רקע
אהרן אמיר
6. על חשיבותם של שירים – בייחוד גרועים
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: ירון גולן; 1991

 

א.

מחמוד דרוויש הוא…

כן, שוב מחמוד דרוויש. מה לעשות.

אף־על־פי שכבר כתבו עליו הרבה כל־כך. ביתר דיוק, על אותו שיר שלו שעשה לו פירסום חסר־תקדים בקרב קוראי עתונים בארצנו, לרבות כאלה שאת שִמעו לא שמעו לפני כן.

ובכן, גם הלילה הזה נוותר על שינה ונעסוק בידידנו מחמוד, ובשירו המפורסם. ובעיקר, בעצם, במה שסביבו, ולפניו, ובצדו.

מחמוד דרוויש הוא, כידוע, משורר בן הארץ הזאת הכותב ערבית, וזה 15 שנה לערך, מאז יצא את שטח ישראל לבלי שוב, הוא מקובל כדובר אש"ף ומאבקו – בשירה, ולא רק בשירה. בעברית מוזכר שמו, לעתים לא רחוקות, בכתבי־עת ובמוספים ספרותיים, לפעמים בצירוף משהו מתורגם מפרי עטו. עם הזמן נתפרסמו בעברית גם מאמרים המציגים את יצירתו ואת דמותו, פעמים בקור־רוח ענייני בלבד ופעמים במידה של אהדה. ככל שהמציג רודף־שלום כך גם ההצגה אוהדת יותר.

בהדרגה, בלי שיהיה דרוויש עצמו תורם לכך ולא־כלום, נצטייר האיש בפירסומים עבריים, וממילא בעיני המשכיל העברי המעוניין, כיוצר בעל שאר־רוח, המחכה בכליון־נפש, מאוּפק וסבלני, לראשיתו של דו־שיח גלוי וקונסטרוקטיבי עם אחים ורֵעים במדינת־ישראל. אם תרצו: מעין כפיל – אינטלקטואלי יותר, או רגשי יותר – של עצאם סרטאווי (מנוחתו עדן), שוחר־השלום והאידיאולוג מביצת־מדרשו של אבו־עמאר, שנפל בליסבון, כזכור, מכדורי מרצח מבית־מדרשו של אבו־נידאל (רקב בעצמותיו). מדי־פעם היה מר דרוויש מעביר דרישת־שלום אישית חיה, אם במו־פיו ואם על־ידי פלוני או אלמוני, אל מישהו מצמֵאי־השלום בין חבריו לעט בארץ־ישראל. פעמים בלווית רמז עמום לתקוה להיפגש בקרוב – אי־שם, אי־פעם – ולהחליף דברים הנכנסים אל הלב כאשר הם יוצאים מן הלב. אחדים מאותם חברים־לעט אף ראו אותו פנים אל פנים במִפגש ים־תיכוני או בין־יבשתי כלשהו. בפועל־ממש לקחו אתו דברים, על־פי עדותם, ולא עוד אלא דברי ידידות ונוֹעם. דבר לא כיחדו תחת לשונם בשובם מפגישות כאלו. את העובדות לא הסתירו, ואולי אף הוסיפו עליהן.

המגעים, אפשר לומר, אך נתהדקו מאז נאלץ מחמוד, ביום ה־30 באוגוסט 1982 המר והנמהר, לצאת את ביירות, יחד עם עוד כמה אלפים יראים ושלמים מלוחמי אש“ף, מפקדיו מנהיגיו ודבריו (את המוצאות אותו בימי מצור־הקיץ של הישראלים הרשעים של ביירות המערבית תיאר לאחר־מכן בפרטוּת בפרוזה צובטת־לב כמו גם בשירים ובראיונות שנתן). אם עד אז היה אדם מישראל חייב לטלטל את עצמו למרחקים כדי לפגוש בו, ואפילו כדי להתקשר אליו למעונו הביירותי, או למכון־ללימודים־פלשתיניים, הרי מאז העביר אש”ף חלק מפעילותו המדינית (והפחות מדינית) לניקוסיה וקבע בירתו התרבותית־המו“לית בבירתה של קפריסין היוונית־האורתודוקסית (לא, חלילה, באותו חלק של האי המיושב מוסלמים והכבוש בידי צבא תורכי), אפשר “להרים אליו טלפון” בתל־אביב או בחיפה ולהשיג אותו בחיוג ישיר (למשל, במשרדי־המערכת של הרבעון הספרותי המשובח “אל־כרמל” היוצא שם בעריכתו) ולשמוע את קולו דובר כמו מן החדר בניקוסיה ואם מבּירות מעטירות יותר, שבהן הוא עושה במסעיו כדובר ויחצ”ן של “הארגונים”.

