ששת ימי המעשה בחודש יוני 1967 הפכו את ישראל, או את מדינת־ישראל, לארץ־ישראל, והפעם ארץ־ישראל לא כשטח מנדאטורי ולא בהוראה של “פלשתינה (א"ע)” נוסח כובש זר אלא כשטח ריבונותו של הלאום המתהווה ומתעצם בארץ הזאת. על־דרך הסמל והממש כאחד הקנתה המלחמה למדינה זו את ממד ה“ארץ”. בדומה לכך הקנתה המלחמה, בסיוע הלחץ האטמוספרי האדיר של שבועות המיתח והתכונה שקדמו לה, אופי של אומה לאוכלוסיה הישראלית – שקודם־לכן נראתה כה נטולת חוט־שדרה, חסרת־מצפן ורעוּעת־זהוֹּת. משום כך, בעצם, יאה היה לה למלחמה הזאת שם כ“מלחמת־המולדת” ולא השם המקובל, הטכני־הקולנועי כביכול, “מלחמת־ששת־הימים”.

אין אלה סתם דיקדוקי סימנטיקה ומדרשי־שמות. הרי אלה דברים שהם מאָשיוֹתיה של מחשבת חברה ואומה ומאָשיוֹת ראייתן־העצמית, דברים אשר חשיבות ראשונה־במעלה נודעת להם, בין לטוב ובין לרע, בין כביטוי ובבוּאה ובין כמוקדי־הקרנה־והנחיה, לגבי התנהגותה ועשׂיותיה של אותה חברה, של אותה אומה. לכן אפילו יאים עיונים אלה, כמדומה, לפתוח בהם דיון במה שלאחר המלחמה, במה שמחייב ממנה, שמתבקש ממנה.

על מעשה מדיני וכל דיבור מדיני מתלווה אליהם, הן לחיוב והן לשלילה – כהתלווֹת החבל אל הדלי, או הצל אל הגוף – משמעות רעיונית־חינוכית, מיעוטה כלפי־חוץ ורובּה, בדרך־כלל, כלפי פנים. כאשר קבע, אפוא, מי שקבע את השם “מלחמת־ששת־הימים” כשם הישראלי הרשמי למלחמת יוני 1967 הרי בחר – קרוב לוודאי: ביודעים – בהתחמקות מן התוכן הרעיוני, הרגשי והמדיני של המלחמה הזאת ומן ההתמודדות עם מסקנותיה הרעיוניות, הרגשיות והמדיניות. לשון אחר: היה זה ביטוי לנטייתה של ישראל ה“קטנה”, והמנצחת, להתחמק מגדוּלה כפוּיה־כביכול – וניצחת.

מנגנון־ההתחמקות הזה הוא עצמו פועל־יוצא מצירוף של מערכת מוסדית מושרשת־היטב, אינרציה מחשבתית־אידיאולוגית, אינטרסים משוריינים ורפלקסים מותנים, אישיים וקיבוציים כאחד. הוא משקף אפוא מציאוּת קיימת ובת־תוקף. לטוּב־המזל אין זו אלא חלק מן המציאוּת הכוללת – הישראלית, הארצישראלית, האזורית, הבינלאומית. ועל שיעור כוחה של המציאות הזאת הכוללת, ועל היקף ספונותיה מבּחינתנו, יכולנו ללמוד מן המסיבות שהצעידו אותנו למלחמה כמו גם ממהלכה ומספיחיה, מיוני ועד הנה. הרי זה רגע־של־אמת, שעם כל קיצורו היחסי הוא מאיר נאמנה – נגדה־נא לעיני קרובים ורחוקים – כוחות ומערכיהם, כוחות ונפחיהם, כוחות ומשקלם. בחומר כמו גם ברוח.

אכן, הדראמה של המלחמה – על ה“פרולוג” שלה, ועל ה“אפילוג” שלה, שיום־יום עודו נכתב והולך, מוצג והולך – המחישה בעליל את טיבה והיקפה של הבימה, את טיבן של הנפשות־הפועלות, את טיבם של אבזרי התפאורה, הפעלוּלים וכיוצא באלה. הנה על כן דין הוא, כמדומה, שיהיה ברור לכולנו במה הדברים אמורים מעתה והלאה. אמורים הם בעתידו של המזרח התיכון בכלל, ובעתיד ה“לבאנט” שלנו בפרט. לא חופש־שיט במצרי־טיראן, לא פתרון בעיית הפליטים, לא חופש הגישה למקומות הקדושים, ואפילו לא ענין “זכות קיומה” של ישראל או זכות־ההגדרה־העצמית של “העם הפלשתינאי” הם המוטלים עתה בכּף – כפי שהעידו באחרונה אישים כשׂר־ההסברה הדמשקאי או כדוברו של גמאל עבד אל־נאצר, וכפי שברור היטב, מן־הסתם, לכל פקיד בינוני בכל משרד־חוץ המכבד את עצמו.

בעקבות “התוקפנות הישראית” מחודש יוני ניצב עכשו ארץ־ישראל כגורם־הכוח המקומי החזק ביותר בכל מה שקרוי “המזרח הערבי” – מקצויי מארוקו ועד למפרץ הפרסי – וכגורם־הכוח המקומי היחיד־למעשה בלבאנט, כלומר בין תעלת־סואץ להרי־הטאורוס, בין הים התיכון לרמות כורדיסתן. זוהי מציאות שהיתה קיימת בכוח, כמובן, גם לפני יוני. מעתה היא קיימת בפועל, כעובדה בינלאומית ממדרגה ראשונה; כעובדה מהפכנית, שמבּחינה היסטורית אולי יתברר ברבות הימים כי אינה נופלת הרבה בחשיבותה מנצחונם של היוונים (מעטים מול רבים) על הפרסים בסאלאמיס, או מנצחונם של האנגלים (מעטים מול רבים) על הארמאדה הספרדית, או מנצחון היפאנים בקרב־צושימה ב־1904.

