תהיה אשר תהי מידת מהימנותם של סקרים ומשאלים. עובדה היא שזה זמן־מה מצביעים הם כולם כאחד על ירידה רצופה בפופולאריות של הממשלה. גם מי שאינו נזקק לעדותם של אלה יכול להעיד מתוך מה שקרוי בחידונים למיניהם “ידיעה אישית” שדעת־הקהל בכללותה בשלה שוב לחילופי שלטון, לשינוי נמרץ לא פחות, או אף יותר, מזה שבא עלינו בעקבות הבחירות הכלליות האחרונות; אם תרצו, בלשונו של ידידנו יותם, לתיקון תוצאותיה של “תאונת הקלפי” ממאי 1977.

אפילו נביא בחשבון את הנזילוּת המהותית של רגשות ועמדות ורצונות וסימפאטיות באותו מצבור פלאסטי המוגדר כ“דעת־קהל” – ומה־גם בהקשר של אי־יציבות קיצונית, הרת תהפוכות והפתעות, בדרג האזורי והבינלאומי – אין מנוס מן המסקנה שסיכוייו של הליכוד, במבנהו הנוכחי, להאריך ימים בשלטון ולנחול שוב הצלחה בבחירות, אף שמשך זמן־מה נראו גאים כל־כך, שוב אינם שקולים כנגד מטען האכזבה, התרעומת, המרירות והמיאוס שנצבר כנגדו בשכבות רחבות ביותר.

אף־על־פי, שככל האפשר לדבר על אינטרס לאומי “אובייקטיבי”, דומה שלא יופק הלקח הנכון מפרשת שלטונה הכושל של הממשלה הנוכחית אם תסתכם התגובה עליה בהיסט חריף של המטוטלת האלקטוראלית שיאפשר למערך לחדש ימים כקדם ולהשיב, אף ביתר שֹאת ותוקף, עטרה לישנה. עדיין זכור לכל שהימים שהיו לא היו יפים כל־כך והעטרה שנסתלקה, אחרי ככלות הכל, בלויה ומרוטה היתה למדי. ומה שקרה ב־17 במאי 1977, לאנחת רווחתם של רבים וכן שלמים, אפילו בשורות המערך עצמו, לא היה בגדר “תאונת קלפי” סתם; לא יותר, על כל פנים, משהיו אירועי אוקטובר 1973 – שבהם ראשית הסחף הנמרץ במעמדו של המערך – בגדר “תאונה צה”לית " בלבד.

עיקר האכזבה שגרמה ממשלת הליכוד, לתומכיה ולשולליה כאחד, נעוץ כמדומה בגילויים של אזלת־יד, של חוסר יכולת שלטונית, של חוסר סמכותיות, של חוסר ליכוד. אפשר לתרץ מחסורים אלה ברפיפות בסיסה הפרלמנטארי של הממשלה ובהיעדר ליכוד פנימי ברכיבים העיקריים של הקואליציה הממשלתית, כשם שאפשר לתרצם, חלקית לפחות, גם בגורמים חיצוניים הנתונים הרבה פחות לשליטתה של ממשלה ישראלית כלשהי. לענייננו, די לנו שנאמר כי בעקבות הנסיון הזה גם משֹאות־הנפש העמוקות ביותר וגם האינטרסים הבסיסיים ביותר מחייבים לא רק חילופי אישים בצמרת, לא רק חילופי־רשויות, לא רק שינוי ב“צוות המוביל”, לא רק שינוי בהרכב הקואליציה הממשלתית. הם מחייבים תמורה שתאפשר משטר אחר: מלוכד, סמכותי, בעל כושר ביצוע, מסוגל לשליטה פשוטה במשמעה. הם מחייבים אפוא ממשלה שבתקופת כהונתה תשקוד, במסירות וביודעים, על הנחת תשתית איתנה לתיפקוד שלטוני תקין ומסודר. וכתנאי מוקדם לכך הם מחייבים כמובן, שהמחנה המבקש לרשת את השלטון, בתוקף ייפוי־כוח והסמכה מן העם, יבקש את ייפוי־הכוח הזה מן העם לא על סמך בעבועי־עבר בלבד ולא על סמך בקורת־ההווה בלבד אלא גם, ובעיקר, על סמך נכונות לתיכנונו של עתיד חדשני.

דוד בן־גוריון, שמקובל לראות בו מחדש עצמאותה של הארץ הזאת, נוהג היה לומר בערוב ימיו ש“מדינת ישראל עדיין לא קמה”. נסיון השנים האחרונות, בשלטון המערך והליכוד כאחד, יש בו כדי להוכיח את מידת האמת שבאמירה זו. עדיין המדינה הזאת דומה יותר מדי לסוכת־ארעי, למלון־אורחים, למקלט־לילה. עדיין הפרוץ שבה מרובה על העומד. הן מן הבחינה הגשמית והן מן הבחינה הרוחנית התרבותית. שלושים ושתים השנים הראשונות לקיומה, המשקפות למעשה מסורת מדינית ורעיונית בת חמישים שנה לפחות, חובה עלינו לראות בהן אפוא רק פרק־פתיחה, הקדמה ומבוא להיסטוריה ה“אמתית” של ישראל, אם אמנם רוצים אנו שתהיה לה היסטוריה. והאפשרות המסתמנת לשינוי נמרץ בהכרעותיו של ציבור הבוחרים מן הדין שתנוצל כמנוף לשינוי דמותה, שינוי חזותה ושינוי ערכיה של המדינה – שינוי שחומרת המסיבות החיצוניות לא די שאינה מונעתו אלא דומה אפילו שהיא מחייבתו.

