָא גם כָלוֹא את העברים יושבי פַלֶרמוֹ בגֵרות אשר הקצה להם למושב. ובנשיא הראש הסר למשמעתו הלא הוא פרידריך לבית בַאבֶנְבֶרג זרק מרה על תתו חוקים טובים לבני ישראל יושבי אוסתריא ארץ ממשלתו. ובהגש אנשי קהלת ישראל אשר בעיר פולדא את משפטם אל הקסר הזה על דבר עלילת הדם אשר שמו עליהם הקתולים, ואשר על אודותיה הרגו מהם ארבע ושלשים נפש, הועיד הצורר העריץ הזה סוד שופטים ויאמר כי אם יצא משפט השופטים לחובה אז ישמיד את כל בני ישראל היושבים בארצותיו, ובפרוץ המוֹנגוֹלים מירכתי אזיא עד גבול מזרח גרמניא השיא עֲוֹן אשמה על היהודים, כי הביאו את האויב הזה על הנוצרים למען הנָקם בם ויתן ענֶש כסף על רבים מבני ישראל. לא כן הגה לב נשיא הראש פרידריך לבית בַבֶנבֶרג המושל באוסתריא אשר כל שם אמץ לבו וגבורתו קראו לו פרידריך “עֱרוך מלחמה”⁴³. מלבד אשר נשא באוסתריא ארץ ממשלתו את ראש שני אחים יהודים בתוֹך הגרָפים, הוציא חֻקת משפט בעלת שלשים סעִפים על דבר היהודים, כי ההורג נפש מישראל מות יומת והמוחץ כופר רב ישלם או ידו תקָצץ. האיש אשר ישח ידו אל אשת ישראל יָקֹצו את כפו. בשום נוצרי עלילות דברים על איש יהודי לא ישָפט העִברי על פי עדים נוצרים לבדם בלתי אם בהיות עוד יהודי עמהם. הגוזל ילד מאיש ישראל לנַצֵר אותו ישָפט משפט גונב נפש. בכבוד בתי תפלות ישראל ובתי קברותיהם יש להִזָהר ודין בתי דיניהם דין הוא לכל איש ישראל. מלבד החוקים האלה נתן להם עוד חוקים טובים בדבר העסק והמסחר. ואת פקודתו זאת חתם בדברם אלה, כי ישמח לבו להטות חסדו לעם הזה. זכר המושל הצדיק לבית באבנברג יהי לברכה, כאשר היה מעשהו לברכה לאבותינו, כי מקץ עשרים שנה שָמו מושלי פולין הגדולה, מַיְסֶן ותִירִינְגֶן את המשפטים האלה לחוק גם בארצותיהם.

ובהקהיל האפיפיור גרגור התשיעי את הקתולים עוד הפעם למלחמת הצלב התגודדו אנשו הצלב על קהלת אניוב⁴⁴ ועל קהלות אחרות בצרפת ויכבידו את ידם על יושביהן להתנצר, ויהי כאשר לא אבו לשמע בקולם ויפלו עליהם באכזריות אשר תסַמֵר שערת שומעיה, וירמסום ברגלי סוסיהם ולא חסו על נשים הרות ועל ילדים רכים ויפלו שלשת אלפי איש חלל מישראל וחמש מאות איש אשר עיפה נפשם אל מציקיהם עזבו את דת אבותיהם. ויתעללו הפראים בספרי התורה וישרפו את הבתים ויבזו את שללם ולא נתנו אנשי הדמים את חללי ידם לקבורה. ויפנו ראשי הקהלות עוד הפעם אל גרגור התשיעי ויוצא אגרת פתוחה אל לודויג השביעי מלך צרפת ואל בישופי ארץ ההיא (4995‑1235) ויער למוסר אזנם כי אין כנסת הנוצרית רוצה במיתת היהודים ולא בהתנצרות אנוסה, אך מעט היתה התועלת אשר הוכילה להרך לבב צאן מרעיתו אשר נהפרו לחַיתוֹ טרף מאשמת כמריהם.

אם אבד מנוס לישראל מפני צורייהם האורבים לדמם ולקנינם, נותר מפלט לרוחם, הלא הוא בית המדרש אשר שם על יד התלמוד המתוח לפניהם ובתוך רבותיהם חבריהם ותלמידיהם השיבו את נפשם העיֵפה מן המעין היוצר מבית ה', ממקור התורה אשר היה להם לנחל עדנים, אך גם את מקור החיים הזה יעצו אויביו לסתום. יהודי מומר ניקולוס דונין שמו, כתב שטנה על התלמוד כי נמצאו בו דברי חֲרָפות על יוסד דת הנוצרית ואמו. ויוֹעֶד לודויג התשיעי ועד מִתְוַכֵחַ בפריז, אשר נקראו אליו רבנו יחיאל מפריז, רבנו משה מקוצי, רבי יהודה בן דוד ורבי שמואל בן שלמה להושיב על דברי דונין. ואם השכיל רבנו יחיאל להצדיק את התלמוד ולגוֹל מעליו את הדברים אשר חִפֵא עליו המלשין המומר, נחפשו כל בתי ישראל בצרפת בגזרת האפיפיור, וספרי התלמוד וכל הספרים הנִלוים אליו נגזלו ביד חזקה וַיִטָעֲנו על ארבע ועשרים עגלות וישרפו בפריז ברחוב העיר לעין כל (5004‑1244). ויתאבלו כל בני ישראל יושבי צרפת על אבדן מחמדי קדשיהם. ושני תלמידי חכמים, הלא הם רבי אברהם הַבֶדְרַשִי ממדינת פרובינצא ורב גרמני אשר יצא לו אחרי כן שם תהלה בתוך עמו הלא הוא רבנו מאיר מרוטנברג “קוננו קינות שוברות לבּ על שרפת התורה”. ומה חַדו ומה מרו ומה נכונו דברי רבנו מרוטנבורג אשר בִטא במרי שיחו על תורתו השרופה, על בת עמו המעושקה ועל רומי הקתוֹלית עוֹשַקְתָה האכזריה:

אֵיכָה נְתוּנָה בְאֵש אוֹכֵלה תְאֻכַל בְאֵש בָשָר וְלא נִכְווּ זָרִים בְגַחַלָיִך עַד אָן עֲדִינָה⁴⁵ תְהִי שוֹכְנָה בְרוֹב הַשְקֵט וּפְנֵי פְרַחַי הַלא כָסוּ חֲרוּלָיִך תֵשֵב בְרוֹב גַאֲוָה לִשְפוֹט בְנֵי אֵל בְכָל הַמִשְפָטִים וְתָבִיא בִפְלִיַלִיך – צורי בלפיד הַלְבַעֲבוּר זה נְתָנֵך כִּי בְאַחֲרִית תְלַהֵט אֵש בְשוּלַיִך⁴⁶.

ורבים מן הוָתיקים היו צמים מדי שנה בשנה לתשובת יום השרפה. ובכל זאת לא הפיקו הצוררים את כל זממם. ואף כי גזר לודויג בתשיעי גזֵרת גלות על כל איש ואיש אשר ימצא בידו ספר תלמוד, מצאו להם בני ישראל תחבולות לחדש הספרים ולהסתיר מעיני האורבים להם ויוסיפו ללמד את תלמודם ולהשיב נפשם בו כתמול שלשם. אף על רופאים בני ישראל גזר סוד הכמרים לבלתי רַפֵא איש נוצרי ועל כל איש נוצרי מתרפא ביד ישראל נגזרה גזרת חרם הגדול. אך לענין זה שבו דברי הכמרים התקיפים ריקם, עד כי אלפונסו אחי לודביג הקדוש מלך צרפת, אשר היה חש בעיניו מאד, התרפס לפני הרופא אברהם ממדינת ארגון כי יואיל להִדָרֵש לו לבא אליו ולרפוא אותו.

ובקהלה החדשה, קהלת פרנקפורט על נהר מַיִן, התגלע ריב בין היהודים ובין הנוצרים על דבר איש ואשה אשר מִחוּ בבנם נער עברי קטן אשר התנצר. ויֵחם לבב המתקוטטים וישלחו יד איש ברעהו ויפלו חללים אחדים גם מן הנוצרים. ומן היהודים נפלו מאה ושמונים אשר הציתו עליהם את בתיהם ותצא האשם ותאכל את חצי העיר (5001‑1241). ומפחד הנוצרים עזבו ארבעה ועשרים איש את דת ישראל. הרֵגות אכזריות כאלה התרגשו גם בעיר קיצינגן אשר במדינת בַוַר (5003‑1243) גם בעיר פוֹרְצְהֵי (5004‑1244).

להבדיל בין הנבלה ובין הנדיבות, בין התועבה ובין קדש הקדשים, יש להקביל את מעשה המרצחים החנפים בדם אל מעשה רבותינו התמימים הקדוֹשים אשר היו בימי אנשי הדמים ההם. מבלי הִתְיָאֵש ומבלי הִתְרַפוֹת למראה הצרות התוקפות עליהם יום יום נועדו גדולי הדור באחת משלשת הערים הגרמניות שְפַיֶר וַרְמַיְזָה מַגֶנְצָא⁴⁷ לתקן תקנות לקהלות ישראל אשר אחת מהן היא לבלתי הַגְבֵר את כח הרב על כח הקהלה ואחת מהן היתה אזהרת אסור חמורה מאד לבלתי הוֹנוֹת ולבלתי רמות את הנכרי.

עלילות הדברים אשר שמו הכמרים והאספסוף, כי ישחטו היהודים את עולליהם, למען שים את דמם במַצותיהם וכי יתעללו בַכַוָנִים⁴⁸ אשר בכנישת הנוצרים העירו את לב האפיפיור אינוצנטי הרביעי, להוציא כתב הדת אשר הכזיב בו את כל השקרים ההם, וכי כֻלם אינם בלתי אם תוֹאֲנָה להתעשר מִבזַת חללי ידם. אך העם הלהוט אחרי השלל ואחרי הדמים לא הטה אזנו בדבר הזה אל כֹהניו. ובני ישראל ראו כי הֵרַך האפיפיור את לבו מצאו את לבבם לחלות את פניו להשייב את מחשבתו בדבר גזרת האסור על ספרי התלמוד ולהשיב להם את שארית ספריהם הנגזלים האצורים בפריז. ויאות להם האפּיפיור רק בדבר הזה, כי יציע לפני ראשי כמריו להועיד עוד הפעם וַעַד הקרדינַל היושב בפריז למוסר את אוֹזן רבו, על עלות דבר כזה על לבו, ולא אבה ולא שמע אליו. כאשר היה קרדינל פריז קַנָא גדול מן האפיפיור כן היה לודויג התשיעי מלך צרפת אדוק גדול ממנו, עד כי בשמעו במצרים, אשר הלך שמה לשם מלחמת הצלב, את דברי המשלמנים המקנטרים אותו כי היהודים אויבי דתו ישכנו באין מחריד בארצו הוציא בשובו אל ביתו דבר שלטון ויגרש את כל בני ישראל יושבי ארץ ממלכתו (5014‑1254). אך מקץ שנות מספר שב ויפתח לפניהם את שערי צרפת.

וגם בעת הטלטלה והנדודים אשר הֻטלו אבותינו יושבי צרפת מקלע אל קלע ומספרי התלמוד לא נותר להם בלתי אם מעט מזעיר כאשר התאונן רב גדול בימים –:“אזל רוחי ותש כוחי – – מחמת המציק אשר גברה ידו עלינו ומחמד עינינו לוּקח ואין בידינו ספר להבין ולהשכיל” בכל זאת לא נרפו ולא התרפו רבותינו הנעלים, ויחזיקו בכל עוֹז בתורתם הקדושה. ולרבנו יחיאל מִפַרִיז היו עוד שלש מאות תלמידים, אשר קרוב הוא כי מרבית תלמודו אשר למד אותם היה על פה. אך יד נדיבי צרפת קצרה מכלכל אותם, עד כי המריץ המחסור את רבנו יחיאל לשלוח צירים אל ארץ ישראל ואל סביבותיה לתמוך את ישיבתו. ולא אל דורם בלבד היו עיניהם נשואות, כי אם שמו לב גם אל הדורות הבאים לחתום תורה בלמודיה. ויקם רבנו יצחק בן יוסף מעיר קורביל בצרפת חתן רבנו יחיאל ויכתוב ספר מצות קטן אשר קראו לו גם “עמודי גולה” על היות בו רק הדינים הנוהגים בגולה בזמן הזה, לא כספר מצות גדול לרבנו משה מקוצי אשר אסף אל ספרו, כאסוף רמבם, גם את הדינים הנוהגים בימי היות מקדש בירושלם. מלבד ספר זה אשר היה למורה הלכה לכל איש כקטן כגדול, עמדו בעלי התוספות האחרונים הלא הם רבותינו משה מעיר איברא, אליעזר מעיר טוך, פרץ בן אליהו מעיר קורביל ושמואל בן שלמה מעיר פלייזא ויעלו את דברי רבותיהם, בעלי התוספות אשר היו לפניהם, אשר פירשו ואשר חדשו, על הכתב ויקראו להם “תוספות” אשר רק אפס קצתן ולא כוּלן עלו על ספרי התלמוד המודפסים אשר בידינו. התוספות האלה היו למקור בינה חריפה ועמוקה ולאוצר דת ישרה ורחבה, לכל חכמי הלומדים עד היום, ולספרות הבִקֹרת המובהקת הראשנה, כמעט לכל בנות מינה אשר בכל העמים.

ובאנגליא שאפו בני ישראל מעט רוח במות מלכה הבליעל יוחן בלי ארץ וירושת העצר נסבה אל בנו הקטן הנריק השלישי. כל השנים אשר לא מלאוו עוד ימיו למלוך ואומן המלך, פמברוק, מושל בשמו לא אֻנָה להם כל רע. אולם בעלות הנריק על כסאו ונפשו הרחבה הרודפת תענוגות בשר לא שבעה הון שם את עיניו בכיס היהודים למלא ממנו תמיד הַשְכֵם וּמַלֵא את אוצרותיו, ויבחר מקרבם סוד קריאי מועד אשר יערבו לו ערוּבה כי תרומות היהודים תשֻלַמְנה בעִתָן, וַיֵצֶר מאד לבני ישראל, ולא יכלו נשוא עוד משא המִסִים אשר העמיס עליהם המלך ואת רשעת הכמרים אשר היו משליחים בם את האספסוף ויפילו את תחנתם לפני המלך לפתוח לפניהם את שערי הארץ ולשלחם לנפשם. ולא אבה המושל לשמוע בקולם לסתום בעצם ידו מקור זהב חמסים כי בתוך שבע שנים נָגַש מן השדודים האלה ארבע מאות ושנים ועשרים אלף ליטרא שטֶרלינג. אץ הכסף קבל וְהַצֵל לא הציל אותם מיד הדומיניקנים אשר הסיתו בהם את האספסוף ויהרגו בהם אלף וחמש מאות נפש (5024‑1264).

מכל הארצות הנזכרות אשר היו לכור עֹני לאבותינו בימים ההם נבדלו עוד לטובה ארצות ספרד. אלפונסו העשירי מלך קשטיליא אשר על אהבתו את החכמה קראו לו אלפונסו החכם, הכִיר בטרם עלותו עוד על כסא אביו את אֹמץ לב בני ישראל היושבים בארצו ואת ישרת לבם בהלחמם על ידו על עיר סֶוִילַא אשר לכד, עד כי נתן להם שלשה בתי מסגד לשַנותם לבתי כנסת. ובמָלכו הקים מהם פקידים גדולים מבלי שית לב אל אסורי האפיפיור. את דון מאיר די מַלֵאָה שם לשר האוצר ואת דון יהודה בן משה שם לרופא נפשו, והמהנדס הגדול דון יצחק אבן סיד, חזן בית הכנסת כוֹנן במִצוַת המלך הזה את לוחות הנחושת אשר נקראו על שם אלפונסו, ואשר שִמשו בם כל תוכני תכונת השמים עד אשר התחדש המדע הזה בידי קֻפֶּרניק וחבריו. ושמואל הלוי, חוקר גדול בתורת הטבע נחשב על חכמי בית אלפונסו. וַתֶעשַר ותחכם ותגדל קהלת טולידו מכל קבלות ספרד ויהי מספר נפשותיה שנים ושבעים אלף.

ובממלכת ארגון אשר בספרד לא גדלה הרוָחה לבני ישראל. ואף כי חרץ המלך יעקב הראשון את משפטו כי אין להתהלך עמהם כהתהלך עם שבויים ועבדים, חשב גם אותם גם את קנינם לנכסי המלכות. על כן אסר עליהם לבוא ולחסות בצֵל אחד השרים. אך יד הכנסת הקתולית כבדה עליהם גם מיד המלכות. כי הָצק הֶציק להם ראש הדומיניקנים רַימוֹנד די פֶנְיַפוֹרטוֹ אשר היה לב המלך כפלגי מים בידו, בהיותו לו הכהן הַמְוַדֶה המכפר על כל חטאותיו. תלמיד מובהק לכומר הזה היה יהודי מומר ושמו פבלו כריסטיאני, הוא היה המסית הראשון הסובב בערים להפנות את בני ישראל אל הנוצריות באמרו להוכיח להם מתוך המקרא גם מתוך התלמוד, כי המשיח כבר בא. ויען כי מדברותיו לא עשו פריי עלה על לב פניפוֹרטוֹ לדבר על לב המלך לקרוא לִגדוֹל כל רבני דורו לרבנו משה בן נחמן, לבוא אל עיר המלוכה ולהשיב על תוכחות פבלו לעיני המלך השרים הכמרים והעם, ויֵעָשֶה כן.

ויבא רמבן אל ברצלונה עיר המלוכה, ויאמר אל המלך כי רק בזאת יֵאות להתוַכֵח אם תנתן לו רשות לדבר כאשר עם לבבו, ותנתן לו. אז יעץ רמבן להחזיר את כלל הענין, אל שלשה פרטים, הלא הם: אם כבר בא המשיח או אם עודנו עתיד לבוא, אם המשיח אלהים הוא או אדם בשר ודם ואם האמת ביד בני ישראל היא או ביד הנוצרים. והנה דבר הלָמֵד מאליו הוא כי פבלו לא עצר כח לפני האדם הגדול בענקים בן נחמן. ויתן המומר את נפשו לשחוק, באמרו להוכיח את אמתת הנוצריות גם מתוך התלמוד עד כי נִגף על כל מדרַך כף רָגֶל. ומה נכבד הדבר כי בכל היות רמבן יודע לפני מי הוא עומד, לפני מלך אדיר ולפני כמריו אזורי חֵמה וקנאה, אשר כשחוק הוא בעיניהם להסגירו למות כרגע, ובכל זאת לא ענה גאונו בפניו, ונפשו הרהיבַתהו עוֹז להתהלך עם התקיפים האלה כהתהלך שר גדול עם שרים גדולים אשר כגילו בנֹעם וענוה אך גם בכבוד ועֹז. ומלבד תוכחותיו הנמרצות אשר הוכיח את יתרון היהדות מתוך כאיות מכריעות, לא מנע בתוך חכוֹ את דעתו כי פרי אמונת המלך לא פרי תוכחת חכמה היא, כי אם פרי רוב ענין אשר יבליעו הכמרים בכל נפש נוצרית מראשית ילדותה עד כי לא תוכל לפלוט אותה גם בבואה בימים: “ואתה אדוננו המלך, נוצרי בן נוצרי, שמעת כל ימיך גלחים וצעירים ודורשים ודברים מִלֵדַת ישו, ומלאו מוחך ואת עצמותיך מדבר זה. ושב אצלך מתוך אותה הרגילות. אבל הדבר אשר אתם מאמינים והוא עקר אמונתכם לא יקבל אותו השכל, והטבע אינו נותן, והנביאים מעולם לא אמרו כן”. ויוסֶף וַיוֹכַח בלי כל משא פנים כי גם על מעללי מלכי הנוצרים וכל מַאוַייֵהֶם הֵפֶך מן הַהֵפך הם, מחזון הנביאים על ימות המשיח. ויערוך נגד פני המלך וכמריו את חטאות עמי הנוצרים וחטאות מושליהם לאמור: “ומימי ישו ועד עתה כל העולם מלא חמס ושוד והנוצרים שופכים דם יותר משאר אומות והם גם מגלי עריות. וכמה יהיה קשה לך אדוני המלך ולפָרָשיך אלה אם לא ילמדו מלחמה ואתם עוברים חלוצים ולכם סוסים מזוינים??”. דברים אלה וכאלה אשר דבר רמבן הרגיזו מאד את חֶבר הכמרים והנזירים, אשר לא שמעו ולא ראו מעודם, כי יערב איש יהודי את לבו להביע כאלה בקהל עם בלי פחד. גם שרי בית המלך והאזרחים הנוצרים יעצו את בני ישראל לשום קֵץ לתוכחות אלה פן תֵמר נפש העם והתגודדו עליהם. ויבא רמבן לפני המלך ויגד לו כי לא יאבה להתוכח עוד. ומה נפלא הדבר כי המלך האדוק הזה היה האחד אשר חפץ לשמוע את דברי הרב הישראלי, עד כי הפגיע בו להוסיף ולהתוַכֵח ושריו ועבדיו מיראתם את אדוניהם “גמגמו כֻלם” ויאותו לדבר על כרחם. ויבקש רמבן למלא עתה את ידו להיות הוא השואל ופבלו העונה. אחרי כי שלושה ימים שאל פבלו והוא ענה על כל דבר. לדבר הזה לא נעתר המלך. ויָשָב פבלו לשאול ולהִכָשֵל ורמבן שב להשיבו ולנצחו.

מקץ שמונה ימים בא המלך ופֶניַפוֹרטוֹ ופבלו והשרים והכמרים בבית הכנסת בשבת לעת תפלת שחרית. ויהי כי החליט המלך כי יוסד דת הנוצרים הוא המשיח, עמד רמבן על רגליו ויאמר, כי חלילה לו להמרות פי אדוניו המלך הרם והנִשא, וכי לא ימצא את לבבו לסתור את דבריו אף כי יודע הוא כי האמת אתו, אך אחת תפלא בעיניו: אם המחוקק הנוצרי אשר דבר עם אבותינו פה אל פה לא מצאה ידו להטות את לבבם אל דתו ואיככה תמצא יד אנוש, גם אם מלך אדיר הוא, להשיג דבר אשר כח אלהים נלאה להשיגו. וידום המלך. וּפניפוֹרטו החל להתוכח עם רמבן בבית הכנסת וַיָשֶב רמבן אחור את כל דבריו אַחַד אחד עד לבלי השאר להם שריד. וַיוֹכַח רמבן כי כאשר אפשר למצוא רמז רחוק ורפה לאמונת השִלוש ככה יש למצוא רמז גם לרִבוע גם לחמוּש. וכאשר אגד כל מנוס לפניפוֹרטוֹ, החיש לו פבלו מפלט אל אמונתו זאת כי “השלוש הוא דבר עמוק שאין המלכים ושרי מעלה מבינים אותו”. ויען רמבן ויאמר: “דבר ברור הוא שאין אדם מאמין מה שאינו יודע אם כן אין המלאכים מאמינים בשוש [אחרי אשר אינם יודעים ומבינים אותו]”. בפבלו עוד פצה פה לענות אך שִתְקוּהוּ חבריו והמלך והשרים והכמרים שבו למקומם. וממחרת התיצב רמבן לפני המלך בהיכלו ויאמר לו המלך “שוב לעירך לחיים ולשלום”, ויתן לו שלש מאוד דנרי זהב ויאר אליו פניו וישלחהו בכבוד גדול ו“ברהבה רבה”⁴⁹.

ופניפורטו ראה כי הוביש מבטו להכריע את גְדול ישראל בעיר המלוכה, ויתהפך בתחבולותיו לגרור בחרמו את היהודים הקטנים וַיֵאות המלך למלא את יד המומר פבלו לסובב בכל ערי מושב ישראל בממלכת ארגון ובנחלותיה אשר בדרום צרפת ולהטיף בבתי הכנסת ובכל המקומות אשר יבחר על דבר אמתת הנוצריות. והקהלות הֻזהרו להתהלך עמו בכבוד, בראות פבלו המסית כי לא העלה מאומה בכח שפתיו שנה את טעמו ולא שם עוד את התלמוד למעוז לדת הנוצרית, וַיַחֲזֵק בדרך דונין המומר להשטין את הספר ההוא וַיַט את לב האפיפיור כלמנש הרביעי להוציא כתב הדת להבעיר אותו. וַיוֹצֵא המלך יעקב הראשון דבר שלטון לבקר את התלמוד ויחרצו המבקרים משפט לבלתי שרוף אותו כי אם למחות את הדברים העולבים את הנוצריות.

ורמבן ראה כי יקשו הכמרים פחים לדת ישראל בכל עריהם וַיַעתֵק את תוכחותיו אשר התוַכח עם פבלו בְנִיְשָתִונים רבים וישלח אותן אל הקהלות. וישמע האפיפיור ברומי את הדבר הזה ויזעף מאד ויפרוץ במלך ארגון לשלח את רמבן מארצו. ויעזוב הרב הנהדר בשנת השבעים לימי חייו את עירו, את בית מדרשו, את שני בניו, את רעיו ואת תלמידיו וירד באניה ויבא אל המקום אשר אִוְתה נפשו מאז, ויבא אל חוף עכו ומשם מִהר ויבא בתשעה לחדש אלול (5027‑1267) לירושלם עי הקֹדש.

ובארץ ישראל נוספה זה כשבע שנים, שממה על שממותיה, כי המונגולים אשר פרצו מירכתי אסיא ויציפו ברוב חילם את כל ארצותיה אשר במערב, שמו גם את ארץ ישראל למבוסה ולמרמס, ואת עיר הקדש לתל שממה מבלי הִוָתר עוד שארית לקהלת ישראל. וַתִגָדע ביום ההוא קרן התורה אשר הרימו שם שלש מאות רבני צרפת ואַנגליא אשר באו שמה זה כארבעים שנה מלפנים. ויעברו מקצת בני ישראל היושבים ירושלם בחרב ומקצתם נסו על נפשם לכל עֵבר. וימלטו עמהים את ספרי התורה עירה שכם. ובבא רמבן כשבע שנים אחרי הַהרֵגה והמנוסה דאב לב הרך והטהור בראותו מה “רבה העזובה וגדול השממון וכל המקודש מחברו חרב מחברו, ירושלם חרבה מכל ערי יהודה וארץ יהודה מן הגליל” ובוך שרידי ירושלם אַלפַיִם איש אשר היו בתוכם שלש מאות נוצרים, לא נותרו בלתי אם שני אנשים עברים חוכרי מלאכת הצביעה מיד המלכות אשר היתה נחכרת לאנשי ישראל בעיר ההיא מדור דור. ואליהם יֵאָספו בשבתות ובמועדים כעשרה אנשים להתפלל בצבור. בבוא רמבן שמה עלה על הר הזיתים וישפוך את נפשו נכַח פני מקדש ה' השָמֵם. אך בכל זאת לא נואש האיש המרומם הזה, ולא מנע את לבו משמחה בראותו את הארץ הקדושה אשר אליה נשא את נפשו מעודה כי “עם כל חרבנה טובה היא מאד”. ובכל אֶבלו הגדול על שבר עמו וחרבן ארצו היה “דואג ושוכח רואה ושמֵח”⁵⁰ ויאזר חיל וידבר על לב יושבי העיר המעטים ויחזק את ידם ויחזיקו “בבית חרב בנוי בעמודי שי ש וכפה יפה” וישימו אותו לבית כנסת כי היתה בימי הַמְשַמָה ההיא “כל העיר הפקר וכל הרוצה לזכות בחרבות זוכה”. ויהיה הבית הזה כעין מרכז לכל יושבי ארץ ישראל וגם ליושבי הארצות אשר מסביב כי “רבים באים לירושלם תדיר אנשים ונשים מדמשק וצובה וכל גלילות הארץ לראות [מקום] בית המקדש ולבכות עליו”⁵¹. דומה הדבר כי החל רבנו הנערץ הזה לפחת רוח חדשה ביושבי ארצות הקדם, אחרי אשר נבקה המן זה כמה, כי התחזק לשום את עיר הקדש למקום אשר משם תצא תורה לאחיו בני עמו אשר “בדמשק וצובה וכל גלילות הארץ”. ותחת אשר בראשונה באו רק “לראות ולבכות” פתח הוא אזן לבחוריהם הטובים “לשמוע וללמוד”, ויכונן ישיבה בירושלם אשר נהרו אליה “תלמידים רבים”⁵² יושבי הארצות ההן לקחת תורה מפי הרב הגדול מכל חכמי דורו גם בספרד צרפת ואשכנז ארצות התורה.

כאשר שב להחיות את קהלת ירושלם בבית הכנסת אשר קבע בה וכאשר התחזק לשום, בישיבה אשר יסד בה, את עיר הקדש למרכז לתורה לארצות הקדם הקרובות אליה. ככה שם את עיר האלהים למקום אשר הוציא הוא משם תורה לישראל לכל אפסי ארץ ולדור דורים בכתבו שם את באורו לתורה אשר בו אצר את כל דעותיו הנכוחות והישרות ואת כל הגיוניו הזכים והטהורים כעצם השמים, עד כי היה הספר הזה למקור טהרה ולמקור חיי רוח לאבותינו ולנו עד היום. ואת השעשועים האלה גִדלה עיר הקדש וַתַנְחֵל אותם לכל תפוצות ישראל.

ויגוע וימת רבנו הגדול הנערץ והנהדר אשר יחשב לאחד מראשי גדולי כל הדורות, רבנו משה בן נחמן, מקץ של שנים לשבתו בארץ הקדושה (5030‑1270) ויקבר בעיר חַיְפָה _?) על יד קבר רבנו יחיאל מפריש, ויהי שמו לברכה ולתהלה בפי כל בני ישראל לכל מפלגותיהם. והדבר אשר אליו נשא את נפשו רבנו משה בן מימון לטהר את לב כל בני עמו בספר המורה ולא עלתה בידו הדבר הזה צלח ביד רבנו משה בן נחמן בפתרונו על התורה כי נטה אחריו כמעט לב כל דורש תורה מוסר והשכל ודעת קדושים בישראל.

ובאנגליא קִווּ בני ישראל לרוחה בעלות אדוארד הראשון על הכסא, באמרם הן אמנם כי קשה מלך זה אך דורש משפט הוא. אך מקרה קרה ונזיר דומיניקני ושמו רוברט רֶדינג אשר הגה הרבה בכתבי הקדש עזב את דתו וַיִתְיַהֵד. ותעל חמת המלכה באפה ותגרש את היהודים מקמברידש עיר נחלתה. והדומוניקנים שתו את ידם עם המלכה ותדבר על לב המלך להסיר את מחסהו מעל היהודים, והחכם המופלג לנוצרים דונס סקוטוס יעץ בצדקתו וברחמיו לגזול את ילדי ישראל מחיק אמם ולהסגירם ביד הנזירים ולנַצֵר אותם על כרחם. והמלך אף הוא ראה כי דל ישראל וַיִוָרֵש מאין לאל ידו עוד להוסיף ולסחוט אותם ולמוץ מהם כסף ויקם עליהם ויגרשם מארצו (5050‑1290). ולא חכו עוד ששה עשר אלף הנפשות ליום אשר יעד להם המלך לעזוב את הארץ ויקדימו לצאת. ויהי המעט מהם הצרות אשר מצאו אותם ביבשה אשר בה נולדו, וישבעו תלאות רבות מיד הספנים בהיותם באניות. ויפוצו גולי אנגליא על פני ארץ אשכנז וצפון צרפת. ודומה הדבר כי רבים מהם באו אל ארץ ליטא אשר לא התנַצְרָה עוד בעת ההיא.

ויד המהומות אשר התחוללו בגרמניא למיום מות פרידריך השני עד עלות רודולף לבית הַבסבורג על כסא הקסרים היתה לרעה באבותינו באשכנז ותרבינה ההַרֵגות והמשסות ועלילות דם. ועליהן נוספו גזרות הכמרים וחִקקי האָוֶן אשר חקקו הממלכות על ישראל אשר אכלו את יעקב ככל פה. ובצרפת רבו המועקות אשר העיק לודויג התשיעי את בני ישראל יושבי ארצו וימרר את חייהם בגזרותיו לשמוע את מדַברות הנזירים המסיתים כפבלו וחבריו, ולדקדק ולשאת את אות הדראון על בגדיהם. בפולין והונגר לא נזהרו עוד העמים במצוֹת כנסת הנוצרית ובני ישראל היושבים שם היו לעם הארץ למקור מחיה ועוֹשר בקנותם מהם בכסף מלא את מותר קציר תבואתם להשביר אותו למרחקים, ובחכרם מיד המלכות את חֲכִיר מִכְרֵה המלח. על כן הכבידו מושלי הארצות ההן את אזנם משמוע את גזרות האפיפיור ובֶלַע מלך הונגר שם את חֻקת המשפט אשר חקק פרידריך הראשון נשיא אוסתריא, הנוחה מאד לישראל לקחת משפט גם ליהודי ארצו. וירא האפיפיור כי כן, וישלח שמה את משלחת מלאכיו, ויוֹעידו ועד כמרים בעיר אוֹפֶן בירת אונגר, ויגזרו שם גזרות רעות. אך בכל זאת לא העמיקו עוד הגזרות לנגוע ביהודים לרעה יען כי גם על המושלמנים גם על הנוֹצרים היוָנים נגזרו ועל כן לא יכלו ההנגרים למלא אחריהן.

גם באספמיא, היו המושלמנים היושבים במלכות הקתולים, למעצור בפני גזרות הכמרים לבלתי פגוע בבני ישראל, כי לא אבו מושליה להתגרות בממלכות הערביות. על כן לא קִיֵם אלפונסו העשירי מלך ארגון גם את הגזרות אשר כתב וחתם בעצם ידו, ויקם איש יהודי לשר האוצרות אף כי קצף עליו האפיפיור ניקולוס השלישי קצף רב.

וגם בימים ההם אשר היה לישראל חשך אפלה מסביב, נגה להם אור מִבָית, כי קמו בתוכו גדולי תורה אשר עשו להם שם עולם בקרב עמם. בברצלונה בירת ארגון היה לרב אחד מראשי תלמידי רמבן ורבנו יונה הלא הוא ר’בנו ש’למה ב’ן א’דרת אשר יקראו לו בני עמו רשבא (5070‑1310). כרבות חכמתו הרחבה והעמוקה ובינתו החריפה והישרה בתורה, כן תמה אמונתו ורבה ענוָתו וצדקות עד כי שֵמע שם כבודו הגיע אל כל מקום אשר דבר ישראל מגיע⁵³, כל ספרות התלמוד וכל הנלוה אליו, כל דברי גדולי רבני ספרד ודברי בעלי התוספות המפרשים המחדשים והפוסקים אשר בצרפת ואשכנז, היו פרושים לפניו כשמלה, עד כי מנו אותו הפוסקים הבאים אחריו שלישי לרב אלפס ולרמבם. ויפנו אליו החכמים והתלמידים בשאלותיהם בדבר הלכה אגדה אמונות ודעות מכל הארצות הקרובות והרחוקות ותלמידים נהרו עליו מאפסי ארץ. פרי חכמתו יֵרָאֶה בחדושיו למרבית מסכות התלמוד, באלפי תשובותיו ובספרו “תורת הבית” אשר הוא מערכת פסקי הלכות כספר יד החזקה אשר לרמבם אך בסדר אחר. ויש אשר יראה מֵעֵין רוח פלספה זכה וברורה בפתרוניו ובתשובותיו, גם את הקבלה כִבד אך לא עסק בה. על ספרו תורת הבית כתב הרב הגדול רבי אהרון הלוי הרב לעיר טוֹלדו ספר בקרת בשם בֶדק הבית, ויַשֶב רשבא את דברי הבקרת בספר אשר קרא לו משמרת הבית. גם הרב הזה נמנה בין גדולי דורו עד כי ישב על כסא רבני טוֹלדו, ראש קהלות ישראל בספרד, ולעת בואו בימים נקרא להיות רב במונְפְיֵר אשר בפרובינצא. מחוץ לגבול התלמוד כתב רשבא שני ספרי וִכוּחַ האחד להשיב על דברי הצורר רַיְמונד מרטין הדומיניקני אשר חִפא על היהדות והאחד אשר השיב בו על דברי סופר מושלמני אשר הטיח דברים גם על היהדות גם על הנצרויות והאישלם.

ולא בתורה ובחכמה לבד גדל רשבא מאחיו כי גם כבודו היה גדל מאד בישראל עד כי בצר לרבי דוד נכד רמבם נגיד קהלות מצרים פנה לא רשבא ושלח רשבא אחד מאנשיו ויאסוף כסף רב וישלחהו אל הנגיד וילחצהו ממצוקתו.

בימים ההם היה עומד גם באשכנז וצרפת רב גדול בראש כל הקהלות, לא הוא רבנו מאיר בן ברוך מרוטנבורג (משנת 5053‑1293) אשר עמד לפני רבותינו יחיאל מִפַרִיש והרב הגדול והנהדר מאד רבי יצחק בעל “אור זרוע” מוִינא, וילך גם הוא בדרך בעלי התוספות ויחבר גם הוא תוספות למסכות התלמוד והתוספות אשר למסכת יומא מידו הן לנו⁵⁴. ויגדל שמו מאד בכל ארצות אשכנז וצרפת ותבאנה גם אליו שאלות לאלפים מכל אפסי הארצות ההן⁵⁵. גם חכמי פרובינצא הקרובים בטעמם לחכמי ספרד הוקירו את שמו ויחשבוהו לשלישי לרבנו תם ורשבם⁵⁶ וידעו כי חכם אשכנזי זה הוא “ראש ישיבת כל ארץ צרפת” וכי הרביץ תורה והגדיל עד למעלה⁵⁷ ואף כי כל עצם עסקו היה התלמוד וההלכה, שעה גם אל המסורה ויהגה בה⁵⁸ וגם רוח השיר נחה עליו וַיְפַיֵט פיוטים⁵⁹ אשר מתוכם נשקפת עין חדה ובוחנת במפלאות הבריאה ובהדר גאונה⁶⁰ ונפשו הרחמניה דואבת על שבר בת עמה ועל עלבון כבוד תורת אלהיה⁶¹. מלבד הכבוד אשר כִבדו אותו בני עמו גִדל אותו הקיסר רודולף, אבי כל קסרי בית הַבְסְבוּרג וישיתוהו לראש רבני אשכנז⁶². אך קסר גרמני זה אשר לא מנע מכבוד את האב הישראלי, היה צמא מאד לכסף ישראל. ולמען גַדֵל תפארת ביתו ולמען היות לאל ידו להפיק זממו בדברי ממלכות הארצות נגש את בני ישראל מאד במִסִים השונים. אשר העלה עליהם חדשים לבקרים. ובכל זאת לא סכך עליהם בהתגודד האספסוף על קהלותיהם, בשומם עליהם עלילות דברים כי שחטו ילדי נוצרים וכי דקרו במחט את הַכַוָנִים – הלא הם לחם אלֹהיהם – עד זוב דם, וירבו את חלליהם. העלילות וההרֵגות האלה התחדשו כמעט בכל שנה ושנה בפרוס הפסח. ולא יכלו עוד בני ישראל להכיל את כל המצוקות האלה ויקומו ויעזבו את בתיהם ואת מקומם ללכת אל ארצות אחרות. בתוך היוצאים האלה היה גם רבנו מאיר מרוטנבורג וביתו וישם את פניו ארצה ישראל. ויהיה בבואו למדינת לומברד ויתפשוהו אנשי הקסר, ויביאוהו ארצה אלזס ויתנוהו במשמר במגדל אֶנזיסהֵים (5046‑1286) למען יפדוהו בני עמו בכסף רב. ולא נתן רבנו לעשירי בני עמו להרבות בפדיונו, מיראתו פן יוסיפו העריצים לאסור כל איש גדול בישראל למען הבצע. ויהי החסיד הטהור הזה אסור בכלא שבע שנים, ולא עיפה נפשו לצרותיו ויעסוק בתורתו כתמול שלשוֹם. ויכתוב שם תוספות למסכת נגעים ואהלות. ורשות נִתנה לאחד מתלמידיו, רבי שמעון בן צדיק לעמוד לפניו, ויכתוב מפיו דיניִם המסֻדָרים בספר תשבץ⁶³. וימת החסיד הקדוש בבית הסֹהר בתשעה עשר לחוֹדש אִיָר מקץ שבע שנים לימי כִלְאו (5053‑1293). ובשנת הארבע עזרה אחרי מותו התנדב איש יְקַר רוח ושמו אלכסנדר וימְפְפן ויפדהו בהון רב ויוליכהו לְוַרְמַישָא הוא ווֹרְמְז ויקבר שם בכבוד. גדול ברביעי לחדש אדר (5066‑1306). והנדיב אלכסנדר לא בקש דבר בעד תִתוֹ כמעט כל הונו, בלתי אם להקבר אחרי מותו על יד קבר החסיד הקדוש.

וגם איטליא, הארץ אשר מימי רבנו נתן בעל הערוך לא קם בה עוד איש גדול מומחה לרבים, התנשאה, בדור ההוא ותתיצב על יד ספרד ופרובינציא ועל יד צרפת ואשכנז, וַתְגַדֵל גם היא רב גדול אשר לא היה נופל הרבה בחכמתו מרשבא ומרבנו מאיר מרוטנבורג, הלא הוא רבנו ישעיה מאיר טראני היושבת בגבול בַארי, אשר לפנים היו אומרים עליה “כי מבארי תצא תורה”. ויהיה רבנו ישעיה איש מלא עוֹז וקוממיות, אשר לא נשא פנים בתורה גם לגדולי הדורות הקודמים לו. ויבאר כמעט את כל מסכות התלמוד ותרבינה התשובות אשר השיב לשואליו, ויכתוב גם את ספר [שו"ת] המכריע וגם אל המקרא שם את לבו. יורש תורתו היה בן בתו רבנו ישעיה [בן אליהו] אשר למען הבדילו מאבי אמו יקראו לו רבנו ישעיה האחרון. הוא באר בשום שכל את המקרא. ופתרונו לבפר שופטים, שמואל ואיוב ינחילוהו כסא כבוד על יד הפשטנים המובהקים מנחם בן חלבו, יוסף קרא ורשבם. גם הוא הקדיש מרבית כחו אל התלמוד וההלכה. ופסקיו לכל סדר מועד נשים ונזיקין, מלבד ערך ענינם מופת הם גם בסגנונם הנאה והנמרץ, אשר כמעט אינו נופל בכחו וְיָפְיו מסגנון רמבם⁶⁴. על המשפחה הזאת היתה התורה מְחַזֶרֶת כארבע מאות שנה אחרי כן. וגם משפחת העֲנָוִים⁶⁵, לאמר, ממשפחת רבנו נתן בן יחיאל בעל הערוך, יצאו בדור ההוא חכמים, הלא הם האחים הרופאים רבי אברהם ורבי יחיאל מן הענוים. ובן לרבי אברהם הרופא, היה רבנו צדקיהו בעל ספר פסקי ההלכות, הנודע לתהלה בשם, שבלי הלקט, אשר יד ושם לו בין ספרי הפוסקים הגדולים. ואגרות היו הולכות ובאות בן רבנו צדקיהו, אשר מושבו ובית מדרשו היה בעיר רומי, ובין רבנו מאיר מרוטנבורג ורבי אביגדור מעיר וינא. וגם על נשי משפחת הענויה, נחה רוח התורה והכשרון. ותהי אשה אחת ושמה פוֹלָה בת אברהם “מֵנְטַע הקֹדש רבנו יחיאל” [אבי בעל הערוך] סופרת מהירה מהעתקת ספרים, ויהיה המעט ממנה כי העתיקה באורים לספרי הנביאים וַתַעְתֵק גם ספרי ההלכה לרבנו ישעיה בכתב סופר מהיר נאה ונקי עד מאד.

ואף כי נטה לב רבנו ישעיה מן החקרנות בדור ההוא היו רבים באיטליא אשר דברו בה בכל לבם. אחד מהם היה הרופא הלל הֶחָסֵר מתלמידי רבנו יונה, אשר מורה הנבוכים נחשב לו כתורת אלהים אמת, עד כי רק בזאת התהלל כל היום, כי אין בדורו איש יודע את דברי הספר ההוא כמהו. ובעת ההיא קם בארץ ישראל בעיר עכו איש ושמו רבי שלמה פטיט יליד צרפת לחדש את הריב על ספר המורה ועל מחזיקיו, ובדמשק היה איש נשוא פנים ושמו רבי ישי בן חזקיה אשר שם אותו השולטן המולך במצרים לנשיא הגולה על היהודים היושבים בארצוֹתיו, כשמוע הנשיא את הדבר הזה הריץ מכתב פקודה לשלמה לשבת מריב פן יקרא עליו חרם. ויצא שלמה מעכו, ויעבור את הים ויבא אל צרפת ואשכנז וימצא שם מתי מספר אשר תמכו בידו וילך ארצה איטליא, ולא מצא שם אזן קשבת וַיָשָב על עקבו אל עכו וכתבים בידו מאנשים אחדים מרבני צרפת, ויוֹסֶף עוד הפעם לערער על ספר המורה. ויתגלע ריב בקהלה כי חֶצְיָה היה אחרי שלמה וחציה היה אחרי ספר המורה. כבוא השמועה אל אזני הלל החסר אמר להרעיש את כל ארץ איטליא, וּיכתוב ליצחק מאשטרו גאַנו רופא נפש האפיפיור לשית ידו עמו ולהועיד את כל נכבדי ישראל מכל הארצות לשֶבֶת למשפט. אך עד כה וכה קרא רבי ישי הנשיא ובית דינו חרם, על מעללי שלמה ובית דין עיר צפת מלא אחרי החרם (5050‑1290) ותשקוט הארץ⁶⁶.

ומקצועי השירה והחקירה אשר עלו מעלה ראש בקרב בני ישראל הספרדים כל ימי שבתם בנגב הארץ בתוך הערבים חדלו לתת את דִשְנָם בצפון הארץ, עד כי בדור ההוא היו כמעט לאץ יבש אשר תוכו נחר. את מלאכת המחשֶבֶת אשר תראה בספר “תחכמוני” אשר ליהודה אלחריזי נִסו לחַקות, לכל הרוח אשר תְחַיֶהָ ולכל תבנית חרוזיה, הסופרים המשוררים יוסף זברא בספר השעשועים ויהודה בן יצחק בן שבתי בחזיוני “מנחת יהודה שונא הנשים” ושניהם לא השיגו את התחכמוני גם בקסם שפתו גם ברוח חיים המתרגשת בוֹ. גם ברכיהו הנקדן בספר “משלי שועלים” לא הרים תרומה גדולה לאוצר השיר. וככל אשר העלתה הפלספה היונית סיגים בתורת ישראל ככה העלו מִבְטָאֵי הפלספה ההיא סיגים במליצה העבריה ויעכרוה וַיְנַכרוּהָ⁶⁷. אך הרבה יותר משירת הדורות ההם וממליצתם, נגרע ערך החקירה בדורות הראשונים לאלף הששי. בידי החקרנים אשר הִתְיַמְרו בכבוד רמבם, נותר רק מעט מדעותיו. לעומת זה החזיקו מאד בדרכו לבקש ולמצוא בכתובים רמזים לדעות נעלמות ויעברו בדרכם זאת כל חוק, עד כי לא היה דבר הנמצא במקרא, לא אגדה ולא מצוה ומנהג, לא שֵם אדם ולא זכרון מעשה, אשר לא הוציאוהו מידי פשוטו ולא עשו את כֻלו רמז. הבריאה ותולדות האבות אינן בלתי אם רמזים לדעות אריסטו, אברהם הוא החמר ושרה היא הצורה, פרעה יצר הרע ומצרים הגוף וארץ גשן הלב, שנים עשר בני יעקב שנים עשר מזלות, עמלק הוא יצר הרע, לוט השכל ואשתו החמר, ארבעה מלכים את החמשה הם ארבעה יסודות וחושים חמשה. וַיְחַיוּ בעלי הפלספה היהודית הצעירה הנולדה בארצות הערבים את זְקֵנָתָה הפלספה היהודית ילידת ארצות היונים שכבר הלכה לעולמה כאלף ומאתים שנה לפני כן⁶⁸. השיטה הזאת אשר הובישה כל לֵחַ מן הפלספה, פתחה שער גדול מאד לתורת הקבלה, אשר מלבד רזיה וסודותיה הנעלמים, היתה מגמתה להציג את האבות את הנביאים ואת חכמי התורה הקדמונים כצלמי אלהים, לשום כל זכרון למופת לחכמה ומוסר ואת כל מצוה למקור חיי בשר ורוח, ואת כל חזון לנס נִשא ביד ה' כי גאולת ישראל וגאולת כל האדם קרובה לבוא וכי כל העולם כֻלו עתיד להתחדש ולהתקדש. אמת הדבר כי כל משאות הנפש הנשגבים האלה לא חדלה האגדה העתיקה והנאמנה להביע בשפה ברורה הַשְכֵם וְהַבֵעַ כל ימיה. אך בעלי הקבלה בטאו את דברי האגדה הקדושה והרוממה ההיא בשפת יתר ובהגיון לב רב ועמום מאד אשר כולל מאד לנפש קהל העם הצמאה לתנחומות אֵל. אך בעצם הרזים והסודות שבן מוסדות הקבלה היו דעות נפלגות בדור ההוא. רבי יצחק בן לטיף התאמץ למצוא סודות הקבלה גם בפלספה היוָנית, רבי יוסף בן גיקטילא שם את האותיות ואת הנקודות למוצא כל עמקי סודותיו ורבי אברהם אבולעפיא, איש מדע ויודע ערבית ורומית השתקע בחזיונותיו, עד כי נשאו לבו להאמין כי נביא הוא כי משיח הוא וימלא עז להתיצב לפני האפיפיוא מרטין הרביעי ולדבר על לבו כי יעזוב את דתו הקתולית וְיִתְיַהֵד, וכפשע היה בינו ובין המות. בהגיע השמועה אל רבנו שלמה בן אדרת על דבר המתאמרים כי נביאים הם משיחים הם, קנא רבנו זה קנאה גדולה, וַיַזְהֵר את בני עמו מלכת בדרך “המגידים בעלטה דברים מכוסים מן הלב ומן השכל” ויקרא בקול חוצב לֶהָבוֹת כאחד נביאי ה‘: “ישראל זרע האמת, בני יעקב איש האמת, כלו זרע אמת נוח להם לסבול עול גלות – – מֶהַאמין בדבר עד שיחקרו חקירה רבה, חקירה אחרי חקירה – – ואפילו במה שיראה להם שהוא אות ומופת”. ויתן רשבא אות על “אהבת אלהי אברהם [את] דרך האמת” את “עִנְיַן משה עם ישראל” כי "הוצרך לכמה אותות וזה אות אמת על עם ה’ שלא להתפתות בדבר עד עמדם על האמת בחקירה רבה חקירה גמורה⁶⁹. המקובלים האלה כתבו ספרים רבים אשר הפיצו בם את אמונותיהם בקהל. וגם אנשים מן הרבנים אשר לא יִחדו את כל לבם אל הנסתרות החלו לנטות אחרי הקבלה עד כי רבנו בחיי בן אָשֵר מסרגוסא נתן בבאורו לתורה מקום לדעות הקבלה על יד דעות הפשטנים ובעלי החקירה. וגם יד כבוד השררה היתה על הקבלה לאצול עליה מכבודה, כי אחד מתלמידיה היה השר הנדיב רבי תודרוס אבולעפיא בן אחי רבנו מאיר אבולעפיא הלוי אשר אגרות היו הולכות ובאות בימיו בינו ובין רמבן על דבר ספר המורה –, כי סַנְכא הרביעי מלך קסטיליא נשא את השר רבי תודרוס בין שרי ביתו והמלכה הטתה אליו חסד עד כי היה מן המתהלכים לרגליה בלכתה עם המלך ההולך למסעיו⁷⁰. הרב הזה, אשר כשרונו היה גדול במליצת שפת אבותינו, נטה מאד אחרי הפלספה הנוהגת וידבק מאד בתורת הקבלה. וכמעט ברור הוא כי אמונת השר החכם ההוא היתה למופת לאנשים רבים ממכבדיו להטות גם את לבם אליה. אך יותר מבכל אלה קנתה הקבלה את לב העם, בצאת מתחת יד רבי משה די ליאון ספר הזהר אשר שם רבי שמעון בן יוחי נקרא עליו. הספר הזה כתוב על פי סדר פרשות התורה בשפת ארמית נהדרה, הלוקחת נפשות בחמדת יפיה וברום חזיונותיה. ספר הזוהר שם משקל לרוח הקבלה יען כי כל דעות המקובלים השונות נקוו אל שיטתו. ורבים מן האנשים אשר בקשו נִחומים לנפשם מצאו בו מָנוֹחַ. לעומת זה נקעה נפש מרבית הקהל, אשר החזיקו בדרכי אבותיהם מעולם, מן החקירה, אשר מלאכיה עושי דברה בדור ההוא היה החכם שם טוב פלקירא, – בקי גדול בספרות הערבית ובפַלְסַפְתָה, עוסק הרבה בפלספת בן גבירול האפלטונית ובפלסת רמבם האריסטוטלית, – ויצחק אַלְבַלֵג החל להכיר, מה עמוק ומה רחב הגַיא המפריד בין תורת ישראל ובין חכמי יָוָן, ואשר על כן הוסיף לרָחקה מתורת משה ולדבקה בפלספת אפלטון ואריסטו. ובעיני זרחיה בן יצחק בן שאלתיאל לא נחשבו כל הכתובים אשר לא התאימו עם הפלספה הנכריה בלתי אם לחזון לב אחד המשוררים. וְלֵוי בן חיים מִוִיל אפראנקא⁷¹ אמר להרים יד במעשה המִצְוֹת, יען כי לא נכון לפלספים לְטַפֵל בדבר שאין בו בלתי אם מעשה. הרוח הזאת אשר יצאה מלפני בן חיים וחבריו צררה בכנפיה את הנוערים הפוחזים, וַיָחֵלו להשבית מפניהם לאט לאט את התוֹרה ואת המצוה. ויתנו ההוללים הריקים באִוַלְתָם לשחוק את שנת השמטה והיובל⁷² אשר תפארת הן לישראל ולתורתו גם בעיני חכמי הגוים. ויפרקו מעליהם גם עוֹל מצות סכה ולולב, שעטנז כלאים ציצית תפילין ומזוזה⁷³. ויהיו בהם אנשים אשר לא הוסיפו עוד להנזר גם מֵחֵלב ודם⁷⁴ ואשר התחכמו ויאמרו כי אין לתעב את בשר החזיר אחרי אשר לא מצאו בו הרופאים דבר רע⁷⁵.

על יד החקרנים האלה אשר משכנם היה בעיר פִרפיניאַן⁷⁶ בדרום צרפת, התנוסס חכם אחד אשר התורה והמדע היו לאחדים בידו באמת, הלא הוא רבנו מנחם בן שלמה לבית מאיר אשר יקראו לו בני עמו הרב המאירי (משנת 5076‑1316). החכם הזה אשר היה לרב בעירו אצל מהוד המדע על למוד התלמוד. הרבה ספרים כתב על התלמוד ועל ההלכות, וחדושי על מרבית המסכות. וַיְכַוֵן את עצם שיטתו אל שיטת רבנו יונה. אולם את סדר למודיו כלל בדרך מדע הראויה להיות למופת לקהל הלומדים. אף את כתבי הקדש פתר החכם הגדול הזה בטוב טעם ובשום שכל.

