אחי הנרגז והמתקומם, אחי הגאה ושֹבע־העלבונות.
אחי האורב לחולשתי וצוחק למשבּתי, השֹמח לאֵידי ומצפה למפלתי.
אחי המיידה בי אבניו למחוץ את רקתי והשֹשֹ לתת גווֹ למכּים, המתעורר מדי־בוקר בתקוה חדשה ועולה על משכבו מדי־ערב בתמהון־לבב ובפחי־נפש.
אחי הנלהב להתייסר, הנושך לתיאבון את בשֹרו במו־שיניו, המתפלש בסבלותיו ומוחיל לרחמי שמיים ולקץ הפלאות, ותוחלתו לא באה ולא תבוא.
אחי ואיש־ריבי, אחי ואיש־חרמי, אחי למולדת ולשפיכות־הדמים, אחי למצוקה והרג, אך גם אחי לעתידות בל־ישוערו!
אחי הנושא עיניו אל ההרים לשאול מאין יבוא עזרו, הלא אתה היודע בסתר־לב, גם אם לא יגלה לב לפה, כי אין לך עוזר ומושיע מלבדי, אחיך ואיש חרמך!
מי כמוך היודע, שלא כמתנבאים על הבמות בעריך ובכפריך ובמושבות אחֶיך מעבר לגבול, שלא כחורשי־מזימות ושואפי־בצע בבירות עולם ולשכות־שֹרד, בחצרות שועים ומלכים ונשֹיאים, שלא כחכמי־ספר מדוּקטרים וכפושֹקי־שפתיים מרוּמקלים, המרביצים תורה מעל קתדראות בתי־אולפן רחוקים וקרובים ובכלי־תקשורת פה בארץ ובמדינות־הים – מי כמוך היודע כי לא מדמשֹק יבוא עזרך ולא מקאהיר, לא מוושינגטון ולא ממוסקבה ולא מוונציה, לא ממכּה הקדושה ולא ולא מרבת־עמון הצבועה, לא מצדאם חוסיין ולא ממועמר קדאפי, לא ממסיתיך במסגדים ולא ממחניפיך בכנסיות ולא מן הסוחרים בפצעיך ובדמעותיך, הלא הם “נציגיך היחידים שאין בלתם”, וראש לכולם אבו־עמאר!
מי כמוך היודע, ברגעי־אמת הפוקדים אותך ודאי יותר ויותר בבואך חדר־לפנים־חדר, כי לא מן המתלהמים בחוצות טהראן תבוא ישועתך ולא משואבי בארות־הנפט בכוויית ובחריין לא מחלפָני ג’דה ואבו־דאבּי, לא מן התן עוטה עור־האריה אשר על נהרות אמנה ופרפר ולא מן התנין המשתכשך ביאור־מצרים, גם לא מן הנשר אשר לחוף הפוטומאק ולא מן הדב שביערות רוסיה!
* * *
ואם עדיין לא יהין לבך לגלות זאת לפיך, הנני ואגיד לך אני בפה מלא, גם אם תאטום אזנך משמוע: רק הצבי־ישֹראל הוא תקוותך, וממנו תשועתך!
כי חרף היד תופסת־הקלע וחרף היד נושאת הלפיד להבעיר, וחרף היד מניפת האלה והשוט. רק בברית־אחים עמדי תיגאל, ורק על הדרך אשר בה תלך עמי שכם־אל־שכם תהיה תפארתך ותפארתי גם יחד!
ואם תשֹכיל אף להביט ולהרחיק ראוֹת ולהגדיל שאוֹף, מעבר לבקעת־המרורות אשר בה אנחנו דשים איש את גו אחיהו, הלא ראה תראה כי יחד נדונים אנחנו לגדוּלה על האדמה הזאת, כאשר גזירת־גורל היא לנו זאת, וכי יחד נגזר עלינו לרומם את הררינו על כל ההרים סביב, למען תהיה ארצנו שֹרתי במדינות, רבּתי בגויים, מימזג גזעים, תל־פיות, גאוות בנים ותפארת אבות, מגדל־עוז לקרובים וברכה לרחוקים.
וידעת כי באחדותה תקוות ארצנו, ובאחוות בניה תאוּשר; וידעת כי מנוס אין לך ממני, ולא לי ממך; וידעת כי אחת הארץ ואין בלתה, גם לי גם לך, וכי גם אם רבות לנו הדרכים לרדת מטה־מטה רק אחת לנו הדרך העולה; גם אם יִרבו מעקשיה וחתחתיה, גם אם יִרבו בה אורבים מפיחי־מדון מבקשי־רעתנו, גם אם חללים ירפדוה – אחת דתנו לעלות בה יחדיו ולהניף במרומיה את דגלנו האחד!
על כן אל תיוואש, אסיר־תקוה, כי עוד שמשנו יעל: שמש אחד גם לי גם לך!
נדפס ב“מעריב” 8.7.1988
כבוד רב וזכות גדולה אני רואה לעצמי בכך שכּיבּדוני וזיכּוני, כיושב־ראש ועדת־השופטים, בפתיחת המעמד הנכבד הזה של חלוקת פרסי ראש־הממשלה לדו־קיום לשלושת חתניהם ושל הענקת תעודות־ההוקרה לשבעה שזכו בהן.
עם זאת, חייב אני להזדרז ולהודות שכסופר – כלומר, כאדם שעיקר עיסוקו במלים ובצירופי מלים ובהתאמת מלים – אין דעתי נוחה מן הצירוף הזה של “דו־קיום”, שהוא עצמו, כמובן, נתחדש אותו מונח בשימוש המדיני הבינלאומי לפני קרוב ל־35 שנה על־ידי השליטים שקמו לברית־המועצות אחרי מותו של סטאלין, כאשר ביקשו, לפחות מטעמי טכסיס ולצרכי תעמולה, לעבור ממסלול־ההתנגשות של מלחמה קרה בין שני הגושים הגדולים, או בין שתי מעצמות־העל, לנוסחה הגורסת אפשרות לקיום של שלום, לא בהכרח זה כנגד זה אלא זה בצד זה וזה עם זה, אך בלי לוותר בהכרח על השאיפה המוצהרת להכריע ברבות הימים את הצד השני, או אפילו, כביטויו המפורסם של ניקיטה כרושצ’וב בשעתו, “לקבור” את הצד השני.
קיום של שיתוף
הגדרתו של דו־קיום במילון העברי החדש והגדול של אבן־שושן היא “קיום זה ליד זה של שני משטרים מדיניים מתנגדים או שני גופים מתחרים”. משום כך אני מעדיף את התרגום הערבי של אותו מונח, “תעאיוֹש”, שהוראתו חיים־ביחד, חיים משותפים של שלום ורעות. משום כך גם כל־אימת שנצרכתי לתרגם את הצירוף “קואקסיסטנס” לעברית בחרתי לתרגמו בתיבה “קיום־צוות” – כלומר קיום־ביחד, קיום של שיתוף, כשם שאת תיבת “קו” שב“קואופרציה” אנו מתרגמים מאז ומתמיד בלשון “שיתוף” – כלומר, שיתוף־פעולה, או פעולה משותפת, או עשייה בצוות.
אף־על־פי־כן, חרף ההסתייגות הסימאנטית, חלילה לי להקל ראש בחשיבות החידוש שבקביעת פרס זה ל“דו־קיום” מטעם ראש־הממשלה, ודווקה בתקופה שבּה צל כבד של עימות ומרי וחשדנות וחשש לבאות פרושֹ ומעיק על שני הגושים העיקריים באוכלוסיית ארצנו. שהרי דווקא בתקופה כגון זו נודעת חשיבות כפולה ומכופלת לכל איתוּת, בפרט אם הוא בא מן הדרג המדיני הבכיר ביותר, המכוּון לעודד את האמונה בחיים משותפים. לחזק את החתירה לחיים משותפים, להדגיש את ההכרה בהכרחיותם של חיים משותפים.
האיתות הזה, מתבטא בהענקת פרסים ואותות־הוקרה לאישים ולגופים שהצטיינו בתרומתם לחיים של שיתוף בארץ הזאת, בעיקרו אינו אלא סמל, כמובן. אבל סמלים יש להם תוקף משלהם, כוח משלהם, משקל משלהם. חיי ציבור וחיי ממלכה אי־אפשר בלי סמלים, ובמידה רבה הם בנויים על סמלים וניזונים מהם, וחשוב מאד הוא איזה הם הסמלים שנבחר בהם לבנות ולהזין את חיינו – אם יהיו אלה סמלים ופירוד או סמלים של מיזוג וקירוב.
הדרך ל“חד –קיום”
אני מאמין שסמלים של “דו־קיום” במובן של חיי שיתוף ואחוה ורעות יש בהם בהצטברותם כדי להתוות ברבות הימים דרך כלשהי ל“חד־קיום”, כלומר לקיום משותף במלוא מובן המלה של אזרחים השווים לזכויות ולחובות, שותפים עד קצה גבול האפשר בערכים ובאידיאלים. אני מאמין גם שמתולדותיה של הארץ הזאת, בעבר הרחוק והקרוב כאחד, יכולים אנו ללמוד את הלקח ששותפות־הגורל, לטוב ולרע, היא גזירה שגזר הגורל על כולנו כאחד – שאם נשקוד על ביצור קיום משותף לכולנו עוד נכון לנו עתיד של פריחה ושֹיגשֹוג, של קידום ופיתוח, של גדולה ותפארת. ואם לא נשקוד עליו לא יהיה קיום אף לאחד מאתנו בארץ הזאת.
אסיים את הדברים הקצרים האלה בסיפור־מעשה קטן ומחכּים שאותו שמעתי מאחד הוותיקים והמובהקים במחבּרי סיפורי־הילדים בלשון העברית בדורנו, עודד בורלא. הסיפור הוא על איזה צדיק של חסידים, מופלג בחכמה ובעל־מופתים, אבל באותה מידה אפשר ודאי לייחס אותו לקדוש מוסלמי או למיסטיקן נוצרי. אם כן, אותו צדיק היה רואה ללבבם של הפונים אליו בבקשת עצה והדרכה בחיים, קורא את מחשבותיהם וחוזה את עתידם, והנה, נמצא פעם צעיר חצוף שהתפאר בכך שיוכל להוכיח שאין הצדיק כל־יכול עד כדי כך, ואפילו ישֹים אותו ללעג. כיצד? על־ידי שיבוא אליו ופרפר חי בידו הקמוצה ויבקש ממנו שיגיד לו מה יש לו בידו, ואם אמנם ינחש ויגיד שפרפר בידו יוסיף וישאלנו אם חי הפרפר או “מת”; והיה אם יאמר “מת”, מיד יפתח את ידו והפרפר יפרח ממנה חי ונמצא הצדיק מתבדה, ואם יאמר “חי הוא”, ימעך אותו בידו בטרם יפתחנה ויַראה לו כי טעה הפעם טעות גמורה שהרי הפרפר מת בידו. ואכן, בא הבחור לפני אותו חכם והפרפר בידו הקמוצה, והציג את השאלה הראשונה שהיתה מוכנה עמו, וכאשר השיב לו הצדיק “פרפר בידך” הוסיף ושאל את שאלתו השניה, אם חי הפרפר או מת. ואז ענה לו הלז בחכמתו כי רבה: “בידך הוא”.
גבירותי ורבותי, אותו פרפר יכול לשמש משל הולם ל“דו־קיום” או “חד־קיום” זה אשר לשמו ולכבודו התכנסנו כאן היום: כמוהו כאותו פרפר, בידינו הוא. ביד כל אחד מאתנו. והמעמד הזה, המפגיש אותנו כאן באחוה וברעוּת, אולי מעיקרו אינו בא אלא להמחיש כי אכן בידינו הדבר.
תחנת־השידור של אל־קודס מדברת מדמשק, בשם ארגונו של אחמד ג’יבריל, אל ערביי ארץ־ישראל. היא עושה כמיטב יכולתה הריטורית ללבּות את אש המרד, משני עברי “הקו הירוק”, ואין היא התחנה היחידה העוסקת בכך. מדי פעם בפעם היא דוברת גם עברית, אנגלית ואף רוסית. לא אל מאזיניה הערבים, מן־הסתם.
רבע שעה מדי ערב בערב פונה הטלביזיה הירדנית גם אל שומעי העברית שממערה לירדן, ולא מעטים מאתנו מאזינים לה. כידוע, גם ראדיו דמשק וגם ראדיו קאהיר יש להם פינות עבריות, ולא מתמול־שלשום.
כל אלה, כמובן, שידורי תעמולה. הישראלים, כנגד זה, יש להם איזו סלידה מניהול תעמולה. גם כשהם עושים מאמץ בכיוון זה, הם מעדיפים לקרוא לכך “הסברה”, וגם אז יש הרגשה שעצם עומדת בגרונם ותפוח־אדמה חם ממלא את חלל פיהם. רק בעתות מלחמה ממש, כאשר צה“ל מפעיל את מלוא עצמתו, נשלף מן הימ”ח גם כלי־הנשק הקרוי “לוחמה פסיכולוגית”, וגם כלי־נשק זה לא הופעל כמעט כלל מאז 1973.
אכן, דומה כאילו מאז החל “תהליך השלום”, או “התהליך המדיני”, גזרה מדינת־ישראל על עצמה התנזרות גמורה מכל שימוש בכלי־נשק מגוּנים אלה של לוחמה פסיכולוגית, או של תעמולה חלילה. מתנזרת היא אפילו מכל מערכת יזומה ומתוכננת של “הסברה” כלפי נציגי התקשורת העולמית, שמאז ראשית האינתיפאדה הם מצויים אצלנו במאותיהם, במשימות מרכזיות, וספוראדיות למדי, של “הסברה”, נושאים כמעט רק ראש־הממשלה, שר־הבטחון ושר־החוץ בכבודם ובעצמם.
