רקע
אהרן אמיר
1. מזרח ומערב בעיניו של ישראלי
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: ירון גולן; 1991

רבים הם הקשרים המקשרים אותי עצמי לצרפת, לתרבותה, לספרותה ולשאר חמודותיה. קשרים אלה קיימים היו עוד בטרם אעמוד עליהם ביודעים, כמדומה, זמן רב קודם שאדע לקרוא או להגות משפט שלם בצרפתית – כי לכך הגעתי רק בגיל מבוגר למדי. וקשרים אלה חזקו ואמצו מאז הופיע הרומן הראשון שלי, ולא תהי למוות ממשלה, לפני למעלה מעשרים שנה, בתרגום צרפתי (בשם חיילי הבוקר), בהוצאת Seuil. בזמנו ראיתי בכך אישוש למאמץ שלא זכה לתגובה חמה במיוחד בארצי שלי, וזאת מטעמים שאפשר היה להבינם אף שאולי לא היו ספרותיים דווקה.

על כל פנים, זיקתי לספרות הצרפתית התבצרה מאז גם כאשר, כמתרגם, העתקתי לעברית, בתוך השאר, מיצירותיהם של סופרים כאלבר קאמי, ז’ן־פול סארטר, רוז’ה ואיאן ומישל טורנייה, ושל משוררים כסן ג’ון פרס, רנה שאר וז’אק פרוור, כמו גם את כתביו של דה־גול, לרבות חיבוריו בענייני צבא ומלחמה משנות ה­־30.

הן כמתרגם, הן כמי שערך משך 18 שנה רבעון ספרותי ישראלי, קשת, הן כמי ששימש מנהל ספרותי בבתי־הוצאה תל־אביביים, שקדתי תמיד לטפח בקרב קוראים ואנשי־ספר בארצי – בלי קשר למעלות ולמורדות שביחסים המדיניים – ענין ער בכל שתוכל צרפת להעניק להם.

אין אני מספר לכם את כל אלה כדי להחליק לכם לשון גם לא כדי להלל ולשבח את עצמי אלא, בעיקר, כדי להבהיר לכם שאכן נפעם אני בבואי להתייצב כאן לפניכם, בתוככם, ולשאת את דברי בלבּה של פאריז, באולם המרוֹמם הזה, באזני קהל כה מובחר, כה מסביר־פנים, בחסותה של אגודה מכובדת כאגודת צרפת־אסיה.

הנה אכן הגעתי לאסיה, והרי זה מזכיר לי את הנושא שעליו אני אמור לייחד את הדיבור, כלומר: האם הספרות הישראלית – ואם תרצו, החברה הישראלית העשויה להשתקף בה, בין לטוב בין למוטב – שייכות או אינן שייכות לספרויות ולחברות של יבשת אסיה? כלום יכירן מקומן במסגרת מזרחית, או שמא סמוכות הן אל שולחנה של תרבות המערב דווקה?

זה אמנם ענין לענות בו. בשאלה זו אנו מתעסקים לא מעט בישראל, ויותר משאנו מתעסקים בה הרינו מתחבטים בה, לפי שהיא יורדת עד תכלית זהותנו הקיבוצית, עד תכלית ייעודנו כקיבוץ. יתר על כן: במחשבתם של רבים מבני־ארצי זהו נושא־יסוד, שהרי הוא מחייב אותנו לדעת מה אנחנו – או מה אנחנו הופכים להיות; ומי שיודע מה הוא ומה הוא הופך להיות, ממילא הוא למד לדעת לאן הוא הולך, להיכן פניו מועדות, היכן יעמוד לגורלו.

