ה“התנערות”, או ה“אִנתיפאדה”, שואבת את כוחה, את רישומה, את מידת ההצלחה שזכתה בה עד כה, מניתוח נבון ומסקני של ההתנהגות הפוליטית של חברת דוברי־העברית, על רגישויותיה, פילוגיה וסתירותיה הפנימיות. במידה לא מעטה בחרה את קו־הפעולה שלה, כמדומה, על־פי מִרשמים ומתכּונים שסיפקו לה אבירי “מחנה־השלום” מיזמתם שלהם ועל־פי חישובים משלהם. את חישוביה שלה ביססה במידה לא מעטה על גילויים נמשכים של חולשה, רפיון־ידיים ורפיון־רוח בחברה הישֹראלית ובמימסד הפוליטי החצוי שלה, ועל אלה השליכה את יהבה. אבל מה לעשֹות וכל אותו ניתוח נבון ומסקני סופו מפח־נפש, אם לא גרוע מזה, מפני שבעליו נזונים ממעיינות נפש ורגש וערכים המונעים מהם להעריך נכונה את דפוסי־התגובה של חברת דוברי־העברית, ולא עוד אלא שהם מעבירים אותם על דעתם ועל השֹכלתם, ומדרדרים אותם במדרון רצוף מכאובים ואכזבות – אל מפלתם.

כמו שאירע ב“התנערויות” קודמות, שיזמו מנהיגיהם של דוברי־ערבית שבארץ, זה כ־70 שנה שאחת מהן, זו של שנות ה־30, אף זכתה להיקרא “מרד”. כל אחת מהן אמנם הגבּירה את תהודת המאבק על האדמה הזאת, אף הרחיבה את מעגליו, אך כל אחת מהן הוסיפה, בחשבון אחרון, לגיבושה של חברת דוברי־העברית, ביצרה אותה והאדירה את עצמתה ואת ליכודה הפנימי.

לבי־לבי להם, לחיילי ה“אנתיפאדה”. בני ה־7 וה־12, ובני ה־20 וה־30. להם, ולאבותיהם ולאמותיהם, העתידים לבַכּות אותם ואת קרבנם, ולרוֹעיהם ומַנחיהם, החכמים והמלומדים, אשפי־תקשורת לטושי־לשון־ונימוסים, צמאֵי־גאולה, לבי־לבי להם בהינחת בהם הבומראנג.

אשר למפלגת־העבודה הישראלית, זו שכּמו עקב מין גחמה היסטורית לא־מובנת נשמט הרסן מידה לפני כ־11 שנה – ועקב מין אי־הבנה אומללה נאלצה מאז 1984 לדור בכפיפה אחת מרגיזה עם הליכוד ושותפיו בממשלת־אחדות־לאומית ולקבל עליה את דינה של “רוטאציה” מגוחכת – המפלגה הזאת אף היא עשֹתה, ככל הנראה, איזה מיקח־טעות הרה־אסון.

בצדק חישבה את חשבונה, בבוא העת המוסכמת לחילופי ראש־הממשלה בשֹר־חוץ ושֹר־חוץ בראש־ממשלה באותה ממשלת־אחדות, כי אכן אין מנוס מ“רוטאציה”. מכאן והלאה הסיקה שעליה לעשֹות הכל, ממש הכל, כדי שהמחצית השניה של תקופת הכּהונה המוסכמת תסתיים קודם זמנה, ושתסתיים עקב משבר חריף ו“עקרוני”, שיבטיח את מפלתו של הליכוד בבחירות הבאות. נחוץ היה, אפוא, “מטען־צד” אפקטיבי שיפוצץ את רכבו של הליכוד ויטיל אותו לצדי הכביש, מרוטש ומשותק. מטען־צד זה דימתה מפלגת־העבודה למצוא ברעיון הוועידה הבינלאומית לשלום במזרח התיכון.

הימור היה זה. “על כל הקופה”, בלשונם של מהמרים, בלב־ולב, בערבון מוגבל, בחיוך תחת שֹפמו, נעשֹה המלך חוסיין שותף־לשעה בהימור, ועמו, בצורות שונות, במועדי־הצטרפות שונים, שאר שוחרי־שלום ודורשי טובתה של ישֹראל. בלב־ולב, ככפוי־שד, נגרף להימור אפילו המימשל האמריקאי, אם גם רק לאחר שנראה היה כאילו ה“אנתיפאדה” חושֹפת בישראל חולשות שאין להן תקנה ומנטרלת את כול־ההתרעה המהולל שלה, וכי אמנם יש “להציל את ישראל מעצמה”.

מה לעשות, גם ההימור הגדול הזה נכשל. הליכוד והנהגתו ערלת־הלב גילו קור־רוח, עצבי־שיש וכושר־תימרוֹן מפתיעים. התוצאה העיקרית מן הבולמוס והפולמוס היתה דווקא התנערותם של יושבי ה“שטחים”, על הליווי שזכתה לו באוכלוסיית דוברי־הערבית בתוך ישראל ה“ישנה”, כמו גם בכלי־תקשורת רחוקים וקרובים. והתוצאה העיקרית של אלה הלא היא הקשחה ומה־שקרוי הקצנה מבית, בקהל דוברי־העברית, כמו גם התלהטות־ציפיות, מופלגת והרסנית, בקרב דוברי־ערבית. לפי כל הסימנים עתיד, אפוא, הימור הוועידה הבינלאומית של מפלגת־העבודה להיות לה לבומראנג. צפויה היא ליפול בבור שחפרה למתחריה, עילגי הלשון והמחשבה, ו“מטען־הצד” המחוכם סופו, ככל הנראה, להעיף את רכבהּ שלה.

מחנה־השלום הישראלי הוא עתיר כשרונות, משופע בפרופיסורים, אמנים, סופרים, אנשי־תקשורת ובדרנים, ברוך כושר־ביטוי. מיעוט הישגיו האמיתיים בזירה המדינית ובדעת־הקהל המקומית, וקשיחותן של העובדות הממאנות להיכּנע לכוח־דיבורו ונועם־חזונו, נסכו עליו מרירות ודחקו אותו יותר ויותר לעמדות המתפרשות בפשטות כאנטי־פאטריוטיות, אנטי־ממלכתיות, אנטי־לאומיות.

שוחרי־קידמה רודפי־שלום ואנטי־פאטריוטיים, יהודים מחוננים בחלקם הגדול, מילאו תפקיד טראגי בגרמניה הווימארית. כיוצא בזה בארצות־הברית של משבר־וייטנאם. במקרה הראשון תרמו, בעקיפים, ודאי שלא מדעת, להופעת אחד המשטרים האיומים ביותר בהיסטוריה האנושית. במקרה השני הביאו, לאחר פחות מעשֹור, לתגובה נגדית של פאטריוטיות חוגגת ופונדמאנטאליזם לוחמני ולמשטר ניאו־שמרני.

ראוי להם, לנלבבים שב“מחנה־השלום” שיחַשבו את דרכם ויפשפשו במעשיהם. בטרם פורענות, ובטרם יקוממו עליהם את המוני העם, את הנוער הנאמן ואת המימסד הפוליטי עצמו – לרבות אותם חלקים ממנו שהשֹכילו להיבנות מהם עד כה.

בטרם ישוב אליהם הבומראנג.

נדפס ב“מעריב”, 22.4.1988