החיזור הגורלי נסתייע בכך, כמובן. הוא נמשך והומרץ עד כדי שמשנה לשנה נראָה הסיכוי למיפגש המיוחל בין בחירי הסופרים והמשוררים העבריים עם אחיהם הגדול, כותב־הערבית וקורא־העברית, קרוב יותר ויותר להתממש – על אפם ועל חמתם של מחוקקים ערלי־לבב בישראל, שללא בושה גזרו ענשים על מיפגשים מן הסוג הזה. ממש באחרונה, כשהיתה כבר ה“התנערות” בעיצומה בשטחים ה“כבושים”, הקדיש ירחונה של אגודת־הסופרים בישראל מקום בולט לתרגומים משירתו. וביתר תוקף נשמעו פעמי המבשֹר כאשר סמוך לאחר־מכן יצא מועדון־פא“ן הישראלי בקריאה אמיצה להבטחת חופש־הביטוי של יוצרים ערביים בשטחים ה”מתנערים“, וזאת בעקבות פגישה עם איש אחד או שנים מן היוצרים הערביים בישראל ה”חפשית“, שדיברו בשם כמה מעמיתיהם ב”גדה", והביעו (גם בשמם של הללו!) תקוה מפורשת לראשיתו של דו־שיח, שממילא גם יקדם את ענין השלום המיוחל, המלא והצודק – שבּצוֹפן המוכּר לדוברי ערבית ושומעיה פירושו הוא, כמובן, פלשתינה ערבית חילונית ודמוקרטית, מן הים עד המדבר.

כך התבהרו הסיכויים והלכו עד שפתאום, ללא אזהרה מוקדמת, נתכסו השמיים עננים ושוּלי האופק השחירו כשוּלי קדרה ב־25 בינואר ש. ז. פירסם המשורר מחמוד דרוויש, לאחר שתיקה ממושכת, שיר חדש, בוטה וחריף, שמאז נעתק בכמה וכמה עתונים בארצות דוברות־ערבית. הוא אף זכה לשלשה וחצי תרגומים בעתונות העברית, אחד מהם בידי כותב השורות האלו. ואף שנמצאו הבדלים רבי־משמעות בתרגומים העבריים השונים, ואף שפרשנים ועתונאים ובעלי־טור עבריים הפכו והפכו בינתיים בשיר ובתכנו וברימוזיו, דשו בהם וניקרו בהם, הובן והוסכם כמדומה, בסופו של דבר, בי השיר עצמו – שכּותרתו, בתרגום מילולי־סתמי יותר, “העוברים במלים העוברות”, ובנוסח שלי “עוברים… ובטלים” – יש לו “מסר ברור… מחריד… מביך, אם לא קטלני, בשביל השמאל בישראל”. אחד הנפגעים ביותר מפירסום השיר־כהוויתו הטיח כלפי מר דרוויש כי “בבת־אחת החזרת אותנו לנקודת־הפתיחה”, אף גמר אומר כי “לא נשֹחק עוד בנדמה־לי, אפילו כשזה נוגע לפירושי שירה, אפילו כשזה נוגע לשירים שלך”.

 

ב.

השיר “עוברים… ובטלים” לקוח, כאמוּר בשוּליו, מתוך מחזור־שירים שלם, שאולי כבר נכתב ואולי עודו עתיד להיכתב, אבל שמו הוא “היום השביעי”. וכמו שברור לכל המצוי ולוּ במעט אצל אוצר המונחים והדימויים של “הסיכסוך” שלנו, שמו של המחזור מכוון לנצחונה של ישראל במלחמת יוני 1967, זו שישראל היא שבּחרה לקרוא לה מלחמת־ששת־הימים. משמע: לאחר ששת הימים שבהם ניצחתם “אתם” הישראלים “אותנו” וכבשתם את אדמתנו “שלנו” הנה בא עכשיו היום השביעי, יום ה“אנתיפאדה”, יום־חשבון, יום־נקם־ושילם, ובו יקום הנצחון סוף־סוף “לנו” ו“אדמותינו” תשובנה אל בעליהן החוקיים, הצודקים והעשוקים. כולן, ללא שיור וללא חילוק, בעצם, מכוח הדמיון החוגג והנסער, ומכוח הרגש הלוהט להתפרץ, הרי הנצחון כבר נחלת ההווה הוא, לא חבוי בחביון העתיד. כבר הוא אחוּז ביד, מרגע שהורמה יד הזאטוט ה“מתנער” הראשון ליידות את האבן הראשונה בקלגסי הכובש.

