רקע
אהרן אמיר
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: מחברות לספרות; תשי"ב

יש אשר בבואו אל יורם ימצא דן עמו אשה אחת צהבהבה וקצרת קומה ומרוטת גבות. הרבה היא מעשנת ובהתבוננה באיש תצמצם עיניה כבוחנת כליות־ולב ועיניה כמו צוחקות הן. אומרת היא כי שמה דבורה ותמיד כמו יינכרו בה אותות חסרון שינה. דן סבור כי פנים “חזקות” לה וברי לו כי מכירה היא את החיים. לא יאריך דן שבתו עמהם עם השנים כי אל־נכון ענינים נכבדים מאד לפניהם לענות בהם, ענינים אשר לא יהיה לזר חלק בם. “שלום” אומר דן ובחפזון רב הוא יורד במדרגות.

דבורה היא אשתו של מכונאי היושב במפעל גדול ונידח אשר בקצה הארץ ומתקן מכונות אשר חל בהן קלקול. ביום הוא מתקן מכונות ויפה יתקן אותן ובערב ישב עם רעים וגמע ערק ונתן בשיר קולו ויפה יהי שירו. בלילה ישן הוא שנת ישרים, אפס כי עתים יעור משנתו והגה בדבורה ויפה יהגה. גדול הוא ממנה בשמונה שנים ואולי לא אהב אשה טרם הכּירוֹ אותה. כאשר שאלה אותו בוקר אחד אם ייאוֹת לשאתה לו לאשה דימה כי מהתלת היא בו ונעלב אולם כאשר חזרה ושאלה וקולה רצין ורפה לקח מאפרה אשר היתה מונחה על השולחן אשר לידו ואמר: “כן” ואצבעותיו עקמו את מאפרת־הפח ואפר אשר היה בה נשפך על המפה.

עמרם סירקין שם המכונאי ועל כן ייקרא לאשתו דבורה סירקין. היא עצמה משתאה היא לפעמים כאשר יקראו לה כן.

בימים תעבוד דבורה באחד המשרדים ובעתות פנאי, לעת־מצוא, בנוח עליה הרוח וברדת עליה השעמום, מפסלת היא פסילי־חמר. פעם הציגה שני פסלים אשר עשתה באחת התערוכות ולא יספה עוד. בערבים יש אשר תבואנה אליה ידידות ועתים תלכנה יחד לקולנוע. אחת לשבועיים יבוא אליה עמרם סירקין וישב עמה יום־יומיים וכאשר תהיה לו פגרה שנתית הוא לוקחה עמו והם יוצאים לשוטט בארץ. בהיות דבורה לבדה בלילות של חורף מסיקה היא תנור של נפט וברדיד של צמר תתעטף ונגינות של רדיו תשמע ועל אשר לבדה היא לא תצטער. לפרקים תפתח את דלתו של ארון המלבושים אשר המראה הגדולה קבועה בה והיא מתבוננת ומדמה היא כי כבויות הן עיניה ועל חוורון לחייה ידאב לבה. את עיניה היא כוחלת ואת לחייה היא פוקסת ומפדרת ועוויות של התפנקות תעווה כנגד המראה. אחר סוגרת היא את דלת הארון ואת ידיה תשמוט אין־אונים ונאנחה.

לפני כשנתיים ימים ילדה דבורה בן לעמרם סירקין ויחי הבן ארבעה חדשים. הרופא אמר לה אז כי לעולם לא תוכל להעמיד ולדות של קיים. אחרי הדברים האלה היתה רוח רעה מפעמת את דבורה ימים רבים, ושלש פעמים בשבוע היתה הולכת לרקוד בבית־קפה אשר יש בו תזמורת. מאז זה מנהגה בטרם תישן להדליק סיגרית ולהוציא ששה תצלומים של הבן מקופסה אשר בה הם שמורים עמה. התבונן תתבונן וטבעות של עשן תפריח. אחרי־כן תשיב את התצלומים אל הקופסה ואת הסיגרית תמעך במאפרה ואת האור תכבה. בהיות עמרם סירקין עמה לא תנהג כן קודם שנתה. תחת זאת תקשיב לנגינות רקודים ברדיו, וטבעות של עשן תפלוט. כאשר יהיה עמה גבר אחר פולטת היא טבעות של עשן ומחרישה כמה דקות בטרם תניח לו לכבות את האור.

