רקע
אהרן אמיר
2. המלך ערום!
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: ירון גולן; 1991

אחת ה“אמיתות” הציוניות, שאנחנו רגילים לחזור עליהן בחינת מצוות אנשים מלומדה, ושהציונות לא תיעף מלדגול בה, היא שמדינת־ישראל קמה כפועל־יוצא מן התנועה הציונית ומפעליה, ולא עוד אלא שלא תהיה עמידה למדינת־ישראל וקיום לא יהיה לה בלא תמיכה נמשכת של ההסתדרות הציונית על מוסדותיה.

מתוך כך עמלה הציונות לזהות את עצמה עם מדינת־ישראל ואת המדינה עם עצמה – לפחות זיהוי־שלהלכה – ומתוך כך טוענת היא לזכות־בכורה, או לפחות לזכות של “שותפות שווה”, בהכרעת גורלה של מדינת־ישראל, בקביעת מדיניותה הפנימית והחיצונית, ובעיצוב דמותה הרעיונית והרוחנית.

הבה נבדוק מה ממש באמיתה זו.

ההגירה היהודית המודרנית, שעליה הציונות “רוכבת”, לא הציונות חוללתה, כשם ש“צרת־היהודים” בתקופה החדשה לא הציונות חוללתה. לכל היותר אפשר לראות את הציונות כאחד מוצרי־הלוואי של זאת.

וההגירה היהודית, במידה שהוגפו לפניה שערי ארצות־ההגירה ה“קלאסיות”, ובמידה שנתכוונה לארץ־ישראל, לא הציונות הגיפה לפניה שערים, לא היא שפתחה לפניה שערים אחרים, לא היא שהטתה אותה לארץ הזאת.

 

בימי התורכים

בימי משול התורכים בארץ הזאת לא פעלה הציונות אלא פעולה סמלית בלבד. אכן, יהודים היגרו לכאן בימים ההם, ובמספרים גדלים והולכים (בפרט בשנים האחרונות לפני מלחמת־העולם א'), ומפעלים צצו וארגונים קמו – אבל בכל אלה היה חלקה של הציונות אפס או כמעט אפס. ההתיישבות החקלאית אמנם נהנתה מתמיכה יהודית חשובה, אך היתה זו בעיקר תמיכתו הפילאנתרופית של הבארון רוטשילד – שמעולם לא זיהה את עצמו, ואת “מפעלו”, עם ההסתדרות הציונית וכמדומה אף לא עם “חובבי־ציון” בשעתם – או שהיתה זו תמיכתם של מוסדות ישבניים כ“יק”א" (“פיק”א" של ימינו), מוסדות בלתי־ציוניים במפורש. היישוב העירוני החדש – ו“אחוזת־בית”, היא תל־אביב של ימינו, בכלל זה – ביזמה מקומית קם, ולשום מוסד ציוני לא היה בכך חלק מכריע. מפעל החינוך של ה“ישוב” בימים ההם, במידה שאין לזקפו לזכות יושבי הארץ בלבד, נעזר בארגונים יהודיים־כלליים, ארגונים “מתבוללים” בלשון הציונות, דוגמת ה“אליאנס”, “עזרה” וזולתם. לא בזכות הציונות ולא ביזמתה, אף לא בעזרתה. והעברית הושלטה במוסדות החינוך הללו – על אפם של אותם ארגונים יהודיים או של רובּם – לא הודות לציונות ולא בכוחה אלא בתוקף מלחמתו העקשנית של ה“ישוב” עצמו, בתוקף צעיריו ונעריו ומוריהם, שכבר אז ראו עצמם שייכים לגוף לאומי מתהווה. מערכת החינוך העברית היתה קיימת, והיתה עברית, הרבה קודם שתשתלט עליה הציונות בחסד השלטון הבריטי.

גם תנועות וארגונים קמו אז ב“ישוב”. התאחדות המושבות, למשל. הסתדרות הפועלים החקלאיים. הסתדרות “השומר”. תנועת ה“גדעונים”. בני נוער המושבות. הסתדרות המורים. ועד הלשון. אגודת הכורמים. “פרדס”. וכן, אגב, גם רשת עצמאית של בתי־משפט.

כל הארגונים האלה, כל התנועות האלו, לא ארגונים ציוניים היו ולא תנועות ציוניות היו. לא הציונות חוללתם, לא עליה עמדו ולא היא קיימתם. מהם אף לצנינים היו בעיני המוסדות הציוניים. היו אלה גופים חברתיים, משקיים, מעמדיים, מקצועיים, תרבותיים מקומיים. עליהם ועל דוגמתם נכון בארץ הזאת כל אשר נכון בה מיום שהוּדח מכאן התורכי. והם ששימשו, בעצם היותם, עילה ומסד להשתלטות הציונית בארץ הזאת.