כאן חובה עלי להודות ליוזמיו של מיפגש זה על ההזדמנות הניתנת לנו, לעמיתי ולי – שלושה מלכי־קֶדֶם שכּמותנו – לדון בגלוי ובפומבי בענין הנוגע לנו כל־כך, ועד למעמקינו, שבתוך כך הוא אפוף, מטעמים מובנים, הרבה היסוסים ומידה של מבוכה. ברשות־היחיד כברשות־הרבים יש רגעים, מצבים, הלכי־רוח שבהם קל לו לאדם להסיח את לבו לפני זרים יותר מאשר לפני בני־ביתו, שבהם נוח לו להיפתח ולהתערות לעיני מכרים שבאקראי יותר מאשר לעיני עצמו־ובשרו. מי לא אירע לו פעם שישב לשתות משהו בבאר או בבית־קפה כלשהו והנה שכן אלמוני פונה אליו, בסבר של קירבה ובקול חנוק, ומתחיל להכביר עליו דברים ולספר לו את צרותיו המשפחתיות או את לבטיו בעבודה? שלא לרצונך הרי אתה הופך להיות כוהן־וידויים, וסופך שאתה חש עצמך שותף במכאובי־נפשו של אותו אלמוני…

אשר לי, כלום לא כדאי היה לי לבוא לפאריז כדי להשמיע מונולוג בפומבי מול אולם מלא כוהני־וידויים כגון אלה?

ובכן, אגודת צרפת־אסיה הואילה לשתף אותנו בדיון הזה הראוי להיזכר, כדי שנוכל לברר לאנשי־שיחנו, לשומעינו, ולנו עצמנו, באיזו מידה התרבות הישראלית של ימינו, או אף ישראל של ימינו, נראות לנו “אסיאניות”.

כשאני לעצמי הריני משיב על כך חד־וחלק: לא יותר ולא פחות, למשל, מצרפת ותרבותה כיום הזה.

זכינו אמנם בשנים האחרונות להצפה גדולה של מאכלי המזרח הרחוק בישראל. צצו אצלנו באחרונה עשרות מסעדות סיניות, ובתוך כך התעשרה התערובת האנושית המופלאה של ישראל בדמויותיהם של טאיוואנים, וייטנאמים ותאילנדים, ואפילו של פיליפינאים ויפאנים, ודומה שבסך־הכל הם נוהגים שם בלי מורא ופחד והם שמחים למדי בחלקם. אבל כל זה כאיִן ייחשב, כמובן, לעומת מה שאפשר למצוא ברובע אחד מרבעיה של פאריז, ומכל־שכן בפינה אחת מפינותיה של סן־פראנציסקו.

אך אם נניח לצד הזה הקולינארי שבענין, הרי צרפת, המערב כולו, יכול יוכלו להשתבח במסורת ממושכת למדי של סקרנות אינטלקטואלית ופתיחות נפשית לגבי כל דבר אסיאני, וביתר דיוק מזרחי. היתה כאן איזו משיכה, איזו חיבה לאקזוטיקה, היה איזה צמאון לחכמת־מרחקים, היתה גם מידה של עידון, שתכופות למדי כרוכים היו באינטרסים קיסריים, קולוניאליים, ימיים, כלכליים, אסטרטגיים ודתיים. ואף־על־פי־כן לא היה בהם בכל אלה כדי להשתיל את המערב במזרח, כשם שלא היה בהם כדי להפוך את האירופים לאסיאנים.

שלושה נמלים עיקריים יש בישראל ואחד מהם, נמל אילת, שוכן, כידוע לכם, בראשו של מפרץ אילת (או עקבה, או עציון־גבר). הוא צופה אל ים־סוף, ומעבר לו אל הודו, דרום־מזרח אסיה והאוקינוס השקט. בימי־קדם, לפחות מימי המלך שלמה והמלך חירם, הפליגו ממנו אניות וימאים עבריים אל החופים עלופי־האגדות של שבא ואופיר, ומשם הביאו, לפי המסופר במקרא, זהב וכסף ושנהבים, אלגומים ואבנים טובות, קופים וטווסים. מסתבר שהרחיקו עוד יותר ואף להודו הגיעו, ואין צריך לומר למזרחה של אפריקה, שהרי עד ימינו ממש היה שליט אתיופיה מתקרא רשמית, דורות על דורות, “גור־אריה־יהודה”.

