כשאני בא להשיב על משאל זה של “קשת”, חושש אני כי מראש יש בידי יתרון מסוים לגבי יתר המשתתפים בו. כמי שנושא באחריוּת, חלקית לפחות, לניסוח השאלה ולהגדרת מסגרתה, יודע אני לאיזה אפיק של תשובות מכוּון היה ניסוחה של השאלה, ולפיכך ייקל עלי להטות את הירהורי שלי לאותו אפיק. יתרון נוסף לי בכך שלפני כתבי את השורות האלו כבר ניתן לי לקרוא את כל יתר התשובות למשאל זה, ולפיכך יכול אני להיות נשׂכּר מן החכמה הקיבּוצית המסתכּמת בהן ולהפיק לקח והשׂכּל מעימוּתן ומהסכמתן. עם זאת, מובן שאין הכל אלה משום ערובּה לתשובה “אינטליגנטית” יותר, כשם שאין בהם כשלעצמם להוסיף ולוּ קורט אחד של ודאות לסיכּוי שדווקא אותן תצפיות, משאלות ויזמות המתקשרות אצלי לאיזו שהיא תמונה היפותטית של מצב “שלאחר השלום” תזכּינה להתאַמת יותר מאלו של אחרים המושכים לאפיקים אחרים לגמרי, אף הפוכים.

המחשבה על משאל זה, כניסוחו זה, נבעה מאיזו תפיסה מוקדמת שיסוד־מוּסד בה היא הדעה שאין שחר למדיניות ישראלית, בשום תחום שהוא, למרחק־זמן הפולש באיזו מידה רצינית אל צפוּנות העתיד, בגבולות הגיאוגרפיים – והדמוגרפיים – העשויים להצטייר בכלל במסגרת האידאולוגיה שעודה קובעת את דמותו, מנהגיו ויעדיו של המשטר השליט במדינת־ישראל. יצאנו אפוא מתוך הנחה שאין לראות עתיד למדינת־ישראל, או לפוטנציאל הגלום בה, אלא על רקע אזורי כולל. לפי אותה הנחה הרי, בעיקרו של דבר, גם אין לראות עתיד לאזורנו בכללותו בלי שיהיה נזון, שואב ונבנה מן הפוטנציאל הגלוּם במדינת־ישראל. בלשון ציורית מעט, אפשר לנסח את הדברים כך: שארץ־הקדם (או "השׂהרון הפורה) היא הסדן לפטישה של המדינה הזאת; ושהמדינה הזאת היא הלוּז בשדרתה של ארץ־הקדם, לוּז שבּלעדיו לא יהיו לה לא תקומה ולא עמידה, לא גוף אף לא דמות־הגוף. מדינת־ישראל, כצביונה כיום, יש שהיא מצטיירת כמעצמה־לעתיד – בייחוד בעיני משקיפים מבחוץ. ברוח זה התבטא, למשל, בימים האחרונים, אורח נשׂוּא־פנים ולמוּד נסיון מדיני, הלא הוא ד“ר אדנאואר. הוא גם הוסיף וחיוָה דעתו שיעוּדה ישראל להיות מנהיגתו של המזרח התיכון. אינני סבור שלהחליק לשון למארחיו הרשמיים התכוון האורח בדבריו אלה או לגנוב את לבם, מה־גם שבּרוּר לו מן־הסתם שדברים מסוג זה רחוקים הם למדי מלבּם ומהשׂגותיהם. כנגד זאת, בעיני רבים מאזרחיה, ורבים מיושבי־חוץ המצויים אצל בעיות־קיומה ולבטי־רוחה, מצטיירת מדינת־ישראל תכופות כמין גיטו נתמך, ואם גם בעל סממנים של ריבּוֹנוּת מדינית ו”ממלכתיוּת". אם יש סתירה בין שתי זוויות־הראייה האלו הרי המציאות מיַשבתה, כדרך שהיא מיישבת הרבה והרבה סתירות הגיוניות:

גוזרת היא עליהן, בפשטוּת, לדור בכפיפה אחת. כך אפוא דומה שישראל, כצביונה הנוכחי, היא שניוּת – משונה וממשית בעת־ובעונה־אחת – של מעצמה עוּבּרית וגיטו ממוּסד.

נדפס, במסגרת משאל על הנושא “מה אחרי השלום?”, ברבעון “קשת”, חוברת ל"א, אביב 1966

מתוך השקפה היסטורית נראה כי, משני הקטבים האלה, האחד טובע בה חותם של ילוּדה־לגדוּלה – ואילו השני נותן בה תו של נדונה־לקטנוּת, אם לא לכליה.

מתוך השקפה כזאת מסתבר גם כי כל עוד לא תפרוץ ישראל את החומות הסוגרות עליה סביב, וכל עוד לא תבקיע לה דרך אל אותם מרחבים של פעילוּת חלוצית־מהפכנית, יוצרת, מחדשת ומארגנת, שהם כיום ממנה־והלאה מעבר לחומות ההן, צפוּיה היא להתבצרות האופי הגיטוֹאי־הממוּסד אשר לה, על כל הכרוך בזה ועל כל המתחייב מזה. ורק לאחר אותה פריצה ואותו מִבצע צפוי האופי המעצמתי־העוּבּרי אשר לה להתעצם, עד שיהיה מעצב לא רק את פני סביבתה אלא גם, ובראש־וראשונה, את דמותה שלה – כלפי העולם החיצון, כלפי הסביבה וכלפי עצמה. המצב “שלאחר השלום” הוא אפוא, מתוך השקפה זו, מבּחינת ישראל ומבּחינתה של ארץ־הקדם כולה, מצב שלאחר־פריצה, מצב נזיל, מצב “פתוח” – פתוח ליזמה ישראלית, לעשייה ישראלית, במערכת ענפה וגמישה של יחסי שיתוף, תחרות והתמודדות עם מכלוֹל מגוּון של גורמים עולמיים, אזוריים ומקומיים. במצב כזה “שלאחר השלום” תעמוד מדינת־ישראל בפני הכרעות גורליות שוודאי לא ידעה כמותן לחשיבוּת, לאחריוּת ולשׂגב מאז עצם היותה למדינה. והעקרונית שבּהכרעות הללו תהיה פועל־יוצא הכרחי מן ההבנה הפשוטה לא ייתכן, מבּחינתה של ישראל, מצב נזיל ופתוח בארץ־הקדם אם המבנה הפנימי של ישראל – במישורי הכלכלה, החברה, החוק, החינוך, המנטאליוּת, האידיאולוגיה, והמשטר בכלל – יוסיף להיות מבנה צפוּד וסתגרני. תהיה זו, ביסודו של דבר, הכרעה בין אופי לאומי־עברי, מעצמתי־בכוח, לבין אופי עדתי־יהודי, גיטוֹאי־בפועל. בלשון אחרת, אָפוֹריזמית קימעה, אפשר לומר כאן שכּדי להיות לגוי גדול לא יהיה לו ללאום היושב בזה (או מתהווה בזה) מנוס מהיות קודם־כל ל“גוי” גדול – וזאת דווקה במשמעות היהודית הפוֹלקלוֹרית של המונח.

בהקשר המוחשי של המזרח התיכון ושל השליש האחרון למאה העשרים אין לראות בשום מצב היפותטי של “לאחר שלום” תמונה של שלום מוחלט, של הרמוניה שלמה, של סופיות כלשהי, של אחרית־הימים. כל עוד אנו חיים־וקיימים ו“מונים” את הימים, לא תהיה להם “אחרית”. אבל בהקשר המוחשי האמוּר – ועל הרקע האוניברסלי, המוחשי לא פחות, של התפוצצות־אוכלוסיה נמשכת, של ניידוּת ללא־תקדים והצבּר ללא־תקדים של ידע, הון וכוחות־ייצור – יכול תוכל מדינת־ישראל להיות מנוף ליישובו, איכלוסו ופיתוחו של “השׂהרון הפורה” בממדים החורגים מכל השׂגות ההוֹוה והעבר הקרוב, בממדים ההולמים את תפארת־קדמותו ועתרת־אפשרוּיותיו, ואת צרכי חיזוקו במסגרת מאזן־הכוחות העולמי. והיא תוכל להיות מעוז, מרכז וחלוץ לכל אותם כוחות אֶתניים, משקיים, חברתיים ותרבותיים שבּחבל־הארץ גופו העתידים לשאת עיניהם יותר ויותר, בהשראתה, אל “בראשית אחרת”.

אין ספק, תחזית כזאת עשויה בהחלט להיראות אוּטופית אף להעלות חיוך של ליגלוג על שפתי חכמים ונבונים. אבל אך היה, מאז ומתמיד, דינו של כל נסיון לפלוש “באיזו מידה רצינית” אל צפונות העתיד – בכלל זה גם נסיונות שבתחום זה או אחר זכו לבסוף להתאמת במידה מדהימה, אם לטובה ואם לרעה. מכל מקום, ראוי להזכיר כאן שני דברים, לאיזוּנו של כל רושם מעין זה: א) משקלה היחסי האובייקטיבי של מדינת־ישראל על כפות־המאזניים של ארץ־הקדם לפחות אינו נופל מן המשקל היחסי האובייקטיבי שהיה בזמנו ל“ישוב העברי” על כפות־המאזניים של ארץ־ישראל המנדטורית; ב) עשר שנים בלבד לפני הסתלק הבריטים מארץ־ישראל נראו כל הדיבּורים על “גירושם” ועל שיחרור הארץ מעול זרים בחינת הבל ורעות־רוח בכל חוגי הציבּוּריוּת העברית, כולל אפילו קיצונים.

חובה עלי גם להוסיף שאינני משלה עצמי גם רגע אחד שתוכל ישראל להתמודד עם האתגרים הללו שלאחר־השלום – שבּשלב זה ודאי הם נראים קשים ומורכבים לאין־ערוך יותר מאלה הטיפוסיים למצב בנוכחי של לא־מלחמה־ולא־שלום – בלי הכשרת־לבבות מוקדמת ובלי שתכוון דעתה כבר עכשיו לאפקים הללו. מתן דחיפה או גירוי כלשהו לאותה הפניית־דעת – הנה זה עיקר תכליתו של משאל זה: “מה אחרי השלום?”

לסיום, אטוֹל רשות לצטט מדברים שכּתבתי במקום אחר, לענין אחר. נדמה לי שמקומם יכירם גם בהקשר זה.

