אתמול, באולם־ויקס שבמכון־וייצמן, ברחובות, בכנס שמזמנת קבוצה יוזמת לאירגון תנועה לשינוי־שיטת־הבחירות.

מתאספים כשלש־מאות איש. רוּבּם מסוג אלה שבמדורי־הרכילוּת של העתונים הם קרוּיים “אנשי־צמרת”. אנשים יפים. אנשים “מרכזיים”. רוּבּם, הייתי אומר, בגיל שבין 40 ל־55. רוּבּם מכירים זה את זה עשרות־שנים. מן הגימנסיה או מבית־הספר, מן האוניברסיטה או מן ה“הגנה”, מתנועת־הנוער או מן הצבא הבריטי. משנים של שירות צבאי. מתוך פעילות מפלגתית, אקדמאית, מדעית, פרלמנטרית או פינאנסית. ממסיבות־קוקטייל ומפּגישות של ערבי־שבת. האצולה החברתית, האוניברסיטאית והמשקית של המדינה. מפקדי חיילות וגייסות (מיל.). מנהלי בנקים ואנשי־מפתח בכלכלה, מן הסקטור הממלכתי, הפרטי וההסתדרותי. חברי־כנסת בהווה, בעבר, בעתיד. בשר מבשרו של ה“מימסד”, לוז־שדרתו – ועם זאת, מבקריו החריפים, מתוך נסיון אישי והכרת־דברים “מבפנים”. בשינוי הם חפצים. וכדי לתת ביטוי מילולי וארגוני למבוקשם נאספו כאן בשעה של אחר־צהריים, לאחר שעות־משרד, איש־איש מ“עמדת־הכוח” שלו. ממלאים איזה שאלון בכניסה, נוטלים קפה־ועוגה, מחליפים ברכות־שלום, מגלגלים שיחה קלה, אולי “גומרים” או “מקדמים” בהזדמנות זו איזה ענין (“נושא”, בלשון ה“מעוּדכּנת” של אנשי־מעשה הצועדים־עם־הזמן) שמזכירות או פקידי־ביצוע נמוכים אינם מצליחים “להזיז” אותם. אחר־כך מתיישבים בנחת בכיסאות הנוחים של אולם־ויקס המשופּע, הדיסקרטי בהידוּרו, צופים אל הבימה. שם, אל שולחן־הנשיאוּת, יושב, חייכני ושבע־רצון ותכליתי, מודענו האלוף־במילואים חיים הרצוג, המוּכּר כאן לכולם בשם “ויוויאן”. האיש אשר קולו ופרשנותו הולכים עמנו בקרָב לא מתמול־שלשום. שומעים את דברי־הפתיחה הפשוטים, הקולחים של ויוויאן. שומעים קריאתו של מכתב־עידוד נלבב מאת ר/א (מיל.) פרופ. יגאל ידין, כיום חבר ועדת־אגרנט, שעוד לפני שנים היה הרוח החיה בהקמתו של ועד לשינויה של שיטת הבחירות בישראל. אחר־כך שומעים הרצאה פרוגראמטית מפי ח"כ גד יעקבי, אשר כל ימי הכנסת השביעית נאבק על הצעת־החוק הפרטית שלו לתיקון שיטת־הבחירות. פרופ' דוסטרובסקי, נשיא מכון־וייצמן, מאבות המחקר הגרעיני הישראלי. מביא לכנס את ברכתו של המוסד המארח.

אחר־כך ניתנת רשות־הדיבור לאנשים מן האולם, בתוכם גם האלוף (מיל.) מאיר עמית, מנכ“ל “כור”, הקונצרן (ההסתדרותי) האדיר ביותר במדינה. הוא שׂם סייג ברור בין “תנועות־המחאה” למיניהן הקמות ומפגינות עתה, זו בכה וזו בכה, בעקבות מלחמת־אוקטובר וספיחיה ומשקעיה, לבין התארגנות זו לשינוי־”מבפנים“. ב”כינון ישיר" הוא משלח פגז לעברו של שר־האוצר הוותיק שלנו, המנהל את המשק כולו על־פי פנקסו הקטן. שיטה זו, אומר עמית, לא היתה פסולה לשעבר, אך שוב אין היא הולמת את ממדי העשייה בהווה ולעתיד־לבוא. שורש החולי הוא “במערכת הפוליטית”, ואותה יש לרפא בתיקון שיטת־הבחירות.

נדפס בירחון “בארץ־ישראל”, אפריל 1974

ברוח זו, בשינויי־גירסה קלים, מאריכים או מקצרים הבאים אחריו. על אף עצתו האבהית של ויוויאן, חוזרים כמעט כולם על פירוט קלקלותיה של שיטת־הבחירות הארצית־היחסית. מפרטים את ברכותיו של מַעבר לנוסחה זו או אחרת של שיטת־בחירות אזורית־רובּנית־אישית. ראש העיר המארחת, רחובות, מר רכטמן איש־ה“ליכוד”, אינו מהסס להודיע כי בשינוי השיטה בהיקף הארצי הוא רואה סיכוי נאה לעליית הליכוד לשלטון. באולם זה מתקבלת הבשׁורה, כפי הנראה, ברגשות מעורבים.

סמוך לסופו של כינוס זה, כשעתיים לאחר תחילתו, כאשר נותרו באולם רק כרבע מן המתאספים, ניתנה אף לי הקטן רשות־הדיבור, שאותה נטלתי בהסתמך על הפּתיחוּת והפּלוּראליזם שייחסו כמה מן הדוברים, בצד שאר יתרונות ומעלות טובות, לשיטת־הבחירות המתוקנת הבאה עלינו לטובה. דברים שאמרתי שם בקיצור נמרץ אחזור עליהם כאן בכתב, אולי בהרחבת־מה, לתועלתם של כמה אנשים שאולי לא היו באותו מעמד.

שתי סכנות רובצות לפתחה של תנועה זו לשינוי שיטת הבחירות. סכנה אחת: שעל רקע התביעה העממית, העמוקה והמקיפה, לשינויים מרחיקי־לכת בדפוסי־חיינו תימצא בטלה־בששים. וסכנה שניה, חמורה עוד יותר מבחינה לאומית־כוללת: שתיעשה צינור נוח למיקודה ולתיעוּלה של התסיסה שלאחר טלטלת המלחמה, ומתוך כך תיעשה בפועל מכשיר לגימוּדה של זו, לניטרוּלה, לעיקוּרה, מכשיר למניעת תמורות יסודיות וראדיקליות באמת במערכי־חייה של האומה. התביעה להחלפתה של שיטת הבחירות היחסיות בשיטה המבוססת על בחירות אזוריות־אישיות הוטלה לראשונה לחללה של הציבוריות הישראלית על־ידי דוד בן־גוריון, בשנת 1955, והוא שיקע בה הרבה מן הלהט, העקשנות והתקיפות שציינו אותו. אפשר שהניתוח שראה בריפורמה האלקטוראלית פתח־תקנה להרבה קלקלות מכוּון היה לשעתו, אבל ספק רב אם שעה זו שלאחר מלחמת־אוקטובר עודנה שעה שדי לה בניתוח זה ובריפורמה מעין זו. כיום, דומה, הרי זה בבחינת “מועט מדי ומאוחר מדי”. המשבר הלאומי שאני נתונים בו ב־1974 עמוק הוא ויסודי מכדי שתִצלחנה לו תרופות שעלו במחשבה במציאות הפרלמנטארית של 1955 או 1965.

לדעתי שלי (ובעצם אף זו דעה שאני נושאה עמי כבר שנים אחדות), שוב אין די לנו בתיקוני הליכים ונהלים אלא צורך יש לנו בתיקון, שינוי וחילוף של משטר. כוונתי, למשל, להחלפת השלטון הפרלמנטארי במשטר נשיאותי, מבוסס בעיקרו על הדגם של ארצות־הברית, לרבות חלוקת הטריטוריה לחטיבות – מחוזות או חבלים – בעלות מידה של מימשל־עצמי ו“מושלים” משלהן, לרבות קונגרס, המייצג את הכוחות הפוליטיים הכלל־ארציים, וסינאט המייצג בראש־וראשונה את יחידות־המשנה הטריטוריאליות; לרבות בית־משפט עליון הפוסק ומכריע בסוגיות תחוקתיות עקרוניות; לרבות נשיא חזק, בעל־סמכויות, הבוחר לו קבינט של אישים כלבבו או כחפצו; לרבות תחוקה כתובה למדינה כולה.

אם נשׂא עינינו אל מהלאה לתחומי הזמן והמקום שלנו ונתבונן בצרפת, למשל, נמצא כי מאז מהפכתה הגדולה ידעה אומה זו מספר ריפובליקות. הראשונה, זו שקמה לאחר עריפתו של לואי הט"ז, ב־1973,לא האריכה ימים כל־עיקר. השניה, זו שקמה מתוך הנחשול המהפכני של 1848, נחנקה כעבור שלֹש שנים בידי נשיאה, לואי־נפוליאון, שנעשה הקיסר נפוליאון ג'. לאחר הפלישה הפרוסית ומיגור “הקיסרות השניה” קמה, ב־1871, הריפובליקה השלישית. שחוסלה בנפול צרפת לפני גרמניה ההיטלראית ב־1940. לאחר אֵימי מלחמה וכיבוש קמה ב־1946 הריפובליקה הצרפתית הרביעית, וכבוא מבחן מלחמתי נוסף וחותך, המבחן של מלחמת־אלג’יריה, נפלה אף זו ב־1958 וקמה הריפובליקה החמישית, ברוחו ובצלמו של הגנרל דה־גול.