ועם זאת, אפילו יהיה נמל דרומי זה שלנו שוקק פעילות מסחרית וימית עשרות מונים יותר משהיה בימים קדמונים, אפילו יבוא יום ומטוסים של חברות־תעופה שלנו ימריאו במישרים לבומביי וג’אקארטה, טוקיו, שנחאי ופקין (אני עצמי מאמין בכך ומצפה לכך בכל לבי), ואפילו נקיים ביום מן הימים ויכוח מעין זה באולם פומבי בבירת סין (ועצם המחשבה על כך די בה להעיר בי שמחה!) – עדיין לא יהיה בכך כדי להקנות לנו זהות ושליחות אסיאנית־במובהק – לא כעם ולא כתרבות.

כי, למען האמת, אין השאלה עומדת על הפרק כל־עיקר.

קודם־כל, משום שאסיה עצומה היא עד כדי כך, רבת־פנים־וניגודים עד כדי כך, שלא די שאין בה משום מוֹנוֹלית אלא אין בה אפילו משום ישות מוצקה ומוגדרת־לעצמה בשום־פנים־ואופן. ושנית, משום שישראל אף היא, מכל הבחינות פרט לבחינתה של הגיאוגרפיה הפיזית, עצומה היא, רבת־פנים־וניגודים – ונוסף על כך, תוססת ועירנית – עד כדי כך שלא תוכל לשקוע ולהיבלע באותו מאקרו־קוסמוס, קבוע ובל־ישתנה בחלקו הגדול, שאנו קוראים לו “אסיה”.

משמע: מי שיבקש לקבוע מקום למדינה העברית על המפה אל לו לשייך אותה לאסיה, גם לא לאירופה, ומכל־שכן לא לאפריקה. מקומה יכירנה, בעצם, באיזה “מזרח קרוב” ים־תיכוני, לא באותו מזרח אחיד המצטייר, תפל והומוגני, בעיניה של הוליבוד, ממוריטאניה עד מונגוליה, אלא במזרח שהוא “קרוב” מנקודת־המבט של אירופה ושל מערב־הים־התיכון. תרצו או לא תרצו, הרי אנו חלק בלתי־נפרד מן המזרח הקרוב הזה. ובין אם נרצה אנו עצמנו ובין אם לא נרצה, הרי אנו שייכים לו. אנו משפיעים עליו כמעט באותה מידה שהוא משפיע עלינו. עצם עובדת התחדשותה של הריבונות העברית במרכז־הכובד ממש של המזרח הקרוב הזה משנה אותו עד־היסוד־בו, מרתיחה אותו, מייסרתו, מטלטלת ומזעזעת אותו, ובתוך כך היא גם מפיחה בו חיים, מרעישה בו דפוסים שהיו לאבן ומאובּנים שנעשו דפוסים – ועדיין עומדים אנו רק בעצם ראשיתה של ההתחדשות הריבונית הזאת, האוצרת בחובּה כה הרבה הבטחות וסיכונים, שגם בקנה־מידה עולמי היא הרת־תוצאות עד כדי כך שאפילו היסטוריונים ומדינאים ברוכי־חזון לא תמיד יש בכוחם להעריכה אל־נכון.

נראה בעליל שבמזרח הקרוב הזה הננו מרכז־סוּפות, גירוי מתמיד, אך הננו גם קוטב־משיכה בלתי־מוצהר בכל המישורים ואבן־משקולת מכרעת בשיווי־משקל שאפשר יהיה, בסופו של דבר, להגיע אליו. האיזור הזה מטביע בנו חותם בל־יימחה, והוא עתיד להטביע בנו את חותמו יותר ויותר. גם זה דבר נראה בעליל, ואין בו משום הפתעה.

אך אם כה איתנה עגינתנו באיזור הזה, כלום אין בכך גם כדי לחייב אותנו למלא בו תפקיד שסופו לסייע לעגן אותו עצמו, לשבץ אותו מחדש, במסגרת עולם ים־תיכוני שבו שימש יתד ופינה מאז־ומקדם, ומשך ימים רבים כל־כך?

