הוראס גרילי (1811־72) היה מן האישים המשפיעים ביותר על דעת־הקהל של ארה“ב בעשֹורים האמצעיים של המאה שעברה. בהיותו בן 23 יסד את השבועון “ניו־יורקר”, שעודנו כתב־עת רב־תפוצה, עתיר־יוקרה ומכניס־רווחים עד עצם היום הזה. שבע שנים לאחר־מכן הקים את היומון “טריביון” הניו־יורקי. שהתמיד בהופעתו עד לא מכּבר ובמשך שנים רבות היה שני לכוח ולהשפעה רק ל”ניו־יורק טיימס" לבדו. ב־1872 אף הציג האיש את מועמדותו לנשיאות ארצות־הברית, נכשל – ומת. היה זה לקח כבד־משמעות לכלל העורכים והפובליציסטים במשטרים דמוקרטיים. לא כולם התחשבו בהתראה די־הצורך, ולא תמיד נתנו דעתם עליה. ואכן, היו מהם שנענשו קשה על שהתעלמו ממנה, גם אם לא תמיד היה עונשם חמור כמו זה שנגזר על הוראס גרילי לפני 100 שנים ומעלה. כל זה, בעצם, בדרך־אגב. קרוב יותר לענייני הפעם הוא פולמוסו של גרילי עם מי שנעשה נשיא, אולי הגדול בכל נשיאיה של ארה“ב (בלי שיהיה מעורב קודם־לכן במיוחד בכתיבה בעתונים ובעריכתם), הוא אברהם לינקולן. בעצם המלחמה הכבדה בין מדינות־הצפון למדינות־הדרום נזהר לינקולן מאד, כידוע, שלא למתוח יתר על המידה את החבל ביחסים עם הדרום מן הבחינה המשפטית, המדינית והרגשית. גם כאשר חוקק הקונגרס חוקי־הפקעה (ב־1861 וב־1862) נמנע הנשיא והמפקד העליון של ה”איחוד" מלתת תוקף מלא לאותם סעיפים שהסמיכוהו להחרים את נכסיהם של מחזיקי־עבדים. וכאשר פנה אליו הוראס גרילי הנזכר למעלה, מעל דפי ה“ניו־יורק טריביון”, בקריאה לאכוף את החוקים הללו, השיב לו לינקולן ב־22 באוגוסט 1862 במלים מתונות, מאופקות ובהירות שאני, אילו בי היה הדבר תלוי, הייתי משנן אותן ( בין בעברית ובין בערבית), לאחר הצבעה על ההקשר המקביל במצב הישראלי הנוכחי, לכל תלמיד בית־ספר תיכון בארצי: מטרתי העליונה במאבק הזה היא הצלת האיחוד – ולא הצלת העבדות או מיגורה. אילו יכולתי להציל את האיחוד בלי לשחרר שום עבד, הייתי עושה זאת; ואילו יכולתי להציל אותו על־ידי שיחרור כל העבדים, הייתי עושה זאת; ואילו יכולתי להצילו על־ידי שאשחרר את קצתם ואניח האחרים לנפשם, גם זאת הייתי עושה. האם טעות בידי, קורא נעים, כשאני רואה אותך חוזר ומעביר עיניך על הציטוט הזה מדבריו של אברהם לינקולן וכמין ארשת של תמיהה עולה על פניך כאומר: “הקשר מקביל” כיצד? היכן ה“הקשר” ובמה ה“הקבלה”?

