רקע
אהרן אמיר
לקראת הריפובליקה השניה

אתמול, באולם־ויקס שבמכון־וייצמן, ברחובות, בכנס שמזמנת קבוצה יוזמת לאירגון תנועה לשינוי־שיטת־הבחירות.

מתאספים כשלש־מאות איש. רוּבּם מסוג אלה שבמדורי־הרכילוּת של העתונים הם קרוּיים “אנשי־צמרת”. אנשים יפים. אנשים “מרכזיים”. רוּבּם, הייתי אומר, בגיל שבין 40 ל־55. רוּבּם מכירים זה את זה עשרות־שנים. מן הגימנסיה או מבית־הספר, מן האוניברסיטה או מן ה“הגנה”, מתנועת־הנוער או מן הצבא הבריטי. משנים של שירות צבאי. מתוך פעילות מפלגתית, אקדמאית, מדעית, פרלמנטרית או פינאנסית. ממסיבות־קוקטייל ומפּגישות של ערבי־שבת. האצולה החברתית, האוניברסיטאית והמשקית של המדינה. מפקדי חיילות וגייסות (מיל.). מנהלי בנקים ואנשי־מפתח בכלכלה, מן הסקטור הממלכתי, הפרטי וההסתדרותי. חברי־כנסת בהווה, בעבר, בעתיד. בשר מבשרו של ה“מימסד”, לוז־שדרתו – ועם זאת, מבקריו החריפים, מתוך נסיון אישי והכרת־דברים “מבפנים”. בשינוי הם חפצים. וכדי לתת ביטוי מילולי וארגוני למבוקשם נאספו כאן בשעה של אחר־צהריים, לאחר שעות־משרד, איש־איש מ“עמדת־הכוח” שלו. ממלאים איזה שאלון בכניסה, נוטלים קפה־ועוגה, מחליפים ברכות־שלום, מגלגלים שיחה קלה, אולי “גומרים” או “מקדמים” בהזדמנות זו איזה ענין (“נושא”, בלשון ה“מעוּדכּנת” של אנשי־מעשה הצועדים־עם־הזמן) שמזכירות או פקידי־ביצוע נמוכים אינם מצליחים “להזיז” אותם. אחר־כך מתיישבים בנחת בכיסאות הנוחים של אולם־ויקס המשופּע, הדיסקרטי בהידוּרו, צופים אל הבימה. שם, אל שולחן־הנשיאוּת, יושב, חייכני ושבע־רצון ותכליתי, מודענו האלוף־במילואים חיים הרצוג, המוּכּר כאן לכולם בשם “ויוויאן”. האיש אשר קולו ופרשנותו הולכים עמנו בקרָב לא מתמול־שלשום. שומעים את דברי־הפתיחה הפשוטים, הקולחים של ויוויאן. שומעים קריאתו של מכתב־עידוד נלבב מאת ר/א (מיל.) פרופ. יגאל ידין, כיום חבר ועדת־אגרנט, שעוד לפני שנים היה הרוח החיה בהקמתו של ועד לשינויה של שיטת הבחירות בישראל. אחר־כך שומעים הרצאה פרוגראמטית מפי ח"כ גד יעקבי, אשר כל ימי הכנסת השביעית נאבק על הצעת־החוק הפרטית שלו לתיקון שיטת־הבחירות. פרופ' דוסטרובסקי, נשיא מכון־וייצמן, מאבות המחקר הגרעיני הישראלי. מביא לכנס את ברכתו של המוסד המארח.

אחר־כך ניתנת רשות־הדיבור לאנשים מן האולם, בתוכם גם האלוף (מיל.) מאיר עמית, מנכ“ל “כור”, הקונצרן (ההסתדרותי) האדיר ביותר במדינה. הוא שׂם סייג ברור בין “תנועות־המחאה” למיניהן הקמות ומפגינות עתה, זו בכה וזו בכה, בעקבות מלחמת־אוקטובר וספיחיה ומשקעיה, לבין התארגנות זו לשינוי־”מבפנים“. ב”כינון ישיר" הוא משלח פגז לעברו של שר־האוצר הוותיק שלנו, המנהל את המשק כולו על־פי פנקסו הקטן. שיטה זו, אומר עמית, לא היתה פסולה לשעבר, אך שוב אין היא הולמת את ממדי העשייה בהווה ולעתיד־לבוא. שורש החולי הוא “במערכת הפוליטית”, ואותה יש לרפא בתיקון שיטת־הבחירות.