גבירותי ורבותי, יש בדעתי להוסיף ולנצל את סובלנותכם ואת תשומת־לבכם. כדי להבהיר לכם יותר לאן אני חותר, אני מבקשכם להעניק לי קצת מאותה חירות היקרה כל־כך ללבם של משוררים ומספרי־מעשיות כדי שאֶבדה לכם מעין סיפור־בהמשכים, עשוי טלאי על טלאי, שישתדל להקיף במעופו בדקות אחדות אלפי־שנים של היסטוריה.

ויליאם פוקנר, אותו אשף מופלא שכּה השׂכּיל להחיות ולהעלות באוֹב עולם מלא שמציאות ודמיון כרוכים בו לבלי הִפריד, היה גם, כידוע, חסיד מושבע של הטיפה המרה, בפרט זו שמקורה במינים ידועים של תבואה. הוא האיש שמייחסים לו את המימרה: “אין תרבויות בלי זיקוק־משקאות”. ובנימה באנאלית לאין־ערוך יותר אגיד לכם אני: “אין כוח לא לתרבות ולא לספרות, ואין כוח־יצירה, בלי כוח־המדַמה”.

ועכשיו אבקשכם, אפוא, לאמץ כהוא־זה את כוח־הדמיון שלכם ולהילוות אלי למסע קטן וחטוף, שרירותי ואישי בתכלית, על־פני היסטוריה שהטביעה בנו את חותמה, בכולנו כאחד, משני עבריו של ים אחד ויחיד, שכולנו יחד ידענו את נחת גאוּתו ושִפלו.

ובכן, הילוו אלי. ממילא, האמינו לי, אינכם מסתכנים כאן במאומה.

הנה אני מפליג לי במכונת־הזמן הזאת ואני מתחיל במסעי בדיוק בשנת 1984 – “לפני הגואל”, כמובן, אף־על־פי שאינני יודע עדיין שאני קודם לספירה הקרויה נוצרית – בארצי, לחופו המזרחי של הים התיכון. כאן אני נמצא, כאן אני חי, ואף שאני שייך לתקופה שאולי יכנוה פעם טרום־היסטורית, יש לי כבר היסטוריה שלמה מאחרי. גם לשון יש לי משלי, מגובשת למדי, שבאחד הימים אולי יגדירו אותה פרוטו־עברית, פרוטו־כנענית, או פרוטו־שמית־מערבית, וכבר היא משופעת בתעודות־שבכתב (ולוּא גם בכתב־יתדות השאול מארץ־הנהריים), תעודות העוסקות בכל מיני דברים: פולחן, מיתוס, מסחר, חוק ומשפט, ענייני־מדינה. על־פי תגליות אחרונות־שבאחרונות שגילו ארכיאולוגים אירופּים – כגון אלו של העיר אבּלה, בצפון־מזרח סוריה של ימיכם – יכול אני להבטיחכם, אולי חרף דעות מקובלות ומשפטים־קדומים שאתם מחזיקים בהם, שאני משתייך לחברה מפותחת עד מאד, מוצקה באירגונה (אפילו יותר מדי, לטעמי שלי), המיוסדת על ערי־מדינה, ערי־מלוכה, ערי־קיסרות, כדוגמת אבּלה זו עצמה. לשוננו מאחדת ומייחדת אותנו, כיאה וכיאות, אך באשר לגזענו, אין אנו בודקים בבנות־זוגנו: בני־כלאיים אנחנו, ממזרים שאינם יודעים בושה, ומימזג־דמים בעורקינו. חוץ מזה, מימים־ימימה יש לנו יחסים עם ממלכות ארץ־הנהריים ומצרים, אך מנמלינו – מעזה ויפו עד גבָל, ארווד וצְמָר – כבר אנו יורדים בים הגדול, מערבה וצפון־מערבה בעיקר – תאבי־בצע, כמובן, אך גם שוחרי הרפתקה ודעת, נמשכים בחבלי־קסם שאינם מרפים מאתנו אל הים הזה רחב־הידיים, שלפעמים, אבוי, הוא גם הופך להיות לנו קבר פעור…

