רקע
אהרן אמיר
1. ראשית אחרת
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: ירון גולן; 1991

פעם היה טוב, חברים. התנועה לאחדות העבודה היתה התנועה לאחדות העבודה. השומר הצעיר היה השומר הצעיר. אצ“ל היה אצ”ל ולח“י היה לח”י, והפלמ“ח היה פלמ”ח. ומפא"י – נו, טוב, לגבי הנוער היתה גם אז, בעיקר הדברים, מה שהיא כיום: מצבור של ברנשים מטושטשי־פרצוף ושוחרי־ביטחה, סולם־עלייה לקרייריסטים קונסטרוקטיביים; אבל בסך־הכל היה טוב…

היה טוב. היה, למשל, מאבק. והיתה מלחמה באימפריאליזם, בכובש הזר. נלחמנו בכובש הזר. על־כל־פנים, היו מאתנו שנלחמו בו. על־כל־פנים מתווכּחים היינו על המלחמה בכובש הזר. היה מרי. היינו יורים ממארב, תוקפים במפתיע, מפוצצים גשרים ומסילות, מעיפים בניינים באוויר, ומגניבים אניות באשון־לילה. בתוך השיעבוד היינו מדגישים את חירוּתנו, מרגישים בחירוּתנו. מתאמנים, יוצאים למסעות, מקימים 11 נקודות בלילה אחד, מפירים את “הספר הלבן”, מפירים תקנות־חירום, נושאים נשק, מבריחים נשק, פועלים בנשק.

היתה רומנטיקה של מחתרת. היתה אחוָה של מחתרת. רומנטיקה של “הזקן” ושל “סביב למדורה”, רומנטיקה של “הספינות הקטנות”, ורומנטיקה של עולי־לגרדום ושלוחים־לגירוש, של בתי־דין צבאיים ושוד בנקים, ורומנטיקה של חבורות נערים חסונים, שזופים, מגדלי־זקן, העוסקים ב“התאחזות” וב“יחסי־שכנים” במרחבי הנגב המחריש.

אחדות־העבודה היתה אקטיביסטית, מקסימאליסטית, ריאליסטית. יחד היינו לומדים בה הלכות טקטיקה של מלחמות־שיחרור לאומיות. ויחד אתה הגינו ב“חישול הכוח”. יחד אתה הוקענו את רפיסות מנהיגותו הציונית של היישוב הלחוץ, לעגנו לרפיפות כוח־ההחלטה שלה, למליצותיה. מאמינים היינו כי “יום יבוא”, יום יבוא ואנחנו נַראה את כוחנו הכמוס, חרף המנהיגות, חרף ה“ציונות”. מאמינים היינו בתנועה לאחדות העבודה, התוססת, החלוצית, פטרונית הפלמ"ח, הנאבקת על המאבק. מאמינים היינו ביָשרה. טוב היה בתוכה.

גם בשומר־הצעיר היה טוב. אמנם דובּר לפעמים על השלמה עם המנדטור הבריטי, על “ציונות גדולה” במסגרת הבנה עם השליט הזר, אבל אנחנו הרי הבינונו כי זוהי טקטיקה מהפכנית. כן, מין טקטיקה שכזאת. בעצם היתה זו תנועה רצינית, בעלת גישה רצינית לבעיות רציניות. ענין דו־הלאומיות, למשל. ברור היה שיש שני לאומים בארץ, כל שעיניים בראשו רואה זאת – ובכן: “דו־לאומיות”. גם פשוט גם רציני. וחוץ מזה הרי מי שרוצה יכול לנהוג לפי אמרתו של אותו חבּוב, אורי ברנר שלנו, שכאשר שואלים אותו איך הוא רואה את השאלה הערבית הוא משיב: “בעד חריר הכּוונת העליונה”. או טלו את ענין הפורשים, למשל. האין זה ברור כי “המלחמה האנטי־אימפריאליסטית” שלהם היא רק הסוואה למלחמה באינטרסים של מעמד הפועלים? גם יש לזה דוגמות מכל מיני סיטואציות באירופה ובאסיה ובהשד־יודע־היכן… וסוף־סוף לא חשוב מה אומרים. העיקר הוא המעשה. המעשה אצלנו הוא חיובי, הוא בונה, הוא שקול. הוא גם אופוזיציוני. הוא צמוד אל מלחמתם של כוחות המחר, משולב בחזונם של כוחות המחר… וחשוב גם החומר האנושי, החברה. החומר האנושי שלנו הוא מאה־אחוז. העידית של הצבּרים. הידד הנוער הארצישראלי. קדימה כוחות המחר.