נדפס בירחון “בארץ־ישראל”, אפריל 1974

ברוח זו, בשינויי־גירסה קלים, מאריכים או מקצרים הבאים אחריו. על אף עצתו האבהית של ויוויאן, חוזרים כמעט כולם על פירוט קלקלותיה של שיטת־הבחירות הארצית־היחסית. מפרטים את ברכותיו של מַעבר לנוסחה זו או אחרת של שיטת־בחירות אזורית־רובּנית־אישית. ראש העיר המארחת, רחובות, מר רכטמן איש־ה“ליכוד”, אינו מהסס להודיע כי בשינוי השיטה בהיקף הארצי הוא רואה סיכוי נאה לעליית הליכוד לשלטון. באולם זה מתקבלת הבשׁורה, כפי הנראה, ברגשות מעורבים.

סמוך לסופו של כינוס זה, כשעתיים לאחר תחילתו, כאשר נותרו באולם רק כרבע מן המתאספים, ניתנה אף לי הקטן רשות־הדיבור, שאותה נטלתי בהסתמך על הפּתיחוּת והפּלוּראליזם שייחסו כמה מן הדוברים, בצד שאר יתרונות ומעלות טובות, לשיטת־הבחירות המתוקנת הבאה עלינו לטובה. דברים שאמרתי שם בקיצור נמרץ אחזור עליהם כאן בכתב, אולי בהרחבת־מה, לתועלתם של כמה אנשים שאולי לא היו באותו מעמד.

שתי סכנות רובצות לפתחה של תנועה זו לשינוי שיטת הבחירות. סכנה אחת: שעל רקע התביעה העממית, העמוקה והמקיפה, לשינויים מרחיקי־לכת בדפוסי־חיינו תימצא בטלה־בששים. וסכנה שניה, חמורה עוד יותר מבחינה לאומית־כוללת: שתיעשה צינור נוח למיקודה ולתיעוּלה של התסיסה שלאחר טלטלת המלחמה, ומתוך כך תיעשה בפועל מכשיר לגימוּדה של זו, לניטרוּלה, לעיקוּרה, מכשיר למניעת תמורות יסודיות וראדיקליות באמת במערכי־חייה של האומה. התביעה להחלפתה של שיטת הבחירות היחסיות בשיטה המבוססת על בחירות אזוריות־אישיות הוטלה לראשונה לחללה של הציבוריות הישראלית על־ידי דוד בן־גוריון, בשנת 1955, והוא שיקע בה הרבה מן הלהט, העקשנות והתקיפות שציינו אותו. אפשר שהניתוח שראה בריפורמה האלקטוראלית פתח־תקנה להרבה קלקלות מכוּון היה לשעתו, אבל ספק רב אם שעה זו שלאחר מלחמת־אוקטובר עודנה שעה שדי לה בניתוח זה ובריפורמה מעין זו. כיום, דומה, הרי זה בבחינת “מועט מדי ומאוחר מדי”. המשבר הלאומי שאני נתונים בו ב־1974 עמוק הוא ויסודי מכדי שתִצלחנה לו תרופות שעלו במחשבה במציאות הפרלמנטארית של 1955 או 1965.