בן־גוריון, האיש אשר מכוחו ומכוח־כוחו התעוררו רבים מן הקמים עתה לפעול לשינויה של שיטת־הבחירות, אמר זמן לא רב לפני מותו ש“מדינת־ישראל עדיין לא קמה”. אולי כשאמר את הדברים לא שיער את כל המשתמע והמתחייב מקביעה זו. על־כל־פנים, במציאות הישראלית שלאחר־אוקטובר מוארים הדברים באור עז פי־כמה. אין אנו צריכים לייחד דעתנו כיום להצלבה זו או אחרת של שיטה ארצית־יחסית עם שיטה אזורית־רובּנית אלא עלינו להיחלץ לבנות – סוף־סוף! – את מדינת ישראל. או, אם תרצו: את הריפובליקה השניה שלנו.

בצד דיווח זה על דברים שנאמרו אתמול במכון־וייצמן שברחובות איני יכול להתאפק מלהביא לפחות מספר פיסקות־מפתח ממאמר שהדפסתי במקום אחר, לפני שנתיים ממש (“ידיעות אחרונות”, גליון ערב־פסח, 29.3.72), תחת הכותרת "ארצות־הברית של ישראל":

…המסגרת שנבוא להציע בזה מכוּונת לשׂידוד־מערכות מרחיק־לכת במבנה המוסדי הכולל של הארץ לחבליה, כלומר של מדינת־ישראל ה“ישנה” ושל “השטחים המוחזקים” גם יחד. היא מסתמכת, מצד אחד, על הנסיון ההיסטורי של הארץ ושל האיזור כולו ועל צרכי הפיתוח לעתיד, ומצד שני – על דפוסי פתרון של בעיות גיאופוליטיות ודמוגרפיות בעת החדשה המתגלמים באיחודים פדראליים כגון ארצות־הברית של אמריקה, ארצות הברית של ארגנטינה, ארצות – הברית של בראזיל… המסגרת שידובּר בה בזה אפשר אפוא לקרוא לה בפשטות לפחות באורח נסיוני, ארצות־הברית של ישראל. מסגרת זו אמורה לאגד את חבליה של ארץ־ישראל, להבטיח את שלום הארץ בכללותה ולבצר את אחדותה הטריטוריאלית, המשקית והמינהלית, תוך כדי מתן ביטוי אוטונומי לחבליה השונים וקידום פיתוחם,הפיזי, הכלכלי והתרבותי האוטונומי של אלה. הרעיון המנחה אותה הוא רעיון של אחדות מתוך ריבוי, של ריכוזיות (צנטראליזציה) בדרג־ה“גג” ושל ביזוּר (דה־צנטראליזציה) בדרג־ה“תשתית”, וזאת בהיקף כל־ארצי.

במסגרת זאת, של משטר פדראלי־נשיאוּתי מבוסס על תחוקה כתובה, אפשר לחזות, כמדומה, לעתיד הקרוב, מבנה של שבעה חבלים אוטונומיים, בתוספת מחוז־הבירה, מחוז־ירושלים, כחטיבה מינהלית־מוניציפלית בפני עצמה במסגרת המבנה הפדראלי (דוגמות לכך – בארצות הברית: וושינגטון, היא “מחוז קולומביה”… ובארגנטינה: “המחוז הפדראלי של בואנוס־איירס”).

…תחוקתו של מבנה פדראלי מעין זה צריכה, כמדומה, להתבסס על ההפרדה ה“קלאסית” בין שלש זרועות המימשל, על שני בתי־מחוקקים מרכזיים (“עליון” ו“תחתון”) ועל מורשונים חבליים, וכן על שלטונו של נשיא, הנבחר על־ידי כלל האזרחים־הבוחרים במדינה לתקופה של 4 (או 6) שנים והבוחר לו את הרכב הקבינט שלו, כפוף לאישורו של הסינאט (הבית העליון)…מטבע הדברים, על התחוקה לכלול מוסד כגון בית־דין פדראלי… (שחבריו) מתמנים על ידי הנשיא… באישורו של הסינאט, לכל ימי־חייהם, או עד להתפטרותם.

תחוקה פדראלית מעין זו… צריכה לכלול, כאמור, “בית עליון” או סינאט שחבריו (60, למשל) באים במספר שווה (למשל: שבעה, או עשרה) מכל חבל, אולי בצירוף מספר נציגים, “מיוחס” אך קבוע על־פי התחוקה, מטעם “מחוז־הבירה”. חברי הסינאט ייבחרו על־ידי הבוחרים בגלילותיהם בבחירות כלליות אזוריות־רובּניות. במקביל לכך – לפי אותו עקרון אלקטוראלי אולם ביחס ישר, וקבוע, לגודל האוכלוסיה – ייבחרו גם צירי הפרלמנט הפדראלי, אולי 240 במספר… הסינאטורים וחברי־הפרלאמנט כאחד נבחרים לפרק־זמן של 4 או 6 שנים (בהתאם לתקופה שנקבעה לכהונת הנשיא), אך במחציתה של כל “תקופה פרלמנטארית” יהיו מחצית חבריהם של שני ה“בתים” מעמידים עצמם לבחירה מחדש.

כל חבל ינוהל על־ידי מושל בו יבחרו תושבי החבל בעת־ובעונה־אחת עם בחירת נשיא־המדינה; בד־בבד עם זה ייבחרו גם צירי בית־הנבחרים, או המורשון, החבלי. הנהלת המימשל החבלי תורכב על־ידי המושל, כדרך שתהיה הממשלה הפדראלית מורכבת על־ידי נשיא המדינה, אלא שההנהלה החבלית תהיה טעונה אישור המורשון החבלי בלבד, שלפניו תהיה אחראית.

כאן נראה לי כי 20 ציר, נבחרים בבחירות חפשיות, אזוריות־רובניות, הם מספר מספיק למילוי תפקידיו של מורשון חבלי ולייצוג נאות של גוני השקפות ואינטרסים בדרג המקומי. המימשל החבלי ראוי שיהיה מצויד, מכוח התחוקה, בסמכויות רחבות ככל האפשר בכל הנוגע לחייו הפנימיים של החבל: שיפוט, חינוך ותרבות, בריאות וסעד, כלכלה ופיתוח, שיטור, תחבורה, כספים ומיסוי וכיו"ב.

ואין אני פטור מלהביא כאן, מתוך אותם כתובים, עוד נקודה אחת שהיא חיונית להבנה נכונה של תפיסת ארץ־ישראל כמבנה פדראלי־בכוח:

בשים לב למורשה התרבותית, הרוחנית והרעיונית ההטרוגנית של אוכלוסי ארץ־ישראל לחבליה השונים כיום ראוי יהיה, כמדומה, לשקול אפשרות להקצות לתושבים הבוגרים ארכּה של 2, 3 או 4 שנים בה יהיו רשאים להחליט מרצונם החפשי אם לוותר על אזרחות המבנה הפדראלי החדש, על כל זכויותיה, ועל חיוביה, ולהישבע אמונים לתחוקתו – או להשעות את קבלתה של אזרחות זו. בד־בבד עם כך אולי ראוי יהיה גם שעם כינונה תסמיך הממשלה הפדראלית של ארצות־הברית של ישראל את הרשויות המתאימות להעניק זכות “ריפטריאציה”, כפוף לסייגים בטחוניים ואחרים, לכל אשר יחפוץ, תוך תקופת־זמן קצובה, לנצל זכות זו – מבּין היהודים, באשר הם שם, כמו גם מבּין אותם מוסלמים ונוצרים שב־1948 נטשו הם ו/או בני משפחתם את שטחי מדינת־ישראל של אז או שב־1967 נטשו שטחים שנכבשו בידי צה"ל במלחמת יוני.

…יש יסוד רב לאמונה… שסיוע נדיב ביותר, בין ממקורות יהודיים ובין ממקורות בינלאומיים, יאפשר לממשלה שתתייצב בתכנית כזאת לפני דעת־הקהל העולמית לשאת בנטל העצום הכרוך במימונו ובקליטתו של מסע־ריפטריאציה חד־פעמי, צמוד למיבצע פרודוקטיביזציה של שארית יושבי־המחנות בארצנו, וליזום, בשיתוף הדוק עם המימשלים החבליים, מפעל התיישבות, בינוי ותיעוש בקנה־מידה הולם… בהקשר זה יהיה רוחב־הלב חופף להפליא את האינטרס־העצמי של המדינה הפדראלית, את צרכי ביסוסה, שיגשוגה והתעצמותה ואת צרכי ביסוסה, שיגשוגה והתעצמותה ואת צרכי שלומה מבית ומחוץ. משאבי הנסיון והיכולת של ישראל בתחומי מדע והטכנולוגיה, התיכנון, הקליטה והפיתוח הם ערובה כבדת־משקל להצלחתה של קיבולת מעין זו בבניית־עם־וארץ.

לא מזחיחוּת־דעת נטלתי לי רשות להאריך בציטוט־עצמי אלא משום שנראה לי, בכל הצניעות הנאותה, כי דברים אלה, כנתינתם אז, מיטיבים לבטא את גישתי עתה אל המאבקים לריפורמה חלקית במוסדותיה של מדינת־ישראל. וטעם נוסף לי בכך: לחזור ולהעמיד על חשיבותו האורגאנית של הממד המדיני־האזורי הכולל בכל תפיסה המשַווה לנגדה את הבראתם של סדרי המימשל מבית. המאבק לשינוי שיטת־הבחירות יש לו סיכויים נאים להצליח בשעה זו, דווקה מפני שהוא מנוהל על־ידי אנשים המעורים כל־כך במימסד השלטוני־הפוליטי – ומפני חולשת־הדעת הנוכחית בחוגים מרכזיים במפלגת־העבודה. עשוי הוא גם ־למלא תפקיד חיובי כקאטאליזאטור וכמנוף לשׂידוד־מערכות במימשל, בחברה ובמשק. אך זאת על־תנאי שלא נתפתה לראות בתיקון האלקטוראלי את תכליתו – או תחליפוֹ! – של שׂידוד־המערכות המופלג, היסודי.