 

אנגליה והציונות

לא הציונות המשילה את אנגליה בזמנו על רובה של ארץ־הפרת, ועל ארץ־ישראל בכלל זה, ולא היא שכּבשה לה בכוח חילותיה את השטחים האלה מידי התורכי. גם שקר מהובּל הוא שלולא הצהרת־בלפור לא היו הבריטים “מקבלים” את המנדט על פלשתינה (א"י), והציונים, שהיו אוהבים להשתעשע ב“טענה” זו, הם עצמם ידעו בלבבם כי הבל היא. את המנדט על ארץ־הנהריים “קיבלו” הבריטים בלא זכותו של “בית לאומי יהודי” כלשהו, והמנדט הפלשתינאי כלל גם את מזרח־הירדן, אף שמראש נקבע שהסעיפים הנוגעים ב“בית הלאומי” לא יחולו על השטח ההוא. אמת שכל הקשור ב“בית הלאומי” הזה, והתפקיד שמילאה הציונות בכל הקשור בו בזה, גרמו ששלטונה הישר של הקיסרתנות הבריטית במערב־הירדן יתקיים פה ימים רבים לאחר שנאלץ לסגת ולוותר על עמדות בשאר שטחי־ה“מנדט” שלו במזרח. מסתבר גם שלכך בעיקר נתכוונו חסידי־אומות־עולם כבלפור, צ’רצ’יל, לויד ג’ורג' ושאר מדינאים קיסרתנים בבריטניה, שהרגשנות הציונית הקרתנית היתה רואה בהם “אבות” של מה־שנקרא הבית הלאומי היהודי.

ובמידה שהיו ל“מדיניות הבית הלאומי” של לונדון נימוקים בני־משקל מחוץ לנימוקים הקיסרתניים הטהורים, הרי לא נמצאם במליצות המופשטות על “הקשר ההיסטורי” של “העם היהודי” לפלשתינה (א"י) ובשאר גינוני־צדקנות שבאיגרתו של הלורד בלפור אל הלורד רוטשילד. את אלה נמצא בדברים הענייניים הפשוטים שב“ספר הלבן” של צ’רצ’יל, מזכיר־המושבות בעת ההיא, “על הפוליטיקה הבריטית בפלשתינה” מחודש יוני 1922 [ר' בתרגום הרשמי העברי של דו"ח ועדת פיל (הרצאת הוועדה המלכותית לפלשתינה, מסמך פרלמנטרי 5479), ירושלים 1937]:

“במשך שנים־שלושה הדורות האחרונים”, אמר ו. צ’רצ’יל, "חזרו היהודים ויצרו בפלשתינה (א"י) עדה המונה עתה 80,000 נפש, אשר בערך רבע מהם הם איכרים, או עובדי אדמה. עדה זו יש לה מוסדות פוליטיים משלה; אספת־נבחרים להנהלת ענייניה הפנימיים; ועדי־ערים נבחרים; ומוסד המפקח על בתי־ספרה… עסקיה מתנהלים בשפה העברית כשפת־אם, ועתונות עברית יש לה המשמשת את צרכיה. היא חיה את חייה האינטלקטואליים המיוחדים ופעולותיה בשדה הכלכלה גדולות הן. עדה זו אפוא, על אוכלוסיה בעיר ובכפר, על מוסדותיה המדיניים, הדתיים והחברתיים, על שפתה, על מנהגיה, על חייה, טבוע עליה למעשה חותם ‘לאומי’.

ומתוך כך:

כדי שיהיה לציבור הזה הסיכוי הטוב ביותר להתפתחות חפשית… חשוב כי יידע הציבור הזה כי הוא נמצא בפלשתינה (א"י) בזכות ולא בחסד”. (ההדגשות שלי – המעתיק.)

 

התמורה

ועתה, מה היה ענין הציונים לכל זה?

התשובה האמיתית על כך ידועה. אין איש מכחיש אותה. אבל “הנוגעים בדבר” – לאמור, בעלי התעמולה הציונית הנמלצת – בוחרים היו, בדרך־כלל, שלא להבליטה.

את התשובה האמיתית מוצאים אנו, למשל, בדברי עדותו של לויד ג’ורג' לפני ועדת־פיל הנזכרת (ר' הדו“ח הנ”ל, ע' 17):

“המנהיגים הציונים נתנו לנו הבטחה מוחלטת כי באם תתחייבנה ממשלות ההסכמה ליתן הקלות להקמת בית לאומי ליהודים בפלשתינה (א"י), יעשו הם את כל אשר לאל ידם להטות את רגשותיו ותמיכתו של העם היהודי בכל העולם לטובת ממשלות ההסכמה. הם קיימו את הבטחתם”.

