פעם היה טוב, חברים. התנועה לאחדות העבודה היתה התנועה לאחדות העבודה. השומר הצעיר היה השומר הצעיר. אצ“ל היה אצ”ל ולח“י היה לח”י, והפלמ“ח היה פלמ”ח. ומפא"י – נו, טוב, לגבי הנוער היתה גם אז, בעיקר הדברים, מה שהיא כיום: מצבור של ברנשים מטושטשי־פרצוף ושוחרי־ביטחה, סולם־עלייה לקרייריסטים קונסטרוקטיביים; אבל בסך־הכל היה טוב…

היה טוב. היה, למשל, מאבק. והיתה מלחמה באימפריאליזם, בכובש הזר. נלחמנו בכובש הזר. על־כל־פנים, היו מאתנו שנלחמו בו. על־כל־פנים מתווכּחים היינו על המלחמה בכובש הזר. היה מרי. היינו יורים ממארב, תוקפים במפתיע, מפוצצים גשרים ומסילות, מעיפים בניינים באוויר, ומגניבים אניות באשון־לילה. בתוך השיעבוד היינו מדגישים את חירוּתנו, מרגישים בחירוּתנו. מתאמנים, יוצאים למסעות, מקימים 11 נקודות בלילה אחד, מפירים את “הספר הלבן”, מפירים תקנות־חירום, נושאים נשק, מבריחים נשק, פועלים בנשק.

היתה רומנטיקה של מחתרת. היתה אחוָה של מחתרת. רומנטיקה של “הזקן” ושל “סביב למדורה”, רומנטיקה של “הספינות הקטנות”, ורומנטיקה של עולי־לגרדום ושלוחים־לגירוש, של בתי־דין צבאיים ושוד בנקים, ורומנטיקה של חבורות נערים חסונים, שזופים, מגדלי־זקן, העוסקים ב“התאחזות” וב“יחסי־שכנים” במרחבי הנגב המחריש.

אחדות־העבודה היתה אקטיביסטית, מקסימאליסטית, ריאליסטית. יחד היינו לומדים בה הלכות טקטיקה של מלחמות־שיחרור לאומיות. ויחד אתה הגינו ב“חישול הכוח”. יחד אתה הוקענו את רפיסות מנהיגותו הציונית של היישוב הלחוץ, לעגנו לרפיפות כוח־ההחלטה שלה, למליצותיה. מאמינים היינו כי “יום יבוא”, יום יבוא ואנחנו נַראה את כוחנו הכמוס, חרף המנהיגות, חרף ה“ציונות”. מאמינים היינו בתנועה לאחדות העבודה, התוססת, החלוצית, פטרונית הפלמ"ח, הנאבקת על המאבק. מאמינים היינו ביָשרה. טוב היה בתוכה.

גם בשומר־הצעיר היה טוב. אמנם דובּר לפעמים על השלמה עם המנדטור הבריטי, על “ציונות גדולה” במסגרת הבנה עם השליט הזר, אבל אנחנו הרי הבינונו כי זוהי טקטיקה מהפכנית. כן, מין טקטיקה שכזאת. בעצם היתה זו תנועה רצינית, בעלת גישה רצינית לבעיות רציניות. ענין דו־הלאומיות, למשל. ברור היה שיש שני לאומים בארץ, כל שעיניים בראשו רואה זאת – ובכן: “דו־לאומיות”. גם פשוט גם רציני. וחוץ מזה הרי מי שרוצה יכול לנהוג לפי אמרתו של אותו חבּוב, אורי ברנר שלנו, שכאשר שואלים אותו איך הוא רואה את השאלה הערבית הוא משיב: “בעד חריר הכּוונת העליונה”. או טלו את ענין הפורשים, למשל. האין זה ברור כי “המלחמה האנטי־אימפריאליסטית” שלהם היא רק הסוואה למלחמה באינטרסים של מעמד הפועלים? גם יש לזה דוגמות מכל מיני סיטואציות באירופה ובאסיה ובהשד־יודע־היכן… וסוף־סוף לא חשוב מה אומרים. העיקר הוא המעשה. המעשה אצלנו הוא חיובי, הוא בונה, הוא שקול. הוא גם אופוזיציוני. הוא צמוד אל מלחמתם של כוחות המחר, משולב בחזונם של כוחות המחר… וחשוב גם החומר האנושי, החברה. החומר האנושי שלנו הוא מאה־אחוז. העידית של הצבּרים. הידד הנוער הארצישראלי. קדימה כוחות המחר.

ובלח“י ובאצ”ל – שם בכלל היה נפלא. הרדיפות, מבית ומחוץ. המרטירולוגיה. אלוהים ליגון בחרתנו… אלוהים לשלטון בחרתנו. מעטים נגד רבים. יחידים נגד לגיונות. אנו עושים היסטוריה. אנו מרעישים את העולם. אנו, באצבעותינו הדלות, מקרקרים את הקיסרות. בלא לבקש פרס. בחשאֵי־חשאים. בצִנעה חמורה. “חיילים אלמונים”. הללו ערלי־הלב, כפויי הטובה, הסנבלטים השמנים אינם מבינים ואינם רוצים להבין – כלום יכולים הם להבין? – והנוער התועה והנתעה עומד מנגד, אם אינו מסגיר אותנו ממש; אבל אנחנו יודעים כי גם למענם אנו נלחמים. גם למענם נתלו אליהו בית־צורי ודב גרונר. והם עוד יודו לנו על כך אי־פעם, בבוא היום הגדול. היש הקרבה־עצמית נעלה מזו, היש אלטרואיזם הרואי יותר מזה! הללו מדברים על כוחות המחר, פטפטנים שכמותם. אנחנו כוח־המחר האמיתי. תחי יהודה העולה. בוז לאימפריה השוקעת. הלאה וייצמן־פטן! – נאום לוחמי חירות ישראל, נאום ציון הלוחמת, נאום ציון המשתחררת.

ובפלמ“ח – היש עוד צורך לחזור ולספר איזה־יופי היה בפלמ”ח!

אח, היו זמנים, חבריה.

היו זמנים.

* * *

הם לא ישובו עוד.

כיום הזה שוב אין הדברים כמו שהיו. הארגונים אינם. והתנועות אינן מה שהיו. השמות אחרים הם. ולא השמות בלבד.

הפלמח¹ איננו. יש אנשי־פלמח־לשעבר. יש ותיקי פלמח. יש פולחן פלמח. אבל הפלמח איננו. רשעים פירקוהו, עריצים פירקוהו – אבל הוא אינו קיים. עובדה. ודבר במקומו אין.

ותחת אצ"ל יש תנועת־החירות, “מיסודו של הארגון הצבאי הלאומי”. יש תככים ואינטריגות, ומליצות על העבר, ומליצות על העתיד, ופזילות לכאן ולכאן בהווה, ופרלמנטאריזם מכובּד למראית־עין בהווה – וכל זה תלוי על בלימה, ריקן ונבוּב ומקשקש רמה.

ולח“י איננו. יש “ארגון אנשי־לח”י לשעבר”. דואגים לפנסיה ולפיצויים, לשיכּון ולטיפוח זכרונות, ויש “מפלגת הלוחמים” ולה צרור־מוֹר, ציר אחד בכנסת, וצרור־כסף, פליטת הקופה מלשעבר. ויש ד“ר שייב, ולו חבורה עם סוּלם ועם פליטת אידיאולוגיה מלשעבר. ואין נחת. ואין לח”י.

והתנועה לאחדות העבודה אינה קיימת. להלכה לפחות. והשומר הצעיר אינו קיים. להלכה, לפחות. תחת אלה קיימת מפלגת הפועלים המאוחדת, המאוחדת מאד – בסוגריים: מפ“ם. יש שם מלחמה נגד הקפאת השכר, נגד מרשליזציה, נגד חוזה עם עבדאללה, נגד דיכוי המיעוט הערבי, נגד הריאקציה הקלריקלית, ונגד טיטו וזושצ’נקו ואכמאטובה והפורמאליזם והבוגדים בבולגריה ובפולין ובצ’כיה ובכל אשר הם שם. ובעד השלום – יחי, יחי השלום, תחי יונת־השלום! אבל את הטרקטורים של מרשל מקבלים, כידוע, ואשר לעבדאללה, “ההתנגדות אינה עקרונית” דווקה; ועל תביעת ועד־הגוש של יישובי הגליל המערבי לסילוק הפלאחים מע’בּסיה הכפר – חותמים וחותמים; ומלחמה לשם כיבוש המשולש, על אף יונת־השלום הצחורה ועל חמתה – זו כשרה תהיה, חי־האנטי־אימפריאליזם, חי־הפינג’אן־והג’מאעה; ולמוסדות הקלריקליים של הכּמוּרה השחורה נזקקים גם נזקקים; והטיטוֹאיזם – לא עלינו – אוכל וחודר עד מוח־העצמות; והפורמאליזם הארור מקנן לבטח ב”בשער" ובמוסף הספרותי של “על המשמר”. ועל כל אלה נטוי ומעיק ומבעית צִלה הכבד של מק“י, וצלו הכבד של הדימאגוג השמנמן, העקיב, הערום, האיש המוכשר, המוכשר יותר מדי – ד”ר סנה. ולא טוב.

רק במפא"י אולי טוב. לאמור: לא טוב דווקה, אבל רך, נעים, נוח. העגלה גונחת, האופנים חורקים, וסביבה שועלים מייללים – אבל בפנים יש ריפוד טוב של חציר, ואפשר להעלות בשר ולנמנם בנחת. יש נחת. ויש עגלון נמרץ, בעל טכסיסים. סמכו על בן־גוריון.

ותוקף מפא“י וגבורתה והמלחמות אשר עשתה וההגיגים אשר תהגה – הלא הם כתובים על דפי “הדור”, ובמאמר הראשי של “דבר”, וב”קצרות" של ז. דוד. וב“דעתו של עוזי” ב“הארץ”.

* * *

בסך־הכל, חברים, לא טוב. כמובן, לא טוב.

אנו עומדים בפני שוקת שבורה. כל השדות נסתחפו. כל הרועים נסתאבו. כל המעיינות נדלחו.

וסביבנו שאון והמולה ומהומה גדולה מאד. עוד מעט ובנרות נחפש איש את אחיו במהומה הגדולה הזאת.

וסביבנו פיגומים מוצבים ומכונות משקשקות ובתים קמים וממונות שוטפים־שופעים ויערות ניטעים. ובבלי־דעת, ומבלי־משים, גם ידינו עושות במלאכה. לבּנו בל עמנו, לבּנו חלל בקרבּנוּ, אבל ידינו עושות במלאכה.

ולראשנו אלופים. אלופים זקנים. אלופים ציוניים. בני גולה, בני פזורה. בני תמול ושלשום הם, יהודים הם. אבל הם אלופים לראשנו.

וסכּנות מוּלנו. מוּלנו ומוּל כל המדינה הזאת, סכנות ואימים. לפִתחנו מחסור וחנק כלכלי ואבטלה המונית. לפתחנו שיעבוד חדש, כפול ומכופל: שיעבוד לדולר של אמריקה ולדולר של יהדות אמריקה. ולפִתחנו בידוד מדיני. וסיבוב שני ושלישי. ולפִתחנו לבנטיניות. לבנטיניות יהודית.

וצריך לעשות משהו. מוכרחים לעשות משהו. כך אי־אפשר להמשיך.

מפני שכל מה שנעשה עד עכשיו, וכל מה שעושים עכשיו, אפילו הוא מצליח לכאורה, אפילו הוא עושה פרי ועושה חיל – מתחילתו אינו בסדר. מעיקרם משובשים פה הדברים.

יש להתחיל באיזה דבר חדש. נחוצה איזו “בראשית” חדשה. בראשית אחרת.

יש לבנות את הדברים, מיסודם. אחרת. בחומר אחר. ברוח אחרת.

את המדינה, את החברה, את הכלכלה. את החינוך ואת התרבות ואת הספרות. את מדיניות־החוץ ואת מדיניות־הפנים. את עולם הערכים ואת מושגי החיים.

הכל, הכל. בלי ציונות. בלי יהדות. על יסודות של אומה.

והמלאכה הזו אין מי שיעשה אותה זולת הנוער העברי. זולתנו אנו: לא אבותינו ולא מורינו, לא המגבית המאוחדת ולא ברית־המועצות, לא ציונים ולא מהגרים. אם לא יעשה אותה הנוער העברי, לא תיעשה המלאכה הזאת.

ורק אם יוחל במלאכה הזאת, אפשר יהיה לחיות פה. רק אז יהיו חיים של כבוד ושל חופש צפויים לנו, ולאבותינו, ולבנינו אחרינו. לנו וליושב־הארץ־מדורות, ולמהגר אשר מקרוב־בא. רק אז אולי יהיה טוב באמת. לכּל, ולא רק לסיעה של עסקנים וגבּאים בערבון־מוגבל.

ההתחלה הזאת החדשה, האחרת, העברית, ההתחלה־מאלף – היא ייעודו של דורנו, דור בני המולדת וגידוליה.

היא גורלו.

מאמר ראשי, “אלף” א. אפריל 1950

אחת ה“אמיתות” הציוניות, שאנחנו רגילים לחזור עליהן בחינת מצוות אנשים מלומדה, ושהציונות לא תיעף מלדגול בה, היא שמדינת־ישראל קמה כפועל־יוצא מן התנועה הציונית ומפעליה, ולא עוד אלא שלא תהיה עמידה למדינת־ישראל וקיום לא יהיה לה בלא תמיכה נמשכת של ההסתדרות הציונית על מוסדותיה.

מתוך כך עמלה הציונות לזהות את עצמה עם מדינת־ישראל ואת המדינה עם עצמה – לפחות זיהוי־שלהלכה – ומתוך כך טוענת היא לזכות־בכורה, או לפחות לזכות של “שותפות שווה”, בהכרעת גורלה של מדינת־ישראל, בקביעת מדיניותה הפנימית והחיצונית, ובעיצוב דמותה הרעיונית והרוחנית.

הבה נבדוק מה ממש באמיתה זו.

ההגירה היהודית המודרנית, שעליה הציונות “רוכבת”, לא הציונות חוללתה, כשם ש“צרת־היהודים” בתקופה החדשה לא הציונות חוללתה. לכל היותר אפשר לראות את הציונות כאחד מוצרי־הלוואי של זאת.

וההגירה היהודית, במידה שהוגפו לפניה שערי ארצות־ההגירה ה“קלאסיות”, ובמידה שנתכוונה לארץ־ישראל, לא הציונות הגיפה לפניה שערים, לא היא שפתחה לפניה שערים אחרים, לא היא שהטתה אותה לארץ הזאת.

בימי התורכים

בימי משול התורכים בארץ הזאת לא פעלה הציונות אלא פעולה סמלית בלבד. אכן, יהודים היגרו לכאן בימים ההם, ובמספרים גדלים והולכים (בפרט בשנים האחרונות לפני מלחמת־העולם א'), ומפעלים צצו וארגונים קמו – אבל בכל אלה היה חלקה של הציונות אפס או כמעט אפס. ההתיישבות החקלאית אמנם נהנתה מתמיכה יהודית חשובה, אך היתה זו בעיקר תמיכתו הפילאנתרופית של הבארון רוטשילד – שמעולם לא זיהה את עצמו, ואת “מפעלו”, עם ההסתדרות הציונית וכמדומה אף לא עם “חובבי־ציון” בשעתם – או שהיתה זו תמיכתם של מוסדות ישבניים כ“יק”א" (“פיק”א" של ימינו), מוסדות בלתי־ציוניים במפורש. היישוב העירוני החדש – ו“אחוזת־בית”, היא תל־אביב של ימינו, בכלל זה – ביזמה מקומית קם, ולשום מוסד ציוני לא היה בכך חלק מכריע. מפעל החינוך של ה“ישוב” בימים ההם, במידה שאין לזקפו לזכות יושבי הארץ בלבד, נעזר בארגונים יהודיים־כלליים, ארגונים “מתבוללים” בלשון הציונות, דוגמת ה“אליאנס”, “עזרה” וזולתם. לא בזכות הציונות ולא ביזמתה, אף לא בעזרתה. והעברית הושלטה במוסדות החינוך הללו – על אפם של אותם ארגונים יהודיים או של רובּם – לא הודות לציונות ולא בכוחה אלא בתוקף מלחמתו העקשנית של ה“ישוב” עצמו, בתוקף צעיריו ונעריו ומוריהם, שכבר אז ראו עצמם שייכים לגוף לאומי מתהווה. מערכת החינוך העברית היתה קיימת, והיתה עברית, הרבה קודם שתשתלט עליה הציונות בחסד השלטון הבריטי.

גם תנועות וארגונים קמו אז ב“ישוב”. התאחדות המושבות, למשל. הסתדרות הפועלים החקלאיים. הסתדרות “השומר”. תנועת ה“גדעונים”. בני נוער המושבות. הסתדרות המורים. ועד הלשון. אגודת הכורמים. “פרדס”. וכן, אגב, גם רשת עצמאית של בתי־משפט.