זה אשר לימים יוכלו היסטוריונים לסכּמו (הבה נקווה…) ככינונה של הריפובליקה הישראלית השניה.

תהיה אשר תהי מידת מהימנותם של סקרים ומשאלים. עובדה היא שזה זמן־מה מצביעים הם כולם כאחד על ירידה רצופה בפופולאריות של הממשלה. גם מי שאינו נזקק לעדותם של אלה יכול להעיד מתוך מה שקרוי בחידונים למיניהם “ידיעה אישית” שדעת־הקהל בכללותה בשלה שוב לחילופי שלטון, לשינוי נמרץ לא פחות, או אף יותר, מזה שבא עלינו בעקבות הבחירות הכלליות האחרונות; אם תרצו, בלשונו של ידידנו יותם, לתיקון תוצאותיה של “תאונת הקלפי” ממאי 1977.

אפילו נביא בחשבון את הנזילוּת המהותית של רגשות ועמדות ורצונות וסימפאטיות באותו מצבור פלאסטי המוגדר כ“דעת־קהל” – ומה־גם בהקשר של אי־יציבות קיצונית, הרת תהפוכות והפתעות, בדרג האזורי והבינלאומי – אין מנוס מן המסקנה שסיכוייו של הליכוד, במבנהו הנוכחי, להאריך ימים בשלטון ולנחול שוב הצלחה בבחירות, אף שמשך זמן־מה נראו גאים כל־כך, שוב אינם שקולים כנגד מטען האכזבה, התרעומת, המרירות והמיאוס שנצבר כנגדו בשכבות רחבות ביותר.

אף־על־פי, שככל האפשר לדבר על אינטרס לאומי “אובייקטיבי”, דומה שלא יופק הלקח הנכון מפרשת שלטונה הכושל של הממשלה הנוכחית אם תסתכם התגובה עליה בהיסט חריף של המטוטלת האלקטוראלית שיאפשר למערך לחדש ימים כקדם ולהשיב, אף ביתר שֹאת ותוקף, עטרה לישנה. עדיין זכור לכל שהימים שהיו לא היו יפים כל־כך והעטרה שנסתלקה, אחרי ככלות הכל, בלויה ומרוטה היתה למדי. ומה שקרה ב־17 במאי 1977, לאנחת רווחתם של רבים וכן שלמים, אפילו בשורות המערך עצמו, לא היה בגדר “תאונת קלפי” סתם; לא יותר, על כל פנים, משהיו אירועי אוקטובר 1973 – שבהם ראשית הסחף הנמרץ במעמדו של המערך – בגדר “תאונה צה”לית " בלבד.

עיקר האכזבה שגרמה ממשלת הליכוד, לתומכיה ולשולליה כאחד, נעוץ כמדומה בגילויים של אזלת־יד, של חוסר יכולת שלטונית, של חוסר סמכותיות, של חוסר ליכוד. אפשר לתרץ מחסורים אלה ברפיפות בסיסה הפרלמנטארי של הממשלה ובהיעדר ליכוד פנימי ברכיבים העיקריים של הקואליציה הממשלתית, כשם שאפשר לתרצם, חלקית לפחות, גם בגורמים חיצוניים הנתונים הרבה פחות לשליטתה של ממשלה ישראלית כלשהי. לענייננו, די לנו שנאמר כי בעקבות הנסיון הזה גם משֹאות־הנפש העמוקות ביותר וגם האינטרסים הבסיסיים ביותר מחייבים לא רק חילופי אישים בצמרת, לא רק חילופי־רשויות, לא רק שינוי ב“צוות המוביל”, לא רק שינוי בהרכב הקואליציה הממשלתית. הם מחייבים תמורה שתאפשר משטר אחר: מלוכד, סמכותי, בעל כושר ביצוע, מסוגל לשליטה פשוטה במשמעה. הם מחייבים אפוא ממשלה שבתקופת כהונתה תשקוד, במסירות וביודעים, על הנחת תשתית איתנה לתיפקוד שלטוני תקין ומסודר. וכתנאי מוקדם לכך הם מחייבים כמובן, שהמחנה המבקש לרשת את השלטון, בתוקף ייפוי־כוח והסמכה מן העם, יבקש את ייפוי־הכוח הזה מן העם לא על סמך בעבועי־עבר בלבד ולא על סמך בקורת־ההווה בלבד אלא גם, ובעיקר, על סמך נכונות לתיכנונו של עתיד חדשני.

דוד בן־גוריון, שמקובל לראות בו מחדש עצמאותה של הארץ הזאת, נוהג היה לומר בערוב ימיו ש“מדינת ישראל עדיין לא קמה”. נסיון השנים האחרונות, בשלטון המערך והליכוד כאחד, יש בו כדי להוכיח את מידת האמת שבאמירה זו. עדיין המדינה הזאת דומה יותר מדי לסוכת־ארעי, למלון־אורחים, למקלט־לילה. עדיין הפרוץ שבה מרובה על העומד. הן מן הבחינה הגשמית והן מן הבחינה הרוחנית התרבותית. שלושים ושתים השנים הראשונות לקיומה, המשקפות למעשה מסורת מדינית ורעיונית בת חמישים שנה לפחות, חובה עלינו לראות בהן אפוא רק פרק־פתיחה, הקדמה ומבוא להיסטוריה ה“אמתית” של ישראל, אם אמנם רוצים אנו שתהיה לה היסטוריה. והאפשרות המסתמנת לשינוי נמרץ בהכרעותיו של ציבור הבוחרים מן הדין שתנוצל כמנוף לשינוי דמותה, שינוי חזותה ושינוי ערכיה של המדינה – שינוי שחומרת המסיבות החיצוניות לא די שאינה מונעתו אלא דומה אפילו שהיא מחייבתו.

צרפת היא, בסך־הכל, מגובשת מאד, ומקובל לראות בה כעין אב־טיפוס ללאום מודרני, מערבי. חסנה הפנימי ותפארת תרבותה לא מנעו ממנה, כידוע, תהפוכות ומהפכות, כשם שלא חסכו ממנה פלישה וכיבוש ועול שיעבוד. ומאז נעשתה, לפני פחות מ־200 שנה, אם הריפובליקות בעולם של ימינו זכתה, כידוע, כמה וכמה פעמים לחילופי משטר (בכלל זה משטרים של רודנות קיסרית), וזה לה 22 שנה היא עומדת בסימן הריפובליקה החמישית שלה. כל אחת מחמש הריפובליקות שהרכיבה צרפת לראשה היה ביטוי, מיידי או מאוחר כלשהו, לאיזו טלטלה קשה בסדרי־חייה, שנמצאה צידוק מספיק לשינוי בסדרי שלטונה.

התמורות שחלו במדינת ישראל ומסביבה מאז קומה – בהרכב אוכלוסיה, במבנה כלכלתה, ברמתה המדעית והטכנולוגית, ביכולתה הצבאית והמשקית, בהשקפת־עולמה ובהשתקפותה בעיני העולם, שלא לדבר על התמורות המופלגות שפקדו את האיזור שבו היא שרויה – ספק אם הן נופלות במשהו מן השינויים שפקדו את צרפת, למשל, בין הריפובליקה השניה שלה, קצרת־הימים, לבין השלישית, שהחזיקה מעמד כשבעים שנה. מכלול תמורות כזה יש בו משום צידוק מספיק, כמדומה, לשינוי יסודי בסדרי השלטון. ולא, חלילה, רק משום שמדינה כצרפת עשויה לספק כאן דוגמה מן המוכן…

הקצרה: רשאים אנו לראות בעברה הקצר של מדינת ישראל, כולל את פרק ההווה הנוכחי, על מכאוביו ומשוגותיו. מעין פרק־פתיחה “בלתי־מחייב” של “ריפובליקה ראשונה”. וממילא רשות היא לנו, או אף חובה עליונה, להיכּון להקמת הריפובליקה השניה של ישראל; ואם תרצו, ברוח אמירתו הנזכרת של בן־גוריון, לכוון דעתנו, סוף־סוף, להקמתה של מדינת־ישראל כמדינה חילונית ודמוקרטית. (ואל תרתיענו כאן העובדה שהטבע הזה, בשינוי־מה, משמש היטב כל־כך את מכונת התעמולה של מר ערפאת. אדרבה!)

הגיעה השעה שנכוון דעתנו להקמתה של מדינת־ישראל כמדינה הבנויה על ריכוז חזק של סמכויות, כוח־הכרעה ויכולת ביצוע בקדקוד שלטונה, על מערכת שקולה של “בלמים ואיזונים”, ועל פיזור נרחב של סמכויות בדרג בסיסי של פלכים, עיריות ועיריות־משנה ואיגודי עובדים ומעבידים. לשון אחר: לכינונו של משטר נשיאותי מבוסס על תחוקה־שבכתב, נשען על שני בתי־מחוקקים ונסמך על רשות שיפוטית תחוקתית עליונה, ונזון ממערכת מסועפת של מה־שקרוי “דמוקרטיה השתתפותית” בדרגים שונים של המימשל והמשק. (ואל תרתיענו כאן העובדה שמתכּוֹן זה פועל, בשיעורים שונים של הצלחה ויעילות, בכמה וכמה משטרים דמוקרטיים, לרבות ארצות־הברית של אמריקה. אדרבה!)

