רקע
זאב יעבץ
איבה מחוץ וריבות מבית

מעוט התורה בארצות הקדם ותגבוֹרת איבת הקתולים בארצות אירופא. האפיפיור אינוצנטי השלישי וגזרותיו הרעות. חללי ישראל במלחמת הקתולים באלביגיים. רבנים יוצאים למאות מצרפת ואנגליא לארץ ישראל. גזרת אות הדראון. ענות ר׳ אברהם בן רמבם וכבודו בתוך עמו. ר׳ יוסף בן עכנין. ערעורים על ספר רמבם. ר״ש משאנץ בעכו ודניאל בן סעדיה. הוצאת דבת שוא על ר׳ אברהם בן רמבם. ערעור ר׳ שלמה מן ההר במונפליר על ס׳ המורה. ר׳ יונה ושאול תלמידיו. מחזיקי ספר המורה בלוניל ובעיר בדרש מחרימים את ר׳ שלמה. חכמי צרפת מחרימים את מחרימיו. ר״ד קמחי מתיצב בראש מחזיקי המורה. רמבן מתאמץ לעשות שלום. מכתביו אל גדולי ספרד ואל רבני צרפת. חרמי מחזיקי המורה בספרד על ר״ש ותלמידיו ר׳ מאיר אבולעפיא ור׳ יהודה אלפכר גדולי טולדו מנשאים את ר״ש. אגרות רד״ק לר״י אלפכר ותשובות ר״י עליהן. הדיוטי עיר מונפליר מלשינים על ספר המורה באזני הדומיניקנים. ספרי המורה נשרפים במונפליר ובפאריז. רבנו יונה מתאבל על השרפה. המלשינים נמסרים למלכות ונענשים עונש קשה. והמחלוקת נשבתה.


 

4965–4969    🔗

והימים אשר חי רמבם ואשר בם כונן את מגדל העוז, את משנה התורה, אשר היה לנס לכל נפוצות עמו, אשר כל העיף היגע ואשר נשא אליו עין והביט אליו וראה אותו וחי, היו רק ימי רוָחה ומחיה מעט בין ראשית צרה גדולה לראשית צרה גדולה ממנה. בהחל האדם הגדול להיות לאיש, לאמר: בשנת השלש עשרה לימי חייו, התרגשה הרעה הגדולה לבני ישראל במרוקו ובספרד בקום עליהם בן תמורְתְ העריץ אשר הכביד את ידו עליהם לעזוב את דתם או לעזוב את ארצם, וישם קץ בדבר הזה למנוחת אבותינו בארצות האישלם. ובשנת לכת רבנו הנהדר לעולמו קם אפיפיור ברומי להחשיך את עיני אבותינו היושבים בארצות הנוצרים בגזרותיו הקשות והמרות אשר לאט לאט השיבו אותם עד דכא.

וגם מבית לא היה נחת, כי רק צרפת היתה עוד הארץ האחת אשר בני ישראל שקדו שם על התורה בכל עוֹז, אך בכל יתר הארצות רפתה רוחה מאד מאד. אל רפיון הרוח הזה אשר נראה בכל הארצות ערך רמבם דמות קודרת מלאה תוגה, ואלה הם דבריו: ״בכל המקומות האלה 1אבדה תורה מבינם. רוב המדינות הגדולות מתות ומעוטן גוססות, וכמו שלשה וארבעה מקומות חולים. בכל ארץ ישראל ובכל סוריא מדינה אחת, והיא אחלב, שבה מקצת חכמים ועסקיהם בתורה, אבל אין ממיתין עצמן (באלה) [עליה]. ובכל הגולה בבל ושנער שנים שלשה גרגרים. ובכל תימן וערי המצר הערבים כלם כמעט עוסקין בתלמוד, אבל אינן מכירין אלא הדרוש וקבל שכר לפי שבקצוות הן – –. אבל היהודים שבהודו אינם יודעים התורה שבכתב ואין להם מן הדת אלא שהם שובתים וגמולים לשמונה. ובערי העלגים (?) שהם בדת ישמעאל קוראים בתורה שבכתב ועושין כפשטה. וערי המערב בעונותינו כבר נודע את אשר נגזר עליה – –״2.

ולעומת הבוקה הגדולה הזאת אשר נראתה ברוח העם בארצות הקדם נתכה כאש על אבותינו יושבי ארצות המערב חמת קנאות הכנסיה הקתולית האויבת האורבת לקהלת יעקב המדוכאה והמעושקה. האפיפיור אינוצנטי השלישי אשר העלה שואה ומשואה ביסדו את בית משפט הבולשת 3להצית מוקדי אש לכל כופר לאמר: לכל איש אשר יפקפק בסתר לבו בקדושת כהונת רומי – האפיפיור הזה עוֹיֵן היה את בית ישראל, את העם אשר בינתו חריפה, לבו ער ועינו חדה ותורתו צרופה מכל סוגי הבלי שוא. עם כזה לא יוכל להיות לרצון לאיש כאינוצנטי, לדעותיו, למזמותיו ולמועצותיו. הן אמנם כי בראשית ימי גדולתו (4959–1199) נדרש לבני ישראל אשר חלו את פניו להשיב את רעת האספסוף המתגודד למסע צלב חדש, ויאות להם ויזהר את קהל מאמיניו לבלתי הבא את איש בעל כרחו בדת הנוצרים, אף לא להמית את היהודים או לבוז את שללם, גם לבלתי הכות אותם בשוטים או לסקל אותם באבנים ביום שבת ומועד, אף לבלתי נַבֵל את קברי ישראל ולהתעלל במתיהם.4 בכל זאת כבר הכירו בני ישראל גם אז כי אפיפיור זה אויבם בנפש הוא. על כן חרדו מאד בני ישראל יושבי מדינת אֲרָגוֹן אשר בספרד ביום שוב מלכם פידרו5 השני מרומי, אשר הלך שמה להמשח ולהתברך לפני אינוצנטי (4965–1204) ויצומו ביום ההוא6. אך פחדם זה לא היה פחד כי לא עשה להם המלך הזה מאומה רעה.

בעיני אפיפיור זה נראה כאוהב ישראל גם העריץ פיליף אוגוסט מלך צרפת אשר גרשם מארצו ויבז את רכושם, ואשר רק למען הבצע שב לפתוח להם את שערי ארצו7. על כן העיר למוסר את אזן המלך הזה לאמר: הנה דאבה עיני מראות כי מלכי ארצות הנוצרים מבכרים את בני הצולבים על פני עובדי הצלוב ומורישים את נחלת הגבירה לבני השפחה. כי כן שמעה אזנו, כי היהודים המלוים אשר בצרפת מחליטים להם בחובם את נכסי הכנסיה הנוצרית ושוכרים להם משרתים נוצרים ומניקות נוצריות וכי שופטי ארץ צרפת אינם מקבלים עדות איש נוצרי במשפט איש ישראל וכי בעיר שַנְץ גבוה בית הכנסת אשר לישראל מן הכנישה הנוצרית, וכי לכל דבר מרבה מלך צרפת לתת להם חרות עד כי יערבו את לבם להראות בחוצות ובכפרים גם בימי הפסח הנוצרי. ואת אלפונסו מלך קשטיליא האוהב לישראל דבר קשות באגרתו על בלי תתו לכמרים לבצע את מזמתם לגזול מן היהודים את עבדיהם המושלמנים ולנַצר אותם ביד חזקה. ויזהר אותו להשמר בנפשו מהוסף עוד לבכר את כנסת ישראל על פני כנסת הנוצרים פן יקרא עליו חרם. ויפגע בו לנגוש מן היהודים, אשר קנו שדות מן הנוצרים, את המעשר לכמרים. וכל תשוקתו היתה כי נע ונד כקין יהיה ישראל וכי יהיה בוז וקלון מנת חלקם. ויזעף מאד על הנוצרים המוסרים את בהמתם ליהודים לשחוט ולבדוק, והמוסרים את ענבי כרמיהם ליהודים לטהר את יינם. ועד מות חרה לו על אשר התהלכו משכילי הנוצרים האלביים 8אשר בפרובינצא עם בני ישראל באהבה ובכבוד באמרם בפה מלא כי טובה בעיניהם דת ישראל מדת הנוצרים. על כן קָצַף קצף גדול עד להשחית בגרף רימונד הששי המושל בטולושא וירשום בפרשת זכרון חטאות המושל ההוא כי מפקיד הוא בארצו פקידים מבני ישראל וכי מטיב הוא להם. וכאשר הכניע אותו האפיפיור ביד מילון9 מלאכו, עד כי בהיות נסחב השר הנדיב הזה ערום ומֻכה בשוטים, נאנס להתודות על העוֹן הכבד הזה ולהשבע כי לא יוסיף עוד להאיר פניו אל בני ישראל ולהטיב להם. בתגרת יד המלאך הקשה הזה הוכרעו עוד שלשה עשר ברונים בעלי ברית רימונד להשבע להדוף את הפקידים היהודים ולבלתי הקם יהודים אחרים תחתיהם לעולם.

עד כה וכה הוציא אינוצנטי רוח קנאה קשה כשאול מאוצרותיו ויאצל על גדודי אנשי הצלב. ויתיצב בראשם הנזיר ארנולד, איש דמים ואכזרי כיענים במדבר ויחלצו למלחמה על האלביים ויערכו לקראת רימונד רוגר הגרף המשנה10, ויצורו על בדרש עיר ממשלתו. כי כבדה חטאת רוגר מאד על היותו חונן את בני ישראל ונוטה אל האלביים. ויפרצו גדודי אנשי הצלב אל העיר ויכינו בה מטבח נורא ליושביה (4969–1209). ויבשר ארנולד לאדוניו האפיפיור: ״לא היתה נפש אשר חמלנו עליה גם על זקן וילד גם על אשה לא חסה עיננו. כעשרים אלף נפש הכו לפי חרב ואחרי ההרגה בזוֹנו את העיר ונשרוף אותה באש ונקמת אלהים בערה בה עד להפליא״. ובשאול איש מאנשי המלחמה איככה נדע להבדיל בין הכופרים האלביים ובין שלומי אמוני הקתולים לבלתי המת גם אותם בתוכם, ענה ארנולד הנזיר הנוצרי בצדקתו: ״הכו נא, בני, הכו אל תחשוכו והאל הטוב הוא יכיר את אוהביו גם בין החללים. – גם מאתים איש מבני ישראל נהרגו ורבים מהם נשבו. ויקראו לשנה ההיא שנת י׳ג׳ו׳ן11.

בשנה ההיא השביעו הכמרים אנשי סוד12 אויניון 13והמלאך14 מילון בראשם את הברונים ואת ראשי הערים לבלתי תת לכל איש יהודי כל פקודה ומשמרת ולבלתי שכור איש יהודי משרת נוצרי ולבלתי עשות איש יהודי עבודה בימי שבתות הקתולים וחגיהם ולבלתי אכלוֹ בשר בימי צומותיהם15.

ובארץ אנגליא כִהֵן בימים ההם ארכיבישוף בעיר קנטרברי ושמו שטפן לַנגטון אשר שקד מאד למלא אחרי גזרות הכנסיה הקתולית אשר גזרה על בני ישראל בכל דקדוקיהן. והמלך יוחנן – בלי־ארץ 16אשר גזל את הכסא מיד ארתור בן אחיו ויקם לו בדבר הזה את מלך צרפת ואת שרי אנגליא לאויבים, האיר פניו בראשית ימי מלכותו אל היהודים באשר בעלי כסף הם. ויקֶם מקרבם בעיר לונדון רב אחד ושמו ר׳ יעקב לראש כל רבני אנגליא17 ויהי למחסה לו ולרכושו ולכבודו בהוציאו דבר שלטון כי כל הנוגע ברב הזה, ידיד המלך ויקירו18, יחשב כנוגע בעצם כבוד מלכותו. ויחדש את הזכויות אשר זִכה בהן המלך הראשון את היהודים אשר אחת מהן הוא לבלתי הקריב איש נוצרי את משפטו בהיות לו ריב עם איש יהודי בלתי אם לדיני ישראל. בעד הזכויות האלה שקלו היהודים על ידו ארבעת אלפים מרק כסף. ובהתגודד האספסוף על ישראל בלונדון שפך יוחנן את חמתו עליו במכתב ויטל עליהם לשלם את הנזק אשר הזיקו להם. אך כאשר החלו ברוני הארץ להצר לו ויד מחסור הכסף כבדה עליו מאד שנה פתאם את טעמו. ויאסוף ביום אחד את כל בני ישראל הנמצאים בערי אנגליא אל בור (4970–1210) וינגוש מהם כסף באכזריות חמה. ואיש עשיר מעיר בריסטול אשר קצרה ידו משלם עשרת אלפי מרק כסף אשר נטל עליו העריץ, הסיע האכזרי יום יום אחת משניו. והמעט מן היהודים רשעת מושל רשע זה, ותהי גם משטמת הברונים רבה עליהם על היות כספם משען למלכם שנוא נפשם בצר לו19.

גם בנרבונא, העיר אשר היתה לישראל, מימי כרל הגדול והלאה, לנוה איתן אשר תקצר יד כל צורר להניעם משם20, התחוללה בימים ההם סערה עוברת על ראש הקהלה. איש נוצרי הכה נער נוצרי בכלי עץ על קדקדו וימחצהו. ובבוא הנער אל פלוירא הרופא, איש שונא ישראל, ויהרוג את הנער במסתרים ויוצא דבה כי בני ישראל הרגוהו. ויתגודד האספסוף ויפרצו אל בתי ישראל להרוג ולבוז בז. ותהי ראשית משלוח ידם בית אחד אשר התגורר בו בעת ההיא רבנו יונתן הכהן הבא מלוניל, ויבוזו את חפציו ואת ספריו אשר בתוכם היה באור, אשר כתב אז לתורה, ויקחו וילכו. אך כרגע הזעיק השר הנכבד דון אימיריק21 שר העיר את שוטריו ואת אזרחי העיר ויכו את המתגודדים ויניסום ויפיצום וישיבו את כל הבזה אשר בזזו לבעליהם וגם את חפצי ר׳ יהונתן ואת ספריו השיבו לו. ויכתוב הרב הנהדר את המקרה זכרון בספר לזכר תשועת ה׳ ולזכרון טובה וברכה לשר אימריק המושיע. וישימו אנשי נרבונא את יום העשרים לחדש אדר, יום הצרה והרוחה, ליום משתה ושמחה אשר יחוֹגו אותו אנשי הקהלה ההיא כיום הפורים22.