כאשר ניגשה ישראל, לאחר מלחמת 1967, להקמת הטלביזיה שלה, במידה משונה של היסוס וביישנות, היה הטיעון הרשמי שהטלביזיה נחוצה בעיקר כדי לשדר אל “תושבי השטחים”. טיעון זה נשכח, כזכור, מיד עם ראשית שידוריה של הטלביזיה. ואף ששידוריה הערביים הצנועים מנוהלים ביעלות ובתבונה, במסגרת התבנית המוכתבת להם והאמצעים המוקצים להם, יש בהם כדי להעיד בעיקר על ביזבוז משווע של יכולת, או על החמצה נואלת של אפשרויות.
אחד הקווים המדהימים ביותר במלחמתה של מדינת־ישראל עם האנתיפאדה, שביסודו של דבר היא מלחמה על נפשותיהם של בני־אדם בשטח שבין הים הגדול לנהר הקטן. הוא שאינה עושה כל מאמץ לדבר אל הציבור המתקומם עליה, בפועל או בכוח, לדבּר לא אגב חיפוש ומרדף וירי ועוצר ומעצר, לא בסבך סמטות ובתאי־חקירה, או בשיחות בחדרי־חדרים עם נכבדים נבחרים, אלא ברשות־הרבים ועל גלי־האתר, לפתוח פה ולדבר, בתקשורת גלויה, מודפסת ואלקטרונית, בייחוד אלקטרונית: בערוצים מיוחדים־לדבר של ראדיו וטלביזיה. זה לא!
כל כמה שיהיו דיבוריה, אולי, פוגעים ומתגרים ומנגחים, לפחות בחלקם, ודאי שיהיו מקוממים פחות מן הבוז המוחלט, התהומי, האַוּטיסטי, שאותו היא מגלה בשתיקתה הנחושה – שתיקתו של בריון הניצב חמוש בכל כלי־המשחית האפשריים ורק פיו חתום ואטום.
נדפס בירחון “בארץ־ישראל”, ספטמבר 1988
על־פי ההיסטוריוסופיה הציונית הקלאסית, “שיבת ציון” של ימינו היא בחזקת חזרה מודרנית על “שיבת ציון” הראשונה, שיבת גולי יהודה ובנימין אשר בארץ בבל אחרי נפול ממלכת בבל בידי הפרסים ובעקבות “הצהרת כורש”, שהיא כשלעצמה מעין מהדורה קדומה של הצהרת־בלפור. שהרי כך מספרים לנו הפסוקים האחרונים בפרק האחרון בספר דברי־הימים ב, אלה הפסוקים החותמים את ספר־הספרים כפי שהוא נתון בידינו כיום:
ובשנת אחת לכורש מלך פרס לכלוֹת דבר־יהוה בפי ירמיהו העיר יהוה את־רוח כורש מלך פרס ויעבר קול בכל מלכותו וגם־במכתב לאמור: כה־אמר כורש מלך פרס כל ממלכות הארץ נתן לי יהוה אלוהי השמיים והוא פקד עלי לבנות־לו בית בירושלים אשר ביהודה; מי בכם־עמו, יהוה אלוהיו עמו ויעל.
הגירסה המקראית המקובלת בידינו על אירועיה העיקריים של שיבת גולי־בבל הלא היא מובאת בספרי עזרא הכהן, בן שֹריה בן עזריה בן חלקיה, ונחמיה בן חכליה, ה“נציב” השלוח משושן הבירה לירושלים. ממנה אנו למדים מה שאנו למדים על מניינם של שבי־הגולה, על־פי משפחותיהם ומקומות ־מוצאם המקוריים בארץ יהודה ובנימין, לרבות כוהנים ולוויים ומשוררים, “שוערים " ו”נתינים" ו“בני עבדי שלמה”, ולרבות אלה שכבר אז “לא יכלו להגיד בית אבותם וזרעם אם מישראל הם”, ולרבות עבדים ואמהות, סוסים ופרדים, גמלים וחמורים. ובתוך כך גם למדים אנו על התפלגותם ה“התיישבותית”: כלומר, הכוהנים והלוויים “ומן העם” והמשוררים והשוערים והנתינים “בעריהם” – ו“כל ישראל”, אף הם “בעריהם”.
את כל הפרטים המנויים כאן מוצאים אנו בפרק ב של ספר עזרא. הפרק שלאחריו מספר על בנין “מזבח אלוהי ישראל” בירושלים בידי ישוע בן־יוצדק ואֶחיו הכוהנים וזרובבל בן שאלתיאל ואחיו, ואחרי־כן על ההכנות ליסוד “היכל יהוה” ועל הזמנת “עצי הארזים מן הלבנון” אצל הצידונים והצורים, “כרשיון כורש מלך פרס עליהם”,ועל “היווסד בית יהוה”.
כל הדברים האלה מתרחשים, על־פי התיאור שבידינו, עוד בימי כורש הגדול, הרבה לפני עזרא הכהן ונחמיה בן חכליה, שהיה מעֵין “שַֹר־המשקים” אצל המלך ארתחששֹתא. גם עזרא עצמו, שהיה “סופר מהיר בתורת משה”, בא מבבל, עם קהל נוסף של שבי־גולה (“עליה שניה”, על־פי המינוח הציוני המודרני), בשנה השביעית לארתחששֹתא, כדי “לדרוש את תורת יהוה ולעשות ללמד בישראל חוק ומשפט”, כמסופר בפרק ז שבספר הקרוי על שמו. אך עוד בפרק ד מסופר לנו על ההתנגשות הראשונה בין שבי־הגולה לבין “צרי יהודה ובנימין”, שבגילגוליה השונים היא עתידה ללוות את ספרי עזרא ונחמיה כאחד ובה, בעצם, לידתו של הפרטיקולאריזם ה“שבטי” היהודי כמו גם לידתן ההיסטורית של כמה מבעיות־הגורל המרכזיות של מדינת־ישראל החדשה בימינו.
אותם “צרי יהודה ובנימין” – שהם, ככל הנראה, צאצאי ה“כותים” שראשית התנחלותם בארץ לאחר מיגור ממלכת־הצפון בידי אשור – “שומעים” ש“בני הגולה בונים היכל ליהוה אלוהי ישראל”. והנה, משום־מה הם מבקשים לשתף עצמם במפעל הזה, ולהם טעמים ונימוקים היסטוריים ותיאולוגיים לכך. הנה כי כן, ניגשים הם אל זרובבל ואל ראשי האבות ואומרים להם:
נבנה עמכם, כי ככם [כמותכם] נדרוש לאלוהיכם, ולו אנחנו זובחים מימי אסר חדון מלך אשור המעלה אותנו פה.
ומה משיבים להם "זרובבל וישוע ושאר ראשי האבות לישראל:? פשוט מאד:
לא לכם ולנו לבנות בית לאלוהינו, כי אנחנו יחד נבנה ליהוה אלוהי ישראל כאשר ציוונו המלך כורש מלך ־פרס.
הכתוב אינו מסתיר מאִתנו שהתגובה לא איחרה לבוא: “עם הארץ” מתחיל לרפות את “ידי עם יהודה”, מפריע להם בבנייה ו“שֹוכר עליהם יועצים להפר עצתם”. כך “כל ימי כורש… ועד מלכות דריווש מלך פרס”. וכך גם “במלכות אחשוורוש בתחילת מלכותו”, כאשר יכתבו שוטנה על יושבי יהודה וירושלים", וכך שוב בימי ארתחששֹתא.
מזכיר לנו משהו?
* * *
מסמכים בני שלושים וארבעים שנה משתחררים עכשיו על־פי החוק מגנזכּים שונים במדינת־ישראל לעיונם של חוקרים, וחוקרים המעיינים בהם רשאים מן־הסתם לשתף אחרים בחדוות גילוייהם. כך זכיתי גם אני הקטן להעיף עין בכמה מסמכים “פנימיים” של משרד־החוץ הישראלי מראשית ימיו, משלהי 1948, עוד לפני שוך הקרבות האחרונים במלחמת־הקוממיות. ומה שקראתי הוא שהחזיר אותו אל המסופר בספרי עזרא ונחמיה, ובמיוחד באותם פסוקים ראשונים של פרק ד בספר עזרא.
במכתב אחד מאוקטובר 1948 כותב אחד הבכירים במחלקת המזרח התיכון – שאז לפחות היתה עוד מחלקה מרכזית במשרד־החוץ הצעיר, שהוא עצמו לא היה אלא “המחלקה המדינית” של הסוכנות היהודית בירושלים בשינוי־אדרת – על תופעה תמוהה בגבולה הצפוני של המדינה, בקיצור הגליל העליון, והלאה משם. ומעשה שהיה כך היה: קבוצה קטנה של צעירים נוצרים מעבר הגבול הלבנוני השקט פונה אל ישראל, או אל מי שמגלמים בעיניה את מרותה ועצמתה של המדינה־התינוקת עטורת־הנצחונות, בבקשה להתגייס לכוחותיה, ומעלה אפילו רעיונות משונים על היחלצותם של כפרים שלמים מעֵבר לגבול לימין צה"ל. והפקיד הבכיר, איש מלומד ועתיר־נסיון בעבודת “המחלקה המדינית”, שואל בעצתו של הבכיר ממנו: איך להיפטר מן התמהונים הללו (מה עוד שמכירים אנו את טיבם המוסרי המפוקפק של הללו בכלל), וזאת מבלי לגרום להם עלבון צורב מדי.
עוד לא נפטרנו מעונשם של אלה והנה אנו נתקלים בעוד תופעה דומה אך משונה אולי עוד יותר בטיבה, “חמורה” יותר בהיקפה, שקשה עוד יותר “להתמודד” אִתה. הכותב הוא אותו פקיד בכיר, והנמען שוב אותו רב־מג בכיר אף ממנו. הפעם מדובר בשבט שלם, גדול למדי, של בדווים בנגב, שבעקבות נצחונו של צה"ל והשתלטותו על מרחבי הנגב מבקשים הם להעמיד את כל צעיריהם כלוחמים במסגרת צבא־ההגנה־לישראל. מבין השורות מבצבץ ליגלוג־תמהונו של הפקיד הבכיר והמנוסה, בבחינת “לשמחה מה זו עושה?!” מובן מאליו הוא לו, בבחינת מושֹכל ראשון, כי “לא לכם ולנו לבנות בית לאלוהינו”, קל־וחומר ולא להם ולנו להילחם יחדיו, שהרי הם “הם” ואנחנו “אנחנו” ובכלל: איך יעלה על הדעת, ומה־פתאום, וכן הלאה וכן הלאה.
השאלה היא אפוא, גם הפעם, איך להשיב את פניהם של הללו מבלי לפגוע בגאוותם ובכבודם־העצמי, שהרי כל המצוי בענייני המזרח כשני המתכּתבים הנכבדים יודע מה חשוב ורגיש הוא במזרח ענין הגאוה והכבוד…
קודם לכן, בימי הקרבות המרים שטרם הכרזת המדינה, השֹכיל מי שהשֹכיל להקים לצבא־שבדרך יחידות של “בני מיעוטים”. מן הדרוזים, לאחר שנוצחו באפריל 1948 בקרב על רמת־יוחנן, מבני יעו קול
הטובים והמסורים של יבנאל ובית־גן מימים־ימימה. אבל אז עוד היה היישוב העברי לחוץ אל הקיר ממש, ואולי אף לא היה סיפּק בידי המפקדים־במקום לשאול בעצתם של בכירי “המחלקה המדינית” של הסוכנות היהודית. כי בימים ההם עוד אין מלך בישראל.
מאז, כידוע, לא היה למדינת ישראל ולצבאה יסוד להצטער דווקא על שירותם של דרוזים, צ’רקסים ובדווים בצה"ל לחילותיו, במשמר־הגבול ובשאר זרועות הבטחון.
הימים האלה, ימי המאבק המחודש, המר והכואב על עתידה וגורלה של ארץ־ישראל, הם־הם המחייבים אותנו להידרש במלוא כובד־הראש ותחושת האחריות ההיסטורית לשאלה: האמנם שוב, האמנם לעולם, “לא לכם ולנו לבנות?”
ושמא, ואולי, כובד־הראש והאחריות ההיסטורית הם המחייבים פריצת־דרך ושינוי־ערכים לקראת פתרון מהפכני של “לכם ולנו” דווקא – למען אחדותה ושלמותה הטריטוריאלית של המולדת, למען ביצור בטחונה, למען הבטחת שֹיגשֹוגה, למען היתוּך כל יושביה בדפוס לאומי־תרבותי משותף?
נדפס בירחון “בארץ־ישראל”, יולי 1988
היתה לי הזכות, בשנת 1982, בתקופת נוכחותה הצבאית המאסיבית של ישראל על אדמת לבנון, להימנות עם מספר ישראלים שעשו, כאזרחים ישראלים, בהתנדבות מלאה, ובמיטב יכולתם והבנתם, להידוק קשרים של הדדיות, של ידידות, של תרבות וכלכלה, בין עמי לבנון וישראל. לא תמיד ראה המימסד השלטוני הישראלי במידה שווה של אהדה את מאמצינו אלה, אבל לבנונים רבים גם טובים – ולא נוצרים בלבד, וּודאי לא מארונים בלבד – השתדלו לסייע לנו בעבודתנו, הוקירו אותה ותלו בה תקוות, והיו שותפים עמנו בכל נפשם ומאודם בעיבוד תכניות לעתיד. בעיקר משום שהאמינו בכנותנו, ואף לאחר רצח בשיר ג’מייל לא האמינו שתהפוך ירושלים עורף לביירות ותנער חצנה ממנה. היו בהם שפעלו מתוך הכּרה עמוקה בעקרון שבּטחונה של ישראל ובטחונה של לבנון אחד הם – וכן להיפך.