הגיעה השעה שנכוון דעתנו להקמתה של מדינת ישראל כישות ריבונית, לאומית־טריטוריאלית בהכרתה, בתודעתה אף בערכיה; קשובה יותר לאזרח כאשר הוא אזרח, ערוכה יותר לשיתופו ולהפעלתו, יעילה יותר בשירותו, אך גם תקיפה ובלתי־מתפשרת יותר בחיובים שהיא מטילה עליו, באשר הוא אזרח; נחושה יותר בהדיפת סחטנותה של דימאגוגיה חברתית או של “מאפיה” אינטרסנטית או אידאית כלשהי. (וכאן אל תרתיענו העובדה שאלה הם, בסך־הכל, תנאֵי בני גד ובני ראובן לקיומה של מדינה כלשהי בעולם התחרותי האכזר של ימינו. אדרבה!) שעה זו של בין המצרים אין דוחקת ממנה – אין יפה ממנה! – למתן הלב והדעת ליציאה אל המרחב.

נדפס ב“דבר”, גליון ערב פסח, 31.3.1980

לצורך עבודה כלשהי נזקקתי לא מכבר לעיון בעתונים משנת 1948, מן השבועות והחדשים הראשונים לקיומה של מדינת־ישראל. אגב כך עילעלתי גם בכרך של יומון ירושלמי מקומי. “היום”, אותו עתון, שהחל להופיע בחדשי הלחץ והחנק שפקדו את הבירה לפני תום המנדט הבריטי והתמיד בהופעה, ולו גם מקוטעת, אף בימים הקשים ביותר של אפריל, מאי ויוני 1948, לא האריך ימים הרבה אחרי תום הקרבות, משחזרו היומונים של תל־אביב וכבשו את מנוייהם וקוראיהם האבודים בעיר־דוד.

מכל־מקום, בעמודו הראשון של “היום” מאחד הימים הראשונים להפוגה הראשונה, כלומר במחצית יוני 1948 לערך, מצאתי ידיעה מובלטת שלפיה התעתד ראש־הממשלה הישראלי הראשון, מר דוד בן־גוריון, להביא לפני ישיבתה הקרובה של הממשלה החלטה על פירוק הסוכנות היהודית לארץ־ישראל ועל העברת כל שטחי פעולתה לידי השלטון החדש, הישראלי.

בגליונות של “היום” מן הימים שלאחר־כך לא מצאתי כל ביטוי נוסף לאותו ענין. בהמשך אותו חודש באה, כזכור, פרשת “אלטלנה” על סערותיה, ןמטבע־הדברים היתה הממשלה הזמנית עסוקה בהכרעות בוערות יותר. עד כה וכה תמה ההפוגה הראשונה ובא סיבוב־הקרבות שלאחר־כך, על הישגיו בדרום ובגליל, בהרי ירושלים, בשפלה ובמבואות חיפה. במסיבות המאבק הצבאי והמדיני שהחריף והלך מאז עד להתכנסותה של הכּנסת הראשונה (זו שנועדה להיות “אסיפה מכוננת” בלבד, כזכור רק למעטים , משום־מה!) לא מצא בן־גוריון, מן הסתם, את שעת־הכושר להידרש לסוגיית מעמדה של הסוכנות היהודית ויחסיה של המדינה הצעירה עם הגוף שאך לא מכבר עמד הוא עצמו בראשו ונהג בו ביד רמה.

אף־על־פי־כן הרי לבטיו ומאבקיו של בן־גוריון בשנים שלאחר־כך באותה סוגיה עצמה יש בהם כדי ללמד לכאורה שאותה ידיעה בודדה בעתון הירושלמי הצנוע לא היתה קליטה מן האוויר. מי שזוכר את אווירתם הכללית של הימים ההם, ואת הנכונות הנפשית והרעיונית לקליטת חידושים המתחייבים מן המסיבות החדשות, ודאי יודה כי התפתחות מעין זו, אילו נתממשה אז, לא היתה מעוררת בארץ התנגדות או תרעומת נרחבת. לכל היותר היתה גורמת טינה או אכזבה בחוגים מצומצמים של עסקנים ציוניים מקצועיים. אולי לא נגזים אם נשער שאפילו בשורות הציונים שברחבי הפזורה היהודית היה הדבר מתקבל בהבנה ידועה, בפרט בארצות שבהן החברה בכללותה אמוּנה על חפיפה בין אזרחות לשייכות לאומית, על הפרדה בין דת למדינה, ועל הגדרות מוצקות של ריבונות.

שעת־החסד של שחר המדינה חלפה־עברה. באו בעיות חדשות והשכיחו או דחקו את הראשונות, ואנכרוניזמים למיניהם, כיון שנספגו בקרקע הבתולה (בחלקה) של המימסד החדש (בחלקו), ממילא נמצאו המועילים להתמודדות עם הבעיות החדשות. מתוך כך גם היטיבו להיספג, להיקלט ולהשתרש. לא ארכו הימים ונתפסו, בתחושתם ובדפוסי־פעולתם של אנשי־מעשה, כחלק אורגאני של הקיום הממלכתי החדש, שמתוך כך הועם, בעצם, זיו חידושו. באכף הלחצים, המצוקות והסכנות של השנים הראשונות למדינה הושחו הראשים אל רגבי התלמים וצומצמו ההשגות, בדרגים ה“קובעים” גם לא נמצאה כמעט שהות ומנוחת־נפש להתעסקות בדברים בעלי חשיבות עקרונית לדרכה ולעתידה של המדינה המתהווה, המיוסרת וקצרת־הנשימה. עצם הוויתור על החובה, וההתחייבות, לגבש תחוקה כתובה, כפרי עבודתה של אסיפה מכוננת, כשם שהיה ביטוי לחשבון־כדאיות־ונוחות של פוליטיקה פנימית ולהתחמקות מהכרעות עקרוניות לטווח ארוך כך גם נתן הכשר וצידוק, ולאורך ־ימים דווקא, לפראגמטיזם “תכליתי” נטול־מעצורים, משוחרר מעקרונות.

דבר שלא נעשה במחי תנופה של חדשנות, ברגש רענן והחלטי, עם הזמן עצם המחשבה על עשייתו מתחילה להיראות אפיקורסות או איוולת, או חטטנות קנטרנית לשמה, או ביזבוז־זמן לבטלה. ממילא חשוב ששוב אין אנשים ננערים לקום ולעשותו, אם מתוך עצלות המחשבה ואם מתוך ריבוי הצרכים ודחיפותם וגיבובם. אין צריך לומר שגם שנים שעברו בינתיים נותנות אותותיהן. אף עייפות ורפיון־יד וקוצר־רוח ותמהון־לבב תורמים תרומתם. גם דלקת־הפרקים והסתיידות ־העורקים והשלבּקת והבּצקת והתבלוּל שבּעין והפּקק שבּאוזן עושים את שלהם. משמע: מעתה יש צורך במפעל נכבד של איבחון וטיפול והבראה כללית כדי לחדש בכלל, לפחות במידת־מה, את היכולת להעלות על הדעת עשייה שבזמנו נראתה קלה ופשוטה כל־כך.

* * *

התוצאה היא, במידה רבה, ההווי הציבורי והאקלים הרוחני שבהם מדינת־ישראל ויושביה שרויים כיום. התוצאה היא שכולנו מקבלים ללא בקורת מהותית את קיומה של מערכת כמו־ממלכתית מקבילה למוסדות השלטון הישראלי בדמות הסוכנות היהודית (שמטעמים “מעשיים” בהחלט היא רשומה כתאגיד בארה"ב, לפי דרישות החוק האמריקאי), על מחלקותיה ומדוריה וחברותיה למיניהן, ועל תקציביה. התוצאה היא ש“הקרנות הלאומיות” – הקרן הקיימת, שאין בנו יודע אל־נכון מדוע עודה קיימת, וקרן־היסוד, שאין בנו יודע אל־נכון מה היא מוסיפה לייסד – עודן חלק בלתי־נפרד ממערכת הגופים והמוסדות המוכּרת והמקובלת. התוצאה היא שכמעט כל מפלגה “ציונית” הפועלת בציבוריות הישראלית משלימה עם הצורך לפתח פעילות חוץ־לארצית כלשהי בכפוף לאותה מערכת מקבילה ונזקקת לתקציביה, בצורה זו או אחרת. בד־בבד עם כך מתרחבת הזדקקותה של המערכת הפוליטית הישראלית לאישים יהודיים ולמוסדות בעלי־אמצעים ובעלי־השפעה מחוץ־לארץ, וזאת לצורך מאבקים בתוך המערכת הישראלית־המקומית. בד־בבד עם כך גורמי־חוץ יהודיים דתיים, לזרמיהם השונים, תובעים לעצמם, ורוכשים לעצמם, זכות דעה והכרעה לגבי הרכביהן של קואליציות ממשלתיות בישראל אף בלי להיות שותפים באחריות השלטונית, כמובן. ולא עוד אלא בתחומים החשובים בעיניהם הם מתיימרים להכתיב לכנסת הנבחרת את החקיקה הנדרשת ממנה ולהמוני בוחרים ארחות־התנהגות הנדרשים מהם. בד־בבד עם כך, כפי שנוכחנו לראות במערכת־הבחירות האחרונה, יכול, למשל, גורם־חוץ יהודי בעל אינטרסים משלו ליזום את הקמתה של מפלגה ישראלית חדשה, לממן את מערכת־הבחירות שלה, ולהנחיל בכך לאותה מפלגה משקל בעל חשיבות מכרעת למדי בהרכבתה של קואליציה ממשלתית.

