לאחר שנבחר מר רונלד רייגן להיות נשיאה של הריפובליקה האדירה ביותר תחת השמש נתקבלו במשרדיו רבבות פניות מאזרחים אמריקאים שהציעו את מועמדותם לשירות במימשל החדש, לכשיקום. אחת מאלו, כך נמסר, שפשטותה אינה נופלת מישרותה, באה מאזרח אחד שהציע עצמו לשירות בתפקיד שגרירה של ארצות־הברית בחצר סנט־ג’יימס. הוא סמך את הצעתו על נתונים משכנעים למדי. בקיץ הקודם, כתב, בילה שבועיים באנגליה ומצא שהוא יכול לקיים שׂיג־ושׂיח עם אנגלים.

נדמה לי שאם נעניתי להזמנה להשתתף בסימפוזיון מכובד זה, על נושא כבד־משקל והרת־משמעות כגון זה שאנו עוסקים בו כאן, לבחינותיו השונות, הרי זה מפני שיכולתי להסתמך על נתונים מקבילים לאלה שהציג המועמד־בחסד־עצמו לכהונת השגריר בלונדון. בזאת רצוני לומר שהזדמן לי באחרונה לעקוב אחר הפעילות האקדמית של מכון־שילוח ומצאתי שאני יכול לקיים שׂיג־ושׂיח עם חוקרים מלומדים הפועלים במסגרתו של המכון הזה.

עם זאת, כדי שלא להתהדר בצניעות־יתר, עלי להזדרז ולהוסיף שלגבי הצד הזה, הישראלי, של הנושא, אינני רואה את עצמי פסול לעדות כל־עיקר. אדרבה: אני נמנה עם קומץ של ישראלים, שמצד מיעוט מספרם ובדידותם הרעיונית הממושכת והמגָרה עד גבול מסוים – ספק אם יש להם מתחרים בארץ־ישראל, ואשר ייחודם מתבטא בהדגשה עקשנית של הלאומיות הישראלית או העברית, לשיטתם, ושל האופי הטריטוריאלי של לאומיות זו, הן בפועל והן בכוח.

הבחנתי בין “עברי” ל“ישראלי”. הואיל ואני רואה מתפקידי כאן קודם־כל להעיד – להעיד על קיום אסכולה, או גרעין של אסכולה, שרואה בהגדרה הלאומית־הטריטוריאלית של החברה המתרקמת בארץ הזאת דבר עליון בחשיבותו – הרי ממילא עלי לייחס חשיבות מרכזית להגדרות ולהבחנות; ל“סימאנטיקה”, אם תרצו. איך אנו מזהים גוף לאומי זה או אחר, דבר זה יש לו משמעות לעצם קביעת זהותו. ואם מדובר בגוף שלכל הדעות הוא שרוי עדיין, ושרוי תמיד, בחיפוש אחר זהות, או במשבר־זהות, הרי מי שמנסה, או מתיימר, לקבוע ולגבש לו זהות חייב להקפיד על הזיהוי שהוא נזקק לו.

יש אנשים, ולא דווקה אוספי בולים וחובביהם, שזוכרים את מלות הזיהוי על הבול הראשון של מדינת־ישראל, באביב אחד בלתי־נשכח בשנת 48, הבול שהוכן והודפס עוד לפני קום המדינה. מלות הזיהוי הללו היו: “דואר עברי”.

אותו בול יצא מן השימוש עד־מהרה, ועל הבולים שלאחריו כבר כתוב היה “ישראל”. ב“מנהלת־העם” (‘ממשלת־הישוב’) היה ויכוח על השם שתיקרא בו המדינה. יצחק גרינבוים המנוח תבע לקרוא לה “מדינת היהודים”, כשם ספרו של תיאודור הרצל, כביטוי להגשמת היעד הציוני. היתה, מצד אחר, נטייה טבעית, ספונטאנית כמעט, למושגים של מדינה עברית, או “עֵבר”, או משהו כזה, וראיה לכך – אותו “דואר עברי” על הבול הראשון. דוד בן־גוריון, איש־הכרעות, קם והכריע בעד מין פשרה: ישראל.

שם ומדרשו    🔗

מה טיבה של פשרה זו? “ישראל”, מצד אחד, הרי זה מעין רמז על ארץ־ישראל, ורמז ברור מאד: הואיל ולא הוקמה במלוא היקפם של גבולות ארץ־ישראל המערבית, שהוגדרה בשעתו “פלשתינה־א"י”, הרי ממילא נתבקש כביכול שתוותר על תיבה אחת בשם ארץ־ישראל ותיקרא “ישראל” בלבד. בלי “ארץ”.

