כשאני בא להשיב על משאל זה של “קשת”, חושש אני כי מראש יש בידי יתרון מסוים לגבי יתר המשתתפים בו. כמי שנושא באחריוּת, חלקית לפחות, לניסוח השאלה ולהגדרת מסגרתה, יודע אני לאיזה אפיק של תשובות מכוּון היה ניסוחה של השאלה, ולפיכך ייקל עלי להטות את הירהורי שלי לאותו אפיק. יתרון נוסף לי בכך שלפני כתבי את השורות האלו כבר ניתן לי לקרוא את כל יתר התשובות למשאל זה, ולפיכך יכול אני להיות נשׂכּר מן החכמה הקיבּוצית המסתכּמת בהן ולהפיק לקח והשׂכּל מעימוּתן ומהסכמתן. עם זאת, מובן שאין הכל אלה משום ערובּה לתשובה “אינטליגנטית” יותר, כשם שאין בהם כשלעצמם להוסיף ולוּ קורט אחד של ודאות לסיכּוי שדווקא אותן תצפיות, משאלות ויזמות המתקשרות אצלי לאיזו שהיא תמונה היפותטית של מצב “שלאחר השלום” תזכּינה להתאַמת יותר מאלו של אחרים המושכים לאפיקים אחרים לגמרי, אף הפוכים.

המחשבה על משאל זה, כניסוחו זה, נבעה מאיזו תפיסה מוקדמת שיסוד־מוּסד בה היא הדעה שאין שחר למדיניות ישראלית, בשום תחום שהוא, למרחק־זמן הפולש באיזו מידה רצינית אל צפוּנות העתיד, בגבולות הגיאוגרפיים – והדמוגרפיים – העשויים להצטייר בכלל במסגרת האידאולוגיה שעודה קובעת את דמותו, מנהגיו ויעדיו של המשטר השליט במדינת־ישראל. יצאנו אפוא מתוך הנחה שאין לראות עתיד למדינת־ישראל, או לפוטנציאל הגלום בה, אלא על רקע אזורי כולל. לפי אותה הנחה הרי, בעיקרו של דבר, גם אין לראות עתיד לאזורנו בכללותו בלי שיהיה נזון, שואב ונבנה מן הפוטנציאל הגלוּם במדינת־ישראל. בלשון ציורית מעט, אפשר לנסח את הדברים כך: שארץ־הקדם (או "השׂהרון הפורה) היא הסדן לפטישה של המדינה הזאת; ושהמדינה הזאת היא הלוּז בשדרתה של ארץ־הקדם, לוּז שבּלעדיו לא יהיו לה לא תקומה ולא עמידה, לא גוף אף לא דמות־הגוף. מדינת־ישראל, כצביונה כיום, יש שהיא מצטיירת כמעצמה־לעתיד – בייחוד בעיני משקיפים מבחוץ. ברוח זה התבטא, למשל, בימים האחרונים, אורח נשׂוּא־פנים ולמוּד נסיון מדיני, הלא הוא ד“ר אדנאואר. הוא גם הוסיף וחיוָה דעתו שיעוּדה ישראל להיות מנהיגתו של המזרח התיכון. אינני סבור שלהחליק לשון למארחיו הרשמיים התכוון האורח בדבריו אלה או לגנוב את לבם, מה־גם שבּרוּר לו מן־הסתם שדברים מסוג זה רחוקים הם למדי מלבּם ומהשׂגותיהם. כנגד זאת, בעיני רבים מאזרחיה, ורבים מיושבי־חוץ המצויים אצל בעיות־קיומה ולבטי־רוחה, מצטיירת מדינת־ישראל תכופות כמין גיטו נתמך, ואם גם בעל סממנים של ריבּוֹנוּת מדינית ו”ממלכתיוּת". אם יש סתירה בין שתי זוויות־הראייה האלו הרי המציאות מיַשבתה, כדרך שהיא מיישבת הרבה והרבה סתירות הגיוניות:

גוזרת היא עליהן, בפשטוּת, לדור בכפיפה אחת. כך אפוא דומה שישראל, כצביונה הנוכחי, היא שניוּת – משונה וממשית בעת־ובעונה־אחת – של מעצמה עוּבּרית וגיטו ממוּסד.

