רקע
אהרן אמיר
מנגינות עבריות
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: ירון גולן; 1991

 

[א]

פעם היו אנשים שרים בארץ הזאת על “ארצנו הקטנטונת” ועל “ארצנו הנידחת”. אלה היו אנשים שבאו מארצות גדולות וחשובות במזרחה או אף במרכזה של אירופה. הם באו מארצות רחבות־שדמה ועבותות־יער, שנהרותיהן איתנים וגדולים וכרכּיהן צפופים ושוקקים. והם באו אל כברת־ארץ קטנה שאדמתה – טרשים וחול ובצה – נמדדת בדונמים ולא בוורסטאות, ששֹדותיה גנוּבי־מדבר ושחוחי־קמה, אילנותיה יתומים וערירים, נחליה רובּם אכזב, ועריה כעין מהדורה מזרחית מעופשת, ואם גם ציורית כלשהו, של עיירות דלות ושכוּחות־אל בארצות־מוצאם שלהם. בעיקרו של דבר, וחרף כל מיני אסוציאציות מחממות־לב מתחום ההיסטוריה או משֹאת־הנפש, ודאי נראתה להם הארץ ארץ־תלאוּבות צחיחה וצמאה, מוכּת־שרב־וחוֹלי, סחופה ומדולדלת, אטומה בזרוּתה, חשודה וחושדת, קישחת באיבתה. ארץ־לא־אב־ולא־אם, לא־תואר־ולא־הדר, לא־צל־לא־צל־קורה. ארץ שמיר ושית, זבוב ויתוש, מעקשים וחתחתים. ארץ שהיא נחלת־אלוה מקֶדֶם, אמנם כן, אך אלוהיה רחוק ונכרי ומסתיר־פנים.

על כן נצמדו האנשים הללו איש אל רעהו בבואם את הארץ. גרגר אל גרגר, פּרוּדה אל פרודה. כפרים קטנים ושכונות קטנות, בתים משותפים ומושבים שיתופיים, פלוגת־עבודה וחבורת־עובדים, ובקבוצות וקיבוצים התקבצו. חלש יאמר גיבור אני ומעטים יאמרו עַם רב אנחנו. תלוּליות וסוללות מול התוהו, שֹרטונים בנהר הבּדידוּת, איי־אלמוגים בים זומם וזר וזד. ועד כלות־הנפש, עד שכחה־עצמית, דבקו איש ברעהו ואיש בפעלו המַך, איש בתלוּליתו, איש בשֹרטונו, איש באִיוֹ, לאהבה אותם ולשֹנאה אותם.

 

[ב]

גרגר־חול כי נקלע אל צדפת־הפנינים, ואיזה תהליך טמיר ונעלם מתחיל להתרקם בתוכה, מסביב לו בסופו, והנה פנינה התגבשה. תמה וזוהרת.

גרגר־החול לא עשה את הפנינה. הוא גרם, אך הוא לא ברא. היא נבראה. יש תנאים זואולוגיים, ביולוגיים, אקלימיים, נבונים יסבירו, חכמים יבהירו. עובדה היא עובדה. בראשית היתה העובדה.

בפינת־עולם זו שלנו נעשית היסטוריה. היסטוריה גדולה. היא נעשית בתנופה גוברת־והולכת. אנחנו כאן, היום וגם אתמול, וגם מחר, ראשי גורמיה ומסובביה. אך לא אנחנו בוראיה. אנו העובּר המתרקם ברחמה. אנו המעשה הנעשה. והעת הזאת אולי היא רק עת ראשית גוֹחֵנו מרחם.

הידעת עת לֶדֶת יעלי־סלע, חולֵל איילות תשמוֹר?

הגדתי, ולא אבין, נפלאות ממני, ולא אדע.

 

[ג]

תולדות האדם אינן יודעות תהליך נורא־הוד והרה־גורלות יותר מלידת גוי ולאום. אנחנו כאן, היום וגם אתמול, וגם מחר, שרויים בעיצומו. בּצֶקֶת עפר למוּצק וּרגבים ידוּבּקו.

זהו תהליך אשר יש בו מטעמה של בריאת עולם יש־מאין. תהליך קוסמי ובראשיתי כמעט. ועם כל הדמיון המהותי שבּהתרחשותו, בדורות שונים ובמקומות שונים, תמיד תוצאתו חד־פעמית, יחידה־במינה, מובהקת בייחודה. נתוֹן הנוֹצק בו והיוצא ממנו. מעַז יצא מתוק ומן האוכֵל ייצא מאכל, ומן המוּתך ייצא מוּצק.