קרוב הדבר מאד, כי ככל אשר למראה הרעות אשר הדיחו קיסרי בית קונסטנטין הראשונים, בראשית האלף החמישי, על פליטת בית ישראל בארץ אבותיו, החשו אמוראי ארץ ישראל האחרונים מפלט לתורת ישראל בארץ בבל הנכריה23, ככה התחזקו רבותינו התמימים, באחרית ימי האלף ההוא, בארצות צרפת ואנגליא, בהתרגש על קהלת יעקב הצרות הרבות בימי אינוצנטי, למלט את תורת אלהיהם מן הארצות הנכריות ההן ולהניס אותה אל ארץ אבותיהם מעולם. כי נוסדו יותר יחד משלש מאות איש מרבני צרפת ואנגליא ״בעלי חכמה וסברה בינה ויראה"24 והרב הגדול והנהדר רבנו יהונתן הכהן מעיר לוניל בראשם ויקומו ויצאו לארץ ישראל (1211–4971)25. ויהיו בתוכם אנשים אשר נקבו בשמות הלא הם ר׳ אברהם הזקן ורבי דוד והרב ר׳ יוסף ואחיו ר׳ מאיר26. ורבנו שמשון משאנץ בעל התוספות אשר באר סדר זרעים וטהרות27 הלך אל ארץ ישראל בדרך אחרת ויבוא עד עכו וישב שם28 ויקָרא למן העת ההיא ״איש ציון״29 ורבנו יונתן הכהן הלך עם רב אחד ושמו רבי שמואל בן שמשון דרך מדבר ארץ גשן לבוא ירושלימה30 ור׳ אברהם ור׳ דוד והאחים ר׳ יוסף ור׳ מאיר31 ירדו מאניותיהם מצרימה ויבואו כלם ורבים מחבריהם32 אל בית ר׳ אברהם בן רמבם לשחר את פניו. וישמח ר׳ אברהם לקראתם שמחה רבה ויכבדם בככוד גדול מאד33. ואין ספק בדבר כי ר׳ אברהם בן רמבם זה הנכבד מאד בהיותו רופא נפש המלך ונגיד על כל ישראל יושבי ארצותיו, הציג את חכמי צרפת לפני אדוֹניו השולטן אֶלְאָצִיל אחי צלח אל דין ויתן אותם לחן ולכבוד בעיניו וכי על כן חנן אותם המושל הנדיב ויהדר את פניהם מאד וימלא את ידיהם לבנות בתי כנסת ובתי מדרש בארץ ישראל34. ויבואו החכמים הנהדרים ההם אל הארץ הקדושה אשר אליה אותה נפשם ויחלו להפיץ שם את תורת רבותיהם בעלי התוספות. ובבואם מצאו שמה גם את המשורר יהודה אלחריזי35 אשר הלך בעת ההיא למסעיו ואשר ידעוּ את שמו עוד בארצם בקראם עוד שם את תרגום העברי אשר תרגם המשורר הזה את ספר מורה הנבוכים36. וגם את דוד הנשיא אשר בבבל אשר מושבו היה במוצל37 מצאו שם38.

ור׳ אברהם הבן היחיד לרמבם לא השיג את אביו ברוחו הכבירה עד מאד ולא בכח לבו האיתן, אשר שמהו לאב ולפטרון למורה וליועץ לכל עמו בכל ימי חייו. אך ירוש ירש הבן הנחמד הזה מאביהו טוב טעם ושכל טוב, נדיבות ונעימות ענוה וחן. על כן היה הוא לאביו משוש כל חייו אשר בו התנחם על כל התלאות הגדולות ועל כל הפגעים הקטנים אשר מצאוהו מנעוריו עד יום מותו39, ועל כן אהבוהו כל אוהבי רמבם ומן הכבוד אשר כבדו את רבנו משה אצלו גם עליו בלב שלם40, ואף כי איש רך מאד בשנים, רק בן עשרים שנה היה ברשתו את גדולת אביו המת41, גם בבית המלך גם בקהל ישראל כי גם שררת רופא המלך גם נגידות על כל ישראל יושבי מצרים נתנו בידו. אך בכל זאת המעט ממנו כי לא התגאה מאומה בשררותיו אלה, כי אם הורה גם לאחרים לבלתי חשוב את שמות הכבוד הנקראים לגדולים, לכבוד אמת42. אף הוכיח לשואליו כי כבוד הנגידות והנשיאות אשר בדורותיו הנִתָּנות לנכבדי ישראל מיד המלך או מיד כל קהלות הארץ דבר ריק הוא, וכי אין לנגידי דורותינו חלק ונחלה בכל הזכויות והיתרונות אשר היו לנשיאי א״י ולראשי הגולה בימי התנאים האמוראים והגאונים, יען כי מלבד אשר היו יוצאי בית דוד באמת קבלו אותם עליהם כל ישראל מדור דור, אבל נשיאי דורותינו הנה דינם ״כשאר בני ישראל ואין שום הפרש ביניהם״43. ואף כי היה ר׳ אברהם המימוני מראשי גדולי בעלי היחש, בן לראש המורים בישראל אשר קדמו גם לו שמונה דורות חכמי לב אנשי השם, בָזָה הנגיד המיוחס את כבוד היחס ויחלט כי ״היחוס אינו עקר בהזכירו את דבר רבותינו: ״ממזר תלמיד חכם קודם לכהן עם הארץ״44. אך גורל הענו יקר הרוח הזה היה כגורל ״כל הבורח מפני הגדולה שהגדולה מְחַזֶרֶת אחריו״, כי גדולי עמו החזירו לו את העטרה אשר התחזק להסיר אותה מראשו. כי ככל אשר כבדו כל ישראל את אביו כבדו גם אותו בתהלות מתהלות שונות, וגם הרב הגדול והנערץ בפי כל רבנו משה בן נחמן, אשר לשונו הטהורה לא ידעה חלקות כתב עליו, לא בפניו ולא אליו ״יסוד המעלה, בנן של קדושים, הארז האדיר, אשר בין עבותים צַמַרְתוֹ, זרע קדש מצבתו"45.

מלבד הבן האחד הזה לרמבם אשר יצא מחלציו היה לו עוד תלמיד אשר חשב אותו כבן לו, ואשר היה מדבר אליו במכתבו כדבר אב רחום לילד שעשועיו46 הלא הוא רבי יוסף בן עקנין אשר כבר דברנו עליו בספר הזה47. הוא שם את משכנו בעיר אחלב48 אשר בארץ סוריא49 וייקר שמו בעינו אֶלצָהִיר שולטן דמשק. וַיֶעֱשַר במשכֻרתו אשר השתכר בלכתו למסעיו ארצה הודו לסחור בה וַיָשָב אל אחלב וַיִקֶן שם נחלה וישב בה. ויהי לרופא לאחד מבני צלח אל דין וישקוד גם על התורה גם על המדעים50. אך בכל היותו תלמיד דבק בכל לבבו לרמבם קרוב הדבר כי נטה משיטתו בחקר רוח התורה וַיֵט בדבר הזה, אחרי רב סעדיה, רבנו בחיי הספרדי ורבי יהודה הלוי ויקח מיד חכמי יון רק את הסדר ואת המסגרת החיצונה מבלתי זרוע כלאים את דברי התורה והנביאים וחכמי ישראל עם פרי רוח חכמת יון וערב במפולת יד אחת. ויהי בדברו על עָצְמַת נפש האדם הדומה לאלֹהיה וישם מעט מדברי פלספי יון רק לפתח דבר. אך את עצם הענין כִלְכֵל בטעם רבותינו אשר אמרותיהם הטהורות מקור מים חיים הן לכל ההוגה בהן. ויהי דבָרו שם הֵפך גמור מדברי רמבם, אשר בעיניו היה גבוה יתרון הדעות על המדות כגבוה שמים על הארץ, כי החליט בן עקנין, ככל חכמי ישראל חברים, כי הדעות לא תעמודנה לרשע להציל אותו מרעתו אם מדותיו רעות. ולא עוד כי אם עצם תכלית הָרֶשַע הוא בבוא רוע המדות ורשעת המעשה כאחד עם קִנְיַן הדעות המתוקנות51 ותגדל מאד ישרת לב בן עקנין ויקרת דעותיו הנאמנות עד כי לא נשא פנים בדבר הזה גם לרבו הגדול אשר דומה היה עליו כמלאך ה׳ צבאות. ואף כי ספר מורה הנבוכים היה עטרת תפארת אשר עטר רמבם את ראש תלמידו זה52. ואחרי אשר שלח אליו רמבם בשמחה רבה את הספר מצא בן עקנין כי לא כל דבריו ישאו בד בבד עם הטעם האיתן העומד בתורת ישראל. ולא הכחיד את האמת תחת לשונו, ויגד לרבו הגדול את כל אשר עם לבבו במכתב מלא חן ערוך בחרוזים חלקים ושנונים מעשה ידי סופר. ולבלתי הכאב את החכם בתלונה מפורשת, חדה וקשה, ערך במכתבו חזון אהבת דודים תמה וטהורה53 אשר אהב את כימה בת מורהו – לאמר את החכמה בת החכם המימוני – מאז הכיר אותה54. והנה בעוד הכלה כלילת היופי עומדת על ימינו בצל החֻפה, ראה כי נפתה לבה אחרי זרים55 ומפניו כסתה פניה56 ותלך אחרי מאהביה בני הנכר57 ויחר לו מאד על אשר לא גער בה אביה בהיותה עוד בביתו 58ויפצר בו לדבר כעת על לבה לטהר אותה מחטאותיה ולהשיבה אליו59 כי כל עוד אשר תאהב זרים לא ינוח ולא ישקוט60.

נראים הדברים כי לא מצא בן עקנין את לבבו לכתוב מכתב כזה עד אם נתן אותו למקרא לשני אנשים חכמי לב ממיודעיו למען יבקרו גם את ספר המורה אם עניני יהדות צרופה היא או אם עלו בו סיגי נכר העוכרים את טהרתו. שם האחד רבן עבד אללה, אשר קרוב הוא כי אחד מתלמידי החכמים הוא, ושם השני בן־רשד61 אשר אף כי ערבי הוא62 בכל זאת חדה היתה עינו להבחין בין הדעות העבריות ובין הדעות הנכריות. אך בכל זאת התאמץ להסתיר דבר ולבלתי גלות את לבו בלעדי שני האנשים רק לרמבם לבדו63. על מכתבו זה השיב לו רמבם מכתב כמתכֻנתו אשר ראשית דבריו דברי תלונה הם וסופו דברי רצון. שני המכתבים האלה אבני חן הם באוצר ספרותנו העברית.

ואף כי היה רבי יוסף כמעט המערער הראשון על ספר המורה, בכל זאת הוסיף להיות תלמיד ותיק ונאמן לרבו הגדול בכל יתר הדברים כתמול שלשום בכל לב ובכל נפש. ובהיות עם לבבו לכונן ישיבה שאל לדבר הזה רשיון64 מרמבם. ויתן לו רשות ויעצהו איככה יכלכל את סדר למודו ויעש כן. ויהי רבי יוסף עקנין לראש הסדר65 ותמצא ידו להחיות מעט את רוח התורה66 אשר נבקה באחלב ובסביבותיה בימים ההם67. אך מקרב ישיבתו קם תלמיד שאינו הגון ויעז פניו ברבו אשר הרבה להיטיב לו68. וקרוב הוא מאד כי בדבר הזה חִבֵל את מעשה מורהו.

ואלפונסו הנדיב בקש בימים ההם מעוז מן האפיפיור להזעיק את גדודי אנשי הצלב ולשלוח אותם אליו לעצור בעד מוחמד אלנציר מלך האלמוחדים אשר פרץ אל אספמיא לקרוע אותה אליו מיד הנוצרים, ויַעָתֵר אליו אינוצנטי וישלח אליו את גדודיו ואת הנזיר ארנולד איש הדמים אשר הכה את האלביים בראשם (1212–4972). ותצר עין בעלי הצלב בבני ישראל ויפשטו עליהם בטולידו, ויחלו להפיל מהם חללים. אך המלך אלפונסו ושריו ואזרחי העיר התיצבו בפניהם ולא נתנום לבצע את מזימותיהם69.

ובבל מאמצי כח האפיפיור וכמריו להבזות את ישראל בעיני העמים, עוד רב היה חן העם הזה גם בעיני דלת עם הארץ עד כי באסור סוד כמרים בצרפת על בני ישראל לשכור להם מינקת או מיַלדת נתנו טעם לדבריהם, כי בבוא נוצרי לשרת בבית איש יהודי תדבק נפשו אחרי דת ישראל70.