על כן יכול המשורר, שבדמיונו הוא ניצב כאיש־הביניים בין מיידי האבנים לנמעניהן, בין דויד העזתי לגליית החוֹלוֹני, לפנות כדובר בשם כל המתנערים אל ה“מנוערים” ולצוות עליהם, על הערטילאים הללו “ההולכים בין מלים פורחות”, כדברים האלה:

"עמסו שמותיכם על שֶכֶם והסתלקו… וגנבו־לכם תמונות־נוף כרצונכם… ואנו נחיה כאשר נאבה

אנחנו… עִרמו שגיונותיכם במחפּורת עזובה והסתלקו… גורו באשר תגורו, ורק בינינו לא תגורו…

באה עתכם להסתלק וכאשר תאבו תמותו, ורק בינינו לא תמותו… צאו אפוא מאדמתנו.. מן הכל,

וּצאו מזִכרי הזכרון… "

מבחינה פיוטית אין לו לשיר המדובר במה להשתבח, כמדומה. נעדרת ממנו אפילו הזעקה הדימאוגוגית הניחרת, שציינה חלק כה גדול מ“שירת המחאה” הישראלית בימי מלחמת־לבנון ולאחריה. עורכי־מוספים בעתונות העברית קרוב לוודאי שהיו מחזירים שיר כזה למחברו, אילו הגיע אליהם, בגלל ה“פרימיטיביות " שלו. אך ה”פרימיטיביות" הזאת, למען האמת, היא־היא ה“מסר”. היא כוונת השיר, והיא כוחו. זכותה היא שתעמוד לו להיצרר בצרור שירתה של אדמת־מריבתנו, הן במקורו הערבי והן, אולי בתרגומו העברי.

לבעלי־זכרון וקשובי־קשב בתוכנו, דוברי־ערבית ודוברי־עברית כאחד, יזכיר שיר־השחץ הדיקלומי של דרוויש שיר ערבי אחר שקדם לו כבששים שנה, שבזמנו נשתגר בפי רבים וכן שלמים עד שנעשה כמין שיר־עם לעתות התנערוּת וירי, הן בשנות ה־30 הן בשנת 48 הזכורה לטוב. שמו הסיף ידבּר ומחבּרו, ככל הנראה, השייך נאזר אבּו אל־סעיד (אם גם יש מייחסים אותו לשייך עבּד אל־קאדר מוּזָפָר, אף הוא מחשובי המטיפים והמשלהבים בימי המנדט). גם זה, כמובן, שיר “פרימיטיבי”, וגם אותו היה כל עורך עברי פוסל, מן־הסתם, “על הסף”. גם זה שיר לוהט ורווּי־שחץ, אלא שבניגוד למאוחר הרי השיר המוקדם מחוֹרז, וקצבו יש בו כדי לנסוך שכרון־קרב על קהל, לכך גם נועד.

פתיחתו של אותו שיר מונה עשר שורות של מעין דו־שיח בין “הערבי” ל“היהודי”, וכך לשונו (אף זה בתרגומו של כותב השורות האלו):

הערבי: אַדְמָתֵנוּ, אַדְמָתֵנוּ

אֵיךְ תִּהְיִי מְעוֹן זָרִים?

היהודי: קְרוֹבִים אְַנַחְנוּ וּבָאנוּ הֵנָּה אְַלֵיכֶם כְּרֵעִים

הערבי: לְרֵעֵינוּ בַּיִת הִיא בְּלִי פְּתָחִים

היהודי: נָסִיחָה בְּיֹשֶר

הערבי: בְּיֹשֶר נָסִיח

היהודי: דַּבֵּר דְּבָרְךָ

הערבי: בְּפִינוּ אֵין דָבָר

היהודי: מִיהוּ שֶיְדַבֵּר?