…הישגיו הגדולים ביותר של האדם, משעה שהושגו, מסתבר שהשגתם נראית פתאום, לעתים קרובות למדי, “קלה הרבה יותר מן המשוער”. כך הדבר, כנראה, במדע ובטכנולוגיה; כך הוא, מן־הסתם, לעתים קרובות למדי, גם בתחומים אחרים של פעילות אנושית…

טיסתם של ה“תאומים” במבנה במרחבי החלל הקוסמי היא… צעד כביר קדימה בדרך לכיבוש החלל…מנקודת־ראות היסטורית, קרוב־לוודאי שחשובה מכל תהיה השפעתם של הישׂגים אלה וכיוצא בהם על מחשבתם של בני־אדם, של עמים ושל מדינות; על המידה בה ידביקו – או לא ידביקו – השכל האנושי, הדמיון האנושי, הרצון האנושי והאמביציה האנושית את קצב השתלטותם של המחשבים האלקטרוניים של חללה של תבל.

…כל ציבור, כל חברה וכל עם שאין רצונם לראות בהתרחב הפער של פיגורם אחר הישגיה, מושגיה והשגותיה של התקופה החדשה דברי־ימי האדם הכרח שישקדו וילמדו להרחיק ראות יותר מעד עתה, לקבוע לעצמם מטרות רחוקות וגבוהות הרבה מכל אשר קבעו להם עד הנה, ולשים להם לקו ולמשקולת ולקנה־מידה את הנועז ביותר, את השאפתני ביותר, את המופלא ביותר.

ששת ימי המעשה בחודש יוני 1967 הפכו את ישראל, או את מדינת־ישראל, לארץ־ישראל, והפעם ארץ־ישראל לא כשטח מנדאטורי ולא בהוראה של “פלשתינה (א"ע)” נוסח כובש זר אלא כשטח ריבונותו של הלאום המתהווה ומתעצם בארץ הזאת. על־דרך הסמל והממש כאחד הקנתה המלחמה למדינה זו את ממד ה“ארץ”. בדומה לכך הקנתה המלחמה, בסיוע הלחץ האטמוספרי האדיר של שבועות המיתח והתכונה שקדמו לה, אופי של אומה לאוכלוסיה הישראלית – שקודם־לכן נראתה כה נטולת חוט־שדרה, חסרת־מצפן ורעוּעת־זהוֹּת. משום כך, בעצם, יאה היה לה למלחמה הזאת שם כ“מלחמת־המולדת” ולא השם המקובל, הטכני־הקולנועי כביכול, “מלחמת־ששת־הימים”.

אין אלה סתם דיקדוקי סימנטיקה ומדרשי־שמות. הרי אלה דברים שהם מאָשיוֹתיה של מחשבת חברה ואומה ומאָשיוֹת ראייתן־העצמית, דברים אשר חשיבות ראשונה־במעלה נודעת להם, בין לטוב ובין לרע, בין כביטוי ובבוּאה ובין כמוקדי־הקרנה־והנחיה, לגבי התנהגותה ועשׂיותיה של אותה חברה, של אותה אומה. לכן אפילו יאים עיונים אלה, כמדומה, לפתוח בהם דיון במה שלאחר המלחמה, במה שמחייב ממנה, שמתבקש ממנה.

על מעשה מדיני וכל דיבור מדיני מתלווה אליהם, הן לחיוב והן לשלילה – כהתלווֹת החבל אל הדלי, או הצל אל הגוף – משמעות רעיונית־חינוכית, מיעוטה כלפי־חוץ ורובּה, בדרך־כלל, כלפי פנים. כאשר קבע, אפוא, מי שקבע את השם “מלחמת־ששת־הימים” כשם הישראלי הרשמי למלחמת יוני 1967 הרי בחר – קרוב לוודאי: ביודעים – בהתחמקות מן התוכן הרעיוני, הרגשי והמדיני של המלחמה הזאת ומן ההתמודדות עם מסקנותיה הרעיוניות, הרגשיות והמדיניות. לשון אחר: היה זה ביטוי לנטייתה של ישראל ה“קטנה”, והמנצחת, להתחמק מגדוּלה כפוּיה־כביכול – וניצחת.

מנגנון־ההתחמקות הזה הוא עצמו פועל־יוצא מצירוף של מערכת מוסדית מושרשת־היטב, אינרציה מחשבתית־אידיאולוגית, אינטרסים משוריינים ורפלקסים מותנים, אישיים וקיבוציים כאחד. הוא משקף אפוא מציאוּת קיימת ובת־תוקף. לטוּב־המזל אין זו אלא חלק מן המציאוּת הכוללת – הישראלית, הארצישראלית, האזורית, הבינלאומית. ועל שיעור כוחה של המציאות הזאת הכוללת, ועל היקף ספונותיה מבּחינתנו, יכולנו ללמוד מן המסיבות שהצעידו אותנו למלחמה כמו גם ממהלכה ומספיחיה, מיוני ועד הנה. הרי זה רגע־של־אמת, שעם כל קיצורו היחסי הוא מאיר נאמנה – נגדה־נא לעיני קרובים ורחוקים – כוחות ומערכיהם, כוחות ונפחיהם, כוחות ומשקלם. בחומר כמו גם ברוח.

אכן, הדראמה של המלחמה – על ה“פרולוג” שלה, ועל ה“אפילוג” שלה, שיום־יום עודו נכתב והולך, מוצג והולך – המחישה בעליל את טיבה והיקפה של הבימה, את טיבן של הנפשות־הפועלות, את טיבם של אבזרי התפאורה, הפעלוּלים וכיוצא באלה. הנה על כן דין הוא, כמדומה, שיהיה ברור לכולנו במה הדברים אמורים מעתה והלאה. אמורים הם בעתידו של המזרח התיכון בכלל, ובעתיד ה“לבאנט” שלנו בפרט. לא חופש־שיט במצרי־טיראן, לא פתרון בעיית הפליטים, לא חופש הגישה למקומות הקדושים, ואפילו לא ענין “זכות קיומה” של ישראל או זכות־ההגדרה־העצמית של “העם הפלשתינאי” הם המוטלים עתה בכּף – כפי שהעידו באחרונה אישים כשׂר־ההסברה הדמשקאי או כדוברו של גמאל עבד אל־נאצר, וכפי שברור היטב, מן־הסתם, לכל פקיד בינוני בכל משרד־חוץ המכבד את עצמו.

בעקבות “התוקפנות הישראית” מחודש יוני ניצב עכשו ארץ־ישראל כגורם־הכוח המקומי החזק ביותר בכל מה שקרוי “המזרח הערבי” – מקצויי מארוקו ועד למפרץ הפרסי – וכגורם־הכוח המקומי היחיד־למעשה בלבאנט, כלומר בין תעלת־סואץ להרי־הטאורוס, בין הים התיכון לרמות כורדיסתן. זוהי מציאות שהיתה קיימת בכוח, כמובן, גם לפני יוני. מעתה היא קיימת בפועל, כעובדה בינלאומית ממדרגה ראשונה; כעובדה מהפכנית, שמבּחינה היסטורית אולי יתברר ברבות הימים כי אינה נופלת הרבה בחשיבותה מנצחונם של היוונים (מעטים מול רבים) על הפרסים בסאלאמיס, או מנצחונם של האנגלים (מעטים מול רבים) על הארמאדה הספרדית, או מנצחון היפאנים בקרב־צושימה ב־1904.

נדפס, במסגרת משאל על הנושא “מה אחרי המלחמה?”, ברבעון “קשת”, חוברת ל"ח, חורף 1968

להבנת רקעה של המלחמה ולקחו של הנצחון יש לזכור כמה נתוני־יסוד בגיאופוליטיקה ובהיסטוריה של זירת ההתרחשות. מן הבחינה הגיאופוליטית המזרח התיכון הוא חבל־עולם דליל־אוכלוסים בעיקרו, שחוּן ואם גם עתיר־אוצרות, מדולדל מכּוחותיו הפנימיים, הטֵרוֹגני ומסוכסך חרף הגורמים המאחדים מצד הדת, הלשון, האקלים וכו'. ישראל, ובמיוחד ארץ־ישראל, בהיקפה הנוכחי, שוכנת בטבּורו הגיאופוליטי של החבל כולו, ובידה יתרון יחסי עצום מצד "קווי התחבורה הפנימיים " שלה, התקדמותה הטכנולוגית, המבנה החברתי־התרבותי והליכוד הפנימי. מן הבחינה ההיסטורית הרי זה חבל אשר, בהיקפו הרחב, לא ידע שלטון עצמאי־מקומי משך תקופות ארוכות מאד בתולדותיו, ובהיקפו המצומצם יותר, בלבאנט, נתון היה למעשה ב־2,500 שנה כמעט בלי הפסק – מאז הכיבוש הפרסי, ואפילו קודם לכן – לשליטתם של כוחות־חוץ בלבד, ומתוך כך השתרשו בו במידה מכרעת דפוסים של ארגון, התנהגות, אֶתוס ומנטאליוּת שעם כל ההשראה שאפשר אולי להפיק מהם במצבים מסוימים הריהם אנטי־מדיניים, אנטי לאומיים, ואפילו אנטי־חברתיים. על רקעו של הלבאנט, לפחות, מצטיירת ישראל כחטיבה יחידה למעשה המגלמת זהות לאוּמית־מדינית־טריטוריאלית, שחרף כל המיגבלות והעכּבות והאטאוויזמים שבּהרכבה היא הדבר הקרוב ביותר באיזור לחברה לאומית־מערבית חילונית ופתוחה.

ייחודה המהותי של ישראל באזורה, יתרונה הסגולי, עדיפותה הצבאית והאסטרטגית – כל אלה כופים מסקנות וכופים אחריות והם הכיסוי הממשי לאמירה שישראל היא מדינה ה“נדונה לגדוּלה”. לפיכך שׂוּמה עליה לשקוד על טיפוח אותם גורמים וסגולות בתוכה שיכשירוה למלא תפקיד של אבן־שואבת, מגדל־עוז ומנוף־קידום לאוכלוסיות שתוך גבולותיה הנוכחיים ומעבר להם. ושׂוּּמה עליה לפתח מדיניות, תפיסה מדינית ויזמה מדינית, לא רק כלפי ה“שטחים” או כלפי התאגדות זו או אחרת בתוכם אלא, בעיקר, כלפי האיזור בכללו. במסגרת זו שומה עליה, למשל, לשקוד על פתרון לבעיית הפליטים, ועל הניצול הפוליטי של פתרונה, כדרך ששקדו אחרים משך שנים על הנצחת הבעיה, ועל הניצול הפוליטי של הנצחתה. ועל הכל שומה עליה לפעול כקאטאליזטור לארגון־מחודש של המזרח התיכון כולו כמזרח־של־מולדת, כלומר כאנטיתיזה ל“מזרח ערבי”; קאטאליזטור להקמת מעין ארצות־הברית של הלבאנט, מזה, ולהתארגנויות חבליות, אנכיות, בחטיבות האורגאניות השונות של המזרח התיכון בכללו, מזה (המפרץ פרסי, ים־סוף, אגן הנילוס, המגרבּ וכיו"ב).