נדפס, במסגרת משאל על הנושא “מה אחרי השלום?”, ברבעון “קשת”, חוברת ל"א, אביב 1966

מתוך השקפה היסטורית נראה כי, משני הקטבים האלה, האחד טובע בה חותם של ילוּדה־לגדוּלה – ואילו השני נותן בה תו של נדונה־לקטנוּת, אם לא לכליה.

מתוך השקפה כזאת מסתבר גם כי כל עוד לא תפרוץ ישראל את החומות הסוגרות עליה סביב, וכל עוד לא תבקיע לה דרך אל אותם מרחבים של פעילוּת חלוצית־מהפכנית, יוצרת, מחדשת ומארגנת, שהם כיום ממנה־והלאה מעבר לחומות ההן, צפוּיה היא להתבצרות האופי הגיטוֹאי־הממוּסד אשר לה, על כל הכרוך בזה ועל כל המתחייב מזה. ורק לאחר אותה פריצה ואותו מִבצע צפוי האופי המעצמתי־העוּבּרי אשר לה להתעצם, עד שיהיה מעצב לא רק את פני סביבתה אלא גם, ובראש־וראשונה, את דמותה שלה – כלפי העולם החיצון, כלפי הסביבה וכלפי עצמה. המצב “שלאחר השלום” הוא אפוא, מתוך השקפה זו, מבּחינת ישראל ומבּחינתה של ארץ־הקדם כולה, מצב שלאחר־פריצה, מצב נזיל, מצב “פתוח” – פתוח ליזמה ישראלית, לעשייה ישראלית, במערכת ענפה וגמישה של יחסי שיתוף, תחרות והתמודדות עם מכלוֹל מגוּון של גורמים עולמיים, אזוריים ומקומיים. במצב כזה “שלאחר השלום” תעמוד מדינת־ישראל בפני הכרעות גורליות שוודאי לא ידעה כמותן לחשיבוּת, לאחריוּת ולשׂגב מאז עצם היותה למדינה. והעקרונית שבּהכרעות הללו תהיה פועל־יוצא הכרחי מן ההבנה הפשוטה לא ייתכן, מבּחינתה של ישראל, מצב נזיל ופתוח בארץ־הקדם אם המבנה הפנימי של ישראל – במישורי הכלכלה, החברה, החוק, החינוך, המנטאליוּת, האידיאולוגיה, והמשטר בכלל – יוסיף להיות מבנה צפוּד וסתגרני. תהיה זו, ביסודו של דבר, הכרעה בין אופי לאומי־עברי, מעצמתי־בכוח, לבין אופי עדתי־יהודי, גיטוֹאי־בפועל. בלשון אחרת, אָפוֹריזמית קימעה, אפשר לומר כאן שכּדי להיות לגוי גדול לא יהיה לו ללאום היושב בזה (או מתהווה בזה) מנוס מהיות קודם־כל ל“גוי” גדול – וזאת דווקה במשמעות היהודית הפוֹלקלוֹרית של המונח.

בהקשר המוחשי של המזרח התיכון ושל השליש האחרון למאה העשרים אין לראות בשום מצב היפותטי של “לאחר שלום” תמונה של שלום מוחלט, של הרמוניה שלמה, של סופיות כלשהי, של אחרית־הימים. כל עוד אנו חיים־וקיימים ו“מונים” את הימים, לא תהיה להם “אחרית”. אבל בהקשר המוחשי האמוּר – ועל הרקע האוניברסלי, המוחשי לא פחות, של התפוצצות־אוכלוסיה נמשכת, של ניידוּת ללא־תקדים והצבּר ללא־תקדים של ידע, הון וכוחות־ייצור – יכול תוכל מדינת־ישראל להיות מנוף ליישובו, איכלוסו ופיתוחו של “השׂהרון הפורה” בממדים החורגים מכל השׂגות ההוֹוה והעבר הקרוב, בממדים ההולמים את תפארת־קדמותו ועתרת־אפשרוּיותיו, ואת צרכי חיזוקו במסגרת מאזן־הכוחות העולמי. והיא תוכל להיות מעוז, מרכז וחלוץ לכל אותם כוחות אֶתניים, משקיים, חברתיים ותרבותיים שבּחבל־הארץ גופו העתידים לשאת עיניהם יותר ויותר, בהשראתה, אל “בראשית אחרת”.