אינני נדרש לזכרונות אלה מלפני שש שנים לערך מתוך נוסטלגיה, או מתוך איזה רצון להתקשט בנוצות שדהוּ ונתמרטטו. יש בהם סמיכוּת אקטואלית לשאלות־השעה הבוערות ביותר בארץ־ישראל פנימה.
אחת הטרוניות הנוקבות והמביכות ביותר שהעלו ידידינו ואנשי־שיחנו בלבנון של אותם ימים נגעה בכעין “דממת־אלחוט” או אֵלם־תקשורת, שגזרה ישראל על עצמה כלפי לבנון, כלפי האוכלוסיה הלבנונית לעדותיה ולשכבותיה, בין ביודעים בין בבלי דעת. אין ספק: דיבורים למכביר גילגלו אז ישראלים עם לבנונים, לעדותיהם ולשכבותיהם, הן כמטיילים ואורחים הן כמי שהוסמכו לשאת־ולתת ולייצג ולדווח – אבל דו־שֹיח של ממש בין עמים לא היה. אזרחי לבנון אמנם עקבו בשקיקה, בסקרנות, בלהיטות, תכופות גם מתוך בקיאות מדהימה, אחר דעת־הקהל הישראלית והחיים המדיניים בישראל, ועתוניהם כולם, לגווניהם ולמחנותיהם, שקדו לדווח בהתמדה ובהרחבה על הנושאים האלה. הישראלים, אפילו אלה שחזקה עליהם להתעניין וללמוד, לא גילו בדרך־כלל שום סקרנות אינטליגנטית לגבי הלכי־הרוח בקרב העם הלבנוני, הסתפקו בדיווּחים של סוכנויות־הידיעות או של דוברים ישראליים רשמיים, ובאשר לקונצפציות כלליות יותר דבקו איש־איש במושגים המוקנים ובדעות הקדומות של תנועתו או מפלגתו, המשותף לכל אלה כאחד היה חוסר־התמצאות בהוויה הלבנונית המסוכסכת כמו שהיא, חוסר מעורבות אמיתית, ומידה זו או אחרת של אדישות לגלגנית,מתנשאת, ערלת־לב.
ועל רקע השטפון המתמיד – והנספג בשקיקה – של אינפורמציה ודיסאינפורמציה, ועל רקע של נוכחות תקשרתית מאסיבית של אחרים – בולט היה עד לשַווע היעדר גמור של פנייה ישראלית ישרה ורצופה אל דעת־הקהל, או דעת הקהלים, של לבנון: לא עתון המזוהה עם ישראל; לא תחנת־שידור המדברת אל הלבנונים בלשונם מישראל ובשמה של ישראל, או המדברת מאדמה לבנונית בחסותה ובהדרכתה של ישראל; וּודאי לא תחנת־טלביזיה הנושאת את דברה של ישראל ומגיעה אל כל פינות לבנון. ובד־בבד עם זה, שום נסיון רציני לגייס עתונאים ופובליציסטים לבנונים, אף לא קאריקאטוריסטים לבנוניים – ולא היה מחסור בכמו אלה, לרבות אנשי מקצוע ממדרגה גבוהה ביותר ־ כדי שיציגו את התמונה הלבנונית לפנינו מבפנים ויסייעו ליצירת הדדיוּת ביחסים בין שני העמים, לטיפוח ענין הדדי, סקרנות הדדית, כבוד הדדי, להנחת תשתית של שכנות פעילה ובונה לאורך־ימים.
אכן, הבוסר הלבנוני הקהה את שינינו. אפשר שיַקהה חלילה גם את שיני בנינו אחרינו. אבל חוסר־הענין וחוסר־היזמה שהוכיחו המימסד והציבוריות של ישראל בתחומים הנזכרים למעלה הם האשמים במידה רבה, למיטב הכרתי, בכך שלא הבשיל הפרי ולא היה בפינו כדבש למתוק.
אמיתי שהדברים האלה יש להם “סמיכות אקטואלית” לשאלות־השעה שאנו נִצְלים בהן בימים אלה מבּית – לא מעבר לאיזה “קו סגול” מרוחק ועמוּם אלא מעֵבר ל“קו הירוק” המפורסם להדאיב, ואף מפנים ל“קו” הלזה. לאיזו סמיכות־פרשיות אני מתכוון, ומהו הלקח שמתבקש ממחדלי העבר לעניננו הנוכחי?
אם כן,הדברים אמורים בעמידתה התקשרתית של ישראל מול ה“אִנתיפאדה”, מול תושבים ממרים ונרגזים ומתקוממים בחבלי יהודה, שומרון ועזה; במערכה שיש גורסים שהיא נטושה על עצם חייה ועתידה של מדינת־ישראל.
ואין הכוונה לדרך הטיפול הראויה או המתבקשת בהצגה “חד־צדדית” או “מעוּותת” או “משוחדת” של אירועי ה“אנתיפאדה” בכלי־תקשורת אמריקאיים או צרפתים או יפאניים או הולנדיים, גם אין הכּוונה לצורת הדיוּוח על אירועים אלה בעיתונות העברית, או בתחנותיה של רשות־השידור הישראלית עצמה.
המדובר הוא בפשטות בדברים שחייבת ישראל לדבּר אל סוררים ומתפרעים ומתקוממים בשטחים הנתונים לשליטתה הצבאית, שטחים שמכל הטעמים שבעולם עדיין לא ראתה הכשר לעצמה לספחם, עשרים־ואחת שנה לאחר כיבושם־שיחרורם – דברים שהיא חייבת לאמרם לכאורה, על־פי כל כללי המשחק שבעולם, ומשום־מה אינה מנסה, או אינה מסוגלת, לאמרם.
אמת ששידוריה הערביים של ישראל, הן בראדיו והן בטלביזיה, מציגים את ההתפתחות השוטפת באורח חיובי לישראל קצת יותר משידוריה העבריים או הלועזיים – וזאת, מן־הסתם, במידה רבה משום שהעובדים והעורכים בשידורים האלה ערים יותר ל“מנטאליוּת” של מאזיניהם ולכן ממילא הם מיטיבים לשרת את צרכיה המדיניים־הסברתיים של ישראל יותר מעובדי השידורים העבריים, למשל, שאותם צרכים תופסים אצלם, בכללו של דבר, את המקום האחרון בסדר השיקולים והעדיפויות. אבל באין רשות הרוצה להנחות, ויודעת להנחות, ומוסמכת להנחות, אין אפילו שירותם המקצועי והנבון של אנשי השידורים הערביים יכול להגיע לכלל מערכה ממשית על נפשם של יושבי יהודה ושומרון ועזה. ובחשבון אחרון, הרי על נפשם של אלה נטושה המערכה.
על נפשם של אלה נאבקים הוועדים המקומיים של האנתיפאדה, ועל נפשם של אלה נאבקים גופי ההכוונה המרכזיים, ויהיו טיבם והרכבם אשר יהיו. ועליה נאבקים הכרוזים המפורסמים למספריהם, ועליה נאבקות תחנות־השידור הקרובות והרחוקות כתחנת ה“התנגדות” של ג’בּריל בדמשק וכתחנת “קול הערבים” ו“קול פלשתין” בקאהיר וכתחנתו של אבו־עמאר בבגדאד, וכתחנות־השידור הממלכתיות של סוריה וירדן, וכתחנת מונטה־קארלו שעל אדמת צרפת, וכשידורי הבי. בי. סי. הערביים, וכשידוריה הערביים של מוסקבה. רק קולה המפורש והמוסמך של ישראל נעדר מן המקהלה הזאת, כאילו היא עצמה אין לה כל ענין בנפשותיהם של יושבי ה“שטחים” ולא במערכה עליהן ולא במעשים שהם פרי לחצים הפועלים על הנפשות הללו ופרי תגובותיהן על הלחצים.
והחמור מכך הוא שבאמת אין לה לישראל הרשמית – בין האזרחית־השלטונית ובין הצבאית – כל ענין בנושא הזה כשלעצמו.
היא אינה צריכה לגזור אלם על עצמה בעמידתה מול קהל המתקוממים עליה, מפני שאילמת וכרותת־לשון היא עומדת ממילא. מפני שכל עוד לא תחול תמורה ביחסה ובזיקתה אל הארץ על יושביה, לא תוכל ולא תחפוץ לדבּר אל האנשים הללו, לנהל מערכת־תעמולה (כן, כן: תעמולה!) במגמה להשפיע על בעלי־דבבה.
ודאי: מאחרי דלתיים ובריח יש פגישות ושיחות ודיונים עם מוכתרים ואישי־ציבור; וחוקרי ה“שירותים” יודעים ודאי לדווח על “מגעים” ו“שיחות־רקע” מסוג זה או אחר. עם עצור וכלוא ועם מי שעדיין לא נעצר ולא נכלא; חיילי צה“ל והממונים עליהם ודאי שהם מיטיבים לא פעם,בדרך־כלל בשעת־צורך, לדובב את כלי־הנשק (המבוקרים היטב) הניתנים בידיהם ל”דו־שיח" מתמשך עם נערי עיר וכפר.
אבל אם יש בנו מי שרוצה להגיע למעשים שיוכלו להרגיע את הרוחות – או לפחות לפַלגָן, ואגב כך גם להרבות הסכמה בצד־הישראלי של המיתרס, תוך כדי שמירת אחדותה של הטריטוריה – ספק אם הוא רשאי לכבוש את פנייתו־זעקתו אל קברניטינו: השמיעו קול!
נדפס בירחון “בארץ־ישראל”, יולי 1988
א.
מחמוד דרוויש הוא…
כן, שוב מחמוד דרוויש. מה לעשות.
אף־על־פי שכבר כתבו עליו הרבה כל־כך. ביתר דיוק, על אותו שיר שלו שעשה לו פירסום חסר־תקדים בקרב קוראי עתונים בארצנו, לרבות כאלה שאת שִמעו לא שמעו לפני כן.
ובכן, גם הלילה הזה נוותר על שינה ונעסוק בידידנו מחמוד, ובשירו המפורסם. ובעיקר, בעצם, במה שסביבו, ולפניו, ובצדו.
מחמוד דרוויש הוא, כידוע, משורר בן הארץ הזאת הכותב ערבית, וזה 15 שנה לערך, מאז יצא את שטח ישראל לבלי שוב, הוא מקובל כדובר אש"ף ומאבקו – בשירה, ולא רק בשירה. בעברית מוזכר שמו, לעתים לא רחוקות, בכתבי־עת ובמוספים ספרותיים, לפעמים בצירוף משהו מתורגם מפרי עטו. עם הזמן נתפרסמו בעברית גם מאמרים המציגים את יצירתו ואת דמותו, פעמים בקור־רוח ענייני בלבד ופעמים במידה של אהדה. ככל שהמציג רודף־שלום כך גם ההצגה אוהדת יותר.
בהדרגה, בלי שיהיה דרוויש עצמו תורם לכך ולא־כלום, נצטייר האיש בפירסומים עבריים, וממילא בעיני המשכיל העברי המעוניין, כיוצר בעל שאר־רוח, המחכה בכליון־נפש, מאוּפק וסבלני, לראשיתו של דו־שיח גלוי וקונסטרוקטיבי עם אחים ורֵעים במדינת־ישראל. אם תרצו: מעין כפיל – אינטלקטואלי יותר, או רגשי יותר – של עצאם סרטאווי (מנוחתו עדן), שוחר־השלום והאידיאולוג מביצת־מדרשו של אבו־עמאר, שנפל בליסבון, כזכור, מכדורי מרצח מבית־מדרשו של אבו־נידאל (רקב בעצמותיו). מדי־פעם היה מר דרוויש מעביר דרישת־שלום אישית חיה, אם במו־פיו ואם על־ידי פלוני או אלמוני, אל מישהו מצמֵאי־השלום בין חבריו לעט בארץ־ישראל. פעמים בלווית רמז עמום לתקוה להיפגש בקרוב – אי־שם, אי־פעם – ולהחליף דברים הנכנסים אל הלב כאשר הם יוצאים מן הלב. אחדים מאותם חברים־לעט אף ראו אותו פנים אל פנים במִפגש ים־תיכוני או בין־יבשתי כלשהו. בפועל־ממש לקחו אתו דברים, על־פי עדותם, ולא עוד אלא דברי ידידות ונוֹעם. דבר לא כיחדו תחת לשונם בשובם מפגישות כאלו. את העובדות לא הסתירו, ואולי אף הוסיפו עליהן.
המגעים, אפשר לומר, אך נתהדקו מאז נאלץ מחמוד, ביום ה־30 באוגוסט 1982 המר והנמהר, לצאת את ביירות, יחד עם עוד כמה אלפים יראים ושלמים מלוחמי אש“ף, מפקדיו מנהיגיו ודבריו (את המוצאות אותו בימי מצור־הקיץ של הישראלים הרשעים של ביירות המערבית תיאר לאחר־מכן בפרטוּת בפרוזה צובטת־לב כמו גם בשירים ובראיונות שנתן). אם עד אז היה אדם מישראל חייב לטלטל את עצמו למרחקים כדי לפגוש בו, ואפילו כדי להתקשר אליו למעונו הביירותי, או למכון־ללימודים־פלשתיניים, הרי מאז העביר אש”ף חלק מפעילותו המדינית (והפחות מדינית) לניקוסיה וקבע בירתו התרבותית־המו“לית בבירתה של קפריסין היוונית־האורתודוקסית (לא, חלילה, באותו חלק של האי המיושב מוסלמים והכבוש בידי צבא תורכי), אפשר “להרים אליו טלפון” בתל־אביב או בחיפה ולהשיג אותו בחיוג ישיר (למשל, במשרדי־המערכת של הרבעון הספרותי המשובח “אל־כרמל” היוצא שם בעריכתו) ולשמוע את קולו דובר כמו מן החדר בניקוסיה ואם מבּירות מעטירות יותר, שבהן הוא עושה במסעיו כדובר ויחצ”ן של “הארגונים”.