 

[ד]

לידה תמיד היא חדשה. ואין לידה בלי עצב וחרון ובלי צירים וחבלים ומכאובים גדולים ונאמנים, ואין לידה, ולידת אומה בכלל זה, באפס־דמים. גם אין ההיסטוריה גברת מודרנית, שרופאים נאורים ורחומים מתַרגלים אותה בהתעמלות מיוחדת־לדבר למען תלד “בלי כאבים”. איכרית גסה זו אינה יודעת אפילו סמי־הרדמה מה טיבם. רק אם תִקשה בלדתה יש כמדומה מי שיעמוד עליה לשסע את כרסה ולהוציא עובּר מרחם.

המודרניזציה בתהליכים של לידה לאומית מתבטאת אולי בעיקר בהחשת הקצב, בקיצורו של משך־הזמן הדרוש לה. אם טרם שחרהּ של האנושות היתה התרקמותו של קיבוץ טריטוֹריאלי כלשהו מצריכה – מי יודע! – חלק הגון של עידן גיאולוגי שלם, אם בראשית ההיסטוריה הכּתובה היתה נמשכת דורות על דורות, אם על סף העת החדשה היתה הופעת האומות המודרניות סיכּום לתהליך של מאות־שנים, אם אפילו אמריקה נצרכה למאה שנים ומעלה לאחר קודמה כברית־מדינות ריבונית עד שהגשימה את “ייעודה הגלוי” וקמה קבל־אלוהים־ואדם מלוא שיעור־קומתה וחיתוך־צביונה המיוחד, הנה כאן ועתה, במקומנו זה המורתח ובזמננו זה המחושמל, כור־ההיתוך מתחלף בסיר־לחץ לא על־דרך החידוד בלבד. עידנים של עבר מתקפלים בדור או שנים של הוֹוה טורף־עתידות.

 

[ה]

בקטנוּתי בתל־אביב, היה המורה שלנו לאנגלית מגיע בבּוקר השכּם על חמורו אל הגימנסיה ומביא עמו ל“מזנון” שני כדי חלב ממשקו הזעיר ברמת־גן. בקטנותי, בתל־אביב, הייתי מקיץ עם בוקר לקריאותיו של הדייג הערבי מיפו, שהיה מכריז על מרכולתו וקורא “יללה בורייס בורייס ד – גים!” בקטנותי, בתל־אביב, היינו מלקטים חלזונות מעל ענפי־שיטה במגרשים הריקים והמעשיבים ושוֹלים שִלשוּלים מבּין רגבי חול תחוּח ונלחמים בדַבּורים שוכני מרום־האקליפטוס ומרהיבים עוז ללכת אל הר־נפוליון המשֹלהב סוּמקת כלניות ואל ההוד הצחור של פריחת השקדיה בכרם בני־ברק, ונחל מוצררה – הוא נחל איילון – היה לנו עבִי הג’ונגל בהתגלמותו. ובנטוֹת החורף לגווֹע היו הפרדסים־ימח־שמם פורשֹים עלינו ענן סמיך ובלתי־נראה של בושֹם־עדנים.

בתל־אביב, בקטנוּתי, עת מצצנו גבעולי חמציץ ובוססנו בחול קימח ובתולי בואכה מצבת־הִיל, אותה הקימו האנגלים זכר לפּרשים אשר חצו את הירקון בעלותם צפונה במלחמת־העולם הראשונה, היינו בעינינו כחגבים יוצאים אל גדות ההרפתקה או כחיילי לגיון־זרים בשממות סאהארה בסרט עם ואלאס בּירי או מישהו כזה. בתל־אביב, בקטנותי, היו צעירים שלוּקי־חמה וקלוּפי־עור רוקדים מעגלים־מעגלים לבני־חולצה, פרוּעי־בלורית וצרוּדי־קול בכיכר־מוגרבי בליל־שבת, ובכיכר־מגן־דוד היו תולשים איש את שֹער רעהו או מתכתשים עם שוטרים חובשי קוֹלפּאקים, ובבקרי־שבת היו נימוחים כגלידה לחוף־הים. על מדרכת “סן רימו” ההומה ככוורת היה הגברתן הסאלוניקאי האדמוני מוֹכֵר בקולי־קולות את “לה־בּוּרס אז’יפּסיין” ואת “אג’יפּשן מֵייל” לאדונים הדוּרים בחליפות־בד לבנות ומסורקים למשעי. חשנו כי דרים אנו בכרך גדול.