ואצילי בני ישראל בארץ ספרד ידעו את המזִמות אשר הקתוליות הרומית חומסת על עמם. ויעמדו תמיד על משמרתם, ויהי בהתעתד סוד כמרים לְהוָעֵד בעיר מוֹנְפְלֵיר71 בצרפת (1215–4975) ויבאו שמה שנים שנים אנשים מכל קהלה ובראשם בא השר יצחק בנבנשתי72 רופא מלך ארגון. והנה הפחד הזה לא היה פחד, כי בסוד ההוא לא נזכר שם ישראל. אך רעה גדולה מזאת נשקפה לבת־יעקב כי הועיד אינוצנטי אלף ומאתים כמרים ושרים לוַעד גדול עירה רומי, וישמע השר בּנבנישתי ויאסוף אל הנשיא רבי לוי אל מגרש יאלי73 קריאי מועד ״מכל קהלה וקהלה, מנרבונא ועד מרשיליא״ לְהִוָעֵץ את מי ישלחו לרומי לקדם את פני הרע74 אך ידיהם לא עשו תושיה. כי יד הועד הזה אשר קשתה גם על גוים וממלכות לכוף את ראשם אל הבישוף הרומי כבדה גם על אבותינו כי גזרו ארבע גזרות – בְרַך החלו ובקשה כלו –לבלתי קחת מַלְוַי היהודים מיד הַלוֹוִים הנוצרים רִבִית גדולה. אמת הדבר כי בגזרה הזאת אין כל עָוֶל – אף כי אגודות המַלְוִים הנוצרים היו נושכים נשך גדול את לוַיהֶם הנוצרים מן המלוים היהודים. גזרה שנית נגזרה על המומרים כי לא יזידו לעשות כל מִצְוָה מִמִצְוֹת התורה. גזרה שלישית היא, כי לא יֵרָאוּ בני ישראל בחוצות בחג הפסח הנוצרי: בשאת הכמרים את פסיליהם בהמון חוגג, באמרם כי היהודים יתלוצצו על קדשיהם. והגזרה הרביעית היא כי חובה היא על כל איש יהודי לשקול בכל ערב פסח נוצרי ששה דינרים על יד הכמרים מלבד אשר יש להם להרים לכמרים את המעשר מקרקעותיהם.

אך כל הגזרות האלה נחשבו כאין למול גזרת הבליעל שיצאה מן האפי­פיור אינוצנטי ובית דינו על אבותינו ואמותינו לתפור לכל בן ובת מבני שתים עשרה שנה ומעלה, אות חרפה בבגדיהם. הגברים על מגבעותיהם והנשים על צניפיהן75 לאות לכל נבזה ונבל באספסוף הקתולי לסקל באבנים ולעַפֵר בעפר אחרי אנשים ונשים אשר זאת היא כל חטאתם כי זרע אברהם הם ותורת אלהיהם יקרה בעיניהם. ובני ישראל בספרד ופרובינצא לא נחו ולא שקטו ויתאמצו בכל מאמצי כוֹחם להפר את הגזרה הנבלה ההיא. וַיֲקווּ, כי יעמוד להם רֶוַח אחרי מות אינוצנטי הצורר (1216–4976) אחרי אשר רַיְמונד מושל טולושא האוהב לישראל המָרדף ביד אינוצנטי החליף כוֹח וילך הלוך וגָבוֹר על בעלי הצלב ועל הגרף מונטפורט אשר לו נתן האפיפיור את ארץ ממשלת רימונד. ויתחזק רימונד ושריו וישובו ויושיבו את פקידיהם העברים על כנם אחרי אשר נאנסו להסירם ממשמרותיהם בתגרת יד אינוצנטי, וַתֵרֶא אֶלִיס76 אשת הגרף מונטפורט כי כן ותקנא קנאה גדולה כאש ותאסוף פתאום אל משמר את כל היהודים אשר בטולושא, אותם ואת נשיהם ואת טפם וַתַּטִיל עליהם אחת משתי אלה להתנצר או לעבור בחרב. ואת כל הילדים והילדות אשר לא מלאו להם שש שנים גזלה מחיק הוריהם ותסגירם אל יד הכמרים לְנַצֵר אותם, אף כי בעלה ואחיו נשבעו זה לא כבר לבני ישראל לשמור את נפשותם ולהגן על משמרת דתם. ואף כי עופפה המרשעת הזאת את חרבה על פני האסירים לא היו בתוכם בלתי אם שבע וחמשים נפש אשר עיפה נפשם לצורריהם ויתנצרו. אפס כי בשמוע הגרף מונטפרט את מעשה אשתו האכזריה צוה להוציא כרגע את האסירים לחפשי, ואת יד האסירים מלא לשוב אל דת אבותיהם. אך את הילדים האומללים לא נתן הקַרְדִינַל בֶרטרַנְדְ לשוב אל אלהי אבותיהם ואל חיק אמותיהם המעושקות. רק מחאה אחת מִחו היצורים הרכים והתמימים בידי הכמרים האכזרים כי לא אבו לשקץ את נפשותיהם הטהורות בִמרֲק פגוליהם77.

והקרדינל בֶרטרַנד הזה החמיר מאד בדבר אות הדַרָאוֹן. אך דבר האפי­פיור הוניריוס, אשר קם תחת אינוצנטי, בא לבלתי דַקְדֵק הרבה בדבר זה, ומהיות גדול מאד כבוד השר יצחק בנבנישתי רופא מלך ארגון, בעיני אדוניו והשרים בגלל הטובות אשר עשה לבית המלך, דברו על לב האפיפיור ויפטור גם אותו גם כל בני ישראל יושבי ארגון מן הדראון. לעומת זה דבר הוניריוס על לב מלכי הנוצרים אשר בספרד, השכם ודבר במכתביו לבלתי שים איש ישראל למלאך מליץ בחצרות מלכי המושלמנים. וככל אשר פטר את יהודי ארגון משאת את הדראון ככה הִקְשָה את גזרתו על יהודי אנגליא לשאתו. בארץ ההיא הִתְיַהֵד אחד מן הכמרים78 ויבא בברית תורת ישראל, וישרפוהו הכמרים באש (1226–4986). בשנה ההיא הועיד שְטֵפַן לַנְגטון הארכיבישוף לעיר קנטֶרבורי ועד כמרים לעיר אוקספורד. שם העמיק את גזרת הדראון, אף אסר לבנות בתי כנסת חדשים וַיַמְרֵץ את הפקודה. להרים גם כל איש ישראל את המעשר לכמרים ולבלתי מלט איש יהודי את אוצרותיו אל חצר הכנישה בבוא עליהם בוזזים.

ובארץ אשכנז לא כבדה בימים ההם יד אבירי הקתוליות כאשר כבדה בספרד בצרפת ובאנגליא ואף כי נחשבו לעבדי בית הקיסר, בכל זאת שמו אותם נסיכי אוסתריא79 לפקידים. ויהי כי עלתה ביד רבים מן הפקידים היהודים אשר בחצרות המושלים, לפרוק מעליהם את חובת תרומת המס המוטל על היהודים להרים אותו לאוצר המלכות, ויגישו יתר בני הקהלות את משפטם לגדולי הדור על הפקידים ההם, כי שומטים הם את העול מעל צואריהם לתתו על צוארי אחיהם העניים מהם, כי הקהלה הלא חַיֶבֶת היא למלא אל האוצר את כל המס במלואו. ויועדו כעשרים איש מגדולי הדור אל עיר מגנצא וגם רבנו יואל אבי העזרי ורבי אלעזר הרוקח בתוכם. ויאסרו על כל איש ישראל לְהַחָלֵץ מתת את תרומת ידו מכיסו ככל אשר יושת עליו80 מלבד זה חדשו ויאשרו את כל התקנות אשר תקנו רשבם ורבנו תם וחבריהם בועד אשר היה בימיהם, ותקראנה התקנות האלה תקנות שו״ם על שם ראשי האותיות אשר לשמות שלשת הערים שְפַיֵר וַרְמַיזא ומגנצא אשר רבניהן היו ראשי הועד הזה.

ואף כי בגרמניא לא הכבידו עוד המושלים על בני ישראל לשום עליהם את אות הדראון, החזיק האפיפיור את ידו על הקיסר פרידריך השני לשים אותו לחוק בניאפל ובסיקיליא ארצות נחלתו. ובארץ צרפת פטר המלך לודויג השמיני האדוק מאד, את הנוצרים (1223–4983) משלם לנושיהם היהודים את חובותיהם אשר עברו עליהם חמש שנים, ומיתר החובות אשר היו חיבים להם פטר אותם לשלם את הרבית ומן היום והלאה פסל את כל שטר היוצא מתחת איש יהודי בלתי אם הוא כתוב וחתום בידי פקידי המלכות. ואיש יהודי אם יעזוב את נחלת הברון אשר גר בה, בלי רשיון מפורש לשבת בנחלת ברון אחר, יש לברון השני להסגירו ביד הברון הראשון.

ובפורבינצא הלכה יד הקתולית הלוך וקשה על בני ישראל. כי הנזירים הדומיניקניים יצירי ידי אינוצנטי אשר החלו לכונן שם את הבולשת81 לדון בחרב ובלהבה גם את כל כופר מִקֶרֶב הנוצרים, היו כמעט לשליטים בה, ויעקב הראשון מלך ארגון אשר בספרד שנה אף הוא את טעמו ויחלט כי היהודים היושבים בארצו כעין עבדי בית המלך הם נחשבים, ואף כי איש יהודי בַחְיֵי בן משה הקושטנדיני רופא נפשו, היה נכבד וטוב בעיניו, בכל זאת לא נשא את פניו, כי הֶרְאָה קשה את בני ישראל יושבי אִי מלורקא, בקרעו אותה אליו מיד הערבים, כי הפך לבית תפלת נוצרים את בית הכנסת הגדול אשר היה להם בעיר פַלְמָא ורבים מִנִכְסֵי הצבור ומנכסי היחידים, אשר סביבות העיר ההיא, החרים למנזר הדומיניקים.

וגם אל הארץ הרחוקה ארץ הונגר אשר שם לא העמיקה עוד הקתוליות להכות שורש בימים ההם, ואשר על כן ישבו שם לבטח נדחי ישראל אשר באו שמה לפנים מבזנתי ומארץ הכוזרים, גם שמה הגיע דבר הקתוליות הרומית, כי בפנות המלך אנדריאש אל האפיפיור גְרֵגוֹר התשיעי להשלים בינו ובין שריו הנדונים עמו הפגיע האפיפיור בארכיבישוף אשר לעיר גראן, להחזיק את דברו על המלך להסיר את היהודים ואת המושלימנים ממשמרותיהם. וכאשר לא אבה אנדריאש למלא אחרי דברו באה פקודה לקרוא חרם על המלך הסורר הזה. ותכבד יד הכומר על המלך לְהִשָבַע כי לא יפקיד עוד את איש יהודי על כל משמרת, וכי גם יכוף אותם לשום עליהם את אות הדראון, וגם בֶלַע יורש העצר וגם מלך סְקְלַבוניא ושריו נאנסו בפקודת האפיפיור להשבע כן82. ככה שתו כְמָרֵי הקתוליות את ידם להשיב את ישראל עד דכא. בכל זאת לא ענה גאון ישראל בפניהם, כי לא משה מנגד עיניהם אמרת קדוש ישראל הקורא אליהם: כי תלך במו אש לא תִכָוֶה ולהבה לא תבער בך; אני ה׳ אלהיך קדוש ישראל מושיעך.

אך גם מבית התעוררו מדנים ומלחמות סופרים אשר השביתו שלום בעת הרעה ההיא, כי ככל אשר מצא רבי יוסף בן עקנין תנואות על ספר המורה, אף כי בגללו נכתב, על הדעות היוָנִיות אשר רבו בתוכו ככה הקדים החכם הגדול רבי מאיר בן רבי טודרוס הלוי, לבית אבולעפיא איש טולידו, בבוא ספר יד החזקה לידו (1182–4942) לבקר ולמצוא בו דברים אשר לפי דעתו לא התאימו עם אמונת רבותינו83. אפס כי תחת אשר נזהר בן עקנין מאד בכבוד רמבם מורהו הגדול וַיָלֶט את דברי תלונתו במעטה מליצת חידות84, ערך רבי מאיר הלוי מכתב מפורש לרבני חכמי לוניל, אך איש מחכמי העיר ההיא לא שעה אל תלונותיו בלתי אם רבי אהרן בן רבי משולם החסיד85. הוא ענהו ויגער בו במכתבו בדברים נמרצים מאד, ויעברו ימים רבים ואיש לא פצה עוד את פיו בארצות אירופא על ספרי הרמבם, ויהי המעט כי חכמי ספרד ופרובינצא החזיקו בהם בכל עוֹז, כי אם גם חכמי צפון צרפת בעלי התוספות אשר את מרבית עבודתם הקדישו לחקר ההלכה לבדה, כִבדו מאד גם את ספר המורה, וישמחו מאד לקראת התרגום העברי אשר תרגם אותו יהודה אלחריזי, ורבי יוסף ורבי מאיר אחיו בעלי התוספות הנכבדים אשר יצאו אחרי כן בראש שלש מאות הרבנים ארצה ישראל שקדו עליו ויעמיקו בו. אפס כי מנעו אותו מן התלמידים אשר קצרה עוד דעתם מהבין את עמוקותיו, אולם בארצות הקדם, בבבל בסוריא בארץ־ישראל ובמצרים לא שככה התלונה. אפס כי המתלוננים לא רבים היו ולא אנשי שם, לבד מן האחד הלא הוא הרב הנודע והנכבד בישראל. רבנו שמשון משאנץ אשר יצא גם הוא בתוך רבני צרפת ואנגליא וישם את משכנו בעיר עכו. הרב הזה ואחד מתלמידיו הצו על כמה דעות מדעות רמבם .86

ובדמשק היה איש ושמו דניאל הבבלי, מתלמידי רבי שמואל בן עלי ראש הישיבה בבגדד ותֵצַר עינו ברמבם ככל אשר צרה בו עין רבו. ויקם ויחבר ״קושיות וספקות״ על ספר יד החזקה ועל ספר המצות. וישלח אותם אל רבי אברהם המימוני בן הרמבם, ויפרק רבי אברהם את הקושיות, וַיַתֵר את הספקות וישב אותן אל דניאל, ויוסף דניאל ויכתוב באור למגילת קהלת וַיְחַפֵא דברים על רמבם ועל גאונים אחרים מבלי הזכר את שמם, על בלי האמינם במעשה שֵדִים. למראה הדברים האלה קנא רבי יוסף בן עקנין, היושב בכבודו בארם צובה, קנאה גדולה לכבוד רבו הגדול וַיָאֶץ במכתבו לרבי אברהם המימוני לקרוא חרם על דניאל, לכבוד אביו הנערץ, הנעלב בפי האיש הזה. ולא אבה רבי אברהם לשמוע אליו להחרים את האיש ההוא באמור החסיד הֶעָנָו הזה: הלא בעל הדין אני ואיככה אוכל להיות לו לְדַיָן, והוא הלא שונא הוא לי, ורבותינו הלא הורו כי אין לרב להזקק לדין גם לאוהבו גם לשונאו. ותקטן עוד זאת בעיני החסיד המימוני משא גם את פני דניאל, יען כי ״ביחוד השם ובשאר עקרי תורה אמונתו מתוקנת היתה״, ויכבדהו בלבו גם על מעשיו הטובים ״שהוא דורש ברבים דברי תורה ומושך לבם ליראה ולעבודה ומחזיר חטאים ל״בעלי תשובה״. כשמוע בן עקנין כי חשך רבי אברהם את ידו מדניאל, וימהר וידבר במכתב לרבי דוד ראש הגולה היושב בעיר מוצל87 ויגזור רבי דוד נדוי על דניאל ולא התיר לו את נדויו עד אשר נכנע דניאל וַיָשֶב אחור את דבריו אשר דבר על רמבם, ולא ארכו הימים ויחל דניאל וימת בדמשק88.