מצד אחר, המלה מרמזת גם על איזה שיוך טריטוריאלי קדום. היתה פעם מלכות ישראל. היא היתה אמנם בחלקה הצפוני של הארץ, בשטח הקרוי כיום בשיגרת־לשונם של אחדים “הגדה המערבית”, אך מכל־מקום היה זה קשור בטריטוריה הזאת בכללותה.

אבל השם “ישראל” מנגן גם על נימים אחרות לגמרי, על נימים של מאגר זכרונות היסטוריים־דתיים של עדה דתית אקסטרה־טריטוריאלית, כלומר העם היהודי, וזה גם משמעו של “ישראל” בשיגרת־לשון מסוימת, ותיקה. זו המשמעות של “ישראל” במובן הרחב ביותר, העל־טריטוריאלי.

אם כן, מעצם מהותה של הפשרה הזאת עולה למעשה המסקנה שהציבור היושב בארץ הזאת, על־כל־פנים הציבור הרואה עצמו כאן “בעל־בית”, איננו יחידה שלמה־לעצמה או ריבונית־לעצמה אלא הוא שייך בעצם הוויתו לאיזו כללוּת אחרת. לא אבוא לומר שמכאן באה ההישענות המתמדת, ההזדקקות המתמדת למשאבים יהודיים עולמיים, כביטוי מתמשך לצרכים עתיקים יותר, עמוקים יותר, וגם לצרכים שהתהוו במרוצת הזמן; אבל משניתן שם זה למדינת־ישראל החדשה, ממילא ניתנה מעין מסגרת מושגית לתפיסה הזאת של תלות מקיפה, מחויבת ומהותית בכל מה שהוא יהודי מחוץ לגבולות המדינה הזאת, ובעיקר בכל מה שהוא יהודי מחוץ לגבולותיה.

אנחנו והם    🔗

אבל אותו מטבע של “דואר עברי”, או אותה תחושה ספונטאנית־כמעט של “עֵבר”, שנדבקה גם היא להוויה החדשה שקנתה לה ריבונות מדינית בשנת 48, גם הם לא היו מצוצים מן האצבע, לא היו בבחינת יש־מאין.

בעלי שיער־שיבה בקהל הזה, לפחות, זכור להם שבשנות המנדט הבריטי – כמו גם הרבה לפני כן – כמעט כל דבר שהתחדש בארץ הזאת היה נוטה כמעט מאליו להיקרא בשם “עברי”. כך, למשל, “הסתדרות העובדים העברים”, שהוקמה בשנת 1920. כך דובּר תמיד על “היישוב העברי” בארץ הזאת. היתה “סוכנות יהודית לארץ־ישראל”, שרוב דוברי־העברית יושבי הארץ ראו בה גוף מוכּר ולגיטימי שמותר וצריך לבוא אליו בתביעות ובטענות למיניהן, אבל ה“ישוב” היה ישוב עברי. גם כל הכרוזים שפנו בשעתו אל הנוער להילחם – בין בכובש הזר ובין במתחרה הערבי־המקומי – היו קוראים אל “הנוער העברי”, או שהיו קוראים אל “בני המולדת”. כך היתה לשון הפנייה המקובלת על האצ“ל והלח”י. ה“הגנה” אף היא היתה נקראת “ארגון־המגן העברי”. וכשהקימו האנגלים בשלהי ה“מאורעות” משטרת־עזר, בתיאום עם “מוסדות היישוב”, היה התרגום העברי לשמה של עוצבה זו “משטרת היישובים העבריים”. וכאשר דובר על גיוס חיילים יהודים מן היישוב העברי לצבאות בריטניה בימי מלחמת־העולם השניה, באה קריאה להתנדבותם של חיילים “עברים” שיתנדבו ויקימו יחידות עבריות בצבא הבריטי.

אם כן, היתה הבחנה בין עברי כהגדרה למשהו המיוחד למקום הזה, בחידושו למקום הזה, לבין יהודי – שהוא, נניח, “הסוכנות היהודית”, שצריכה לדאוג לנו ולהיאבק לנו, ולהזרים לנו מה שצריך להזרים לנו, אבל היא אינה בדיוק “אנחנו”. אולי לא היתה זו הבחנה מודעת כל־כך, אבל היא היתה ממשית מאד ואותנטית מאד.

