אפוקאליפסה ביוונית עניינו חישוף וגילוי. מכאן הוראתה המילונית הבסיסית של המלה אפוקאליפסה בפינו: “חזון אחרית־הימים, ספרות־מסתורין הכוללת נבואות וחזיונות־פלאות על ימות־המשיח”. הפרקים י־יב בספר דניאל, מדגים ומבאר לנו המילון, הם פרקים “אפוקאליפטיים”

שם, כזכור, פותח דניאל בסיפור מה שאירע לו “ביום עשרים וארבעה לחודש הראשון”, כשהוא נמצא על־יד “הנהר הגדול הוא חידקל”. הוא נושא עיניו ורואה “והנה איש אחד לבוש בדים ועיניו כלפידי אש וזרועותיו ומרגלותיו כעין נחושת־קלל וקול דבריו כקול המון”. דניאל רואה את המראה לבדו ו“האנשים אשר עמו” אינם רואים אותו. אך משום־מה “חרדה גדולה נפלה עליהם וַיברחו בהיחבא”. אז נשאר החוזה דניאל לבדו והוא רואה את “המראָה הגדולה הזאת”, וכוח לא נשאר בו עוד ו“הוֹדוֹ נהפך עליו למשחית”. בשלב זה איש־הפלאות משמיע את קולו באזניו וכשמעוֹ “את קול דבריו”, כך דניאל מעיד על עצמו – בדברים הזהים בעיקרם לעדויותיהם של רבים שזכו בחוויה מיסטית מובהקת במרוצת הדורות – “הייתי נרדם על פני ופני ארצה”, וכאשר הלה פונה אליו בדברים “עמדתי מרעיד”. וכאשר שליח־הפלאות ממרום מתחיל להסביר לדניאל “את אשר יקרה לעצמך באחרית הימים כי עוד חזון לימים”. שוב האיש שלנו על החידקל מעיד על עצמו: “נתתי פני ארצה ונאלמתי”, והוא אינו מבליג עוד ומודיע בפירוש ל“עומד נגדו במראָה” כי “מעתה לא יעמוד בו כוח ונשמה לא נשארה בו”. רק לאחר שהלז ניאות לדניאל ומחזק את לבו בדברים מתאושש דניאל ומוכן לקלוט את החוויה ואת ההתגלות: “ידבּר אדוני כי חיזקתני”.

האַקדמות האלו לעצם ההתגלוּת ממלאות את פרק י כולו בספר דניאל, חזון־הבּאות הטמיר עצמו ממלא אחרי־כן את פרק יא כולו. עיקרו הוא, כאשר יזכור הזוכר, דברים סתומים ומבהילים מאד על שברונה הצפוי של מלכות־פרס ועל מלחמות־אימים בין “מלך הצפון” ו“מלך הנגב” ועל נצחון אדיר של “מלך הצפון”, שיכריע את ארץ מצרים גם יבוא “בארץ הצבי”, ולאחר ש“יטע אהלי אפדנוֹ בין ימים להר צבי־קודש” תבוא אחריתו אף הוא; “ובא עד קִצו ואין עוזר לו”.

זו תהיה, כמפורש בפתח הפרק הבא, פרק יב, האחרון לפרקי ספר דניאל. “עת צרה אשר לא נהייתה מהיות גוי עד העת ההיא… ורבים מישֵני ־עפר יקיצו, אלה לחיי־עולם ואלה לחרפות ולדיראון־עולם”. ביום הגדול והנורא ההוא יהיו “המשכילים” מזהירים “כזוהר הרקיע, ומַצדיקי הרבים ככוכבים לעולם־ועד”. וכאן מגיעה סוף־סוף שעתו של דניאל הנפעם לשאול את “האיש לבוש הבדים אשר ממעל למימי היאור”: " עד מתי קץ הפלאות?"

דניאל מבקש אפוא להבין במה דברים אמורים, באיזה טווח־זמן מדובר, ואולי, כפי המקובל לומר בימינו, “מה צריך לעשות בשטח”. תשובתו של האיש הפלאי אינה מחכימה ביותר: “למועד־מועדים־וחצי, וככלות נפֵץ יד־עם־קודש, תכלֵינה כל אלה”. בתום־לב מעיד דניאל על עצמו: “ואני שמעתי ולא אבין, ואוֹמרָה: אדוני, מה אחרית אלה?” אך איש־שיחו עדיין אינו מתרצה ואינו משיב לו אלא בזו הלשון: " לֵך, דניאל, כי סתומים וחתומים הדברים עד עת קץ… אשרי המחכה… ואתה לֵך לקץ ותנוח, ותעמוד לגורלך לקץ הימים".

* * *

שנים־שלושה פרקים אפוקאליפטיים אלה בספר דניאל שימשו, ככל הנראה, השראה מספיקה לעשרים־ושנים פרקי האפוקאליפסה עתירי־הדמיון של “חזיון יוחנן” אשר בברית החדשה, על מנורות הזהב וכוכבי השמים והמלאכים והסוסים והחיות והמכּות למיניהן אשר בהם. אלה ואלה כאחד מזינים זה כאלפיים שנה ויותר את המיסטיקה של ארצות־הקדם, של עולם הים התיכון, ולאחר־מכן של העולם הנוצרי והמערבי כולו. כמה קולמוסים נשברו וכמה נהרות של דיו נשפכו על פירוש צפונותיהם וסתריהם של אותם חזיונות־אימים סתומים וחתומים, כמה נפשות־אדם וציבורים שלמים נאחזו חרדות־חלחלה מאז ועד היום בזכותם ובזכות חוקריהם ודורשיהם ומפרשיהם, כטעם דור ודור!

יש בה בנשמת האדם, כפי הנראה, איזה רובד המסיתו לא רק לעסוק בחקר המופלא ממנו ולתהות על הכמוס בחיק העתיד. אלה הם, כמובן, עיסוקים ותהיות שבמידה רבה הם עיקרו של מוֹתר האדם על הבהמה, והם המפרנסים במידה רבה את התקדמות הטכנולוגיה והמדעים לענפיהם. אבל רובד זה, או אולי רובד הסמוך אליו, הוא המסית ילודי אשה להתרפק על חזיונות־זוועה, להיאחז חיל ורעדה לתיאבון, ואפילו לפתח יצרי־התאבדות מפורשים, יצרים התובעים להם מימוש לפחות בחלום ובחזיון־לילה אם לא בפעולה ממשית, יזומה.

סרטי־אימה הוליבודיים שוקדים זה עשרות־שנים לתת סיפוק־מה לדברים אלה שבנפשנו, ושקידה זו משתלמת יפה, מן הסתם, ליצרניהם של אותם סרטים. הפרסומת לאותם סרטים פונה אל הרבדים האלה, פעמים בלשון בוטה וישרנית, פעמים בדרך־עקיפים ערמומית יותר. לי עצמי זכור, למשל, מלפני כמה עשרות־שנים, ציטוט בשבועון “ניו־יורקר” ממודעת־פירסום הוליבודית לאחר הסרטים הללו: “כמה זה נפלא להיבהל עד מוות!”

* * *

הספרות והשירה, המחזאות והפזמונאות בארצנו, ובמידה לא מעטה גם הכתיבה הפובליציסטית, מתרווֹת בשנים האחרונות, לעינינו הצופות והמשתאות, מנות גדלות והולכות, בוטות ומהממות יותר ויותר, של נבואה אפוקאליפטית, חזיונות אפוקאליפטיים – חלחלה מתוקה של אימת חורבן ממשמש־ובא.

נבואת־חורבן הן, כמובן, חלק בלתי־נפרד מספר־הספרים. ממילא מובן שגם היו חלק בלתי־נפרד מן ההשראה שהאציל ספר־הספרים על השירה המתחדשת בלשון העברית בסוף המאה שעברה ובדורותינו־אנו. השראה זו לא פסחה על חיים־נחמן ביאליק, וביתר שֹאת ותוקף נתנה אותותיה בשירתו של אורי־צבי גרינברג כמו גם בזו של נתן אלתרמן (“בשירי מכות מצרים” בעיקר). הבדל מכריע בין בשֹורות החורבן ותחושותיו המוקדמות אצל הנקובים בשמותיהם למעלה לבין ממשיכיהם המדומים בימים אלה הוא, כמדומה, במניע ה“קונסטרוקטיבי” או ה“ריפורמאטורי” שהדריך את הראשונים ונעדר מאצל האחרונים. הבדל נוסף, מתחום הפסיכולוגיה החברתית, הוא שהראשונים דיברו מנהמת־לבם וריתחת־נפשם ואילו האחרונים מתנבאים, כמדומה, מתוך מין רשעוּת מפונקת או תשוקה לנקר עיניים, לזכּות בשֹימת־לב ציבורית־תקשרתית, אם בארץ ואם מחוצה לה – או מתוך היגררוּת אחר אופנה.

החלה כמצוות, כמדומה, המשוררת דליה רביקוביץ, בשיר על צלאח א־דין, שנתפרסם במוסף הספרותי של “מעריב” עוד לפני “פרשת־המים” של מלחמת־1967. מאז הנצחון הגדול באותה מלחמה היינו נשטפים גלים גואים־והולכים של מוסר־כליות, תוכחה־עצמית ואימת־חדלון, גלים שנסתייעו הרבה במצוקתם הנוראה של ימי אוקטובר 1973 ושאבו עוז ותעצומות מן המהפך השלטוני של 1977 ומפּולמוסיה המרים של מלחמת־לבנון, שלמרבה הדאבה נזוֹמה לא על־ידי הממשלה ה“נכונה” אלא על־ידי ממשלה בראשותו של מנחם בגין.

הגיעו הדברים לידי כך שה“מימסד” הספרותי־התיאטרוני־התרבותי – אם גם לא בהכרח קהל צרכניהן של היצירות בתחומים אלה – אינו מוכן כמעט לעכּל יצירה מקורית שנעדרים ממנה סימנים מובהקים של ייאוש ואימת־כלָיה. סימנים מעין אלה, כך דומה לרגעים, נעשו כמעט אבני־בוחן למדידתה ולהערכתה של יצירה אמנותית בכל התחומים, לרבות תחום האמנות הפלאסטית.

הגיעו דברים לידי כך שאחד המחזות שזכו להבלטה בפסטיבל־עכו האחרון ל“תיאטרון אחר” הוא מחזה “פוטוריסטי” המצייר מצב של מלחמה ישראלית־ערבית נוספת המסתיימת – שומו שמיים! – בנצחון ערבי ושבויים ישראלים נזקקים בו לחסדי מפקד ערבי של מחנה־שבויים. וכאשר זַמר־“פופ” כ“אריק” אינשטיין חביבנו מבקש לחזור ולשבּות את לב מעריציו משכבר ולהוסיף עליהם הוא מחבּר להם שיר בלשון “הוי ארצי, מולדתי, אַת הולכת פייפן” ו“היה לי חלום, עכשיו הוא איננו!” וכאשר זַמר פופולארי עוד יותר כשלום חנוך בא לפגוש קהל של אלפי מעריצים קוני־כרטיסים באמפיתיאטרון של צמח שלחוף הכינרת הוא ניצב לפני מצלמות הטלביזיה הישראלית ובהערת־אגב על הכינרת המסכנה, שנסוגה מחמת מיעוט הגשמים, הריהו מוצא לנכון להעיר הערת־נכאים שגם נסיגה זו היא “אות” האומר “משהו”. משהו חמור מאד ומבשר חורבן ודאי כולל, לפי המשתמע. וכאשר עתונאי ומשורר, שהחל לשלוח ידו גם בצילום, מביא לפני הקהל מבחר תצלומים של מראות עזובה ופחי־אשפה וכיוצא באלה, והוא קם להשמיע את ה“מסר” האישי שלו בקול־ישראל, הרי גם הוא רואה חובה לעצמו להבהיר למראיינו ולקהל שומעיו כי תחושת אבדן ממשמש־ובא היא המפרנסת את ה“מפנה” שחל ב“יצירתו”. והקהל, קהל הצרכנים? זה דומה שכל כמה שמבקשים להבהילו אין הוא נבהל, כמימרתו הידועה של אנטון צ’כוב. יש גם סימנים המעידים על מיאוס וקוצר־רוח גובר והולך. משמע: מבחינה זו המצב “לא נעים, אבל לא נורא”. ואף־על־פי־כן, סכנותיו בצדו.

כשם שבימי המיתון של ממשלת אשכול סייעו גילויים של רפיון בדעת־הקהל ובתקשורת ליצור באיזור ובעולם הרחב את הרושם שמדינת־ישראל שרויה בהתפוררות, ובכך הכשירו את הקרקע להערכה אסטרטגית מסוימת ולהחלטות מלחמתיות־תוקפניות, כך גם, למרות הפיכחון המתחייב מעצמתה האובייקטיבית של ישראל כיום ומיחסי־הכוחות הממשיים באיזורנו, עלולים הלכי־רוח אופנתיים־צעקניים ומנקרי־עיניים בחוגי “עילית” ישראליים לעודד טעויות הרות־פורענות בהערכה מחוץ לגבולותינו, במקומות קרובים ורחוקים כאחת.

והמשכיל יתן אל לבו.

נדפס בירחון “בארץ־ישראל”, נובמבר 1986

ארגון פא“ן הוא – מי כמונו יודעים זאת! – התאגדות בינלאומית של משוררים ומחזאים, עורכים ומסאים וכותבי־רומנים, שנוסדה ב־1922. ראשי התיבות האנגליים של המאוגדים האלה לסוגיהם הלא הם האותיות פא”ן, תיבה שהוראתה בלשון האנגלית עט. אם תרצו, הרי זו התאגדות בינלאומית של מושכים־בעט ברוב המדינות שבעולם, כעין או"ם של סופרים וכיוצא בהם.

לא כל המושכים־העט בכל מדינה ומדינה חברים בארגון פא“ן, ודאי לא באורח אוטומאטי. גם אם הם מאוגדים באיגוד־הסופרים הארצי שלהם. דומה אפילו שברוב המדינות מספרם של חברי פא”ן הוא מעט ־מזעיר ממספר החברים באיגוד הארצי־לאומי שלהם, וברוב המקרים מתברר כי הפעילות במסגרת פא“ן מרגיעה הרבה יותר, ותובעת הרבה פחות, מן השייכוּת לאיגוד־הסופרים המקומי. ההשתייכות לפא”ן מעידה אולי, לפחות בכמה מקרים, על זיקה אישית מיוחדת לממד הבינלאומי של חיי הספרות והתרבות, זיקה העולה לפעמים בקנה אחד עם משיכת־יתר לניידוּת אווירית, ימית ויבשתית מן הסוג הכרוך במפגשים בינלאומיים אינטנסיביים.

אנשי־עט מטבע־הדברים הביטוי־העצמי הוא ראש מעייניהם, מרכז תודעתם, תמצית אישיותם. ומי שאומר ביטוי־עצמי ממילא הוא אומר גם חירות הביטוי, שהרי מניעתה או שלילתה של חירות זו עושה את הביטוי־העצמי פלסתר. אין איש־עט מגיע לביטוי עצמי שלם ובר־תוקף אם הוא חי, למשל, בצל משטר־כפייה המכתיב דפוסים וערוצים לאותו־ביטוי־עצמי. או אם ברי לו ומובהר לו בתכלית הבהירות שבנצלו את חירות ־ביטויו כראות עיניו, ועל־פי צו האמת הפנימית שלו, הריהו מתחייב בנפשו. מכאן יובן גם מדוע נוהג פא"ן, כארגונם הבינלאומי של אנשי־העט, לשאת קול מחאה נגד מצבים ומשטרים הכובלים את חירות־הביטוי.