ובקהִלַת עיר מונפליר הקרובה לעיר לוניל התגלע ריב בין חכמי הישיבה ותלמידוהם וכל יושבי העיר וַיֵחָצו לשתי כחות, הכת האחת דבקה בדרכי אבותיהם מקדם, ותהי להם מרבית למודם התלמוד וההלכה ואת המקרא הוסיפו ללמוד בפתרוני רש״י, רשב״ם, מנחם בן חלבו ויוסף קרא, ואת תורת לשון אבותם כלכלו בטעם מנחם דונש ורבנו תם, והכת האחת החזיקה בדרכי חכמי ספרד, המתחזקים להקביל את התורה אל הפלוסופיה היונית והערבית, ותקר בעיניהם שיטת מורה הנבוכים. ותעל ותשקע אש הקנאה עלה ושקוע עד אשר נִקְרָה שמה איש הולך רכיל דובר שקר אשר ידע את הליכות החסיד רבי אברהם המימוני עם דניאל הבבלי, ויהפוך את הדבר מן ההפך אל ההפך. ותחת אשר לא אבה רבי אברהם להעתר לאוהביו ולמכבדי שם אביו לנדות את דניאל, ולא פגע בכבודו כמעט גם בסתר לבבו, הוציא דובר שקר זה דִבה כי אמנם הַחֲרֵם הֶחֱרִים רבי אברהם איש מן החולקים על שיטת רמבם, אך לא דניאל קרא הכוזב הזה את שם האיש כי אם רבנו שמשון וַיְכַזֵב בלי בושת פנים כי החרים בן רמבם את הגאון הישיש רבנו שמשון משאנץ, השוכן בעכו. ויקנאו מאד אנשים מִיוֹדְעֵי הגאון הזה89 וממוקיריו90. אז החל91 רב אחד ושמו רבי שלמה בן אברהם מעיר מונפליר ושני תלמידיו אשר שם האחד רבי יונה92 בן אברהם גירונדי ושם השני דוד בן שאול, להשיב על דברי ספר המורה ולחַוֹת את דעתם כי רחקו דעות רמבם מדעות התורה הכתובה והמסורה וכי על כן אין להגות בו. כשמוע חכמי הערים הקרובות הלא הן עיר לוניל היושבת מקדם לעיר מונפליר ועיר בֶדְרַש93 היושבת לה מנגב כי ערבו שלשת האנשים לגלות את לבם, וינדום ויחרימום ויפן רבי שלמה בצר לו אל חכמי צרפת (1232–4992) וישלח את תלמידו רבי יונה וכתבים בידו. וירע בעיני חכמי צרפת דבר החכם אשר החרימו חכמי פרובינצא. וַיָמודו להם גם הם את פעולתם אל חיקם ויתרימו את המחרימים ויאסרו גם הם לקרא את המורה ודברים מן הפרקים הראשונים לספר המדע וישלחו את פתשגן דבר החרם לקהלות פרובינצא. אז החל כעס גדול להתחולל במחנה ישראל ואוהבי מדנים נדרשו לאנשי הריב לצאת לערי ספרד ולהפיץ שם את כתביהם להגדיל המדורה94. למראה ״האש הגדולה הזאת אשר נשקה ביעקב״ התעוררו שני אנשי שֵם להשקיט את הריב. הלא הם הישיש הנכבד רבי דוד קמחי, אשר כבר דברנו על אודותיו בספר הזה95, והרב הגדול אשר שֵם עולם לו בקרב חכמי ישראל רבנו משה בן נחמן הנקוב רמבן. אולם תחת אשר הזקן הקמחי אשר עמד למעוז לחכמי פרובינצא אמר להשקיע את האש בְהַטֵל חרם על חרם, בהפגיעו ״לנדות ולהחרים העומדים במרדם״96 יעץ אחרת רמבן, אשר היה בעת ההיא כבן שבע ושלשים שנה, לבלתי נטות על הימין או על השמאל, עד אשר יגישו אנשי הריב, לאמור חכמי פרובינצא וחכמי צרפת את משפטם לפני בית דין חשוב בספרד. ויקם ויכתוב מכתב מלא טעם אל גדולי ארגון, נבארא וקשטיליא97 אשר בו התעצב מאד על השלום אשר נשמר בישראל מדור דור וכיום נשבת בידי כת מחרחרי ריב. הן אמנם כי רשות לבעלי הדברים לדרוש איש איש את משפטו אף כי איש ריבו גדול כמהו או גדול ממנו98. אולם לראשי העם אין לנטות אחרי הטוב בעיניהם כי אם להוציא לאמת משפט, ויכל את דבריו לאמור: ״ואתם רבותי אל תשמעו לבעל המחלוקת אל תאמינו בְרֵעַ ואל תבטחו באלוף – ושתי כִתות המכחישות זו את זו תביאו בית דינכם יחד״99. וגם בלבו לא יכול רמבן להכריע את הכף לצד זה או לצד זה. אחרי כי שני הנשפטים כאחד היו טובים בעיניו, רמבם נקרא בפיו ״קדוש ומורה לא קם כמהו״100 ואת כבוד מפעליו הגדיל לבלי חק101 וגם את רבני צרפת העריץ מאד עד כי שִוָה רמבן הגאון הנערץ הזה, אשר מעטים קמו כמהו בישראל את נפשו לתלמיד כפוף להם באמרו: ״רבותינו הצרפתים תלמידיכם אנו ומימיכם אנו שותים״102.

מן המכתב אשר הפיץ רמבן אל כל גדולי ספרד הגיע נִשְתְוָן103 אחד גם לרבי מאיר אבולעפיא בטולידו, כאשר הגיעו לו גם כתבי חכמי פרובינצא104 בהיות כבודו גדול גם בספרד גם בפרובינצא105. אך למן העת אשר שלח הרב הזה את מכתב תלונתו על דעות רמבם לעיר לוניל כבר עברו עליו שלשים שנה106 ורוחו רפתה הרבה מבראשונה. אף רפיון חכמי העיר ההיא אשר לא שעו אליו ואל מכתבו, גם מכתב רבי אהרן בן משולם אשר מחץ לבו בחצי לשון שנונים לא נשכחו ממנו, ויבחר להכבד ולשבת שאנן בביתו, מהתעבר על הריב הזה. ויתאונן במכתבו אל רמבן כי גם בעירו קצרה ידו מהטות את לב אנשי קהלתו אל דעותיו ואיך ישמעו אליו הרחוקים ממנו על כן הוא מושך את ידו. אפס כי מגיד הוא לרמבן את כל לבו, כי קנאת רבי שלמה ותלמידיו ישרה בעיניו מאד, כי קנאת אמת היא. וגם על דבר ספר המורה לא הכחיד את משפטו, כי רע הוא בעיניו מאד. אך בדבר ספר יד החזקה קרוב הדבר כי הפך ברבות הימים את לבו להוקיר אותו כערכו, וכי בגללו נושא הוא כיום פנים גם לרמבם לבלתי דבר קשות גם על המורה באזני אחרים. ואלה הם דברי משפטו החרוץ על ספר המורה: – – ״והנה יונקתו מחזקת שרשי הדת וּמְסָעֶפֶת פארותיה, מחזקת בדקי יסודותיה והורסת גדרותיה, רוממות אל בגרונה ומות וחיים בלשונה. פעם להשמאיל ופעם להימין. מקרבת בשמאל ודוחה בימין, ואבינה כי תהפוכות בקרבה, לא ינקה כל הנוגע בה, הרחקתי מעליה דרכי ולא נתתי לחטוא חִכִי, ברב הגדול המגיה חָשְכִּי אשר זרע אור משנה תורתו על כל קצוי נשיה, נוטע בהם עצי דת ותושיה״107.

עד כּה ועד כּה נסוֹגו מקצת חכמי צרפת מחבריהם וַיִנָחֲמוּ על תִתָם ידם גם הם אל החרם. אך הנשארים לא הפילו דבר ממעשיהם108 והנסוגים גם הם לא הֵפֵרו עוד את החרם, על כן פנה רמבן במכתב מלא כבוד ועוז אל רבני צרפת להסיר את החרם, בענוה רבה מאד פתח את דבריו כי ידע הרב הזה את כחם בתורה מה רב הוא ולא הכחיד תחת לשונו, כי לכל דבר תלמוד והלכה נעלים הם הרבה מאד על חכמי דורם אשר בספרד, וישם את נפשו ואת נפש חכמי דורו בארצו כתלמידים להם. ואף כי רמבן באשר הוא, היה הגדול בדורותיו גדול מרבני צרפת וספרד גם יחד בכל זאת נתן את רבני צרפת עליונים גם עליו: ״המה ראשי העמודים, המה נשיאי המטות –ואני כנמלה אין בלשוני מלה״109, אך מעט מעט נהפכו דברי הענוה הרבה. לדברי בעל דין דורש משפט: ״אנכי היום כקטן שואל מפי מלמד״, אולם ״אין הַבַיְשָן לָמֵד״, על כן ״הסירותי מסוה הבושה מעל פני – הורוני רבותי – – – כתבו לי מאיזה טעם דנתם?״ ותהי תלונתו רבה על קראם את החרם על כל הארצות ויתאונן וישאל ״אתם רבותינו הקדושים קובלים עליכם פרושים, למה כללתם אותנו עמהם, להכניס ארצנו בגזרות החרם והאלות ההם״? ויגזור ויאמר: ״אחרי שאין מחלוקת במקומנו אין אחריות הרמבם עלינו״ והמעט מאנשי מקומנו כי אינם מקבלים החרם ״הנה [אנשי] קהלתנו חסים על כבוד הרב הגדול ]רמבם[ ומקנאים קנאה גדולה לכבוד תורתו וחסידותו״ וחסדיו אשר הפליא לעשות נזכרים ״בכל גלות החיל הזה. בספרד ובארץ המערב, ואל המזרח ואל הצבי היה מושִיעַ וָרָב״.

ויזהר את חכמי צרפת לאמר ״וקהלות אלה בשמעם את דברי הָאָלה היוצאת הלא יפרקו עול המורא, ויגלו פנים בתורה. להתריס כנגד רבני צרפת ותֵעָשֶה התורה כשתי תורות, וכּל ישראל כשתי חבורות – ואם תגזרו דבר שלא יקבלו מחובה לא יחושו לחרם מִנְיַנְכֶם ויאמרו לעיניכם אדרבא״110 מלבד התלונות והאזהרות האלה, שם רמבן את פניו לריב את ריב כבוד רמבם לאמר: לא אשא פני איש – – ואל אדם לא אכנה אל הגאון ומוראו אקנא, מדוע – –צדיק כביר תרשיעו ולא נתתם כבוד להרב הגדול, אשר בנה בתלמוד מגדול, מגדל עוז לשם ה׳ ובבית תלמודינו השמם, שממות עולם יקומם״, וימלא את פיו את תהלת רמבם, עַנְוָתו ונדבת לבו ואת תפארת מולדתו, את תהלת מעשיו ומפעליו ועל כֻלם את תהלת ספריו וידבר נכבדות על יָפְיָם ועל אמתם ועל רוח המנוחה והכבוד הטהרה והרוממות, הנסוכה עליהם. ויפקח את עיניהם לראות כי גם דעות רמבם על השכר והעונש הן הן דעות רבותינו, עד כי גם על לב הגאון ראבד, אשר בקר את הלכותיו בלי משא פנים לא עלה להרהר אחרי תוֹם אמונתו, ובדבר דעותיו בחקר אלוה, אשר עליהן חרדו את כל החרדה הגדולה, הֶרְאָה רמבן כי לא נבדלו במאומה מדעות החסיד האשכנזי הנקדש גם בעיני חכמי צרפת הלא הוא רבי אלעזר הרוקח, אשר העלה במאמרו סוד היחוד והאמונה, אך בכל זאת אף כי אין דופי בדעותיו ידע גם רמבם, כי קרובים קצרי הדעת להשתבש בהן. על כן צוה לתלמידיו להתאמץ בכל עוז להעלים אותן מן ההמון הרב. אולם אף כי ידע את כל זה לא השיב רמבם את ידו אחור מהעלות את דעותיו על ספר. כי לא כקהל ישראל בצרפת התמימים עם תורת ה׳, קהל ישראל בספרד במצרים ובארצות ערב, כדבר רמבן אל חכמי צרפת. ״אם אתם בחיק אמונה אמונים – הלא תשימו לב ליושבי קְצָוֹת – אשר מלאו כרֵשם מהבלי הימים – – לולא מדברי הרב ומפי ספריו חיו – – כמעט רגליהם נטיו״. על כן החזיק רמבן את דברו להתיר את החרם ולבטלו בטול גמור111, והנה בדבר בדבר ספר המדע הלא כֻלו תמים ונקי, כה חרץ רמבן משפטו, ואין לערער עליו, אך בדבר המורה יש לחכמי צרפת לְהִוָעד עם חכמי פרובינצא אז יִלָווּ עליהם גם חכמי ספרד וכלם יחד יושיבו בראשם את הרב טהר הלב, רבי אברהם בן רמבם, והיה כי ימצאו כי אמנם יוכל ספר זה להיות למוקש לקהל הקוראים אז ״ראוי לכם להזהיר בנחת את הכל להניח את העסק112 מכל, וכל ירא שמים ישוב וישקוד על ספר תורה שבכתב ותורה שבעל פה –– השומע ישמע והחדל יחדל, שאי אפשר לכם לכוף כל ישראל להיות חסידים״ ואם אתם רבותינו תסכימו עם חכמי פרובינצא וגם אנחנו נצא בעקבותיכם תחזקו את הדבר הזה [לא] בחרם ואֶלָה, ברעם וברעש וקול המולה גדולה ולהב אש אוכלה, הלא די בזה תקנה וגדר, במרעה השלום תנהלו הצאן ובנאת האהבה תרביצו את העדר113.