לשון אחרת: תמורת שירות מדיני מסוים שהתחייבו הציונים לשרת את מעצמות ההסכמה, שירות שמן־הסתם חשוב היה למדי בעיני אותן מעצמות, הבטיחו אלופי הקיסרות הבריטית לתת לציונים עמדת־בכורה־ושלטון בפיתוחו הנוסף של אותו “בית לאומי” הקיים כבר ממילא, של אותה “עדה” אשר “חותם לאומי טבוע עליה למעשה” – כלשונו הרשמית המאופקת של צ’רצ’יל – אף גם בחייו של “הבית הלאומי” הזה עצמו. אף הם קיימו את הבטחתם.

והפירוש המעשי היה שהמעצמה, שעתידה היתה לקבל מחבר־הלאומים את המנדט על ארץ־ישראל, נתנה לציונים “מנדט” על הגוף הלאומי המתהווה בה בארץ זו. בסעיף 4 של המנדט, שקיבלה בריטניה מחבר־הלאומים, נקבע כי “ההסתדרות הציונית”, שתיחשב “סוכנות יהודית נאותה – כל זמן שארגונה והרכבה יהיו נאותים לדעת הממונה”, תעודתה תהיה לעוּץ ולעזור לשלטון המנדטורי “באותם העניינים הכלכליים, החברתיים והאחרים שיכולה להיות להם נגיעה” לא רק למה־שנקרא שם “יסוד הבית־הלאומי היהודי” אלא אף “לאינטרסים של התושבים היהודים בפלשתינה”.

 

השררה

האדמיניסטרציה הציונית כפתה עצמה על כל שטחי חייו של ה“ישוב” העברי בשטח המנדט הבריטי. באמצעות מנגנוני התעמולה וההתרמה העולמיים שלה הזריקה לו זריקות של כספים, אבל במיטב כוחה שקדה לדחוק את רגליו של כל גורם אחר המבקש לשתף עצמו בפיתוח הארץ ויישובה. רק באין כל ברירה היתה נאותה לסבול בצדה גורמים אלה, ואף במקרים המועטים הללו תבעה לעצמה – על־הרוב, בהצלחה – מידה מכרעת של פיקוח ושׂררה על פעולותיהם ומדיניותם של אלה בארץ. ועדיין ספק גדול הוא אם אין השׂכר שנשׂכּרה הארץ מהון־התרומות היהודי־הציוני – שעד לשנים האחרונות, אגב, היה מקלח נטפים־נטפים בלבד – יוצא בהפסד, הן מבחינה מדינית ופסיכולוגית והן מבחינה ממונית טהורה; ממש כשם שבימים אלה ספק גדול הוא אם אין שׂכר “המגבית היהודית המאוחדת” יוצא בהפסד הון־השקעות מסחרי, בין יהודי בין בלתי־יהודי (ולא בהפסדו של זה בלבד!). אם מִשקה של מדינת־ישראל עודו בנוי במידה מרובה ומכרעת על נדבנות־מן־החוץ – בין נדבנות סנטימנטלית בין סנובּיסטית – הרי חייבת היא תודה על כך קודם־כל למדיניותה הכלכלית של הציונות בעבר, שעקרונותיה, ותוצאותיה, הם חלק מן הירושה המדכאה שזכו בה אלה המנהיגים בפועל את המדינה הזאת – אף הם, כמובן, ציונים. לפחות ציונים “לשעבר”.

מעט־מעט השתלטה הציונות על התאים הרכים של ריבונות עברית בארץ הזאת. “אסיפת הנבחרים”, למשל, שקמה בראשית תקופת הכיבוש הבריטי, שבמושב הראשון שלה הכריזה כי היא “**המוסד העליון לסידור ענייניו הציבוריים והלאומיים של היישוב העברי בא”י, וביאת־כוחו היחידה כלפי פנים וכלפי חוץ**" – נחנקה בזדון בידי האדמיניסטרציה הציונית. “הוועד הלאומי”, שאמור היה לשמש גוף מוציא־לפועל של אותה סמכות פרלמנטרית עברית, היא אסיפת־הנבחרים, הושפל בהתמדה עד למעמד של משרת מסכן וחסר־ישע של “ההנהלה הציונית”, אשר לימים נתגלגלה ב“סוכנות היהודית”. כן התנכלה האדמיניסטרציה הציונית כל הימים לקוממיותם ואי־תלוּתם של תאֵי השלטון העירוני העברי; ולכל תנועה ציבורית מקומית, וכל זרם ציבורי מקומי, שאינם משמשים סניף, או שלוחה, או מרכז, לאחת המפלגות שבמסגרת ההסתדרות הציונית העולמית. במידה שלא יכלה למנוע את הופעתם של אלה, או לחנקם באבּם, שקדה עליהם לבלעם.

הנה כך נראו, למשל, בקונגרסים ציוניים עולמיים צירים מטעם “התאחדות התימנים”, או “עליה חדשה”, וכמדומה אף “התאחדות האיכרים” – גופים אשר, תהיה דעתנו עליהם מה שתהיה, ברי כי הם גופים מקומיים טהורים, פועל־יוצא של מציאות מקומית ואינטרסים מקומיים.

