רקע
אהרן אמיר
5. הדרך לריפובליקה שניה
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: ירון גולן; 1991

במספר מאמרים ניסיתי להעלות לא מכבר, בקווים כלליים למדי, את בעיות־המפתח הנוכחיות של הארץ: בעיית המימשל, בעיית הטריטוריה, בעיית תיפקודו של האזרח בחברה המדינית. בקווים כלליים באותה מידה ניסיתי לשֹרטט דגם של משטר נשֹיאותי־תחוקתי, המקיף את כל הטריטוריה הנתונה לשליטתה של ישראל כיום, במסגרת פדראלית של חבלים בעלי שלטון־עצמי, והיוצר תנאים אופטימאליים לדמוקרטיה השתתפותית וליזמה אזרחית בדרג המקומי, השכונתי, העירוני והחבלי. דגם זה יש בו, לעניות־דעתי, כדי להציג פתרון כוללני לשלש בעיות־המפתח הללו.

הדגם הזה הוא, במידה רבה מאד, ניגודה ואף היפוכה של המציאות הקיימת במדינתנו, בארצנו, בחברתנו. המציאות הקיימת עומדת בסימנו של משטר־מפלגות קואליציוני, של היעדר מסגרת תחוקתית, של היעדר סמכותיות מכאן והיעדר הפרדה נאותה בין רשויות המימשל מכאן. כנגד זה היא עומדת בסימן הפרדה חותכת בין השטח הכפוף למרות אזרחית והמאורגן במסגרת החברה המדינית הישראלית למוסדותיה לבין שטח, או שטחים, הכפופים למעשה למרות צבאית ואוכלוסיהם מנועים למעשה מכל זיקה של ממש למימסד המדיני הישראלי, נדחפים להזדקקות לגורמי־חוץ עוינים יותר או עוינים פחות, נדונים בצורה זו או אחרת לקיום אוטונומי־נפרד. ואם אין די בכך, הרי זו מציאות שגם בתחום הכפוף למרוּת אזרחית היא מטפחת מחיצות ורווי־הפרדה אתניים, דתיים ועדתיים, תוך שהיא שוללת או מגמדת פעילות אזרחית אוטונומית וחפשית בדרג המקומי.

המציאות הקיימת מגלמת את הסכנות החמורות ביותר למדינה ולמימשל, לארץ וליושביה, לחברה ולכל אחד מאזרחיה. ובשל המקום הרגיש שאנו תופסים על מפת האיזור והעולם, ובמערכת־העצבים של המין האנושי, הריהי נושאת בחובּה סכנה חמורה לאיזור כולו ולמשפחת העמים הגדולה.

הדגם המוצע לתקנתה ולהפיכתה של המציאות הקיימת הוא דגם מהפכני, גם אם הדרך למימושו היא, בהכרח, דמוקרטית בעיקרה ובאמצעיה. בזכות ניגודו המובהק למציאות הקיימת רשאים אנו לכנותו הריפובליקה השניה של ישראל.

אין זה דגם הגורר אחריו שובל ארוך של ניסוחים פרוגראמאטיים. אין הוא עמוס מטען של אידיאולוגיה, אין הוא רווי יגון־עולם כשם שאינו מתיימר לבשֹר את ביאתו של משיח כלשהו. הוא מבוסס על התבוננות בהתפתחות היסטורית מסוימת בפינת־עולם זו שלנו, על איבחון ליקויים המושרשים ב“מצב הישראלי”, על הפקת לקחים מנסיון זמננו ומקומותינו כמו גם מנסיונם ההיסטורי של זמנים אחרים ומקומות אחרים, ועל אמונה באפשרותו של פתרון מעשי־תכליתי לבעיות־המפתח של קיומנו כישות מדינית־טריטוריאלית.