בידוע שאין הביטוי־העצמי תכלית לעצמה, ואין איש־עט המגשים את הביטוי הזה רואה בו בהכרח את חזות הכל. כאיש־עט הוא מכוון דעתו להוציא את פרי ביטויו־העצמי לרשות־הרבים. במלה אחת: לפרסם. אולי גם להתפרסם, אם יסתייע הדבר בידו. זכה, יש לו בית־הוצאה, או תיאטרון, או כתב־עת, או עתון, או בטאון כלשהו, המייחלים לפרי עטו. לא זכה, הריהו צריך לחזר על פתחיהם של אלה, ופעמים סופו שהוא שב ריקם מלפניהם וטומן את פרי־עטו במגירותיו – ביאוש מר ונכלם, או בתקוה לימים טובים יותר או לתהילה שלאחר פטירה. ואם המשטר הזה שהיה בעוכריו, ועליו הוא מתקומם ביצירתו, יש והוא נזקק לכמה ידידים ומעריצים המסייעים לו לשכפל את יצירתו במספר מוגבל של עותקים ולהעבירם מיד ליד, או מפה לאוזן. והוא שקרוי בתיבה הרוסית “סאמיזדאט”.

לא כל ביטוי־עצמי זוכה אפוא לראות אור, ולא כל ביטוי־עצמי ראוי לכך. כל אחד מאתנו כאן, אם אינו מאוהב בעצמו יתר על המידה, ודאי אירע לו שבמו־ידיו השליך את פרי עטו לסל־הניירות, או שדן אותו לשריפה או לגניזה עד עת מצוא, זהו שקרוי ביקורת־עצמית, או, בלשון בוטה יותר, צנזורה־עצמית. דוגמה טריה לכך במקומותינו הוא אותו קובץ רשימות של נתן אלתרמן שראה אור בימים אלה, קרוב ל־20 שנה אחרי מותו. מתוך פנקסים שאותם מילא לפני 35 שנה. אבל גם כאשר סופר מציע את פרי עטו לפירסום ולא תמיד הוא זוכה לכך, כמובן: מבחינתו של היוצר היחיד, ניפוי המוּנחה על־ידי שיקולים של טעם, שוּק, או דעת־קהל יכול שייראה שרירותי ומכאיב לא פחות מכל צנזורה אידיאולוגית או כוחנית, כולם כאחד, לכאורה, מקפחים את חירות הביטוי.

ביטוי־עצמי הוא ענין מורכב מיסודו, כשם שה“עצמי” – ה“אני” של אדם הנדחף משום־מה לבטא את עצמו ורואה בביטוי זה את תמצית אישיותו, אם לא את טעם קיומו – הוא ענין מורכב מיסודו, וכשם שהמציאות האנושית בכללה היא ענין מורכב מיסודו. ואם הביטוי־העצמי כך, ממילא גם חירותו של זה כך. ומורכבות זו מתחדדת ומתעצמת שבעתיים בזמנים שבהם המדינה, המשטר או התרבות שבמסגרתם אנו פועלים וחיים ויוצרים נמצאים במצב של עימות או קיטוב עם כוחות הקמים להילחם בהם עד חרמה. זה הזמן, וזה המצב, שבּו אנחנו, חברי מרכז־פא“ן בישראל, נועדים כאן לגלגל ביחידות הביטוי בעתות קיטוב”.

כל איש יוצר הוא גם אזרח, בביתו, בשכונתו, בכפרו, בעירו, במדינתו. אם הוא גר בבית משותף, אין הוא פטור מלשלם מסי ועד־בית באשר הוא איש יוצר. כשם שאינו פטור מתשלום ארנונה לעיריה, מס־הכנסה לאוצר המדינה, או קנס על עבירת־תנועה שעבר או שלא עבר; וכשם שאינו פטור מחובת השירות הצבאי במקום ובזמן שהיא מוטלת עליו. והמדינה, או העיריה, או ועד־הבית אינם חבים לו אלא מה שהם חבים לכל אזרח או דייר היוצאים ידי חובתם כלפיהם. ואם כאיש יוצר הוא תובע חירות־ביטוי מלאה מן המדינה או החברה שבמסגרתן הוא יוצא ולהן הוא מועיד, בראש־וראשונה, את פרי רוחו ועטו, הרי אף הללו תובעות ממנו, מטבע־הדברים, לא רק מִזער של כשרון שיצדיק את תביעתו שלו אלא גם מידה של אחריות ושל נאמנות כלפיהן, ומה־עוד בשעה שהן נלחמות על נפשן. אם תביעתן זו עוברת את גבול מה שהוא יכול לשאתו מבחינה מצפונית, הריהו קם וגולה למקום אחר. ויש אפילו שהוא נחלץ לשרת, במלוא ההכרה הפומביות, את אויביהן, כמעשה שעשֹה, למשל, ענק־שירה כעזרא פאונד בשעתו. וכמעשה שעשו אי־אלה סופרים רוסים, הן בימי המשטר הצארי הישן והן בימי המשטר הסובייטי החדש והמחדש. אין צורך לומר שכך עשו הרבה מטובי היוצרים של גרמניה ואיטליה בימי המשטר הנאצי והפאשיסטי.

איש יוצר הריהו קשוּב בראש־וראשונה לקולו הפנימי, ועל ביטויו־העצמי הוא שקוד בראש־וראשונה. אבל את הביטוי־העצמי הזה – תמצית אישיותו וישותו, כאמור – הוא מביא אל שער־בת־רבים, לרשות־הרבים. ממילא הריהו נמצא פועל ברשות־הרבים ופועל עליה, וממילא גם נמשך ונדחף הוא להשפיע עליה ולעצבה, ולא רק בתחומים הנוגעים במישרים לפעילותו היצירתית. זאת הוא עושה בכלי־אוּמנוּתו, במלים. וכל מה שעשוי אוּמן להיתפס לפעמים לזילזול בכלי־אוּמנוּתו, או אף להתנאות בזילזולו זה, הרי כלי־אוּמנוּת אלה שבידו, בפיו ובעטו – המלים – ספונה בהם יכולת שאולי אין הוא משערה בוורודים ובקודרים שבחלומותיו; לבנות ולהרוס, למחוץ ולרפא, להשיב רוח ולהוריד גשם, לעקור הרים ולטחנם זה בזה. ואם להוכחה אנו צריכים, יבוא מקרה “פסוקי השטן” של סלמאן רושדי ויוכיח.

מקרה סלמאן רושדי – שמרכז־פא"ן־בישראל עבר עליו, אגב, בקול דממה דקה, או בהבעת־דעה מושהית וענוגה כהמיית יונים – הוא עצמו עדות חותכת לקיטוב מפַלג־עולם בין חירות־הביטוי לדריסתה, בין חומרתה של קנאות דתית כובשנית היונקת מן המוחלט לבין סובלנות פלוראליסטית הנסמכת על היחסי, בצורה זו או אחרת, במינוּן זה או אחר, זהו גם הקיטוב המרעיש ומזעזע את אדמתה של ארץ־ישראל בדורות האחרונים, ובפרט ב־18 החדשים האחרונים. בזמן הזה, במקום הזה, במצב הזה, אין איש בתוכנו, בייחוד לא מושך־עט, רשאי לראות את עצמו או כביטויו של ג’ון דון באחד משיריו המפורסמים ביותר, שאצטט כאן ממנו לפניכם – בתרגום מאולתר משלי, שבלי ספק ייתכנו טובים ממנו:

שוּם אִיש אֵינוֹ אִי, שָלֵם לְעַצְמוֹ.

מוֹתוֹ שֶל אָדָם כָּלְשֶהוּ מַמְעִיטֵנִי, כִּי חֵלֶק לִי בָּאְֶנוֹשוּת;

וְעַל כֵּן, לְעוֹלָם אַל תִּשְלַח לָדַעַת לְמִי מְצַלְצֵל הַפַּעְַמוֹן;

לְךָ הוּא מְצַלְצל.

בקיטוב זה שבו אנו עומדים אי־אפשר לנו לדבוק בחירות־ביטוי מוחלטת על־דרך המופשט. אי־אפשר לנו להשלים עם חירות לביטוי כגון “מוות לערבים!” – כמו שוודאי אי־אפשר לנו להשלים, בשמה המפורש של חירות־הביטוי, עם סיסמת “טִבחו ביהודים!”, ולו גם בניסוחיה המחוכמים והמוסווים ביותר – אף לא לתת דרור למזמורי־שפר כגון אלה הקוראים לנו לאסוף את מתינו ואת זכרונותינו ולקום ולעזוב את מולדתנו.

העימות הנטוש על אַדמת הארץ הזאת איננו טרקליני־אינטלקטואלי. מצד אחד, לפחות – מן הצד שכנגד – הוא שואב השראה, ספק מדעת ספק שלא מדעת, ממורשת־רוח מסוימת שאחד מגילומיה ההיסטוריים היה כת ה“חשאשים” המוסלמית הרצחנית מימי הביניים, זו הכת שמיצתה את משנתה במימרה זו; “גדול שופך דמו של אפיקורוס” (והכוונה למוסלמי שנתפס למינות) “ממי שהורג שבעים כופרים יוונים” (והכוונה לנוצרים אורתודוקסים). ואני מצטט מחיבורו הנודע של פרופ' ברנארד לואיס על ה“חשאשים”…

בעתות עימות וקיטוב כגון אלו דין הוא אפוא, לעניות־דעתי, שתהיה תחושת האחריות לגורלם ועתידם של לאום ומולדת קודמת אצל כל אחד מאתנו להקפדה על חירות־ביטוי דורסנית או מתנכלת של צר ואויב, הקם עלינו ועל ריבונותנו ועל ערכי־יסוד המפרנסים את תרבותנו, אם יצירתנו, את אורח־חיינו.

“לאום” ו“מולדת” אינם בחזקת “מלים המנסות לגעת”. אלו מלים שנוגעות, והן נוגעות בחזקה בשרשי הוויתו של כל החש עצמו בן־לאום ובן־מולדת, אזרח באומתו ובמולדתו. גם אם הוא איש־עט, גם אם הוא משתייך לארגון פא“ן, גדול עליו מוראן של מלים אלו ממוראו של פא”ן.

בעקבות דברי פתיחה לרב־שיח במרכז פא"ן בישראל, 1 ביוני 1989

נדפס ב“דבר” (“משא”), 14.7.1989

ערב אחד עם הטלביזיה שלנו (?)

א.

נפתח במשהו הקשור לתולדות ארצנו בדורות האחרונים.

באמצע המאה שעברה, בד־בבד עם התעצמותה של “שאלת המזרח” במדיניות הבינלאומית, רבּו ותכפו נסיונות של קבוצות כעין־משיחות של נוצרים מאמינים לבוא ממדינות־הים לארץ־ישראל ולהיאחז באדמתה. נסיונות אלה קדמו לתנועת חיבת־ציון היהודית, קדמו להקמתה של פתח־תקוה, ואפילו לנסיון הראשון של התישבות יהודים במוצא שבמבואות ירושלים. ב־1849,למשל, באה קבוצת נוצרים אמריקאים מיוצאי פילאדלפיה וסביבתה להתישב בכפר ארטס שליד בית־לחם (שם כבר קדמה להם קבוצה של יהודים מומרים, כידוע ליודע דבר). קצתם של אלה עברו ב־1852 למושבה חדשה שהקימו במבואות יפו, מקום שעומד כיום בית־הספר המקצועי עירוני “שבח”, בפאתי רחוב־המסגר שבתל־אביב. בראשם עמדי אשה נמרצת בשם קלורינדה מיינור, ואחד מחבריה היה קרוי ג’ון סטיינבק. לילה אחד בשנת 1857 התנפלו כמה בדווים על האמריקאים הללו ועשו בהם טבח. אחד החללים היה אותו מר סטיינבק. בעקבות אותו מעשה התפרקה המושבה, שנקראה מאונוט־אוף־הופּ (“הר־התקוה”). בעקבותיו גם נערך בפעם הראשונה בקורות הרשות המחוקקת של ארה“ב דיון בענייני ארץ־ישראל, והסינאט האמריקאי קיבל החלטה שתבעה מן הנשיא פעולה תקיפה כלפי “השער העליון”, כלומר ממלכת העותומאנים. ממשלת ארה”ב אכן הגישה איגרת חריפה מאד לשלטונות התורכיים, שמיהרו לצוות על חקירה יסודית וענישה חמורה. ארבעה מן הבדווים שהשתתפו בהתנפלות נתפסו, נדונו לתלייה ועלו לגרדום.

ג’ון סטיינבק הנזכר היה אחי סבו של סופר אמריקאי שנולד ב־1902 בקאליפורניה ונקרא בשמו. עד למותו ב־1968 הספיק לקבל (ב־1962) את פרס־נובל לספרות בזכות ספרים מרובים שכתב, ומהוללים שבהם “ענבי־זעם”, “קדמת עדן”, “טורטילה פלֶט”, “על עכברים ואנשים” ו“יום חמישי המתוק”. זה האחרון הופיע ב־1954, וסמוך לאחר־מכן נתבקש החתום למעלה לתרגמו לעברית. התרגום ראה אור ב־1955 בהוצאת “קרני”.

שנים־מספר לפני מותו הספיק ג’ון סטיינבק (הסופר) לבקר בארצנו. בספריה האמריקאית בתל־אביב ערכו לו מסיבה קטנה. עד שהוצגתי אני לפניו היה כבר שתוי למדי, אבל כשאמרתי לו שתירגמתי לעברית אותו ספר מספריו היתה תגובתו צלולה בתכלית. וכאשר ציינתי מעמד מסויים מן הרומן שנחרט בזכרוני במיוחד, נתן קולו בצחוק רועם, ולא בכדי.

שני גיבורים ראשיים יש ב“יום־חמישי־המתוק” – שעלילתו נפרשֹת בקאנרי־רו, לחוף האוקינוס השקט, שנים אחדות אחרי תום מלחמת־העולם השניה – אחד מדען צעיר למדי מן המעבדה לביולוגיה ימית שבעיירה, ואחת פוחחית מסכנה שנקלעה לבית־הקלון המקומי. בערמה, בחוזק־יד, ומתוך כוונות חסודות ביותר, קושרים אנשי העיירה קשר לזווג את שני אלה. באותו מעמד מסוים שהזכרתיו באזני המחבר, באה סוזי הנפקנית לארוחת־ערב במסעדה שעל הרציף שבעיירה מונטריי עם “דוֹק” המדען, שנתפתה להזמינה לכאן. ותוך כדי הכנות לסעודה היא מגלה לעצמה תגלית חשובה, קצת בחוש טבעי משלה וקצת אולי בעקבות הדרכה שקיבלה, הבה נניח כאן לסטיינבק לדבר בעד עצמו:

סוזי הבחינה במלצר החולף ועובר בעדינות במטחווי שמע, היא גילתה לעצמה משהו. כאשר ספק בלבך, צעדי לאט, ראשה נפנה אל המלצר והוא ריפרף־עבר לו. היא התענגה על התגלית שלה – הכל בתנועה אטית. לאטה הרימה את כוסה, הביטה בה בשום־לב, אחר גמעה והחזיקה בה רגע בטרם הניח אותה מידה.

