רקע
אהרן אמיר
9. הר־הבית והשד
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: ירון גולן; 1991

־לואיס, מבכירי המזרחנים של דורנו, מרצה על "הגיאוגרפיה וההיסטוריה של השם ’פלשתינה’ (או ־הוא להכיל 75 איש בלבד, הצטופפו קרוב למאתיים, רובּם בעמידה. לטוב־המזל לא כרעה הרצפה תחתיה; ההרצאה, לרבות הדיון שלאחריה, הסתיימה בלי אבידות בנפש.

המרצה המלומד והשנון, שמדי־שנה “מרכז־דיין” (לשעבר מכון־שילוח) מארח אותו לתקופת־זמן קצרה או ארוכה, הִרצה בישיבה, בשטף אך בנחת, תוך שהוא מסתייע בפתק קטן של ראשי־פרקים. מובטח היה לו ששומעי לקחו עושים אזנם כאפרכסת. הקדים ואמר שאינו מתעתד להציע שום פתרון לשום בעיה; רק להציג דברים ולתארם כהוויתם.

פתח וסיפר על מסמך מצרי מסווג משנת 1948 שהביא ביבליוגרפיה מפורטת של ספרים ערביים מומלצים שעניינם “המזרח הערבי” לארצותיו ולחבליו. למרבה הפלא, כללה הרשימה רק שלושה (!) ספרים על “פלסטין”, ואף אלה כולם ספרי־לימוד שהוציאה מחלקת־החינוך של ממשלת פלשתינה (א"י) המנדטורית. מאז השתנה המצב, כמובן, ובמהירות השתנה. אבל ראוי לזכור שמשך כל המחצית הראשונה של המאה הנוכחית היתה “פלשתינה” מטבע ששימשה בעיקר בחוגי ציונים ואוהדיהם באירופה ובאמריקה, מקובלת בשמותיהם של כמה וכמה גופים, לשכוח ומגביות בארצות פזוריהם של יהודים.

נאה דרש הפרופיסור שהצביע על כך שחיים אנו כאן בחבל־ארץ שאין לו שם כולל מוסכם ושגור בפי יושביו לדורותיהם, והרי זו אפוא ארץ־יתומה ־משֵם. זאת משום שחסרה כאן אותה רציפוּת רוחנית־תרבותית ואתנית־לשונית האפיינית, למשל, לארצות כסין, הודו ויפאן מזה או כאיטליה ורוסיה מזה. בכל האיזור ה“אינטימי” שלנו, השטח היחיד והמחזיק בלשון שהיא, פחות או יותר, זו שדיברו בה כאן לפני 3,000 שנה, ואותיותיה, פחות או יותר, אלו שבהן נכתבה לפני 3,000 שנה, הריהו, למען האמת, תחום שליטתה של העברית – כלומר, ארץ־ישראל.

ראשית שימושה של תיבת “פלשתינה” ככינוי לארץ־ישראל חלה, כידוע, בימי השלטון הרומאי. לאחר שדיכאו הללו את מרידתם הגדולה של היהודים והחריבו את בית־מקדשם והרחיקום מבירתם, ובייחוד לאחר שמיגרו את מרד בר־כוכבא, נקטו מדיניות קיסרתנית עקיבה למדי שתכליתה למחוק את קלסתר־פניה הקודם של הפרובינציה “יודיאה”. משפרצו הערבים, נושאי דגלו הירוק והחדש של האסלאם, מחצי־האי המדברי שלהם צפונה ומערבה, מצאו בפלשתינה פסיפס של עדות ודתות, שיהודים ונוצרים ושומרונים הם רכיביו העיקריים. את שטחי־הכיבוש שלהם חילקו ל“אִג’נאד”(לשון־רבים של “ג’ונד”, שהוראתו חיל־צבא או מחנה־צבא) אשר, משני עברי הירדן, התפרסו לא אנכית אלא אפקית, מצפון לדרום. עומר בן ח’טאב, אמיר־המאמינים, הכליף כובש הארץ, לא ייחס קדושה דתית מיחדת לא לארץ ולא לעיר אף לא להיכל שכּיום נוטים הערבים יותר ויותר לקשור להם עטרות של קדוּשה: הארץ הקדושה, העיר הקדושה, בית־המקדש. יתר על כן: מסורת מוסלמית עתיקה מספרת איך רגז עומר על אחד מאנשי פמלייתו, והאיש “יהודי־ערבי” שקיבל את האִסלאם, כאשר החל לכרוע ולהשתחוות ולהתפלל בהגיעם אל מקום המקדש בירושלים; אמיר־המאמינים ראה בזאת סימן לכך שעדיין האיש מחזיק ביהדותו; רק משקמה מלכות בית־אומַיה בדמשק, כעבור כמה עשרות־שנים, ומטעמים מדיניים משלה ביקשה לטפח את ייחודו וחשיבותו של תחום שלטונה כנגד חצי־האי הערבי, החלו מוסלמים להעלות על נס את קדושתם העתיקה של ירושלים והר־הבית ולאמצה לעצמם.