וכיוצא בכך מה שעלתה לארגון־הבטחון היישובי, ארגון ה“הגנה”, שקם בראשית ימי השלטון האנגלי, מתוך שרידי “השומר” ומתוך תאים מקומיים שצצו ספונטאנית. אף הוא לא ההסתדרות הציונית יסדתו וציידתו. רק לימים, משנעשתה ה“הגנה” גורם של ממש, מכל־מקום לפי מושגי הימים ההם, דאגה ההסתדרות הציונית, או ה“סוכנות” שלה, להבטיח לעצמה את השליטה המלאה עליה. וכבד היה המחיר ששילמה ה“הגנה”, והארץ כולה, עם שהשתלטו עליה ה“עסקנים”. בקשר לכך כדאי אולי להביא פה איזו עדות מוסמכת – אחת מרבות. הנה, למשל, מה שמספר יצחק שדה (ר' “על המשמר” 5.8.49):

נוכח המצב הפרוע בארץ בסוף 1937, נוכח העובדה שבארץ היו אז רק שני גדודים בריטיים, הציע מפקד פלוגות־השדה לגייס 4,000 אנשים לפלוגות־השדה ולכבוש בעזרתם את כל שטחי הארץ. ההצעות לא התגשמו, כי לא קיבלו את הסכמת המוסדות. אח"כ פורקו פלוגות־השדה ובמקומן הוקם חיל־השדה – שייצג בתכניתו נסיגה מסויימת מהישגי פלוגות־השדה. נסיגה זו נקבעה לא במעט על־ידי חשש המוסדות ליזמה ולערנות של הדור החדש. (ההדגשות שלי – המעתיק.)

וכל תינוק בארץ יודע באיזה “מוסדות” מדובר פה.

* * *

אין לומר כי בריטניה, במדיניותה הארצישראלית, לא היתה שמחה בכך שאותו “עובּר” של אומה, אותה אומה מתהווה, הוא ה“ישוב” העברי של הימים ההם, מיוּצג במערכה מול שלטון־הכיבוש הבריטי ומול הערבאוּת המופיעה כצד לאומי־טריטוריאלי, לא על־ידי נציגות עצמית איתנה אלא על־ידי גוף יהודי־עולמי, אַל־טריטוריאלי ו“חיצוני” מעצם מהותו. המחשבה המדינית־הקולוניאלית של בריטניה אף מעוניינת היתה, הן מטעמים עקרוניים הן מטעמים מעשיים, לטפח מצב־דברים זה גם לעשותו קבע. אף בהמלצותיה של ועדת־פיל על תכנית־החלוקה וסיום משטר־הממונוּת (ר' הדו“ח הנ”ל, ע' 277) מוצאים אנו, למשל, נוסח זה (ההדגשות למעתיק):

על הממשלה הממונה לנהל משא ומתן עם ממשלת עבר הירדן ובאי כוח ערביי פלשתינה (א"י) מצד אחד, ועם ההסתדרות הציונית מצד שני. המפעל

כאמור, ההגירה היהודית לארץ הזאת לא היתה פועל־יוצא של הציונות. היא באה ככל שנסתחף שדהו של קיבוץ זה או אחר מקיבוצי הפזורה היהודית, או של מעמד זה או אחר בתוכה, ובמידה שנסתחף שדהו. והיא באה במידה שהרשו ממשלות האומות ליהודים לצאת, ובמידה שהרשו להם שלטונות פלשתינה (א"י) להיכנס. אבל בתוקף שיטת ה“סרטיפיקטים”, שאת חלוקתם מסר המנדטור בידי המנגנון הציוני, קנתה לה הציונות השפעה מכרעת – אם לא על שיעורי ההגירה וקצבה, לפחות על ארגונה והרכבה. בתוך כך השיגה ידה לכפות על ההגירה היהודית – ה“סטיכית”, בלשון מונחיו של ב. בורוכוב – אופי אידיאולוגי ציוני, לפחת בה מידה הגונה של תודעת־“שליחות” ציונית, ולהרגילה מראש לעובדת שליטתה של הציונות בחיים הפנימיים של הציבור שבּו אמורה הגירה זו להתאחז – הוא ה“ישוב” העברי.