אך לא רב היה הפּרי אשר עשו דברי רמבן, אשר דבר שלום לשני המחנות, כי לא רק דוד קמחי לבדו בחר להשקיע את הריב רק באש החרם, כי קמו גם בסרגוסא עיר ממלכת ארגון האחים השרים, בחיי אלקונסטנטיני ושלמה אחיו רופאי המלך ויקראו חרם על רבי שלמה ותלמידיו, בחדש אב ((1232–4992) ויכתּבו גם לראשי כל קהלות ארצם לאמר ״אל דמי לכם אצילי נבוני הקהלות הנקהלות אשר בכל חבל ארגון! הנה קול פריצי עמנו מארץ מרחקים, להפר העדות והחוקים, הכתובות בתורת משה עבד ה׳ הלא הוא הפטיש החזק רבנו משה בן רבי מימון, לזאת בערה בנו אש הקנאה ואין מכבה – והחרמנום וְנִדִינוּם על כן אליכם אקרא בקול גדול – החלצו מאתכם אנשים לנקום נקמתי, ולהלביש כל אחד מהם קללה כמַדו, כי לא האמינו בה׳ ובמשה עבדו״ וישמעו עליהם ראשי ארבע קהלות הלא הן קהלות ושקה מנתשון קלעה ולארדה114 ויקראו גם הם חרם115.

אך בכל חכמי הקהלות האלה לא היה דַי כחַ וכבוד להכריע את הכף לזכות מחזיקי המורה. כי קהלת טולידו לבדה היתה הקהלה הראשה בכל ממלכות ספרד, אשר אל הָעֵבֶר אשר תפנה היא, תלכנה כל יתר חברותיה. ובראש קהלת טולידו עמדו שני חכמים אשר כבודם היה גדול מאד גם בספרד גם בצרפת, האחד הלא הוא רבי מאיר הלוי לבית אבולעפיא, אשר ידענו בו כי נפשו נקעה משיטת רמבם והחכם השני היה גם הוא איש תבונות וחד עין מאד וחטר מגזע נכבדי ארץ116 ושמו רבי יהודה בן יוסף הנשיא לבית אלפָכַר הנשיא. אפס כי הוא היה ממעריצי רמבם ״מכבד כל דבריו ומחבב כל ספריו״ ומעלה את ערכו על כל גאון ורב117. ולא חדל הנשיא הזה בכל ימיו לחשוב את ״רבנו משה. כי הוא היה בדורו כאיש חמודות, ולו בכל חכמה עשר ידות, ויותר מהמה מדותיו רבות ונכבדות ותורת אלוהיו בקרבו. הוא כתב את משנה התורה הזאת על ספר הנותן אמרי שפר – – אשר עומד לנס עמים ומפיו תורה יבקשו כי מלאך ה׳ צבאות הוא ואחריו לא קם כמהו118, אל הנשיא הנכבד הזה המוקיר מאד את רמבם, שם הישיש רבי דוד קמחי את פעמיו, וילך מעירו מנרבונא אשר בדרום ארץ צרפת, אל טולידו, טבור ארץ ספרד, לדבר על לבו להטות את לב קהלתו הגדולה והנהדרה לקרוא את החרם על רבני צרפת ובכל היות עצם דבר הריב נתעב בעיניו שמח ר׳ דוד קמחי למצוא תואנה להשתעשע עם החכם המעמיק הזה בדברי חכמה, אחרי אשר מאז הלך ר׳ שמואל בן תיבון רעהו בדרך כל הארץ אין עוד בארצו חכם תמים דעות עמו119. אך כאשר בא ר׳ דוד אל עיר אבילא120 בספרד חלה ויפול למשכב ולא יכול לעשות את דרכו, ויכתוב על מטתו מכתב לרבי יהודה ויבקשהו לאמר: ״אתה היה במקומי לדבר עם שרי העיר ונשיאה וחכמיה לנדות ולהחרים את העומדים במרדם121, אף הודיעוהו כי מרבית רבני צרפת כבר שבו מאחרי שלמה ויפוצו מעליו, וברוחב לב כלה רבי דוד את דבריו לאמר: ״ואתם אם תעשו את הטוב ואת הישר, תעשו כאשר יאות לכם, ואם אין יקנא ה׳ לו ולמשה עבדו״122. וישלח את מכתבו ביד יוסף בן אחותו לאלפכר הנשיא לעיר טולידו. אולם עד מהרה נפקחו עיני הישיש לראות כי רבי יהודה זה לא זה האיש אשר הוא מבקש, כי אחרי אשר עברו כמה ימים אשר לא ענהו מאומה, השיב לו כי לדעתו לא חקר רבי דוד התמים את לב שולחיו בני ארצו ואת מגמתם, עד היסוד, ואם ״בין יבין את אשר לפניו, ידוע יֵדַע פני צאנו לרגעים, איפה הם רואים, ולא יפנה אל רהבים ושטי כזבים״123. ועל דבר ר׳ שלמה ותלמידיו כתב אלפכר: ״חלילה חלילה לנו לנדות אותו צדיק ולהחרימו – כי אם לכבדו ולברך בשמו, עקב היתה רוח אחרת עמו – תחת אשר קנא לאלוהיו ולכבודו״. אך על דבר ספר המורה, לא אבה לגלות את לבו ויבחר להניח את הדבר להיות כַהֲוָיָתו ולתת לכל נפש ולכל כת ללכת בדרכה: ״ספר המורה הוא יורה״124 מלה בסלע ושתיקתה בשנים, אנחנו בשלנו והם בשלהם״125. אולם חתום חתם את מכתבו בברכה כי לא יוסיפו עוד דוד וחבריו ואנשי ארצו ״להחניף רבים בחלקלקות לבטל הוָיות דאביי ורבא, ולהתאמץ לעלות במרכבה126.

על מכתב זה ענה רבי דוד קמחי, כי יודע הוא כי אנשי לשון הבאישו את ריחו בעיניו באמרם: כתוב כתב דוד קמחי כי יבֻטַל התלמוד לימות המשיח, דבר זה שקר גמור הוא כי לא כתב כי אם את הדבר הזה, כי הספקות והקושיות תחדלנה יען כי אז תצא האמת כנֹגַה בכל דבר שמועה והלכה, אך עצם דבר רבותינו יכון לעולמי עד, כאשר יֵרָאֶה בכתב אשר שלח לו ביד יוסף בן אחותו, ולא משל רבי דוד ברוחו ויוכח את הנשיא אלפכר על פניו ויכתוב: ״ואתם שקבלתם על דוד לשון הרע אתם לא תִנָקו כי חשדתם נקי בחנם״, ובהיות רבי דוד איש ירא אלהים באמת דִבֵר על רבי יהודה רְתֵת ״אני אני הוא הבוחר באהבה, בהוָיות דאביי ורבא, וזה חלקי מכל עמלי ובהם זקנתי ושבתי, ואין רב בספרד ובצרפת מדקדק בדברי רבותינו בחומריהם ובקוליהם יותר ממני״. ולשֵמע דברי אלפכר אשר נתן דֹפי בישרת אמונת אנשי פרובינצא אזר רבי דוד קנאה ויערוך לנגד עיניו את יראתם הגדולה את אלהים את אהבתם את התורה ואת נדבת רוחם לענייהם ולבני ענייהם127.