לעומת הסופרים המקנאים מאד לפלספת אריסטו ולעומת הרב המאירי הנוח והמתון, קם איש חכם לב ושמו אבא מרי דון אסתרוק יליד עיר לוניל אשר מושבו היה בעיר מונפליר, לריב את ריב היהדות מיד המתחכמים. ולא עלה על לב אבא מרי לנגוע אף באצבע קטנה בכבוד רמבם אף לא בעצם כבוד ספר המורה. כי גם הסופר גם הספר נכבדו וכמעט נקדשו בעיניו, בשים גם הוא את הספר הזה ליסוד לחקירותיו. ולא עוד כי אם גם בריבו עם שיטת אריסטו ויתר חכמי יון, לא חדל מדבר עליהם נכבדות וטובות בלב שלם. ואחרי אשר הזהיר את קהל קוראי דבריו לבלתי לכת אחרי הדעות היוניות הסותרות לדברי התורה הסביר להם כי “אין תרעומת ולא נפלה הקפדה על אריסטו וחבריו, כי באמת לא נִתכַונוּ לדבר סרה – אך על זה יזכר לטוב, כי הביא ראיות על מציאות האל יתברך ואחדותו והיותו בלתי גשָם – – ובזה הלך אחרי אברהם אינו עליו השלום שהיה תחלה לגרים”⁷⁷. ובכן לא על הפלספים ולא ולא על פַלְסַפְתָם חִפֵא דברים, כי אם על חַקְרָנֵי דורו הבאים לְזַיֵף את התורה בדורות נכריות. ויפן אבא מרי אל רבנו שלמה בן אדרת ויבקשו לאסור עליהם מלחמה, ויענהו רשבא כי בעצם הדבר לבו נכון עמו, אך הוא לא יוכל לתת ידו עמו בדעתו כי מחזיקי החקרנות לא ישמעו אליו ולא ישובו מדרכם.

ובעת ההיא התרגשה צרה גדולה ונוראה על אבותינו בארץ גרמניא. עֵדים קתולים העידו בעיר רֶטִינגֶן במדינת פְרַנְקֶן כי גנבו היהודים מבית תפלת הנוצרים כַוָן⁷⁸. ויענוהו ויתעללו בו וַיָדכוּ אותו עד אשר מלאו המדכָה דם (5050‑1290). לְשֵמַע השקר הנבזה והנלעג והתפל והנבל הזה התעורר אחד מִשָרֵי המקום ושמו רינדפְלֵיש ויאמר כי שלוח הוא ממרום לאבד את כל זרע היהודים אשר בכל הארץ ויעבור בכל מדינת פרנקן בַוַרְיָא ואוסטריא ואספסוף רב מאד עמו וישמידו כמאת אלף נפש פי שמונה מאשר האבידו אבותיהם האכזרים במלחמת הצלב הראשונה. וַתֵרב ההרֵגה לאכול ולשַכֵל באבותינו הנקיים עד מות הקסר אדולף איש נַסו. ובמלוך הקסר אלברכט שם קץ לשערוריה בענשו קשה את האספסוף ובשפטו משפט מות את ראשיהם, וימלא את יד פליטי ישראל הנמלטים על נפשם לשוב אל מקומם, אף פתח להם שערי ערים אשר לא היה להם שם מושב מתמל שִלשם. בַהֶרֶג הגדול הזה נפל חלל רבנו מרדכי בן הלל ואשתו וחמשת צאצאיו בעיר נירנבֶרג על קדושת השם. ספרו היקר והנכבד על דבר הלכות וחדושים נודע בישראל בשם “המרדכי”. ומה נפלא הדבר כי מלבד רחב יד הגאון הזה וגדלו בתורה ידע גם את שפת רומי העתיקה וַיֶאהָבֶהָ עד כי סדר את מבחר מאמריה בספר⁷⁹.

ורב גדול היה בימים ההם בגרמניא, אָשֵר יצא לו שם גדול בכל הארצות, הלא הוא רבנו אשר בן יחיאל אשר יקראו לו ה’ר’א’ש'⁸⁰, או “הָאָשֵרִי”. תלמיד היה רבנו אָשר לרבנו מאיר מרוטנברג ואביו רבי יחיאל היה איש חסיד אשר בני דורו ספרו עליו נפלאות. ויהיו ביד הרב הזה לאחדים התורה והמוסר, ידיעה רחבה מאד בכל ספרות התלמוד וכל הנלוה עליו, בינה חריפה, סברה ברורה, קֹצר נמרץ בסגנונו ורוח סדר המחיה את כל היוצא מפי עטו. ועִם זה היתה צדקתו רבה מאד אשר אלה היו תולדותיה, אהבת הבריות, טהרת הלב ומוסר שלום לכל אדם כישראל כנכרי עד כי גם מראה הרעות הנוראות אשר המיטו רשעי גרמניא על עמו לא הניא את לבו מִצַוֹת את ביתו אחריו את בניו ואת תלמידיו להיות לבם תמים ונאמן גם עם הנכרי ולהקדים שלום גם לבן עם אחר⁸¹. את כל רוחו הקדיש לתורה, ויכתוב באורים לחומשי התורה, לסדרי המשנה זרעים וטהרות ובאורים למרבית מסכות התלמוד. וראש כל ספריו הוא פסקי הלכותיו על פי סדר המסכות כתבנית [ובעקבות] פסקי הלכות האלפסי. אך תחת אשר לא אסף רב אלפס אל ספרו בלתי אם את דברי התלמוד לבדו, ולפעמים את דברי הגאונים פתח הראש את שערי הלכותיו גם לדברי חכמי ספרד צרפת ואשכנז. גם תשובות רבות היה משיב לשואליו אשר נכבדו מאד.

משכן רבנו אָשֵר היה בגלילות הָרַיִן. אולם אחרי התרגש הטבח הגדול ביד המרצח רינדפלֵיש, עזב את ארץ הדמים וישם מִשְכָנו בארץ ספרד ויקדמהו רשבא בכבוד גדול, ויתן אותו לחן ולכבוד בעיני ראשי קהלת טולידו הגדולה והנכבדה בכל קהלות ספרד ויקימו אותו שם לרב.

ויהי הוא החכם האשכנזי הראשון אשר שמו אותו יושבי ספרד למורה ראש, אשר לקולו ישמעו ועל פיו יורו, ככל אשר היו להם האלפסי ורמבם לפניו⁸². ויחשב בעיני גאוני דורות הבאים לראש וראשון⁸³ לכלם, מני אז שבה ספרד להיות למרכז התורה בעמוד רשבא והרא"ש בראשה. ויעל בימים ההם ערך בית המדרש אשר בטולידו למעלה ראש.

והחקרנות החדשה, אשר ארבעת חכמי פרפיניאַן, אשר נקבו בשמותיהם זה מעט, היו ראשיה בימים ההם, לא נגעה אל ארץ ספרד⁸⁴ כי רק מדינת פרובינציא היושבת בדרום צרפת היתה משלוח ידה⁸⁵, בכל זאת היתה ברצלונה הספרדית שדֵה המערכה בריב אשר התגלע בעת ההיא בדבר החקרנות. כי האחרים הנכבדים ונשואי הפנים דון בונופוס ודון קרשקש לבית וידאל ילידי ברצלונה, אשר יצאו לשבת בעיר פרפיניאן ראו את מעללי המתפלספים בערי פרובינצא המטיפים את תהפוכותיהם בכל קהל אנשים, בכל מסִבת סעודה⁸⁶ גם בבתי משחק גם בבתי הכנסת⁸⁷ ויראו כי מקור כל המשובה ההיא לא עצם הפלספה היא, כי אם דְבַר הִקָרֵא ספריה בפי נערים נבערים⁸⁸ אשר בקריאתם המשובשת יתנשאו ויתנו את לבם כלב חכמי תבל⁸⁹, ותהי עצתם לאסור את קריאת פלספי העמים על כל איש עד עבור לו ימי הנעורים. וייטב הדבר בעיני רשבא. אך מיראתו את המריבה, אשר תוכל לפרוץ בפרובינצא בין החקרני ובין היראים, שלח מכתב בשני נִשְתְּוָנִים⁹⁰ אל עיר מונפליר אשר בפרובינצא, למסור את האחד ליד אבא מרי ואת האחד ביד היש הנכבד מאד טודרוס די בַלְקֵירִי⁹¹ ולקרוא אותו במסתרים ולבחון אחרי כן את לב נכבדי המקום אם נכונה ידם עִמם בדבר האסור אז יקראוהו אחרי כן באזני כל הקהל. ואם לא, יכבשוהו תחת ידם והיה כלא היה. ויהי נִשְתְּוָן המכתב ליד אבא מרי ויסקור את לב ראשי העיר והנה לבבם כלבבו. וראש הנכבדים הלא הוא הרופא יעקב בן מכיר בן תיבון, הנקוב דון פרוֹפִיַת חכם ועשיר ונכבד מאד בעיני הגוים, עד אשר שמוהו לראש מורי תורת הרפואה, שמח מאד על דברי המכתב, ויקרא “מאד טובה בעיני העצה⁹² הראויה לקבל ולהקדים נעשה לנשמע”⁹³. וַיוֹעֶד אבא מרי את אנשי העיר להתאסף ביום השבת בבית הכנסת לשמוע את דברי אגרת רשבא. וישמע יהודה בן אשר בן תיכון, הנוטה גם הוא אל החקרנים, וימהר אל יעקב בן מכיר קרובו וַיַסֵב את לבו מאחרי אבא מרי, באמרו כי רק משנאת אבא מרי את רבי שמואל בן תיבון קרובם אשר תרגם את ספר המורה ואת יעקב אנטולי קרובם בעל ספר הַמַלְמַד, אבי רמזי הפלספה, יקרא איב על החקרנים⁹⁴ וַיֵהָפֵך לבב בן מכיר, ויבא בערב שבת אל בית אבא מרי, ויפצר בו להשיב את מחשבתו ולבלתי קרוא את האגרת באזני הקהל, פן יסור לבבו מאחריו ונוסף גם הוא על אנשיי ריבו. ולא שמע אבא לקולו להשיב אחור את דברו, ויקרא את האגרת בבית הכנסת באזני כל הנאספים. אך בכל זאת לא אבה אבא מרי להשבית את השלום אשר בינו ובין בית תיבון וַיוֹכַח כי חלילה לו לפגוע בכבוד קרוביהם החכמים, אך כל תוכחותיו לא הועילו⁹⁵. ויתחולל סער ומכתבים עפו מזה ומזה אל בן אדרת גם מן החקרנים אשר קם בן מכיר ויתיצב בראשם גם מן היראים אשר גם בראשם התיצב איש נשוא פנים, נכבד על פני אלפי ישראל, הלא הוא רבי קלונימוס בן טודרוס הנשיא ממשפחת רבי מכיר הבבלי, אשר אותו ואת בניו אחריו שם כרל הגדול בימיו לנשיאים בנרבונא. ולעדת היראים המקנאת לכבוד היהדות העתיקה קם למעז מגן הנדר ונערץ, הלא הוא רבנו אשר – הראש – אשר היה תמים דעות עמם בכל לבבו ותחזקנה ידי רשבא, וימלא את יד הנשיא רבי קלונימוס ויד אבא מרי להסדיר את פתשגן דברי החרם האוסר על כל איש ישראל לפני מלאת לו חמש ועשרים שנה, את למוד חקר אלוֹה ותורת הטבע מתוך ספרי פלספת היונים גם בגוף לשונם גם בתרגומיהם ןיתר לשונות הנֵכָר⁹⁶. לעומת זה לא נאסרה תורת הרפואה ללמוד אותה גם מתוך ספרי יון ככתבה וכלשונה⁹⁷. אף לא אמרו לאסור גם את חקר אלוה ותורת הטבע ללמוד אותן מספרי חכמי ישראל אף מאלה שקלטו מטעם יָוָן⁹⁸. ולא את שני המדעים האלה גם בלשונות הנכריות אחרי מלאת גם ללומד גם למלמד שנות הנעורים⁹⁹. אף לא אסרו את תורת המליצה, ההנדסה ותכונת השמים וכל מיני מדע הכתובים גם בכל לשון וגם לפני מלֹת עוד ימי הנעורים¹⁰⁰. ועל דבר ספר מורה הנבוכים לא עלה עוד על לב איש לקרוא חרם. כי על רשבא, על אבא מרי ועל כל חכמי הדור ההוא נחה רוח רמבן רבם אשר כִבד את רמבם בכל לבו ואשר גם ספר המורה נכבד בעיניו. ובלעדי כל זה הלא יֵחָשֵב ספר המורה לספר מרפא לחַקְרָנֵי הדור ההוא “שאינם מאמינים בחדוש העולם ולא במופתים כלם”¹⁰¹ בהיות מורה הנבוכים רָב בחזקה את רִיב החִדוש מיד אריסטו מורה הקַדְמות ובהיות הוא עושה את דבר המופתים ליסוד אמונת התורה¹⁰². ויהי המעט כי העריצו חכמי ישראל תופשי התורה בדור ההוא את רמבם¹⁰³ ויתנו עם קדושים חלקו¹⁰⁴ וישימו את דבריו ליסוד גם לחרם אשר הסדירו¹⁰⁵. ויחתום על החרם רבנו שלמה בן אדרת ושני בניו ובית דינו ונכבדי ברצלונה עירו. אך רבנו אשר ובניו לא היו מן החתומים. ויוציאו ספר תורה ויקראו את החרם בבית הכנסת הגדול בעיר ההוא ביום השבת ברביעי לחדש אב בשנת הששים וחמש לאלף הששי (5065‑1305) וישימו מועד לתקף החרם חמשים שנה¹⁰⁶.

ואף כי החרם הזה לא קרא רשבא ובית דינו בלתי אם על קהלתו בברצלונה הספרדית לבדה¹⁰⁷, יען כי כל אנשיה קבלו אותו עליהם ברצון, ועל הערים האחרות ועל הארצות האחרות לא הניח את שבטו, וכל עצם החרם לא בתורת גזֵרָה כוללת, כי אם לשם מודעה גלויה לכל ישראל, כי לב הנאמנים לתורתם פונה משיטת מתפלספי הדור למען ידע כל איש ויכיר היטב את שתי השיטות בעִנְיַן הדברים המסורים אל הלב ויפנה אל הימין או אל השמאל כטוב בעיניו¹⁰⁸. בכל זאת התגעשו החקרנים, אשר בעיר מונפליר, ויבאו בסתר אל השר הנוצרי ראש העיר ויבקשו ממנו להיות להם לזרוע בדבר החכם אשר הם אומרים להחרים את כל האיש אשר ידבר סרה על רמבם ואשר יוציא דִבה על כל מחבר ספר לתֻמו ועל כל איש אשר מיראתו את חרם ברצלונה ימנע את בנו מלמוד פלספת יון. ולא נדרש להם השר הנוצרי לחזק את ידם בדבר שני הפרטים הראשונים כי אם בדבר הפרט האחרון בלבדו לאמר בדבר פלספת יון, באמרו לפי שיטתו כי האיש הלומד עד תום שנת העשרים וחמש רק תורת ישראל לבדה אין תקוה עוד לדת הנוצרית להטות לבו אליה¹⁰⁹. ואף כי אבדה תקות החקרנים לעוז במעוז השר הנוצרי, בכל זאת לא מנע אותם השר ממעשיהם. ויקומו ויקראו הם חרם, אף כי ידעו כי שקר הם עושים בנפשם, בריבם את ריב כבוד רמבם, אשר יכבדהו רשבא וחבריו כמלאך אלהים, וגם עלבון אנטולי בעל ספר המלמד אשר תבעו בהחרימם כל מוציא דבר על אחד הסופרים, רק תואנה היתה, כי באמת לא היה דובר דבר עליו בקרב אנשי רשבא¹¹⁰. והמעט מן החקרנים כי שמו נפשם לשחוק בקום רופא אחד יעקב בן מכיר, אשר בכל דבר תורה ודין ודת, הלא נחשב למול רשבא כאזוב אשר בקיר למול הארז אשר בלבנון לקרוא חרם נגד חרם ראש כל ישראל בדורו וגם בדורות רבים אחרי כן. ויהי המעט מכל זה ויעמיקו החקרנים ההם את גזרותיהם מגזרת רבנו בן דרת כי תחת אשר הוא לא אסר את אסורו בלתי אם על קהלתו לבדה הרחיבו החקרנים את אסורם על כל המקומות. אך איש מגדולי הדור לא שת לבו אל חרמם. וגם רבנו מנחם המאירי, אף הי לא התערב בכל דבר הריב הזה לא חשב את חרמם למאומה. גם שני החרמות לא פשטו בארץ, חרם רשבא יען כי הֵצר את גבולו רק בקירות עירו לבדה וגם שם רק למועד חמשים שנה ולחרם בן מכיר וחבריו לא היה שומע יען כי כח בית דין לא היה להם ולא יצאה טבעם בישראל מעולם. בכל זאת לא אמרו עוד להקים את הסערה לדממה. והמליץ הגדול רבי ידעיה הבדרשי בעל הספר הנמלץ היקר מאד “בחינות עולם” ערך מכתב ברוֹב ענין אל רשבא להסביר לו את יקר ערך המדעים, את תועלתם ואת כבודם בעיני חכמי התלמוד, כאלו היה רבנו בן אדרת חסר תבונות מדעת ומהבין את כל זה עד העת ההיא – ואת אהבת החקרנים העזה אליהם. אך עוד מעט התרגשה צרה לבוא על ישראל אשר הרעישה את קהלות פרובינצא ואת קהלות צרפת כֻלן ממקומן מאין עוד פנות אל ריב שפתים ואל מלחמת סופרים על אודות חלוקי דעות אשר ברוח ולב יסודתן.

בצרפת ישב בימים ההם לכִסֵא מושל רשע הלא הוא פיליף הרביעי אשר יקראו לו פיליף היפה. התגרה אשר היה מתגרה באפיפיור והמלחמות אשר נלחם בפלנדרים הריקו את אוצרותיו. ואלברֶכְט קסר גרמניא העלה על לבו את זכר כבוד קסרי הארץ ההיא, כי יורשי קסרי רומי הם אשר רק להם המשפט להעלות מס על היהודים, וידרוש בחזקה מפיליף להָסֵב אליו את המס אשר יביאו היהודים אל כיסו. ויחמוס פיליף מזִימה אשר תעמוד לו גם למלא את אוצרו הריק וגם להֵחָלֵץ מן התאֲנה אשר יתאנה לו אלברכט וַיְצַו לכל פקידי הערים ויאספו את כל בני ישראל הנמצאים בצרפת פתאום אל משמר בעשור לחדש אב (5066‑1306), שם הודיעו להם כי איש איש מהם אשר לא יעזב את ארץ צרפת עד מלאת חדש ימים מבלי קחת עמו מאומה מקנינו בלתי אם בגדיו אשר על בשרו ודי מזון ליום אחד מות יומת. ויגרשוו בני ישראל מן הארץ אשר ישבו בה הרבה מאות שנים ואשר הגדילו בה תורה ומוסר הרבה מאד, הארץ אשר קמו בה אנשי מופת כרשי, רבנו תם רשבם, מנחם בן חלבו ורבי יוסף קרא ואשר שם נוסדו התוספות, ויפוצו הגולים אל הארצות הקרובות אל צרפת וגם מפרובינצא אשר תחשב על ממלכת צרפת גָלו, ולא נשארו בלתי אם בעיר אַוִיניון¹¹¹ וּבֶנְיַסין¹¹² אשר בפרובינצא בהיות הן נחלת האפיפיור ולא נחלת פיליף. ויבוז המושל הבליעל אשר כל משא נפשו היה רק הבצע את קִנְיַן הגולים העשוקים. ותבאנה אל שערי היכל המלך עגלות טעונות בכסף ובזהב ובאבנים טובות וכל כלי חמדה, וַיַחלֵט פיליף אליו את כל בתי בני ישראל ואת קרקעותיהם, וַיִגוש את כל מַשֵה ידם אשר נָשו בְלוֵֹיהֶם הנוצרים. ותעל בידו מזִמתו למלא את חוריו זהב ולשום את טענות אלברכט להבל וריק. ולא נותרו בממלכת פיליף מישראל בלתי אם מתי מספר, אשר אמרו להודיע לפקידים את שם הנוצרים אשר היהודים נושים בם למען יֵדע המושל העריץ לרשת את חובותיהם ולהורידם אל כיסו. אך גם מְתֵי מעט אלה לא הרבו לעמוד שם כי עברה רוח על פיליף וַיְגָרֵש גם אותם. אך מאנשי עיר טולושא¹¹³ היו רבים אשר לא עמדו ביום צרה וימירו את כבודם ולא גוֹרָשו. ואיש מכבדי הרבנים משרידי בעלי התוספות רבי אליעזר די שינון¹¹⁴ נתפש הוא ועוד אנשים בארץ צרפת אחרי עבור מועד החוֹדש וישרפו אותו ואותם באש ויהמה אליו לב תלמידו הגדול רבי אשתורי פרחי¹¹⁵ ומדי הזכירו את דברי תורת רבו עגמה נפשו על גורל הקדוש הזה¹¹⁶.

את פרשת דברי הצרה לראשי פרטיה ערך משורר אחד יצחק הקטן שמו בקינה אשר היתה נקראה בכמה קהלות בכל יום שני וחמשי: ”– – צר חשב מחשבה, להדוף פתע באיבה – – חותם סגור בנאומו, שלח לעמו – – פחות וסגנים, ליום מועד היו נכונים – – קהלות צרפת אנשי שֵם על יחוד השֵם, ביד חזקה יגרשם – – הגיע הזמן, בירח אב לפָרְעָנוּת מזומן, בעשרה בו נקהלו עובדי חמנים – – לחפש מצפונים ומיטב מכמנים, – – קטן וגדול במסגר הביאם, לגלות מצפונים השיאם, ברעה הוצאם, מבית מנוחות – –¹¹⁷.

ובתוך הגולה היו גם יושבי מונפליר, עיר מושב אבא מרי יעקב בן מכיר, ויגלו רבים מיושבי העיר ההיא עירה פרפיניאן¹¹⁸ בהיות היא נחלת מלך מיורקא¹¹⁹ ולא נחלת פיליף ואבא מרי גלה עירה ארלי¹²⁰. מקץ חמשה חדשים יצא משם וילך גם הוא לפרפיניאן. וידברו אוהבי החקרנים על לב פקידי העיר לבלתי תת לו וגם לאנשים אחרים אשר לא כמחשבותיהם מחשבותם לשבת שם. ויהי בהשמע הדבר אל רשבא ויכתוב אל שני אנשים נשואי פנים הלא הם שמואל בן אשר ומשה בנו, ויקדמו את פני אבא מרי וחבריו בכבוד ויִתְנום לחסד בעיני מלך מיורקא ויתן להם מושב בעיר ההיא¹²¹. וישמעו רשבא והרב האשרי איש במקומו את מזִמת החקרנים ואת איבתם לאחיהם המחזיקים בתומתם אשר גם אחרי התרגש צרת הצבור עוד יוסיפו סרה ותמר נפשם¹²².

ובעצם ימי הדור ההוא אשר שתו אבותינו יושבי צרפת את כוס החמה, האירה מלכות קשטיליא הגדולה בממלכות אספמיא את פניה אל ישראל. וַיָשֶם פרדיננד הרביעי את איש עברי ושמו שמואל לשר האוצר. ואף כי קנאה בו אֵם המלך וַתָקֶם עליו אנשים אשר הִכֻהוּ בַשֶלִי למען קחת את נפשו. בכל זאת שם בנה המלך את כל לבו לרופא אותו וישיבהו על כנו. וגם אֵם המלך לא היתה אויבת לישראל כי רבי טודרוס אבולעפיא המקובל הלא היה רצוי נפשה ואיש יהודי דון משה היה לה לסוכן. ואחרי מות פרדיננד הרביעי ומהומות התרגשו בארץ כארבע שנים עד אשר קמה אם המלך מַרְיא די מולינא למושלת בשם נכדה הילד יורש העצר (5086‑1326) עמדה בכל הימים ההם למעוז לבני ישראל ולא נתנה לשרים ולכמהים לבצע את מזמתם אשר זממו לחדש עליהם גזרות רעות. וַתֵאוֹת לבם רק לשני דברים אלה כי לא ירבו היהודים להתהלך עם הנוצרים ולא יקראו בשמות נוצרים. וכאשר גדל יורש העצר דון יוחן עמנואל ויהי למלך התרוממה מעט קרן ישראל, בהיותו מכבד את אנשי המדע.

ואיש נשוא פנים ושמו יהודה אבן ואקר היה מרואי פני המלך ההולכים לרגליו¹²³. ויתנשאו אלה “הגדולים ההולכים בחצר המלך” וידרשו מיד עמם את היתרונות שהיו לראשי הגולה בבבל בימיהם. וישימו את הדבר לפני רבנו אָשֵר ולא נתן להם הרב הגדול הזה לבצע את חפצם וישב את שאלתם ריקם¹²⁴. וישקוד בן ואקר על תקנת בני עמו להציל את פושעיהם מן המשפט הקשה אשר יחרצו עליהם השופטים הנוצרים בהִשָפְטָם לפניהם ויט את לב המלכות וימלאו את יד בתי דיני ישראל לדון גם דיני נפשות את הפושעים למען הצל אותם ממשפט הגוים¹²⁵. ויהי אבן ואקר ובית דינו שופטים את המלשינים את המגדפים ואת המנאפות משפט קשה. ואף כי רבו הפושעים חַיְבֵי עֹנש בדור ההוא¹²⁶, בכל זאת היה הדבר זר מאד בעיני ר' אשר כי ימלאו דַיְנֵי ספרד את ידם לדון דיני נפשות בזמן הזה. אך בהגידם לו כי למען הצל את אחיהם מיד שופטים קשים מהם יעשו כן לא מחה עוד בידם לענוש את החוטא באחד מאבריו אך לא נתן להם לשפוט משפט מות¹²⁷ גם את הפושע אשר אחת היתה דתו להמית גם על פי דין תורה גם על פי חֻקי מלכות ספרד¹²⁸.

ובארץ צרפת לא היתה עוד תקומה לישראל אחרי גרש אותם פיליף היפה. הן אמנם כי עם הארץ החל להכיר את התועלת אשר היו היהודים מועילים להם, ועל כן נועץ המלך לודויג העשירי עם השרים וגם עם ראשי הכמרים לשוב ולקרוא לגולים מקץ תשע שנים לגלותם לשוב אל צרפת וכאשר לא מהרו להדרש לו נעתר להם להושיב את כל אחד במושבו הראשון, להשיב להם את ספריהם ולכל קהלה את בתי כנסיותיה ואת השלישית מן החובות אשר היו יושבי הארץ חיבים להם ולבלתי דרוש מהם דבר בלתי אם לשאת את אות הדראון על בגדיהם רק למען הָשֵך מעליהם את חמת הכמרים, אף הפקיד שני שרים להתקין ולהסדיר את כל צרכיהם בשובם אל הארץ ובמות לודויג העשירי חשב גם בנו המלך פיליף החמשי מחשבות טובות. אך בכל ההנחות האלה ובכל מחשבות המלכים הטובות לא סרו התלאות אשר הלאו הכמרים את הגולים בשובם המונים המונים אל הארץ וצרות התרגשו אשר כמוהן לא עברו עוד עליהם ועל אבותיהם בצרפת. איש רועה בקר התנשא בקרב דלת העם ויַגֵד להם כי חזון נראה אליו בדמות יונה אשר נהפכה ותהי לנערה יפה אשר היה דברה אליו להתיצב בראש הרועים לעלות לירושלם להלחם שם מלחמת הצלב להציל את קבר אלהיהם מיד הישמעאלים. ויתגודד אליו אספסוף בזוי מאד כארבעים אלף איש (5180‑1320) וַיָחֵלו הם את מעשיהם, כאשר החלו כל אנשי הצלב לְקַצות ביהודים אשר זה מעט שבו לפרובינצא ולכל ארץ צרפת ויהרגו ויבוֹזו את בני ישראל בכל מקום בואם. וכל פקוגות המלך, גם החרם אשר קרא האפיפיור גם כל מאמצי השרים אשר התחזקו להצילם שבו ריקם, ודלות העם הנבער והמהביל יראו להתיצב בפני הרועים. ותהיינה מאה ועשרים קהלות לשמה ולבזה והנשארות דלו וַתִוָרַשְנָה.

כמעט הֵחֵלו אבותינו האומללים לשאוף רוח והנה צרה חדשה קמה עליהם, צרה אשר לא היתה נופלת מן הסערה אשר התחוללה על ראשם זה מעט מיד הרועים. המצורעים היושבים חוץ לערים, אשר היה משפט הערים לכלכלם, התאוננו בעת ההיא על יושבי הערים כי המעיטו את לחם חֻקם, ויתנקמו בם וירעילו את הבארות ואת מוצאי המים. ויהיה כאשר תפשו אותם השופטים וַיְעַנוּם וישיאו את עֲוֹנָם על היהודים כי הם המה שמו מָוֶת בבארות. וַיַאמֵן העם הנבער והנתעה בדִבַת השוא ויתגודדו על שארית האומללים ויאסרום בכלא וַיְעַנום וינגדום וישרפום חיים (5181‑1321). והמלך והשרים אף כי הכירו כי כל העלילה הזאת דבה נתעבה היא בכל זאת לא נמנעו מִשוֹם על שאריתם ענש כסף גדול כמעט מהכיל ורבים מן הנשארים גרשו מן הארץ. שתי ההרגות הגדולות האלה נקראו בפי סופרי דברי הימים לישראל: גזרת הרועים וגזרת המצורעים¹²⁹.

מכל ארצות אירופא היתה איטליא הארץ האחת אשר שם הונח לישראל גם בדור ההוא. המלך האדיר החכם רוֹברט די אניוב¹³⁰ מלך ניאפל היה חונן ומגֵן לישראל אוהב את ספרותו ואנשים מחכמיהם היו לו למורים. החכם יהודה ליאני איש רומי הורהו את כבתי הקֹדש¹³¹ ועוד חכם אחד שמריה מניגרופונטו בֵאר במצות המלך הזה במקומו את כל המקרא וישלח משם את באורו אליו¹³² המושל הנדיב הזה עמד למעוז לישראל להשיב את מחשבת האפיפיור יוחנן השנים והעשרים אשר הֵסַתְהוּ אחותו המרשעת לגרש את כל היהודים מעיר רומי גם נשא בתוך שרי ביתו את ראש החכם המליץ קלונימוס בן קלונימוס, אשר בספרו “אבן בחַן” הכה בשבט פיו את תהפוכות בני דורו. חבר לבן קלונימוס היה המליץ המשורר עמנואל הצפרוני¹³³ (5090‑1336) איש רומי, אשר לפתרוניו לספר משלי שלמה יצא שם עד כי נמנה עם גדולי הפותרים אשר יצא להם שם בדורות ההם¹³⁴. אף היה עמנואל אחד מאדירי המשוררים. אפס כי חלל עמנואל את כבוד בת השיר העבריה אשר מבחר תפארתה היה לשרת בקֹדש להורות לעם ה' חֹק ומשפט, חכמה ומוסר לשעשע את הנפש הטהורה בתנחוּמות אל ולהעביר בחזון את הגדולות והנפלאות אשר הגדיל והפליא קורא הדורות בימי הקדם ואשר עוד יוסיף להפליא באחרית הימים בישראל ובאדם, והנה זה בא לשום את הכהנת לפונדקית במלאו את שירותיו העבריות אשר אסף בספרו “מחברת עמנואל” עגבים גסים מאד, על כן נקעה ממנו כל נפש טהורה בישראל. משורר עברי זה היה מודע לראש משוררי הגוים אשר קמו בימי הַבֵינַיִם הלא הם דַנְטֵי האיטלקי אשר שירותיו טהרו משירי העברי הזה. כמהו עשה גם עמנואל שיר תָפְתֶה ועדן אשר גם טעמו כטעם יתר שיריו. לעומת התרומה הזאת אשר הרימה קהלת רומי לספרָתֵנו הרימה עוד תרומה אחת בקדש כי שלחה ציר ושמו רבי שמחה ארצה ספרד עיר ברצלונה אל רבנו שלמה בן אדרת כי יואיל להמציא להם את סדרי המשנה בבאור רמבם מתורגם מערבית לעברית החסרים להם, באין בידם בלתי אם המעט אשר תרגמו אלחריזי ורבי שמואל בן תיבון. ויתחזק רשבא ויחקור וימצא כי רבי יעקב עכסאי מעיר אושקא¹³⁵ ורבי יוסף בן אלפואל ורבי שלמה בן יעקב יודעי תורה ויודעי ערבית הם וידבר עליהם במכתביו הנעימים וַיֵאוֹתו לו וישימו על שכמם את העבודה הגדולה הזאת ויתרגמו הם וחבריהם את כל הדברים אשר לא תֻרגמו עד העת ההיא¹³⁶. ותגדל מאד הטובה אשר עשתה קהלת רומי לתופשי התורה לדור דור.

בימים ההם נראה חזון בישראל אשר לא היה כמהו מאש הרים ענן את ידו בתורת רבותיו. רבים מן הקראים יושבי ארצות הקדם עזבו את עדתם וישובו בתשובה שלמה אל תורת רחיהם כל בני ישראל. והנגיד רבי אברהם במצרים נכד רבי אברהם בן רמבם השיב לב קהל גדול מן הקראים, אשר הֵפֵרו ביום אחד את בריתם עם מחזיקי דת ענן וידברו באחיהם הנאמנים לתורת רבותינו מעולם (5083‑1313)¹³⁷.

ובארץ אבותינו היתה רְוָחָה לישראל ביום לכוד אותה השלטן אַלְמֶלֶך אַלַשְרַף מלך מצריה ובהורישו משם את אנשי הצלב (5051‑1291 אנשי הדמים אשר אכלו את אבותינו בכל פה. ויסגרו מפניהם את ארץ קדשם ולא נתנו להם אף לבוא ולבכות על הריסותיה. מאה ושתים ותשעים שנה היתה עיר קדשנו כמעט סגורה ומסוגרת מפני בניה האובדים והנדחים ותהיינה השתים והארבעים שנות מלכות נציר מחמד השלטן הַמַמְלֻכִי שנות מנוחה ושקט. וינהרו בני ישראל אל ארץ אבותיהם מכל קצוי ארץ ויחזיקו בעבודת האדמה ובעבודת הרועים במסחר ומלאכה ובכל משלח יד. ותהיינה קהלות גדולות בירושלם עיר הקדש בחברון ובעיר רמלה. ויהיו בירושלם אנשים הוגים בתורה יומם ולילה גם סוחרים גם חרשים עושי מלאכה גם רופאים גם בעלי הנדסה ותוכנים נמצאו שם ובעלי עֵט סופרים אשר עשו נפלאות במעשה הכתב הנאה. ואנשי חברון עשו חיל במלאכת הָאֶרֶג והצבע בצמא ובמעשה הזכוכית. ואל עיר רמלה באו מספרד שני אנשים עשירים מישראל ויכוננו שם את חרושת מעשה הצמר¹³⁸. ומרבית האנשים אשר שאפו בגעגועים ובהמון לב ויבאו למצוא מנוח לנפשם ומחיה לרוחם בִנְוֵה האלהים בארץ אשר אַוירה חיי נשמות היו בעלי הקבלה אשר לאט לאט היתה עיר צפת אשר בגליל להם למרכז.

גם רב גדול אשר בגאונים יתחשב אוה לו למושב את הארץ הקדושה הלא הוא הרב הגדול רבינו אשתורי פרחי¹³⁹ אשר בילדותו הֻטַל מחדר הורתו לצאת בגולה אשר הגלה פיליף היפה מלך צרפת. את פרשת דברי גלותו ונדודיו עד אשר מצא מנוח בארץ הקדושה כתב לזכרון כדברים האלה לאמר: “מבית הספר הוציאוני כֻתָנְתִי הפשיטוני, כלי גולה הלבישוני, מעצם למודי, מבית אבי ומארץ מולדתי ערום יצאתי – – מגוי וממלכה אל עם לא ידעתי לשונו נדדתי, מנוחה לא מצאתי עד כי הביאני חדריו המלך שהשלום שלו, מִשְבִי לארץ צבי: ארצו הקדושה” – –¹⁴⁰. קרוב הדבר כי גדול היה בעיני המלך ושריו וכי מצא ידו גם את מחיתו וכי ראה בטובה¹⁴¹. רבנו זה פתח שער סגור במקצוע ההלכות אשר רק מעטים הציצו בו¹⁴², הלא הן הלכות המצות התלויות בארץ אשר העלה על ספר “כפתור ופרח” אשר כתב לשם קרבן תודה על כל הטוב אשר גמל לו ה' לשובב נפשו “מִשְבִי לארץ צבי”. מלבד התרומה הגדולה אשר הרים בספרו היקר לספרות ההלכה, הֶעֱניק בו מאוצר חכמתו מתנות רבות וטובות לארץ החמדה אשר היתה לו לאם ותשביעהו מטובה בִירוֹתוֹ בעבודת רוחו ההיא אבן פִנָה למוסדות לתורת ערך ארץ¹⁴³ ישראל אשר היתה לעינים לחוקריה עד היום. ובענוָתו הגדולה ומהיותו איש מנוחה לא בחר לשבת בערים הגדולות אשר לא יחדלו מהן דברי ריבות¹⁴⁴ – וַיוֹאֶל לשבת בבית שאן, מקום בודד שָקֵט ובוטח. ומשם היה יוצא לשוט בכל הארץ, לתור אותה לארכה ולרחבה, ומה נעימים דבריו אשר יספר על דבר חן המקום אשר ישב בו על חמדת הארץ הקדושה ועל משפטו לסובב בה “בפלגות אדמת ישראל בחסד עליון עברתי, עירותיה מדינותיה כרכיה רובם דרכתי¹⁴⁵, הרי בשמים כפרים עם נרדים. ביניהם מצאתי בין שאן למנשה אשר בו לחבר את זה [הספר] ישיבתי בחרתי יושבת על מים רבים, מי מנוחות ארץ חמדה, מבורכה, ושבעת שמחות כגן ה' תוציא צמחה וגן עדן פתחה”¹⁴⁶.

עת אשר החלו בני ישראל לשאוף רוח חיים בארץ אבותם, בסור מעליהם המועקה אשר העיקו אותם הנוצרים, ביום אשר מִגְרוּ הַמַמְלֻכִים לארץ כסאם, התרגשה ההרגה הגדולה הראשונה בארץ בספרד אשר עד העת ההיא לא קרו כמוה. בהתנגש יושבי מדינת נָבַרא הספרדית לפרוק מעליהם את עול מלכות צרפת, אשר כבדה עליהם זה חמשים שנה, מצאו להם נזירי הקתולים ידים לְהָסב את חמת דלת העם על ראש בני ישראל ויתגודד האספסוף עליהם במרבית ערי המדינה ההיא ויציתו כששת אלפים נפשות (5088‑1328) ותלך הסערה הלוך וסעור עד אשר קם מושל תקיף וַיַשְקֵט את הארץ, וַתִשַח מאד רוח השרידים מבני ישראל בארץ ההיא.

גם בקשטיליא נשקפה רעה לאבותינו כי קמו להם שני אויבים, אחד מקרב עמם והאחד איש קתולי. אך שני שרים מבני ישראל אשר העמיד המלך הכשר אלפונסו האחד אשר הלא הם יוסף בן בנבנִשְתי יועצו וסוכן אוצרותיו ושמואל בן ואקר רופא נפשו סככו על אחיהם בהיות כבוד שניהם גדול בעיני אדוניהם. כי איש מומר, אשר בראשונה היה שמו אבנר ויהי רב באחת הערים, ואחרי התנצרו קרא לנפשו אלפונסו די בורגוש ויהי לכומר קתולי, מצא את לבבו להעיד לפני המלך ולהוציא דבה על תפלתנו כי מלאות איבה לדת הנוצרים הן ולהוציא כתבי עמל על העם אשר ממנו יצא וְלִכְפוֹת את הרבנים להתוַכֵח עמו ולהשיב על שאלותיו המלאות קדים. עוד רע ומר מן המומר הזה היה איש נוצרי ושמו גוֹנזַלו מרטינֶץ אשר הואיל השר בנבנִשתי הישראלי לתת לו מְהַלְכים בהיכל אדניו המלך ולהציגו לפניו ולדבר עליו טובות עד כי גִדֵל אותו אלפונסו וישיתהו לאחד משרי ביתו. אז הפך הנבל מרטינץ את ידו על בנבנישתי איש חסדו ועל בן ואקר וישם עליהם עלילות דברים, עד כי מִלא המלך הנפתה את ידו לשום אותם בכלא, ולהחרים את כל קנינם לאוצר המלכות. ויָצֶק להם הבליעל עד כי מת בנבנשתי בכלא ובן ואקר מת ביד נוגדיו. עוד מרטינץ זומם להשקות בקרב הימים את כוס חמתו את כל בני ישראל יושבי קשטיליא נשאהו לבו להתגרות ברעה ולהקים בסתר קושרים מתנקשים בנפש המלך וַיִתָפַש במזימתו וישפטוהוו משפט מות וישרף באש (5099‑1339). והמלך אלפונסו שב להטוב את חסדו אל היהודים וישא את ראש אחד מגדוליהם את שמואל אבודיל בתוך שרי ביתו, ובכן היתה עוד שארית פלטה מעין שרר קַיֶמֶת לאנשים מבני ישראל גם בדור ההוא בחצרות מלכי ספרד הנוצרית ככל אשר היתה להם לפנים בארץ ההיא בהיכלי מלכי ערב.

אך הספרות העברית הספרדית מטה מאד בארץ מכורתה כי שרידי חכמיה אשר רגלם האחת עוד היתה בתוך גבול ישראל ורגלם השנית מחוץ לגבול, היו פוסחים על שתי סעפים. הסופר יצחק בן פולקאר נע כוד הקנה במים הֵנָה והֵנָה פעם יתן את הרב הזקן המחזיק בתורה ובמצוותיה לשחוק וללעג ואת הנער המתפלסף לחן ולתהלה¹⁴⁷, ופעם יעלה קנאה על “המתחילים – – המתפלספים” – – נמהרי הלב על השליכם אחרי גֵוָם את המצות ועל אשר יזלזלו “בכבוד מיסדי הדת”¹⁴⁸ וימלא את פיו תהלת “המגיע לתכלית המדע והוא הנקרא באמת פילוסוף והוא קִיֵם ופעל ועשה את כל המצות המתֻקנות קלות וחמורות¹⁴⁹. תהפוכות גדולות מאלה נשמעו מפי חכם קטן מזה מפי דוד בן ביליא מפורטוגל. לעומת עקרי רמבם תקן גם הוא שלשה עשר עקרים, אולם על יד העקר “שתורתנו היא למעלה מן הסברות הפילוסופיות” שם לעקר הראשון את חובת האמונה “במציאות השכלים הנפרדים” ולעקר האחרון שם את החובה להאמין באמונה שלמה כי מִצְוֹת המעשה “אינן תכלית השלמות”¹⁵⁰ ומה הפכפך דבר זה? והלא השכלים הנפרדים אינם כי אם פרי סברות פילוסופיות ולא פרי התורה ובהם מצוה להאמן והמצות הלא הן פרי התורה ובהן אסור להאמין? – את החוקרים המפוקפקים האלה עזבה החקירה ותִבן לה בית בימים ההם בדרום צרפת בערים אשר סרו למשמעת האפיפיור. החכם משה הנרבוני¹⁵¹ כתב “באור לספר מורה הנבוכים” ו”מאמר בבחירה" והסופר יוסף כספי¹⁵² היה סובב במרחקים לקנות חכמה ולשמוע דבריה ויכתוב גם הוא באור כפול לספר המורה בשם עמודי כסף ומשכיות כסף וספר מוסר לבנו. ור’בי ל’וי ב’ן ג’רשון – רלבג¹⁵³ – (5100‑1340) מעיר בגנולס¹⁵⁴ היה חכם גדול ומֻפלג מאד, תוכן ומהנדס, רופא וחוקר הטבע. הוא יצר בחכמתו שפופרת מְתֻכֶנֶת להקל על התוכנים בכַוְנָם את עיניהם להביט אל צבא השמים, אף השכיל לכונן את תא האֹפל¹⁵⁵ ולחדש עוד מדעתו גם כלים גם כללים אשר היו לכלי חפץ גם לדברי חפץ לאנשי המדע בישראל ובגוים. מלבד כשרונותיו אלה היה פלסף חריף מאד כותב פתרונים לספרי אריסטו ופלספי ערב, אשר הרבה להעמיק בהם, מעבר מזה ופתרונים למקרא ולמשנה¹⁵⁶ מעבר מזה. וספר “מלחמות ה'” כתב אשר בו אמר ככל החוקרים בדורות ההם להשלים בין התורה העברית ובין הפספה היוָנית.

אף כי שלשת החכמים האלה קראו את שם רמבם על חקרי לבם, אף היו מבארים לספרו המורה לא הניחו את רוח רבם הגדול הזה – לוּא היה חי עמם וישמע את דבריהם – בהחזיקם שלשתם, בדעה אשר היתה כעשן לעיניו הלא היא דעת הקדמות, עד כי לא נשא פנים לאריסטו, אשר נחשב בעיניו לכליל החכמה, על החזיקו בה. ומי איפוא היו החכמים אשר קמו למעוז לרמבם בימים ההם לגדל את שמו בקרב עמו ולשום אותו למורה תורה לישראל לדור דורים? החכמים ההם היו אנשי חַיל החונים על דגל אחר, אשר רוממו את שמו בגבול אחר. לא בגבול החקרנים הקוראים את ספרו המורה בנו לו מעוז ומגדול, כי אם במחנה תופשי התורה התמימה ההוגים בספרו משנה התורה הציבו לו יד. רבי שם טוב אבן גאון כתב באור לספר משנה תורה אשר קראו לו יד החזקה בשם “מגדל עוז” להָשֵך מעליו את תלונות ראבד אשר חלק עליו בהשגותיו. הרב הגדול מאד דון וידאל יום טוב די טולושא כתב ספר בשם “מגיד משנה” להשיב אחור את השגות ראבד ביתר שאת ועוז ואשר על כן קראו לו מכבדי תורת רמבם בשם הרב המגיד. החכמים האלה היו מהראשונים לחבל חכמים רבים, גדולים ומופלגים, אשר גם בדורות הבאים אִמצו את כל כֹחם להגן על ספר יד החזקה מפני ההשגות ההן. אך עוד הגדילו מהם לעשות, הפוסקים אנשי השם אשר הראשון מהם היה רבנו יעקב בעל הטורים בן רבנו אָשר. כי אף כי יסד את מרבית דברי ארבעת טוריו אשר חבר על יסוד התורה אשר קבל מאביו בכל זאת היה רוב בִנְיַן דברי גופי הלכותיו דברי רמבם, אשר העתיק כמעט במלוא סגנונם, ככתבם וכלשונם, וכן נהגו כל הפוסקים אשר קמו אחריו. ובכן היו דברי רבנו משה בן מימון הנאדר והנערץ נשמעים עד כולם בקרב אחיו אשר תורת ה' לבדה היא כל משא נפשם.

וארבעת הטורים האלה הם תוצאות פרקי הלכות התלמוד אשר נפרדו בידי רבנו יעקב ויהיו לארבעה ראשים: הטור הראשון אשר קרא לו “אורח חיים” הוא סדר הלכות המִצְוֹת אשר יעשה כל איש ישראל בביתו ובעדתו יום יום מִקומוֹ עד שכבו בשבתות ובמועדים וביום צום; הטור השני אשר שמו “יורה דעה” הוא סדר המִצֹות אשר מרבית בני אדם לא ידעו אותן לפרטיהן, כי אם בעלי ההוראה; הטור השלישי “חֹשן משפט” הוא סדר. המשפטים אשר ישפטו בני ישראל בין אדם לחברו וכל הנִלְוֶה אליו. והטור הרביעי “אבן העזר” הוא סדר המשפטים אשר ישפטו בין איש לאשתו וכל הנלוה אליו. מלבד אשר רוח רמבם תחיה את הספר הזה בסגנוני פסקי הלכותיו, נאצלה עליו הרב המרוח המוסר אשר נפח האיתן הגדול הזה בגופי ההלכה. אך תחת אשר משפט רבנו משה היה לחתום את סדרי הלכותיו בתוכחת מוסר זכה ורוממה, היה רבנו יעקב גם הפותח והחותם ברגש וברוממות ובאהבה רבה לה' לעמו ולתורתו לכל הלכה המוכשרת להגיון לב. ויבדל בדבר הזה מכל הפוסקים אשר קדמו לרמבם¹⁵⁷ וגם מרבים אשר באו אחריו, אשר היו עיניהם רק אל גופי הדינים בלבד. וידבר רבנו יעקב נשגבות על כַוָנַת הלב ועל טהרת הלב אשר בלעדיהן לא תכון כל תפלה¹⁵⁸, על רוממות המשפט הישראלי כי הוא פרי רוח אברהם אבינו. אשר דרך ה' לעשות צדקה ומשפט היתה ראשית דרכּו ובהיות המשפט נעלה מאד, שמח משה רבנו ראש כל הנביאים לקחת עצה מפי יתרו בענין המשפט “כי המשפט הוא יסוד ועקר גדול בעבודת ה'”¹⁵⁹ וגם על רוח הטהרה והקדושה הנאצלת על חיי האישות הישראלית דבר נכבדות¹⁶⁰ ואת כל רוחו הקדושה הֶערה החסיד הֶעָנָו הזה בדברו על שמחת חסידי ישראל במועדי ה' ובעשותם את מצותיו. אלה הם דבריו" “מדת החסידים אשר ה' לנגדם תמיד, ובכל דרכיהם ידעוהו, בעת שמחתם. אז יותר ויותר מברכין ומשבחין להקדוש ברוך הוא אשר שמחם. ויאמר האדם בלבו בעת שמחתו והנאתו: ואם כך היא שמחת העולם הזה אשר היא הבל כי יש אחריה תוגה וצער, אם כן מה תהיה שמחת העולם הבא התמידית, שאין אחריה תוגה, וְיִתְפַלֵל להקדוש ברוך הוא שיטה לבו לעבדו ולעשות רצונו בלב שלם ושישמחנו בשחת העולם ויזכנו לחיי העולם הבא לאור פני מלך חיים”¹⁶¹.

ככה נחה רוח רמבם אשר היתה לנשמת חיים בספר יד החזקה, על מורי ישראל הטהורים והתמימים ותגבר עליהם עד כי נחשבו בעיניהם הדעות אשר באו בספר המורה כשגיאה קלה וכמום עובר אשר נתנו להִמָחֵל, ולא הוסיף עוד איש לפצות פה על הרב הזה אשר רוממונו הרבנים, לראש מורי התורה והמצוה לכל ישראל בדורות הבאים.

מלבד הטורים הוציא רבנו יעקב את תמצית הלכות אביו בספר אשר קרא לו “קצור פסקי הראש” וירשום לו רמזי מוסר אשר נראו לו מרומזים במסורת פרשות התורה הידועים בשם “[רמזי] בעל הטורים”. ולרבנו יעקב אח זך וטהור כמהו וחכם בתורה כמֹהו הלא הוא רבנו יהודה אשר במות אביו רבּנו אשר (5087‑1327) היה הוא לרב תחתיו בטולידו. ונפש כל הקהלה דבקה בו באהבה ובכבוד. אך תחת אשר רבנו יעקב שם לבו אל פסקי הלכותיו הורה רבנו יהודה את הוראותיו בתשובותיו הרבות אשר השיב לשואליו. בדור ההוא כתב רבנו ירוחם איש פרובינצא אשר הוטל אל ארץ ספרד בימי גלות צרפת את ספרי פסקיו הלא הם ספר תולדות אדם וחוה וספר המישרים (5094‑1334) ורבי דוד אבודרהם סִדֵר הלכות תפלות וברכות אשר קרא עליו את שם משפחתו “אבודרהם” (5100‑1340).

גם מחוץ מקצוע ההלכה כתבו גדולי הרבנים בדור ההוא ספרי מדע, רבנו שמשון מקינון¹⁶² “שהיה רב גדול מכל בני דורו”¹⁶³ לא כתב על דבר גופי ההלכות, כי אם על הכללים אשר על פיהם יש לכלכל את למוד התלמוד, על המדות שעל פיהן הוא נדרש, ועל הסדרים אשר על פיהם יש לסדר את עניניו למען הקל על התלמיד ההוגה בו, ויקרא את שם ספרו “ספר כריתות”¹⁶⁴. ובהיות טעמו נוטה לפַשֵט את הקמטים ולפרש את הסתומות בכלליו ובסדריו לא נטה לבו אל הנסתרות ותהי לו תפלת ילד תמים אשר לא ידע בלתי אם את הגיון לבו למופת לכל תפלה זכה¹⁶⁵. כאשר היו עיני רבנו שמשון אל מדע סדרי המחשבה, היו עיני תלמיד חכם אחר בימים ההם, הלא הוא רבי יצחק הישראלי¹⁶⁶, תלמיד רבנו אָשר, איש טולידו, אל תורת תכונת השמים. ויהי כאשר בקש אותו רבנו אָשר רבו ויקם ויערוך ספר אשר קרא אותו “יסוד עולם” להפיץ את תורת המדע הנכבד הזה בקרב בני עמו הקוראים את שפת עמם. הדבר הזה כי אהב רבנו אשר את המדע הזה, ועוד דבר אחד כי תלמידו וקרובו רבנו מרדכי בן הלל כתב מלבד באוריו וחדושיו לכל התלמוד גם ספר לקוטי מלים שפת רומי העתיקה¹⁶⁷ שני הדברים האלה שני עדים כשרים הם המכחישים את עדות השקר אשר העידו סופרינו החדשים, כי שונא מדע היה רבנו אשר. אמת הדבר כי שנא את הפלספה היונית אשר הוליכה שולל את מתחכמי ישראל. אולם את המדעים הגמורים הוקיר לפי כבודם וערכם.

למן היום אשר הגלו בני ישראל מארץ צרפת נסבה כל תורת צרפת אל אשכנז לבדה. אך גם שם דְבָקתָה הערה. שני אלופים¹⁶⁸ אשר שמו רצועות על זרועותיהם ויקראו לנפשם בשם אַרְמְלֶדֶר התיצבו בראש חמשת אלפי אנשים ריקים ופוחזים, להנקם מן היהודים את נקמת הפצעים והמכות אשר חלו אבותיהם (?) במשיחם הנוצרי. ויכינו מטבח גדול לישראל באֶלְזס אשר על יד הרַיִן עד שְוַבֶן עד כי בחרו אבותינו לשלוח יד בנפשם ובנפש עולליהם מנפול ביד בני עולה. הקריאות אשר קרא הקסר אלברֶכְט הבַוַרִי לכמרים ולאזרחים לעמוד לימין היהודים (5097‑13337) לא הועילו מאומה עד אשר תפש הקסר את אחד מן האחים ארמלֶדר ויסר את ראשו מעליו ויחדל ההֶרֶג.