אמונה זו כשלעצמה יש בה, בלי ספק, מידה של אופטימיות. וזו מתבטאת אולי בעצם ההתיחסות אל ישראל החדשה לא כאל איזה “בית שלישי” – מושג שהוא גופו עמוס מטען מיתי־תיאולוגי־אסכאטולוגי ומקפל בתוכו ציפייה לחורבן בחינת גזירת־גורל בלתי־נמנעת – אלא, בפשטות, כאל ריפובליקה. ריפובליקה שאכן הקדיחה את תבשילה, שקשיי תיפקודה מתרבים והולכים, ולפיכך ראוי להקים על גביה את הריפובליקה השניה של ישראל. אף זו, אם לאחר שתיבּנה ותעמוד על תִלה כימי דור אחד או שנים יתברר שהגיעה למבוי סתום. אפשר וראוי יהיה להמירה בשלישית, וכן הלאה. יש כאן, אם תרצו, תפיסה של ההיסטוריה כמין תלם ארוך הנמשך ונמשך אל העתיד, שהגאולה והתמורה כרוכות ואחוזות בו כתופעות של מחזוריות “טבעית” – לא כחזיונות של אחרית־הימים.

הנרי אדמס, היסטוריון אמריקאי נודע, כשהוא מתאר בהתפתחותה המדינית של ארצו פרשת־דרכים דומה לזו שאנחנו עומדים בה כיום, הריהו מדבר על קו־גבול בין שני עולמות; “אחד מת ואחד שאין בו כוח להיוולד”. קרובה לכך התמונה שמעלה המשורר שאול טשרניחובסקי (בכליל־הסוניטות “לשמש” ) במלים “בעמדי בין החי ובין הגוסס כבר”. אכן, על קו־גבול מעין זה – בין החי ובין הגוסס כבר, או בין המת לבין המתאמץ להיוולד – עומדים גם אנו, כמדינה וכחברה, דוברי־עברית כדוברי־ערבית. משני עבריו של הגבול הסמוי, הנטוי בינינו כסכין, סמור כמו קיפוד.

לא קלה היא הדרך למימושה של הריפובליקה השניה. גם לא קצרה תהיה. ולו אך מן הסיבה הפשוטה שאחד הדברים המרתיעים ביותר את בני־האדם הוא הצורך, או הכורח, להשתנות, לשנות מוסכמות, מנהגים והרגלים, להחליף מערכות־התייחסות. ממילא מובן גם שהמימסד הפוליטי הקיים בישראל, לכל מפלגותיו וארגוניו, לרבות אינטרסים משקיים משוריינים התלויים בו, לא יתנו יד לשום נסיון להפוך את הקערה על פיה באמת. והוא הדין, כמובן, בכוחות המתנשאים לייצג ולכוון את דוברי־הערבית שבנו ולרדות בהם, בפרט בחבלי יהודה ושומרון ועזה.

ועם זאת, בשעה זו נדמה כי הדרך עשויה להיות קלה וקצרה מכפי שיכלה להצטייר לפני שנתיים או שלֹש, ומכל־שכּן לפני עשור. לפחות מפני שהתפרקותן של המערכות הפוליטיות המסורתיות והמבוצרות היא עכשיו חזיון גלוי לעיני כל ומפני שהשפעתן הכלכלית, הרעיונית והרוחנית של אלו על לקוחותיהן וחניכיהן מועטה מכפי שהיתה מעודה בכל קורותיה של ישראל החדשה, ועדיין היא פוחתת והולכת. מבחינה זו נודעת חשיבות כפולה ומכופלת למפנה שחל ב־1977 ובעקבותיו הורחקה מפלגת־העבודה מהגה השלטון במדינה, לאחר שבמערכים קואליציוניים שונים , מאז 1933, החזיקה מפא“י ה”היסטורית" בכל מנופי־השליטה, תחילה ביישוב העברי ואחר־כך במדינת־ישראל. בסיוע שנתנה ד“ש באותה שנה, ודאי לא בהתאם לכוונות־היסוד שלה, לנפילתה של מפלגת־העבודה, אכן מילאה תפקיד היסטורי נכבד. כשלונה הנוסף של “העבודה” אשתקד ניפץ סופית את המיתוס של “נצח מפא”י לא ישקר”, ובכך גם נשבר מחסום פסיכולוגי אדיר־כוח לחדשנות פוליטית ולעימות חדשות בהווי המדיני הישראלי (מסוג המחסום שעליו דיבר המנוח סאדאת בהקשר אחר של יחסי ישראל ומצרים).

