רקע
אהרן אמיר
9. חברה צודקת
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: ירון גולן; 1991

הזדמנתי בימים אלה אל שולחן אחד עם מספר אנשים טובים ומכובדים ובהם מודע־שמכבר המשמש מנכ“ל של אחד המיניסטריונים בישראל, מן החשובים שבהם, שתקציבו לשנת־הכספים הקרובה כמיליארד וחצי ל”י. משום־מה היו המסיבות נוחות, כנראה, לפתיחת לבבות, וכעבור שעה קלה נמצאנו מסיחים לאו־דווקא בענייני הממלכה אלא איש־איש במצבו החמרי שלו. לא בחרי־אף, לא בחימה שפוכה. אדרבה: היתה איזו אירוניה־עצמית בדברים, איזו פליאה שקטה, ואף נימה של השלמה שבבדיחות־הדעת.

מנכ“לנו, אפוא, מקבל מדי חודש 1,100 ל”י “נקי”. 900 ל“י מסכום זה הוא חייב לשלם על חשבון משכנתאות, חובות, ריבית, ביטוח־חיים וכו'. מובן שאין הוא ואשתו ושני ילדיהם מתקיימים על יתרה זו של 200 ל”י. אשתו אף היא עובדת במוסד ציבורי כלשהו, ושכר הנטו שלה עולה על זה של מנכ“לנו. במאמץ משותף הם מצליחים אפוא (בדוחק) לאזן תקציבם החדשי אף־על־פי שבתוקף מעמדו של הבעל, ובמסגרת תפקידו, הם זוכים למעשה להקלות ממשיות בסעיפי הוצאות כגון החזקת מכונית וטלפון או מופעי־תרבות מסוגים ידועים. מצד שני, ברור שבתוקף מעמדו ובמסגרת תפקידו אין מנכ”לנו יכול לקבל שום הטבות “מתחת לשולחן”, ומשֹרתו, המעסיקה אותו ודאי בממוצע 12־14 שעות ביממה (כולל,תכופות, שבתות ומועדים.), בלי תשלומי נורמות ופרמיות, אינה משיירת לו כלל “שעות נוספות” להשֹתכר בהן. מסתבר שרק קפיצות חטופות לחוץ־לארץ בענייני המשרד, בשילוב עם איזו הופעה לטובת מוסד או קרן ברוכי־ממון, הן המותירות למודענו “הטבה שולית” כלשהי. אולי, מותר לשער, בצורת איזו שִֹמלונת לאשה, או “סט” של עניבה־עם־מטפחת לעצמו, או מערכת משֹוריות לילדים, דרך־משל. לא מכבר, הוסיף מנכ“לנו, אירע לו שהסיע במכוניתו את רעייתו של בני־אדם מן היישוב בימים אלה שהם נקלעים לכפיפיה אחת. גם אותו שר ומשפחתו, כך מסתבר, מתלבטים ב”קשירת הקצוות" של תקציבם החדשי.

נענה לו אחד מן המסובים עמנו, פרופיסור ותיק באוניברסיטה ותיקה, ששמו הולך לפניו בתחומו המדעי ולא רק בו בלבד, וסיפר על מבנה המשֹכורת המשוּפר שהגיעו אליו הפרופיסורים באחרונה, לאחר סנקציות שנקטו, לדבריו. משכורת זו בעיקרה היא בנויה על הטבות סמויות, תוספות מוסוות, ושקרים מוסכמים וגלויים. עם כל זאת, אין היא כשלעצמה מאפשרת לבעליה להתקיים ברווחה ולכוון כל דעתו להוראה ולמדע וּלמה שכרוך בהם. אף הוא אם זכה לרווחה כלשהי הרי מחוץ־לארץ הוא שואב אותה: מדי־פעם איזה טרימסטר של הוראה במקום אחר, איזה מסע־הרצאות בעונת־הפגרה, או שכר־סופרים מפירסומם בעולם הגדול. עם כל זאת, כאשר ביקש לבַטח את חייו לא מזמן בסך 100,000 ל“י בחברת־ביטוח ישראלית, אנוס היה לוותר על מבוקשו: מפאת גילו, כנראה, נדרש ממנו, לדבריו, תשלום פרמיה בשיעור כ־300 ל”י בחודש, וזאת אין ידו משגת… במאמר מוסגר הוסיף המלומד וסיפר שקרוב־משפחה שלו, צעיר הרבה ממנו, שבאוניברסיטה למד לא מדעי־הטבע ולא מדעי־הרוח אלא משפטים והוא כיום עורך־דין־זריז וממולח (אם גם, כמדומה, לא מן השורה הראשונה במקצועו). המס ששילם אשתקד מהכנסתו האישית המוצהרת הסתכם ב־150,000 ל"י.