כל הארגונים האלה, כל התנועות האלו, לא ארגונים ציוניים היו ולא תנועות ציוניות היו. לא הציונות חוללתם, לא עליה עמדו ולא היא קיימתם. מהם אף לצנינים היו בעיני המוסדות הציוניים. היו אלה גופים חברתיים, משקיים, מעמדיים, מקצועיים, תרבותיים מקומיים. עליהם ועל דוגמתם נכון בארץ הזאת כל אשר נכון בה מיום שהוּדח מכאן התורכי. והם ששימשו, בעצם היותם, עילה ומסד להשתלטות הציונית בארץ הזאת.

אנגליה והציונות

לא הציונות המשילה את אנגליה בזמנו על רובה של ארץ־הפרת, ועל ארץ־ישראל בכלל זה, ולא היא שכּבשה לה בכוח חילותיה את השטחים האלה מידי התורכי. גם שקר מהובּל הוא שלולא הצהרת־בלפור לא היו הבריטים “מקבלים” את המנדט על פלשתינה (א"י), והציונים, שהיו אוהבים להשתעשע ב“טענה” זו, הם עצמם ידעו בלבבם כי הבל היא. את המנדט על ארץ־הנהריים “קיבלו” הבריטים בלא זכותו של “בית לאומי יהודי” כלשהו, והמנדט הפלשתינאי כלל גם את מזרח־הירדן, אף שמראש נקבע שהסעיפים הנוגעים ב“בית הלאומי” לא יחולו על השטח ההוא. אמת שכל הקשור ב“בית הלאומי” הזה, והתפקיד שמילאה הציונות בכל הקשור בו בזה, גרמו ששלטונה הישר של הקיסרתנות הבריטית במערב־הירדן יתקיים פה ימים רבים לאחר שנאלץ לסגת ולוותר על עמדות בשאר שטחי־ה“מנדט” שלו במזרח. מסתבר גם שלכך בעיקר נתכוונו חסידי־אומות־עולם כבלפור, צ’רצ’יל, לויד ג’ורג' ושאר מדינאים קיסרתנים בבריטניה, שהרגשנות הציונית הקרתנית היתה רואה בהם “אבות” של מה־שנקרא הבית הלאומי היהודי.

ובמידה שהיו ל“מדיניות הבית הלאומי” של לונדון נימוקים בני־משקל מחוץ לנימוקים הקיסרתניים הטהורים, הרי לא נמצאם במליצות המופשטות על “הקשר ההיסטורי” של “העם היהודי” לפלשתינה (א"י) ובשאר גינוני־צדקנות שבאיגרתו של הלורד בלפור אל הלורד רוטשילד. את אלה נמצא בדברים הענייניים הפשוטים שב“ספר הלבן” של צ’רצ’יל, מזכיר־המושבות בעת ההיא, “על הפוליטיקה הבריטית בפלשתינה” מחודש יוני 1922 [ר' בתרגום הרשמי העברי של דו"ח ועדת פיל (הרצאת הוועדה המלכותית לפלשתינה, מסמך פרלמנטרי 5479), ירושלים 1937]:

“במשך שנים־שלושה הדורות האחרונים”, אמר ו. צ’רצ’יל, "חזרו היהודים ויצרו בפלשתינה (א"י) עדה המונה עתה 80,000 נפש, אשר בערך רבע מהם הם איכרים, או עובדי אדמה. עדה זו יש לה מוסדות פוליטיים משלה; אספת־נבחרים להנהלת ענייניה הפנימיים; ועדי־ערים נבחרים; ומוסד המפקח על בתי־ספרה… עסקיה מתנהלים בשפה העברית כשפת־אם, ועתונות עברית יש לה המשמשת את צרכיה. היא חיה את חייה האינטלקטואליים המיוחדים ופעולותיה בשדה הכלכלה גדולות הן. עדה זו אפוא, על אוכלוסיה בעיר ובכפר, על מוסדותיה המדיניים, הדתיים והחברתיים, על שפתה, על מנהגיה, על חייה, טבוע עליה למעשה חותם ‘לאומי’.

ומתוך כך:

“כדי שיהיה לציבור הזה הסיכוי הטוב ביותר להתפתחות חפשית… חשוב כי יידע הציבור הזה כי הוא נמצא בפלשתינה (א"י) בזכות ולא בחסד”. (ההדגשות שלי – המעתיק.)

התמורה

ועתה, מה היה ענין הציונים לכל זה?

התשובה האמיתית על כך ידועה. אין איש מכחיש אותה. אבל “הנוגעים בדבר” – לאמור, בעלי התעמולה הציונית הנמלצת – בוחרים היו, בדרך־כלל, שלא להבליטה.

את התשובה האמיתית מוצאים אנו, למשל, בדברי עדותו של לויד ג’ורג' לפני ועדת־פיל הנזכרת (ר' הדו“ח הנ”ל, ע' 17):

“המנהיגים הציונים נתנו לנו הבטחה מוחלטת כי באם תתחייבנה ממשלות ההסכמה ליתן הקלות להקמת בית לאומי ליהודים בפלשתינה (א"י), יעשו הם את כל אשר לאל ידם להטות את רגשותיו ותמיכתו של העם היהודי בכל העולם לטובת ממשלות ההסכמה. הם קיימו את הבטחתם”.

לשון אחרת: תמורת שירות מדיני מסוים שהתחייבו הציונים לשרת את מעצמות ההסכמה, שירות שמן־הסתם חשוב היה למדי בעיני אותן מעצמות, הבטיחו אלופי הקיסרות הבריטית לתת לציונים עמדת־בכורה־ושלטון בפיתוחו הנוסף של אותו “בית לאומי” הקיים כבר ממילא, של אותה “עדה” אשר “חותם לאומי טבוע עליה למעשה” – כלשונו הרשמית המאופקת של צ’רצ’יל – אף גם בחייו של “הבית הלאומי” הזה עצמו. אף הם קיימו את הבטחתם.

והפירוש המעשי היה שהמעצמה, שעתידה היתה לקבל מחבר־הלאומים את המנדט על ארץ־ישראל, נתנה לציונים “מנדט” על הגוף הלאומי המתהווה בה בארץ זו. בסעיף 4 של המנדט, שקיבלה בריטניה מחבר־הלאומים, נקבע כי “ההסתדרות הציונית”, שתיחשב “סוכנות יהודית נאותה – כל זמן שארגונה והרכבה יהיו נאותים לדעת הממונה”, תעודתה תהיה לעוּץ ולעזור לשלטון המנדטורי “באותם העניינים הכלכליים, החברתיים והאחרים שיכולה להיות להם נגיעה” לא רק למה־שנקרא שם “יסוד הבית־הלאומי היהודי” אלא אף “לאינטרסים של התושבים היהודים בפלשתינה”.

השררה

האדמיניסטרציה הציונית כפתה עצמה על כל שטחי חייו של ה“ישוב” העברי בשטח המנדט הבריטי. באמצעות מנגנוני התעמולה וההתרמה העולמיים שלה הזריקה לו זריקות של כספים, אבל במיטב כוחה שקדה לדחוק את רגליו של כל גורם אחר המבקש לשתף עצמו בפיתוח הארץ ויישובה. רק באין כל ברירה היתה נאותה לסבול בצדה גורמים אלה, ואף במקרים המועטים הללו תבעה לעצמה – על־הרוב, בהצלחה – מידה מכרעת של פיקוח ושׂררה על פעולותיהם ומדיניותם של אלה בארץ. ועדיין ספק גדול הוא אם אין השׂכר שנשׂכּרה הארץ מהון־התרומות היהודי־הציוני – שעד לשנים האחרונות, אגב, היה מקלח נטפים־נטפים בלבד – יוצא בהפסד, הן מבחינה מדינית ופסיכולוגית והן מבחינה ממונית טהורה; ממש כשם שבימים אלה ספק גדול הוא אם אין שׂכר “המגבית היהודית המאוחדת” יוצא בהפסד הון־השקעות מסחרי, בין יהודי בין בלתי־יהודי (ולא בהפסדו של זה בלבד!). אם מִשקה של מדינת־ישראל עודו בנוי במידה מרובה ומכרעת על נדבנות־מן־החוץ – בין נדבנות סנטימנטלית בין סנובּיסטית – הרי חייבת היא תודה על כך קודם־כל למדיניותה הכלכלית של הציונות בעבר, שעקרונותיה, ותוצאותיה, הם חלק מן הירושה המדכאה שזכו בה אלה המנהיגים בפועל את המדינה הזאת – אף הם, כמובן, ציונים. לפחות ציונים “לשעבר”.

מעט־מעט השתלטה הציונות על התאים הרכים של ריבונות עברית בארץ הזאת. “אסיפת הנבחרים”, למשל, שקמה בראשית תקופת הכיבוש הבריטי, שבמושב הראשון שלה הכריזה כי היא “**המוסד העליון לסידור ענייניו הציבוריים והלאומיים של היישוב העברי בא”י, וביאת־כוחו היחידה כלפי פנים וכלפי חוץ**" – נחנקה בזדון בידי האדמיניסטרציה הציונית. “הוועד הלאומי”, שאמור היה לשמש גוף מוציא־לפועל של אותה סמכות פרלמנטרית עברית, היא אסיפת־הנבחרים, הושפל בהתמדה עד למעמד של משרת מסכן וחסר־ישע של “ההנהלה הציונית”, אשר לימים נתגלגלה ב“סוכנות היהודית”. כן התנכלה האדמיניסטרציה הציונית כל הימים לקוממיותם ואי־תלוּתם של תאֵי השלטון העירוני העברי; ולכל תנועה ציבורית מקומית, וכל זרם ציבורי מקומי, שאינם משמשים סניף, או שלוחה, או מרכז, לאחת המפלגות שבמסגרת ההסתדרות הציונית העולמית. במידה שלא יכלה למנוע את הופעתם של אלה, או לחנקם באבּם, שקדה עליהם לבלעם.

הנה כך נראו, למשל, בקונגרסים ציוניים עולמיים צירים מטעם “התאחדות התימנים”, או “עליה חדשה”, וכמדומה אף “התאחדות האיכרים” – גופים אשר, תהיה דעתנו עליהם מה שתהיה, ברי כי הם גופים מקומיים טהורים, פועל־יוצא של מציאות מקומית ואינטרסים מקומיים.

וכיוצא בכך מה שעלתה לארגון־הבטחון היישובי, ארגון ה“הגנה”, שקם בראשית ימי השלטון האנגלי, מתוך שרידי “השומר” ומתוך תאים מקומיים שצצו ספונטאנית. אף הוא לא ההסתדרות הציונית יסדתו וציידתו. רק לימים, משנעשתה ה“הגנה” גורם של ממש, מכל־מקום לפי מושגי הימים ההם, דאגה ההסתדרות הציונית, או ה“סוכנות” שלה, להבטיח לעצמה את השליטה המלאה עליה. וכבד היה המחיר ששילמה ה“הגנה”, והארץ כולה, עם שהשתלטו עליה ה“עסקנים”. בקשר לכך כדאי אולי להביא פה איזו עדות מוסמכת – אחת מרבות. הנה, למשל, מה שמספר יצחק שדה (ר' “על המשמר” 5.8.49):

נוכח המצב הפרוע בארץ בסוף 1937, נוכח העובדה שבארץ היו אז רק שני גדודים בריטיים, הציע מפקד פלוגות־השדה לגייס 4,000 אנשים לפלוגות־השדה ולכבוש בעזרתם את כל שטחי הארץ. ההצעות לא התגשמו, כי לא קיבלו את הסכמת המוסדות. אח"כ פורקו פלוגות־השדה ובמקומן הוקם חיל־השדה – שייצג בתכניתו נסיגה מסויימת מהישגי פלוגות־השדה. נסיגה זו נקבעה לא במעט על־ידי חשש המוסדות ליזמה ולערנות של הדור החדש. (ההדגשות שלי – המעתיק.)

וכל תינוק בארץ יודע באיזה “מוסדות” מדובר פה.

* * *

אין לומר כי בריטניה, במדיניותה הארצישראלית, לא היתה שמחה בכך שאותו “עובּר” של אומה, אותה אומה מתהווה, הוא ה“ישוב” העברי של הימים ההם, מיוּצג במערכה מול שלטון־הכיבוש הבריטי ומול הערבאוּת המופיעה כצד לאומי־טריטוריאלי, לא על־ידי נציגות עצמית איתנה אלא על־ידי גוף יהודי־עולמי, אַל־טריטוריאלי ו“חיצוני” מעצם מהותו. המחשבה המדינית־הקולוניאלית של בריטניה אף מעוניינת היתה, הן מטעמים עקרוניים הן מטעמים מעשיים, לטפח מצב־דברים זה גם לעשותו קבע. אף בהמלצותיה של ועדת־פיל על תכנית־החלוקה וסיום משטר־הממונוּת (ר' הדו“ח הנ”ל, ע' 277) מוצאים אנו, למשל, נוסח זה (ההדגשות למעתיק):

על הממשלה הממונה לנהל משא ומתן עם ממשלת עבר הירדן ובאי כוח ערביי פלשתינה (א"י) מצד אחד, ועם ההסתדרות הציונית מצד שני. המפעל

כאמור, ההגירה היהודית לארץ הזאת לא היתה פועל־יוצא של הציונות. היא באה ככל שנסתחף שדהו של קיבוץ זה או אחר מקיבוצי הפזורה היהודית, או של מעמד זה או אחר בתוכה, ובמידה שנסתחף שדהו. והיא באה במידה שהרשו ממשלות האומות ליהודים לצאת, ובמידה שהרשו להם שלטונות פלשתינה (א"י) להיכנס. אבל בתוקף שיטת ה“סרטיפיקטים”, שאת חלוקתם מסר המנדטור בידי המנגנון הציוני, קנתה לה הציונות השפעה מכרעת – אם לא על שיעורי ההגירה וקצבה, לפחות על ארגונה והרכבה. בתוך כך השיגה ידה לכפות על ההגירה היהודית – ה“סטיכית”, בלשון מונחיו של ב. בורוכוב – אופי אידיאולוגי ציוני, לפחת בה מידה הגונה של תודעת־“שליחות” ציונית, ולהרגילה מראש לעובדת שליטתה של הציונות בחיים הפנימיים של הציבור שבּו אמורה הגירה זו להתאחז – הוא ה“ישוב” העברי.

עם זאת יש לזכור שבעצם קליטתה של ההגירה היהודית בארץ הזאת היה חלקה של ההסתדרות הציונית זעום ביותר. במידה שהוא ניכּר בכלל, אין זה אלא בתחום ההתיישבות החקלאית, וביתר דיוק באותו חלק ממנה שמקובל לקרוא לו “ההתיישבות העובדת”. חלקה המכריע של ההגירה נקלט בעיר ובחרושת, ובפיתוחן של אלו מילאה הציונות תפקיד אפסי, שלא לומר – מכשיל. גם בפריחת הפרדסנות, ענף־היצוא העיקרי במשק הארץ, לא היתה לציונות יד. ואם ניצלו מחורבן אותם משקי ההתיישבות החקלאית שהוקמו במישרים על־ידי המנגנון הציוני, ואם זכו לעושר ולשיגשוג, הרי זה לא רק משום הרוח החלוצית העקשנית, שפיעמה בהרבה מאנשי המשקים הללו, אלא, בעיקרו של דבר, הודות לתהליכים ולמאורעות שהציונות לא חוללתם אף ספק אם חזתה אותם: כוונתנו לאותה התפתחות נמרצה של יישוב עירוני מודרני, לתיעושׂ המהיר שהיה כרוך בהגירה ושסחף עמו גם את המשקים הללו, ולגאות הכלכלית הכבירה, שבארצות המזרח התיכון היתה בת־לוויה נדיבה למלחמת־העולם ב'.

“סובאורדינציה”

אכן משעה שהופיעה הכנסיה הציונית בחיי הציבור העברי כגורם־של־שׂררה בחסד הכובש הבריטי דאגה לדחוק רגלי כל גורם מקומי או אישיות מקומית ולדכא כל גילוי של אינטרס מקומי־אוטונומי, אלא אם כן יזהה עצמו – לפחות להלכה, לפחות למראית־עין – עם האידיאולוגיה שלה, עם איזו ממסגרותיה, ועם מדיניותה.