בוויכוח שחלקים מסוימים בציבוריות העברית שטופים בו לתיאבון מאז יוני מתקבל לעתים הרושם כאילו כל הישגיה של ישראל במלחמה ולאחריה הם איזה עורב פורח, טעות אופטית, קנין־שאינו־קנין, נשר מרחף בשמיים, וחובה כביכול להעדיף עליו “ציפור ביד” בדמותם של סיכויי־שלום – שלום עם איזה עסקן מבוהל ברמאללה, או עם איזה מלך אביון ברבת־עמון, או עם איזה רודן כושל בקאהיר. דומה כי קרובים יותר נהיה אל האמת אם נגרוס כי הקנין אשר נחלנו לנו הוא נשר ביד; וכי אם אך תעמוד בנו הרוח לפעול מתוך ההכרה הזאת, בבטחון־עצמי וברוחב־הראייה, לנהוג מנהג בעלוּת, מנהג אדנוּת, נוכל להביא לנו, בעתיד אשר לא ירחק־חוק יותר מדי, את רוב הציפורים אשר נאַווה לנו בשמי־השמיים.

כשהיה ולאדימיר איליץ' לנין מסביר לחבריו בהנהגת המהפכה הבולשבית את נחיצות ה“קו” שהוא מציע לפניהם – כך מספרים – היה מסמיך לכך עוד משפט אחד “אופראטיבי”: כאשר יש קו, מוסיף היה אביה של ברית־המועצות, מותר גם לסטות ממנו…

ולאדימיר איליץ', שלום לעפרו, מהין היה, כידוע, דבר אחד או שנים בעסקי פוליטיקה, בין של פנים ובין של חוץ. מבין היה גם, כידוע, דבר אחד או שנים בעסקי אידיאולוגיה ובעסקי תעמולה. אין כל ספק כי כלל חשוב זה אשר קבע גם היטיב לטעת במוחותיהם של יורשיו בהנהגה הסובייטית. אולי במיוחד בתחום של מדיניות־החוץ הלאומית.

אם נעבור מלשכות־הסתרים של הנהגת המהפכה הבולשבית בעבר ושל ארדיכלי ההתעצמות וההתפשטות של “אמא רוסיה” בהווה למקומות אינטימיים יותר, חמים יותר וקרובים יותר – לחדרים ולאולמות־הישיבות־והכינוסים בהם מתבשלת האסטרטגיה המדינית של ישראל מאז בואה במניין המדינות העולם – ספק אם נמצא קווי־מיתאר ברורים מעין אלה המאפיינים, בסיכומו של דבר, את דרכה של ברית־המועצות בעולם, או מעין אלה שאיפיינו, בעצם, את דרכה של רוסיה הצארית בשעתה.

ודאי, לא הרי מדינת־ישראל הזעירה כהרי הענק הרוסי־סובייטי. לא הרי ממשלת ישראל כהרי ה“פרזידיוּם” של המפלגה הקומוניסטית הכל־סובייטית.

נדפס בירחון “בארץ ישראל”, אוקטובר 1974

לא הרי לשכות “חברינו” ו“שׂרינו”, או “מועצת גדולי התורה”, כהרי הפוליטביורו המוסקבאי. לא הרי דמוקרטיה רב־מפלגתית פטפטנית, על כל סממני הטוטאליטאריות המושקעים בה ב“מקרה” הישראלי, כהרי משטר טוטאליטארי הדוק־שׂפתיים, על כל סממני הדמוקרטיה המרוחים עליו, במ“קרה” הרוסי. ואף־על־פי־כן, מדינה היא מדינה. משטר הוא משטר. חברה לאומית היא חברה לאומית. חרף כל ייחודיהם של כל אלה, לפי חליפות המקום והזמן, התנאים והמסיבות, הלשון והתרבות והגזע, יש עיקרי־יסוד מהותים המחייבים את כולם ומכתיבים לעולם איזה דפוסים – או אף רפלקסים – של התנהגות מדינית. כפי שהטעים הנשיא שארל דה־גול – אף הוא ברנש שידע “דבר אחד או שנים” בעסקי פוליטיקה של פנים ושל חוץ, כזכור – במסיבת־העתונאים ההיסטורית שלו בשלהי 1967, הרי גם מדינת־ישראל, משעה שקמה על מכונה כמדינה, חלים עליה כללים וחיובים החלים על מדינה באשר היא. דינה דין מדינה. וגם אם ביטא אז “הגנרל” את עמדתו במירב ההתנשאות והבקורת הפסקנית שביקש לשַוות לדבריו, בעיקרו של דבר הדין עמו. משמע: כל כמה שתתאווה מדינת־ישראל לייחס לעצמה מעמד טראנסצנדנטאלי, כל כמה שתעמוד על ייחוד רוחני־היסטורי שהיא מתגדרת בו בשער־בת־רבים, כל כמה שתתבע לה יחס שלפנים־משורת־הדין בתוקף מרטירולוגיה טרום־מדינתית ובתוקף זכויות היסטוריות ושליחות תרבותית ובתוקף מטען ערכי שהיא מתיימרת לשאתו – מה שחל על מדינות באשר הן, מה שמחייב מדינות באשר הן, הוא שחל עליה ומחייב אותה. ואם יוּכח כי אין היא מוכנה, או אינה מסוגלת, לעמוד בחיובים אלה, בסופו של חשבון היא גוזרת עליה על עצמה. חיובים אלה, כלולים בהם, ומקופלים בהם, גם תחושה ממלכתית, גם דפוסי־התנהגות מדיניים, גם מחשבה גיאופוליטית, גם תודעה של מטרות לאומיות.

“שלום”, למשל, איננו מטרה לאומית

יכול הוא להיות אמצעי להשגת מטרות לאומיות. יכול הוא להיות אמצעי לשמירת הישגים לאומיים. יכול הוא להיות אמצעי לשמירת קיומה של אומה, ביצורו והאדרתו – ובדרך־כלל, הוא הדבר בפועל.

כך, למשל, רשאית יפאן שלאחר מלחמת־העולם לראות בשלום באוקינוס השקט אמצעי אדיר לביצורה ולהאדרתה, יעיל אולי יותר מכל מסע־כיבושים צבאי עתיר־נצחונות. במובן זה רשאית היא אף לראות בשמירתו ובביצורו של השלום באזורה יעד עליון למדיניות־החוץ שלה. עם זאת, אין היא רשאית להוציא מן הכלל את האפשרות ששמירת השלום הזה, על ההישגים שהוא מנחיל לה, עשויה לחייב מלחמה, בנקודה זו או אחרת במרחב ובזמן – גם אם אדיר חפצה למנוע אפשרות כזאת, וגם אדיר חפצה שתהיה מלחמה כזאת נעשית בשבילה בידי אחרים, כגון ארצות־הברית, או סין, למשל. ה“שלום” כשלעצמו איננו, ואינו יכול להיות, מטרתה הלאומית. על אחת כמה וכמה אין מלחמה בגדר מטרה לאומית. לכל המוטב הריהי אמצעי ־ קיצוני ויקר ומסוכן בכל התנאים ובכל המסיבות – להשגת משהו המוגדר או המצטייר כמטרה לאומית. שיחרור, אם המדובר במלחמת־שיחרור. הדיפת תוקף ומתנכל, אם המדובר במלחמת־מגן. כיבוש, אם המדובר במלחמת־כיבוש. מניעת מצב המוגדר או המצטייר כסכנה לאומית, אם המדובר במלחמת־מנע. לעולם הרי זה אמצעי בלבד להשגתן, קידומן וביצורן של מטרות לאומיות – או למניעת סכנות מכריעות במשקלן לאומה ולמטרותיה.

ושוב: כאמור בראשית הדברים האלה, “סטיות” מן הקו הריהן צד בלתי־נפרד מעצם קיומו של זה. סטיות מן המטרות הלאומיות הן חלק אימאננטי מקיומן של אלו.

הואיל ועולם־האומות בנוי כפי שהוא בנוי, הואיל וטבע האדם – כפי שהיה דה־גול אוהב לומר – הוא מה שהינו, אין שום מדינה נעה ופועלת במסלול המיוחד אך לה ולשליטתה. בשום מצב אנושי שאפשר להעלותו על הדעת בימינו אין פרט, ציבור ומדינה יכולים לפעול בלי שיהיו קיומו והתנהגותו של הזולת משפיעים – במידה מכרעת יותר או פחות, מכאיבה יותר או פחות ל“אגו” שלהם – על תיפקודם, על הוויתם, על עצם קיומם. שום פרט, שום ציבור ושום מדינה אינם בבחינת בנים יחידים לאלוהים. שום גוף בעולמנו זה הארצי אינו שרוי במישור, או במרחב, שבו אין הוא פוגש, או מתנגש, בגופים אחרים, שונים ממנו, או אף גדולים ממנו, בנפחם. בלי הבדל מה בנין־העל הפילוסופי או התיאולוגי שנבחר להרכיב על המציאות הזאת של פגישה והתנגשות, דומה כי היא־היא תמצית מהותו של הקיום האנושי – ומכאן: של הקיום החברתי, הלאומי, המדיני באשר הוא.

יחסים אלה של פגישה והתנגשות הם, איפוא, אם תרצו, תכנה של ההסטוריה העולמית וחוטי השתי־וערב של היחסים הבינלאומיים. משום כך גם אין מדיניות־חוץ של אומה כלשהי יכולה להתנהל בלי זיגזגים. אולם דווקה משום כך אי־אפשר לה למדיניותה של אומה כלשהי שתתנהל לאורך־ימים בלי שידריכנה קו משלה, קו שהוא עצ הממו ביטוי מגובש לאינטרסים של האומה, לתודעתה־העצמית ולתודעת המטרות שלה.

מדינת־ישראל, מאז קומה כמדינה, דומה כי עיקר רצונה הוא ש“יניחו לה לנפשה” כדי שתוכל להיפנות להגשמת יעדים ציוניים שקבעה לעצמה: “קיבוץ־גלויות”, “בנין הארץ”, “חברה צודקת” – בהבדלי־דגש אלה או אחרים – וכמובן, “שלום עם שכנינו”….