לדעתי שלי (ובעצם אף זו דעה שאני נושאה עמי כבר שנים אחדות), שוב אין די לנו בתיקוני הליכים ונהלים אלא צורך יש לנו בתיקון, שינוי וחילוף של משטר. כוונתי, למשל, להחלפת השלטון הפרלמנטארי במשטר נשיאותי, מבוסס בעיקרו על הדגם של ארצות־הברית, לרבות חלוקת הטריטוריה לחטיבות – מחוזות או חבלים – בעלות מידה של מימשל־עצמי ו“מושלים” משלהן, לרבות קונגרס, המייצג את הכוחות הפוליטיים הכלל־ארציים, וסינאט המייצג בראש־וראשונה את יחידות־המשנה הטריטוריאליות; לרבות בית־משפט עליון הפוסק ומכריע בסוגיות תחוקתיות עקרוניות; לרבות נשיא חזק, בעל־סמכויות, הבוחר לו קבינט של אישים כלבבו או כחפצו; לרבות תחוקה כתובה למדינה כולה.

אם נשׂא עינינו אל מהלאה לתחומי הזמן והמקום שלנו ונתבונן בצרפת, למשל, נמצא כי מאז מהפכתה הגדולה ידעה אומה זו מספר ריפובליקות. הראשונה, זו שקמה לאחר עריפתו של לואי הט"ז, ב־1973,לא האריכה ימים כל־עיקר. השניה, זו שקמה מתוך הנחשול המהפכני של 1848, נחנקה כעבור שלֹש שנים בידי נשיאה, לואי־נפוליאון, שנעשה הקיסר נפוליאון ג'. לאחר הפלישה הפרוסית ומיגור “הקיסרות השניה” קמה, ב־1871, הריפובליקה השלישית. שחוסלה בנפול צרפת לפני גרמניה ההיטלראית ב־1940. לאחר אֵימי מלחמה וכיבוש קמה ב־1946 הריפובליקה הצרפתית הרביעית, וכבוא מבחן מלחמתי נוסף וחותך, המבחן של מלחמת־אלג’יריה, נפלה אף זו ב־1958 וקמה הריפובליקה החמישית, ברוחו ובצלמו של הגנרל דה־גול.

בן־גוריון, האיש אשר מכוחו ומכוח־כוחו התעוררו רבים מן הקמים עתה לפעול לשינויה של שיטת־הבחירות, אמר זמן לא רב לפני מותו ש“מדינת־ישראל עדיין לא קמה”. אולי כשאמר את הדברים לא שיער את כל המשתמע והמתחייב מקביעה זו. על־כל־פנים, במציאות הישראלית שלאחר־אוקטובר מוארים הדברים באור עז פי־כמה. אין אנו צריכים לייחד דעתנו כיום להצלבה זו או אחרת של שיטה ארצית־יחסית עם שיטה אזורית־רובּנית אלא עלינו להיחלץ לבנות – סוף־סוף! – את מדינת ישראל. או, אם תרצו: את הריפובליקה השניה שלנו.

בצד דיווח זה על דברים שנאמרו אתמול במכון־וייצמן שברחובות איני יכול להתאפק מלהביא לפחות מספר פיסקות־מפתח ממאמר שהדפסתי במקום אחר, לפני שנתיים ממש (“ידיעות אחרונות”, גליון ערב־פסח, 29.3.72), תחת הכותרת "ארצות־הברית של ישראל":

המסגרת שנבוא להציע בזה מכוּונת לשׂידוד־מערכות מרחיק־לכת במבנה המוסדי הכולל של הארץ לחבליה, כלומר של מדינת־ישראל ה“ישנה” ושל “השטחים המוחזקים” גם יחד. היא מסתמכת, מצד אחד, על הנסיון ההיסטורי של הארץ ושל האיזור כולו ועל צרכי הפיתוח לעתיד, ומצד שני – על דפוסי פתרון של בעיות גיאופוליטיות ודמוגרפיות בעת החדשה המתגלמים באיחודים פדראליים כגון ארצות־הברית של אמריקה, ארצות הברית של ארגנטינה, ארצות – הברית של בראזיל… המסגרת שידובּר בה בזה אפשר אפוא לקרוא לה בפשטות לפחות באורח נסיוני, ארצות־הברית של ישראל. מסגרת זו אמורה לאגד את חבליה של ארץ־ישראל, להבטיח את שלום הארץ בכללותה ולבצר את אחדותה הטריטוריאלית, המשקית והמינהלית, תוך כדי מתן ביטוי אוטונומי לחבליה השונים וקידום פיתוחם,הפיזי, הכלכלי והתרבותי האוטונומי של אלה. הרעיון המנחה אותה הוא רעיון של אחדות מתוך ריבוי, של ריכוזיות (צנטראליזציה) בדרג־ה“גג” ושל ביזוּר (דה־צנטראליזציה) בדרג־ה“תשתית”, וזאת בהיקף כל־ארצי.

