א. אנשים נלחמים ומפסידים במערכה, והדבר אשר לשמו נלחמו קם ונהיה למרות מפלתם, וכבואו והנה לא הוא שעלה במחשבתם, ואחרים צריכים להילחם, בשינויי־שם, על מה שעלה במחשבתם.

ויליאם מוריס    🔗

העיסוק ב“מטרות לאומיות” ודאי שאיננו מן האופנה בזמן הזה. לא בחברה הישראלית וגם לא בחברות אחרות הנמנות – אם לא מבחינה גיאוגרפית הרי לפחות מבחינת האוריינטציה המדינית או היומרה התרבותית־הערכּית – עם מה־שקרוי העולם המערבי. הוא הדין במושגים אחרים שמתחום ההוויה הלאומית וערכיה. הוא הדין במושג הלאום גופו.

אף־על־פי־כן ניתנת האמת להיאמר שכּל המבקש לתת דעתו על הוויה לאומית, הכרה לאומית, אינטרסים לאומיים אינו נדון לחוש עצמו, אף בצוק העתים האלו, בודד כל־כך במועדיו. מכלול המושגים האלה יש לו אקטואליוּת חריפה ביותר בקרב שלושה־רבעים מן האנושות של ימינו, בכל אותן חברות־אדם שהמערב הנאור מכליל אותן, מתוך אדיבוּת ולשם נוחוּת, בתואר “מתפתחות” או “תת־מתועשׂוֹת” – תואר המקיף, לא בלי הצדקה, גם חברות בעלות משטרים קומוניסטיים, הן צהובות והן לבנות. אפילו אינטלקטואלים מערביים ליבראליים אינם רואים עצמם פטורים מן הצורך, או מן החובה, לכרות אוזן לציפצופיהם של יצרים, חישובים ומאוויים לאומיים משעה שהם בוקעים מקוּבּה או מווייטנאם, מגדות הנילוס או הגאנגאס, מן הסאוואנות של אפריקה או מן הפּאמפּאס של דרום־אמריקה; מכל־שכּן כשהם מתנסרים ועולים ממרחביהן של שתי האימפריות האדומות, הצהובות זו לזו: הרוסית והסינית.

על־כל פנים, מי שמקובל עליו כי לאום, או ממלכה, או שבט, או כל דפוס ארגוני אחר המבטא את עיגונו הקיבוצי של האדם בזמן ובמרחב, יש להם תוקף מהותי ומחייב הנעלה על ניסוחים אידיאולוגיים ועל גחמותיה של אופנה, ממילא יהיה העיסוק במטרות קיבוציות של לאום או ממלכה או שבט – להלכה ולמעשה – מקובּל עליו כצורך שהוא לא רק לגיטימי אלא גם חיוני במידה שאין למעלה ממנה. וכדי לסבּר את האוזן, ראוי להוסיף כאן כי אף אומות המערב הנאור ואנין־הדעת אינן פוטרות עצמן כליל מחובת בירורן וניסוחן וגישומן של מטרות לאומיות. אדרבה, עבודה זו מתנהלת בהן באורח ממוסד ומשוכלל וממוחשב ביותר, אם גם בריחוק משאונם־והמונם של כלי־התקשורת ובמנותק מכל גישה ערכית־רעיונית מוצהרת. היא מתנהלת בחביונן של לשכות נשיאותיות, באגפי־מַטה מיוחדים לדבר, במרכזים למחקרים אסטרטגיים ובמוסדות־תיכנון ממלכתיים כמו גם במרכזי־עצבים של תמנוּני־ביוּן. אומה שבּה אין לפחות חלק מן העילית השלטונית והאינטלקטואלית מייחד ברצינות ובהתמדה לפחות חלק ממחשבותיו לזיקה שבין ההווה הלאומי לעתיד הלאומי, להגדרתם של אינטרסים לאומיים לטווח ארוך ולבירור דרכי תגובה של האורגאניזם הלאומי על מצבים אפשריים בעתיד, דומה שהיא מתחילה לקפח את רצונה הריבוני לפעול ולתַפקד כאומה ופותחת פתח לספק רציני בעצם כָשׁרָה לקיים חיים לאומיים.

נדפס ב“דבר”, 30.9.1979

ב. כל עשייה היא פלישה אל העתיד, אל הנעלם.

