רקע
אהרן אמיר
2. חירות הביטוי בעתות קיטוב
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: ירון גולן; 1991

ארגון פא“ן הוא – מי כמונו יודעים זאת! – התאגדות בינלאומית של משוררים ומחזאים, עורכים ומסאים וכותבי־רומנים, שנוסדה ב־1922. ראשי התיבות האנגליים של המאוגדים האלה לסוגיהם הלא הם האותיות פא”ן, תיבה שהוראתה בלשון האנגלית עט. אם תרצו, הרי זו התאגדות בינלאומית של מושכים־בעט ברוב המדינות שבעולם, כעין או"ם של סופרים וכיוצא בהם.

לא כל המושכים־העט בכל מדינה ומדינה חברים בארגון פא“ן, ודאי לא באורח אוטומאטי. גם אם הם מאוגדים באיגוד־הסופרים הארצי שלהם. דומה אפילו שברוב המדינות מספרם של חברי פא”ן הוא מעט ־מזעיר ממספר החברים באיגוד הארצי־לאומי שלהם, וברוב המקרים מתברר כי הפעילות במסגרת פא“ן מרגיעה הרבה יותר, ותובעת הרבה פחות, מן השייכוּת לאיגוד־הסופרים המקומי. ההשתייכות לפא”ן מעידה אולי, לפחות בכמה מקרים, על זיקה אישית מיוחדת לממד הבינלאומי של חיי הספרות והתרבות, זיקה העולה לפעמים בקנה אחד עם משיכת־יתר לניידוּת אווירית, ימית ויבשתית מן הסוג הכרוך במפגשים בינלאומיים אינטנסיביים.

אנשי־עט מטבע־הדברים הביטוי־העצמי הוא ראש מעייניהם, מרכז תודעתם, תמצית אישיותם. ומי שאומר ביטוי־עצמי ממילא הוא אומר גם חירות הביטוי, שהרי מניעתה או שלילתה של חירות זו עושה את הביטוי־העצמי פלסתר. אין איש־עט מגיע לביטוי עצמי שלם ובר־תוקף אם הוא חי, למשל, בצל משטר־כפייה המכתיב דפוסים וערוצים לאותו־ביטוי־עצמי. או אם ברי לו ומובהר לו בתכלית הבהירות שבנצלו את חירות ־ביטויו כראות עיניו, ועל־פי צו האמת הפנימית שלו, הריהו מתחייב בנפשו. מכאן יובן גם מדוע נוהג פא"ן, כארגונם הבינלאומי של אנשי־העט, לשאת קול מחאה נגד מצבים ומשטרים הכובלים את חירות־הביטוי.

בידוע שאין הביטוי־העצמי תכלית לעצמה, ואין איש־עט המגשים את הביטוי הזה רואה בו בהכרח את חזות הכל. כאיש־עט הוא מכוון דעתו להוציא את פרי ביטויו־העצמי לרשות־הרבים. במלה אחת: לפרסם. אולי גם להתפרסם, אם יסתייע הדבר בידו. זכה, יש לו בית־הוצאה, או תיאטרון, או כתב־עת, או עתון, או בטאון כלשהו, המייחלים לפרי עטו. לא זכה, הריהו צריך לחזר על פתחיהם של אלה, ופעמים סופו שהוא שב ריקם מלפניהם וטומן את פרי־עטו במגירותיו – ביאוש מר ונכלם, או בתקוה לימים טובים יותר או לתהילה שלאחר פטירה. ואם המשטר הזה שהיה בעוכריו, ועליו הוא מתקומם ביצירתו, יש והוא נזקק לכמה ידידים ומעריצים המסייעים לו לשכפל את יצירתו במספר מוגבל של עותקים ולהעבירם מיד ליד, או מפה לאוזן. והוא שקרוי בתיבה הרוסית “סאמיזדאט”.