כללו של דבר: כמעט מבלי משים, ספק מתוך חוסר נסיון לאומי ספק מתוך חדוות־מעשה קלת־ראש ספק מתוך בהילוּת לסתימת חורים והטלאת טלאים, יצרנו בארצנו מציאות שאולי אין למצוא לה אח ודוגמה בדברי־ימי העמים מחוץ לימים הגרועים ביותר של משטר הקאפיטולאציות באימפריה העותומאנית. בעת החדשה, ומחוץ לגילויים ההרסניים ביותר של המשטר הפנימי בממלכת־ירושלים הצלבנית, בימי הביניים. לא יפלא אפוא שמכוח אינרציה מנטאלית השלימו ממשלות ישראליות בזו אחר זו עם התפתחותו של מעין משטר־קאפיטולאציות אף באותם משטחי מערב־הירדן הכפופים מאז 1967 למימשל צבאי ישראלי ועשאום שטח־הפקר פרוץ לפעילותם, התערבותם ובַחשנוּתם של גורמי־חוץ – לרבות גורמים חתרניים ועוינים במפורש ובמוצהר. סוף־סוף אין לדרוש משלטון שאינו מגלה רגישות בסיסית לריבונותו ולמרוּתו בתחומי שליטתו האזרחית שישֹכיל להקפיד על אלו בתחומים הנתונים לשליטתו הצבאית בלבד, שממילא אין לו אליהם כל התייחסות דמוקרטית־פרלמנטארית ואילו זיקתו המדינית־המהותית אליהם לא תמיד חד־משמעוּת היא סימנה המובהק ביותר.

ממשלת־הקואליציה השניה בראשותו של מר מנחם בגין, על הלבטים שליוו את הקמתה ועל אלה שבהכרח ילוו את פעולתה – קשיים מתוכה פנימה, קשיים בכּנסת ובדעת־הקהל מבּית, קשיים ומבחנים מבחוץ, בחזיתות הבטחון והמדיניות והתעמולה – לא נגזר עליה שיהיו ימיה קצרים דווקא. אך ממילא מובן, ובפרט על רקע המנטאליוּת שהשתרשה כבר קודם־לכן. כמפורט למעלה, במימסד השלטוני הישראלי בכללותו, שייבּצר מן הממשלה הזאת להקצות זמן ומחשבה לטיפול־שורש בחלאיו העמוקים והממאירים ביותר של המשטר, ואין צריך לומר שייבצר ממנה לגייס את תמימות־הדעים הנחוצה לכך בשורותיה־היא. זאת אף אם נניח לרגע שראש־הממשלה עצמו, ואחדים מן השֹרים הבכירים בממשלתו, עדים לעצם נחיצותם של תיקוני־יסוד במבנה המשטר ובדפוסי־הפעולה שלו.

עם שאת, דומה כי דווקא תקופת כהונתה של הממשלה החדשה יכולה להכשיר את הלבבות – בין בתוך המערכת השלטונית ובין מחוצה לה – לשֹידוד־מערכות תחוקתי מקיף במעגלות הריבונות הישראלית ומוסדותיה, מתוך מגמה מפורשת להקדים רפואה לפחות להישנוּתן של מכות שנחשפו במלוא חומרתן לעין כל בשבועות והחדשים האחרונים, מתוך מגמה מפורשת להנחיל לארץ הזאת משטר שבּו בחירות מניבות מימשל שאינו תלוי בכל רוח מצויה והיכולת בידו למשול.

נדפס בירחון “בארץ־ישראל”, אוגוסט 1981

אנו הישראלים אולי אין אנו ערים לכך ביותר, אבל עובדה היא שאנו חיים בריפובליקה.

בזאת אין אנו יחידי־סגולה חלילה. רוב המדינות הריבוניות בעולמנו, בין שהן בעלות ותק של מאות או אף אלפי שנים ובין שאך אתמול נולדו, הן ריפובליקות. כך איסלנד וכך זאיר, כך צרפת וכך בולגריה, כך ברזיל וכך מקסיקו, כך יוון וכך פורטוגל, כך שווייץ וכך דרום־אפריקה, כך גם לוב וסוריה, עיראק ולבנון. כך ארצות־הברית וכך גם גרמניה המערבית והמזרחית, ואפילו סין וברית־המועצות (שעל פי תחוקתה היא אגד של ריפובליקות חפשיות). וכך אפילו "הריפובליקה המוסלמית " של חומייני.

באורח פשטני מעט אפשר לומר שכל מדינה ריבונית בעולם שאיננה מלוכה או נסיכות ממילא היא ריפובליקה. מדינות שאינן ריפובליקות הן, אפוא, בריטניה הגדולה ומארוקו, תאילנד וספרד, הולנד ובלגיה, כווית וסעודיה, שבדיה ויפאן, דנמרק וירדן, לוקסמבורג וליכטנשטיין. מונארכיות היו, עד לא מכבר, רבות מן הריפובליקות של ימינו כגון ספרד [מלוכה] ויוון, איטליה ונפאל, לוב ועיראק, מצרים והריפובליקה של מרכז־אפריקה. קצתן, כגון הודו וניגריה ודרום־אפריקה וגאנה וגיניאה ואנגולה, כלולות היו עד לא מכבר באיזה “חבר־עמים” אימפריאלי שמרכזו הריבוני מונארכיה – או אף ריפובליקה.

הריפובליקה בצורה של שלטון וארגון מדיני תחילתה, כידוע, ברומא הקלאסית, שברבות הימים הרכיבה קיסר לראשה וקיסרות נשארה עד לירידתה מעל בימת ההיסטוריה, יורשתה המזרחית, ביזנטיון, כקיסרות קמה וכקיסרות נפלה.

על־פי חלוקתן המערבית המקובלת של תקופות ההיסטוריה האנושית מסתיימת התקופה העתיקה עם מיגורה של קיסרות רומא המערבית. בעקבותיה באה “תקופת־האופל” של ימי־הביניים, אלף שנים יותר. “העת החדשה” נפתחת, כמובן, עם גילוייה של אמריקה וראשית עלייתן של קיסרויות לאומיות, קולוניאליות, כובשניות.

הזמן ה“חדיש” מתחיל בסימן המהפכה הצרפתית, הכורתת ראשו של מלך, מניפה דגל של “חופש, אחוה ושוויון”, מבשרת את “אביב העמים”, ומכוננת בצרפת את הריפובליקה הראשונה שלה, קצרת־ הימים.

קצת מכוח דורי־דורות של השכלה אירופית קלאסית וקצת מכוח המיסטיקה של צרפת המהפכנית נשתרשה במעגל השפעתו התרבותית של המערב (כלומר: בעולם המודרני כולו) המוסכמה שלפיה ריפובליקה מעצם מהותה היא צורת־שלטון דמוקרטית יותר, ייצוגית יותר, עממית ואנושית יותר.

דמוקרטיה, כמובן, משמעותה המילולית המקורית היא “שלטון־העם”, כמו שריפובליקה משמעותה המילולית “ענין הציבור”, כלומר מבנה שלטוני ה“שייך” לציבור ומבטא אותו. וכשם שבימינו דמוקרטיה היא תג וסימן למדינות ריבוניות, כמעט בלי יוצאת־מן־הכלל. כך רובּן הגדול של אותן מדינות הקרויות דמוקרטיות גם מוגדרות כריפובליקות, אפילו שהן מקיימות – להלכה או למעשה, או להלכה ולמעשה כאחד – משטר אנטי־דמוקרטי, חד־מפלגתי או “אל־מפלגתי”, עריץ ורודני, גזעני או צבאי או תיאוקרטי. אפילו כשהן שוללות מן הציבור תנאים חיוניים ביותר לקיומם ולפעולתם של חיים דמוקרטיים. כנגד זה, מן המפורסמות הוא שכמה וכמה מן הדמוקרטיות המשובחות ביותר אינן ריפובליקות דווקא אלא הן מה־שקרוי מונארכיות “מוגבלות” או “תחוקתיות”, בהן מלך (כמו בשבדיה ובריטניה) או קיסר (כמו ביפאן) הוא המסמל את קדקוד המבנה השלטוני. את מקור הסמכות העליונה, את תמצית הקיום הריבוני ורציפותו ההיסטורית.

כמו שבמלוכות המוגבלות או התחוקתיות של ימינו מלך או קיסר הוא סמל עליון של ריבונות ושל רציפות היסטורית, כך בהרבה מן הריפובליקות נשיא הוא הממלא תפקיד סמלי־טכסי כזה – לא למשך תקופת חייו אלא למשך תקופת כהונתו, הקבועה על־פי התחוקה. כך, למשל, ברפובליקה הישראלית שלנו. אבל בצד אלו יש ויש ריפובליקות, דמוקרטיות או “עממיות”, שבהן נשיא נבחר אינו רק סמל שלטוני מכובד אלא הוא עומד בפועל־ממש בראש המבנה השלטוני וממלא את התפקיד המדיני הראשון־במעלה, גם כשהוא פועל במסגרת מורכבת ומשוכללת של “בלמים ואיזונים”. בריפובליקות אלה הנשיא הנבחר עולה בסמכויותיו, בכוחו, ביוקרתו ובמשקלו המדיני לאין־ערוך – משך תקופת כהונתו הקבועה על־פי התחוקה – על כל מלך “תחוקתי”. ובאָפיין הדמוקרטי אין ריפובליקות אלו נופלות בשום פנים מאחיותיהן הפרלמנטאריות, אלו שבהן בית־המחוקקים הוא מקור הסמכות השלטונית, המוקד הגלוי העיקרי להכרעות ולמאבקים מדיניים. ריפובליקה “נשיאותית” כזאת היא, למשל, ארצות־הברית, וכמוה בהבדל־מה, “הרפובליקה החמישית” של צרפת, מיסודו של הגנרל דה־גול.

משטר נשיאותי, שבו הנשיא נבחר לתקופת־שנים קצובה – בין במישרים על־ידי כלל הבוחרים ובין באמצעות קבוצות של “אלקטורים” המשקפות את הכרעתם של פלכים, “מדינות” או מחוזות־בחירה – נמצא מחליש ממילא את מעמדן של המפלגות כ“מתווכים”בין המוני האזרחים למערכת השלטונית. הנשיא הנבחר, אף שבהכרח הוא האיש העומד בראש מפלגה המשיגה בשבילו את מירב הבוחרים, משעה שנבחר הריהו יונק את עיקר כוחו מאמונו של העם בכללותו ולא מן המנגנון המפלגתי ושלויו. אין צריך לומר שהוא פטור מן הצורך בהרכבת קואליציה ומענשו של משא־ומתן קואליציוני (ובתנאים המיוחדים לדמוקרטיה הישראלית, פירוש הדבר גם שיחרור מן המשכנתא הדתית של החיים הפוליטיים). כנגד זה, עצם העדיפות המוקנית לו, וההכרח ב“איזונים ובלמים” למיניהם הנובע מעדיפות זו, מחייבים ממילא את ביסוס המערכת המדינית־השלטונית כולה על תחוקה.