שאיפה זו מבטאת כמדומה, בעיקרו של דבר, את “ההסכמה הכללית” (או ה“קונצנסוס”) בחוגי ההנהגה והעילית המדינית של ישראל. והיא מלוּוה, בשיעורי־עָצמה שונים, הרגשה צדקנית של “עם־סגולה”, מופלא בבידולו ובשליחותו ובמפעלותיו, שכל אשר יתבע מן ה“זולת” – בין מיהודי העולם ובין מאומות העולם – “מגיע לו”. (ובמאמר מוסגר, כאן המקום לומר כי החדרתה ומימושה של הרגשה זו הם אולי שורש־השרשים למנטאליות ה“מגיע לי” שנתקללו בה יחסי־העבודה, יחסי־החברה וחינוך הפרט במדינת־ישראל, וכי מנטאליות זו יש לה בהכרח השפעה גם על חוסן המערכת הצבאית של ישראל.) אמנם כבן, “ביקש יעקב לישב בשלוָה”, כמו שנאמר. לישב בשלוָה ולא לעסוק ב“פוליטיקה גבוהה”, אלא לכל היותר כמידת הנדרש וההכרחי לצורך יישובה של ארץ־ישראל, איכלוסה ביהודים ובניינה ופיתוחה, וככל הנחוץ לשמירתה של אותה “שלוָה” (מה־שקרוי מדיניות של “רכש” והצטיידות ממקורות נשק עולמיים, על מה שמסתעף מכך). הואיל וטבע האדם, טבע האיזור ומנהג העולם הם “מה שהינם”, הוּכח בעליל כי התנהגות מדיניות במעין זו היא אוטופיסטית, בלתי־מציאותית, ומתוך כך אף הרת־שואה לבעליה. לשון אחרת: מדינה המבקשת לנהוג במדיניותה כאילו היא מיוחדת מכל מדינות שבעולם – ובמשתמע, משובחה מכל מדינות שבעולם בטבע־בריאתה ובמשׂאות־נפשה – סופה שכל מדינות שבעולם נפרעות ממנה. סופה שהיא משלמת מחיר מר ויקר וקשה מכולן. ומדינה החורתת על דגלה סיסמות של “עם לבדד ישכּון” וקובעת לה כשאיפה אידיאלית שלא להיות “ככל הגויים”, סופה מתמאסת על כל האומות ואובדת מגוֹי. ה“יישוב” הארצישראלי שמלפני קום המדינה, הרך והמגשש את דרכו – אף שבתום־לב האמין, ברובּו הגדול, כי אין הוא נושא עמו כי אם שלום וברכה ושׂיגשׂוג ופיתוח, לו עצמו כמו גם לכל זולתו – לא זכה,, כזכור, “לישב בשלוה” אלא משך פרקי־זמן מצומצמים למדי. קל־וחומר מדינת־ישראל, שעצם טיבה ועצם קיומה יש ויש בהם, מבחינה אובייקטיבית, ולוּא אף על־כרחה, להרגיז ארץ על כל סביביה (לרבות מעצמות, רחוקות יותר או פחות, שענין להן בצומת זה של דרכי־עולם וצירי־אינטרסים שאנו יושבים בו). אותו “יישוב”, על־כל־פנים, היו גם היו לו “מטרות לאומיות”, מוסכמות פחות או יותר, שמתוך ערפילים של חתירה למשטר מנדטורי “חיובי” המבטיח “עליה” ו“התישבות”, ותוך כדי לבטים וחקקי־לב הרבה, נתגבשו ולבשו צורה מוגדרת של עצמאות וקיום מדיני־ריבוֹני. על מטרותיו אלו נאבק גם נלחם, בכוחן הסתייע במערכי־כוחות בינלאומיים, אותן מימש.

מדינת־ישראל, אם אנו מנתחים את ההיסטוריה המדינית שלה בכללותה מאז ראשית קיומה ואת ארבע או חמש המלחמות שנגזר עליה לעמוד בהן עד כה, דומה כי ניהלה מדיניות שכל עיקרה הוא, מצד אחד, להבטיח תנאים נאותים להמשך פיתוחו של “הבית הלאומי” (ברוח פעולתה של ההסתדרות הציונית בין שתי מלחמות־העולם), ומצד שני – לשמור על הקיים, על ה“יש”, “להצדיקם” ולהבטיחם. חרף כל הדראמה והתסיסה שהווייתנו מצטיינת בהן כל־כך, היתה זו, אפוא, מדיניות “קיומית”, או אם תרצו – וגטאטיבית. היתה זו מדיניות סטאטית במהותה, גם כאשר פעילות דינאמית נכפית עליה. מדיניות הגנתית ביסודה, גם כשהיא נדחפת למסקנות התקפיות.

כך הוא לא דווקה מפני שאיזה איש, או אנשים, איזו מפלגה או קואליציה של מפלגות, חוטאים בזדון־לב, או לוקים בסמיות־עיניים או באטימות־מוחים או באזלת־יד. כך הוא מפני שלא נמצא הכוח להעביר את הקטר לפסי־המסילה של הוויתו החדשה, הממלכתית. כך הוא מפני שלא עמד לנו כוח־המדמה או כוח־היוצר “לטעון את הסוללות מחדש”. כך הוא מפני שאנחנו ככלל, כאומה ריבונית, לא השׁכּלנו, או לא אזרנו עוז, להסיק את המסקנות מעוּבדת היותנו גוי בין הגויים. כך הוא מפני שאין לנו – כאומה וכמדינה – מטרות לאומיות. וכך אנו נקלעים, זה 25 שנה ויותר, במבוכה גוברת והולכת ןבעקת־נפש קשה יותר ויותר, ממלחמה אל מלחמה, מנצחון אל נצחון, מהפסקת־אש אחת אל חברתה. כך אנו הופכים יותר ויותר מגיבים ופחות ופחות יוזמים, יותר ויותר נפעלים ופחות ופחות מפעילים. יותר ויותר תלויים, פחות ופחות אדונים לעצמנו. יותר ויותר נדחפים, פחות ופחות דוחפים.

וכך, תועי־דרך, חסרי מצפן ומטרה, אנו חובטים ראשינו יותר ויותר בעצי היער העבות, יער־האומות, עד כי עוד מעט ומרוב חבטות, כמו גם מרוב עצים, לא נראה עוד את היער.

ומרוב סטיות וטלטלות לא נראה עוד אפילו צל־צלו של “קו”, עד לבלי דעת עוד מה “קו” הוא זה שממנו נסטה. אף לבלי דעת עוד על מה ולמה זה סוטים אנחנו.

א. אנשים נלחמים ומפסידים במערכה, והדבר אשר לשמו נלחמו קם ונהיה למרות מפלתם, וכבואו והנה לא הוא שעלה במחשבתם, ואחרים צריכים להילחם, בשינויי־שם, על מה שעלה במחשבתם.

ויליאם מוריס

העיסוק ב“מטרות לאומיות” ודאי שאיננו מן האופנה בזמן הזה. לא בחברה הישראלית וגם לא בחברות אחרות הנמנות – אם לא מבחינה גיאוגרפית הרי לפחות מבחינת האוריינטציה המדינית או היומרה התרבותית־הערכּית – עם מה־שקרוי העולם המערבי. הוא הדין במושגים אחרים שמתחום ההוויה הלאומית וערכיה. הוא הדין במושג הלאום גופו.

אף־על־פי־כן ניתנת האמת להיאמר שכּל המבקש לתת דעתו על הוויה לאומית, הכרה לאומית, אינטרסים לאומיים אינו נדון לחוש עצמו, אף בצוק העתים האלו, בודד כל־כך במועדיו. מכלול המושגים האלה יש לו אקטואליוּת חריפה ביותר בקרב שלושה־רבעים מן האנושות של ימינו, בכל אותן חברות־אדם שהמערב הנאור מכליל אותן, מתוך אדיבוּת ולשם נוחוּת, בתואר “מתפתחות” או “תת־מתועשׂוֹת” – תואר המקיף, לא בלי הצדקה, גם חברות בעלות משטרים קומוניסטיים, הן צהובות והן לבנות. אפילו אינטלקטואלים מערביים ליבראליים אינם רואים עצמם פטורים מן הצורך, או מן החובה, לכרות אוזן לציפצופיהם של יצרים, חישובים ומאוויים לאומיים משעה שהם בוקעים מקוּבּה או מווייטנאם, מגדות הנילוס או הגאנגאס, מן הסאוואנות של אפריקה או מן הפּאמפּאס של דרום־אמריקה; מכל־שכּן כשהם מתנסרים ועולים ממרחביהן של שתי האימפריות האדומות, הצהובות זו לזו: הרוסית והסינית.

על־כל פנים, מי שמקובל עליו כי לאום, או ממלכה, או שבט, או כל דפוס ארגוני אחר המבטא את עיגונו הקיבוצי של האדם בזמן ובמרחב, יש להם תוקף מהותי ומחייב הנעלה על ניסוחים אידיאולוגיים ועל גחמותיה של אופנה, ממילא יהיה העיסוק במטרות קיבוציות של לאום או ממלכה או שבט – להלכה ולמעשה – מקובּל עליו כצורך שהוא לא רק לגיטימי אלא גם חיוני במידה שאין למעלה ממנה. וכדי לסבּר את האוזן, ראוי להוסיף כאן כי אף אומות המערב הנאור ואנין־הדעת אינן פוטרות עצמן כליל מחובת בירורן וניסוחן וגישומן של מטרות לאומיות. אדרבה, עבודה זו מתנהלת בהן באורח ממוסד ומשוכלל וממוחשב ביותר, אם גם בריחוק משאונם־והמונם של כלי־התקשורת ובמנותק מכל גישה ערכית־רעיונית מוצהרת. היא מתנהלת בחביונן של לשכות נשיאותיות, באגפי־מַטה מיוחדים לדבר, במרכזים למחקרים אסטרטגיים ובמוסדות־תיכנון ממלכתיים כמו גם במרכזי־עצבים של תמנוּני־ביוּן. אומה שבּה אין לפחות חלק מן העילית השלטונית והאינטלקטואלית מייחד ברצינות ובהתמדה לפחות חלק ממחשבותיו לזיקה שבין ההווה הלאומי לעתיד הלאומי, להגדרתם של אינטרסים לאומיים לטווח ארוך ולבירור דרכי תגובה של האורגאניזם הלאומי על מצבים אפשריים בעתיד, דומה שהיא מתחילה לקפח את רצונה הריבוני לפעול ולתַפקד כאומה ופותחת פתח לספק רציני בעצם כָשׁרָה לקיים חיים לאומיים.

נדפס ב“דבר”, 30.9.1979

ב. כל עשייה היא פלישה אל העתיד, אל הנעלם.

ג’ון דואי.