א־ט־יות – דבר זה נותן משמעות לכל דבר, משַווה הוד־מלכות לכל דבר. היא זכרה איך כל האנשים הדאוגים וחסרי־הבטחון שהיא מכירה קופצים ומקפצים ומפזזים. מעצם עשותה כל דבר לאטה, כשהיא בולמת את עצמה, חשה מיד בטחון מסוג חדש. אל תשכחי, אמרה לנפשה, לעולם אל תשכחי זאת. לאט! לאט!

ב.

ומפגישתי עם הטקסט הסטיינבקי נעבור אל פגישה עם המרקע ביום־חמישי האחרון 15 ביוני; אל הטלביזיה הישראלית, כפי שבחרה להציג את עצמה לעיני ריבּי־רבבות צוֹפיה־שבוייה; כפי שאולי נחרטה בזכרון חלק מהם. לפחות, למשך ימים לא מעטים.

אקדים ואעיר: אני כשלעצמי אינני לא “שבוי” ולא “שפוט” של הטלביזיה, להבדיל מטובים וכן שלמים ממודעי. בערב המדובר חזרתי לביתי בשעה שכבר קרבה בה מהדורת “מבט” לסיומה. צפיתי אפוא רק בחלק מן החדשות. לאחר שקלטתי בכמה עלה המדד של חודש מאי, ושמעתי את שר־הבטחון מסביר בעצלתיים את תביעתו להגדלת תקציב־הבטחון בזמן שמקצצים בישראל את שבוע־העבודה ונוהגים כאילו אין מלחמה בארץ ואין התמודדות עם מצב מיוחד כלשהו, וראיתי את ח"כ יוסי שריד מביע סיפוק מגזר־דינם של חיילי גבעתי המתעללים ותובע משפט גם למפקדיהם, שבתי לעיסוקי השוטפים. לא זזתי מהם אלא כאשר התבשרתי שהתחיל השידור המיוחל של מלחמת־1948, “המלחמה שלא נגמרה”, שהרי זה כמה ימים טרחה הטלביזיה הישראלית להכשיר את הלבבות לקראתו.

המִשדר אכן פתח מיד בנימה של חשבון־נפש, מן הסוג האהוב והמקובל על הנפש הישראלית של ימינו. לאחר קטע “פעולה” של שיחזור קרבות, מתוך סרט ישראלי משנות החמישים, החלו להציג לפנינו ולדובב באזנינו את “הנפשות הפועלות” של המִשדר גופו. עם אלה נמנו, לפי סדר ההופעה, ישראל זמיר, חבר קיבוץ בית־אלפא (בנו הישראלי של הסופר האידישאי הגדול, יצחק באשביס־זינגר, חתן פרס־נובל לספרות 1978), מעורכי “על המשמר”, שבאותה “מלחמה לא־גמורה” היה טוראי פשוט, כדבריו, בגדוד 13 של חטיבת גולני; הסופרת אסתר קל, נערה בהכשרת־פלמ“ח בימים הרחוקים ההם, שאיבדה את אלוף־נעוריה בקרב על נבּי־יושע, באביב 1948; אורי אבנרי, עורך “העולם הזה”, ח”כ לשעבר, איש חטיבת “גבעתי”; יעקב חירותי, מאנשי הלח“י; יהודה לפידות, איש תנועת־החירות, פרופיסור באוניברסיטה העברית, בשעתו ממפקדי האצ”ל הבכירים בירושלים; הסופרת יהודית הנדל, בת חיפה; ויהושע זטלר, שפיקד על כוח לח"י בירושלים באביב 1948, והן בנסיון הפּריצה לשער־יפו ב־14 במאי והן בהתקפה על העיר העתיקה כתום ההפוגה הראשונה.

50 דקות נמשך המשדר, וחלק גדול מהן הוקדש לטוראי ישראל זמיר, סופר־בן־סופר. אכן, אפשר לומר שהיה זה יומו הגדול; הוא היה הדמות הבולטת, או המובלטת, ביותר. כשהוא מצולם חליפות בחביון ביתו הקיבוצי ובשדה־קרב מני־אז, ביטא בקול מתמשך, מנסר ועגמומי את אימת־החידלון ששרתה עליו ועל חבריו למשק באותם ימי־נכאים רחוקים, כאשר נצטוו ערב־קרב־אחרון לכתוב מכתבי־פרידה למשפחות או לחברות (הוא לא היה לו אפילו אל לכתוב); הוא סיפר על הרגשה של חוסר־תוחלת, חוסר־תכלית וחוסר־מוצא ביחס לכל המלחמה ההיא, כפי שפיעמה בו ומן הסתם גם ברעיו הלוחמים. אם נלחמו בכלל, היה זה רק משום שידעו שעל חייהם ממש הם לוחמים, משום ה“אין ברירה” היקר והזכור לטוב.

אורי אבנרי לעומתו מ“שועלי שמשון” היה, כידוע אותה יחידה מהוללת של פושטי־בגדוד עזי־נפש. הוא סיפר על פציעתו הקשה, פציעה מיותרת למעשה, מחמת רהב של לוחם שֹבע־קרבות. אך בדיעבד, אמר, לא היתה זו פציעה מיותרת כל־כך לפי שזימנה לו את האפשרות לראות את המלחמה גם מן הצד השני שלה,לא במרומי־שדה ובפשיטות־לילה מסעירות אלא בבית־חולים, אפוף ייסורי־מכאוב ומוות. “מאז”, הודיע בגאון, “אני פאציפיסט!” מכאן והלאה דיבר לא ברוח ספרו הראשון והנודע, “בשדות פלשת 1948” (שהיה, כמדומה, רב־מכר ראשון בסוגו בספרות העברית, מיד אחרי שוך הקרבות), שעיקרו שיר־הלל לגבורת־לוחמים, תושייתם ורעוּתם, אלא ברוח ספרו השני, המָכיר פחות, “הצד השני של המטבע” שפורסם שנה לאחר־מכן.

אבנרי צולם גם ליד קברו של ואלי מוסלמי בכפר פאלוג’ה (כפר שנמחק בעקבות המלחמה הרעה ההיא). על הקבר התנוססו בלואי־סחבות טריים וצבעוניים שאותם תלו שם, מן הסתם, בנים ונכדים ליושבי הכפר לשעבר, ובאחרונה תלו אותם, מן־הסתם. היתה זו ראָיה חותכת לכך שמלחמת־1948 לא נגמרה עדיין. קביעה זו חיזק אבנרי כשסיפר שבביקורו ברבת־עמון ראה שם מפות ערביות טריות של פלשתין שבהן מופיעים כל שמותיהם של היישובים שהיו ואינם עוד (רק הם בלבד, מן־הסתם, אף שזאת לא אמר האיש). ברור היה מדבריו ומנעימתם שרק אם אמנם יוחזרו הדברים לקדמותם נגיע אולי, סוף־סוף, אל השלום המיוחל, אשר לשמו ורק לשמו, כידוע, נערכה המלחמה הלא־גמורה ההיא, ואשר כל עוד לא יושג תישאר זו ממילא מלחמה בלתי־גמורה, כפי שמוסבר השכם והערב, מאז ועד עתה, בשינויי־נוסח קלי־ערך כל־כך, בשופרות כל הארגונים הנלחמים לשיחרור פלשתין.

אסתר קל מצִדה, שאותה הוליכו לאט־לאט לאורך שורת המצבות שבמרומי נבי־יושע הגלילית שתחתיהן מוטלים בשורה ארוכה שיורי גופותיהם של חללי הקרב המר של גדוד־הפלמ“ח, הסיחה בדברים היוצאים מן הלב ונכנסים אל הלב את צער השכוֹל הפרטי שלה,אף לא פסחה בדבריה על מחדלים שדנו את המבצע ההוא מראש לכשלון טראגי; ואילו האשה שניה שאותה דובב, הלא היא יהודית הנדל, סיפרה קצת על חיי הנוֹעם והשלוה ששֹררו בחיפה בין העדות השונות עד למלחמה הארורה ההיא, וקצת על הטראגדיה הנוראה של מִתקפת כוחות ה”הגנה" על חיפה התחתית, הערבית, על המשא־ומתן לכניעת המובסים (היא לא היתה שם, הקפידה להוסיף, אבל היא יודעת על מהלך השיחות מ“סיפורים”). על בריחתם האיומה של תושבי חיפה הערביים בדרך־הים. ניכר היה מנעימת קולה הפאתטית, הדראמטית ששיחרורה (או כיבושה) של חיפה הוא בשבילה חוויה טראומאטית ממש, המרדפת אותה עד עצם היום הזה.

“גונדר” יהודה לפידות אמור היה, מסתבר, להכניס איזו נימה אחרת למִשדר, לפחות “לשם איזון”, הוא אכן סיפר על עמידתם של לוחמי האצ"ל ליד “השער החדש” בבוקר שבו עמדה ההפוגה השניה להיכנס לתקפה ביולי 1948, כתום שעות ארוכות ויגעות של מבצע שנועד לשחרר (או לכבוש) את העיר העתיקה, ליד השער החדש, סיפר לפידות, הודיע במכשיר־הקשר למפקדה הערפית שהוא יכול להיכנס עם אנשיו פנימה אבל איש מהם לא ישוב משם חי, לפי הערכתו. הוא ביקש את הוראת הפיקוד. אמרו לו לחכות, וכעבור שעה ארוכה למדי הוגד לו שיחליט בעצמו ויפעל לפי הבנתו. היה בדברים, בלי ספק, משום עדוּת על רמת המקצועיוּת והאחריוּת של אותו פיקוד.

“איזון” של ממש לדברי כל הקודמים נמצא בהתבטאויותיהם של שני אנשי הלח“י לשעבר, יעקב חירותי ויהושע זטלר – “פורשים קיצוניים”, אנשי “השוליים המטורפים”, כפי המסתבר ומתרמז לצופים־המאזינים. האחד לא הכזיב והעיד על עצמו שלא ידע רפיון־רוח משך כל תקופת המלחמה הנדונה, שבּרי היה לו חילות ישראל חייבים להגיע “לפחות עד הירדן”, וכי עצם תקומת המדינה וצבאה היה בה משום גמול מספיק על הקרבנות שנתבעו בהכרח. ואילו יהושע זטלר הגדיל לעשות ומילא כל מה שוודאי ציפו להפיק ממנו עורכי המִשדר ומפיקיו, אם לא למעלה מזה. לאחר שלא מכבר קנה לו פירסום בינלאומי כשהודה בחלקו ברצח הרוזן ברנאדוט בירושלים. השתבח עכשיו בכך שבעת ניסיון הפריצה לעיר העתיקה, באותן שעות שעל סף ההפוגה השניה, מוכנים היו עמו, כמפקד כוח הלח”י ששותף בפעולה, ששה מטענים של חומר־נפץ שדי היה בהם להפוך את מסגד־עומר לעיי־מפולת. את הדברים האלה הוציאו מפיו על הרקע הציורי ההולם של המסגד עצמו. ועל רקע הקולות הבוקעים וקוראים את המאמינים לתפילה.

ג.

בזה תם המִשדר על המלחמה ה“לא גמורה” של 1948, מִשדר של חשבון־נפש נוקב, אלגי, ממיס־לבב, ככל־הנדרש מן הטלביזיה היחידה של אומה עלובה זו.

אחריו באה מנת התפלות ה“נורמאטיבית” שבין מִשדר “רציני” למהדורת חדשות־חצות. שוב פניתי לענייני שלי, ולא התיישבתי אל מול המִרקע אלא כדי לחזות במהדורת־החדשות המאוחרת לסיומו של אותו יום־חמישי המתוק.

אף כאן דאגו שלא לאכזב אותי ואת שכמותי. כמה דקות הראו לנו קבוצת שחקנים, קצתם עיניהם חבושות תיאטרלית, שנאספו בכניסה לתיאטרון הלאומי “הבימה” בתל־אביב כדי להשמיע באזני היוצאים מן ההצגה של “קבּרט” את מחאתם הנזעמת על הירידה המוסרית המתגלמת בפעולות צה“ל לדיכוי האינתיפאדה בשטחים. השחקנית עדנה פלידל קראה מן הכתב פסוקים היורדים חדרי־בטן, אף חייכה כאשר נוֹקשה פעם אחת בלשונה, וגילה אלמגור, יפה מתמיד, החרתה־החזיקה אחריה, בקול מר ונוקב, ובלי להסתייע בכתובים. לסיום החדשות הובטחה לנו שיחה קצרה בענייני שבוע־הספר־העברי, שנפתח אך יום קודם־לכן בערי הארץ ובעיירותיה. ההבטחה נתמלאה בשיחה בת כחמש דקות עם חוקר צעיר ממכון־טרומן שליד האוניברסיטה העברית בירושלים ושמו ד”ר עמי אלעד־בוסקילה: לקראת שבוע־הספר הופיעה, בהוצאת “כתר”, אנתולוגיה של סיפורים ערביים בני־זמננו, פרי עמלו. בתשובה על שאלותיו של מגיש המהדורה השיב, כצפוי, שבסיפורת הערבית החדישה מתחוללות גדולות ונצורות, ולא עוד אלא שהמספרים העבריים הצעירים יונקים ממנה. לראָיה הזכיר, למשל, את הסופר דויד גרוסמן, ולא בזכות “הזמן הצהוב” אלא בזכות “חיוך הגדי” ו“עיין ערך: אהבה” דווקא, וכן שני פרחי־סופרים שהצטיינו בתחרות־הסיפור־הקצר שקיים לא מכבר היומון הנודע לאנשים חושבים, הלא הוא “הארץ”; הללו שניהם מזרחנים צעירים המתמחים בלשון הערבית, וסיפוריהם מעידים עליהם עד כמה הם קרובים ברוחם לספרות הנכתבת בימינו במדינות ערביות…

ד.

אחרי הדברים הללו בקע מן המקלט, משום־מה, ההמנון הרשמי של מדינת־ישראל. אותה מדינה שוותיקיה מבכים, בעיקרו של דבר, את המלחמה שהביאה אותה לעולם – בדם ואש או בדם וחטא – או שהם מצרים עד היום על החמצת פורענויות שמזומנות היו עוד עמה לנו לשכנינו גם יחד; אותה מדינה שאמניה מוצגים לפנינו כמי שקורעים קריעה על חטאיה בהווה, שלעומתם חטאי עברה הנפסד כשלג ילבינו; אותה מדינה שהאירוע המו"לי־הספרותי המרכזי בחיי־החולין המרודים לא בא כביכול אלא להבליט את הזדקקותה החסודה לנכסי־רוח יקרים־מפז של מבקשי־נפשה.

במוצאי יום־חמישי המתוק הזה זכרתי אפוא את הרומן הנשכח של ג’ון סטיינבק, ובלבי אמרתי שאם אמנם אמצא אשפי־תעמולה של “הארגון המתקרא פי.אל.או.” הם המנצחים על שידורי הטלביזיה (על אפם ועל חמתם של אנשי־זדון צרי־עין כאורי פורת, אריה מקל ושלמה קור שר"י) הרי משכילים הם לנהוג על־פי הכלל שקבעה לעצמה אותה סוזי הנפקנית מ“יום חמישי המתוק”:

“מעצם עשותה כל דבר לאטה, כשהיא בולמת את עצמה, חשה מין בטחון מסוג חדש. אל תשכחי, אמרה לנפשה, לעולם אל תשכחי זאת. לאט! לאט!”

לאט, לאט… עד שתוכל הטלביזיה שלנו (?) להתקרא במפורש “הטלביזיה הפלשתינית”, או “הישמעאלית”.

ולחילופים: הטלביזיה של מדינת־מאזוכיסתן.