הסבר־מה לשתלטנות הציונות בחיי הציבור העברי – הסבר מבולבל מעט אבל גם גלוי־לב מעט – מצאנו לפני שנים במאמרו של אחד הנודעים בפובליציסטים הציוניים. בעתון “הזמן” מיום 7.7.1944 כתב משה קליינמן:

הפוליטיקה היהודית מן ההכרח היא שטוחה ע"פ תבל רחבה ומאחזת עמים וארצות ושלובה ומשולבת עם גורמים רבים העומדים מחוץ לארץ הזאת והאוכלוסיה הנמצאת בה ברגע זה… ועדיין לא תוכל תנועתנו הלאומית למסור הנהלת עניינה(!) לידי היישוב הזה, שעדיין לא עוצב ועדיין תוססים בו יצרים ספרטיסטיים ושאיפות אינדיוידואליסטיות לא מרוסנות. כמה וכמה פעמים כבר ראינו בעינינו התפרצות של כוחות צנטריפוגליים. ראינו לא אחת גם בצבוץ של מגמות… ישוביות קונטרא־ציוניות… תופעות כאלו והדומות להן אינן עשויות לחזק את הבטחון בלב הנאמנים עם ההסת' הציונית העולמית, שכבר יכולה התנועה למסור לישוב הזה את כל הסמכות בשטח הפעולה המדינית. משטר זה מחייב – מי יודע לכמה זמן! – סובאורדינציה מוחלטת של נציגות היישוב לנציגות התנועה הציונית.

מ. קליינמן, שציוני טוב היה, הוסיף והודה שם כי “דיאלקטיקה זו” הטרידה אותם את הציונים “כל הימים מדעת ושלא מדעת”, אף אפשר כי

“בלא יודעים היא שנתנה בלבנו את המחשבה לתת ליישוב נציגות מוגדלת בקונגרסים – למורת־רוחם של הדמוקרטים הקפדנים”.

הפירוש המתבקש מאליו, אם גם אולי ציני הוא מעט, הריהו זה: “נציגות מוגדלת בקונגרסים” כבקשיש תמורת “סובאורדינציה מוחלטת”.

את התביעה הזאת ל“סובאורדינציה מוחלטת” נושאת עמה הציונות העולמית גם כיום הזה. בין בפועל בין להלכה.

כלפי־חוץ אמנם צנועה היא עתה משהיתה.

אין עכשיו בארץ שלטון־מישרים בריטי, שהיה אוצל לה לציונות הרבה מסמכותה ותקפּה לגבי “הישוב”. ממשלת ישראל, שכּולה ציונים מקצועיים לשעבר, זיקתה אל הציונות העולמית הריהי, סוף סוף, זיקה חמרנית־אופורטוניסטית של משיכת־הנאה. והמפלגות העומדות בארץ על בסיס האידיאולוגיה הציונית לזרמיה, שתמול־שלשום היו “סניפים” ו“שלוחות” לארגונים ציוניים עולמיים, רובּן אין להן כיום הזה מחוץ לשטח ישראל אלא “סניפים” ו“שלוחות” מדולדלים ונטולי כוח־קיום עצמי – וזאת הן משום התעצמותו של הציבור ה“ישראלי” הן משום האבדן הפיזי של עיקר היהדות האירופית.

אבל דווקה משום שקרנה יורדת והולכת מתאמצת הציונות “להנציח” את מידת השליטה שנשארה בידה, ועדיין אין זו מידה מבוטלת כל־עיקר.

הקרן יורדת

מנהיגותה של מדינת־ישראל בדרך־הטבע שומרת היא את ריבונותה מכל משמר. ככל שידה משׂגת. לא תמיד, כמובן, ידה משׂגת, וכשהיא מנסה לשמרה מפני הסגות־גבול של הציונות העולמית מתקשה היא להיות עקיבה בכך, משום טעמים שבמורשת־חינוך ובאינרציה־של־מושגים וטעמים שב“משפחתיות”, שגם אם אין אדם חייב לקבל אותם יכול הוא להבינם. קרנה של הציונות יורדת בארץ והולכת על אף היזקקותה הכרונית של המדינה למגביות יהודיות, שהדעה המקובלת זוקפת את הכנסותיה לזכותו של המנגנון הציוני. אכן, רוב־רובּם של יושבי הארץ, כניסוחו הקולע של פולס ב“הארץ” (ר' מאמרו: “פני התנועה הציונית לאן?”, גליון ערב ראש־השנה תש"י),

“זה כבר רואים הם את התנועה הציונית כדבר שוודאי היה חשוב בעבר, אך אין לו ערך מכריע עתה, ואין לו ייעוד בעתיד”.

היטב ידוע גם מה יחסה של צמרת השלטון אל המנגנון הציוני שעה שהיא באה עמו במגע־ובמשא, אף שעה שהיא נזקקת לו.

הציבור במדינת־ישראל אפשר אינו נותן דעתו על כך שאף בפזורה היהודית מתמוטטת הציונות והולכת וקרנה יורדת פלאים, בלא שום יחס למעמד הכנסותיהן של הקרנות היהודיות לצרכי ישראל.

לשעבר נוטה היתה דעת־הציבור היהודית הכללית להאמין כי ההסתדרות הציונית יש בה חשיבות וצורך יש בה, אם גם לפי הגדרתו של פולס במאמרו הנ"ל –

“עד היום ההסתדרות הציונית מורכבת בעיקר אנשים, המחפשים לעצמם מקום, שבו הם יכולים להציל קצת מן המסורת של העיירה”. אכן, כיום אף עסקן ציוני מובהק כפרופ' שמשון רייט, ששנים הקרן־הקיימת באנגליה, כותב “אפילו השם והכינוי ‘ציוני’ נתרוקן מתכנו”. בחרדה גוברת והולכת מרגיש בזאת כלל המנגנון הציוני. “אם הציונות רוצה להתקיים להבא, עליה לעשות מאמץ נואש ולהמשיך בקיומה”, אמר מנהיג ציוני כד“ר נחום גולדמן, המשמש יו”ר ההנהלה של הסוכנות היהודית בארצות־הברית, בכינוס הוועד הפועל הציוני בירושלים, באביב ש. ז.

לא דובים ולא יער

בתוך שאר דברים שהמליצה הציונית מתהדרת בהם הריהי מתנאה גם בכך שהציונות היא כמין צינור בין מדינת־ישראל – ה“ישוב”, או “המפעל” לשעבר – לבין הפזורה היהודית, או ה“גולה”, בלשון־המונחים הציונית. מין צינור כזה המזרים מה שהוא מזרים, מפה לשם ומשם לכאן. אם נקבל רגע את הדימוי הזה, לא נוכל שלא להכיר בכך ש“צינור” זה מעורר עתה מורת־רוח עזה ביותר בשני קצותיו, משני הצדדים.

שמא יאמר האומר כי – חרף הסלידה־שברגש שמעוררת התעָלָה הציונית, ובין שהשׂכר אשר הביאה בשכּבר־הימים יוצא בהפסד ובין שאינו כן – חובה היא להודות בנחיצותה ובתועלתה כיום הזה?

שמא מהרהרים אתם בברכתן של הקרנות הציוניות? בקרן־הקיימת, למשל – זו שלפי “חוק רשות הפיתוח (העברת נכסים)”, שנתקבל ב־31 ביולי בּכנסת, אין “רשות הפיתוח” הישראלית זכּאית למכור מאדמותיה הנרחבות (ומעט מאד היא “זכאית” למכור!) אלא לאחר שהוצעה הקרקע לה, לקרן־הקיימת, וזו סירבה לרכשה –?

נשאל־נא גם על כך מה בפי אותו ד"ר נ. גולדמן וילמדנו לאמור:

“הקרן הקיימת היא קרן שאינה מנהלת מגביות זה שנים. קרן היסוד אף היא אינה מנהלת מגביות זה שנים. באמריקה אין קיימות אפילו מגביות מיוחדות למען ישראל. זה שנים מתקיימת מגבית מאוחדת עם שותפים שונים, וההכנסות מגיעות ליו.פי.איי. (“המגבית הארצישראלית המאוחדת”) ומועצתה היא הכספים, והיא אוטונומית מבחינה זו. יו.פי.איי. מחלקת את הכספים גם לדירקטוריון של הקרן־הקיימת וגם לקרן־היסוד, שאף הן אוטונומיות. לשם כך קיימים משרדים, מנגנונים, יושבי־ראש, ואם יש יו”ר – הרי עליו להכריז הכרזות… כל אחד מוציא ביולטינים ומקיים מנגנונים…"

ומנהיג ציוני זה עצמו מודה, באותו נאום במושב הוועד־הפועל הציוני, כי:

“אם פילנטרופיה, הרי לשם כך קיים ה’ג’וינט'. ומי יודע אם ארגונו אינו קולע יותר למטרה פילנטרופית זו מאשר ארגונה של הציונות, ואני אומר זאת מתוך הכרה ברורה כממלא תפקיד יושב־ראש ההנהלה של סניף הסוכנות היהודית בארצות הברית”.

“מעמד” לציונות – למה?

מה אפוא רוצים הציונים הללו? – רוצים הם מה שרצו עוד בתקופת הכיבוש הבריטי בארץ־ישראל. הנה מה אומר ד“ר נ. גולדמן על כך באופן ברור ובגילוי־ לב: “אם המדינה רוצה שותפות עם הציונות, נחוצים לכך שני דברים: ראשית – אקסקלוזיביות מסוימת… אם כל ארגון יהודי יכול לבוא ולעבוד בארץ־ישראל… אז לא יהיה ערך רב לעבודת הסוכנות היהודית ואז אין להבין מדוע צריך חלק־הארי של כספי המגביות להימסר לסוכנות היהודית, מדוע לא לארגונים אחרים, המסוגלים למלא עבודה לא רעה כלל. אין הציונות יכולה להתקיים אלא כנציג המאורגן היחיד של עם ישראל (! – המעתיק). אין ז”א שאחרים אינם יכולים לעשות ולמלא עבודה מסוימת, אבל הם יכולים לעשות זאת רק מתוך קואופרציה אתנו, אנחנו נזמין אותם לשתף פעולה אתנו על־ידי הציונות. אבל נחוץ לקבוע שהציונות מייצגת את העם המאורגן, ואם אחרים משתפים פעולה, הרי רק באמצעות צינור זה, הכל דרך הציונות”. ועל כן אפוא: “הציונות זקוקה למעמד בארץ־ישראל”. הציונות זקוקה ל“מעמד” – משפטי־שלטוני – במדינת־ישראל, על־מנת למנוע את התפתחותה האוטונומית־הטבעית של מדינת־ישראל, את צמיחתה הלאומית העצמית. מהלך־הדברים הטבעי גזירה שיפריך את הפרוגנוזות הציוניות: מהלך־הדברים הטבעי כליון חרוץ הוא נושא לציונות. “אינני רוצה להיכנס לאידיאולוגיה”, אומר ד"ר נ. גולדמן, “אף כי הוויכוח הוא ויכוח אידיאולוגי. צפויה סכנה, שתיאורטיקן ציוני גדול חשב אותה בלתי־נמנעת – שתתגבשנה שתי קבוצות יהודים: ישוב יהודי בארץ וגולה יהודית בתפוצות. אם נִתן לדברים ללכת במהלכם הטבעי, הרי כעבור 30־20 שנה יקום דור בגולה שלא… תהא לו לשון משותפת עם היהודי היושב בישראל. אם נשאיר את ההתפתחות כפי שהיא, נגיע להתגבשות שני קיבוצי יהודים שונים זה מזה, בישראל ובעולם כולו”.

והד“ר גולדמן מוכן אף להניח כי “יתכן שאם תפקיד זה [ה”תפקיד” הציוני] לא יתגשם – המדינה לא תיפגע ותמשיך בקיומה. אבל"— וכאן בא “אבל” חמור מאד: “אבל כולם יסכימו שזה לא יהיה חזון הציונות”.

בידינו הדבר

מטרונית בלה זו, הציונות, שעַמה של מדינת־ישראל נפשו נוקעת ממנה, שהפזורה היהודית עצמה מואסת בה מיום ליום, שאף נגידיה ועסקניה שוב אינם מוצאים חפץ בה –

מטרונית בלה זו, שכּכל שהיא מוסיפה בלייה כך היא מוסיפה התנשאות ושתלטנות יהירה, זו המתנשאת להיות “נציגות יחידה” של הפזורה היהודית, זו המתנשאת למשול בנו, במדינת־ישראל, ולקבוע לנו ארחות־חיים –

ציונות זו, שכּל האחיזה שיש לה בארץ־החיים, ובחיי מדינת־ישראל בפרט, אחיזה של שווא היא; שלא היא מחוללת הגירה יהודית, ולא היא מכוונת הגירה יהודית לארץ הזאת, ולא היא מביאתה לכאן, ולא היא היוצרת לנו “בסיס קרקעי איתן”, שגם לא היא האחראית לאותן מגבּיות שבהן היא מנפנפת לפנינו השכם והערב, שאין כל צורך דוקה בה – אם במישרים אם באמצעות קרנותיה – על־מנת לייער את הארץ, למשל, ולהשקותה, ועל־מנת לממן את פיתוחה – – ציונות זו, שהמרכאות הכפולות שנעטרה בהן בפינו בשנים האחרונות – מעיקרה ומראשיתה הן הולמות אותה; שלא בכוחה ולא בכוח־כוחה “הגענו עד הלום”, אלא שבעטיה, דווקה בעטיה, לא הגענו אלא “עד הלום”; שכל איתן וחסון אשר צמח לנו בארץ הזאת יותר משזכותה צמח על־כרחה צמח, אם לא על אפה ועל חמתה – –

ציונות זו, שהיא־היא הכופה עלינו, בתורתה ובמושגיה אשר נטעה בתוכנו, מסגרת אומללה של מדינה יהודאית סתגרנית, גזענית, תיאוקרטית, מבוּדדת, תמוכת־מגביות וצפויה אל מפולת תמיד – –

ציונות זו, בכוח מה היא מושלת, ועל מי ממשלתה נשענת?

את מידת סמכותה ומרותה ב“רחוב היהודי”, בעולמה של הפזורה היהודית, שואבת היא – עתה כאז – ממידת השליטה שיש לה, בין להלכה בין למעשה, בארץ־ישראל; ואת שלטונה בארץ, בין בחומר בין ברוח, מושכת היא מן התלות שאנו תלויים בה, כביכול, מהיותה, כביכול, סרסורית יחידה לדבר־מגבית, וחולשת, כביכול, על העתודות הקרובות לחיזוקנו המספרי – על זרמי ההגירה היהודית.

בכוח אחיזת־עיניים ותרמית היא מושלת, ועל אחוזי־העיניים המרוּמים שלטונה נשען.

ואין לך ציבור שאותו השׂכּילה הציונות לרמות ושאת עיניו הצליחה לאחוז יותר מכלל הנוער העברי, דור בני הארץ וגידוליה.

כי כל ציוני “סתם”, כל מהגר ציוני, בין שהיה כבר ציוני בבואו ובין שכאן נגלו לו מאוֹריה, סוף־סוף לא נתגדל עולם שכּולו ציונות, והריהו בקי מעט או הרבה בהוויות העולם, ועם כל שנסתלפו מושגיו בעטיה של זו על־הרוב עוד שמורים אִתו מושגים אחרים, שבהם לא נגעה ידה להשחית, ותכופות יודע הוא בסתר־לבו היטב היטב כי – המלך ערום. גם ספקנות וחכמנות יהודית עושות את שלהן.

אבל הנוער העברי, שבחממותיה של הציונות גוּדל ובארגזי־הזכוכית שלה אוּלף בינה, הוא הלא משחר־קטנותו הרכיבו על עיניו את המשקפיים הציוניים ועל מחשבתו כפו את הדפוסים הציוניים ואת לבו החפשי והגא נתנו בסד הציוני. הוא כמעט אינו יודע אלא מה שלימדתו הציונות. אף כאשר יסיתוֹ יצרו להרחיב פיו עליה, עדיין בדפוסה הוא חושב. תמונת־עולמו במסגרתה היא נתונה.

עליו עומדת אחיזת־העיניים הציונית כיום הזה. עליו עומדת ממשלת הציונות.

ורק כאשר יתנער הוא, העברי הצעיר, האסיר הרודם¹, משביוֹ, רק אז תתקעקע הביצה הציונית ויסור הסיוט הזה הרע אשר הציונות נוסכת על כל סביבינו.

כי רק בידו לתת דמות חדשה־באמת למדינת־ישראל, רק בידו לעצב לה עתיד אחר, רק בידו לפרוץ את הדרך להגשמת החזון העברי, אשר מדינת־ישראל נושאתו בחובה בעצם קיומה ומעצם קוּמה: – חזון עולם פתוח לכל וקולט־את־כל, חזון תחייה אדירה לארץ־הפּרת כולה, חזון נֶתך אומה חדשה ותחיית תרבות־איתנים עתיקה.

אפס קודם־כל שׂוּמה עליו להיגאל ברוח. שׂוּמה עליו להיות חפשי ברוח.

שומה עליו להתנער ולראות דברים נכוחה.

לראות כי ה"מלך' הציוני – מלך ערום הוא!

נדפס ב“אלף” ד. אוגוסט 1950

הרקע

במדינת ישראל יש אחוז מסוים של אנשים בני־תרבות. יש ציבור מסוים של “צרכני” תרבות. יש גרעין של “יצרני” תרבות.