ועכשיו, קפיצה קטנה של אלף שנה והנה אנחנו בשנת 1984 – לפני ישוע הנוצרי, שעדיין אינני יודע עליו דבר. דוד, המולך על כל ישראל ועל יהודה, אך לא מכבר קבע את בירתו בירושלים, שעד אז היתה בירה ליישוב דל של יבוסים וכבר היא עטורה הילה של מיתוס, אגדות וקדושה. הפלשתים תש כוחם, כנראה, לאחר שהיכו את המלך שאול בגלבוע והפיצו את אנשי חילו. בעצם, אם ניטל עוקצם של הפלשתים הללו מבחינתנו, הרי דומה שהדבר נובע גם ממלחמת־טרויה, שתמה לא מזמן. אין ספק שעקב אריכותה, לפחות, התישה את כל ההילֵנים – אף שאומרים עליה שהיא עתידה להיחשב נקודת־מפנה בתולדותיהם ובתרבותם. אני עצמי אינני יכול להוציא על כך משפט, אבל הפלשתים – אותם שכנים יהירים, אותם אויבים אינטימיים – כלום אין מוצאם שלהם מאִייהם של ההילֵנים? כלום אין להם ענין במתרחש שם, מרחק ימי שיט אחדים מן החשובים שבנמליהם – עזה, אשדוד ואשקלון? או שמא השתרשו בסביבתם החדשה – כלומר: בסמיכותנו ובקרבנו – עד כדי כך שמעֵבר לים שוב אין נותנים עליהם את הדעת?

אצלנו, מכל־מקום, יודעים היטב על מה שהתרחש. אמת שבהרים אנו עוקבים אחר המאורעות הללו באיי־הים פחות מאשר בשפלת־החוף שמצפון לנו, מקום שם קיימת איזו עילית של בוני־אניות, סוחרים־יזמים, וכן מלומדים וטרחנים למיניהם, השקועה עד־צוואר ובלי־הרף באותם מאורעות. אני מודה שאם גם אין לי בכך ענין במישרים הרי גם אדיש אינני, כי סוף־סוף נכסי־הרוח של ההילנים הללו שאובים כל־כך מאצלנו, ומסתבר שלעולם לא יימחה מהם רישומם של פולחנינו ואלוהינו, של המיתוסים והצלמים והרעיונות שלנו, ואפילו של לשוננו, שלא לדבר על האל“ף־בי”ת המופלא שלנו בן עשרים־ושתים האותיות, שאותו סופם לאמץ להם בשלמותו, במהופך – כלומר, משמאל לימין ולא מימין לשמאל, כמונו אנו. אך הבה נסכים שכל אדם רשאי להיות איטר־יד־ימינו…

עוד קפיצה, והרי אנו בשנת 184 – עדיין לפני הספירה הנוצרית – תאריך שנבחר בבלי הדעת, כמוהו כקודמיו. נתוני־היסוד כמו השתנו לגמרי: שעת שקיעה היא זו לצור ולשאר נמליו של מזרח־הים־התיכון, הנתונים לשלטונם המעיק של עריצים הילניסטיים צרי־אופק למדי, וזו גם שעת שקיעתה של קיסרות קרת־חדשת. הריפובליקה הרומאית, זו המתיימרת להיות קיסרית, היא דווקה שתופסת עכשיו ברסן השלטון בכל רחבי העולם הימי הזה שבו כה הפלאנו להיאחז לשעבר. שוב אין אנו יכולים לנהוג כבתוך שלנו, כבשכּבר־הימים, במרחב שבין קרת־חדשת לעמודי מלקרת, מקָדֵש ומלחת עד מסילָת – הלא הם נמלי קאדיס, מאלאגה ומארסיי של ימיכם.