עוד דבר שהוא בעל־משמעות בהקשר זה הוא שבהפגנות נגד “הספר הלבן”, למשל, ובגילויים אחרים של מחאה נגד משטר המנדט הבריטי, היו שתי קריאות נשמעות כמעט תמיד: “עליה חפשית! מדינה עברית!” והקריאה התובעת מדינה עצמאית היתה מבוססת תמיד על הגדרתה כמדינה עברית – וגם זה היה דבר ספונטאני, לא פרי תעמולה או הטפה, ואולי אפילו דבר מנוגד לערכים שהיו מושרשים הרבה יותר, אבל היתה כאן הבחנה שאם מדובר בתוכן מדיני, ואם שואפים למסגרת מדינית ריבונית, הרי המסגרת צריכה לפחות להיקרא “עברית”.

צדאם חוסיין בשדה־בוקר    🔗

פרופ' שמיר המשיל לנו אמש את משל המטוטלת, הפועלת כביכול בכל הנוגע למעמדם ומשקלם של תכנים פן־ערביים באיזור שלנו. והבוקר שמענו כאן, מצד אחר, בדיון שהוקדש למשטר הנוכחי בעיראק, על מאמציו של צדאם חוסיין להחדיר דגשים של לאומיות טריטוריאלית בדימוי העצמי העיראקי.

והנה, ה“מטוטלת” שדובּר בה הלא היא פועלת למעשה בכל הוויות האדם באשר הוא אדם. העובדה שהמטוטלת מציינת תנודה של זמן, “פעימה” של זמן, היא עצמה מעידה שכל עלילותיו של האדם במסגרת הזמן – כלומר: בהיסטוריה – הן בבחינת תנודות של מטוטלת. מטוטלת מעין זו פועלת, ככל הנראה, גם במה שנוגע להתייחסות אל תכנים טריטוריאליים בחיפושים רעיוניים־לאומיים בחבליו השונים של אזורנו. גם בחברה העיראקית. גם בחברה הישראלית.

משעה שקמה, סוף־סוף, מדינת־ישראל החלה אותה “מטוטלת” לפעול את פעולתה בנושא שאנו נדרשים לו כאן היום. היה לנו, כידוע, צדאם חוסיין משלנו, ושמו היה בן־גוריון. והוא, בתאוות־שררה שאינה רחוקה הרבה מזו שייחסו כאן לצדאם חוסיין, ראה אולי לנכון לבצר ולבסס את שליטתו במערכת המוקמת במדינה החדשה על־ידי שהדגיש את הצד המקומי, או ה“ממלכתי”, בהתפתחות הדברים. עם זאת, אני חושב שגם אצל צדאם חוסיין וגם אצל דוד בן־גוריון אין הדברים מצטמצמים בתאוות־שררה בלבד ולא ממנה בלבד הם נובעים. היתה, במקרה שלו – ויש, מן־הסתם, במקרה של חוסיין – גם איזו תפיסה רחבה יותר, שאיננה פרי צורך־השעה וחשבון־הכדאיות בלבד, תפיסה המזהה את האישיות המרכזית השלטת עם המשטר, עם המדינה, עם המערכת האזרחית והצבאית והתרבותית, שבעקבותיה האיש בעל־המרות־והשררה גם נתבע, או נאלץ, להיות מבע וביטוי וזרוע לתכנים המיוחדים למערכת הכוללת הזאת. וברור שכדי להצמיח משהו מיוחד או מלכּד משֶלה זקוקה היתה מערכת זו כשלעצמה, לפי תפיסתם של האנשים שקבעו בעת ההיא – ושקובעים עדיין במידה רבה בעת הזאת – מצד אחד, לתכנים רוחניים יהודיים־משיחיים (הדבר הזה לא היה מוצנע ביותר אצל בן־גוריון או מסביבו), ומצד שני, להדגשת הצימצום והייחוד הטריטוריאלי של ההוויה הלאומית המתעצמת, המתרקמת במסגרת המדינית החדשה.