צרפת היא, בסך־הכל, מגובשת מאד, ומקובל לראות בה כעין אב־טיפוס ללאום מודרני, מערבי. חסנה הפנימי ותפארת תרבותה לא מנעו ממנה, כידוע, תהפוכות ומהפכות, כשם שלא חסכו ממנה פלישה וכיבוש ועול שיעבוד. ומאז נעשתה, לפני פחות מ־200 שנה, אם הריפובליקות בעולם של ימינו זכתה, כידוע, כמה וכמה פעמים לחילופי משטר (בכלל זה משטרים של רודנות קיסרית), וזה לה 22 שנה היא עומדת בסימן הריפובליקה החמישית שלה. כל אחת מחמש הריפובליקות שהרכיבה צרפת לראשה היה ביטוי, מיידי או מאוחר כלשהו, לאיזו טלטלה קשה בסדרי־חייה, שנמצאה צידוק מספיק לשינוי בסדרי שלטונה.

התמורות שחלו במדינת ישראל ומסביבה מאז קומה – בהרכב אוכלוסיה, במבנה כלכלתה, ברמתה המדעית והטכנולוגית, ביכולתה הצבאית והמשקית, בהשקפת־עולמה ובהשתקפותה בעיני העולם, שלא לדבר על התמורות המופלגות שפקדו את האיזור שבו היא שרויה – ספק אם הן נופלות במשהו מן השינויים שפקדו את צרפת, למשל, בין הריפובליקה השניה שלה, קצרת־הימים, לבין השלישית, שהחזיקה מעמד כשבעים שנה. מכלול תמורות כזה יש בו משום צידוק מספיק, כמדומה, לשינוי יסודי בסדרי השלטון. ולא, חלילה, רק משום שמדינה כצרפת עשויה לספק כאן דוגמה מן המוכן…

הקצרה: רשאים אנו לראות בעברה הקצר של מדינת ישראל, כולל את פרק ההווה הנוכחי, על מכאוביו ומשוגותיו. מעין פרק־פתיחה “בלתי־מחייב” של “ריפובליקה ראשונה”. וממילא רשות היא לנו, או אף חובה עליונה, להיכּון להקמת הריפובליקה השניה של ישראל; ואם תרצו, ברוח אמירתו הנזכרת של בן־גוריון, לכוון דעתנו, סוף־סוף, להקמתה של מדינת־ישראל כמדינה חילונית ודמוקרטית. (ואל תרתיענו כאן העובדה שהטבע הזה, בשינוי־מה, משמש היטב כל־כך את מכונת התעמולה של מר ערפאת. אדרבה!)

הגיעה השעה שנכוון דעתנו להקמתה של מדינת־ישראל כמדינה הבנויה על ריכוז חזק של סמכויות, כוח־הכרעה ויכולת ביצוע בקדקוד שלטונה, על מערכת שקולה של “בלמים ואיזונים”, ועל פיזור נרחב של סמכויות בדרג בסיסי של פלכים, עיריות ועיריות־משנה ואיגודי עובדים ומעבידים. לשון אחר: לכינונו של משטר נשיאותי מבוסס על תחוקה־שבכתב, נשען על שני בתי־מחוקקים ונסמך על רשות שיפוטית תחוקתית עליונה, ונזון ממערכת מסועפת של מה־שקרוי “דמוקרטיה השתתפותית” בדרגים שונים של המימשל והמשק. (ואל תרתיענו כאן העובדה שמתכּוֹן זה פועל, בשיעורים שונים של הצלחה ויעילות, בכמה וכמה משטרים דמוקרטיים, לרבות ארצות־הברית של אמריקה. אדרבה!)

הגיעה השעה שנכוון דעתנו להקמתה של מדינת ישראל כישות ריבונית, לאומית־טריטוריאלית בהכרתה, בתודעתה אף בערכיה; קשובה יותר לאזרח כאשר הוא אזרח, ערוכה יותר לשיתופו ולהפעלתו, יעילה יותר בשירותו, אך גם תקיפה ובלתי־מתפשרת יותר בחיובים שהיא מטילה עליו, באשר הוא אזרח; נחושה יותר בהדיפת סחטנותה של דימאגוגיה חברתית או של “מאפיה” אינטרסנטית או אידאית כלשהי. (וכאן אל תרתיענו העובדה שאלה הם, בסך־הכל, תנאֵי בני גד ובני ראובן לקיומה של מדינה כלשהי בעולם התחרותי האכזר של ימינו. אדרבה!) שעה זו של בין המצרים אין דוחקת ממנה – אין יפה ממנה! – למתן הלב והדעת ליציאה אל המרחב.

נדפס ב“דבר”, גליון ערב פסח, 31.3.1980