ובלח“י ובאצ”ל – שם בכלל היה נפלא. הרדיפות, מבית ומחוץ. המרטירולוגיה. אלוהים ליגון בחרתנו… אלוהים לשלטון בחרתנו. מעטים נגד רבים. יחידים נגד לגיונות. אנו עושים היסטוריה. אנו מרעישים את העולם. אנו, באצבעותינו הדלות, מקרקרים את הקיסרות. בלא לבקש פרס. בחשאֵי־חשאים. בצִנעה חמורה. “חיילים אלמונים”. הללו ערלי־הלב, כפויי הטובה, הסנבלטים השמנים אינם מבינים ואינם רוצים להבין – כלום יכולים הם להבין? – והנוער התועה והנתעה עומד מנגד, אם אינו מסגיר אותנו ממש; אבל אנחנו יודעים כי גם למענם אנו נלחמים. גם למענם נתלו אליהו בית־צורי ודב גרונר. והם עוד יודו לנו על כך אי־פעם, בבוא היום הגדול. היש הקרבה־עצמית נעלה מזו, היש אלטרואיזם הרואי יותר מזה! הללו מדברים על כוחות המחר, פטפטנים שכמותם. אנחנו כוח־המחר האמיתי. תחי יהודה העולה. בוז לאימפריה השוקעת. הלאה וייצמן־פטן! – נאום לוחמי חירות ישראל, נאום ציון הלוחמת, נאום ציון המשתחררת.

ובפלמ“ח – היש עוד צורך לחזור ולספר איזה־יופי היה בפלמ”ח!

אח, היו זמנים, חבריה.

היו זמנים.

* * *

הם לא ישובו עוד.

כיום הזה שוב אין הדברים כמו שהיו. הארגונים אינם. והתנועות אינן מה שהיו. השמות אחרים הם. ולא השמות בלבד.

הפלמח1 איננו. יש אנשי־פלמח־לשעבר. יש ותיקי פלמח. יש פולחן פלמח. אבל הפלמח איננו. רשעים פירקוהו, עריצים פירקוהו – אבל הוא אינו קיים. עובדה. ודבר במקומו אין.

ותחת אצ"ל יש תנועת־החירות, “מיסודו של הארגון הצבאי הלאומי”. יש תככים ואינטריגות, ומליצות על העבר, ומליצות על העתיד, ופזילות לכאן ולכאן בהווה, ופרלמנטאריזם מכובּד למראית־עין בהווה – וכל זה תלוי על בלימה, ריקן ונבוּב ומקשקש רמה.

ולח“י איננו. יש “ארגון אנשי־לח”י לשעבר”. דואגים לפנסיה ולפיצויים, לשיכּון ולטיפוח זכרונות, ויש “מפלגת הלוחמים” ולה צרור־מוֹר, ציר אחד בכנסת, וצרור־כסף, פליטת הקופה מלשעבר. ויש ד“ר שייב, ולו חבורה עם סוּלם ועם פליטת אידיאולוגיה מלשעבר. ואין נחת. ואין לח”י.

והתנועה לאחדות העבודה אינה קיימת. להלכה לפחות. והשומר הצעיר אינו קיים. להלכה, לפחות. תחת אלה קיימת מפלגת הפועלים המאוחדת, המאוחדת מאד – בסוגריים: מפ“ם. יש שם מלחמה נגד הקפאת השכר, נגד מרשליזציה, נגד חוזה עם עבדאללה, נגד דיכוי המיעוט הערבי, נגד הריאקציה הקלריקלית, ונגד טיטו וזושצ’נקו ואכמאטובה והפורמאליזם והבוגדים בבולגריה ובפולין ובצ’כיה ובכל אשר הם שם. ובעד השלום – יחי, יחי השלום, תחי יונת־השלום! אבל את הטרקטורים של מרשל מקבלים, כידוע, ואשר לעבדאללה, “ההתנגדות אינה עקרונית” דווקה; ועל תביעת ועד־הגוש של יישובי הגליל המערבי לסילוק הפלאחים מע’בּסיה הכפר – חותמים וחותמים; ומלחמה לשם כיבוש המשולש, על אף יונת־השלום הצחורה ועל חמתה – זו כשרה תהיה, חי־האנטי־אימפריאליזם, חי־הפינג’אן־והג’מאעה; ולמוסדות הקלריקליים של הכּמוּרה השחורה נזקקים גם נזקקים; והטיטוֹאיזם – לא עלינו – אוכל וחודר עד מוח־העצמות; והפורמאליזם הארור מקנן לבטח ב”בשער" ובמוסף הספרותי של “על המשמר”. ועל כל אלה נטוי ומעיק ומבעית צִלה הכבד של מק“י, וצלו הכבד של הדימאגוג השמנמן, העקיב, הערום, האיש המוכשר, המוכשר יותר מדי – ד”ר סנה. ולא טוב.