בעצם העת ההיא קרה כמקרה הזה בעיר צֶקֶנְדוֹרף במדינת בַוַר: למען הֵחָלֵץ מן החובות אשר נשו בהם המלוים היהודים התנכלו להוציא את הדבה הנלעגת כי התעללו בְכַוָן¹⁶⁹ אשר גנבו מבית תפלת הנוצרים ויענוהו וירצעוהו במרצע. ויתיצב אלוף הַרְטְמַן איש נבל בראש האספסוף ויכו את כל בני ישראל יושבי העיר לפי חרב וַיָבזו את שללם ויבנו בכסף אשר חמסו בית תפלה. מן העיר ההיא פרצו המרצחים, ויפשטו על קהלות ביהם מוֹרַוְיָא ואוסתריא ויהרגו וַיָבזו את כּל איש ישראל אשר נפל בידם. ויפרצו יהודי אשכנז בקסר להיות להם למחסה בשכר התרומה אשר ירימו לו מדי שנה בשנה גוּלְדָן אחד לַגֻלגֹלת. ותהי התרומה הזאת לחוֹק.

והגדולה והאיומה מכל ההרֵגות התרגשה בשנות המגפה הנוראה, היא המגפה השחורה 5108‑1348 עד 5110‑1350, אשר הגיחה מירכתי אסיא ותפשוט באירופה וַתָמֶת כעשרים וחמשת אלפי אלפים נפש. אך בכל החללים אשר הפילה המגפה גם בישראל לא הרבתה ואכול בקרבם כאשר שכלה בקרב הנוצרים בהיות היהודים זהירים במאכלם ובכלכלת כל צרכי גופם. אז מצאו אויביהם תאֲנה להתגולל עליהם ולהוציא דִבָה כדִבָה אשר הוציאו המצורעים בימיהם¹⁷⁰ כי מרעילים הם את הבארות ואת הנהרות, מבלי ראות כי גם היהודים שותים מן עצם הבארות והנהרות ההם. ותתלקח אֵש החֵמה בכל ארצות הנוצרים, וחברי הלוֹקים המשתגעים אשר עברו אז בארץ – הלא הם המוני אנשים ונשים ערומים מחצי מתניהם ולמעלה ובידם שוט להכות איש את בשרו, ואשה את בשרה, הַכֵּה ופצוע לכפר על חטאותיהם – הגדודים המשֻגעים האלה מוסיפים לצקת שמן על אש קנאת ההמונים. ותפתח הרעה בצרפת ומשם התגלגלו כשואה הפראים הלוהטים ויפשטו על קהלות ספרד שוֵץ ובֶלגיאה ועל כל קהלות גרמניא ובנותיה, עד גבולות פולין, ויהרגו וירצחו באכזריות נוראה בחרב ובלהבה את כל בני ישראל יושבי הקהלות הגדולות. ויהיו שופטים היושבים על המשפט אשר לא בושו לנגוד ולְעַנות את היהודים ולנגוש אותם בכל מיני הכאוב להגיד להם את הדברים אשר שמו בפיהם. הקריאות הגדולות אשר קראו האפיפיור הקסר ורבים משופטי העָרים אל האספסוף לאסוף את ידם מן היהודים שבו ריקם. רק זִקני עיר אחת בגרמניא הלא היא רֶגֶנסבורג לא נתנו המשחים לחבל ויָגוֹנו על בני ישראל אשר בקרבה וַיִמָלֵטוּ.

וארץ פולין אשר כבר ישבו בה בני ישראל בימי כרל הקדול, היתה בימים הרעים מפלט לאחיהם בימי המגפה בארצות מערב אירופא. בארץ ההיא אשר כל בני עמה היו רק שרים ועבדים, מצאו המושלים חפץ ביהודים אשר מלאו שם את מקום האזרחים הנעדרים, בהיות הם הסוחרים ואנשי המלאכה. על כן זִכה אותם בוֹלֶסְלָוִ נשיא קאליש ופולין הגדולה בזכֻיות יתֵרות (5024‑1264). והמלך כזימיר הגדול (5093‑1333 עד 5130‑1370) הִרבה עוד להרחיב להם ויפתח את שערי ארצותיו לפני פליטי בני ישראל הנמלטים מיד הורגיהם במגפה ולא נגעה בם יד איש לרעה בקרב הארץ. רק בערי הגבול הקרובות לגרמניא, בקאליש קראקא וגלוגא התגודדו עליהם האספסוף בתחילה, וּרוָחָה יתרה היתה לאבותינו בארץ ההיא כי לא יכלו הכמרים לנגוע בהם כי היות שם גם זולתי בני ישראל בעלי דתות אחרות, אשר יראו להתגרות בהם. אחרי כן היתה לכזימיר פלגש יהודית אסתֶקרא שמה. קרוב הדבר כי גם היא הרבתה להטות את לב המלך אל בני עמה לטובה.

והארץ האחת בכל ארצות אירופא אשר לא עלתה בה על לב איש לפקוד את עון המגפה על בני ישראל היתה רק ספרד לבדה, אף כי גם שם הרבתה המגפה להפיל חללים ותאסוף גם את נפש אלפונסו האחד עשר מלך קשטיליא. תחת המושל הזה מלך בנו דון פֶדרו (5110‑1340) אשר ללא אמת קראו לו אויבי נפשו אכזרי; הוא האיר את פניו אל בני ישראל אשר רבים מהם היו בני ביתו. ואת כל חסדו הטה אל דון שמואל אבולעפיא הלוי, כי דון יואן אל בוּקירק, אומן דון פדרו ויועצו הִמְחָה אותו אל המלך הצעיר וישם המלך את דון שמואל לשר האוצרות וימצא דון שמואל חן בעיני אדוניו על עצותיו הטובות אשר יעץ לו ועל אשר בתחבולותיו עלתה בידו להשיא לו את מרים די פדולא אשר חפץ בה המלך להיות לו לאשה. ויבן דון שמואל בית כנסת בטודילו אשר עד היום אחרי אשר כבר הפכוהו הנוצרים לבית תפלה קתולים עודנו מופת ביָפיוֹ וביקרו. ואף כי עלתה בידי מקנאי דון שמואל להבאיש את ריחו בעיני מלכו ולהסגיר למות נפשו בידי מנגדים בכל זאת לא הסיר המלך הזה את חסדו מבני ישראל יושבי ארצו על כן נאמנו לו מאד, ויתמכו בידו בכל כחם ובכל הונם בבוא עליו הנריק אחיו בראש צבאות אַרָגוֹן וצרפת למלחמה. וישליכו בני ישראל את נפשם מנגד להגן על טולידו עיר מושב דון פדרו בזרוע עֻזם, על יד החיל אשר דבקו עוד במלכם, ויתנו את נפשם כֹפֶר נפשו וכסאו. ותרבינה מאד הצרות אשר מצאו אותם במלחמת הדמים ההיא, ותגדל עד לבלי הָכִיל בעלות יד הנריק ובהמיתו את פדרו אחיו (5129‑1369). הרבה קהלות ישראל היו לשמה וקהלת טולידו, אשר היתה כל ימיה לתהלה ולתפארת, גלה כבודה, סר כחה ותקצר מאד נפש יושבי קשטיליא, עד כי השתוללו אנשים לא מעט ויעזבו את דת אבותיהם בתִמהוֹן לבב.

לרגלי המשַמות אשר הֵשַמָה המגפה השחורה דלו העמים וַיִוָרֵשוּ. ויראו מושלי הגוים, וינחמו על מעשיהם, כי נוֹאֲלוּ לגרש מארצותם את היהודים, אשר רק להם הכשרון לעורר את הארצות מתַרַדֵמָתָן ולפתוֹח בהן את מעיני המִחיה אשר היו לקפאון. וימהרו וישכחו שונאי ישראל את השבועה אשר נשבעו לבלתי תת להם לשבת בתוכם, מאה שנה או מאתים שנה. ויחתום הקסר כרל הרביעי את הפקודה אשר קראו לה “חותמת הזהב”¹⁷¹ אשר בה מלא את ידי החורים¹⁷² ואת השרים וזקני הערים להשיב את היהודים הגולים להושיבם בתוכם וליחד להם מקומות מוקפי חומה, אשר קראו להם “גֵרות”¹⁷³ לבלתי תת את האספסוף לפרוץ בם. וגם בארץ צרפת מלא המלך כרל החמישי את היהודי מנשה די ויזו¹⁷⁴ לקרוא לבני ישראל אשר גלו מן הארץ להושיבם בטוב בעיניהם (5124‑1364). אף הקים המלך שר אחד מגדולי המלוכה להיות למגן ולשופט לישראל, למען הצל אותם משופטי הערים הנוצרים המעַוְתים את משפטם, ויעד בכמרים הגדולים כי ענוש יענשו, אם יזידו להסית את ההמונים לשלוח יד ביהודים, אף אסר על הנוצרים ועל כמריהם לגזול מן היהודים את ספריהם, ואת יד רבי מתתיהו בן יוסף הרב לקהלת פריז מִלֵא לכונן ישיבה ללמד את התלמידים תלמוד.

והפחד אשר פחדו בני ישראל בקשטיליא, כי נכונו להם שפָטים מיד הנריק השני, על אשר נלחמו בו בעמדם על יד אחיו דון פדרו שנוא נפשו, פחד שוא היה. הן אמנם כי לא יכול להמרות את פי הקורטים¹⁷⁵ שרי הארץ צוררי היהודים, ויֵעָתר להם לגזור על היהודים לשום את אות הדראון על בגדיהם ולבלתי לבוש מלבושי משי, בכל זאת הוקיר אותם בלבו ובהכירו את ערך המונתם לאחיו אשר נתנו את נפשם עליה, אשר היא היא המכשרת אותם בעיני כל מושל חכם “לשאת את ראש כל בעלי הכשרון אשר בקרבם בתוך שרי הממשלה, וישם את יוסף פיכון ואת שמואל אברבנאל לשרים ויהי דון שמואל – – בעל שכל אוהב החכמים ומקרבן אליו ומטיב להם וחפץ ללמוד, בימים אשר שקטה המית הזמן מעליו, בספרי החכמים והמחברים”¹⁷⁶. אך לעומת הַיְקָר אשר הוקיר הנריך את ישרת לב בני ישראל, הֵרַע להם במלאו את יד הכמרים להתוַכֵח עם ישראל על דבר הדתות. ויִתְוַכַח המומר מִוַלדוֹלִיד בעיר בורגוש ובעיר אַוִיליא עם החכם משה הכהן די טוֹרְדֵיפִיַל ארבע פעמים. אף עם תלמיד אחד מתלמידי המומר אבנר די בורגוש הִתְוַכֵח, ובכל הוִכוחים האלה עלתה יד משה הכהן על ידם, ולמען תת מגן וצנה ביד המתוַכחִים העִברים העלה משה הכהן את וכחותיו על ספר אשר קראו לו “עזר האמונה” וישלחהו עירה טולידו והחכם רבי שם טוב בן שפרוט כתב ספר “אבן בחן” אשר בו הורה לאחיו בני עמו את תכסיסי מלחמת הוִכוח.

ובקרב בני ישראל פנימה רפתה רוח אוהבי החקירה מספרי רמבם וידבקו בספרי אבן עזרא ויבארו את דבריו בפירושיהם לפירושו לתורה, החכמים האלה הם רבי שם טוב בן שפרוט הַמִתְוַכֵח, ר' שמואל צרצה, ר' יוסף טוב עלם הספרדי ורבי שמואל מוטוט אשר עלו כיום על ספר “מרגלית טובה”. והשירה העברית נאלמה כמעט כלה בדור ההוא. אך בשפת ספרד קם בדור ההוא לישראל משורר דובר צחות ושמו סנטוב די קַרְיוֹן.

ובכל היות נפש העם עיֵפה מן הצרות העוברות על ראשיהם לא חדלו מהם גדולים בתורה ובמוסר, גם בימים ההם. רבנו נסים גירונדי, אשר מלבד חכמת תורתו העמוקה והרחבה היה רופא ותוכן¹⁷⁷ האיר עיני תופשי התורה בבאוריו לכמה מסֵכות התלמוד, ועל כלן למסכת נדרים, ועוד יותר בבאוריו לספר האלפסי המלאים בקֹרת חריפה שנונה מאד וַיָשֶב תשובות לשואליו אף היה מטיף בקהל דרשות מלאות חכמה ומוסר. אך אל שיטת הקבלה לא נטה אף כי בעיני רמבן הנקדש בעיניו גדלה מאד¹⁷⁸. גם עוד רב גדול היה בספרד בימים ההם הלא הוא רבנו פרץ הכהן אשר “העמיד תלמידים הרבה וקצר התוספות”¹⁷⁹ ותהי גם דעתו בדבר הקבלה כדעת רבנו נסים¹⁸⁰. ורב צדיק תמים היה בימים ההם גדול בתורה ויודע מדע ושמו רבי מנחם [בן אהרן] בן זרח אשר גורל ימי חייו צלם דמות הוא לגורל עמו העשוק והמֻרדף בלי חָשך. מולתדו עיר נַוַרָא אשר סרה בעת ההיא אל משמעת צרפת, וַיִגֶל מנחם עם הגולה אשר הֶגלה פיליקס היפה וימצא מנוח בעיר אשתיליא¹⁸¹. ובעוד שתים ועשרים שנה בהתקומם אנשי נַוַרָא לפרוק מעליהם עול מלכות צרפת¹⁸² ובהתגודדם אז גם על בני ישראל נפל רבי אהרן אבי רבי מנחם ואמו וארבעת אחיו חללים בידי האספסוף הנבל והוא הֻכָה מכת מָוֶת וימלטהו אלוף נדיב באוהב לאביו אל ביתו וירפאהו. וַיֵשֶב רבי מנחם לפני רבי יהושע בן שועיב מורהו. אחרי כן נעתר לנכבדי עיר אלקלעה וילמד שם תורה ברבים. אף מפי רבנו יהודה האשרי בטולידו לקח תורה. ובהלחם דון הנריק על דון פידרו אחיו המלך, שבה עוד הפעם שבט המלחמות לנוח על גורל הרב האומלל הזה “הכוהו פצעוהו – – ולא נשאר לו מכל עמלו בלתי אם ספריו ביתו ואדמתו”. ויקם לו למשיב נפשו ולכלכל את שיבתו" השר הנדיב דון שמואל אברבנאל, ויביאהו עיר טולידו ויכלכל את מחסוריו. ובמות רבנו יהודה האשרי הקימו אותו נכבדי הקהלה להם לרב. ויכתב רבי מנחם בן זרח ספר מוסר ופסקי דינים להלכה למעשה בשם “צידה לדרך” להיותו ביד דון שמואל מָגִינו וביד יתר השרים מבני ישראל המתהלכים בחצר המלך, אשר אין עתותם בידם ללמוד את כל אלה ממקורם. ותהי שפתו בספר היקר ההוא נוחה וברורה, יוצאת מלב טהור ותמים ודוברת אל לב טהור ותמים.

לגדולי הדור יחשבו ר’בנו י’צחק ב’ן ש’שת, אשר קראו לו דורות הבאים ריבש, והרב הגדול בתורה, אשר עם יראתו הגדולה היה פלסף מופלג וחריף מאד, רבי חסדאי קְרֶשְקַש. רבנו יצחק ראה עוד את רשבא ויעמוד לפני רבנו נסים גירונדי ולפני רבנו פרץ הכהן ויקח מפיהם תורה הרבה מאד. וַיִכָבֵד בעיני דורו כרשבא בדורו, ותבאנה גם אליו שאלות מכל ארצות מושב בני ישראל ככֹל אשר באו אל רשבא. ויהי דומה אליו גם בבינתו הישרה והזכה גם בדרך רוחו וענותו ובטֹהר לבבו. ויהי בן ששת רב בסרגוסא, בְבַלֶנְצִיָא ובטורטוסא¹⁸³. ורבי חסדאי קרשקש גם הוא היה רב מֻפלג, ותבאנה גם עליו שאלות. אך מיטב מלאכת רוחו היא חקירתו על טיב תורת ישראל, ובקרתו החריפה אשר בקר את הפלספה היונית¹⁸⁴.

ובצרפת שבו העבים להתקדר על ראשיי אבותינו במות כרל החמשי ובמלוך כרל הששי תחתיו (5140‑1380). הן אמנם כי הַשַלִיט לודויג לבית אניוב המושל בשם המלך הצעיר קים ביד היהודים את כל זְכֻיותֵיהם אשר נִתְנוּ להם מיד המלך המת, אולם המלחמות אשר סבבו את צרפת אכלו את שארית אוצרותיהם וַתִגוש את היהודים להעלות לה את המִסים אשר שָמָה עליהם וינגשו אף הם את הנוצרים אשר לווּ מהם להשיב להם את כספר למלא אותו אל שרי המסים. ויתגעש עליהם האספסוף ויתגודדו וַיָשסו את בתיהם וַיָבזו את רכושם ויגזלו הילדים מזרועות הוריהם ונמלטים על נפשם לְנַצֵר אותם ביד חזקה. וירע הדבר בעיני השליט ובעיני שר עיר פריז. אך לא מצאה יד השרים ההם בלתי אם להשיב את הנמלטים לבתיהם ולהשיב להם את ילדיהם אשר כבר נִצרו אותם הפראים.

ורבי מתתיהו הרב לקהלת פריז מת, ויקם רבי יוחנן בנו לרב תחתיו וימלא גם המלך את ידו לשררתו. ויהי בשנה החמישית לרבנותו, ותלמיד אחד מתלמידי רבי מתתיהו המת ר' ישעיה אבא מרי שמו בא ובידו מכתב מרבי יאיר הלוי ראש רבני קהלות אשכנז, הממלא רק את ידו לדון ולהורות, ורבי יוחנן, האיש אשר לא סמך את ידו עליו פסול לכל דבר דת ודין ויאמר להדוף אותו ממצבו. וַיַגֵש רבי יוחנן את משפטו אל שני גדולי הדור אל רבנו יצחק בן ששת ואל רבי חסדאי קרשקש, ויחרצו את משפטם כי אין לרבי ישעיה אבא מרי כל משפט וצדקה ברבנות צרפת ורבי יוחנן שב אל כַנוֹ¹⁸⁵.

ומה יפלא הדבר כי רב נשוא פנים כרבי מאיר הלוי ימלאהו לבו לשלוח את תלמידו לארץ אחרת להיות שם לרב במקום הרב הקבוע, אין זאת כי אם שמועה שמע כי אמנם “יש רבנים הדיוטות, אשר מלאה המלכות את ידם, ולא ידעו גם קרוא עברית”¹⁸⁶. על כן עברה עליו רוח קנאה “להפר תורה” בבוא “עת לעשות לה'” ולהסיג הפעם את הגבול אשר גבלו ראשונים לבלתי הַנְהֵג כל רב רבנות בקהלה אחרת ואף כי במלכות אחרת. כי אמנם, ירדה הרבנות כמה וכמה מעלות אחורנית בדור ההוא כי “הרבנים מצד המלכות” ההם תקפה ידם מאד עד כי מלאה ידם לדון דיני נפשות. וגם מוסר כל קהל העם ירד מטה מטה בספרד. החקרנות המזויפת מעֵבר מזה והליכות השרים היהודים “הדולגים על המפתן” מעבר מזה העמיקו לשחת מאד מאד במוסר הישראלי בספרד. אלה הם דברי איש האמת המוכיח הגדול רבי שלמה אלעמי אשר ערך ב“אגרת המוסר” דמות קודרת מאד למוסר הפרוע ההוא: “בקרוא איש יהודי שלש דלתות או ארבע בספרי היונים” מיד הוא “מלעיג על המצות ועל הקבלה”¹⁸⁷, “רבים עתה עם הארץ הכופרים בהשגחה ומתי מספר הם המאמינים בשכר הנשמות”, “לובשים מלבוש נכרי מוקפי ראש מגֻלחי זקן”, נוהגים עם הנכרי “באונאה ובמרמה – – עד אשר מְאָסום ויחזיקום כגנבים ורמאים עצרת בוגדים”. “אחריהם החזיקו רוב גדולי הצבור אציליהם גאוניהם ורועיהם העומדים לפני המלכים – – ויתגאו בעשרה ויבנו היכלות וילבשו בגדי מלכות ותלבשנה נשיהם ובנותיהם כשָרות וגבירות, ותבאנה בעדי עֲדָיִם זהב וכסף ופנינים ואבנים יקרות, וימאסו בתורה בענוה ובמלאכת אֳמָנוּת – – הרפו ידם מן התורה והחכמה” ותחת אשר כל מַאֲוַיֵי שרי יהודה הקדמונים בספרד "הלא הם חסדאי בן שפרוט רבי שמואל ורבי יהוסף בנו לבית נגדילא, יהודה בן עזרא וכל חבריהם הנהדרים היו לתמוך בידי החכמים להגדיל תורה ולהרבות חכמה ולהאדיר את שפת אבותיהם וּלְחַיותה, ואשר בגלל זה היו לברכה בקרב עמם לדור דור, היו במאה החמשים ושתים “עשירי היהודים ורועיהם” בספרד “מנהלים חכמיהם ולחם צר ומים לחץ – – לחם עצבים בדאבון נפשות. והמעט הנִתן לפרנסתם בחרפה ובוז מחזרים [החכמים] לתת להם את מְנָתָם” על כן “היה דבר ה' לחרפה” והמון העם מונעים את בניהם מתלמוד תורה, בדעתם כי עניים מרודים יהו כל ימיהם, ותחת אשר עד העת ההיא היתה האחדות חומת נחֹשֶת לגלות ישראל אשר בספרד, שֻלחה בדור ההוא רוח רעה בין גדולי העם “שבעו וירם לבם עד להשחית – – ברדפם אחר השררה ויקנאו איש באחיו ואיש ברעהו לדבר עליו לפני מלך והסגנים סרה להשחיתו ולהצמיתו” בהיות "עינם ולבם אל בצעם – – ועל דם הנקי לשפוך במועצותיהם¹⁸⁸.

ומה נאמנו הדברים האלה, כי נבלה כזאת קמה ונהיתה. כי אמנם קנאו אנשים מבני ישראל בגדולת אחיהם השר יוסף פיכון וילשינו עליו כי שלח את ידו באוצר המלכות, ויאסרהו המלך בכלא ויתן עליו ענש ארבעים אלף דובלונים. אולם קרוב הדבר כי נגלתה צדקתו, כי הוציא אותו הנריק השני מבית כלאו ויוֹסף להטות אליו חסדו. אז הפך פיכון את ידו על משנאיו, ויוֹדע את עלילותיהם לאדוניו המלך. עד כה ועד כה חלה הנריק וַיָמת והממלכה נסבה אל בנו יואן הראשון. ויהי ביום עלותו על כסאו בטרם הנתן עוד הכתר על ראשו, ואנשים יהודים מאנשי ביתו הגישו אליו כתב אחד למלא ידי רבני המלכות להמית את אחד המלשינים. ובהיות יורש העצר עושה כה וכה, מִהר ויחתום בחפזו על הכתב המֻגש, והאנשים מִהרו ויצאו ויבאו אל פיכון ויפתוהו ללכת עמם וימיתוהו (5139‑1279). כשמוע המלך הַרַך המשוח, כי גנבו האנשים היהודים את לבו, וכי המלשין אשר שמע אליהם לחתום בעצם ידו את גזר דינו הוא פיכון ידיד נפשו, וכי בתועבה הזאת חִללו את יום הִמָשחו, ותבער כאת חמתו וישפוט כרגע משפט מות את אחד מן השופטים, ואת האיש אשר שלח ידו להרוג את פיכון ויָפֵר את החוק אשר נתנו אבותיו לרבני ארצו לדון דיני נפשות. וגם לשרי טולידו הנוצרים ולכל יושביה חרב הדבר עד מָוֶת. וצוררי היהודים שָשו בהמָצֵא להם תאֲנָה, להשיא את עון אשמת השופטים הרשעים על כל עם ישראל.

בימים ההם החלה להתעתד בספרד הרעה הגדולה על אבותינו אשר באחרונה הסיעה את יתדם מן הארץ ההיא. אולם בגרמניא כבר נחשבו המצוקות כדברים הבאים על סדר היום. הַהֲרֵגות והמשסות מתחדשות כסדרן כמעט בכל שנה ויד הכמרים בראשונה בכל אלה. ויהי בעבור כמר אחד בעיר פְרַג בגֵרות היהודים באחרון לחג הפסח (5149‑1389) ופסלו בידו, ויגיעו אל בגדיו גרגרי חול מיד ילדים קטנים המשחקים שם לתֻמם. ויפלו הנוצרים המתהלכים עמו על הילדים וַיַכום מכת מָוָת. ומהמוני האספסוף נקהלו עם רב מאד ויהרגו בישראל לאלפים ואת בית הכנסת שרפו באש, גם את עצמות המתים הוציאו חֲיתו‑אדם אלה מקבריהן, ויתעללו בהן. והמושל הבליעל הקסר וָנְצֵֶל פָטַר את הנוצרים מִשַלֵם את חובותיהם לנושיהם היהודים אם רק הָרֵם ירימו לו חמש עֶשרה למאה מִמַשה ידם אשר היו היהודיך נושים בם.

ובספרד שקדו צוריי היהודים על הרעה, לשום את דבר הרֵגת פיכון ללפיד אֵש להצית אש חמה וקנאה על ישראל גם בלב הנוצרים אשר עינם לא היתה צרה בהם עד העת ההיא. אך כל עוד המלך יואן הראשון, השונא את המהומות חי, כָלאו את רוחם. אך במות המלך הזה והנריק הששי נער בן אחת עשרה שנה מלך תחתיו (5150‑1390) מצא פֶרְנַנדו מרטינץ, כָמָר מַהֲבִיל ואיש דמים, את לבו לאַזֵר זיקות בלב דלות העם אשר בעיר סיבילא במִדַברותיו המלאות חמת עכשוב להשמיד ולהרוג את כל היהודים אשר לא ימירו את דתם בדת הקתולית. ויהי בהחל ההמונים לקַצות בעברים ושרי המלך ענשוו את ראשי הבריונים כדי רשעתם, ויתגעש האספסוף מאד ויפרצו כפרץ מין אשר אין מעצור לו וישמידו בראשון לחד תמוז (5151‑1391) בעדת סיבילא, אשר ששת אלפי משפחות עבריות היו בתוכה, עם רב והנשארים המירו את דתם. וגם דון שמואל אברבנאל לא עמד ביום צרה ויתנצר. ובעיר קורטובא אשר ממנה יצאה תורה לפנים לכל ישראל התנצרו רבים ולא נשארה בה עוד אף נפש אחת לישראל. וגם על וַלֶנציָא מיורקא וברצלונא הקהלה הגדולה והנהדרה עברה כוס תרעלה. כשבעים קהלות חרבו ומספר החללים היה רב מאד. נשים וילדים נמכרו לעבדים ולשפחות לישמעאלים ונפשות אלפים אין מספר עָיפוּ אל מציקיהם האכזרים ולא יכלו לעמוד בפניהם בהזותם עליהם את מימיהם. אך רבים מהם עמדו באמונתם. ובעיר טוילדו קדשו את שם ה' ברבים “חכם גדול דומה לאבותיו יודע כל התלמוד ועשה ספר חוקות השמים” רבי יהודה בן אשר¹⁸⁹ מצאצאי רבנו אשר, הוא וחותנתו אשת רבנו יעקב בעל הטורים ואשתו ובניו, וגם שאר זרע הכָשֵר והנבחר זרע הרב רבנו אשר ובניהם ותלמידיהם “קדשו את השם ברבים”. ובעיר גירונא אשר שם היתה “תורה וענוה במקום אחד קדשו ה' ברבים הרבנים אשר שם. לא המירו בה [דתם] כי אם מועטים”, ובברצלונה קדשו רבים את שם ה' ובתועם הבין היחיד לאביו הרב החסיד הפלסף הגדול דון חסדאי קרשקש, אשר היה חתן מחכה ליום חתונתו. אולם גם האומללים, אשר לא מרצון כי אם ממורך לב מפחד מות ומרוב מכאוב אשר הכאיבום האכזרים, עד אשר עיפה נפשם להמיר את כבודם, התאמצו בכל עז לברוח על נפשם למצוא להם מפלט באחד המקומות ולשוב ועבוד את אלהי אבותם בלב שלם. אך את מרביתם תפשו האכרים בעברם דרך כפריהם וישיבום אל הכמרים העריצים. ורק מעטים פדו את נפשם מיד תופשיהם בהון רב ויגיעו לארץ שוקטת. ורבים התיאשו בצרת נפשם ממצוא עוד חן בעיני ה' ויאמינו בהַתעות לבם אותם, כי מאס ה' בעמו ויאמר לכלותם וישובו במפח נפש אל ארץ ענים ומצוקתם. רק במידנ אחת אשר במערב ספרד, הלא היא ממלכת פורטוגל, אשר מלכיה האירו פנים אל ישראל, ויקימו מבניהם לשאים ויהיו מכבדים את הרב הראש בכבוד שרים, רק היא לבדה לא נתנה את בני עמה לנגיע בנפש איש ישראל, ברכושו וגם בכבודו, בהתחולל הסער הגדול בשאר מדינת ספרד. בעצם מראות הרעות הנורעות אשר מצאו את אבותינו גם בספרד גם בעיר פראג ובערי אשכנז יֵרָאֶה יתרון כח היהדות בארץ אשר התורה והמצוה בעצם תֻמן היה הקור מוסר ישראל וצדקתו, על כחה בארץ, אשר הפלספה היונית התנשאה להיות לה לאומנת. בספרד לא עמד לב מרבית האומללים המָטים להרג לתת את נפשם כפר תורת אלֹהיהם, ותאבדנה מאות אלפי נפשות יקרות וטהורות, מתוך הקהל, וגם בלב הנשארים בא מורך, אשר לא ידעו מתמול שלשם, כאלו אבד נצחם¹⁹⁰ ותוחלתם. ובארץ אשכנז וביהם, המעט כי כמעט כלם נתנו נפשם כגבורים על קדשיהם והנשארים לא אמרו נואש, יצא מגיא ההרֵגה מפראג העקֻבה מדם, איש מלא רוח אלהים הלא הוא רבי אביגדור קרא, ויחזק יד עמו בה' אלהיהם עז מבטחם כי תורת אלהי ישראל תכון לעד וכל צרותיה הצוררות לה כעשן תכלינה וילמד את עמו לשיר ביום שמחת לבם¹⁹¹ בגאון ובחדות עז לאמר:

רָז הָאֱמוּנָה בְכָל הָאִיִים, לא נִמְצָא רַק בָעִבְרִיִים, הַבָּמוֹת תִהְיֶינָה לָעִיִים.

וימלאהו לבו לשום את פניו כאחד נביאי הקדם, ולקרוא אל כל משפחות האדמה:

יְהוּדִי נוֹצְרִי עֲרָבִי בִינָה, לא נִרְאֵית לְאֵל כָּל תְמוּנָה,

דְרָכָיו מִשְפָט אֵל אֱמוּנָה. לפי דברי הזכרונות היה לרב הַנִלְבָב הזה מהלכים בבית הקסר, וגם לו הִגִיד כאשר עם לבבו בדבר תורת משה כי היא לבדה אמת והקסר נשא את פניו¹⁹².

ובכן אף כי היו אבותינו התמימים באשכנז מיֻגָעים ומדֻכָאים כל ימי חייהם, התגברו כאריות בבא עתם למות על קדושת השם. אז היו עולים על מוקדי האש בשמחה בטהרה ובגבורה ובאוֹמץ לב, מבלי הבט אל מכאוביהם, כדברי העדות הנאמנה “ורבים מוסרים עצמן לשרפה על קדושת השם, ואינם צועקים לא אוי ולא אבוי”¹⁹³.

ד. ימי המאה האחרונה לישראל בספרד

האנוסים וצורריהם המומרים. איבת המומר אבנר־פולוס לישראל. כתבי תשובות לר“י האפודי ור”ח קרשקש על המומרים המגדפים. שיטת ר“ח קרשקש על טיב היהדות, גלות שלמה מצרפת. המומר פסח־פטר מחדש צרות על ישראל בפראג. ר' ליפמן מילהוזן מבקר את הנוצריות בספר “נצחון”. ריב”ש נמלט לאלגיר והמלך ממנה אותו לראש הרבנים. המונים מתנצרים באספמיא מפני פחד גדודי הלוקים. חכמי הדור נאנסים להתוכח עם המומר יהושע לורקי לעיני האפיפיור מטולסא. גזרת שריפת התלמוד. האפיפיור מִתְגָרֵש והגזרה בטלה. גֵרוש מוינא. מעמד ישראל בימי מלחמת ההוסים. דון אברהם בנבנשתי ובניו תומכים ביד שארית לומדי התורה. ר' יצחק האפודי ודון וידאל בן לביא ור' יוסף אלבו ור' שם טוב בן שם טוב ור' חיים בן מוסא סנגורי היהדות. תלונות רח“ב מוסא על הדרשנים המתפלספים בבתי הכנסת. רבנו שמעון בן צמח – רשב”ץ – ורבנו שלמה בנו מבקרים את הנוצריות. הקונקורדנציא של יצחק לבית נתן. ס' העקרים. הנזיר קפיסתרנו סובב בכל הארצות ומטיף להרג ולאבדן. ממלכת בזנתי נכבשת בידי התורכים ורֶוַח והצלה עומדת ליהודי בזנתי. קנאת הכמרים באנוסים. הצורר האכזרי אלפונסו די שפינא הנזיר. טֶבח בקורדובא, שקט באיטליא. בתי הדפוס הראשונים לספרי ישראל באיטליא. המליץ משה די ריאטי וספרו מקדש מעט. יהודה מסיר ליאון חוקר הלשונות. הפלסף ר' אלי' דילמדיגו וכבודו בגוים, דעותיו הנכונות על טיב היהדות. רבנו יוסף קולון האשכנזי רב במנטואה ורבנו משה מינץ האשכנזי רב בפדואה. גאוני גרמניא: ר' ישראל איסרלין בעל תרומת הדשן; ר' יעקב ווייל ור' ישראל ברונא. עלילת דם בטריענט. צרות קהלת רֶגֶנסבוּרג וצרות ר“י ברונא. הקסר פרידריך מציל את הקהלה ואת הרב. בית הבולשת מתכונן באספמיא. מעשה הדמים של הכמרים נהפך לעבודת כהונה ברגש ובהמון חוגג. חכמי ישראל האחרונים בספרד: רי”צ אבוהב רי"צ עראמה ר' סעדי' אבן דנאן ור' אברהם זכות. דון יצחק אברבנאל ושררתו בבית מלך פורטוגאל ובבית מלכי אספמיא. מעשה ספרותו ומסירת נפשו בעד עמו. רשעת טורקמדא ראש הבולשים ואכזריותו. נַבלות המלך פרדיננד הקתולי ואזבל אשתו. נצחונם על המושלמנים בגרנדא וגלות ישראל מספרד. אכזריות הכמרים אנשי הכפרים ועבדי הספינות. צרות הגולים בפורטוגאל וגלותם מפורטוגאל. זכריה היהודי ברוסיא. המוני הרוסים המתיהדים ואחריתם.

5292 – 5192

והמכה אשר הוּכתה גלות ישראל בספרד בשנה המאה וחמשים ואחת לא מֵאֲנה להרפא עוד כדברי הסופר הנאמן בזכרונותיו “ומשם והלאה היו קהלות ישראל במצור ובמצוק וכל יום קללתו מרֻבָה משל חברו ומחשבות העם [האספַמִי] או רֻבו: איך יוכלו לכלות שארית ישראל”¹ שנת השמד ההיא הפכה על אבותינו בספרד את עתותיהם מטובה לרעה. אבד החזון אשר חזה רבנו בחיי הספרדי על אֶחיו אשר בספרד המושלמנית לאמר: “עָמדֵנוּ בין האומות וסדור ענינינוּ ביניהם – – – אפשר שיהיה קרוב מענינים – – הבינונים והכפרים שבהם טורחים יותר מן הבינונים שבָנוּ והדלים אשר בקרבנו”². אחרי דבריו אלה מִלא רמבן בימיו על דבר בני עמו אשר בספרד הנוצרית: אנחנו בארצות, כשאר יושבי הארץ או בטוב מהם"³ החזיונות הטובים ההם, פתאום ספו תמו בשנת המאה וחמשים ואֶחת. פרי התלאה האיומה הזאת היו האנוסים, הם האנשים אשר רק מפחד מות נדחו לעבוד אלהים אחרים, באוֹנס ולא ברצון. ואשר אם רק מצאו להם ידים לנוס נמלטו על נפשם. אל מדינת גרַנַדָה או מעבר לים אל ארצות צפון אפריקא, מרוקו אלגיר ותוניס, אשר יושביהן המושלמנים היו טובים ונוחים הרבה יותר מן הקתולים. והאנוסים הנשארים אשר לא היה לאל ידם לעזוב את ספרד שִווּ את נפשם לעיני צורריהם כקתולים אדוקים ובמסתרים עבדו את אלהי אברהם, יצחק ויעקב בכל לבבם ובכל נפשם. הנצרנות האנוסה הזאת לא הועילה מאומה גם לכנסת הנוצרית, אשר בכל אכזריותה לא מצאה ידה הקשה להניא את לבם מאחורי תורתנו הקדושה, אשר הוסיפו להחזיק בה ביתר עוז מתמוֹל שלשם ואת הדת העמוסה עליהם מיד צורריהם שנאו ויבזו בשאט נפש. אף למנוחת האנוסים לא העלתה מאומה, כי הוסיפו הכמרים ודלת העם לשטום אותם יותר מן העִברים אשר עמדו באמונתם.

על יד האנוסים הישרים והתמימים, אשר כמעט קדושים יאמר להם, ואשר לגורלם תדאב כל נפש בישראל, היו אנשים אשר החקרנות הקפויה, הִסִיעָה זה כמה מלבם את אהבת היהדות, הם לא הרבו להתעצב על התמורה אשר פרקה מעליה ברגע אחד את עול התורה והמצוה, אשר כָבַד עליהם מנשוא. מקרב הפוחזים האלה אשר חלילה לנו לקרוא להם אנוסים, כי מומרים שמם, יצאו אנשים אשר מָשלו משלי אפר וישירו שירי לצון על עמם מקדם ועל תורתו ויתנום לשחוק בעיני עם הארץ, ומסיתים קמו בקרבם אשר הריצו אגרות אל מיודעיהם להסב את לבם מאחרי דתם העתיקה ולהסתפח הריקים ההם הבוגדים בה. אף שוטנים מדיחים ומלשינים עמדו ביניהם אשר היו לאויבים בנפש עמם העשוק והרצוץ.

המומר אשר הִרבה לְהָצֵר ולהרע מכלם היה שלֹמה הלוי, אשר לפנים היה רב בעיר בוֹרגוֹש, בעודו בבית מדרשו כבר שאפה נפשו אל הבצע ואל השררה ויהי בימי השמד וַיָמֶר את דתו ויקרא לנפשו פוֹלוֹס דֵי סַנְטַא מַרְיַא וילך לפריז וילמד שם את תורת הכהונה הקתולית, ויהי לכָמָר וימצא חן בעיני האפיפיור בֶנֶקְדיקטוּס השלשה עשר, אשר באוִיניון, ויגדלהו בעיני הנריך השלישי מלך קשטיליא. ויתן פולוס את לבו להעביר את ישראל על דתם ויָרֶץ אגרות אל רבני המדינות ויתן בשירים סרי טעם את דת אבותיו לצחוק. ובהיותו הולך ומתחזק בבית אדוניו האפיפיור נשאו לבו להסית את ההמונים לחדש את הפרעות על בני עמו. ויגער בו קרדינל פמפלונא ואחרים משרי הכהנים, על רשעתו הבוערת. ועל לב מלך קשטיליא דִבֵר לבלתי הַפקד על כל פקודה ומשמרת גם איש מקרב הנאמנים לדתם בישראל גם מקרב האנוסים.

אך עוד לא תמו אנשי חיל אמיצי לב גם מישראל אשר לא חַתוּ גם מפניו גם מפני יתר הצוררים אשר בקרב המומרים ואשר בקרב הקתולים וישיבו בטוב טעם ודת ובדברים נכוחים על כל דברי המדיחים. איש רופא חכם, יהושע בן ביבש, דִבֵר במכתבו העברי אל פולוס הצורר רכות שוברות גרם אשר נלאה המומר להשיב עליהם תשובה נכונה, והחכם הנערץ רבי חסדאי קרשקש כתב ספר גלוי, לא בלשון עמו, כי אם בשפת ספרד צחה ונמרצה, אשר גלה את מָסַך הדת הקתולית בבקרתו החמורה והחריפה, וַיַרְאֶה את כל בדָקֶיהָ, את כל בקיעיה ורסיסיה. אך רשת פָרש לרגלי הכמרים, החכם החרוץ רבי יצחק האפודי, באגרתו אשר כתב לאחד המומרים אשר ראשית דבריה היא “אל תהי כאבותיך”⁴ אשר בה גנב את לב הקתולים בלשון ערומים, והיה בקראם אותה ואמרו אך לנו הוא. אך בהעמיק נבון דבר להתבונן בה ומצא כי כֻלה מלאה התולים ולעג ובקֹרת חריפה חַדה כחרב פיפיות.

והחסיד רבי חסדאי קרשקש, שהיה אחד מראשי הפלספים, לא אמר די בספרו האספמי, אשר כתב להשיב בו אחור את דברי המסיתים הקתולים, וישם את פניו אל בית ישראל פנימה, ויאמר לערוך ספר אשר יהיה נר לרגלי כל איש ישראל ההולך בתורתו. הן גדול היה בעיניו כבוד ספר משנה תורה אשר לרמבם. אולם “זכרון הפרטים” הבודדים אף כי הם ערוכים בסדר נאה איש על יד אחיו, לא ישר בעיניו, יען כי “לא העיר רמבם על סבות הדברים וכלליהם” ויהיו בעיני רב חסדאי כענפים אשר אין להם שרש וכאוצר אשר דלתים ובריח אין לו, אשר אין לדעת אם מספר הפרטים מָלֵא הוא, או אם נגרע ממנו דבר או כמה דברים, באין להם כלל מסוים הקובע להם גבול. ויקם רבי חסדאי לעת זקנתו לחבר “חבור כולל מִצוֹת התורה בסִבותיהן ולפי חומר נושאיהן ובציור גדריהן וכלליהן”⁵ בדבר הסדר היה לו ספר משנה התורה לעינים וככל אשר הקדים רמבם לחלקי גופי הלכותיו את ספר המדע ככה הקדים דון קרשקש לחלקי ספרו הגדול אשר אמר לקרוא לו “נר מצוה” את ספר "אור ה' " אשר רק לו לבדו היתה שארית⁶ כי בטרם החל עוד לכתוב את החלקים הבאים אחריו, נאסף אל עמיו.

בספר "אור ה' " אשר בו האיר את הדרך לכל חכם נאמן בישראל להכיר את טיב התורה ואת אוֹ­פיָה לכל מקצועותיה, הרים תרומה גדולה גם לפלספה בכללה, עד כי גם הפלסף הגדול בדורותיו אשר נבאש בעמו ויפן לו עוֹרף הלא הוא ברוך שפינוזה, זכר את שמו בכבוד רב⁷. וַיָשֶם רבות מדעותיו למוֹסָדוֹת לשטתו: כי ראשית מעשי דון קרשקש בספרו היתה לפָרֵק את הפלספה העתיקה היונית לפרקיה ולהעבירם אחד אחד תחת שבט בִקָרתוֹ החריפה והשנונה מאד, ולערער את כל יסודותיה, וגם את שיטת ספר מורה הנבוכים המיוסדת עליהם. ותחת אשר חכמי ספרד, אשר היו לפניו, היו מאמצים כל כחם להחליט כי התורה העברית והפלספה היונית תאומים, הוכיח הוא כי רחוקות הן אשה מרעותה כרחוק מזרח ממערב, וכי הֵרֵעו מאד החכמים ההם בהתיכם למוצק אחד שני דברים אשר דבר אין בהם לאיש עם אחיו, וכי המתחכמים הרשיעו רשעה, אשר לא יוכלו כפרה, בהשפילם את תורת ישראל לפני פלספת יון. וּפָעֳלו זה, לבקר את הפלספה הזאת בלי כל משא פנים, היה ראשון למפעלות חכמי עולם אשר קמו כמאתים שנה אחרי כן לסתור את הפלספה הישנה אשר מטה מִזקן, על מנת לבנות במקומה אחרת טובה ממנה.

אחרי אשר פִּתַּח מעל היהדות את האזיקים אשר שמו עליה החוקרים אשר לפניו שם לפני בני עמו את הדמות אשר ערך הוא לה; העולם ומלואו הם היסוד והתורה היא הבנין אשר כונַן על היסוד הזה. ותכלית התורה היא אהבת ה' והשמחה בו בעולם הזה. והעדן העליון אשר אין ערוך אליו בעולם הבא הנה הבריאה כלה, אשר רוח חכמה עליונה דוברת מתוך כל גרגיר וכל קוֹרט שבה, מעידה כי לתכלית מְכֻוֶנֶת היא שואפת, כי כל מערכות צבא יציריה, הדוממים והצומחים והחיים, הששים ושמחים לעשות רצון קונם, מדרגות מדרגות הם לאדם, אשר הוא חותם תכנית, אשר בו הָשְלמו כל יתרונותיהם. אך יען כי האדם לא היה תמים עם אלהיו מיום היותו, וגם כל הדורות הבאים לא מִלאוּ אחר ה' וילכו אחרי הבליהם ואחרי שרירות לבם, בחר ה' רק באברהם העברי, האיש האחד אשר הקדיש את כל עצמו ובשרו את כל רוחו ונשמתו קדש לה‘, – ויהי בו הֵפֶך מכל האדם אשר בדורותיו⁸ להיות לאב המון גוים ולהקים מזרעו גוי קדוש, אשר ממנו תצא תורה ואורה לכל יושבי תבל. זכרון העקדה אשר עקד אברהם את בנו יחידו, אשר יחשב “כאלו הֻקְרַב יצחק וכל יוצאי ירכו” כליל לה’, עדות היא לכל באי עולם כי הגוי כלו נותן מאז היום את נפשו על ה' ועל מצותו. והעדות הזאת על כל נפש אחת מישראל, מדור דור עד היום הזה היא המילה ⁹. אולם תעודת זרע אברהם יצחק ויעקב היא התורה והמצוה לאמר, הדעות הנאמנות והמעשים הטובים אשר צוה ה' לעשותם. אפס כי לא גופי המעשים אף לא גופי הדעות הם כל עצם הטוב אשר הוא תּכלית הבריאה כי אם תמציתן הטהורה המזוקקת הלא היא אהבת ה' ¹⁰ וגם המצוה הנעלה מאד מאד, הלא היא מצות יחוד ה' איננה בלתי אם אחת הדרכים המביאות לידי מצות האהבה¹¹. בהיות היא ותולדותיה שהן השמחה והנעימות החבוקות והדבקות בה, תכלית החפץ ה' אשר חפץ בעולמו אשר ברא, והן הנה כל מבחר פרי עבודת האלהים אשר אנחנו עובדים ¹², וגמול אלהים הוא אהבת עולם, הרת נעימות נצח, אשר יאהב את עמו ואת יראיו אשר תנטלם ותנשאם, כי לפי רבות אהבת האדם את ה' תרבה אהבת ה' אל האדם¹³. סוף דבר לא נתנה תורה לישראל בלתי אם להחיות את רוח האהבה לחי העולמים בקרב לב האדם אשר היא היא תכלית כל הבריאה בעיני תורת ישראל.

דומה הדבר כי הורה דון קרשקש את תורת חכמתו זאת בקהל חברים חכמים אשר ידם היתה נכונה עמו לשחר אותה ולהפיצה בקהל עמו¹⁴. בעצם העת אשר החל דון קרשקש לשלוח ידו להדוף את הפלספה היונית ממעמדה הוסיף חכם אחר לבַצֵר את מרום עזה בקרב עמו הלא הוא רבי אלגואדיש הרב לכל מדינות קשטיליא, בתרגמו את ספר המדות לאריסטו לעברית. הרב הזה היה תוכן ופלסף ורופא נפש המלך יוחנן הששי וגדול בעיניו.

והרב הנהדר רבנו יצחק בר ששת וקהל גדול עמו החישו מפלט לנפשותם בימי השמד לארצות צפון אפריקא. ויהי בן ששת לראש רבני אלגיר בעיר תְלֶמסאָן מטעם המלך. ותבאנה גם שמה אליו שאלות מרחוק ומקרוב¹⁵. ויהי מורה גם שם צדק מוסר ישרת לבב ונקיון כפים. ויהי כי הִטוּ אנשי בליעל מקרב היהודים את לב פקידי המלכות לנעול את שערי הארץ מפני אנוסי ספרד ויקרא עליהם חרם ויכנעו מפניו כי היתה יד כל העם נכונה עמו.

ובדור אשר התרגש השמד הנורא בארץ ספרד אשר שם קץ לגדולת ישראל בארץ ההיא נגזרה גזרת גלות שלמה על שארית ישראל הנדחה אשר בארץ צרפת. לרגלי עוֹל המסים, הכבדים מנשוא, אשר העמיסה המלכות על צוארי העברים, למען מלא את אוצרותיה, אשר הריקה ברוב מלחמותיה, המריצה אותם לגבות את חובותיה מִלֹוֵיהֶם הנוצרים בחזקה או לכלוא אותם גם בכלא עד כי מרה נפש עם הארץ ויבקשו תואנה להנקם מהם. ולא ארכו הימים ותמצא להם עִלָה להתגרות ביהודים, מומר יהודי עשיר הֵחֵל להִנָחֵם על מעשהו ויעזוב את מקומו וַיֵעָלֵם ולא נודע אנה בא ויתגעשו הנוצרים ויתגוללו עליהם ויוציאו קול כי שמו ידם עִמו למלט אותו ולהשיבו אל דתם ויפגיעו במלך כרל הששי השכם וְהַפְגֵעַ ויציקו לו המה וכמריהם עד כי עיפה להם נפש המושל הנוֹח הזה אשר לבו היה טוב לישראל, ויחתום על כתב הדת לְהַגלות את ישראל גלות שלמה לבלי שוב עוד אל צרפת (5154–1394). אך פקוד פקד על הנוצרים להשיב להם את מַשֵה ידם ועל פקידיו המריץ את פקודתו לשמור על הגולים לבלתי תת לאיש לנגוע בהם ובקנינם לרעה ולהעבירם בטח עד מֵעֵבֶר לגבול הארץ. ולא נותרו בארץ הרחבה מבני ישראל בלתי אם מתי מספר בערים אשר סרו למשמעת מושלים אחרים. וַתִסָגֵר ארץ צרפת, אשר משם יצאה לישראל תורה הרבה מאד, מפני אבותינו ככל אשר נסגרה כמאה שנה לפניה ארץ אנגליא.

ובארץ אשכנז אשר שם היו אבותינו מלומדים במכותיהם נראה חזון בימים ההם כאשר נראה בספרד, כי גם שם קם מומר אשר לפנים היו שמו פֶסח, ויהפכהו אחרי כן לשם פטר. ויהי לצורר לבני עמו, כי הוציא עליהם דבה תְּפֵלָה ונלעגה, כי יחרפו היהודים את מחוקק הנוצרים בתפלותיהם¹⁶. וישמעו הכמרים ויאסרו רבים מבני ישראל יושבי עיר פְרָג בכלא (5159–1399). ולתקופת השנה המיתו כשמונים איש מישראל. ומה נפלא הדבר כי מלבד הַפַיְטָן רבי אביגדור קרא, אשר התלאות העוברות על בת עמו לא כלאו את שפתיו, מִדַבֵר על הדת הקתולית דברים כאשר עם לבבו, לא השחו הצרות החדשות, אשר הביא המומר פטר על ישראל את האיש החכם רבי ליפמן מילהוזן מִבַקֵר את הדת ההיא בקֹרת נמרצה בלי משא פנים בספרו אשר קרא לו ספר הנצחון.

והנריק השלישי, אף כי בימיו נפתחה הרעה על אבותינו בספרד לא היה מלך קשה כי האיר את פניו לישראל ויתן להם חקים טובים ויענוש קָשֶה את פְרַנְדְ מרטינץ מחולל הפרעות וַיָקֶם את הרב דון מאיר אלגואדיש לרופא נפשו ולראש כל רבני ארץ ממלכתו. אך במות המושל הזה ובהניחו כִתרו לבנו יוחנן השני ילד בן שתי שנים (5160–1406) כלתה כל הרעה לישראל מיד המומר הצורר פולוס די סנטא מַרְיַא אשר נוסד להיות לאומן המלך. בדבר הזה חזקו ידיו מאד לשפוך את כל חמתו על אֶחיו מלפנים, ויהי בחרות אפו ברבי מאיר אלגודאיש, בקנאתו על אשר נִשֵא אותו המלך המת, ועל הפיצו בקרב עמו את אגרת “אל תהי כאבותיך” וישם לו עלילות דברים, כי גָנַב חלת לחם אלהיהם מן הכנישה הנוצרית וַיְעַנֶהָ ויתעלל בה (?) וישפטהו משפט מָוֶת, וינגדו את האומלל הזה באכזריות אשר תסמר שערת שומעיה. וכתב הדת יצא בשם המלך הילד הקטן (5172–1412) לכלוא את היהודים בַגֵרוּת¹⁷ ולבלתי שלוח ידם אל כל מלאכת עבודה וגם אל מלאכת הרפואה ולבל תמַלֵא את ידם לכל פקודה ומשמרת, ללבוש בגדים גסים ולשום עליהם את אות הדראון ולבלתי לכת מעיר לעיר וכל האיש אשר ינסה דבר לברוח מן הארץ יחרם כל רכושו והוא יהיה לעבד.