בתל־אביב, בקטנוּתי, היו יורים בלילה מן הפרדסים ליד בית־המדידות שבקצה רחוב שינקין; ושכונת־הצריפים, מהלך שלֹש דקות ברגל מן הגימנסיה, היתה כגבול עוֹין שדממתו העוּלפּה־הדרוּכה מחוֹררת נפצי רימונים, ולשיעורי החקלאות במקוה־ישראל היינו נוסעים באוטובוס שרֶשֶת־מגן על חלונותיו. בתל־אביב גדלנו למקרא שמות חללים עטורים במסגרות שחורות בעתונים קרתניים ונפוחי־שֹפה, ולנוֹכח מסעי־הלויות של הרוגים בגבול העיר ופרווריה, ולמראה אלונקות של פצועים הנשלפות מאמבולאנסים על מדרכתו של בית־חולים ברחוב בלפור, ובתוך נחילי־אדם המפגינים ברחוב אלנבי העוטה משֹטמה וזעם כשֹלמה.

 

[ו]

הילוֹד לאנשי “ארצנו הקטנטונת” והגדֵל להם על איי־האלמוגים שלהם לא ידע עולם אחר בנעוריו בלתי האיים האלה ולשונות־הים סביבם ובינוֹתם. מנעוּריו למד לבו לאהבה אותם ואת אשר סביבם, וכאשר חצה במים הלוחכים את איי־האלמוגים נוכח לראות כי לא בים גדול וזר וזד משתכשכות רגליו כי אם בשלוליות או בבצעי־מים קטנים ורדודים, המים מי־אפסיים או מי־ברכיים המה, ורק יש אשר יידלחו כאשר יחצה בהם וחלוּקי־אבן חדוּדים יש פה־ושם על קרקעיתם אשר הם מַדווה לכפּות־רגליו. וַיאמץ וַיגדל בעיניו וַיבטח בלבבו וַיאמר אכן יש אלוהים במקום הזה. רק צָרור צרר את המתנשא להצֵר את צעדיו או לרְדוֹת בו, ובאשר לו, ובאשר סביבו.

וַיהי כאשר ראו אבותיו ומאַשריו ויאמרו: מי כמונו עם נושע, מי כמונו אשר אלה לנו, מי כמונו אשר ראשית־אונינו וילדי־טיפוחינו. הן כחִצים ביד גיבור כן בני־הנעורים, אשרי הממלא אשפתו מהם. וַיפחד וַירחב לבּם. אף כי יש אשר אמרו לנפשם אנה באים אם אלה ייצאו וילחמו לנו, מי יזכור כי מתי־מעט אנחנו שֹה פזורה ואוּד מוּצל יקר־מוֹרשה חמדת־יגונים סגולת־אנוש. אֵי חכמתנו חכמת המסכן, אי תפילתנו תפילת קדושים וטהורים?

אך אמנם כבר אמר משל הקדמוני: התתן לסרט גבורה, התלביש צווארו רעמה: התרעישנו כארבּה הוֹד נחרוֹ אימה: יחפרו בעמק וישֹישֹ בכוח ייצא לקראת־נשק; ישֹחק לפחד ולא ייחת ולא ישוּב מפני־חרב: עליו תִרנֶה אשפּה להב חנית וכידון: הרעש ורוגז יגמא־ארץ ולא יאמין כי־קול שופר: בדֵי־שופר יאמר הָאח ומרחוק יריח מלחמה רעם שֹרים וּתרוּעה.

 

[ז]

עתה מטוסינו טסים אל שלֹש יבּשות ואניותינו שטות על פּני שבעה ימים. חכמינו מפצלים אטֹמים ומייצרים דלק לטילי־ירח. חוקרינו רותמים לצרכינו ענני־מטר ומצולות־ים. מומחינו נותנים מנסיונם לבנייתם ולפיתוחם של חבלי־ארץ בעשרות מדינות. פרי־אדמתנו נשלח במטוסים ובאניות־קירור אל ארצות־הקור. בצינורות ענק זורם הנפט בבטן אדמתנו, ובתי־מידות מזדקרים בערינו כאצבעות אל מול שמיים. מלאו אסמינו בר ומזווינו מזן אל זן. חוצותינו שוקקים תפארת־בחורים, ויעלות־חן תעכּסנה בהם אשר אין עפר מָשלן.

ועדיין זו רק ראשית גוֹחנו מרחם.

עתה חיילינו מחזיקים בתעלת־מצרים וניצבים בגאון הירדן, וידם נטויה על עמון ומואב אדום וגלעד, ושריונינו חורשים את כתף החרמון ואת מרחבי סיני ומצודתם על ים־סוף, וטייסינו מהלכים אימה על דמשק וקאהיר. פחד יציקֵם וצעקת פצועיהם באָזנם וצֶלֶם רעיהם הנופלים לנגד עיניהם ויש ספקות ותמיהות בלבבם, אך באשר יעמדו שם הם ושם דגלם. ובאשר יעמדו שם אנחנו. והצל נטוי מן היאור ועד הפרת ומים עד ים.