ארץ־ישראל כפי שהיא כיום, על הרכּבה הדמוגראפי ומכלול הכּישורים המגולמים באוכלוסיה, היא גורםיחיד־במינו בקשת המוליכה ממזרח־הים־התיכון עד למצָרי־מאלאקה או עד ים־יפאן, והיא גורם יחיד־במינו בטבּורו הגיאופוליטי של המזרח התיכון, ייחוד סגולתה, במרחבים שהיא משובצת בהם, הוא המקור והערובה לייחוד כוחה ועצמתה. ייחוד כוחה ועצמתה, אף שהוא ערובת־הערובות לבטחונה ולקיומה, הוא גם, במידה רבה, מקור האיבה המקיפתה ומקור הסיבוכים המסוכנים במצבה הבינלאומי. בעיית־היסוד שלפניה היא אפוא אי־ההתאמה או ה“אָ־סימטריה” בין עָצמה פיזית לחולשה פוליטית. מכאן שמטרת־אב לאומית היא יישובה של דילמה זו ותרגום העצמה הפיזית, על ייחודה, למושגים של עָצמה מדינית, וזאת הן על־ידי בריתןת־אינטרסים מגוּונות, מלוא מידת הגמישות האפשרית, עם גורמים הבאים בחשבון, גם במזרח התיכון וגם בזירה הבינלאומית בכללותה, והן על־ידי חתירה נחושה לפירורה ולפריצתה של הקואליציה העוינת שסביבה בדרך המכוּונת להביא לשׂידוד־מערכות ושינוי־ערכים באיזור. ד“ר שארל מאלךּ, המנהיג והמדינאי הלבנוני הוותיק, נוהג להצביע על כך שעוד לפני כששים שנה לא היתה אף אחת מן המדינות הריבוניות במזרח התיכון של ימינו קיימת כצביונה הנוכחי. ממערב לסואץ היו מצרים וסודאן שטחי־חסות בריטיים ואילו ממזרח לו, עד למפרץ הפרסי ועד קצווי תימן, פרושׂ היה, משך 400 שנים רצופות, שלטונה של הממלכה העותומאנית. הסדרים מלאכותיים והסכמים שרירותיים מלאחר מלחמת־העולם הראשונה והשניה – בחלקם הגדול פרי יזמתם וביטוי כוחם של גורמי חוץ – אף לאחר שנתמסדו ונתמצקו והוסיפו חיוּת משל עצמם, לא גזירה היא שיעמדו על מכונם עד סוף כל הדורות. גורמים מקומיים מושרשים, שנמצאו מקופחים על־ידי אותם הסדרים והסכמים או בעקבותיהם, אובייקטיבית הריהם בעלי־ברית לכל המערער על ה”סטאטוס קוו" הנוכחי, שחוד־החנית שלו מכוּון – להלכה ולמעשה כאחד – נגד ייחודה ואחדותה של ארץ־ישראל ונגד עצם קיומה של מדינת ישראל. מדיניות ישראלית שקולה ותכליתית יכולה לסייע לגורמים אלה לממש את האינטרסים המיוחדים שלהם בצורות העשויות לשנות את משוואת־הכוחות באזורנו מיסודה ולצמצם את אי־ההתאמה בין משקלה הסגולי של ישראל למשקלה המדיני. צימצום המרחק בין להביהם של מספריים אלה – ביטוי גראפי למטרה לאומית מרכזית בחשיבותה – עשוי לפתח כוח־תאוצה פנימי משלו; הוא הדין גם בהגדלתו של הריחוק בין הלהבים, כפי שאנו חוזים מבשׂרנו, בעליל ובדי־כאֵב.

מזווית־הראייה של ארץ־ישראל, החבל הגיאופוליטי ה“אינטימי” שלה משׂתרע ממורדות הטאוּרוּס עד לסואץ ומן הים התיכון עד למפרץ הפרסי. מהלכיה המדיניים והצבאיים בתוך החבל הזה הם העשויים לחרוץ את גורלה לאורך־ימים. מערכת־היחסים בינה לבינו, על הגורמים ההטרוגניים המרובים המתרוצצים בתוכו, היא העשויה לגזור את דינה לגדוּלה ולאריכות־ימים או לניוון ולכליון חרוץ או הדרגתי. חבל זה חסר עדיין את הפוטנציאל האנושי, המשקי והטכנולוגי לניצול אופטימאלי של האפשרויות הספונות בו, כל־שכּן לפיתוחה של יכולת־הגנה אפקטיבית. אזלת־היד היחסית, מיעוט המשאבּים בהשוואה לשכנוֹת עתירות־נפט, סיכולן החוזר־ונשנה של מגמות איחוד וגיבוש – כל אלה עלולים להחריף דחפים ומניעים תוקפניים ולכוונם ביתר־שׂאת נגד ישראל ונגד שאר גורמים בעלי ייחוד או יתרון סגולי בתחום זה או אחר, בעיקר ב“גשר היבשתי” המוליך מגבול תורכיה עד גבול מצרים לאורך חופיו של היום התיכון – אך גם בהררי־הכורדים.

החבל הזה הוא בית־חייה של ישראל. הוא עלול גם להיות לה חבל־תלייה. ליכודו במסגרת מונוליתית כפויה, פן־ערבית, במסווה מארקסיסטי או בכל מסווה אחר, יהיה בבחינת צילצול־קבורתה. לטווח ארוך, מטרתה הלאומית היא בהכרח לא רק למנוע התגבשות עוינת בחבל הזה אלא גם לקדם גיבוש פלוראליסטי, נושא־קידמה־ופיתוח, שוחר־שלום; גיבוש שבו יותן לה למלא תפקיד פעיל, חלוצי ודינאמי. אם גם ייחוד־סגולתה הנוכחי של ישראל הוא מן הגורמים העיקריים המונעים ממנה את מימושן של מיני כמיהות ל“השתלבות” בחבל הזה, הרי לפחות כמה רכיבים ביחודה מַקנים לה כמדומה, לטווח הארוך, את מיטב הסיכויים למלא תפקיד מרכזי ב“שילובו” של זה.

ג כאשר עם מאבד את בטחונו־העצמי, הוא שמח לתת את ידיו באזיקים שימנעו אותן מרעד.

וולטר ליפמן

בארץ־ישראל שלאחר קמפ־דייויד, בעיצומן של שיחות־אוטונומיה ובשׂיאו של משבר מוסרי, חברתי, כלכלי וערכי, ודאי שדיבורים על מטרות לאומיות ארוכות־טווח חזקה עליהם שייראו לא רק בלתי־“אופנתיים” אלא גם בלתי־“רלבנטיים”, שלא לומר, בפשטות גמורה, אבסורדיים.

ואולם היא הנותנת.

דומה כי דווקה בזמנים של שפל ודמוראליזציה חייבים אנשים לנסות ולהתרומם מטיט־המדמנה ולִצפות אל מיתחמי־הקבע שבהוויות חברתם הלאומית. דווקה אז חשוב הוא שבעתיים שיימצאו לפחות כמה חוגים, או אף בודדים, אשר יסבו את שימת־הלב מעמק־עכוֹר של לבטי ההווה ועקוֹתיו החולפות של פתחי־התקוה החבויים בתלמים הנפתחים אל העתיד ואפקיו הרמים והרחבים, מבּאוּשי־הייאוש של יום־קטנוֹת אל שׂגב עלילות וגדוּלת יעדים. דווקה אז חייב כל המסוגל לכך לנסות ולהתעלות מעל אינטרסים חלקיים – מפלגתיים. כלכליים, כיתתיים או אישיים – ולהתבונן בבעיות מבחינתו של האינטרס הלאומי הכולל. דומה גם כי דווקה לעת כזאת יכול אדם לראות נכוחה את הזיקה העמוקה בין בעיות־פנים ומכשלות־מבּית לבין ניסוחם והערכתם של יעדים שהם מתחומה של מדיניות־חוץ, במובן זה או אחר.

כך, למשל, אולי אין כשעה הזאת שעה יפה להכרה כי מבנה חברתי־כלכלי מפורָר, מערכת שלטונית רפויה ומעורערת, מינהל נחשל, אנארכיה בתחום המוסר האזרחי ואוֹבסקוּראנטיזם בתחום החינוך הם קלקלות המפריעות לניהולה של מדיניות־חוץ אחראית, בלתי־תלויה, מאוזנת ומרחיקת־ראות.

הרי זו גם שעה יפה לתפוס בה כי מאמץ־התנערות לאומי אי־אפשר לו שיפַתח התייחסות נאותה אל המטרות הלאומיות בהיקפן הכולל אם לא יתבטא גם בשינוי־ערכים גמור מבית; שהוא מחייב בדיקה מחודשת של מושגי־אב מקובלים בכל תחומי החיים הלאומיים; שהוא מצריך בנייה מחודשת של חברה שוב לא תתחלק ל“חברים” מזה ול“נתינים” מזה אלא תמנה אזרחים בלבד, קנאים לזכויותיהם האזרחיות אך גם מדקדקים במשמעת אזרחית ובחובות־אזרח – חברה שלא תשאל עוד למוצאו האתני של אדם או לייחוסו האידיאולוגי אלא תשׂכּיל להציב תמרורים משותפים לכל הנמנים עמה; חברה לאומית כוללת, פתוחה, קולטנית, המשׂכּילה לקבוע סייגים הן למתנות שהיא מרעיפה על האזרח והן לדרישות שהיא מעמידה בפניו.

אולי גם אין כשעה העגומה הזאת שעה יפה לעמוד בה על החשיבות והדחיפות אשר בגיבושה התרבותי־הערכּי של האוכלוסיה ובחיזוק צביונו הלאומי של הבסיס הטריטוריאלי; בטיפוח יסודות השיתוף המייחד והייחוד המשתף בקרב כל הקבוצות השונות שבאוכלוסיה; בביצורו של משטר מדיני סמכותי תוך כדי פיתוחה של דמוקרטיה “השתתפותית” פעילה, רחבת־תשתית; ובדחיקתם יסודות צמצמניים, סתגרניים, “אאוּטיסטיים” מנקודת־יניקה וממוקדי־השפעה במערכות המימשל, החינוך והתרבות כמו גם מעֲמָדוֹת מועדפות שקנו להם בחיים הפוליטיים ובהווי הציבורי.

אף אלו – כך השעה הזאת מלמדת – מטרות לאומיות.

