אינני רוצה להכניס את ראשי בעבי הוויכוח המתנהל זה כבר בחוצותינו ובלשכותינו אם יש או אין בכלי־התקשורת שלנו "קשר־קושרים של איזו “מאפיה שמאלנית”, המופעלת ומודרכת על־ידי אויביו המושבעים של השלטון הנוכחי בישראל, ואם תרצו – במידה ידועה, לפחות – גם על־ידי גורמי־חוץ המבקשים לקעקע את מדינת־ישראל גופה או להחלישה מבפנים עד שתרד לדרגת אבר מדולדל, גרורה חסרת־אונים, כלי־משחק בידי זר.

אף־על־פי־כן, יש לי מעין דעה משלי, אולי לא מקורית דווקא, באשר ליחסם של כלי־תקשורת ממלכתיים אל מוסדות השלטון. יחס המצטיין לעתים, אולי אף לעתים קרובות ביותר, במזיגה של איבה, חרחרנות, צרות־עין, קנטרנות, קטנוניות, שמחה־לאיד, התנשאות וזילזול – כל אלה תחת דגל נישא־ברמה של “אי־תלות” ושל “זכותו של האזרח לדעת”.

דעתי בנדון מבוססת על המימרה הישנה שלפיה כל אומה זוכה למשטר הראוי לה. וממילא, בעולם של ימינו, גם כל משטר זוכה בכלי־התקשורת שהוא ראוי להם. משטר קואליציוני, מבוסס על שיטת־בחירות יחסית, רב־מפלגתית, כגון זה המאפיין את מדינת ישראל מאז קומה (ובעצם אף משך שנים קודם קומה). מעצם מהותו הוא דן את המערכת השלטונית לאטומיזציה, לפיאודליזציה, להתגודדות מתמדת, למאבקי־שֹרידה מתישים ועקרים, לסירוסה של יכולת־הביצוע, לדילדול היוקרה והסמכות שבהן מגלמת אותה “מיסטיקה” בלתי־מוגדרת של הנהגה בכל מעגלי העשֹייה האנושית המאורגנת.

נסיונה ההיסטורי של ישראל מלמד כי במשטר כזה נוטה כל קבוצה החולשת על אמצעי כלשהו של לחץ, השפעה או סחיטה למצות את האפשרויות שבידה. התוצאה היא סיחרור אנארכי ביחסים המפלגתיים, בין המפלגות כמו גם בתוכן פנימה. בין הגוש הקואליציוני לגוש האופוזיציוני כמו גם בתוך כל אחד משני הגושים הללו. סיחרור זה נותן אותותיו ממילא גם בכל שאר התחומים של החיים הלאומיים: ביחסי העבודה, בפעילות הכלכלית והפינאנסית, בחינוך, בהתנהגות החברתית, בשמירת־החוק.

אחד מסימניו המובהקים של סיחרור זה הוא שקבוצת אנשים – מקרית למדי כשלעצמה – החולשת בפועל על כלי־השפעה משַכֵּר ומסחרר כגון זה הקרוי “רשות השידור” אנוסה אף היא לפתח יומרות ותביעות לכעין “ריבונות”, לבצר לה אף היא אחוזה פיאודלית משלה בתוך המבנה המוסדי הישראלי הכולל. לשמור על ה“דוכסות” האוטונומית שלה, לטפח את מעמדה, יוקרתה וסמכותה קבל־עם־ועדה.

להשלמת התמונה נוסיף גם את העובדה שמאז 1977 עומד במרכזו של ההרכב הקואליציוני זרם שקודם לכן – מאז 1948, שלא לומר מאז 1933 – לא די שהיה מוּדָר למעשה מכל חלק ונחלה בשלטון ובהנאותיו אלא שאף חלקים מכריעים־במשקלם בחברה הפוליטית הישראלית לומדו והורגלו לשלול את הלגיטימיות של עצם קיומו, או לפחות לחשוד ולפקפק בלגיטימיות הזאת. רוצה לומר שמאז ראשית התגבשותה והתעצמותה של החברה הישראלית, עוד בצל השלטון הבריטי, גדלו בארץ הזאת מחזורים על מחזורים של חסידים ואנשי־מעשה, משכילים ואנשי־רוח, לוחמים ואנשי־חיל, אמנים ואומנים, תלמידי־חכמים ופושטי־נבלות לאו דווקא טפילים ומלחכי־פנכה! – שעל אך הניכור שהתפתח בקרבם בהדרגה כלפי “המשטר הישן”, על אף האכזבות והמרירוּת שהנחילם לפרקים. על אף האופי הדמוקרטי־בתכלית של החלפתו ב־ 1977, ודאי רבים בתוכם הם חשים עדיין חובת־נאמנות ראשונה במעלה כלפי האופוזיציה־של־עכשיו, ובצדה חובת־פסילה־וביזוי כלפי השלטון הנוכחי.