שמש אלול מלהטת ודן יושב להנפש על ספסל בצל עץ פלפל אשר בשדרה. ראשו רכון וידיו שמוטות והוא שוגה בהגיונות ולבבו ירחש רחשים. ריח של בושם עולה באפו ולצדו צונחת מי בגניחה של היתול. “מה־זה שקוע אתה ככה במחשבות, דן”? שואלת האשה הוא מסמיק וזוקף ראשו ורואה והנה דבורה היא זאת. מבהיקה דבורה ומחייכת מפני־מה וכולה שוקקה. דן מתנצל ואומר כי ישב רק סתם מפני החום ודבורה אומרת כי בודד הוא מאד למראה גם מסוגר מאד בתוך עצמו ולדעתה שומה עליו לבוא יותר בקהל אדם. אגב, אומרת דבורה, יש את נפשה לראות את הרשימות אשר הוא כותב ואשר הבטיח פעם להראותן לה. מלבד זאת הנה יש עמה שני כרטיסי־הזמנה לקולנוע הערב ואין היא יודעת מה תעשה בו בשני.

אחרי ההצגה משוטטים הם ברחובות שניהם והיא משלבת זרועה בזרועו דרך־חרות ומפעם־לפעם תילחץ אליו בשוגג. מחווה היא דעתה על הסרט אשר ראו ועל סופרים וספרים תדבר, ודן מדמה כי שאר־רוח לאשה הזאת ושנינה לה וכי עינה חדה גם חודרת. מלבד זאת נראה לו כי חפשית היא להפליא מדעות קדומות וממוסר־העבדים הזעירבורגני, והוא נמלא אומץ כבחור בבחורים ואת כפה הכחושה יטול בכפו הרכּה והחמה.

שעה ארוכה הם פוסעים ברחובות אשר עובריהם מתמעטים והולכים. דבורה מספרת על עצמה ודן כּוֹרה אוזן. עם זאת הרבה מאשר היא אומרת לא ישמעהו כּמו. כממרחק יגיעוהו דברים על אהבה ועל קרבת נשמות ועל סיפוקים זולים. ועל בעל. כן, על בעלה מספרת דבורה, ודן שומע זאת נכונה. אחת לשבועיים יבוא הבעל מן המקום אשר הוא ניחת שם ועשה עם דבורה יום או יומיים ושב ונסע למקומו. טוב הוא אליה במאד, אומרת דבורה, ונפשו קשורה בנפשה, והיא אף היא תאהבנו באמת־ובתמים, באשר עדין־נפש הוא ואציל־הליכות ושררה לא ינהג בה. אך שלום ישור ביניהם כל הימים ולא יאמר איש לרעותו מה תעשה.

בת עשרים־ושש היא דבורה ויודעת היא כי הנער המעסה את כפה בכפו הבוערת בן שמונה־עשרה הוא. אפס אם מפני מותר נעורים אשר שאר בה ואם מפני מותר בגוּרים הבוקע ממנו הנה מדברת היא אליו כאל שווה אליה בהשגות ובדעת. מדומה היא דבורה כי מעולם לא הקשיב לה איש הקשבה כה כנה וכה נלבבת, ולבה הוגה אל דן חבת־אמת. אכן יש מי אשר את כל הון לבבו יתן בשתי אזנים קשוּבות.