הוראס גרילי (1811־72) היה מן האישים המשפיעים ביותר על דעת־הקהל של ארה“ב בעשֹורים האמצעיים של המאה שעברה. בהיותו בן 23 יסד את השבועון “ניו־יורקר”, שעודנו כתב־עת רב־תפוצה, עתיר־יוקרה ומכניס־רווחים עד עצם היום הזה. שבע שנים לאחר־מכן הקים את היומון “טריביון” הניו־יורקי. שהתמיד בהופעתו עד לא מכּבר ובמשך שנים רבות היה שני לכוח ולהשפעה רק ל”ניו־יורק טיימס" לבדו. ב־1872 אף הציג האיש את מועמדותו לנשיאות ארצות־הברית, נכשל – ומת. היה זה לקח כבד־משמעות לכלל העורכים והפובליציסטים במשטרים דמוקרטיים. לא כולם התחשבו בהתראה די־הצורך, ולא תמיד נתנו דעתם עליה. ואכן, היו מהם שנענשו קשה על שהתעלמו ממנה, גם אם לא תמיד היה עונשם חמור כמו זה שנגזר על הוראס גרילי לפני 100 שנים ומעלה. כל זה, בעצם, בדרך־אגב. קרוב יותר לענייני הפעם הוא פולמוסו של גרילי עם מי שנעשה נשיא, אולי הגדול בכל נשיאיה של ארה“ב (בלי שיהיה מעורב קודם־לכן במיוחד בכתיבה בעתונים ובעריכתם), הוא אברהם לינקולן. בעצם המלחמה הכבדה בין מדינות־הצפון למדינות־הדרום נזהר לינקולן מאד, כידוע, שלא למתוח יתר על המידה את החבל ביחסים עם הדרום מן הבחינה המשפטית, המדינית והרגשית. גם כאשר חוקק הקונגרס חוקי־הפקעה (ב־1861 וב־1862) נמנע הנשיא והמפקד העליון של ה”איחוד" מלתת תוקף מלא לאותם סעיפים שהסמיכוהו להחרים את נכסיהם של מחזיקי־עבדים. וכאשר פנה אליו הוראס גרילי הנזכר למעלה, מעל דפי ה“ניו־יורק טריביון”, בקריאה לאכוף את החוקים הללו, השיב לו לינקולן ב־22 באוגוסט 1862 במלים מתונות, מאופקות ובהירות שאני, אילו בי היה הדבר תלוי, הייתי משנן אותן ( בין בעברית ובין בערבית), לאחר הצבעה על ההקשר המקביל במצב הישראלי הנוכחי, לכל תלמיד בית־ספר תיכון בארצי: מטרתי העליונה במאבק הזה היא הצלת האיחוד – ולא הצלת העבדות או מיגורה. אילו יכולתי להציל את האיחוד בלי לשחרר שום עבד, הייתי עושה זאת; ואילו יכולתי להציל אותו על־ידי שיחרור כל העבדים, הייתי עושה זאת; ואילו יכולתי להצילו על־ידי שאשחרר את קצתם ואניח האחרים לנפשם, גם זאת הייתי עושה. האם טעות בידי, קורא נעים, כשאני רואה אותך חוזר ומעביר עיניך על הציטוט הזה מדבריו של אברהם לינקולן וכמין ארשת של תמיהה עולה על פניך כאומר: “הקשר מקביל” כיצד? היכן ה“הקשר” ובמה ה“הקבלה”?

ה“הקשר”, אפתח ואגיד לך, אם אמנם על כך תמיהתך, הוא כלל מערכת־היחסים הבינלאומית מלאחר מלחמת־העולם השניה, שאחד מסימניה המובהקים והרי־הפורענות הוא חלוקתן של חטיבות טריטוריאליות שונות – מטעמים אימפריאליים ובין־אימפריאליים – והמאבק הכאוב המתלקח בעקבות כך לחידושה של אחדות טריטוריאלית. שהרי צא וחשוב: היכן געשו ונתחדשו בשלושים השנים האחרונות מלחמות שהעמידו בסכנה את שלום העולם כולו ועירערו שוב ושוב את יציבותם של משטרים קרובים ורחוקים אם לא בטריטוריות המשוסעות של הודו, הודו־סין, קוריאה, קונגו – וארץ־**ישראל?** ומשבר־ברלין, לרבות החומה הברלינית המסמלתו, משבר זה המתחדש מדי־פעם וחוזר ומאיים על יחסיהן של מעצמות־העל בנקודת־חיכוכן הקריטית ביותר, שמאז 1948 הוא מאיים מדי־פעם על שלום העולם כולו, מהו אם לא איתוּת מתמיד על סכנה הנובעת מחלוקתה של טריטוריה שאין בה הצידוק ההיסטורי והרגשי שהיה לה בשעתה מאפיל על האנומאליה ההרסנית שבּה?

וה“איחוד” של ארצות־הברית גופה, זו שהגיעה מאז ימי לינקולן למעמד המעצמה האדירה ביותר בעולם ועל אף הכל עודנה מחזיקה במעמדה זה, “איחוד” זה היכן היה עומד כיום אילו נכשל לינקולן במערכה על הצלתו ושמירתו? היכן היתה ארצות־הברית שרויה ומה צביון היה כיום לטריטוריה שבין ניו־יורק ללוס־אנג’לס אילו נשארה מחולקת בין מדינה “צפונית” למדינה “דרומית”, בין “האיחוד” ל“קונפדרציה”? הלא אין צורך במאמץ מופלג של כוח־הדמיון וכוח־ההיקש כדי לתפוס שבמקרה כזה היתה ההיסטוריה של כל צפון־אמריקה – וממילא של העולם כולו – משתנה מן הקצה אל הקצה: שני פלגיה של ארצות־הברית היו נקלעים ממלחמה אל מלחמה, הטריטוריה בכללותה היתה מאבדת מכוח־משיכתה למהגרים פוטנציאליים, ותנופת התעצמותה הדמוגראפית, הטכנולוגית והציביליזציונית היתה יורדת פלאים; ולא עוד אלא שמבחינה גיאופוליטית־עולמית היה נפער בה חלל ריק שמעצמות אירופיות (לרבות רוסיה האימפריאלית) לא היו מאחרות לבחוש בו ולנסות למלאו, תוך עירעור כל מראית־עין של מאזן־כוחותו וכל סיכוי ממשי לחידוש אחדותה האורגאנית של הטריטוריה.

והנה, אם עד כאן ליוויתני, אחי הקורא, ודאי מאליך תעמוד על ה“הקבלה” אל המצב הישראלי הנוכחי. מלחמת 1948 היתה, כמובן, פועל־יוצא מהחלטת־החלוקה של 1947 (שהיא עצמה השתלשלה מן ההפרדה בין שני עברי הירדן ב־1922). המלחמות שלאחריה היו, לעניות־דעתי, פועל־יוצא מן המחדל הגדול של 1948, אבי־אבות המחדלים שלאחריו, המחדל שבהשלמה עם שיסועה של הארץ ובאי־ניצול היכולת הצבאית של ישראל והקוניונקטורה הבינלאומית של הזמן ההוא להצבת גבולותיה של המדינה הצעירה על נהר הירדן (רוסיה של אז, זו של סטאלין, מולוטוב וגרומיקו, היתה ניצבת איתן מאחורי סיום כזה של המלחמה, ובמסיבות הזמן ההוא די היה בכך…). אף המאורעות שמאז נצחוננו המוחץ ביוני 1967 ועד עתה, לרבות מלחמת־אוקטובר ותוצאותיה, היו מתנהלים באפיק אחר אילו מלכתחילה עמדו לנו התבונה, עוז־ההחלטה ותוקף־ההכרה למצוֹת את המסקנות המדיניות והפסיכולוגיות מן הנצחון ולחדש באחת את אחדותה של הטריטוריה.

נדפס בירחון “בארץ־ישראל”, מאי 1976

אף עתה, לאחר שרשרת הפורענויות שבאה עלינו מאז אותו יום תענית־ודמים באוקטובר 1973, לא בחיזוקן הפראגמטי (וההכרחי כשלעצמו) של מערכות־מגן למצודתנו הנצורה טמונים שלומנו ובטחוננו והצלחתנו, לטווח הארוך, כי אם בעמידה העקרונית הנחושה על אחדותה של הטריטוריה, בהתייצבותנו – קבל־העם־פנימה וקבל־עולם־חוצה – כנושאיה ומגלמיה של האחדות הזאת.

אף עתה – כאשר מיום ליום כמו מתקיימים בנו דברים ממגילת־איכה הנכאה, כגון “קראתי למאהבי, המה רימוני” וכגון “ויצא מן בת־ציון כל הדרה, היו שׂריה כאיילים לא מצאו מרעה ויילכו בלא כוח לפני רודף” וכיוצא באלה – אף עתה נדחפים אנחנו, אולי לאָנסנו יותר מאשר לרצוננו, להכרה ששמירת אחדותה של הארץ היא בבחינת גזירת־גורל. גזירה היא על הארץ וכל־יושבי־בה. כלה היא ונחרצה. אין מנוס ואין מפלט.

אם לשיכנוע אנו צריכים, בא אש"ף ומשכנע אותנו בכך השכם והערב. ואם לתוספת שיכנוע אנו צריכים, באים “יום־האדמה” וספיחיו ומשכנעים אותנו עתה יום־יום ושעה־שעה.

אם לא נשכיל להבין, בשעה האחת־עשרה, כי אכן בהצלתו של ה“איחוד” הדברים אמורים, אם לא יעמוד בנו הכוח־להתרומם לגבהה של השעה האחת־עשרה הזאת ולהישען אל הקיר הזה של אחדות ארץ־ישראל, גם כשאנו נלחצים אל הקיר הזה, הרי לא תרחק העת ונימעך אל קיר אחדותה של פלשתין. כי אם יש לקח אחד ברור וחותך מתופעת המרי בקרב הערבים אזרחי ישראל הרי הוא זה: מי שבוחל במיליון דוברי־ערבית בהר־יהודה ובהר־אפרים ובשפלת־עזה ומתיירא לדור אתם בכפיפה אחת של שלטון עברי, ואינו יכול להסיק את המסקנות המתחייבות מן הכפיפה האחת הזאת, גזירה היא שלא יוכל לדור בכפיפה אחת גם עם חצי מיליון דוברי־ערבית שבהר־הגליל ובנגב ובירושלים־העיר ולעמוד בכל המתחייב מכך. ומי שמנפנף תמיד לעיני הראשונים בברירה של שלטון ערבי, בצורה זו או אחרת, ממילא הוא נותן את הברירה הזאת גם לאחרונים. ומכיון שכך, הרי ממילא הוא מקרב, במו־ידיו, את השעה בה תיכּפה עליו עצמו ה“ברירה” בין כפיפה אחת של שלטון עברי לכפיפה אחת של שלטון ערבי. כי ביסוד־היסודות, מתחת לכל הפילפולים והספקות והמאזוכיזמים, ומאחורי כל הטישטושים והעירפולים, ההכרעה היא פשוטה וחותכת. ואכזרית.

הנה על כן, קורא חביב, שוקד הייתי לחקוק על לוח לבו של כל תלמיד בית־ספר תיכון בארצי ( בין בעברית ובין בערבית), ולא על לוח־לבם של אלה בלבד, אותן מלים מתונות, מאופקות ובהירות שהשיב אברהם לינקולן להוראס גרילי באוגוסט 1862.

ולשם המחשה, הייתי מוסיף עליהן את הפאראפראזה הבאה: המטרה העליונה במאבק הזה היא שמירת אחדותה של הארץ – ולא שמירה על היישוב הערבי או סילוקו. אם נוכל לשמור על האחדות בלי להשאיר שום ערבי, נעשה זאת; ואם נוכל לשמור עליה על־ידי השארת כל הערבים, נעשה זאת; ואם נוכל לשמור עליה על־ידי שנשאיר את קצתם ונניח את האחרים לנפשם, גם זאת נעשה.