ועדיין זו רק ראשית גוֹחנו מרחם.

עתה תבל רבה שומרת צעדינו. מחנוֹת־מחנות מתעבּרים על רִיבֵנו. טפסרי מזרח ומערב מקשיבים למוצא־פינו ופרשנים מחוכּמים אצים לפרש. מצביאים ושֹרי־עם תוהים על כוחנו, בולשים על חולשותינו, מרעימים עלינו קול להמיסנו, מתעטפים שתיקה להדאיגנו, שָתים לנו בחלקוֹת להרדימנו, חורשים מזימות להמעידנו או לרתמנו למרכבתם, מתחכמים לסובבנו בכחש, מנחשים אל אן פנינו ומחוז־חפצנו אַיוֹ. אבל בתוך־תוכם יודעים הם כי הפּוּר הוטל והמעשה נעשה וכבר תקצר ידם מהשיבו, וכבר שֹומה עליהם לטכּס עצה איך ייבנו ממנו.

כי זוֹ רק ראשית גוֹחנו מרחם.

 

[ח]

בימי עוצר נשימה ומגור מסביב, בקום עלינו דוברי־עתק לבהלנו ובהיאסף עלינו גייסות למוטט את רוחנו, בימים שלפני החמישה ביוני שנת ששים־ושבע, שאלתני פעם בתי הקטנה, כפּה בכפּי וקולה מתחנן:

“אבא, נכון שאם תהיה מלחמה אז אלוהים יגן עלינו?”

ואני הבטתי אל הרחוב ההסוּי, הריק מגברים, ואת כפה אימצתי אל כפי ואוֹמַר:

“כן, ילדתי, אלוהים מגן על החזקים”.

אז הוסיפה ושאלה: “אז נכון שאנו חזקים, אבא?”

ואני עניתיה: “כן ילדתי, אנחנו חזקים”.

והיא שתקה. רק את כפּה בתוך כפּי היטיבה.

 

[ט]

עַם רב אני חוזה על־פני ארץ רבה.

מֶסֶך־עמים, בליל־גזעים, שלל־תרבויות מציף ארץ טובה וברוכה, עשוקה ומפוררת, עתיקת־ימים, נגידת־עתידות.

גוי גדול קם בארץ גדולה מים ועד ים להקימה מעפר ולנערה מחורבּנות לגאול עזוּבתה לאַחות קרעיה לגדוֹש את ריקוּתה ולהושיבה עִם אדירים. ארץ אשר כמו חמישים דורות היתה יד כל בה והנה זה נמלאת היא עתרת־אונים ומיליוני נפשות אדם. הנה זה נמלאת היא דעת וחכמה וחרושת־מעשה וגנוֹת־משקה בתי־אולפן בתי־ועד בתי־מחקר ומַחשבים תעלות לעבוֹר אניות ונמלים למעגנן ומסילות הוֹמיוֹת מֵרכב ומִנחתים לכל כלי־טיס למינהו כוּרים ומבּוּעים לכוח־מניע אין־קץ כנֵי־שיגור מטוּוחים אל אפסי־יקום. קול ארצי בכוח קול ארצי בהדר.

גוי גדול ונדיב אשר יחבוק בזרוע מיטיבה את כל הנספח אליו לחלוק עמו בהרפתקה המופלאה, ובשחוק תוֹגֵר יעמוס על שכמו ענוּת סובלים ונרדפים ונשבּרי־לב מקרוב ומרחוק. אשר ידו שלוחה לחוֹן פליט להרים אביון לסעוד כושל. אשר משפט אחד לו לגֵר ולתושב. ואדרתו פרושֹה למגן על כל חוֹסי־בצִלוֹ. גוי אשר לבדו פתוח להבין ודמיונו הורס מפסגה אל פסגה והגוּתו מגמאת אפקים חדשים לבּקרים. על שמרים לא ישקוט ושלֵו לא יידע. ובכל אלה לא יגבּה אפו ולא תרוֹמנה עיניו. צדק מעגליו ודרכוֹ מישרים.

 

[י]

בעליל רואות עינינו את הוֹוה־ההתהווּת, את היוֹת גרגר־החול לפנינה.

מי בנוּ קורא־דורות־מראש הוא יראה את ההוֹיה והנה כבר נהיָה.

הוא את הפּנינה יראה בכל תום־זוהר־יפעתה.

המלצות קוראים
תגיות