מכאן, אם אתם זוכרים, נבעו הרבה מאד דברים שהטיחו כנגד בן־גוריון מחוגים אחרים, יריבים: “זילזול” בהסתדרות הציונית לשלוחותיה השונות, והרצון התקיף לייחד ליושבי הארץ הזאת את קביעת גורלה ומהלכיה המדיניים; ובתחום אחר, הנהייה אחר ארכיאולוגיה עתיקה, ה“פסיחה על 2,000 שנות גלות” ולמעלה מזה, והקפיצה “ישר אל ימי יהושע בן־נון”, ופולחן ההתעסקות במקרא, ועוד כיוצא באלה.

בהקשר זה ראוי להזכיר עוד נקודת־ציון אחת. למשל, כשהתחילה מלחמת־67, שקבעה הרבה כל־כך גם בתנודותיה של ה“מטוטלת” שבין לאומיות טריטוריאלית מודגשת לבין חילופה או ניגודה, זכור לנו בוודאי כי בשעה 11 בבוקר ביום ה־5 ביוני בקע ממקלט הראדיו קולו של שר־הבטחון החדש, משה דיין, שפתח בנאום קצר של כחמש דקות. והמלים הראשונות כמעט באותו נאום היו: “אנחנו עם קטן, אבל אנחנו עם אמיץ”. כשדובּר על “עם קטן” ו“עם אמיץ”, מובן היה לכל אחד מאתנו שהדברים אמורים בציבור שמשורותיו יוצאים לוחמי צה"ל, שבאותן שעות עצמן החלו במלחמה.

נצחון היהדות    🔗

המלחמה הסתיימה בתוך ששה ימים. ולאחר ימים ספורים החלה התארגנות של חוגים שניסו לתת ביטוי טוטאלי ומקיף לחוויה של השינויים הטריטוריאליים והאחרים שבאו בעקבות המלחמה והנצחון, ואני מתכוון לחוגים שמתוכם צמחה אחר־כך זו הקרויה “התנועה למען ארץ־ישראל השלמה”. והנה, בתחילת התארגנותה של התנועה הזאת היה מאבק עקרוני חריף – הזכור לי עצמי היטב מאד – אם נחוץ “אני מאמין” לתנועה הזאת או שעליה להיות פראגמטית בלבד ולפעול “אד־הוק”. הכריעו תובעי ה“אני מאמין”, תובעי ה“קאטכיזם”. על כן פתח אותו “אני מאמין” מוצהר בזו הלשון: “בעקבות הנצחון במלחמת־ששת־הימים קמה ארץ־ישראל כולה נחלה לעם היהודי”.

זה היה, אם תרצו, ביטוי לתנודה חריפה מאד של ה“מטוטלת”. אמנם לא בדרג שלטוני, אולם בדרג שהיתה לו בכל־זאת השפעה בלתי־מבוטלת על הרבה מהלכים מאז 67, לרבות מהלכים שלטוניים. הנצחון במלחמה הוצג אפוא כנצחון של היהדות, והכותל המערבי וכל שאר הנכסים שנרכשו מחדש, מבחינת התודעה הקיבוצית, הקרימו על הנצחון את הצד היהודי־המשיחי הזה, המיטא־היסטורי כמעט, והענין כולו לבש כביכול אופי “פן־יהודי”. ומאז אנו עדים, משני עברי המתרס החוֹצה את הציבוריות הישראלית בשאלת היחס והמדיניות כלפי ה“שטחים”, לטיפוח אינטנסיבי של הרגשת הזיקה הגוברת, המכרעת, ליהדות העולמית, למאמציה ולמשאביה, ולרצונה הטוב ולהשפעתה המדינית.

אבל הרשוני לחזור אל אותה קבוצה, יחידה בסוגה בארץ הזאת ובמדינה הזאת בזמן הזה, שתובעת תוכן טריטוריאלי ספציפי ללאומיות ה“ישראלית” או העברית; שתובעת, בעצם תוכן לאומי בראש־ובראשונה למדינת־ישראל ולחברה הישראלית ולתרבותה.

ואם אחזור למסירת עדות על הלכי־הרוח או הלכי־המחשבה המקופלים בקבוצה הזאת, הידועה בציבור כ“כנענית”, אצטרך גם למסור קצת אינפורמציה. אם לא תהיה מאלפת ביותר, לפחות תהיה קצת מרגיזה.