יש עשרות רבות של בתי־קולנוע בערים ובעיירות. כחצי תריסר תיאטרונים, מלבד מספר ניכר של להקות דראמתיות – צבאיות ואזרחיות. 3 תחנות־שידור משדרות רוב שעות היום והערב. כשני תריסרים עתונים יומיים, שאת תפוצתם הכוללת אומדים ברבע מיליון טפסים, לפחות. מאות כתבי־עת למיניהם – מדיניים, בידוריים, ספרותיים, מקצועיים. תזמורת פילהרמונית מעולה. עשרות הוצאות־ספרים, אשר בשנה ברוכה הן מוציאות למעלה מאלף ספרים, מקור ותרגום. מוספים ספרותיים שבועיים ליומונים הגדולים. תערוכות אמנותיות תכופות במרכזים העירוניים, פעילות אמנותית ערה בנקודות חקלאיות. מאות ציירים ופסלים, סופרים ומבקרים, קומפוזיטורים ומשוררים, ועליהם נוספים מאות רבות של עסקני־תרבות וקציני־תרבות, פרשנים ומסבירים, מרצים־נודדים ואסתטיקנים־חובבים, ועליהם נוספים רבנים וחכמי תורה ובחורי־ישיבות וסתם תלמידי־חכמים אין מספר. וכל אלה מלבד אנשי מדע ומחקר למיניהם ולסוגיהם, רבבות מורים ומדריכים וגננות, ומלבד אלפי סטודנטים הלומדים מדעי רוח וטבע, הנדסה ומכונאות, משפטים ופדגוגיה וחקלאות, מוזיקה ואמנות.

צא והוסף על כל הפעילות האינטנסיבית הזאת את מנין האלפים הלומדים בבתי־ספר התיכוניים והמקצועיים וב“ישיבות”, ואת מאות האלפים הלומדים בבתי־הספר היסודיים ורבבות הלומדים ברשת ענפה של שיעורי־ערב: ללשון העברית, ולחכמת המסחר והפקידות, וללשונות העולם, קורסים למתחילים ולמתקדמים ולמשתלמים, בצבא ומחוץ לצבא.

ארץ מלאתי־דעת כמים לים מכסים.

ארץ חמדה טובה.

ארץ תרבות טובה.

* * *

יש, כמובן, צד שני למטבע. אולי הוא מכריע במשקלו.

נכון, יש הרבה מוסדות של תרבות ויש התעניינות רבה, חלקה שטחית אבל חלקה גם כּנה ורצינית, בתופעות תרבותיות. יש הרבה קרעי תרבות והרבה בדלי תרבות. אבל ספק הוא באיזו מידה ישנה צמיחה של תרבות שהיא אפיינית לארץ הזאת ולמציאותה, משותפת בצורה זו או אחרת לחלקו המכריע של הציבור. ספק גם באיזו מידה יש ממוצע תרבותי מניח־את־הדעת.

במדינה הזאת יש, כידוע, חוק־חינוך־חובה. אבל באחרונה נמצאנו למדים שרבבות רבות של ילדים מן ה“נהנים” ממנו נעדרים קבע ממוסדות־החינוך שבהם הם לומדים להלכה. המדובּר בעיקר במעבּרות השונות ובריכוזי המהגרים. ידוע גם שביישובים של דוברי־ערבית רחוק החוק מהיות מבוּצע בשלמוּת. וכן נודע שמתוך 25,000 מורים בבתי־הספר היסודיים למעלה מן המחצית הם בגדר מה־שקוראים “מורים בלתי־מוסמכים”: תכופות אנשים חסרי כל הכשרה פדגוגית, תכופות מאד אנשים חסרי כל השכלה בכלל. ועל רמת הידיעות הממוצעת המוקנית, בדרך כלל, לחניך בית־הספר היסודי דומה שאין צורך להרחיב את הדיבור.

ידועות גם העובדות על היקפו ורמתו של החינוך התיכון. בשנה האחרונה ניגשו לבחינות־הבגרות של בתי־הספר התיכוניים קצת יותר מ־1,000 תלמיד, עמדו בהן קצת פחות מ־1,000 – בערך 1/2,000 מן האוכלוסיה. נמסר שבעיראק, למשל, היחס בין המספר השנתי של בוגרי בתי־הספר התיכוניים לעומת כלל האוכלוסים גדול מזה פי 6, או פי 8. גם בנוגע ליתרון היחסי הגדול של בוגר בית־ספר תיכון במדינת־ישראל לגבי זה שבעיראק, למשל, יש מקום לספקות רציניים כיום. עובדה היא שהאוניברסיטה העברית, למשל, ראתה צורך להנהיג עוד לפני שנים אחדות לימודי־יסוד של חובה לבאים לקנות בה תורה ודעת, וזאת משום שרובּם המכריע של התלמידים חסרים כמה נתונים עיקריים הדרושים ללימוד הגבוה, נתונים שלהלכה חייב היה בית־הספר התיכון להקנותם. אין זה סוד שרבים מגומרי בית־הספר התיכון אינם מוכשרים להביע מחשבות בצורה תרבותית, בין בכתב בין בעל־פה, ורובּם המכריע אין להם כל ידיעה של ממש באיזו לשון לועזית, גם דלה מאד הכשרתם למחשבה עצמית ולמאמץ אינטלקטואלי.

נכון, יש במדינה כשני תריסרים עתונים יומיים, שתפוצתם הכוללת עולה כנראה על רבע מיליון, אבל מחציתם הם עתונים בכמה וכמה שפות לועזיות משפות המהגרים, ולהם גם כמחצית התפוצה. גם הפעילות התיאטרונית מתנהלת, בחלקה הניכּר, בלשון היהודית או בלשונות אחרות, מלבד העברית.

סימנים עיקריים, מובהקים של תרבות הם גם חוש לסדר, חוש לצורה, חוש ליופי, יחסים שבין אדם לחברו, בין אדם לנופו ולסביבתו, בין אזרח למוסדותיו. כמעט לא יימצא אדם, בין תושב הארץ בין משקיף מבחוץ בא, שלא יודה כי בכל המובנים האלה הפרוּץ מרובּה על העומד במדינה הזאת. יתר על כן, במובנים אלה הפרוּץ מרובּה על מה שהיה בארץ הזאת קודם קום המדינה, קודם “קיבוץ הגלויות”.

מבחינה רוחנית כמעט אין לכלל הציבור במדינת־ישראל כל מכנה משותף מלבד יחס של ציניוּת ואי־אמון לשלטון ולמוסדותיו ולחוקיו ולמעשיו ולמנהיגיו, מרירות על תקנותיו, איבה עזה בין חלקים שונים של הציבור לבין עצמם – בין המפלגות השונות, בין היסודות האתניים השונים.

סימנה של תרבות אורגאנית הוא גם אמונה באידיאלים המשותפים לכל הציבור הנושא באותה תרבות, או לפחות לחלקיו המרכזיים, המנהיגים של אותו ציבור. סימן־היכר חשוב זה נעדר כמעט לגמרי במדינה הזאת. במידה שניכרת מרותם של אידיאלים הרי אלה, על הרוב, אידיאלים המשותפים לחלקים מסוימים של הציבור, והם מכוונים בפירוש נגד החלקים האחרים, המכריעים, של הציבור. הציונות, שהיא האידיאולוגיה המוצהרת של המשטר ושל כל הזרמים הפוליטיים כמעט, זרה היא לרוחם של המוני הציבור, בין ילידי־הארץ וגידוליה בין מעדות המהגרים בין מתוך האוכלוסיה דוברת־הערבית, ובעצם רחוקה היא גם מלקבוע את דרכם ואורח־מחשבתם של המשטר ושל הגופים הציוניים המקומיים.

תרבותה של הארץ, התרבות המקומית, התרבות העברית, נמצא שעדיין שרויה היא במצב של התהוות, עדיין אין היא דבר שלם לעצמו, אין היא נחלת רובּו המכריע של הציבור; עדיין אין לתת בה הרבה סימני־היכר ברורים, עדיין הפרוּץ מרובּה בה על העומד – מרובּה אפילו על שהיה ב־1947.

הבעיה

ענין לנו כאן בבנין שעדיין לא הוקם, שעדיין הונחו רק קצת מיסודותיו. יש לעיין ולבדוק לאיזה חלקים מן הציבור יש ענין בהקמתו, איזה חלקים בציבור באים בחשבון כמי שעתידים לעסוק בהקמתו, איזה ציבור, או ציבורים, עתידים או צריכים להיכלל בתחום הקרנתה של התרבות העברית; ומַהן הנחות־היסוד הרעיוניות שעליהן ראוי לבנות, או חובה לבנות, את בניינה.

הבעיה מורכבת מאד. אין להשיב עליה תשובה פשטנית. קשה גם להגדיר מראש גורמים שונים שכיום עדיין אין למששם בידיים ואף־על־פי־כן אפשר שתהיה להם השפעה ניכּרת בעיצוב הדמות והדפוסים של האומה העברית, ושל תרבותה. תשובה שלמה מחייבת גם דיון מקיף במסיבות פוליטיות, כלכליות, דמוגראפיות – מהן הקיימות בפועל מהן הקיימות בכוח.

עם כל זאת הרי לפנינו כמה גורמים ראשונים־במעלה שאפשר להצביע עליהם למעשה. קיימות בעין כמה תופעות בעלות חשיבות עקרונית, שבהכרח יהיה משקלן מכריע בבנין החברה הלאומית – ותרבותה.

התחום הדתי

במסגרת היצירה התרבותית של “הישוב העברי”, או “הישוב החדש”, אם תרצו, יש להבדיל עד כה, לדעתנו, שני תחומים עיקריים מבחינה תכנית, רוחנית: התחום הדתי – והתחום החילוני.

היצירה התרבותית הדתית היא, כמובן, בעלת אופי יהודי מפורש, ומובן גם שהיא מצומצמת בשטחי עיסוקה. היא לא תרמה, למשל, מאומה לאמנות הפלאסטית או המוזיקלית, וכמעט לא נתנה מאומה לספרות היפה. (הנסיון לכלול את ש. י. עגנון במסגרת היצירה התרבותית הדתית אינו עומד בפני הבקורת. הפרובלימטיקה הפנימית של יצירת עגנון, שנעשה אמנם יהודי “שומר־מצוות”, היא חילונית בתכלית.) עיקר תרומתה הוא בגדר ההלכה היהודית, המחשבה הדתית, הפילוסופיה, ובמידה ידועה בגדר המדעים ההומאניסטיים. אנו עצמנו דלה מאד בקיאותנו בהישגיה של היצירה התרבותית הדתית בארץ הזאת, אבל עובדה מאלפת היא שהמשכיל העברי הטיפוסי בתוכנו אין לו כמעט שום מושג, ושום ענין, בהישגים אלה – ומצד שני, לא יצויר כיום טיפוס של משכּיל עברי שאינו מעורה ביצירה התרבותית החילונית שלנו. יכול איש־תרבות חילוני בתוכנו להתרשם התרשמות עמוקה מן הפילוספיה הדתית של הרב א. י. קוק המנוח, למשל, יכול הוא שיפיק תועלת ונחת־רוח ממפעלי “כינוס” ופירסומים מדעיים שונים שמקורם בחוגי היהדות הדתית בארץ (אף שתכופות דוגמאטיוּתם של אלה, ההכרחית כנראה, מקלקלת את שורת המדע) – דרך־כלל לא יצויר שימצא סיפוק רוחני, או השראה רוחנית, במעגלות היצירה הדתית. גם משום שהיא מצומצמת, למעשה, בגדר האות המודפסת, גם משום שההזדהות אִתה מחייבת, לאמיתו של דבר, שינוי גדול באורח־החיים, היסט גמור של תחומי ההתעניינות והעיסוק התרבותי. האזרח החילוני בתוכנו אינו רואה עצמו זקוק לתמורה זו, אין הוא רואה עצמו חייב בה – והרי זה ניסוח מתון מאד, אולי הרבה למעלה מן הראוי, של עמדת המשכיל החילוני בתוכנו לגבי תחום־התרבות היהודי־הדתי.

התחום החילוני

תחום־התרבות החילוני בקרב הציבור העברי הוא, כאמור, מגוּון וכולל הרבה יותר מן הדתי – אף שרוחב־ההיקף כרוך, במקרים ידועים, במיעוט העומק וב“הקלשת” המתח הרוחני. חוגים רחבים והולכים מן הציבור היהודי־הדתי נזקקים יותר ויותר לגזרות שונות של תחום־התרבות העברי־החילוני. טמיעת היהודי המהגר, למשל, בכלל הצבור הישראלי פירושה, בפועל ממש, טמיעתו בציבור החילוני, בתחום־התרבות החילוני. עקב סיבות היסטוריות שאין צורך לפרטן, נטבעת היצירה התרבותית בארץ הזאת במידה מכרעת בדמותו של הציבור החילוני, שהוא גם רובּו המכריע של הציבור בכלל; והציבור החילוני מגיב תגובה עוינת על נסיונות החוגים הדתיים להשפיע על עיצוב ההווי שלו ודפוסי התרבות שלו, תגובה שהיא כבושה או אף אילמת, לכאורה, רק משום שיקולים פוליטיים־מפלגתיים בלבד.

ועוד: היצירה התרבותית הדתית בארץ־ישראל אפשר יש בה סימני־ייחוד לוקאליים, אבל מעיקרה אין היא דבר האפייני לארץ הזאת ולהווי המתרקם בה. היא טיפוסית להווי ולספירה התרבותית היהודית־הדתית באשר היא שם, או באשר היתה שם. “פסק־הלכה” שעניינו, למשל, בפריקת מטענה של ספינה ביום־השבת יש בו משהו “אקטואלי”, “ישראלי”, מנקודת־ההשקפה של ההלכה היהודית, אבל ההוויה הרוחנית־ההיסטורית ש“פסקי־הלכה” כאלה הם גילוייה הטיפוסיים היא הוויה דתית־עדתית, על־טריטוריאלית; בעיה “מקומית־ממלכתית” זו או אחרת הנכללת בתחום עיסוקה אינה מוציאה אותה מגדר על־טריטוריאליות זו, מגדרה של הוויה בלתי־לאומית. גדולה מזו: אפילו עיסוקים “מקומיים” כאלה זרים הם במהותם לרוחו של הציבור החילוני הרחב, תלושים מבעיותיו המעשיות והתרבותיות כאחת, והטיפול בהן מעורר בו תגובות שונות – החל מביטול לגלגני או התעניינות פושרת וכלֵה בלעג ומרירות – שכולן תגובות של עומד־מן־הצד, תגובות של זרות.

נמצא, אפוא, שפלג היצירה התרבותית הדתית בארץ הזאת אינו מסתעף במישרים מן הזרם העיקרי של היצירה התרבותית הלאומית, החילונית. עתים שוטף זה בהקבלת־מה לזה, עתים הם מתנגשים זה בזה, אבל מעיקרו של דבר הם בדולים ומופרשים זה מזה.

התרבות העברית – במידה שהיא קיימת וחיה כיום הזה, כל־שכּן במידה שמדובר בהצבת עמודיה לעתיד־לבוא – לא תצויר בלי תחום־התרבות החילוני, אבל היעלמותו של תחום־התרבות הדתי לא תגרע ממנה שום דבר חיוני, שום דבר עיקרי, שום דבר מהותי.

שתי ספירות

בתחום־התרבות החילוני בארץ אפשר להבדיל עד כה מבחינה היסטורית שתי תקופות, שתי ספירות־משנה. הגיזרה האחת היא זו שעמדה בעיקר בסימן פעלם ותפיסתם של מהגרים יהודים מתחום־המושב ה“קלאסי”, הוא אירופה המזרחית; השניה היא זו שעומדת בעיקר בסימן פעלם ותפיסתם והוויתם של אנשים מבני הארץ וגידוליה – ושל מהגרים שמוצאם מסביבה יהודית “קלאסית” פחות, יהודים “מתבוללים” יותר, בלשון־המושגים הציונית: על־הרוב בני אירופה המרכזית.

כרגיל, אין להבדיל תקופות אלו כדרך שמבדילים שכבות של עוגה. רישומם של החוגים המטביעים חותמם על התקופה השניה, היא הנוכחית, ניכּר היה במידה זו או אחרת גם בראשונה, ואילו ההשפעות שהיו טיפוסיות לתקופה הראשונה עודן פועלות פעולתן גם בתקופה הזאת, אם גם במידה פוחתת והולכת, ונוכח התנגדות גוברת והולכת. אפשר גם להבחין בפגישה רבת־ענין ורבת־מתח של שתי התקופות בתוך אישיות יוצרת אחת או תופעה תרבותית אחת.