משטר נשיאותי, מבוסס על תחוקה התוחמת תחומים ברורים לרשויות שונות ונפרדות, שבו נשיא נבחר מרכז בידיו את הסמכות העליונה לפיקוד, לתיכנון ולביצוע, לא די שהוא אמור להגביר ולייעל את כושר הביצוע והשליטה של הדרג המדיני ולציידו בסמכות מיותדת וביוקרה היאוֹת למי שעומד בראשו. משטר כזה ממילא הוא נמצא מחזק את הזיקה הישרה בין קדקוד הפיראמידה השלטונית לבסיסה, בין גילומה העליון של הסמכות לבין מקורה הראשוני; רוצה לומר: בין הנשיא לבין המוני הבוחרים, שבאמונם וברצונם הטוב חייו הפוליטיים תלויים. ממילא גם נמצא משטר כזה מחזק את הדרג המקומי של הפעילות הפוליטית ומגביר את משקלו במסגרות המפלגתיות, מטפח את האוטונומיה המקומית; משריש כביכול את הפוליטיקה בטריטוריה, מעמיד כביכול את הבוחר על דעתו כאזרח. כך נוצרים לפחות תנאים לדמוקרטיה השתתפותית ולא מנגנונית. כך נוצרים לפחות תנאים לפיתוח חירותם הפעילה של כלל התושבים כאזרחים, לשיחרור רובּם הגדול ממצב המצטייר למעשה, במקרה שלנו, ככפיפות סבילה של נתינים. כלום אין זה מיותר כמעט להדגיש מה חשוב ומה חיוני הוא התפקיד שמשטר נשיאותי – על תחוקתו, על מוסדותיו, על בלמיו ואיזוניו אך גם על הסמכות והיוקרה וכושר־המעשה של מנהיגו הנבחר – יכול למלא בחברה הטרוגנית ומסוכסכת ודלילת־שרשים כגון זו שלנו, במדינה רדודת־מסורת ואפופת־סכנות כגון זו שלנו?

כאן אולי מתבקשת הבהרה אחת, למניעת אי־הבנה, אין אני בא להמליץ בדברים האלה על איזה שינוי קיצוני במעמדו ובסמכויותיו של הנשיא המכהן בישראל כיום, ובוודאי לא מתוך כוונה או שאיפה לחידוש ה“הגמוניה” של מפלגת־העבודה ולהחזרתה לשלטון בדלת צדדית כלשהי – כמשאלת־לבם החסודה של רבים וכן שלמים.

כנגד זה הריני מבקש להצביע על ההכרח בשינוי עצם המבנה של חיינו הפוליטיים, על חילופי משטר כמוצא ממשי יחיד מן הסבך האומלל שלתוכו הכניסנו משטר־המפלגות הקואליציוני; על משטר נשיאותי כתקנה שלטווח ארוך לא יהיה לנו מנוס מלהזדקק לה – אם אמנם חפצי־חיים הננו כחברה, כמדינה כלאום.

קשה להעלות על הדעת שאיזה מן הכוחות הפועלים כיום במערכת המפלגתית בישראל הוא אשר יניף את הדגל הקורא למשטר נשיאותי־תחוקתי. קשה גם לשער שאיזה מן הכוחות הללו הוא אשר יקים מתוכו את המועמד ההולם להנהגתו של המשטר המיוחל. לא זה הקובע, לא זה החשוב בשלב הנוכחי. ברגע זה חשוב הוא להעלות ולנסח את עצם התביעה למשטר הנשיאותי ולעשותה בסיס ומכנה משותף להתארגנות ציבורית חדשה, חדשנית, רב־צדדית ויעילה.

נדפס ב“ידיעות אחרונות”, 13.4.1982

במספר מאמרים ניסיתי להעלות לא מכבר, בקווים כלליים למדי, את בעיות־המפתח הנוכחיות של הארץ: בעיית המימשל, בעיית הטריטוריה, בעיית תיפקודו של האזרח בחברה המדינית. בקווים כלליים באותה מידה ניסיתי לשֹרטט דגם של משטר נשֹיאותי־תחוקתי, המקיף את כל הטריטוריה הנתונה לשליטתה של ישראל כיום, במסגרת פדראלית של חבלים בעלי שלטון־עצמי, והיוצר תנאים אופטימאליים לדמוקרטיה השתתפותית וליזמה אזרחית בדרג המקומי, השכונתי, העירוני והחבלי. דגם זה יש בו, לעניות־דעתי, כדי להציג פתרון כוללני לשלש בעיות־המפתח הללו.

הדגם הזה הוא, במידה רבה מאד, ניגודה ואף היפוכה של המציאות הקיימת במדינתנו, בארצנו, בחברתנו. המציאות הקיימת עומדת בסימנו של משטר־מפלגות קואליציוני, של היעדר מסגרת תחוקתית, של היעדר סמכותיות מכאן והיעדר הפרדה נאותה בין רשויות המימשל מכאן. כנגד זה היא עומדת בסימן הפרדה חותכת בין השטח הכפוף למרות אזרחית והמאורגן במסגרת החברה המדינית הישראלית למוסדותיה לבין שטח, או שטחים, הכפופים למעשה למרות צבאית ואוכלוסיהם מנועים למעשה מכל זיקה של ממש למימסד המדיני הישראלי, נדחפים להזדקקות לגורמי־חוץ עוינים יותר או עוינים פחות, נדונים בצורה זו או אחרת לקיום אוטונומי־נפרד. ואם אין די בכך, הרי זו מציאות שגם בתחום הכפוף למרוּת אזרחית היא מטפחת מחיצות ורווי־הפרדה אתניים, דתיים ועדתיים, תוך שהיא שוללת או מגמדת פעילות אזרחית אוטונומית וחפשית בדרג המקומי.

המציאות הקיימת מגלמת את הסכנות החמורות ביותר למדינה ולמימשל, לארץ וליושביה, לחברה ולכל אחד מאזרחיה. ובשל המקום הרגיש שאנו תופסים על מפת האיזור והעולם, ובמערכת־העצבים של המין האנושי, הריהי נושאת בחובּה סכנה חמורה לאיזור כולו ולמשפחת העמים הגדולה.

הדגם המוצע לתקנתה ולהפיכתה של המציאות הקיימת הוא דגם מהפכני, גם אם הדרך למימושו היא, בהכרח, דמוקרטית בעיקרה ובאמצעיה. בזכות ניגודו המובהק למציאות הקיימת רשאים אנו לכנותו הריפובליקה השניה של ישראל.

אין זה דגם הגורר אחריו שובל ארוך של ניסוחים פרוגראמאטיים. אין הוא עמוס מטען של אידיאולוגיה, אין הוא רווי יגון־עולם כשם שאינו מתיימר לבשֹר את ביאתו של משיח כלשהו. הוא מבוסס על התבוננות בהתפתחות היסטורית מסוימת בפינת־עולם זו שלנו, על איבחון ליקויים המושרשים ב“מצב הישראלי”, על הפקת לקחים מנסיון זמננו ומקומותינו כמו גם מנסיונם ההיסטורי של זמנים אחרים ומקומות אחרים, ועל אמונה באפשרותו של פתרון מעשי־תכליתי לבעיות־המפתח של קיומנו כישות מדינית־טריטוריאלית.

אמונה זו כשלעצמה יש בה, בלי ספק, מידה של אופטימיות. וזו מתבטאת אולי בעצם ההתיחסות אל ישראל החדשה לא כאל איזה “בית שלישי” – מושג שהוא גופו עמוס מטען מיתי־תיאולוגי־אסכאטולוגי ומקפל בתוכו ציפייה לחורבן בחינת גזירת־גורל בלתי־נמנעת – אלא, בפשטות, כאל ריפובליקה. ריפובליקה שאכן הקדיחה את תבשילה, שקשיי תיפקודה מתרבים והולכים, ולפיכך ראוי להקים על גביה את הריפובליקה השניה של ישראל. אף זו, אם לאחר שתיבּנה ותעמוד על תִלה כימי דור אחד או שנים יתברר שהגיעה למבוי סתום. אפשר וראוי יהיה להמירה בשלישית, וכן הלאה. יש כאן, אם תרצו, תפיסה של ההיסטוריה כמין תלם ארוך הנמשך ונמשך אל העתיד, שהגאולה והתמורה כרוכות ואחוזות בו כתופעות של מחזוריות “טבעית” – לא כחזיונות של אחרית־הימים.

הנרי אדמס, היסטוריון אמריקאי נודע, כשהוא מתאר בהתפתחותה המדינית של ארצו פרשת־דרכים דומה לזו שאנחנו עומדים בה כיום, הריהו מדבר על קו־גבול בין שני עולמות; “אחד מת ואחד שאין בו כוח להיוולד”. קרובה לכך התמונה שמעלה המשורר שאול טשרניחובסקי (בכליל־הסוניטות “לשמש” ) במלים “בעמדי בין החי ובין הגוסס כבר”. אכן, על קו־גבול מעין זה – בין החי ובין הגוסס כבר, או בין המת לבין המתאמץ להיוולד – עומדים גם אנו, כמדינה וכחברה, דוברי־עברית כדוברי־ערבית. משני עבריו של הגבול הסמוי, הנטוי בינינו כסכין, סמור כמו קיפוד.