נדפס ב“דבר” (“משא”) 23.6.1989

ידיד קרוב יש לי, בר־דעת ובר־רגש, העושה בשנת־שבתון מעבר־לים. בקביעות הוא שולח לי גלויות־נוף צבעוניות, ועליהן כמה שורות משורבטות, בכתב־יד בהיר ונמרץ. עניינן, בדרך־כלל, המתרחש בארצנו, והשתקפותו מעבר־לים.

בגלויתו האחרונה מביע ידידי, בכעס עצור, את תמיהתו אם אמנם חוזרים אנו עכשיו לתקופת בן־גוריון, שבה היה הכל נחלק ל“שמאל” ו“ימין” ובני־אדם היו קפואים למחנותיהם ולעמדותיהם ובהתאם לכך גם נקבע מעמדם, שלא לדבר על סיכוי התקדמותם. סימנים לכך הוא רואה בהדים המגיעים אליו מן הארץ, ובמנהגם של מסבירנים־אורחים הנשלחים מכאן לשם. מה יעשה אדם, שואל הוא, שאינו משייך עצמו לא ל“ימין” ולא ל“שמאל” במושגיה של מדינת־ישראל העכשווית?

מצוקתו של ידידי היא גם מצוקתי שלי. אפשר ששיתוף זה טמון ביסודה של ידידותנו. נדמה לי שכמוהו יש לנו עמדות מוגדרות בשאלות־היסוד של הוויתה הלאומית, התרבותית והחברתית של האומה וקרובים אנו בשאלות הגדרתה העצמית, רקעה ההיסטורי וקווי־התפתחותה לעתיד־לבוא. למרבה הצער, עמדותינו והגדרותינו אינן מתיישבות עם החלוקה המתגבשת יותר ויותר, והקיטוב המחריף והולך. בין המחנות הפוליטיים הגדולים בחברת דוברי־העברית. ממילא נמצא שלפי התפיסות ה“מוֹנוֹליתיוֹת” השליטות אנו נראים דו־ערכיים או אף דו־משמעיים, שלא לומר בלתי־עקיבים עד להתמיה. אף שבעינינו הננו אנשים עקיבים הרבה יותר מרוב המהרהרים אחר עמדותינו, עם כל בנות־הגון וההבדלים הדקים שביניהן.

* * *

עצם החלוקה לשמאל לימין היא, כמובן, ענין מוקשה ובעייתי מעיקרו, והתפתחות העולם המודרני, בפרט מאז מלחמת־העולם השניה, סיבכה אותה במידה ניכרת.

רוסיה המועצתית, למשל, נחשבה התגלמות השמאל מאז מהפכת־אוקטובר הגדולה, מנהיגת העולם ה“מתקדם” ו“מחנה המחר”. כיום היא מצטיירת כמעט כהתגלמותה של שמרנות מאובנת, מפגרת וריאקציונית, בדומה לדימוי ה“ליבראלי” הרווח של רוסיה הצארית בתקופותיה העריצות ביותר. על רקע זה ה“פרסטרוֹיקה” מצטיירת כמאמץ נואש לחלץ את הקיסרות האדומה מן הבוץ ולקרב אותה אל התקנים של חברה מתקדמת, משק דינאמי וטכנולוגיה מפותחת כגילומם במדינות־“מופת” קאפיטאליסטיות. ואילו סין העממית, שהיתה לרבים מופת מבטיח של קידמה עוד יותר מברית ־המועצות וגרורותיה האירופיות, עושה מאמץ ללכת בעקבותיהן של “גרורות־המערב” במזרח־הרחוק דוגמת טאיוואן, דרום־קוריאה וסינגאפור – ובראש וראשונה, כמובן, יפאן המעטירה – שוודאי לא יעלה על הדעת להגדירן כמשטרים שמאליים.

מאה או מאתיים שנה של אינדוקטרינאציה מיסיונרית לוחמנית, עמוסת סממנים משיחיים “פרוטו־נוצריים”, הצליחו להחדיר במידה זוֹ או אחרת תודעה או תחושה של אי־נוחות, מוסר־כליות, בושה או התנצלות בחוגים שראו עצמם משויכים למחנה שהוגדר על־ידי השמאל כ“ימני”. במידה רבה נבעו מכך, כמדומה, מאמציהם של זרמים רעיוניים וארגונים פוליטיים שאינם שמאליים להגיע ל“סינתזות” שונות שאפשר להציגן כ“שמאליות” בחלקן לפחות. כך, למשל, הנאציונל־סוציאליזם, או מכיוון אחר, גילויים של “קאתוליות שמאלנית” או “סוציאליזם ערבי”, ואולי אפילו “ציונות סוציאליסטית”.

על רקע פשיטת־הרגל הרעיונית, החברתית, התרבותית, הכלכלית, ואפילו הצבאית, של כוחות־המחר" של האתמול – מה־שקרוי “המחנה הסוציאליסטי” – רשאים אנו אולי לצפות, בשנים שלפנינו, למאמצים של “סינתזה” בכיוון ההפוך. אולי משהו בנוסח “גוֹליזם על־פי מיטראן”, “קומוניזם קאפיטאליסטי” “סוציאליזם פראבוסלאבי”, > או “מאוֹאיזם קונפוציאני?”

* * *

בחברה הפוליטית הישראלית החלוקה ל“שמאל” ו “ימין” – מאז הנצחון במלחמת 1967 , ובפרט מאז נצחון הליכוד בבחירות 1977 – נקבעת על־פי ההתייחסות לעתיד ה“שטחים” ויושביהם, ובצורה כללית יותר על־פי היחס ל“שאלה הערבית”. ה“ימין” חזקה עליו, לכאורה, שיתעקש על החזקת יהודה ושומרון וחבל־עזה ויעדיף את ההחזקה הזאת – אם מתוך שכרון־כוח ואם מתוך פאראנוֹיה מהולה בסנטימנטים לאומניים־קנאיים או דתיים־מיסטיים – על ה“שלום” ועל “הכמיהה לשלום”, תוך שהוא פוזל לפתרונות “כוחניים־אפוקאליפטיים” או “גזעניים” שיביאו לחסול “האיום הדמוגרפי” הפלשתיני. ה“שמאל”, כנגד זה חזקה עליו שיעלה את ה“שלום” על ראש שמחתו, שיִסלוד מ“שליטה לאורך־ימים על עם אחר”, שיקנא ל“אופי הדמוקרטי” של מדינת־ישראל ושל החברה הישראלית, ושיהיה מוכן כמעט ל“כל קרבן” ו“כל סיכון” ובלבד שניפּטר מענשם של ה“שטחים”, על יושביהם, ונגיע אל המנוחה ואל הנחלה ב“ישראל **יהודית”.** לאמיתו של דבר, זוהי חלוקה המקובלת על רוב־רובּם של המשייכים עצמם לאחד משני המחנות העיקריים האלה.

הקוץ שבאליה השמנה והצחורה הזאת מתגלה משעה שאנו מתחילים לתהות מעט על ההרכב החברתי־כלכלי של שני המחנות. מן המפורסמות הוא שאינן צריכות ראָיה שמחנה־השלום ה“שמאלני”, ועל־כל־פנים ראשי־מדבריו, מייצגים את החוגים הממוסדים והמבוססים ביותר בחברה הישראלית, שעה שהשכבות העממיות יותר, או אף המקופחות, מוצאות את מקומן ביתר קלוּת במחנה ה“ימין”. והענין מסתבך עוד יותר משעה שמתברר שהמחנה שהוא לכאורה הנאור וה“הומאני” יותר הוא גם זה המעדיף חציצה גמורה בין “שני העמים” שבארץ האחת ומגלה סלידה “גזענית” כמעט מקיום פיזי משותף עם “בני העם השני” בגבולותיה של מדינה אחת, בה־בשעה שהמחנה המוגדר כ“שובניסטי” ואפילו “גזעני” מגלה, במקרים רבים, נכוֹנוּת לשילובם המלא של בני “העם השני” במדינה ישראלית אחת – בחברתה, במוסדותיה, ואפילו בצבאה; מה־שקרוי מתוך חלחלה “מדינה דו־לאומית” בפי רודפי־השלום, שמבחינה היסטורית הם שואבים את השראתם מחוגים שדגלו ב“מדינה דו־לאומית” עוד לפני הקמתה של מדינת־ישראל.

מה יעשו, אפוא, בין גדרות התיל הדוקרני המפרידות בין שני ה“מחנות” האלה בארץ, אנשים כידידי וכמוני עצמי, האיתנים בדעתם שהמפתח לפתרון בעיות־היסוד שלנו הוא בגישה לאומית־טריטוריאלית, שרק בכוחה להוציא להוציא את אדמת־המריבה שלנו האהובה, רוות־הדמים ומוכּת־הקנאוּת, ממילכוד המאבק בין “פן־יהדות” ל“פן־ערביות” ולכונן בארץ משטר עברי, חילוני־דמוקרטי באמת, פתוח לקליטתם ולהזדהותם של יסודות הטרוגניים; משטר דינאמי ושוחר־קידמה, מבשֹר חופש וישמה וגדוּלה, עֵר למקומו ולעָצמתו, לייחודו ולייעודו בחבל־עולם זה שבּו אנו שרויים ובו אחוזים שרשינו ועתידותינו, דרוּך לקראת מירוץ־התחרות העולמי של המאה העשרים־ואחת?

לא נותר לנו אלא להתחשב “שמאל” בעיני ימניים ו“ימין” בעיני שמאלנים, ולשבת בעמדת־התצפית שלנו בשטח־ההפקר ולראות איך מעט־מעט, בכורח המציאות, אנשים נאלצים להתקרב למעשה אל עמדותינו ואל פתרונותינו, הן מן ה“שמאל” והן מן ה“ימין”.

עשרות־שנים עברו מאז טיילתי, עודי נער, בשבילי בית־הקברות היהודי הישן של צפת. אבי לקחני שמה, אגב טיול בשלהי החופש הגדול מבית־הספר – בעיקר, מן הסתם, כדי שאזין עיני במצבותיהם של גדולי המקובלים וחכמי־ההלכה אשר שם מנוחתם וכדי שאתרשם מן הייחוד שבהיסטוריה היהודית של עיר־המסתורין. ואני אכן התרשמתי. בייחוד מדברי־השבח המופלגים, באותיות מטושטשות ומחוקות מטל ומטר ורוחות־שמיים, שנחרטו במצבותיהם של הנפטרים, דגולים כצנועים. ויותר מכל נחקקו בזכרוני תארים כגון “הסגפן”, “המסוגף”, או “הממורק בייסורים”.

אם אודה ואומַר שכאשר חזרתי ועליתי עם אבי בדרך היגעה במעלה ההר היו רשמַי “מעורבים” הרי אנקוט לשון־המעטה. לאמיתו של דבר, היו אלה רשמים אירוניים ומסויגים ביותר. המאזוכיזם שבקע מאותם תארי־כבוד־ושבח נראָה לי כבר אז תופעה תמהונית, טבועה בחותמה של מנטאליות זרה ומוזרה, תלושה ומנוערת מן העולם הזה, מן העולם החי שלי, שלנו.

אכן, בהווי הציבורי והפוליטי שלנו בשנים האחרונות יכול אני להבחין, למרבה התמיהה, בגילויים מחודשים של איזו חיבּה קיבוצית לייסורים, של פיאור ההתייסרות ועילויָה לדרגת ערך מוסרי, תהליך המגיע כדי הלקאה־עצמית אקסטאטית, העשוייה להזכיר כמעט את הרוח הסאדו־מאזוכיסטית האפלה של ימי־ה“עאשוּרה”, באיסלאם השיעי.

גורמי־פנים־וחוץ כאחד השכילו לנצל את הנטיה הקיבוצית המעוּותת הזאת בימי מלחמת־לבנון. לרגעים דומה היה או כאילו החליט מי שהחליט, לאחר בדיקה ושיקול־דעת, כי כשם שהגנרל בארקר המנוח, מפקד הכוחות הבריטיים בפלשתינה (א"י) בימי־השיא של העימות בין היישוב העברי לממשלת־המנדט, הסיק כי אותנו יש “להכות בכיסנו”, כך עכשיו יש “להכות אותנו במצפוננו” – והתוצאות לא צאחרנה לבוא.

קצר כאן המצע מלהצביע על גילויים נוספים של אותו עיוות־נפש קיבוצי מהלֵך־אימים, שתכפו ובאו עלינו בפרק־הזמן הקצר שעבר עלינו מאז. אסתפק אפוא בכך שאזכיר את האחרון והאקטואלי שבגילויים האלה: המעשה שהיה בנוסע אפריקאי סמוי על סיפון אניה ישראלית קטנה לפני שנתיים, ומשפט־הלינץ' שעורכים ברב־החובל אבנר גלעד עקב “חשיפה” עתונאית של אותה פרשה והעלאתה על ראש דאגותינו בציבור.

המעשֹה עצמו – אם חמור היה ואם נתחייב בתוקף מסיבות המיוחדות להפלגות של יורדי־ים, שפעמים הן קשוחות מעצם טבען – הריהו ענין לבדיקה ו/או לענישה מטעם רשויות מקצועיות ומשפטיות מתאימות. אבל בדפוסי־התגובה שהשתגרו אצלנו, כאמור, בשנים האחרונות הפך בירורו של המעשה עילה לא רק ל“שפיטה על־ידי התקשורת” ולשיסוי צדקני־היסטרי אלא גם להילולה של הכאה קיבוצית ולהלקאה־עצמית פרועה. למען השמירה על חוש־המידה, ראה אולי להזכיר כאן מעשה נורא לאין שיעור יותר שנחשף אף הוא באיחור, באיחוד של עשרות־שנים, בעצם, וחטאוּ בו לא קברניט בודד של ספינה קטנה אלא קברניטים של מעצמה גדולה. כוונתי להחלטתם של רבי המדיניות הבריטית בשלהי מלחמת־העולם השניה להסגיר בידי השלטון הסובייטי מאות־אלפים או אף מיליונים, של חיילי הצבא האדום שהוחזקו באותם מחנות־שבויים גרמניים שנמצאו בשטח־הכיבוש הבריטי. אלפים ורבבות מן השבויים המוסגרים חוסלו בלי־רחם, ואילו היתר נמקו אחרי־כן בחלקם הגדול במחנות ה“גולאג” הידועים לדיראון. שנים על שנים נשמרה הזוועה בבריטניה כ“סוד־מדינה” כמוס ביותר; הסובייטים ודאי שלא טרחו להרחיב עליה את הדיבור. משיצא הדבר לאור, כדינם של רוב הסודות הכמוסים מאז ומעולם, רגשו אמנם הרוחות בבריטניה הגדולה, אך לא נודע גילויים מרעישים. הבריטים, סוף־סוף, אין להם מסורת של “בעלי־ייסורים”.

לפני שנים, כשהיו עדיין יחסים דיפלומאטיים בינינו לבין הסובייטים, הזדמן לי לבלות ערב בלתי־נשכח ברמת־גן בביתו של אחד הנספחים בשגרירות ברה“מ. אגב שיחה, שעמדה בסימן של “גילוי־לב ברוטאלי”, מן הסוג המקובל על טיפוסים מסוימים של בני אמא־רוסיה, שאלתי אותו איך אירע הדבר שנשלח לשרת בישראל דווקה. באותה מידה של גילוי־לב השיב האיש: “הציעו לי לשרת בחוץ־לארץ. מצדי, אחת היתה לי אם אשרת בפאקיסתן, באפגניסתן או במפא”יסתן”.