מהגרים יהודים יוצאי מזרח־אירופה, אנשים חדורי תרבות יהודית ש“נתפקרו” מן הבחינה הדתית והכּו שרשים מעט או הרבה בתרבות “הגויים”, היו בעת־ובעונה־אחת בניה ופליטיה של סביבתם היהודית וסביבתם ה“גויית”, הסלאבית. ציור אָפיים הרוחני־הקיבוצי הוא פרשה הקובעת עניץ לעצמה, אלא שהיא חורגת ממסגרתם של עיונים אלה. לצרכנו די אם נזכיר עתה ששכבה זו היתה ה“עילית” החברתית והתרבותית המוכּרת בציבור העברי עד לא מכבר, וגם כיום עודה נאבקת על מעמד־הבכורה־והשׂררה שלה, מול הכוחות החדשים ונגד מלתעותיו הטורפות של הכליון הביולוגי. שכבה זו היא שיצרה בארץ התחלות ראשונות בתרבות (ספרות, התיאטרונים הוותיקים, העתונים הוותיקים, “עונג־שבת”, הוצאות־ספרים וספריות); היא הקימה את רשת החינוך העממי והתיכון והסמינריוני, קבעה את תכנית לימודיו, ערכיו ותכנו הרוחני, עיצבה במידה זו או אחרת גם את דמותה של האוניברסיטה האחת, שמִתחילה ביצרה לה מעמד נבדל משל עצמה; הניחה את היסוד לחינוך האמנותי והמוזיקלי, החלה בגישושים ראשונים בתחום האמנות הפלאסטית והמוזיקה. האפייני ליצירה התרבותית של שכבה זו ותקופה זו – שאין להתעלם מכמה וכמה הישגים בולטים שהשׂיגה – היה, קודם־כל, מה שאפשר אולי לקרוא לו “אידיאולוגיזם” מופרז, אגוצנטריוּת המוליכה על־הרוב פשוט לקרתנות, רצון עז לעיצוב המציאות של הארץ החדשה ולכיבושה, רצון שאין בצדו מידה מתאימה של נכונות לקבלת השפעה מן המציאות הזאת עצמה – אי־התאמה שהביאה תכופות לידי תלישות מן המציאות ואזלת־יד ומתוך כך לידי חיטוט־יתר בבעיות ובמונחים של הוויית־המוצא וסביבת־המוצא, האחרת, הזרה. הבנין התרבותי של תקופה זו היה, אפוא, מעוגן בתרבות היהודית־הסלאבית של מזרח־אירופה, טבוע בחותם המזג, המנטאליוּת והפרובלמטיקה של התרבות ההיא, האחרת, הזרה. היה זה בנין שנתן מידה רבה של סיפוק למקימיו ולבאֵי־שעריו, במידה שהיו בני אותה שכבה עצמה, אבל הוא היה “מיוחד” והרמטי מכדי שיוכל להמציא אותה מידה של סיפוק ליסודות החדשים שקמו והופיעו, אם מבפנים אם מבחוץ. לא היה בו כדי להעמיד המשך רצוף מתוך עצמו. בני הארץ מזה, ומהגרים בעלי רקע “יהודי” פחות מזה, שוב לא יכלו למצוא להם מקום במסגרתו, “להיטמע” בו בשלמות, להמשיך בו, לקבל עליהם את טעמו, ערכיו, מושגיו והליכותיו.

השכבה השניה יסודותיה נראים אולי מנוגדים ביותר זה לזה בעיני מסתכל בעל דעה־קדומה. בעצם, אין הדבר כך. הצרכים התרבותיים והתגובות התרבותיות של המשכיל בן־הארץ דומים לאלה של מהגר אירופי “נורמלי”, שאיננו יוצא הגיטו הפיזי או הרוחני של תחום־המושב היהודי, הרבה יותר משהם דומים לאלה של יהודי “טיפוסי” יותר. במובן הנפשי והאינטלקטואלי, אם לא במובן המוסדי והפוליטי, אויבים הם ל“ציונות” שניהם, גם בן־הארץ וחניכה גם המהגר מברלין ומפראג או מסביבה “מתבוללת” בבוקארשט ובודאפשט. בצוות הם ממלאים תפקיד מרכזי, בין כנותנים בין כמקבלים, בפעילות המוזיקלית, האמנותית, הטכנולוגית, התיאטרונית. (כדוגמות אפייניות לשיתוף רב־משמעות זה נזכיר את התיאטרון הקאמרי, הפעילות האמנותית בקיבוצים, פיתוח ריקודי־עם, “אפקים חדשים”, העתון “הארץ” בגילגולו החדש, חוגי ארכיאולוגים חובבים, ועוד.) משותפת להם בדרך־כלל גישה עניינית, אובייקטיבית יותר, דוקטרינארית פחות – בעצם: תרבותית יותר – אל אשר לפניהם; משותפת להם הזרות הפנימית לתכנים יהודיים; כזה כן זה פטורים הם לגמרי, או פטורים כמעט, מן התסביכים היהודיים של ה“קודמים” – של דור אנשי ה“עליה” השניה, השלישית, הרביעית, יוצאי אירופה היהודית־הסלאבית. אמנם טיפוסים שונים הם זה מזה, גם מנוגדים בהרבה מובנים, אבל בסופו של דבר דומה שהם עומדים על מישור אחד, נפגשים על מישור אחד.

הטיפוס ה“קודם”, הקשיש, בעל התיאוריות והאידיאולוגיות, דומה עליהם על שניהם שהוא חי על כוכב אחר. לא תמיד יעזו לומר זאת, יש גם וישלמו לו מס־שפתיים או יחניפו לו, מטעם “מעשי” זו או אחר – אבל בינם לבינם סבורים הם שהוא מין עובר־בטל לא־יוצלח, פעמים מצחיק ופעמים מרגיז (במידה שעודו אוחז במושכות ומסיט מפעם לפעם את העגלה למדחפות). הם נדים ראש לפאתוס שלו, צוחקים ל“חזון” שלו, שׂוטמים אותו ככל שעודו חותר להתבלט, ככל שהוא מוסיף למנוע מהם את עלייתם בסולם, ככל שעודו נאבק על בכורתו, על שׂררתו. בקצרה, בשבילם הוא “ירחמיאל” ותרבותו ירחמיאלית, קרתנית, בטלנית ותלושה.

כוח בלתי־יהודי

אין אנו מבקשים כאן להסביר את התופעות האלו, לחתור אל שרשיהן ההיסטוריים. חשובות לנו העובדות. חשובה לנו משמעותן לגבי סיכויי ההתפתחות ועתיד ההתפתחות של התרבות העברית, של תרבותנו.

ירחמיאל הקיבוצי יצר תרבות. יצר נכסים תרבותיים, על־פי דרכו. הוא ודורו מצאו בהם סיפוק ופורקן. על־פי דרכו היה הוא נושא של הרציפות היהודית הרוחנית־ההיסטורית.

כיום הזה אולי צפויים לו ממשיכים־אפיגונים. יש עדיין נסיונות של המשך – אם כפועל־יוצא של חינוך ואינדוקטרינציה אם מתוך סתגלנות – אבל במידה שהמשך זה מתגלה אין זה אלא המשך צורני, פורמאלי. לתוך אין המשך. ירחמיאל כנושא ערכים ותרבות, ירחמיאל כיוצר, הולך וכלה מן העולם באין יורש.

יכול אדם לדאוב על כך, אם ירצה. אך אי־אפשר שלא יכיר בכך, אם אמנם יפקח עיניים לראות.

הכוח העולה, הכובש ביצירה התרבותית המקומית הוא כוח אחר. הוא כוח “בלתי־יהודי”. מבחינת הרציפות היהודית המהוללה הוא כוח “אנטי־יהודי”.

ציוני מושבע יכול לראות בכך פרדוקס. אבל כל הפוקח עיניים לראות לא יוכל שלא להכיר בתהליך זה התפתחות טבעית.

ומבחינה זו צודקת בהחלט “מאה־שערים”: תרבות יהודית חילונית, בלתי־דתית, מביאה בהכרח לידי צמיחה תרבותית “גויית”. בארצות הפזורה היהודית הדבר מתבטא במה שהם קוראים “התבוללות”. בארץ הזאת מתבטא הדבר בצמיחת תרבות עברית לאומית, מנוערת מיהדות.

כך הדבר מבחינה אובייקטיבית, גם אם מבחינה סובייקטיבית הוא מתחולל למרות רצונם של נושאי התרבות “היהודית החילונית”, על אפם ועל חמתם; גם אם הנתונים ביצירה התרבותית החדשה, האחרת – החילונית־הלאומית־העברית – אינם שלמים עם מעשיהם־הם בהכּרתם הסובייקטיבית.

עובדות־יסוד

על הרקע העובדתי הזה – של בידוד תחום־התרבות הדתי במסגרת היצירה התרבותית בארץ, כליונו של ירחמיאל בתוך תחום־התרבות החילוני, והופעת כוחות חדשים־בתכלית מתוך בני־הארץ והמהגרים מסביבה יהודית “מתבוללת” – יש להוסיף עוד כמה עובדות שהכרתן היא תנאי לשלמות תיאורו של הרקע ולהתוויית ארחות לעתיד.

הפזורה היהודית הולכת לקראת כליון, אם לא במובן הפיזי הרי לפחות במובן הרוחני היהודי־הספציפי. הרבה עשתה עקירתו הטראגית של “לב” היהדות העולמית – היישוב היהודי הצפוף, עתיר־המסורת והערכים, של מזרח־אירופה. הרבה עשו, ועושים, תהליכים היסטוריים איתנים שאין ליהדות שליטה עליהם: גיבוש המשטר הסובייטי בברית־המועצות, שאינו מניח מקום להוויה תרבותית יהודית נפרדת, והטימוע האינטנסיבי של קיבוצים יהודיים גדולים בכוּרי־ההיתוך של אומות חדשות, דוגמת האומה האמריקאית – טימוע שאפילו לא ימחה כליל את העצמוּת היהודית הריהו מדלדל אותה כמעט מכוחות־יצירה בתחומה הספציפי שלה. תהליכים אלה אינם באים אלא להדגיש ולהמחיש את העובדה שאין להוויה היהודית־העדתית מקום במבנה העולם המודרני, עולם־האומות.

עובדות נוספות, פשוטות מאד אך חשובות מאד לצורך הגדרת הבעיות ופתרונן:

1. תחומה הגיאוגרפי של היצירה התרבותית העברית הוא חלק מן המזרח התיכון וחלק מעולם הים התיכון;

2. תחומה הגיאוגרפי של התרבות העברית המתהווה הוא חלק מתחום התרבות של המזרח העתיק הקלאסי, הוא כלול בתחומה של התרבות העברית הקלאסית;

3. הכרח־קיום הוא לתרבות העברית לשמש מרכז־הקרנה וכוח מושך ומבוֹלל לציבורים הטרוגניים, חלקם ירודי־תרבות, בתחומה הגיאוגרפי – במידה רבה הדברים אמורים בציבורים דוברי־ערבית, תחילה בתוך מדינת ישראל פנימה, בהמשך הזמן גם מחוץ לגבולותיה;

4. המשך ההגירה הוא, בחשבון ארוך, הכרח לאומה העברית, לעצמאותה המדינית והכלכלית ולביצור תרבותה;

5. בחשבון ארוך אין עתודות־ההגירה היהודיות עשויות לספק את צרכיה של הארץ במהגרים, ויגבר ההכרח לקלוט ולטמע הגירה ממקורות לא־יהודיים.

מכל אלה נובע שלאורך־ימים עתידה התרבות העברית להיות שדה־התרוצצות ליסודות הטרוגניים מאד. מסתבר שחובה תהיה עליה להניח להם תחומים “אוטונומיים”, שבהם ימצאו פורקן וגם יתרמו את תרומתם למסכת הכוללת; אבל מדיניות תרבותית עברית חייבת תהיה לחתור להומוגניזציה עברית של היסודות התרבותיים השונים, להיתוכם העברי. עצם גיווּנם של יסודות אלה, עצם השוני שלהם, הוא תנאי־מסייע להיתוך זה. כל מטען העשוי להפריע את היתוך היסודות השונים לנתך אחד הוא גורם מכשיל הטעון דחייה ודחיקה, בסופו של דבר, גם אם מטעמי הוראת־שעה יש להתפשר אִתו, בצורות שונות. מטען כזה הוא, בראש־ובראשונה, כל מטען דתי־עדתי, המקים מחיצות שאינן פועל־יוצא מן ההתפתחות המקומית העצמאית, המעכב את הגיבוש התרבותי הלאומי־הטריטוריאלי.

שכבה מעצבת

בתוך תהליך היולי זה של היתוך ויצירה נודעת חשיבות היסטורית ממדרגה ראשונה לתפקיד של שכבה מעצבת, של “מיעוט יוצר” המגלם את היצירה התרבותית העברית החילונית, המגלם יסוד של יציבות והדרכה בתוך המרקחה הגדולה. ירחמיאל הנוטה־למות לא היה כשר למלא תפקיד זה, גם כשעוד עמד במבחר ימיו. התפקיד מוטל על השכבה האחרת: בני הארץ וגידוליה, יחד עם היסודות התרבותיים בקרב המהגרים המביאים אתם מטענים תרבותיים “ניטראליים”, בלתי־דתיים, בלתי־עדתיים. זו השכבה שעליה ניטל לעצב, לשמש “מיעוט יוצר”. הצורה בה תעמוד במבחן תקבע את פרצופה ואת תכנה של התרבות העברית. אולי גם את עצם קיומה וכושר־קיומה.

השכבה הזאת היא חילונית בתכלית, משוחררת מהרבה תכנים המזיקים לתהליך הגיבוש הלאומי־הטריטוריאלי של התרבות העברית. היא פתוחה לקלוט, ובמידה ידועה גם לעכל, השפעות מבית ומחוץ. אבל עדיין עיקר חיובה בשלילה, במה שאין בה – ולא דווקה במה שיש בה. עדיין אך מגששת היא בדרכה. והרי זה מטבע הדברים.

דחיפות המשׂימות שלפניה דוחקת בה: “גִדלי!” אם עודה מגששת, עליה לגשש ביתר מרץ, להבהיר לעצמה יותר לאן עליה לחתור, לקראת מה. לראות נכוחה את המטרות שהמציאות מציבה לפניה.

התנאים להצלחתה של השכבה התרבותית החדשה חלקם תלויים בה וחלקם תנאים שהם חיצוניים, במידה רבה. התנאים התלויים בה הם:

הבקעת־דרך אל העבר הקלאסי והתרבות הקלאסית של הארץ, של הלשון, יניקה מסמליהם וערכיהם; העמקת הכּרת הארץ, נופה וקורותיה, החי בה והצומח בה והיושב בה, על רקע הגיאוגרפיה וההיסטוריה של הסביבה; ערוּת מתמדת לזרמי התרבות העולמיים הגדולים; טיפוח הכרת־השליחות בתוך השכבה החדשה וטיפוח בקרתי של כל גילוי כוח מקורי בתוכה; גיבוש ערכים אזרחיים ואסתטיים, שקידה על הכשרה אינטלקטואלית בלתי־פוסקת, בצמוד לתוכן הרעיוני של התרבות העברית החדשה.

כדי שתוכל להוליך את היצירה התרבותית של הארץ, הכרח שיהיה בידה מצפן משלה. מצפן רעיוני.

וכאן, נוכח משימות אלו ותביעות אלו, נועד תפקיד חלוצי לנושאי האידיאולוגיה העברית.

נדפס ב“אלף”, קיץ 1951

מבחינה גיאוגרפית ומדינית, האומה העברית החדשה, כמוה כאומה העברית הקלאסית, היא חלק של ארץ־הקדם; אולי לא פחות מכך הריהי חלק מעולמו של הים התיכון. משאר בחינות גדול גם עמוק הוא צד השיתוף שבינה לבין אומות חדשות שבעולם, שקמו, ושעודן קמות, על הגירה ועל היתוך הגירה, דוגמת ארצות־הברית, אוסטרליה ודומותיהן. כאומה חדשה הנוצקת בדפוסיה של אומה עתיקה, יש לה כעין מכנה־משותף עם יוון, אֵייר, מקסיקו וזולתן. מכמה וכמה בחינות אחרות יכולה גם חייבת היא ללמוד מנסיונן התרבותי־הציביליזטורי המהפכני של ברה"מ, תורכיה הכּמאלית, ולאומיה המתעוררים של אסיה.

כל המומנטים האלה טעונים תרגום ללשון חינוכם ומחשבתם של צעירינו. ואף אחד מהם אינו מיתרגם ללשון זו.

כל המומנטים האלה צריכים היו לטבוע רישומם על תכנו הרוחני של החינוך שלנו. אך לשווא נחפש בו את רישומם.

בריאה ותחיה

מציאותנו הספציפית רצופה תאמי־תהליכים של לידה ורינסנס. תהליך היתוכה של אומה חדשה, מודרנית, אחוז כאן לבלי הפרד בתהליך תחייתה של האומה העברית העתיקה ותרבותה. וחברה הנתונה בתהליך כפול מעין זה, משעה שהיא עומדת בהכרתה על משמעותו של מצבה זה המיוחד, על מלוא המתבקש מכך ועל מלוא המתחייב מכך, שוב אין היא פטורה מלכוון את חינוך בניה, ואזרחיה, לאותו תהליך, ולטבוע על החינוך את חותמו השלם של אותו תהליך. חינוכנו שלנו אינו טבוע בחותם זה.