ה“הקשר”, אפתח ואגיד לך, אם אמנם על כך תמיהתך, הוא כלל מערכת־היחסים הבינלאומית מלאחר מלחמת־העולם השניה, שאחד מסימניה המובהקים והרי־הפורענות הוא חלוקתן של חטיבות טריטוריאליות שונות – מטעמים אימפריאליים ובין־אימפריאליים – והמאבק הכאוב המתלקח בעקבות כך לחידושה של אחדות טריטוריאלית. שהרי צא וחשוב: היכן געשו ונתחדשו בשלושים השנים האחרונות מלחמות שהעמידו בסכנה את שלום העולם כולו ועירערו שוב ושוב את יציבותם של משטרים קרובים ורחוקים אם לא בטריטוריות המשוסעות של הודו, הודו־סין, קוריאה, קונגו – וארץ־**ישראל?** ומשבר־ברלין, לרבות החומה הברלינית המסמלתו, משבר זה המתחדש מדי־פעם וחוזר ומאיים על יחסיהן של מעצמות־העל בנקודת־חיכוכן הקריטית ביותר, שמאז 1948 הוא מאיים מדי־פעם על שלום העולם כולו, מהו אם לא איתוּת מתמיד על סכנה הנובעת מחלוקתה של טריטוריה שאין בה הצידוק ההיסטורי והרגשי שהיה לה בשעתה מאפיל על האנומאליה ההרסנית שבּה?

וה“איחוד” של ארצות־הברית גופה, זו שהגיעה מאז ימי לינקולן למעמד המעצמה האדירה ביותר בעולם ועל אף הכל עודנה מחזיקה במעמדה זה, “איחוד” זה היכן היה עומד כיום אילו נכשל לינקולן במערכה על הצלתו ושמירתו? היכן היתה ארצות־הברית שרויה ומה צביון היה כיום לטריטוריה שבין ניו־יורק ללוס־אנג’לס אילו נשארה מחולקת בין מדינה “צפונית” למדינה “דרומית”, בין “האיחוד” ל“קונפדרציה”? הלא אין צורך במאמץ מופלג של כוח־הדמיון וכוח־ההיקש כדי לתפוס שבמקרה כזה היתה ההיסטוריה של כל צפון־אמריקה – וממילא של העולם כולו – משתנה מן הקצה אל הקצה: שני פלגיה של ארצות־הברית היו נקלעים ממלחמה אל מלחמה, הטריטוריה בכללותה היתה מאבדת מכוח־משיכתה למהגרים פוטנציאליים, ותנופת התעצמותה הדמוגראפית, הטכנולוגית והציביליזציונית היתה יורדת פלאים; ולא עוד אלא שמבחינה גיאופוליטית־עולמית היה נפער בה חלל ריק שמעצמות אירופיות (לרבות רוסיה האימפריאלית) לא היו מאחרות לבחוש בו ולנסות למלאו, תוך עירעור כל מראית־עין של מאזן־כוחותו וכל סיכוי ממשי לחידוש אחדותה האורגאנית של הטריטוריה.

והנה, אם עד כאן ליוויתני, אחי הקורא, ודאי מאליך תעמוד על ה“הקבלה” אל המצב הישראלי הנוכחי. מלחמת 1948 היתה, כמובן, פועל־יוצא מהחלטת־החלוקה של 1947 (שהיא עצמה השתלשלה מן ההפרדה בין שני עברי הירדן ב־1922). המלחמות שלאחריה היו, לעניות־דעתי, פועל־יוצא מן המחדל הגדול של 1948, אבי־אבות המחדלים שלאחריו, המחדל שבהשלמה עם שיסועה של הארץ ובאי־ניצול היכולת הצבאית של ישראל והקוניונקטורה הבינלאומית של הזמן ההוא להצבת גבולותיה של המדינה הצעירה על נהר הירדן (רוסיה של אז, זו של סטאלין, מולוטוב וגרומיקו, היתה ניצבת איתן מאחורי סיום כזה של המלחמה, ובמסיבות הזמן ההוא די היה בכך…). אף המאורעות שמאז נצחוננו המוחץ ביוני 1967 ועד עתה, לרבות מלחמת־אוקטובר ותוצאותיה, היו מתנהלים באפיק אחר אילו מלכתחילה עמדו לנו התבונה, עוז־ההחלטה ותוקף־ההכרה למצוֹת את המסקנות המדיניות והפסיכולוגיות מן הנצחון ולחדש באחת את אחדותה של הטריטוריה.