גבירותי ורבותי, אין מי שהיטיב לתפוס ולמצות אותה הרגשה של מהפכת־אלוהים, ובתוך כך של תקוה בל־תימוט, כמשורר שלכם, סן־ג’ון פרס, בשורות־מספר מן המקהלה של יצירתו העילאית, AMERS:

ים־הבעל, ים־ממון – ים־כל־גיל

וים־כל־שם,

הו ים לא־גיל ולא־בינות, הו ים

לא־חֵפז לא־עונות.

ים של בעל ודגון – ראשוני־פני־

חלומותינו,

הו ים מבטיח־עַד וים שמעל

כל הבטחה…

יכול הייתי להמשיך עד בלי די ברעוּת־הרוח הזאת ולהרבות עוד ועוד בציורים קטנים של היסטוריה חלומית מסוג זה. אבל “תפסת מרובה, לא תפסת”. לכן אני מפסיק כאן את הטיול המדומיין על־פני אלפי שנות היסטוריה של ימנו התיכון.

אך בטרם אשתתק ואפטור אתכם מעונשי, יש עוד בפי כמה מלים להוסיפן.

שמתם לב ודאי שבדרך־אגב רמזתי על בית־הקברות הימי, הפואימה הידועה של פול ואלרי. אשוב ואטול ממנו משפט אחד, מאחת ה“מסות ספק־מדיניות” שלו, זו הקרויה השראות ים־תיכוניות, שבנוסח ראשון היתה הרצאה שהשמיע באוניברסיטה־לדברי־הימים בנובמבר 1933. כשהוא מעלה שם באוֹב את שחר־נעוריו, הריהו מדבר על

“שעות שבהן התרחקתי מן הלימודים… (שעות) שביסודו של דבר היו קודש לפולחן שלא־מדעת לשלש או ארבע אלוהויות שאין לערער עליהן: הים, השמיים, השמש”.

והנה, אני מצטט לכם מלים אלו של ואלרי כדי לומר לכם עד כמה אותן “אלוהויות שאין לערער עליהן”, שבעיניו הן “ים־תיכוניות מעצם מהותן”, יש בהן כדי להכות הדים בנפשו של מי שהורתו וגידולו בעברית. לגבי, דומה כאילו הן עבריות מעצם מהותן, כי בלשוני שלי המלה “ים” קרובה קירבה שרשית למלה “מים”, משמע שהים הוא בבחינת בית־קיבולם של המים, ואילו “שמיים” פירושם המתבקש הוא “שָם מים”, כלומר מקורם ומַבּועם של המים (ולא עוד אלא גם “מים” וגם “שמיים” לעולם הם משמשים בלשון־רבים), ואילו מלת “שמש” קל לפרשה כצירוף של “שָם אש”, משמע: היא־היא מקור האש ומחצבתה.

רואים אתם אפוא, גבירותי ורבותי, עד היכן עצם אָשיות ההוויה, כביטוין בשכבות הקמאיות ביותר של הלשון שהיא לשון־אב לקדמוניות הים התיכון, עולות בקנה אחד עם השראות ים־תיכוניות שספג צרפתי עמקן וצלול־דעת בן המאה העשרים, הוא פול ואלרי שלכם.

ובבואי לסיים את הדברים האלה, ובעצם לשים כתר באחריתם, לא אוכל למצוא לי טוב יותר מלשוב אל סן־ג’ון פרס, פייטן זה של ים ותפארתו – אל הסיום הגדול, המופנה אל אותו “ים של בעל ודגון”, באותה מקהלה ב־AMERS:

"הלא אתה, נַוד, לגדות־ממש תעבירנו

עוד הערב!"


דברים במיפגש־סופרים ישראלי־צרפתי בסינאט הצרפתי, יוני 1984

נוסח עברי זה נדפס ב“דבר” (“משא”), 24.8.1984


המלצות קוראים
תגיות