ג’ון דואי.    🔗

ארץ־ישראל כפי שהיא כיום, על הרכּבה הדמוגראפי ומכלול הכּישורים המגולמים באוכלוסיה, היא גורםיחיד־במינו בקשת המוליכה ממזרח־הים־התיכון עד למצָרי־מאלאקה או עד ים־יפאן, והיא גורם יחיד־במינו בטבּורו הגיאופוליטי של המזרח התיכון, ייחוד סגולתה, במרחבים שהיא משובצת בהם, הוא המקור והערובה לייחוד כוחה ועצמתה. ייחוד כוחה ועצמתה, אף שהוא ערובת־הערובות לבטחונה ולקיומה, הוא גם, במידה רבה, מקור האיבה המקיפתה ומקור הסיבוכים המסוכנים במצבה הבינלאומי. בעיית־היסוד שלפניה היא אפוא אי־ההתאמה או ה“אָ־סימטריה” בין עָצמה פיזית לחולשה פוליטית. מכאן שמטרת־אב לאומית היא יישובה של דילמה זו ותרגום העצמה הפיזית, על ייחודה, למושגים של עָצמה מדינית, וזאת הן על־ידי בריתןת־אינטרסים מגוּונות, מלוא מידת הגמישות האפשרית, עם גורמים הבאים בחשבון, גם במזרח התיכון וגם בזירה הבינלאומית בכללותה, והן על־ידי חתירה נחושה לפירורה ולפריצתה של הקואליציה העוינת שסביבה בדרך המכוּונת להביא לשׂידוד־מערכות ושינוי־ערכים באיזור. ד“ר שארל מאלךּ, המנהיג והמדינאי הלבנוני הוותיק, נוהג להצביע על כך שעוד לפני כששים שנה לא היתה אף אחת מן המדינות הריבוניות במזרח התיכון של ימינו קיימת כצביונה הנוכחי. ממערב לסואץ היו מצרים וסודאן שטחי־חסות בריטיים ואילו ממזרח לו, עד למפרץ הפרסי ועד קצווי תימן, פרושׂ היה, משך 400 שנים רצופות, שלטונה של הממלכה העותומאנית. הסדרים מלאכותיים והסכמים שרירותיים מלאחר מלחמת־העולם הראשונה והשניה – בחלקם הגדול פרי יזמתם וביטוי כוחם של גורמי חוץ – אף לאחר שנתמסדו ונתמצקו והוסיפו חיוּת משל עצמם, לא גזירה היא שיעמדו על מכונם עד סוף כל הדורות. גורמים מקומיים מושרשים, שנמצאו מקופחים על־ידי אותם הסדרים והסכמים או בעקבותיהם, אובייקטיבית הריהם בעלי־ברית לכל המערער על ה”סטאטוס קוו" הנוכחי, שחוד־החנית שלו מכוּון – להלכה ולמעשה כאחד – נגד ייחודה ואחדותה של ארץ־ישראל ונגד עצם קיומה של מדינת ישראל. מדיניות ישראלית שקולה ותכליתית יכולה לסייע לגורמים אלה לממש את האינטרסים המיוחדים שלהם בצורות העשויות לשנות את משוואת־הכוחות באזורנו מיסודה ולצמצם את אי־ההתאמה בין משקלה הסגולי של ישראל למשקלה המדיני. צימצום המרחק בין להביהם של מספריים אלה – ביטוי גראפי למטרה לאומית מרכזית בחשיבותה – עשוי לפתח כוח־תאוצה פנימי משלו; הוא הדין גם בהגדלתו של הריחוק בין הלהבים, כפי שאנו חוזים מבשׂרנו, בעליל ובדי־כאֵב.

מזווית־הראייה של ארץ־ישראל, החבל הגיאופוליטי ה“אינטימי” שלה משׂתרע ממורדות הטאוּרוּס עד לסואץ ומן הים התיכון עד למפרץ הפרסי. מהלכיה המדיניים והצבאיים בתוך החבל הזה הם העשויים לחרוץ את גורלה לאורך־ימים. מערכת־היחסים בינה לבינו, על הגורמים ההטרוגניים המרובים המתרוצצים בתוכו, היא העשויה לגזור את דינה לגדוּלה ולאריכות־ימים או לניוון ולכליון חרוץ או הדרגתי. חבל זה חסר עדיין את הפוטנציאל האנושי, המשקי והטכנולוגי לניצול אופטימאלי של האפשרויות הספונות בו, כל־שכּן לפיתוחה של יכולת־הגנה אפקטיבית. אזלת־היד היחסית, מיעוט המשאבּים בהשוואה לשכנוֹת עתירות־נפט, סיכולן החוזר־ונשנה של מגמות איחוד וגיבוש – כל אלה עלולים להחריף דחפים ומניעים תוקפניים ולכוונם ביתר־שׂאת נגד ישראל ונגד שאר גורמים בעלי ייחוד או יתרון סגולי בתחום זה או אחר, בעיקר ב“גשר היבשתי” המוליך מגבול תורכיה עד גבול מצרים לאורך חופיו של היום התיכון – אך גם בהררי־הכורדים.