עד כאן ה“דיאלוג”, ערמומי־לגלגני על־פי דרכו. אך משעה שאותו חֵֵכָה שואל “מיהו שידבר?” בא המענה: “הסיף ידבר!” ומענהו זה בא ארבע פעמים כפזמון חוזר במהלך השיר. הנה כך בבקשה – ולהשומע ינעם (כמי שאוהב עמוס קינן לומר. על־פי ספר־הספרים וסופרי ההשכלה):

פזמון: הַסַּיִף יְדַבֵּר, יִשָּלֵף־יָרִיעַ

יוֹם חֶרְפָּה לֹא עוֹד יַגִּיעַ

אִם הֵם יַרְעִימוּ, אְַנַחְנוּ נַכְרִיעַ

וּדְבָרֵנוּ נְדַבֵּר

הַסַּיִף יְדַבֵּר, הַסַּיִף יְדַבֵּר (2)


וכאן באות קריאות־ליבּוּי מורתחות, ששוב ושוב הפזמון מפסק ביניהן וכמו מוסיף להן אקסטאטיוּת ולהט־אש:

1      הָבוּ סַיִף לְדוֹדָנִים

וְהָבוּ דְיוֹ וְהָבוּ עֵטִים (2)

וּבְדָם נִכְתּוֹב אֶת הַמִּלִים (2)

וְהַחֶרְפָּה הָסֵר

הַסַּיִף יְדַבֵּר, הַסַּיִף יְדַבֵּר

פזמון: הַסַּיִף יְדַבֵּר…

2      הַדּוֹדָנִים אִם גַּם יִרְבּוּ

בַּסַּיִף וּבָאֵש הֵן יִמְעְַטוּ

וְאִם יָבוֹאוּ בְּאַלְפֵיהֶם

בְּסֵיפֶנוּ נִקְטְלֵם

וְהַחֶרְפָּה הָסֵר וְהַחֶרְפָּה הָסֵר

פזמון: הַסַּיִף יְדַבֵּר…

3      עֵת הַכָּבוֹד יִשְפַּל, יִמָּךְ

גֶּפֶן תָּחוּש וְתַצְמִיחַ אֶקְדָּח

נַרְוֶה אְַדָמָה בַּדָּם הַנִּשְפָּךְ

כַּמַּעְיָן הַמִּתְגַּבֵּר

פזמון: הַסַּיִף יְדַבֵּר, הַסַּיִף יְדַבֵּר….

 

ג.

דור דור ודורשיו. דור דור ומצחצחי־חרבותיו. ולא הרי זה כהרי זה.

ניזאר קבּאני מקובל עלינו כאחד מנסיכי השירה הערבית בדורותינו. קשיש הוא ממחמוד דרוויש, גם נכבד ונערץ לאין־ערוך יותר ממנו. עמדותיו האידיאולוגיות כלפי המשטרים הערביים וראשיהם ידעו תהפוכות נמרצות, והוא הדין ביחסו להוויה הערבית, קורותיה וערכיה ומאבקיה. בשנים האחרונות עמדה שירתו בסימן של ניכּור, או לפחות דו־ערכּיוּת, כלפי כל שהוא ערבי או מוסלמי. המשורר, שבעבר פונק ונישא על כפּיים בכל אשר פנה, בעֵט בחרי־אף בצלמים אשר להם הוּרגָל לסגוד; היו שכיבדוהו בשל כך וכרו לו אוזן, אך רבים יותר השֹביעוהו ממרורים ורוגז.

התנערותם של “כְּבוּשינו” שימשה גם לקבּאני, כמדומה, שעת־כושר ליישר את הקו, לכפּר על חטאים ולשוב לתלם. דוגמה אחת לקפיצה כזאת על הגל ישמש לנו שיר שהקדיש ל“תלמידי עזה” ופירסמוֹ בעתון הכוויתי “אל סיאסה” (גליון 3/4 במרס ש. ז.). המוּרכבוּת של נסיון־חייו ונפתולי דרכו הרעיונית משתקפים היטב בשיר הזה, אך ספק אם יש בהם כדי לרוממו מרדידותו. האקסטאטיוּת עושה רושם מאוּלץ, ואילו ההלקאה־העצמית הנלווית לכך נשארת בבחינת מחווה ריק והעמדת־פנים מוגזמת. אבל כיוונם של המאמצים יש בו ענין מסוים, מאחר שתחושתו, נסיון־חייו ומסורותיו האותנטיות ביותר הם הנותנים כאן את אותותיהם הנאמנים; הם הנר לרגליו, הם השֹמים בפיו ביטויים אלה ולא אחרים; הם המכתיבים לו את הנושא היאה לו – אלה “תלמידי עזה” – והם המצווים לו את עמידתו מולם, ומול קהל שומעי־לקחו, גומעי שירתו.