אילו התגלגלה אותה שיחה בימינו אלה, נדמה לי שיכול היה, בציניוּת האפיינית לבני סוגו, להגדיר את המדינה שאליה נשלח כ“מאזוכיסתן”.

נדפס ב“ידיעות אחרונות”, 22.11.1984

כשאתה עומד ותוהה מה פשר הפסילה הקיצונית של עמדות ישראליות, וכל־שכן מעשים וקווי־מדיניות ישראליים. מצד חלק מכריע של דעת־הקהל הבינלאומית, או לפחות מצד אלה המתיימרים לבטאה ולעצבה, וכשאתה מאמץ מוחך לרדת עד חקר התופעה הכללית כל־כך, סופך שלא תבוא על סיפוקך בנימוקים ובתירוצים הידועים והלעוסים עד לזרא. המתבקשים כבר כמעט מאליהם: איבה היסטורית עמוקה ליהודים, בין מצד נושאי צלבים ומקְדשיהם ובין מצד “אומת” המוסלמים, זה כלל המאמינים כי אין אלוה מבלעדי אללה וכי מוחמד הוא שלוח אללה: מכלול האינטרסים הכלכליים החרדים לפיתוח יחסי־גומלים נוחים וחיוניים בין צרכני נפט ויצרנים של מערכות־חימוש וטכנולוגיה ומוצרי־צריכה לבין ספקי הנפט וצרכניהם של אותם מערכות ומוצרים במזרח התיכון הערבי־מוסלמי; תחרותן של מעצמות־העל ומעצמות־גרר בינן לבין עצמן על עמדות־כוח־והשפעה באותו איזור המצטייר כצירו הגיאופוליטי של מאבק בין־גושי; קנאה וצרות־עין ואי־נחת מצד מעצמות שוקעות או אכולות מפח־נפש נוכח התעצמותה העקשנית והמתמדת של אומה חדשה־מתחדשת בטבורו של אזור־המתיחות המזרח־תיכוני; מסורות ותיקות ומושרשות, ספק רגשיות ספק אינטרסאנטיות, של אהדה למדבר הערבי, דתו וערכיו, במנגנונים כבדי־משקל וקובע־מדיניות במרכזי־כוח מערביים; איבה מרה, אידיאולוגית או אף זואולוגית, מצד הקומוניזם הסובייטי למדינת־ישראל ולמקורות־יניקה שהזינו אותה בקוּמה ואשר מחָלקם עודנה נזונה, אם למעשה ואם להלכה; נטייה גוברת, מודעת או ספק־מודעת, מצד שכבות נרחבות במערב הנוצרי להתנער מזכרונות שוֹאתם של יהודי אירופה במלחמת־העולם השניה, על הכרת־הרחוב ההיסטורית שכמו נתחייבה ממנה בשעתו.

וכן הלאה, וכן הלאה…

ההסברים והניתוחים האלה כולם, כל כמה שהם מוכּרים ומשכנעים כשלעצמם, דומה שאין בהם כדי להבהיר אל־נכון את כוללוּתה ונחישוּתה של הריאקציה האנטי־ישראלית, המכאיבה שבעתיים וקשה לתפיסה פי כמה וכמה דווקא על רקע תקופת־הדבש שציינה, לפחות למראית־עין, את יחסה של דעת־הקהל העולמית למדינת־ישראל מאז כינונה ועד מלחמת־1967, או לפחות עד לאחר מבצע־קדש של שלהי 1956.

דומה שאפילו הנימוק הנוסף שנוהגים להעלותו, בייחוד מצד אבירי־מצפון ואלופי־מוסר הן מחוץ והן מבית, זה הקשור בהישגיה הצבאיים והטריטוריאליים של ישראל ובמעבר מדמותו של “דויד” אל זו של “גלית”, אף הוא כשלעצמו אין בו כדי “להצדיק” את עומקה וחריפותה של הריאקציה.

על כרחך אתה בא לכלל סברה שבאיזה מקום שהוא טמון גורם נוסף כלשהו, גנוז בסתרי־לב־ונפש, שעד עכשיו לא ניתנה עליו הדעת. שבאיזה מקום שהוא בנוף־הטרשים הלזה מוטלת אבן אחת כבדה שאם כך נטרח ונשכיל לגוֹל אותה אפשר נחשֹוף מנהרה אשר לא ידענוה אף לא שיערנוה והיא אשר תפתח לנו נתיב להבנה נכוחה יותר של מצבים אוביקטיביים ותהליכים סוביקטיביים שאין לחלוק על חומרתם ועל סכנתם.

* * *

עד שאנו עמלים להאיר ולנתח את חלקם של כוחות חיצוניים בעירעורו ההדרגתי של מעמדנו בדעת־הקהל הבינלאומית, כדאי אולי שנפשפש גם במעשינו־אנו. חזית מגוּונת כל־כך, דחוסה ומוצקה כל־כך, של התנגדות ושלילה וביקורת, ספק אם היתה יכולה לבוא לעולם לולא סייענו אנחנו להתגבשותה – אם במעשה ואם באפס־מעשה, אם בהכרה ואם בהסח־הדעת.

כדי למנוע אי־הבנה ולהוציא לזוּת־שֹפתים. הבה אקדים ואומַר שאין אני מכוון בכך דווקה לאירועים ולתקריות הכרוכים מטבע־הדברים בעימות שבין ישראל וצבאה לבין אוכלוסי יהודה ושומרון וחבל־עזה. לפחות מאז 1967. גם אני מכוון כאן בהכרח לתגובה המצטברת מאז 1977 על הריטוריקה, הלוחמנית יותר בכמה מגילוייה, של ממשלות הליכוד, ועל התנהגותן הפוליטית, שבכמה מישורים או הזדמנויות יכלה אמנם להצטייר כאדישה יותר לעמדותיו של העולם ה“נאור”. את תרומתה של ישראל ללחץ הפסיכולוגי המעיק עליה בזירה הבינלאומית מבקש אני לאתר בתקופה הקודמת ל“מהפך” שחל בעסקי הפוליטיקה הפנימית שלה מבקש אני לאתרה בעצם המבנה הפסיכולוגי של הממלכתיות הישראלית, בדימוי החיצוני והפנימי ששקדה לבנות לעצמה, בריטוריקה ובאוצר הסמלים והערכים שבהם התגדרה. וחשד יש בי שראוי לתור אחריה עוד בתקופת התהוותה ועיצובה של ממלכתיות זו, כלומר בתקופה שקדמה לכינון המדינה גופה.

עסקנים ומחנכים, תעמלנים ומורי־דור, בעלי־זכרונות וסתם מגידי־מישרים, כל אלה נוהגים להציג את “היישוב העברי” לפני חניכיהם ושומעי־לקחם הצעירים כציבור של אנשי־מעלה כמעט, שמן וסולת, שמן־זית זך: ציבור שלא ידע עוון ופשע מַהם, שלא היו גנב וזונה בשעריו ואת דלתות מעונותיו השאיר פתוחות בלילה; ציבור שלא ידע שנאת־חינם וקנאת־סרק ואשר כל מעשיו, לרבות מלחמותיו, רק לשם שמיים; תיבור של חלוצים אידיאליסטים, יוצרים ובונים, חולמים ולוחמים, מתנזרים וסתגפנים, טהורי־עיניים וברי־לבב, גואלי־שממה ומייבשי־בִצות, ידם האחת אוחזת במחרשה והשניה אוחזת בשלח, אוהבי־מולדת וקנאי־שוויון, ברוכי־חזון ואסומי־דעת־והשֹכֵּל, סגולה־מכל־העמים, אור־לגויים ועמוד־שחר למזרח, נושאי ברכה ופדוּת לכל הסובב אותם, מזיגה נעלה של יהדות ואנושיות; מחדשי־ערכים ומורדים־במוסכמות אך גם מחיי־מסורה ונוצרי־נושנות, גיבורים ואמיצי־לב אך גם שוֹנאי־אלימות ומתעבי כלי־משחית, מגינים ומגשימים, טולסטויאנים אמיתתם, סוציאליסטים אמיתיים, שַתפנים למופת וליבראלים מובהקים, אוהבי־אדם ומוסרי־נפשם־באהבה, שוחרי ספר ומוזיקה ואמנות, עבדי הקידמה ונושאי־דגלה.

דימוי־עצמי צדקני ומזוקק אשר כזה, כשהוא מוקרן ממרחק של דור או יותר אל צעירי זמננו ונעריו, יש לו, כמדומה, חלק לא מועט בניכּור המעמיק בין שכבות רחבות שבדור הצעיר לבין מורשת־הערכים המיוחסת בכך לתקופת “הישוב העברי”. אם “ראשונים כבני אדם”, כל שכן אם ראשונים כאנשי־מעלה, ממילא “אנחנו” לא כבני־אדם ניחשב אלא כחמורים. ואם חזקה עלינו שכּחמורים ניחשב, בהכרח אנו מתקוממים על אותם “ראשונים” יחידי־סגולה ומבקשים לפרוק את עול ייחוד־סגולתם מעל שכמנו. הרי זה תהליך פסיכולוגי פשוט ונהיר למדי, בלתי־נמנע כמעט.

דימוי זה, בל נשכח, הוא שהוקרן, ואף ביתר תוקף, משך שנים על שנים – לפחות מאז ראשיתה של תקופת המנדט הבריטי, ובעָצמה מרוכזת במיוחד, מטעמים שלמוֹתר הוא לפרטם, מאז תום מלחמת־העולם השניה – בכל רחבי העולם ה“נאור”. היתה זו הקרנה שבכמה מגזרים ובכמה שלבים הצלחתה כלפי־חוץ עדיפה אפילו על הצלחתה כלפי־פנים. קצת הריחוק עושה, קצת משפט־קודם חיובי עושה, קצת נטייה לרומנטיזציה עושה, קצת משפט־קדום חיובי עושה, קצת נטייה לרומנטיזציה עושה, קצת הרגשת־אשם קיבוצית עושה. התוצאה המצטברת, מכל־מקום אפשר לסכמה במלה אחת: אידיאליזציה.

אידיאליזציה זו נזונה עם הזמן ממספר סטריאוטיפים “ציוניים”, שאותם אף הוסיפה ופיתחה לצרכיה שלה: חלוציות, קיבוץ, שויון חברתי, ספרטאניוּת, סוציאליזם בהתגשמותו, ארץ־התנ“ך בתחייתה, הצלת נרדפים, פרודוקטיביזציה של חלכאים ונדכאים, החייאת לשון־קדומים קדושה ומתה, צבא עממי, אוהב־שלום, מלחמת־מעטים־מול־רבים, סולידאריות, מקלט לפליטי־שואה, גם נצחונו של קומץ אנשי־גרילה על צבאות סדירים, הפלמ”ח, התמודדות עם שלטונה של אימפריה שוקעת, ערלת־לב וצרת־עין, שליחות הומאניטארית, ציביליזאציונית.

ההצלחה האדירה שנחלו ישראל ודורשי־טובתה בבניית דימוי אידיאלי זה אולי היא־היא שבסופו של חשבון היתה בעוכרינו.

אולי היא־היא שהסבה במידה לא מעטה בהיפוך ההתייחסות הבינלאומית אל ישראל משעה שנתגלתה זו כגורם ממדרגה ראשונה ביחסי־הכוחות האזוריים (ואפילו העולמיים), משעה שנתגלתה כמדינה הפועלת לא בהכרח על־פי אותם חוקים ואילוצים המכתיבים את התנהגותה הפוליטית של אומה בקהל־האומות. קיצורו של דבר: משעה שנפער הפער, המאכזב לכאורה, בין הדימוי־העצמי הצדקני והמיוחס שלה לבין עמידתה הטבעית וה“נורמאלית” על הישגים ואינטרסים.

שמא אכן תגובה שאינה נקיה מנוקמנות, ופעמים אף מרישעוּת, אינה אלא ביטוי לאכזבה מאשליות שהתנפצו, גמול צפוי לצדקנות מתעטפת־בשיראים?!

נדפס בירחון “בארץ־ישראל”, מרס 1983.

מוכר־הכרטיסים באוטובוס העירוני, וכמוהו כן בעל הקיוסק שבפינה, זוכרים ודאי שהרמטכ“ל של צבא־הגנה ־לישראל, שהתפטר בעקבות הגשת הדו”ח החלקי הראשון של ועדת־אגרנט, היה קרוי “דדו”. בשם זה גם היה ידוע להם ולרובּם המכריע של נוסעי האוטובוס, או של שותי ה“טמפוֹ” בקיוסק שבפינה – בימי מלחמת־אוקטובר ובימים, הטובים יותר, של טרם־מלחמה, שבהם היה שבט הרמטכ"ל נכון בידו. ספק רב אם חלקם הגדול יזכרו, אם ידעו זאת אי־פעם בכלל, כי שמו המלא של אותו גבר גלוי־פנים, בעל חזות סלאבית־בלקנית, הוא “דויד אלעזר”.

באותה מידה אינני יודע אם אי־פעם יעלה מישהו בדעתו לכנות את הרמטכ"ל הנוכחי, יורשו של “דדו”, בשם רב־אלוף מרדכי גור. בכל הפירסומים הרשמיים ביותר הוא מוזכר, או חתום, בשם “מוֹטה גור”. זוהי, כידוע לכולנו, לשון־חיבה־והקטנה אידישאית של “מרדכי”, אבל אין איש אשר יראה לנכון להעיר (על־כל־פנים לא ברשות־הרבים) כי לשון־חיבה והקטנה מעין זו, גם אם רשאי אדם להידבק בה באהבה ובלב שלם ברשות־היחיד שלו, אין היא בהכרח מסממני כרטיס־הביקור של אישיות ציבורית.

ומי בנו ער לעובדה שמפקד חזית־הצפון כיום, אדם שלבטח עוד יושרו שירים ואגדות תסופרנה על פרשת חייו ועלילותיו. שמו רפאל איתן? רוב הנזקקים לאמצעי־התקשורת, האמונים על קריאת חדשות ושמיעתן בקביעות, יתקשו לקשר ברגע הראשון את השם הזה, המלא והרשמי, הכשר והחוקי, עם דמותו הנחושה של “רפול”.

כיוצא בזה, כל דמויות־המפתח ב“אלבומי־הנצחון” מלאחר מלחמת־1967 – הפופולאריים כל־כך בשעתם והמשוקצים כל־כך בפי כל מי שישראל עטורת־נצחון איננה בדיוק “ספל־התה שלו” – הלא הן קרויות “שייקה גביש”, “אריק” שרון, “טליק” (הוא האלוף ישראל טל), “מוטי” (וריאנט נוסף על “מוטה”) הוד, “עייזר” וייצמן (לא “עזר”, חלילה, כדיוקו וכנתינתו).

* * *

ה“שלשלת”, כמובן, לא ב־1967 החלה ולא בשנה זו נותקה. הו, לא. לאחריה התוודעה האוכלוסיה בהמוניה אל אלופים כ“אר’לה” יריב, כ“צ’יץ'” להט (כיום, ראש־העיר החייכני הראשון של תל־אביב), “גנדי” (ככה, בפשטות, בלי שם ובלי שם־משפחה כלל), “קותי” אדם, “מוסא” פלד, וכן “חאקה” חופי, ומפקד חיל־האוויר הנוכחי, “בני” פלד, ו“צ’יטה” הנוראי, שפיקד על חיל־הים (חי־נפשי בעת כתיבת הדברים האלה אף אני אינני מצליח לזכור את השם הרשום אצלו, מן הסתם, בתעודת־החוגר ו/או בתעודת־הזהות. עד כדי כך הדברים מגיעים!)