עם זאת יש לזכור שבעצם קליטתה של ההגירה היהודית בארץ הזאת היה חלקה של ההסתדרות הציונית זעום ביותר. במידה שהוא ניכּר בכלל, אין זה אלא בתחום ההתיישבות החקלאית, וביתר דיוק באותו חלק ממנה שמקובל לקרוא לו “ההתיישבות העובדת”. חלקה המכריע של ההגירה נקלט בעיר ובחרושת, ובפיתוחן של אלו מילאה הציונות תפקיד אפסי, שלא לומר – מכשיל. גם בפריחת הפרדסנות, ענף־היצוא העיקרי במשק הארץ, לא היתה לציונות יד. ואם ניצלו מחורבן אותם משקי ההתיישבות החקלאית שהוקמו במישרים על־ידי המנגנון הציוני, ואם זכו לעושר ולשיגשוג, הרי זה לא רק משום הרוח החלוצית העקשנית, שפיעמה בהרבה מאנשי המשקים הללו, אלא, בעיקרו של דבר, הודות לתהליכים ולמאורעות שהציונות לא חוללתם אף ספק אם חזתה אותם: כוונתנו לאותה התפתחות נמרצה של יישוב עירוני מודרני, לתיעושׂ המהיר שהיה כרוך בהגירה ושסחף עמו גם את המשקים הללו, ולגאות הכלכלית הכבירה, שבארצות המזרח התיכון היתה בת־לוויה נדיבה למלחמת־העולם ב'.

 

“סובאורדינציה”

אכן משעה שהופיעה הכנסיה הציונית בחיי הציבור העברי כגורם־של־שׂררה בחסד הכובש הבריטי דאגה לדחוק רגלי כל גורם מקומי או אישיות מקומית ולדכא כל גילוי של אינטרס מקומי־אוטונומי, אלא אם כן יזהה עצמו – לפחות להלכה, לפחות למראית־עין – עם האידיאולוגיה שלה, עם איזו ממסגרותיה, ועם מדיניותה.

הסבר־מה לשתלטנות הציונות בחיי הציבור העברי – הסבר מבולבל מעט אבל גם גלוי־לב מעט – מצאנו לפני שנים במאמרו של אחד הנודעים בפובליציסטים הציוניים. בעתון “הזמן” מיום 7.7.1944 כתב משה קליינמן:

הפוליטיקה היהודית מן ההכרח היא שטוחה ע"פ תבל רחבה ומאחזת עמים וארצות ושלובה ומשולבת עם גורמים רבים העומדים מחוץ לארץ הזאת והאוכלוסיה הנמצאת בה ברגע זה… ועדיין לא תוכל תנועתנו הלאומית למסור הנהלת עניינה(!) לידי היישוב הזה, שעדיין לא עוצב ועדיין תוססים בו יצרים ספרטיסטיים ושאיפות אינדיוידואליסטיות לא מרוסנות. כמה וכמה פעמים כבר ראינו בעינינו התפרצות של כוחות צנטריפוגליים. ראינו לא אחת גם בצבוץ של מגמות… ישוביות קונטרא־ציוניות… תופעות כאלו והדומות להן אינן עשויות לחזק את הבטחון בלב הנאמנים עם ההסת' הציונית העולמית, שכבר יכולה התנועה למסור לישוב הזה את כל הסמכות בשטח הפעולה המדינית. משטר זה מחייב – מי יודע לכמה זמן! – סובאורדינציה מוחלטת של נציגות היישוב לנציגות התנועה הציונית.

מ. קליינמן, שציוני טוב היה, הוסיף והודה שם כי “דיאלקטיקה זו” הטרידה אותם את הציונים “כל הימים מדעת ושלא מדעת”, אף אפשר כי

“בלא יודעים היא שנתנה בלבנו את המחשבה לתת ליישוב נציגות מוגדלת בקונגרסים – למורת־רוחם של הדמוקרטים הקפדנים”.

הפירוש המתבקש מאליו, אם גם אולי ציני הוא מעט, הריהו זה: “נציגות מוגדלת בקונגרסים” כבקשיש תמורת “סובאורדינציה מוחלטת”.

את התביעה הזאת ל“סובאורדינציה מוחלטת” נושאת עמה הציונות העולמית גם כיום הזה. בין בפועל בין להלכה.

כלפי־חוץ אמנם צנועה היא עתה משהיתה.

אין עכשיו בארץ שלטון־מישרים בריטי, שהיה אוצל לה לציונות הרבה מסמכותה ותקפּה לגבי “הישוב”. ממשלת ישראל, שכּולה ציונים מקצועיים לשעבר, זיקתה אל הציונות העולמית הריהי, סוף סוף, זיקה חמרנית־אופורטוניסטית של משיכת־הנאה. והמפלגות העומדות בארץ על בסיס האידיאולוגיה הציונית לזרמיה, שתמול־שלשום היו “סניפים” ו“שלוחות” לארגונים ציוניים עולמיים, רובּן אין להן כיום הזה מחוץ לשטח ישראל אלא “סניפים” ו“שלוחות” מדולדלים ונטולי כוח־קיום עצמי – וזאת הן משום התעצמותו של הציבור ה“ישראלי” הן משום האבדן הפיזי של עיקר היהדות האירופית.