* * *

הליכוד, שירש לכאורה את מקומה של מפא“י ה”היסטורית", מן המפורסמות הוא שליכודו הפנימי בזריחתו דל אף מזה של מפלגת־העבודה בשקיעתה. הוא מייצג שותפות אופורטוניסטית בעיקרה של בעלי־אינטרסים, שותפות גסה ונבובה, אכולת ניגודים וסתירות, שבדי־עמל הצליחה להרכיב קואליציה הנשענת על 61 מתוך 120 חברי־כנסת, שאיזונה הפנימי מותנה בכושר־התיפקוד של מנהיג אחד כאריזמטי, גורף־קולות, בודד בצמרתו – כל זמן שיהיה מסוגל לתפקד, להנהיג, לתמרן, לסנוור…

בתוך כך מסתמנת הופעתו של ציבור גדול, בכמות ובאיכות, של אנשים המנוערים (או מתנערים) מהזדהות מסורתית, ביוגראפית או “ערכית”, עם המחנות ה“היסטוריים” הגדולים הפועלים בפוליטיקה הישראלית (לרבות האגף הדתי שלה) והפטורים פחות או יותר מזיקה אינטרסנטית אליהם. ציבור זה מגלם, בחלקו, פוטנציאל כביר של חדשנות אינטלקטואלית, יזמה דינאמית ויכולת מדעית־טכנולוגית, שבחלקו הוא בא לידי ביטוי בתסיסה מחשבתית משוחררת ממוסכמות ובהישגים מופלגים בתחומי מחקר ופיתוח, אזרחייים וצבאיים כאחד. הפער המחריף בין נחשלותה וניוונה של המערכת השלטונית־הרעיונית לבין היכולת הגנוזה בציבור זה, יחד עם הניגוד ה“אובייקטיבי” הקטבי בין הסטאטיקה של דפוסים ומסורות ערכיים, מושגיים וארגוניים, מוקנים וקפואים, לבין הדינאמיקה של המציאות החברתית־האנושית הישראלית, על צרכיה ותביעותיה, מחסוריה ואפשרויותיה ־ שני אלה כאחד נותנים יסוד, כמדומה, לאמונה בסיכוי לשֹידוד־מערכות יסודי מסוג זה המקופל בקריאה לריפובליקה השניה של ישראל.

מימושה של אותה ריפובליקה שניה ודאי שהוא מחייב התארגנות פוליטית חדשה. הוא מחייב התלכדות של הנהגה חדשה, מנותקת מן המימסד הפוליטי הקיים, משוחררת מכל זיקה למפלגות הקיימות ולדפוסי החשיבה והפעולה שהן, חדורת תחושה פאטריוטית ותודעה ציבורית, מאמינה בכושר־ההתנערות של החברה הישראלית לכל אגפיה ורבדיה. הנהגה מעין זו תוכל להעמיד מכנה־משותף רחב ביותר לציבורים שלמים המנוכּרים מן המסגרות הפוליטיות הקיימות, להגביר מעורבות, לגבש מחנה חדש של אזרחים בני כל העדות, הדתות והשכבות שכוחו עמו לרשת ולהוריש את המשטר הקואליציוני הנבאש והכושל, על כל מפלגותיו ופלגותיו, ולהצעיד את הארץ כולה, על כל יושביה, אל מרחבים בל־ישוערו של הרמוניה, שֹיגשֹוג וגדוּלה.

בעצם התארגנותו והתגבשותו גם יהי מחנה חדש זה נושא עמו סיכוי ממשי להתפייסות בין מחנות וזרמים שונים בחברה הישראלית, לפיוס הרה־עתידות בין כוחות יריבים, עמוסי מורשת־איבה, הנאבקים על אדמת־המריבה של ארצנו. בעצם הופעתו יהיה בו כדי לחדש תקוה ואמונה בלב רבים וטובים – בין מיושבי הארץ ובין מעוזביה ובין מאוהביה־במרחקים – ולעוררם לפעולה משותפת של יצירה, מאבק והתחדשות.

הדרך מעורפלת. ככל דרך חדשה גם רבת־נעלמים.

אבל מצוקות ההווה ונגעיו מחוורים כל צרכם, וקולם של אתגרי העתיד מנסר והולך.

ונקודת־ההתחלה כמו גם תוואי המסילה ברורים כל צרכם למי שלבדו עמו לקום ולהתחיל ללכת.


נדפס בירחון “בארץ־ישראל”, ינואר־פברואר 1982


המלצות קוראים
תגיות