רק במפא"י אולי טוב. לאמור: לא טוב דווקה, אבל רך, נעים, נוח. העגלה גונחת, האופנים חורקים, וסביבה שועלים מייללים – אבל בפנים יש ריפוד טוב של חציר, ואפשר להעלות בשר ולנמנם בנחת. יש נחת. ויש עגלון נמרץ, בעל טכסיסים. סמכו על בן־גוריון.

ותוקף מפא“י וגבורתה והמלחמות אשר עשתה וההגיגים אשר תהגה – הלא הם כתובים על דפי “הדור”, ובמאמר הראשי של “דבר”, וב”קצרות" של ז. דוד. וב“דעתו של עוזי” ב“הארץ”.

* * *

בסך־הכל, חברים, לא טוב. כמובן, לא טוב.

אנו עומדים בפני שוקת שבורה. כל השדות נסתחפו. כל הרועים נסתאבו. כל המעיינות נדלחו.

וסביבנו שאון והמולה ומהומה גדולה מאד. עוד מעט ובנרות נחפש איש את אחיו במהומה הגדולה הזאת.

וסביבנו פיגומים מוצבים ומכונות משקשקות ובתים קמים וממונות שוטפים־שופעים ויערות ניטעים. ובבלי־דעת, ומבלי־משים, גם ידינו עושות במלאכה. לבּנו בל עמנו, לבּנו חלל בקרבּנוּ, אבל ידינו עושות במלאכה.

ולראשנו אלופים. אלופים זקנים. אלופים ציוניים. בני גולה, בני פזורה. בני תמול ושלשום הם, יהודים הם. אבל הם אלופים לראשנו.

וסכּנות מוּלנו. מוּלנו ומוּל כל המדינה הזאת, סכנות ואימים. לפִתחנו מחסור וחנק כלכלי ואבטלה המונית. לפתחנו שיעבוד חדש, כפול ומכופל: שיעבוד לדולר של אמריקה ולדולר של יהדות אמריקה. ולפִתחנו בידוד מדיני. וסיבוב שני ושלישי. ולפִתחנו לבנטיניות. לבנטיניות יהודית.

וצריך לעשות משהו. מוכרחים לעשות משהו. כך אי־אפשר להמשיך.

מפני שכל מה שנעשה עד עכשיו, וכל מה שעושים עכשיו, אפילו הוא מצליח לכאורה, אפילו הוא עושה פרי ועושה חיל – מתחילתו אינו בסדר. מעיקרם משובשים פה הדברים.

יש להתחיל באיזה דבר חדש. נחוצה איזו “בראשית” חדשה. בראשית אחרת.

יש לבנות את הדברים, מיסודם. אחרת. בחומר אחר. ברוח אחרת.

את המדינה, את החברה, את הכלכלה. את החינוך ואת התרבות ואת הספרות. את מדיניות־החוץ ואת מדיניות־הפנים. את עולם הערכים ואת מושגי החיים.

הכל, הכל. בלי ציונות. בלי יהדות. על יסודות של אומה.

והמלאכה הזו אין מי שיעשה אותה זולת הנוער העברי. זולתנו אנו: לא אבותינו ולא מורינו, לא המגבית המאוחדת ולא ברית־המועצות, לא ציונים ולא מהגרים. אם לא יעשה אותה הנוער העברי, לא תיעשה המלאכה הזאת.

ורק אם יוחל במלאכה הזאת, אפשר יהיה לחיות פה. רק אז יהיו חיים של כבוד ושל חופש צפויים לנו, ולאבותינו, ולבנינו אחרינו. לנו וליושב־הארץ־מדורות, ולמהגר אשר מקרוב־בא. רק אז אולי יהיה טוב באמת. לכּל, ולא רק לסיעה של עסקנים וגבּאים בערבון־מוגבל.

ההתחלה הזאת החדשה, האחרת, העברית, ההתחלה־מאלף – היא ייעודו של דורנו, דור בני המולדת וגידוליה.

היא גורלו.


מאמר ראשי, “אלף” א. אפריל 1950



  1. “הפלמח” במקור המודפס, צ“ל: הפלמ”ח – הערת פב"י.  ↩

המלצות קוראים
תגיות