אבל דווקה משום שקרנה יורדת והולכת מתאמצת הציונות “להנציח” את מידת השליטה שנשארה בידה, ועדיין אין זו מידה מבוטלת כל־עיקר.

 

הקרן יורדת

מנהיגותה של מדינת־ישראל בדרך־הטבע שומרת היא את ריבונותה מכל משמר. ככל שידה משׂגת. לא תמיד, כמובן, ידה משׂגת, וכשהיא מנסה לשמרה מפני הסגות־גבול של הציונות העולמית מתקשה היא להיות עקיבה בכך, משום טעמים שבמורשת־חינוך ובאינרציה־של־מושגים וטעמים שב“משפחתיות”, שגם אם אין אדם חייב לקבל אותם יכול הוא להבינם. קרנה של הציונות יורדת בארץ והולכת על אף היזקקותה הכרונית של המדינה למגביות יהודיות, שהדעה המקובלת זוקפת את הכנסותיה לזכותו של המנגנון הציוני. אכן, רוב־רובּם של יושבי הארץ, כניסוחו הקולע של פולס ב“הארץ” (ר' מאמרו: “פני התנועה הציונית לאן?”, גליון ערב ראש־השנה תש"י),

“זה כבר רואים הם את התנועה הציונית כדבר שוודאי היה חשוב בעבר, אך אין לו ערך מכריע עתה, ואין לו ייעוד בעתיד”.

היטב ידוע גם מה יחסה של צמרת השלטון אל המנגנון הציוני שעה שהיא באה עמו במגע־ובמשא, אף שעה שהיא נזקקת לו.

הציבור במדינת־ישראל אפשר אינו נותן דעתו על כך שאף בפזורה היהודית מתמוטטת הציונות והולכת וקרנה יורדת פלאים, בלא שום יחס למעמד הכנסותיהן של הקרנות היהודיות לצרכי ישראל.

לשעבר נוטה היתה דעת־הציבור היהודית הכללית להאמין כי ההסתדרות הציונית יש בה חשיבות וצורך יש בה, אם גם לפי הגדרתו של פולס במאמרו הנ"ל –

“עד היום ההסתדרות הציונית מורכבת בעיקר אנשים, המחפשים לעצמם מקום, שבו הם יכולים להציל קצת מן המסורת של העיירה”. אכן, כיום אף עסקן ציוני מובהק כפרופ' שמשון רייט, ששנים הקרן־הקיימת באנגליה, כותב “אפילו השם והכינוי ‘ציוני’ נתרוקן מתכנו”. בחרדה גוברת והולכת מרגיש בזאת כלל המנגנון הציוני. “אם הציונות רוצה להתקיים להבא, עליה לעשות מאמץ נואש ולהמשיך בקיומה”, אמר מנהיג ציוני כד“ר נחום גולדמן, המשמש יו”ר ההנהלה של הסוכנות היהודית בארצות־הברית, בכינוס הוועד הפועל הציוני בירושלים, באביב ש. ז.

 

לא דובים ולא יער

בתוך שאר דברים שהמליצה הציונית מתהדרת בהם הריהי מתנאה גם בכך שהציונות היא כמין צינור בין מדינת־ישראל – ה“ישוב”, או “המפעל” לשעבר – לבין הפזורה היהודית, או ה“גולה”, בלשון־המונחים הציונית. מין צינור כזה המזרים מה שהוא מזרים, מפה לשם ומשם לכאן. אם נקבל רגע את הדימוי הזה, לא נוכל שלא להכיר בכך ש“צינור” זה מעורר עתה מורת־רוח עזה ביותר בשני קצותיו, משני הצדדים.

שמא יאמר האומר כי – חרף הסלידה־שברגש שמעוררת התעָלָה הציונית, ובין שהשׂכר אשר הביאה בשכּבר־הימים יוצא בהפסד ובין שאינו כן – חובה היא להודות בנחיצותה ובתועלתה כיום הזה?

שמא מהרהרים אתם בברכתן של הקרנות הציוניות? בקרן־הקיימת, למשל – זו שלפי “חוק רשות הפיתוח (העברת נכסים)”, שנתקבל ב־31 ביולי בּכנסת, אין “רשות הפיתוח” הישראלית זכּאית למכור מאדמותיה הנרחבות (ומעט מאד היא “זכאית” למכור!) אלא לאחר שהוצעה הקרקע לה, לקרן־הקיימת, וזו סירבה לרכשה –?