אל גדר של בטון נסמכת דבורה ושיח מצל סוכך עליה וחשכה תליטנה כאדרת. הנה־זה מעוֹנה, היא אומרת, פה בקומה השלישית. חוככת היא בדעתה, אומרת היא, אם להזמין את דן להנפש מעט במעונה ואם לא. יראה היא מפני בחורים בשנותיו, אשר כגורי זאבים הם אשר אך זה צאתם לטרוף טרף. צוחקת היא דבורה, וטור שניה יצהיר באפלה. לדעתו של דן תשאל, ודן מגמגם ולא ידע מה יענה. “נשקני פעם אחת”, אומרת דבורה, “ולך לך”. דן שח אליה ומטביע נשיקה אחת הוססה ויבשה על מצחה, נשיקת בול־עץ, ומדומה הוא כי עתה הנה יזכה בסטירת־לחי מצלצלת. אבל דבורה צוחקת בכבוש והיא מלחשת: “לא כך, ילדון שלי, לנשק עוד אינך יודע”. והיא תוספת אותו בזרועותיה, ואון־פלאים יש בהן בזרועות ההן הכחושות, ובחזק תלפתהו. זרועותיו של דן אף הן און חדש נמסך בהן, ועצמותיה חורקות מעצמת מחבוקו. והוא נושק לה על פיה בעינים עצומות והחושך ימתק לעינים.

“מתי תבוא, ילדי”? שואלת דבורה חרש ואל ממנו והלאה תביט. “עכשיו”, עונה דן בלחישה טרופה ובעזות־מצח. “לא, אי־אפשר”. דן מתרעם מעט. “מדוע לא”? הוא מתעקש. “אי־אפשר, חביב שלי”, אומרת דבורה ואת עיניה תשפיל. “מחר”? אומר דן. “כן”, עונה דבורה כהד והיא נושקת לדן רכּות על סנטרו והיא חומקת־עולה במדרגות.

מפה לבנה ורקומה פרושה על השולחן במעונה של דבורה, אשת עמרם סירקין, ובמטבח מתבשל הקפה. על אדן החלון יש פרחים באגרטל והרדיו משמיע נגינות הבל. דלת המרפסת פתוחה ורוח־ים לטיפה מנשבת בחדר. על ארון הבגדים ניצבים שלושה פסלי־ראש של גברים ובקרן־זוית עומד פסל אשה ערומה אשר כפותיה תומכות את שדיה. מעשה־ידי דבורה הם אלה.

השעה קרובה לתשע ורוח דבורה קצרה. המים אשר בקומקום הקפה מתאדים והולכים והיא מוסיפה וממעכת זנבות של סיגריות במאפרה. הפעמון מצלצל והיא קמה מספתה לפתוח. שובל חלוק־הבית אשר לה מאווש על הרצפה, ואפר ניתז מסיגריתה על הרצפה. בדלת עומד דן תבור והוא לבוש מכנסים ארוכים וחיוך של ספק יקנן בפלומת שפמו הערמונית. דבורה פורצת בצחוק רווחה קולני ודן אף הוא יצהיל קולו ונכנס.

אל החדר תנהג דבורה את דן ואת סיגריתה זורקת היא בעד החלון חוצה ושפעת שאלות שאינן מעלות ואינן מורידות היא ממטירה עליו והיא מספרת לו המון דברים שאינם מעלים ואינם מורידים. ודן משיב לענין ושלא לענין דומה עליו כאילו אין היא שומעת כלל. ודבורה מביאה מן המטבח שני ספלים של קפה, ועוגות ורקיקים תביא. הקפה ריחן ולוהט, ודברי־המאפה טעימים ונימוחים בפה. הסערה אשר היתה בלבו של דן משביחה ובנחת ובשובה הוא גומע מספלו.