יכולתי אף אני אולי לתרום תרומה משלי לאותה שיחה. הואיל וכוח אָזני גדול מכוחו של פי, לא הזדרזתי. עד כה התאחרה השעה וממילא קמנו לשוב איש לביתו.

אבל הירהורים שניעורו בי בעקבות אותה שיחה לא הזדרזו לעזבני. הצטרפו אליהם זכרי שיחות אחרות מימים ושבועות וירחים ושנים שמקורם והירהורם שהבשילו הללו בשעתן. כללים של אלה רישומו עגום. אם אתה מוסיף לכך דברים שכל אזרח בארץ הזאת קורא בעתונים ושומע בשידורי ראדיו וטלביזיה השכם והערב, בין יאבה ובין ימאן, דברים בשבח ה“שוויונות” ובגנות ה“פער”, דברים בשבח ההסתפקות במועט ובגנות ההתעשרות ואהבת הרווחה, בשבח “רמת האדם” ובגנות “רמת החיים”, דברים על חזון סוציאליסטי ועל מורשת המוסר הנבואי, דברים על נורמה של חברה צודקת, הרי הרושם מדכדך.

* * *

מספרים משמו של הרמן גרינג הרשע, עוד מלפני עלות הנאציונל־סוציאליסטים לשלטון בגרמניה, שהיה אומר: “כשאני שומע את המלה ’תרבות’, מיד אני מבקש לשלוף את אקדחי”.

משמו של הסופר דוד פרישמן מספרים שהיה אומר: “כשמולי יושב אדם ומתחיל לדבר על צדק ועל יושר, מיד אני מפשפש ובודק אם שעון־הכיס שלי עדיין במקומו מונח”.

ואילו מרת ל. ז. מכּרה אחת קשישה שלי, אשה צדקת באמת ומופלגת במעשים טובים, חברה ותיקה (לשעבר) במשק קיבוצי ותיק ומהולל ביותר, נוהגת לומר, מתוך נסיון כאוב, כפי הנראה: “חברה שבה אדם לאדם ’חבר’ יקרא היא זו שבה חברוּת־אמת בין אדם לחברו נדירה ביותר”.

אף אני, שאינני רשע גדול כאותו גרינג וּודאי איני סופר גדול כאותו פרישמן ואין צריך לומר שאינני איש תרומי כאותה צדקת, כשאזני קולטת מלים בשבחו של “שוויון” ובגנותו של “פער”, בשבחה של הסתפקות במועט. ממילא הריהי מנת־חלקי, וכשהיא לעצמה אין היא מטרידה את מנוחתי.

שנואים עלי אותם דיבורים על שוויון מפני שמתקשה אני להחליט אם מידת הצביעות עודפת בהם על מידת הבטלנות ואם מידת ההתחכמות עודפת בהם על מידת צרוּת־העין. בעיני, כל אלו כאחת המידות מקולקלות שנזקן ליישובו של עולם מרובה לאין־ערוך מברכתן.

לעניות־דעתי, מליצת הצדק והשוויון בארצנו היא טיח שנותר מבנין שלם של ערכים ואידיאלים ומוסדות שקיבלה מדינת־ישראל ירושה מן “המדינה שבדרך”. או, אם תרצו, מן “היישוב המאורגן” ומ“ארץ־ישראל העובדת”. בנין זה אפשר מכוּון היה לשעתו ולצרכיה ואפשר לא. רוממוּת־המלל, מכל־מקום, מקובלת היתה על בוניו ועל דייריו גם בשעה שאולי היה הבנין גופו הולם אותה ואת צרכיה. מתוך שבדרך־כלל היתה הטיפה המרה זרה להם, היו משּתכרים מאידיאלים. ואם לא מהם, הרי מריחם ומקולם. הואיל ובארצות־מוצאם נתגדלו על מסורת של התנצחוּת בהלכה תחילה ושל התנצחות בסוציאליזם לאחר־מכן, היו מתנצחים בהלכות יישובה שלארץ־ישראל לעתיד־לבוא ובהלכות הסוציאליזם בארץ־ישראל שלעתיד־לבוא. קצתם בעניוּת נתגדלו וקצתם ראו בעניוּת מרד על בעל־ביתיוּת שנתגדלו בה. אלה ואלה כאחד בעניוּת היו שרויים בארץ־ציון־וירושלים, וכל זמן שהיו עומדים בעניוּתם עשו גם אותה אידיאל והעלו אותה לדרגת מהות וסגולה שבחייהם כיהודים, כחלוצים, כמתקני־עולם ומורי־דור. כיון שנמצא להם אידיאל, היו מאמינים בדבקות של חסידים בו ובכל ספיחיו ותוצאותיו ואבזריו, והיו מתעמקים ומתפלפלים בהם בחריפות של בחורי־ישיבה. עד כה וכה הוסיפו שנים והוסיפו מעשים, הוסיפו תוקף, עד שהשֹתררו על הארץ וכל יושבי־בה ועדיין רוממוּת אותם אידיאלים בגרונם והם כחרב שלופה בידם – קצת מפני תשלום מס לחמדת ימי־הנעורים לבלי שוב, קצת מחמת מבוכה שאוחזת בבני־אדם כשבטנם מלאה ולבם מרוקן, וקצת משום צרכי שלטון והחזקתו.