כשאני לעצמי נטועה בי מימים־ימימה תחושת הדמיון המהותי הקיים – עם כל ההבדלים המובנים־מאליהם בהקשר הגיאוגרפי וההיסטורי – בין תהליך צמיחתה של האומה האמריקאית לבין תהליך צמיחתה של ישראל; אם תרצו: בין החוויה האמריקאית לחוויה הישראלית, בין התהוותה והתעצמותה של הלאומיות האמריקאית ובין אלו של ישראל החדשה כחברה לאומית. הנה על כן דימיתי בנפשי ב־1949, למשל, כי אם נעתיק עצמנו במחשבתנו אל “13 המושבות” של 1785, למשל, נוכל ללמוד מכך לקח־להועיל במציאות שלנו. לכן גם נראֶה לי תמיד שאם ננסה להעמיד עצמנו, בפרספקטיבה היסטורית, על מקומה של ארצות־הברית בשלבים הראשונים לקיומה המדיני – נאמר: ברבע הראשון למאה הי"ט – הרי נוכל לקנות לנו השקפה נכוחה ומאוזנת יותר לפחות על כמה מן הבעיות העיקריות של קיומנו־אנו.

מתוך כך אף מוצא אני חומר רב כל־כך לזון הרגשה זו של קירבה ודמיון, שאותה אני נוטה להחשיב מאד מבחינת חינוכנו הלאומי, בעבודה מקיפה וחשובה כגון זו של יהושע אריאלי, הפרופיסור להיסטוריה אמריקאית באוניברסיטה העברית בירושלים, שהופיעה באחרונה בשני כרכים בהוצאת מוסד־ביאליק, בשם “המחשבה המדינית בארצות־הברית” (מקורות ותעודות / ערך והוסיף מבואות והערות: יהושע אריאלי).

מתוך שלל המקורות והתעודות שכונסו בשני הכרכים האלה והוגשו לקורא העברי, במידת הבקיאות ונקיון־הדעת המאפיינים את העורך, מזדקר במיוחד מסמך אחד אשר לו זיקה מפתיעה לקצת מן הפולמוסים המעסיקים את מחשבת הציבור בארץ־ישראל בשנתיים האחרונות. אינני סבור שאטיל דופי בפרופ' אריאלי אם אשער כי זיקה זו, בביטויה זה דווקה, סייעה לו להחליט בדבר הכללתו של המסמך. אני מתכוון כאן למובאות מתוך “איגרת אל הנרי קליי על סיפוחה של טקסאס לארצות־הברית” המופיעה בעמודים 11־24 של הכרך השני, ומחבּרה הוא ויליאם אלרי צ’אנינג.

ו.א. צ’אנינג (1780־1842), ילמד כל מי שלא ידע (ואנכי הבּוּר בכללם), היה המנהיג הדגול של התנועה האוּניטארית הליבראלית במחציתה הראשונה של המאה הי“ט בארה”ב, מקור השראתו של ההומאניזם הפרוטסטאנטי, שהפך את האינטילגנציה של ניו־אינגלנד למרכזה הרוחני והתרבותי של ארצות־הברית לפני מלחמת־האזרחים. הוא היה הוגה־דעות דתי ומנהיג רוחני רב־השפעה, ש“העמיד את תורת זכויות האדם ואת רעיון החירות והשוויון על עקרונות של כבוד־האדם”. ה“איגרת”, אנו מזכירים כאן, פורסמה בצורת קונטרס ב־1837, והפנייתה אל הנרי קליי, מדינאי מפורסם בארה"ב של הימים ההם, איש־קנטאקי, נועדה, לפי עדותו של המחבר, למשוך תשומת־לב, בייחוד במדינות טקסאס והמערב, שבהן גדולה היתה השפעתו של קליי.

נדפס ב“היום”, 4.1.1969

טקסאס, רחבת־הידיים שבכל המדינות של ארצות־הברית, נתקבלה רק ב־1845 כמדינה ה־28 של ה“איחוד”, וכמדינה שהעבדוּת מותרת בה. קדמה להצטרפות זו תקופה ארוכה למדי של תסיסה מלוּוה אלימות בשטח גופו ושל ויכוח מר ונוקב במדינות ה“איחוד” בכללן, שהפולמוס סביב העבדוּת הגביר את חומרתו. באשר לצד העבדוּת שבפולמוס זה היתה עמדתו של צ’אנינג עקיבה, מסקנית, בלתי־מתפשרת. אבל על רקע הדיונים האקטואליים בציבוריות העברית יש ענין מיוחד במניעים האחרים של התנגדותו להפקעתה של טקסאס מתחום ריבונותה של מקסיקו.

“הגיע הזמן”, קרא, "שנכבוש יצרנו…אחוזת־ארץ לנו שממדיה העצומים דיים לגידולם של דורות, והגיעה השעה שניעצר בדרך הקנין והכיבוש…תוספות קודמות בשטח היה להן צידוק בשל ההכרח למצוא מוצא לאוכלוסי הדרום והמערב. תירוץ שכזה אינו קיים בנידון כיבושה של טקסאס. אין אנו יכולים לספח אלינו שטח זה בלי להפגין ולחזק את השאיפה לעשות את ארצנו אימפריה…

“טקסאס”, הוסיף צ’אנינג והתריס, “היא מדינה שנכבשה בידי אזרחינו; וסיפוחה לבּרית שלנו יהיה תחילת כיבושים שאם לא תעצרם ולא תהדפם ההשגחה לא יפסקו עד שיגיעו אל מצר־דאריין (האיזור שמדרום־מזרח לתעלת־פאנאמה, הגובל ביבשת דרום־אמריקה. עד שם אכן משתרעת שליטתה האפקטיבית של ארה"ב בימינו – א.א.)… טקסאס היא פסיעה ראשונה בדרך למקסיקו”.

“האם דרך מלחמה היא דרך שיגשוגה של ארץ זו?” זעק ההוגה הדגול. “על־ידי שנגייס נגדנו את רגשות המוסר של העולם נכונן את כבודנו הלאומי?… אם יש ארץ המצוּוה ועומדת על השלום, הרי זו ארצנו. השלום הוא ראש עניינינו”. זאת ועוד אחרת: “סיפוחה של טקסאס יעורר בעיות ובחלוקות חוקתיות שאין ליישבן”. ולא אמר די עד שקם כביכול והיכּה על לוח־לבו וסיים: “כל כמה שאני מבקש בכל לבי למנוע את פירודן של המדינות האלו, ואף כי מאורע זה עשוי להכזיב את התקוות הקרובות ביותר ללב ארצי, אף־על־פי־כן נקל לי לקבלו עלי מאשר את קבלתה של טקסאס לתוך הקונפדרציה. סולד אני מסיאוב זה”. (הדגשת המעתיק – א.א.)

מזכיר לכם כמה דברים?

לי כן.

זה מזכיר לי גם, אגב, שלימים העמידה מדינה זו מתוכה פלוני ושמו מר לינדון ב. ג’ונסון, זה נשיאה האחרון של ארצות־הברית. ואילו ה“ברית” עצמה הגיעה מאז למנין 50 מדינות ב“איחוד”, לא 28. האם הוא, או יורש־כסאו, לא הזדמן אף להם להרהר בהקבלות הקונקרטיות המתבקשות בין כמה פרשיות בעבָרה של ארצם לכמה סוגיות מן ההווה של ארצנו־אנו?

נפתח באנטון שמאס. סופר, משורר ומתרגם דו־לשוני, עברי וערבי, בן 46. לא מכבר הופיע בהוצאת “עם עובד” רומן הבכורה שלו, “ערבסקות”, שעורר תגובה ערה בבקורת ובקהל־הקוראים. תרגום אנגלי של הספר קרוב להופיע בארצות־הברית ובאנגליה.

כאן אין כוונתי לנסות את ידי בהערכה ספרותית של הרומן. די לי שאעיר כי זו יצירה רבת־פנים, ברוכת־כשרון, ומצד הלשון והסגנון הריהי בבחינת יהלום רב־צלעות, עתיר־נגוהות, מלוטש לתפארה. לא הססתי לומר למחבר עצמו כי לדעתי משיב הוא ברומן הזה לכּתיבה העברית את הכּבוד שאבד לה, במידה רבה, בעשׂור האחרון, ככל שפשט בה הנוסח ה“זרוּק”, המרוּשל־לתיאבון, של מושכי־עט מעמידי־פנים, רמי־עיניים, רדודי־רגש, מתחכמים, צעקניים, ראוותניים. מה שעושה שמאס לספרות העברית אפשר להשוֹותו, למען האמת, למה שעשו לספרות הכתובה אנגלית במאה הזאת סופרים שלידתם בהודו או בפולין, באיי־הודו־המערבית או ברוסיה, כשם שאפשר להשוות זאת לתרומותם של יוצרים מן הפֵּריפריה התרבותית של צרפת – באפריקה הצפונית או המשוונית, במצרים, באיים האנטיליים, בלבנון, בבלגיה או ברומניה – לספרות הצרפתית של זמננו. בלעדי אלה היו הספרויות הללו עניות ומשמימות הרבה יותר מכפי שהן. “ערבסקות” הוא רומן אוטוביוגרפי ביסודו, אבל הוא שופך אלומות־אור מגרות ומחכּימות לכמה וכמה כיוונים. הואיל ומחבּרו הוא יליד כפר של נוצרים דוברי ערבית סמוך לגבולנו הצפוני, נמצא שהוא מציג לפנינו גם הוויה כפרית־שרשית ארצישראלית, שאף היא לא הוצגה ככה מעולם לעיניו המשתאות של הקורא העברי המצוי. ומאחר שכתב שמאס רומן עברי שעיקר מעייניו בהוויה שעד כה לא ניתן לה ביטוי בלתי־אמצעי ומשכנע כגון זה בספרותנו, נמצא שהוא מרחיב את תחומיה, ובהנף אחד – “חלוצי”, אם תרצו – הוא מאזרח בה, אפילו “מספח” אליה, את העולם שממנו ינק וצמח. באותו הנף גם תופס הוא את מקומו בתרבות העברית החדשה. לא כמי ש“תובע” מקום לעצמו אלא כמי שכובש אותו מכוח פעלו. כאזרח. לא כזר.