החיזור הגורלי נסתייע בכך, כמובן. הוא נמשך והומרץ עד כדי שמשנה לשנה נראָה הסיכוי למיפגש המיוחל בין בחירי הסופרים והמשוררים העבריים עם אחיהם הגדול, כותב־הערבית וקורא־העברית, קרוב יותר ויותר להתממש – על אפם ועל חמתם של מחוקקים ערלי־לבב בישראל, שללא בושה גזרו ענשים על מיפגשים מן הסוג הזה. ממש באחרונה, כשהיתה כבר ה“התנערות” בעיצומה בשטחים ה“כבושים”, הקדיש ירחונה של אגודת־הסופרים בישראל מקום בולט לתרגומים משירתו. וביתר תוקף נשמעו פעמי המבשֹר כאשר סמוך לאחר־מכן יצא מועדון־פא“ן הישראלי בקריאה אמיצה להבטחת חופש־הביטוי של יוצרים ערביים בשטחים ה”מתנערים“, וזאת בעקבות פגישה עם איש אחד או שנים מן היוצרים הערביים בישראל ה”חפשית“, שדיברו בשם כמה מעמיתיהם ב”גדה", והביעו (גם בשמם של הללו!) תקוה מפורשת לראשיתו של דו־שיח, שממילא גם יקדם את ענין השלום המיוחל, המלא והצודק – שבּצוֹפן המוכּר לדוברי ערבית ושומעיה פירושו הוא, כמובן, פלשתינה ערבית חילונית ודמוקרטית, מן הים עד המדבר.
כך התבהרו הסיכויים והלכו עד שפתאום, ללא אזהרה מוקדמת, נתכסו השמיים עננים ושוּלי האופק השחירו כשוּלי קדרה ב־25 בינואר ש. ז. פירסם המשורר מחמוד דרוויש, לאחר שתיקה ממושכת, שיר חדש, בוטה וחריף, שמאז נעתק בכמה וכמה עתונים בארצות דוברות־ערבית. הוא אף זכה לשלשה וחצי תרגומים בעתונות העברית, אחד מהם בידי כותב השורות האלו. ואף שנמצאו הבדלים רבי־משמעות בתרגומים העבריים השונים, ואף שפרשנים ועתונאים ובעלי־טור עבריים הפכו והפכו בינתיים בשיר ובתכנו וברימוזיו, דשו בהם וניקרו בהם, הובן והוסכם כמדומה, בסופו של דבר, בי השיר עצמו – שכּותרתו, בתרגום מילולי־סתמי יותר, “העוברים במלים העוברות”, ובנוסח שלי “עוברים… ובטלים” – יש לו “מסר ברור… מחריד… מביך, אם לא קטלני, בשביל השמאל בישראל”. אחד הנפגעים ביותר מפירסום השיר־כהוויתו הטיח כלפי מר דרוויש כי “בבת־אחת החזרת אותנו לנקודת־הפתיחה”, אף גמר אומר כי “לא נשֹחק עוד בנדמה־לי, אפילו כשזה נוגע לפירושי שירה, אפילו כשזה נוגע לשירים שלך”.
ב.
השיר “עוברים… ובטלים” לקוח, כאמוּר בשוּליו, מתוך מחזור־שירים שלם, שאולי כבר נכתב ואולי עודו עתיד להיכתב, אבל שמו הוא “היום השביעי”. וכמו שברור לכל המצוי ולוּ במעט אצל אוצר המונחים והדימויים של “הסיכסוך” שלנו, שמו של המחזור מכוון לנצחונה של ישראל במלחמת יוני 1967, זו שישראל היא שבּחרה לקרוא לה מלחמת־ששת־הימים. משמע: לאחר ששת הימים שבהם ניצחתם “אתם” הישראלים “אותנו” וכבשתם את אדמתנו “שלנו” הנה בא עכשיו היום השביעי, יום ה“אנתיפאדה”, יום־חשבון, יום־נקם־ושילם, ובו יקום הנצחון סוף־סוף “לנו” ו“אדמותינו” תשובנה אל בעליהן החוקיים, הצודקים והעשוקים. כולן, ללא שיור וללא חילוק, בעצם, מכוח הדמיון החוגג והנסער, ומכוח הרגש הלוהט להתפרץ, הרי הנצחון כבר נחלת ההווה הוא, לא חבוי בחביון העתיד. כבר הוא אחוּז ביד, מרגע שהורמה יד הזאטוט ה“מתנער” הראשון ליידות את האבן הראשונה בקלגסי הכובש.
על כן יכול המשורר, שבדמיונו הוא ניצב כאיש־הביניים בין מיידי האבנים לנמעניהן, בין דויד העזתי לגליית החוֹלוֹני, לפנות כדובר בשם כל המתנערים אל ה“מנוערים” ולצוות עליהם, על הערטילאים הללו “ההולכים בין מלים פורחות”, כדברים האלה:
"עמסו שמותיכם על שֶכֶם והסתלקו… וגנבו־לכם תמונות־נוף כרצונכם… ואנו נחיה כאשר נאבה
אנחנו… עִרמו שגיונותיכם במחפּורת עזובה והסתלקו… גורו באשר תגורו, ורק בינינו לא תגורו…
באה עתכם להסתלק וכאשר תאבו תמותו, ורק בינינו לא תמותו… צאו אפוא מאדמתנו.. מן הכל,
וּצאו מזִכרי הזכרון… "
מבחינה פיוטית אין לו לשיר המדובר במה להשתבח, כמדומה. נעדרת ממנו אפילו הזעקה הדימאוגוגית הניחרת, שציינה חלק כה גדול מ“שירת המחאה” הישראלית בימי מלחמת־לבנון ולאחריה. עורכי־מוספים בעתונות העברית קרוב לוודאי שהיו מחזירים שיר כזה למחברו, אילו הגיע אליהם, בגלל ה“פרימיטיביות " שלו. אך ה”פרימיטיביות" הזאת, למען האמת, היא־היא ה“מסר”. היא כוונת השיר, והיא כוחו. זכותה היא שתעמוד לו להיצרר בצרור שירתה של אדמת־מריבתנו, הן במקורו הערבי והן, אולי בתרגומו העברי.
לבעלי־זכרון וקשובי־קשב בתוכנו, דוברי־ערבית ודוברי־עברית כאחד, יזכיר שיר־השחץ הדיקלומי של דרוויש שיר ערבי אחר שקדם לו כבששים שנה, שבזמנו נשתגר בפי רבים וכן שלמים עד שנעשה כמין שיר־עם לעתות התנערוּת וירי, הן בשנות ה־30 הן בשנת 48 הזכורה לטוב. שמו הסיף ידבּר ומחבּרו, ככל הנראה, השייך נאזר אבּו אל־סעיד (אם גם יש מייחסים אותו לשייך עבּד אל־קאדר מוּזָפָר, אף הוא מחשובי המטיפים והמשלהבים בימי המנדט). גם זה, כמובן, שיר “פרימיטיבי”, וגם אותו היה כל עורך עברי פוסל, מן־הסתם, “על הסף”. גם זה שיר לוהט ורווּי־שחץ, אלא שבניגוד למאוחר הרי השיר המוקדם מחוֹרז, וקצבו יש בו כדי לנסוך שכרון־קרב על קהל, לכך גם נועד.
פתיחתו של אותו שיר מונה עשר שורות של מעין דו־שיח בין “הערבי” ל“היהודי”, וכך לשונו (אף זה בתרגומו של כותב השורות האלו):
הערבי: אַדְמָתֵנוּ, אַדְמָתֵנוּ
אֵיךְ תִּהְיִי מְעוֹן זָרִים?
היהודי: קְרוֹבִים אְַנַחְנוּ וּבָאנוּ הֵנָּה אְַלֵיכֶם כְּרֵעִים
הערבי: לְרֵעֵינוּ בַּיִת הִיא בְּלִי פְּתָחִים
היהודי: נָסִיחָה בְּיֹשֶר
הערבי: בְּיֹשֶר נָסִיח
היהודי: דַּבֵּר דְּבָרְךָ
הערבי: בְּפִינוּ אֵין דָבָר
היהודי: מִיהוּ שֶיְדַבֵּר?
עד כאן ה“דיאלוג”, ערמומי־לגלגני על־פי דרכו. אך משעה שאותו חֵֵכָה שואל “מיהו שידבר?” בא המענה: “הסיף ידבר!” ומענהו זה בא ארבע פעמים כפזמון חוזר במהלך השיר. הנה כך בבקשה – ולהשומע ינעם (כמי שאוהב עמוס קינן לומר. על־פי ספר־הספרים וסופרי ההשכלה):
פזמון: הַסַּיִף יְדַבֵּר, יִשָּלֵף־יָרִיעַ
יוֹם חֶרְפָּה לֹא עוֹד יַגִּיעַ
אִם הֵם יַרְעִימוּ, אְַנַחְנוּ נַכְרִיעַ
וּדְבָרֵנוּ נְדַבֵּר
הַסַּיִף יְדַבֵּר, הַסַּיִף יְדַבֵּר (2)
וכאן באות קריאות־ליבּוּי מורתחות, ששוב ושוב הפזמון מפסק ביניהן וכמו מוסיף להן אקסטאטיוּת ולהט־אש:
1 הָבוּ סַיִף לְדוֹדָנִים
וְהָבוּ דְיוֹ וְהָבוּ עֵטִים (2)
וּבְדָם נִכְתּוֹב אֶת הַמִּלִים (2)
וְהַחֶרְפָּה הָסֵר
הַסַּיִף יְדַבֵּר, הַסַּיִף יְדַבֵּר
פזמון: הַסַּיִף יְדַבֵּר…
2 הַדּוֹדָנִים אִם גַּם יִרְבּוּ
בַּסַּיִף וּבָאֵש הֵן יִמְעְַטוּ
וְאִם יָבוֹאוּ בְּאַלְפֵיהֶם
בְּסֵיפֶנוּ נִקְטְלֵם
וְהַחֶרְפָּה הָסֵר וְהַחֶרְפָּה הָסֵר
פזמון: הַסַּיִף יְדַבֵּר…
3 עֵת הַכָּבוֹד יִשְפַּל, יִמָּךְ
גֶּפֶן תָּחוּש וְתַצְמִיחַ אֶקְדָּח
נַרְוֶה אְַדָמָה בַּדָּם הַנִּשְפָּךְ
כַּמַּעְיָן הַמִּתְגַּבֵּר
פזמון: הַסַּיִף יְדַבֵּר, הַסַּיִף יְדַבֵּר….
ג.
דור דור ודורשיו. דור דור ומצחצחי־חרבותיו. ולא הרי זה כהרי זה.
ניזאר קבּאני מקובל עלינו כאחד מנסיכי השירה הערבית בדורותינו. קשיש הוא ממחמוד דרוויש, גם נכבד ונערץ לאין־ערוך יותר ממנו. עמדותיו האידיאולוגיות כלפי המשטרים הערביים וראשיהם ידעו תהפוכות נמרצות, והוא הדין ביחסו להוויה הערבית, קורותיה וערכיה ומאבקיה. בשנים האחרונות עמדה שירתו בסימן של ניכּור, או לפחות דו־ערכּיוּת, כלפי כל שהוא ערבי או מוסלמי. המשורר, שבעבר פונק ונישא על כפּיים בכל אשר פנה, בעֵט בחרי־אף בצלמים אשר להם הוּרגָל לסגוד; היו שכיבדוהו בשל כך וכרו לו אוזן, אך רבים יותר השֹביעוהו ממרורים ורוגז.
התנערותם של “כְּבוּשינו” שימשה גם לקבּאני, כמדומה, שעת־כושר ליישר את הקו, לכפּר על חטאים ולשוב לתלם. דוגמה אחת לקפיצה כזאת על הגל ישמש לנו שיר שהקדיש ל“תלמידי עזה” ופירסמוֹ בעתון הכוויתי “אל סיאסה” (גליון 3/4 במרס ש. ז.). המוּרכבוּת של נסיון־חייו ונפתולי דרכו הרעיונית משתקפים היטב בשיר הזה, אך ספק אם יש בהם כדי לרוממו מרדידותו. האקסטאטיוּת עושה רושם מאוּלץ, ואילו ההלקאה־העצמית הנלווית לכך נשארת בבחינת מחווה ריק והעמדת־פנים מוגזמת. אבל כיוונם של המאמצים יש בו ענין מסוים, מאחר שתחושתו, נסיון־חייו ומסורותיו האותנטיות ביותר הם הנותנים כאן את אותותיהם הנאמנים; הם הנר לרגליו, הם השֹמים בפיו ביטויים אלה ולא אחרים; הם המכתיבים לו את הנושא היאה לו – אלה “תלמידי עזה” – והם המצווים לו את עמידתו מולם, ומול קהל שומעי־לקחו, גומעי שירתו.
אל “תלמידי עזה” פונה אפוא ניזאר קבאני בקריאה: “הורוּנוּ ונהיה גברים!” הוא גם מתרה בהם: “אל תשעוּ לשידורינו/ ואל תשמעו לנו”, שהרי “אנחנו”, כלומר המשורר ובני־דורו, שעודם מחזיקים במנופי־השלטון ובברזי השירה, “אנשי־חשבון אנו/ אנשי חיבור וחיסור”, “הבורחים מעבודת הצבא”, “מכוּרים אנו לסם הפוליטיקה/ ולדיכּוי/ ובונים אנו בתי־קברות ובתי־כלא –… " ועל כן “טלו חבליכם / ותלוּנוּ/ כי מתים אנחנו/ שאף קבר אין להם… " תלמידי עזה, אלה “אהובינו הפעוטים”. עליהם ניטל שלא להידמות לקודמיהם; כנגד זה הם נקראים לגאול את קודמיהם מ”תסביך־הפחד אשר בנו” ולהוֹרוֹתם “להיאחז באדמה בציפּרניים”, לרחוץ אותם מ“תועבתם” ולהמטיר עליהם “גבורה/ וגאוה”. ובתום שרשרת התחינות וההשבעות האלו הוא אוזר עוז, כאילו כבר התקיימו משאלותיו, ומחזק כביכול את רוחם של “האהובים”:
אַל תִּירְאוּ אֶת מֹשֶה,
וְלֹא אֶת כִּשְפֵי מֹשֶה,
וְהִכּוֹנוּ
לִמְסִיק הַזַּיִת –
כִּי הָעִידָן הַזֶּה הַיְּהוּדִי
מִקְסָם־שָוְא הוּא –
מוֹט יִמּוֹט,
אִם אַךְ בְּעַצְמֵנוּ
נִבְטַח!