על הצרות האלה נוספה צרה חדשה הלא היא כת הלוקים¹⁸ והם המוני נוצרים אנשים ונשים, עירומים מחצי מתניהם ומעלה, ושוט בידם להכות את בשרם הכה ופצוע לכפר על נפשם ולמצוא חֵן בעיני אלהים. בראש המשתגעים האלה התיצב הנזיר המהביל וִינְסָנְטִי=פֶרֶר ¹⁹וַיַטֵף באזניהם בלשון אש אוכֵלה להשמיד את כל הנפש בישראל אשר לא תעזוב את אלהי אבותיה, ויפרוץ בראשם אל בתי הכנסת וצלב בידו האחת וספר התורה בידו השנית וירעם בקול פחדים על הצבור וַיְשַו לנגד עיניהם את הרעות הנוראות אשר תמצאנה אותם מיד המוני הקתולים וכמריהם אם יוסיפו לדבקה בתורת ישראל. ותרפינה ידי רכי הלב ויתנצרו כשלשים אלף נפש בקשטילא ובארגון. תחבולה אחרת להסב את ישראל אל דת הנוצרים, חִבֵל בֶנֶדִיקטוּס השלש עשר, הלא הוא אחד משלשת האפיפיורים אשר התקוטטו על דבר כתר הכהונה הראשה. האפיפיור הזה, אשר מושבו היה בספרד, הועיד אל עיר טורטוסא²⁰ ששה עשר איש מחכמי ישראל אשר במדינת אַרָגוֹן ובתוכם הרב הפלסף הנהדר ר' יוסף אלבו לָבא ולהתוַכֵחַ עם הצורר יהושֻעַ לורקי אשר הֵסב את שמו לשם מֶ’אשטרו= ג’ירוֹנִימו= ד’סַנטא= פֵ’י על דבר הדת לעיני האפיפיור ולעיני ראשי הכמרים והשרים והשרות המתהדרים בגאון תפארתם וַיִמָשכוּ ששים ושמונה ויכוחים אשר הִתוַכחו לפרקים שנה אחת ועשרה חדשים. – מחדש פברואר 5173–1413 עד נובימבר 5174–1413. ראש המדברים היה הרופא הנכבד דון וידאל בֶנבנִשתי בן לביא אשר דבר את דבריו בשפת רומי צחה מאד. המגדף²¹ גירונימו הֵעַז פניו להטיל אימה על המתוַכחים הנכבדים. בראשית דבריו התאמץ להוכיח כי חכמי התלמוד האמינו במשיח הנוצרים. אך כאשר הוכיחו המתוכחים את שקריו הנלעגים על פניו, הפך פתאום את לשונו לחרף ולגדף את התלמוד בגדופים אשר יתנו את אומריהם לבוז ולשחוק. פרי הוכוחים היה כתב הדת, אשר הוציא האפיפיור בנדיקט, לשרוף את התלמוד באש. אך עודנו עושה כה וכה ופקודה באה מסוד הכמרים והרוזנים, אשר נועדו בעיר קוֹסטניץ להוריד את אפיפיור זה מכסאו. וכרגע נהפכו כל אוהביו לאויביו בנפש. והנזיר וִינסֶנטי מָגִנו ומעֻזו התיר את דמו. והנזיר פֶרֶר איש הדמים הזה, הוסיף לסובב בערים ובמדינות ולקרוא חרב על ישראל. אולם לא תמיד הצליח לבצע את מעשהו, כי באמרו לבא לפורטיגאל שלח לו המלך לאמר: אל תבא הנה בלתי אם בתתך עטרת ברזל לוהטת בראשך. וגם באיטליא לא מצא מקום למלאכתו הנקיה, כי שם הוציא האפיפיור מרטין החמישי כתב=דת המלא גערה על הנוצרים הנוגעים לרעה בישראל, בנפשם ברכושם ובקדשיהם. וגם הקסר זיגיסמונד התחזק להיות למגן לישראל יושבי ארצותיו.

אך נתנה כמעט רגע מחיה מעט בארצות אלה והנה צרה גדולה מתרגשת באוסתריא. בעיר וינא נבקע הקרח אשר על פני הנהר ושלשה ילדים נוצרים המשחקים עליו נטבעו ובעיר אֶנס הוציאו הנזירים קול כי קנו מיד השַמֶשֶת אשר בבית תפלת הנוצרים, חלת לחם אלהיהם למען התעלל בה. ויקנא אלברט נשיא אוסתריא קנאה גדולה, ויגרש מארצו את כל בני ישראל היושביה בה בעירום ובחֹסר כל (5181 –1421). בימים ההם התחוללה מהומה גדולה בארץ ביהם²², על אשר שרפו כמרי הקתולים באש את הכמר הביהמי יוחנן הוס אשר בא אל סוד קוסטניץ להוכיח אותם על חטאותיהם. ויקהלו ההוסִיִים ויעשו נקמות בכמרים אשר בארצם וישרפו את כנסיותיהם ואת טירותיהם באש. ויהי בנסוע גדודי הגרמנים להשיב מכה על חיק הביהמים, ויאמרו לעשות כלה בישראל ויקרא הרב החסיד ר’בנו י’עקב הל’וי [: מהרי"ל] צום בכל ארצות אשכנז וישמע ה' לקול שועת עמו ויהיה בבואם אל נהר זָאַץ²³ ותפול עליהם חִתת אלהים ויפוצו וינוסו על נפשם לכל עבר, ויבקשו להם איש איש מנוס באשר מצא ולבני ישראל היתה פלטה.

והנזירים הדומיניקנים לא חדלו רֹגז, ומדי הטיפם להנקם מן ההוסיים, לא שכחו לחתות גחלים גם על ראש אבותינו הנקיים ולהשיא בם את האספסוף. וכתבי הדת אשר הוציא האפיפיור מרטין לא הוסיפו תת כחם. גם את פני הקסרים לא נשאו הכמרים וגדודיהם הבוערים. ויקומו אנשי קוֹלֶן²⁴ ויגרשו מעירם את קהלת ישראל העתיקה מכל קהלות אשכנז (1583–1423). ובנגב אשכנז התעוללו עלילות דם ויתגעשו המשחיתים וישרפו בשלש ערים את כל ישראל הנמצאים בהן (5190–1430). והחנפים המתקדשים ההם, כמרי הקתולים ונזיריהם, אשר רק ידם היתה בכל הרעה אשר מצאה את אבותינו התמימים בכל שנות ימי הבינים, היו בדורות ההם אבות הטומאה והתועבה, מקור כל עַוְלה ונבלה. אלה הם דברי המשורר הגדול פֶטרַרקא²⁵ האיטלקי על אודותם: “האמת תחשב בהיכלי האפיפיורים לשגעון, הפרישות לִפְתַיות והַצְנֵעַ לכת לחרפה. כרבות תועבות איש, כן יגדל ערכו. לא אדבר הפעם על הזִמה, על שְבִי הנשים, על הָעֲרָיות ועל הנאופים אשר כל אלה יחשבו בעיני כהנינו לקטנות, גם על מנהג הכמרים לא אדבר אשר משפטם הוא לשום עלילות דברים על אנשים עד הִגָרְשָם מן הארץ, למען יוכלו להתעלל בנשיהם היפות, כי אם על התועבה הזאת אשר יתעיבו להכביד את ידם על האנשים, לאסוף אל בתיהם את נשיהם העשוקות כל ימי הַהֵרָיון ולמהר ולהשיב אותן אליהם אחרי לֵדָתָן”. סופר נוצרי אחר מאנשי דור ההוא יספר: “אין עָוֶל ורשע, חמס ורצח, אשר לא יטהרו הכהנים והנזירים בהנתן שחד אל חיקם. כלם זוללים וסובאים, מנאפים אנשי זמה ומתהלכים עם בנותיהם הממזֵרות אשר יֻלדו להם כהתהלך איש עם אשת חיקו. ומאין מבטח לנשי אנשי העיר ולבנותיהם, היו ערים אשר לא קבלו כמר לעדתם בלתי אם הביא עמו קדֵשה אחת או כמה קדֵשות אשר יִחֵד לו. וטירות הנזירים והנזירות היו למקום תורפה לכל נבלה ושערוריה, לעגבים לעריות לשכרון, ולכל מרזח סרוחים וגם לזבחי ילדים”²⁶.

מדי הקבילנו את מציקי עמנו אלה בכל עלילותיהם הנשחתות ובכל טומאותיהם ותועבותיהם אל רבנינו תופשי התורה אשר כמעט כלם היו אנשי קדש תמימים וטהורים מזהירים את בני עמם להתהלך בענוה בצדק ובמישרים גם עם הנכרים העריצים אשר אכלונו בכל פה תהיה זאת תַנְחֻמָתֵנוּ להכיר להבין ולדעת עד כמה נשגבה תרבות ישראל, תרבות תורתנו הקדושה אשר רק בה יתהלל ישראל כל הימים. ואת התַנְחומה הזאת לא תעצר כח זרוע כל עריץ ומציק, כל כמר חנף וכל נזיר מתקדש, לגזול מידנו.

ותחת אשר אכלו כמרי הגוים את כל שאֵר עמם, היה המעט מרבני ישראל, כי הורו את בחורי עם מרעיתם חִנם, וישקלו גם שָקול כסף רב על יד פקידי המלך חלף הרשיון להחזיק את ישיבותיהם, אשר לא אחת ולא שתים הפריעום הקתולים גם מעבודתם זאת²⁷. ודומה הדבר כי עשירי הרבנים היו מכלכלים את עֲנִיֵי תלמידיהם בכל מחסוריהם²⁸. גדולי אשכנז בימים ההם היו רבי מאיר בן ברוך הלוי מוינא²⁹ רבי שלום מאושטרייך ורבי אברהם קלוזנר ותלמידיהם היו רבי יצחק אַיזיק בעל ספר המנהגים, ורבנו יעקב בן משה הלוי הנקרא מהריל. מעשה מרביתם היה לסדר את מנהגי בית הכנסת אשר ברבות הימים התקלקלו. מכלם הגדיל בדבר הזה מהריל, אשר שם את לבו גם אל זמירות בתי הכנסת העתיקות לטהרן לרוממן ולהנהיגן בכל הקהלות. תקנה חשובה מאד התקינו חכמים אלה בדורם לבלתי מלא איש את ידו לדין ולהורות, בלתי אם מלאו את ידו לזה זקני הרבנים המומחים ועד אם נתנו לו שם הכבוד מורנו³⁰.

ובמדינת זַכְסֶן היה בימים ההם רב גדול ושמו רבנו מנחם מעיל צדק יליד עיר מֶרְזֶבוּרג אשר נחשב על גדולי הפוסקים. גם רופאים בני ישראל היו בימים ההם באשכנז אשר נכבדו גם בעיני השרים ושמותם, יעקב משטרסבורג ורבי ראובן, אשר היה רב במדינת טירול ואשה רוֹפאת ושמה שרה בעיר וירצבורג, אשר עשתה עשר גדול בשכר מלאכת רפואתה.

ותחת אשר אבותינו יושבי גרמניא הוזילו את כספם להעמיד תורה ולהרבות לומדיה, ירדה בספרד קרן התורה מטה מטה, אין איש מחזיק ביד התלמידים, ואין תומך ביד תופשי התורה ויהי עני ומחסור מנת חלקם עד כי עזבו רבים מן הבחורים את בתי המדרש ושקדו על בתי חכמי הנוצרים³¹. אך גם בעת הרעה ההיא קם מגן נשוא פנים מאד לתורה העלובה בארץ ההיא. הלא הוא דון אברהם בנבנשתי איש חכם ועשיר אשר נשאוֹ יוהן השני מלך קשטיליא לאחד משרי ביתו הגדולים. הוא “החזיר התורה ולומדיה” וגם בניו השרים היו “מחזיקים הישיבות” בספרד. השר דון אברהם בנבנשתי אשר קראו לו סופּרי הזכרונות “החסיד הרב השלם” ³² היה מליץ ומגן לעמו בבית אדניו ויפר את עצת הכמרים והקורטים³³ אשר חרשו רע על ישראל וַיָנַח להם כל ימי המלך ההוא. בימים ההם יצא שם גדול לרבי יצחק בן יעקב קאנפאנטין, אשר כתב ספר דרכי גמרא והספרדים קראו לו גאון ורבנו יוסף חביבא כתב באורים לספר האלפסי בשם “נמוקי יוסף”. גם שני משוררים קמו בעת ההיא בספרד הלא הם שלמה בן משולם דיפיארה ושלמה בונפיד, אשר לא השיגו את המשוררים הקודמים להם בכשרונם, הדבר האחד אשר בו עשו להם חכמי הדור ההוא שֵם הוא עֹמק בינתם ואמץ רוחם במלחמת סופרים אשר קראו על דת הקתולית הצוררת לדתם. שתי פנים היו למלחמה הזאת, האחת להעביר את מאכלת הבקֹ­­רת השנונה על הדת אשר התירה את דמם, למען לַמֵד מלחמה לחכמי ישראל בהכבד צורריהם את ידם עליהם להתוַכח, והשנית היא לפקוח את עיני אחיהם לדעת את ערך תורתם ולהחזיקם הכן על מעמדם לבלתי הִדוח אחרי מסיתיהם. בחיר גבורי הרוח האלה הלא הוא הסופר השנון מאד, יצחק בן משה הלוי הנקרא פרוֹפיַט דוראן הלוי או האֵפדי³⁴, גם הוא היה מן האנוסים אך שעתו עמדה לו להחלץ מן הסבכה הזאת ולשוב אל עמו ואל תורת אלהיו. אך בכל זאת נשבר לבו בקרבו לזכר המים הזדונים אשר עברו על ראשו. ואף כי התנקמה נפשו באונסיו ב“אגרת אל תהי כאבותיך”³⁵ אשר בה נתן אותם ללעג בכל זאת היה חותם במכתביו לרעיו “אחיך הלוי שנתקלקל שירו”³⁶ ויסף לדבקה בעבודת ה' אלהי ישראל אשר נחשבה לו לתכלית השמחה והנֹעם³⁷ ויסר לבו מאחרי הפלספה היונית אשר שקד עליה לפנים³⁸. אך בספר המורה החזיק בכל עוֹז ויכתוב לו באורים. וכבוד חקר התלמוד גדל בעיניו מאד מאד ויחלט כי בחִקרוֹ ועֻמקו יוסיף להוגה בו "אור וזוֹהר אל השכל – – יותר מכל שאר החכמות³⁹ ולתלמידים החושקים בחקר האמת, יעץ לשום להם את ספר הכוזרי למקור דעת אלהים, באשר הוא מבקר בקרת לאמתה את הפלספה היונית⁴⁰. אך מאד התעצב על בלי שים תופשי התורה את לבם על שפת הקדש ויִמָצֵא בכל לב אל שאֵלת תלמידי רבי חסדאי קרשקש⁴¹ ויערוך להם ספר יקר מאד אשר אסף בו את חקירותיו על הלשון בטעם חכמי ספרד הקדמונים הלא הוא ספר מעשה אפד⁴². ויהי רבי יצחק האפדי למורה נאמן לבני עמו מבית מלבד אשר היה בספריו השנונים “אל תהי כאבותיך” “וכלימת הגוים”, גבור חיל להגן על דת משה וישראל מחוץ.

מלבד החכם האפדי יצאו להגן על תורתנו העתיקה, במעשה בקרתם החריפה על מוסדות הדת החדשה, הרופא דון וידאל בן לביא ראש המדברים בוִכוּח טורטוסא, בספרו “קדש הקדשים”. והחכם הדגול ר' יוסף אלבו כתב בשפת ספרד את תוכחתו, אשר התוַכח עם אחד גדולי הכהונה הרומית. דון דוד נשיא, שר הרכוש ומורה לקרדינל בֶנטִיפוגליו⁴³ באִי קַנְדִיָא, הוציא ספר קטן בשם “הודאת בעל דין” אשר בו הוכיח מתוך דברי האונגיליון את אמתת היהדות, ואת רפיון הנוצריות, עד כי נקעה נפש הקרדינל מן הדת אשר כִּהן לפניה ויט במסתרים אחרי דת משה. ואיש מליץ ופלסף מובהק, רבי שם טוב בן שם טוב, פתר לפרטיה, את “אגרת אל תהי כאבותיך” ויפץ אותה בתוך הקהל, ואת ספר הבקרת אשר כתב רבי חסדאי קרשקש ספרדית, תרגם רבי שם טוב עברית בשם “מאמר בבטול עקרי הנוצרים”. ומלבד אלה העביר רבי שם טוב תחת שבט בקרת חמורה מאד, את יסודי דת הנוצרים הלא הם, חטאת אבות, הפדות וההגשמה⁴⁴ בספרו אשר קרא “ספקות בעקרים על מעשה הנוצרי”. ורבי חיים בן מוסא, איש חכם וסופר ויוצא ובא לפני השרים, הורה את הדרך לחכמים, לשום את כבלי הברזל אשר יאמרו המתוַכחים לאסור בם את רוח ישראל לאבק דק פורח, בהאירו את עיניהם כי המנוס לכמרי הקתולים הוא רק הרמז אשר אותו יוכלו להפוך אל כל הטוב בעיניהם, לא כן הפשט כי הוא סלע איתן ומצוק אשר לא ימוט ולא ינוע. על כן יעץ לכל מתוכח בישראל לבלתי קבל עליו אחריות כל דבר אגדה וכל דבר תרגום, כאשר לא קבל אותם רמבן, אז תהיה ידם תמיד על העליונה ויד צריהם על התחתונה. ובשיטתו זאת כלכל את דבר ספרו “מגן ורֹמח”. מלבד אשר הביא את מלאכת הוִכוּח לידי שיטה, קנא קנאה גדולה על הדרשנים, אשר באמרם להגן על היהדות, יאמרו להוכיח את אֲמִתָה מתוך הפלספה היונית באזני כל המתפללים בבית הכנסת בשבתות ובמועדים, כי רבים היו אנשי הלב אשר שִסְעוּ בדבריהם את המטיפים האלה באמרם: “בתִתֵנוּ את נפשותנו לממיתים ואת קניננו למשִסָה בחרנו למות על קדושת שם אלהי ישראל אשר ידענוהו מפי תורתו התמימה, ולא מפי חקירת הפלסופים”. ולא אחת ולא שתים יצא “רוב הקהל” מבית הכנסת לשֵמַע דברי המתפלספים, לעלבון התורה, אשר לפני הִקָרְאָה באזני קהל בני עמה במקום הקדש, נזכרים כל פלספי יָוָן וערב בשמותם למשפחותם לארצותם בגוייהם, ולחכמי ישראל הקדמונים אין זכר, ויערך בן מוסא דמות במליצה נמרצה ושנונה לאמר: “תורה ממתנת על בימת התבה, כאשה עצובת רוח הממתנת לבעלה עד שיצא מבית פלגשו”⁴⁵. אך מבלעדי המתחכמים קמו אז בספר מטיפים נאמנים אשר שמו את כל לבם להסביר להם את דבר האחדות הצרופה והטהורה לא בפלפולי מתפלספים כי אם במליצה נוחה נכוחה ותמימה הַמִתְקַבֶלֶת ומִסְתַבֶרֶת על לב כל אדם הנובעת מתורתנו נביאינו ורבותינו. לדרשנים האלה ולמעשיהם נאוה תהלה ככל אשר יאתה לחכמי המתוַכחים בדורות ההם.

ובימי השמד אשר הגיע עד אי מיוֹרקא ויעש גם שם שַמות נוראות, ברח על נפשו לארץ אלגיר ר’בנו ש’מעון ב’ן צ’מח – רשבץ – ובמות רבנו יצחק בן ששת (5166–1406) היה הוא רב לכל קהלות הארץ ההיא. ויהי הרב הזה לגדול הדור וככל אשר פנו מכל תפוצות ישראל בשאלותיהם לבן ששת ככה פנו למן היום ההוא לבן צמח ויכתוב רשבץ כמה ספרים על מקצועות ההלכה⁴⁶, פתרונים על המסֵכות⁴⁷ ועל מנין המִצוֹת⁴⁸ מלבד המון תשובותיו אשר עלו על ספר תשבץ⁴⁹. וכאשר היה בקי בכל חדרי תורה כן היה “בקי בכל חכמה” כי היה רופא ומהנדס ואיש מדע עד להפליא. ומה נפלא הדבר כי נמצא בו דבר אשר לא נראה כמהו בכל גדולי הרבנים אשר היה לפניו הלא היא בקיאות מופלגת בכל ספרות הנוצרות הקתולית. את ידיעתו הרחבה הזאת שם הרב, היושב לבטח בין המושלמנים, לכלי נשק ומגן לאחיו האומללים שוכני ארצות הקתולים ויוכח בפרק “חלק שוסינו” הוא הפרק הרביעי לספרו היקר והנכבד “מגן אבות”, כי מעולם לא עלה לב יוסד דת הנוצרית להעביר את היהודים על דתם אף להפר אף מצוה אחת מן התורה, כי רק הבאים אחריו נשאו נפשם אל הדבר הזה בשומם את פניהם אל הַפַגָנִים⁵⁰. גם את יחש הנוצרי לבית דוד, אשר הוא יסוד לכל אמונתם, בדק תשבץ וימצא כי אין בו מתוֹם מלבד אשר תלמידיו סותרים זה את זה בסדרי הדורות, (!) גם את התנואות אשר ימצאו אנשי מחמד על תורת ישראל השיב רשבץ אחור. ורבי שלמה בנו אשר היה לרב במות אביו (5204–1444) גלה את שקרי גרונימו המגדף, אשר הוציא דבה על התלמוד כי רחוק הוא מן הצניעות, ויוֹכח כי אין מורה צניעות ובשת פנים כחכמי התלמוד, וכי נהפוך הוא כי בקרב הקתולים, קטניהם וגדוליהם אין איש אשר לא יחטא יום יום בגלוי או בסתר למדת הצניעות, עד כי יש חטאת זמה מגואלת אשר יקראו לה גם הנוצרים חטאת הנזירים⁵¹.

ועקבות הצרך הנחוץ לתת ביד כל איש ישראל מגן וצנה להשגב מפני מדיחיו הקתולים נִכָרִים ונודעים על פני כל יצירי ספרות הדור ההוא. איש חכם ממדינת פרובינצא שמו יצחק, למשפחת בית נתן סדר בספרו “מאיר נתיב” את המון כל המלות והמליצות הנמצאות בכתבי הקדש במערכות מקבילות⁵². ראשית מחשבתו במלאכתו זאת היתה למען ימצא כל חכם מתוַכֵח קל מהרה כל מלה וכל מליצה במקומותיה השונים למען לכַוֵן אותה היטב ולבקר את עצם משמעה לבלתי תת למסיתים להטות אותה הנה והנה כטוב בעיניהם. והחכם הנכבד מאד רבי יוסף אלבו אשר בספר “העקרים” שלו כתב להחזיר את ענפי שלש עשר העקרים אשר קבע רמבם לשרשים שלשה הלא הם הֲוָיַת ה' אמִתת התורה וחיי עולם, נֶחְפַּז להוציא את דְבַר ימות המשיח מכל אמונה למען הסיע את אבן היסוד מתחת רגלי הנוצרים, אך שָכוֹחַ שָכַח כי אם אמנם הֵרֵעוּ מאד עמי הַנֵכָר אשר עִווּ את פני האמונה הזאת לפי טעמם וַיַעַבְתוּהָ עד לבלי הכר, הלא היא היא כל תַאֲוַת נפש נביאי האמת ונפש רבותינו, לתקן עולם במלכות שַדָי, ואשר בלעדיה תחשב כל תרבות האדם לתרבות רעה אוכלת אדם ומשכלת גוים ולעולם של הפקר שאין לו תקנה. אך אין חכם וצדיק זה נתפש על צער עמו ועל עלבון תורתו, ורק מאהבתו את שני קדשיו אלה התמלט מפיו דבר זה וה' יסלח לו.

ובספרד אשר כבר עזבה חסדה מעם ישראל היו לו עוד ימי מלוך יוחן השני כעין ימי רוָחה מצרותיו. ובבוא אל ידו מֵרוֹמִי כתב דת המלא משטמה וגזרות רעות מיד אבגינוס⁵³ הרביעי האפיפיור הקשה אשר כִהֵן תחת מרטין הנוח, הוציא יוחן כנגדו פקודה מלאה חסד ומשפט (5203–1443). לעומת זה נכונו ימי חשך לאבותינו יושבי אשכנז ופולין בְהָקֵם האפיפיור ניקולוס החמישי, אשר כִהֵן תחת אבגינוס, את הנזיר הַפְרַנְצִישְקַנִי יוחן קַפִּיסטרַנו למטיף מעורר חמת קנאה בלב המוני הקתולים במִדַבְרוֹתָיו המלאות חמת עכשוב, על ההוסים המכים בם באלפיהם ורבבותיהם ועל היהודים הנחשדים ללוש בדמי נוצרים את מצותיהם, ולהתעלל בַכַוָנִים הלא הם לחם קדשי הנוצרים. הצורר האכזרי הזה קפיסטרנו היה עובר בכל מדינות גרמניא ובארצות הסְלָוים. ובכל המקום אשר בא וַיַטֵף לדמים, להרג ולאבדן, פשטו ההמונים הבוערים, באין הוסיים במקומים, על היהודים האומללים ויהרגום לפי חרב וַיָבזו את קנְיָנָם. ויפלאו את מכותיהם באבותינו במדינות בַוַרְיָא שְלֵזְיָא וּמוֹרַוְיָא. ובעיר ברֶסְלוֹ הוציאה יהודית מומרת קול, כי התעללו הָעִבְרִים בְכַוָנֵי הנוצרים. וינגדו רבים מאנשי הקהלה ואחת וארבעים נפש שרפו חיים, ואת הנשארים גרשו מן העיר (ׂׂ5214–1450). ואת מושלי המדינות הסיט קפיסטרנו לגרש את יושביהן היהודים, גם אל שערי פולין בא האכזרי, ואם לא מצאה ידו לסכסך שם את ההמונים בשכניהם העברים, הצליח להָרֵך את לב המושל הנדיב כזימיר הרביעי בְשַוֹתוֹ לנגדו את מוקדי שאול השמורים לכל אוהב ישראל, ולהכריעו בכח שפתיו, להשיב אחור את חוקי כזימיר הגדול הטובים לישראל אשר זה מעט חִדש אותם ויוסף עליהם, ולהפר אותם. גם באיטליא נִסה איש הדמים את כחו, אך שם תמו דבריו לריק כי מושלי מַיְלַנְד טוֹסְקַנָא קלבריא ויתר מדינות איטליא וראשי עריה עמדו למעוז ולמגן לבני ישראל יושבי ארצם.

בימים ההם אשר מצאו את אבותינו, בארצות הקתוליות הרומית, רעות רבות וצרות אשר השיבו אותם עד דכא, עמד רֶוַח והצלה לישראל בארץ ממשלת הקתוליות היונית בארץ ממלכת בִיזַנְתִי. אמת הדבר כי למן היום אשר גברה יד הנוצריות הרומית, שקעה עד חוטמה בדם ישראל, והרֵגות ומשִסות אשר תסמרנה שערת שומעיהן, היו מתרגשות מימי מלחמות הצלב והלאה, בכל דור ודור, בכל זאת היו שם גם שנות רְוָחָה, וגם בקרב יושבי הארצות ומושליהן, אשר מרביתם היו אדוקים אנשי חמה וקנאה, נמצאו אנשים אשר לא בזו את היהודים ולא הֵרֵעו להם ויש אשר גם הוקירום, וגם בין האפיפיורים היו אנשים טובי עין אשר עמדו למעוז להם. לא כן הקתוליות היוָנית וממלכתה הביזנתית שם לא פרצו הֲרֵגות ומשמות אשר פתאם קמו ותהיינה ופתאום קמו לדממה, כי שם היתה שיטת שמד אחת רצופה, הולכת לאטה אשר לא חדלה, אף רגע באלף שנות ממשלת הממלכה ההיא, להרע להָצֵר ולהציק לאבותינו העשוקים בכל מיני איבה ומועקה, בכל מיני משטמה ובוז, להשכין לעפר כבודם ולתת למכה ולחרפה, לבז ולמשסה, לכל בזוי עָם בלא דין ובלא משפט. ומי יודע אם לא היו שתי הקתוליות השונות, הרומית והיונית לומדות אשה מרעותה, להרשיע כל אחת לישראל, גם בשיטת השמד אשר לַחֲבֶרְתָה, לולא היתה שנאת מות בין שתיהן כל ימיהן. אולם גם הרעה הזאת כבר היתה נשקפה לאבותינו בעת ההיא, כי כבר עלתה בידי ניקולוס החמישי האפיפיור הרומי לכרות אֲמָנָה עם הכהונה היְוָנית לשום את שתי הדתות ואת שתי כהונותיהן לדת אחת ולכהונה אחת, ואיש הבינים הסַרְסָר בעסק זה היה קפיסטרנו איש הדמים. ולוא היתה שארית לברית ההיא כי עתה כלתה כל הרעה לזרע יעקב, אך ראה ה' בצרת עמו המֻרדף על צוארו בלי חָשָך ויָבֵא על בזנתי הָרְשָעָה החנֵפָה העשוקה בדם את הגבור האמיץ, את מחמד השני שֻלְטַן התֻרְכִים וַיָשֶב בראשה את כל חמת ידיה, ויעש בה שפטים וילכדה (5213–1453). אך ביום השלישי ללכדו אותה, העביר קול בפי אֶרְאֶלָיו לאמר: שוב ישובו כל הנחבאים וכל הנמלטים איש לביתו ואיש למשלח ידו ויד איש לא תגע בהם, – ולבני ישראל הכלואים בידי הביזנתים הרשעים זה אלף שנים במקום הטינופת אשר בעיר קרא השלטן דרור לשבת בכל מקום אשר יבחרו בו באין מכלים דבר. וימלא את ידם לבנות להם בתי כנסת ובתי מדרש כטוב בעיניהם. ויקם ראש בית אב⁵⁴ לִכְמָרֵי היונים אשר יהיה לפה לעם יָוָן לפני הממשלה התורכית. ולראש כל רבני ישראל הקים את רבי משה קפסָלִי איש חיל חכם וצדיק אשר יהיה לפה לבני עמו אשר בכל הממלכה, וישם את כסאו ממעל לכסא ראש בית היוני. והיה מדי הִוָעֵד ראשי הדתות לפני השלטן וישב הַמוּפְתִי ראש הדת הערבית ראשונה ואחריו הרב הישראלי וראש כמרי יון יֵשֵב לאחרונה. ויאבד שם בזנתי מתחת השמים וארצה נקראה למן היום ארץ תורך ואת שם קונסטנטנופל הֵסַבו התרכים לשם סְטַמְבוּל. ותרפא סטמבול התורכית את בת יהודה מכל המכות ומכל התחלואים אשר חִלְתָה בה קונסטנטינופל הביזנתית האכזריה ותהי ממלכת תורך הממלכה האחת אשר לא הפילה את דְבָרָה הטוב ולא הֵפֵרָה את דבר הזכוי אשר זכתה את ישראל כל ימי היותה.

ובעת ההיא, אשר עמדה רְוָחָה והצלה לישראל בהפוך ה' את הארץ הגדולה, אשר היתה לכור עני, לארץ מפלט ומחסה לו, בהִסוֹב הממלכה מיד קֵסָרֵי בִיזַנְתִּי ליד שֻלְטְנֵי תֻרְכְיָא, הֵחֵל בעצם העת ההיא הסער הגדול אשר התחולל על ראש עמֵנו זה כמה, ללכת הלוך וסעור, הלוך וחזק, ואשר עוד מעט יְשַעֲרֵהוּ וִישָרְשֵהוּ מארץ ספרד, אשר נהפכה עליו מגן עֵדֶן לגיא הרֵגה ולארץ משכלת. הן אמנם כי הנריך הרביעי מלך קסטיליא, איש רך ונוח, התהלך במישרים עם ישראל בהיות מִקִרְבָם גם רופא נפשו, גם שר המסים, וקרוב הוא כי גם האחים הצדיקים דון וידאל ודון אברהם בני יוסף בנבנִשתי אשר תמכו בנדבת ידם הגדולה בבתי המדרש היו מִשָרֵי ביתו⁵⁵. ובבית יוֹחן השני מלך אָרגוֹן היו מְהַלְכִים לרבי אברהם בִיבַגוֹ בעל הספר הנכבד דרך אמונה ורבי אברהם זכות התוכן וסופר הזכרונות⁵⁶ היה נכבד בעיניו מאד. וגם המלכים והשרים היו מתרפאים בידי רופאים בני ישראל מבלי שית לב אל גזרות אסורי האפיפיור. אך לב הכמרים ודלת העם כים נגרש וחדשים לבקרים בדו עלילות זבחי ילדי נוצרים ומדקרות כַוָנִים אשר פרי תבואתן היו הרֵגות נוראות וענויים קשים לישראל ובִזה רבה לכמרים הקטנים והגדולים. וכל חמתם נתכה על האנוסים האומללים אשר אמרו למצוא מפלט ומנוח בחיק הַכְנֶסֶת הנוצרית, וימצאו בה מוקדי שאול ומוקשי מות. כי בהיות להם יתרון חכמה וכשרון על שרי ספרד וכמריה מלאו מושלי ספרד את ידם גם לפקודות העליונות גם לכהונות הגדולות. ותבער בם כאש קנאת השרים והכמרים, ותגדל השנאה אשר שנאו את הנוצרים החדשים מן השנאה אשר שנאו את העִברים הנאמנים לדתם העתיקה. וישבעו הנאמנים והאנוסים חלק כחלק לענה ורוש מיד האספסוף וכמריו ונזיריו. ויקם אלפונסו די שפינא נזיר פרנצישקַנִי אדוק ואכזרי, ויחדש ברוח שפתיו ובכתב ידו את העלילות הישנות על דבר ילדים נטבחים וכַוָנִים מְעֻנים. ויפשוט האספסוף ויהרגו וישרפו חיים יהודים לאין מספר. (5221–1461). ובעיר קורדובא זרקה נערה מבית האנוסים לתֻמָה נִטְפֵי מַים מן הכלי אשר בידה בעד החלון החוצה. וימצאו נטפי המים את איש נושא פסל מרים. ויתגעשו ההמונים ויפלו כזאבי ערב על האנוסים ויהרגום באכזריות חֵמה ויבוֹזו את קנינם ואת בתיהם שרפו באש, ואת הנמלטים על נפשם תפשום האכרים ויכום (5232–1472). וגדולי האנוסים בעלי השררה והכהונה רוֹאים במות אחיהם בידי בני עַוְלָה ואין לאל ידם להושיע. גם מאמצי המלך וגדודיו אשר שלח לעצור בעד המשובה האכזרית שבה ריקם.

כאשר היתה אספמיא ברשעותה וגרמניא בחשכתה שפחות חרופות לקתוליות, אשר ראש מושבה היה רחוק מהן, בעיר רומי, ולגדודי כמריה ונזיריה, כן רפתה ממנה מאד מאד רוח איטליא כל ימיה, אף כי בקרבה בעיר תפארתה הקתוליות יושבת לכסא, יען כי עיניה ראו יום יום את מזימותיה ואת עלילותיה, את עוׁנוֹת כהניה ואת נִבְלות נזיריה, אשר שמו את בעליהן לחרפה ולמנוד ראש. על כן התמוללו החצים אשר כוננו הכמרים שם אל אבותינו ולא פגעו בלבם. וַתִיטַב עין יושבי הארץ ביהודים בכשרונם גם בסחרם ובעשרם אשר בהם הביאו טובה וברכה לארץ מושבם ויוסיפו עשר על עשרה. על כן לא שָחָה רוח אבותינו בארץ ההיא כאשר דֻכאה ביתר ארצות הקתולים. ויהיו המה הראשונים אשר הקימו בתוכם בתי דפוס לספרותם העברית העתיקה למען הו­זֵל את מחיר ספרי ישראל ולהפיצם בקרב עמם. ועל הדבר הזה יהי זכרם ברוך בפינו לעולם כי החלו לעשות שלא תשכח [תורה] מישראל. אף סופרים וחוקרים קמו באיטליא בימים ההם. הרופא החכם רבי משה די ריאיטי ערך בחרוזים ספר מקדש מעט אשר בו העביר על פנינו בחזון ובשיר את כל גדולי ישראל ומבקר מעשיהם מדור דור. החכם יהודה מסיר ליאון אשר מלבד אשר כתב פתרונים לספרי אריסטו וספרי דקדוק ללשוננו העברית כתב ספר נופת צופים אשר בו הקביל את טבע מליצות שפתנו אל טבע מליצות בחירי סופרי רומי העתיקה. משניהם הגדיל תושיה הפלסף רבי אליה דלמדיגוֹ יליד קנדיא. בהיותו מוקיר את פלספת אריסטו היה מפיץ אותה באיטליא גם במדברותיו אשר נשא גם בפתרוניו אשר כתב. והשר הנוצרי החכם והעשיר מאד פיקו די מירנדולא אשר הוזיל כסף תועפות מכיסו להועיד את חכמי כל הארצות לוַעַד אחד אל מקומו, שם את דלמדיגו לו למורה את פלספה היונית ואת השפה העברית, ובפרוץ מלחמת סופרים בבית מדרש המדעים בעיר פדואה קראו שתי מחלקות החכמים הנוצרים הנדונים לרבי אליהו זה להיות לשופט ביניהם. ויבא שמה ויוכח ביניהם וישימו את החכם היהודי למורה פלספה בבית המדרש הנוצרי. אולם בכל היות הפלספה היוונית גדולה בעיניו נבדל בדבר אחד מחכמי ספרד, כי העמיק להבדיל בינה ובין תורת ישראל, ולא נתן לזרוע את שתיהן כלאים, בהוכיחו בספרו היקר בחינות הדת, אשר כתב לתלמידו שאול הכהן אשכנזי, כי נבדלת תורתנו הרבה מאד מן הפלספה בהיותה מבקשת מיד מחזיקיה לא סברות ופלפולים הבאים רק לשם חקירה בלבד כי אם מצות שיש בהן מעשה ומעשים טובים ותלמוד תורה המביא לידי מעשה ולידי מוסר. על כן אפשר מאד, להיות שלום אמת בין התורה ובין הפלספה ולהוקיר את שתיהן אך יש לדעת כי שתי רשֻיות נפרדות הן אשר לא תהיינה לחטיבה אחת עד עולם. וַיַבְדֵל גם בין התורה ובין יתר הדתות בהיות היא לבדה נכוחה לכל מבין גם לאיש התמים גם לחוקר החריף. ובין רבני איטליא לא נמצאו גדולים מופלגים בדור ההוא על כן שמחו מאד בבוא שמה בתוך גולי אשכנז רבנו יוסף קולון ורבי משה מינץ בעלי התשובות ויקימו את האחד לרב בעיר מנטואה ואת השני בעיר פדואה.

והשר פיקו די מירנדולא שם לו רב אחד למורה תורת הקבלה וילמדֶה מפיו ותישר בעיניו ובעיני רבים מחכמי הנוצרים באיטליא וגם בעיני האפיפיור סיכסטוס עד כי נכספה נפשו לתרגם את ספרי הקבלה לשפת רומי.

ואף כי אזרחי איטליא ושריה היו נוחים לישראל מכל הקתולים לא היו כמריה ונזיריה נופלים בשנאתם את היהדות ועַמה, מכמרי יתר הארצות, ויקם איש צר ואויב ברנרדינוס פֶלְטֶר תלמיד הגון לתורת קפיסתרָנו וַיָחֶל לסובב בערים לעורר את חמת העם על היהודים ויגרשוהו שרי המדינות מן הארץ וילך במר נפשו ארצה גרמניא לבַצַע שם זר מעשהו.

ועדת ישראל יושבת אשכנז, התנשאה בדור ההוא, מכל צרותיה אשר התחדשו עליה יום, ותהי ליורשת נאמנה לאחותה צרפת אשר נָדַמָה ואיננה, וכאשר הקימה צרפת את המורים הגדולים בעלי התוספת, החלה גם היא להקים אדירי תורה, גאונים מופלגים, הלא הם רבותינו ישראל איסרלן בעל ספר תרומת הדשן, ורבי יעקב וַיִל, רבי משה מינץ ורבי יהודה מינץ רבי ישראל ברונא ורבי יוסף קולון אשר מלבד דעתם הרחבה והעמוקה בתלמוד, היו אנשי לב כלם, אנשי צדק וענוה ויראת חטא. על הָעֵדָה הזאת בא הצורר האכזרי ברנרדינוס הנזיר הפרנצישקני לכלותה ויבא עד עיר טְרִיֶנט ויהי בהמצא שם (5235–1475) ילד נוצרי בן שלש שנים אשר טבע בנהר, ויחמוס ברנדינוס וחבריו הפרנצישקנים מזמה עמוקה משאול, ויציגו את פִגְרו בבית תפלתם וישימו עם קדושים חלקו, ויפיצו בין הבוערים בעם שמועות על דבר הנסים והנפלאות שעשה הפגר הקטן הזה, ותתרגש רוח העם לשֵמַע השקרים, אשר האמין בהם האספסוף מאד מאד, וינהרו המונים המונים מאפסי ארץ גרמניא ומכל הארצות אשר מסביב למאות ולאלפים לעיר טְרִיֶנט להשתחות אל פגר הקדוש הזה. ולא קמה עוד רוח באיש יהודי, לצאת ממחבוארו החוצה, לשוא גער האפיפיור סיכסטוס הרביעי בכל עוז באומרי קדוש לשמעון הילד, ונשיא וַנֵדִיג וסוד זקניה העבירו קול בארצם כי כל עלילה כזאת דבת שָוְא היא, נְבָלָה היא. ויהיו חיי אבותינו תלואים מנגד. אך את קֻבַעַת כוס החֵמה שתתה מַצְתָה קהלת רֶגֶנְסְבוּרְג העתיקה והכבודה, אשר עד העת ההיא היה לה שקט מסביב. לרגלי עלילת הבליעל הזאת אֻסרה כל הקהלה בבית הסֹהר ותהי כלואה חמש שנים תמימות. לולא מאמצי הקסר פרידריך השלישי, אשר עמד למעוז להם בכל כחו, כי עתה עברו כלם בחרב. גם על הגאון רבנו ישראל ברונא בדה מומר נבל כי המית הזקן התמים ילדה נוצרית ללוש בדמה את המצות וישימו אותו בבור וישפטוהו משפט מָוֶת. אך הקסר פרידריך וגם לַדִיסְלַו מלך ביהם, הכבידו את ידם על זקני יועצי עיר רגנסבורג הרשעים, ויוציאו את הרב המעֻנה לחפשי, והמומר אשר אכפו אותו ביד חזקה להגיד את הנכונה הודה כי עלילת שוא בדה על הרב וישרפו את הנבל הזה באש.

למען שים את צרת השעה הבאה לרגלי הפגר הקטן, לצאת עולם לעם האומלל, בנה ברנדינוס וחבריו לזכר עֻנוֹתו בית תפלה בשם שמעון הקדוש, אשר שם קברו את עצמותיו להעלות חֵמָה ולהרבות האיבה לישראל.

וכל הרעות אשר שבעו אבותינו מיד אספמיא, לא היו בלתי אם הקדמה קטנה לפרשת הצרות הנוראות, אשר אין כח בעט סופר לְמַלֵל אותן, אשר הֵחֵלו לבא אליהם ביום היות אזבל המרשעת מַלכת קסטיליא לפרננדו הקתולי מלך ארגון לאשה. ביום ההוא היו כל ארצות ספרד לממלכה אחת, אשר לוא שמרה את דרכה להתהלך בתומה, כי עתה היתה ברכה לעמה. אך יען כי התמכרה הממשלה החנפה הזאת אל כהני הדמים, אל זובחי אדם בעבור בצע, שֻלח רזון בנפשה, אשר אכל אותה מעט מעט כעש רקבון עד אשר היתה למסוס נוסס, ברשיון האפיפיור סיכסטוס הרביעי הקים פרננדו את בית משפט הדת (5240–1480) אשר אנחנו נקרא לו בית הבולשת⁵⁷ בעיר סֶוִילה לשפוט את הכופרים בדת הנוצרית בדם ואש. ראשית זבחי האדם אשר עלו לרצון על מזבחם, היו בני ישראל האנוסים. חיש מהר יצא דבר שלטון לאסוף אל משמר את כל האנוסים החשודים ושבעה ושלשים סמנים נמסרו אשר על פיהם יכירו אותם השומרים הם את משמרת הנוצריות אם לא. מראה כֻתנֶת נקיה ביום השבת על בשר איש, מראה מטפחת לבנה פרושה על שולחנו ביום ההוא, מראה אב פורש כפיו על צאצאיו לברכם ברכת הורים, מראה חלוץ נעל ביום הכפורים או מראה איש מתחנן אל חברו לעבור על פשעו, דַיָם היו להצמית בבור את חיי בעליהם או לשרוף אותם חיים על במת התפת. לפני האנוסים הנקיִים האלה המובלים לטבח או אל בית השרפה, אשר זאת היא חטאתם האחת, כי גם בהיות להם פחד מות מסביב דבקו עוד במסתרים באלהיהם מקדם, היו מהלכים הכמרים בבגדי תפארתם בגאון וגובה וצלבים גדולים בידיהם ואחריהם הלכו גדולי המלכות לבושי הדר ונושאי דגלים ולאחרונה נהלכים בצל האנוסים המעֻנים העשוקים על לא חמס בכפם, לבושי שקים אשר מראות בלהות מרוקמים בם. את שמות מרשיעי המעושקים האלה יעלימו שופטיהם מהם, עדות כל ריק פוחז כל רשע ובליעל, וכל שוגה ופתי, כשרה היא בעיני הבולשים שופטי הדת לשפוט על פיה את שנואי נפשם משפט מות. מחוץ לעיר סֶוִילא נבנה בית משפט, ועל ידו הוכן בית השרפה לכופרים ולאנוסים. כמעט יצאה הפקודה הראשונה, ובתי הכלא הרבים ורחבי הידים צרו מהכיל את מספר האנוסים, מספר הנחנקים והנשרפים, ואשר עשרם הרב והעצום הָחרם לאוצר פרננדו ואיזבל אנשי הבצע אשר כַמָוֶת לא ידעו שָבְעָה עלו לאלפים. והקשר אשר קשרו בצרת נפשם על פטר ארבוס ראש הבולשים האכזרי וימיתוהו, חִזֵק את ידי יתר האכזרים להוסיף חללים על חלליהם, ולהוסיף להעשיר ברכוש ההרוגים החדשים את אוצר המושלים העריצים פרננדו ואשתו. רבים מן האנוסים הצליחו עוד לנוס על נפשם לאפריקא, לארצות אחרות אשר שם שבו אל דת אבותיהם ואלה אשר אבד מהם מנוס, הוסיפו עוד להתנגש אל אחיהם אשר עמדו באמונתם, באהבה רבה מתמול שלשום, ויעבדו במסתרים את אלהי אברהם יצחק ויעקב וַיִוָעֲדוּ במערות לסדר את הפסח כהלכתו, ולשפוך נפשם לפני ה' ביום הכפורים ובכל יום מועד אף כי ידעו כי בנפשם הוא.

וגם בימי החֹשך ההם לא חדלו מישראל בספרד חכמים וסופרים אנשי חיל וכשרון. ר' יצחק אבוהב באר את שני הטורים הראשונים, וגם ספרים אחרים כתב, ורבי יצחק עראמה היה מיף לתורה לחכמה ומוסר. ואף כי הרבה לדבר ברוח הפלספה היונית בספרו עקדת יצחק המסודר על פי סדר פרשות השבוע וחמשת המגלות, בכל זאת נשא את נפשו רק אל התורה בטהרתה העתיקה בלבדה ואל גוף מעשה הַמִצְוָה כהלכתה וַיָרֶב בספרו חזות קשה על המתחכמים קצרי הדעה אשר בעיניהם “נשארה התורה השלמה במדרגת פילוסופיא קטנה וחסרה”. רב סעדיה אבן דנאן הרב לעדת גרַנַדָא הישמעאלית היה סופר זכרונות בני עמו משורר אוהב את השירה העברית אך לא אהב את עבותות המקצב אשר שמו עליה, גם נדרש היה לשואליו להשיב להם תשובות בדבר הלכה אף כתב ספר השרשים (5228–1468). ורבי אברהם זכות אשר היה תוכן בבית יוחן השני מלך ארגון היה אחרי כן תוכן מהנדס ואסתרולוג בהיכל מלכי פורטוגל ויכתוב ספר על התכונה אף תקן שפופרת מתכת לָמוֹד על פיה את גובה הכוכבים, אשר היתה לכלי חפץ, מורה דרך לסַפָנים עובדי אורחות ימים. ויוֹסף וִיזִינוֹ רופא נפש מנוֹאל מלך פורטוגל תרגם את ספרי התכונה וההנדסה מעשה רבי אברהם זכות לשפת רומי. ועוד שני אנשים חכמי לב היו בהיכל המלך ההוא אברהם די בֶיָיא ויוסף צַפַטֵירא עושי דברו גם בדבר תיור ארצות חדשות. למלך האחרון למשלמנים בגרנדא היה רופא עברי ושמו יצחק המון, אשר שֵמַע צדקתו משך אליו את לב המושלמנים יושבי ארץ עד כי אלה אשר השבועה במחמד קלה בעיניהם נשבעו בשם הרופא הזה. אך שם גדול מכל בעלי התורה והכשרון האלה, אנשי המאסף הנוסע לאחרונה לכל בתי חכמי היהדות אשר קמו לישראל בספרד עשה לו דון יצחק בן יהודה אַבַרְבָנְאֵל.

השר אברבנאל איש שכֻלו אומר כבוד, האחרון לכל גדולי ישראל אדיריו נדיביו וחכמיו אשר קמו על אדמת ספרד, נולד בעיר לִיסָבוֹן (5207–1437) ומשפחתו העתיקה והרוממה מתאַמרת להתיחש לבית דוד. מלבד כשרונו הנעלה, בינתו הישרה, יראתו הטהורה, הנחילוהו הוריו ומוריו טוב טעם שכל טוב ופרק נאה, אשר נתנוהו לחן בעיני אלפונסו החמשי מלך פורטוגל וישא את ראשו בין שרי ביתו. וישרת דון יצחק את אדוניו בכשרון באמונה ובישרת לבב. ויהי המעט ממנו כי נשא חן בעיני המלך ותדבק בו גם נפש השרים באהבה רבה. אך במות אלפונסו סר פתאום צִלו מעליו, כי זמם זוחן אשר מלך תחת אביו להצמית אותו כאשר הצמית את חבריו השרים, אשר היו טובים בעיני אביו, ותצלח עוד ביד אברבנאל למלט את נפשו עירה טולדו. שם שם את פניו אל עבודת הסופרים אשר אליה נשא את נפשו וַיָחֶל לבאר את ספרי הנביאים הראשונים. ולא ארכו הימים ויקראו לו מלכי ספרד, לאמר פרננדו ואיזבל, וישימו אותו לשר הממוֹנות⁵⁸ בממלכתם הגדולה, ומה דאבה נפשו לראות כי בכל גדולתו ובכל נקיון כפיו וכשרון מעשיו בעבודה אשר עבד את הממלכה שמונה שנים, קצרה ידו להפר את עצת אויבי עמו. הן אחרי מלחמת עשר שנים, אשר גם בתי כנסיות ישראל הרימו לה את תרומותיהם, נלכדה גְרַנַדָה, הממלכה האחרונה למושלמנים על אדמת אספמיא בידי הקתולים האדוקים (5251–1491) ותחת השהרון הישמעאלי הקימו את הצלב הנוצרי על מגדל היכל מלכי ברנדה. ויחלוף כצל עובר כל זכר לממשלת הערבים באספמיא, אחרי אשר ארכו שם ימיה שבע מאות ואחת ושמונים שנה. אז אמר טוֹרְקְמַדָה הכהן להקריב קרבן תודה אשה ריח ניחוח לאלוהיו את חלב ישראל ואת דמו, את חייו ואת רכושו לקחת את כל עשרו ולשלוח אותו ריקם ולבלתי השאר ממנו אף נפש אחת לעם הזה בארץ ספרד. על פי הכומר הזה הוציאו פרננד ואיזבל פקודה נמרצה כי כל נפש מישראל, אשר להתנצר לא תאבה ולא תעזוֹב את הארץ עד תוֹם ארבעה חדשים אחת דתה להמית. וימהר אברבנאל ויבא לפני המלך והמלכה ויפל לרגליהם, ויבך ויתחנן להם להשיב את מחשבתם. ויתיצב טורקמדה לפניו כצר, ולא נתן למושלים להפיל דבר מפקודתם הרעה. ויהי המעט מן העריצים כי הסיעו את האדמה מתחת רגלי אבותינו העשוקים, וירשיעו גם לשַחֵק ולהַתֵל בם למראה צרת נפשם. הן למראה עין מלאו את ידם למכור את בתיהם ואת שדותיהם ולקחת עִמם את הונם. אפס כי הִתנכלו הרשעים הרומים לאסור להם רק את הדבר הזה, להוציא מן הארץ את קנינם אשר בכסף ובזהב ובְמַטְבֵעַ ובכל סחורה אשר יושת עליה מכס. וַיִוָרֶש ישראל וידל מאד ויתנו בית בחמור או בפֶרד. וכרם בלשון רקמת צמר, או במלא שק בר. ובכל זאת לא עזבו עשירי ישראל את חסדם מעִם אחיהם הדלים, ויחלקו עם עניי אחיהם את שארית פלטת עשרם ככל אשר מצאה ידם המטה. ורבנו ישראל מחזקים את יד העם בה' אלהי אבותיהם לבלתי התרפות ביום צרה, וידברו איש על לב אחיו לתת את נפשם ואת כל מחמד עיניהם כפר תחת אלהיהם. והכמרים והנזירים מפגיעים בם, מחניפים ומפחידים, לבגוד באמונתם הטהורה והקדושה ובמולדתם העתיקה והנאדרה ומכל מאות האלפים לא נוקשו אחריהם בלתי אם מעטים מתי מספר. וירַוו הנודדים האומללים את קברות אבותיהם לפני עזבם את הארץ אשר נאחזו בה וישבו בה כאלף וחמש מאות שנה. ויעזבו בני ישראל כשלש מאות אלף נפש, את כל גבולות ספרד בשנת מאתים וחמשים ושתים לאלף הששי (5252–1492) ביום המר, בתשעה באב, ביום נפול ציון וירושלים פעמים לפני צר, ביום נפול ביתר לפני אנדרינוס וביום גלות עדת ישראל יושבי צרפת ביד פיליף הרביעי. והרבנים חזקו את כל העם ויצוו את הנוגנים אשר בהם לנגן לפני היוצאים בתוף וחליל וכנור, לבלתי התיאש העם מרוב צרה. וישימו רבים מהם את פניהם אל אפריקא, אל איטליא ואל תורכיה. וקהל גדול מאד יצאו אל פורטוגל אחרי שלחם לפניהם את הרב הנכבד רבי יצחק אבוהב, אשר התפשר עם המלך יוחן השני בכסף מלא לתת להם מנוח בארצו שמונה חדשים, עד אשר יתיעצו אנה יֵצֵאו, גם להכין להם אניות בבוא עִתם לעזוב את ארצו. אך יד ה' היתה בקהל הגולים וַיִתוֹם מהן המון רב במגפה אשר פרצה בתוכם. ובאנשים אשר ירדו באניות התעללו המלחים הקשים והבוערים באכזריות רבה וַיָבוֹזו את כל אשר להם. האנשים אשר לא מצאה עוד ידם לעזוב את מקומם ביום הנועד נכבשו לעבדים וילדיהם לֻקחו מזרועות הוריהם בידי רֶשַע בידי הכמרים, אשר נצרו אותם וישלחום אל איי תומש אשר שם היו למאכל לחַיַת השדה. כאשר מת מושל רשע זה ומנואל בנו הנוח ממנו עלה על כסאו (5255–1495) קוו האומללים לרוָחָה. ואמנם החל להאיר פניו אליהם ויקרא דרור לכל האנשים אשר כבַש אביו לעבדים, ומי יודע אם לא היתה פלטה בימיו לגולים אשר פִגרו לצאת מארצו, לולא אֵרַש לו את המרשעת בת המרשעת את איזבל בת איזבל ופרננדו מלכי אספמיא אשר רק באחת נדרשה אליו להתחתן בה, אם ידור לה נדר לגרש מארצו את כל היהודים אשר לא יאבו להתנצר לבלתי השאֵר מהם שריד בארצו, וישמע החתן לקול הכלה ויגזול ביום הראשון לחג פסחם (5257–1497) את כל ילדי הגולים אשר לא מלאו להם ארבע עשרה שנה וינצרם ביד חזקה וגם את כל היהודים הנשארים בארץ סחבו אל כנסיות הנוצריות לנצר אותם וירבו האנשים והנשים אשר טרפו את נפשם באפם ושרידיהם התחזקו בכל עוֹז לעזוֹב את ארץ הדמים הזאת. וימותו וַיִתַמוּ תשע ידות מגולי ספרד ומגולי פורטוגל בחרב בדֶבר ברעב בצמא בקֶרַח במים ובחיה. ואספמיא נעזבה ממבחר חכמיה, עשיריה ורופאיה וממבחר אנשי מלאכתה. ותהי לארץ צרה וצוקה אשר רק נאקת חללי ידי כהניה הקתולים מזבחים זבחי אדם על הבמות נשמע שם. בשלש מאות ושבע ועשרים שנה אשר נכון היה בית הבולֶשֶת על מכונו העלו כהניו על מזבחותיו שלש מאות ושלשה וארבע אלף נפש, שלשה ליום עולה תמיד, מלבד רבבות הנפשות אשר עֻנו בכֶלֶא בעוֹצר רעה ויגון כל ימי חייהם ומרבית הנפשות האלה המומָתות והמעֻנות במחַשַכי תחתיות ארץ היו למיום גלות ישראל משם, היו אספמים מלֵדָה ומבטן ונוצים גמורים. ככה נגזרה על הארץ המשכלת אשר אכלה את ישראל בכל פה, לאכול את עצמה ובשרה לְגָרֵם את עצמות בניה למלא מבשר צאצאיה את בטנה אשר לא ידעה שבעה.