ואם אחורנית נצעד בסולם הזה הקצר ומעוט־השלבים של ההיסטוריה הסוציו־תרבותית (או האנתרופולוגיה, אם תרצו) של קהל דוברי־העברית בארץ הזאת בעת החדשה, כהשתקפותה במערכת הטוֹטמית של שמות וכינויים, נגיע בלי עמל הרבה אל (רב־אלוף) “מוטקה” מקלף, למשל, או אל (רב־אלוף) “צ’רה” צור, או אל “מוקה” לימון ו“יוספלה” טבנקין ו“סרגיי” שֹריג, ו“אייק” ו“מייק” ו“צביקה” ו“צבינג’י” ו“ג’ינג’י” ו“ג’ימי” ו“פיניה” ו“חיימקה” ו“סופאפו” ו“ג’ורה” ו“מוקי” ו“שוקי” ו“איציק” ו“יאן” ו“מייטק” ו“ארונצ’יק” ו“יוֹלק” ו“קובּה” ו“גרישה” ו“יאשקה”, וכה הלאה עד בלי די.

ואגב כך כדאי לשים לב גם מי הם אלה שעברו את צמרתה של מערכת־הבטחון ולא זכו, משום־מה, להיוודע כציבור בכינויים חמודים־לבביים־עוקצניים מעין אלה. אלה הם, למשל, יצחק רבין, חיים לסקוב, דן טולקובסקי, יגאל ידין, יעקב דורי. בעצם, גם משה דיין ויגאל אלון. וגם אנשים כיוחאי בן־נון ומאיר עמית, ועוד רבים כמותם, כמובן.

ההבחנה היא רבת־משמעות, גם אם בשום־פנים אין היא חד־משמעית. על־כל־פנים, ברי לי שכאן לפנינו מסכת הצריכה עיון. ועם כל המשעשע אשר בה, ממנה פתח למסקנות רציניות למדי לא רק באשר לדפוסי משטר ונוהל בצבא־ההגנה ־לישראל אלא גם כאשר לדפוסי חינוך. התנהגות ופעולה בחברה הישראלית בכללותה.

* * *

אין אלה רק מסממניה של החברה הצבאית בארץ הזאת. צבאנו “צבא־עם” הוא, כידוע, וכפי שנוכחנו לדעת באחרונה, למרבה הצער והכאב, החציצות בין החברה הצבאית והאזרחית דקות הן אצלנו עד מאד. הצבא, כך מיטיבים לשנן לנו מכבר, השכּם והערב, “בתוך עמו” הוא יושב והריהו משקף, אם לטוב ואם לרע, את קלסתר־פניו הקיבוצי של “העם”. וחלילה לנו – אף זאת היטיבו מאד לשנן לנו – לשאוף לטיפוחה של “כת צבאית” מסוג אלו שצמחו במקולקלות שבאומות. טפו, טפו, טפו…

לפיכך אין אנו צריכים להצטייד בזרקורים רבי־עצמה על־מנת לגלות בציבוריות הישראלית הכללית תופעה זו של אישים מרכזיים הידועים בציבור בשמותיהם הפרטיים, כבחוג המשפחה, או בכינויים ושמות־חיבה, כבקבוצת־צופים, חבורה של תנועת־נוער, או “גרעין” של נח“ל. סוף־סוף, לא רחוקים הימים בהם עמדה אשה סלעית בשם גולדה בראש ממשלתה של ישראל וגילמה את רצונותיו הלאומיים של “העם הזה”. אכן אותן שנים “שמנות” הלא הן השנים שבּהן, כאמור, עמד בקדקודה של הפיראמידה הצבאית במדינת־ישראל רמטכ”ל בשם “דדו”, ואילו “טדי” קולק הנמרץ ורב־התושיה עמד, אז כעתה, בראש עירייתה של הבירה. באותן שנים, כזכור, ניהל את “המוסד” האלוף “צביקה” זמיר. את משרד־הבטחון “הריץ” רב־אלוף (מיל.) “צ’רה” הזכור למעלה, מבצע “ספינות־שרבור” אורגן בידו הנאמנה של “מוקה” לימון. בשדות הנפט של אבו־רודס נהג ביד רמה מודענו “מוטי” פרידמן, ועל טוהר מצפונה וגאולת־נפשה של “ארץ הצבי” קם אז להיאבק… נכון, ניחשתם: חבר־הכנסת “ליוֹבה” אליאב.

* * *

היו ימים, מה? אך אל נא נמהר למחות דמעה זכה של נוסטאלגיה. הימים הללו עודם עמנו, כאז כן עתה, וחסד השראתם לא סר עוד מעלינו. כינויי הרעות והקירבה “מתמסדים” יותר ויותר, כפי שיעידו לוחות המודעות, טורי הבידור בעתונים, רשימות המפיקים והמבצעים והצלמים בטלביזיה הישראלית, ועוד ועוד. משופעים אנו במידה שלא ידענו כמוה מעולם ב“אושיק” ו“פופיק”, ו“אריק” ו“שושיק”, “דידי” ו“מירלה”, “שימי” ו“איזי”, “תיקי” ו“מיקי”, ו“אלי” ו“מאירקה” ו“יענקלה” ו“אפי” ו“רובקה” ו“תומי” ו“רמי” ו“דובז’ה” ו“גיגי” ו“גידי” ו“נחצ’ה” ו“בולי”, שלא לדבר על שמות־חיבוב סולידיים" כמעט כ“יוסי” ו“יוסקה” ו“דודו” ו“גבי” ו“בֶני” ו“שייקה” ו“עמי” ו“רמי” ו“שמואליק”.

בקרוב חושש אני, לא יעז עוד בדרן שמכבד את עצמו להתקרא בשם שמסרו הוריו סמוך לאחר לידתו לפקיד־מרשם־התושבים. גלגל זה של פאמיליאריוּת מתגלגל לעינינו במהירות של כדור־שלג וחריציו מעמיקים רישומיהם בכל שטחי־חיינו, ולא בתחום הבידור בלבד. בל אחטא בשפתי, אך דומה כי רשאי כבר אדם לחזות בחזונו ולהינבא כי הנה ימים באים ולא יוכל עוד אדם להיות חבר־כנסת שדעתו נשמעת, נואם בשער־בת־רבים, מנהל משרד־פירסום או מנכ"ל תיאטרון, לעמוד בראש עסק או מפעל רציני, או לצַפות לתהילה בת־קיים בשטח היצירה הספרותית או האמנותית, בלי שיהיה נודע בעיקר באיזה כינוי שכּל המשמיעו מלקק את שפתיו וכל השומעו תתמוגגנה אזניו. ועל־כל־פנים, שיהיה נודע לכל הבאים עמו בקשרי חברה ומסחר בשם־קיצור או בשם־חיבה בו רעייתו ואשת־חיקו מלווה את גיפופיה – או לפחות זה שבּו היתה אמא שלו מזעיקתו על־מנת לקנח את מיץ־אפו או למחות את רירו מעל סנטרו המתוק.

הנה ימים באים והיו כל ישראל חברים באמת ובתמים.

הנה ימים באים והייתה כל הארץ הזאת תנועת־נוער.

* * *

מניין בא לנו זה לעזאזל?

אכן, בראש־וראשונה, מתנועת־הנוער, כמדומה, זו של “ארץ־ישראל העובדת”.

על הרישול המופגן שבּה. על הביטול המודע והמופגן שנהגה ברשות־הפרט ובצנעת־הפרט. ועל הנרציסמוס שהיה בה. ועל המיזוג המיוחד לה, מיזוג של קשיחות ופינוק, או התקשחות והתפנקות. על הבוז ה“אידיאולוגי” המוצהר שלה לכל שהוא “חיצוני” “רשמי”, “פורמלי” – או, פשוט, “בורגני”.

ומן התנועה הקיבוצית, שהייתה לפחות בשנות השלטון הבריטי ו“היישוב המאורגן”, כעין “אני אחר” של תנועת־הנוער ה“חלוצית”.

ומן העיירה היהודית של “תחום־המושב”, של אירופה המזרחית, על האינטימיות שבּה והחמימות שבּה. ועל השוויונות שבּה, שוויונות של מסכנים ועשוקים ונרדפים וקשי־יום.

ולא מאלה בלבד, כמובן.

במידת־מה, גם מן האינטימיות ה“אובייקטיבית” שבהווי חיינו, על צמצום היריעה וקוטן ההשֹגות וצרוּת האפיקים הכרוכים בה, במידה זו או אחרת.

גם מאיזה צורך־שבגעגועים, פה־ושם, להתרפק על גילויים שאיזה נורמות מוסכמות מאד, ומטופשות מאד, נוהגות לשייכם לעולם של ערכים “יפים” יותר, “מוסריים” יותר.

גם, חושש אני, מאיזו שטיפת־מוח קיבוצית ממושכת שהרגילה אותנו לחשוב על עצמנו כקיבוץ, ילד־השעשועים של הפזורה היהודית כולה, ציץ־התפארה של כל ההיסטוריה היהודית, ואפילו בני־הטיפוחים של העולם ה“נאור”, התגלמות מיטב האידיאלים של שוחרי ה“פרוגרס” מראשית הימים ועד סוף כל הדורות.

וקצת, אפילו, מאיזו הרגשת־אשם כנה – מוצדקת־לא־מוצדקת אבל קיימת, ממשית – המקננת בלבבם של אנשים כלפי איזה עבר ש“בגדו” בו. עבר של חברה “צודקת” יותר, בין כמציאות שהייתה ואיננה עוד ובין כאידיאל שעליו התחנכו ואיננו עוד. עבר של חברת־עלומים חופשית, מתרוננת, בראשיתית, פרועה, מחוספסת, ישררני, חסרת־מחיצות.

העבר של תנועת־הנוער כאלטרנטיבה למציאות, כמקלט מן המציאות, ובסופו של דבר

כתחליף למציאות.

נדפס בירחון “בארץ־ישראל”, מרס 1975

מימרה הייתה בפי הרומאים וצבאם: imperatorial breviates ומשמעותה – הקיצור בדיבור הוא ממידותיו של מפקד.

דברים קולעים בערכה של השתיקה, מזהירים בתמציתיותם, הניח לנו הקולונל דה־גול הצעיר כאשר כתב, בראשית שנות־30, את ספרו (הקצר) “חודה של חרב”. ואלה קצת מדבריו, בפרק " על היוקרה" באותו חיבור:

“אין לך דבר המרומם את המרות יותר מן השתיקה, שהיא תפארת החזקים ומפלט החלשים, ביישנות הגאיונים וגאוות הענווים, זהירותם של חכמים ושנינותם של שוטים. הדחף הטבעי של האדם המשתוקק או הרועד הוא לבקש במלים סם־הרגעה לעקת־הנפש. אם נכנע לכך, הרי שהתפשר עם יצרו או עם פחדו… ויש מעין חיבור נחוץ בין השתיקה לסדר. ’עמוד דום!’ קוראים תחילה לחיילים שרוצים להכניסם לפעולה… התקנות תמיד דרשו תמציתיות בפקודות, והיטב מדי רואים אנו את המרות עצמה מידלדלת מחמת נחשול הניירות ומבול הנאומים”.

ועוד הוא אומר בהמשך אותו פרק:

“הוֹש, שהיה מצביא עליון בגיל עשרים־וארבע בתקופה של מליצות, עד־מהרה למד את השתיקה. ’אדם זה’, אומר אחד הביוגרפים שלו, שבּגר בטרם־גיל הודות להרגל הפיקוד, המיר את חום־יצרו הגאה וזוהר־מדברו בהכרת־ערך צוננת ובלשון לאקונית. ומי לנו מחריש יותר מבונפרטה? משנעשה קיסר יש שהוא מפליג בדברים, כמצביא הוא מוסיף לנצור את לשונו דווקא. ’הצבא בגדול’ לוקח לו לדוגמה את השליט. ’הכרתי’, כותב וייני, ’קצינים שהיו מסתגרים בשתיקתם של נזירים שתקנים ולא היו פוצים פה אלא כדי להשמיע פקודות. בימי הקיסרות היה ריסון זה כמעט תמיד ממידותיהם של הקצינים העליונים ושל הגנרלים’. הלוחמים במלחמת־העולם גילו ריבוא פעמים את חשדנותם כלפי המנהיגים הלוחמים שהיו מפליגים בהשבעות ובהכרזות, וכנגד זה גילו את ההערכה השקולה שעוררה בהם שלוותו השתקנית של הפיקוד”.

אכן, צלצול אירוני יש לדברים מעין אלה כשאתה קוראם בעוד אזניך צוללות משפעת הפטפטת וגודש המלים ותשפוכת הלהג הניתכים על כולנו כנחשול־גאות אחד ארוך ומתמשך מאז ראשיתה של מלחמת־אוקטובר, בכתב ובעל־פה, בין בכוח תנופתה של מערכת־הבחירות ובין בלי קשר אליה. הן מן העיתונים ושאר דברי־דפוס למיניהם והן מכלי־התקשורת, ששעות פעילותם נתארכן כל־כך, בהכרח, וחלק גדול מן השעות האלו מחויבים הם למלא בפשֹיקת־שפתים…

* * *

יש איזה ניגוד תמוה בין איפוק־הניב, צניעות־הביטוי, ספק־הגמגום שמקובל לייחסם לישראלי המצוי, על־כל־פנים לילידי הארץ וגידוליה, לבין בולמוס הדיבור והתאוָה “לדובב” ויהי־מה, “לדובב” בכל מחיר, שנעשו מסימניה של רשות־הרבים הישראלית, זו שבמישוריה הפומביים ביותר מנצחים עליה דווקא בני הארץ וגידוליה. הידוק־השֹפתיים – שהגאוָה והמבוכה, הבטחון־העצמי והספק היו משמשים בו בערבוביה, שאם לא תמיד חן יש בו הרי דרך־כלל יש ויש בו כדי לעורר אשליה של עמקות ומידה של יחס־כבוד, ומכל־מקום יפה הוא לשמירת־סוד בעת־חירום – נתחלף עלינו כביכול בחולי הארור של זיבת־לשון.

מקובל הוא אצלנו לנעוץ את ראשית חומרתה של תופעה זו בימים שלאחר הנצחון בחודש יוני 1967, באותה התפרקות ממתח החרדות והשתיקה של תקופת הכוננות שקדמה לקרבות עטורי־הנצחון. אדם זורק הברה: “אלבומי־הנצחון”, ומיד כמו המחיש לפניך בעליל רהב ריק, ראיונות ארוכים של מפקדי־צבא, ניתוחי חכמים־שלאחר־מעשה ומלל שחצני. כשלעצמי, נטיתי תמיד לראות בפופולאריוּת שזכו לו אותם אלבומים מושמצים רק בילוי בלתי־מזיק למדי לשאיפה טבעית ותמימה של המוני־עם, בעיקר חיילי־מילואים ומשפחותיהם, לשמר לעצמם מזכרת סמלית מחוויה כללית ומרוממת שלא פונקו הרבה בשכּמותה עד אז. כנגד זאת רואה אני בתופעה שאנו נדרשים לה כאן חוט המוליך במישרים מ“שֹיח לוחמים”, בו זכינו אז שבועות אחדים לאחר שקוֹט התותחים – על עריכתו הסלקטיבית, על הלגיטימציה שניתנה בו, בתום־לב מדומה, לבכורתם של “הגיגים” ורחשי־לב אישיים בזירה שלפי דרכו של עולם ופשוטם־של־דברים קובעים בה שיקוליהם של מדינאים, הכרעותיהם של מצביאים, והערכותיהם של רושמי קורות־העתים.