מכאן והלאה, בבית הנועל את השיר, הופך קבּאני את “תלמידי עזה” ל“משוגעי עזה”, שפחזוּת־התגרותם השיגה לכאורה יותר מכל מה שעשינו ממלכות על צבאותיהן ומנגנוניהן משך עשרות שנים של מאבק עם ישראל, ולפיכך דין שיהיו מופת לכל הסובב אותם:
אֶלֶף בָּרוּךְ־הַבָּא לִמְשְִגָּעִים –
כִּי הֵם
גְּאָלוּנוּ –
כִּי תְקוּפַת הַבִּינָה הַמְּדִינִית
חְַלֹף חָלְפָה
מִכְּבָר –
הָבָה נֵצֵא אֵפוֹא מִדַּעְתֵּנוּ.
“פוי, לא יפה”, ודאי אניני־טעם שבתוכנו. אוהבי שירה יוסיפו: “כל־כך לא־פיוטי! סתם פובליציסטיקה בלבוש שירי”. ומומחים לספרות ערבית חדשה, הבקיאים ברזי שירתו של מר קבּאני, אולי אף יעקמו אפּם ויזקפו גבּה נכזבת לאמור: "משורר שכזה! כל־כך לא־מתאים לו… "
אך עם זאת הרי זה שיר חשוב, גם אם מבּחינה אחת הוא נופל מן ה“עוברים… ובטלים” של דרוויש הצעיר ממנו ומבּחינה אחרת הוא נופל מן “הסיף ידבּר!” העממי־הפשטני של קודמו המת. וזאת משום שהוא מגלם איזו נטיה טבעית להחליף מצוי ברצוי, מדומה בממשי, מיוחל במוגשם, וביותר משום שהוא נותן פורקן וביטוי לנכונות קיימת־ועומדת, ואם גם מסותרת ומובלעת משי־פעם, להמיר את ה“ראציוֹ” הנכזב והמכזיב באקסטזה של היציאה־מן־הדעת.
אולי גם מבשֹר הוא את ההמרה הזאת, שהיא, לכל הדעות, ענין חשוב והרה־תוצאות.
גם אם תעלה אף היא בתוהו, וסופה ממיטה פורענות על הנתפס לה ונסחף בה, כמימים־ימימה.
נדפס ב“מעריב” (מוסף לספרות), 22.4.1988
ה“התנערות”, או ה“אִנתיפאדה”, שואבת את כוחה, את רישומה, את מידת ההצלחה שזכתה בה עד כה, מניתוח נבון ומסקני של ההתנהגות הפוליטית של חברת דוברי־העברית, על רגישויותיה, פילוגיה וסתירותיה הפנימיות. במידה לא מעטה בחרה את קו־הפעולה שלה, כמדומה, על־פי מִרשמים ומתכּונים שסיפקו לה אבירי “מחנה־השלום” מיזמתם שלהם ועל־פי חישובים משלהם. את חישוביה שלה ביססה במידה לא מעטה על גילויים נמשכים של חולשה, רפיון־ידיים ורפיון־רוח בחברה הישֹראלית ובמימסד הפוליטי החצוי שלה, ועל אלה השליכה את יהבה. אבל מה לעשֹות וכל אותו ניתוח נבון ומסקני סופו מפח־נפש, אם לא גרוע מזה, מפני שבעליו נזונים ממעיינות נפש ורגש וערכים המונעים מהם להעריך נכונה את דפוסי־התגובה של חברת דוברי־העברית, ולא עוד אלא שהם מעבירים אותם על דעתם ועל השֹכלתם, ומדרדרים אותם במדרון רצוף מכאובים ואכזבות – אל מפלתם.
כמו שאירע ב“התנערויות” קודמות, שיזמו מנהיגיהם של דוברי־ערבית שבארץ, זה כ־70 שנה שאחת מהן, זו של שנות ה־30, אף זכתה להיקרא “מרד”. כל אחת מהן אמנם הגבּירה את תהודת המאבק על האדמה הזאת, אף הרחיבה את מעגליו, אך כל אחת מהן הוסיפה, בחשבון אחרון, לגיבושה של חברת דוברי־העברית, ביצרה אותה והאדירה את עצמתה ואת ליכודה הפנימי.
לבי־לבי להם, לחיילי ה“אנתיפאדה”. בני ה־7 וה־12, ובני ה־20 וה־30. להם, ולאבותיהם ולאמותיהם, העתידים לבַכּות אותם ואת קרבנם, ולרוֹעיהם ומַנחיהם, החכמים והמלומדים, אשפי־תקשורת לטושי־לשון־ונימוסים, צמאֵי־גאולה, לבי־לבי להם בהינחת בהם הבומראנג.
אשר למפלגת־העבודה הישראלית, זו שכּמו עקב מין גחמה היסטורית לא־מובנת נשמט הרסן מידה לפני כ־11 שנה – ועקב מין אי־הבנה אומללה נאלצה מאז 1984 לדור בכפיפה אחת מרגיזה עם הליכוד ושותפיו בממשלת־אחדות־לאומית ולקבל עליה את דינה של “רוטאציה” מגוחכת – המפלגה הזאת אף היא עשֹתה, ככל הנראה, איזה מיקח־טעות הרה־אסון.
בצדק חישבה את חשבונה, בבוא העת המוסכמת לחילופי ראש־הממשלה בשֹר־חוץ ושֹר־חוץ בראש־ממשלה באותה ממשלת־אחדות, כי אכן אין מנוס מ“רוטאציה”. מכאן והלאה הסיקה שעליה לעשֹות הכל, ממש הכל, כדי שהמחצית השניה של תקופת הכּהונה המוסכמת תסתיים קודם זמנה, ושתסתיים עקב משבר חריף ו“עקרוני”, שיבטיח את מפלתו של הליכוד בבחירות הבאות. נחוץ היה, אפוא, “מטען־צד” אפקטיבי שיפוצץ את רכבו של הליכוד ויטיל אותו לצדי הכביש, מרוטש ומשותק. מטען־צד זה דימתה מפלגת־העבודה למצוא ברעיון הוועידה הבינלאומית לשלום במזרח התיכון.
הימור היה זה. “על כל הקופה”, בלשונם של מהמרים, בלב־ולב, בערבון מוגבל, בחיוך תחת שֹפמו, נעשֹה המלך חוסיין שותף־לשעה בהימור, ועמו, בצורות שונות, במועדי־הצטרפות שונים, שאר שוחרי־שלום ודורשי טובתה של ישֹראל. בלב־ולב, ככפוי־שד, נגרף להימור אפילו המימשל האמריקאי, אם גם רק לאחר שנראה היה כאילו ה“אנתיפאדה” חושֹפת בישראל חולשות שאין להן תקנה ומנטרלת את כול־ההתרעה המהולל שלה, וכי אמנם יש “להציל את ישראל מעצמה”.
מה לעשות, גם ההימור הגדול הזה נכשל. הליכוד והנהגתו ערלת־הלב גילו קור־רוח, עצבי־שיש וכושר־תימרוֹן מפתיעים. התוצאה העיקרית מן הבולמוס והפולמוס היתה דווקא התנערותם של יושבי ה“שטחים”, על הליווי שזכתה לו באוכלוסיית דוברי־הערבית בתוך ישראל ה“ישנה”, כמו גם בכלי־תקשורת רחוקים וקרובים. והתוצאה העיקרית של אלה הלא היא הקשחה ומה־שקרוי הקצנה מבית, בקהל דוברי־העברית, כמו גם התלהטות־ציפיות, מופלגת והרסנית, בקרב דוברי־ערבית. לפי כל הסימנים עתיד, אפוא, הימור הוועידה הבינלאומית של מפלגת־העבודה להיות לה לבומראנג. צפויה היא ליפול בבור שחפרה למתחריה, עילגי הלשון והמחשבה, ו“מטען־הצד” המחוכם סופו, ככל הנראה, להעיף את רכבהּ שלה.
מחנה־השלום הישראלי הוא עתיר כשרונות, משופע בפרופיסורים, אמנים, סופרים, אנשי־תקשורת ובדרנים, ברוך כושר־ביטוי. מיעוט הישגיו האמיתיים בזירה המדינית ובדעת־הקהל המקומית, וקשיחותן של העובדות הממאנות להיכּנע לכוח־דיבורו ונועם־חזונו, נסכו עליו מרירות ודחקו אותו יותר ויותר לעמדות המתפרשות בפשטות כאנטי־פאטריוטיות, אנטי־ממלכתיות, אנטי־לאומיות.
שוחרי־קידמה רודפי־שלום ואנטי־פאטריוטיים, יהודים מחוננים בחלקם הגדול, מילאו תפקיד טראגי בגרמניה הווימארית. כיוצא בזה בארצות־הברית של משבר־וייטנאם. במקרה הראשון תרמו, בעקיפים, ודאי שלא מדעת, להופעת אחד המשטרים האיומים ביותר בהיסטוריה האנושית. במקרה השני הביאו, לאחר פחות מעשֹור, לתגובה נגדית של פאטריוטיות חוגגת ופונדמאנטאליזם לוחמני ולמשטר ניאו־שמרני.
ראוי להם, לנלבבים שב“מחנה־השלום” שיחַשבו את דרכם ויפשפשו במעשיהם. בטרם פורענות, ובטרם יקוממו עליהם את המוני העם, את הנוער הנאמן ואת המימסד הפוליטי עצמו – לרבות אותם חלקים ממנו שהשֹכילו להיבנות מהם עד כה.
בטרם ישוב אליהם הבומראנג.
נדפס ב“מעריב”, 22.4.1988
בגליון האחרון של “רשת המידע הישֹראלית בנושא המזרח התיכון” – פירסום־קבע שימושי של מרכז־דיין ומכון־שילוח שבאוניברסיטת תל־אביב – מוצאים אנו, בצד ידיעות על פרויקטים טכנולוגיים בערב הסעודית והשימוש במחשבים המצרים, גם חומר מעניין על “פרוייקט האנציקלופדיה הפלסטינית שיצאה לאור בדמשק”. ראוי, כמדומה, להביא את עיקרי הדברים הללו לידיעת חוג נוסף של מעוניינים.
נמצאתי למד, אפוא, שבתום שנת 1974 נחתם הסכם בין “הארגון הערבי לתרבות ולמדע” (ממוסדות־הלוויין של הליגה הערבית) לבין הארגון־לשיחרור־פלשתינה,ובו התחייבות לעריכת אנציקלופדיה על “פלסטין”, שתציב לה למטרה לרכז את המידע השופע הקיים בנושא. בכלל זה ריכוז של עבודות־מחקר ונתונים מהימנים. המגמה היתה להוציא לאור “פירסום מדעי ייחודי, בעל מטרה ספציפית, שאינה מוגבלת בזמן ואינה קצרת־טווח”.
בעקבות חתימת ההסכם האמור אכן החלה פעילות נמרצת לתיכנון “אנציקלופדיה פלסטינית” שעיסוקה בקשת רחבה של נושאים ותחומים בהקשר ה“פלסטיני”: היסטוריה, גיאוגרפיה, כלכלה וחברה, פילוסופיה, אמנות ועוד. בדמשק עומד לצאת עכשיו הכרך הראשון של האנציקלופדיה, ובו שפע מחקרים ומאמרים בצד “נתונים ומסמכים ממקור ראשוני, המנוצלים לא אחת כדי לנסות ולהפריך את הלגיטימציה שבהקמת מדינת־ישראל”.
לאחר “תיכנון טכני־מדעי מדוקדק החל החלק המעשי בהכנת האנציקלופדיה, שבּו הוטל על למעלה מ־200 חוקרים ומומחים להקיף “את כל הקשור בנושא בעבר ובהווה, עם הדגשים בנושא אדמת הארץ ויושביה”. ראשי מדינות וממשלות, שֹרים ואישי־ציבור, כמו גם מוסדות חינוך ומחקר, מרצים ומומחים ב”עולם הערבי" שיתפו פעולה, תרמו ממרצם וכישוריהם, למימון דאגה בעיקר סעודיה, כצפוי וכמובן.
“המידע הנתון” רוכז בשלושה תחומים: נושא הארץ ויישוביה; נושא העם ותרבותו; נושא הבעיה הפלשתינית. החומר נחלק אחר־כך לשלושה כרכים לפי הסדר הבא:
כרך ראשון, כללי, ובו חלוקה לנושאים לפי א"ב. הוא כולל 4 חלקים שכל אחד מהם מחזיק למעלה מ־600 עמוד. (זה הכּרך שהכנתו נסתיימה עתה ואפשר לרכשו במחיר 200$ למוסדות ו־100$ ליחידים.)
כרך שני שיכלוֹל חומר בסיסי מנופּה, שנבחר מתוך למעלה מאלפיים נושאים לצורך עיבוד אינטנסיבי.
כרך שלישי שיכלול נתונים סטאטיסטיים, תמונות ומפות.