נדפס, במסגרת משאל על הנושא “מה אחרי המלחמה?”, ברבעון “קשת”, חוברת ל"ח, חורף 1968

להבנת רקעה של המלחמה ולקחו של הנצחון יש לזכור כמה נתוני־יסוד בגיאופוליטיקה ובהיסטוריה של זירת ההתרחשות. מן הבחינה הגיאופוליטית המזרח התיכון הוא חבל־עולם דליל־אוכלוסים בעיקרו, שחוּן ואם גם עתיר־אוצרות, מדולדל מכּוחותיו הפנימיים, הטֵרוֹגני ומסוכסך חרף הגורמים המאחדים מצד הדת, הלשון, האקלים וכו'. ישראל, ובמיוחד ארץ־ישראל, בהיקפה הנוכחי, שוכנת בטבּורו הגיאופוליטי של החבל כולו, ובידה יתרון יחסי עצום מצד "קווי התחבורה הפנימיים " שלה, התקדמותה הטכנולוגית, המבנה החברתי־התרבותי והליכוד הפנימי. מן הבחינה ההיסטורית הרי זה חבל אשר, בהיקפו הרחב, לא ידע שלטון עצמאי־מקומי משך תקופות ארוכות מאד בתולדותיו, ובהיקפו המצומצם יותר, בלבאנט, נתון היה למעשה ב־2,500 שנה כמעט בלי הפסק – מאז הכיבוש הפרסי, ואפילו קודם לכן – לשליטתם של כוחות־חוץ בלבד, ומתוך כך השתרשו בו במידה מכרעת דפוסים של ארגון, התנהגות, אֶתוס ומנטאליוּת שעם כל ההשראה שאפשר אולי להפיק מהם במצבים מסוימים הריהם אנטי־מדיניים, אנטי לאומיים, ואפילו אנטי־חברתיים. על רקעו של הלבאנט, לפחות, מצטיירת ישראל כחטיבה יחידה למעשה המגלמת זהות לאוּמית־מדינית־טריטוריאלית, שחרף כל המיגבלות והעכּבות והאטאוויזמים שבּהרכבה היא הדבר הקרוב ביותר באיזור לחברה לאומית־מערבית חילונית ופתוחה.

ייחודה המהותי של ישראל באזורה, יתרונה הסגולי, עדיפותה הצבאית והאסטרטגית – כל אלה כופים מסקנות וכופים אחריות והם הכיסוי הממשי לאמירה שישראל היא מדינה ה“נדונה לגדוּלה”. לפיכך שׂוּמה עליה לשקוד על טיפוח אותם גורמים וסגולות בתוכה שיכשירוה למלא תפקיד של אבן־שואבת, מגדל־עוז ומנוף־קידום לאוכלוסיות שתוך גבולותיה הנוכחיים ומעבר להם. ושׂוּּמה עליה לפתח מדיניות, תפיסה מדינית ויזמה מדינית, לא רק כלפי ה“שטחים” או כלפי התאגדות זו או אחרת בתוכם אלא, בעיקר, כלפי האיזור בכללו. במסגרת זו שומה עליה, למשל, לשקוד על פתרון לבעיית הפליטים, ועל הניצול הפוליטי של פתרונה, כדרך ששקדו אחרים משך שנים על הנצחת הבעיה, ועל הניצול הפוליטי של הנצחתה. ועל הכל שומה עליה לפעול כקאטאליזטור לארגון־מחודש של המזרח התיכון כולו כמזרח־של־מולדת, כלומר כאנטיתיזה ל“מזרח ערבי”; קאטאליזטור להקמת מעין ארצות־הברית של הלבאנט, מזה, ולהתארגנויות חבליות, אנכיות, בחטיבות האורגאניות השונות של המזרח התיכון בכללו, מזה (המפרץ פרסי, ים־סוף, אגן הנילוס, המגרבּ וכיו"ב).

בוויכוח שחלקים מסוימים בציבוריות העברית שטופים בו לתיאבון מאז יוני מתקבל לעתים הרושם כאילו כל הישגיה של ישראל במלחמה ולאחריה הם איזה עורב פורח, טעות אופטית, קנין־שאינו־קנין, נשר מרחף בשמיים, וחובה כביכול להעדיף עליו “ציפור ביד” בדמותם של סיכויי־שלום – שלום עם איזה עסקן מבוהל ברמאללה, או עם איזה מלך אביון ברבת־עמון, או עם איזה רודן כושל בקאהיר. דומה כי קרובים יותר נהיה אל האמת אם נגרוס כי הקנין אשר נחלנו לנו הוא נשר ביד; וכי אם אך תעמוד בנו הרוח לפעול מתוך ההכרה הזאת, בבטחון־עצמי וברוחב־הראייה, לנהוג מנהג בעלוּת, מנהג אדנוּת, נוכל להביא לנו, בעתיד אשר לא ירחק־חוק יותר מדי, את רוב הציפורים אשר נאַווה לנו בשמי־השמיים.