לימוד תלוש ומסלף

“מניחיו ויוצריו של החינוך בארץ” – אומר ש. ד. גויטיין, במאמרו הגדול בלוח־הארץ האחרון, על “התוכן הרוחני של חינוכנו” – “היו אנשים בעלי התלהבות גדולה, אך מיעטו במחשבה עיונית. הם פעלו ועשו, אך לא תמיד ידעו מה עשו”. במידה מכרעת היו אלה אנשים יהודים שבאו לכאן ממזרח־אירופה. הם היו יהודים טובים מאד. גם ציונים היו. ציונים טובים מאד. אף הביאו אתם אידיאלים ואידיאליזם, מרץ ודבקוּת, ושפע של רצון טוב. ובין שידעו מה עשו ובין שלא ידעו, הרי, בטבע הדברים, הביאו עמם גם את הווייתם שלהם: מטען שלם של מושגים וזכרונות, מסורות והשקפות־עולם.

הודות להם לומדים אנו, למשל, היסטוריה יהודית. הרבה מאד היסטוריה יהודית. ש. ד. גויטיין, במאמרו החשוב, מביא בקשר לכך את תלונתו הטיפוסית של תלמיד: “אנו לומדים תמיד רק על צרות ועל רבנים”, גם מוסיף הוא, בכמין חיוך של הבנה אירונית: “וניכר היה שלא היה מחבב לא את אלו ולא את אלה”.

אכן, למען הדיוק יש להוסיף שלומדים אנו גם על חסידי־אומות־העולם, ועל חיבורם של ספרי־הלכה חשובים. ולאמיתו של דבר, גם מה שקוראים “היסטוריה כללית” לומדים על רקעה של אותה היסטוריה יהודית. הפוֹך בה והפוֹך בה שהכּל בה.

התנ“ך, כמובן, נלמד כפי התפיסה היהודית־הדתית, בשיעור זה או אחר של “תיקונים” ו”מודרניזציה“. לא כלקט של יצירות־מופת בלשון העברית, מן התקופה העברית הקלאסית, אלא בראש־וראשונה כספר־הקודש של “ישראל”, התגלמות יסודותיה של האמונה הישראלית והאתיקה היהודית. לפיכך ברור שאין עוסקים בהיסטוריה הקדומה של ארץ־העברים ובתרבותה הקדומה אלא במידה שמדובר בהן בתנ”ך, וכדרך שמדובר בהן בתנ“ך. דברי־ימי המזרח העתיק בכללותו – להוציא את יהודה וישראל – הם אילוסטרציה אקזוטית, אבל נטולת חשיבות כשלעצמה, לתנ”ך. נינוה, דרך־משל, אינה אלא נינוה החטאה שיוֹנה, אותו נביא מצחיק שנבלע במעי הדג, נשלח להינבא עליה. המצרים אינם אלא אותם פרעונים וחרטומים ושאר טומטומים שהעבידו את ישראל בבניית ערי־מסכּנוֹת והסתבכו עם משה ואהרן וטבעו בים־סוף.

וצידון, וצור המעטירה? – כן, אומרים שהם כמו בני־דודים שלנו, של ישראל. וקרתגו, זו שהתמודדה בשעתה עם רומא, משום־מה קראו לה גם קרתחדשת. אבל הם כולם עבדו לאלוהים רבים, להבדיל כמובן מיהודה ומישראל. ובכלל, הם לא היו יהודים, וחוץ מבימי שלמה לא היו לנו עסקים אתם. והתנ"ך כמעט אינו מזכיר אותם, להוציא את ההיא המרשעת איזבל, אשת אחאב. משונה רק שהמורה הזכיר פעם במקרה שהם דיברו עברית. בטח עברית לא־נכונה.

ההיסטוריה של הארץ הזאת, הן כשלעצמה הן כחלק מארץ־הקדם כולה, הריהי בחינת חלל ריק מאז בר־כוכבא, או מאז ר' יהודה הנשיא, ועד… עד יסוד פתח־ תקוה, או עד לקול־הקורא של יוסף ויתקין. רומי, למשל, כל־כולה אינה מצטיירת לחניך אלא כ“מלכות אדום” השטופה ברשעוּת, אכזריוּת, פריצוּת וגבהוּת־לבב. אשר למסעי־הצלב הרי אינם אלא השתוללות־דמים של העולם הגויי והנוצרי, הנתקף כפעם־בפעם יצרים אפלים של זלילת יהודים. אין צורך לומר שאין מתעכבים על חשיבותם של מסעי־הצלב מבחינתן של קורות המזרח וארצות הים התיכון, ואין עוסקים כל־עיקר בפרשה הקצרה, אך החשובה והמאלפת כל־כך, של ממלכת־ירושלים הצלבנית.

בדומה לכך לומדים אנו על העולם הגדול בכלל. מועטות ידיעותינו על קרפאטורוּס, למשל, אבל עליה יודעים אנו, כמדומה, יותר מאשר על הלבנון שלגבולנו. נהרות הדוֹן, הלוּאר והקונגו הם לגבינו מושגים מוחשיים יותר מן האורונטס. בגיאוגרפיה לומדים, כמובן, על ארצות־הברית, ובהיסטוריה מזכירים את וושינגטון ולינקולן. על פיתוח־אדירים של יבשת שלמה, על התהליך הנפלא של היווצרות אומת־ענק חדשה אגב ספיגת המוני מהגרים ועיכולם, תהליך שהוא כה קרוב בזמן ובענין למה שמתרחש אצלנו בקנה־מידה צנוע מעט, על כך דומה שאף אין רומזים לנו. כשם שבתוך טחינת הקמח הטחון על חלוציות והחייאת שממה אצלנו אין רומזים אפילו על הזיקה שבין אלה למפעל החלוצי הכביר והממושך של יישוב סיביריה ולא של כיבוש “המערב הפראי” לציביליזציה. אולי מפני שראוי לנו שנחשוב כי כל מה ששייך ל“מפעל” שבכאן הרי הוא תופעה מיוחדת־במינה שאין לה אח ודוגמה, ככל דבר שנגיעה לו בעם־ישראל.

חומה של בערוּת

וכך הדבר גם בלימוד העברית, או הספרות, או “הספרות העברית”. לומדים ספרות הקרויה עברית (על־הרוב, כמדומה, נכתבה במקורה בלשון העברית ולפיכך היא עברית. אך לא בזה ענייננו כרגע.) שעיקר עיסוקה בחיים היהודיים ובבעיות היהודים בארץ מן הארצות. אין טעם למנות כאן את “היצירות העבריות” החשובות הניתנות לפנינו במסגרת לימוד זה. מכל־מקום, נאמנה עדותו של ש. ד. גויטיין (שם) כי “השיעור העברי בבית־הספר התיכוני לא הנחיל אלא שעמום נצח ובוז לכל דבר יהודי”.

מן הספרות העולמית אין חניך בית־הספר התיכוני מקבל אצלנו, בעצם, ולא־­כלום. פרט, כמובן, למה שהוא לומד בקושי ובלא חמדה בשיעור האנגלי. כך הדבר, בעצם, גם באוניברסיטה בירושלים. ספרות הרבנים, “שאלות ותשובות”, על הכל – ספרות ה“השכלה”. והרוצה להכיר את הספרות הצרפתית, למשל, את התפתחותה ובעיותיה, יטרח־נא וילמד את הלשון הצרפתית וספרותה. יש לנו קתידרה לתרבות צרפת, מיסודה של הממשלה הצרפתית.

והתוצאות?

אחת מהן היא, כפי שאומר ש. ד. גוייטיין בצדק גמור, כי “בנינו מוגנים בחומה גבוהה של בערוּת, הסובבת אותם מכל עבר ואינה נותנת להם לראות כמה הם מבודדים”.

בריחה ממחשבה

“הם” (הראשונים) – אומר ש. ד. גויטיין – “בנו לנו סוכות ארעיות על עברי פי תהום, שלא שיערו את עומקה”. על עברי פיה של אותה תהום הוקמה “מערכת הזרמים, המצויה אצלנו כיום, הצפודה והנוקשה”, שאותה מגדיר ש. ד.ג. כ“קליפה ריקה המקשקשת ברמה דווקא מפני שהיא נבובה ונעוּרה מעיון חינוכי רציני”.

הראשונים אפשר הרגישו שבנין של ארעי בנו ואפשר לא הרגישו. הבאים אחריהם, מכל־מקום, דומה עליהם שמהלכים הם בבנין־מידות, בנין־לדורות שיסודותיו לדורות. אף שדרך־כלל לא ירשו אלה מהראשונים את התלהבותם היוצרת, הרי ירשו מהם את הסגולה היקרה, המעשית כל־כך, של הינזרות ממחשבה עיונית.

הנה כי כן כבר קם לנו בתחום החינוך, כבשאר תחומי רוח ותחומי חומר בארץ הזאת, דור של אפיגונים – גידוליה של האידיאולוגיה הרשמית לגוֹניה, מוצריו של החינוך הזה עצמו. אנשים חרוצים, צנועים, גם ישרים על־פי דרכם, שמפי הגבורה כביכול נצטוו “להמשיך”, להמשיך בפעלם של ראשונים, גדולי־המעש ורבי־עלילה. להמשיך. לא דווקה באמונה, אבל בנאמנות. העיקר הנאמנות. והמשמעת. והריהם ממשיכים, בחריצות, בצניעות. גם ביושר, על־פי דרכם. לא דווקה באמונה, אבל בנאמנות. מתוך משמעת סבילה. כאפיגונים. איש על מחנהו ואיש על זרמו ואיש על נאדות המלל אשר ירש. בלא שיתנו דעתם לבדוק את התשתית הרעיונית הרופסת של אותו בנין־לא־בנין, שבחדריו ומסדרוניו הם עושים בכה ובכה, שאת טיחו התפל הם טחים, בדעת או בבלי־הדעת.

אמונים הם על “מנת־ברזל” של מחשבה, על מנת־צנע סטנדרטית של רעיונות, על סלידה מ“הלכה”. אמונים – כפי שנוסח במקום אחר בגליון זה – על “בריחה אל המציאות”.

התחלה מחדש

בדברים חריפים ובוטים מורה ש. ד. גויטיין על כמה מהליקויים החמורים בחינוכנו. היטב יודע הוא כי “עלינו לכונן בנין של קיים” וכי “על כן חייבים אנו להעמיק את יסודותיו”. גם אין הוא מאלה הנמלטים ממחשבה עיונית אל חיקה המסעיר של המציאות. יודע הוא כי “עלינו לברר את מעמדנו… בשעת־כוכב זו של ההיסטוריה האנושית וברצועה יחידה ומיוחדת זו של כדור־הארץ”. ועל משקלו המיוחד של הדור הצעיר, דור בני הארץ וגידוליה, בקשר לעיונים אלה, עומד הוא, למשל, במשפט הבא: “אם הדור הצעיר שלנו… נושא את נפשו אל התחלה חדשה ואל טביעת דפוסי מחשבה והבעה ההולמים את מציאותו־הוא, מתעוררת השאלה אם אין גם התוכן הרוחני של חינוכנו צריך להיות מכוון למציאות זו. ואמנם נדמה שכך צריך להיות”. ולהוסיף על תוקף האמור בזה: “התחלה מחדש ביחס לערכי תרבות (ההדגשה שלי – א. א.) אינה אצלנו בחינת מותרות. היא הכרח”.

ש. ד. גויטיין יוצא “להתחיל מחדש”, ואנו הולכים בעקבותיו בלב נפעם תקוה. אבל עם שאנו עוקבים אחריו, יותר ויותר מתברר לנו שאותה התחלה־מחדש איננה, על כל פנים, תופסת־מרובה כל־כך.

במה שנוגע לדברים שהם, סוף־סוף, משניים מבחינת תכנו הרוחני של החינוך, לא יקשה להסכים עם ש. ד. ג. הסכמה גמורה. “שיבה אל המוזות” בכלל, טיפוח החינוך המוזיקלי, שאיבה מן התרבות החמרית של המזרח, החדרת הריקוד האמנותי וחיזוק החינוך הגופני, ואחרון אחרון חשוב: תרבות הדיבור העברי – הריהם בבחינת מושׂכּלות ראשונים ממש, שאולי רק משום שמרנותה הנוקשה של מסגרת החינוך בארץ יש עוד הכרח להטעימם כיום, ובסיכוי כה מועט של הצלחה קרובה.

אפשר גם להסכים עמו כי ראוי לנהוג יתר־רצינות בלימוד האנגלית, וכי חשוב לטפח את ידע־המזרח. אבל הצעות אלו, המועילות כשלעצמן, אינן אלא הצעות לתיקונים, ואם גם תיקונים מרחיקי־לכת לפעמים. עיקר השאלה היא אם אמנם מכוון ש. ד. ג., שכה השכיל בתחילה להוקיע את הקיים, לתת לנו דבר חדש באמת תחת הקיים, או שאינו בא אלא לאושש את הקיים ולהציב את דלתיו ולחזקו בפיגומים ופיגומי פיגומים.

האמנם חפץ הוא להחליף את הגברת, או שמא די לו בשינוי אדרתה בלבד?

“ילדינו וצעירינו”, אומר ש. ד. ג., “יתחנכו קודם־כל על ברכי היצירה הארצישראלית”. והרי זו הבטחה נועזה גם מיוחלת־מכבר. אלא שכאן נוסף לנו איזה “אבל”: “אבל ההתעסקות בה עצמה מעבירה את החניך אל מעבר לתחומה”. ומהו שנמצא מעבר לתחומה? – שם נמצאים “מקורות ההשראה” ו“הדוגמות הגדולות ששימשו לה מופת” לזו, שבלא שנראה אותם לא נכיר את “הדברים” מתוך “מסגרתם המקורית ובקנה־מידתם הנכון”. הנה ככה יביא לימוד היצירה הארצישראלית “מעצמו” (הפלא ופלא!) אל “הצורך של הכרת מורשת ישראל”. אם כן, “היצירה הארצישראלית” לא במקום היצירה היהודית. היצירה הארצישראלית כגשר – חדש, נוח ומוצלח אולי יותר – אל התכלית הישנה. אל אותה יהדות עצמה. אל “מורשת ישראל”.

הפיטום שמתפטמים “צעירינו” ביהדות אין ש. ד. ג., בא לגרוע ממנו, כי אך לשפר ולהוסיף הוא בא. היהדות אינה מוקנית לחניך באמצעים נאותים. הוא אומר לתת לנו אמצעים משופרים להקנייתה.

אמצעי “ראשון במעלה ובמנין בנדון זה הוא התנ”ך“. לימוד התנ”ך הוא אמצעי לשחזר בלב ילדינו את “הרגשת הרוממות של האיש הישראלי העתיק, אשר ראה בה' אלוהי עמו את ההתגשמות של כל טוב ואת המקור של כל חיים”, ולנטוע בלב “הדור הבא” את הסילוף העדתי המובהק והנושן, ש“האל הוא חלק בל ייפרד מן ההוויה הלאומית”, שהוא “נשמת האומה, שנתעלתה לחוק הפסקני של המוסר ולכוח המניע של הטבע וההיסטוריה”.

ומכאן, אל “היהדות המפותחת”, “המאוחרת”. ש. ד. ג. מודה בפשטות: “טבעי הוא שעולמה זה של היהדות רחוק יותר מצעירינו מן האווירה של התנ”ך“. עם זאת רואה הוא משום־מה טעם גם הכרח ב”לימוד היהדות מתוך פרספקטיבה היסטורית" למבוגרים ומתבגרים, ואף לילדים קטנים. “יש עיקרים ביהדות”, ולדעתו חובה על בית־הספר “להביאם לתודעת הדור הבא”.

סבור הוא גם, למשל, כי יש להעמיק בבית־הספר – בדרכים חדשות ומחודשות, כמובן – את לימוד השירה היהודית הדתית של ימי־הביניים, “בייחוד הספרדית” (זוכרים אתם כמה היתה קרובה אל הלב?).

משום־מה גם סבור הוא כי “כל צעיר מישראל צריך שיקרא פעם בחייו, למשל, את ששת הפרקים האחרונים של הלכות תשובה במשנה־תורה של הרמב”ם, שבהם ידובר על… האידיאלים הפנימיים ביותר שלנו". לדעתו, “יש כאן דוגמה כה עילאית של דרך־חיים, שמן הראוי היה להכירה אפילו לא היתה לה זיקה אל עמנו”. אמנם “דוגמות עילאיות של דרך־חיים”, שמן הראוי להכירן, אפשר בלי ספק למצוא בספרות הדתית ההודית, או בספרי־המוסר של סין, וגם – הס מלהזכיר! – בברית־החדשה, וברור שאין זה טעם מספיק לחייב “כל צעיר מישראל” לקרוא באלה; אלא שפה יש טעם נוסף, והוא המכריע: “עכשיו שהיא (אותה דוגמה עילאית – א. א.) כולה משלנו, לא כל שכן”.