לא קלה היא הדרך למימושה של הריפובליקה השניה. גם לא קצרה תהיה. ולו אך מן הסיבה הפשוטה שאחד הדברים המרתיעים ביותר את בני־האדם הוא הצורך, או הכורח, להשתנות, לשנות מוסכמות, מנהגים והרגלים, להחליף מערכות־התייחסות. ממילא מובן גם שהמימסד הפוליטי הקיים בישראל, לכל מפלגותיו וארגוניו, לרבות אינטרסים משקיים משוריינים התלויים בו, לא יתנו יד לשום נסיון להפוך את הקערה על פיה באמת. והוא הדין, כמובן, בכוחות המתנשאים לייצג ולכוון את דוברי־הערבית שבנו ולרדות בהם, בפרט בחבלי יהודה ושומרון ועזה.

ועם זאת, בשעה זו נדמה כי הדרך עשויה להיות קלה וקצרה מכפי שיכלה להצטייר לפני שנתיים או שלֹש, ומכל־שכּן לפני עשור. לפחות מפני שהתפרקותן של המערכות הפוליטיות המסורתיות והמבוצרות היא עכשיו חזיון גלוי לעיני כל ומפני שהשפעתן הכלכלית, הרעיונית והרוחנית של אלו על לקוחותיהן וחניכיהן מועטה מכפי שהיתה מעודה בכל קורותיה של ישראל החדשה, ועדיין היא פוחתת והולכת. מבחינה זו נודעת חשיבות כפולה ומכופלת למפנה שחל ב־1977 ובעקבותיו הורחקה מפלגת־העבודה מהגה השלטון במדינה, לאחר שבמערכים קואליציוניים שונים , מאז 1933, החזיקה מפא“י ה”היסטורית" בכל מנופי־השליטה, תחילה ביישוב העברי ואחר־כך במדינת־ישראל. בסיוע שנתנה ד“ש באותה שנה, ודאי לא בהתאם לכוונות־היסוד שלה, לנפילתה של מפלגת־העבודה, אכן מילאה תפקיד היסטורי נכבד. כשלונה הנוסף של “העבודה” אשתקד ניפץ סופית את המיתוס של “נצח מפא”י לא ישקר”, ובכך גם נשבר מחסום פסיכולוגי אדיר־כוח לחדשנות פוליטית ולעימות חדשות בהווי המדיני הישראלי (מסוג המחסום שעליו דיבר המנוח סאדאת בהקשר אחר של יחסי ישראל ומצרים).

* * *

הליכוד, שירש לכאורה את מקומה של מפא“י ה”היסטורית", מן המפורסמות הוא שליכודו הפנימי בזריחתו דל אף מזה של מפלגת־העבודה בשקיעתה. הוא מייצג שותפות אופורטוניסטית בעיקרה של בעלי־אינטרסים, שותפות גסה ונבובה, אכולת ניגודים וסתירות, שבדי־עמל הצליחה להרכיב קואליציה הנשענת על 61 מתוך 120 חברי־כנסת, שאיזונה הפנימי מותנה בכושר־התיפקוד של מנהיג אחד כאריזמטי, גורף־קולות, בודד בצמרתו – כל זמן שיהיה מסוגל לתפקד, להנהיג, לתמרן, לסנוור…

בתוך כך מסתמנת הופעתו של ציבור גדול, בכמות ובאיכות, של אנשים המנוערים (או מתנערים) מהזדהות מסורתית, ביוגראפית או “ערכית”, עם המחנות ה“היסטוריים” הגדולים הפועלים בפוליטיקה הישראלית (לרבות האגף הדתי שלה) והפטורים פחות או יותר מזיקה אינטרסנטית אליהם. ציבור זה מגלם, בחלקו, פוטנציאל כביר של חדשנות אינטלקטואלית, יזמה דינאמית ויכולת מדעית־טכנולוגית, שבחלקו הוא בא לידי ביטוי בתסיסה מחשבתית משוחררת ממוסכמות ובהישגים מופלגים בתחומי מחקר ופיתוח, אזרחייים וצבאיים כאחד. הפער המחריף בין נחשלותה וניוונה של המערכת השלטונית־הרעיונית לבין היכולת הגנוזה בציבור זה, יחד עם הניגוד ה“אובייקטיבי” הקטבי בין הסטאטיקה של דפוסים ומסורות ערכיים, מושגיים וארגוניים, מוקנים וקפואים, לבין הדינאמיקה של המציאות החברתית־האנושית הישראלית, על צרכיה ותביעותיה, מחסוריה ואפשרויותיה ־ שני אלה כאחד נותנים יסוד, כמדומה, לאמונה בסיכוי לשֹידוד־מערכות יסודי מסוג זה המקופל בקריאה לריפובליקה השניה של ישראל.

מימושה של אותה ריפובליקה שניה ודאי שהוא מחייב התארגנות פוליטית חדשה. הוא מחייב התלכדות של הנהגה חדשה, מנותקת מן המימסד הפוליטי הקיים, משוחררת מכל זיקה למפלגות הקיימות ולדפוסי החשיבה והפעולה שהן, חדורת תחושה פאטריוטית ותודעה ציבורית, מאמינה בכושר־ההתנערות של החברה הישראלית לכל אגפיה ורבדיה. הנהגה מעין זו תוכל להעמיד מכנה־משותף רחב ביותר לציבורים שלמים המנוכּרים מן המסגרות הפוליטיות הקיימות, להגביר מעורבות, לגבש מחנה חדש של אזרחים בני כל העדות, הדתות והשכבות שכוחו עמו לרשת ולהוריש את המשטר הקואליציוני הנבאש והכושל, על כל מפלגותיו ופלגותיו, ולהצעיד את הארץ כולה, על כל יושביה, אל מרחבים בל־ישוערו של הרמוניה, שֹיגשֹוג וגדוּלה.

בעצם התארגנותו והתגבשותו גם יהי מחנה חדש זה נושא עמו סיכוי ממשי להתפייסות בין מחנות וזרמים שונים בחברה הישראלית, לפיוס הרה־עתידות בין כוחות יריבים, עמוסי מורשת־איבה, הנאבקים על אדמת־המריבה של ארצנו. בעצם הופעתו יהיה בו כדי לחדש תקוה ואמונה בלב רבים וטובים – בין מיושבי הארץ ובין מעוזביה ובין מאוהביה־במרחקים – ולעוררם לפעולה משותפת של יצירה, מאבק והתחדשות.

הדרך מעורפלת. ככל דרך חדשה גם רבת־נעלמים.

אבל מצוקות ההווה ונגעיו מחוורים כל צרכם, וקולם של אתגרי העתיד מנסר והולך.

ונקודת־ההתחלה כמו גם תוואי המסילה ברורים כל צרכם למי שלבדו עמו לקום ולהתחיל ללכת.

נדפס בירחון “בארץ־ישראל”, ינואר־פברואר 1982

אינני רוצה להכניס את ראשי בעבי הוויכוח המתנהל זה כבר בחוצותינו ובלשכותינו אם יש או אין בכלי־התקשורת שלנו "קשר־קושרים של איזו “מאפיה שמאלנית”, המופעלת ומודרכת על־ידי אויביו המושבעים של השלטון הנוכחי בישראל, ואם תרצו – במידה ידועה, לפחות – גם על־ידי גורמי־חוץ המבקשים לקעקע את מדינת־ישראל גופה או להחלישה מבפנים עד שתרד לדרגת אבר מדולדל, גרורה חסרת־אונים, כלי־משחק בידי זר.

אף־על־פי־כן, יש לי מעין דעה משלי, אולי לא מקורית דווקא, באשר ליחסם של כלי־תקשורת ממלכתיים אל מוסדות השלטון. יחס המצטיין לעתים, אולי אף לעתים קרובות ביותר, במזיגה של איבה, חרחרנות, צרות־עין, קנטרנות, קטנוניות, שמחה־לאיד, התנשאות וזילזול – כל אלה תחת דגל נישא־ברמה של “אי־תלות” ושל “זכותו של האזרח לדעת”.

דעתי בנדון מבוססת על המימרה הישנה שלפיה כל אומה זוכה למשטר הראוי לה. וממילא, בעולם של ימינו, גם כל משטר זוכה בכלי־התקשורת שהוא ראוי להם. משטר קואליציוני, מבוסס על שיטת־בחירות יחסית, רב־מפלגתית, כגון זה המאפיין את מדינת ישראל מאז קומה (ובעצם אף משך שנים קודם קומה). מעצם מהותו הוא דן את המערכת השלטונית לאטומיזציה, לפיאודליזציה, להתגודדות מתמדת, למאבקי־שֹרידה מתישים ועקרים, לסירוסה של יכולת־הביצוע, לדילדול היוקרה והסמכות שבהן מגלמת אותה “מיסטיקה” בלתי־מוגדרת של הנהגה בכל מעגלי העשֹייה האנושית המאורגנת.

נסיונה ההיסטורי של ישראל מלמד כי במשטר כזה נוטה כל קבוצה החולשת על אמצעי כלשהו של לחץ, השפעה או סחיטה למצות את האפשרויות שבידה. התוצאה היא סיחרור אנארכי ביחסים המפלגתיים, בין המפלגות כמו גם בתוכן פנימה. בין הגוש הקואליציוני לגוש האופוזיציוני כמו גם בתוך כל אחד משני הגושים הללו. סיחרור זה נותן אותותיו ממילא גם בכל שאר התחומים של החיים הלאומיים: ביחסי העבודה, בפעילות הכלכלית והפינאנסית, בחינוך, בהתנהגות החברתית, בשמירת־החוק.