אין ספק, תחזית כזאת עשויה בהחלט להיראות אוּטופית אף להעלות חיוך של ליגלוג על שפתי חכמים ונבונים. אבל אך היה, מאז ומתמיד, דינו של כל נסיון לפלוש “באיזו מידה רצינית” אל צפונות העתיד – בכלל זה גם נסיונות שבתחום זה או אחר זכו לבסוף להתאמת במידה מדהימה, אם לטובה ואם לרעה. מכל מקום, ראוי להזכיר כאן שני דברים, לאיזוּנו של כל רושם מעין זה: א) משקלה היחסי האובייקטיבי של מדינת־ישראל על כפות־המאזניים של ארץ־הקדם לפחות אינו נופל מן המשקל היחסי האובייקטיבי שהיה בזמנו ל“ישוב העברי” על כפות־המאזניים של ארץ־ישראל המנדטורית; ב) עשר שנים בלבד לפני הסתלק הבריטים מארץ־ישראל נראו כל הדיבּורים על “גירושם” ועל שיחרור הארץ מעול זרים בחינת הבל ורעות־רוח בכל חוגי הציבּוּריוּת העברית, כולל אפילו קיצונים.

חובה עלי גם להוסיף שאינני משלה עצמי גם רגע אחד שתוכל ישראל להתמודד עם האתגרים הללו שלאחר־השלום – שבּשלב זה ודאי הם נראים קשים ומורכבים לאין־ערוך יותר מאלה הטיפוסיים למצב בנוכחי של לא־מלחמה־ולא־שלום – בלי הכשרת־לבבות מוקדמת ובלי שתכוון דעתה כבר עכשיו לאפקים הללו. מתן דחיפה או גירוי כלשהו לאותה הפניית־דעת – הנה זה עיקר תכליתו של משאל זה: “מה אחרי השלום?”

לסיום, אטוֹל רשות לצטט מדברים שכּתבתי במקום אחר, לענין אחר. נדמה לי שמקומם יכירם גם בהקשר זה.

…הישגיו הגדולים ביותר של האדם, משעה שהושגו, מסתבר שהשגתם נראית פתאום, לעתים קרובות למדי, “קלה הרבה יותר מן המשוער”. כך הדבר, כנראה, במדע ובטכנולוגיה; כך הוא, מן־הסתם, לעתים קרובות למדי, גם בתחומים אחרים של פעילות אנושית…

טיסתם של ה“תאומים” במבנה במרחבי החלל הקוסמי היא… צעד כביר קדימה בדרך לכיבוש החלל…מנקודת־ראות היסטורית, קרוב־לוודאי שחשובה מכל תהיה השפעתם של הישׂגים אלה וכיוצא בהם על מחשבתם של בני־אדם, של עמים ושל מדינות; על המידה בה ידביקו – או לא ידביקו – השכל האנושי, הדמיון האנושי, הרצון האנושי והאמביציה האנושית את קצב השתלטותם של המחשבים האלקטרוניים של חללה של תבל.

…כל ציבור, כל חברה וכל עם שאין רצונם לראות בהתרחב הפער של פיגורם אחר הישגיה, מושגיה והשגותיה של התקופה החדשה דברי־ימי האדם הכרח שישקדו וילמדו להרחיק ראות יותר מעד עתה, לקבוע לעצמם מטרות רחוקות וגבוהות הרבה מכל אשר קבעו להם עד הנה, ולשים להם לקו ולמשקולת ולקנה־מידה את הנועז ביותר, את השאפתני ביותר, את המופלא ביותר.