הניגוד המהותי

לא, לא מטרות חדשות מבקש ש. ד. גוויטיין ולא תוכן רוחני חדש. רק לסגל את התכנים הישנים לדרישות חדשות, להתאימם לתמורות החלות במציאות. התאמת “התוכן הרוחני” אל מציאותו של הדור הצעיר ואל שאיפותיו אין כאן, משום ש“התאמה” כזאת כרוכה ב“מחשבה עיונית” מרחיקת־לכת הרבה יותר, ומשום שהיא מחייבת מאמץ גדול של סתירה ושל בנין.

היהדות, כל כולה, כלל ערכיה וכלל יצירותיה של מורשת ההיסטוריה שלה, זרה היא לדור בני־הארץ, צעיריה ונעריה, לא משום שמורים, או שיטה דידקטית פגומה, השניאוה עליהם, כי אם על אף שהיו אלה שקודים לחבּבה עליהם. זרה היא להם מעיקרה, משום שההוויה החברתית, שמתוכה הם גדלים ולתוכה הם צומחים, מנוגדת מטבעה ומעיקרה להוויה היהודית. היא זרה להם משום שהם זרים לה.

ושעה שש. ד. גויטיין אומר לנו: “לא רינסנס – כי אם התחלה חדשה”, ברור הוא למדי כי ה“התחלה” היא התחלה יהודית; וברור גם למדי כי כל ענין “ההתחלה מחדש” אינו בא אלא לסבר את אזננו, וכי הכּוונה דווקה ל“רינסנס יהודי”.

“אחרית דבר: ישראל שני”, זה שם פרק־הסיכום של מאמרו. ועם כל הטישטוש שלקה בו המושג “ישראל” במרוצת הדורות, ברי גם ברי שכאן הכוונה לרינסנס יהודי, לתחיה יהודית.

אבל היהדות – באשר היא מה שהיא, באשר היא הוויה חברתית־היסטורית־רוחנית על־לאומית, על־טריטוריאלית, על־לשונית – אין היא יפה לשמש לא מסד רוחני ולא תוכן רוחני לחינוכם של נערים עברים, נערים בני־לאום, בני־ארץ, בני־לשון. לא על ערכיה ולא על סמליה ולא על תפיסת־עולמה תקום כאן אותה בריאה לאומית חדשה, המתרקמת והולכת לעינינו, ולא עליהם תיכּון. גם לא עליהם עמדה הוויתה של האומה העברית הקלאסית, לשבטיה ולממלכותיה, ולא עליהם נתגדלה.

“הנקודה היהודית”

אילו הניחו לחניכים ולא ביקשו להעבירם על זרוּתם אל היהדות, אפשר היתה זו זרות שיש עמה יחס של כבוד, הערכה, ענין. כיון שמבקשים לכפות עליהם זהות, זהות־שבהכרה וזהות־שברגש, עם היהדות, עם היהדות כהוויה קיבוצית וכעולם רוחני, הרי עדים אנו לשתי תוצאות עיקריות: האחת, שזרות זו נעשית זרוּת בעטָנית של משׂטמה, יהירות ובוז; השנית, שזרוּת זו מתגלגלת בלוונטיניוּת יהודית, וכשם שיש לנו לוונטינים “צרפתים” באלקסנדריה, ביירות וקושטא כך יש לנו לוונטינים “יהודים” בתל־אביב, פתח־תקוה וירושלים.

לא לנו להכריע איזו משתי ברירות אלו נוחה יותר מבחינה יהודית; להתפתחותה הבריאה של לאומיות עברית חדשה מזיקות הן שתיהן.

לדאבון־לב, בעיית היהדות היא בעיית־המפתח של חינוך הדור הבא במדינה הזאת. “הנקודה היהודית” – אם כגרסתה המסורתית, אם כגרסתה הציונית, אם כגרסתה הציונית־הסוציאליסטית – זו שעשאוה נקודת־מוקד בחינוכנו, זו שנעשתה בו נקודת־התורפה, היא גם נקודת־הבוחן. כי על נפש הדור הזה – הוא הדור העתיד לקבוע את דמותה של מדינת ישראל, הוא שבידיו אולי נתון יהיה במידה כה רבה עיצוב עתידו של המזרח בכללותו – על נפשו של זה ניטשת מערכה כבדת־גורל בין היהדות, על מורשתה וחזונה, לבין ההתפתחות ההיסטורית העצמית בארץ זו ובחברה זו, בין היהדות לביץ התהליך האובייקטיבי של התגבשות אומה.

חזית־מלחמה

עוד לא כל החיילות נאספו אל דגליהם ולא הכל נערכו למלחמה. אבל הפור הוטל. והמערכה ניטשה. וקו־החזית בשדות החינוך הוא עובר. בגן־הילדים. ובעממי. ובתיכון. ובמכללה.

המערכה הזאת לא בעוד שנה תוכרע ולא בעוד עשר שנים. אבל רק לכשתוכרע זאת אפשר יהיה לבנות “בנין־של־קיים”. ורק אז ייקבע תכנו הרוחני של החינוך העברי. רק אז ייקבע אם עברי יהיה התוכן. רק אז ייקבע אם עברי יהיה החינוך.

נכתב בנובמבר 1949. נדפס ב“גליון אלף”. ינואר 1950

(נאום באסיפת־עם של מרכז־העברים־הצעירים בתל־אביב)

דובַּר כבר כאן על הכפייה הדתית: הכּפיה שמיעוט לא־גדול ולא־אהוד של חשוכים, של אדוקים בדת היהודית, כופה על רוב מכריע של הציבור, רוב חילוני, רוב חפשי, ער ותוסס. זאת היא כפייה של קבוצת־לחץ מלוכדת, מאורגנת, כפייה שמצליחה הודות לקנוניות מגונות בתוך ממשלת הקואליציה, שבה הדתיים יושבים יחד עם המפלגה הגדולה שבמדינה, יחד עם מפלגת־השלטון בה“א־הידיעה – יחד עם מפא”י.

אבל מדוע מצליחה הכּפייה הזאת של גוש דתי־פוליטי, שמקבל 1/8 מן הקולות בבחירות לכנסת, שאפילו בממשלה בה הוא יושב לבדו עם מפא"י יש לו רק 4 שרים מתוך 14 – מדוע הכּפייה הזאת מצליחה כל־כך?

היא מצליחה מכמה סיבות. סיבה אחת היא זו שבגללה מצליחה בדרך־כלל כל קבוצת־לחץ מאורגנת שמפעילה את לחצה בנקודה שהיא חשובה ביותר בשבילה ואיננה חשובה כל־כך לאלה שנלחצים. הסיבה היא שלדתיים איכפת מן הבחינה שלהם מה יהיו ההווי ומשטר־החיים שלנו, ועל זה הם מוכנים להילחם בדרכים שעומדות לרשותם – בלחץ פוליטי, בסחיטה קואליציונית, באיומי נזק למגביות באמריקה, וגם, כידוע, באבנים ובאלות, ואפילו בחומר־נפץ – בו בזמן שלכל האחרים, לכל הציבור החילוני הגדול, המכריע במספר ובמשקל, אין הדבר איכפת עד כדי כך. על כל פנים, עד עכשיו לא היה איכפת לו כל־כך. הציבור החילוני לא היה מוכן להפעיל את לחצו נגד הכפייה הדתית הזאת, הוא לא היה מוכן להילחם על חירותו, ועל חירות המדינה, מכבליה של הכּפייה הדתית. על כל פנים, לא היה מוכן לכך עד שבא המפנה האחרון בשטח זה, עד שבאה הקואליציה של בן־גוריון ופנקס ובצורה ערמומית ומגונה השתמשה באמתלה של המחסור בדלק כדי לכפות עלינו, על כולנו, את “מלכת” השבת, בכל מנוחתה, ובכל הדרה, ובכל הכובד המדכא שלה.

אם כן, סיבה אחת ברורה מאד ופשוטה מאד להצלחה של הכפייה והטרור הדתי היא שהציבור החילוני איננו מאורגן למעשה בשום מסגרת בתור ציבור חילוני. הדתיים מאורגנים קודם־כל ובראש־ראשונה בתור דתיים, אבל אלה שאינם דתיים מאורגנים בכל מיני איגודים ומפלגות על יסוד כל דבר שבעולם ועל רקע כל דבר שבעולם – ורק לא בתור אנשים חילוניים, אנשים חפשיים, אנשים המתאגדים כדי לשמור על החופש שלהם, של הציבור, של המדינה, מן השיעבוד של חוקים ומנהגים חשוכים בהווי ובחיי־יומיום.

בכל זאת אפשר לשאול: סוף־סוף הרי הרוב המכריע של המפלגות הפוליטיות השונות הם אנשים חילוניים. כך זה במפ“ם, כך זה במפא”י, כך זה ב“חרות”, כך זה אפילו אצל הציונים הכלליים. ואיך זה קורה שכל המפלגות למעשה אינן מתחשבות כלל במחשבות וברגשות של החברים שלהן בענין הזה, והן מוותרות ומוותרות ומוותרות לדתיים, בלי סוף וכמעט בלי קושי מיוחד, ולחברים שלהן, לרוב המכריע והחילוני של חבריהן, הן מסבירות, בקריצת־עין שכזאת ובמשיכת־כתף שכזאת, ש“צריך להתחשב” ו“צריך להבין את המצב המיוחד”, ו“אי־אפשר אחרת” – שצריך להביא בחשבון שאם ישׂבּיעו את רצונם של הדתיים ויצביעו בעד ה“קפריזות” שלהם ויכניסו אפילו סעיף על “כיבוד המסורת ודיני ישראל־סבא” למצע־הבחירות של המפלגה, אז יש סיכויים להוסיף חמש־מאות או אלף קול בבחירות מבלי לאבד גם קול אחד של מצביע בלתי־דתי, ואילו אם לא יעשו כך הרי יכול להיות שיאבדו את הקולות של קומץ הדתיים הזה שאולי יצביע בשביל המפלגה, ולא יזכּו בשום קול נוסף של איש בלתי־דתי – מפני שהאיש החילוני לא לפי הסעיף הדתי וההצבעה הדתית הוא עתיד לדוּן את המפלגה אשר לה יתן בקלפי את קולו החביב והיקר.

המפלגות

וחברי המפלגות, כל המפלגות, ובוחרי המפלגות, כל המפלגות, הם כנראה אנשים נבונים מאד וסבלנים מאד, ואפשר לרכוב עליהם יפה מאד וזמן רב מאד. והראיה היא שהם משתייכים למפלגות שאליהן הם משתייכים ושהם מצביעים בשביל המפלגות שבשבילן הם מצביעים.

מפלגה בתנאים שלנו, במשטר הזה המיוחד־במינו השורר במדינת־ישראל, היא, כולנו יודעים, ענין עדין מאד. זה לא סתם ענין של השקפה פוליטית מסוימת, אפילו לא סתם ענין של ייצוג אינטרסים של גוף זה או אחר. מפלגה אצלנו זה משהו שדואג לשיכון לחברים, ודואג לחינוך הילדים, ודואג לחבילות מאמריקה, ומסדר מקרר חשמלי, ומבטיח עבודה, ורשיון לפתוח קיוסק, ופרוטקציה בשביל לקבל ויזה לחוץ־לארץ, ופרוטקציה בשביל לסדר איזה סידור קטן באיזה משרד ממשלתי או באיזו עיריה, ושדואג ל“שליחות” לחוץ־לארץ לחבר נאמן, או “מסדר” קצת אספקה מן המשק – או למשק – בזמנים שחסר משהו. בכל מיני קשרים וחוטים ונימים אדם קשור למפלגה שלו ותלוי בה, לא דווקה בנימים של סנטימנט והסכמה אידיאולוגית. ומכיון שככה זה, הרי יכולה המפלגה לצפצף בחופש גמור על חבריה, מפני שתמיד הם זקוקים לה יותר משהיא זקוקה להם, תמיד הם תלויים בה יותר משהיא תלויה בהם. יש מנגנון – ותסלחו לי: מנגנון מושחת – והוא קובע והוא מארגן והוא עושה קנוניות עם המפלגה האחרת, זאת או זאת, לא־חשוב, שגם היא יכולה להרשות לעצמה לצפצף על חבריה מפני שגם היא סידרה להם שיכון ו“אירגנה” להם את כל שאר הדברים הטובים והנחוצים. וכל המנגנונים האלה יחד עושים ביניהם כל מיני קנוניות – אחת, קצת מצומצמת, בממשלה, ובכל מיני צירופים אחרים במשרדי־הממשלה השונים, ובעיריות, ובצירוף הרחב ביותר, בצירוף שמקיף וכולל את כולם, את השמאל והימין כאחד, בסוכנות היהודית – בשביל לחלק ביניהם את הפיקוח על הכספים שנכנסים מחוץ־לארץ ואת השלל של המגביות היהודיות. כל זה אולי דומה למה שנעשה באיזה ועד־קהילה יהודי, או למה שהיה נעשה פעם ב“כוללים” השונים בארץ־הקודש שלנו, אבל לומר שזאת תמונה של מדינה, שזאת תמונה של שלטון ושל אופוזיציה, לומר שזאת תמונה של דמוקרטיה – זה, נדמה לי, קצת מוגזם.

סימן של דמוקרטיה זה לא דווקה שיש מפלגות ליגאליות ויש פרלאמנט שבו צירים מגדפים זה את זה ויש נשיא אחד מכובד וזקן. סימן של דמוקרטיה הוא שהמפלגות באמת מבטאות את דעת חבריהן, שהשלטון חייב דין־וחשבון, ונותן דין־וחשבון, לאזרחים, שהצירים מבטאים את השקפות שולחיהם ובוחריהם, ותלויים בהם.

העובדה שאני יכול לעמוד כאן ולהתריע על כך שהמשטר אצלנו הוא משטר של דמוקרטיה מזויפת ושאין אוסרים אותי מיד אחרי זה עדיין אינה מלמדת שיש לנו פה באמת דמוקרטיה. חשוב מאד שמותר לצעוק, אבל לא זה הדבר האפייני. הדבר האפייני הוא שמצפצפים. שהאזרח והבוחר וחבר־המפלגה, חבר כל מפלגה שהיא מן הקיימות כאן, אין לו שום דעה ושום השפעה, בעצם אפילו לא בתוך המפלגה שלו; הוא תלוי בכּל – בכל דבר ובכל פקיד ובכל פקח ובכל שוטר – אבל שום שׂר ושום פקיד ושום פקח ושום שוטר ושום חוק ותקנה, בעצם, אינם תלויים בו. במשטר כזה יכלו להיכנס למדינה במשך ארבע שנות קיומה אלף מיליון דולר במטבע־חוץ – מיליארד שלם של דולרים, רבותי! – ולא נמצא עדיין אזרח אחד תם וישר שידפוק על השולחן ויאמר: אני דורש דין־וחשבון מלא על כל פרוטה, על כל מיל ועל כל סנט מן הכסף הזה. אתה זכאי לקבל דין־וחשבון כזה, הוא זכאי לקבל אותו, אני זכאי לקבל אותו – אבל איש לא דרש אותו ואיש גם לא קיבל אותו. ודין־וחשבון איננו.

ואם קם בתוך כל המנגנון התלוי והרקוב הזה איש אחד משונה – שמוֹראק שם האיש – אם קם איש אחד כזה ומוקיע חלק, לא יותר מחלק, מן הביזבוז והשחיתות באחד מן המנגנונים ששולטים על הכסף, במנגנון של הסוכנות היהודית, אז גונזים את הדין־והחשבון שלו, ומסלקים אותו מתפקידו, ומוציאים עליו דיבות, וראש־הממשלה, האיש הדגול, ה“בוס” הגדול של כל הבּלגן הזה כולו, קם ואומר בכנסת שהוא לא ראה את הדו"ח הזה של שמוראק ואין לו שום ענין לראות אותו…

“האם היה כדאי?”

רבּותי, הכפייה הדתית איננה אולי הדבר המכריע. היא רק פרט. היא יכלה להתחיל, להימשך, ולהגיע לממדים כאלה שאפילו הציבור שלנו מתעורר ויוצא קצת מכליו, רק משום שפני הדברים כולם הם כמו שהם. רק מפני שאנו נתונים כולנו בידי כנופיה, או כנופיות, של גבאים, שיש להם כל מיני חשבונות אבל החשבון של דעת הציבור ותגובת הציבור הוא האחרון שבּהם. רק מפני שהמשק והכלכלה והתפיסה של הגבאים עצמם, רק מפני שכל אלה עומדים על הפתגם הנפלא של אחד הגבּאים הראשיים, שאמר לא מזמן “שכל זמן שאפשר לפשוט את היד לא צריך לפשוט את הרגל”.

חברים, אם שׂר בממשלה אומר דברים כאלה הרי אפשר אולי לסמוך עליו באמת שעוד יש תקוה לפשוט יד, אבל בכל־זאת תוכלו לסמוך גם עלי אם אני אומר שזהו מצב קצת – איך לומר? – קצת מייאש.

