לפני למעלה מעשרים שנה סח לי היסטוריון ירושלמי, שהתמחה בחקר תקופה אחת רבת־משמעות בתולדותיה של ארץ־ישראל ואשר מאז יצא שמו האקדמי למרחוק, על הצעה צנועה שהעלה בימים ההם במושב של סינאט האוניברסיטה העברית בירושלים. היתה זו בסך־הכל הצעה להקמת חוג ללימוד קורותיה של ארץ־ישראל ככללות אחת. חוג ללימוד “תולדות עם־ישראל” היה כבר באוניברסיטה, עוד מימי הר־הצופים, ואיש־שֹיחי סבר לתומו כי לימוד קורותיה של הארץ כשלעצמה יהיה בו משום השלמה לא נאותה אף נחוצה עד מאד.

חוקרנו הנלבב לא שיער לאיזה קן־צרעות הוא מכניס את ראשו בהעלותו אותה הצעה. ההתנגדות שנתקל בה היתה, כפי הנראה, חלקה “רפארטמנטאלית” וחלקה “אידאית”; מכל־מקום נזעמת היתה, וטוטאלית היתה. במיוחד, ככל שיכול אני לסמוך על זכרוני מאותה שיחה, התקומם עליה אז היסטוריון אחד בעל־תריסים, עתיר־זכויות ותקיף בדעותיו, מגדולי המקצוע הקרוי “היסטוריה של עם־ישראל”, שפסל את עצם הנסיון לתקוע טריז כביכול בין תולדות ה“עם” לתולדות ה“ארץ”. הוא אף טפל על בעל־ההצעה אשמת “כנעניוּת”. לא עליכם כל עוברי־דרך.

אם כה ואם כה, נדונה ההצעה לגניזה, או ל“הקפאה עמוקה”, בביטוי מודרני יותר. עברו עוד כעשר שנים עד ששמעתי באקראי על יזמה נוספת, באותו כיוון, מצד כמה אנשי־מחקר צעירים, ושוב באוניברסיטה העברית בירושלים, שלמעשה עדיין החזיקה אז – מה־מוזר הוא לחשוב כך כיום! – במונופול על ההשכלה הגבוהה בארצנו. זאת הפעם, כך נמצאתי למד, נדחתה ההצעה “על הסף”, כמו שאומרים בימינו. הסינאט של האוניברסיטה העברית סירב אפילו לרשום לפניו את ההצעה.

ארץ־ישראל וקורותיה נשימה ארוכה יש להן. הן האריכו אפוא נשימתן עד שלפני שנה וחצי, בשנת הלימודים תשל“ג, הקצתה אוניברסיטת בר־אילן דווקה פינת־מעט ללימודיהן. עברה עוד שנה ובקיץ שעבר נתבשֹרנו מאוניברסיטת־חיפה כי החל משנת ־הלימודים תשל”ד ייפתח בה חוג חדש ו“לימודי ארץ־ישראל” שמו – ובכך, כדברי ההודעה, יתמלא “צורך שהורגש זה כבר במערכת החינוך והן בתחומי חיים אחרים בארץ”.

לדברי ההודעה, עתיד היה החוג להיחלק לשתי מגמות עיקריות: הארץ עד אמצע המאה הי“ט, והארץ מאמצע המאה הי”ט והלאה. ההשתתפות בחוג זה, שיַקנה “בשלב זה” תואר ראשון (ב"א) בלבד, תחייב את הלומד להשתלם בארבעה מקצועות־יסוד: גיאוגרפיה (פיזית, היסטורית, עירונית וחברתית־כלכלית) של ארץ־ישראל; היסטוריה של הארץ לכל תקופותיה; ארכיאולוגיה של הארץ לתקופותיה; ו“שונות”, כגון החברה והכלכלה בארץ מאמצע המאה הי“ט והלאה; תרבות חמרית בארץ־ישראל עד סוף התקופה הממלוכית ומן התקופה העותומאנית והלאה; ו”הדתות הגדולות וזיקתן לארץ־ישראל".