האנציקלופדיה באה להבליט את הנושאים הבאים:
פרטים הנוגעים לכל הכפרים הערביים ש“נושלו מיושביהם על־ידי מדינת־ישראל” (בלי להתייחס כלל לריכוזי אוכלוסיה “המונים פחות ממניין תושבים”)
סקירה ממצה על הכפרים הערביים ש“נושלו מיושביהם” לפני קום המדינה.
כלל הכפרים הערביים הקיימים עתה שמספר תושביהם אינו נופל מ־5000 נפש.
רשימת היישובים היהודיים הגדולים שמספר תושביהם אינו נופל מ־20,000 נפש.
שילוב שמות האישים הערביים הבולטים שהטביעו חותמם במהלך ההיסטוריה על “פלסטין” מבחינה מדעית־הגותית ולקחו חלק בניהול מערכותיה.
התפיסה ששימשה השראה לייזום האנציקלופדיה ותיכנונה מסתכמת בדבריו של שלאם ח’יאט, עורכו של שבועון ערבי בשם “תדאמון” (סולידאריות), המופיע בביירות. דברים פשוטים הם אלה, אך ראויים מאד להירשם ולהיזכר:
מבחינה ערבית, אין לראות במאבק עם מדינת־ישראל מאבק מזוין בלבד אלא יש לראותו כמערכה תרבותית ממדרגה ראשונה.
האם גם בישראל רואים את הדברים כך?
היש בכלל בישראל מי שמעריך אל־נכון את הממד התרבותי־הרוחני של המאבק על הארץ ועל יושביה, על האיזור ועל נפשו?
החשובה על שאלות כגון אלו היא, בכללו של דבר, לאו ברור ומפורש.
לא שאין בנו שום איש־רוח, שום איש־צבא, שום מזרחן, שום עובד־מדינה שסוגיה זו נהירה להם, אם מעט ואם הרבה. ודאי גם אין אנו חסרים מומחים־לדבר הבקיאים ב“עמדת הערבים” לתהפוכותיה (ולתהפוכות ראייתם שלהם), ומהם אף מיטיבים להציגה, לפרשה ולנמקה לפנינו ולפני זולתנו (לפעמים אף ביתר כוח־שיכנוע ותוקף־הזדהות מדובריהם של הערבים עצמם), כשם שאין אנו חסרים חלילה מגידים ודרשנים ומטיפים המשכילים לקעקע בהבל־פה את מצודת טיעוניו של כל הדורש רעתם של ישראל, ומכל־שכּן אין אנו עניים בחסידים ואנשי־מעשה שרוממוּת נצח־ישראל בגרונם ומטאטא שלוף בידם להשמיד ולאבּד ולהגלות ולגרש כל מי שקם או עשוי לקום לחרף את מערכות ישראל־סבא, תורתו וערכיו, מורשתו וזכויותיו. ודאי וּודאי שלא מעטים בתוכנו חכמים ונבונים העֵרים לסכנותיו של תהליך עירעור־הרוח והסתחפות־האמונה במדינת־ישראל פנימה, תהליך שהוא עצמו מסימניה ופירותיה של הצלחת־המחנה־שכנגד במערכה התרבותית־רעיונית; ולא מעטים מאלה אף משַנסים מתניהם לעמוד בפרץ.
במשוואת־הכוחות הפיזית־האסטרטגית יש לה למדינת־ישראל כמה וכמה יתרונות חשובים גם מכריעים על הצד־שכנגד. הם שעמדו לה מ־1948 ועד הנה, והם הצפויים לעמוד לה, אולי עד סוף המאה הזאת לפחות. אחד מהם הוא, למשל, יתרון קווי־התחבורה הפנימיים. עוד אחד הוא מידת־שיתוף האינטרסים עם מעצמת־העל האמריקאית. יתרונות נוספים במשוואה זו הם בעלי ממד תרבותי־רוחני מובהק, כגון רמת ההשכלה, איכותו של המערך המדעי־הטכנולוגי, כושר אילתור והמצאה, יכולת ארגונית־מוסדית למיצוי הפוטנציאל המגויס, דפוסי־פעולה דמוקרטיים, מסורות מסוימות של סולידאריות פאטריוטית, וכן הלאה. אף אחד מן היתרונות האלה אינו מוחלט כשלעצמו גם אינו מובטח ממילא. ניצולם האופטימאלי הכולל מוּתנה בחסנה הרוחני של החברה הישראלית.
גורמי־הכוח של המחנה־שכנגד – זה שבכללותו חזקה עליו שיראה בחיסולה של ה“תופעה” הישראלית שלבים־שלבים יעד קבוע ומרכזי, מוקד למאמץ עיקרי, או לפחות משאת־נפש לטווח רחוק יותר – הם לכאורה כבדי־משקל הרבה יותר מאלה העומדים בפועל לרשותה של ישראל, אבל אחדים מן החשובים שבהם נמצאו קיקיוניים למדי וקצתם אף הופכים להיות לרועץ לבעליהם. כוונתי, כמובן, בראש־וראשונה לעצמתם של הערבים בכלכלה העולמית, המתבטאת בחשיבותם כמספקי נפט ומוצריו ובחשיבות כוח־הקנייה ויכולת־המימון שקנו להם בהיקף חסר־תקדים בזכות שליטה מכרעת בשוק הנפט הבינלאומי. עצמה זו, על משמעויותיה המדיניות, נשחקת בקצב מסחרר, כידוע, בעצם הימים האלה – לעיניו השמחות־לאיד של קהל צרכנים המקיף את רוב־רובו של המין האנושי, עשירים כעניים – וקשה להעלות על הדעת שתשוב אף במשהו לקדמותה. גם חומרת השימוש האימתני בנשק הטרור, המקובל על כמה גורמים בזירה הערבית כהשלמה או כתחליף לנשק הנפט והפטרודולר, הופכת לעינינו, בד־בבד עם ניטרולו של אותו נשק נוזלי, זָרָז וצידוק לתגובות צבאיות ומדיניות מכאיבות ולא רק דרבן ותירוץ לפייסנות, התרפסות וכניעה, ואילו “האחדות הערבית הכוללת” של עשרים־ושתים המדינות המאוגדות בליגה הערבית, על יומרנותה ועל סיסמאות־הרהב שלה, מתרסקת יותר ויותר אל סלעי המציאות של פרטיקולאריזם טבעי ומהותי, על כוח־ההתמד וחודי־הניגודים־והסתירות המתפתחים בו מטבע־הדברים, על פסגות השפע והקנאוּת ותהומות המחסור והנחשלוּת המאפיינות כיום את המציאות הבין־ערבית – באותה העת, ולא פעם באותו המקום. המחשה מחכּימה לענין זה, בעצם הימים האלה, היא חוסר־היכולת להיענות ליזמתו של מלך מארוקו באשר לכינוס שרי־החוץ הערביים (בעקבות הפגיעות האמריקאיות במשטרו של קדאפי) וחוסר־היכולת לעבּד סדר־יום מוסכם לוועידת־פסגה; ואפשר שעצם יזמתו של המלך מעיקרה לא באה אלא לחשֹוף את אזלת־היד הזאת.
אבל דווקה חולשות מדכאות אלו של “העולם הערבי” כמערכת של מדינות הן שמחייבות, מבחינתו, השקעה מתמדת בפיתוח “המאבק הפלשתינאי” כתנועה – כמֶלט, כטיח, כפיגום או כחיזוק למראית־עין של אינטרס אחד כולל, משותף, מאַחד, כלפי־פנים וכלפי־חוץ, או לפחות כקלף־משחק מדיני, כמִטרד בטחוני, מוסרי, תעמולתי, דימאגוגי, דראמטי וטרוריסטי.
אפשר ואפשר להתווכח בשאלה אם “פלסטין” היא ישות לאומית, אך לכל הדעות אין היא מדינה. הכוח הלוחם שלה, שהלחימה היא כל עילת קיומו ומסד תובענותו, איננו צבא של מדינה אלא הוא מערך מסוכסך ואמורפי למדי של ארגוני־מחתרת. לפיכך הוא ניתן, עד גבול ידוע, להפעלה מבוּקרת, מווּסתת ומאניפולטיבית בלי לסבך בהכרח מדינות ערביות בסכנה של עימות גלוי ומלא עם עצמתה הצבאית של ישראל. עד גבול ידוע, לפחות, האמורפיוּת של מערך זה היא מעיין־חיים בשבילו, ומכל־מקום היא מסייעת בפיתוח מיגוון מסועף ורוחש־פעילות של קשרים, מקורות־יניקה וצינורות השפעה והשראה; אם תרצו: בחינת מערכת־ביוב תת־קרקעית כלל עולמית.
הנשק הרוחני־האידאי, האידיאולוגי, הפּסבדו־מוסרי של “המאבק הפלשתינאי” כתנועה הופך אפוא להיות, יותר ויותר, ראש־מחץ למערכה גלויה, עתירת־הון, של “יחסי־ציבור”, מצע עתיר־אפשרויות לגיוס אהדה, תמיכה ואפילו כוח־אדם מתוך “העולם הערבי” כמו גם מחוצה לו. בסיועה של פעילות חבלנית מבוקרת נגד ישראל, בתחומי ארץ־ישראל ובחוץ־לארץ. היא נעשית גם מכשיר אפקטיבי לעירעור חסנה הרוחני של החברה הישראלית.
התגובה הממשית של מדינת־ישראל חייבת היתה להתבטא בהיחלצות מלאה למערכת תרבותית־רוחנית זו – בחינוך ובהסברה, באידאה ובאידיאולוגיה, בתעמולה וביחסי־ציבור – הן בחזית הפנימית, הן בחזית האיזורית, הן בחזית הבינלאומית. אכן, בראש וראשונה חייבת המערכת להתנהל על נפשות דוברי־העברית עצמם, מזה, ועל נפשות דוברי־הערבית, בגבולות שליטתה של ישראל ומחוצה להם – מזה. כי בנפשה הוא.
נדפס בירחון “בארץ־ישראל”, אפריל־מאי 1986
־לואיס, מבכירי המזרחנים של דורנו, מרצה על "הגיאוגרפיה וההיסטוריה של השם ’פלשתינה’ (או ־הוא להכיל 75 איש בלבד, הצטופפו קרוב למאתיים, רובּם בעמידה. לטוב־המזל לא כרעה הרצפה תחתיה; ההרצאה, לרבות הדיון שלאחריה, הסתיימה בלי אבידות בנפש.
המרצה המלומד והשנון, שמדי־שנה “מרכז־דיין” (לשעבר מכון־שילוח) מארח אותו לתקופת־זמן קצרה או ארוכה, הִרצה בישיבה, בשטף אך בנחת, תוך שהוא מסתייע בפתק קטן של ראשי־פרקים. מובטח היה לו ששומעי לקחו עושים אזנם כאפרכסת. הקדים ואמר שאינו מתעתד להציע שום פתרון לשום בעיה; רק להציג דברים ולתארם כהוויתם.
פתח וסיפר על מסמך מצרי מסווג משנת 1948 שהביא ביבליוגרפיה מפורטת של ספרים ערביים מומלצים שעניינם “המזרח הערבי” לארצותיו ולחבליו. למרבה הפלא, כללה הרשימה רק שלושה (!) ספרים על “פלסטין”, ואף אלה כולם ספרי־לימוד שהוציאה מחלקת־החינוך של ממשלת פלשתינה (א"י) המנדטורית. מאז השתנה המצב, כמובן, ובמהירות השתנה. אבל ראוי לזכור שמשך כל המחצית הראשונה של המאה הנוכחית היתה “פלשתינה” מטבע ששימשה בעיקר בחוגי ציונים ואוהדיהם באירופה ובאמריקה, מקובלת בשמותיהם של כמה וכמה גופים, לשכוח ומגביות בארצות פזוריהם של יהודים.
נאה דרש הפרופיסור שהצביע על כך שחיים אנו כאן בחבל־ארץ שאין לו שם כולל מוסכם ושגור בפי יושביו לדורותיהם, והרי זו אפוא ארץ־יתומה ־משֵם. זאת משום שחסרה כאן אותה רציפוּת רוחנית־תרבותית ואתנית־לשונית האפיינית, למשל, לארצות כסין, הודו ויפאן מזה או כאיטליה ורוסיה מזה. בכל האיזור ה“אינטימי” שלנו, השטח היחיד והמחזיק בלשון שהיא, פחות או יותר, זו שדיברו בה כאן לפני 3,000 שנה, ואותיותיה, פחות או יותר, אלו שבהן נכתבה לפני 3,000 שנה, הריהו, למען האמת, תחום שליטתה של העברית – כלומר, ארץ־ישראל.
ראשית שימושה של תיבת “פלשתינה” ככינוי לארץ־ישראל חלה, כידוע, בימי השלטון הרומאי. לאחר שדיכאו הללו את מרידתם הגדולה של היהודים והחריבו את בית־מקדשם והרחיקום מבירתם, ובייחוד לאחר שמיגרו את מרד בר־כוכבא, נקטו מדיניות קיסרתנית עקיבה למדי שתכליתה למחוק את קלסתר־פניה הקודם של הפרובינציה “יודיאה”. משפרצו הערבים, נושאי דגלו הירוק והחדש של האסלאם, מחצי־האי המדברי שלהם צפונה ומערבה, מצאו בפלשתינה פסיפס של עדות ודתות, שיהודים ונוצרים ושומרונים הם רכיביו העיקריים. את שטחי־הכיבוש שלהם חילקו ל“אִג’נאד”(לשון־רבים של “ג’ונד”, שהוראתו חיל־צבא או מחנה־צבא) אשר, משני עברי הירדן, התפרסו לא אנכית אלא אפקית, מצפון לדרום. עומר בן ח’טאב, אמיר־המאמינים, הכליף כובש הארץ, לא ייחס קדושה דתית מיחדת לא לארץ ולא לעיר אף לא להיכל שכּיום נוטים הערבים יותר ויותר לקשור להם עטרות של קדוּשה: הארץ הקדושה, העיר הקדושה, בית־המקדש. יתר על כן: מסורת מוסלמית עתיקה מספרת איך רגז עומר על אחד מאנשי פמלייתו, והאיש “יהודי־ערבי” שקיבל את האִסלאם, כאשר החל לכרוע ולהשתחוות ולהתפלל בהגיעם אל מקום המקדש בירושלים; אמיר־המאמינים ראה בזאת סימן לכך שעדיין האיש מחזיק ביהדותו; רק משקמה מלכות בית־אומַיה בדמשק, כעבור כמה עשרות־שנים, ומטעמים מדיניים משלה ביקשה לטפח את ייחודו וחשיבותו של תחום שלטונה כנגד חצי־האי הערבי, החלו מוסלמים להעלות על נס את קדושתם העתיקה של ירושלים והר־הבית ולאמצה לעצמם.