אחד מסימניו המובהקים של סיחרור זה הוא שקבוצת אנשים – מקרית למדי כשלעצמה – החולשת בפועל על כלי־השפעה משַכֵּר ומסחרר כגון זה הקרוי “רשות השידור” אנוסה אף היא לפתח יומרות ותביעות לכעין “ריבונות”, לבצר לה אף היא אחוזה פיאודלית משלה בתוך המבנה המוסדי הישראלי הכולל. לשמור על ה“דוכסות” האוטונומית שלה, לטפח את מעמדה, יוקרתה וסמכותה קבל־עם־ועדה.

להשלמת התמונה נוסיף גם את העובדה שמאז 1977 עומד במרכזו של ההרכב הקואליציוני זרם שקודם לכן – מאז 1948, שלא לומר מאז 1933 – לא די שהיה מוּדָר למעשה מכל חלק ונחלה בשלטון ובהנאותיו אלא שאף חלקים מכריעים־במשקלם בחברה הפוליטית הישראלית לומדו והורגלו לשלול את הלגיטימיות של עצם קיומו, או לפחות לחשוד ולפקפק בלגיטימיות הזאת. רוצה לומר שמאז ראשית התגבשותה והתעצמותה של החברה הישראלית, עוד בצל השלטון הבריטי, גדלו בארץ הזאת מחזורים על מחזורים של חסידים ואנשי־מעשה, משכילים ואנשי־רוח, לוחמים ואנשי־חיל, אמנים ואומנים, תלמידי־חכמים ופושטי־נבלות לאו דווקא טפילים ומלחכי־פנכה! – שעל אך הניכור שהתפתח בקרבם בהדרגה כלפי “המשטר הישן”, על אף האכזבות והמרירוּת שהנחילם לפרקים. על אף האופי הדמוקרטי־בתכלית של החלפתו ב־ 1977, ודאי רבים בתוכם הם חשים עדיין חובת־נאמנות ראשונה במעלה כלפי האופוזיציה־של־עכשיו, ובצדה חובת־פסילה־וביזוי כלפי השלטון הנוכחי.

השלטון החדש, זה הנוכחי, ודאי היו לו טעמים הרבה לנהוג עם המימסד הקיים כפי שנהג עמו. טעמים מורכבים הם אלה, ויש בהם כדי להצדיק עיון מקיף ונפרד אפשר היה, על כל פנים, להבחין כאן קצת בחוסר בטחון־עצמי וקצת באמונה בזמן־שיעשה־את־שלו וקצת בייאוש־מדעת מכל שידוד־מערכות ממשי וקרוב בתחומים מסוימים וקצת ברצון מופגן לגלות סובלנות אבירית כלפי יריבים שהובסו. בתוך כל אלה ניכר היה גם, כמדומה, קורטוב של בוז לכמה מאותן מפירות של עשֹייה והשפעה שבּהן כה היטיב המימסד הקודם להשקיע מאמצים ולבסס לו שליטה. אחת הספירות הללו היתה זו של כלי־התקשורת.

על חוסר־האיזון ורפיפות החישוקים המתחיבים מעצם טבעו של המשטר הקואליציוני הישראלי נתוסף אפוא, מן השעה הראשונה לחילופי השֹררה ב־1977, יחז של חוסר־הערכה הדדי בין המערכת השלטונית למערכת התקשורתית. העימות בין ה“מלוכה” ל“דוכסות” של מגדלי־השידור היה בבחינת גזירת־גורל נחרצת. היחס ה“צמחוני” שגילתה המלוכה רק הגביר את נושכנותה של הדוכסות, שרוב טפסריה וממוּניה וּפקידיה ממילא הם גידוליו וטיפוחיו של “המשטר הישן”, על ערכיו ומסורותיו וקשרי הנאמנות הרגשית והרעיונית שלו. העימות עצמו האדיר את משקלה של הדוכסות מעל לכל פרופורציה, ניפח את הרגשת החשיבות העצמית שלה, הציב אותה במרכז שֹימת־לבו של הציבור. מטעמים הכרוכים בחלקם במהותו של המימצע¹ הטלביזיוני והראדיופוני ובחלקם בכמה יזמות מדיניות חותכות ופסקניות של המלוכה, התנשֹאה הדוכסות לפרקים להיעשות מעין תחנת־כוח לייצורה, צבירתה והזרמתה של אנרגיה מרדנית, מתסיסה, ממוֹססת – אף בלא שתהיה שואבת השראתה בהכרח ממניעים שבאידיאולוגיה ובהשקפת־עולם משותפת או ממניעים שבאינטרס חמרי או מעמדי במובן המארקסיאני.

* * *

כאמור, לא ביקשתי לנקוט עמדה בשאלת קיומה ופעולתה הזדונית של “מאפיה שמאלנית” בכלי־התקשורת שלנו. נדמה לי שהדברים שלמעלה יש בהם כדי לתרץ במידה ידועה את התפתחותה של מערכת־יחסים מורעלת למדי בין אותם “כלים” ומפעיליהם לבין הרשות המבצעת, ואפילו בינם לבין חלקים ניכרים של הציבור בכללו. במצב־דברים מעין זה מתבקשת כמעט ההשערה שגם גורמי־פנים שעינם צרה בשלטון הנוכחי וגם גורמי־חוץ שעינם צרה בהישגיה של מדינת־ישראל או אף בעצם קיומה עשויים להסתייע במערכות התקשורת שלנו להשגת מטרותיהם שלהם, וזאת לאו דווקא על דרך הקנוניה, השיחוד או השידול.

אבל מעיקרו של דבר התכוונתי להאיר את המצב הממאיר בתחום של יחסי שלטון ותקשורת בישראל כדוגמה בלבד לקלקלה שבמהות המשטר הקואליציוני. אזלת־היד של רכיבי הממשלה הנוכחית בתחום הקשרים עם הציבור – בין המקומי ובין זה האיזורי והבינלאומי (מה־שקרוי בלשון גסה “תעמולה” ובלשון נקיה יותר “הסברה”) – היא עצמה הריהי במידה מרובה פועל־יוצא מן המבנה ה“קונפדראלי”־כביכול של הרשות המבצעת במשטר קואליציוני נוסח־ישראל.

המשטר הזה עצמו הוא שורש הרע. גזירת־אבדנוֹ טבועה כחותם־מכווה במצחו. הוא שמצמיח, ומנציח, יחסים של חוסר־קולגיאליות, יריבות וטפילוּת בין אחוזות־שלטון פיאודליות למיניהן; הוא גם שמצמיח, ומנציח, רשתות נפרדות וצוררות של תלות־גומלים בין אותן אחוזות־שלטון לבין נתיניהן, אלה הנותנים להן תמיכה אלקטוראלית או אחרת, מבטיחים להן נאמנות ותובעים מהן בתמורה גמול, חסות והגנה. זה המשטר שהפליא כל־כך להצעיד למַדחפות את הכלכלה הישראלית, למרות היכולת המופלאה הספונה ברבים כל־כך ממיגזריה מבחינת רמתו של כוח־האדם, הכושר המדעי,והאירגוני, המיומנוּת הטכנולוגית, כושר־ההמצאה, הדחף הפנימי, הקשרים הבינלאומיים והיכולת הממוּנית. חילופי אישים או תיקים בצמרת השלטון לא יביאו מרפא של ממש לקלקלתו של המשטר, שהיא בחזקת רעה־חולה לאמיתה. גם האמונה בישועה שתצמח מחילופי המפלגה המרכזית שבקואליציה אינה אלא אשליה. הדברים הרחיקו לכת מכדי שתימצא להם תקנה בהליכים השיגרתיים של מערכת פוליטית רב־מפלגתית. אין אני קורא חלילה למשטר רודני, חד־מפלגתי, על דרך “תפיסת השלטון”. ודאי שאינני מתכוון לרמז על כעין פתרון של הפקרת התהליך הדמוקרטי לשלטונה של כת צבאית בנוסח המוכּר כל־כך במדינות העולם השלישי. אין אלה פתרונות שאפשר להעלותם על הדעת בחברה אינטליגנטית, תוססת והטרוגנית כגון זו שלנו.

אני קורא לפתרון על דרך המשטר הנשיאותי, משטר שאינו נופל במאומה מצד הטהרה הדמוקרטית ממשטר קואליציוני רב־מפלגתי ועתיד הוא להוכיח את יתרונו המוחלט מצד היעילות השלטונית הדמוקרטית. זהו משטר שבמסגרתו המפלגה הזוכה ברוב־קולות לעומת מתחרותיה בבחירות הכלליות מציבה את ראשה כראש המדינה, כנשיא בעל סמכויות נרחבות, העתיד לשמש תקופת־שנים קצובה – ארבע, או חמש, או אף שבע (כבצרפת של דה־גול, ז’יסקאר ומיטראן) – והמרכיב לו קבינט כבחירתו וכראות ־עיניו, בלי שום "מעשי־מרכבה־קואליציוניים. זהו משטר המיוסד על תחוקה, שבמסגרתה יתרון־כוחה הפוטנציאלי של הרשות המבצעת מתאזן על ידי כוחה והריסון והפיקוח של הרשות השופטת. שהוא משטר שבעצם טיבו הוא מגביר את ריכוז הסמכות בקדקוד הפיראמידה שלו תוך שהוא מגביר את ביזור הפעילות הפוליטית היוצרת והדינאמית בקרב המוני האזרחים.

במבוי הסתום שאליו נדחקת ישראל – כאומה, כחברה, כמדינה – רק כוח פוליטי שיחרות על דגלו את כינונו של משטר נשיאותי־פדראלי בכל שטחה של ארץ־ישראל וישכיל לגייס תמיכה המונית יעילה סביב הדגל הזה הוא שיוכל לקום ולהושיענו.

רק הוא יוכל להוציא את הישראלי מגדר נתין ולהפכו לאזרח; אזרח בכפרו, ביישובו, במחוזו, בארצו, במקום־עבודתו.

מנתין טפילי, מנוצל ומנצל, לאזרח גא וחפשי, שתול על פלגי־מים.