עד כה ועד כה הציקה רוח רבי יהודה אותו, להגיד לרבי דוד קמחי במכתב את כל אשר עם לבבו על דבר ספר המורה ועל המחזיקים בו ויתחזק מאד לנצור בכל עוז את כבוד הרמבם, אף כי המיט גחלים על פרי רוחו זה ויכתוב: ״בכל זאת מצוה עלינו לחוס על כבוד רבנו משה – – וחיבים אנו לדון אותו לכף זכות, ואין להרהר אחרי מדותיו כי מי האדם שיבא אחרי המלך וכל שכן איש כמוני דַל והַלֶך״. אולם את ספר המורה ראה כבא להפוך כל קֹדש לחול ״וְיִסְבַר לְהַשְנָיָא זִמְנִין ודת כבלע הקֹדש ויטמנהו בחול – – על כן תפוג תורה – – כי ראתה גוים באו מקדשה ויונים טמאו היכל קדשה״, ויתאונן על הוללות בעלי השיטה הזאת עם התורה כי הִזִילוהָ ״וכל מקראיה היקרים והפנינים מכרו לבני היונים, למען הרחיקם מן הגבול אשר גבלו ראשונים״ וַיַכֵר וַיָבֶן את כל העושק אשר עשקו מתפלספים אלה ויקרא חמס ושוד: ״מתי נִתנו מקראי קדש להדרש במדות חכמה יונית? מתי נחה ארם על אפרים ותצא ותעלה מרכבה ממצרים״128, וַיַמְרֵץ את דברו ויקרא בקול עוז: ״לא כן הדבר, כי מציון תצא תורה ודבר ה׳ מירושלים״. מלבד דברי הקנאה הבוערת כאש בִקר ברוח מתונה את רפיון מופת המורה אשר בא להוציא את דברי התורה מידי פשטם ואת כל שיטת המורה בכללה, כי מוסדות תורת משה ומוסדות חכמת יון כלאים הם, מין בשאינו מינו, אשר עוד כל ימי עולם לא יהיו לבשר אחד ולא יחיו זרע: ״למען הַעֲמַד את התורה עם חכמה יונית יחד לחבר את האהל להיות אחד, דִמָה היות הראשונה עם השניה כשני תאמי צביה, והיתה תאניה ואגיה״, כי ריב עולם בין שתיהן ״ולא נשאה אותם הארץ לשבת יחדו להיות כשתי אחיות, כי לא כנשים המצריות העבריות וזאת התורה אומרת לא! כי בני החי ובנך המת״, ויען כי אין מתום בשיטה זאת על כן אין מעמד איתן למחזיקיה, כי ינועו הֵנה והנה ואין כל מצב לכף רגלם, מן האחת יצאו ועד השנית לא באו ״המחזיקים בספר מורה הנבוכים – פוסחים על שתי השעיפים והם חושבים כי הם לכאן ולכאן והם באמת –– עומדים בַתָוֶך לנידה ביניהם, לא אור התורה נגה עליהם ולא שם חכמה יונית נקרא בהם״. ויתבונן במצוקת נפש בעלי שיטה זאת, כי יש אשר יעמוד דבר מן התורה למוקש לשיטתם היונית, והַסֵעַ לא יוכלו להסיע אותו כֻלו משרשו, כי דבר תורה היא. אפס כי יתאמצו למעט את דמותו לגדוע מעט את קומתו לבלתי היותו לצנינים בעיני היונים, בהתבוננו זאת קרא לבעלי שיטה זאת: ״מה יתן לך ומה יוסיף לך להיות מודה במקצת ועוזב מקצת״129. הן אמנם כי הודה גם רבי יהודה אלפכר כי יש בספר המורה דברים מוצאי חן גם בעיני חכמים יראי אלהים, אפס כי יש לכל איש תמים להזהר גם מהם כי ספר המורה ״אם כי בו תפוחי זהב במשכיות כסף, בהם בתים לבדים ולפידים בתוך הכדים״130 ויוֹכַח רבי יהודה עוד במכתבו את בעלי השיטה המתפלספת אשר ידברו על ספר המורה כעל תורה חדשה אשר גם היא נתנה מיד ה׳ ועל העלותם את רבנו משה בן מימון מעל לנביאים131, דבר אשר הוא מורת רוח לאיש חסיד כרמבם ״אשר לא דִבר ולא צִוה אתכם ולא עלתה על לבו הָעולָה על רוחכם״, ויבטא במר רוחו דברים על ספר המורה ועל מתרגמו כי בשלו כל התלאה והמהומה, ״יד רבי שמואל בן תיבון היתה במעל הזה ראשונה, ולא ידע כי מרה תהיה באחרונה״ ולוַאי הספר הזה לא היה ולא נברא לא מִתַרגם ולא נקרא״. באחרית דברי מכתבו הצטדק כי לא עלה על לבו לחפא דברים על חכמי פרובינצא במכתבו וכי הקשות אשר דִבר לא התמלטו מפי עטו כי בלתי אם ״על האספסוף אשר בקרבם – שועלים קטנים מחבלים כרמים, והמה בעיניהם חכמים מחֻכָמים״132. עד כמה רחקו שתי הכתות אשה מרעותה מן הקצה אל הקצה יֵרָאֶה מן המשפט אשר חרצה כל אחת מהן על רבי שלמה מן ההר אשר בשלו התחולל כל הסער הגדול הזה. מחזיקי ספר המורה אשר קרוב הוא כי לא ידעו את הרב הזה מתמול שלשם, וכי לא שמעו גם את שמעו עד בוא הריב הוציאו עליו את כל רוחם, כי ״אחרי זקנתו נזרקה בו מינות (?) והסית והדיח ותבשילו ברבים הקדיח״133 ויקראו לו ״העוכר134 רשע וסכל״135, ולעומתם ענו בו רמבן, רבי מאיר הלוי ורבי יהודה אלפכר אשר ידעו את שמו מאד כי ״רב מובהק״ הוא136 ״גזע אמונה ומקור לחכמה ותבונה״137 אשר ״תורתו יקרה מפנינים״138 איש נהדר ונכבד אשר יש ״לירא את מוראו ולהזהר בכבודו״139. ״לכבדו ולברך בשמו״140. מחזיקי המורה חפשו על רבי שלמה עלילות גם מחוץ לדבר הריב והחרם ויתגוללו עליו גם על אודות דברים המסורים אל הלב, כי כתב באחד כתביו על ה׳ ״שיש שם מחיצה מבדלת בינו ובין בריותיו״141. ויקנא רבי דוד קמחי ויתעבר מאד ויקרא: ״העוכר הזה אשר התוה את קדוש ישראל – – כי את אשר השמים ושמי השמים לא יכלכלוהו בחדרי חדרים הסגירהו״142, וגם החסיד רבי אברהם בן רמב״ם שכח את עַנְוָתו הפעם בהגיע אליו השמועה הזאת״ ויבטא בחמת רוחו על רבי שלמה. ״לא יגיע כופר כמוהו למחיצת צדיקי ישראל שהם גוי צדיק שומר אמונים״143. ועל אמונת רבותינו הצרפתים תלמידי רבנו גרשום רש״י ורבנו תם החסידים הישרים והתמימים כתב: ״התִפלה אשר קראו144 אותה אמונה145. וישכחו כי מעין מליצת המחיצה בכללה נכונה היתה גם על שפתי רמב״ם146 ורשומה ומפורשת בספר התורה הנביאים והכתובים147. ואף כי העידו רבי שלמה ותלמידיו על נפשם ״כי חלילה להם מלדמות לבורא יתברך ויתעלה דמות צורה ויד ורגל או שאר אברים האמורים בפשט המקרא ושמעולם לא דברו על זה ולא עלתה על לבם זאת148 לא אבו המתפלספים לשמוע אליהם ולא חדלו רגז, כי אחת החליטו ולא שבו ממנה כי חכמי צרפת ״שמו לו דמות ותמונה149, וגם אם יתחזקו זקנינו בצרפת אלף פעמים לטהר את מערכי לבם בדעת אלהים אין שומע להם ואין שת לבו אליהם. כי יודעים המתפלספים ״בעלי השכל והבינה״ על רבני צרפת כי ״אלו הטפשים (?) הם דמו שאין קרוי גוף אלא גוף האדם – – ולא תמונה אלא תמונת אברים בלבד. וכשהכבוד הוא אש מלהטת או בעל אור בהיר אינו גוף, ולא הרגישו אלו עניי הדעת שכל עצם שיש לו אוֹרך ורוחב– הכל גופים הם״150. מי ישמע עלילות דברים אשר יתנשאו שופטים בשר ודם לשים על אחיהם ולבו לא יתר ממקומו? מי מִלֵא יד אנוש רִמה לשלוח יד אל קרב לב אנשים יראי אלהים ולהפך ולפשפש שם בתוך סתרי קדשי קדשיהם ולבקש מהם גדולות ונפלאות, אשר נשגבו מכל איש גם מפַלְסָף יוני גם מכל רב ישראלי לטהר את רוחו מכל צל דמיון? הלא זה דבר החכם החסיד רבנו בחיי הספרדי המומחה מאד לדבר זה: ״הדבר אשר נסכים כולנו [הוא] כי הדחק מביא אותנו להגשים הבורא ולספר אותו בדמות הברואים כדי לשער ענין שיקַיֵם מציאות הבורא בנפשות, והוציאו אותו ספרי הנביאים לבני אדם במלות גשמיות שהן קרובות לשכלם ולהבנתם, ואלו היו מספרים אותו בענין שראוי לו מן המלות הרוחניות והענינים הרוחניים לא היינו מבינים לא המלות ולא הענין ולא היה אפשר שנעבוד דבר שלא נדע״151. ובכן לא חטאו מאומה רבותינו חכמי צרפת ולא ״טפשים״ היו ולא ״עניי הדעת״, כאשר קראו להם יריביהם, ואם גם היה רבי שלמה איש תמים מאד באמונתו ״מחזיק במדרשי רבותינו ובהגדתן שכל הדברים יהיו כְהַוָיָתָן בסעודה העתידה ביין המשומר ולויָתן, בגיהנום וגנת הביתן״152, הנה ככל אשר גדלו בעינינו החכמים המוצאים בדברי רבותינו רמות ועמוקות מאלה ככה חלילה לנו מהבזות גם את התמימים אשר רוחם לא תכלכל את דבר הרוח הגנוזה בגופי פשט המקרא והאגדה, כאשר הורה רמבם לאחד מאוהביו הנכבדים איש חכם לב: ״איעצך שלא תעסוק באלו העמוקות לפי שמציאות הדברים הנפרדים – – יקשה ציורו מאד על כל החכמים המפורסמים – – ואל תְצַיֵר בדעתך אלא במה שאתה יכול להבינו ולא [יזיק] לך בדתך שתסבור שבני העולם הבא הם גופות – – ואפילו תסבור שהם אוכלים ושותים לא יזיק לך בדתך״153 אך תלמידי המורה העמיקו גזרותיהם יותר מן הרב המורה ולא לִמדו את לשונם לדבר רכות גם לאנשי ריבם מן הרב המורה הגדול לישראל אשר נצר את לשונו כל ימיו מִדַבֵר קשות אף כי מהוציא מפיו דבר נבלה חלילה וחלילה! והאנשים אשר התנשאו למגיני דעותיו לא הלכו בדרכיו כי שלחו פיהם ברעה לנַבֵל את אנשי ריבם אשר ידעו בם כי אנשים הם אשר לא משו מאהל התורה כל ימיהם, בדברי בלע אשר יסמרו את שערות קוראיהם ואשר תגעל בם כל נפש עד היום הזה154. לא כן שלשת החכמים רמבן רבי מאיר הלוי ורבי יהודה אלפכר אשר כל דבר הריב נתעב עליהם. הם בכל דבריהם אשר המריצו, לא פגעו בכבוד יחידים, ומה הפכפך וזר המראה הזה, המתפלספים אשר העלו סיגי נכר בתורת אבותיהם, קנאו קנאת דת כאש וידינו את יחידי הרבנים התמימים אשר טהרת תורתם היא כל חיי רוחם על מחשבת הלב. ושלשת מגיני היהדות העתיקה ההם אשר כל דעה נכרית לערב זר תחשב להם ואשר צר להם מאד על דבר סיגי נכר כאלה לא חפשו חֵפש מחֻפש קרב איש פלוני ופלוני ולא דנו את היחידים על דבר מחשבות לבם. לעומת הדופי אשר הרבו מחזיקי המורה להטיל ברבי שלמה הכיר בו רמבן אבולעפיא ואלפכר כי יתרון לו על כל חכמי ארצו, כי איש אמת כביר כח לב היה155 לבלתי שאת פנים לדורו ולהשליך נפשו מנגד על דבר טהרת התורה להעיר ולהריע במחנה156 ישראל להתעורר ולהשבית סיגים מן היהדות העתיקה.

אך אם אמנם נאמנה מאד עדות שלשת גדולי ספרד, אשר ידעו להוקיר את האמונה הצרופה, כי מחשבת רבי שלמה מן ההר היתה לטובה ולא לרעה ואם אמנם ספרי תלמידי רבי יונה, העומדים לנס בישראל גם בהלכה גם במוסר, עדים נאמנים הם על בור לבבו וצדקתו הטהורה כעצם השמים, התלקטו אנשי און חנפי לב, אשר בראותם כי עיפה נפש רבי שלמה ותלמידיו אחרי שוב מאחריהם יתר רבני צרפת באו המה תחתיהם. והאנשים האלה לא ידעו או לא אבו לדעת, כי גם אם ספר המורה יסכון או לא יסכון להיות לספר מקרא לעם, הלא פרי רוח רמבם הוא האיתן הגדול, אשר מלבד תורתו הרחבה מני ים וצדקתו הגדולה, הלא הוא הפוסק המומחה, אשר לא קם עוד בפוסקים כמוהו אשר על פיו הורו גדולי ישראל גם בימים ההם בכל תפוצותיהם ועל פיו יורו עד היום. אף לא העלו או לא אבו להעלות על לבם, כי בני ישראל, אף בדורות אשר נתנה להם מחיה מעט אין להם להגיש את ריב אחים אשר יתעורר בתוכם אל שופטים אשר לא מקרב אחיהם, ואף כי בדור ההוא דור אינוצנטי וגריגור התשיעי האפיפיורים וחֶבֶר כמריהם אשר שננו שִנֵיהֶם כל היום לאכול את ישראל ואת תורתו בכל פה. ויזידו וירשיעו האנשים האלה להכות בלשון את ספרי הרמבם לפני כהני הקתולים בְחַנְנָם את קולם אליהם: אם נדבה רוחכם לבער אחרי הכפירה אשר פשטה גם בקרבנו, ולהבעיר באש את ספר המורה ואת ספר המדע אשר הם הם מקור כל הכחש הזה. בחניכי הנזירים הדומיניקנים החלו, להגיש לפניהם משפט עם ישראל וספריו ואחרי כן הגישו אותו לפני זקני הדומיניקנים המטיפים. מטירת הנזירים יצא השִטְנָה אל כמרי הכנסיות ותבא עד לפני הקרדינל, כמרי הקתולים שמעו וישישו כי שֻלחה רוח רעה גם בקרב כנסת ישראל, אשר עד היום ההוא היה שלום ואחוה בקרבה. ויקומו הכמרים וישלחו את מלאכיהם אל בתי ישראל, ויבדקו את בתיהם ואת אוצרות ספריהם וכל ספרי המורה והמדע אשר מצאו הבעירו באש ברחוב העיר לעיני השמש. כמעשה כמרי מונפליר עשו גם כמרי פריז, ויגזלו את ספרי רמבם ההם מבית כל איש ישראל אשר מצאו אותם שם וישרפו אותם במדורה אשר הבעירו בשלהבת נר אשר על הבמה באחד מבתי כנישותיהם. לרגלי השערוריה הזאת נחצה העם לשני מחנות, המחנה האחד הוא חבר המרֵעים האלה ואנשי בריתם, והמחנה האחד הוא כל הקהל הגדול אשר אליהם נוספו גם כל אנשי האמת והכבוד, אשר גם בקרב המערערים על המורה ושיטתו. ורבנו יונה תלמיד רבי שלמה ראה עד אנה הגיע כח המריבה ויהפך לבו בקרבו וַיִנָחֵם על הקנאה אשר קנא אף כי קנאת אמת היתה. ויהי עובר מעיר לעיר ועולה על במת בית הכנסת וקורא: חטאתי לה׳ אלהי ישראל ולרבנו משה בן מימון! וידור נדר ללכת ארצה ישראל ולקרוא את הקריאה הזאת על קבר רמבם. ולמן העת ההיא היה מכבד את הוראותיו מאד בספריו אשר כתב בדבר הלכה157. ולמען הוכיח כי נִחַם על דבריו אשר דבר על רמבם ועל ספריו כתב שני מאמרים על התשובה158, כי איש חסיד ענו וטהר לב מאד היה רבנו יונה ושמו גדול בישראל עד היום, כי רוח ענוה, טהרה ויראת אלהים אמת מרחפת על כל אף על דבריו בפסקי הלכות. ורעת בוזי רמבם שבה מהר אל ראשם כי עשרה אנשים מן המלשינים נתפשו כְעֵדֵי שקר ויחרצו שופטי הדומיניקנים האלה, אשר אותם שמו לשופטי רמבם את משפטם לכרות את לשוניהם, וַיֵעָשֶה להם כן. ויישאו מחזיקי המורה עליהם את משלם לאמר: ״שַתוּ בשמים פיהם ולשונם תִהֲלך בארץ!״ והחסיד רבי אברהם בן רמבם שמע את דבר הנבלה אשר עשו המרעים לספרי אביו (1235–4995) ויתעצב מאד, אך בכל זאת הָמָה לבו הטהור לגורלם ולענשם הקשה מאד.

הליכות רבנו יונה ועונש החטאים בנפשותם השיבו לאט לאט את השלום למקומו.

ואוהבי רבי יהודה אלפכר גם הנשיא רבי אברהם בן חסדאי אשר גם ידו היתה עם מחזיקי המורה159 גם הנשיא רבי משולם בן קלונימוס בן טודרוס אשר נטה אחרי ״החכם הגדול רב שלמה״ העיר איש איש במכתבו אל אלפכר ואיש איש לפי דרכו לבלתי הַרְעֵם את רבי דוד קמחי במכתביו אשר יוסיף לכתוב אליו. ויען אלפכר בענוה רבה את הנשיא רבי משולם לאמר: ״חי נפשך מורי ורבי, אם אמור תאמר כתשבי לעצור שמי מליצתי ומַתַת רביבי, אם יהיה השנים האלה טל העברי וגשם הערבי160 כי אם לפי דבריך – – ואזכור לדוד את כל עֻנוֹתוֹ ועִנִיתיו ולא אענה עוד אותו. ואם אש קנאתי עלה עשנה אֲכַבֶה בגשמי רצון חרונה ואשיב חרבי אל נדנה״161. ויהי בבוא עוד מכתב מרבי דוד קמחי אשר המטיר בו אש וגפרית על ראש רבי שלמה162 התאפק אלפכר ויצטדק מעט במענהו אשר ענהו ויחתום את דברו כי מהשמרו לנגוע בכבודו לא יוסיף עוד לכתוב אליו163.