עם כם זאת, טען פרופיסור לואיס, הרי אף כשבאו הצלבנים והשתלטו על הארץ הקדושה, ועל עיר־הקודש ומקום־המקדש, לא נתקף העולם המוסלמי זעזוע דתי קשה במיוחד, ככל שאנו למדים מדברי־הימים ומן הספרות. רק משנתחוור אל־נכון עד כמה העולם הנוצרי מייחס חשיבות דתית להישג שבהקמת ממלכת־ירושלים הצלבנית פיתח הצד המוסלמי אידיאולוגיה דתית־לוחמנית משלו. ואפילו כך, הרי לא יצאו ימים מרובים מאז מוגרו הצלבנים ותפארת קדושתה הדתית של “אל־קודס” נשכחה מן האסלאם כמעט כליל: הגיעו הדברים לידי כך שבמאה הי"ג העניק השלטון הפאטימי של קאהיר את ירושלים לפרידריך השני, מלך גרמניה וקיסר־רומא־הקדושה, באפס־דמים, כמחווה מדיני של ידידות ורצון טוב!
תמיהה אחת העלה פרופסור לואיס בתום סקירתו ההיסטורית: מה הסיבה לכך שישוּת נטולת שרשים תרבותיים־היסטוריים כ“עם פלשתיני” הצליחה בתוך זמן קצר להשתרש כזהות פוליטית בתודעה הבינלאומית בה־בעת שעמים מזרחיים מוצקים בזהותם התרבותית־ההיסטורית, דוגמת הארמנים או הכורדים, אינם זוכים לכך חרף מאבקים ממושכים ומרים? תמיהה היא, סיים הפרופסור, ואין בידי לתרצה.
* * *
אף אני עשיתי עצמי שותף לתמיהתו.
הפכתי בה והפכתי בה, עד שנתיישבה לי, כמדומה.
באורח פאראדוקסאלי נבנה המאבק הפלשתיני, ככל הנראה, מעצם העובדה שבעיקרו הוא מתנהל לא נגד ממלכה עותומאנית אף לא נגד מדינה של תורכים או נגד גורם־חוץ כלשהו, ובוודאי לא נגד משטר זה או אחר בבגדאד או בטהראן, אלא נגד מדינת־ישראל. ולא עוד אלא שאדמת־המריבה איננה איזור־ירכתיים כלשהו בגבולות קווקאז או בהרי כורדיסתן אלא היא פיסת־ארץ שכבר אלפים בשנים נודע לה תפקיד־מפתח בהיסטוריה הגשמית והרוחנית של הציביליזציה המערבית, ומלבד זאת גם מקובלת היא כעריסתה של היהדות (על פזורתה) וממילא אף כמחצבתן של שתי הדתות המונותאיסטיות האחרות.
מעל במת הר־הבית אשר בירושלים, מגבעותיה וגיאיותיה של ארץ מקוללת־קדושה, ניבטות אפוא שלושת־אלפים שנים ויותר של היסטוריה כבדת־משמעות, שוקקת־מיתוסים, אל מחצית המין האנושי – אל אותה המחצית אשר זה דורות על דורות היא המעצבת, במידה מכרעת, את גורלה של המחצית האחרת. ובתוקף המסיבות הן ניבטות אליה בעד המִנסרה של מרטירולוגיה יהודית, אידיאולוגיה ציונית ותיאולוגיה נוצרית, ששלושתן כאחת נזונות זו מזו ומקיימות זו עם זו מערכת־יחסים סבוכה, עמוסת־רגש וסבלות־מורשה, של יניקה הדדית ודחייה הדדית. מטבע־הדברים מעניקות הן, שלשתן כאחת נזונות זו מזו ומקיימות זו עם זו מערכת־יחסים סבוכה, עמוסת רגש וסבלות־מורשה, של יניקה הדדית ודחייה הדדית. מטבע־הדברים מעניקות הן, שלשתן כאחת, ממד מרטירולוגי־אידיאולוגי־תיאולוגי – מיטא־היסטורי, על־מציאותי, דימוני כמעט – למאבק הפלשתיני על אדמת־המריבה, זו אדמת־הקודש, ממד החורג מתחומי חשיבותה האסטרטגית והגיאופוליטית, הנכבדה כשלעצמה, של הטריטוריה הנדונה; ואין צריך לומר שממד זה מתנכר למציאות־חייהם ותביעותיהם הקיומיות של רוב בני־האדם בשר־ודם השרויים באותה טריטוריה בפועל־ממש.
וקרוב לשער שגורם עיקרי בהעצמת הזהות הפוליטית הפלשתינית ותהודתה הבינלאומית הוא דווקא האופי האידיאוקרטי המובהק של מדינת־ישראל, ככל שהיא מתיימרת לייצג את כלל היהודים באשר הם ולגייסם, בצורה זו או אחרת, לצרכיה – אופי השואב חיותו הן מן האידיאולוגיה הציונית, הן מן המרטירולוגיה היהודית והן מאותם רבדים “חיוביים” של תודעת־אשם או של תוחלת משיחית המשפיעים על התייחסותה התיאולוגית והרגשית של כנסת “הברית החדשה” לעדותיה אל כנסת־ישראל, הפזורה בין האומות, “עַם הבּרית הישנה”. מה עוד שבתוך כך ישראל מקוממת עליה בהכרח יסודות שמרניים־אינרטיים או מהפכניים־דינאמיים, בין אתנוצנטרים ובין קוסמופוליטיים, מקרב פזורי היהודים כמו גם מרחבי העולם הנוצרי־המערבי, ונמצא שלכל היסודות ההיטרוגניים הללו הופך המאבק הפלשתיני להיות מתת־שמיים ממש, קרן־ניגוח שרירה ובת־תוקף לאורך ימים, נגד עצם קיומה של מדינת־ישראל, נגד הלגיטימיוּת שלה, או לפחות נגד יומרותיה האידיאולוגיות, יזמותיה הריבוניות ותביעותיה הטריטוריאליות.
כך היתה “פלשתין” לסלע־מחלוקת, שופר־מלחמה, צלב־ייסורים מיטלטל או דגל־גאולה כביכול בעולם־ומלואו: בכל מקום שיהודים נחיתים בו, בכל מקום שהתעמולה הציונית מגיעה אליו, ובכל מקום שבו אנשים נושאים תפילה אל המשיח הצלוב, בן־האלוהים.
ואם יש שבח שיושב־הראש יאסר ערפאת ראוי לו באמת הרי זה שהשֹכיל, ככל הנראה, להבין זאת, שהעריך אל־נכון את משקלם של הנכסים התעמולתיים שבהישג־ידו ופעל “בהתאם”.
* * *
כמה פעמים הזכרנו בטורים אלה את הר־הבית. בימים ובשבועות האחרונים אכן תופס הוא מקום רב כל־כך בחדשות. מלל ציוני־משיחני־ראדיקאלי, המנוצל בקול־גבורת־סרק לצרכים פוליטיקניים קיצוניים, נותן אגב כך דחיפה נמרצת להיסטריה ערכית־מוסלמית של היאחזות בקרנות המזבח, מסעיר בעיר־דוד יצרי קנאות ירושלמיים־קמאיים מימי אנטיוכוס ואספסיאנוס, אלקסנדר ינאי והורדוס הגדול, מחזק ביתר־שֹאת אותו ממד דימוני, מיטא־היסטורי, על־מציאותי של הסיכסוך על אדמת־המריבה, וזמנית לפחות יש בו כדי לטוּח טיח של סולידאריות נואשת על מסכת קורי־העכביש של אחדות־ערבית, או מוסלמית.
קו־התנהגות זה, שקל לזהותו עם ישראל הרשמית ועם ערכיה המופנמים ביותר, לא די שהיה מפגין מידה גדושה של קלות־דעת וחוסר־אחריות ותלישות ערטילאית מכל הֶקשר פוליטי מקומי, איזורי או בינלאומי; גרוע מזה: הוא מגלם את ניגודה הגמור של המדיניות המתחייבת מראייה מפוכּחת של האינטרס הישראלי.
ראייה מפוכּחת מעין זו דומה שהיא מחייבת את היפוכן של יזמות שבאו באחרונה לידי גילוי מרעיש על הר־הבית. היא מחייבת לפעול ככל האפשר, בכל קטע של החזית הנרחבת שבה אנו ניצבים, להפקעת המאבק הפלשתיני מכל ממד אידיאולוגי, מיתולוגי, תיאולוגי, דימוני, דראמטי, מיטא־היסטורי או מיטאפיזי – אם תרצו, ל“חילוּנה” של המערכה הנטושה על הארץ הזאת, לשיכּוכה, להדממתה, להקפאתה.
בכך טמון סיכויה הטוב של ישראל, כאומה וכמדינה, לקצץ את כנפיו של הצד־שכנגד, ליטול את עוקצו. וממילא גם לבצר את אחדותה של הטריטוריה ושל בירתה.
עד סוף כל הדורות.
נדפס בירחון “בארץ־ישראל”, ינואר 1986
[א]
פעם היו אנשים שרים בארץ הזאת על “ארצנו הקטנטונת” ועל “ארצנו הנידחת”. אלה היו אנשים שבאו מארצות גדולות וחשובות במזרחה או אף במרכזה של אירופה. הם באו מארצות רחבות־שדמה ועבותות־יער, שנהרותיהן איתנים וגדולים וכרכּיהן צפופים ושוקקים. והם באו אל כברת־ארץ קטנה שאדמתה – טרשים וחול ובצה – נמדדת בדונמים ולא בוורסטאות, ששֹדותיה גנוּבי־מדבר ושחוחי־קמה, אילנותיה יתומים וערירים, נחליה רובּם אכזב, ועריה כעין מהדורה מזרחית מעופשת, ואם גם ציורית כלשהו, של עיירות דלות ושכוּחות־אל בארצות־מוצאם שלהם. בעיקרו של דבר, וחרף כל מיני אסוציאציות מחממות־לב מתחום ההיסטוריה או משֹאת־הנפש, ודאי נראתה להם הארץ ארץ־תלאוּבות צחיחה וצמאה, מוכּת־שרב־וחוֹלי, סחופה ומדולדלת, אטומה בזרוּתה, חשודה וחושדת, קישחת באיבתה. ארץ־לא־אב־ולא־אם, לא־תואר־ולא־הדר, לא־צל־לא־צל־קורה. ארץ שמיר ושית, זבוב ויתוש, מעקשים וחתחתים. ארץ שהיא נחלת־אלוה מקֶדֶם, אמנם כן, אך אלוהיה רחוק ונכרי ומסתיר־פנים.
על כן נצמדו האנשים הללו איש אל רעהו בבואם את הארץ. גרגר אל גרגר, פּרוּדה אל פרודה. כפרים קטנים ושכונות קטנות, בתים משותפים ומושבים שיתופיים, פלוגת־עבודה וחבורת־עובדים, ובקבוצות וקיבוצים התקבצו. חלש יאמר גיבור אני ומעטים יאמרו עַם רב אנחנו. תלוּליות וסוללות מול התוהו, שֹרטונים בנהר הבּדידוּת, איי־אלמוגים בים זומם וזר וזד. ועד כלות־הנפש, עד שכחה־עצמית, דבקו איש ברעהו ואיש בפעלו המַך, איש בתלוּליתו, איש בשֹרטונו, איש באִיוֹ, לאהבה אותם ולשֹנאה אותם.
[ב]
גרגר־חול כי נקלע אל צדפת־הפנינים, ואיזה תהליך טמיר ונעלם מתחיל להתרקם בתוכה, מסביב לו בסופו, והנה פנינה התגבשה. תמה וזוהרת.
גרגר־החול לא עשה את הפנינה. הוא גרם, אך הוא לא ברא. היא נבראה. יש תנאים זואולוגיים, ביולוגיים, אקלימיים, נבונים יסבירו, חכמים יבהירו. עובדה היא עובדה. בראשית היתה העובדה.
בפינת־עולם זו שלנו נעשית היסטוריה. היסטוריה גדולה. היא נעשית בתנופה גוברת־והולכת. אנחנו כאן, היום וגם אתמול, וגם מחר, ראשי גורמיה ומסובביה. אך לא אנחנו בוראיה. אנו העובּר המתרקם ברחמה. אנו המעשה הנעשה. והעת הזאת אולי היא רק עת ראשית גוֹחֵנו מרחם.
הידעת עת לֶדֶת יעלי־סלע, חולֵל איילות תשמוֹר?
הגדתי, ולא אבין, נפלאות ממני, ולא אדע.
[ג]
תולדות האדם אינן יודעות תהליך נורא־הוד והרה־גורלות יותר מלידת גוי ולאום. אנחנו כאן, היום וגם אתמול, וגם מחר, שרויים בעיצומו. בּצֶקֶת עפר למוּצק וּרגבים ידוּבּקו.