אם כה ואם כה, כיום כל אותו בנין שוב אינו יאה לשעתנו ולצרכי שעתנו, וטיח שנוטלים ממנו לטוּח בו קיר או פיסת קיר בבנייני הימים האלה ודאי שהוא טיח תפל, טיח כוזב, טיח־רמייה.

* * *

אם אותי תשאלו, אסימון מחוק אחד אינני נותן בעד כל אותם דיבורים על שוויון וצימצומי פער וחברה “צודקת”. לא בארץ־ישראל של ימינו.

הו, לא. אותי לא תרַמו. אני רואה את אשר סביבי ואת אשר לפני.

ואם אותי תשאלו, אני מעדיף משק וחברה המפרנסים בכבוד וביושר אם מעט ואם הרבה, את הכלל – על־פני משטר המשתדל לשמור הרבה ככל האפשר, וזמן רב ככל האפשר, על פיקציה ואשליה של חלוקה צודקת ושוויון פורמאלי בין נתמכי־מגביות.

אני מעדיף חברה שאזרחיה יודעים נאמנה כי אם יתאמצו, יעשו ויצליחו, וישלמו את מסיהם כדת וכדין, לא יכהה בהם איש כאשר יגמלו לעצמם בהנאות חמריות כאוות־נפשם. אני מעדיף חברה שבּה אין אדם צריך להתבייש בחייל אשר עשה ולהסתירו – ולוּא אך משום שאם יכפּוהו להבוֹש ולהסתתר סופו שיהיה מנקר את עיני הבריות במזיד ולתיאבון…

אני מעדיף משטר השוקד להגדיל את ההכנסה הלאומית בכללה, המדרבן את הבריות ליהנות מהגדלתה הכללית של העוגה, על משטר השוקל בוקר וערב בפלס ובמאזנים את שיעורי החלוקה.

אני מעדיף משטר־מסים שישתדל אמנם לשאת פנים לחלשים ולמוגבלים, בין יחידים ובין שכבות, אך עם זאת לא יגזור קנס ועונש על מאמץ וכשרון והצלחה אלא אדרבה, מעבר לדרגה ידועה, יתן הֶמרץ ועידוד ופרס למתאמץ, למוכשר ולמצליח.

אני מעדיף משטר שבו מנכ"ל, למשל, משֹתכר בגלוי וביושר ולעין השמש – לא פי 30 ו־40 ו־50 מזוטרי הפקידים והפועלים כמו במשטרים סוציאליסטיים ממש אלא, כמו במדינות סקנדינביות מתוקנות ומהוגנות, פי 6 ו־7 ו־8. ולא על גבי הנייר, לא “ברוטו”, אלא בפועל־ממש…

אני מעדיף גם משטר שיש בו אומץ לקרוא לדברים בשמם, לברך את הרצוי לו ולקלל את המזיק והפסול בעיניו, ועם זאת להיבּנות מכּוחן של עוּבדות־החיים ולא להתנכל להן כל הימים; להיבּנות מכּוחה של אנוכיות נאורה, חיובית, בונה שבטבעם של אזרחים ולא להלך עמה בקֶרי, במרמה; לא להנמיך את קומתם של אלה, להתחכם להם ולהערים עליהם, ולו משום שבכך הוא מחנך אותם עצמם לצרוּת־ההשֹגות, לקטנוּת־מוחים, למרמה וכחש.

ועם כי ייפּרע, חזון מניין יקום בו?


נדפס בירחון “בארץ־ישראל”, אפריל 1973


המלצות קוראים
תגיות