בעצם הדור, אשר בקצה מערב אירופא הסיעה הקתולית הרומית באכזריות חיתוֹ יער את היהדות מן הארץ אשר נֹאחֲזה בה זה אלפי שנים, מצא איש יהודי את לבו לנסות דבר, לטעת אותה במזרח אירופא בארץ אשר כמעט לא נודע בה עוד שם ישראל. הזכרון הראשון הרשום למעשה בני ישראל בארץ רוסיא זה הוא: מעיר קיוב, אשר סרה אז למשמעת נסיכי ליטא, בא לעיר נָָוגוֹרוֹד⁵⁹ לרגלי הנסיך מיכאֵל איליקוביץ⁶⁰ המושל בה, סוחר עברי ושמו זכריה (5230–1470) ויט בחכמתו את לב שני כְמָרֵי דת הקתוליות היונית ושמום דֵינִיס וַאֲלֶכְסֵי ויתיהדו הם ונשיהם. ויאצלו מרוחם על מיודעיהם מקרב הכמרים ומקרב נכבדי העם, עד כי גם גבריאל הכהן הראש בהיכל סופיא התיהד עמהם. ובבוֹא הצַאַר יִוַן השלישי לנָוגוֹרוֹד (5240–1480) מצאו דֵיניס ואלכסי חן בעיניו בחכמתם ובמליצתם. ויהי המעט ממנו כי לא פקד את עֲוֹן נטות בסתר לבם אל היהדות, ויקחם עמו למוסקו עיר ממלכתו, וישם אותם למטיפים בכנסיות הגדולות. ויטו אל משא נפשם גם את לב הארכימנדריט⁶¹ שִימַנו ואת לב הנסיכה הֵילֵינִי ועוד רבים מבני מרום העם. המטרופוליט⁶² גירוֹנְטִי היושב במוסקו היה ככרוב סוכך עליהם ולא נתן לאיש לנגוע בהם לרעה. אולם במות המיטרופוליט הזה גברה יד הארכיבישוף גריגורי וחבר כהניו ויסבבו את פני הדבר וישובו דיניס ואלכסי אל נוגורוד, וישרפו את שני גרי הצדק ההם באש בראש חוצות (5250–1490). אך ביתר המתיהדים לא נתן מיכאל איליקוֹביץ לשלוח יד. אך מעט מעט נעלמו המתיהדים מעין רואים ויהיו לכתות מסתתרות כעין אנוסים אשר בספרד. והכת הגדולה בין הכתות השונות המתיהדות, הקיָמות עד היום בטבור ארץ רוסיא, היא כת שומרי שבת אשר יקראו להם הרוסים "סובוטניקי” ולהמוני בני ישראל היה מעשה זכריה היהודי למוקש כי מצאו צורריהם ברוסיא פתחון פה לסגור מפניהם את שערי ארצם הרחבה.⁶³

מילואים

מאת

זאב יעבץ

---

בקור הליכות המחלוקת הראשונה ע"ד ס' המורה.

מאת

זאב יעבץ

צר לנו מאד כי הציקנו רוחנו הפעם להעביר תחת שבט הבִקֹרת את דברי הסופר הגדול גרץ. הפעם חובה עלינו לבקר את דרך כלכלתו, שהוא מכלכל את דבר המחלוקת אשר פרצה בין חכמי פרובינצא ובין חכמי צפון צרפת על אודות ס' המורה וס' המדע בסוף האלף החמישי. גם הפעם ראינו כי אמִתת מאמר רבותינו “אהבה מקלקלת השורה ושנאה מקלקלת השורה” מִתְקַיֶמֶת בעצם תקפה גם בקרב חוקרים חכמים, אשר לפי דבריהם אין עיניהם בלתי אם אל האמת לבדה. לדאבון לבנו הננו רואים כי המעט מן הסופר החכם הזה, כי פני המאורעות יצאו מתחת ידו מְעֻוָתִים באשר הם, כי אם דבריו סותרים לדברי עצמו.

אלה הם דברי משפטו אשר הוציא על אודות ס' המורה: “על פני הדעות הנמצאות בו, לא נִכְרו פִתוחֵי חותם תורת ישראל, ואינן מסכימות בשום פנים עם כתבי הקֹדש, ואין צוֹרך לאמר שאינן מסכימות עם התלמוד”¹, ובפה מלא הודה על חכם אחד כי “הוא הכיר את שיטת המורה לאמִתה וכי עשויה היא לעקור את היהדות”² ועל היהודים יושבי ארצות הקדם, אשר נוחים לפפר זה ולדעותיו, כתב “כי דעתם לא היתה עוד מתוקנת כל צרכה לכלכל במלואו, את הנזק אשר ימצא את היהדות, מיד דעות ס' המורה, ולהכיר עד כמה הן סותרות לדעות חכמי התלמוד”³. לעומת זה העיד כי גם “אנשי התבונה, יודעי פילוסופיא, הכירו כי שיטת ס' המורה, אף כי באה להשלים בין התורה ובין הפלספה שנהגה אז, השפל השפילה את היהדות לפני החקירה הנכריה, ותשם את הגבירה, המושלה ברוח בני עמה, לשפחה. אמונות ומקראות אשר לא ימצאו חן בעיני הפלספה לא יחשבו בעיני השיטה הזאת למאומה, עד כי היה הדבר נכון בעיניה להעלים עין מן אמונת חדוש העולם, שהיא יסוד כל התורה לוא ראתה כי גדל כח הפלספה להכריע כנגדה. ועלה היפלא אם יצאו עוררים על שיטה כזאת”⁴ ומה רבו עוד הדברים אשר דבר חכם זה על שיטה זאת כי סותרת היא לתורה! אחרי אשר מסר חכם זה מודעות נמרצות כאלה מה היה לנו להוחיל? הלא דבר הַלָמַד מעליו הוא כי יהיה סופר דברי ימינו זה שופט צדק אשר לא ישא פנים למחבבי שיטה כזאת, אשר פיו ענה בה כי שמה היא את תורת האלהים לשפחה, לגבירה נכריה המושלת בה כרצונה, וכי לא ירשיע את אלה אשר מסרו נפשם להציל את הורתם מורתם מיד צרתה, וכי גם בהתגלע ריב הלא יחקור השופט מי היה הראשון אשר קרא לריב. וגם אם תצא תקלה יחקור היטב מיד מי יצאה התקלה. וגם אם יפלא ממנו דבר הריב, ושני בעלי הדין יהיו בעיניו כרשעים או שניהם כזכאים, יְחַזֵר אחרי עדים אשר יצאו להם שֵם בישרת לבם ובכבודם, וחקור גם יחקור את בעלי הדין מה היו מעשיהם ודרכיהם מאז, אם פועלי און היו, רודפי קדים ורועי רוח, או אנשי מוסר יראי אלהים אשר תורתו יקרה להם מחייהם. ככה הוחלנו. אולם את אשר לא פללנו ראינו! כי האיבה לחכמים השוקים על דברי רבותינו אשר החלה, בימי דוד פרידלנדר והירץ הומבורג, לא תמה עוד למות מקרב המחנה, כי עוד נוהגים בקרב סופרינו בגרמניא שמות כאלה, על גדולי התורה: “תלמודים מטומטמים”⁵ “יראים מטומטמים”⁶ “ההולכים בחֹשך”⁷ “אויבי האורה”⁸ אולם על מליצות נאות כאלה אין להרבות דברים. כי כל רואיהן יכירון כי לא פרי אהבה יתרה לרבותינו ולתלמידיהם הן והעלימו את אזנם משמוע אותן.

לעומת זה יש לנו לבחון את דברי החכם על עצם פרטי המאורע כי בדברים כאלה הוא מומחה לרבים, אשר במרבית חקירותיו כדאי הוא לסמוך עליו. אולם בעִנְיֲננו זה נערב את לבנו להחליט כי דבריו טעונים בִקור.

בדבר ר' שלמה מן ההר מעיר מונפליר Montpellier , אשר הוא ותלמידיו יצאו לראשונה לערער על סבר המורה, העידו שלשת גדולי הדור בספרד הלא הם רמב“ן רבי מאיר אבולעפיא ורבי יהודה אלפכר הרופא כי רב גדול ונכבד היה. וגם החכם גרץ כתב עליו לאמר “מעשה איש חיל, אמיץ לב, עשה רב אחד מבעלי שיטת האמונה התמימה, בקראו ריב בלי משא פנים על מחזיקי ספר המורה, שם האיש הזה שלמה בן אברהם איש ירא אלהים יְשַר לב וחכם בתלמוד”⁹. על ר”ש זה ועל שני תלמידיו, שאול בן דוד ור' יונה, אשר דבר זה אמת הוא כי ערערו בכל עוז על ס' המורה, כתב גרץ כי הם קראו חרם על ספר זה ועל מחזיקיו (גד"י 46 VII). לפי דעתנו אין רגלים לדבר זה. כי גם אויבי ר“ש לא ידעוהו. ובכל שפכם את כל חמתם עליו, לא הזכירו ולא העלו על שפתם שום זכר דבר חרם מצדו. הסופר האלמוני אשר מידו לנו כמעט כל המקוֹרות ע”ד מחלוקת זו כתב לאמר: קמו במונפליר אנשים בני בליעל רב אחד עם שני תלמידיו המו כדובים, והחטיאו את הרבים לעשות חונף ולדבר תועה על ה' ועל משיחו רבנו משה בן מימון זצ“ל (ק’ובץ ת’שובות ר’בנו מ’שה מיימון ג' א'.) “ושם אב הטומאה המעוֹרר מְדָנִים שלמה בן אברהם מונפיליר, לאחר זקנתו נזרקה בו מינות, והסית והדיח ותבשילו ברבים הקדיח וכו' ושני תלמידיו האחד יונה וכו' ודוד בן שאול נתחבר עמו וכו' ואלה הם השלשה הם קטני ארץ, שפרצו פרץ על פני פרץ ותחת שלש רגזה ארץ” (שם). בכל דברי בלע אלה, שבִזבז הכותב ביד רחבה, לא נמצא שום רמז וזכרון לשום חרם שהחרים ר”ש. – בחיי, רופא המלך בסרקוסטא, ראש מחזיקי התורה בספרד, כתב: “ועתה קמו שלשה חרשי משחית, והם מסיתים את העם ומדיחים, ויחזו למו משאות שָוְא ומדוחים, לכתוב מרורות ולדבר סרות, על הרב הנזכר (:רמבם) ולכל אשר לבו כבד וקל מוחו, וכהתה עינו ונס ליחו, יפַתום¹⁰ בפיהם ובלשונם יכזבו להם להוליכם בחשכה עד אשר החרימו­­¹⁰ כל הקורא ס' המדע ומורה הנבוכים” (ה:). ואנשי קהל ושק“ה האשימום כי הם הם “– – הדוברים על צדיק עתק מעם סגולה(?) – – עשו אלה השלשה דבר הנבלה, ושלחו ידם במשיח ה', ובמעשה ידיו שמו תָהלה” (שם) ואנשי קהל קלעא קנאו קנאה גדולה “על שלמה דוד ויונה, אחריתם מרה כלענה, אשר הלכו אחרי רוחם לחפא דברים אשר לא כן על ה' ועל משיחו, באמרם כי לא ה' שלחו: (ו.). ובכן בכל החטאים והעֲוֹנות והפשעים שחטאו ושֶעָוו ושפשעו המערערים על ס' המורה לדעת מחזיקיו אין למצוא אף נדנוד קל לשוּם חרם שהחרים ר”ש ותלמידיו. ואחרי נכיון כל המליצות הקלושות ופטומי מלין נראה לנו רק גרגיר אחד של אמת כי זאת היא כל חטאתם “כי הרחיבו פיהם, האריכו לשונם, על רבנו הנזכר [רמבם] ועל ספריו לסתור את דבריו” (ו.). והתלונה הזאת אשר הֵלין בחיי הרופא באף ובחימה ובקצף גדול, נפתרת ומתבארת לנו מפי ר' מאיר הלוי אבולעפיא, המספר גם הוא כי אמנם חטאו אנשים אלה חטא זה, כי “הרב המובהק ר' שלמה – – ושני תלמידיו – – היו פלטת אנשי אמונה, להחזיק מגן וצנה בדברי תוכחות ותשובות נצחות נגד מעקשי הישרה המגלים פנים בתורה” (ו:). ובכן “דברי תוכחות ותשובות נצחות” היו שם, ולא חרמות וקונמות. ולא בקשת וחרב החזיקו להכות שוק על יָרֵך את אנשי ריבם, כי אם במגן וצִנָה החזיקו להגן על תורתם העלובה בפי פלספה נכריה ומחזיקיה. ולא עוד כי אם מתוך מליצת החכם הנכבד הזה קרוב הוא לשמוע כי בעצם כבוד רמבם ז”ל, לא פגע ר“ש גם בריבו בְחָזקה בס' המורה וכי רק מחרחרי ריב “שמו עלילות דברים על הרב הנזכר ותלמידיו אשר היו עזר כנגדו, כי דִבר בה' ובמשה עבדו”. ובכן לא פִחתו ולא הותירו ר”ש ותלמידיו לעשות, רק את חובת כל רב ותלמיד, בראותו כי תורת אלהי אבותיו נעלבת בפי צרה נכריה, כי אחרי אשר נתברר להם בדורם ובמונפליר עירם, הדבר אשר נתברר גם לפרופיסור גרץ בדורו ובברסלוי עירו, כי “על פני הדעות של המורה לא נכרו פִתוחי חותם תורת ישראל” וכי דעות אלה “שמו את הגבירה לשפחה חרופה לגברת נכריה” “תקעו בשופר חכמה להזהיר את העם” בדברים נמרצים. ואם יש רגלים לדבר, כי נזהרו בכל דברי ריבותיהם לבלתי פגוע בכבוד רמבם, הנה ודאי גמור העולה מכל דברי המערערים ומתוך שתיקת המחזיקים כי החרם לא החרימו שלשת האנשים לשום אדם. וכל זמן שאין לנגד עינינו מקור מפורש ומבוקר כהלכתו לדבר החרם הנראה לנו בחזקת בדוי גמור, יש לנו להחזיקו שלא היה לא נברא. אף כי רשאי וזכאי הי' ר"ש להשתמש בחרם ככל אשר השתמשו בו אנשי ריבו הקטנים הרבה ממנו בתורה וביראת חטא.

ומי היו בעלי החרם?

בעלי החרם הראשונים ובעלי החרמות הרבים לא היו חובשי בית המדרש, כי אם המתפלספים כדבר הכתוב, הרשום והמפורש, ביד הסופר האלמוני הבקי מאד בהליכות המחלוקת, כי בנשימה אחת יספר מעשה ר“ש ותלמידיו ומעשה הפרובינצים כי המערערים “החטיאו את הרבים לעשות חונף ולדבר תועה על ה' ועל משיחו עד אשר קנאו חכמי בדרש ונרבונה ויתר קהלות פרובינצא לאלהיהם ונדו והחרימו שלשת החטאים האלה בנפשותם” (א.). ובכן היו מחזיקי המורה המחרימים הראשונים לא ר”ש ותלמידיו המערערים על ס' המורה.

הסופר האלמוני מוסיף להודיע לאמר “וכראותם – כראות ר”ש ותלמידיו – כי כלתה אליהם הרעה עם שכניהם שלחו אחד מהם עם כתביהם לצרפת, לחכמים הנמהרים אשר שם והסיתו אותם עד אשר שמעו לקולם ויענו אותם כרצונם ויפתום לשלוח לקהלות פרובינצא נדויים וחרמות" (שם). ובכן המעט מר' שלמה ותלמידיו כי לא הקדימו להחרים, כי אם לא היו מוסרים את דינם לחכמי צרפת, לולא “כלתה אליהם הרעה”. וחכמי צרפת גם הם לא היו מחרימים לולא הקדימו חכמי פרובינצא להחרים את חבריהם. ועוד הדבר מוטל בספק אם אמנם בקשו תלמידי ר“ש מחכמי צרפת חרם דוקא, או לא בקשו מהם בלתי אם להזדקק לדין להכריע בין שני הצדדים כי כן אנו קוראים באגרת ר' מאיר אבולעפוא על תלמידי ר”ש: “וכראותם כי חתרו להשיב אל היבשה ולא יכולו, הגישו עצומותיהם ודיניהם לפני חכמי צרפת להכריע ביניהם” (ו:). ובכן הכרעה בין הצדדים בקשו ולא חרם. הן אמת כי הסופר האלמוני יספר כי פתוי היה שם. ור“מ הלוי יספר כי רק בקשת הכרעה היתה שם. ומי מפיס? אולם אם נְכַוֵן את דברי ר”מ אשר דבריו בנחת ובכבוד יבואו אל דברי האלמוני העונה עזות ולפעמים גם נבלה גסה¹¹ יִטֶה לבנו להאמין לדברי ר“מ. אולם גם אם נחזיק רק בדברי האלמוני, די לנו לראות ולהכיר כי המחרימים היו אנשי פרובינצא, ורבנו צרפת היו רק המחזירים את החרם אל חיקם. ור”ש עצמו ותלמידיו עצמם לא קראו חרם גם בראשונה גם אחרי כן.

ומה זר המראה, כי החרם שהוא כלי זינם של הרבנים, לא שמשו בו רבני צרפת כי אם פעם אחת ומאונס. ומחזיקי ס' המורה, אשר כל דרכיהם פילוסופיא, המהללת כל היום בסבלנותה ובארך רוחה, לא חשכו את פיהם לקרוא כל היום חרם חרם! "כל מדינה ומדינה וכל עיר ועיר ממשלת קטלוניא וממלכת ארגון לא התמהמהו לשלוח מצודים וחרמים לרגלי המורדים והפושעים“, התהלל האלמוני (א'.). גם רד”ק מספר כי “החרימו ונִדו כל קהלות פרובינצא וקטלוניא וארגון” (מכתב רד"ק א':). וכי תכלית נסיעתו לספרד היתה “לנדות ולהחרים את העומדים במרדם” (שם). ובחיי בן משה אלקוסטנטיני אשר רופא היה, ולא דַיָן ולא רב ולא אב בית דין, וכלי אומנתו הם הרטיה והאזמל, התיצב גם הוא בראש גבורי החרם, ואלה דבריו: “דברנו לכל הקהלות – – להקהיל ולעמוד על נפשם? – – ולהסכים לנדותם ולהחרימם ומקהל הגולה להבדילם – – כאשר עשינו אנחנו קהל סרקוסטא שהחרמנו ונדינו שלמה בר אברהם – – לאבד פריצי עַמֵנו” (ה:). ומה רבו ומה עזו דברי הגאות הגסה והשנאה הכבושה המבצבצת מכל מלה ומלה במכתבי האנשים האלה, על אחיהם התמימים אשר זאת היא חטאתם האחת אשר לא נדחו ללכת אחרי הנכר ולא אבו להמיר את תורת אלהי ישראל הנתונה להם ביד משה והמבוֹארת בידי רבותינו, בתורת חכמי יָוָן הנתונה ביד אריסטו והמבוארת ביד אבונצר הערבי. כל סגנון מכתביהם חרמיהם וגזרותיהם דומים עין בעין לסגנון הדומיניקני של האינקויזיטורים הקתולים. כמוהם התירו כמעט גם הם את דם אחיהם על דבר מחשבה שבלב על בלי האמינם כי כל דברי אריסטו אמת. סוף דבר, המתחכמים ההם היו המרבים חרמות לאין מספר ורבני צרפת לא הטילו בלתי אם חרם אחד על המחרימים הראשונים. ור"ש ותלמידיו לא הטילו חרם כלל וכלל.

כשם שבכל המקורות אשר שאב מהם גרץ לא נמצא שום רמז כי קרא ר"ש חרם על מחזיקי המורה כך אין רגלים כלל וכלל לדבריו כי רמבן בכל חפצו להשלים בין מחזיקי המורה הפרובינצים ובין הצרפתים המערערים עליו, בכל זאת נטה לבו אל הצרפתים יותר. מסקנה זאת הֶעלה החכם הזה ממליצת רמבן אשר תרגם אותה לאמר: “ווענן דיא פראנצֶאזישען לעהרער, אן דערען קוועלע וויר אונז לאַבאן, דאס זאָננענליכט אם העללען טאגע פערדונקעל דען מאָנד פערדעקקען זאָ דירפע מאן איהנען ניכט ווידער שפרעכען”¹². הבה נעתיק נא את גוף המאמר הזה ככתבו וכלשונו ונראה אם לא הביע בו רמבן את תכלית ההפך הגמור, מדברי התרגום האשכנזי הזה. אלה הם דברי רמבן אשר נחלקים פרקים פרקים למען נפתור אותם פרקים, פרקים.

א) "ואם רבני צרפת, אשר מימי תלמודם אנו שותים, דברו על השמש בחצי השמים לכסותו תחת כנפים וירח המזהיר צווּ לסתור ובעד כוכבים לחתום, ב) אין על הרב המגיש דינו לפניהם חטאת, ג) כי הוא על חברו חלק ד) ושכנגדו המפליג דעו יגיד עליו רעו, ה) “לא נתן הנביא לאלוה תפלה, ו) במלאכתו לא ישים תהלה” (קתר"מ ג‘, ה’) פתרון מאמר זה, הנמלץ בשפת יתר, זה הוא:

א) אף אם יגדל כח רבותינו הצרפתים אפילו עד כדי להעמיד שמש בחצי השמים, ב) בכל זאת אין חטא לבעלי דינם – הפרובינצים – הנדונים עמם, לפניכם חכמי ספרד, ג) כי יש רשות לכל איש לְהִשָפֵט עם חברו בעל דינו, יהי מי שהוא, אפילו גדול ממנו הרבה, ד) כי הוא הצד שכנגדו ולו הזכות להביע תרעומות¹³ ה) גם הנביא אשר דבר משפּטים אם הקב"ה בכבודו ובעצמו¹⁴ לא חטא מאומה בזה, ו) ומכל שכן שאין שום חשש עלבון לתלמידי חכמים בהִשָפֵט עמם קטנים מהם. ואם כן אין לחכמי ספרד, שמהם בקש רמבן להזדקק לדין זה, לצדד דוקא בזכות צד זה או צד זה. ובמליצה דומה ממש למליצה זו השתמש רמבן גם במכתבו לרבני צרפת עצמם, בהביעו להם כי אף כי גדולים הם מאד בתורה, עד שהוא מְשַּוֶה את נפשו כתלמיד קטן לגבם, בכל זאת לא יעלה על לבו לבטל את זכותו בשביל יתרון תורתם, ולבו ימלאהו לתבוע מהם להשיב לו על שאלתו אשר ישאל אותם: “ואם צדקתכם כשמש בחצי השמים, ומתוק האור וטוב לעינים, וטח עיני ולבי מהשכיל, קטן מהכיל, חכמתכם הגדולה, אשר רחבה ונסבה למעלה, [בכל זאת] אל נא רבותי כבהמות תחשבוני, כתבו לי מאיזה טעם דנתם” (קתר"מ ג‘, ח’.). אם נמרצו שני המאמרים בשני מכתביו שכתב רמבן, את האחד לחכמי ספרד ואת האחד לחכמי צרפת שבשניהם הטעים מאד את דברו, כי אין למשפט להכנע מפני כבוד החכמים, נמרצה עוד מהם המליצה אשר בחר לו, מליצת “השֶמש בחצי השמים” אשר השתמש בה בשני מכתביו. בת קול מפוצצת יוצאה ממנה, לבלתי הִכָנַע מפני הכשרון במקום החוק והמשפט. ומקורה היא במאמר רבותינו הנערץ מאד “שאפילו מעמיד לך חמה בחצי הרקיע אל תשמע לו” (סנהד' צ'.). ובכן המעט מרמבן כי לא עלה על לבו לשאת פנים לרבני צרפת, הגדולים, בעיניו מאד, בשביל יתרון תורתם, כי אם הֵעִיר את לב רבני ספרד לבלתי נטות לבם אחרי חכמי צרפת, מאהבתם את תורתם, בהזקקם לדין. ובכן הי' פני רמבן אל משפט האמת ואל השלום, בלי שום משא פנים אפילו לאדירי התורה, כראוי לרבן של ישראל הנקדש בתוך עמו באמת ובמשפט. והח' גרץ לא העמיק להתבונן ועל כן הוציא משפט מעוקל.

עוד יכתוב הח' גרץ “על הנֹהַם אשר נִחמו מרבית רבני צרפת, וימשכו את ידם מן המחלוקת הקפיד רמבן מאד”: “איבער דיא זיננעסאֶנדערונג דער פראנצאֶזישען ראבבינער וואר נחמני זעהר אונגעהאלטען” (גד"י 61 VII). דומה הדבר כי לא קרא חכם זה את אגרת רמבן זאת כלל וכלל. הלא כל עצמה של אגרת זאת, הארוכה והרחבה המלאה חיים, דעת נפש ועז, לא בא כי אם לעשות שלום בין מעריצי דעות רמבם ובין המערערים עליהן. ואם כן איככה יוכל רמבן להקפיד כנגד חכמים, אשר נענו לו בטרם עוד יקרא אליהם, במשכם את ידם מן המחלוקת לפני החִילוֹ עוד לכתוב את אגרת על דבר השלום? הנשמעה עוד תהפוכה כזאת! אך באמת לא על רחקם מן הריב הקפיד, כי אם על רפיונם במעשיהם זה, על בלי עשותם דבר, כי אם חצי דבר, על פָסְחָם על שני השעִפים “שומעין דבר של זה היום, ולכשיבא חברו למחר שומעין דברו!” אם חקרו ומצאו כי נכון הדבר למשוך את ידם מחבריהם רבני צרפת אשר קראו חרם, הלא היה להם להשתדל בכל כֹחם להתיר את החרם, אז היה מעשיהם עושה פרי. ועכשיו אם לא עשו כן, אם התחילו ולא גמרו, אין משיכת ידם חשובה כלול, כי אינה אלא סמן רפיון. ובכן לא לשוב אל המחלוקת רמבן מזרזם, כי אם לעמוד הָכֵן על עמדם בלי שום משא פנים, מבלי נטות הנה והנה, ולבטל את החרם, כאשר המריץ את דברו אליהם: "לכן רבותי שימו דעתכם וכו' וכו' החרם יֻתַּר והחרם לכל רוח יִזָרֶה וכו' (קתר"מ ג‘, י’.).

על הפשרה אשר אמר רמבן לפַשֵר בין מעריצי המורה ובין המערערים יכתוב הסופר גרץ לאמר: “החרם על החלק הפילוסופי של ס' יד החזקה יוּתַר, לעומת זה יוסיפו עוד להמריץ את החרם על למוד ספר המורה ועל האגדה ומדרש האגדה שבתלמוד”: “דער באַנן געגען דען פילאָזאָפישען טהייל פאָן מיימוניס רעליגיאנסקאדעקס זאָלל אויפגעהאָבען ווערדען. דאגעגען, דער [באַנן] געגען דער בעשאֶפטיגונג מיט דעם פיהרער [:מורה] אונד געגען דיא פעראֶכטער דער אגדה אונד דער תלמודישען שריפטאויסלעגונג פערשאֶרפט ווערדען” (62 IIV).

הבה נקראה נא אף אנחנו את דברי רמבן על דבר חרם (?) ספר המורה אשר הציע הוא!

אלה הם דבריו “ואל עוסקי ס' מורה הנבוכים כתות כתות, תשימו יד מוראכם על פיכם, מִצְוַת הרב הגדול המחברו הוא לאמר: לא תפרשוהו ולא תפרסמוהו. וכך אמר בתחלת ספרו: אני משביע באל ה' לכל הקורא בזה הספר לכל יבאר ממנו אפילו אות אחת ולא יבאר לזולתו, אלא מה שהוא מבואר ומפורש בדברי מי שהקדימוני מחכמי תורתנו וכו'. זה תופס דברי הרב ז”ל ואם אתם רבותינו [שבצרפת] תסכימו עם חכמי פרובינצא, וגם אנחנו [הספרדים] נצא בעקבותיכם, [לא] תחזקו בדבר הזה בחרם וְאָלָה, ברעם וברעש, ובקול המולה גדולה ולהב אש אוכֵלָה. הלא דַי בזה תקנה וגדר, במרעה השלום תנהלו הצאן ובנאות האהבה תרביצו העדר. ועוד ראוי לכם להזהיר בנחת את הכל להניח [בס' המורה] מכל וכל – – השומע ישמע והֶחָדֵל יחדל, שאי אפשר לכם להוכיח לכוף כל ישראל להיות חסידים" (קתר"מ ג' י').

נְבָאֲרָה נא את הדבר אַחַד אחד: (א) גם את עצת רמבן הנוֹחָה מאד מאד, לא יעץ אלא על העוסקים בס' המורה “כתות כתות” ולא על היחיד הקורא לעצמו. ב) וגם על כתות לומדי המורה לא היה הוא מציע את עצתו לולא היתה עצה זו רצון רמבם ממש שרק על מנת כך כתב ס' המורה ולא על מנת שילמדוהו כתות כתות. ג) וגם אחרי כל זה איננו מטיל את הצעתו על שום בריה לקבל אותה עד אם יסכימו אליה גם חכמי פרובינצא מעריצי ס' המורה בוחמי ספרד הנוטים אליו. ד) וכל עצמה של הצעתו זאת היא לבלתי הרבות כקולי קולות לבלתי קרוא שום חרם ולבלתי גזור שום גזרת אִסור כי אם להביע את רצון ראשי האומה רק בתורת תקנה וגדר בלבד לבלתי עסוק בלמוד זה כתות כתות. ה) והעובר על תקנה זאת לא יהיה בכלל פורצי גדר כי בפירוש הוּתנה “השומע ישמע והחדל יחדל”. ו). מטעם הפשוט שאי אפשר לכוף את הצבור ורק זאת אפשר לבקש עצה ולהשיא עצה ולא יותר. ועתה היש עצה נוחה ונעימה, אהובה וחביבה מזו. ועל עצה מלאה צדק כזאת יאמר “חֵרֶם נמרץ” “פערשֶארפטער באנן”!¹⁵

כעד ראיה העיד החכם גרץ כי, התחבר ר' שלמה וכל בעלי ברית התלמוד, וכל המאמינים בפשוטי המקראות עם הדומיניקנים לשרוף את ספרי רמבם, וכעד שמיעה, יספר את כל הדברים אשר לחש ר“ש ור' יונה תלמידו באזני הגלחים אות באות וכיודע מחשבות בוחן כליות ולב הודיע גרץ נסתרות כי זמם ר' שלמה מאז לעוז במעוז זרוע הנוצרים, לדכא את רוח חרות הדעת בישראל¹⁶. ואנחנו אחרת שמענו מפי המקוֹרות המובהקים, אשר לא מיד הצרפתים באו אלינו כי אם מיד מעריצי המורה. רבי אברהם בן רמבם, אחרי אשר “באה אליו מעכו מגלת ספר” אשר “הגידה לו מעשה שהי' איך הי', וגם שרפת הספרים היאך נשרפו” מספר כי “מורה הנבוכים וספר המדע שרפו ואתם החלק האחד מאנשי קהל מדינת מונט פשליר בכח הנוצרים העוזרים אותם” (קתר“מ ג', י”ז). ולוא נעשתה הנבלה הזאת ביד נשואי פנים כר”ש ותלמידיו, כי עתה לא העלים ר“א את הדבר המפליא והמבהיל הזה. ומליצת “אנשי קהל מדינת” לא תביע יחידי סגולה, כי אם המון בני אדם סתם, שרובם הם הדיוטות. ור' שמואל בר אברהם המקנא קנאה גדולה ויתרה לכבוד ספרי רמב”ם, גם הוא אינו תולה את הסרחון בשום איש מאנשי השם, כי אם בהדיוטות גמורים בְסַפְרוֹ “ויתלקטו כל איש סורר ומורה, וימסרו ס' המדע והמורה ביד הכמרים וגדולי הגלחים והצעירים” (אוצר נחמד ח"ב 170). הן אמנם כי רד“ק תולה את הקלקלה בר”ש עצמו. אך מי לא יראה כי מתוך כעסו, על ר“י אלפכר שקרא את ר”ש “צדיק תמים”, הכריע הוא את הכף כנגד זה ויקרא הוא אותו “רשע וסכל” ויעש אותו אחראי לתעלולי אחרים. והנה על רד“ק אם הפליג בדבריו בשעת כעסו אין להתפלא כי אין אדם נתפס בשעת צערו. אך אלו היה ממש בדבריו, מדוע שמטו ר' אברהם בן רמבם ור' שמואל בר אברהם את הקולר מצַוְארי ר”ש ותלמידיו ויתלוהו בצוארי אחרים, אלא על כרחנו אנו אומרים כי נקיים היו ר“ש ותלמידיו מעון זה. ולא נקיים בלבד, כי אם קרוב לוַדַאי הוא, כי חרה להם דבר השרפה עד מָוֶת. כי רבנו יונה התעצב על דבר השרפה הזאת עד כי כל שארית ימיו היה מהרהר בתשובה מיראתו כי קנאתו היתרה גרמה גם היא גרם רחוק לשרפה זאת. הן אמנם כי ר' הלל החסר, אשר ספר מעשה זה כששים שנה אחרי כן תולה את הרהור תשובתו של רבנו יונה, לא בשרפת המורה כ”א בשרפת התלמוד, באמרו כי לא עברו בין האחת ובין השנית, בלתי אם ארבעים יום וכי לא על שרפת המורה באשר היא הצטער כי אם על אשר גרמה לשרפת התלמוד. אבל דבר זה מתבטל מאליו. כי החכם גרץ בכבודו ובעצמו הוכיח כי לא ארבעים יום כי אם אחת עשרה שנה עברו בין שרפת זה לשרפת זה ולא שרפת המורה גרמה לתלמוד שישרף, כי אם רשעת דונין המומר גרמה לזה (ע' גרץ גד"י 112 VII). ואם כן איך יחזור רבנו יונה בּתשובה, על חטא שלא גרם לו שום גרם בעולם. אמור מעתה כי על שרפת המורה הצטער מאד שקנאתו הטהורה והישרה גרמה לזלזל אותו בעיני מְרֵעִים עד שהם ערבו את לבם לעשות מה שעשו.

וגם דברי הכבוד והמורא אשר דברו על ר"ש גדולי רבותינו בדור הסמוך הלא המה, אנשי השם אילי הצדק, הרב המאירי¹⁷ ורבנו שלמה בן אדרת¹⁸ אותות ומופתים הם כי נקי וצדיק היה הרב הנכבד, רחוק מעלילות כאלה.

אך לוא גם נמצא מקור אחד נאמן או חשוד, שאין בידנו להכחישו כי אמנם נכשל ח“ו ר”ש במכשול העון הזה כי עתה היתה חובת ההִסתוריוֹן לבלתי הכחד תחת לשונו את הדבר המר הזה. אולם עִם זאת היתה גם חובתו לבלתי הַשְכֵחַ מלב קוראיו כי לא שרירות לבו ולא הַוַת נפשו של ר"ש, כי אם קנאתו לטהרת תורת ה', העבירתו על דעתו ולבלתי תת אותו ואת תלמידו רבנו ויונה החסיד הטהור בכל מיני טהרה, ללעג ולקלס לחרפה ובוז.

אולם משבא החכם גרץ לכלל כעס על התלמודים המטומטמים – “שטאָק־טאלמודיסטען” – בא לכלל טעות עד שהוא יוצא משגיאה זו ונתקל בשגיאה אחרת בכל פרט ופרט בענין שלפנינו. מאהבתו הגדולה לקהל המתפלספים, נוטל הוא את העטרה מראש החכמים המובהקים ונותנה בראש הגדודים הקלים האלה. “בכלל הדבר”, יאמר גרץ “נעלו המימונים על אנשי מחלֻקתם בקנין המדעים ובכשרון הלשון הרבה מאד”¹⁹. פה חכם יאמר דבר זה! – והלא בר בי רב דחד יומא יכיר כי הפוך הדבר מן הקצה אל הקצה. אגרות רמבן ר“מ אבולעפיא ור”י אלפכר, אוהבי ר"ש ותלמידיו, מלאות חכמה רבה ורחבה, בינה שנונה ובקֹרֶת חריפה עד מאד וסגנונם הנאוה עד להפליא מופת הוא למעשה סופרים. ומה אנחנו רואים באגרות בחיי ושלמה אלקוסטנטיני הרופאים וראשי ארבע קהלות ארגון? משלי אפר, פטומי מלין ומליצות שדופות קדים מעין אלה שהיו שגורות בפי פרחי המשכילים בימי המאספים באשכנז ובימי חברת דורשי השכלה בברדיטשף.

בסוף דבריו בא החכם גרץ לכלל זה “כי טעות גדולה טעה רמבן בחשבו כי אפשר לשום מעצור לחקירה הפילוסופית החפשית²⁰”. ואנחנו אומרים כי טעות גדולה טעה חכם זה, במחילת כבודו. ורמבן לא טעה טעות זו כלום. ונהפוך הוא כי הרב הזה הוא היה המחליט “שאי אפשר לכוף כל ישראל להיות חסידים”. הוא הוא היה האומר כי אין ביד חכמי ישראל אלא להציע אבל לא להפגיע “השומע ישמע והחדל יחדל”²¹, היש טובת עין יפה ונוחה מזאת!

ומי היו בעלי המעצור, בעלי הכפיה, אשר זממו באמת לדכא את הרוח ולשעבד את הדעות והמחשבות אל הדמיונות הפורחים העולים על רוחם? הלא הם המתחכמים, הם הם היו אנשי החמה והקנאה²² הם הם האנשים אשר קראו לכל איש מתחזק לשמור את תורת אלהיו העתיקה לבלתי התגנב בה סיגי נכר “מסיתי העם ומדיחים – – חוטאים ומחטיאים – – בני מרי ההולכים בקרי – – החטאים בנפשותם”²³. ויעזו לחשוב את כל אלה, אשר לא אבו לעזוב את דרך אבותיהם וללכת אחרי חכמתם הקפויה והקלושה, אשר זה מקרוב באה אל מחנה ישראל, מורדים “עומדים במרדם”²⁴, הנשמע עוד שחוק כזה כי יערב איש לקרוא לרעהו, הנוטה ממנו בדעותיו, מורד! ויהי המעט מן הבזיון אשר בזו המתנשאים ההם בכל מיני דברי בוז, עזות ונבלה, לזקני חכמי התורה על אשר לא אבו להמיר את תורת משה בתורת אריסטוטלס²⁵ – בהיות הזקנים ההם המאמינים אמונה שלמה בעקר התשיעי לי"ג עקרי רמבם כפשוטו – ויתגודדו על האנשים הצדיקים, אשר לא אבו לבחור בתורה חדשה לבושת מלבוש נכרי, לעשות בהם כמעט כלה. ובקול כקול האינקויזיטורים הקתולים, ובטעמם וסגנונם, קראו אחריהם מלא “החלצו מאתכם אנשים לנקום נקמתו, ולהלביש כל אחד מהם קללה כמדו כי לא האמינו בה' ובמשה עבדו”²⁶ ובכן נחשבו רבותינו התמימים והטהורים שמרביתם היו מבעלי התוספות, אדירי התורה והיראה שזאת היא חטאתם האחת שלא היו מודים בשיטת ס' המורה, ככופרים בתורה הנתונה מסיני, ויגזרו עליהם כמעט גזרת כליה, בחזקם איש ידי אחיו באמרי נעם כאלה: “לבשו בגדי רגזות, ועטו מעיל קנאות²⁷, עשו כמונו לאבד פריצי עמנו”²⁸. – ועתה שפטו נא, קוראי ספרי זכרונותינו, מי היו בדור ההוא השמים מעצור לדעות ומחשבות, האם רמבן וחבריו, או הרופאים העשירים בחיי ושלמה קוסטנטיני ואלופי הקהל של קהלות ארגון המחליקים לשון אל אלה שני צנתרות הזהב המריקים מעליהם הזהב?²⁹

---

מקצת ממכתבי הרמבם ז"ל

מאת

זאב יעבץ

א.

(קובץ תשובות הרמבם סי' מ"ט).

מודיע אני משה אליך השר הרב הכהן יהונתן. כי בעת שהגיעו אלי כתבך ושאלותיך שמחתי בהם שמחה גדולה. ואמרתי לנפשי ברוך ה' אשר לא השבית לך גואל. וידעתי שהגיעו דברי למי שידע עניניהם. ויבין מצפוניהם. וישא ויתן בהם כראוי. ואמרתי לנפשי הרי זה למשיב נפש ולכלכל את שבתך, וכל אשר שאלת יפה שאלת. וכל אשר הקשית יפה הקשית, אל תירא כי אתך אני. וכבר השבתי היום תשובה על כל שאלה ושאלה משאלות הרב. וזה שנתאחרו התשובות כמה שנים אם לא מדאגה מדבר החולי ומרוב המהומות, כמו שנה עמדתי בחליי ועכשו שנתרפאתי הרי אני כחולה שאין בו סכנה. ואני רוב היום מסב על המטה ועול החולים על צוארי בדברי הרפואות שרפו את כחי ולא הניחו לי שעה אחת לא מן היום ולא מן הלילה, ומה אני יוכל לעשות אחר אשר יצא טבעי מרוב הארצות. ועוד שאיני היום כמו בימי הבחרות אלא כחי כשל ולבי קץ ורוחי קצרה ולשוני כבדה וידי רעדה אפילו לכתב אגרת קטנה אעצל. ומפני זה אל יקשה בעיניכם על שצויתי לכתב התשובות ומקצת הכתבים ולא כתבתי הכל בכתב ידי לפי שאין לי פנאי לזה מפני כשלון כחי וקוצר רוחי מפני אלו המצערים לי תמיד. ומודיע אני משה להדרת הרב רבי יהונתן הכהן וכל החכמים והחברים הקוראים את כתבי שאעפ“י שבטרם נוצרתי בבטן התורה ידעתני ובטרם אצא מרחם הקדישתני, ולהפיץ מעינותיה חוצה נתנתני. והיא אילת אהבי ואשת נעורי אשר באהבתה שגיתי מבחורי. ואף גם זו נשים נכריות נעשו לה צרות: מואביות עמוניות צדוניות אדומיות חתיות. והאל יודע כי לא נלקחו מתחלה אלא להיותן לה לרקחות ולטבחות ולאופות להראות העמים והשרים את יפיה כי טובת מראה היא עד מאד. מכל מקום נתמעטה עונתה שהרי נחלק לבי לכמה חלקים בכל מיני חכמה. וכמה טרחתי יומם ולילה כמו עשר שנים רצופות בקבוץ חבור זה ואנשים גדולים ככם הם ידעו מה שעשיתי שהרי קרבתי דברים מרוחקים מפוזרים ומפורדים בין הגבעות וההרים. וקראתי אותם אחד מעיר ושנים ממשפחה, ושגיאות מי יבין והשכחה מצויה וכ”ש בזקנים. ומפני כל אלו הסבות ראוי לחפש בדברי ולבדוק אחרי ואל יאמר הקורא בחבורי כי מה האדם שיבא אחרי המלך, אלא הרי הרשיתיו: ויאמר המלך יבא! וטובה עשיתם עמדי אתם החכמים, וכל מי שימצא דבר ויודיעני טובה יחשב עד אשר לא ישאר שם ח"ו מכשול, שלא נתכוונתי בחבור זה אלא לפנות הדרכים ולהסיר המכשולות מלפני התלמידים שלא תחלש דעתם מרוב המשא ומתן ויצא טעות בפסק ההלכה. והמקום ברוך הוא יעזר אותנו ואתכם על תלמוד תורתו וידיעת יחודו ולא נכשל, ויקוים בימינו ובימיכם: ונתתי את תורתי בקרבם ועל לבם אכתבנה.

ב.

(קובץ תשובות הרמבם סי' ק"מ)

כבר הודעתי להדרת כבוד גדולת קדושת מרנא ורבנ' פנחס ש“צ הדיין הגדול המעוז המגדול החכם המופלא בר' משולם הרב זצ”ל. שלא נתאחרתי להשיב על כתביך הראשונים והאחרונים אלא מפני חליי לא מפני דברים ששמעתי, שאיני ממקבלי לשון הרע ואני יודע שכל דבר שיעתיק מאיש לאיש ישתנה ויתוסף בו כמה תוספות ויותר מזה למי שירצה הרגיל¹. ות“ל אפילו שמעתי באזני וידעתי בודאי שאדם פלוני התכבד בקלוני או בעט בדברי אפילו חרף איני מרגיש ולא מקפיד על זה אלא אמחול ואסלח. ואשר השבעתני בכתב זה האחרון שלא אשליכך מלפני וכל אותו הענין, חלילה לי אם אעקור אשר נטעתי ואם אתוץ אשר בניתי, אל יעלה על לבך לעולם לא אתה ולא תלמיד ק”ו לחכם שיגיע אליך ממני רעה או שום צער אפילו להקניט בדברים. וזה שאמר לך הדיין החסיד ש"צ² שכעסתי הרבה על כתבך הראשון אמת אמר. בא אלי כתב מלא סיג' ואני חולה נוטה למות, איך לא אכעס. כתוב בנוסח זה ככה: קמו כל העם מקצה אל קצה זקניהם וקטניהם ובאו אלי לאמור אין אנו יכולין לשאת עוד דבריכם שהרי אתם מתירים מה שתרצו ותאסרו מה שתחפצו, הרי היה מסורת מאבותנו הראשונים אשר לפנינו שאין לבר ישראל להתפלל אם הוא על קרי עד שירחץ במרחץ או בים ויטהר וינקה את עצמו ועכשיו התרתם להתפלל ולהתכנס בבית הכנסת ולקרות בתורה בלא רחיצה ובלא טהרה, אם כן הוא הדת של ישראל נלך ונודיע לפלילים וכו' זה נוסח דבריך אות באות.

ועתה ראה גם ראה אם דבריך הם, המכעיסין אפילו להלל הזקן או אינן. אמרת שקמו כל העם זקנים וקטנים, ודבר ידוע וברור שלא היו כלם אלא קצת מעמי הארץ השוטים. ועוד שטענת דבריהם ומלאת אותם ועשית אותם כאלו הם דברי חכמים גדולי בעלי מסורת וקבלה מאבותיהם. ועוד שבא מכלל הדברים שהסדרת ותקנת שאסור לקרות בתורה ולהכנס לבית הכנסת אלא אחר רחיצה מקרי. ועוד כתבת באותו הכתב שבקשו ממך לדרוש בדבר זה ולהודיע להם חומר הדברים ודרשת. גם זה הכעיסני וכי נעשו בדבר זה קלין וחמורים, ומה הן חומר הדברים. והלא אין הדבר אלא מנהג בשנער ובמערב בלבד אבל בכל ערי רומי וצרפת וכל פרובינציא, אנשי עריכם מעולם לא נהגו במנהג זה. ומעשים תמיד שיבאו חכמים גדולים ורבנים מעריכם לספרד וכשיראו אותנו רוחצים מקרי שוחקים עלינו ואומרים למדתם מנקיות הישמעאלים. ומן הדין היה כששמעת דברי אותן העניים שקמו שתגער בהם ותורה כהלכה ולא תחפה ותודיע להן שדת משה רבינו שאין דברי תורה מקבלין טומאה ושבעל קרי מותר להכנס בבית הכנסת ולקרות בספר תורה אבל להתפלל הדבר תלוי במנהג; כל ישראל שבין הישמעאלים נהגו לרחוץ. וכל ישראל שבין הערלים לא נהגו לרחוץ. ואתם לא תשנו מנהג אבותיכם ואסור לכם לזוז מן המנהג, כך היה לומר ולהורות. אבל אהבה מקלקלת השורה והשנאה מקלקלת השורה. מפני השנאה שהיתה בינך ובין רבי דניאל כעסת ושמחת לרגשת אלו הקמים עליו ונתעלמה ממך דרך משפט.

וזה העני שאמר עלי שאיני רוחץ מקרי, שקר הוא. מעידין עלי שמים וארץ שמעולם לא עשיתי זאת אלא מחולי, ואיך אשנה מנהגי ומנהג אבותי בלא עלה בלא שום איסור. ומנין ידע הוא בפתיותו אם נראיתי לרחוץ אם לא? ודבריו דברי חלומות לא מעלין ולא מורידין ואין להאריך בדברי זה הקל בודאי, אבל הודעתיך מפני מה כעסתי. ועוד כתבת באותו הכתב נוסח זה ככה: ודברי חבוריך מאירים לעולם אך למי שעסק בתלמוד ויודע שם החכמים אשר עסקו ונשאו ונתנו בתלמוד ובגמרא ולא להתעסק בהם לבדם וישתכח שם התנאים והאמוראים מן העולם. וכל שכן שלומדים ואינן יודעין מה לומדין וטועים באמרי החבור ואינן יורדין לסוף דעתך ומאי זה מקום המעיין נובע ועליהם אמר התנא: חכמים הזהרו בדבריכם וכו' וימותו ונמצא שם שמים מתחלל. אלו הן דבריך אות באות. ועוד כתוב נוסח זה ראוי להדרתך להורות לעולם שלא יניחו הגמרא מלהתעסק בה וכו'. ועל כל זה הענין ראוי להוכיחך שכבר הבנתי דברים שבלבך אף על פי שלא פירשת אותם אלא ברמיזה. דע תחלה שאני חס ושלום לא אמרתי לא תתעסקו לא בגמרא ולא בהלכות הרב רבי יצחק או זולתו.

היודע עד שיש לי כמו שנה וחצי שלא למדו אצלי חבורי אלא באו שלשה אנשים למדו מקצת ספרים ורוב התלמידים רצו ללמוד ההלכות של הרב ולמדתי אותם כמה פעמים כל ההלכות וגם שנים שאלו ללמוד הגמרא ולמדתי אותם מסכתות אשר שאלו. וכי אני צויתי או עלתה על לבי שאשרוף כל הספרים שנעשו לפני מפני חבורי? והלא בפירוש אמרתי בתחלת חבורי שלא חברתי אותו אלא מפני קוצר הרוח למי שאינו יכול לירד לעומק התלמוד ולא יבין ממנו דרך האסור והמותר והארכתי בדבר זה הרבה. וזה שאמרת על שמות החכמים, כבר הזכרתי שמות רובי החכמים תנאין ואמוראין בתחלת החבור. האם כן הוא שכל מי שפסק הלכות ועשה סולת נקיה גרם לשם שמים להתחלל כמו שעלה על לבך. כבר קדמוני גאונים וגדולים שחברו חבורים ופסקו הלכות בלשון עברי ובלשון ערב בענינים ידועים, אבל לפסוק הלכות בכל התלמוד ובכל דיני תורה לא קדמני אדם אחר רבינו הקדוש וסיעתו הקדושים, וכי מפני שזה כולל גורם לשם שמים להתחלל, הרי זה תימה גדול. ואם מפני הלומדים שאמרת שאינם יודעים, אין ביד כל מי שחבר חבור שיהיה הולך עמו ולא יניח לקרות אלא פלוני ופלוני.

