כבוד רב וזכות גדולה אני רואה לעצמי בכך שכּיבּדוני וזיכּוני, כיושב־ראש ועדת־השופטים, בפתיחת המעמד הנכבד הזה של חלוקת פרסי ראש־הממשלה לדו־קיום לשלושת חתניהם ושל הענקת תעודות־ההוקרה לשבעה שזכו בהן.

עם זאת, חייב אני להזדרז ולהודות שכסופר – כלומר, כאדם שעיקר עיסוקו במלים ובצירופי מלים ובהתאמת מלים – אין דעתי נוחה מן הצירוף הזה של “דו־קיום”, שהוא עצמו, כמובן, נתחדש אותו מונח בשימוש המדיני הבינלאומי לפני קרוב ל־35 שנה על־ידי השליטים שקמו לברית־המועצות אחרי מותו של סטאלין, כאשר ביקשו, לפחות מטעמי טכסיס ולצרכי תעמולה, לעבור ממסלול־ההתנגשות של מלחמה קרה בין שני הגושים הגדולים, או בין שתי מעצמות־העל, לנוסחה הגורסת אפשרות לקיום של שלום, לא בהכרח זה כנגד זה אלא זה בצד זה וזה עם זה, אך בלי לוותר בהכרח על השאיפה המוצהרת להכריע ברבות הימים את הצד השני, או אפילו, כביטויו המפורסם של ניקיטה כרושצ’וב בשעתו, “לקבור” את הצד השני.

קיום של שיתוף

הגדרתו של דו־קיום במילון העברי החדש והגדול של אבן־שושן היא “קיום זה ליד זה של שני משטרים מדיניים מתנגדים או שני גופים מתחרים”. משום כך אני מעדיף את התרגום הערבי של אותו מונח, “תעאיוֹש”, שהוראתו חיים־ביחד, חיים משותפים של שלום ורעות. משום כך גם כל־אימת שנצרכתי לתרגם את הצירוף “קואקסיסטנס” לעברית בחרתי לתרגמו בתיבה “קיום־צוות” – כלומר קיום־ביחד, קיום של שיתוף, כשם שאת תיבת “קו” שב“קואופרציה” אנו מתרגמים מאז ומתמיד בלשון “שיתוף” – כלומר, שיתוף־פעולה, או פעולה משותפת, או עשייה בצוות.

אף־על־פי־כן, חרף ההסתייגות הסימאנטית, חלילה לי להקל ראש בחשיבות החידוש שבקביעת פרס זה ל“דו־קיום” מטעם ראש־הממשלה, ודווקה בתקופה שבּה צל כבד של עימות ומרי וחשדנות וחשש לבאות פרושֹ ומעיק על שני הגושים העיקריים באוכלוסיית ארצנו. שהרי דווקא בתקופה כגון זו נודעת חשיבות כפולה ומכופלת לכל איתוּת, בפרט אם הוא בא מן הדרג המדיני הבכיר ביותר, המכוּון לעודד את האמונה בחיים משותפים. לחזק את החתירה לחיים משותפים, להדגיש את ההכרה בהכרחיותם של חיים משותפים.

האיתות הזה, מתבטא בהענקת פרסים ואותות־הוקרה לאישים ולגופים שהצטיינו בתרומתם לחיים של שיתוף בארץ הזאת, בעיקרו אינו אלא סמל, כמובן. אבל סמלים יש להם תוקף משלהם, כוח משלהם, משקל משלהם. חיי ציבור וחיי ממלכה אי־אפשר בלי סמלים, ובמידה רבה הם בנויים על סמלים וניזונים מהם, וחשוב מאד הוא איזה הם הסמלים שנבחר בהם לבנות ולהזין את חיינו – אם יהיו אלה סמלים ופירוד או סמלים של מיזוג וקירוב.

הדרך ל“חד –קיום”

אני מאמין שסמלים של “דו־קיום” במובן של חיי שיתוף ואחוה ורעות יש בהם בהצטברותם כדי להתוות ברבות הימים דרך כלשהי ל“חד־קיום”, כלומר לקיום משותף במלוא מובן המלה של אזרחים השווים לזכויות ולחובות, שותפים עד קצה גבול האפשר בערכים ובאידיאלים. אני מאמין גם שמתולדותיה של הארץ הזאת, בעבר הרחוק והקרוב כאחד, יכולים אנו ללמוד את הלקח ששותפות־הגורל, לטוב ולרע, היא גזירה שגזר הגורל על כולנו כאחד – שאם נשקוד על ביצור קיום משותף לכולנו עוד נכון לנו עתיד של פריחה ושֹיגשֹוג, של קידום ופיתוח, של גדולה ותפארת. ואם לא נשקוד עליו לא יהיה קיום אף לאחד מאתנו בארץ הזאת.

אסיים את הדברים הקצרים האלה בסיפור־מעשה קטן ומחכּים שאותו שמעתי מאחד הוותיקים והמובהקים במחבּרי סיפורי־הילדים בלשון העברית בדורנו, עודד בורלא. הסיפור הוא על איזה צדיק של חסידים, מופלג בחכמה ובעל־מופתים, אבל באותה מידה אפשר ודאי לייחס אותו לקדוש מוסלמי או למיסטיקן נוצרי. אם כן, אותו צדיק היה רואה ללבבם של הפונים אליו בבקשת עצה והדרכה בחיים, קורא את מחשבותיהם וחוזה את עתידם, והנה, נמצא פעם צעיר חצוף שהתפאר בכך שיוכל להוכיח שאין הצדיק כל־יכול עד כדי כך, ואפילו ישֹים אותו ללעג. כיצד? על־ידי שיבוא אליו ופרפר חי בידו הקמוצה ויבקש ממנו שיגיד לו מה יש לו בידו, ואם אמנם ינחש ויגיד שפרפר בידו יוסיף וישאלנו אם חי הפרפר או “מת”; והיה אם יאמר “מת”, מיד יפתח את ידו והפרפר יפרח ממנה חי ונמצא הצדיק מתבדה, ואם יאמר “חי הוא”, ימעך אותו בידו בטרם יפתחנה ויַראה לו כי טעה הפעם טעות גמורה שהרי הפרפר מת בידו. ואכן, בא הבחור לפני אותו חכם והפרפר בידו הקמוצה, והציג את השאלה הראשונה שהיתה מוכנה עמו, וכאשר השיב לו הצדיק “פרפר בידך” הוסיף ושאל את שאלתו השניה, אם חי הפרפר או מת. ואז ענה לו הלז בחכמתו כי רבה: “בידך הוא”.

גבירותי ורבותי, אותו פרפר יכול לשמש משל הולם ל“דו־קיום” או “חד־קיום” זה אשר לשמו ולכבודו התכנסנו כאן היום: כמוהו כאותו פרפר, בידינו הוא. ביד כל אחד מאתנו. והמעמד הזה, המפגיש אותנו כאן באחוה וברעוּת, אולי מעיקרו אינו בא אלא להמחיש כי אכן בידינו הדבר.