  1. מצרים וסביבותיה.  ↩

  2. אגרת רמבם לחכמי לוניל: קתר״מ ב׳ מ״ד [ומתוקנת יותר נדפסה היא בגנזי ירושלים ח״א צד ל״ו — לוין).  ↩

  3. אִינְקְוִיזִיצְיוֹן: inguisitio היא בל׳ רומי חפוש ופשפוש ברשות אחרים ובמצפוניהם על כרחם ושלא מרצונם. ובלשוננו תקרא כת כזו «בולשת« (ביצ׳ כ״א. שבת קמ״ה:) ולאנשי מעשיה ״בלשין״ (כלים ט״ו ד׳).  ↩

  4. Epist. Inventii III 4: מובא גד״י של גרץ 9, VII  ↩

  5. Don Pedro  ↩

  6. «שנת ]ת[ קס״ה וכו' שב מלך ארגון מן רומי והוציאו לו ספר תורה והתענו כלם מרוב פחד» (סוף שבט יהודה ד׳ הנובר).  ↩

  7. עי׳ לעיל חלק י״א צד 185.  ↩

  8. Albigenserעל שם אלבי עירם וכת זו היתה חולקת על הקתוליות.  ↩

  9. Milo  ↩

  10. Vicegraf  ↩

  11. «שנת [ת] קס״ט היא שנת י׳ג׳ו׳ן יצאו מתועבים מצרפת לצבוא צבא וביום י״ט באב היה שם הרג גדול ונהרגו מן הערלים עשרים אלף ומן היהודים מאתים ורבים נשבּו שם» (סוף שבט יהודה ד׳ הנובר). ואת המקורות החיצונים למאורע זה ולמאורעות הקודמים לו שפרטנו בזה ע׳ גרץ גד״י 8–15.VII  ↩

  12. Concll והוא ועד של כמרים.  ↩

  13. Avignion עיר צרפתית.  ↩

  14. Legat הוא שליח האפיפיור.  ↩

  15. גרץ גד״י VII 16  ↩

  16. ״יאָהאַן אהנע לאנד״  ↩

  17. Presbyteratus omnium Judaeorum totius angliae.  ↩

  18. Dilectus et familiaris nosler  ↩

  19. עי׳ כל המקורות לזה גרץ שם ושם צד 17.  ↩

  20. עי׳ חלק ט׳ צד 203 הערה 6— 5.  ↩

  21. מצאצאי דון אימריק אשר נתן לו כרל הגדול שלישית העיר ושלישית לבישוף ושלישית לר׳ מכיר ולמשפחתו כעין אחוזות עולם (שם).  ↩

  22. בסוף כת״י ישן לס׳ הלכות רי״ף למסכת מגלה מצא רש׳׳א ווערטהיימער מירושלים ספור מאורע זה כתוב ביד רבנו יהונתן הכהן מלוניל, ותוספת קטנה לדבריו מיד איש ושמו «מאיר ב״ר יצחק זצ״ל». ומשני הזכרונות האלה משתכלל המאורע הזה (גנזי ירושלים לרש״א ווערטהיימער צד מ״ד [*נדפס תחלה מכ״י אוכספורד ומתוקן יותר בסדר החכמים II, צד 251 (לוין)].). אך יש להעיר כי טעות מוכחת נפלה שם בפרט השנה הרשומה תתקצ״ו ודבר זה אי אפשר כי בשנת תתקע״א כבר יצא רבנו יהונתן עם שלש מאות הרבנים לא׳׳י אלא על כרחנו פרט זה משובש הוא ואין ללמוד ממנו.  ↩

  23. עי׳ חלק ח׳ עד הערה 7 ועוד.  ↩

  24. ככה נשתבחו בפי ר׳ אברהם בן רמב״ם (מלחמות ה׳: קתר״מ ג׳ ט״ז:)  ↩

  25. סוף ס׳ שבט יהודה.  ↩

  26. מלחמות ה׳: קתר״מ שם  ↩

  27. עי׳ לעיל.  ↩

  28. «ושמענו על הרב רבנו שמשון ז״ל בעל התוספות שהיה בעכו שלא ראינו מפני שלא עבר דרך עלינו» (ר״א בן רמבם קתר״מ שם).  ↩

  29. «ורבי שמשון משאנץ איש ציון» (ת׳ רש״ל סי׳ כ״ט) ויפה הגיה גרץ «איש ציון», אולם ציון לאו דוקא היא ואיננה במקום זה כ״א כנוי לא״י אולם את שארית ימיו חי בעכו עי׳ הערה הקודמת) כי כן כתוב: «ור׳ שמשון — — הלך לירושלים ונקבר תחת רגלי הכרמל בשיבה טובה» (ת׳ רש״ל שם) ועכו הלא היא תחת רגלי הכרמל.  ↩

  30. « — — אדם אשר היה בא״י עם הרב ר״י הכהן מלוניל ושמו ר׳ שמואל בר שמשון שהלך עמו בארץ גשן ועבר עמו במדבר ובא עמו לירושלים» (ספור מסע שמצא כרמולי ותרגם אותו צרפתית) ופסקה עברית זו אנו מעתיקים מן גד״י 403.VI  ↩

  31. את שני האחים האלה שכבר הזכרנום (בדף הקודם הערה 6) מזכיר אותם אלחריזי בכבוד גדול ובתוספת שם אביהם «ויפגעו בי [בירושלים] מלאכי אלהים הבאים מארץ צרפת לשכון בציון ובראשם הרב החסיד ר׳ יוסף בן ר׳ ברוך ואחיו החכם ר׳ מאיר» (תחכמוני שער מ״ו).  ↩

  32. וחכמים אחרים ז״ל כמה וכמה וכו׳» (מלחמות ה׳: קתר״מ שם)  ↩

  33. «וכשהגיעו חכמי צרפת אל הארץ הזאת וכו׳ וכו׳ שמחנו בהם ושמחו בנו ועשינו בכבודם כפי חובתנו» (שם).  ↩

  34. «וכבדם המלך כבוד גדול ויבנו שם בתי כנסיות ומדרשות» (סוף ס׳ שבט יהודה).  ↩

  35. עי׳ לעיל הערה 2.  ↩

  36. «שכשהעתיק ר״י ן׳ אלחריזי ז״ל גם הוא ספר מורה הנבוכים ללה״ק הבינו בו ושמחו בעניניו» (ר׳ אברהם: מלחמות ה׳ שם)  ↩

  37. עי׳ על אודותיו חי״א צד 226 הערה 3.  ↩

  38. גרץ גד״י 18 VII בשם ספור מסע של כרמולי.  ↩

  39. «בעניני העולם אין לי נחמה זולתי וכו׳ ושזה בני אברהם השית״ב נתן לי חן וברכה וכו׳ כי הוא ענו ושפל שבאנשים מצורף אל זה טוב מדותיו והוא בעל שכל דק וטבע נאה» (אגרת רמבם לר״י עקנין קתר״מ ב׳ ל״א: ועי׳ לעיל צד 52 הערה 7).  ↩

  40. כן מצאנו בשאלות הבאות אל רמבם: «ויחיה בנו חמודו ידידו יחידו» (קתר״מ א׳ ת׳ ס״ב) «ויחיה חמודו השר האיתן בישראל» (ת׳ קכ״ו)  ↩

  41. « שם הבדולח ואבן השּׁהם הוא החכם ר׳ אברהם בן רבנו משה בן מימון זצ״ל קטן בשניו וגדול בעיניו צעיר לימים ומסכל חכמים» (אלחריזי תחכמוני שער מ״ו).  ↩

  42. ״וידוע הוא אצל בעלי השכל שרוב אלו הכנויים [נשיא או נגיד] לאדם זהו לשון הבאי ופטומי מילי בעלמא (ובקיאי) [ונקיי] הדעת ממעטין בהם ושונאים אותם״ (תשובת ר׳ אברהם: קתר״מ א‘ ת’ ר״נ).  ↩

  43. שם  ↩

  44. שם. והמאמר הוריות י״ג במשנה.  ↩

  45. קתר״מ ג׳ י.  ↩

  46. רמבם קורא לו במכתבו: ״הבן הנחמד ה׳ יחיהו״, כמה פעמים ״הבן החשוב» (קתר"מ ב׳, ל׳) ועי׳ שם עוד דברי אהבה מופלגת אשר פרצו מקולמוסו ועי׳ לעיל בפרק הקודם.  ↩

  47. שם  ↩

  48. Alep  ↩

  49. בשנת תתקע״א 1211–4971 כותב אלחריזי: ארם צובה הברוכה — בא אליה זה שלושים שנה מושיע רב מארץ המערב הוא החכם ר׳ יוסף מערבי וכו׳ וכו׳ (תחכמוני שם). ומערב הלא היא ארץ מרוקו שבה נולד רי״ב עקנין.  ↩

  50. גרץ גד״י 7, VII  ↩

  51. …נפשות הרשעים — — המשילם [הכתוב] לאבן הקלע שהיא עולה למעלה כפי כח הקולע. וכשתגיע לתכלית כח הקולע. תשוב לנוח למטה בטבעה ותשוב למצוקי ארץ, כן נפש הרשע מפני חכמתה ודעתה את הבורא תעלה למעלה, ומפני רוע מעלליה תרד למטה למדרגה התחתונה ואין לה מנוחה מפני שהיא נכספת אל העליון והיא מתנחמת [:מתחרטת] של המעללים והיא באבל ויגון» (מאמר על הנפש: קתר״מ ב׳ מ״ה:). «קיום נפשות הרשעים מפני שהם יודעים ואינם עושים והם אשר נאמר בהם; כי תולעתם» וגו׳ — ישעיהו ס״ו, כ״ד — (שם). ובכן על «רוע מעללים» יענש איש ולא על הדעות.  ↩

  52. כאשר כתב רמבם אליו בשלחו לו את ס׳ מו״נ: «וסדרתי לך שלחן ערוך במאמר הנכבד ס׳ מורה הנבוכים אשר חברתיו בעבורך ובגללך» (קתר׳׳מ ב׳ ל׳:).  ↩

  53. «לא פתיתיה ולא אנסתיה רק חשקה בי כי חשקתיה» (מכתב רי״ב עקנין לרמבם: קתר״מ ב׳ כ״ט.), כלומר אהבה נקיה המוטבעת בלב כל איש ישראל לתורתו אהבתיה.  ↩

  54. «הלא אתמול בת אהביך כימה, היפה והנעימה נשאה חסר לפני — וארשתיה לי באמונה, כדת וכהלכה על הר סיני» (שם).  ↩

  55. «ובעמדה בתוך חופתה תחתי זנתה, ואחרי דודים אחרים פותתה» (שם), דודים האחרים הם הפלספים היונים והערבים.  ↩

  56. ומראה הנאוה לא הראתני וקולה הערב לא השמיעתני» (שם), לאמר לא את קול התורה המלא נועם שמעתי מתוך הדעות הנכריות. ורמבם ז״ל עצמו מפרש עוד יותר את תרעומת רי״ב עקנין של התנכרות השיטה הזרה הדובר ברמזים מסתתרים במליצה שנונה זו: «ויחשבה לזונה כי כסתה פניה» (מכתב רמבם לרי״ב עקנין שם).  ↩

  57. «רחקה מעלי וסרה מאֶהֲלַי» (שם).  ↩

  58. «ואתה לא כִהֵית בבִתך ולא הכלמתה, לא החטאתה אותה ולא האשמתה (שם).  ↩

  59. «ועתה השב את אשת האיש» (שם).  ↩

  60. «ולמענה נפשי יום ליום תביע, ובגוים ההם לא תרגיע» (שם).  ↩

  61. «ושטר אהבים כתבתי לה כי אהבתיה— — לחופת החשק הכנסתיה — — וכל זה בפני שני עדים ברורים רבן עבדאלה ובן רשד חברים» שם.  ↩

  62. רמבם כותב עליהם «שני עדיך הערבי והערבי עלי הגדלת» (שם, מכתבו לרי״ב עקנין).  ↩

  63. כאשר יעיד ראש דברו במכתבי: «הן לב אחד ושפה אחת לשנינו ולא עבר זר בתוכנו» (מכתבו שם).  ↩

  64. כאשר יעידו דברי רמבם: «כבר הרשיתיך שתפתח מדרש» (קתר״מ ב', ל״א:)  ↩

  65. כן קורא לו רמבם בראש אחד מכתביו (כ״ט:).  ↩

  66. רמבם כותב אליו: «כי הוא מאיר מקהל מדינת ארם צובה, ויזרח להם ולכל ישראל באפלה — — ויבינו בדת ה׳ אשר הורה» (ל׳) «הוא החיה בּחכמתו רבים מבני צובה ונפח רוח בפגריהם» וכו׳ (אלחריזי, תחכמוני שער מ״ו).  ↩

  67. כאשר כבר קראנו בזה דברי רמבם: «ובכל סוריא מדינה אחת והיא אחלב שבה מקצת חכמים בתורה אבל אין ממיתין עצמן עליה».  ↩

  68. «ואחד מתלמידים, גמולי חסדיו, הֵעַז פניו בפניו ומרד עליו כעבר המורד על אדוניו» (אלחריזי שם).  ↩