עם כם זאת, טען פרופיסור לואיס, הרי אף כשבאו הצלבנים והשתלטו על הארץ הקדושה, ועל עיר־הקודש ומקום־המקדש, לא נתקף העולם המוסלמי זעזוע דתי קשה במיוחד, ככל שאנו למדים מדברי־הימים ומן הספרות. רק משנתחוור אל־נכון עד כמה העולם הנוצרי מייחס חשיבות דתית להישג שבהקמת ממלכת־ירושלים הצלבנית פיתח הצד המוסלמי אידיאולוגיה דתית־לוחמנית משלו. ואפילו כך, הרי לא יצאו ימים מרובים מאז מוגרו הצלבנים ותפארת קדושתה הדתית של “אל־קודס” נשכחה מן האסלאם כמעט כליל: הגיעו הדברים לידי כך שבמאה הי"ג העניק השלטון הפאטימי של קאהיר את ירושלים לפרידריך השני, מלך גרמניה וקיסר־רומא־הקדושה, באפס־דמים, כמחווה מדיני של ידידות ורצון טוב!

תמיהה אחת העלה פרופסור לואיס בתום סקירתו ההיסטורית: מה הסיבה לכך שישוּת נטולת שרשים תרבותיים־היסטוריים כ“עם פלשתיני” הצליחה בתוך זמן קצר להשתרש כזהות פוליטית בתודעה הבינלאומית בה־בעת שעמים מזרחיים מוצקים בזהותם התרבותית־ההיסטורית, דוגמת הארמנים או הכורדים, אינם זוכים לכך חרף מאבקים ממושכים ומרים? תמיהה היא, סיים הפרופסור, ואין בידי לתרצה.

* * *

אף אני עשיתי עצמי שותף לתמיהתו.

הפכתי בה והפכתי בה, עד שנתיישבה לי, כמדומה.

באורח פאראדוקסאלי נבנה המאבק הפלשתיני, ככל הנראה, מעצם העובדה שבעיקרו הוא מתנהל לא נגד ממלכה עותומאנית אף לא נגד מדינה של תורכים או נגד גורם־חוץ כלשהו, ובוודאי לא נגד משטר זה או אחר בבגדאד או בטהראן, אלא נגד מדינת־ישראל. ולא עוד אלא שאדמת־המריבה איננה איזור־ירכתיים כלשהו בגבולות קווקאז או בהרי כורדיסתן אלא היא פיסת־ארץ שכבר אלפים בשנים נודע לה תפקיד־מפתח בהיסטוריה הגשמית והרוחנית של הציביליזציה המערבית, ומלבד זאת גם מקובלת היא כעריסתה של היהדות (על פזורתה) וממילא אף כמחצבתן של שתי הדתות המונותאיסטיות האחרות.

מעל במת הר־הבית אשר בירושלים, מגבעותיה וגיאיותיה של ארץ מקוללת־קדושה, ניבטות אפוא שלושת־אלפים שנים ויותר של היסטוריה כבדת־משמעות, שוקקת־מיתוסים, אל מחצית המין האנושי – אל אותה המחצית אשר זה דורות על דורות היא המעצבת, במידה מכרעת, את גורלה של המחצית האחרת. ובתוקף המסיבות הן ניבטות אליה בעד המִנסרה של מרטירולוגיה יהודית, אידיאולוגיה ציונית ותיאולוגיה נוצרית, ששלושתן כאחת נזונות זו מזו ומקיימות זו עם זו מערכת־יחסים סבוכה, עמוסת־רגש וסבלות־מורשה, של יניקה הדדית ודחייה הדדית. מטבע־הדברים מעניקות הן, שלשתן כאחת נזונות זו מזו ומקיימות זו עם זו מערכת־יחסים סבוכה, עמוסת רגש וסבלות־מורשה, של יניקה הדדית ודחייה הדדית. מטבע־הדברים מעניקות הן, שלשתן כאחת, ממד מרטירולוגי־אידיאולוגי־תיאולוגי – מיטא־היסטורי, על־מציאותי, דימוני כמעט – למאבק הפלשתיני על אדמת־המריבה, זו אדמת־הקודש, ממד החורג מתחומי חשיבותה האסטרטגית והגיאופוליטית, הנכבדה כשלעצמה, של הטריטוריה הנדונה; ואין צריך לומר שממד זה מתנכר למציאות־חייהם ותביעותיהם הקיומיות של רוב בני־האדם בשר־ודם השרויים באותה טריטוריה בפועל־ממש.