לא כל ביטוי־עצמי זוכה אפוא לראות אור, ולא כל ביטוי־עצמי ראוי לכך. כל אחד מאתנו כאן, אם אינו מאוהב בעצמו יתר על המידה, ודאי אירע לו שבמו־ידיו השליך את פרי עטו לסל־הניירות, או שדן אותו לשריפה או לגניזה עד עת מצוא, זהו שקרוי ביקורת־עצמית, או, בלשון בוטה יותר, צנזורה־עצמית. דוגמה טריה לכך במקומותינו הוא אותו קובץ רשימות של נתן אלתרמן שראה אור בימים אלה, קרוב ל־20 שנה אחרי מותו. מתוך פנקסים שאותם מילא לפני 35 שנה. אבל גם כאשר סופר מציע את פרי עטו לפירסום ולא תמיד הוא זוכה לכך, כמובן: מבחינתו של היוצר היחיד, ניפוי המוּנחה על־ידי שיקולים של טעם, שוּק, או דעת־קהל יכול שייראה שרירותי ומכאיב לא פחות מכל צנזורה אידיאולוגית או כוחנית, כולם כאחד, לכאורה, מקפחים את חירות הביטוי.

ביטוי־עצמי הוא ענין מורכב מיסודו, כשם שה“עצמי” – ה“אני” של אדם הנדחף משום־מה לבטא את עצמו ורואה בביטוי זה את תמצית אישיותו, אם לא את טעם קיומו – הוא ענין מורכב מיסודו, וכשם שהמציאות האנושית בכללה היא ענין מורכב מיסודו. ואם הביטוי־העצמי כך, ממילא גם חירותו של זה כך. ומורכבות זו מתחדדת ומתעצמת שבעתיים בזמנים שבהם המדינה, המשטר או התרבות שבמסגרתם אנו פועלים וחיים ויוצרים נמצאים במצב של עימות או קיטוב עם כוחות הקמים להילחם בהם עד חרמה. זה הזמן, וזה המצב, שבּו אנחנו, חברי מרכז־פא“ן בישראל, נועדים כאן לגלגל ביחידות הביטוי בעתות קיטוב”.

כל איש יוצר הוא גם אזרח, בביתו, בשכונתו, בכפרו, בעירו, במדינתו. אם הוא גר בבית משותף, אין הוא פטור מלשלם מסי ועד־בית באשר הוא איש יוצר. כשם שאינו פטור מתשלום ארנונה לעיריה, מס־הכנסה לאוצר המדינה, או קנס על עבירת־תנועה שעבר או שלא עבר; וכשם שאינו פטור מחובת השירות הצבאי במקום ובזמן שהיא מוטלת עליו. והמדינה, או העיריה, או ועד־הבית אינם חבים לו אלא מה שהם חבים לכל אזרח או דייר היוצאים ידי חובתם כלפיהם. ואם כאיש יוצר הוא תובע חירות־ביטוי מלאה מן המדינה או החברה שבמסגרתן הוא יוצא ולהן הוא מועיד, בראש־וראשונה, את פרי רוחו ועטו, הרי אף הללו תובעות ממנו, מטבע־הדברים, לא רק מִזער של כשרון שיצדיק את תביעתו שלו אלא גם מידה של אחריות ושל נאמנות כלפיהן, ומה־עוד בשעה שהן נלחמות על נפשן. אם תביעתן זו עוברת את גבול מה שהוא יכול לשאתו מבחינה מצפונית, הריהו קם וגולה למקום אחר. ויש אפילו שהוא נחלץ לשרת, במלוא ההכרה הפומביות, את אויביהן, כמעשה שעשֹה, למשל, ענק־שירה כעזרא פאונד בשעתו. וכמעשה שעשו אי־אלה סופרים רוסים, הן בימי המשטר הצארי הישן והן בימי המשטר הסובייטי החדש והמחדש. אין צורך לומר שכך עשו הרבה מטובי היוצרים של גרמניה ואיטליה בימי המשטר הנאצי והפאשיסטי.

איש יוצר הריהו קשוּב בראש־וראשונה לקולו הפנימי, ועל ביטויו־העצמי הוא שקוד בראש־וראשונה. אבל את הביטוי־העצמי הזה – תמצית אישיותו וישותו, כאמור – הוא מביא אל שער־בת־רבים, לרשות־הרבים. ממילא הריהו נמצא פועל ברשות־הרבים ופועל עליה, וממילא גם נמשך ונדחף הוא להשפיע עליה ולעצבה, ולא רק בתחומים הנוגעים במישרים לפעילותו היצירתית. זאת הוא עושה בכלי־אוּמנוּתו, במלים. וכל מה שעשוי אוּמן להיתפס לפעמים לזילזול בכלי־אוּמנוּתו, או אף להתנאות בזילזולו זה, הרי כלי־אוּמנוּת אלה שבידו, בפיו ובעטו – המלים – ספונה בהם יכולת שאולי אין הוא משערה בוורודים ובקודרים שבחלומותיו; לבנות ולהרוס, למחוץ ולרפא, להשיב רוח ולהוריד גשם, לעקור הרים ולטחנם זה בזה. ואם להוכחה אנו צריכים, יבוא מקרה “פסוקי השטן” של סלמאן רושדי ויוכיח.