השלטון החדש, זה הנוכחי, ודאי היו לו טעמים הרבה לנהוג עם המימסד הקיים כפי שנהג עמו. טעמים מורכבים הם אלה, ויש בהם כדי להצדיק עיון מקיף ונפרד אפשר היה, על כל פנים, להבחין כאן קצת בחוסר בטחון־עצמי וקצת באמונה בזמן־שיעשה־את־שלו וקצת בייאוש־מדעת מכל שידוד־מערכות ממשי וקרוב בתחומים מסוימים וקצת ברצון מופגן לגלות סובלנות אבירית כלפי יריבים שהובסו. בתוך כל אלה ניכר היה גם, כמדומה, קורטוב של בוז לכמה מאותן מפירות של עשֹייה והשפעה שבּהן כה היטיב המימסד הקודם להשקיע מאמצים ולבסס לו שליטה. אחת הספירות הללו היתה זו של כלי־התקשורת.

על חוסר־האיזון ורפיפות החישוקים המתחיבים מעצם טבעו של המשטר הקואליציוני הישראלי נתוסף אפוא, מן השעה הראשונה לחילופי השֹררה ב־1977, יחז של חוסר־הערכה הדדי בין המערכת השלטונית למערכת התקשורתית. העימות בין ה“מלוכה” ל“דוכסות” של מגדלי־השידור היה בבחינת גזירת־גורל נחרצת. היחס ה“צמחוני” שגילתה המלוכה רק הגביר את נושכנותה של הדוכסות, שרוב טפסריה וממוּניה וּפקידיה ממילא הם גידוליו וטיפוחיו של “המשטר הישן”, על ערכיו ומסורותיו וקשרי הנאמנות הרגשית והרעיונית שלו. העימות עצמו האדיר את משקלה של הדוכסות מעל לכל פרופורציה, ניפח את הרגשת החשיבות העצמית שלה, הציב אותה במרכז שֹימת־לבו של הציבור. מטעמים הכרוכים בחלקם במהותו של המימצע¹ הטלביזיוני והראדיופוני ובחלקם בכמה יזמות מדיניות חותכות ופסקניות של המלוכה, התנשֹאה הדוכסות לפרקים להיעשות מעין תחנת־כוח לייצורה, צבירתה והזרמתה של אנרגיה מרדנית, מתסיסה, ממוֹססת – אף בלא שתהיה שואבת השראתה בהכרח ממניעים שבאידיאולוגיה ובהשקפת־עולם משותפת או ממניעים שבאינטרס חמרי או מעמדי במובן המארקסיאני.

* * *

כאמור, לא ביקשתי לנקוט עמדה בשאלת קיומה ופעולתה הזדונית של “מאפיה שמאלנית” בכלי־התקשורת שלנו. נדמה לי שהדברים שלמעלה יש בהם כדי לתרץ במידה ידועה את התפתחותה של מערכת־יחסים מורעלת למדי בין אותם “כלים” ומפעיליהם לבין הרשות המבצעת, ואפילו בינם לבין חלקים ניכרים של הציבור בכללו. במצב־דברים מעין זה מתבקשת כמעט ההשערה שגם גורמי־פנים שעינם צרה בשלטון הנוכחי וגם גורמי־חוץ שעינם צרה בהישגיה של מדינת־ישראל או אף בעצם קיומה עשויים להסתייע במערכות התקשורת שלנו להשגת מטרותיהם שלהם, וזאת לאו דווקא על דרך הקנוניה, השיחוד או השידול.