ודע שכבר אמרתי בתחלת חבורי שהענין שתפשתי בו שיהיה דרך המשנה ובלשון המשנה. אבל אתם לא שמתם לבבכם לדברי ולא ידעתם ההפרש שיש בין דרך המשנה ודרך התלמוד. ומפני שאין ענין זה ידוע אצלכם כתבת לי בכתב שם נוסח זה ככה: וגם כשאני מעיין בחבור של רבינו מוציא אני בהם פעמים רבות דברים הנסתרים מעיני מפני שהם בלא ראיות ואין דעתי צלולה להבינם. אלו נוסח הדברים. ועתה אפרש:

דע אלופי ומיודעי שכל מי שכתב ספר בין בדברי תורה בין בדברי שאר החכמות בין מן הגוים הקדמונים בעלי החכמות בין מן הרופאים, אחד משני דרכים הוא אוחז: או דרך חבור או דרך פירוש. ודרך החבור להזכיר הדברים הנכונים בלבד בלא קושיא ובלא פירוק ובלא שום ראיה בעולם כמו שעשה רבינו הקדוש בחבור המשנה. ודרך הפירוש להזכיר הדברים הנכונים ודברים אחרים סותרין אותן והקושיות על כל דבר והפירוק והראיה שזה הדבר אמת וזה שקר או שזה ראוי וזה אינו ראוי. וזהו דרך התלמוד שהתלמוד פירוש המשנה ואני לא עשיתי פירוש אלא חבור דרך המשנה. ושמא יאמר מי שלא יבין: והלא במשנה כתוב שמות החכמים וידמה שזו היא הראיה פלוני אומר כך ופלוני אומר כך. אין זו ראיה. הראיה היא להודיע מפני מה אומר פלוני כך ומפני מה אומר פלוני כך, זו היא הראיה:

ודע שאם אני גרמתי לאבד שם החכמים מפני שאמרתי דברים הנכונים שהם על פי המשפט סתם בלא שם אומרם, דרך רבינו הקדוש תפשתי. גם הוא עשה זה מלפני שכל סתם שאמר בלא שם אדם כלם דברי חכמים אחרים הם ואותן החכמים האחרים לא מדעתן אמרו אלא מפי אחרים ואחרים מאחרים עד משה רבינו. וכשם שלא הקפידו התנאים והאמוראים על שמות כל החכמים שמימות משה עד ימיהם שאין לדבר סוף כך לא נקפיד אנו על שמותם אם הוזכרו או לא הוזכרו ומה תועלת יש בזה, והלא אמרו בפירוש בכמה מקומות ראה רבי דבריו של רבי פלוני בכך וסתם לן כותיה ודבריו של רבי פלוני בכך וסתם לן כותיה. הנה בפירוש שהדברים שראה אותן רבי שהן הלכה פסוקה אצלו ושכך ראוי לעשות אמרן סתם בלא שם אדם. ובכמה מקומות אמרנין האי סתמא יחידאי היא ולא הזכיר רבינו שם אחד מהם. ודברים שלא היו הלכה פסוקה אצל רבי אלא יש בהם מחלוקת ולא היתה דעתו נוטה לאחד משני הדברים אמר שני הדברים בשם אומרן רבי פלוני אומר כך ורבי פלוני אומר כך והזכיר שמות החכמים ששמע מהן או שהן קרובים לזמנו לא שם רביהן ורבי רביהן מפני שיש באות הזמן רבים עושים כדברי זה ורבים עושים כדברי האחר החולק עליו. וכבר אמרו לנו רז“ל מפני מה הזכיר שמות שהזכיר במקצת הלכות בהדיא: למה מזכירין דברי שמאי והלל לבטלן ללמד לדורות הבאים. ולמה מזכירין דברי היחיד בין המרובין שאם יראה ב”ד את דברי היחיד ויסמוך עליו וכו‘. ולמה מזכירים דברי היחיד בין המרובים לבטלן שאם יאמר אדם כך אני מקובל וכו’. הנה בפירוש שאין ראוי להזכיר אלא ההלכה הפסוקה בלבד. ובאותו הזמן שהיו עושים אלו כך ואלו כך והיו המקבלים והשומעין אחד קבל כדברי זה ואחד קבל כדברי זה, מפני זה הוצרך להזכיר. וכיון שחברתי אני דרך המשנה וכבר פסק התלמוד כל הלכה והלכה בפרט או בכלל מן הכללות שפוסקים מהן ההלכות ואין שם שני מעשים למה אני מזכיר שם האיש שאין הלכה כמותו ושאין אותו הדין דברי זה היחיד הנזכר בתלמוד כמו אביי או רבא אלא מרובין מפני מרובין. ומפני זה בחרתי שלא ליתן מקום למינים לרדות שהרי הן אומרים על דברי יחידים אתם סומכים. ואינו כן אלא אלפים ורבבות אלפים מפי אלפים ורבבות. ולפי ענין זה אמרתי בתחלת החבור פלוני ובית דינו קבלו מפלוני ובית דינו כדי להודיע שהקבלה רבים מרבים לא יחיד מיחיד. ולזה היתה מרוצתי ומגמתי שכל הלכה והלכה תמצא סתם כלומר שהיא דברי היחיד לא שתאמר בשם פלוני עד שיבא ממנה חרבת המינים האלו שבעטו בכל התורה שבעל פה לפי שראו אותה בשם פלוני ופלוני ודמו שלא נאמר דבר זה לעולם, אלא אותו פלוני מדעתו:

וזה שאמרת שתמצא בחבור דברים הנסתרים מפני שהם בלא ראיה ואין דעתך צלולה. לא היה לך לומר כן אלא אלו היה בחבור דברים שהוצאתי אותן מפלפולי ומדעתי וכתבתי אותם סתם ולא הבאתי עליהם ראיה. וזה לא עשיתי אותו מעולם. גלה אותן חכמתך ודע שכל הדברים הסתם שבו תלמוד ערוך הוא בפירוש בבלי או בירושלמי או מספרא וספרי או משנה ערוכה או תוספתא, על אלו סמכתי ומהן חברתי. ודבר שהוא מתשובת הגאונים אומר בפירוש: הורו הגאונים, או תקנת אחרונים היא וכו' וכיוצא בזה. ודבר שהוא מפלפולי אומר בפירוש: יראה לי שהדבר כך וכך. או: אני אומר, מכאן אתה למד שהדבר כך וכך וזו היא הראיה שמאחר שהודעתי בתחלת החבור שכלו מתלמוד בבלי וירושלמי וספרא וספרי ותוספתא. אבל [היה] לך לומר שתמצא בו דברים הנסתרים שאין אתה זוכר אותו באי זה מקום נאמר, זה ודאי יארע לך ולכל חכם שבעולם. שחיבור זה לא יכיר יגיעתו בו אלא חכם גדול כמותך. אבל שאר התלמידים ידמו שהוא הולך על סדר התלמוד ומסיר הקושיא והפירוק בלבד. אני נשבע שיש בו כמה פרקים יהיו באותו הפרק הלכות פסוקות מעשרה מקומות או יותר מן התלמוד והירושלמי ומן הבריתות. שאיני מהלך לא על סדר התלמוד ולא על סדר המשנה אלא כל ענין וענין מקבץ כל הדינין שנאמרו בו בכל מקום שהן עד שלא יהיו הלכות אותו הענין מפוזרות ומפורדות בין המקומות. וזו היתה סוף מגמתי בזה החבור שאין כח באדם בעולם להיות זוכר כל התלמוד בבלי וירושלמי והברייתות שלשתן שהן עיקר הדינין. ואני אומר לך מה אירע לי עתה בדבר זה.

בא אלי הדיין החסיד וקונטרי“ס מן החבור בידו יש בו הלכות רוצח מספר נזיקים והראה לי הלכה אחת אמר לי קרא זו. קראתי אותה, אמרתי לו מה ספק יש בזו? אמר לי באי זה מקום נאמרו דברים אלו? אמרתי לו במקומן או באלו הן הגולים או בסנהדרין בדיני הרוצח. אמר לי כבר חזרתי על הכל ולא מצאתי לא בירושלמי ולא בתוספתא. השתוממתי כמו שעה ואמרתי לו אני זוכר שבמקום פלוני מגיטין נתפרשו דברים אלו³. הוצאתי גיטין וחפשתי ולא מצאתי תמהתי ונבהלתי ואמרתי היכן נאמרו דברים אלו, הנח עתה עד שאזכור מקומן. הוא יצא ואני זכרתי שלחתי שליח והחזרתיו והראתי לו הדברים מפורשין בגמרת יבמות אגב גררה, תמה והלך. וכן תמיד אני בצער מזה שיבא השואל וישאל היכן נאמרו דברים אלו פעמים [אני] אומר לו מיד במקום פלוני ופעמים לא, וחייך לא אזכור מקומן עד שנחפש אחריהן. ועל זה אני מצטער הרבה שאני אומר הרי אני המחבר ויתעלם ממני מקום דבר זה, מה יעשו שאר בני אדם. ועל זה נחמתי שלא חברתי עם חבור זה ענין שאני אומר לך ובדעתי אם גוזר השם יתברך שאעשנו אף על פי שיש בו טורח הרבה, שכל הלכה שאינה במקומה באותו ענין אודיע מקומה. כיצד כגון הלכות שבת מחבורי כל דבר שהוא בפירוש בשבת או בעירובין איני צריך להודיע מקומו. והלכה שהיא מהלכות שבת שהיא בע”ז או בפסחים או בזבחים או בכריתות אודיע מקומה ואומר הלכה פלונית מפרק פלוני מן החבור מקומה בפרק פלוני ממסכת פלונית. ויהיה זה הספר אחד לבדו, שאי אפשר לעשות בגופו של חבור שאינו דרך פירוש כמו שאמרתי לך. ומכל מקום כל דבר שיתעלם מהדרתך מקומו תודיעני בחסדך ואני אומר לך שכל סתם שבו מאחד מחמשת חבורים אלו הוא אבל הדבר הקשה הוא שלא יודע מקומו מפני שבא בתלמוד אגב גררא ודרך משא ומתן ונתבאר אותו הדין שלא במקומו ולא ידע אדם היכן יבקש וכבר שלם ענין זה.

כתבת בכתב א' שאני אמרתי ברבים ועליך שפלוני דיין אלכסנדריא נתברר לי שאינו יודע כלום ואינו בקי בחכמת חכמי התלמוד, מה נתברר לרבינו ממני עד שאמר עלי כאלו הדברים, ואני שאלתי מאת רבינו כמה שאלות ולא באה אלי תשובה מהן, אלו הן נוסח דבריך. גם בכתב שבא עתה בקרוב כתוב ותלמדני הנעלמות אשר בקשתי מהדרתך. ושמע תשובה על הכל: דבר זה מעולם לא אמרתי עליך, שאיני אומר שקר לא בנוסח זה ולא בנוסח אחר. אבל היו שם מקצת דברים כך היו. בא אלי כתב מן אלש“ך אבו אלפרי”ג אמר שאתה דנת לו עם חתנו שיקח חתנו החלי של זהב שכתוב עליו בתורת נכסי צאן ברזל ויעשה בו כל מה שירצה אפילו רצה שילך בו למדינה אחרת הואיל והוא חייב באחריותן. וכיון שהביא החלי לחתנו מפני דין זה לא רצה חתנו ליקח ואמר קחו כל הנדוניא שאיני רוצה שאהיה חייב באחריותה, ודנת לו שהדין עם חתנו ושכופין אותה שתשוב ותטול נדונייתה ותחזור הנדוניא נכסי מלוג. אלו הן ענייני הדברים שאמר לי. כתבתי לו איני מאמין שאמר דברים אלו ואם אמרן העד עדים על דבריו ושלח לי.

שלח לי כתב יש בו עדות מכלו“ף ואב”ן טמאני שאתה דנת שכל אשה שירצה בעלה ליתן לה נדונייתה ולא ישאר עליו אחריותה הדין עמו. מיד תהמתי והיה הדיין החסיד שם עימי וכמו שלשה ארבעה אחרים הראיתי להם העדות, תמהו כלם. אמרתי אל תתמהו, אלו בני פרנצ"א. גם כל היהודים שבערי הערלים אפילו חכם גדול שבהן אינו בקי בדינין לפי שאינן רגילין בהן שאין הערלים מניחין לדון כמו הישמעאלים וכשיבא להן דין יאריכו בו יותר מדאי ולא ידעו אותו עד שיחפשוהו בתלמוד הרבה כמו שאנו עושין בדין מדיני הקרבנות היום לפי שאין אנו עוסקים בהן ובאותו הזמן שהיו עוסקין בהם הכל היו בקיאין בהן ואינן צריכין לשאול ולא לחפש כמו אלו השוכנים בין הישמעאלים בפסקי הדין שכבר הורגלו בהם אפילו התלמידים. היודע עד והעדים הם קיימים שכך היו הדברים בלא להוסיף ובלא לגרוע:

וזה שאמרת ששאלת ממני כמה שאלות ולא השבותי לך. בשבועה שאיני יודע לעולם שאלה שלא השיבותי עליה חוץ מזו שבאה ואני חולה, בענין קדושי כסף שאמרתי שהן מדבריהם. והרי אני משיב עליה אחרונה. ולא ראיתי שאלה כלל ממך אלא אותן השאלות של ברכת אירוסין שהקניטוני מחזרתן כמה פעמים עד שאמרתי לך כבר הודעתי דעתי ומה שתרצה עשה. וכן שאלה של גט לההוא שאמרת שהוא פסול מפני השליחות וכתבתי לך שהוא כשר והראיתי ההפרש שיש בדברים, ודחית בזרוע ואמרת עדין לא ידעתי מאי זה טעם הוא כשר, שתקתי והנחתיו. וכן דרכי תמיד עם כל אדם שאראה אותו עומד בשטותו ואינו רוצה לחזור בו אשתוק ואניחנו ברצונו, כך דרכי לעולם. ולא ידעתי כלל שאלה שבאה לי בדבר אחר, שמא אבד הכתב ולא הגיע לידי ואתה תולה עצמך להשיב על מה שלא ידעתי או בא לידי ואיני זכור, מכל מקום אפשר לחזור ולשאול. וכן כתבת לי בענין האלמנה עם יתומיה שדנתי שאינה חייבת שבועה על החצר. עצמת אתה הדברים ועשית אותם טענה וכתבת בכתב זה האלמנה שהיא טוענת שנמכרו נכסיה בפחות וכו' ולא היתה שאלתם שהדבר טענה. וכן פירשתי אני בתשובתי ואמרתי הואיל ונודע בודאי שחצר זה נלקח מנכסי הנדוניא והוא כתוב בשמה וידועה לה אינה צריכה שבועה שהחצר בחזקתה הוא ואינו בחזקת היתומים. ואמרת לי מפני מה חתמו הדיינין עמך אתה נתלה בהן או הן תלויין בך. אמת אמרת וגריעותא היא לי.

אבל כתבו אלי מאלכסנדריא שאם תכתוב לבדך יאמר הדיין לפקחים או לשופט פלוני אומר כך ואני אומר כך מי מכריע לא יעשו לנו דין. ואם יהיו החותמים רבים נמצא הוא יחיד בין רבים. וכיון שידעתי שכך הוא דיניהן באמת ראיתי למחול על כבודי כדי שיצא הדין לאמתו. והתימה הגדול שאמרת בכתבך ואלמלא לא היתה מפחדת מן השבועה לא היתה נותנת ליתומים שום ריוח אבל עתה הוסיפה להם נ' דינרים.

אלו נוסח דבריך ואינו יודע היאך יאמר חכם כמותך דברים אלו וכי מי הוא הרשע שלא יפחד מן השבועה. אין זה אלא דבר תימה. וכן כתבת לי ששמעת שאמרו לי שהגט של בתו של אבו אלפר“ג בטל ושלחתי לחפש על דבר זה והכשרתיו. לא היו דברים אלו מעולם. אלא כך היה מעשה: בא אלי חתנו של אבו א”ל פר“ג ואמר לי עשה עמי חותני כמה רעות והחזירני מן הדרך והצרכני בדבר זה. הכרתי מכלל דבריו שהגט ע”י שליח, לא אמרתי שום דבר וכתבתי לאבו אלפר“ג ושאלתי לו בתך קבלה גיטה או לא קבלה. וכתב לי נוסח דברים שכתבת בשליחות השליח ושהרשהו ליתן לה הגט. כתבתי לו אל תתאחר שעה אחת עד שתקבל גיטה במהרה, לא היו שם דברים אחרים. אבל עתה צריך אני להוכיחך על ב' דברים. הא' היאך הנחת הגט ע”י השליח אפי' שעה א' ואתה רואה שהן בקטטה ומריבה גדולה היאך לא חששת לבטולו ונמצא כל מה שנעשה הבל וריק אלו היה יוצא ומבטל והולך לדרכו ומה יועיל הדיין אלא להודיע דברים אלו וכיוצא בהן היה לך לומר, אי אפשר שלא תקבל גטה על תנאי זה. ועוד אם ימות השליח לא תהיה היא עגונה. ועוד אם נהרג או טבע בים ולא נודע זכרו חס ושלום קודם שיגיע גט לידה מה יועיל הגט ביד השליח ואין גט לאחר מיתה. והדבר הב' על שכתבת בגט זה שהוא על מנת כך וכך וכתבת התנאי וכפלתו ועשית הן קודם ללאו ומה זה הלבוט כל האומר על מנת כאומר מעכשיו ואינו צריך לכפול ואתה יודע כמה הפרשות ודינין בין מגרש ומקדש על מנת ובין מגרש ומקדש על מנת כדאמרינן והיא תתן או לכשתתן וכו' וזה לה הפסיד כלום. אבל קשה לי חכם גדול כמותך שיהיו הדברים מעורבבים על מנת שמשמע מעכשיו ותנאי כפול שמשמע לכשיהיה הדבר הזה. ואמרת לי שאתה מצטער מאברהם, ומה בידי. היודע עד עלי ודיין שגערתי בו והכפתי אותו על פה ובכתב בגללך והשבעתיו בכתבי שלא יעזור לו כמו שעולה על דעתו לעולם ושלא ידבר עליך תועה אולי יקבל. וכן אב“ו אלפר”ג כתב שפלוני הרי עובר עלי את הדין מפני חתנו שנתן לו שאכל. וסהדי בשמים וכתב ידי שעמו על מה שגמרתי לו אל יעלו דברים אלו על לבך ואלה הדברים שדן לך בטעות דן לא בכונה ובית דין הגדול יטעו בהוראה ומה בכך והסרתי כעסו בכל דבר. וזה שאמרו לך שאמרתי עליך שהוא כעסן. אמת כך אמרתי ומה שיש בזה אל יקשה בעיניך האי צורבא מרבנן דרתח מרתחא אוריתא היא דמרתחא ליה שנ' הלא כה דברי כאש נאם יי'. לפי שאמרו לי כל הדברים שאירעו בינך ובין רבי דניאל כתבתי או אמרתי שהוא כעסן וקשה בעיני שלא יהיה מחבריך ומלומדי לפניך שהוא אדם ירא שמים ומצדיק רבים הנה ובאלכסנדריא ואלו היה מלמד לפניך היית מאיר עיניהם בו והיית מודיע להם עקרי הדברים ונסתריהם אחלי שיהיה זה:

ושמעתי שאתה רוצה לחזור לרומיניא"ה מצער העם הזה. הזהר ואל תעשה זאת. תניח מקום שנקבע ותלך למקומות משובשות בגייסות. אם רוח המושל יעלה עליך מקומך אל תנח. ושאלת על עסקי אבי זכרי שלקח השררה בשפלות ודלות הוא פוחד מקטן שבקהל ואין לו עוזר, אל תחוש לו ואל יבהילוך דברי העוברים נתן תשעים להפסדה ולבטלה ולא נתן לו כתב כלל מן המלך אלא רשות ככה אם ירצו בו היהודים ירצו ובא הוא ואמר לזקני אצא ובכה בלילה לפניהם עד שהניחוהו. אלו הן אמתת הדברים ושלומך ירבה:

ג. ממכתבו של הרמבם לר' שמואל אבן תבון המתרגם את מורה הנבוכים

(קובץ תשובות הרמבם, אגרת כ“ח ע”ב – ג')

ואמנם מה שזכרת מענין בואך אצלי. בוא ברוך ה' ומבורך שבבאים! ואני שש ועלז ושמח בזה, וחפץ ונכסף ומשתוקק לחברתך, ותאב ומתאוה לראות פניך הנעימים יותר משמחתך בי, ואף על פי שיקשה עלי רכבך סכנת הים. ואמנם אודיעך ואיעצך שלא תסתכן על עצמך, כי לא יגיעך מבואך אלי זולת ראות פני ומה שתגיעך ממני כפי יכולתי. אמנם תועלת חכמה מן החכמות או להתייחד ולהתבודד עמי אפילו שעה אחת ביום או בלילה אל תוחיל בזה כלל כי תוכן עניני כמו שאספר לך. אני שוכן במצרים והמלך שוכן באל קאירה ובין שני המקומות שני תחומי שבת, ולי על המלך מנהג כבד מאד אי אפשר לי מבלתי ראותו בכל יום בתחלת היום, אמנם כשימצאהו חולשה או יחלה א' מבניו או אחת מפלגשיו לא אסור מאלקא“ירה ואני רוב היום בבית המלך. ואי אפשר לי גם כן מפקיד אחד או שני פקידים יחלו ואני צריך להתעסק ברפואתם, כללו של דבר כל יום ויום אני עולה לאלקאייר”ה בהשכמה וכשלא יהיה שם שום מכשול ולא יתחדש שם שום חדוש אשוב למצרים אחר חצי היום, על כל פנים לא אגיע קודם, ואני מתרעב ואמצא האכסדראות כלם מלאות בני אדם גוים ויהודים בהם, חשוב ובלתי חשוב, ושופטים ושוטרים ואוהבים ושונאים ערב רב ידעו את עת שובי, ארד מעל הבהמה וארחץ ידי ואצא עליהם לפייסם ולרצות ולחלות פניהם כדי למחול על כבודם להמתין אותי עד כדי שאוכל אכילת עראי והיא מעת לעת ואצא לרפאתם ולכתוב להם פתקות ונוסחאות רפואות חלייהם, לא יסור הנכנס והיוצא עד הלילה, ולפעמים באמונת התורה עד סוף שתי שעות מן הלילה או יותר אספר להם ואצום ואדבר עמהם, ואני שוכב פרקדן מרוב העיפות, ויכנס הלילה ואני בתכלית החולשה לא אוכל לדבר. סוף דבר לא יוכל אחד מישראל לדבר לי או להתחבר ולהתבודד עמי זולת יום השבת, אז יבואו כל הקהל או רובם אחר התפלה, אנהיג הצבור במה שיעשה כל ימי השבוע, ויקראו קריאה חלושה עד הצהרים וילכו לדרכם וישובו קצתם ויקראו שנית אחר תפלת המנחה עד עת תפלת מעריב, זה תוכן ענייני היום. ולא ספרתי לך אלא קצת מה שתראהו אם תבוא בעזרת האל יתעלה. וכשתשלים לאחינו פירוש והעתק מה שהתחלת בו שאחר שהתחלת במצוה תגמור אותה [ותעתיק הוראת הנבוכים לאחינו ושמו הזכר נאות יותר ויהיה בערבי דליל אל חאורין והטבת לראות בכבודך לקראו בשם הצורה]⁴ ואחרי כן בא תבוא ברכה על דרך הבקור לא לקבל תועלת הלמוד כי יצר זמנו מאד.

---

שאלת חכמי צרפת ותשובת הרמבם ז"ל

מאת

זאב יעבץ

על דבר האמונה במזל הכוכבים

(נדפסה בשלמותה מתוך כ"י הסמינר בנוירק על ידי הפרופ. אלכסנדר מרכס בספר השנה הסינסנטי כרך ג' צד 358 – 343).

לפנים בישראל כה אמר האיש בלכתו לכו ונעלה עד הראה ויורנו מדרכיו ונלכה באורחותיו, לדעת לעות את יעף דבר, ולברר התבן מן הבר. וחלפו זמנים בצוק העתים, וגרמו העונות ונהרסו ממגורות החכמות. ונפלו המדרגות. ותשאר החכמה סורה וגולה, אין מנהל לה. עד אשר שלח האלהים מושיע, מעגלי צדק מודיע, ויבן מגדל השכל והתבונה, ואין קצה לתכונה. אז יצאה החכמה ותלבש בגדי מלכות ורקמה. כי הצור ריחמה, ויתן לה הריון, לאות ולחזיון ותלד בן יקיר, אשר יגדיל תורה ויאדיר. פלא גבור אבי עד שר שלום שמו. ותהי המשרה על שכמו. והיה צדק אזור מתניו. והאמונה אזור חלציו. ויפתח חדרי התורה להאיר עינים. ועשה לה אזנים. הקים בחוניה. פסג ארמונותיה. שם ינוחו יגיעי כח. וימצאו מנוח. אל ההר הטוב הזה והלבנון אשר שם עץ הדעת. ותארכנה פארותיו. וייף בגדלו באורך דליותיו. מים גדלוהו. תהום רוממתהו. שם ירבצו עניי הצאן הנדחה והצולעה. כי זאת המרגעה. וכל הלשונות כבידות. והשפתים עמוקות. להאריך ולהעריך את יקר תפארת מורנו ורבנו משה החכם המופלג בן הרב הגדול רבינו מימון זצ"ל אשר אין קץ לשבחיו. ואין מספר לגדודיו. מעלותיו וגזרת ספיר ספריו. הן הן שלוחיו. הן הן עדיו. אלהים שלחו למחיה. להצמיח ולהפריח ארץ ציה ברביב חכמתו. ויורה צדקו. המקום ברחמיו יאריך ימיו ושנותיו וימלא משאלותיו.

ועתה רבינו אדונינו גאונינו נר ישראל מאיר עיני הגולה הנה עבדיך אלה השוכנים באהלי ארץ אדום באו מארץ רחוקה לשבור אוכל מאוצר חכמתיך ולשאוב ממעין תבונותיך. ועלה על לב קצת מבני חבורתינו לשאול מלפני אדונינו על מה שאמרו רבותינו ז“ל אין מזל לישראל וראינו לר' שרירא ולר' האיי ז”ל בתשובת שאלה¹ כלשון הזה ובעלי אסטגנינות החוזים בכוכבים אינון תרין גוני. אית מנהון מאן דתאלי כל מילי במזל ואמרין אפילו תנודות של אדם ואפילו רחשישי לבו תליין במזל ומן התם הוא דנחתי להכא ולפום מא דאית התם אית הכא וכל עיסקי דארעה כמין מטבע של שעוה דמונח להחתם. ומזלות שמים כמין חותם שמכניס אותם וטבען בדיוקני שלו דלא מוסיף [ולא גארע]. ואילין לית בהון מאן דמודה בהקב“ה ומובדלים הם מדברים שלנו. ואיכא מנהון גונא אחרינא דאמרין אדם עושה בחכמתו דברים שלא המזל גרמן ויכול בדעתו לכוף מאי דגרם המזל. והוו נמי תרי גוני מנהון, מאן דתאלי לה למילתא בנפשו של אדם ואומ' שנפשו ורוחו של אדם עליונית היא וגוהר שלה ועיקרה למעלה מן הכוכבים והמזלות ויכולה היא ואף הוא יכול בכוחה לשנויי מה דגרם מזל. ומנהון מאן דתאלי למילתא ברבון העולמים ב”ה ואמר דברא באדם יכולת לכוף מה שגרם מזלו. ובין להני ובין להני דהאי גיסא אחרון דגרים מזל חם אתי בעידניה לאילין יכול אדם למשתי מקראני ומצטנן בהון ולאילין דהקב"ה כדניחא קמיה לאציליה ולמדחי מיניה דחי.

וכן ראינו בתשובת הגאונים ז“ל אשר הזכרנו לפני רבינו וכלשונה נאמרה. ויש מתחכמים בדבר ואומרים כדברי הגאונים ז”ל ולא נאמרו אלא במי שראוי לבוא עליו חולי חם בזמן ידוע כפי מערכת כוכבי מולדו ויכול קודם לכן להשמר ולשתות משקיות קרים לצנן ולישר תולדות גופו. אבל מי שנגזרה עליו מיתה ביום ידוע כפי מערכת כוכבי מולדו לא תועיל שמירה קודם לכן.

ודבר זה לא תסבול דעתנו ולא תכלכל מחשבותינו כי לפי דבריהן יהיה ענין גזרות הכוכבים והמזלות כאחד ממנהגי התולדות המתוקנות בעולם למן היום אשר ברא אלהים אדם אין להוסיף ואין לגרוע. ולעניות דעתינו ומיעוט שכלינו מי שעומד על זאת הסברא מניא לב אנשי התורה ונועל דלת בפני בעלי התפלה כי כל אחד ואחד בלבו ישית איך ישתנו עליו סדרי בראשית לצאת מגבול גזרות מערכות הכוכבים והמזלות וישים בקרבו מחשב לדמות [ל]אותן שאמר, ז"ל הרי זו תפלת שוא.

ובעוונותינו אין הדורות האלה ראויין לכך שישנה השם תולדות העולם בעבורם. ואם יעברו תחת שבט הכוכבים ומבטם הלמתים תעשה פלא לחיותם על דברת בני האדם אשר תולדותם חלושה מיום הולדם ואין בטבעם שיחיו שנים רבות. לא דברנו רק על מיתה הנגזרת על גוף האדם במשפטי הכוכבים וטבעו חזק ובריא ויורו עליו הכוכבים מיתה משונה או מיתה עצמה או שאר מקרים קשים. ואין ראוי שיבוא עליו כי אם על ידי סבה או פשיעה ולא מחלישות תולדות גופו אשר ביום הבראו כוננו.

על דבר זה הציקתנו רוח בטנינו ותמהנו מה נשתנה דבר חכמת המזלות משאר החכמות כי בחכמות הרפואות יש יתרון גדול בעולם אבל בזאת החכמה רב כעס. ולא עוד אלא שאלה החכמים הורסים יסודות האמונה אם ישימו ענין המזלות כיתד שלא תמוט. לפי דבריהם ידמו קצת בני אדם תפלתם לאותן שאמרו רבותינו ז“ל הרי זו תפלת שוא. לפי שאין אדם עושה צדקה ומתפלל על המת שיחיה. ולפי סברתם קצת הנבראים קרואים מתים בחיים. ואמנם החיים. והעושר והשמחה מאת הבורא יבוקשו. ואע”פ שיש בדבר רבותינו ז“ל חיי ובני ומזוני לא בזכותא תליא מילתא אלא במזלא תליא מילתא, אין דעתינו רחבה כל כך להבין דבריהם ולפרוק משא הקושיות אשר בתלמוד נמצאות. ובכמה מקומות בתורה בנביאים ובכתובים ובדברי רבותינו ז”ל נמצא כי הזכות תועיל בעולם הזה ובעולם הבא. וראינו בדברי רבינו שרירא ורבינו האיי גאון ז"ל בתשובה שסמכו על מי שאמר אין מזל לישראל².

על כן משתדלים אנו לחקור מלפני רבינו גאונינו להודיענו האמת על כל הרע שיורינו חכמי המזלות. אם יודעים לכל זמן ואם אפשר להשמר קודם לכן על פי חכם. כי נמצא בספרי החכמים אם תהיה מערכת כוכב פלוני ופלוני במקום פלוני יארע לו כך ואם כוכב פלוני יארע כך. ויש בהם שפירושו הנזק. ויש שלא יפרשו הנזק מה הוא ומאין יבוא ומתי יהיה.

ובאנו לכתוב קצת מפרטיהם ואלו הן: ימות בחולים משונים. ימות [על ידי] הלסטין. יעמוד בבית הסהר. ימות עם אנשים רבים במיתה משונה. מום קבוע יהיה לו. יוקח ממונו. יסבב סבות ויהרוג עצמו. ילקח בדרך. ילך בשביה. יבוא עליו הרע בחצי ימיו. אחריתו אל טובה. צרות רבות יעברו עליו. לעולם יהיה עני. יעמוד כל ימיו בשממון ובדאגה ובפחד המות. או חולי קבוע יהיה באחד מאחיו. ימותו כל אחיו בחייו. ימותו רוב בניו. ויש כמה מקרים אחרים. חרב. אש. ומים. חיות רעות. מפולת. נפילה ממקום גבוה וכמה ענינים רעים.

ועליהן ועל אלה אנו חוקרין מלפני רבינו אדונינו אם יכול חכם לדעת תחלת הפורענות בכל אלה העתידות אשר הזכרנו. ואם יש תועלת להציל אדם מדעתו בכל גזירה לפי ענינה. וגם כי ידי חכמי המזלות יסודין אם יוכלו להבחין אם יבואו בידי אדם או בידי שמים. ולענין הצרות והעניות והשממון והדאגה ופחד המות אשר הזכרנו לפני אדונינו, יודיענו אם יש רפואה לדברים הללו.

ונמצא בספרי החכמים כי במולד הבן יכירו מזל האב בכרת חיו ומקריו. ויודיענו מרינו אם יכירו כל עניין אחי הנולד הן לטובה הן לרעה כמו שיכירו עניין אבי הנולד ובניו. כוכב פלוני יורה על הגדולים פלוני על האמצעיים ופלוני על הקטנים ואלו באח מה יורו. וגם אנו שואלים כי יקרה לפניכם מערכת כוכבים פלוני שיורו שימותו כל אחיו בימיו או ימותו רוב בניו אם יוכלו לדעת באיזו מיתה. אם יבינו סדר מיתתם הגדול לפי גדלו והקטן לפי קטנו מתי ימות זה ואחר כך ימות זה. וגם כשידינו חולי קבוע יהיה באחד מאחיו אם יבינו מה הוא ומי הוא ומתי יהיה.

וגם אנו חוקרים אם מה שיכירו באחים יכירו באחי האב כי נרמז בספריהם הבית השלישי יורה על הקרובים והחתנים ולא פירשו יותר. גם נזדמן בספרי חכמתם בבית הרביעי גורל האב וגורל אבי האב. ואחרי כן כשהרויחו לפרש כל ענין האב לא דברו מאומה. ועל זה אנו שואלים אם יכירו כל ענין אבי האב כמו ענין האב.

ויודיענו רבינו גאונינו מאור עינינו אם יש תועלת והצלה בכל אלה שהזכרנו על פי חכם לפי שיודע מזלו כדי שנוכל לומר על מי שאינו יודע מזלו שלא תדמה תפלתו לאותן שאמרו רבותינו ז"ל הרי זו תפלת שוא.

ושמענו בשם חכמי המזלות כי מי שנולד במערכת רעה יועיל לו שינוי מקום. ואם אמת הוא יודיענו אדונינו אם אפשר שינצל מכל הרע הנגזר עליו כפי מערכת כוכב מולדו בשנוי מקומו. וגם יודיענו מורינו אם המרחק שוה לכל המזלות אשר הם במערכת רעה או אם יש מולד אחד שצריך להרחיק יותר ממולד אחר. ואם אמת נכון הדבר יודיענו אדונינו המרחק הראוי להיות שוה לכל.

וגם שמענו בשם פילוסוף אחד ישמעאל אשר היה בארצנו שאמר אין כח בשום חכם מחכמי המזלות לגזור על בירור כך וכך יהיה. לפי שיש לגלגל העליון כחות משתנים לרגעים על הנבראים כמו שיש לכוכבים ולמזלות. ואין אדם יכול לעמוד בהן. ופעמים שכוחות גלגל העליון יחליפו כח הכוכבים להפך. ודבר זה לא נמסר להבחין לשום חכם בעולם. על כן לא יוכל אדם לדון במשפטי הכוכבים דבר נכון ומאדוננו לא נעלם דבר. והוא יודע סוף דברי הפילוסוף אם יש ממש בדבריו.

וגם שמענו שיש מחכמי המזלות שידינו על פי שאלת אדם אע"פ שלא ידעו מולדו, ויש מן החכמים שאמרו כי השאלות אין בהם ממש. וזה טעמם כי כל מה שיקרה בתחתונים הוא בעבור תנועות העליונות על הנבראים כפי תולדותם. ובעבור שנשמת האדם עליונה יוכל להשמר ולהוסיף וגם לגרוע על כן לא יורו העליונים על כל השאלות שתעלה על לב האדם. ויש חכמים אחרים שאמרו כי דיני השאלות בכוכבים [יש בהם ממש] וזה טעמם כי מחשבות הנפש תשתנה כפי השתנות תולדות הגוף. והנה כח הנשמה יתהפך כפי התהפך כח הגוף ואחר שהכוכבים יורו על תולדות הגוף והתהפכו הנה נוכל לדעת המחשבות והשאלות.

ויורינו מורינו דעתו אם יש ממש בדיני השאלות ואם יש אדם שגמר בלבו וגלה דעתו שאין רצונו לשאול ולדעת מזלו מטוב ועד רע. ואחרי אשר ידעו אנשים שאין רצונו בכך יבואו וישאלו עליו שלא בפניו. לולי שידעו שכך דעתו לא היו שואלים עליו. יגיד לנו מורינו אם השאלה ההיא נכונה כשאר שאלות לפי דעת החכמים המורים בדיני השאלות.

וגם באנו לחקור מלפני רבינו מאור עינינו על דבר אחר כי יש חכמים אשר יגידו הרע הראוי לבוא במשפטי הכוכבים אבל אין חכמתם רחבה כל כך לדעת שורש דבר ותחלת הפורענות מתי תהיה לא בדיני השאלות ולא בדיני המולדות. ואם יתכן בעיני מורינו להורות ולהראות כלל אחר אשר ממנו יצא תלמוד לכל הגזרות מתי תבואנה יבוא דבר אדונינו אולי יועיל להסתר ביום אף ה'.

אם דבר זה הוא עמוק שלא נוכל להתבונן יכתוב אדונינו בלשון חכמתו. אולי יבינו וילמדו חכמי ארצנו אשר דרכו בדרך החכמה הזאת. ואנחנו הכותבים לפני רבינו לא נסינו ללכת בדרך אלה החכמות ולבנו קטון מהכיל העולה על לב החכמים. וכל מה שהזכרנו לא הזכרנו רק על פי השמועה וכל מה שיתכן לפני מורינו להביננו מכל מה ששאלנו יבאר לנו באר היטב.

והוזקקנו רבינו לשאל מלפני כבודך בכל אלה לישר אורחינו ולאור עינינו ולחכמינו. כי אתה רגלים לפסח ועיני עור תפקח. ומושכות כסיל תפתח. וידעו תועי רוח בינה ורוגנים ילמדו לקח. ואשרי אנשיך העומדים לפניך השומרים את חכמתך תשקם מטל עדניך והיו באוכלי שולחניך.

מכנף הארץ זמירות [שמענו] שמעך. וכל העולם מכריז טבעך. הוד והדר עטריך. ותורה וחכמה וענוה כתריך. אתה חותם תכנית מלא חכמות עצומות ותמצא כקן ידיך לאסוף בגנזי שכלך כולם נקבצו אליך. ועתה רבינו אדונינו גאונינו מחול על כבודך ויבוא נא דברך הטוב לנו. והנה ממך תצא תורה להורות הדרך הישרה. ומסור לנו מפתח אחד על כל מה ששאלנו והיה לפתח ולתועלת גדולה להסיר כמה ספיקות ולהשקיט שאון תמהון הלבבות. וחבר לנו רבינו הדברים האלה כללים ופרטים מפורשים כדי שנוכל להבין.

ואם נא מצאנו חן בעיניך השיבנו על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון ולא יחסר דבר. והנה כתבנו לפני אדונינו בענין המולדות דברים. ושאלנו מלפניו אם יש תועלת להנצל מהם ומכל רע אשר יורו חכמי המזלות. וגם הזכרנו לפני רבינו שאם יתכן לפניו להורות כלל אחד ללמוד ממנו דרך התועלת לכל גזרה וגזרה לפי ענינה יכתוב אדונינו בלשון חכמתו. ואם לא נבין אנחנו אולי יבינו חכמי ארצינו. וכל מה שיתכן לפני מורינו להשיב על כל מה ששאלנו מפורש ושום שכל ישיב כדי שנוכל להבין כי לא נסינו ללכת בדרך זו החכמה והיא רחוקה ממנו. וגם שאלנו מלפני גאונינו אם יועיל שינוי מקום וגם הזכרנו דברי הפילוסוף. וגם חקרנו בדברי דיני השאלות שני דרכים. וכתבנו דברים בענין אחי הנולד ובניו וענין אחי האב אם יבינו מדת ימיו ומקריו על העתיד כמו מן האב וגם מאבי האב נשאל אם יכירו.

על הכל יתן עינו אדונינו הרב הגדול מאיר עינינו להשיב על כל דברי האגרת הזאת. כי עבדיך באו מארץ רחוקה לשאול מלפני כבודך. על כן אדונינו מחול על כבודך והשיבנו על כל שאיתלינו בכתב רשום אמת ולא יחסר דבר כדי שלא נצטרך לשאול פעם אחרת.

וכמה דברים נשאלו מלפני הגאונים הראשונים זכרם לברכה והם ענו את הכל וגם אתה תתן בידינו ותבוא נא שאלותינו כי עיני כל ישראל עליך. ואשרי המחכה ויגיע לראות תשובתך היקרה והמאירה. והיה זה שלום כי תעבור בארצינו ותנוח לגורלינו. וחיים רב לאדונינו הרב הגדול לעולם אשר ממנו דבר לא נעלם דורש טוב לעמו ודובר שלום לכל זרעו.

כבר שלחנו איגרות אחרות לפני רבינו ולא ידענו אם הגיעו לידו ויש באגרת הזאת דברים שלא היו באחרות. והיו באחרות דברים שאנו מסתפקין אם יתכן בעיני מרינו להשיב עליהן. והוא ענין אשר נמצא בספרי חכמי המזלות. וכן אמרו לעולם במולד אדם מקום הלבנה ברגע המולד היא המעלה הצומחת ברגע רדת הטפה ברחם. [ובמעלה] הצומחת ברגע המולד שם היתה הלבנה ברגע [רדת] הטפה. על כן לו ידענו רגע הטפה נוכל לדעת רגע המולד. ואם ידענו רגע המולד נוכל לדעת מתי היה רגע הטפה. ואמרו חכמים רובי הנולדים הם בקרוב מתשעה חדשים ומעמד הקצר רנ“ט. והאמצעי רג”ע. והארוך רפ“ז. ופעמים רפ”ו ופעמים ר"ף. והרויחו בחכמתם ונתנו פנים בכל זמן וזמן וכתבו דברים אחרים ארוכים שאין בנו כח להבין וחכם אחד הוסיף מדעתו והראה שני דרכים בחכמת הכוכבים ואמר כי פעמים שיצא הנולד קודם שבעת ימים מימי המעמד והאריך בדברי החכמה אשר פליאה דעת ממנו נשגבה לא נוכל לה.

ויודיענו אדונינו אשר ממנו לא נכחד כל דבר אם יוכל חכם בחכמת החזיון לבחור בעת היריון שעה ידועה או חצי שעה או שליש שעה פנויה מכל נזק תחלת יום או תחלת [לילה] שהיא שעה שאדם יכול לעמוד בה שתהיה ראוי לה תחלת כל דבר. ויוכל לכוין שיבוא המולד בעת רצון. וטוב הדבר מאד אפילו לא יוכל לבחור אלא יום אחד בכל שנה ושנה לבני דורו למספר השנים הבאות עד שבעים שנה או פחות או יתר כפי אשר תשיג חכמתו לחשבון הצריך לו לכל הזמנים הראויים למעמד הולד. והנה הורנו (רבנו) ז"ל להשמר מן הכוכב המזיק בעת משלו.

ואם יתכן בעיני רבינו להשיב על זה ישיב ויכתוב בכתב אחד בפני עצמו בדבר אין ראוי למסור אלא לצנועים. ואם ישר בעיני רבינו מענה כן ישלחנו מנאמן שיבוא לנאמן עד בואו למקום אחד ששמו מונטפשליר הסמוך לעיר נרבונא ועיר מרשיליא. ואם יאבה השם למלאת תאותינו שנראה כתב מאדונינו יהי נכתב ונחתם לאות אמת בשם הרב ר' יהונתן מרבני ארצינו וחסידיה.

ואם בדבר שאלותינו תחת דברי פינו סכלות ואחרית דברינו כסילות והעתרנו דברים לפני רבינו ולא דברנו כראוי לפניו הוא בחסדו ימחול על כבודו, על מה שיתכן בעיני מורינו להשיב ישיב דברי חפץ וכתוב יושר דברי אמת על כל מה ששאלנו להאיר עינינו ולשמח נפשינו. ויראה לנו דרך שלא נחוש לנסיוניות חכמי המזלות. כי יש בינינו מי שגבר עליו מרה שחורה במחשב על אלו השאלות אשר שאלנו באגרת הזאת ועל הכל ישלח דברו אדונינו לא יחסר דבר.

ואחרי אשר ימתיק בסוד דבריו הנעימים ונשמע מאתו האמת נסמוך עליו מן הכל ונקבל כהלכה למשה מסיני. ויהיו דבריו לששון ולשמחת לבב ותהי לשון חכמינו מרפא לקיים עולם מלא ועל מרינו גאונינו החיים והשלום.

ויודע לפני רבינו כי כתב אחד הובא בארצינו מענין ביאת המשיח³ שיבוא במהרה בימינו ונאמרו הדברים בשמך אשר באו אליך אנשים מארץ מרחק להגיד לך כי שם קם נביא בישראל ודבר על ביאת הגואל ואתה הודעת הדברים לבני פאס בכתב. ולשון כתבך אשר שלחת אליהם נראה בגבולינו וקול התור נשמע בארצנו ולא ידענו אמיתת הדברים. ועתה רבינו גאונינו מחול על כבודך והודיענו העיקר לבשר טוב ולהשמיע שלום. וברכות יעטה מורינו מאת אדון השלום. בימיו תושע יהודה וישראל וישראל ישכון לבטח.

תשובת הרמבם ז"ל לחכמי צרפת

מי זאת הנשקפה כמו שחר יפה כלבנה ברה כחמה איומה כנדגלות. הגיעה שאלת אלופינו ומיודעינו החכמים המבינים יודעי דת ודין הדרים במונטשפליר יגן השם בעדם וירבה חכמתם ויגדיל תורתם ויצו אתם את הברכה באסמיהם ובכל משלח ידיהם כחפץ אחיהם ורעיהם המתפלל בעדם השמח בשלותם משה בר' מימון זצ"ל הספרדי:

והיא העידה על טוהר נפשם ויפי דעתם ושהם רודפים אחרי החכמות ומחפשים בחדרי התבונות ורצים לעלות במעלות הידיעות למצא דברי חפץ וכתוב יושר ולהבין הדבר והפשר. תהי יד ה' לעזרם ולפתוח להם כל סתום ולישר כל עקוב אמן:

הבנתי באותה השאלה אף על פי שענפיה מרובין כל אותם השריגים אילן אחד הוא עקרם והוא כל דברי הוברי שמים החוזים בככבים. והדבר ידוע שלא הגיע אליכם החבור שחברנו במשפטי התורה שקראנו שמו משנה תורה. שאלו הגיע אליכם מיד הייתם יודעים דעתי בכל אותם הדברים ששאלתם. שהרי בארנו כל זה הענין בהלכות עבודה זרה וחוקות הגוים (פרק י"א הלכה ח'). וכמדומה לי שיגיע אליכם קודם תשובה זו, שכבר פשט באי סקיליא כמו שפשט במזרח ובמערב ובתימן. ועל כל פנים צריך אני לבאר לכם:

דעו רבותי שאין ראוי לו לאדם להאמין אלא באחד משלשה דברים. הראשון דבר שתהיה עליו ראיה ברורה מדעתו של אדם כגון חכמת החשבון והגמטריאות והתקופות. והשני דבר שישיגנו האדם באחד מחמשת הרגשות כגון שידע בודאי שזה אדום וזה שחור וכיוצא בזה בראיית עינו. או שיטעם שזה מר וזה מתוק או שימשש שזה חם וזה קר. או שישמע שזה קול צרוד וזה קול הברה או שיריח שזה ריח ערב וזה ריח באוש וכיוצא באלו. והשלישי דבר שיקבל אותו האדם מן הנביאים או מן הצדיקים:

וצריך כל בעל דעה לחלק בדעתו ובמחשבתו כל הדברים שהוא מאמין בהם ויאמר שזה האמנתי בו מפני הקבלה. וזה האמנתי בו מפני ההרגשה וזה האמנתי בו מפני הדעה. וכל מי שיאמין בדבר אחר שאינו משלשת המינים האלו עליו נאמר (משלי י“ד ט”ו) פתי יאמין לכל דבר:

וכן צריכים אתם לידע שכבר חברו הטפשים אלפי ספרים בהבל וריק. וכמה אנשים גדולים בשנים לא בחכמה אבדו כל ימיהם בלמידת אותם הספרים ודמו שאותן ההנליות חכמות. ועלה על לבם שהם חכמים מפני שידעו אותן החכמות. שהדבר שטועין בו רוב העולם או הכל אלא אנשים יחידים השרידים אשר ה' קורא הוא הדבר אשר אני מודיע אתכם. והוא החלי הגדול והרעה החולה שכל הדברים שימצא האדם אותם כתובים בספרים יעלה על לבו בתחלה שהם אמת. וכל שכן אם היו הספרים קדמונים. ואם נתעסקו אנשים רבים באותם הספרים ונשאו ונתנו בהם מיד יקפוץ דעתו של נמהר שאלו דברי חכמה ויאמר בלבו וכי לשקר עשה עט סופרים ובחנם נשאו ונתנו באלו הדברים?

וזו היא שאבדה מלכותנו והחריבה היכלנו והגיעתנו עד הלום שאבותינו חטאו ואינם לפי שמצאו ספרים רבים באלה הדברים של דברי החוזים בכוכבים שדברים אלו הם עקר עבודה זרה כמו שבארנו בהלכות עבודה זרה, טעו ונהו אחריהן ודימו שהן חכמות מפוארות ושיש בהן תועלת גדולה. ולא נתעסקו בלמידת מלחמה ולא בכיבוש ארצות אלא דמו שאותן הדברים יועילו להם. ולפיכך קראו אותן הנביאים סכלים ואוילים. ודאי סכלים היו ואחרי התוהו אשר לא יועילו הלכו:

דעו רבותי שאני חפשתי בדברים אלו הרבה ותחלת מה שלמדתי היא חכמה זו שקורין גזרת הכוכבים כלומר שידע ממנה האדם מה עתיד להיות בעולם או במדינה או במלכות זו ומה יארע לאיש זה כל ימיו. וגם קראתי בכל עניני עבודה זרה כולה כמדומה לי שלא נשאר חבור בעולם בענין זה בלשון ערבי שהעתיקו אותו משאר לשונות עד שקראתי אותו והבנתי עניניו וירדתי עד סוף דעתו. ומאותם הספרים נתברר לי טעם כל המצות שיעלה על לב כל אדם שאינן דברים שיש להם טעם אלא גזרת הכתוב. וכבר יש לי חבור גדול בענין זה בלשון ערבי בראיות ברורות על כל מצוה ומצוה ולא לכך הוצרכנו עתה. ואני חוזר לענין שאלתכם:

דעו רבותי שכל אותן הדברים כולן של גזרת הכוכבים שהם אומרים יארע כך ולא יארע כך ומולדו של זה ימשוך אותו שיהיה כך ויארע לו כך ולא יארע כך, כל אותן הדברים אינן דברי חכמה כלל וטפשות הם, וראיות ברורות שאין בהן דופי יש לבטל כל עקרי אותן הדברים ומעולם לא נתעסק בענין זה ולא חבר בו אחד מחכמי האומות שהם חכמים ודאי ולא חברו אותם החבורים כלם ולא עשו אותה הטעות שקראו אותה חכמה אלא הכשדים והכלדיים והכנעניים והמצרים. וזו היתה דתם באותם הימים:

אבל חכמי יון והם הפלוסופים שחברו בחכמות ונתעסקו בכל מיני מדע מהתלים ושוחקים ומלעיבים באלו הארבע אומות שאמרתי לכם ועורכים ראיות לבטל כל דבריהם שרש וענף. וגם חכמי פרס הכירו והבינו שכל אותן החכמות שעשו הכשדים והכלדיים והמצרים והכנעניים הם שקר וכזב. ואל תדמו שאותן הדברים אין שם ראיה להם לפיכך לא נאמין בהם אלא ראיות ברורות ונכונות אין בהם דופי יש לבטל כל אותן הדברים ולא ידבק באותן הדברים אלא פתי שיאמין לכל דבר או מי שירצה לרמות את אחרים:

ודעו רבותי שחכמת הכוכבים שהיא חכמה ודאית היא ידיעת צורת הגלגלים ומניינם ומדתם ודרך הילוכם וזמן סביבת כל אחד ואחד ונטייתם לצפון או לדרום וסביבתם למזרח או למערב ומסלול כל כוכב ודרכו האיך הוא. בכל זה וכיוצא בו חברו חכמי יון ופרס והודו חיבורים והיא חכמה מפוארה הרבה הרבה. וממנה יודע עלית לקיית המאורות ומתי ילקו בכל מקום וממנה יודע מאי זה עלה יראה הירח כך כקשת והולך ומתגדל עד שישלם ויחסר מעט מעט. וממנה יודע מתי תראה הלבנה או לא תראה. ומאי זה טעם יהיה יום ארוך ויום קצר. ומאי זה טעם יעלו שני כוכבים כאחד ולא ישקעו כאחד. ומאי זה טעם יום זה במקום זה שלוש עשרה שעות ובמקום אחר חמש עשרה או שש עשרה או עשרים והוא יום אחד. ובמקום יהיה היום והלילה שוים. ובמקום יהיה היום כמו חדש או שני חדשים או שלשה עד שימצא מקום שתהיה כל השנה יום אחד שש חדשים יום וששה חדשים לילה. וכמה ענינות המתמהין יודעו מאותה החכמה והכל אמת בלא ספק. וזהו חשבון תקופות שאמרו חכמים (שבת ע“ה ע”א) שהיא חכמה ובינה לעיני העמים. אבל אלו הדברים של הוברי שמים הטפשים שאינן כלום. והריני מבאר לכם ראשי פרקים מאלו הדברים שהם כבשונו של עולם:

דעו שכל חכמי אומות העולם והם הפלוסופים הגדולים בעלי השכל והמדע הסכימו כולם שיש לעולם מנהיג והיא מסבב הגלגל ואין הגלגל מסבב מאליו. ויש להם ספרים רבים להביא ראיה ברורה על זה ובזה לא נחלקו בעלי מדע. ויש ביניהם מחלקת גדולה בזה העולם כולו שהוא הגלגל ומה שבתוכו.