מקרה סלמאן רושדי – שמרכז־פא"ן־בישראל עבר עליו, אגב, בקול דממה דקה, או בהבעת־דעה מושהית וענוגה כהמיית יונים – הוא עצמו עדות חותכת לקיטוב מפַלג־עולם בין חירות־הביטוי לדריסתה, בין חומרתה של קנאות דתית כובשנית היונקת מן המוחלט לבין סובלנות פלוראליסטית הנסמכת על היחסי, בצורה זו או אחרת, במינוּן זה או אחר, זהו גם הקיטוב המרעיש ומזעזע את אדמתה של ארץ־ישראל בדורות האחרונים, ובפרט ב־18 החדשים האחרונים. בזמן הזה, במקום הזה, במצב הזה, אין איש בתוכנו, בייחוד לא מושך־עט, רשאי לראות את עצמו או כביטויו של ג’ון דון באחד משיריו המפורסמים ביותר, שאצטט כאן ממנו לפניכם – בתרגום מאולתר משלי, שבלי ספק ייתכנו טובים ממנו:

שוּם אִיש אֵינוֹ אִי, שָלֵם לְעַצְמוֹ.

מוֹתוֹ שֶל אָדָם כָּלְשֶהוּ מַמְעִיטֵנִי, כִּי חֵלֶק לִי בָּאְֶנוֹשוּת;

וְעַל כֵּן, לְעוֹלָם אַל תִּשְלַח לָדַעַת לְמִי מְצַלְצֵל הַפַּעְַמוֹן;

לְךָ הוּא מְצַלְצל.

בקיטוב זה שבו אנו עומדים אי־אפשר לנו לדבוק בחירות־ביטוי מוחלטת על־דרך המופשט. אי־אפשר לנו להשלים עם חירות לביטוי כגון “מוות לערבים!” – כמו שוודאי אי־אפשר לנו להשלים, בשמה המפורש של חירות־הביטוי, עם סיסמת “טִבחו ביהודים!”, ולו גם בניסוחיה המחוכמים והמוסווים ביותר – אף לא לתת דרור למזמורי־שפר כגון אלה הקוראים לנו לאסוף את מתינו ואת זכרונותינו ולקום ולעזוב את מולדתנו.

העימות הנטוש על אַדמת הארץ הזאת איננו טרקליני־אינטלקטואלי. מצד אחד, לפחות – מן הצד שכנגד – הוא שואב השראה, ספק מדעת ספק שלא מדעת, ממורשת־רוח מסוימת שאחד מגילומיה ההיסטוריים היה כת ה“חשאשים” המוסלמית הרצחנית מימי הביניים, זו הכת שמיצתה את משנתה במימרה זו; “גדול שופך דמו של אפיקורוס” (והכוונה למוסלמי שנתפס למינות) “ממי שהורג שבעים כופרים יוונים” (והכוונה לנוצרים אורתודוקסים). ואני מצטט מחיבורו הנודע של פרופ' ברנארד לואיס על ה“חשאשים”…

בעתות עימות וקיטוב כגון אלו דין הוא אפוא, לעניות־דעתי, שתהיה תחושת האחריות לגורלם ועתידם של לאום ומולדת קודמת אצל כל אחד מאתנו להקפדה על חירות־ביטוי דורסנית או מתנכלת של צר ואויב, הקם עלינו ועל ריבונותנו ועל ערכי־יסוד המפרנסים את תרבותנו, אם יצירתנו, את אורח־חיינו.

“לאום” ו“מולדת” אינם בחזקת “מלים המנסות לגעת”. אלו מלים שנוגעות, והן נוגעות בחזקה בשרשי הוויתו של כל החש עצמו בן־לאום ובן־מולדת, אזרח באומתו ובמולדתו. גם אם הוא איש־עט, גם אם הוא משתייך לארגון פא“ן, גדול עליו מוראן של מלים אלו ממוראו של פא”ן.

בעקבות דברי פתיחה לרב־שיח במרכז פא"ן בישראל, 1 ביוני 1989

נדפס ב“דבר” (“משא”), 14.7.1989


המלצות קוראים
תגיות