אותו “שיח” נעשה אחרי־כן, כידוע – ולא בשוגג – כעין סמל מסחרי מרומז לקבוצה פוליטית מסוימת. דומה כי בהשראתם של אי־אלה מלאכי־שלום, מלאכי־עליון במשרד־החוץ הישראלי, זכה ה“שיח” גם לתפוצה ניכרת בארצות־חוץ, בכמה וכמה לשונות, בחינת כלי של “קשרי־ציבור” פוליטיים־הסברתיים“. כביכול היה זה “כרטיס־ביקור” של ישראל במיטבה. לא זו הכובשנית, הלוחמנית, הבוטחת, הספחנית לא־עליכם. כך לא ארכו הימים והביטוי ה”ספונטאני" של אנשים, ביחידוּת ובקבוצות, נעשה – בעזרתם של כלי־תקשורת צורכי־מלל, ולפעמים אולי בהנחייתם של מושכי־חוטים שהספונטאניוּת היא האחרונה במגרעותיהם – כמעט ערך עליון בפני עצמו. מניעם, או תכליתם, של מעשים. ועל־כל־פנים, במידה רבה, מעין תחליף למחשבה ולמעשה כאחד. בחיספוסו המצטנע כמו החל למלא, מן הצד הישראלי של המִתרס, תפקיד מקביל לזה שממלאה מאז ומתמיד תפארת־המליצה בהווי הציבורי־המדיני של דוברי־הערבית.

המלחמה שאנו עומדים בה כיום, שממילא השביעתנו מכאובים וספקות ועקות־נפש, היתה גם, כמובן, כמין אפותיאוזה לכלי־התקשורת שלנו, בפרט לטלביזיה ולראדיו. הטעמים ידועים גם נכוחים, ולמותר הוא לפרטם. כולנו זוכרים באיזו מסירות עשו שלוחיהם של כלים אלה את שליחותם, עד לחירוף־הנפש ועד לקרבן עליון. אך באותה מידה נוכח הציבור לראות יותר ויותר עד היכן מגיעים נזקים שמזיקה, הן מבית הן מחוץ, זיבת־לשון זו שנתלוותה לשירותם החרוץ של כלי־התקשורת. מה־גם שבימים אלה אין מלך בישראל, ואיש הישר בעיניו יעשה.

אכן, בנקודה זו מתבקשת לנו אחת המימרות השנונות של סמואל באטלר, הסופר האנגלי בן המאה שעברה, שאמר על הספונטאניות כי “אין היא אלא כינוי לאי־ידיעתו של האדם את האֵלים”.

יש בנו עתה הלך־רוח של “נחפשה דרכינו ונחקורה”, של רצון להתחקות אחר שרשיהם של עיווּתים וקלקלות במגמה למצוא להם תקנה. שמא ראוי לנו אפוא לנסות ולרדת עד חִקרה של “שִֹיחומאניה” זו שבאה עלינו לשטפנו, להממנו ולהציפנו. לא אתפלא אם נמצא את מקורותיה, בחלקם לפחות, עוד בימים שקודם־מדינה, במסורתן של תנועות־נוער חלוציות, המשוּפעות במעשים טובים והמרעיפות עלינו נוסטאלגיה עד היום הזה. בתוך שאר דברים טיפחו התנועות הללו כהלכה את ה“שֹיח”, את ה“התבטאות” ואת ה“לבטים” (וכל המרבה להתלבט מחברו הרי זה משובח מחברו.) חוטים מושכים מכאן, כמדומה, גם אל התנועה הקיבוצית בצעירותה, שאף היא לא חסכה עידודה מ“שֹיחת החברים” ומן המלל ה“ספונטאני”, פעמים עד לידי כפייתה של אותה “ספונטאניוּת” בידיים ממש, ואולי גם לא נרחיק עדוּתנו אם נחפש קצת משרשיה במסורת המלל של קונגרסים ציוניים וכינוסי מפלגות ציוניים בשכבר־הימים, והלאה מזה אחורנית אף ב“נפשיוּת” הסלאבית הדקלמנית של צעירים מתלבטים ומתקני־עולם נלהבים בארגוני מהפכנים ובחוגי סטודנטים באימפריה הרוסית שמלפני המהפכה.

אין ספק, זוהי סוגיה מרתקת לעוסקים בפסיכולוגיה קיבוצית ובסוציולוגיה של תרבות. אך עוד יתפנו הללו לעסוק בה ולהגיש מסקנותיהם, חובה היא, חושש אני, על החרדים להגיינה הנפשית של העם בעת־חירום מתמשכת זו לעשות בדחיפוּת להפסקתה של זיבת הלשון.

נדפס בירחן “בארץ־ישראל”, ינואר 1974

הזדמנתי בימים אלה אל שולחן אחד עם מספר אנשים טובים ומכובדים ובהם מודע־שמכבר המשמש מנכ“ל של אחד המיניסטריונים בישראל, מן החשובים שבהם, שתקציבו לשנת־הכספים הקרובה כמיליארד וחצי ל”י. משום־מה היו המסיבות נוחות, כנראה, לפתיחת לבבות, וכעבור שעה קלה נמצאנו מסיחים לאו־דווקא בענייני הממלכה אלא איש־איש במצבו החמרי שלו. לא בחרי־אף, לא בחימה שפוכה. אדרבה: היתה איזו אירוניה־עצמית בדברים, איזו פליאה שקטה, ואף נימה של השלמה שבבדיחות־הדעת.

מנכ“לנו, אפוא, מקבל מדי חודש 1,100 ל”י “נקי”. 900 ל“י מסכום זה הוא חייב לשלם על חשבון משכנתאות, חובות, ריבית, ביטוח־חיים וכו'. מובן שאין הוא ואשתו ושני ילדיהם מתקיימים על יתרה זו של 200 ל”י. אשתו אף היא עובדת במוסד ציבורי כלשהו, ושכר הנטו שלה עולה על זה של מנכ“לנו. במאמץ משותף הם מצליחים אפוא (בדוחק) לאזן תקציבם החדשי אף־על־פי שבתוקף מעמדו של הבעל, ובמסגרת תפקידו, הם זוכים למעשה להקלות ממשיות בסעיפי הוצאות כגון החזקת מכונית וטלפון או מופעי־תרבות מסוגים ידועים. מצד שני, ברור שבתוקף מעמדו ובמסגרת תפקידו אין מנכ”לנו יכול לקבל שום הטבות “מתחת לשולחן”, ומשֹרתו, המעסיקה אותו ודאי בממוצע 12־14 שעות ביממה (כולל,תכופות, שבתות ומועדים.), בלי תשלומי נורמות ופרמיות, אינה משיירת לו כלל “שעות נוספות” להשֹתכר בהן. מסתבר שרק קפיצות חטופות לחוץ־לארץ בענייני המשרד, בשילוב עם איזו הופעה לטובת מוסד או קרן ברוכי־ממון, הן המותירות למודענו “הטבה שולית” כלשהי. אולי, מותר לשער, בצורת איזו שִֹמלונת לאשה, או “סט” של עניבה־עם־מטפחת לעצמו, או מערכת משֹוריות לילדים, דרך־משל. לא מכבר, הוסיף מנכ“לנו, אירע לו שהסיע במכוניתו את רעייתו של בני־אדם מן היישוב בימים אלה שהם נקלעים לכפיפיה אחת. גם אותו שר ומשפחתו, כך מסתבר, מתלבטים ב”קשירת הקצוות" של תקציבם החדשי.

נענה לו אחד מן המסובים עמנו, פרופיסור ותיק באוניברסיטה ותיקה, ששמו הולך לפניו בתחומו המדעי ולא רק בו בלבד, וסיפר על מבנה המשֹכורת המשוּפר שהגיעו אליו הפרופיסורים באחרונה, לאחר סנקציות שנקטו, לדבריו. משכורת זו בעיקרה היא בנויה על הטבות סמויות, תוספות מוסוות, ושקרים מוסכמים וגלויים. עם כל זאת, אין היא כשלעצמה מאפשרת לבעליה להתקיים ברווחה ולכוון כל דעתו להוראה ולמדע וּלמה שכרוך בהם. אף הוא אם זכה לרווחה כלשהי הרי מחוץ־לארץ הוא שואב אותה: מדי־פעם איזה טרימסטר של הוראה במקום אחר, איזה מסע־הרצאות בעונת־הפגרה, או שכר־סופרים מפירסומם בעולם הגדול. עם כל זאת, כאשר ביקש לבַטח את חייו לא מזמן בסך 100,000 ל“י בחברת־ביטוח ישראלית, אנוס היה לוותר על מבוקשו: מפאת גילו, כנראה, נדרש ממנו, לדבריו, תשלום פרמיה בשיעור כ־300 ל”י בחודש, וזאת אין ידו משגת… במאמר מוסגר הוסיף המלומד וסיפר שקרוב־משפחה שלו, צעיר הרבה ממנו, שבאוניברסיטה למד לא מדעי־הטבע ולא מדעי־הרוח אלא משפטים והוא כיום עורך־דין־זריז וממולח (אם גם, כמדומה, לא מן השורה הראשונה במקצועו). המס ששילם אשתקד מהכנסתו האישית המוצהרת הסתכם ב־150,000 ל"י.

יכולתי אף אני אולי לתרום תרומה משלי לאותה שיחה. הואיל וכוח אָזני גדול מכוחו של פי, לא הזדרזתי. עד כה התאחרה השעה וממילא קמנו לשוב איש לביתו.

אבל הירהורים שניעורו בי בעקבות אותה שיחה לא הזדרזו לעזבני. הצטרפו אליהם זכרי שיחות אחרות מימים ושבועות וירחים ושנים שמקורם והירהורם שהבשילו הללו בשעתן. כללים של אלה רישומו עגום. אם אתה מוסיף לכך דברים שכל אזרח בארץ הזאת קורא בעתונים ושומע בשידורי ראדיו וטלביזיה השכם והערב, בין יאבה ובין ימאן, דברים בשבח ה“שוויונות” ובגנות ה“פער”, דברים בשבח ההסתפקות במועט ובגנות ההתעשרות ואהבת הרווחה, בשבח “רמת האדם” ובגנות “רמת החיים”, דברים על חזון סוציאליסטי ועל מורשת המוסר הנבואי, דברים על נורמה של חברה צודקת, הרי הרושם מדכדך.

* * *

מספרים משמו של הרמן גרינג הרשע, עוד מלפני עלות הנאציונל־סוציאליסטים לשלטון בגרמניה, שהיה אומר: “כשאני שומע את המלה ’תרבות’, מיד אני מבקש לשלוף את אקדחי”.

משמו של הסופר דוד פרישמן מספרים שהיה אומר: “כשמולי יושב אדם ומתחיל לדבר על צדק ועל יושר, מיד אני מפשפש ובודק אם שעון־הכיס שלי עדיין במקומו מונח”.

ואילו מרת ל. ז. מכּרה אחת קשישה שלי, אשה צדקת באמת ומופלגת במעשים טובים, חברה ותיקה (לשעבר) במשק קיבוצי ותיק ומהולל ביותר, נוהגת לומר, מתוך נסיון כאוב, כפי הנראה: “חברה שבה אדם לאדם ’חבר’ יקרא היא זו שבה חברוּת־אמת בין אדם לחברו נדירה ביותר”.

אף אני, שאינני רשע גדול כאותו גרינג וּודאי איני סופר גדול כאותו פרישמן ואין צריך לומר שאינני איש תרומי כאותה צדקת, כשאזני קולטת מלים בשבחו של “שוויון” ובגנותו של “פער”, בשבחה של הסתפקות במועט. ממילא הריהי מנת־חלקי, וכשהיא לעצמה אין היא מטרידה את מנוחתי.

שנואים עלי אותם דיבורים על שוויון מפני שמתקשה אני להחליט אם מידת הצביעות עודפת בהם על מידת הבטלנות ואם מידת ההתחכמות עודפת בהם על מידת צרוּת־העין. בעיני, כל אלו כאחת המידות מקולקלות שנזקן ליישובו של עולם מרובה לאין־ערוך מברכתן.

לעניות־דעתי, מליצת הצדק והשוויון בארצנו היא טיח שנותר מבנין שלם של ערכים ואידיאלים ומוסדות שקיבלה מדינת־ישראל ירושה מן “המדינה שבדרך”. או, אם תרצו, מן “היישוב המאורגן” ומ“ארץ־ישראל העובדת”. בנין זה אפשר מכוּון היה לשעתו ולצרכיה ואפשר לא. רוממוּת־המלל, מכל־מקום, מקובלת היתה על בוניו ועל דייריו גם בשעה שאולי היה הבנין גופו הולם אותה ואת צרכיה. מתוך שבדרך־כלל היתה הטיפה המרה זרה להם, היו משּתכרים מאידיאלים. ואם לא מהם, הרי מריחם ומקולם. הואיל ובארצות־מוצאם נתגדלו על מסורת של התנצחוּת בהלכה תחילה ושל התנצחות בסוציאליזם לאחר־מכן, היו מתנצחים בהלכות יישובה שלארץ־ישראל לעתיד־לבוא ובהלכות הסוציאליזם בארץ־ישראל שלעתיד־לבוא. קצתם בעניוּת נתגדלו וקצתם ראו בעניוּת מרד על בעל־ביתיוּת שנתגדלו בה. אלה ואלה כאחד בעניוּת היו שרויים בארץ־ציון־וירושלים, וכל זמן שהיו עומדים בעניוּתם עשו גם אותה אידיאל והעלו אותה לדרגת מהות וסגולה שבחייהם כיהודים, כחלוצים, כמתקני־עולם ומורי־דור. כיון שנמצא להם אידיאל, היו מאמינים בדבקות של חסידים בו ובכל ספיחיו ותוצאותיו ואבזריו, והיו מתעמקים ומתפלפלים בהם בחריפות של בחורי־ישיבה. עד כה וכה הוסיפו שנים והוסיפו מעשים, הוסיפו תוקף, עד שהשֹתררו על הארץ וכל יושבי־בה ועדיין רוממוּת אותם אידיאלים בגרונם והם כחרב שלופה בידם – קצת מפני תשלום מס לחמדת ימי־הנעורים לבלי שוב, קצת מחמת מבוכה שאוחזת בבני־אדם כשבטנם מלאה ולבם מרוקן, וקצת משום צרכי שלטון והחזקתו.

אם כה ואם כה, כיום כל אותו בנין שוב אינו יאה לשעתנו ולצרכי שעתנו, וטיח שנוטלים ממנו לטוּח בו קיר או פיסת קיר בבנייני הימים האלה ודאי שהוא טיח תפל, טיח כוזב, טיח־רמייה.

* * *

אם אותי תשאלו, אסימון מחוק אחד אינני נותן בעד כל אותם דיבורים על שוויון וצימצומי פער וחברה “צודקת”. לא בארץ־ישראל של ימינו.

הו, לא. אותי לא תרַמו. אני רואה את אשר סביבי ואת אשר לפני.

ואם אותי תשאלו, אני מעדיף משק וחברה המפרנסים בכבוד וביושר אם מעט ואם הרבה, את הכלל – על־פני משטר המשתדל לשמור הרבה ככל האפשר, וזמן רב ככל האפשר, על פיקציה ואשליה של חלוקה צודקת ושוויון פורמאלי בין נתמכי־מגביות.

