רקע
אהרן אמיר
1. אפוקאליפסה עכשיו
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: ירון גולן; 1991

אפוקאליפסה ביוונית עניינו חישוף וגילוי. מכאן הוראתה המילונית הבסיסית של המלה אפוקאליפסה בפינו: “חזון אחרית־הימים, ספרות־מסתורין הכוללת נבואות וחזיונות־פלאות על ימות־המשיח”. הפרקים י־יב בספר דניאל, מדגים ומבאר לנו המילון, הם פרקים “אפוקאליפטיים”

שם, כזכור, פותח דניאל בסיפור מה שאירע לו “ביום עשרים וארבעה לחודש הראשון”, כשהוא נמצא על־יד “הנהר הגדול הוא חידקל”. הוא נושא עיניו ורואה “והנה איש אחד לבוש בדים ועיניו כלפידי אש וזרועותיו ומרגלותיו כעין נחושת־קלל וקול דבריו כקול המון”. דניאל רואה את המראה לבדו ו“האנשים אשר עמו” אינם רואים אותו. אך משום־מה “חרדה גדולה נפלה עליהם וַיברחו בהיחבא”. אז נשאר החוזה דניאל לבדו והוא רואה את “המראָה הגדולה הזאת”, וכוח לא נשאר בו עוד ו“הוֹדוֹ נהפך עליו למשחית”. בשלב זה איש־הפלאות משמיע את קולו באזניו וכשמעוֹ “את קול דבריו”, כך דניאל מעיד על עצמו – בדברים הזהים בעיקרם לעדויותיהם של רבים שזכו בחוויה מיסטית מובהקת במרוצת הדורות – “הייתי נרדם על פני ופני ארצה”, וכאשר הלה פונה אליו בדברים “עמדתי מרעיד”. וכאשר שליח־הפלאות ממרום מתחיל להסביר לדניאל “את אשר יקרה לעצמך באחרית הימים כי עוד חזון לימים”. שוב האיש שלנו על החידקל מעיד על עצמו: “נתתי פני ארצה ונאלמתי”, והוא אינו מבליג עוד ומודיע בפירוש ל“עומד נגדו במראָה” כי “מעתה לא יעמוד בו כוח ונשמה לא נשארה בו”. רק לאחר שהלז ניאות לדניאל ומחזק את לבו בדברים מתאושש דניאל ומוכן לקלוט את החוויה ואת ההתגלות: “ידבּר אדוני כי חיזקתני”.

האַקדמות האלו לעצם ההתגלוּת ממלאות את פרק י כולו בספר דניאל, חזון־הבּאות הטמיר עצמו ממלא אחרי־כן את פרק יא כולו. עיקרו הוא, כאשר יזכור הזוכר, דברים סתומים ומבהילים מאד על שברונה הצפוי של מלכות־פרס ועל מלחמות־אימים בין “מלך הצפון” ו“מלך הנגב” ועל נצחון אדיר של “מלך הצפון”, שיכריע את ארץ מצרים גם יבוא “בארץ הצבי”, ולאחר ש“יטע אהלי אפדנוֹ בין ימים להר צבי־קודש” תבוא אחריתו אף הוא; “ובא עד קִצו ואין עוזר לו”.

זו תהיה, כמפורש בפתח הפרק הבא, פרק יב, האחרון לפרקי ספר דניאל. “עת צרה אשר לא נהייתה מהיות גוי עד העת ההיא… ורבים מישֵני ־עפר יקיצו, אלה לחיי־עולם ואלה לחרפות ולדיראון־עולם”. ביום הגדול והנורא ההוא יהיו “המשכילים” מזהירים “כזוהר הרקיע, ומַצדיקי הרבים ככוכבים לעולם־ועד”. וכאן מגיעה סוף־סוף שעתו של דניאל הנפעם לשאול את “האיש לבוש הבדים אשר ממעל למימי היאור”: " עד מתי קץ הפלאות?"

דניאל מבקש אפוא להבין במה דברים אמורים, באיזה טווח־זמן מדובר, ואולי, כפי המקובל לומר בימינו, “מה צריך לעשות בשטח”. תשובתו של האיש הפלאי אינה מחכימה ביותר: “למועד־מועדים־וחצי, וככלות נפֵץ יד־עם־קודש, תכלֵינה כל אלה”. בתום־לב מעיד דניאל על עצמו: “ואני שמעתי ולא אבין, ואוֹמרָה: אדוני, מה אחרית אלה?” אך איש־שיחו עדיין אינו מתרצה ואינו משיב לו אלא בזו הלשון: " לֵך, דניאל, כי סתומים וחתומים הדברים עד עת קץ… אשרי המחכה… ואתה לֵך לקץ ותנוח, ותעמוד לגורלך לקץ הימים".