המלחמה וכל הכרוך בה עיכבו, כמדומה, את תחילת פעולתו של החוג החדש באוניברסיטת חיפה, ורק בשבועות האחרונים שמענו כי החלו בו הלימודים הלכה־למעשה. ביתיים, על רקע גילויים מדאיגים שונים בדעת־הקהל ובנוער במיוחד, מסתבר שהן משרד־החינוך־והתרבות והן הרשויות המתאימות במערכת־הבטחון הישראלית מגלים יתר עירנות לצורך לשקוד על טיפוח הזיקה לארץ־ישראל וקורותיה וללימודיהן. מעתה אין לנו אלא לקוות כי אכן לא יארכו הימים ובעקבות בר־אילן וחיפה יקומו גם השלטונות האוניברסיטאיים של תל־אביב, באר־שבע ואפילו ירושלים ויעניקו הכרה מלאה, דה־יורה ודה־פאקטו כאחת, לארץ־ישראל כחטיבה גיאוגרפית־היסטורית ריבונית, שלמה־לעצמה, ובכך יתרמו אף הם למילויו של אותו “צורך שהורגש מכבר” – כפי שמתברר לנו פתאום, אם גם באיחור־מה למרבה הצער והדאגה.

* * *

מהו, בעצם, טיבו של אותו “צורך”, שמצד אחד הוא “מורגש” כל־כך ומצד שני כה הקפידו להתעלם ממנו כל השנים, לפחות בחוגים מסוימים, בעלי־דעה, בעלי־יכולת, בעלי־שררה?

בשרשי הדברים, ככל הנראה לי, הרי זה פשוט צורך נפשי בזהות קיבוצית, ובמתן אישור ולגיטימציה לזהות הזאת.

ודוֹק: לא “זכוּת” אלא, בפשטות, זהות, זהות שלמה וכוללת, עם ישות פיזית הנתפסת בשלמותה ובכוללוּתה רבת־הפנים ורבת־הממדים. זהות שהיא תמציתה האמיתית של אדנות.

צורך זה בזהות ובאישורה, בזהות ובאישושה, פורץ וחותר למצוא לו פורקן מאז ראשית ההתהוות הלאומית החדשה בארצנו, אבל הפורקנים שחיפש ומצא לו חלקיים היו על־הרוב. הם התבטאו, בעיקר בשנים של טרם־מדינה, בבולמוס של טיולים “להכרת הארץ”, שעד היום הם סעיף נכבד בתכנית־הפעולות של קצין־חינוך־ראשי בצה“ל, למשל. הם התבטאו – בעיקר, ומטעמים מובנים, מלאחר קום המדינה – בבולמוס הארכיאולוגיה. הם התבטאו, מטעמים נפשיים ו”תכליתיים" כאחד, בזיקה ערה לגיאוגרפיה ולטופוגרפיה של הארץ, לרבות שימושיהן הצבאיים של אלו. הם התבטאו בהתעניינות נרחבת בפאונה ובפלורה של הארץ (או, אם תרצו, ב“חַיווה” ובצמחיה שלה), בדמוגרפיה ובפולקלור, בתורת־אקלימה ובגיאולוגיה שלה, והם התבטאו, כמובן, בעיסוק פעיל, תוסס ופורה ברבדים שונים של ההיסטוריה הארצישראלית – הן בתקופתה הקלאסית־המקראית, בצמידות לחקר המקרא, הן בתקופת ההתיישבות החדשה והן בתקופות אחרות.

אבל כל הבולמוסים והזיקות והעיסוקים הללו ניכרה בהם, למען האמת, נימה חזקה של סלקטיביות רעיונית, בין מודעת בין אינטואיטיבית. היתה בהם נטייה ברורה,פעמים צרת־מוח וסתגרנית ופעמים קנאית ותוקפנית, להעדיף שטחי־התעניינות שנחשבו תואמים את האינטרס המדיני ה“יישובי” או, בפשטות, את הטיעון האידאולוגי־ההיסטורי של הציונות – ולהתעלם מנופה הפיזי, הרוחני וההיסטורי של הארץ, מתופעות שאינן קשורות, או שאינן עשויות להתקשר, לאסוציאציות יהודיות. לא אחת נתלוו לכך נסיונות חשוכים, פראיים למדי, “למחוק” תופעות מעין אלו, פעמים באופן פיזי־מוחשי ביותר. ובשנותיה של מדינת־החלוקה, על המועקות והתסביכים המיוחדים להן, נתלוותה לכך הסתייגות חריפה בגילויים פיזיים, רגשיים, או אף עיוניים־מחקריים, של נהייה אל מה ש“מעבר לגבול”, מעבר לגדר – הסתייגות שסימני התחדשותה נראים כבר לעין, כידוע, ואפילו בחלונות הגבוהים ביותר, ועתידים הם ודאי להתבלט ביתר־שֹאת ככל שתתממש ההצטמקות הטריטוריאלית הצפויה לנו בעקבות מלחמת־אוקטובר, זו שלפי־שעה כולנו קוראים לה, בלשון נקיה, “הפרדת כוחות”….