דברי דבורה מתמעטים והיא משתיקה את הרדיו באשר מרגיז הוא את העצבים. על הספה היא יושבת ודן יושב שפוף על שרפרף למוּלה. מתקינה היא את שערה הצהבהב, את שערה החלק והגזוז, והיא שואלת את דן אם יפה היא בעיניו. בטרם ישיב, מתנצלת היא ואומרת כי שאלה נואלה שאלה, וכי בכלל מרבה היא לדבר יתר־על־המידה, בעוד אשר הוא, דן, שותק הוא ומקשיב ומקשיב ושותק, וככה לא ייעשה. רבות היא מפצירה בו בדן, והוא מניע לשונו. מבקשת היא כי יספר לה על ילדותו, ועל משפחתו, ועל גידולו, ועל כתיבתו. וכי יספר לה איך התודע אל יורם ומה דעתו על יורם. וכי יספר לה מה יש את נפשוֹ לעשות ומה הרושם אשר היא עושה עליו, ומה הסופרים אשר יאהב ואיך נראים לו ארבעת הפסלים אשר בחדר. דן מספר, וכדבּרו ידמה כי דברים חדשים ומופלאים הוא מספר, דברים אשר לא ידעם. מדומה הוא כי דברים מענינים באמת הוא משמיע, וקומתו תגדל בעיניו. דרוכה ומתחה מקשיבה לו דבורה ולרגעים יוּצת זיק בעיניה וכתבּלוֹ דברו במימרה ובחידוד מחייכת היא אוֹרוֹת, ודן חכם בעיניו.

השעה עשר־וחצי וגרונו של דן ניחר ודבריו לעו. דבורה שואלת אם ייאות לשתות עוד קפה, ודן מכה באגרוף עלז על השולחן ואומר: “בהחלט”. דבורה צוחקת צחוק־של־חידה ושוב היא מביאה קפה ועוגות ורקיקים. אחרי שתוֹת חוזרת דבורה ויושבת על הספה וברך בברך תשלב. “מאוחר”, היא אומרת, ופניו של דן נופלות כי סבור הוא כי רצונה לרמז לו שבאה עתו ללכת את שניו הוא מהדק ומן השרפרף הוא קם. “לאן”? שואלת היא כמתגרה ועיניה ערמה. דן נותן עינו בקמט הגיהוץ של מכנסיו ולא ישיב דבר. מצחו בוער ונשימתו כבדה והוא לא ידע אם כעס הוא בו ואם תשוקה היא. את קמט הגיהוץ הוא מיישר ובפאת הספה הוא יושב וראשו רכון.

דן תבור מבטו מלוכסן אל דבורה והוא רואה והנה היא קרבה אליו כחתולה מאחרי גבו. צוארה שלוח ושערה שמוט על עיניה ונשימתה חמומה וקצרה וידה האחת הנה היא באה להחליק על מתניו רתת ודן תבור צחוק עומד בגרונו והצחוק מלוהט וחנוק ולא־יישמע והוא מדמה פתאום כי עתה יודע הוא את אשר לפניו.

במזרח עולה השחר ועל המדרגות הולמות נעלים כבדות של חלבּן. דבורה, אשתו של עמרם סירקין, מדליקה סיגריה ומתבוננת בדן תבור הנער השוכב לצדה. מתבוננת היא ומסיגריתה הוא מוצצת במתון וטבעות של עשן היא מפריחה, ובין מציצה למציצה תטביע נשיקה רפה על מצחו החם של דן ועל קצה אפו, אשר נמשים הוא זרוע מקדמת ילדותו. דבורה נושקת והיא עצובה ודן ממצמץ בעיניו מעט והן כואבות והוא מבקש כי יניחוהו לישון, אבל כפותיו לופתות את צוארה של דבורה והוא לוחץ אותה אליו בחזק. אולי יחרד בו מי פן תקום והלכה מעמוֹ.

דבורה ממעכת סיגריתה. ראשו של דן הנער כבוש בחיקה והיא מלחשת על אזנו לחישות־סוד. “חביב שלי”, היא לוחשת. “ילדון שלי, חביבי, אתה שומע?” הוא מחיך ועיניו עצומות ויפה הוא מאד באור השחר החוורין. “דנינוֹן שלי, יקירי”, היא לוחשת ואצבעותיה תשעשענה בשערו. “אתה שומע? אילו היה הילד שלי חי, בודאי היה נעשה כמוך. שומע אתה, חביבי”?

דן אינו מבין לא דבר ולא חצי דבר. אבל את עיניו הוא פוקח והוא משיב: “כן, דבורה”.


המלצות קוראים
תגיות