כנען והציונות    🔗

האינפורמציה שאני צריך למסור עיקרה הוא שהתפיסה הזאת העברית גורסת שמדינת־ישראל חייבת לגלם תכנים או “ערכים” של לאומיות טריטוריאלית מוגדרת; שקמה כאן לאומיות מובהקת בייחודה, חדשה ומחודשת כאחת, לאומיות שהיא פרי תהליך התָכָתם או הטמעתם של מהגרים יוצאי כל אומה ולשון, שאינם חייבים להיות יהודים דווקה במוצאם ובדתם, הגם שבמצב הנוכחי ודאי לא פחות מ־98% מהם יהודים; לאומיות שאין לזהותה עם שום דת מסוימת, לפי שעליה להיות חילונית בתכלית; לאומיות שצריכה להיות פתוחה לכל החפץ להיספח אליה ולהבטיח חופש־דת וחופש־מחשבה וחופש־מצפון לכל הנמנים עליה והמסתפחים אליה, והיא עצמה מן הדין שתהיה נייטראלית לגבי כל אידיאל ואידיאולוגיה שהם נייטראלים לגביה; שהיא צריכה להחדיר בתושביה ובאזרחיה ובחניכיה הרגשת־אזרחות, הרגשת־שייכות, הרגשת־מולדת והרגשת נאמנות כלפי המסגרת הלאומית־הטריטוריאלית ותכניה התרבותיים, שהם תכנים עבריים מצד הלשון ומצד מקורות היניקה וההשראה. קיצורו של דבר: שכדין כל לאום ולאום כך גם הלאום הזה חייב בזהות עם הטריטוריה הלאומית, ורק עמה.

יש מתלבטים בשאלה אם תפיסה זו מנותקת מתפיסות ציוניות קלאסיות או שהיא, באיזה מובן שהוא, המשך להן. מבחינתי, לפחות, מתבקשת כאן, על דרך הגזירה־השווה, השאלה אם יש לראות בנצרות את המשך היהדות או את ניגודה. מן ההיסטוריה למדנו כי משעה שקם פאולוס והוציא את הנצרות מגדר שליטתה ו“בעלותה” של קבוצה מצומצמת של יהודים תלמידי ישוע איש־נצרת ממילא נתמלאה תוכן חדש, סותר, נוגד, אחר. והנה, הציונוּת מעיקרה היא תנועה יהודית, ועצם שמה מעיד קודם־כל על “שאיפה לציון” – שאיפתם של דורות יהודים, או של כלל היהודים, או שאיפה שכדאי לשאוף להנחילה להם, אבל “שאיפה”.

הגישה הלאומית־הטריטוריאלית שניסיתי להציג בדברי שלי ממילא אין הציונות יכולה לשמש לה מסגרת אף לא כותרת. מי שנאחז בציונות ונעגן בה ממילא הוא חייב לראות בגישה העברית דבר חדש, סותר, נוגד, אחר. שהרי הגישה הזאת, העברית, פורצת את כל המסגרות המתבססות על מוצא יהודי משותף ועל אמונה בגורל יהודי משותף ועל היסטוריוסופיה יהודית וייעודים יהודיים, והיא מכוונת ליציקתם של דפוסים מקומיים, לאומיים־טריטוריאליים, הפתוחים מראש, ואין להם ברירה אלא להיות פתוחים מראש, ליחידים וציבורים שאינם יהודיים כלל במוצאם ובדתם – בין שהם מצויים כבר בתחומי הטריטוריה ובין שהם מהגרים־בכוח לארץ הזאת.

בכל הנוגע לנושא המצומצם שלנו חלו במהלך ההיסטוריה של רעיונות ומלבושיהם הלשוניים כמה תמורות סימאנטיות מעמיקות בכמה מונחי־יסוד ומושגי־יסוד. הנה, למשל, המונח ה“מקומי” ביותר בלשון העברית, המלה “מקום”, זו המגדירה מקום, דוגמת “מה־נורא המקום הזה!” אצל יעקב – בהמשכה של התפתחות מסוימת הוא נעשה ביטוי לערך על־מקומי בתכלית, שפשוט אין על־מקומי יותר ממנו, כלומר לאלוהות, בבחינת “המקום יצילנו!” אם רוצים אתם, הרי תכליתה של אידיאולוגיה לאומית־טריטוריאלית עברית היא להשיב את תכנה של המלה הזאת, “מקום”, מן המישור הטראנסצנדנטאלי, התיאולוגי, ה“על־מקומי”, אל פשוטו של הקרקעי, המקומי והארצי.

דברים בדיון במכון־שילוח, ינואר 1981, בנושא הלאומיות הטריטוריאלית באיזור

נדפס ב“מרחב” (13), פאריז, מאי 1981