רובן אומרין שאינו הווה נפסד אלא כך עומד היה ויהיה לעולם ולעולמי עולמים. כמו הקב"ה שהוא מסבב אותו מעולם כך היה זה סובב וזה מסבב ושניהם ביחד לא היה זה בלא זה:

ויש מהם מי שאומר שזה הגלגל היה והאל בראו. אבל יש שם דבר אחד מצוי עם הבורא כמו החומר ביד היוצר. מאותו הדבר המצוי עמו הוא עושה כל מה שירצה. פעמים יעשה מקצת אותו החומר שמים ומקצתו ארץ. ופעמים אם ירצה יקח אותו המקצת שעשה ממנו שמים ויעשה ממנו דבר אחר אבל להוציא יש מאין אי איפשר:

ויש מן הפלוסופים מי שאומר כמו שאמרו הנביאים שהקב"ה ברא כל הנבראים מאין ושאין עם הבורא דבר אחר אלא הנברא שהמציאו. ובזה הדבר היא המחלקת הגדולה וזה הוא הדבר שהכירו אברהם אבינו. וכבר נתחבר בזה אלף ספרים בראיות שיערך כל אחד ואחד לחזק דבריו:

ועקר התורה היא שהאל לבדו ראשון והוא ברא הכל מאין וכל מי שלא יודה בזה כפר בעקר וקצץ בנטיעות. וכבר חברתי אני חבור גדול בלשון ערבי בענינות אלו. ובארתי הראיות הברורות על מציאות הבורא ושהוא אחד ושאינו גוף וגויה. ושברתי כל אותן הראיות שאומרין הפילוסופים שהן ראיות שהעולם לא נברא. וגם פרקתי כל הקושיות הגדולות שהקשו עלינו על שאנו אומרים שהאל ברא כל יש מאין:

וכל אלו השלש כתות של חכמי העולם מקודם ועד עתה בין אלו שאמרו שאין הגלגל נברא אלא כך היה ויהיה לסולם. בין אלו שאמרו שהאל בראו מאותו החומר המצוי אצלו תמיד. בין אלה שאמרו כמו שאמרו כל הנביאים שאין שם דבר אחר עומד עם האל אלא הוא לבדו וכשרצה הוא המציא עולם זה כרצונו מאין. כל אלו השלש כתות מסכימים לכל מה שיהיה בזה העולם התחתון מהיות כל נפש חיה וכל אילן וכל מין עשב וכל מחצב ממיני המחצבות הכל האל עושהו בכח שיבא מן הגלגלים והכוכבים. ושכח הבורא צף בתחלה על הגלגלים והכוכבים. ומן הגלגלים והכוכבים יצוף ויפשט בזה העולם ויהיה כל מה שיהיה. וכשם שאנו אומרים שהקב"ה עושה אותות ומופתים על ידי המלאכים כך אלו הפלוסופים אומרים שכל אלו הדברים הנעשים בטבעו של עולם תמיד על ידי הגלגלים והכוכבים הן נעשים. והם אמרו שהגלגלים והכוכבים בעלי נפש ומדע הם:

וכל אלו הדברים אמת הם. וכבר בארתי אני בראיות שכל אלה הדברים אין בהן הפסד בדת. ולא עוד אלא שהבנתי דברי חכמים מכל המדרשות שהם אומרים כּמו שאמרו הפלוסופים. ואין בין חכמי ישראל ובין הפלוסופים באלו הדברים מחלקת כלל כמו שבארתי באותם הפרקים:

וכל אלו השלש כתות של הפלוסופים שאמרו שהכל על ידי הגלגלים והכוכבים יעשה יאמרו שזה שיארע לכל אחד ואחד מבני אדם מן המאורעות הוא קרי ואין לו עלה מלמעלה ולא יועיל בו מולד ולא טבע. ולא שנה אצלם זה האיש שטרפו ארי כשפגע בו או זה העכבר שטרפו החתול או זה הזבוב שטרפו העכביש. ולא שנה זה שנפל עליו גג והרגו או אבן שנדלדלה מן ההר ונפלה על אילן ונשבר או על אבן אחרת ונשברה. כל זה יאמרו אקראי בעלמא הוא. גם אלו בני אדם הנלחמים זה עם זה על מלכות גדולה כמו עדת כלבים שנלחמים על הנבלה. ואין לזה סבה מן הכוכבים. גם היות זה רש וזה עשיר זה בעל בנים וזה עקור יאמרו כל הפלוסופים שהוא קרי. כללו של דבר יאמרו מאורעות כל אחד ואחד בין מן האדם בין בן הבהמה בין מן האילנות והמחצבות הכל קרי. אבל היות המונים כולם ודברים הכלולים בכל העולם שאין בו מעשה נפש היה הכל מכח הגלגלים שעקרו מעם הקב"ה:

ובזה היא המחלקת, שבעלי דת האמת והיא דת משה רבינו לא יאמרו שמאורעות בני האדם קרי אלא במשפט כמו שאמרה תורה (דברים ל"ב ד') כי כל דרכיו משפט. ופירש הנביא (ירמיה ל“כ י”ט) אשר עיניך פקוחות על כל דרכי בני אדם לתת לאיש כדרכיו וכפרי מעלליו. ועל זה הזהירה תורה והעידה ואמרה לישראל (ויקרא כ“ו י”ד) אם לא תשמעו לי ואביא עליכם פורענות. אם תאמרו שאותה הפורענות אינה יסורין על חטאתיכם אלא קרי ומאורע שמשאר מאורעות שאותה הפורענות אינה יסורין על חטאתיכם אלא קרי ומאורע שמשאר מאורעות שארעו בקרי אני אוסיף עליכן מאותו הקרי, זה הוא שכתוב (שם כ“א וכ”ח) ואם תלכו עמי קרי והלכתי עמכם בחמת קרי. וזהו עקר דת משה רבינו שכל מאורעות שאירעו בני אדם דין ומשפט. וכן אמרו חכמים (שבת נ“ה ע”א) אין מיתה בלא חטא ואין יסורין בלא עון:

ודעו רבותי שעקר מעקרי דת משה רבינו וגם הפלוסופים כולם מודים בו שכל מעשה בני אדם מסור להם ואין שם כופה ולא מושך אלא אם ירצה אדם יעבד את ה' ויהיה חכם ויושב בבית המדרש יעשה. ואם ירצה לילך בעצת רשעים ולרוץ עם הגנבים ולצפון עם הנואפים יעשה. ואין שם מעשה ולא מולד שמושך אותו לאחד מן הדרכים כלל. לפיכך נצטוה ונאמר לא עשה כך ולא תעשה כך. וכמה דברים בארנו בענינות אלו ברב החבורים שיש לנו בלשון ערבי בפירוש המשנה ובשאר החבורים. וכן יש לנו לדעת שאין מאורעות בני האדם כמאורעות הבהמה כמו שאמרו הפלוסופים:

נמצא בדברים אלו שלש מחלקות. כיצד הגע עצמך שראובן זה בורסי ועני ומתו בניו בחייו. ושמעון בסם ועשיר והרי בניו לפניו. יאמר הפלוסוף על זה קרי. ואיפשר שיהיה ראובן בסם ועשיר ויהיו לו בנים ואיפשר שיעני שמעון ויחזור בורסי וימותו בניו וכל זה קרי בעולם. ואין שם טבע בעולם ולא כח מכוכב שגרם לזה האיש שיהיה כך או לא יהיה, אלו דברי הפלוסופים:

והדבר השני דברי בעלי גזרת הכוכבים ששמעתם דבריהם ופשטו הבליהם אצלכם שהם אומרים שאי אפשר שישתנה דבר זה לעולם. ולעולם לא יהיה ראובן אלא בורסי ועני ואין לו בן שכך נתן כח הגלגל בעת לדתו. וגם שמעון אי אפשר שיהיה אלא בסם ועשיר ויחיו בניו כמו שנתן כח הגלגל בעת לדתו:

ואלו שני הדרכים או אלו שני הדברים שקר הם אצלנו. דברי האצטגנינין שקר מפני הדעת שכל אותן ההבלים שאמרו כבר בטלה אותם הדעת הנכונה בראיות ברורות. וגם הם שקר אצלנו מפני קבלת הדת שאלו היה הדבר כן מה הועילה התורה והמצוה והתלמוד זה האיש. וכן כל איש ואיש אין כח בו לעשות כלום מדעתו והרי דבר אחר מושך אותו על כרחו להיות כך ושלא להיות כך ומה יועיל הצווי או התלמוד. נמצא דברי אלו הטפשים מבטלים עקרי דת משה רבינו יתר על שהדעת מבטלת דבריהם בכל אותן הראיות שאומרים הפלוסופים לבטל דברי הכשדים והכלדיים וחבריהם. וגם דברי הפלוסופים שאומרים שהדברים אלו קרי שקר הם אצלנו מפני קבלת הדת:

ודרך האמת שעליה אנו סומכים ובה הולכין היא שאנו אומרים שזה ראובן ושמעון אין שם דבר שמושך זה להיות בסם ועשיר וזה בורסי ועני. ואפשר שישתנה הדבר ויהיה הפך כמו שאומר הפלוסוף. אבל הפלוסוף אמר שזה קרי. ואנו אומרים שאינו קרי אלא דבר זה תלוי ברצון מי שאמר והיה העולם וכל זה דין ומשפט. ואין אנו יודעים סוף חכמתו של הקב“ה ולידע באיזה דין ומשפט גזר על זה להיות כך ועל זה להיות כך כי לא כדרכנו דרכיו ולא כמחשבותינו מחשבותיו. אבל חייבים אנו לקבוע בדעתנו שאם יחטא שמעון ילקה ויעני וימותו בניו וכיוצא בזה. ואם שב ראובן ותקן דרכיו וחפש במעשיו והלך בדרך ישרה יעשיר ויצליח בכל דרכיו ויראה זרע ויאריך ימים. זה הוא עקר הדת. ואם יאמר אדם והרי רבים עשו זה ולא הצליחו, אין זו ראיה. היה להם עון הגורם או יסורין לנחול דבר שהוא טוב מזה. כללו של דבר אין דעתנו משגת דיני הקב”ה בבני האדם היאך הם בעולם הזה ולעולם הבא⁴:

ודאמרינן עלה מעקרא היא שכל דברי החוזים בככבים שקר הם אצל כל בעלי מדע. ואני יודע שאפשר שתחפשו ותמצאו דברי יחידים מן החכמים בתלמוד ובמדרשות שדבריהם מראים שבעת תולדתו של אדם יגרמו לו הככבים כך וכך. אל יקשה זה בעיניכם שאין הדרך שיניח אדם הלכה למעשה ויהדר אפכרי ואשנויי. וכן אין ראוי להניח דברים של דעת ושכבר נתאמתו בראיות וינער כפיו מהם ויתלה בדברי יחיד מן החכמים שאפשר שנתעלם ממנו דבר. או שיש באותן הדברים רמז. או אמרן לפי שעה ומעשה שהיה לפניו: הלא תדעו שהרי כמה פסוקים מן התורה הקדושה אינן כפשוטן. ולפי שנודע בראיות של דעת שאי אפשר שהיה הדבר כפשוטו תרגמו המתרגם תרגום שהדעת סובלת: ולעולם אל ישליך אדם דעתו אחריו שהעינים לפנים הם ולא לאחור. וכבר הגדתי לכם את כל לבי בדבר זה:

על עסקי המשיח שהגיעו אליכם משמי לא היה כך המעשה ולא במזרח היה באספהאן. אבל בתימן עמד איש יש לדבר היום כמו שתים ועשרים שנים ואמר שהוא שליח מישר דרך לפני המלך המשיח ואמר להם שהמשיח בארץ תימן. ונתקבצו אנשים הרבה יהודים וערביים והיה מסבב בהרים. וכתבו לי אחינו שבתימן כתב גדול יודיעו לי דרכו ומשפטו וחדושיו שחדש להם בתפלות ומה שהוא אומר. ואמרו שכבר ראו מנפלאותיו כך וכך. ושאלו לי על זה: והבנתי מכל הדברים שאותו האיש העני חסר דעת וירא השם אבל אין בו חכמה כלל. ושכל מה שאומרים שעשה או נראה על ידו שקר וכזב. ופחדתי על היהודים אשר שמה וחברתי להם כמו שלש ארבע קונדרסים בענין המשיח וסימניו וסימני הזמן שיראה בו והזהרתי אותם שיזהירו זה האיש שמא יאבד ויאבד הקהלות: כללו של דבר לאחר שנה נתפש וברחו כל הנלוים אליו. ואמר לו מלך מן הערבים שתפשו מה זה שעשית. אמר לו אמת עשיתי וכדבר ה' עשיתי. אמר לו ומה המופת שלך. אמר לו תחתך ראשי ואני אחיה מיד. אמר לו אין לך אות גדול מזה. ודאי אני וכל העולם אאמין ואדע כי שקר נחלו אבותי. מיד הרגו אותו העני. תהא מיתתו כפרה לו ולכל ישראל: וענשו היהודים ברב המקומות ממון. ועד עתה יש שם חסרי דעת יאמרו עתה יחיה ויעמוד: כך היו הדברים ואם שמעתם שהגיע כתבי לפאס שמא אותן הדברים ששלחתי לתימן הועתקו והגיעו לפאס.

וכבר אמרתי לכם שכל דקדודי השאלות שלכם בענין זה שכולם שריגי אילן אחד הם. ואני אצוה לכם בדעתי גודו אלנא וקצצו ענפוהי וגו' (דניאל ד' י"א) ונטעו במקומו עץ הדעת טוב ורע ואכלו טובו ופריו ושלחו ידיכם וקחו גם מעץ החיים: הקב"ה יזכנו ויזכה אתכם לארות פריו ולשבוע מטובו עד אשר נחיה לעולם. אמן:

נכתב בנחץ גדול בי“א בתשרי אתק”ז לשטרות בארץ מצרים. ישע יקרב:

אל יאשימוני רבותי על קוצר הדברים שהכתב מוכיח שכתבתיו לשעתו. כי הייתי טרוד הרבה מרוב עסקי האומות. והאל יודע לולי הרב ר' פנחס שלח שליח והפציר בי עד בוש ולא זז מפני עד שכתבתיו לא הייתי משיב עתה לפי שאין לי פנאי. ובעבור זה תדינוני לכף זכות. ושלום אחי ורעי ורבותי ירבה ויגדל לעד. אמן:

[תובל האגרת לפני מושב האיתנים מוסדי ארץ חכמי ארץ צרפת הדרים במונטפישליר ובארשם הרב החכם ר' יהונתן הכהן היקר שצ"ו:]

---

מאמר מיוחד:

מאת

זאב יעבץ

מכבוד ג“ק מרן שר האומה רבנו אברהם יצחק הכהן קוק שליט”א!

(לעומת שיטת המחבר רבי זאב יעבץ זצ"ל).

את כל דברי הכבוד וההערצה הנכונים אשר הביא הרב המחבר ז“ל לרבינו הרמב”ם זצ“ל ראוי להעמיד בשורה היותר כבודה בספרותנו. אולם מה שהוציא מכלל זה את הספר המדעי המרכזי של הרמב”ם שהוא “המורה”, שמתח עליו קו של תוהו, כמעט כאותה המדה אשר מדדו לו המקטרגים שקמו נגדו בחייו ובדורות הסמוכים אחריו, לא נוכל להסכים לו. בדורותינו וכמה דורות שלפנינו ששקטו הרוחות ושמש הצדקה של הרמב“ם פרשה את אורה על פני כל אופק היהדות, נכנס גם “המורה” בכלל ספרי קודש שהם קניני התורה, וחלילה לנו לנהוג בו מנהג של זלזול, וחובתנו היום לא רק לדון את דבריו לכף זכות, כי אם גם להתעמק בהם ולמצות את מדותיו בתור מדותיה של תורה; כמו בגופי הלכותיה של תורה ישנם פנים שונים וחילוקי דעות, ואנו נוהגים לקיים בהם את מדת התורה של עשה אזנך כאפרכסת ושמע דברי המטהרים ודברי המטמאים, דברי המזכים ודברי המחייבים, דברי הפוסלים ודברי המכשירים, מפני שכולם נתנו מרועה אחד, אע”פ שלענין ההלכה למעשה ישנה הכרעה מיוחדת לאחת מן הדעות, כך מדה זו עצמה נוהגת בהלכות הדעות והאמונות שהעלו חכמי ישראל המוחזקים לאבות האומה גדולי התורה ואנשי הקודש, חלילה לנו להקל ראש נגדם, ולהחליט על אחת מדעותיהם שהם דברים חיצונים, ושהם נדחים מגבול ישראל, וקל וחומר שאסור לנהוג מנהג זה נגד דעותיו של אביהם של ישראל המאיר עיני הדורות בתורתו חכמתו וקדושתו, רבינו הרמב“ם ז”ל. וגם באילו הדעות אשר אנו מוצאים שרבים מחכמי הדורות חולקים עליהן יכולים אנחנו רק לומר שהננו מוכרעי מוכרעים להחזיק בהדעות שרוב גדולי ישראל נטו אליהן, אבל חס לנו להחליט על דעותיו של רבינו הגדול שהן דעות חיצוניות חלילה! ואחרי שרבינו הרמב“ם שתורת ד' היתה מקור חייו מצא את לבבו נאמן לד' ולתורתו ועמו באלה הדעות, הלא זה הדבר בעצמו הוא הצד המכריע, שאין בהן דבר שיוכל להטיל טינא בלב או לדחות את מי שהוא מקדושת התורה וקדושת ישראל. וההכרעה בזה היא נתונה לפי המצב הנפשי ותפיסת הציורים הרוחניים של כל אחד לפי תכונתו והכל לפי מה שהוא אדם. אין שום ספק שישנם אנשים שדעות מיוחדות פועלות עליהם פעולה טובה, לקשר את לבבם לקדושה ולטהרה לאמונה ולעבודה לתורה ולמצוה, וישנם אנשים אחרים שדוקא דעות אחרות הן מסוגלות לקרב את לבבם לכל הדברים הקדושים והנשגבים הללו, ואם הדעות שנתפרשו בספר המורה התאימו לרוח קדושתו ותוקף אמונתו ודבקות עבודתו הקדושה והאמיתית של הענק הגדול מאור הקודש רבינו הרמבם ז”ל, לכל אוצר הטוב והקודש, לכל הזהירות והזריזות לכל הקדושה והטהרה ולכל תוקף יראת השם יתברך ואהבתו, שהיתה תמיד כשלהבת אש קודש בלבבו הטהור, אין שום ספק שרבים מאד הנם בישראל שאלה הדעות עלולות לפעול עליהם את הפעלת הקודש הזאת לטובה. ואם גם ימצאו רבים שאינם יכולים לקשר את מערכי רוחם באמונת אומן עם כל הדעות הנאמרות בספר המורה, הרשות נתונה להם לקשר את מחשבת לבבם גם עם הדעות של גדולי ישראל אשר סללו להם דרך אחרת, אבל חלילה לנו להוציא לעז של חיצוניות וקל וחומר של יוניות וזרות על אלה הדעות, אשר קדשתם רוחו הקדוש של רבינו הגדול הרמב“ם ז”ל.

ואני תמה איך נוכל להעלים את עינינו מלהחזיק טובה לרבינו הרמב“ם על עבודתו הגדולה בספר המורה, להעמיד את יסוד קדושת האמונה על טהרתו ולהרחיק את ההבלים הנוראים של ההגשמה באלהות מעל גבול ישראל. נקל לנו לתאר מה היה גורל האמונה, לולא עבודתו הקדושה הזאת אשר עבד בה במסירות נפש כל כך ואשר סבל עליה סבלות כל כך נוראה, אשר רק נפש קדושה כנפשו הגדולה היתה יכולה לעבור עליה בכל כך דרך נועם ושלום ומפעלו זה גרם שב”ה בכלל תמה ונכרתה אמונת טעות זו מלב האומה כולה, ונקבע יסוד בכל לב בעיקר הדת, להאמין באמונה שלמה שהקב"ה אין לו גוף ולא ישיגוהו משיגי הגוף ואין לו שום דמיון כלל. וד' יודע עד איזה מדרגה של הבל והזיה היתה יכולה הטעות של אמונת ההגשמה להגיע לולא בא רבינו להציל את נשמת האמונה ממצולות הטעיה הזאת, ועד כמה היתה הכפירה והשלילה אוכלת אותנו אלמלי היה המצב של האמונה כל כך המוני וגס בדורות אשר המדעים וחופש הדעות התפשטו בהמון במדה כל כך גדולה, והדבקות של קדושת התורה והמסורת היא כל כך רפה בלב המונים רבים, ואיך היתה ההרגשה הכללית כלפי האמונה בכללה לולי קדם רבינו הגדול להופיע עליה באור טהרתו הנפלאה.

כל הקושיות שהרב המחבר ז“ל מקשה על רבינו על אשר אחז בהפלוסופיא האריסטואית והחכמה הערבית, שכבר הרעישו עולם עליהם החולקים על רבינו בעת אשר הופיע הספר בזמנו, לא היו ראויות שעוד הפעם יעשו למטעמים בספרותינו הנאמנה, כי דבר ידוע הוא שלא הלך בעינים עצומות אחרי אריסטו ואחרי הפילוסופים הערבים מפרשי דבריו, רק הוא ז”ל חקר ובחן וזיקק את הדברים לפי כל הכחות של המדעיים שהיו בזמנו ועוד יותר מהגבול שלהם, ואחרי בירור הדברים, שנתבררו לו שלא היו בהם משום סתירת יסודי התורה והיתה דעתו נוטה אליהם, לא כיחד את האמת להגיד שהם הנם דעותיו, ומצא לנכון לפרש על פיהם דברי תורה שבכתב ושבעל פה. ואיזה זרות או אשמה יש כאן אפילו אם נאמר שעכשיו נראים הדברים באופן אחר, וכי יכולים אנו לומר שבדברים הרוחניים הללו שעסק בהם רבינו בספר המורה, ישנם ראיות מכריחות על הפרטים, די לנו שהעקרים הכלליים שהם יסודי הדת, מציאות השם יתברך ואחדותו ושלילת הגשמיות הנם דברים מוכרעים אצלו גם מצד המדע, אבל יתר הדעות הרי הם דברי חזון שכל מה שדעתו של אדם נוטה אליהם, על פי סדרי חכמה, נאמר עליהם שהם, מוכרעים או ברורים באופן מושאלי ויחוסי, ורבינו אחרי שמצא שאין סתירה ליסודות התורה מאלה הדברים הפרטיים שהמדע היותר תרבותי שהיה נהוג אז נטה אליהם, עמד על זה, וכאשר ראה שהרבה מהמשכילים שדעתם נוטה אל הדעות הללו, הם עוזבים את התורה או מפקפקים באמונה מפני סתירות שהם חשים בין הדעות התרבותיות הללו ובין התורה, על כן פרסם הוא ז"ל שהחלק המבורר, שבדעות התרבותיות ההן אין בהן סתירה לדברי תורה, ואדרבא לימד שהן מתחזקות מצד התורה, ובזה העמיד את יסוד האמונה על טהרתו בלב רבים והציל בזה את חיי התורה והמסורת לדורות רבים.

ולא נוכל בשום אופן להסכים לדברי הרב המחבר ז“ל במה שכתב בפליאתו: ועד עולם יפלא על רבנו המעמיק הזה כי ראה רק את הדמיון הרפה והחור מאד, אשר תדמה חכמת יון אל תורת ישראל למראית עין כהה ואת החוטים הדקים היורדים ונוקבים עד התהום המבדילים והמפרידים בין שניהם ועושים אותם כמעט שני הפכים גמורים, לא שזפה עינו החדה והטהורה, עד כי לדעתו אין להבדיל מאומה בין דעות תורתנו ודעות חכמי יון וערב. הפליאה הזאת באמת מוסבת היא על הרב המחבר ז”ל, ולא על רבינו הגדול הרמב“ם זצ”ל. הרמב“ם ז”ל הבדיל הבדלה תהומית שאין למעלה הימנה, בעצם המהות של התורה כלפי חכמת יון, וזאת היא ההבדלה שבין קודש לחול אחרי אשר קבע הוא ז“ל שלשת יסודות עקריים ששום מעיין בספר המורה, לא יוכל לזוז מהם, והם: האחד שהנבואה היא למעלה מכל המושג של השכל האנושי כלו, ומה שלא יושג כלל בשכל האנושי הרי הוא נודע בבירור על ידי הנבואה, שהיא דבר ד'. השני הוא יסוד חידוש העולם, שבזה עקר את כל המבט האלילי היוני, על כל ההויה כולה, והשיב לנו את ארחות הקודש של התורה שהוא התוכן של המבט היהדותי המקורי על כל ההויה, והוא ההיפוך הגמור מהמבט היוני האחוז בקדמות העולם. ולא כמו שכתב המחבר ז”ל על פי שיטתו, שע“י החוטים הדקים המבדילים והמפרידים בין דעות תורתנו לדעות חכמי יון וערב, עושים אותם רק כמעט לשני הפכים גמורים לדעת רבינו ז”ל. לא רק כמעט שני הפכים גמורים הם, אלא שני הפכים גמורים לגמרי בהחלט, כי ההבדל בין המושג של הקדמות וחזיון העולם האלילי, שהם “אלהא די שמיא וארקא לא עבדו”, לחזיון העולם הישראלי שד' אחד “הוא יוצר כל נוטה שמים לבדו ויוסד הארץ מי אתו”, הוא הבדל כל כך נשמתי עד שאין בו אפילו צד אחד, או נקודה אחת ממשית, שאנחנו יכולים לומר עליהם באמת שהם דומים זה לזה.

והיסוד השלישי הוא יסוד ההשגחה הפרטית במין האדם בכל פרטיו ומעשיו שהוא ההיפך הגמור מכל צביון ההכרה של חכמת יון, אשר אמרה כמאמר הפושעים מעולם, “עזב ד' את הארץ”. כל זה הוא הבדל נורא, וההפכיות הגמורה המתבלטת על ידי שלשת היסודות הללו שקבעם רבינו הגדול בחכמתו ובקדושתו הגדולה להיות חיץ נצח בין הקודש ובין החול, בין חכמת יון האנושית ובין חכמת ישראל האלקית. זו היא הפכיות מוחלטה, שאפיו אם נמצא אי אלו פרטים של דמיון בסגנוני הדברים בין שני אלה, סוף כל סוף קיים ועומד בעינו הדבר, ולא קרב זה אל זה, ולעד יאמר בזה במובן הרוחני והחכמתי כמו במובן הגזעי והטפוסי הלאומי והמסורתי: “הן עם לבדד ישכן ובגוים לא יתחשב”!

ותמהני על הרב המחבר ז“ל, איך לא העמיק להבין בשיטת רבינו הגדול שההבדלים באי אלה מושגים, לציין על ידם את ההפרש העצמי שביניהם, אינם ניתנים להיות משוערים על פי הביטויים השונים שאנו מבדילים ביניהם בין שהם רבים או מעטים, רק העיקר הוא העומק התוכן שבענין. ולמשל בשעה שהרמב”ם אומר שההבדל בין המציאות של הבורא ברוך הוא למציאות כל הנמצאים הוא: בין חיוב המציאות לאפשרות המציאות, הכל מבינים, שבהבדל הזה כלולים כל ההפרשים וההבדלים, שאין להם סוף, ואם אנחנו מדברים אחר כך, על דבר סגנונות של דימויים, כמו ההליכה בדרכי השם יתברך ו“זה אלי ואנוהו הוה דומה לו מה הוא רחום אף אתה רחום וכיוצא בזה”, הכל מבינים שאין כל הדברים הללו, ואפילו אם ירבו מאד מזיזים את ההבדל האין סופי שבין הבורא לנבראים, והפסוק “ואל מי תדמיון אל” עומד הוא במילואו גם אחרי כל הביטויים הללו הנראים כמו נקודות של דמיון. וכיוצא בזה הוא צד הדמיון שדמה הרמב"ם את חכמת יון לחכמת ישראל, שלא בא אלא מצד איזה תארים חיצוניים, שהם נתפסים בלבבות מצד הציור השכלי האנושי, אבל ההבדלה שביניהם היא הבדלה עצמית טפוסית, יותר מכל מה שאפשר לבאר בהרבה מאמרים המדברים בענינים צדדיים פרטיים בנדון זה.

ואחר שיסודו של הרמב“ם הוא שהידיעה הנבואית והבאה מתוך דבר ה' ברוח הקודש, יש לה מקור יותר נשגב מכל מה שרוח האדם יוכל לשער בשכלו האנושי, יכולים אנחנו להבין שגם אותן הידיעות שמצא רבינו בהדברים שטפלו בהם הפילוסופים על פי ההשכלה האנושית שהנם מתדמים לידיעותיה של תורה אין הדמיון בהם אלא חיצוני. ואע”פ שהסגנון של הידיעה יוכל להיות שוה בהם, אבל הקיבול הנפשי הפנימי של הדברים הוא רחוק זה מזה מאד כהמרחק שיש בין החול ובין הקודש.

ומה שהאריך הרב המחבר לקבול על רבינו הרמב“ם שנאצלה על מורה הנבוכים מן הפלספה היונית להחליט שהמדות הטובות והמעשים הטובים לא נחשבו בעיניה, אין הדבר כן כלל, כי החתימה של המורה, בפרק נ”ד לשלישי הרי היא אומרת מפורש שהחכמה מוכרחת להיות בצורה כזאת שהיא תביא לעשות את כל המעשים בפועל על פי דרכי השם יתברך שהם התוכן של כל המעשים הטובים וכל סדרי התורה והעבודה. וכדי להוציא אותנו מידי הטעות הזאת שלא נחשוב שהעיקר הוא רק החכמה לבדה, ואפילו החכמה העליונה האלקית בלא השגחה על המעשים בפועל כמו שהיו באמת בין חכמי יון כאלה שחשבו כן בפילוסופיותם, כתב רבינו בחתימת ספרו המורה, בלשונו הקדוש, אחרי שפירש את הפסוק של אל יתהלל החכם בחכמתו לפי שיטתו וז"ל:

“ואחר שזכרנו זה הפסוק מה שכולל מן העניינים הנפלאים וזכרנו דברי החכמים ז”ל עליו, נשלים כל מה שהוא כולל, וזה שלא הספיק לו בזה הפסוק לבאר שהשגתו יתעלה לבד היא הנכבדת שבשלמיות כי אלו היתה זאת כונתו היה אומר כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע אותי והיה פוסק דבריו, או היה אומר השכל וידוע אותי כי אני אחד, או היה אומר כי אין לי תמונה או כי אין כמוני, ומה שדומה לזה. אבל אמר שאין להתהלל רק בהשגתו בידיעת דרכיו ותאריו, רצונו לומר פעולותיו כמו שבארנו באמרו הודיעני נא את דרכיך וגו' ובאר לנו בזה הפסוק שהפעולות ההן שראוי שיודעו ויעשה בהם הם חסד ומשפט וצדקה והוסיף ענין אחד צריך מאד, והוא אמרו בארץ, אשר הוא קוטב התורה ולא כמחשבת ההורסים שחשבו שהשגחתו יתברך כלתה אצל גלגל הירח ושהארץ ומה שבה נעזב, עזב ד' את הארץ, אינו, רק כמו שבאר לנו על ידי אדון כל החכמים כי לד' הארץ יאמר שהשגחתו גם כן בארץ כפי מה שהיא, כפי מה שהשגיח בשמים כפי מה שהם, והוא אמרו כי אני ד' עושה חסד משפט וצדקה בארץ ואח“כ השלים הענין ואמר כי באלה חפצתי נאום ה‘, ואמר בחסד משפט וצדקה חפצתי נאום ה’, כמו שבארנו בשלש עשרה מדות כי הכוונה להדמות בהם ושנלך על דרכם. אם כן הכוונה אשר זכרה בזה הפסוק הוא באורו ששלמות האדם אשר בו יתהלל באמת הוא להגיע אל השגות השם כדי היכולת, ולדעת השגחתו בברואיו בהמציאו אותם והנהיגו אותם איך הוא וללכת אחרי ההשגה ההיא בדרכים שיתכוין בהם תמיד לעשות חסד ומשפט וצדקה, להדמות כפעולות השם כמו שבארנו פעמים בזה המאמר. זהו מה שראיתי לשומו בזה המאמר ממה שאחשוב שהוא מועיל מאד לכיוצא בו”, עכ"ל רבינו שם.

ואחרי דברים נשגבים כאלה על דבר המגמה המעשית, והמדות הטובות שהן אמנם מחוברות בתכלית המעלה עם דעת השם יתברך בטהרתה, היש עוד מקום לאמר על רבינו הגדול, שהלך אחרי חכמת יון ששמה את המעשים הטובים ואת המדות לטפל קל, במקום שרבינו אומר מפורש שהם הנם המגמה של החכמה, ושאין לה השלמה מבלעדם שזאת היא באמת תמצית חכמת ישראל בטהרתה על פי התורה, העומדת בפינה זו בניגוד לחכמת יון, כפי מה שמציע אותה כאן הרב המחבר ז"ל.

ובאמת גם הרצאתו של המחבר ז“ל על כלל הפילוסופיא היונית שהיא כולה מבטלת את התוכן של המעשים, אין היא משפט ישר, ואם נמצא בין הפילוסופים מי שחשבו כן לא הלך רבינו כלל אחריהם, כי לא לקח רבינו הגדול את דברי הפילוסופים בלא ברירה, כי זקק וצירף את הדברים. והתוך הטוב שבדבריהם שמצא שהוא מתאים אל התורה ואל היושר והצדק, את זה קירב, שהרי בפירוש המשנה כּתב וז”ל: וכאשר יתברר שהוא ממיני האדם בדעת, ר“ל הדעת לצייר אמתות הדברים על פי מה שהם עליו ולהשיג כּל מה שאפשר לאדם להשיג והמעשה הוא תיקון ויושר הדברים הטבעיים ושלא יהיה שטוף בתענוגים ושלא יקח מהם אלא מה שיחייבו תיקון גופו ותיקון המדות כולם ועל כן האיש שיהיה על ענין זה, הוא התכלית והוא החפץ, וזה הדבר לא נודע מאת הנביאים בלבד, אבל חכמי האומות החולפים אשר לא ראו הנביאים ולא שמעו חכמתם כבר ידעו גם הם שאין האדם שלם אלא כשיהיה כולל הדעת והמעשה, ודי לך בדברי החכם המפורסם בפילוסופיא שאמר חפץ האל ממנו להיות נבונים חסידים שהאדם כשיהיה חכם נבון מבקש תאוות אינו חכם על האמת”. ואחר כך אמר רבינו שם מפורש שמי שהוא מתוקן במעשיו ואינו חכם הוא יותר שלם מן הראשון, שהוא חכם, מבקש תאוות. ואיזה תלונה ביחס להמעטת צביון המעשים וטהרת המדות אפשר ליחס לרבינו, אחרי דברי האמת והצדק הללו.

ומה שמשיג הרב המחבר על רבינו על מה שהחליט שהגלגל הוא בעל נפש, הנה מה שטוען עליו מצד סברא פילוסופית, לא לנו העסק להמליץ בזה על רבינו, ואיני ידוע אם נמצא אדם בעל שכר ישר שיוכל לגזור החלטה ודאית, שאין שם סבה רצונית חיה שכלית, בכל התנועות הקוסמיות גם עתה, אחרי שנמצא גם כן כח המושך הכללי, שהרי אנו מוצאים חיים בכל פינות שאנו פונים. ואם המחלות כולן הולכות ומתבארות שהן באות על ידי יצורים שיש בהם חיים מדוע לא יהיו העלילות הגדולות שבכל היש תוצאות של כחות שהחיים צפונים בהם? אמנם הדברים הללו הם נושאים פילוסופים טהורים, אבל מה שבא הרב המחבר להתלונן על רבינו בשם התורה כאילו הדעה הזאת שהגלגלים הם אוצרים בכחם אוצרות של חיים הוא נגד התורה, זאת היא ממש שימת אור לחושך, ומי לא ידע שפשטן של הכתובים, ושל מטבעות הברכות ודברי מדרשי חז“ל כולם כאחד מורים כדברי הרמב”ם שסבות חיות, מלאכים או שכלים נבדלים, הנם הכחות המניעים ברצון השם יתברך את כל התנועות הקוסמיות, וצבא השמים לך משתחוים!

והנה מה שתפס הרב המחבר ז“ל את רבינו בדבר תכלית הבריאה שהרמב”ם כּתב שאין לצייר שהכל הוא רק בשביל האדם אלא שיש מגמה עליונה של ההויה כולה הידועה רק ליוצרה, הרי אנחנו צריכים להחזיק טובה לרבינו על אשר גילה את דעתו, שהיות כל ההויה כולה בכללותה רק לצורך האדם, אין זה יסוד שהתורה עומדת עליו, כי הלא כל הכופרים שנתרבו בעולם ביחוד מאז שנתרחבו הגבולים הקוסמיים, על פי שיטתו של קופרניקוס והבאים אחריו לא יסדו את כפירתם כי אם נגד זה היסוד, שחשבו שכל עיקר האמונה מושרש הוא רק על היות האדם מרכז היש כולו, ובעת שהציור היה שהארץ עומדת באמצע והגלגלים סובבים עליה, היה ציור זה נח להתקבל, אבל עכשיו שהציור נתרחב עד כדי התפיסה שכל הכדור הארצי כולו לא נחשב כ"א כמו גרגיר קטן בתהום אין סופי, באו מזה לכפירה מוחלטת. ועל כל צריכים אנו להתפאר בהשקפתו של רבינו שהציל את המעמד האמונה בכללותו במה שהורה, שגם אם נאמר שהתכלית של כל ההויה הוא כולל יותר ממין האדם, בכל זאת יש מקם לתורה ואמונה, וכן הוא דרכו של רבינו תמיד, לבנות את יסודות האמונה על בסיסים חזקים מה שאי אפשר לפחות מהם, וכמו שהחליט לבאר את מציאות השם יתברך, דוקא על יסוד הקדמות, מפני שעל פי יסוד החידוש הוא דבר יותר פשוט להוכיח את ההכרח של המחדש ברוך הוא, ועל כן הראה שגם לפי שיטת הקדמות גם כן יסוד היסודות של מציאות השם יתברך איתן הוא. וכמו כן עשה בדבר התכלית שלפי אותה ההשקפה, שהאדם לבדו הוא תכלית כל היש הלא פשוט הוא שיש מקום לתורה ואמונה, אבל לפי אותה השיטה המרחיבה ומרחיקה את התכלית הכללית יותר מגבול האדם, הרי יש מקום לטועים לטעות. בשביל כך החליט רבינו להוכיח שאנו יכולים להסכים שהתכלית הכללית, היא מתרחבת על כל ההויה כולה, ומכל מקום התורה והאמונה הן בטהרתן עומדות על יסוד בל ימוט.

ובכלל אין להחליט בשאלה כללית מופשטת כזאת שהיא נתנה להקבע בתור שיטה של אמונה בישראל, ע“פ צד אחד. והרי אפילו הקבלה המסתורית על פי יסוד הזוהר והאריז”ל גם כן אמרה, (עץ חיים היכל א"ק שער א' ענף ב' דרוש עגולים ויושר) שיש שתי סברות אם הגלגלים הם יותר נעלים בתוכן ההויה מכדור הארץ או להיפך, שהכדור הארצי הוא יותר נעלה וחשוב. והם הרי אינם יכולים להיות חשודים בנטיה יונית לעומת חכמת ישראל, אלא שבאמת כל הדברים הללו על דבר התכלית הכללית של ההויה המה דברים, שיוכלו להאמר רק לסבר את האוזן כדי לבאר על ידם את הזיקה המוסרית העליונה של האדם ודבקותו אל בוראו יתברך, שלפעמים הציור התכליתי המקושר עם יצירת האדם ותוכן חייו הוא גורם לרומם אותו ולפעמים יש שהחשבון של ההתבטלות והאפסיות של האדם לגבי היצור כולו שהוא מעשה ד' הנורא גורם להלביש אותו גדולה וענות צדק, ואלו ואלו דברי אלקים חיים, וחלילה לומר על אחת מהידיעות הללו שהיא חיצונית ויוצאת מכלל חכמת ישראל! ובכלל לא הביע רבינו את דעתו על דבר העתקת התכלית מגבול האדם ביחס ליחידי הסגולה והקדושים הקרובים אל ד' כמו האבות הקדושים והנביאים שהם מתדבקים בד' יתברך והכח האלקי שופע עליהם, שעליהם נאמר: אלקים אתם ובני עליון כולכם" וכן הצדיקים הגדולים, שהעולם קיים עליהם, כי צדיק יסוד עולם, וכל מה שדבר בזה דבר רק על דבר כללות האדם ברובו הגדול, ועל זה ודאי אנו חייבים להודות לו, על אשר גילה פנים בהלכה זו, לקיים יסוד התורה בעד הכלל כולו, גם על פי המושג היותר פשוט של ההשקפה על הבריאה מצד צורתה הקוסמית המוחשית, וכשם שכל אחד ואחד חייב לומר בשבילי נברא העולם (סנהדרין ל"ז א' במשנה) ואע"פ כן לא יכחיש כל אחד שעיקר העולם הוא הכלל כולו, כך גם כן צריך כל בעל דעת בעולם לומר בשבילי נברא העולם, ולא בשביל כך יוכחש התוכן של הכלל הגדול של כל העולמים במילואם, וזאת היא דעת המורה.

ומה שפקפק הרב המחבר על מה שהכניס רבינו את השמות גשם החמשי, כח היולי, שכלים נבדלים, דעות נפרדות פנים חדשות בגבול ישראל, אין לזה שום טעם. כי כל אלה הדברים הנם רק הסברות שכליות על כמה שיד האדם מגעת לרזי העולם ואין שום נפקא מינא בכל לשון שיאמרו הדברים. ולא אדע איזה מקום יש לקנאות יתירה זו, וכי כל דרכי השכל האנושי המה דברים האסורים לישראל, ואיה איפוא יפיפותו של יפת שבאהלי שם, ואיה השיתוף הכללי מצד צלם אלקים הכללי שנתן הקב“ה באדם שמתוך כך אנו מכבדים את כל חכם וישר לב שבכל האדם, ואנו מקבלים את האמת מכל מי שאמרו, והאומר דבר חכמה בספרותנו הנאמנה אפילו באומה”ע נקרא חכם. וצר לנו מאד שלמה נכנסו דברים כאלו בצורה של קטרוג על הספר המלא אורה וקדושה כספר “המורה” הכולל כל כך הרבה אוצרות של חכמה ומוסר ודעת ד' באמת למרות מה שישנם מושגים אחרים לבעלי שיטות אחרות.

ומה שהתרעם הרב המחבר שהרמב“ם השפיל יותר מדאי את החומר וזאת היא ג”כ השפעה של חכמת יון, אין הדבר כן. הרמב"ם לא דבר כי אם לעומת אלה השטופים בתאוות חומריות, ואדרבא הלא הוא למד אותנו ללכת בדרך הממוצע, ובודאי כל אותם דרכי נועם לגבי החיים הקדושים והטהורים הכלולים בחבת צלם האדם הם כלולים בדברי רבינו ושיטתו, גם לפי הסברותיו בספר “המורה”. ואין לנו לדבר על רבינו הגדול, שהיה מעניק באמת את החמה המדעית והמוסרית, וכל מעלות הקודש והטוהר בקדושתה של תורה, אשר בה הגה יומם ולילה לדבקה על ידו בד' אחד, כאילו היה חילוקי לבבות בקרבו, ובמורה היתה עליו רוח אחרת וביתר ספריו רוח אחרת, חלילה! צדיק תמים היה רבינו, כמו שהיה גאון התורה והחכמה כן היה גאון התמימות והאמונה ודבריו כולם, וגם דברי הספר הגדול מורה נבוכים ישארו לאור עולם בחכמת ישראל ותורתו כשמש צדקה ומרפא בכנפיה!

ניספחים

מאת

זאב יעבץ

---

מתוך קונטרס "תוספת ומלואים"

מאת

זאב יעבץ

מתוך קונטרס “תוספת ומלואים” אשר בספר “רבנו משה בן מימון” הנערך בידי הרב י. ל. הכהן פישמן:

“בדבר העלילה שבדה אחד מן המושלמנים, ושאחריו נגררו סופרי ההסתוריה מסוגים שונים, כי הרמב”ם קבל בילדותו את דת המושלמנית, מוצאים אנו לנכון להעתיק כאן שני מאמרים שנדפסו בזמנים שונים:

---

מאמר מאת אליעזר הכהן צוויפעל

מאת

זאב יעבץ

תאלמנה שפתי שקר הדוברות על צדיק עתק (מאת אליעזר הכהן צווייפעל)

הרבה הרבה חדשות טובות ומועילות המציאה וחדשה המאה הי"ט הזו. בפה מלא, ראוי הוא שיקרא, דור דעה זה, עושה חדשות ואדון נפלאות. ואלמלא לא זכינו על ידו אלא לשלושה דברים הללו: דלוג רב, מאורי גז, ומכונות הקיטור, די ויותר מדי לו שבח גדולה ותהלה. כל כך נתרחבו ונתפשטו המדעים בימינו, עד שעל כל פרט, ועל כל סעיף, מפרטי סעיפי כל החכמות, יושבות אגודות אגודות של חכמים ותלמידיהם, ודורשים תלי תלי של חדושים, ומחברים כמה וכמה ספרים.

ולפי שכל החכמות צריכות זו לזו, הוצרכה גם חכמת ישראל, להתפרנס מעם אחר. מה עשו מגדולי חכמינו? הדליקו נרות ופנסיון של חקירה, ואבוקות אבוקות של בקרת, והכניסו אותן במקומות שנתכסו בענן, ושנתעבה בהן החושך, ולא יצאו משם, עד שקבלה האמונה צורת הדעת, וכבוד האומה התחיל לבצבץ ולצאת. התלמוד התחלק לחלקים מיוחדים, זה בורר לו חלק אחד ממנו, וזה אחד ממנו והם מצרפים לוטשים ומצחצחים, את כלי חמדה אלו עד שיהיו ראויים לתשמיש כל אדם. ואע“פ שעל ידם התחילה הקבלה להתמוטט קצת, ובני אדם מתירים לעצמם לעשות מה שאין ראוי לעשות; מכל מקום לא ערערו עליהם חבריהם, מפני שהם יודעים. שסו”ס מה שעשתה אז האמונה עטרה לראשה, עושה הדעת בימינו עקב לסנדלה, שכונת כולם אחת היא, להשתתף בצרותיהם של אחיהם, להרים קרן השפה הקדושה, לרומם כבוד התורה והחכמים, ולאחד וליחד כל אחינו בני ישראל בכל מקום שהם, בלב אחד ודעה אחת, לאל אחד יחיד ומיוחד, הוא אבינו שבשמים. – טובה גדולה כפולה ומכופלת אנו מחזיקים לכם אחינו אנשי בריתנו. לכם המרבים חכמה ומרביצים דעת בישראל, לכם מליצים משוררים וסופרים מהירים, מרימי כבוד השפה העברית. לכם פיליפזוהן, קאהן, בלאך, בעניש, לעהמן, כותבי עתותינו ומודיעים חדשותינו, המשתדלים להמציא לנו חנינה וזכות, רחמים וצדקה בעיני אחינו הנוצרים הקוראים דבריכם ולהטיב בפנים האומה השגגות הנטפלות עלינו שלא מדעת. וביותר לכם, הכותבים דברי הימים עלי ארצות פזורינו (געשיכטע דער יודען) היודעים לקשר המסובבים בסבותיהם, היודעים להוציא דברים מאוחרים מן המוקדמים להם ונעשים לפעמים כמתנבאים דברים שעברו על מה שעתיד להיות היודעים לברר ולסדר התחדשות והסתעפות כמה מנהגים באומה ע“י מקרים שקדמו להם. והמקרים, ע”י מצבים שונים. והמצבים ע"י זמנים ומקומות. יודעים ויודעים אנחנו מאד להעריך עבודתכם הרבה הגדולה והכבדה הנעשה והעמוסה עליכם כשאתם עושים אותה באמונה.

אך כמה צריך להיות נזהר, מי שנכנס לחכמה ולמלאכה זו, שלא יפרוץ חלילה גבוליה וגדריה הקצובים והקבועים לה. שלא תדיחהו אהבת החדשות מדרך האמת והאמונה. שלא יתעהו ההרגל לקבל דברים בלי ראיה. שלא תפתהו שיחה יפה להבליע בשכרה שקר בנעימה. שלא תסיחהו גסות רוחו, לחתוך ולדון דין שלא לאמתו, שלא תשיאהו אהבתו את עצמו להכריח דעתו לרצונו להוציא לעז על צדיק בשביל שיהיה כמותו ולחלל קדושת מי ששקול כנגד רובה של סנהדרין, רק מפני שהוא רוצה בכך.

אין¹ עֲזָרַת הקריטיק ננעלת על כל גדולי חכמי ישראל, בתורה בחכמה בחסידות ויראת חטא, כרבנו משה בן מימון זצ“ל. הוא הוא הקדוש אשר בו בחר ד' לזכותו בכל המעלות המעולות ובכל המדות המשובחות. לא מצינו שזכה שום גאון או חכם, שום תנא או אמורא לכל הכבוד הגדול ולכל המוראים הגדולים שזכה הרמבם ז”ל בחייו, במותו ולאחר מותו עד היום הזה. לא מצינו שום מערער שירבה להפליג בשבח מי שבא הערעור עליו, כמו המערער על הרמב“ם ז”ל. לא מצינו המון אנשים גדולים וטובים, מוכנים ומזומנים למסור נפשם, ממונם ותולדותם, וכל אשר להם על קדוש שמו וכבודו של איזה רב גדול בעמו, כמו על קדושת שם הרמבם ז“ל. לא מצינו שיספרו על שום גדול באחיו, ולומר עליו שהוקדש מבטן ומרחם אמו, ושנקרא קודם יצירתו למנהיג ולדבר לכל ישראל, ושנושא יסורים וחלאים בעוון אנשי דורו, כמו על הרמב”ם ז“ל. מתוקף תפארתו ופרשת גדולתו של הקדוש האלהי הזה, חששו המקובלים לנפשם ולקבלתם, ובדאו מה שבדאו עליו שלאחר ששים שנה נעשה מקובל ובעל סוד. דברים אחדים מצאו ותלו בהם בוקי סריקי כמו שטובע בנחל שוטף, שאוחז בירוקה שעל פני המים וחושב להציל את עצמו על ידה. כמה משכילים נלחמו, כמה נלחמנו אנו, וכמה אנו עדיין נלחמים, לחטט אחרי השקר המוחלט הזה, ולדחותו בשתי ידים, כדי להעמיד את הרמב”ם ז"ל על חזקתו שכל זמן שהזקין, נתוספה ונתישבה דעתו עליו.

ומה עשיתם אתם אחי? אי שמים! החלטתם לדבר ברור. עפ“י איזה השערה בדויה וכוזבת, שקדוש ד' הרמב”ם ז"ל, עזב דת אבותיו, נתק מוסרותיה והשליך עבותותיה וקבל עליו תורת מוחמד במקומה ולא לשעה מועטת, כי אם לימים רבים מאד, עשר ושבע שנים. אם כונתם להראות בזה, שמבני המאה הזו אתם, או מפני הטינא שיש בלבכם, דינכם מסור לשמים. ואם עשיתם זה מתוך שאתם מחבבים ביותר את חכמתו של רבנו ורצונכם היה להפליגה, עד שהגיעה למדרגה כזו, שנחנקו על ידה תורתו וחסידותו, הרי אתם בעיני כמו אותו מין הקופים שמתוך אהבתם וחבתם המרובה לילדיהם, הם מחבקים ודוחקים אותם אל עצמם בחוזק כל כך עד שנפשם יוצאה ממש.

מיום שחרב בית המקדש וישראל נתפזרו לבין האומות, נעשתה התורה נקודת התאחדותם, וקלות שבה נעשו כחמורות. הפורש בכונה ממצוה אחת שבה, או אפילו המזלזל בקיומה, חברים פורשים ובדלים הימנו וכבודו מזולזל על הבריות, וכ“ש מי שמורה הוראות בישראל ונקרא רבן של כל בני הגולה כשהוא מיקל לעמו בדבר קל מדברי סופרים, נמנים עליו חבריו ומחרימים ומנדים אותו. ואם היה הרמב”ם ז“ל מקבל מידי אונסיו את דתם, בהכרח שהיה פורק מעליו לגמרי עול תורה והמצוות והיה עובר על חיובי כריתות, ומיתות בי”ד לחלל שבתות, לאכול חמץ בפסח, לאכול ביוהכ"פ (שכך דרכם של האונסים שעוינים את אנוסיהם). ולא די שבכל השנים הללו לא פרשו ממנו חבריו אלא שהיו קורין אותו צדיק גמור, חסיד גדול, ואיש אלהים קדוש. אתמהה! אתמהה! אתמהה!

הרעיש הרמב“ם ז”ל את העולם, ועמד הוא ובית דינו לנדות ולהחרים כמה קהלות קדושות בישראל על שבטלו טבלת נדה במקוה, ועל שלא קבלו עליהם חומרת שבעה נקיים (שו"ת פאר הדור) ואם היה הוא בעצמו נחשד בעיני אחד מבני דורו, ליוצא מכלל ישראל ולעובר על דת, איך לא היה מי שישיב לו: טול קורה מבין עיניך.

הוציאו לעז על הקדוש הרמב“ם ז”ל, שלא היה טובל לקריו. והוא ז"ל השיב, שמימיו לא בטל טבילה זו. אבל, שיוציא אחד מפיו שלא היה מניח תפילין, לא ראינו ולא שמענו.

נכרי ומי שהוא חשוד בדבר, פסולים להעיד בדיני נפשות כאלו. מפי חכמי ישראל אנו צריכים לחיות, מפי אנשים מנוקים מכל שמץ מום, והנני להעמיד עדים רבים כשרים ונאמנים להעיד על כל מה שכתבנו:

א. “לנהר לן עיינין הדרת יקרת צפירת תפארת מורנו ורבנו משה אדוננו הרב המובהק הגדול בישראל, פטיש החזק, נר המערבי, דגל החכמים, אות העולם ופלאו, שהצור בראו בעם מקוראו ברוחו מושל ועל יצרו מולך, קטן הוא בעיניו וגדול מאד לפני אדוניו, הנמצא כזה אשר מחזה שדי יחזה בוחן לבות מבטן קראו וממעי אמו הזכיר שמו, בטרם יצא מרחם הקדישו ויאמר לו עבדי אתה לגדור ולעמוד לפני בפרץ לנטוע שמים וליסוד ארץ. נשבע ד' ענייו לרחם להקים להם מורה צדק, ברוך שומר הבטחתו לישראל להקים להם גואל להיות לו מכל בני תבל סגולה נזר החכמים וכתר הישרים והתמימים משמו ובזכרו יתפארו ויתהללו הוא מרנא ורבנא מאיר עיני הגולה רבנו משה, מושה עמו ממי השגגות מאיר מחשכי תבל בספריו הן אלה קצות דרכיו ומעט קם ממהלכיו אתה קדוש ה' מרנא מאור הגולה שמע נא בקול עבדיך שואבי מימיך להשביענו עוד בספר מורה הנבוכים ובשאר ספריך, יחיו מתינו נבלתינו יקומון כי נקשרה נפשנו באהבתם ואם הם כאן הכל כאן כי מהם תוצאות חיים” (רבנו יהונתן מלוני לבשו“ת פאר הדור סי' י”ז ונ"ז בקצור נמרץ). – – –

ב. אל האדון איש האלקים החכם הגדול הרופא המעולה הרב המובהק הגאון המופלא הפלוסוף האלהי השר הנכבד יועץ טוב מרנא ורבנא איש האלקים שלום אדוננו וגאוננו ירום ונשא יגבה וישגה כרצון הצעיר בעבדיו הנכסף להתחבר לאחד מתמידיו הכותב להודיע לכבודו כי הגיע ליד עבדו כתבו היקר מכל יקר וכמעט יצאה נפשו בשורותיו הראשונות במצאי בהן רפואת אדוננו מחליו הארוך אשר נשא בעון כולנו הרי אנו כפרתי וכפרת חליו (ר' שמואל תבון באגרתו).

שני אלה היו בני דורו וכתבו לו לעצמו בימי זקנותו אחר שחבר ספרו “מורה נבוכים”, ואם היה נודע להם שמץ דבר לא היו ממלאים את פיהם בהלולים ותשבחות מופלגות כאלו, עתה נראה מה עשו ומה אמרו עליו במותו ושנים מועטות אחריו:

בכל ארצות תימן התקינו והיו אומרים בקדיש: בחייכון וביומיכון ובחיי דמרנא ורבנא רבנו משה בר מימון וגם היום בכל גלילות מזרח ביום שמחת תורה אומרים פטירת מרע“ה בפיוטים ואח”כּ אומרים ה' ירחם על נפש כבוד מורינו ורבינו כּבוד המזרח ונר המערב הרב ר' משה בן מימון זכר צדיק לברכה, ובמותו בכו אותו היהודים והמצריים שלשה ימים. וביום השביעי הגיעה השמועה לאלכסנדיה וביום השמיני לירושלים ושם עשו מספד גדול וקראו צום ועצרה והחזן קרא תוכחת אם בחקותי (שנאמרה מפי הגבורה בעצמה) והמפטיר: ויהי דבר שמואל, וסִיֵם: כי נלקח ארון אלהים, ועל המצבה שלו כתבו מבחר מין האנושי וקראו השנה נהי נהיה (יוחסין ד' קוסטנדינה קל"א). הביטו וראו והתמהו תמוה למי נעשה כבוד והדר נפלא כזה? ואם היה נמצא אז אפילו אחד שירנן ויהרהר אחריו במה שאתם חושדים אותו והמהרהרים אחריו האם היו מניחים לעשות לכבודו מה שעשו?

“הלא שאלתם עוברי דרך בקהלת הרב הגדול במעלות חסידותו בעולם ענותנותו בנבת כיסו ובמעשיו הנפלאים כמה נדחי אמונה קבץ כמה אפיקורסים השיב כל הפורש מדרכיו כפורש מן החיים והם יסודי דתנו”. (הרמב"ן באגרתו לחכמי צרפת). אוי לאזנים שכך שומעות שהמקבץ נדחי אמונה הודח בעצמו והמשיב אפקורסים נתפקר בעצמו חלילה.

למי היה נאה ויאה יותר, לבקש ולחפש חסרונותיו של הרמב“ם זצ”ל אם לא לר' יהודה אלפכא’ר איש ריבו ומחלוקתו של הרמב“ם ז”ל והגוזר שלא ללמוד ספרי מו“נ, ומ”מ לא הזכיר חצי דבר מגנותו חלילה ואדרבה מרבה להפליג בשבחו עד להפליא. וז“ל באגרת להרדק ז”ל:

“הרמב”ם היה איש ולו בכל חכמה עשר ידות ויותר מהמה מדותיו רבות ונכבדות תורת אלוהיו בקרבו ותרועת מלך בו אליו גוים ידרושו ומפיו תורה יבקשו כי מלאך ד' צבאות הוא ואחריו לא קם כמוהו ואין להרהר אחרי מדותיו עכ“ל. קראו מלאך ד' שהגוים דורשים ומבקשים תורה ממנו לא שהוא בקש ודרש תורה מהם. קורא אני עליכם מאמר חז”ל טובה ויפה קפדנותן של אבות מפיוסן של בנים".