נשאל־נא גם על כך מה בפי אותו ד"ר נ. גולדמן וילמדנו לאמור:

“הקרן הקיימת היא קרן שאינה מנהלת מגביות זה שנים. קרן היסוד אף היא אינה מנהלת מגביות זה שנים. באמריקה אין קיימות אפילו מגביות מיוחדות למען ישראל. זה שנים מתקיימת מגבית מאוחדת עם שותפים שונים, וההכנסות מגיעות ליו.פי.איי. (“המגבית הארצישראלית המאוחדת”) ומועצתה היא הכספים, והיא אוטונומית מבחינה זו. יו.פי.איי. מחלקת את הכספים גם לדירקטוריון של הקרן־הקיימת וגם לקרן־היסוד, שאף הן אוטונומיות. לשם כך קיימים משרדים, מנגנונים, יושבי־ראש, ואם יש יו”ר – הרי עליו להכריז הכרזות… כל אחד מוציא ביולטינים ומקיים מנגנונים…"

ומנהיג ציוני זה עצמו מודה, באותו נאום במושב הוועד־הפועל הציוני, כי:

“אם פילנטרופיה, הרי לשם כך קיים ה’ג’וינט'. ומי יודע אם ארגונו אינו קולע יותר למטרה פילנטרופית זו מאשר ארגונה של הציונות, ואני אומר זאת מתוך הכרה ברורה כממלא תפקיד יושב־ראש ההנהלה של סניף הסוכנות היהודית בארצות הברית”.

 

“מעמד” לציונות – למה?

מה אפוא רוצים הציונים הללו? – רוצים הם מה שרצו עוד בתקופת הכיבוש הבריטי בארץ־ישראל. הנה מה אומר ד“ר נ. גולדמן על כך באופן ברור ובגילוי־ לב: “אם המדינה רוצה שותפות עם הציונות, נחוצים לכך שני דברים: ראשית – אקסקלוזיביות מסוימת… אם כל ארגון יהודי יכול לבוא ולעבוד בארץ־ישראל… אז לא יהיה ערך רב לעבודת הסוכנות היהודית ואז אין להבין מדוע צריך חלק־הארי של כספי המגביות להימסר לסוכנות היהודית, מדוע לא לארגונים אחרים, המסוגלים למלא עבודה לא רעה כלל. אין הציונות יכולה להתקיים אלא כנציג המאורגן היחיד של עם ישראל (! – המעתיק). אין ז”א שאחרים אינם יכולים לעשות ולמלא עבודה מסוימת, אבל הם יכולים לעשות זאת רק מתוך קואופרציה אתנו, אנחנו נזמין אותם לשתף פעולה אתנו על־ידי הציונות. אבל נחוץ לקבוע שהציונות מייצגת את העם המאורגן, ואם אחרים משתפים פעולה, הרי רק באמצעות צינור זה, הכל דרך הציונות”. ועל כן אפוא: “הציונות זקוקה למעמד בארץ־ישראל”. הציונות זקוקה ל“מעמד” – משפטי־שלטוני – במדינת־ישראל, על־מנת למנוע את התפתחותה האוטונומית־הטבעית של מדינת־ישראל, את צמיחתה הלאומית העצמית. מהלך־הדברים הטבעי גזירה שיפריך את הפרוגנוזות הציוניות: מהלך־הדברים הטבעי כליון חרוץ הוא נושא לציונות. “אינני רוצה להיכנס לאידיאולוגיה”, אומר ד"ר נ. גולדמן, “אף כי הוויכוח הוא ויכוח אידיאולוגי. צפויה סכנה, שתיאורטיקן ציוני גדול חשב אותה בלתי־נמנעת – שתתגבשנה שתי קבוצות יהודים: ישוב יהודי בארץ וגולה יהודית בתפוצות. אם נִתן לדברים ללכת במהלכם הטבעי, הרי כעבור 30־20 שנה יקום דור בגולה שלא… תהא לו לשון משותפת עם היהודי היושב בישראל. אם נשאיר את ההתפתחות כפי שהיא, נגיע להתגבשות שני קיבוצי יהודים שונים זה מזה, בישראל ובעולם כולו”.

והד“ר גולדמן מוכן אף להניח כי “יתכן שאם תפקיד זה [ה”תפקיד” הציוני] לא יתגשם – המדינה לא תיפגע ותמשיך בקיומה. אבל"— וכאן בא “אבל” חמור מאד: “אבל כולם יסכימו שזה לא יהיה חזון הציונות”.

 

בידינו הדבר

מטרונית בלה זו, הציונות, שעַמה של מדינת־ישראל נפשו נוקעת ממנה, שהפזורה היהודית עצמה מואסת בה מיום ליום, שאף נגידיה ועסקניה שוב אינם מוצאים חפץ בה –

מטרונית בלה זו, שכּכל שהיא מוסיפה בלייה כך היא מוסיפה התנשאות ושתלטנות יהירה, זו המתנשאת להיות “נציגות יחידה” של הפזורה היהודית, זו המתנשאת למשול בנו, במדינת־ישראל, ולקבוע לנו ארחות־חיים –