במסגרת זאת, של משטר פדראלי־נשיאוּתי מבוסס על תחוקה כתובה, אפשר לחזות, כמדומה, לעתיד הקרוב, מבנה של שבעה חבלים אוטונומיים, בתוספת מחוז־הבירה, מחוז־ירושלים, כחטיבה מינהלית־מוניציפלית בפני עצמה במסגרת המבנה הפדראלי (דוגמות לכך – בארצות הברית: וושינגטון, היא “מחוז קולומביה”… ובארגנטינה: “המחוז הפדראלי של בואנוס־איירס”).

…תחוקתו של מבנה פדראלי מעין זה צריכה, כמדומה, להתבסס על ההפרדה ה“קלאסית” בין שלש זרועות המימשל, על שני בתי־מחוקקים מרכזיים (“עליון” ו“תחתון”) ועל מורשונים חבליים, וכן על שלטונו של נשיא, הנבחר על־ידי כלל האזרחים־הבוחרים במדינה לתקופה של 4 (או 6) שנים והבוחר לו את הרכב הקבינט שלו, כפוף לאישורו של הסינאט (הבית העליון)…מטבע הדברים, על התחוקה לכלול מוסד כגון בית־דין פדראלי… (שחבריו) מתמנים על ידי הנשיא… באישורו של הסינאט, לכל ימי־חייהם, או עד להתפטרותם.

תחוקה פדראלית מעין זו… צריכה לכלול, כאמור, “בית עליון” או סינאט שחבריו (60, למשל) באים במספר שווה (למשל: שבעה, או עשרה) מכל חבל, אולי בצירוף מספר נציגים, “מיוחס” אך קבוע על־פי התחוקה, מטעם “מחוז־הבירה”. חברי הסינאט ייבחרו על־ידי הבוחרים בגלילותיהם בבחירות כלליות אזוריות־רובּניות. במקביל לכך – לפי אותו עקרון אלקטוראלי אולם ביחס ישר, וקבוע, לגודל האוכלוסיה – ייבחרו גם צירי הפרלמנט הפדראלי, אולי 240 במספר… הסינאטורים וחברי־הפרלאמנט כאחד נבחרים לפרק־זמן של 4 או 6 שנים (בהתאם לתקופה שנקבעה לכהונת הנשיא), אך במחציתה של כל “תקופה פרלמנטארית” יהיו מחצית חבריהם של שני ה“בתים” מעמידים עצמם לבחירה מחדש.

כל חבל ינוהל על־ידי מושל בו יבחרו תושבי החבל בעת־ובעונה־אחת עם בחירת נשיא־המדינה; בד־בבד עם זה ייבחרו גם צירי בית־הנבחרים, או המורשון, החבלי. הנהלת המימשל החבלי תורכב על־ידי המושל, כדרך שתהיה הממשלה הפדראלית מורכבת על־ידי נשיא המדינה, אלא שההנהלה החבלית תהיה טעונה אישור המורשון החבלי בלבד, שלפניו תהיה אחראית.

כאן נראה לי כי 20 ציר, נבחרים בבחירות חפשיות, אזוריות־רובניות, הם מספר מספיק למילוי תפקידיו של מורשון חבלי ולייצוג נאות של גוני השקפות ואינטרסים בדרג המקומי. המימשל החבלי ראוי שיהיה מצויד, מכוח התחוקה, בסמכויות רחבות ככל האפשר בכל הנוגע לחייו הפנימיים של החבל: שיפוט, חינוך ותרבות, בריאות וסעד, כלכלה ופיתוח, שיטור, תחבורה, כספים ומיסוי וכיו"ב.