חדשים ושנים, כמדומה, ניהל אנטון שמאס ויכוח על דפי העתונות עם סופר עברי אחר, ותיק ומוכּר ממנו, הלא הוא אברהם ב. יהושע. היה זה ויכוח רעיוני, עקרוני, כמעט ואמרתי: קיומי. שמאס טען, בעיקרו של דבר, לזכותו שלו, או של שכּמותו, להימנות, על בסיס של שוויון, עם החברה הישראלית ותרבותה, כישראלים לא פחות, או אף יותר, מאברהם ב. יהושע, למשל. כנגדו טען יהושע – בלהט האפייני לו, ומתוך השקפה שאפשר לכנותה, לפחות לצורך הנוחות, “יוּדיאוֹצנטרית” – שחייבים שמאס ושכּמותו לראות עצמם, בראש־ובראשונה, “פלשתינים”; שעליהם לראות את עתידם ואת ייעודם במסגרת הלאומית של “מדינה פלשתינית בצד מדינת־ישראל”, לתת את נפשם ומאודם למאבק על הקמתה של זו, להועיד את חילם ואונם לה ולתרבותה; שבעצם ייטיבו לעשות עם יעתיקו משכּנם אליה. משעה שאכן תיבּנה ותיכּונן, כמובן, בעזרת השם יתברך, במהרה בימינו אמן. דומה שהמתנצחים עצמם עייפו זה זמן־זה ממריבתם. אבל בחוברת חדשה של “מאזניים”, ירחונה של אגודת הסופרים העברים בישראל, בא הסופר סמי מיכאל ומכניס ראשו בין ההרים האלה. הוא מנסה להאיר את הפלוגתה מזווית נסיון־חייו שלו, כיוצא ארץ־הנהריים, שבּנעוריו ביקש בלב ונפש להזדהות עם ארץ־מולדתו ועם ההווי התרבותי־חברתי שלה. אף כאן איני מתכוון להעריך את דבריו ואת עמדותיו לגופם. לצורך ענייני, די לי שאתלוש כאן משורותיו מעשה שהיה בסמי מיכאל גופו, שהיה מהלך לא מכבר בחוצות קאהיר והוליכוהו רגליו לכיכר המרכזית של הבירה המצרית, זו כיכר אל־תחריר ההומיה והסואנת, ולפתע נחרד לשמוע חבורה קולנית של בני־נוער המצווחים בעברית. חשש מיכאל, כמדומה, מפני התגרוּת שאחריתה מי ישוּרנה, וקרב אל הצעקנים הללו להסוֹתם. נתחוור לו שהללו כולם “ערבים ישראלים”.

מן האניקדוטה שלו עובר מיכאל למסקנות מרחיקות־לכת למדי. הוא מציג את הדילמה הכרוכה בתהליך השתלבותם של המוני אזרחים המוחזקים “ערבים” במסגרותיה השונות של החברה הישראלית. בין שהוא מחייב את התהליך כשלעצמו בין שהוא שוללו בין שהוא מסתייג ממנו, הריהו רואה אותו. ומכאן הוא מגיע לכלל תחזית שכמו שבעבר נאלץ המימסד הישראלי־ה“ציוני”־האשכנזי הוותיק להתמודד עם שילובה והטמעתה של “ישראל השניה” שקמה מגלי ההגירה, המזרחית בעיקרה, של השנים הראשונות למדינה, כך שני אלה כאחד צפויים להתמודדות מורכבת הרבה יותר עם בעיית שילובה של “ישראל השלישית”, זו הערבית, בת־הארץ.

הדגמה כרוניקלית שבאקראי לדילמה הזאת מצאתי בידיעה צדדית בעתוני ה־9 בספטמבר, שסיפרה, לא בלי קורת־רוח, כמדומה, על סיומו המוצלח של מאבק משפטי ממושך שניהל ימאי חיפאי נוצרי ותיק ומצטיין בצי־הסוחר הישראלי על זכותו לקבל דרגה של קצין. סייג קבוע הוא בתקנון של חברת צי“ם שעובדים ש”לא שירתו בצה“ל” אינם יכולים להתמנות קציני־ים, ואחת היא מה כישוריהם ומה התפקיד שהם ממלאים בפועל. בית־המשפט הישראלי הכריע לטובת העותר, מר ג’רייסי, שהוא ושכּמותו אינם נדרשים לשרת בצה“ל, ועל פי ה”נורמות" שנתגבשו במדינת־ישראל הרי למעשה אינם רשאים לשרת בו. סיפורו של מיכאל והידיעה שבעתון העלו בזכרוני שורה שלמה של מעשים מן ההווי המתקשרים לענין זה, והגיעו לאזני בשבועות האחרונים ממש. כך, למשל, זכרתי סיפורים על צעירים מן “השטחים המוחזקים” שבּבואם, כנתיני הממלכה הירדנית, ההאשמית, לבקר ברבת־עמון המעטירה, הרי כשהם מבלים שם במקומות פומביים בוחרים הם משום־מה, כדוגמת הללו שפגש סמי מיכאל בקאהיר, להתהדר בדיבור עברי ביניהם. זכרתי סיפורים על צעירים דרוזים השבים מן השירות הצבאי לכפריהם ושם הם מתלכדים לכעין “חברת־משנה” של ישראלים דוברי־עברית, על הליכותיהם ומושגיהם. ועל צעירים בדווים יוצאי־צבא בכפר הגליל, שגאוותם על מדי הצבא שבו הם משרתים, שבפועל הם נעשים מעין גורמי שיחבּור ישראליים תקיפים בסביבתם האנושית־התרבותית. זכרתי איך נמצאו צייר אחד דרוזי ואחד מוסלמי מייצגים את אמנות ישראל בביינאלה הבינלאומית האחרונה בוונציה. זכרתי גם מעשה שסיפר לי באלה הימים ידיד ירושלמי המשפץ עכשיו את דירתו. אחד המשפצים הוא פועל נוצרי מצפון הארץ המתגורר בבית־לחם־יהודה, והוא משתבח בדיבור העברי הרהוט שאותו קנה לא בזכות חינוכו (בבית־ספר של מיסיון למד) אלא במאמץ שקדני ומיזמתו שלו. בגאוה גם מספר הוא על שנים מאֶחיו שהתגיירו ונשאו להם נשים יהודיות, ואחד מהם אפילו משרת עכשו בצה"ל.

נדפס בירחון “ארץ־ישראל”, אוקטובר 1986

האם כל הפּכּים הקטנים האלה הם זוּטות של מה־בכך, טפלות ותפלות, “קוריוזים” משעשעים, או אף מרגיזים, אבל חסרי כל ערך נוכח ה“סיכסוך” התהומי, חסרי כל משמעות נוכח הכרעות “היסטוריות” המתחייבות ממנו? ושמא בכל־זאת יש בהם משהו? שמא מעידים הם, חרף אָפיים ה“שולי” לכאורה, על איזה תהליך הרה־עתידות, הרה־תוצאות, חורץ־גורלות – תהליך של מזיגה חברתית־תרבותית המתרקם בארצנו בצינעה, כמו במחתרת, בצד גילויים בולטים ומובלטים לאין שיעור יותר של קיטוב והקצנה, שיסוי ומרי, בצל חומות וחציצות מגביהות־והולכות של הפרד וניכּור?

שמא אין כל אלה כי אם קצה ראשו של קרחון השט ומתעצם במעמקי ים רוגש וסופו משַנה תכלית־שינוי את נתוני־היסוד של המציאות הישראלית, את צביונה ומגמותיה?

כיום הרי זו, כמובן, מציאות קשוחה של איבה הדדית, טרור רצחני ותגובות־שרשרת הבאות בעקבותיו כבוא לילה בעקב יום. אם נוסיף על כך את הפוליטיזציה, המיתולוגיזציה וה“אידיאולוגיזציה” המופלגות, המציינות יותר ויותר את עמדות הצדדים ב“סיכסוך”, ממילא יסתבר לנו שנטייתו הטבעית של אדם מן השורה היא להגיב על “פכים קטנים” כגון אלה שנמנו למעלה בביטול או בחשדנות, או אף בריתחה ובזעם קנאי. תגובות מן הסוג האחרון דווקה הן גם הצפויות יותר – מטבע הדברים, מטבע התקשורת המודרנית, ומטבעו של משטר־המפלגות הקואליציוני – להגיע אל רשות־הרבים ואל הכותרות. גם להשפיע, כמובן, על הלכי־רוחם ועמדותיהם של הבריות, על התייחסותם לתהליכים של מיזוג והתבוללות בין יושבי הארץ. ועוד יש להוסיף לכאן את המנטאליות היהודית ה“קלאסית”, זה סבל־הירושה הרובץ לעייפה על הצמיחה החדשה, האוטונומית, העברית, בארץ הזאת. מעצם מהותה הרי זו מנטאליוּת של גיטו, של סתגרנות למודת נסיון־דורות טראוּמאטי, של “עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב”. מעצם מהותה אֲמוּנה היא על פחד מפני התבוללות, ובהתגלמותה המדינית־הרעיונית המודרנית הלא קמה כיריבתה, צרתה וחלוּפתה של ההתבוללות במחנה היהודים. ממילא גם תועבה הוא לה רעיון ספיגתם והטמעתם של ציבורים שלא מ“זרע ישראל” ולא “מבני־ברית” (להבדיל מיחידים, “גרי־צדק” או גרים סתם). זו המנטאליות המונחלת, בכל הדרכים והאמצעים שאפר להעלותם על הדעת, לישראלי מן השורה, כצעיר כזקן, כחייל כאזרח. ההתייחסות לתהליכים “סטיכיים” של בילול ומיזוג והיתוך אוכלוסים שונים במוצא וברקע בחברה הישראלית על מסגרותיה התרבותיות והמוסדיות השונות – לפחות כאחת האפשרויות לפתרון חיובי לסכסוך היסטורי ממאיר – עתידה, ככל הנראה, להיות בבחינת פרשת־מים, פרשת־דרכים ומבחן מכריע בדרך לקביעת גורלה של ארץ־ישראל. אולי גם לקביעת גורלו של האיזור כולו, לאורך ימים ושנים. ההיסטוריה האנושית ספק אם היא יודעת התהווּת לאומית־תרבותית שאין עמה תהליכי בילול ומזיגה והאחדה של יסודות היטרוגניים, אף מנוגדים וצוררים זה לזה. כך הוא לא רק בעולם החדש ובארצות ההגירה ההמונית בדורות האחרונים. ישראל עצמה היא בבחינת דוגמה לכך, במובן ידוע, ולא דוגמה בלתי־מוצלחת דווקה. הרחבתה של נוסחת “מיזוג העדות” או “קיבוץ הגלויות” להיותה מקפת גם ציבורי־אדם שאין מוצאם יהודי, בפרט אם הם בני הארץ והאיזור, מסתמנת יותר ויותר כנתיב שהוא לא רק רצוי ומומלץ אלא גם הכרחי ומחויב־המציאות.

מציאות זו מתווה לפנינו גם דרך המיזוג וההתבוללות כנתיב של גאולה. גאולה גם ממנטאליוּת הגיטו בכללותו.