אבל מעיקרו של דבר התכוונתי להאיר את המצב הממאיר בתחום של יחסי שלטון ותקשורת בישראל כדוגמה בלבד לקלקלה שבמהות המשטר הקואליציוני. אזלת־היד של רכיבי הממשלה הנוכחית בתחום הקשרים עם הציבור – בין המקומי ובין זה האיזורי והבינלאומי (מה־שקרוי בלשון גסה “תעמולה” ובלשון נקיה יותר “הסברה”) – היא עצמה הריהי במידה מרובה פועל־יוצא מן המבנה ה“קונפדראלי”־כביכול של הרשות המבצעת במשטר קואליציוני נוסח־ישראל.

המשטר הזה עצמו הוא שורש הרע. גזירת־אבדנוֹ טבועה כחותם־מכווה במצחו. הוא שמצמיח, ומנציח, יחסים של חוסר־קולגיאליות, יריבות וטפילוּת בין אחוזות־שלטון פיאודליות למיניהן; הוא גם שמצמיח, ומנציח, רשתות נפרדות וצוררות של תלות־גומלים בין אותן אחוזות־שלטון לבין נתיניהן, אלה הנותנים להן תמיכה אלקטוראלית או אחרת, מבטיחים להן נאמנות ותובעים מהן בתמורה גמול, חסות והגנה. זה המשטר שהפליא כל־כך להצעיד למַדחפות את הכלכלה הישראלית, למרות היכולת המופלאה הספונה ברבים כל־כך ממיגזריה מבחינת רמתו של כוח־האדם, הכושר המדעי,והאירגוני, המיומנוּת הטכנולוגית, כושר־ההמצאה, הדחף הפנימי, הקשרים הבינלאומיים והיכולת הממוּנית. חילופי אישים או תיקים בצמרת השלטון לא יביאו מרפא של ממש לקלקלתו של המשטר, שהיא בחזקת רעה־חולה לאמיתה. גם האמונה בישועה שתצמח מחילופי המפלגה המרכזית שבקואליציה אינה אלא אשליה. הדברים הרחיקו לכת מכדי שתימצא להם תקנה בהליכים השיגרתיים של מערכת פוליטית רב־מפלגתית. אין אני קורא חלילה למשטר רודני, חד־מפלגתי, על דרך “תפיסת השלטון”. ודאי שאינני מתכוון לרמז על כעין פתרון של הפקרת התהליך הדמוקרטי לשלטונה של כת צבאית בנוסח המוכּר כל־כך במדינות העולם השלישי. אין אלה פתרונות שאפשר להעלותם על הדעת בחברה אינטליגנטית, תוססת והטרוגנית כגון זו שלנו.

אני קורא לפתרון על דרך המשטר הנשיאותי, משטר שאינו נופל במאומה מצד הטהרה הדמוקרטית ממשטר קואליציוני רב־מפלגתי ועתיד הוא להוכיח את יתרונו המוחלט מצד היעילות השלטונית הדמוקרטית. זהו משטר שבמסגרתו המפלגה הזוכה ברוב־קולות לעומת מתחרותיה בבחירות הכלליות מציבה את ראשה כראש המדינה, כנשיא בעל סמכויות נרחבות, העתיד לשמש תקופת־שנים קצובה – ארבע, או חמש, או אף שבע (כבצרפת של דה־גול, ז’יסקאר ומיטראן) – והמרכיב לו קבינט כבחירתו וכראות ־עיניו, בלי שום "מעשי־מרכבה־קואליציוניים. זהו משטר המיוסד על תחוקה, שבמסגרתה יתרון־כוחה הפוטנציאלי של הרשות המבצעת מתאזן על ידי כוחה והריסון והפיקוח של הרשות השופטת. שהוא משטר שבעצם טיבו הוא מגביר את ריכוז הסמכות בקדקוד הפיראמידה שלו תוך שהוא מגביר את ביזור הפעילות הפוליטית היוצרת והדינאמית בקרב המוני האזרחים.

במבוי הסתום שאליו נדחקת ישראל – כאומה, כחברה, כמדינה – רק כוח פוליטי שיחרות על דגלו את כינונו של משטר נשיאותי־פדראלי בכל שטחה של ארץ־ישראל וישכיל לגייס תמיכה המונית יעילה סביב הדגל הזה הוא שיוכל לקום ולהושיענו.

רק הוא יוכל להוציא את הישראלי מגדר נתין ולהפכו לאזרח; אזרח בכפרו, ביישובו, במחוזו, בארצו, במקום־עבודתו.

מנתין טפילי, מנוצל ומנצל, לאזרח גא וחפשי, שתול על פלגי־מים.