זהו תהליך אשר יש בו מטעמה של בריאת עולם יש־מאין. תהליך קוסמי ובראשיתי כמעט. ועם כל הדמיון המהותי שבּהתרחשותו, בדורות שונים ובמקומות שונים, תמיד תוצאתו חד־פעמית, יחידה־במינה, מובהקת בייחודה. נתוֹן הנוֹצק בו והיוצא ממנו. מעַז יצא מתוק ומן האוכֵל ייצא מאכל, ומן המוּתך ייצא מוּצק.
[ד]
לידה תמיד היא חדשה. ואין לידה בלי עצב וחרון ובלי צירים וחבלים ומכאובים גדולים ונאמנים, ואין לידה, ולידת אומה בכלל זה, באפס־דמים. גם אין ההיסטוריה גברת מודרנית, שרופאים נאורים ורחומים מתַרגלים אותה בהתעמלות מיוחדת־לדבר למען תלד “בלי כאבים”. איכרית גסה זו אינה יודעת אפילו סמי־הרדמה מה טיבם. רק אם תִקשה בלדתה יש כמדומה מי שיעמוד עליה לשסע את כרסה ולהוציא עובּר מרחם.
המודרניזציה בתהליכים של לידה לאומית מתבטאת אולי בעיקר בהחשת הקצב, בקיצורו של משך־הזמן הדרוש לה. אם טרם שחרהּ של האנושות היתה התרקמותו של קיבוץ טריטוֹריאלי כלשהו מצריכה – מי יודע! – חלק הגון של עידן גיאולוגי שלם, אם בראשית ההיסטוריה הכּתובה היתה נמשכת דורות על דורות, אם על סף העת החדשה היתה הופעת האומות המודרניות סיכּום לתהליך של מאות־שנים, אם אפילו אמריקה נצרכה למאה שנים ומעלה לאחר קודמה כברית־מדינות ריבונית עד שהגשימה את “ייעודה הגלוי” וקמה קבל־אלוהים־ואדם מלוא שיעור־קומתה וחיתוך־צביונה המיוחד, הנה כאן ועתה, במקומנו זה המורתח ובזמננו זה המחושמל, כור־ההיתוך מתחלף בסיר־לחץ לא על־דרך החידוד בלבד. עידנים של עבר מתקפלים בדור או שנים של הוֹוה טורף־עתידות.
[ה]
בקטנוּתי בתל־אביב, היה המורה שלנו לאנגלית מגיע בבּוקר השכּם על חמורו אל הגימנסיה ומביא עמו ל“מזנון” שני כדי חלב ממשקו הזעיר ברמת־גן. בקטנותי, בתל־אביב, הייתי מקיץ עם בוקר לקריאותיו של הדייג הערבי מיפו, שהיה מכריז על מרכולתו וקורא “יללה בורייס בורייס ד – גים!” בקטנותי, בתל־אביב, היינו מלקטים חלזונות מעל ענפי־שיטה במגרשים הריקים והמעשיבים ושוֹלים שִלשוּלים מבּין רגבי חול תחוּח ונלחמים בדַבּורים שוכני מרום־האקליפטוס ומרהיבים עוז ללכת אל הר־נפוליון המשֹלהב סוּמקת כלניות ואל ההוד הצחור של פריחת השקדיה בכרם בני־ברק, ונחל מוצררה – הוא נחל איילון – היה לנו עבִי הג’ונגל בהתגלמותו. ובנטוֹת החורף לגווֹע היו הפרדסים־ימח־שמם פורשֹים עלינו ענן סמיך ובלתי־נראה של בושֹם־עדנים.
בתל־אביב, בקטנוּתי, עת מצצנו גבעולי חמציץ ובוססנו בחול קימח ובתולי בואכה מצבת־הִיל, אותה הקימו האנגלים זכר לפּרשים אשר חצו את הירקון בעלותם צפונה במלחמת־העולם הראשונה, היינו בעינינו כחגבים יוצאים אל גדות ההרפתקה או כחיילי לגיון־זרים בשממות סאהארה בסרט עם ואלאס בּירי או מישהו כזה. בתל־אביב, בקטנותי, היו צעירים שלוּקי־חמה וקלוּפי־עור רוקדים מעגלים־מעגלים לבני־חולצה, פרוּעי־בלורית וצרוּדי־קול בכיכר־מוגרבי בליל־שבת, ובכיכר־מגן־דוד היו תולשים איש את שֹער רעהו או מתכתשים עם שוטרים חובשי קוֹלפּאקים, ובבקרי־שבת היו נימוחים כגלידה לחוף־הים. על מדרכת “סן רימו” ההומה ככוורת היה הגברתן הסאלוניקאי האדמוני מוֹכֵר בקולי־קולות את “לה־בּוּרס אז’יפּסיין” ואת “אג’יפּשן מֵייל” לאדונים הדוּרים בחליפות־בד לבנות ומסורקים למשעי. חשנו כי דרים אנו בכרך גדול.
בתל־אביב, בקטנוּתי, היו יורים בלילה מן הפרדסים ליד בית־המדידות שבקצה רחוב שינקין; ושכונת־הצריפים, מהלך שלֹש דקות ברגל מן הגימנסיה, היתה כגבול עוֹין שדממתו העוּלפּה־הדרוּכה מחוֹררת נפצי רימונים, ולשיעורי החקלאות במקוה־ישראל היינו נוסעים באוטובוס שרֶשֶת־מגן על חלונותיו. בתל־אביב גדלנו למקרא שמות חללים עטורים במסגרות שחורות בעתונים קרתניים ונפוחי־שֹפה, ולנוֹכח מסעי־הלויות של הרוגים בגבול העיר ופרווריה, ולמראה אלונקות של פצועים הנשלפות מאמבולאנסים על מדרכתו של בית־חולים ברחוב בלפור, ובתוך נחילי־אדם המפגינים ברחוב אלנבי העוטה משֹטמה וזעם כשֹלמה.
[ו]
הילוֹד לאנשי “ארצנו הקטנטונת” והגדֵל להם על איי־האלמוגים שלהם לא ידע עולם אחר בנעוריו בלתי האיים האלה ולשונות־הים סביבם ובינוֹתם. מנעוּריו למד לבו לאהבה אותם ואת אשר סביבם, וכאשר חצה במים הלוחכים את איי־האלמוגים נוכח לראות כי לא בים גדול וזר וזד משתכשכות רגליו כי אם בשלוליות או בבצעי־מים קטנים ורדודים, המים מי־אפסיים או מי־ברכיים המה, ורק יש אשר יידלחו כאשר יחצה בהם וחלוּקי־אבן חדוּדים יש פה־ושם על קרקעיתם אשר הם מַדווה לכפּות־רגליו. וַיאמץ וַיגדל בעיניו וַיבטח בלבבו וַיאמר אכן יש אלוהים במקום הזה. רק צָרור צרר את המתנשא להצֵר את צעדיו או לרְדוֹת בו, ובאשר לו, ובאשר סביבו.
וַיהי כאשר ראו אבותיו ומאַשריו ויאמרו: מי כמונו עם נושע, מי כמונו אשר אלה לנו, מי כמונו אשר ראשית־אונינו וילדי־טיפוחינו. הן כחִצים ביד גיבור כן בני־הנעורים, אשרי הממלא אשפתו מהם. וַיפחד וַירחב לבּם. אף כי יש אשר אמרו לנפשם אנה באים אם אלה ייצאו וילחמו לנו, מי יזכור כי מתי־מעט אנחנו שֹה פזורה ואוּד מוּצל יקר־מוֹרשה חמדת־יגונים סגולת־אנוש. אֵי חכמתנו חכמת המסכן, אי תפילתנו תפילת קדושים וטהורים?
אך אמנם כבר אמר משל הקדמוני: התתן לסרט גבורה, התלביש צווארו רעמה: התרעישנו כארבּה הוֹד נחרוֹ אימה: יחפרו בעמק וישֹישֹ בכוח ייצא לקראת־נשק; ישֹחק לפחד ולא ייחת ולא ישוּב מפני־חרב: עליו תִרנֶה אשפּה להב חנית וכידון: הרעש ורוגז יגמא־ארץ ולא יאמין כי־קול שופר: בדֵי־שופר יאמר הָאח ומרחוק יריח מלחמה רעם שֹרים וּתרוּעה.
[ז]
עתה מטוסינו טסים אל שלֹש יבּשות ואניותינו שטות על פּני שבעה ימים. חכמינו מפצלים אטֹמים ומייצרים דלק לטילי־ירח. חוקרינו רותמים לצרכינו ענני־מטר ומצולות־ים. מומחינו נותנים מנסיונם לבנייתם ולפיתוחם של חבלי־ארץ בעשרות מדינות. פרי־אדמתנו נשלח במטוסים ובאניות־קירור אל ארצות־הקור. בצינורות ענק זורם הנפט בבטן אדמתנו, ובתי־מידות מזדקרים בערינו כאצבעות אל מול שמיים. מלאו אסמינו בר ומזווינו מזן אל זן. חוצותינו שוקקים תפארת־בחורים, ויעלות־חן תעכּסנה בהם אשר אין עפר מָשלן.
ועדיין זו רק ראשית גוֹחנו מרחם.
עתה חיילינו מחזיקים בתעלת־מצרים וניצבים בגאון הירדן, וידם נטויה על עמון ומואב אדום וגלעד, ושריונינו חורשים את כתף החרמון ואת מרחבי סיני ומצודתם על ים־סוף, וטייסינו מהלכים אימה על דמשק וקאהיר. פחד יציקֵם וצעקת פצועיהם באָזנם וצֶלֶם רעיהם הנופלים לנגד עיניהם ויש ספקות ותמיהות בלבבם, אך באשר יעמדו שם הם ושם דגלם. ובאשר יעמדו שם אנחנו. והצל נטוי מן היאור ועד הפרת ומים עד ים.
ועדיין זו רק ראשית גוֹחנו מרחם.
עתה תבל רבה שומרת צעדינו. מחנוֹת־מחנות מתעבּרים על רִיבֵנו. טפסרי מזרח ומערב מקשיבים למוצא־פינו ופרשנים מחוכּמים אצים לפרש. מצביאים ושֹרי־עם תוהים על כוחנו, בולשים על חולשותינו, מרעימים עלינו קול להמיסנו, מתעטפים שתיקה להדאיגנו, שָתים לנו בחלקוֹת להרדימנו, חורשים מזימות להמעידנו או לרתמנו למרכבתם, מתחכמים לסובבנו בכחש, מנחשים אל אן פנינו ומחוז־חפצנו אַיוֹ. אבל בתוך־תוכם יודעים הם כי הפּוּר הוטל והמעשה נעשה וכבר תקצר ידם מהשיבו, וכבר שֹומה עליהם לטכּס עצה איך ייבנו ממנו.
כי זוֹ רק ראשית גוֹחנו מרחם.
[ח]
בימי עוצר נשימה ומגור מסביב, בקום עלינו דוברי־עתק לבהלנו ובהיאסף עלינו גייסות למוטט את רוחנו, בימים שלפני החמישה ביוני שנת ששים־ושבע, שאלתני פעם בתי הקטנה, כפּה בכפּי וקולה מתחנן:
“אבא, נכון שאם תהיה מלחמה אז אלוהים יגן עלינו?”
ואני הבטתי אל הרחוב ההסוּי, הריק מגברים, ואת כפה אימצתי אל כפי ואוֹמַר:
“כן, ילדתי, אלוהים מגן על החזקים”.
אז הוסיפה ושאלה: “אז נכון שאנו חזקים, אבא?”
ואני עניתיה: “כן ילדתי, אנחנו חזקים”.
והיא שתקה. רק את כפּה בתוך כפּי היטיבה.
[ט]
עַם רב אני חוזה על־פני ארץ רבה.
מֶסֶך־עמים, בליל־גזעים, שלל־תרבויות מציף ארץ טובה וברוכה, עשוקה ומפוררת, עתיקת־ימים, נגידת־עתידות.
גוי גדול קם בארץ גדולה מים ועד ים להקימה מעפר ולנערה מחורבּנות לגאול עזוּבתה לאַחות קרעיה לגדוֹש את ריקוּתה ולהושיבה עִם אדירים. ארץ אשר כמו חמישים דורות היתה יד כל בה והנה זה נמלאת היא עתרת־אונים ומיליוני נפשות אדם. הנה זה נמלאת היא דעת וחכמה וחרושת־מעשה וגנוֹת־משקה בתי־אולפן בתי־ועד בתי־מחקר ומַחשבים תעלות לעבוֹר אניות ונמלים למעגנן ומסילות הוֹמיוֹת מֵרכב ומִנחתים לכל כלי־טיס למינהו כוּרים ומבּוּעים לכוח־מניע אין־קץ כנֵי־שיגור מטוּוחים אל אפסי־יקום. קול ארצי בכוח קול ארצי בהדר.
גוי גדול ונדיב אשר יחבוק בזרוע מיטיבה את כל הנספח אליו לחלוק עמו בהרפתקה המופלאה, ובשחוק תוֹגֵר יעמוס על שכמו ענוּת סובלים ונרדפים ונשבּרי־לב מקרוב ומרחוק. אשר ידו שלוחה לחוֹן פליט להרים אביון לסעוד כושל. אשר משפט אחד לו לגֵר ולתושב. ואדרתו פרושֹה למגן על כל חוֹסי־בצִלוֹ. גוי אשר לבדו פתוח להבין ודמיונו הורס מפסגה אל פסגה והגוּתו מגמאת אפקים חדשים לבּקרים. על שמרים לא ישקוט ושלֵו לא יידע. ובכל אלה לא יגבּה אפו ולא תרוֹמנה עיניו. צדק מעגליו ודרכוֹ מישרים.
[י]
בעליל רואות עינינו את הוֹוה־ההתהווּת, את היוֹת גרגר־החול לפנינה.
מי בנוּ קורא־דורות־מראש הוא יראה את ההוֹיה והנה כבר נהיָה.
הוא את הפּנינה יראה בכל תום־זוהר־יפעתה.
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.