* * *

המלחמה האחרונה, על חקקי־הלב וחשבונות־הנפש שגררה אחריה, כמו שבה ללמדנו כי חרף הישגיה והתעצמותה של מדינת־ישראל בת ה־26 עדיין עמידתה המדינית רופפת לא פחות, ואולי יותר, משהיתה לפני עשר שנים, או עשרים שנה, או עשרים־וחמש שנה.

מעמד מדיני הוא במידה רבה מאד, פעמים במידה מכרעת, פועל־יוצא של כל מיני גורמים שבסיכומם הם קרויים, בלשון צבאית, “מוראל”. ואם כה דל הוא כוח־עמידתה של ישראל במערכה המדינית הכפויה עליה עתה הרי אף זה פועל־יוצא ממוראל ירוד, הממשלה כמו גם בשכבות־עם רחבות.

רפיפות־רוח זו מתמקדת, כמדומה, בפולמוס “זכותנו על הארץ”, שהוא פולמוס שבינינו לבין עצמנו יותר משהוא פולמוס שבינינו לבין זולתנו, בינינו לבעלי־דבבנו ולצרינו. היטפלוּתם של גורמי־חוץ לפולמוס זה איננה בעיקר אלא ניצול טאקטי של פּרצות ושל הסתאבות ב“קר בר־לב” הרוחני־מוסרי של ישראל, ניצול שבדיעבד נראה כי גדול היה חלקו ברפיפות עמידתו של קו בר־לב הממשי שלנו ובהבקעתו. השפעת־גומלים מאלפת, עתירת־לקחים יש בין התחומים. אפשר אולי לומר שלולא היא לא היה אותו 6 באוקטובר בא עלינו, על־כל־פנים לא כדרך שבא עלינו.

לעניות־דעתי, אחד מן הלקחים המתבקשים מסמיכות־פרשיות זו שבין רפיפות־הרוח לדלות עמידתנו המדינית, ולהפתעות שפקדוּנו בתחום הכּוננות והיכולת הצבאית של ישראל, הוא הצורך הדחוף בעקירת תסביך “הזכות על הארץ” ובהשקעת מיטב הכוחות והמאמצים בטיפוח התודעה הספונטאנית, הישרנית, הטבעית של “הזהות עם הארץ”. ליתר דיוק: בסילוק המכשולים שעירמנו בידיים של ממש על דרך צמיחתה החפשית של זו.

החינוך והמאמץ המסועף להקניית מה־שקרוי “תודעה יהודית” במערכת־החינוך החילונית מכוּונים היו להחדיר את הכרת “הקשר ההיסטורי” בין “העם היהודי” ל“ארץ־ישראל” ולטעת את האמונה ב“זכות על הארץ”. אף את ההזדהות הטבעית והפשוטה של החניך עם מולדתו דרשה, כמדומה, כמין חומר וביקשו לעשותה עזר וחיזוק לתודעה זו של “זכות”, עיסוק דיבוקי זה בדוקטרינות של “זכות” – שאין לו אח ודוגמה בשום אומה ולשון, ראשונות כאחרונות – הוא המניב לנו עתה פרי־הילולים בדמות עירעור תהומי, רווּי אידיאלים ומוסריות צרופה. על עצם־עצמה של אותה “זכות” ובתוך מפולת־הרים זו נמצאת אף הזהות האלמנטארית מסתחפת. גם היא בַּקרבנות.

בהקשר הישראלי, ההבדל הערכי־רעיוני בין “זכות על הארץ” לבין “זהות עם הארץ” הוא כהבדל בין עולמה הרוחני של עדת־שבֵי־גולה לעולמה הרוחני של אומה שהיא בת למולדתה ואדונית למולדתה.

ועל רקע זה ראוי לברך כפליים על פריצתם של “לימודי ארץ־ישראל” אל מוסדות ההשכלה הגבוהה בארצנו, מי־יתן והכרת חומרתו של הזמן במלוֹאה, עם הכרת חשיבותה של הרצינות שהזמן הזה מחייב, תניע את כולנו להרחיב את חזיתה של פריצה זו ולהקיף בה, בתכלית ההקדם, את מערכות החינוך הערכי־לאומי לכל מישוריו.