נדפס בירחון “בארץ־ישראל”, מאי 1976

אף עתה, לאחר שרשרת הפורענויות שבאה עלינו מאז אותו יום תענית־ודמים באוקטובר 1973, לא בחיזוקן הפראגמטי (וההכרחי כשלעצמו) של מערכות־מגן למצודתנו הנצורה טמונים שלומנו ובטחוננו והצלחתנו, לטווח הארוך, כי אם בעמידה העקרונית הנחושה על אחדותה של הטריטוריה, בהתייצבותנו – קבל־העם־פנימה וקבל־עולם־חוצה – כנושאיה ומגלמיה של האחדות הזאת.

אף עתה – כאשר מיום ליום כמו מתקיימים בנו דברים ממגילת־איכה הנכאה, כגון “קראתי למאהבי, המה רימוני” וכגון “ויצא מן בת־ציון כל הדרה, היו שׂריה כאיילים לא מצאו מרעה ויילכו בלא כוח לפני רודף” וכיוצא באלה – אף עתה נדחפים אנחנו, אולי לאָנסנו יותר מאשר לרצוננו, להכרה ששמירת אחדותה של הארץ היא בבחינת גזירת־גורל. גזירה היא על הארץ וכל־יושבי־בה. כלה היא ונחרצה. אין מנוס ואין מפלט.

אם לשיכנוע אנו צריכים, בא אש"ף ומשכנע אותנו בכך השכם והערב. ואם לתוספת שיכנוע אנו צריכים, באים “יום־האדמה” וספיחיו ומשכנעים אותנו עתה יום־יום ושעה־שעה.

אם לא נשכיל להבין, בשעה האחת־עשרה, כי אכן בהצלתו של ה“איחוד” הדברים אמורים, אם לא יעמוד בנו הכוח־להתרומם לגבהה של השעה האחת־עשרה הזאת ולהישען אל הקיר הזה של אחדות ארץ־ישראל, גם כשאנו נלחצים אל הקיר הזה, הרי לא תרחק העת ונימעך אל קיר אחדותה של פלשתין. כי אם יש לקח אחד ברור וחותך מתופעת המרי בקרב הערבים אזרחי ישראל הרי הוא זה: מי שבוחל במיליון דוברי־ערבית בהר־יהודה ובהר־אפרים ובשפלת־עזה ומתיירא לדור אתם בכפיפה אחת של שלטון עברי, ואינו יכול להסיק את המסקנות המתחייבות מן הכפיפה האחת הזאת, גזירה היא שלא יוכל לדור בכפיפה אחת גם עם חצי מיליון דוברי־ערבית שבהר־הגליל ובנגב ובירושלים־העיר ולעמוד בכל המתחייב מכך. ומי שמנפנף תמיד לעיני הראשונים בברירה של שלטון ערבי, בצורה זו או אחרת, ממילא הוא נותן את הברירה הזאת גם לאחרונים. ומכיון שכך, הרי ממילא הוא מקרב, במו־ידיו, את השעה בה תיכּפה עליו עצמו ה“ברירה” בין כפיפה אחת של שלטון עברי לכפיפה אחת של שלטון ערבי. כי ביסוד־היסודות, מתחת לכל הפילפולים והספקות והמאזוכיזמים, ומאחורי כל הטישטושים והעירפולים, ההכרעה היא פשוטה וחותכת. ואכזרית.

הנה על כן, קורא חביב, שוקד הייתי לחקוק על לוח לבו של כל תלמיד בית־ספר תיכון בארצי ( בין בעברית ובין בערבית), ולא על לוח־לבם של אלה בלבד, אותן מלים מתונות, מאופקות ובהירות שהשיב אברהם לינקולן להוראס גרילי באוגוסט 1862.

ולשם המחשה, הייתי מוסיף עליהן את הפאראפראזה הבאה: המטרה העליונה במאבק הזה היא שמירת אחדותה של הארץ – ולא שמירה על היישוב הערבי או סילוקו. אם נוכל לשמור על האחדות בלי להשאיר שום ערבי, נעשה זאת; ואם נוכל לשמור עליה על־ידי השארת כל הערבים, נעשה זאת; ואם נוכל לשמור עליה על־ידי שנשאיר את קצתם ונניח את האחרים לנפשם, גם זאת נעשה.