“מי יוכל לבוא עד תכונת הרמב”ם ז“ל? ספריו נתפשטו בכל תפוצות הגולה ובשאר חכמות חבר ספרים עד אין קץ, בכתביו ונחמותיו הושיע והעמיד באמונה כמה קהלות בישראל והוא היה חסיד גדול נוסף על חכמתו ועיני ראה לזקן אחד שספר לי בשם אביו שעמד עם הרמב”ם במצרים ימים רבים מהגדולות והנפלאות שהיה מתנהג החכם הנזכר יבוא שלום על משכבו" (רמ"ן זרח בהקדמת צדה לדרך). כולם מתנבאים בסגנון אחד שהעמיד אחרים באמונה לא שקלקלה הוא בעצמו.

“רצה המקום לזכות את ישראל והזריח לנו שמשו של הרב הגדול עטרת הגאונים הרמב”ם ז“ל וישם ד' דבר בפיו כה תישירם לנחותם הדרך אל תחת ואל תירא כי אנכי שלחתיך. לא יסב לב העם מאחרי ספרי הרב כל עוד נשמה בגופותיהם. ואלו אמרה יהושע בן נון מפומיה לא יאבו שמוע לו לעולם, כי על כל כבוד הרב הגדול וספריו הם חושבים להלחם ועל קדושת תורתו ימסרו ממונם תולדותם ונפשותם כל עוד נשמת רוח חיים באפם וכן יצוו את בניהם אחרים לדורותם” (ר“י הבדרשי בעל בחינת עולם באגרתו הארוכה הנמצאת בשו”ת הרשב"א). “הנה כתב לי מפורש שעל כבוד הרב הם חושבים להלחם ושאפילו אם יאמר להם יב”נ בעצמו שאין בדבר כמו שהם חושבים וסוברים ישיבו לו משה עדיף מינן וידעין ביה דשפיר קאמר עאכו“ב שיש לנו להלחם על כבוד קדושת תורתו מנורת המאור מאור גלותנו מאיר עיני חשכים ונבוכים אשר מימי רב אשי לא קם כמוהו, מי לנו גדול ממנו בכל חכמה ומדע? הוא אב לכולנו בחכמת התורה ובתקון המדות. מי יתננו מצע תחתיו לעולם הבא. מי יוכל למלל גבורותיו ונפלאותיו ומחשבותיו? אשריו אשרי רבו אשרי אנשיו ואשרי משרתיו אשרי תלמידיו ואשרי מי שראה אותו וראוי לפארו לרוממו ולהתברך בשמו ברוך הוא לד' וברוך שמו”. (התשב"ץ בספרו מלחמת מצוה בקצור נמרץ).

“ישתבח הבורא שברא את הרמב”ם ז“ל להשלמת עמו אשרי מי שבא להבנת דבריו בעיון זך אף כי קמו אנשים מבני ישראל בלי דעת וידברו באלהים ובמשה, אוי להם לבריות אלו מעלבונה של תורה אוי להם כי רחקו ממנה ולא האמינו בדברו” (השר רי"א בס' עטרת זקנים). – – בני! שמע בקולי איעצך בעיקר הזה ובכל עיקרי תורה האמן בהם מה שהאמין הרמב“ם ז”ל כי אמרותיו אמרות טהורות נקיות מסוג השבוש ברוך שהמציא שכל קדוש כזה, המלמד לאדם דעת" (ר' אברהם שלום בס' נוה שלום סוף פרק ב' מהמאמר ג').

“התבוננתי בחבורי הרמב”ם² ז“ל וראיתי כי חכמת ד' צבאות היתה בו וכמוהו לא היתה מימות רבינא ורב אשי וכל האנשים אשר באו להפיל דבריו כהראב”ד וחבריו העלו חרס בידם כי קמו אחריהם משיבים והוכיחו כי דעת הרב הוא הקדוש, עליו אין להוסיף וממנו אין לגרוע" (ר"י דיליאון בהקדמתו לספרו מגלת אסתר) גם השל“ה והחגיז כתבו: “הרמב”ם ז”ל רוח ד' דבר בו ומדבריו לא נטה ימין ושמאל“, והחכם יש”ר מקנדיה בקונטרוס אחוז כתב היה שותה בצמא את דברי הרמב“ם ז”ל כי מזמן הנביאים לא קם כמוהו מנהיג לכל בני ישראל בלמודים יקרים ובחוקים ישרים" ע“כ. ואין צורך להעתיק מה שאמר המגיד להב”י אודות הרמב“ם או להביא שהרמב”ם ז“ל הוא אחד משלשה עמודי ההוראה שכל מי שנקרא תורני יודע דברים אלו. מצינו למדים מזה שלא היה אחד מכל הקדמונים והאחרונים שהטיל דופי ופגם במעשיו של הרמב”ם ז"ל ולומר או לכתוב עליו שלא טוב עשה אלא הכל מודים בחסידותו בקדושתו ובמעשיו הנפלאים בכל ימי חייו.

אמת, היו מי שאמרו שקצת דברי המורה והמדע טעונים שרפה וגניזה מפני שהם נראים כנוטים לצד חוץ (ודברים כאלו נאמרו גם על ספר קהלת ויחזקאל מפי חכמי התלמוד), והמקובל ר' ש“ט הטיח דברים קשים כגידים כלפי כבוד קדושתו של הרמב”ם ז"ל על איזו מדעותיו שהיו נראות בעיניו כיציאה מחוץ לשטח האמונה. ומה היו סופן של אלו האנשים? באו אחריהם גדולים וטובים מהם ושפכו קיתונות של זפת רותחת על המערערים והמקטרגים הללו, ולא נמנעו מלהחרים ומלנדות בשם. והנני להעמיד גם שנים ממדברים אלו בכאן שגם הדברים שנאמרו כנגד המשחיתים יכולים להעיד עדות כשרה למה שהעמדנו.

“לכבוד אלהי ישראל ולכבוד התורה הקדושה ולכבוד לומדיה ומקיימיה התעוררנו אנחנו ישי בן חזקיהו הנשיא ראש גליות כל ישראל ובית דינו לגדור גדר כי שמענו שיש מערער על הגאון הגדול רבינו משה אשר האיר עיני הגולה בספריו הנכבדים והיקרים ובס' מו”נ אשר כלל בו כל חכמה תוריית וגוזרים למנוע קריאת מו“נ ולגונזו גניזת עולמים. ע”כ קמנו וגזרנו ונדינו והחרמנו בשם, וכל איש או אשה קטן או גדול שידבר תועה על הגאון רבנו משה או על ספרו מוה“נ הן בפני יחיד הן בפני רבים שיאמר שיש בו דבר מינות או שאחד יצא לדרך מינות ע”י קריאתו בו או שימנע קריאתו בין בפיו בין בכתב או כל מי שיש בידו כתב או העתקה או הסכמה או אגרת חתומה או בלתי חתומה שכתוב בה אחד מכל הדברים הנזכרים למעלה, מתחייב להוציאם מרשותו ואינו רשאי להעתיקם או להראותם לשום אדם אלא יבערם מיד. וכל מי שיעבור אפילו על אחת מכל גזרותינו הכתובות למעלה יהיה בחרם ובנדוי ובשמתא הוא והמהגים והעוזרים והסומכים אותו מבני ישראל, וכל מי שיערים שום ערמה בעולם כדי להשאיר בעולם שום אחד מהמכתבים או מההעתקות הללו יהיה באלה ובחרם ובנדוי, ואנחנו מרשים לכל אדם לעשות ככל יכלתו להוציאם מתחת רשותם אפילו בכח בערכאות של עכו“ם” (כ“ח ב' מכתב י”א יעוין שם).

הרב ג' ברוך עוזיאל לבית חזקוני ארוך וגדול בדורו היה עד שהמקובל רמ“א מפאנו כתב עליו בתשובותיו סי' פ”ו: “אין להרהר אחר מדות הארז אשר בלבנון שכל מעשהו באמונה” ע“כ. והרב החזקוני הזה עשה כמין הקדמה קטנה לתשובתו של הרב האלשקר כנגש רש”ט בעל ספר האמונות וז“ל: “ברוך ה' אשר לא השבית לו גואל לאיש האלהים החכם הפילוסוף האלהי הרמב”ם ז”ל אשר האיר עיני כל ישראל בתורתו וחכמתו. ויקומו אחריו אנשים חכמים בעיניהם להשיב את הארי אחרי מותו, כאשר עשה המחבר רש“ט בס' האמונות ואני הכותב מצאתי מרגלית אחת טמונה בתוך תשובות שאלות להחכם המצויין ר”א אלשקר מההשגות שהשיג על המחבר הזה, ואמרתי שאין שם מקומם כ“א בסוף הספר הזה למען יהי' קול ושוברו עמו, פן יטעו התלמידים הבאים אחרי הספר הזה ויקבעו הלכה לרוחות לאמר למי שהדריכנו בדרך הישרה קנה לו דעות כוזבות, וזה החכם אלשקר קנה לו ד”ת בההשגות שהשיג עליו בראיות מופתיות וחשובות קנה לו חיי עוה“ב בקנאתו לכבוד המאור הגדול רבנו משה ז”ל ולתורתו כי קנאת ד' צבאות תעשה זאת, נאום הכותב המקנא ברוך עוזיאל לבית חזקוני. (כבר נעתקו דברי הרב הזה בס' פרחי צפון ונשנו בכאן לצורך דבר שנתחדש והוא העתקת קצור דברי הגאון האלשקר במה שנוגע לכבוד הרמב“ם זצ”ל).

“קנא קנאתי ליסוד הדת והאמונה שרש המדע והתבונה עמוד התורה והחכמה התמימה ים הדעת והמזמה דגל התעודה הנודע בישראל וביהודה הרב המובהק החסיד הגדול אור העולם ופלאו מושב היקר ושיאו הוא הקדוש הרמב”ם ז“ל. שומו שמים, על זאת תאבל הארץ ויושבי בה, הביאו וראו, ההיתה כזאת מיום ברא אלהים אדם על הארץ? הלאיש כמוהו שיחו והמית גרונו ושלוח לשונו? ומודעת זאת בכל הארץ כי אין יחס בינו ובין הקטן שבתלמידי תלמידיו כי אם כיחס הקוף עם הראם והעטלף עם הנץ שהפורש כנפיו לתימן נוח לו לזה המשיג שלא היה נברא או שהיתה שליתו נהפכת על פניו, כי מי הוא שרואה דברים כאלו שכותב על רבנו הרב ז”ל ולא יקרע את לבבו ובגדיו? חסרון גדול הוא לבעל שכל להסתכל בדבריו ולהשיב עליהם שכולם דמיונות ושגעונות והזיות וחלומות בטלים ומבוטלים. העבודה? תמה אני איך עמדו הראשונים על הספר הזה ולא גזרו לשרפו ביוהכ“פ שחל להיות בשבת? יראו הרואים ויבינו השומעים אם יש לחמול ולכסות קלונו ודפיו של האיש הזה הכותב דברים כאלו על הרב הגדול המפורסם בכל תפוצות הגולה צפון וים וקדם ותימן, מה יאמר האומר? מה יכתוב הכותב? ומה ישיב המשיב? מי שנטרפה דעתו לא יכתוב דברים כאלו, כמה פעמים הוא שוגה באולתו ומסיר מסוה הבושה על פניו, רחמנא ליצלן מגברא כותיה והאמת כי אין מן הראוי לכל בעל שכל ודעת להשגיח בספר הזה ולא לראותו ולעיין בו כי און ועמל בקרבו”, עד כאן ראשי פרקי השגת הרמ"א.

מי הוא זה שרואה גדולי חכמי ישראל זעים רועדים ופוחדים בשעה שהם מזכירים השם הגדול והנכבד הרמב“ם ז”ל, מי הוא זה שרואה בעלי מחלוקת שלו כורעים ומשתחוים ומודים בקדושתו ונרתעים לאחוריהם מפני יראת רוממותו, מי הוא זה שרואה בעלי זרוע ואגרופין במלחמתה של תורה, יוצאים מזוינים וחלוצים בנדויים ושמתות באלות וגדופים כנגד מי שרצה או שחשב לפגוע ולפגום בקצה כבוד זה האיש משה. מי הוא שרואה ויודע עד היכן מגיע הכבוד וההדר שנעשו לו בחייו להזכיר שמו המיוחד בקדושים ובמותו לקרוא צום ולקרוא התוכחה ולהפטיר " כי נלקח ארון אלהים" ואחרי מותו להזכיר בשמחת תורה בכל שנה ברבים בבתי כנסיות הזכרת נשמתו הקדושה והטהורה אחרי הזכרת נשמת אדון כל הנביאים ומי הוא זה שזכה לעיין בדבריו ובספריו (וביחוד בפרקים האחרונים שבמורה ובפרקי ההצלחה שבו) ולהבינם כראוי, ולא יוריד דמעות ולא יקרע לבבו כשהוא רואה את הס"ת הקדושה הזו נרמסת ונדרסת ברגלים והיא מחוללת ומוצעת על הארץ לעשות עליה מה שהלב חפץ ורוצה.

צא וראה מה בין הראשונים והאחרונים? בזמן שביהמ“ק קים היו בי”ד פורשין ובוכין על מה שחשדו את הכ“ג (שאפשר שהעמידוהו מחמת ממון) כטועה בדבר משנה, וכאן הדיוטים חושדים חסיד וקדוש בהרהורי עכו”ם והולכים לביתם ושמחים. איני מבקש מכם כפרה על מה שקראתי אתכם הדיוטים אעפ“י שידעתי אתכם לאנשים של צורה ולבעלי תורה וחכמה שבודאי הדיוטים אתם כנגד הרמב”ם ז"ל.

ריגייאו ויוסט! מי יתן והייתי יכול לכוון את השעה כשהרוחות שלכם מספרות זו עם זו אם נתקבלה השערתכם בסבר פנים יפות בישיבה של מעלה בעולם שכולו אמת? מה אמר לכם הרמב“ם בעצמו על זה? ומה ענו אתכם דבר: הבדרשי, הזרחי, הדוראן, הזכותי, האברבנאל, הקנדיא היושבים לשמאלו? מה הודיעו לכם ר”ש אלפכאר ר' יונה וכת דילהון היושבים כנגדו? ומה עשה רש“ט והגבאי והכרוכים אחריהם כשהודעתם להם שהרמב”ם היה מומר ט“ז או י”ז שנים? ואם יש לקוות שהשמיעו בין החיים תכן ותמצית ההלכה הזו שלא נתפרשה עדיין כל צרכה אם היתה המרתו לתיאבון או להכעיס מפני שצורך גדול יש בדבר.

אפשר שיתרעמו עלי קצת על מה שהבאתי את עצמי לידי מדה זו של ליצנות שאין בכחה אלא לבדח את הדעת לפי שעה קטנה ולא לברר על ידה ולהוציא לאור דעה שהיא מסורכת ומסובכת בספקות. על זה אני מוכרח להשיב מה לי לעשות אם לדעתי אין הדבר כדאי וראוי לישא וליתן בה כלל. וכך דרכן של בני אדם שאם נמצא אחד טוען ומערער על דבר ברור ונקי מכל ספק ומשתדל להראות שכך הוא דוקא כמו שהוא רוצה ר“ל הפך הדעת הברורה והאמת הידועה לכל אז חברו מעקם פיו ושוחק ומלגלג עליו שלא מרצונו מפני שטענותיו של המערער בעצמן מביאות אותו לידי גיחוך. כך הוא לדעתי הדבר הזה שאנו דנים עליו. הרמב”ם ז“ל שכל עתיו ימיו ורגעיו היו ספורים ומנויים וידועים, הרמב”ם ז“ל שהיה אביהן ורבן של כמה קהלות קדושות בישראל להנהיג אותן במועצותיו ונחמותיו, הרמב”ם ז“ל שהוצרך להשיב לכל שואל בכתב ובעל פה. אתמול למד עם תלמידו ר' יוסף היום בא אליו אבי הזקן הנזכר למחר מבקש ר”ש תבון לראותו נכנס אליו הדין ר' פנחס וראשי הקהל ממתינים על יום השבת להתבודד ולהתחבר עמו וכך היה בודאי קודם לכן) הרמב“ם הזה עבר בינתים על דת יהודית והיה בדת האיסלם שבע עשרה שנה ואיש לא ידע מזה! דבר זר ומבהיל שלא נודע ולא נשמע לשום אדם מהראשונים והאחרונים מקטרוגיו ומסנגוריו ולא נתגלה שמץ ורמז רמיזה בעולם מזה, היה טמון וצפון וסתום וחתום עד שבאו תלמידי אחרוני האחרונים ואמרו: חברינו! הגיע הזמן לעשות את הרמב”ם עכו"ם גמור. לאנשים כאלו אין דרך להשיב דברים של טעם ודעת כי אם עורבא פרח. בעוברי עברה כזו מותר לכל אדם להתלוצץ בתנאי שידע את עצמו ואת לבו שכונתו לשם האמת.

ראוי היה לכם חכמי לב וחקרי דעת! לירא מלפני המלך הכבוד והמשפט הבוחן לבות וכליות שלא לדבר בעבדו במשה ושלא תטילו ספק ופגם בקדושתו של הקדוש הזה והיטב היטב היה לכם להתיעץ עם לבכם קודם שהכנסתם את עצמכם לתגר זה. ועכשיו שכבר עברתם על מה שעברתם אין לי ולכם בדברי עוד כלום אלא לנחם אתכם ולומר אל תצטערו בדבר שעשיתם והוו יודעים שע“י הדבה הזו לא נגרע ולא נפחת מכבודו של הרמב”ם ז"ל אפילו כחוט השעה. קדושתו קיימת עליו וחסידתו בחזקתה עומדת. מי שיקרא איש אלהים אי אפשר שיקרא עבריין והזהרו מכאן ולהבא בכבודו של משה רבנו לפחות אם לא נזהרתם בכבודו של רבנו משה. וד' יציל אתכם משגיאות ומטעויות ומהשערות מאומדות ואת העוררים עליכם מדברי קנטור וליצנות ונהיה כולנו לחן לחסד ולרחמים בעיני ד' ובעיני כל רואינו וקוראי דברינו, אמן.

אליעזר הכהן צוויפעל

---

שזח"ה: רבינו משה (ב"מ) אמת ותורתו אמת

מאת

זאב יעבץ

נודע לכל חוקר בקדמוניות ישרון כי אחרי מות אדוננו הרמב“ם ז”ל העלילו עליו קצת מסופרי ערב, הלא המה אלקפטי אבן אבי אציב"ה ואבולפרג'¹ והוציאו עליו את דבתם רעה לאמור כי גם הוא נאלץ מידי האלמוהדין לקבל דת מחמד למראה עין. אך לא נודעה העלילה הזאת ולא נשמעה בקרבנו עד דורנו זה אשר החזיקו בה גם קצת מסופרי עמנו. – – והנה קמו חכמים אחרים והשיגו עליהם, ויחתרו גם הם להשיב, ורבו משני הצדדים הטענות והמענות, התשובות וההשגות, ובאתי בזה להעביר לפני קורא מבין טובי ראיותיהם, ולהתחזקות על שרשי דבריהם, ונראה דבר מי יקום. – –

ואלה הם החכמים אשר עמדו לימין הרמב“ם ז”ל ויצאו לעזרתו בגבורים, הלא המה: הרב הג“מ שי”ר נ“י² ר' פרץ בר”י בעער³ ר' הירש דערנבוגר⁴ לעברעכט⁵ רמש“ש⁶ הרב רז”פ⁷ ור' ישכר בעער ז“ל⁸ גם קצת חכמים בצופה למגיד⁹ גם בס' אזרח רענן¹⁰ ועמהם מסכימים גם דברי החכם המפואר מהריט”ל צונץ נ“י¹¹– ולעומתם יעמדו החכמים ר”א כרמולי¹² הר“ש מונק¹³ ר' אג”ג¹⁴ ומהר“ץ גרעץ¹⁵ אשר יחזיקו בעלילה המדוברת, אם כי אין שפה אחת ודברים אחדים לארבעתם, ואינם מכוונים לדעה אחת – – כי הנה מונק וג”ג מסכימים יחד כי נאנס הרמב“ם בעוד היותו על אדמתו בספרד מיד בצאת הגזרה אשר נכבשה עיר קורדובה. אמנם לדעת גרעץ גלה אז ר' מימון ומשפחתו עם הגולה אשר הגלתה מקורדובה. והיו נעים ונדים במחוז ארץ ספרד אשר הי' אז תחת ממשלת הנוצרים. ולא מצאה שמה מנוח לכף רגלם והלכו לגור בעיר פאס אשר באפריקא סביב לשנת תק”ך. ושם – – נלחצו (לדעתו) להתחפש במסוה דת מחמד עד כי ברחו גם משם בשנת תקכ"ה. – – –

ומצד אחר, מונק וגרעץ מרבים להפוך בזכותו של הרמב“ם ז”ל ואומרים עליו כי עשה כהוגן וכמשפט וכי זך וישר פעלו – – והאג“גי לא כן בדיו, כי להשחית (אשר יקרא תקון) בלבבו, וכל דרישותיו וחקירותיו לתכליתו זאת כוננו, הוא יאמר כי הרמב”ם עשה שלא כדת ונהג שלא כהלכה, אמנם – כן ראוי לעשות! – – גם ראיותיו והוכחותיו לחזק סברתו משונות ושונות הנה מראיות זולתו ומיוחדות רק לו, – – אשר על כן, על כל הדברים האלה, הנני מוכרח ליחד הדבור לכל אחד, ולהשיב לכל אחד ואחד תשובה מיוחדת. – –

א. נתחיל מהחכם מונק. הנה בתחילה גם הוא לא נתן אמון לדברי ספר תאריך אלחכמא ולדברי אבולפראג, וחשב כי הם מלבם הוציאו מלים ויחפאו על הרמב“ם דברים אשר לא כן, ולא היו ולא נבראו רק לשעתם בדמיונם. כי היה הדבר גם אצלו קשה ורחוק להאמין, כי איך אפשר שלא השתמשו בעלילה זאת מתנגדי הרמב”ם ז“ל. אמנם אחרי כי נודע להחכם מונק מי הוא מחבר ס' תאריך אלחכמא וכי הוא אלקפטי, בן דורו ובן עירו של ר”י עקנין, אז אמר עם הספר כי מעתה הוא מוכרח לקבל עדותו, כי בודאי שמע דבר זה ממנו. ואשר לא נמצא מזה דבר ולא חצי דבר אצל סופרי ישראל וחכמיו. וגם לא אצל מתנגדיו, הוא לדעתו (וגם לדעת כרמולי) מאשר לא היה הרמב“ם יחיד בזה ועשה רק ממה שראה הרבה זולתו עושים. – – – ועל זה יש להשיב כי אם אמנם אמת ונכון הדבר כי נלכדו אז רבים ברשת טמנו להם, הלא דברו גם נגדם קשות עד כי הוצרך הרמב”ם ז“ל לחבר מאמר אגרת השמד להתנצלותם. – – ועי' בדברי הראב”ד בס' הקבלה שכתב: ואחר פטירת ר' יוסף הלוי ז“ל היו שני חירום וגזרות על ישראל ויצאו בגלות ממקומותם אשר למות למות וכו' ואשר לצאת מן הכלל מפני חרב בן תומרת שיצא לעולם בשנת תתק”ב (בשבט יהודה נמצא תתק"ו) להוציא ישראל מן הכלל ולא יזכר שם ישראל עוד וכן לא השאיר להם בכל מלכותו שם ושאר וכו' ומפני כן לא יכלו בניו (ר"ל בנו ובן אחיו) של ר' יוסף להושיב ישיבות אלא גלו בראש גולים למדינת טוליטולה וכו' וכו' הירא את ד' נס על נפשו, ע“כ – – – והנה ר' יהודה אבן עבאס הלך לו אז מפאס לאחלב. ר' יוסף קמחי ומשפחתו עזבו מקומם אשר בספרד הדרומית והלכו להם לפרובינצה. וכן ר' יהודה אבן תבון גלה מרמון ספר לעיר לונעל¹⁶ ובין אותם אשר הערו למות נפשם ומתו על קדוש השם היה גם ר' יהודה אבן שושאן רבו של הרמב”ם בפאס¹⁷– – –

ואחרי כל הדברים והאמת האלה, אם נאמין לסופרי ערב כי הרמב"ם נשאר שם ולא עזב את מקומו ויט שכמו לסבול עול השמד (ח"ן) איך אפשר כי לא יחשבו לו זאת מתנגדיו עון אשר חטא? וזה דבר שאין הדעת סובלתו! –

---

והנה בנוגע לעדותו של אלקפטי כבר העיר לנכון החכם רמש“ש¹⁸ כי אין בידינו ספרו בשלמותו רק קיצורו אשר תקן צוצעני אחרי מותו (מת שנת ה"א ט') וקיצור זה היה גם למראה עין החכם מונק ואין להביא ראיה מספר אשר לא הגיע אלינו כלו כמו שיצא מידי מחברו. עוד העיר רמש”ש כי איך יתכן להאמין לדברי אלקפטי אשר יספר כמו כן כי נתן לר“י עקנין סגולות להוליד בן זכר וכי בקש מאתו לבוא אליו אחרי מותו ור”י עקנין שמר מוצא שפתיו וקיים לו את הבטחתו¹⁹. – – – – – עוד העירו רמש“ש וחוואלזוהן על דברת אלקפטו שאמר על הרמב”ם: “ער וואגטע ניעמאלס די מעדיצין פראקטיש אויסצואיבען”. וזה שקר מבורר כמו שידענו מעדותן של אחרים מסופרי ערב ובתוכם אבן אבי אציב“ה, בין עירו ובן גילו של ר' אברהם בנו של רבינו ז”ל – שאמר על הרמב“ם: דיעזער געלעהרטא נאהם אין הינזיכט דער טעארעטישען זאוואהל אלס דעם פראקטישען מעדיצין דען ערשטאן ראנג אונטער דען אֶרלטען זיינער צייט איין”. – – – – וכזאת ידענו ברור גם מאגרות הרמב“ם בעצמו אשר כתב לר”י עקנין ולר“ש אבן תיבון. ומאגרתו לזה החכם ידענו גם כן כי צדקו דברי אבי אציב”ה באמרו: דער סולטאן מליק על נשר סלדין אכטעטע איהן זעהר אונד מאכטע איהן צו זיינעם לייבארצטע; דיעזעלבע פונקציאן האטטע ער ביי דעסטען זאהן“²⁰. – – ונראה כי מתחילה לא היה רופא רק אצל הגדולים ואצל אלפאצל כמו שנראה מאגרתו אשר כתב לר”י עקנין בשנת תתקנ“ב (ולדעת גרעץ תתקמ"ט). שם יאמר כי קנה לו שם גדול ברפואה והוא רופא אצל כל הגדולים ובבית אלפצאל²¹. אמנם באגרתו אשר כתב לג' שמואל אבן תבון בשנת תתקנ”ט יאמר כי היה גם רופא להמון עם וכי יבואו אצלו אנשים נשים וטף. גם יספר שם כי יבוא בכל יום אל המלך לקאירה²² מזה נראה כי היה אז כבר רופא גם להשולטאן ושלא כדברי גרעץ שכתב²³ כי באמרו מלך כונתו לאלפצאל, ואינו כן כי אלפצאל לא יקרא מלך כמו שקראו גם כן בשמו באגרתו לר“י עקנין כמו שהבאתי למעלה. – – עוד כתב אלקפטי שהרמב”ם חבר פירוש לתלמוד אשר קצת מהללים וקצת מגנים אותו ולנכון העיר חוואלזאהן כי שמע על מורה נבוכים וחשב שהוא פירוש לתלמוד ואם כן שמע דבר מה ולא ידע מה שמועה שמע. – –

עוד נראה כי לא היה בקי היטב בקורותיו של הרמב“ם ז”ל כי אמר שנפטר בשנת 605 למנין הישמעאלים והיא תתקס“ט ואנחנו ידענו שנפטר ארבע שנים קודם בשנת תתקס”ה. – – עוד כתב אלקפטי כי הרמב"ם חבר מאמר נגד האמונה בתחיית המתים, ואנחנו ידענו ההפך כי חבר מאמר תחיית המתים לקיים אמונה זו.–

עוד יאמר: “כאשר נודע הגזרה להרמב”ם, קבל דת מחמד בספרד למראית עין מאהבתו למשפחתו ומיראתו פן יאבד רכושו" – – ובטול דבר זה נראה לעינים, כי אמנם הרמב“ם היה אז לכל היותר בן י”ג שנה, ומאין יקח ילד קטן כזה הסמוך על שולחן אבין הון ורכוש אשר היה ירא להניחם ולעזוב לאחרים חילו? – – – ומדבריו אלה נראה ברור כי לא שמע קורותיו של הרמב“ם מפי ר”י עקנין תלמידו רק מפי שונאיו ומקנאיו, וממקור אכזב כזה שאב מימיו לא נאמנו. ונודע כי היה לו להרמב“ם ז”ל שונאים ומקנאים בין הערביאים ונזכיר לדוגמא את עבדאללטיף²⁴ גם הרמב“ם ז”ל בעצמו כתב באגרתו לר' שמואל אבן תבון שהזכרתי למעלה: אשוב למצרים וכו' ואמצא האכסדראות כולם מלאים בני אדם גויים ויהודים חשוב ובלתי חשוב ושופטים ושוטרים ואוהבים ושונאים"…

והנה בעיקר הדבר אשר יספר אלקפטי ואחריו בפיו ירצה אבולפרג, הנה אבי איציבה יאמר רק: “מאן זאגט” דאס ער איז מערב צום איסלאם איבערגעגאנגען זיי….. פערנער נאכדעם ער נאך עגיפטען געקומען אבגעפאללען זיי" – – – לא החליט א"כ דבר זה לוודאי רק אמר בדרך ספק (וכבר העיר ע"ז גם דערנבורג).

והנה זה האחרון אשר היה חי במקומו של הרמב“ם והיה בן גילו של בנו ר”א לא ידע דבר זה בבירור, ומאין ידע אלקפטי השוכן ברחוק ממקום מגורו של הרמב“ם ז”ל הרבה מאד? – – והנה ר“י עקנין כאשר בא אל הרמב”ם בשנת תתקכ“ה לא נשאר אצלו רק זמן קצר ושם למד אצלו תכונה, מדידה הגיון ופילוסופיא, ויש להסתפק מאד אם היה לו אז פנאי לספר לו גם קורותיו. ואם גם נניח זה, עוד יש להסתפק אם ר”י עקנין ספר אותם לאלקפטי, ואם גם ספר לו הנה כבר שכח אותם כי אלקפטי כתב ספרו אחרי מות ר“י עקנין, ולא ידע ולא זכר כבר מה ששמע כאשר הראינו לדעת, או כי נשתבשו דבריו ע”י צוצעני מקצר ספרו. – – והנה על ר“י עקנין יאמר אלקפטי “כתם דינה” ר”ל שהסתיר דתו ולא יותר. וכן היו גם רק מימון ובניו עושים הסתירו דתם ואמונתם לבל יודעו לישמעאלים. והי' מעשיהם בטמון, לא כי ח"ו הודו בפה מלא בשליחות מחמד. – –

ולפי דעתי באה השמועה הזאת ונהיתה מאשר (כאשר יספר ג"כ אלקופטי) איש אחד, אבולערב שמו, בא ממערב למצרים בשנת תתקמ“ט וכאשר הכיר את הרמב”ם הלשין עליו כי מתחלה היה מבעלי בריתם ועתה חזר לדעתו – – אמנם מזה אין ראיה. כי לאשר הגזרה היתה כוללת, חשבו את כל הנשאר בארצם לבא בבריתם ולמקבל דתם, אף כי הצליח לקצתם להנצל מפח יוקשים. והרמב“ם ז”ל אשר הסתיר גם כן דתו חשבוהו כמו כן לבא בקהלם וכי עשה כמצווה מפיהם. ולכן הלשין אח“כ עליו אבולערב, ואחריו בפיהם ירצו גם קצת מסופרי ערב. – – והנה אלקפטי יספר כי אלפצאל הציל את הרמב”ם באמרו כי אנוס היה ופטור הוא. ואם גם נאמין זאת לאלקפטי לא יקשה לנו מדוע לא הכחיש הרמב“ם ז”ל את מלשינו כי לא קבל מעולם את דת מחמד, כי אמנם לא רצה לגלות זאת, למען לא יזיק לאנשים אחרים אשר היו גם כן במעמד כזה, ודבר זה היה בהסתר ובהחבא, וגם לא היה צריך להכחשה זאת כי טוב ממנו הגנת אלפאצל. – – אך באמת אין אנו אחראין לספורו של אלקפטי כי אמנם סופר אחר ערבי, שמו דהבי יספר כי הרמבם נצול יען כי נהרג המסטין אבולערב ונפל למים²⁵ והנה סופר זה האחרון יספר ג“כ כי אבולערב המלשין במצרים היה בפאס אוהבו של הרמבם, ושם, במערב, “אהדר דמה” ר”ל היו מתירין דמו של הרמב“ם ז”ל ודנוהו משפט מות, ואבולערב עשה לו טובות והצילו – – – והחכם מונק ישער כי הרמב“ם מצא מקום מקלט בבית אבולערב וע”כ לא נהרג, ומזה ירצה להוכיח כי חשבו למושלמני – – אמנם השערה זאת אין לה על מה שתסמוך כי מאין ידע כי אבולערב החביאהו בביתו? ואם גם נניח לו זה, הלא יתכן דעת רמש“ש²⁶ כי גם אבולערב היה אז יהודי אך אח”כ קבל דת מחמד ונעשה אויבו. ואם גם לא נקבל זאת, מי יודע לבו של אדם איך הוא מסבות מתהפך פעם לאהבה ופעם לשנאה. אולי אוהבו בתחלה אף כי ידע כי הוא יהודי, או אולי לא ידע זאת כאשר אמרנו למעלה כי הסתיר דתו ואמונתו – – עכ“פ ראינו גם מספורו של דהבי כי הרמב”ם נרדף במערב על דתו. וקרוב כי עד עתה עלה בידו להסתירו, עד אשר נתפרסם שמו (אולי ע“י אגרת השמד אשר כתב וע”ז רומז לדעתי גם הספור שמביא הג“מ חיד”א²⁷ “שבעיר פאס היו רוצים הישמעאלים לשרוף ח”ו להרמב“ם על מעשה שהיה שדן דין שממנו היה ביזוי להם ונצול” "כי אגרת השמד הוא כעין פסק דין איך יתנהגו) ואז נתנו הישמעאלים עיניהם בו שיקבל דתם והוא לא רצה ע“כ דנוהו משפט מות ובאמת נהרג אז ר' יהודה אבן שושאן רבו (ע' להלאה) והוא ובית אביו ברחו לנפשם. – – והנה ר' סעדיה אבן דאנאן יאמר בתשובתו הנדפסת בס' חמדה גנוזה דף ט”ז: “והן היום חושבים הישמעאלים על קצת מהם (מחכמי ישראל) שהם חזרו לדתם כמו שהם אמרו על דונש בן תמים²⁸ ועל חסדא בן חסדאי²⁹ וזולתם. והנה רבינו הגאון השלם הרמב”ם ז“ל ורבינו מימון הדיין אביו ור' יוסף בן עקנין תלמידו ז”ל כתבו בנהוג דורות השמד מה שיספיק ומה שיועיל מאד ומה שאין בו ספק שהוא האמת והנכון" ע“כ. ומזה יתראה כי אמרו הישמעאלים כן גם על חכמים אחרים מצוינים אם כי דברו גם עליהם כזבים כאשר יעיר גם החכם מהר”ץ גרעץ עי “נודע מהערביים אשר יכתבו כן מתוך קנאה כי תרע עינם לחזות חכם מצוין בישראל וע”כ יאמרו עליו כי חזר לדתם“. – – ואין מן התימה א”כ כי אמרו כן גם על הרמב“ם ז”ל. ומאשר ר“ס אבן דאנאן יביא פה את הרמבם ואביו ותלמידו שכתבו בענין השמד ולא הזכיר שגם עליהם העלילו הישמעאלים, מזה מוכח ג”כ כי במערב מגורו של ר“ס אבן דאנאן והוא גם מגורו של הרמב”ם ז“ל לא נודע מזה דבר גם לישמעאלים, רק אח”כ כאשר היה במצרים העלילו עליו ואלקפטי היה יותר רחוק בדמשק וכבר בטלנו עדותו.

ב. אמנם החכם ר“א כרמולי חשב למצוא ראיה מדברי הרמב”ם עצמו וזהו בהודיעו לרבים תכן אגרת השמד שלו אשר היה נמצא אתו בכתובים ובאגרתו זאת יגן הרמב“ם על האנוסים. אך מתחלה לא נתנו החכמים אמון לדבריו, כי כרמולי היה נחשד אצלם למזיף לפעמים. לבד הג”ם שי“ר נ”י, הוא ראה בעינו עין הבדולח כי היא להרמב"ם (כאשר באמת מביאים אותה הריב“ש סי' י”א. והרשב“ץ ח”א סי' ס“ג בשם מאמר קדוש השם גם ר”ס אבן דאנן בחמדה גנוזה דף ט"ו) ובכל זאת ראה כמו כן מיד כי אין ראיה ממנה “וממקום שהביא (כרמולי) היינו ממאמר קדוש השם אשר העתיק מבורר ההפך וכי אך תואנה בקשו המחרפים”³⁰

ויהי בשנת תר“י קם החכם אג”ג והוציא לאור אגרת הנ"ל כלה היא אגרת השמד, גם העתיק קצתה ללשון אשכנז. אך לא נהג בהעתקתו זאת מנהג המעתיקים הנאמנים, רק גרע והוסיף ושנה כרצונו וכאשר היה נאות לתכליתו.

ותחת אשר הרמב“ם ז”ל ידבר בלשון רבים להגן על אנשי קהלות אפריקא ואספמיא הדרומית וידבר בעד כולם בלשון מדבר בעדם – – הנה הוא – – ג“ג – שינה דבריו הנאמרים בלשון רבים ללשון יחיד כאלו הרמב”ם בעד עצמו מדבר ולנקות את נפשו מאמר זה חבר – – ועוד הוסיף הרבה דברים בהעתקתו שלא היו ולא נמצאו ולא אמרם הרמב“ם ז”ל, כאשר הוכיח כל זה היטב הג“מ שי”ר בישרון של ידידי החכם מהר“י קאבאק נ”י. – – גם החכם רמש“ש כתב³¹ כי העתקת ג”ג הוא טענדענציעז והדברים אשר הוסיף הם אונטערשאבען וגינה שם את החכם יאסט על אשר יסמוך יותר מדי על העתקה זאת. – – וכאשר ראה זאת ג“ג הוציא את כל רוחו על הג”מ שי“ר נ”י³², וישלך עליו באבנים ויעפר בעפר חוצות וילך הלך ויקלל, ויחטוף מן השוק עדים אחרים – יעמדו לפנינו ויעידו, יתנו עידיהם ויצדקו, ונראה אם יאמרו אמת! – – –

ראשונה יביא ראיה ממ“ש הרמב”ם (הביאו בע“ס חרדים מצות תשובה פ”ג וכן מצא מונק בפי' הרמב“ם על ר”ה כ"י) בליל א' בשבת נכנסתי לים וכו' ובאתי לעכו ונצלתי מן השמד והגענו לא“י ע”כ, ומזה ירצה להוכיח כי היה הרמב“ם עד הנה כפוך ורצוץ תחת ידי השמד. – – אולם ראיה זאת תעיד נגדו ותהי לו לרועץ כי אמנם מי שנצול מדבר מה הנה הדבר ההוא לא נגע בו ולא הגיע עדיו. לדוגמא מאמר הכתוב וצדקה תציל ממות שהכוונה שלא ימות, אף כאן ונצלתי מן השמד הכוונה שלא נשתמד, ואם היה כוונת הרמב”ם ז“ל למה שרצה ג”ג ליחס לו היה לו לאמור ויצאתי מן השמד וכדומה. – – והנה בשנת תקצ“ו הביא כבר דברי הרמב”ם אלה³³ והעירהו עליהם אז הג“מ שי”ר, ושם העתיק עוד לנכון “אונד וואר זא פטם איבערטריטא גערעטטעט. לא כן בשנת תר”י, כאשר לא היתה עוד העתקה זו נאותה לתכליתו אמר עם ספרו לתולדות הרמב“ם צד כ‘: אונד נון ווארען זיא פאם רעליגיאנסצוואנגע בעפרייט. – – וכבר דרך במסלה זאת, להעתיק דברי המחבר לכוונה אחרת הנאותה לו לצרכו, לא אחת ולא שתים. עי’ לדוגמא מה שהוכיח לו על פניו דרכו החכם ר”ש ראזענטהאל בכ“ח ח”ט צד מ"ה במה שהעמיס דברים זרים על ר' שלמה אלמולו מה שלא עלה על לבו. – – –

הראיה השניה הוא מדברי ר' סעדי' אבן דאנאן אשר כתב באמרו ע“ס הדורות (חמדה גנוזה דף ל' ע"ב) כדברים האלה: ובעת ההיא³⁴ שמע ר' מימון הדיין על חכמת הרב הגאון הקדוש ר' יהודה הכהן שהיה בפאס במערב וכו' וכששמע ר' מימון הדיין על חכמת הגאון הקדוש ר' יהודה הכהן הלך אליו ממדינת קרטובא ושני בניו עמו ר' משה ז”ל ודוד אחיו ולמד ר' משה לפני הגאון וקבל ממנו תורה ולא האריכו הימים כי נהרג הגאון על קדוש השם ויחודו מפני שבקשו ממנו האכזרים לצאת מן הדת עכ“ל. ועל זה ג”ג מוסיף ואומר: והנה שמענו כי ר' יהודה הכהן נהרג על קה“ש ור' מיימון ושני בניו ניצולו יען…. אמרו בפיהם ולבם בל עמם כי מחמד נביא הוא וילכו כפעם בפעם בית מסגדם ע”כ – – בקראי אלה הדברים השתוממתי כּרגע בידעי כי כתשע שנים לפניו הביא כבר הר“א כרמולי דברי ר”ס אבן דאנאן אלה במ“ע צרפתי אוניווערז איזר. ולא ביקש מהם עזר וסעד לדעתם זאת לא הוא ולא אחר. גם נזכרתי כי הרב הגדול מהר”ז פראנקל הביא ג“כ דברים אלו של אבן דאנאן במכתב הירחי שלו לשנת תרט”ז ורצה בהפך להסתייע מהם למען דעת צדקת הרמב“ם ז”ל – – פתחתי ס' חמדה גנוזה וראיתי – – כי ערום יערים ג“ג ועיני אנשים ינקר לבל יחזו נכוחות ולבל יקראו דברי אבן דאנאן עד תומם. כי אמנם דבריו בשלמותם כך הם. “מפני שבקשו ממנו האכזרים לצאת מן הדת כי קנאו בו וברח ר' מימון ושני בניו עמו לאלכּסנדריא של מצרים”. ע”כ דברים אלה האחרונים שהעלים ג“ג יגידו לנו כי לא “מפני כי הלכו ר' מימון ובניו לבית מסגד הישמעאלים ואמרו כי מחמד נביא הוא נצולו” רק מאשר ברחו לנפשם – – וכבר הבאנו למעלה בשם הר”ש מונק דברי דהבי הערבי כי אבולערב עשה להרמב“ם טובות בפאס, וקרוב שעל ידו היה להם יותר נקל לברוח. ואח”כ חגגו בריחתם זאת והצלתם ברנן והלל לד' כאשר הבאנו למעלה מבעל ס' חרדים. – – והנה מלשון “מפני שבקשו ממנו האכזרים לצאת מן הדת כי קנאו בו” מוכח ג"כ כי עד הנה השאירו אותו על מנוחתו בהשקט ומרגוע, רק עתה בקשו ממנו לצאת מן הדת מאשר קנאו בו, ולולא קנאתם בו היה נשאר גם עתה באין אונס ומפריע, ובאין שטן ומפגיע. – – –

כי אמנם הגזרה לא היתה מתפשטת על כל איש ואיש יולד שם רק על הכלל יצא לבלתי עשות מצות דת אחרת בגלוי ושבתו מועדי אל בארץ. ולפעמים תפשו גם אנשים פרטיים להודות בשליחות מחמד. אך לא הלכו מבית לבית ומחדר לחדר לכוף כל איש ואיש אין נקי לקבל דתם וללכת בית מסגדם. וכ“כ הח' יאסט³⁵: עבד על מומין וואר צו איינזיכטספאלל אום אן איינצעלנען פערזאנען צוואנג איבען צו לאססען…. דען טאד דראהעטע ער נור יענען וועלכע איהר יודענטום עפפענטליך בעקאנטען”. – – – ואם גם נניח על רגע אחד (– – מה שהוא רחוק מאד –) שהגזרה היתה משתרעת על כל איש ואיש בפרט וכי אין גם אחד חפשי מזעמה, הנה לא היה זה רק בתחילת צאתם כאשר נכבשה הארץ לפני האלמוהדין. כי אמנם מן הוא והלאה היו כולם בחזקת בעלי בריתם, באין צורך לקבל דתם עוד הפעם. – – – מעתה אם הצליח ביד קצת אנשים בתחילת צאת הגזרה להתחבא ולהנצל מפח יוקשים, הנה האנשים ההם נצולו גם להבא כי הישמעאלים חשבום כבר לבעלי בריתם – – ומאלה האחרונים היו גם ר' יהודה הכהן אבן שושאן ור' מימון ובניו ובלתי ספק עוד רבים זולתם כמו שהי' גם ר' יוסף עקנין אשר אמר עליו אלקפטי רק כי הסתיר דתו ולא יותר כמובא למעלה. – – – ומהדברים שאמרנו יצא לנו מבורר ממה שאומר: כי הנה בעת אשר נהרג ר“י הכהן היתה כבר הגזרה קרוב לעשרים שנה, ומדוע רק עתה יצא הקצף ומדוע לא הכריחוהו עד הנה לצאת מן הדת? – – אין זאת רק מאשר עד עתה לא שמו עיניהם עליו עד זמן ההוא אשר הלשינו עליו מתוך קנאה – – ואחרי ראינו כי ר”י הכהן נשאר בארץ זמן רב כזה באין אונס ובאין פגע רע, הנה לא יקשה לנו עוד איך גם הרמב“ם ואביו לא נכבשו תחת ידי השמד (ועל ר' מימון אבין לא נמצא גם אצל הערביים ידיעתי חשד זה) והיו מוכרחים רק להסתיר דתם עד לעת כזאת אשר נהרג ר' יהודה הכהן. ושלט גם בהם עיני הערבים ואז ברחו לנפשם. – – והנה החכם היקר ר”ש מונק יאמר³⁶ כי מתוך שני דבורים אשר באגרת השמד נראה אשר הרמב“ם חשב את עצמו בין אותם אשר הגין עליהם. הדבור הראשון הוא מ”ש הרמב“ם “והשמד הזה שאנחנו בו אין אנו מראים בו” אך מזה אין ראיה מאומה כי כאשר אמרנו חבר הרמב”ם ז"ל התנצלותו זאת בעבור כל הקהלות אשר משא השמד עליהם הכביד ויהי להם לפה ולכן ידבר בלשון מדבר בעדם.

גם כלל עצמו עמהם והשתתף בצרתם לעודדם ולחזקם לבל תרפינה ידיהם בחשבם כי אין תקוה עוד לשוב, בהראותו להם כי עוד לא ננעלו שערי תשובה לפניהם. עי' מ“ש באגרתו הנ”ל. “לפיכך פחדתי שתגיע התשובה ההיא המשובה מאחרי ד' בידי עם הארץ וימצא בה שאין לו שכר בתפלה ולא יתפלל וכמו כן יתר המצוות”. עי“ש היטב. ועי' גם בדברי הרצ”ה חן טוב בהקדמתו לחמדה גנוזה צד 43.

הדבור השני באגרתו של הרמב“ם הוא מה שכתב: “והעצה שאני יועץ לנפשי…. שיצא מאלה המקומות”³⁷ וגם מזה אין ראיה כלל כי הרמב”ם יאמר שם כדברים האלה: "והעצה שאני יועץ לנפשי והדעת שאני רוצה בה לי ולאוהבי ולכל מבקש ממנו עצה שיצא מאלו המקומות וילך למקום שהוא יכול להעמיד דתו ולקיים תורתו בלי אונס ופחד וכו' “ומזה יתראה רק כי הרמב”ם

­­­­­­­­­­­­­­­­­­­היה מוכרח לעשות מעשה הדת בלט ובהסתר ולא היה יכול להעמיד דתו כראוי וע“כ היה משתדל לצאת משם. והוא הדבר אשר דברתי שהיה מסתיר דתו לא ח”ו שכפאוהו לצאת אל דתם. אשר מזה אין זכר בכל דברי האגרת הזאת.

גם החכם ר' יששכר בעער ז“ל כתב³⁸ כי אין ראיה כלל לדעת המעררים מדברי אגרת השמד. והביא ג”כ הדבור: והעצה שאני יועץ וכו' להראות ההפך מדבריהם. כי מיד אשר רצו לכופו ברח משם. ודי בזה לע"ע.

ג. נפן עתה להחכם מהר“ץ גרעץ. וכבר זכרנו כי החכם היקר ההוא מהפך בזכותו של הרמב”ם ז“ל אך סמך את עצמו יותר מדי על ראיות החכמים שקדמוהו מעדות הערביאים ואגרת השמד. ועתה כי הראונו בטולם. כשל עוזר ונפל עזור. – – – – – ונכונה מאד דעת גרעץ כי ע”כ היה הרמב“ם נע ונד בספרד כנראה מסוף פרושו למשניות. מאשר התחבא מפני האלמוהדין. גם היטב אשר דבר על מ”ש הרמב“ם “שבאו אליו תנחומין מקצה המערב ומארץ אדום” שהכּוונה לאפריקא ולאספמיא של הנוצרים. וזה יחזיק גם השערתי כי עזב מקומו קורדובה בצאת הגזרה והלך לגור במדינות ארץ ספרד אשר היתה אז תחת יד הנוצרים. ועי”ז היה לו שם מכירים ואוהבים. – והנה החכם גרעץ יודה כי בספרד לא נכבש הרמבם תחת ידי השמד. וזה היה (לדעתו) רק בפאס במערב… אמנם אם במקומו אשר הכל היו מכירים אותו לא נאנס. איך נחליט זאת ממנו בארץ רחוקה באין איש מכיר אותו כי הוא יהודי. ולמה יכריחוהו שמה הערביאים לצאת מן הדת אם חשבוהו כאחד מהם? ומה שכתב כי באפריקא היתה הגזרה יותר חזקה. לא ידעתי זו מנין לו ויאסט כתב בהפך כי בספרד היתה יותר קשה. ועל שאלתו למה הלך לפאס, ימצא תשובה בדברי ר“ס אבן דאנאן אשר בשפתיו זה ברור מללו כי הלך ללמוד תורה אצל ר”י הכהן. והנה לאשר חשב גרעץ כי אין איש נמלט מתגרת השמד והיה הדבר קשה בעיניו מדוע לא נהרג ר“י הכהן עד אשר עבר זמן רב אחרי צאת הגזרה אשר החלה בשנת תק”ו והרמב“ם למד אצלו סביב לשנת תק”ך. לכן נדחק ואמר (צד קפ"ו) “כי לא היה יכול לסבול, הוא ואחרים עמו מעמד כזה אשר אין תוכו כברו אשר ע”כ הסיר מעליו מסוה דת מחמד והתודע בגלוי לדת יהודית“. נראה מזה כי דעתו אשר גם ר”י הכהן קבל מתחלה דתם למראה עין אמנה זה דבר שאין הדעת סובלתו שיעבור איש על דת ולא יקדש שם שמים, ואחר כך יתן נפשו לממיתים באין צורך רק מאי סבלנות אתמהה! אולם האמת יורה דרכו כי מעולם לא קבל דתם אף גם למראה עין כּי הצליח בידו עד הנה להסתתר ולהנצל מפח יוקשים. עד אשר נתנו הערביאים עיניהם בו וזה ע“י מלשינות וקנאה ואז הערה למות נפשו ונהרג על קה”ש. כי לא רצה לעבור, לא מפני כי לא יכול לסבול מעמד אשר לא היה בו עוד. אמנם ר' מימון ובניו ברחו אז ונצולו מרשת זו טמנו להם.

היוצא לנו מכל זה. כי אם גם הסתיר הרמב“ם ז”ל אמונתו, לא שינה את טעמו אף למראה עין ולא הוציא מפיו דבר מגונה להודות בשליחות נביאם כלבו כן פיו, כתוכו ברו, תורת אמת היתה בפיהו, ועולה לא נמצא בשפתיו; ואקוה כי החכמים הישרים בלבותם אוהבי אמת, יודו על האמת, ויענו עמי ויאמרו: רבינו משה אמת ותורתו אמת!

ש. ז. ח. ה.

---

תיקונים

מאת

זאב יעבץ

¹

לצד 2: בתחלת פירוש הרמבם למסכת ראש השנה נדפס העתק מכ“י ר' דוד נכדו של הרמבם, ושם כתוב: “רבנו משה נולד לאביו רבנו מיימון ז”ל בחודש ניסן יום ארבעה עשר שנת אתמ”ו לשטרות, והיא: ליצירה ארבעת אלפים ושמונה מאות ותשעים ושלש, ונולד בקורטבה“. אבל כבר העיר חכם אחד בהלבנון החדשי שנה ב' גליון ו' כי אתמ”ו לשטרות היא שנת שמונה מאות ותשעים וחמש ליצירה. והדבר ברור כי המלים הכתובות כתובת הנזכרה: “והיא ליצירה ארבעת אלפים ושמונה מאות ותשעים ושלש” הן הוספה מאיזה תלמיד טועה, ובאמת נעתקה כתובת זו גם ב“מאור עינים” לר“ע מן האדומים, מאמר אמרי בינה פכ”ה, ושם אין המלות האלו בדבר המספר ליצירה. וכן נקטו כל סופרי הדורות כי רבנו נולד בשנת תתצ“ה, וכך צריך לתקן כאן. ובנוגע להשעה, שעת לידתו של רבנו ב”מאמר על סדר הדורות" לרבי סעדיה אבן ראנון הנדפס בחמדה גנוזה לעדלמן כתוב כי רבנו נולד בקורטבה ביום השבת בעת המנחה ביום י"ד מניסן. וגם שנה בחשבון מספר השנה ליצירה (הרב י. ל. פישמן בספר: “רבנו משה בן מימון, צד י”א הערה 1).

לצד 11: גרץ כותב כי ירחים אחדים אחרי בואם מצרימה מת רבינו מימון, וכנראה מדבריו מת הוא במצרים. ובחדשים גם ישנים להרכביו הנספח לח“ד של דברי ימי ישראל לגרץ צד 53 שהוא משער כי רבנו מימון נפטר בשנת תתקכ”ה עוד טרם שנסע הרמבם לארץ ישראל, וכולם שכחו ולא זכרו דבריו רבי סעדיה אבן דאנון במאמר על סדר הדורות אשר בחמדה גנוזה, שכתב מפורש: ונפטר רבינו מימון הדיין בירושלים, ואחר כך ירד רבנו משה למצרים (שם).