* * *

שנים־שלושה פרקים אפוקאליפטיים אלה בספר דניאל שימשו, ככל הנראה, השראה מספיקה לעשרים־ושנים פרקי האפוקאליפסה עתירי־הדמיון של “חזיון יוחנן” אשר בברית החדשה, על מנורות הזהב וכוכבי השמים והמלאכים והסוסים והחיות והמכּות למיניהן אשר בהם. אלה ואלה כאחד מזינים זה כאלפיים שנה ויותר את המיסטיקה של ארצות־הקדם, של עולם הים התיכון, ולאחר־מכן של העולם הנוצרי והמערבי כולו. כמה קולמוסים נשברו וכמה נהרות של דיו נשפכו על פירוש צפונותיהם וסתריהם של אותם חזיונות־אימים סתומים וחתומים, כמה נפשות־אדם וציבורים שלמים נאחזו חרדות־חלחלה מאז ועד היום בזכותם ובזכות חוקריהם ודורשיהם ומפרשיהם, כטעם דור ודור!

יש בה בנשמת האדם, כפי הנראה, איזה רובד המסיתו לא רק לעסוק בחקר המופלא ממנו ולתהות על הכמוס בחיק העתיד. אלה הם, כמובן, עיסוקים ותהיות שבמידה רבה הם עיקרו של מוֹתר האדם על הבהמה, והם המפרנסים במידה רבה את התקדמות הטכנולוגיה והמדעים לענפיהם. אבל רובד זה, או אולי רובד הסמוך אליו, הוא המסית ילודי אשה להתרפק על חזיונות־זוועה, להיאחז חיל ורעדה לתיאבון, ואפילו לפתח יצרי־התאבדות מפורשים, יצרים התובעים להם מימוש לפחות בחלום ובחזיון־לילה אם לא בפעולה ממשית, יזומה.

סרטי־אימה הוליבודיים שוקדים זה עשרות־שנים לתת סיפוק־מה לדברים אלה שבנפשנו, ושקידה זו משתלמת יפה, מן הסתם, ליצרניהם של אותם סרטים. הפרסומת לאותם סרטים פונה אל הרבדים האלה, פעמים בלשון בוטה וישרנית, פעמים בדרך־עקיפים ערמומית יותר. לי עצמי זכור, למשל, מלפני כמה עשרות־שנים, ציטוט בשבועון “ניו־יורקר” ממודעת־פירסום הוליבודית לאחר הסרטים הללו: “כמה זה נפלא להיבהל עד מוות!”

* * *

הספרות והשירה, המחזאות והפזמונאות בארצנו, ובמידה לא מעטה גם הכתיבה הפובליציסטית, מתרווֹת בשנים האחרונות, לעינינו הצופות והמשתאות, מנות גדלות והולכות, בוטות ומהממות יותר ויותר, של נבואה אפוקאליפטית, חזיונות אפוקאליפטיים – חלחלה מתוקה של אימת חורבן ממשמש־ובא.

נבואת־חורבן הן, כמובן, חלק בלתי־נפרד מספר־הספרים. ממילא מובן שגם היו חלק בלתי־נפרד מן ההשראה שהאציל ספר־הספרים על השירה המתחדשת בלשון העברית בסוף המאה שעברה ובדורותינו־אנו. השראה זו לא פסחה על חיים־נחמן ביאליק, וביתר שֹאת ותוקף נתנה אותותיה בשירתו של אורי־צבי גרינברג כמו גם בזו של נתן אלתרמן (“בשירי מכות מצרים” בעיקר). הבדל מכריע בין בשֹורות החורבן ותחושותיו המוקדמות אצל הנקובים בשמותיהם למעלה לבין ממשיכיהם המדומים בימים אלה הוא, כמדומה, במניע ה“קונסטרוקטיבי” או ה“ריפורמאטורי” שהדריך את הראשונים ונעדר מאצל האחרונים. הבדל נוסף, מתחום הפסיכולוגיה החברתית, הוא שהראשונים דיברו מנהמת־לבם וריתחת־נפשם ואילו האחרונים מתנבאים, כמדומה, מתוך מין רשעוּת מפונקת או תשוקה לנקר עיניים, לזכּות בשֹימת־לב ציבורית־תקשרתית, אם בארץ ואם מחוצה לה – או מתוך היגררוּת אחר אופנה.

