תחנת־השידור של אל־קודס מדברת מדמשק, בשם ארגונו של אחמד ג’יבריל, אל ערביי ארץ־ישראל. היא עושה כמיטב יכולתה הריטורית ללבּות את אש המרד, משני עברי “הקו הירוק”, ואין היא התחנה היחידה העוסקת בכך. מדי פעם בפעם היא דוברת גם עברית, אנגלית ואף רוסית. לא אל מאזיניה הערבים, מן־הסתם.
רבע שעה מדי ערב בערב פונה הטלביזיה הירדנית גם אל שומעי העברית שממערה לירדן, ולא מעטים מאתנו מאזינים לה. כידוע, גם ראדיו דמשק וגם ראדיו קאהיר יש להם פינות עבריות, ולא מתמול־שלשום.
כל אלה, כמובן, שידורי תעמולה. הישראלים, כנגד זה, יש להם איזו סלידה מניהול תעמולה. גם כשהם עושים מאמץ בכיוון זה, הם מעדיפים לקרוא לכך “הסברה”, וגם אז יש הרגשה שעצם עומדת בגרונם ותפוח־אדמה חם ממלא את חלל פיהם. רק בעתות מלחמה ממש, כאשר צה“ל מפעיל את מלוא עצמתו, נשלף מן הימ”ח גם כלי־הנשק הקרוי “לוחמה פסיכולוגית”, וגם כלי־נשק זה לא הופעל כמעט כלל מאז 1973.
אכן, דומה כאילו מאז החל “תהליך השלום”, או “התהליך המדיני”, גזרה מדינת־ישראל על עצמה התנזרות גמורה מכל שימוש בכלי־נשק מגוּנים אלה של לוחמה פסיכולוגית, או של תעמולה חלילה. מתנזרת היא אפילו מכל מערכת יזומה ומתוכננת של “הסברה” כלפי נציגי התקשורת העולמית, שמאז ראשית האינתיפאדה הם מצויים אצלנו במאותיהם, במשימות מרכזיות, וספוראדיות למדי, של “הסברה”, נושאים כמעט רק ראש־הממשלה, שר־הבטחון ושר־החוץ בכבודם ובעצמם.
כאשר ניגשה ישראל, לאחר מלחמת 1967, להקמת הטלביזיה שלה, במידה משונה של היסוס וביישנות, היה הטיעון הרשמי שהטלביזיה נחוצה בעיקר כדי לשדר אל “תושבי השטחים”. טיעון זה נשכח, כזכור, מיד עם ראשית שידוריה של הטלביזיה. ואף ששידוריה הערביים הצנועים מנוהלים ביעלות ובתבונה, במסגרת התבנית המוכתבת להם והאמצעים המוקצים להם, יש בהם כדי להעיד בעיקר על ביזבוז משווע של יכולת, או על החמצה נואלת של אפשרויות.
אחד הקווים המדהימים ביותר במלחמתה של מדינת־ישראל עם האנתיפאדה, שביסודו של דבר היא מלחמה על נפשותיהם של בני־אדם בשטח שבין הים הגדול לנהר הקטן. הוא שאינה עושה כל מאמץ לדבר אל הציבור המתקומם עליה, בפועל או בכוח, לדבּר לא אגב חיפוש ומרדף וירי ועוצר ומעצר, לא בסבך סמטות ובתאי־חקירה, או בשיחות בחדרי־חדרים עם נכבדים נבחרים, אלא ברשות־הרבים ועל גלי־האתר, לפתוח פה ולדבר, בתקשורת גלויה, מודפסת ואלקטרונית, בייחוד אלקטרונית: בערוצים מיוחדים־לדבר של ראדיו וטלביזיה. זה לא!
כל כמה שיהיו דיבוריה, אולי, פוגעים ומתגרים ומנגחים, לפחות בחלקם, ודאי שיהיו מקוממים פחות מן הבוז המוחלט, התהומי, האַוּטיסטי, שאותו היא מגלה בשתיקתה הנחושה – שתיקתו של בריון הניצב חמוש בכל כלי־המשחית האפשריים ורק פיו חתום ואטום.
נדפס בירחון “בארץ־ישראל”, ספטמבר 1988
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.