וקרוב לשער שגורם עיקרי בהעצמת הזהות הפוליטית הפלשתינית ותהודתה הבינלאומית הוא דווקא האופי האידיאוקרטי המובהק של מדינת־ישראל, ככל שהיא מתיימרת לייצג את כלל היהודים באשר הם ולגייסם, בצורה זו או אחרת, לצרכיה – אופי השואב חיותו הן מן האידיאולוגיה הציונית, הן מן המרטירולוגיה היהודית והן מאותם רבדים “חיוביים” של תודעת־אשם או של תוחלת משיחית המשפיעים על התייחסותה התיאולוגית והרגשית של כנסת “הברית החדשה” לעדותיה אל כנסת־ישראל, הפזורה בין האומות, “עַם הבּרית הישנה”. מה עוד שבתוך כך ישראל מקוממת עליה בהכרח יסודות שמרניים־אינרטיים או מהפכניים־דינאמיים, בין אתנוצנטרים ובין קוסמופוליטיים, מקרב פזורי היהודים כמו גם מרחבי העולם הנוצרי־המערבי, ונמצא שלכל היסודות ההיטרוגניים הללו הופך המאבק הפלשתיני להיות מתת־שמיים ממש, קרן־ניגוח שרירה ובת־תוקף לאורך ימים, נגד עצם קיומה של מדינת־ישראל, נגד הלגיטימיוּת שלה, או לפחות נגד יומרותיה האידיאולוגיות, יזמותיה הריבוניות ותביעותיה הטריטוריאליות.

כך היתה “פלשתין” לסלע־מחלוקת, שופר־מלחמה, צלב־ייסורים מיטלטל או דגל־גאולה כביכול בעולם־ומלואו: בכל מקום שיהודים נחיתים בו, בכל מקום שהתעמולה הציונית מגיעה אליו, ובכל מקום שבו אנשים נושאים תפילה אל המשיח הצלוב, בן־האלוהים.

ואם יש שבח שיושב־הראש יאסר ערפאת ראוי לו באמת הרי זה שהשֹכיל, ככל הנראה, להבין זאת, שהעריך אל־נכון את משקלם של הנכסים התעמולתיים שבהישג־ידו ופעל “בהתאם”.

* * *

כמה פעמים הזכרנו בטורים אלה את הר־הבית. בימים ובשבועות האחרונים אכן תופס הוא מקום רב כל־כך בחדשות. מלל ציוני־משיחני־ראדיקאלי, המנוצל בקול־גבורת־סרק לצרכים פוליטיקניים קיצוניים, נותן אגב כך דחיפה נמרצת להיסטריה ערכית־מוסלמית של היאחזות בקרנות המזבח, מסעיר בעיר־דוד יצרי קנאות ירושלמיים־קמאיים מימי אנטיוכוס ואספסיאנוס, אלקסנדר ינאי והורדוס הגדול, מחזק ביתר־שֹאת אותו ממד דימוני, מיטא־היסטורי, על־מציאותי של הסיכסוך על אדמת־המריבה, וזמנית לפחות יש בו כדי לטוּח טיח של סולידאריות נואשת על מסכת קורי־העכביש של אחדות־ערבית, או מוסלמית.

קו־התנהגות זה, שקל לזהותו עם ישראל הרשמית ועם ערכיה המופנמים ביותר, לא די שהיה מפגין מידה גדושה של קלות־דעת וחוסר־אחריות ותלישות ערטילאית מכל הֶקשר פוליטי מקומי, איזורי או בינלאומי; גרוע מזה: הוא מגלם את ניגודה הגמור של המדיניות המתחייבת מראייה מפוכּחת של האינטרס הישראלי.

ראייה מפוכּחת מעין זו דומה שהיא מחייבת את היפוכן של יזמות שבאו באחרונה לידי גילוי מרעיש על הר־הבית. היא מחייבת לפעול ככל האפשר, בכל קטע של החזית הנרחבת שבה אנו ניצבים, להפקעת המאבק הפלשתיני מכל ממד אידיאולוגי, מיתולוגי, תיאולוגי, דימוני, דראמטי, מיטא־היסטורי או מיטאפיזי – אם תרצו, ל“חילוּנה” של המערכה הנטושה על הארץ הזאת, לשיכּוכה, להדממתה, להקפאתה.

בכך טמון סיכויה הטוב של ישראל, כאומה וכמדינה, לקצץ את כנפיו של הצד־שכנגד, ליטול את עוקצו. וממילא גם לבצר את אחדותה של הטריטוריה ושל בירתה.

עד סוף כל הדורות.

נדפס בירחון “בארץ־ישראל”, ינואר 1986


המלצות קוראים
תגיות