ואין אני פטור מלהביא כאן, מתוך אותם כתובים, עוד נקודה אחת שהיא חיונית להבנה נכונה של תפיסת ארץ־ישראל כמבנה פדראלי־בכוח:

בשים לב למורשה התרבותית, הרוחנית והרעיונית ההטרוגנית של אוכלוסי ארץ־ישראל לחבליה השונים כיום ראוי יהיה, כמדומה, לשקול אפשרות להקצות לתושבים הבוגרים ארכּה של 2, 3 או 4 שנים בה יהיו רשאים להחליט מרצונם החפשי אם לוותר על אזרחות המבנה הפדראלי החדש, על כל זכויותיה, ועל חיוביה, ולהישבע אמונים לתחוקתו – או להשעות את קבלתה של אזרחות זו. בד־בבד עם כך אולי ראוי יהיה גם שעם כינונה תסמיך הממשלה הפדראלית של ארצות־הברית של ישראל את הרשויות המתאימות להעניק זכות “ריפטריאציה”, כפוף לסייגים בטחוניים ואחרים, לכל אשר יחפוץ, תוך תקופת־זמן קצובה, לנצל זכות זו – מבּין היהודים, באשר הם שם, כמו גם מבּין אותם מוסלמים ונוצרים שב־1948 נטשו הם ו/או בני משפחתם את שטחי מדינת־ישראל של אז או שב־1967 נטשו שטחים שנכבשו בידי צה"ל במלחמת יוני.

…יש יסוד רב לאמונה… שסיוע נדיב ביותר, בין ממקורות יהודיים ובין ממקורות בינלאומיים, יאפשר לממשלה שתתייצב בתכנית כזאת לפני דעת־הקהל העולמית לשאת בנטל העצום הכרוך במימונו ובקליטתו של מסע־ריפטריאציה חד־פעמי, צמוד למיבצע פרודוקטיביזציה של שארית יושבי־המחנות בארצנו, וליזום, בשיתוף הדוק עם המימשלים החבליים, מפעל התיישבות, בינוי ותיעוש בקנה־מידה הולם… בהקשר זה יהיה רוחב־הלב חופף להפליא את האינטרס־העצמי של המדינה הפדראלית, את צרכי ביסוסה, שיגשוגה והתעצמותה ואת צרכי ביסוסה, שיגשוגה והתעצמותה ואת צרכי שלומה מבית ומחוץ. משאבי הנסיון והיכולת של ישראל בתחומי מדע והטכנולוגיה, התיכנון, הקליטה והפיתוח הם ערובה כבדת־משקל להצלחתה של קיבולת מעין זו בבניית־עם־וארץ.

לא מזחיחוּת־דעת נטלתי לי רשות להאריך בציטוט־עצמי אלא משום שנראה לי, בכל הצניעות הנאותה, כי דברים אלה, כנתינתם אז, מיטיבים לבטא את גישתי עתה אל המאבקים לריפורמה חלקית במוסדותיה של מדינת־ישראל. וטעם נוסף לי בכך: לחזור ולהעמיד על חשיבותו האורגאנית של הממד המדיני־האזורי הכולל בכל תפיסה המשַווה לנגדה את הבראתם של סדרי המימשל מבית. המאבק לשינוי שיטת־הבחירות יש לו סיכויים נאים להצליח בשעה זו, דווקה מפני שהוא מנוהל על־ידי אנשים המעורים כל־כך במימסד השלטוני־הפוליטי – ומפני חולשת־הדעת הנוכחית בחוגים מרכזיים במפלגת־העבודה. עשוי הוא גם ־למלא תפקיד חיובי כקאטאליזאטור וכמנוף לשׂידוד־מערכות במימשל, בחברה ובמשק. אך זאת על־תנאי שלא נתפתה לראות בתיקון האלקטוראלי את תכליתו – או תחליפוֹ! – של שׂידוד־המערכות המופלג, היסודי.

זה אשר לימים יוכלו היסטוריונים לסכּמו (הבה נקווה…) ככינונה של הריפובליקה הישראלית השניה.

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47759 יצירות מאת 2657 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20142 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!