אני מעדיף חברה שאזרחיה יודעים נאמנה כי אם יתאמצו, יעשו ויצליחו, וישלמו את מסיהם כדת וכדין, לא יכהה בהם איש כאשר יגמלו לעצמם בהנאות חמריות כאוות־נפשם. אני מעדיף חברה שבּה אין אדם צריך להתבייש בחייל אשר עשה ולהסתירו – ולוּא אך משום שאם יכפּוהו להבוֹש ולהסתתר סופו שיהיה מנקר את עיני הבריות במזיד ולתיאבון…

אני מעדיף משטר השוקד להגדיל את ההכנסה הלאומית בכללה, המדרבן את הבריות ליהנות מהגדלתה הכללית של העוגה, על משטר השוקל בוקר וערב בפלס ובמאזנים את שיעורי החלוקה.

אני מעדיף משטר־מסים שישתדל אמנם לשאת פנים לחלשים ולמוגבלים, בין יחידים ובין שכבות, אך עם זאת לא יגזור קנס ועונש על מאמץ וכשרון והצלחה אלא אדרבה, מעבר לדרגה ידועה, יתן הֶמרץ ועידוד ופרס למתאמץ, למוכשר ולמצליח.

אני מעדיף משטר שבו מנכ"ל, למשל, משֹתכר בגלוי וביושר ולעין השמש – לא פי 30 ו־40 ו־50 מזוטרי הפקידים והפועלים כמו במשטרים סוציאליסטיים ממש אלא, כמו במדינות סקנדינביות מתוקנות ומהוגנות, פי 6 ו־7 ו־8. ולא על גבי הנייר, לא “ברוטו”, אלא בפועל־ממש…

אני מעדיף גם משטר שיש בו אומץ לקרוא לדברים בשמם, לברך את הרצוי לו ולקלל את המזיק והפסול בעיניו, ועם זאת להיבּנות מכּוחן של עוּבדות־החיים ולא להתנכל להן כל הימים; להיבּנות מכּוחה של אנוכיות נאורה, חיובית, בונה שבטבעם של אזרחים ולא להלך עמה בקֶרי, במרמה; לא להנמיך את קומתם של אלה, להתחכם להם ולהערים עליהם, ולו משום שבכך הוא מחנך אותם עצמם לצרוּת־ההשֹגות, לקטנוּת־מוחים, למרמה וכחש.

ועם כי ייפּרע, חזון מניין יקום בו?

נדפס בירחון “בארץ־ישראל”, אפריל 1973

לפני למעלה מעשרים שנה סח לי היסטוריון ירושלמי, שהתמחה בחקר תקופה אחת רבת־משמעות בתולדותיה של ארץ־ישראל ואשר מאז יצא שמו האקדמי למרחוק, על הצעה צנועה שהעלה בימים ההם במושב של סינאט האוניברסיטה העברית בירושלים. היתה זו בסך־הכל הצעה להקמת חוג ללימוד קורותיה של ארץ־ישראל ככללות אחת. חוג ללימוד “תולדות עם־ישראל” היה כבר באוניברסיטה, עוד מימי הר־הצופים, ואיש־שֹיחי סבר לתומו כי לימוד קורותיה של הארץ כשלעצמה יהיה בו משום השלמה לא נאותה אף נחוצה עד מאד.

חוקרנו הנלבב לא שיער לאיזה קן־צרעות הוא מכניס את ראשו בהעלותו אותה הצעה. ההתנגדות שנתקל בה היתה, כפי הנראה, חלקה “רפארטמנטאלית” וחלקה “אידאית”; מכל־מקום נזעמת היתה, וטוטאלית היתה. במיוחד, ככל שיכול אני לסמוך על זכרוני מאותה שיחה, התקומם עליה אז היסטוריון אחד בעל־תריסים, עתיר־זכויות ותקיף בדעותיו, מגדולי המקצוע הקרוי “היסטוריה של עם־ישראל”, שפסל את עצם הנסיון לתקוע טריז כביכול בין תולדות ה“עם” לתולדות ה“ארץ”. הוא אף טפל על בעל־ההצעה אשמת “כנעניוּת”. לא עליכם כל עוברי־דרך.

אם כה ואם כה, נדונה ההצעה לגניזה, או ל“הקפאה עמוקה”, בביטוי מודרני יותר. עברו עוד כעשר שנים עד ששמעתי באקראי על יזמה נוספת, באותו כיוון, מצד כמה אנשי־מחקר צעירים, ושוב באוניברסיטה העברית בירושלים, שלמעשה עדיין החזיקה אז – מה־מוזר הוא לחשוב כך כיום! – במונופול על ההשכלה הגבוהה בארצנו. זאת הפעם, כך נמצאתי למד, נדחתה ההצעה “על הסף”, כמו שאומרים בימינו. הסינאט של האוניברסיטה העברית סירב אפילו לרשום לפניו את ההצעה.

ארץ־ישראל וקורותיה נשימה ארוכה יש להן. הן האריכו אפוא נשימתן עד שלפני שנה וחצי, בשנת הלימודים תשל“ג, הקצתה אוניברסיטת בר־אילן דווקה פינת־מעט ללימודיהן. עברה עוד שנה ובקיץ שעבר נתבשֹרנו מאוניברסיטת־חיפה כי החל משנת ־הלימודים תשל”ד ייפתח בה חוג חדש ו“לימודי ארץ־ישראל” שמו – ובכך, כדברי ההודעה, יתמלא “צורך שהורגש זה כבר במערכת החינוך והן בתחומי חיים אחרים בארץ”.

לדברי ההודעה, עתיד היה החוג להיחלק לשתי מגמות עיקריות: הארץ עד אמצע המאה הי“ט, והארץ מאמצע המאה הי”ט והלאה. ההשתתפות בחוג זה, שיַקנה “בשלב זה” תואר ראשון (ב"א) בלבד, תחייב את הלומד להשתלם בארבעה מקצועות־יסוד: גיאוגרפיה (פיזית, היסטורית, עירונית וחברתית־כלכלית) של ארץ־ישראל; היסטוריה של הארץ לכל תקופותיה; ארכיאולוגיה של הארץ לתקופותיה; ו“שונות”, כגון החברה והכלכלה בארץ מאמצע המאה הי“ט והלאה; תרבות חמרית בארץ־ישראל עד סוף התקופה הממלוכית ומן התקופה העותומאנית והלאה; ו”הדתות הגדולות וזיקתן לארץ־ישראל".

המלחמה וכל הכרוך בה עיכבו, כמדומה, את תחילת פעולתו של החוג החדש באוניברסיטת חיפה, ורק בשבועות האחרונים שמענו כי החלו בו הלימודים הלכה־למעשה. ביתיים, על רקע גילויים מדאיגים שונים בדעת־הקהל ובנוער במיוחד, מסתבר שהן משרד־החינוך־והתרבות והן הרשויות המתאימות במערכת־הבטחון הישראלית מגלים יתר עירנות לצורך לשקוד על טיפוח הזיקה לארץ־ישראל וקורותיה וללימודיהן. מעתה אין לנו אלא לקוות כי אכן לא יארכו הימים ובעקבות בר־אילן וחיפה יקומו גם השלטונות האוניברסיטאיים של תל־אביב, באר־שבע ואפילו ירושלים ויעניקו הכרה מלאה, דה־יורה ודה־פאקטו כאחת, לארץ־ישראל כחטיבה גיאוגרפית־היסטורית ריבונית, שלמה־לעצמה, ובכך יתרמו אף הם למילויו של אותו “צורך שהורגש מכבר” – כפי שמתברר לנו פתאום, אם גם באיחור־מה למרבה הצער והדאגה.

* * *

מהו, בעצם, טיבו של אותו “צורך”, שמצד אחד הוא “מורגש” כל־כך ומצד שני כה הקפידו להתעלם ממנו כל השנים, לפחות בחוגים מסוימים, בעלי־דעה, בעלי־יכולת, בעלי־שררה?

בשרשי הדברים, ככל הנראה לי, הרי זה פשוט צורך נפשי בזהות קיבוצית, ובמתן אישור ולגיטימציה לזהות הזאת.

ודוֹק: לא “זכוּת” אלא, בפשטות, זהות, זהות שלמה וכוללת, עם ישות פיזית הנתפסת בשלמותה ובכוללוּתה רבת־הפנים ורבת־הממדים. זהות שהיא תמציתה האמיתית של אדנות.

צורך זה בזהות ובאישורה, בזהות ובאישושה, פורץ וחותר למצוא לו פורקן מאז ראשית ההתהוות הלאומית החדשה בארצנו, אבל הפורקנים שחיפש ומצא לו חלקיים היו על־הרוב. הם התבטאו, בעיקר בשנים של טרם־מדינה, בבולמוס של טיולים “להכרת הארץ”, שעד היום הם סעיף נכבד בתכנית־הפעולות של קצין־חינוך־ראשי בצה“ל, למשל. הם התבטאו – בעיקר, ומטעמים מובנים, מלאחר קום המדינה – בבולמוס הארכיאולוגיה. הם התבטאו, מטעמים נפשיים ו”תכליתיים" כאחד, בזיקה ערה לגיאוגרפיה ולטופוגרפיה של הארץ, לרבות שימושיהן הצבאיים של אלו. הם התבטאו בהתעניינות נרחבת בפאונה ובפלורה של הארץ (או, אם תרצו, ב“חַיווה” ובצמחיה שלה), בדמוגרפיה ובפולקלור, בתורת־אקלימה ובגיאולוגיה שלה, והם התבטאו, כמובן, בעיסוק פעיל, תוסס ופורה ברבדים שונים של ההיסטוריה הארצישראלית – הן בתקופתה הקלאסית־המקראית, בצמידות לחקר המקרא, הן בתקופת ההתיישבות החדשה והן בתקופות אחרות.

אבל כל הבולמוסים והזיקות והעיסוקים הללו ניכרה בהם, למען האמת, נימה חזקה של סלקטיביות רעיונית, בין מודעת בין אינטואיטיבית. היתה בהם נטייה ברורה,פעמים צרת־מוח וסתגרנית ופעמים קנאית ותוקפנית, להעדיף שטחי־התעניינות שנחשבו תואמים את האינטרס המדיני ה“יישובי” או, בפשטות, את הטיעון האידאולוגי־ההיסטורי של הציונות – ולהתעלם מנופה הפיזי, הרוחני וההיסטורי של הארץ, מתופעות שאינן קשורות, או שאינן עשויות להתקשר, לאסוציאציות יהודיות. לא אחת נתלוו לכך נסיונות חשוכים, פראיים למדי, “למחוק” תופעות מעין אלו, פעמים באופן פיזי־מוחשי ביותר. ובשנותיה של מדינת־החלוקה, על המועקות והתסביכים המיוחדים להן, נתלוותה לכך הסתייגות חריפה בגילויים פיזיים, רגשיים, או אף עיוניים־מחקריים, של נהייה אל מה ש“מעבר לגבול”, מעבר לגדר – הסתייגות שסימני התחדשותה נראים כבר לעין, כידוע, ואפילו בחלונות הגבוהים ביותר, ועתידים הם ודאי להתבלט ביתר־שֹאת ככל שתתממש ההצטמקות הטריטוריאלית הצפויה לנו בעקבות מלחמת־אוקטובר, זו שלפי־שעה כולנו קוראים לה, בלשון נקיה, “הפרדת כוחות”….

* * *

המלחמה האחרונה, על חקקי־הלב וחשבונות־הנפש שגררה אחריה, כמו שבה ללמדנו כי חרף הישגיה והתעצמותה של מדינת־ישראל בת ה־26 עדיין עמידתה המדינית רופפת לא פחות, ואולי יותר, משהיתה לפני עשר שנים, או עשרים שנה, או עשרים־וחמש שנה.

מעמד מדיני הוא במידה רבה מאד, פעמים במידה מכרעת, פועל־יוצא של כל מיני גורמים שבסיכומם הם קרויים, בלשון צבאית, “מוראל”. ואם כה דל הוא כוח־עמידתה של ישראל במערכה המדינית הכפויה עליה עתה הרי אף זה פועל־יוצא ממוראל ירוד, הממשלה כמו גם בשכבות־עם רחבות.

רפיפות־רוח זו מתמקדת, כמדומה, בפולמוס “זכותנו על הארץ”, שהוא פולמוס שבינינו לבין עצמנו יותר משהוא פולמוס שבינינו לבין זולתנו, בינינו לבעלי־דבבנו ולצרינו. היטפלוּתם של גורמי־חוץ לפולמוס זה איננה בעיקר אלא ניצול טאקטי של פּרצות ושל הסתאבות ב“קר בר־לב” הרוחני־מוסרי של ישראל, ניצול שבדיעבד נראה כי גדול היה חלקו ברפיפות עמידתו של קו בר־לב הממשי שלנו ובהבקעתו. השפעת־גומלים מאלפת, עתירת־לקחים יש בין התחומים. אפשר אולי לומר שלולא היא לא היה אותו 6 באוקטובר בא עלינו, על־כל־פנים לא כדרך שבא עלינו.

לעניות־דעתי, אחד מן הלקחים המתבקשים מסמיכות־פרשיות זו שבין רפיפות־הרוח לדלות עמידתנו המדינית, ולהפתעות שפקדוּנו בתחום הכּוננות והיכולת הצבאית של ישראל, הוא הצורך הדחוף בעקירת תסביך “הזכות על הארץ” ובהשקעת מיטב הכוחות והמאמצים בטיפוח התודעה הספונטאנית, הישרנית, הטבעית של “הזהות עם הארץ”. ליתר דיוק: בסילוק המכשולים שעירמנו בידיים של ממש על דרך צמיחתה החפשית של זו.

החינוך והמאמץ המסועף להקניית מה־שקרוי “תודעה יהודית” במערכת־החינוך החילונית מכוּונים היו להחדיר את הכרת “הקשר ההיסטורי” בין “העם היהודי” ל“ארץ־ישראל” ולטעת את האמונה ב“זכות על הארץ”. אף את ההזדהות הטבעית והפשוטה של החניך עם מולדתו דרשה, כמדומה, כמין חומר וביקשו לעשותה עזר וחיזוק לתודעה זו של “זכות”, עיסוק דיבוקי זה בדוקטרינות של “זכות” – שאין לו אח ודוגמה בשום אומה ולשון, ראשונות כאחרונות – הוא המניב לנו עתה פרי־הילולים בדמות עירעור תהומי, רווּי אידיאלים ומוסריות צרופה. על עצם־עצמה של אותה “זכות” ובתוך מפולת־הרים זו נמצאת אף הזהות האלמנטארית מסתחפת. גם היא בַּקרבנות.

בהקשר הישראלי, ההבדל הערכי־רעיוני בין “זכות על הארץ” לבין “זהות עם הארץ” הוא כהבדל בין עולמה הרוחני של עדת־שבֵי־גולה לעולמה הרוחני של אומה שהיא בת למולדתה ואדונית למולדתה.

ועל רקע זה ראוי לברך כפליים על פריצתם של “לימודי ארץ־ישראל” אל מוסדות ההשכלה הגבוהה בארצנו, מי־יתן והכרת חומרתו של הזמן במלוֹאה, עם הכרת חשיבותה של הרצינות שהזמן הזה מחייב, תניע את כולנו להרחיב את חזיתה של פריצה זו ולהקיף בה, בתכלית ההקדם, את מערכות החינוך הערכי־לאומי לכל מישוריו.