אל “תלמידי עזה” פונה אפוא ניזאר קבאני בקריאה: “הורוּנוּ ונהיה גברים!” הוא גם מתרה בהם: “אל תשעוּ לשידורינו/ ואל תשמעו לנו”, שהרי “אנחנו”, כלומר המשורר ובני־דורו, שעודם מחזיקים במנופי־השלטון ובברזי השירה, “אנשי־חשבון אנו/ אנשי חיבור וחיסור”, “הבורחים מעבודת הצבא”, “מכוּרים אנו לסם הפוליטיקה/ ולדיכּוי/ ובונים אנו בתי־קברות ובתי־כלא –… " ועל כן “טלו חבליכם / ותלוּנוּ/ כי מתים אנחנו/ שאף קבר אין להם… " תלמידי עזה, אלה “אהובינו הפעוטים”. עליהם ניטל שלא להידמות לקודמיהם; כנגד זה הם נקראים לגאול את קודמיהם מ”תסביך־הפחד אשר בנו” ולהוֹרוֹתם “להיאחז באדמה בציפּרניים”, לרחוץ אותם מ“תועבתם” ולהמטיר עליהם “גבורה/ וגאוה”. ובתום שרשרת התחינות וההשבעות האלו הוא אוזר עוז, כאילו כבר התקיימו משאלותיו, ומחזק כביכול את רוחם של “האהובים”:

אַל תִּירְאוּ אֶת מֹשֶה,

וְלֹא אֶת כִּשְפֵי מֹשֶה,

וְהִכּוֹנוּ

לִמְסִיק הַזַּיִת –

כִּי הָעִידָן הַזֶּה הַיְּהוּדִי

מִקְסָם־שָוְא הוּא –

מוֹט יִמּוֹט,

אִם אַךְ בְּעַצְמֵנוּ

נִבְטַח!

מכאן והלאה, בבית הנועל את השיר, הופך קבּאני את “תלמידי עזה” ל“משוגעי עזה”, שפחזוּת־התגרותם השיגה לכאורה יותר מכל מה שעשינו ממלכות על צבאותיהן ומנגנוניהן משך עשרות שנים של מאבק עם ישראל, ולפיכך דין שיהיו מופת לכל הסובב אותם:

אֶלֶף בָּרוּךְ־הַבָּא לִמְשְִגָּעִים –

כִּי הֵם

גְּאָלוּנוּ –

כִּי תְקוּפַת הַבִּינָה הַמְּדִינִית

חְַלֹף חָלְפָה

מִכְּבָר –

הָבָה נֵצֵא אֵפוֹא מִדַּעְתֵּנוּ.

“פוי, לא יפה”, ודאי אניני־טעם שבתוכנו. אוהבי שירה יוסיפו: “כל־כך לא־פיוטי! סתם פובליציסטיקה בלבוש שירי”. ומומחים לספרות ערבית חדשה, הבקיאים ברזי שירתו של מר קבּאני, אולי אף יעקמו אפּם ויזקפו גבּה נכזבת לאמור: "משורר שכזה! כל־כך לא־מתאים לו… "

אך עם זאת הרי זה שיר חשוב, גם אם מבּחינה אחת הוא נופל מן ה“עוברים… ובטלים” של דרוויש הצעיר ממנו ומבּחינה אחרת הוא נופל מן “הסיף ידבּר!” העממי־הפשטני של קודמו המת. וזאת משום שהוא מגלם איזו נטיה טבעית להחליף מצוי ברצוי, מדומה בממשי, מיוחל במוגשם, וביותר משום שהוא נותן פורקן וביטוי לנכונות קיימת־ועומדת, ואם גם מסותרת ומובלעת משי־פעם, להמיר את ה“ראציוֹ” הנכזב והמכזיב באקסטזה של היציאה־מן־הדעת.

אולי גם מבשֹר הוא את ההמרה הזאת, שהיא, לכל הדעות, ענין חשוב והרה־תוצאות.

גם אם תעלה אף היא בתוהו, וסופה ממיטה פורענות על הנתפס לה ונסחף בה, כמימים־ימימה.

נדפס ב“מעריב” (מוסף לספרות), 22.4.1988


המלצות קוראים
תגיות