  69. גרץ גד״י 19, IIV.  ↩

  70. 20  ↩

  71. Montpellier  ↩

  72. סוף שבט יהודה  ↩

  73. Bourg de St. Gilles  ↩

  74. סוף שבט יהודה.  ↩

  75. גרץ שם 21—22.  ↩

  76. Alice.  ↩

  77. סוף שבט יהודה.  ↩

  78. מנכבדי הכמרים הנקראים Diaconus.  ↩

  79. ערצהערצאגע. ובימים ההם עוד נחשבה אוסתריא רק למדינה אחת ממדינות הקסרית הגרמנית.  ↩

  80. עי' סוף שו"ת מהרם מרוטנברג.  ↩

  81. אינְקויזיציאן.  ↩

  82. עי׳ כל זה במקורות הרשומים גרץ גד״י 36—28 III.  ↩

  83. בשבת תתקצ״ב כתב: זה ימים רבים הרבה משלושים שנה בהגיע תור משנה ס׳ התורה בארץ הזאת ואעמוד על ס׳ המדע׳ ובו, ואכתוב אגרת קנאות לרבני חכמי לוניל וכו׳ (אגרת ר״מ הלוי קתר״מ ג׳ ז׳.  ↩

  84. «הוחלתי לדבריהם וכו אין איש מתחזק עמי» (שם).  ↩

  85. עי׳ מכתבו שם י״א—י״ג.  ↩

  86. אגרת ר׳ אברהם מימוני קתר״מ ג׳ ט״ז  ↩

  87. Mossul.  ↩

  88. אגרת ר' אברהם שם.  ↩

  89. שם.  ↩

  90. ר׳ אברהם מימוני יספר את דבר ראשית הריב בעיר מונפליר Montpellier כי היתה מחלוקת גדולה וכו׳ וכו׳ פעם תעלה ופעם תשקוט עד אשר בא להם עבריין אחד הולך רכיל שקרן הוציא דיבה על ספרי הצדיק אבא מורי זצ״ל ועל דבריו — וזה הרשע לא די לו שלא העתיק המעשה על בריו אלא הַפָכו והמעשה שהיה הוא כי תלמיד וכו׳ דניאל שמו וכו׳ וכו׳ זהו הענין ומעשה שהיה כן היה והקול שהוציא השקרן האמור עלי שאני נדיתי את הרב שמשון ז״ל וכו׳ שקר בדה מלבו חלילה וכו׳ (שם).  ↩

  91. נראים הדברים כי לגלוי דעת בפרהסיא נגד ס׳ המורה הי׳ ר׳ שלמה הראשון, כדברי ר״מ הלוי, «הוא החל להיות גבור בארץ לשובב נתיבות ולגדור פרץ» (קתר״מ ג׳ ו׳).  ↩

  92. הוא רבנו יונה אשר ידובר עוד אודותיו.  ↩

  93. Beziers.  ↩

  94. «כי ראיתי כבר מחטיאי אדם בדבר, עוברי דרך עלינו ובידם כתב חלקות מגנבים הלבבות ומחניפים המחשבות» (אגרות ר״מ הלוי קתר״מ ג׳ ה׳).  ↩

  95. 178–177.  ↩

  96. אגרת רד״ק הראשונה לר״י אלפאכר (קתר״מ ג׳ א׳:).  ↩

  97. «נשיאי ארגון אצילי נבארא ושרי קשטיליא» (אגרת רמבן הראשונה שם, ה׳).  ↩

  98. ופתרון מליצת וכו׳ וכו׳ עי׳ מוצא דבר: «בקור דבר המחלוקת, על אודות ס' המורה»  ↩

  99. קתר״מ שם.  ↩

  100. אגרת רמבן לרבני צרפת: שם ח׳ י׳.  ↩

  101. עי׳ כל דברי האגרת ההיא.  ↩

  102. ח׳ ו׳.  ↩

  103. עקזעמפלאר.  ↩

  104. כדברי מליצתו «הבינותי מתוך אגרות השלוחות אלי כחרב פיפיות ביד בעלי פליליות» (אגרת ר״מ הלוי לרמבן שם ו׳).  ↩

  105. כאשר שמענו מפי אחד מחזיקי המורה קורא לו מופת הדור ופלאו, רום השכל ושיאו מושב היקר וכסאו, גליל ההוד וצבאו».  ↩

  106. לעיל צד 67.  ↩

  107. אגרת ר״מ הלוי (קתר״מ ג׳. ו׳ עמ׳ ד׳).  ↩

  108. «השיבו אחור ינלין כסלותם חשובי חכמי צרפת» (אגרת רד״ק הראשונה: קתר״מ ג׳ א׳) מלת «חשובי גדולי» תוכיח כי רק מקצתם בסוגו ולא כלם.  ↩

  109. מאמר זה וכל המאמרים מדברי רמבן המובאים בזה לקוחים מאגרת רמבן השנית (קתר״מ ג׳ ח׳ י׳).  ↩

  110. «אדרבא» היא פתגם מהמוחרמים שלא כדין המחזירים את החרם על מחרימיהם (עי׳ ש׳״ע יור״ד של״ד. ל״ט).  ↩

  111. ואלה דבריו הנוחים והנמרצים גם יחד «לכן רבותינו חושו למִנְיַנְכֶם והוו מתונים בדינכם החרם יותר והלאה היוצאת תופר בתרועת שופר, השמתא במבין אחר תִבָטֵל והנדוי לכל רוח יִזָרֶה, טוט אסר טוט שרי». (אגרת רמבן השנית קתר״מ שם י׳).  ↩

  112. בשקידה היתירה על ס׳ המורה.  ↩

  113. אגרת רמבן השניה שם  ↩

  114. Lertda. Caiatajud, Monzon, Huesca  ↩

  115. ע״י כל זה קתר״׳מ ג׳ ה׳ ו׳  ↩

  116. על משפחתו עי' לעיל.  ↩

  117. ר' אברהם בר״ש בן חסדאי כותב אל ר״י אלפכר לאמר: «שמעט הימים אשר התענגתי בכבד — — מכבד כל דברי רבנו מורה צדק ראיתיך ומחבב כל ספרי חכמותיו חזיתיך. ומתפאר בו על כל גאון ורב שמעתיך» (קתר״מ ג׳ ז:)  ↩

  118. אגרת אלפכר שם ב׳.:  ↩

  119. אגרת רד״ק השנית (קתר״מ ג׳ ג׳— ד׳)  ↩

  120. Avila.  ↩

  121. אגרת רד״ק הראשונה (קתר״מ ג׳ א׳).  ↩

  122. שם.  ↩

  123. אגרת «מי כהחכם» של אלפכרי, קתר״׳מ ג׳ ד׳.  ↩

  124. שם  ↩

  125. מליצות אלה כתב בלשנא וגמרא «מלה בסלע ומשתיקא בתרין» (מגלה י׳ח); אנן בדיון ואינהו בדיוהו, ברכות ח' (שם).ם  ↩

  126. לקלי הדעת אשר נספחו על החכמים שבמחזיקי ספר המורה היתה שיטת רמבם ליחד הלב רק לעִקר הדין, לפתחון פה להסתלק מהויות דאביי ורבא, כלומר מלמוד התלמוד אעפ׳י שהוא ז״ל פסק להלכה «ויפנה כל ימיו לגמרא בלבד» (הל׳ ת״ת א׳, ב׳), והעסק בדעות ס׳ המורה הלא קרא הרמבם מעשה מרכבה (מו״נ ג׳, א׳— ח׳). ועל עזבם למוד התלמוד ועל דבקם רק בס׳ המורה השתמש אלפכר במליצה זו שרובה לקוח מן המקרא (מ״א י״ב, י״ח).  ↩

  127. עי׳ כל זה באגרת רד״ק השביה: קתר״מ ג׳ ג׳— ד.  ↩

  128. כן קרא לשיטת מעשה מרכבה של המורה שנתחבר במצרים.  ↩

  129. כל טענות אלה עי׳ אגרת אלפכר השניה קתר״מ ג,׳ א׳— ג׳.  ↩

  130. אגרתו השלישית: שם ד׳. ולמען אגוד מין במינו להיות כל דברי בקרת אלפכר במקום אחד הבאנו גם אותם לכאן, ומשל תפוחי זהב וגו׳ שבס׳ משלי כ״ה י״א מובא בס׳ המורה לשם משל לסודות הפלוסופיה הגנוזים במליצת הכתוב הפשוטה, ע״כ השתמש בה אלפכר. ובמלת

    «בדים» שמשמעה הראשון הוא מוטות לשאת בהם משא כבד, משתמש בזה הכותב במקום זה במשמעה השני המורה על דברים בדוים מן הלב שאין בהם ממש. (עי׳ איוב י״א ג׳ ועוד).  ↩

  131. אגרתו השניה שם ג׳ ד׳. ובאמת מלאים מכתבי בעלי שטת המורה מליצות מופרזות על רמבם «משיח ה׳» (אגרת קהל ושקה שם) «שלמה דוד ויונה הלכו אחרי רוחם חפאו דברים. אשר לא כן על ה׳ ועל משיחו באמרם כי לא ה׳ שלחו״ (אגרת קהל קלעה שם ו') «ויאמינו בה׳ ומשה עבדו» (אגרת קהל לארד״ שם) ויקנאו למשה במחנה ולתורתו הקדושה תורה צוה לנו משה מורשה» (אגרת אנשי סרקוסטא שם ה׳).  ↩

  132. קתר״מ ג׳ ג׳  ↩

  133. סופר נעלם שם א'.  ↩

  134. רד״ק שם ג׳.  ↩

  135. ד'.  ↩

  136. ר״מ הלוי ור״י אלפכר ב׳  ↩

  137. ר״מ הלוי ו׳:  ↩

  138. רמבן י׳, י׳.  ↩

  139. רמבן שם.  ↩

  140. ר״י אלפכר ב׳:  ↩

  141. מלחמות ה׳ שם י״ט.  ↩

  142. רד״ק שם ג׳.  ↩

  143. מלחמות שם ה׳  ↩

  144. הצרפתים  ↩

  145. מלחמות שם.  ↩

  146. כהתומר מחיצה גדולה ומסך מונע השגת השכל הנפרד כפי מה שהוא עליו ואפילו היה החומר זך ונכבד ר״ל חומר הגלגלים» (מו״נ ג׳, ט׳). ובכן אף כי יהיה האדם טהור יותר הוא כעון עצם הגלגלים לא תסור המחיצה הזאת, וכן תמצא בכל ספרי הנביאים שיש עלינו מסך מבדיל בינינו ובין השם מפני החומר (שם), ואם כן בֶאֱמוֹר ר׳ שלמה «ומחיצה מפסקת בינו ובין בריותיו» לא אמר לא פחות ולא יותר מאשר אמר רמבם, ומה כל החרדה הזאת?  ↩

  147. ומלבד מה שהעיד רמבם על דבר זה פסוקים אלה: ענן וערפל סביביו (תהל׳, צ״ז ב׳) חשך ענן וערפל דברים ד׳ י״א (שם) יש להוסיף עוד «ה׳ אמר לשכון בערפל — מ״א ח׳ י״ב» «ומשה נגש אל הערפל אשר שם הא׳ — שמות כ׳ כ״א—» בעמוד ענן ידבר אליהם – תהל׳ צ״ט, ז׳ – «סכותה בענן לך— איכ׳ ג כ׳ מ״ד».  ↩

  148. מלחמות ה׳ קתר״מ י״ט.  ↩

  149. ג'.  ↩

  150. י"ט.  ↩

  151. חובת הלבבות שער היחוד פרק י׳.  ↩

  152. אגרת רמבן השניה: קתר"מ ג‘, ט’.  ↩

  153. אגרת רמבם למר יוסף בן באבר, מאנשי בגדר, קתר״מ ב׳ ט״ז  ↩

  154. מליצות «אב הטומאה» עלה באשו ותעל צחנתו» אשר קראו על רבי שלמה לרכות ונעימות תחשבנה לעומת המליצות אשר שמשו בהן על תלמידיו «הוא ענה דמעקרא פסול מדרבנן ולבסוף ממזר דאורייתא נשא בשמותיו חותמו וממזר בן הנדה עולה בגי״מ שלו» (סופר נעלם שם א׳.).  ↩

  155. עקב היתה רוח אחרת עמו, תחת אשר קנא לאלהיו» (אגרת ר״י אלפכר «יגער»: שם ב׳:).  ↩

  156. «הוא החל להיות גבור בארץ, לשׁובב נתינות ולגדור פרץ» (אגרת ר״מ הלוי, שם ו׳:).  ↩

  157. אגרת ר׳ הלל החסר (קתר״מ ג׳ י״ד).  ↩

  158. שערי תשובה וספר היראה.  ↩

  159. ע' מכתבו קתר״מ ג׳ ו׳..  ↩

  160. לפי דעתי זאת היא כונת מליצתו «בין שידברו לו על דבר היהדות הלקח הדומה לטל — דבר׳ ל״ב׳ ב׳ — ובין שידבּרו עמו על הפלספה הערבית אשר גם פלפוליה על דבר הרוחניות נחשבו בעיניו כגשמות, יכלכל את דבריו בנחת, ו«גשם הערבי» הוא שם מיוחד לאחר מצוררי היהודים (ע׳ נחמיה ב׳ י״ט).  ↩

  161. דברי ר״י אלפכר אלה ומכתבי ר׳ משולם הנשיא תמצא בס׳ אוצר נחמד ח״ב 172.  ↩

  162. מכתב «לא אחדל» מן רד״ק: קתר״מ ג׳ ד׳. אגרת טובה תוכחת אלפכר שם ג';  ↩

  163. אגרת טובה תוכחת מן אלפכר שם ג':  ↩

המלצות קוראים
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.
תגיות
ליצירה זו טרם הוצעו תגיות