ציונות זו, שכּל האחיזה שיש לה בארץ־החיים, ובחיי מדינת־ישראל בפרט, אחיזה של שווא היא; שלא היא מחוללת הגירה יהודית, ולא היא מכוונת הגירה יהודית לארץ הזאת, ולא היא מביאתה לכאן, ולא היא היוצרת לנו “בסיס קרקעי איתן”, שגם לא היא האחראית לאותן מגבּיות שבהן היא מנפנפת לפנינו השכם והערב, שאין כל צורך דוקה בה – אם במישרים אם באמצעות קרנותיה – על־מנת לייער את הארץ, למשל, ולהשקותה, ועל־מנת לממן את פיתוחה – – ציונות זו, שהמרכאות הכפולות שנעטרה בהן בפינו בשנים האחרונות – מעיקרה ומראשיתה הן הולמות אותה; שלא בכוחה ולא בכוח־כוחה “הגענו עד הלום”, אלא שבעטיה, דווקה בעטיה, לא הגענו אלא “עד הלום”; שכל איתן וחסון אשר צמח לנו בארץ הזאת יותר משזכותה צמח על־כרחה צמח, אם לא על אפה ועל חמתה – –

ציונות זו, שהיא־היא הכופה עלינו, בתורתה ובמושגיה אשר נטעה בתוכנו, מסגרת אומללה של מדינה יהודאית סתגרנית, גזענית, תיאוקרטית, מבוּדדת, תמוכת־מגביות וצפויה אל מפולת תמיד – –

ציונות זו, בכוח מה היא מושלת, ועל מי ממשלתה נשענת?

את מידת סמכותה ומרותה ב“רחוב היהודי”, בעולמה של הפזורה היהודית, שואבת היא – עתה כאז – ממידת השליטה שיש לה, בין להלכה בין למעשה, בארץ־ישראל; ואת שלטונה בארץ, בין בחומר בין ברוח, מושכת היא מן התלות שאנו תלויים בה, כביכול, מהיותה, כביכול, סרסורית יחידה לדבר־מגבית, וחולשת, כביכול, על העתודות הקרובות לחיזוקנו המספרי – על זרמי ההגירה היהודית.

בכוח אחיזת־עיניים ותרמית היא מושלת, ועל אחוזי־העיניים המרוּמים שלטונה נשען.

ואין לך ציבור שאותו השׂכּילה הציונות לרמות ושאת עיניו הצליחה לאחוז יותר מכלל הנוער העברי, דור בני הארץ וגידוליה.

כי כל ציוני “סתם”, כל מהגר ציוני, בין שהיה כבר ציוני בבואו ובין שכאן נגלו לו מאוֹריה, סוף־סוף לא נתגדל עולם שכּולו ציונות, והריהו בקי מעט או הרבה בהוויות העולם, ועם כל שנסתלפו מושגיו בעטיה של זו על־הרוב עוד שמורים אִתו מושגים אחרים, שבהם לא נגעה ידה להשחית, ותכופות יודע הוא בסתר־לבו היטב היטב כי – המלך ערום. גם ספקנות וחכמנות יהודית עושות את שלהן.

אבל הנוער העברי, שבחממותיה של הציונות גוּדל ובארגזי־הזכוכית שלה אוּלף בינה, הוא הלא משחר־קטנותו הרכיבו על עיניו את המשקפיים הציוניים ועל מחשבתו כפו את הדפוסים הציוניים ואת לבו החפשי והגא נתנו בסד הציוני. הוא כמעט אינו יודע אלא מה שלימדתו הציונות. אף כאשר יסיתוֹ יצרו להרחיב פיו עליה, עדיין בדפוסה הוא חושב. תמונת־עולמו במסגרתה היא נתונה.

עליו עומדת אחיזת־העיניים הציונית כיום הזה. עליו עומדת ממשלת הציונות.

ורק כאשר יתנער הוא, העברי הצעיר, האסיר הרודם1, משביוֹ, רק אז תתקעקע הביצה הציונית ויסור הסיוט הזה הרע אשר הציונות נוסכת על כל סביבינו.

כי רק בידו לתת דמות חדשה־באמת למדינת־ישראל, רק בידו לעצב לה עתיד אחר, רק בידו לפרוץ את הדרך להגשמת החזון העברי, אשר מדינת־ישראל נושאתו בחובה בעצם קיומה ומעצם קוּמה: – חזון עולם פתוח לכל וקולט־את־כל, חזון תחייה אדירה לארץ־הפּרת כולה, חזון נֶתך אומה חדשה ותחיית תרבות־איתנים עתיקה.

אפס קודם־כל שׂוּמה עליו להיגאל ברוח. שׂוּמה עליו להיות חפשי ברוח.

שומה עליו להתנער ולראות דברים נכוחה.

לראות כי ה"מלך' הציוני – מלך ערום הוא!


נדפס ב“אלף” ד. אוגוסט 1950



  1. “הרודם” במקור המודפס, צ“ל: הרדום – הערת פב”י.  ↩

המלצות קוראים
תגיות