החלה כמצוות, כמדומה, המשוררת דליה רביקוביץ, בשיר על צלאח א־דין, שנתפרסם במוסף הספרותי של “מעריב” עוד לפני “פרשת־המים” של מלחמת־1967. מאז הנצחון הגדול באותה מלחמה היינו נשטפים גלים גואים־והולכים של מוסר־כליות, תוכחה־עצמית ואימת־חדלון, גלים שנסתייעו הרבה במצוקתם הנוראה של ימי אוקטובר 1973 ושאבו עוז ותעצומות מן המהפך השלטוני של 1977 ומפּולמוסיה המרים של מלחמת־לבנון, שלמרבה הדאבה נזוֹמה לא על־ידי הממשלה ה“נכונה” אלא על־ידי ממשלה בראשותו של מנחם בגין.

הגיעו הדברים לידי כך שה“מימסד” הספרותי־התיאטרוני־התרבותי – אם גם לא בהכרח קהל צרכניהן של היצירות בתחומים אלה – אינו מוכן כמעט לעכּל יצירה מקורית שנעדרים ממנה סימנים מובהקים של ייאוש ואימת־כלָיה. סימנים מעין אלה, כך דומה לרגעים, נעשו כמעט אבני־בוחן למדידתה ולהערכתה של יצירה אמנותית בכל התחומים, לרבות תחום האמנות הפלאסטית.

הגיעו דברים לידי כך שאחד המחזות שזכו להבלטה בפסטיבל־עכו האחרון ל“תיאטרון אחר” הוא מחזה “פוטוריסטי” המצייר מצב של מלחמה ישראלית־ערבית נוספת המסתיימת – שומו שמיים! – בנצחון ערבי ושבויים ישראלים נזקקים בו לחסדי מפקד ערבי של מחנה־שבויים. וכאשר זַמר־“פופ” כ“אריק” אינשטיין חביבנו מבקש לחזור ולשבּות את לב מעריציו משכבר ולהוסיף עליהם הוא מחבּר להם שיר בלשון “הוי ארצי, מולדתי, אַת הולכת פייפן” ו“היה לי חלום, עכשיו הוא איננו!” וכאשר זַמר פופולארי עוד יותר כשלום חנוך בא לפגוש קהל של אלפי מעריצים קוני־כרטיסים באמפיתיאטרון של צמח שלחוף הכינרת הוא ניצב לפני מצלמות הטלביזיה הישראלית ובהערת־אגב על הכינרת המסכנה, שנסוגה מחמת מיעוט הגשמים, הריהו מוצא לנכון להעיר הערת־נכאים שגם נסיגה זו היא “אות” האומר “משהו”. משהו חמור מאד ומבשר חורבן ודאי כולל, לפי המשתמע. וכאשר עתונאי ומשורר, שהחל לשלוח ידו גם בצילום, מביא לפני הקהל מבחר תצלומים של מראות עזובה ופחי־אשפה וכיוצא באלה, והוא קם להשמיע את ה“מסר” האישי שלו בקול־ישראל, הרי גם הוא רואה חובה לעצמו להבהיר למראיינו ולקהל שומעיו כי תחושת אבדן ממשמש־ובא היא המפרנסת את ה“מפנה” שחל ב“יצירתו”. והקהל, קהל הצרכנים? זה דומה שכל כמה שמבקשים להבהילו אין הוא נבהל, כמימרתו הידועה של אנטון צ’כוב. יש גם סימנים המעידים על מיאוס וקוצר־רוח גובר והולך. משמע: מבחינה זו המצב “לא נעים, אבל לא נורא”. ואף־על־פי־כן, סכנותיו בצדו.

כשם שבימי המיתון של ממשלת אשכול סייעו גילויים של רפיון בדעת־הקהל ובתקשורת ליצור באיזור ובעולם הרחב את הרושם שמדינת־ישראל שרויה בהתפוררות, ובכך הכשירו את הקרקע להערכה אסטרטגית מסוימת ולהחלטות מלחמתיות־תוקפניות, כך גם, למרות הפיכחון המתחייב מעצמתה האובייקטיבית של ישראל כיום ומיחסי־הכוחות הממשיים באיזורנו, עלולים הלכי־רוח אופנתיים־צעקניים ומנקרי־עיניים בחוגי “עילית” ישראליים לעודד טעויות הרות־פורענות בהערכה מחוץ לגבולותינו, במקומות קרובים ורחוקים כאחת.

והמשכיל יתן אל לבו.


נדפס בירחון “בארץ־ישראל”, נובמבר 1986


המלצות קוראים
תגיות