אני אינני מגלה כאן סוד ואינני מחדש חידושים. אני בטוח כמעט שכל אחד מאתנו עושה לו מפעם לפעם את החשבון: מה יהיה על המדינה הזאת? לאן היא הולכת? לאן היא תגיע? כמה זמן אפשר יהיה עוד להמשיך בצורה כזאת? ומה הטעם להמשיך בצורה כזאת? – ככה שואל את עצמו אולי בן־אדם שלפני חצי שנה ירד מן האניה או מן המטוס ובא, או הובא, להשתקע במדינה הזאת, וככה שואל את עצמו בוודאי גם מי שנמצא כאן מימי התורכים, ובוודאי ובוודאי שכך שואל את עצמו כל בחור ובחור מן הנוער העברי – מאלה שבזמנו היו מוכנים לתת את הכל, ונתנו את הכל, גם יותר ממה שנדרש וגם למרות שלא דרשו מהם – בשביל שהמדינה הזאת תצא לאוויר העולם ותעמוד על רגליה. כך שואל כל אחד את עצמו. וכל אחד גם שואל: מדוע, לעזאזל, הגענו לידי כך? וכל אחד שואל: האם היה כדאי?!

רבים, רבים מאד, ודווקה מן הטובים ביותר, ממיטב הנוער, לועגים ואומרים: אני מה איכפת לי! אני מצפצף! אם דייסה כזאת בישלו לנו אלה שבישלו לנו, בבקשה, שיאכלו אותה. אני אדאג ל“הסתדר”; אם אני מַלח, אשתדל לערוק בהזדמנות הטובה הראשונה; אם יש לי פרוטקציה במקום מתאים, אשתדל לצאת ל“שליחות” טובה לחוץ־לארץ. ישברו להם את הראש, אני מה איכפת לי!

זהו הלך־רוח של אכזבה גמורה. הלך־רוח של ייאוש, של “חטוף ואכול”, של “אכול ושתה כי מחר נמות”. ובאמת אנו רואים שכולם חוטפים, וכולם זוללים, ולכאורה כולם משמינים ו“מתבססים” – אבל זאת היא חטיפה מתוך הרגשה שאין קרקע תחת הרגליים, שהכל מידרדר לתהום. וכשמדינה שלמה חיה בהרגשה כזאת אז אין פלא שבאמת יש לה סיכויים טובים מאד להתגלגל לתהום ולהתרסק. אינני מוכן לקבל על עצמי לענות על השאלה אם, באמת, “היה כדאי”. רבים מאד, אולי רובו של הקהל הזה, אולי רובּו של הנוער העברי, יענו: לא, בשביל זה לא היה כדאי! אני אינני יודע. אבל אם באמת מה שעינינו רואות במדינה הזאת כיום הוא מה שיהיה גם מחר ומחרתיים ובעוד חמש שנים – ואם זה יהיה כך, הרי בלי ספק יהיה גרוע שבעתיים אחר־כך – אם ככה הדבר הרי מוכן גם אני לומר: לא, לא היה כדאי!

אבל השאלה, בעצם, איננה זאת. השאלה היא אם יש עוד איזה סיכוי הגיוני, אם יש עוד איזו תקוה מתקבלת־על־הדעת, לשינוי, לתמורה, למהפכה במעמד־הדברים הזה?

את השאלה הזאת יש לבדוק יפה־יפה. זאת היא השאלה המכרעת, מפני שאם התשובה עליה היא חיובית כי אז בכל־זאת “היה כדאי”; ואם התשובה על כך היא חיובית, הרי היא מחייבת. היא מחייבת את המשיב למעשה.

אין מלך

אני אינני דואג לספסר מרחוב ליליינבלום ולא לאיזה קיבוץ שקצר את כל תבואתו ומעלים אותה מן הפיקוח ומן השוק הרשמי. לא מעניין אותי אם להם יש סיכוי לתמורה, או שאולי הם דווקה מפחדים ממהפכה במצב הקיים. יכול מאד להיות שטוב להם ככה. ואינני בא גם לדאוג למי שהעביר כבר את הונו לחוץ־לארץ, ולאיש שתמיד יוכל להסתדר באיזה מקום אחר, או לזה שיש לו כבר ויזה מוכנה לקנדה מפני שהחליט ששם “כדאי” יותר. אינני רוצה לנסות לעצור בהם ולומר: חכו, בואו ננסה עוד פעם, אולי אפשר יהיה להתחיל מהתחלה, מחדש. לא.

אני רוצה לחשוב על עתידו של אחי, נער בן שתים־עשרה שיושב פה באולם, נער יליד הארץ הזאת, שכאשר יגדל אולי לא יהיה לו בשביל מה לחיות, לְמה לשאוף, שאולי לא ירגיש אדמה מוצקה תחת רגליו. אני רוצה לחשוב על עתידם של כל הזאטוטים שגדלים עכשו במעבּרות ולדעת אם, לכשיגדלו, יהיו להם ולנו אידיאלים משותפים, או שנוסיף גם אז כולנו יחד – כל מי שיישאר פה – לריב על הקערה של מרק־ה’חלוקה' השמן, המקולקל, המסריח. ואני רוצה לדעת אם ההמונים העשוקים והמרומים הללו שהובאו אלינו בבלוף ובמהומה ובפרסומת שכזאת – אולי בשביל שיהיה על סמך מה לבקש עוד כספים – אני רוצה לדעת אם כל אלה יהיו בעוד שנים אחדות עצמי־ובשרי, או שכמו זרים יתהלכו כאן ויביאו גם אותי, ואותך, להרגיש כאן את עצמנו זרים, זרים במולדת שלנו?

אני יודע, וכולנו יודעים בעומק הלב, שהמשטר רקוב כולו ומושחת כולו ומנוּון כולו. אני יודע, וכולנו יודעים, שהכל הפקר. אין מלך בישראל ואיש הישר בעיניו יעשה. אין אחראי ואין דואג ואין מי שנותן דין־וחשבון, ואין מי שדורש דין־וחשבון. אבל אני רוצה להגיד לכם שבתוך כל הקלחת הזאת יש ציבור מסוים של נוער, ציבור שאולי איננו גדול כל־כך עדיין, ציבור של אנשים מבני הארץ ומגידוליה, שמנסים לתת דין־וחשבון לפחות לעצמם. אנשים שמנסים לחשוב על המחר. אנשים שמרגישים את עצמם אחראים כלפי מולדתם. שרוצים לתת מצפן לנוער ולציבור כולו. אנשים שדאגתם נתונה לעתידה של הארץ הזאת. אנשים שהגיעו למסקנות. שיש להם תשובה, תשובה חיובית, על השאלה אם יש עוד סיכוי לתמורה ולמהפכה. אנשים שאומרים: כן, אפשר לחולל מהפכה, צריך לחולל מהפכה, מוכרחים לחולל מהפכה. מהפכה היא הפתרון.

האנשים האלה הם אנשי מרכז־העברים־הצעירים.

אנו עומדים לבדנו

המהפכה שאנחנו מתכוונים אליה שום איש מבחוץ ושום כוח מבחוץ לא יעשו לנו אותה. לא טרומן ולא סטאלין ולא ההסתדרות הציונית. לא המענק ולא המגבית־היהודית־המאוחדת. והיהודים הטובים בברונקס וביוהאנסבורג ובבואנוס־איירס לא יעשו לנו אותה. וגם לא שום מפלגה אחת מן המפלגות שאנחנו מכירים אותן. לא מפ“ם ולא הציונים הכלליים או חרות או הפרוגרסיבים. אפילו לא מפא”י. את המהפכה הזאת יכול לעשות, חייב לעשות, ויעשה, האזרח של הארץ הזאת, בראשותו ובהנהגתו של הנוער העברי, בראשותם ובהנהגתם של בני הארץ הזאת, שהם החלוץ הטבעי של כל התנערות לאומית אמיתית בארץ, כמו שהם שהיו חיל־החלוץ האחד והנאמן של מלחמת־העצמאות ושל מאבק המחתרת נגד הבריטים לפני כן.

אבל קודם עלינו לדעת היכן אנו עומדים באמת. לראות את הדברים כמו שהם. לראות את הבעיות האמיתיות שלנו כמו שהן.

קודם־כל עלינו להבין שאנחנו עומדים לבד. כמו שאנחנו. מיליון וחצי איש, מיליון ושש־מאות אלף איש. זהו־זה. כלל אזרחי הארץ. הביאו לנו יהודים בארבע השנים האלו. שבע־מאות אלף או יותר. יש אומרים שזה היה יותר מדי. רובּם של אלה שבאו, או הובאו, טוענים שרימו אותם. יש אומרים שצריך היה להתחשב קצת יותר בצרכים של הארץ הזאת, באפשרויות שלה, ביכולת שלה. יש אומרים ש“קיבוץ הגלויות” הזה הוא אסונה של המדינה. אני אינני רוצה להיכנס לזה עכשיו. בן־גוריון יאמר לכם שלולא זה לא היתה לנו תקומה. הוא שר־הבטחון והוא בוודאי יודע מה שהוא אומר, אבל אני אינני רוצה להיכנס לזה עכשיו. אני מסתכל בעובדות. העובדה היא שהם נמצאים כאן, ואם גם קצת מהם אולי ייפלטו מפה בצורה זאת או אחרת, הרי רובּם המכריע כאן הם וכאן יישארו. אבל אני גם יודע – וזאת לא יבוא גם בן־גוריון להכחיש, מן־הסתם – שעכשיו כבר לא באים ולא מביאים, שעכשיו מספר היוצאים עולה על מספר הנכנסים או משתווה אליו. ואני יודע, וכל מי שיוכל לחשב שתים ועוד שתים יודע, שבשנים הקרובות, בשנים שהן אולי המכריעות לגבי כל עתידנו, הגורם הזה של “קיבוץ גלויות” והגירה יהודית יורד, למעשה, מן החשבון, במלוא המידה שאפשר בכלל לחזות דברים מראש בעולם של ימינו.

בכל מקום שממנו אפשר לצאת, שממנו אפשר לבוא הנה, ניתנה ליהודים הטובים בפירוש הברירה: לבוא לכאן או להישאר. כולם הכריעו בצורה ברורה מאד, חד־משמעית מאד: הם נשארים במקומם, הם אינם באים הנה. כולם. הציונים שבהם ואלה שאינם ציונים, כל אלה שמתפללים, זה אלפיים שנה, לא־עלינו, “לשנה הבאה בירושלים”, וכל אלה שאינם מתיימרים להתפלל. אין טעם לכעוס עליהם. אין טעם לבוא אליהם בטענות. ההכרעה שלהם היא בוודאי טבעית בשבילם. ההכרעה שלהם ודאי שהיא עובדה. אולי הם מוכנים להוסיף לתת כספים, כל זמן שהפרנסה שלהם טובה וכל זמן שעדיין לא נמאס עליהם – ואני עצמי מתפלא מאד שעדיין לא נמאס עליהם – והם מוכנים אולי לבוא לפעמים לראות מה שאנו עושים בכספים שלהם, ואינני יודע אם הרשמים שלהם יוסיפו לנו כבוד; והם מוכנים אולי להוסיף ולראות בנו עוד איזה זמן את ילדי־הפלא של היהדות העולמית, ולמחוא לנו כף ולומר: “נו, תַראו לנו איך אתם מנצחים את הערבים”, או “נו, תַראו לנו באיזו אהבה אתם ‘קולטים’ את היהודים האקזוטיים האלה מכורדיסתן” ו“באיזו מסירות־נפש אתם אוכלים את דג־הפילֶה שלכם” – אבל כל זה בהכרח לא יחזיק מעמד בלי סוף, וכל זה בהכרח איננו גורם שאנו יכולים להביא אותו בחשבון לאורך־ימים. על כל זה אפשר אולי לבנות תקציבים של שנוֹר – על כל זה, יחד עם דמי־שילומים מגרמניה – אבל על זה אין בונים עתיד של מדינה, עתיד של אומה.

אנחנו עומדים לבדנו. כפי המספר שאנחנו מונים כיום. כפי הכוחות שהספקנו לצבור עד כה. את העובדה הזאת צריך לראות ברור מאד. בעיניים פקוחות. רק בלי ערפל של מליצות ציוניות. ורק כשנדע היכן אנו עומדים, וכיצד אנו עומדים, נוכל להתחיל לעמוד הכן. להתחיל מחדש.

עלינו לדעת שאנחנו האומה העברית. אנחנו לבדנו. כלל היושבים בארץ הזאת היום.

לא חילופים סתם

מתוך הכרה זאת של מצבנו, כמו שהוא, נדע מה המהפכה הנדרשת מאתנו. לא מהפכה של חילוף מנהיגים סתם. זה לבדו אינו הפתרון. ולא מהפכה בחלוקת ההנאה מקערת השנור והתמיכות. זה לא יסתור כלום. ולא חישוב חדש של הבסיס לאינדקס יוקר־החיים.

לנו דרושה מהפכה לאומית מקיפה. מהפכה שתהפוך את כל קערת השנור על פיה. שתטאטא את כל חבורות הגבּאים ביחד, כל אלו ששלטונן נשען על הצינור המושחת הזה שמוליך לכאן נדבות ומוליך מכאן תעמולה והבטחות ודברי־מרמה. מהפכה שתהרוס את כל המבנה הרקוב הזה של מנגנוני־המפלגות הקיימים. על הקנוניות שלהם, על הכפייה שלהם, על הפאראזיטיות שלהם. מהפכה שתמגר את המושלים־בכיפה כיום הזה ואת הכיפה־של־המושלים כיום הזה. שתחזיר לכל צעיר עברי, לכל אזרח בישראל, את זקיפוּת־הקומה שלו, את הכּרת־הערך שלו, את הכבוד האזרחי שלו ואת כבוד־האדם שבּו, שתחזיר לו את הטעם־לחיים, ואת שמחת־היצירה ונכונות־המאמץ־והמלחמה, ואת תקוות העתיד, התקוה לקרקע מוצקה משלו תחת הרגליים. מהפכה שתשחרר אותנו מן התלוּת הבּזויה בכוחות־חוץ ונדבות־חוץ ומן הכּפיפוּת הבּזויה לכל גבּאי וגזבר ופקח, שתכריח אותנו, את כולנו, לעצב את חיינו לפי הצרכים שלנו, לפי התנאים שלנו, לפי התפיסות שלנו – ובעצמנו. בעשר האצבעות של ידינו השתים.

בעצמנו.

אני חושב שבלי הפיכה כזאת אין הרבה סיכויים לקיומה של מדינת־ישראל לאורך־ימים. אבל אני חושב שלמהפכה הזאת יש סיכויים. סיכויים טובים.

הפצצה שהטיל בחור צעיר, אולי חם־מזג, לביתו של מר פנקס, שר־התחבורה, קשה לי ברגע זה ללמד עליה זכות מבּחינה עקרונית, או מבחינה מוסרית. אבל היא מעידה שהתסיסה, שזה שנים אחדות היא עצורה בנוער ואוכלת אותו, מבקשת לה פורקן. ואם במקרה האישי הזה מצאה לה אולי פורקן יוצא־דופן, הרי בדרך־כלל מותר לקוות שתמצא לה פורקן וביטוי מסוג ציבורי יותר, פוליטי יותר, דמוקרטי יותר, וגם רדיקאלי יותר.

בנוער, ובציבור הרחב, החלו להופיע גילויים רציניים של תסיסה, ועם הופעת הגילויים האלה נכנסת מדינת־ישראל ממש למשבר המכריע שלה. זהו המשבר המכריע, לא משבר הדלק, ובסוד אפילו: – לא המשבר של חוק־השבּת כשלעצמו. המשבר האמיתי הוא המשבר של עיצוב צורות ודפוסים למאבק נגד המשטר הקיים על כל מפלגותיו, צורות שמחוץ למסגרת של המפלגות הקיימות.

זהו משבר שהמשטר הזה עדיין לא ידע כמוהו. לכן אין פלא אם ינסה להפיג אותו מהר. אם יסוֹג מקנוניית חוק־השבּת שלו. אם יוותר בזמן הקרוב עוד כמה ויתורים לציבור החילוני.

בתוך המשבר הזה מתחילה להתגבש בפעם הראשונה במדינת־ישראל דעת־קהל של ממש, מתחילים להתגבש כוחות עצמאיים בתוך הנוער. ומפני זה אולי השלטון מפחד יותר מכל…

* * *

אולי ידוע לכם, חברים, שהלשון הסינית יש לה כתב מיוחד־במינו, כתב של סמלים וסימנים. ובימים אלה סח לי אחד היודע את הכתב של סין כי את המלה “משבּר” מתארים הסינים בצירוף של שני היירוגליפים: האחד מסמן סכנה – והשני מציין הזדמנות.

כולנו מרגישים בסכנה שנושא עמו המשבּר שבּו נתונה המדינה כיום. אבל אנחנו, חברי ואני, מאמינים גם בהזדמנות שבּמשבּר הזה.

נדפס ב“אלף” ט"ו, ספטמבר 1952