החבל הזה הוא בית־חייה של ישראל. הוא עלול גם להיות לה חבל־תלייה. ליכודו במסגרת מונוליתית כפויה, פן־ערבית, במסווה מארקסיסטי או בכל מסווה אחר, יהיה בבחינת צילצול־קבורתה. לטווח ארוך, מטרתה הלאומית היא בהכרח לא רק למנוע התגבשות עוינת בחבל הזה אלא גם לקדם גיבוש פלוראליסטי, נושא־קידמה־ופיתוח, שוחר־שלום; גיבוש שבו יותן לה למלא תפקיד פעיל, חלוצי ודינאמי. אם גם ייחוד־סגולתה הנוכחי של ישראל הוא מן הגורמים העיקריים המונעים ממנה את מימושן של מיני כמיהות ל“השתלבות” בחבל הזה, הרי לפחות כמה רכיבים ביחודה מַקנים לה כמדומה, לטווח הארוך, את מיטב הסיכויים למלא תפקיד מרכזי ב“שילובו” של זה.

ג כאשר עם מאבד את בטחונו־העצמי, הוא שמח לתת את ידיו באזיקים שימנעו אותן מרעד.

וולטר ליפמן    🔗

בארץ־ישראל שלאחר קמפ־דייויד, בעיצומן של שיחות־אוטונומיה ובשׂיאו של משבר מוסרי, חברתי, כלכלי וערכי, ודאי שדיבורים על מטרות לאומיות ארוכות־טווח חזקה עליהם שייראו לא רק בלתי־“אופנתיים” אלא גם בלתי־“רלבנטיים”, שלא לומר, בפשטות גמורה, אבסורדיים.

ואולם היא הנותנת.

דומה כי דווקה בזמנים של שפל ודמוראליזציה חייבים אנשים לנסות ולהתרומם מטיט־המדמנה ולִצפות אל מיתחמי־הקבע שבהוויות חברתם הלאומית. דווקה אז חשוב הוא שבעתיים שיימצאו לפחות כמה חוגים, או אף בודדים, אשר יסבו את שימת־הלב מעמק־עכוֹר של לבטי ההווה ועקוֹתיו החולפות של פתחי־התקוה החבויים בתלמים הנפתחים אל העתיד ואפקיו הרמים והרחבים, מבּאוּשי־הייאוש של יום־קטנוֹת אל שׂגב עלילות וגדוּלת יעדים. דווקה אז חייב כל המסוגל לכך לנסות ולהתעלות מעל אינטרסים חלקיים – מפלגתיים. כלכליים, כיתתיים או אישיים – ולהתבונן בבעיות מבחינתו של האינטרס הלאומי הכולל. דומה גם כי דווקה לעת כזאת יכול אדם לראות נכוחה את הזיקה העמוקה בין בעיות־פנים ומכשלות־מבּית לבין ניסוחם והערכתם של יעדים שהם מתחומה של מדיניות־חוץ, במובן זה או אחר.

כך, למשל, אולי אין כשעה הזאת שעה יפה להכרה כי מבנה חברתי־כלכלי מפורָר, מערכת שלטונית רפויה ומעורערת, מינהל נחשל, אנארכיה בתחום המוסר האזרחי ואוֹבסקוּראנטיזם בתחום החינוך הם קלקלות המפריעות לניהולה של מדיניות־חוץ אחראית, בלתי־תלויה, מאוזנת ומרחיקת־ראות.

הרי זו גם שעה יפה לתפוס בה כי מאמץ־התנערות לאומי אי־אפשר לו שיפַתח התייחסות נאותה אל המטרות הלאומיות בהיקפן הכולל אם לא יתבטא גם בשינוי־ערכים גמור מבית; שהוא מחייב בדיקה מחודשת של מושגי־אב מקובלים בכל תחומי החיים הלאומיים; שהוא מצריך בנייה מחודשת של חברה שוב לא תתחלק ל“חברים” מזה ול“נתינים” מזה אלא תמנה אזרחים בלבד, קנאים לזכויותיהם האזרחיות אך גם מדקדקים במשמעת אזרחית ובחובות־אזרח – חברה שלא תשאל עוד למוצאו האתני של אדם או לייחוסו האידיאולוגי אלא תשׂכּיל להציב תמרורים משותפים לכל הנמנים עמה; חברה לאומית כוללת, פתוחה, קולטנית, המשׂכּילה לקבוע סייגים הן למתנות שהיא מרעיפה על האזרח והן לדרישות שהיא מעמידה בפניו.

אולי גם אין כשעה העגומה הזאת שעה יפה לעמוד בה על החשיבות והדחיפות אשר בגיבושה התרבותי־הערכּי של האוכלוסיה ובחיזוק צביונו הלאומי של הבסיס הטריטוריאלי; בטיפוח יסודות השיתוף המייחד והייחוד המשתף בקרב כל הקבוצות השונות שבאוכלוסיה; בביצורו של משטר מדיני סמכותי תוך כדי פיתוחה של דמוקרטיה “השתתפותית” פעילה, רחבת־תשתית; ובדחיקתם יסודות צמצמניים, סתגרניים, “אאוּטיסטיים” מנקודת־יניקה וממוקדי־השפעה במערכות המימשל, החינוך והתרבות כמו גם מעֲמָדוֹת מועדפות שקנו להם בחיים הפוליטיים ובהווי הציבורי.

אף אלו – כך השעה הזאת מלמדת – מטרות לאומיות.